שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ג · הלכה ד
כתבו כו' או לשמה ושלא מדעתה כו'. כתב ה"ה פסק רבינו ז"ל כפסק הרי"ף דאינה מקודשת כו' הנה הרי"ף ז"ל בפ"ק כתב ז"ל והלכתא כר"פ משום דמותבי' עלייהו דרבא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' ואע"ג דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל שינויא הוא ולא סמכינן עלה דרב אשי דבתראה הוא אוקמה בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל ויש מי שפירש הסוגייא בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב שלא מדעתם וא"ל רב אשי דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם ולפ"ז הא דמייתינן עלה ת"ש מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין כו' סיעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי כו' ולפ"ז אדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיק' ומסייע ליה וזהו דעת הרז"ה ז"ל א"ד יע"ש: וראיתי להרב גד"ת דף של"ז ע"ד שתמה על דברי הר"ן הללו וז"ל נרא' דסבר דהרז"ה ז"ל אזיל בשיטה דמייתי הבעה"ת בשם הראב"ד אי כתבי' דעת ב' או לא ובעניותי אין לשון הרז"ה מורה כן שכתב בזה הסיגנון ואדרבא ההוא ת"ש סיעתא הוא דמייתינן לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב כלומר דלא הוי כמלוה בשטר דהא אין כותבין אלא מדעת ב' ומדקאמר דהא אין כותבין משמע שהוא הכרח וטעם להוכיח מה שאמר תחילה דלא הוי כמלוה בשטר ולא שיהא זה עיקר הדין שהוא מחדש ע"כ נראה דהרז"ה מפרש מ"ש לא ניתנו ליכתב היינו דלא הוי כמלוה בשטר כל עוד שלא נכתבו ומכריח זה מדחזינן דאין כותבין אלא מדע' ב' ואם איתא דגם באמירה בעלמא הוי כמלוה בשטר ל"ל דעת שניהם כו' ותדע שכן הוא שהרי מוכרחין אנו לומר דהרמב"ן ז"ל הבין כן בכונת הרז"ה ז"ל ולא כדהבין הר"ן ז"ל דבס' המלחמות הק' עליו וז"ל וכן הא דאקשינן מהא דתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים מאי קושיא לימא בשכתב ואמאי אצטריך לומר בשקנו מידו והשתא אם הרז"ה ז"ל מפרש לא ניתנו ליכתב שאין כותבין אלא מדעת ב' כשיטת הראב"ד ז"ל שכתב הר"ב הת' הרי תלה הטעם במ"ש לפי שכל זמן שלא נכתבו אין גובין אלא מב"ח ומשנכתבו גובין ממשועבדין ומש"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת ב' ע"כ נראה בהדיא דהא בהא תלייא דאי בשנכתבו גובין מן המשועב' ממילא אין לכתוב אלא מדעת ב' אבל אם גם בכתיבה אין לה דין שטר למשועבדין פשיטא דאין קפידא לכתוב שלא מדעת ב' וא"כ יש לתמוה מה מקשה ליה להרז"ה ז"ל דהא ודאי לפי שיטה זו נאמר דכי היכי דמפרש ת"ש קמא דלאו תיובתא אלא סיעתא לרב אשי ה"נ אידך ת"ש דהיא ניזונת מנכסי' משועבדין לסיועי לרב אשי מייתינן לה מדחזינן דניזוני' מנכסי' משועבדין ולפחו' מיהא בשנכתבו מיתוקמא וכיון שכן ממיל' משמע דלא ניתנו ליכתב אלא מדעת ב' כו' דודאי כך מתפרש' הסוגייא לדעת הראב"ד ז"ל דמייתי רבינו כו' ואולי דמ"ש הר"ן ז"ל שזה הוא דעת הרז"ה לא קאי אעיקר פי' המימר' דלא ניתנו ליכתב אלא אמאי דקאמר דהאי ת"ש סיעתא הוא כו' את"ד יע"ש ולע"ד דבריו ז"ל לא האירו כי לפי הנראה שהבין בדברי הר"ן ז"ל דכי איבעיא לן דברי' הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דלאותו צד אפי' נכתבו אינו גובה מן המשועבדים ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' ומש"ה הוקשה לו ממה שהק' עליו הרמב"ן ואנכי הרואה לא ידעתי מי גילה לו רז זה בדברי הר"ן הללו שהרי דברי הר"ן בפשטן מתפרשן דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומ' דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' כיון דאין בכתיב' שום תוספ' חיוב עליה והיינו ממש כפי' הרז"ה שהוא מפרש דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר אם יש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי באמירה בעלמא וממילא דכותבין שלא מדעת ב' או אין להם דין מלוה בשטר ואין כותבין אלא מדעת ב' דהא בהא תליא וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל והרז"ה ז"ל כתב דההיא ת"ש סיעתא דמייתינן לרב אשי ואפי' ניתנו ליכתב לעדים מעצמם בלא דעת ב' או לא כלומר יש לו דין שטר או לא כו' ואינו מחוור דא"כ כו' ועוד מדאקשינן עלה מהא דתנן בנותיהן ניזונות כו' ואוקמא בשקנו מידו ומאי קו' מתני' בשכתבו מדעתו כו' יע"ש הרי מבואר שהוא מפרש דברי הרז"ה כמו שפי' הר"ן ז"ל ממש ואפ"ה הק' עליו מההיא דנזוני' מנכסי' משועבדי' כמו שהק' עליו הרמב"ן ז"ל וא"כ הדבר מוכרח מעצמו כמ"ש דלאותו צד דאמרי' ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר וזה ברור: גם מ"ש שלדעת הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת כך מתפרשת הסוגי' דכי מייתי' אידך ת"ש מדהיא נזונית מנכסי' משועבדים היינו סיעתא לר"א יע"ש הן דברים תמוהים דכנראה שהבין הרב שלדעת הראב"ד שהביא בעה"ת כי אמרינן דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' הוא לומ' דאפי' כתבו אינה גוב' ממשועבדי והא ודאי ליתא שהרי מדברי הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת מבואר הפך דבריו וזה ממ"ש שם וז"ל ואותבינן עלה מהא דתנן דפקחין כו' כלומר אי ס"ד לא ניתנו ליכתב דעד שלא נכתבו כמלוה ע"פ הן א"כ פקחין למה כותבין והלא אינן אלא טפשים שנעשים ממלוה ע"פ מלוה בשטר אלא ש"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר וכיון שמשע' הפסק כו' הנה מבואר שהוא מפ' דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר דאם הוא ז"ל מפ' לומר דאפי' נכתב אינו גובה מן המשועב' ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' א"כ מאי האי דכתב אלא ש"מ דעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הרי זו דלא כמאן וכ"ש דק' טפי כי נימא דניתנו ליכתב וכיון שכן מוכרח הדבר לומר דאידך ת"ש דמייתינן מדניזונית מנכסים משועבדים תיובתא הוא דפרכי' לרב אשי ושלא כמ"ש הרב ז"ל ודע שדברי הראב"ד ז"ל כדמותן כצלמם הובאו בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף ז"ל האמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל והראב"ד ז"ל פ' דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב כו' יע"ש כנרא' שהבין הריטב"א ז"ל דברי הראב"ד כמו שפיר' הרב גד"ת והוא מן התימה שדבריו ז"ל מבוארים הפך דבריו כמ"ש ואולי שהראב"ד שהביא הריטב"א הוא הרב אב ב"ד כנ"ל: וראיתי להריטב"א ז"ל שם שהקשה לפירוש הראב"ד והרז"ה ז"ל דכי אמרינן תא שמע מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' סיעתא הוא דמייתי' מינה לרב אשי וז"ל ואין פי' זה נכון חדא דלישנא דנתנו ליכתב לא א"ש ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר דקידושין וכר"פ והא רבינא גופי' פליג על ר"פ והיכי מוקמינן מתני' לדידיה כבר פלוגתיה א"ד יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דף צ"ד ע"ד שתמה עליו וז"ל ובעיני יפלא דקו' זו היכי ניחא ליה לכולהו פירו' דאפי' ת"ל דלרב אשי הוא דפריך אכתי ק' לרבינא דלא מצי מתוקמי לדידיה בשטרי אירוסין וא"כ ע"כ בשטרי פסיקתא מיירי מתני' ומאי קא מבעיא ליה אי נתנו ליכתב תפשוט ליה מהכא וכמו שהק' זה בתוס' והצריכוה עיון והר"ן ז"ל כתב דתרי רבינא הוו הרי דקו' זו קשיא לכלהו פי' ואיך דחה הריטב"א מחמתה פירוש זה יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה דס"ל להריטב"א דכי אמרינן דת"ש דמייתי הוא תיובתא לרב אשי ניחא שפיר משום דודאי לרבינא כיון דאיהו ע"כ בעי לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא פשיטא ליה לדידיה דנתנו ליכתב וכמו שכן מוכח נמי ממאי דקאמר איתיביה הפקחין היו כותבין הרי דבעי רבינא למיפשט דניתנו ליכתב וכי קאמר רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא לאו משום דמבעיא ליה לדידיה דהא ל"ק בעא מיני' רבינא לרב אשי כדקאמר בכל דוכתא אלא משום דדין זה דניתנו ליכתב לאו בפי' איתמר במתני' או בברייתא אלא מכח קוש' הוא דבעינן למימר משום הכי שאל לרב אשי אם המצא ימצא הדבר מפורש בהדיא וכיון שהשיב לו רב אשי מסבר' בעלמא דלא ניתנו ליכתב אותביה ליה רבינא ממתני' דהפקחין וממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וכן מצאתי בתוספ' הרא"ש ז"ל למס' קידושין שהק' כקו' התוספ' ותי' וז"ל וי"ל ששאל לו לידע סברתו וכשא"ל לא ניתנו ליכתב הק' לו מההיא דהפקחין יע"ש וכן ראיתי להגהות מיי' פרק כ"ג מה' אלו שכתב דבפ' הנושא משמע דרבינ' סבר דניתנו ליכתב כדשקיל וטרי ופריך לרב אשי כו' יע"ש. אמנם לפי' הראב"ד והרז"ה ז"ל ק"ל שפיר כמובן ואולם זו היא שקשה לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דרבינא דבעי מיניה מרב אשי אי ניתנו ליכתב או לא הוא ניהו דרבינא דשמעתין דפליג אר"פ ורבא רביה שהרי בשמעתין אמרינן רבינא ורבא אמרי מקודשת ואי רבינא בתראה דבימי רב אשי הוא ה"ז בבל ימצא במספר הדורות שהרי אמרו דביום שמת רבא נולד רב אשי וכמו כן קשה על הר"ן ז"ל שהכריח דתרי רבינא הוו ממאי דקא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב והלא ממקומו הי"ל להכריח מדקאמר רבינא ורבא וכמ"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו יע"ש ועיין בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף שתמה עליו כן ומצאתי להר' באר שבע בתשובה סי' י"ב שכתב על ענין זה דתרי רבא הוו אחד רבא בריה דרב יוסף בר חמא חבירו של אביי ואידך רבא בריה דרב יצחק שהוא חבירו של רבינא כדמוכח פ' עגלה ערופה יע"ש וא"כ מבואר הוא שזהו דעת התוס' והר"ן וכמובן ודוק: והתוס' ז"ל פ' הנושא ד"ה ניתנו ליכתב מפרשי לה להאי בעיא דניתנו ליכתב כפירוש הרז"ה ז"ל אלא דבהכי פליגי שלדעת הרז"ה ז"ל ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין הוי סיעתא לרב אשי ולדעת התוס' ס"ל דהוי תיובתא לרב אשי והיינו משום דהם גורסים ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין כו' הא מדעת ב' כותבין דלהאי גירסא אין מקום לפרש כפירוש הרז"ה כמבואר ומש"ה נדחקו בפירושה וכתבו משם רבי' דמשמע ליה לתלמודא אין כותבין אלא מדעת ב' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר דידעי גמר הפסיקה אפי' לא ידעו בכתיבה דומיא דההיא דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"ג דאינו יודע מן ההלואה כלום כו' יע"ש: וראיתי להרב נת"מ דף הנז' שתמה על דבריהם דא"כ היכי מוקי לה המתרץ בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ דהתם לר"פ בעינן שיכתב השטר ממש מדעתייהו ובשליחותייהו דהכי גמר לה בפ"ק דקדושין מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה כן וביציאה לא סגי שיכתוב אם לא בשליחו' הבעל מדעתו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בהדיא וכיון שכן הדק"ל דכיון דהמתרץ הוה משמע ליה דפי' מדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיב' אמאי אצטריך לאוקמא בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ בשטרי פסיקתא מיתוקמא שפיר ככ"ע וקמ"ל דאין כותבין אלא מדעת המתחייב יע"ש שהניחו בצ"ע ולדעתי נראה דל"ק דבשלמא כי מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ק"ל שפיר דע"כ מדעת ב' דקתני מתני' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר אפי' לא ידעו בכתיב' דאי בידיעת ב' בכתיבה קאמר לא הו"ל למיתני כי האי לישנ' בסתמ' דאיכא למטעי דדומי' דלעיל מיניה קתני אלא הוה ליה לתנא למתני בהדיא הכי אין כותבין שטרי אירוסין עד שיאמרו להם כתובו אמנם כי מוקמינן לה בשטרי אירוסין ניחא שפיר דעכ"ל דמדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיבה ומשום דמקשינן הויה ליציא' לומר מה יציאה בעינן דעת מקנה כדר"פ דאי נימא דמדע' ב' היינו שנתרצו ב' ולא בעינן ידיעה בכתיבה וכדרבא ורבינא דסבירא להו דהכי מקשינן מה יציאה שלא מדעתה א"כ אפי' שלא מדעתה ובע"כ נמי דומיא דיציאה ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב גד"ת ז"ל על דבריהם הללו וז"ל ותימא לי דאדדייקי מרישא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו שאינו יודע מן ההלואה כלום לידייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו דהתם ע"כ האי לוה עמו היינו שידע מהכתיבה עצמה דבלאו הכי אע"ג דידעינן שזה לוה מנה או שראו ההלואה או שהוד' בפניהם הלוה כבר ידענו שאינם יכולים לכתוב וא"כ אכתי מאי קא מותיב מההיא דמדעת ב' לימא דהאי מדעת ב' הוי ממש כההיא דאם אין הלוה עמו א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש הנה נכון דהיינו דקא מקשה דאם איתא דלא ניתנו ליכתב הו"ל לתנא למתני בהדי' אין כותבין עד שיאמרו להם כתבו ולא למתני כי האי לישנא דאיכא לספוקי ולמיטעי דדומי' דרישא דכותבין למלוה אע"פ שאין לוה עמו קתני לה ואהא משני דההיא בשטרי אירוסין דתו ליכא לספוקי ביה כלל וכדכתיבנ' כנ"ל נכון ודוק: וראיתי להר"ב לח"מ ז"ל שהק' לדעת רבינו דפסק כר"פ דאינה מקודשת דכיון שרבי' ז"ל פסק בפ"ו מה' זכיה כרב אשי דאמר דלא ניתנו ליכתב ובפ' הנושא אוקמוה להך מתניתין אליביה בשטרי אירוסין ממש אבל בשטרי פסיקתא לא מצי מתוקמא דכיון דלא ניתנו ליכתב ואפי' כתב אין דינו כמלוה בשטר אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' א"כ איך כתב ה"ה ז"ל בפ' כ"ד מה' מלוה ולוה על מ"ש רבינו שם אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' וז"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקת' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' יע"ש והוא תימ' דכיון דפסק רבינו דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' בשטרי אירוסין מתוק' והרב ז"ל תי' דס"ל לה"ה דלפי המסקנ' דמוקמינן למתני' דניזונ' מנכסים משועבדים בשקנו מידו הך מתני' איירי נמי בשטרי פסיקתא וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מתרצה מה שהק' התוס' דכיון דרבינא ע"כ מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי קא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב תפשוט מינה דודאי ניתנו ליכת' והשתא ניחא דהוה מספ"ל דילמא מתני' איירי בשקנו מידו את"ד יע"ש ולע"ד דבריו מן המתמיהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' בשקנו מידו דא"כ תקשי לן טפי דכיון דקנו מידו אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא קי"ל ופסקו רבינו פי"א מה' מלוה ולוה דאם קנו מן הלוה כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר כתובו והנראה שהרב נרגש מזה וכתב וז"ל ואע"ג דקנו מידו לא אמרינן בכי הא סתם קנייה לכתיבה עומד אלא בעינן דעת ב' א"ד ובאמת שהדבר מתמיה מאיזה טעם לא אמרינן בכי הא נמי סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דבקנין גרידא גובה ממשעבדי אין כאן תוספת חיוב כלל ובהדיא כתב הרי"ף דמתני' דפ' הנושא מוקמינן לה בשקנו מידו ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד הרי דאף בשטרי פסיקתא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד ולכן הנרא' אצלי ליישב דס"ל לה"ה דלפי פי' רבינו דס"ל דלא ניתנו ליכתב היינו לומר דאפי' כתב אין בו דין שטר כלל ואינו גובה ממשעבדי וכי פרכינן עלה ממתני' דאין כותבין אלא מדעת ב' הכי פריך דכיון דאינו טורף ממשעבדי אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא אין כאן תוספת חיוב כלל והיינו משום דמשמע ליה לרבינא פשטא דמתני' דכי קתני מדעת ב' היינו ידיעת שניהם בכתיבה הפך ממ"ש התוס' ומשו"ה פריך דאי לא ניתנו ליכתב כל שידעו גמר הפסיקה סגי ול"ל ידיעת הכתיבה ורב אשי לפום משמעותא דרבינא השיבו דמהא לא איריא דאיכא לאוקומי בשטרי אירוסין ממש אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא דמתני' בשטרי פסיקתא מתוקמא לא תיקשי למ"ד דלא ניתנו ליכתב דא"ל דמדעת ב' דקתני היינו ששניהם נתרצו בדבר דומיא דלעיל מינה דקתני כותבין שטר למלוה כו' וכמ"ש התוס' ואפשר שהכריחו לה"ה לפרש כן מכח קו' התוס' שהק' מדרבינא וגם בדברי רבינו ז"ל ג"כ נראה שהוא מפרש ליה בשטרי פסיקתא דאי בשטרי אירוסין ממש א"כ למה זה הביאו בה' מלוה כיון שכבר פסקו כאן אלא נראה דס"ל כמ"ש דאפי' למאי דקי"ל לא ניתנו ליכתב מיתוקמא שפיר מתני' בשטרי פסיקתא וכמ"ש: ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו לבתר' שכתב וז"ל ושלא כדברי רבינו יהוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו ב' להזדווג ומשום דהו"ל עדות שקר דקשיא עליה ההוא דהתם עכ"ל ולדעתי נר' שדע' מוהר"י בן מיגש ז"ל כמ"ש דק"ל מדרבינ' ארבינא ומשום הכי הוכרחו לומר דמתני' לדידיה הכי מתפרשה דאין כותבין אלא עד שיתרצו שניהם וכפירוש התוספות ז"ל כמ"ש כנ"ל: ואולם דברי רשב"ם ז"ל שם נפלאו ממני שכתב על מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וז"ל בפ' ואלו מגלחין מפרש מאי שטרי אירוסין שטרי פסיקתא יע"ש והדבר תמוה דשם באותו פ' לא איתמר הכי אלא אמתניתין דהתם כותבים שטרי אירוסין בח"ה אמנם אמתני' דגט פשוט פלוגתא דאמוראי היא אי שטרי פסיקתא קאמר או שטרי אירוסין כמבואר בסוגיא דידן ודבריו צ"ע ומאחר עלות כל האמור בענין מקום אתנו ליישב דברי הסמ"ג הובאו דבריו בהגמ"י פכ"ג מה' אלו וז"ל הא דאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך כו' ומייתי לה רבינא בפ' קמא דקידושין ומשמע התם דס"ל דניקני' באמירה ובפ' הנושא משמע דרבינא סובר דניתנו ליכתב ושקיל וטרי ופריך לרב אשי דס"ל לא ניתנו ליכתב ויש לתרץ דבתר דשמעיה מרב אשי חזר בו והודה שלא ניתנו ליכתב יע"ש באורך ודבריו ז"ל באו סתומים ואנחנו לא נדע מאי ק"ל מעיקרא מדרבינא ארבינא אדהוצרך לומר דיש לתרץ ואחד הרואה יראה דלכל הפי' הנאמרים לראשונים ז"ל נ"נ בבעיא דרבא אי ניתנו ליכתב או לא אין כאן מקום קו' כלל והנרא' ודאי שהרב ז"ל דרך ובא לו בשיטת ר"ח ור"ת שכתבו התוס' פ' הנושא דבור המתחיל הב"ע והכי פירש ניתנו ליגבו' ע"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה גובה מבני חרי אלא שלפי' ר"ח ור"ת ז"ל מבואר דרבינא לא פליג אדרב גידל אלא דקמ"ל דדילמא כי קאמר רב גידל הן הן הדברים הנתנים באמירה היינו לומר דאין צריך קנין אבל כתיב' מיהא בעי וכמו שכן מבואר מדברי הרא"ש שם והן הן דברי רבי' מאיר שהביא הגהמ"י בס"ד ז"ל ואולם להגה"מי והסמ"ג משמע להו דרבינא לאפלוגי אדרב גידל הוא דאתא והכי קא מבעיא ליה נתנו ליכתב דצריכין כתיבה שלא כדעת רב גידל או לא ניתנו ליכתב והיינו דק"ל מדרבינא אדרבינ' דהכא מייתי מימרא דרב גידל משמע דהכי ס"ל ואלו בפרק הנושא ס"ל דניל"כ דלא כרב גידל מאחר שכן יגדל התימא על תי' שכתב דרבינא חזר והודה לדברי רב אשי דא"כ הדרא קו' לדוכתא מדרבינא ארבינא דכיון דס"ל דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' מתוקמא בשטרי אירוסין וש"מ דשלא מדעתה אינה מקודשת ואילו רבינא קאמר הכא דמקודשת ושוב בא לידי ס' דינא דחיי לרבינו הגדול מוהרח"ב ז"ל וראיתי שתמה על דבריו כן ותירץ דס"ל להסמ"ג דלעולם דסבירא ליה לרבינא דלא ניתנו ליכתב וברייתא מוקי לה בשטרי פסיקתא ומאי כותבין אומרין וכדרך שאמרו במתני' דהפיקחין מאי כותבים אומרים א"ד יע"ש ושותיה דמר לא ידענא דאיך הפה יכולה לדבר אמתני' דאין כותבין דאומרין קאמר דא"כ מאי קאמר אין אומרים אלא מדעת ב' הא פשיטא דכל שלא מדעת ב' אין אמירתן כלום ותו דבהדיא קתני מתניתין התם והחתן נותן שכר הסופר הרי דכתיבה ממש קאמר ואולם ע"פ האמור מקום י"ל דהסמ"ג ז"ל יפרש לבעיא דרבינא בכה"ג ניתנו ליכתב וליגבו' ע"י כתיבה דוקא ובאמירה אינו גובה אפילו מבני חרי ודלא כרב גידל או לא ניתנו ליכתב ואפי' ממשעבדי גובה בלא כתיבה ופרכי' לרב אשי ממתני' דאין כותבין דאם איתא דלא ניתנו ליכתב אפי' שלא מדעת ב' כותבין כיון דאין כאן תוס' חיוב ומשום דמשמע ליה פשטא דמתני' דמדעת ב' היינו כתיבה ורב אשי משני ליה לפום הך משמעותא דשטרי אירוסין ממש קאמר אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא במתני' דשטרי פסיקתא מיתוקמא מצינן למי' דלא ניתנו ליכתב ומדעת ב' דמתני' היינו ידיעת הפסיקה ולפי פי' זה ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דניזונ' סיעתא הוא וכמו שכן צ"ל לפי' הראב"ד ז"ל שכתב בפרק ו' מה' זכיה כמ"ש הרב ל"מ ז"ל שם יע"ש ועוד דאפשר ליישב דברי הסמ"ג ע"פ מ"ש מוהרי"ב בליקוטיו ליישב קו' התוס' מדרבינא ארבינא יעיין שם ודו"ק: