אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ג · הלכה ה

הלכה ד

המקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה כו'. הנה התוספות פ"ק דקידושין דף יו"ד ד"ה כל הבועל הקשה וז"ל תימא דבפרק הבע"י ילפינן האשה נקני' לבעלה בהעראה כו' ותיר' משם רבינו נסים גאון דההיא דיבמו' מיירי אחר קידושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כו' וכן תי' הרי"ף ז"ל בפרק הבע"י יע"ש וראיתי להרב מש"ל פי"ז מה' א"ב הל' ט"ו דף ע"א שהק' לתי' זה מהא דאמרינן לעיל כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקני' בביאה אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל ופרכינן אם כן נערה המאורסה דבסקיל' היכי משכחת לה ואמאי לא הקשה א"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקו' זו תי' דבא עליה שלא כדרכה דלמ"ד בעולה שלא כדרכה לא שריא לכ"ג מאי איכא למימר את"ק יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דלמאי דהוה ס"ד דבעינן תרוייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמ"ש הרי"ף ז"ל וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף ועיין בס' עצמות יוסף ועוד נראה דכיון דקרא לא אסר בהדיא בעולת עצמו לכ"ג שהרי לדעת ר"ת בעול' עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש לקמן וא"כ אף אם נאמר שלדעת הרי"ף בעולת עצמו אסירא ד"ת ושלא כדעת ר"ת מכח סוגיא דפ' א"נ כמו שדחו הם ז"ל סברתם מ"מ קרא לאו בהדיא כתיבה וא"כ איכא למימר דלמאי דהוה ס"ד לומר דמקרא דובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ע"כ הו"א דבעולת עצמו שריא לכ"ג אלא דלפום קושטא דכסף לחודיה קני הוא דאמרינן דכי אסר קרא בעולה לכ"ג אפילו בעולת עצמו הוא ולא שרי לקדש לכ"ג אלא בכסף ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי תו אסוגיא דהתם דאמאי לא פריך דאם איתא דבעינן תרוייהו כסף וביאה א"כ הא דממעטינן פ' ארוסה דארוסה אינה שותה מקרא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל יצא זה שקדמה שכיבת בועל לבעל יע"ש ואם איתא הא ארוסה לא משכחת לה אלא בשקדמה שכיבת בעל אלא מוכרח דלמאי דהוה ס"ד השתא ע"כ דלא הוה דרשינן קרא דמבלעדי אישך להכי אלא לדרשא אחרינא ובהכי נמי יש ליישב מאי דקשיא לן לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב הרב הנז' בסמוך דלמאי דקי"ל דביאה אירוסין עושה כהן גדול אסור לקדש בביאה מטעמא דבתר נישואין אזלינן דא"כ כי נאמר בגמר' אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל עכ"ל דס"ל השתא דביאה אירוסין עושה דאי לא תקשי ליה שם ארוסה היכי משכחת לה וכיון שכן תיקשי ליה קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה כיון דבתר נישואין אזלינן ובשעת נישואין הרי היא בעולה אכן כפי מ"ש הנה נכון דלמאי דהוה ס"ד השתא הוה סבירא ליה דבעולת עצמו דרבנן כדסבירא ליה לר"ת הן עוד היום לפום קושטא דמילתא כנ"ל עוד תי' משם ר"ת וז"ל דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה כל מקום שמזכיר ביאה כו' וה"ק תחילת העראה קונה דהיינו נשיקה והק' הריטב"א ז"ל דא"כ היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר יע"ש ובאמת שהדבר מתמיה לומר דמשום נשיקה חשיב כבעולה ובר מן דין ק' עליו מסוגיא דפרק ב' דיבמות דפרכינן אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ואם איתא דמשעת נשיקה חשיב כבעילה הרי מן האירוסין נמי חשיב עשה ול"ת דמשעת נשיקה חשיב כבעולה ולא קני לה עד הכנסת עטרה ולומר דסוגיא דהתם אתיא כמ"ד העראה זו נשיקה דנמצא א"כ דיבמה משעת נשיקה קני לה זה ודאי דוחק ומצאתי בשיטה מקובצ' כ"י למס' סנהדרין פרק כ"ג כתב וז"ל אלא מן האירוסין ליתי עשה כו' מכאן ק' לפר"ת שפי' פ"ק דקידושין דתחילת ביאה היינו תחילת העראה ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה איירי דשייך שפיר תחילה וסוף והא דקאמר נ"מ כגון שהעראה היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא דצריך לגמור העראתו לקנותה אלא דמבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחילת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחילה נגמרה לבסוף יכול כ"ג לקדש בביאה ואי אינו קונה כלל עד לבסוף אינו יכול וקשה דא"כ מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא ולפי' זקני הר"ש ושאר המפר' אתי' שפיר דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה דהשרת בתולים וקנין בהדי הדדי אתי ושרו ויש לומר דסוגיא דקידושין כמ"ד העראה זו הכנסת עטרה והך שמעתתא כמ"ד נשיק' ואע"גב דרבא הוא דקאמר בקידושין כל הבועל דעתו על גמר ביאה והוא מפ' ביבמות טעמ' דמן האירוסין גזיר' ביאה ראשונה כו' מ"מ לא תצטריך לשנויי אלא למ"ד נשיק' ועוד אומר ר"ת דבעול' עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן פרק הב"עי אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ואע"ג דחלוצה דרבנן וקי"ל דחולצה חלוצה חמירא טפי דמיחלפא בגרושה ואין זה דיוק דהרי אמרינן התם בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי והנהו ע"כ דאוריי' ועוד אמרי' התם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ופריך מיתיבי ולו תהיה לאשה כו' ה"ד אילימא כדרכה מאי אירייא משום אלמנה כו' ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור"ת הגיה שם בספרו והו"ל כחלוצ' דאפקוע' רבנן כו' עכ"ד יע"ש והוצרכתי לכתוב כל לשונו אשר מתוכו יתבאר ששיטת ר"ת דבעולת עצמו דרבנן ועיין בהר"ב מש"ל פרק ח"י מה' א"ב הלכה ב' ואולם בתירוצו הראשון שתי' דסוגיא דיבמות פריך למ"ד העראה זו נשיקה ק' לי טובא דא"כ ע"כ צ"ל דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אלמנה מן האירוסין אינו עולה ליבום ד"ת ואלו שם באותו פרק אמרינן איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר פוטרת צרתה וחד אמר אינה פוטרת באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פוטרת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובת' והשת' לפי תי' ק' טובא אמאי הוצרך לאוקמי תלמודא פלוגתייהו משום טעמא דאפשר בחליצה אדתיקשי ליה מברייתא דאם בעלו קנו ואסיק בתיובתא ולומר דר"י ור"א תרוייהו אתי דלא כהלכת' וס"ל כמ"ד העראה זו נשיקה בפשיטות הי"ל לומר דטעמ' דמ"ד אינה פוטרת צרתה משום דס"ל כמ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דהשתא מן האירוסין נמי הו"ל עשה ול"ת ואדרב' טפי הוה ניחא לאוקומי פלוגתייהו בהכי מדנקטו ר"י ור"א פלוגתייהו דוק' באלמנה מן האירוסין ואי טעמ' דפלוגתייהו הוא משום דאפשר בחליצ' הו"ל לאפלוגי בשאר חייבי לאוין נמי וצ"ע וכמו כן ק"ל למה שראיתי בשיטה מקובצת הנז' שהקש' שם אהא דאמרינן בשלמ' מן הנישואין עשה ול"ת הוא וז"ל ק' דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ עשה ול"ת השוה בכל אבל שאינו שוה בכל ויש לפרש דבשלמ' מן הנישואין לאו דוקא אלא לרבות' נקטיה דאפילו את"ל דלא דחי אכתי מן האירוסין תיקשי לן כו' יע"ש וק' טובא דא"כ צ"ל דלפי האמת דטעמ' דמן הנשואין נמי משום גזירה ביאה ראשונה הוא ומדרבנן ואלו הכא אמרינן בהדי' דמן הנשואין לכ"ע אינה פוטרת משום דהו"ל עשה ול"ת וצ"ע. עוד תי' משם ריב"ם דהא דנקנית בהעראה ה"ד במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ודע שהר"ב מש"ל בפ"א מה' מכירה הק' מסוגי' הלזו למ"ש מוהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג למאי דקי"ל דבאתר' דכתבי שטר' לא קנה עד שיכתוב השטר ואי פריש פריש דהיכ' דאיכ' שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד דא"כ היכי קאמר הכא בגמרא למאי נ"מ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה הא כיון דהבעיין ע"כ הוה ס"ל דאי פירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה קני ולא מבעיא ליה אלא בסתם ומטעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה עביד איסורא אפי' בסתם הו"ל כמפרש דומה ממש למ"ש מוהריב"ל והרב הנז' האריך בקו' הלזו ובס"ד העלה דיש לחלק בין היכא דהוא בידה האיסור להיכ' דהאיסור בא מעצמו את"ד יע"ש ובכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר"ח אבועלאפייא הי"ו ראיתי שהק' מסוגיא זו למ"ש הריטב"א הביאו מר"ן הב"י חא"ה סימן מ"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ"כ מוהריק"ו בשרש קמ"א שאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין ומבואר דטעמייהו משום דכיון דאיסורא רביע עלייהו אף שהו' איסור' דרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחן ועיי' בפ"מ ח"א סי' פ"ט ולפי דבריהם ז"ל אמאי לא אמרינן הכא נמי דאף דגמר ביאתו ולא פי' ליהוי כפי' דאלת"ה עביד איסורא דקעבר על עשה דבתולה דומיא דסבלונות דאף דסתמן דהוו קדושין מ"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין ותי' הר"ב מש"ל לא יתכן לקושי' זו כמובן ולדידי אי מהא לא תברא דמקום יש בראש לומר דע"כ לא אמרינן דמשום טעמא דעביד איסורא הו"ל כאלו פירש אלא דוקא להתיר את הספק ולא את הודאי כי הלא נודע דקדושי סבלונות אינן אלא מחשש ספק דשמא לשם קדושין שלחם ורובא דרבוותא עלו בהסכמה דאינן אלא קדושי דרבנן וחומרא בעלמא והילכך יש לנו לומר דחזקה דלא עביד איסורא אלים כחה למימר דודאי לא לשם קדושין הם אמנם הכא בשמעתין דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה מותרת ודאי דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוי מקודשת לב' פשיטא ודאי דחזקה דלא עביד איסורא לא אלימ' להתיר את הודאי ובר מן דין נראה ליישב לקושית הר"ב מש"ל דע"כ לא כתב מוהריב"ל דכל דאיכא איסורא הוי כפריש אלא דוק' כההי' דמהריב"ל דאין דבורו סותר את השבועה שהרי באומרו בשעת מתן מעות שדי מכורה לך אדרב' משמעות דבריו שיהא מכורה לו מעכשיו ואין במשמעות דבריו שלא יקנה עד שיכתוב השטר אלא דאמרו רבנן דאמדינן דעתיה דלוקח דלא סמכ' דעתי' עד שיכתוב בשטר ומשו"ה אמרינן שפיר דכל דאיכ' שבועה הוי כפריש ונמצא א"כ דשדי מכורה לך דקאמר מעכשיו הוא ושבועה דרביע עליה מקיים את דבורו ומשמעות דבריו שאמר שדי מכורה לך דהיינו מעכשיו משא"כ בהא דאמרינן בשמעתין כל הבועל דעתו על גמר ביאה דנמצ' א"כ דכי קא מקדש לה בהאי לישנ' שא"ל הרי את מקודשת לי בביאה זו היינו גמר ביאה וכמ"ש רבינו דכל הבועל צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו וא"כ כיון דמשמעותו הוא על גמר ביאה אין כח באיסור לסתור את דיבורו כן נר' לי לחלק ונכון:
טעם המלך א) לפי מה שכתבו הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם לקדושין (י' א') והובא דבריהם בהרב משנה למלך פרק י' מהלכות אישות הל' ב' דהא דכהן גדול מותר לקדש בביאה היינו דוקא. אם הקדים והכניסה לחופה. א"כ בתחלת ביאה תיכף נעשית אשתו. דזולת זה בלא"ה אסור לקדשה בביאה דכיון דבתחלת ביאה נעשית בעולה. ובסוף ביאה נעשית אשתו ורחמנא אמר אשה בבתוליה יקח היינו בשעת נשואין. עייש"ה. א"כ ה"נ לק"מ דמה לו להקשות מקרא דאשה בבתוליה יקח. דהוי מוקמי' בכה"ג. דהכניסה לחופה. ואח"כ מקדש אותה בכסף ובביאה. או בשטר ובביאה. ואח"כ תיכף בשעת ביאה נעשית אשתו. קל. ועיין:
ומה שעומד רבינו בפילפול. מאי הקשה הש"ס ביבמות ליתי עשה ולדחי ל"ת הא העשה אינו מקיים אלא בהכנסת עטרה. והלאו עובר תיכף בשעת נשיקה. עיין עוד לקמן בדברי רבינו (פכ"א מהל' א"ב הל' א') שם יבואר אי"ה באורך. ועיין בתוס' פ' השולח גבי מי שחציו עבד. וכן בתוס' ב"ב (י"ג א') ועיין בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ריש פ"ק דחגיגה אכול דבש דיך:
מעשה חושב (רל) שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה כו' וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהא אפילו אי נימא כן לענין מ"ש הר"ן ז"ל דביאה גומרת אחר קדושין מק"ו זה מיבמה היינו לפי האמת דאשה מקודשת ע"י קדושין לחודייהו אע"פ שלא בעל אחריהן ומש"ה משעה שנתקדשה זקוקה מקרי כמו יבמה (ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פ"א (באות רי"ג) בד"ה לענ"ד כו') משא"כ למאי דבעינן למימר השתא דאינה מקודשת עד דהדר בעיל א"כ הרי אינה זקוקה להמקדש כלל כיון דלא נגמרו הקדושין ובידה שלא תבעל לי' ותשאר פנוי' משום דהו"ל כמקדש אשה לאחר ל' יום לר' יוחנן דיכולה לחזור מהקדושין ועדיף מני' עוד דאפי' לר"ל דס"ל שם דאינה חוזרת מודה הכא דכל זמן שלא בעיל הקדושין כמאן דליתנייהו דמיין דוק ותשכח ודברי מרן המל"מ נכונים בזה:
אלא שאני תמה על מאור עינינו המל"מ ז"ל דהי' לו להקשות בזה קושיא יותר חזקה והיינו דקושייתו אינה אלא למ"ד דכ"ג אסור בבעולה שלא כדרכה והי"ל להקשות כעין קושייתו ולכ"ע ועל הש"ס עצמו ולא על דברי ר"נ גאון והרי"ף (במ"ש ביישוב הסתירה שמקדושין ליבמות) והוא דאי ס"ד דאין אשה מתקדשת עד דמקדש והדר בעיל א"כ למה לי גבי סוטה קרא דמבלעדי אישך ללמד שתקדים שכיבת בעל לבועל כדאיתא בסוטה דף כ"ד והרי פשיטא שכן הוא גם בלאו האי קרא דהא כל זמן שלא קדמה שכיבת הבעל עדיין פנויה היא ואינה אשתו שהרי משום קדושין לחודייהו כיון דלא בעיל אחריהן הא לאו כלום נינהו ולא קרינן בהו טומאה תחת אישך כיון דאכתי אינו אישה ואינה סוטה כלל ולא עבדה איסורא. ועל קושיא זו תירץ הש"ס מביאה שלא כדרכה דהא פשיטא דכמו דסוטה נאסרה לבעלה כשנבעלה שלא כדרכה משום דמשכבי אשה כתיב כדאיתא בסנהדרין ובכמה דוכתי ה"נ לענין מה דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל נמי סגי כשקדמה אפילו בביאה שלא כדרכה דהא ילפינן מקרא דשכבתו מבלעדי אישך וא"כ הרי מאי דאקרי לגבי בועל שכיבה מקרי נמי לגבי בעל שכיבה וכן הוא לענין העראה וא"כ הרי א"א לומר דלעולם אין אשה מקודשת עד דמקדש והדר בעיל וכנ"ל אלא דבעילה שלאחר קדושין סגי בשלא כדרכה או בהעראה משא"כ לענין מאי דבעינן בסוטה שתקדים שכיבת בעל לבועל בעינן התם ביאה כדרכה וביאה גמורה ולא העראה גרידא דהא ע"כ ז"א שהרי מקרא הנ"ל ילפינן דמאי דמקרי שכיבה לגבי בועל מקרי נמי שכיבה לגבי בעל וכנ"ל. שוב ראיתי שהגאון המחבר ז"ל בעצמו מדבר כאן מדברינו בקיצור ובחפזי נעלמו דבריו מעיני ונדחק כאן מאד בתירוצו כאשר יראה הרואה:
אבל ניהו דבתירוצו זה הדחוק אפשר נמי לדחוק למאי דהקשיתי עוד בזה מברייתא דיבמות דף י"א ע"ב דאמר התם ריב"כ משום ר"א דמחזיר גרושתו מן האירוסין של שני מותר דאחרי אשר הטמאה כתיב ואי נימא דלא משכחת קדושין עד דבעיל א"כ האי קרא למה לי די"ל אהא נמי דלמאי דס"ד לא הוה אמר הכי אלא כרבנן דקרא אתא לסוטה שנסתרה ואע"ג דס"ל לת"ק דא"א לומר כן דהויה ואישות כתיב בה מ"מ לס"ד דש"ס בקדושין ע"כ היה צריך לדוחקו כן גם י"ל דלהכי לא פריך הש"ס מזה משום דבעי להקשות לרבנן דפליגי עלי' דריב"כ ואע"ג דמאי דמקשה מנערה המאורסה ל"ק באמת כדמשני הש"ס ואי הוה מקשה ממחזיר גרושתו הנ"ל לריב"כ הוה מרויח תירוץ זה מ"מ י"ל דלא בעי למיפרך לריב"כ כיון דהלכה כחכמים דקרא אתא לסוטה. אולם אכתי מה יענה הגאון המחבר ז"ל על מה דקשה לי עוד ממחזיר גרושתו דמקרא מלא דיבר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון גו' לשוב לקחתה להיות לו לאשה דמבואר מזה דאין הראשון לוקה בקדושין גרידא שלו עד שיבעול ומשו"ה מודה בזה אביי (אע"ג דפליג עלי' דרבא בכהן וס"ל דקידש לוקה מ"מ מודה הכא) במחזיר גרושתו וקידש ולא בעל דאינו לוקה משום דלהיות לו לאשה כתיב והשתא אי אמרת דאין קדושין בלא ביאה א"כ האי קרא דלהיות לו לאשה למה לי דהכא א"א לדחוקי דאתי לדרשא אחריתי כיון דבתר לקחתה כתיב להיות לו לאשה דבזה צריך ביאה דוקא בהדי קדושין. ואע"ג דאפשר לומר ליישב הקושיות הללו (וגם מהאי דסוטה דף כ"ד שהעיר עלי' נמי הגאון המחבר ז"ל) דהש"ס רצה להקשות קושיא אלימתא מהקושיות הללו משום דמה דפריך מנערה המאורסה הוא עדיף שהרי קשה דלא משכחת שיתקיים הקרא אי נימא דאין קדושין בלא ביאה אבל הקושיות הללו אינן אלא קושיות מכח יתור וקושיית סתירה אלימא לי' להמקשה להקשות טפי מקושיות יתור ומש"ה לא הקשה המל"מ קושיות הנ"ל והקשה מכ"ג משום דזו נמי קושיית סתירה היא והיינו דלא משכחת לה אשה בבתוליה יקח מ"מ כיון דלקושיית המל"מ שייך תירוץ הש"ס עכ"פ למ"ד דבעולה שלא כדרכה מותרת לכ"ג ולקושיא מקרא דלהיות לו לאשה הרי לא שייך תירוץ דהש"ס ולא התירוץ של הגאון המחבר ז"ל ולכן הדבר צריך אצלי עיון:
(רלא) א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה כו' אפילו בסתם הו"ל כמפרש כו'. לענ"ד גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא שהרי בכ"ג א"א לומר דהו"ל כמפרש שרוצה לקנותה בהעראה משום דאל"כ הא עביד איסורא כיון דאי נמי דדעתו על העראה הרי עביד נמי איסורא דהא רב מנגיד מאן דמקדש בביאה ואפילו למ"ד דדוקא בביאה בלא שדוכי י"ל דמאי דקאמר הש"ס נ"מ לכ"ג מיירי נמי בלא שדוכי ואע"ג דאי דעתו על גמר ביאה עבר אאיסור עשה דאורייתא וקדושי ביאה אינם אסורים אלא מדרבנן מ"מ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא:
ולפ"ז מכש"כ דקושית הגאון מוהר"ח שעל הריטב"א ומוהרי"ק בהאי דסבלונות דס"ל דכל היכי דיש איסור בקדושין אין חוששין להן משום דהוי כאילו פירש והקשה עליהם מסוגיא הלזו דקדושין דבודאי לק"מ דבפשיטות דחרם קהל אינו אלא איסור דרבנן (עיין רמב"ן במשפטי החרם ובנב"י מה"ת סי' קמ"ו) וקדושין בשבת ודאי אינן אלא שבות בעלמא ואפ"ה ס"ל דהוי גילוי מילתא דאין דעתו לקדושין משום דלא יעבור אאיסור דרבנן אבל בכ"ג דאפילו אי דעתו אהעראה נמי עביד איסורא דרבנן א"כ בזה תו לא שייך לומר דהוי כאילו פירש. ועוד דאי דעתו אתחלת ביאה ונעשית ארוסתו מרגע זו לכאורה יש איסור לגמור ביאתו קודם ברכה דאסורה לבעלה כנדה די"ל דס"ל בסוגיא דביאה אירוסין עושה ויש להאריך בזה ונהירנא שראיתי באחד הספרים מגדולי המחברים כעין סברתי לענין חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהיכא דעביד איסורא בבעילה זו גם בל"ז תו לא אמרינן חזקה זו וכעת שכחתי מי ס"ל כן. [אמר נ"ה המלבה"ד עיין מל"מ פ"י מהלכות גרושין הלכה י"ח שכתב בשם הרדב"ז דמי שלא חש לאיסור נדה לא אמרינן בו חזקה זו]:
ואני תמה על מרן המל"מ ועל מוהר"ח הנ"ל דמאי בעו בקושייתם הנ"ל על הפוסקים (וביותר על מוהריב"ל שלבסוף הדר בי' מסברתו וכן משמעות המל"מ עצמו שם) הרי קושייתם קשה על הש"ס גופא דניהו דליתא דינא דמוהריב"ל ודינא דהריטב"א ומוהרי"ק משום דלא אמרינן אומדנא כזו דהיכא דאיכא איסורא הוי כאילו גילה דעתו דז"א משום דמקרי וקעביד איסורא אך מ"מ היינו רק באיסור דעלמא אבל באיסור דבעילת זנות הא אמרינן בכמה דוכתי בש"ס חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ איך קאמר הש"ס דנ"מ לכ"ג הא אי מהני בכ"ג גילוי דעת בפירוש למקני בהעראה הרי סתמי' כפירושי' הוי מכח האי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לפלפל בזה מסוגיא דקדשה על תנאי בפ' המדיר במאי דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחיל לתנאי' אלא משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וע"ש דמשמע הא אי מקדשה מעכשיו בביאה ש"ד והא רב לשיטתי' דבקדושי ביאה נמי איסורא איכא ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה