שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ג · הלכה ג
ואם קדש בשטר כו'. כתב ה"ה ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר כו' וכ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל מיהו איכא מ"ד דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלי אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הויה ליציאה כו' וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לקרקע לא כו' אף הויה נמי במחובר לא כו' ויש לי לדקדק דאי מקשי' הויה ליציאה להכי א"כ לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלים ה"נ נימא דאם קדשה באוכלין ובדבר שיש בו רוח חיים אינה מקודשת והוא תימה דאם כן כל הנהו מתני' דפ' הא"מ התקדשי לי בתמר' כו' התקדשי לי בכוס של יין כו' המקדש בתרומות ומעשרות ומעשה דכלכלה של תאנים והמקדש בערלה וכל הני מי נימא דלא כר"י הגלילי ותו דבפרק הא"מ דנ"ב ע"ב אמתני' דהמקדש בחלקו כו' אינה מקודשת אמרי' בגמ' נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' ואם איתא היכי בעי למימר דלר"י הגלילי המקדש בקדשים קלים מקודשת הא ת"ל דאינה מקודשת משום דהוו אוכלים והמקדש באוכלים לר"י הגלילי אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ותו היכי קאמר נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' הא ע"כ מתני' דלא כוותיה דלר"י הגלילי מאי איריא מקדש בחלקו הא אפילו בשאר אוכלים דעלמא נמי אינה מקודשת ותו דקרא צווח ככרוכייא גבי דוד דכתיב תנה את אשתי אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים ויש ליישב דחדא מתרצת חברתה דודאי לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי לו' דכי היכי דביציאה אין כותבין ה"נ גבי קדושין דהא קרא גלי בהדיא דלא מקשינן להכי כדכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה אמנם לרבנן דר"י הגלילי דקי"ל כוותייהו כיון דליכא קרא להכי דאי מההיא דדוד אין ראיה דלרבנן אפי' גבי גט נמי כותבין באוכלין א"כ מקשינן הויה ליציאה לגמרי והמקדש בקרקע אינה מקודשת ואם כנים אנחנו במ"ש יש ליישב התוספתא שהביאו ממנה ראיה הרשב"א והר"ן ז"ל לומר דהמקדש בקרקע מקודשת דאיכא למי' דההיא אתי אליבא דר"י הגלילי ודו"ק: תו ק"ל מהא דגרסינן פ"ק דקידושין ד"ד ע"ב דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה ניקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף יבמה תוכיח כו' ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת אמאי ל"ק קרקע תוכיח שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה אף אני אביא כסף (וא"נ נימא מה לאמה העבריה שכן נקנית בקרקע תאמר באשה שאינה נקנית בקרקע) וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן אין פודין בו הקדשות ומע"ב כדפריך לקמן בדף ה' ע"ב מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואדרבא מההיא דדף ה' נראה שיש להוכיח כדעת איכא מ"ד שכתב הר"ן דהמקדש בקרקע אינה מקודשת דאי מקודשת אם כן כי קאמר התם אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע"ב ביאה תוכיח כו' והשתא אמאי הוצרך לומר ביאה תוכיח הי"ל לומר יוכיח מכסף גופיה ולימא מקדש בקרקע יוכיח שאין פודין בו הקדשות ומע"ב ואע"פ שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולדעת הר"ן ז"ל יש לומר דהכי פריך מה לקדושי כסף שכן במינו פודין בו הקדשות ומע"ב דהיינו שוה כסף משא"כ חופה שאין במינו כלל כנ"ל ודו"ק: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקדושין ה"מ בקידושי שטר כו' דקדושי שטר הוא דמקשי' הויה ליציאה אבל נתן לה קרקע בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרי' עלה מה הויה דכסף לא בעי' לשמה אף הוי' דשטר לא בעי' כו' וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחידושיו על הרי"ף הק' עליו וז"ל וא"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתי' בקידושי כסף היכי מבעיא ליה לר"ל התם הויה ליציאה מקשינן א"ד הויות לאהדדי מקשינן מה הויה דכסף כו' כלומר שיהא שוה קדושי שטר לקדושי כסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ"ת ודאי למאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול במחובר אבל לפי המסקנ' דהויה ליציאה מקשי' לא אמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כו' וי"ל דלבתר דאסיקנא לענין לשמה דמסתבר' הויה ליציאה מקשינן אע"פ שהיה לנו ללמוד מהויה דכוותא דהיינו כסף דלא שייך ביה לשמה מ"מ מיציאה דילפינן עיקר שטר מיניה גמ' ה"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מ"ה להיות כנדון עכ"ד ולע"ד אין תי' עולה יפה דודאי מ"ש בגמרא בתר דבעי' הדר פשט' הויה ליציאה מקשינן לאו למימרא דלעולם לא מקשינן הויות לאהדדי אלא דוקא גבי לשמה דאי מקשינן הויות לאהדדי לומר דקדושי שטר לא בעינן לשמה בטיל ליה היקשא דהויה ליציאה לומר דקדושי שטר שלא לשמה פסול והילכך ס"ל לתלמודא דכיון דעיקר קידושי שטר ילפינן מיציאה מסתברא טפי למילף הויה ליציאה ולפסול שטר שלא לשמה ממה שנאמר דניקוש הויות לאהדדי אמנם היכא דאיכא למילף תרוייהו ולומר דקדושי שטר פסול במחובר מהיקש' דהוי' ליציאה והדר מקשינן הויות לאהדדי לומר דאפי' קדושי כסף נמי פסול בהא ודאי אזלי ומודו כ"ע דמקשינן הויות לאהדדי ותדע דבפ' נערה שנתפתתה דמ"ו ע"ב ובפרק המדיר דע"ד אמרינן התם דמקשינן הויות להדדי וא"כ אי סבירא ליה להר"ן דלמאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול דמחובר ה"נ נימא לפי המסקנא ולדידי קושיא מעיקרא ליתא דודאי להאי דס"ד בגמ' דהויות לאהדדי מקשינן וכי היכי דקדושי כסף לא בעינן לשמה ה"נ בקדושי שטר ה"נ אית לן למימר נמי גבי מחובר דקדושי שטר במחובר כשר דילפינן הויות אהדדי וכי היכי דכסף כשר במחובר ה"נ שטר ודברי הר"ן ז"ל אינן אלא לפום מסקנא דמילתא דהויה ליציאה מקשי' והיינו דקא דחי הר"ן ז"ל וקא' דיש לדחות דכי פשיטא ליה לר"ל התם דקדושי כסף לא בעי לשמה היינו משום דאינה מתקדשת מפני טיבועו והילכך מספ"ל בשטר אי מקשינן הויה ליציאה או הויות לאהדדי אבל גבי מחובר ה"נ איכא למימר דילפינן כולהו הויות מיציאה זה הנר' פשוט בכונת הר"ן ז"ל ולפי זה צ"ל שלדעת הר"ן ז"ל כי בעי ר"ל התם שטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו ה"ה דהו"מ למיבעי אי שטר קידושין כשר במחובר מי מקשינן הויות לאהדדי או הויה ליציאה אלא דחדא מינייהו נקט אלא דק"ל טובא דא"כ למאי דהוה בעי למי' דהויות לאהדדי מקשינן נ"מ דשטר קדושין כשר במחובר וא"כ תקשי ליה לר"ל ברייתא דפ"ק דגיטין דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהא איכא מחובר ותלמודא לא אשכח פירוק' אלא לומר דמילתא דאיתיה בקידושין לא קתני אכן לר"ל קשה דמחובר נמי ליתיה בקדושין ותלמודא גופיה אמאי לא פשיט ליה מהך ברייתא אדהוצרך ר"ל לומר בתר דבעיא הדר פשטא מסברא בעלמא ובשלמא לדעת איכא מ"ד ניחא דגבי מחובר פשיטא ליה לר"ל דפסול במחובר אפי' בקדושי כסף וליכא למי' דאכתי לענין לשמה תפשוט ליה לר"ל מהך ברייתא מדלא קתני לשמה דאיכא למימר דר"ל ס"ל כרבה דטעמא דבפני נכתב משום לשמה וכדקאמר התם הניח' לרבה כו' וכן ק' מהא דאמרי' פ' הא"מ דמ"ח ואב"א כגון שכתבו שלא לשמה ובדר"ל קמפלגי ר"מ אית ליה לדר"ל ור"א לית ליה לדר"ל אלא מקשינן הויות לאהדדי דא"כ לר"א דס"ל דשטר קדושין שלא לשמה כשר ה"נ שטר קדושין במחובר וכיון שכן ק' לאוקמת' זו אמאי לא קתני בבריית' דהתם וכדברי ר"א בד' כדקת' וכדברי ר"מ בד' ועיין בתוס' פרק כל הגט דכ"ו ד"ה חוץ מגיטי נשים שכתבו וז"ל אין לומר שחרורי עבדים נמי פסול דא"כ בפ"ק דגיטין כו' ליתני וכדברי ר"א בד' כדקתני וכדברי ר"מ בד' ועיין שם סוף דבר שדברי הר"ן צריכים מן הישוב: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל ואע"פ שיש לדחות כו' אפי' הכי כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספת' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין ע"כ ויש לדקדק אמאי לא הביא הר"ן ראיה לדבריו דדוקא קדושי שטר מקשינן להויה אבל קדושי כסף לא מקשינן מהירושלמי שהביא הר"ן ז"ל בעצמו בריש פ' האומר וז"ל רבי אבהו בשם ר"י הרי זו עולה כו' הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם כו' הרי זה גיטך ל' יום אינו גט אמר רבי יצחק ב"א הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו שטר קידושין אלא מגירושין מה גירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת ע"כ הנה מבואר בהדיא חילוק הר"ן זכרונו לברכה דע"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בשטר ואם כן הי"ל להר"ן להביא סיוע לדבריו מהירושלמי הלזו אחר שהוא עצמו הביאו ונראה ליישב דודאי תלמודא דידן לא ס"ל כהך חילוקא דהירוש' מדבעינן בהמגרש בעי רבי אבא בקדושין היאך תבעי לר"א תבעי לרבנן בתר דבעיא הדר פשטא בעינן ויצאה והיתה ובפרק ד' דנדרים דכ"ח אמרינן ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וכתב הרא"ש שם דהיינו משום דלענין גט אמרינן כיון דפסקה פסקה וה"ה לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה יע"ש ואי ס"ל לתלמוד' כהירוש' לא הו"ל למסתם סתומי והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשטר וכן בשאר דוכתי טובא בתלמודא דידן לא הוזכר חילוק זה וה"ט דאיכא מ"ד שכתב הר"ן אלא דס"ל להר"ן דהכא גבי מחובר שאני דטעמא איכא במילתא דכיון דלא בעינן נתינה לידה כלל שהרי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת וכן נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב א"כ בהנאה תליא מילתא ומחובר נמי אית לה הנאה והוי כההיא דשלא לשמה שהביא הר"ן משא"כ בההיא דר' אבא וההיא דנדרים דאין סברא לחלק כלל בין קדושי כסף לקדושי שטר כנ"ל ודוק: והנה מ"ש הר"ן דבתוספתא דקדושין מוכח בהדיא דהמקדש בקרקע מקודשת כונתו למ"ש בתוספתא המקדש בעיר הנדחת וביושביה באשירה ופירותיה כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת דאלמא דאי לאו משום איסור ע"ז היתה מקודשת אע"ג דקדשה בקרקע וראיתי להרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ו שדחה השואל לתוספתא הלזו וז"ל דההיא דעיר הנדחת הוי תלוש ולבסוף חברו והאריך הרשב"א ז"ל לבאר דחיה הלזו וכתב בס"ד וז"ל ואם כונתך היא דתלוש ולבסוף חברו מן הדין הוה כתלוש ואם נתן עיר אחת בקדושיה מקודשת משום בתים שבה דחשיב כתלוש אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו' יע"ש ואני תמיה עליו דכיון דטעמא דגט דפסול במחובר הוא משום דבעי' ונתן בידה ממש וליכא כי נמי נימא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש הא ליכא נתינה בידה כלל וכן מוכח מהירושלמי הביאו הרשב"א בחי' לגיטין פ"ב דכ"א וז"ל כתבו בתלוש חברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרי רבנן כתבו וחתמו בתלוש וחברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר"י ולא אפשיטא הנה מבואר דע"כ ל"מ ליה אלא בתלשו ונתנו לה אבל בנתנו לה בעודו מחובר פשיטא ליה דאינו גט והיינו משום דבעינן נתינה בידה וגדולה מזו כתב הרשב"א שם דמדלא אבעי' ליה לתלמודא דידן הכי משמע דס"ל לש"ס דילן דממתני' דקתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא קתני עד שתהא כתיבתו בתלוש ומכיון דהוי כתיבתו בתלוש א"א לחתימתו במחובר שמעינן דתלוש ולבסוף חברו לענין גט חשיב כמחובר ואם כתבו בתלוש וחברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול לר"י יעויין שם מה שהאריך וא"כ אם איתא דקדושין במחובר לא מהני משום דמקשינן הויה ליציאה ה"נ לא מהני תלוש ולבסוף חברו מהאי טעמא ומהתימה על הרשב"א איך לא דחה דברי השואל מטעם זה אחר שהוא עצמו הביא הירוש' הלזו: ודרך אגב אומר שראיתי להפר"ח בספר מים חיים ד"ה דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ובירושלמי מבעי' לן על גט שכתבו בתלוש כו' אי תליש ולבסוף חברו כמחובר דמי ומחוסר קציצה קרינן או לאו כמחובר דמי וכיון דבעין לא אפשיט' הו"ל ספק' דרבנן ולקולא כו' ומיהו למעשה יש לחוש לס' הפוסקים לפסול אבל ס' הרשב"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חברו ותלשו ונתנו לה אינו מחוורת כלל ודבריו דחוקים ועיקר יסודו אמתני' דר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הוא יסוד רעוע דאיכא למימר כמ"ש התוספות דף ד' דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו ובהכי נדחו כל דברי הרשב"א א"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו שהרי עיקר יסודו של הרשב"א דס"ל דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שחברו אח"כ ותלשו ונתנו לה מהני דלא קפיד קרא שלא יהא מחוסר קציצה אלא אשעת כתיבה אבל בין כתיבה לנתינה לא איכפת לן היינו ע"פ היסוד אשר בנה עליה דייק דמתני' דקתני עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אתא לאשמועינן דאם כתבו בתלוש ואח"כ חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול דכפי פי' זה צריך הדבר לאומרו דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שאח"כ חזר וחברו ותלשו ונתנו לה כשר ולא מיפסיל משום מחוסר קציצה דאי לא עד שתהא כתיבתו וחתימתו ונתינתו בתלוש מבעי ליה לר"י למימר ומאי אריא חתימתו גריד' דנקט וא"כ מה תקן הרב באומרו דעיקר יסודו רעוע דא"ל כמ"ש התוספות דמיירי בהשריש הא כלפי לייא דכפי דברי התוס' ל"מ בתלוש ולבסוף חברו ובטלו דמהני אלא אפילו בהשריש דחשיב כמחובר גמור אפ"ה מהני שהרי מכיון שכתבו דעד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דקתני מיירי בהשריש בין כתיבה לחתימה דפסול מינה נשמע ע"כ דהשריש בין כתיבה וחתימה לנתינה דכשר דאל"כ הו"ל למתני עד שתהא נתינתו בתלוש כדקתני חתימתו ואולי ט"ס נפל בדבריו ודוק: כתב עוד הרשב"א דדוקא תלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לגבי גט אבל חברו ולא בטלו פשיטא דכתלוש דמי דע"כ לא אבעי' לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר גמור לא הוי מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאי' בסנהדרין כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ותולין בו ר"י אומר קורה מוטה בכותל ותלה בה ואמרי' עלה בגמ' דר"י סבר כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן מחוסר חפירה לאו כלום הוא א"ד ונראה דכפי דברי הרשב"א כי היכי דתלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לענין גט מטעמא מי שאינו מחוסר כו' ה"נ גבי תלי' בתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא מהני וקרי' ביה כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה וע"כ ל"ק רבנן אלא דמשקעין את הקורה בארץ משום דלא מיבטלי ליה לקורה כיון דדעתם ליטול אותה ולקוברה אבל בעץ שתלשו וחברו ובטלו אין תולין בו דומיא דגט וע"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ פט"ו מהל' סנהדרין דין ט' על מ"ש רבינו אין תולין על אילן המחובר אלא על התלוש כתב וז"ל שם ת"ר כו' ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין דלמה זה הוצרך להוכיח כן מדברי רבינו הללו ובלשון ונר' אחר שרבינו פסק כן בהדי' סמוך ונראה בדין שכתב כיצד מצות הנתלין משקעין את הקורה בארץ וכבר ראיתי להפר"ח בספר מים חיים שתמה עליו כן ותו יש לדקדק מה הלשון אומרת ואתי כרבנן ופסק כרבנן הול"ל אלא הנ"ל שמרן בא לאפוקי סברת הרשב"א הלזו דע"כ לא קאמרי רבנן דמשקעין את הקורה בארץ אלא משום דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו שהרי דעתם ליטלו אח"כ ולקוברו אבל על הנעוץ בקרקע ובטלו ה"נ דלא מהני דחשיב כמחובר וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' דומיא דגט וא"כ ממה שכתב רבינו משקעין את הקורה ליכא למשמע מינה מידי דשאני התם דלא בטלו אמנם ממ"ש בדין ט' אין תולין על אילן המחובר לקרקע משמע דלא ממעטינן אלא אילן המחובר אבל נעוץ בקרקע בכל אופן שיהיה ואפי' בבטלו מהני והיינו משום דס"ל דלרבנן אין חילוק בתלוש ולבסוף חברו בין ביטלו בין לא ביטלו דבכל גוונא תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וז"ש מרן ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ באיזה אופן שיהיה ואפי' ביטלו ואתי כרבנן כלומר דס"ל דלרבנן אין חילוק ולזה לא אמר ופסק כרבנן דאמרי משקעין את הקורה דלזה לא הוצרכנו שהרי מפורש ובא בדין ז' כנ"ל ודוק: והרמ"ה הביאו הטור א"ה סי' קכ"ד כתב וז"ל כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול כו' ול"מ אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כו' ותמה עליו מרן הב"י דמדסתם דבריו משמע דס"ל דאפי' לא בטלו חשוב מחובר ולא נהירא דכל שלא בטלו הו"ל כאלו לא חברו וכשהוקצצו אינו אלא כנוטלו מעל השולחן דהא ע"כ לא אבעי' לן גבי שחיטה אי תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא לן דכתלוש דמי יע"ש ולע"ד נראה דס"ל להרמ"ה דאף על גב דכל שלא בטלו לא חשיב כמחובר לענין שחיטה מ"מ מחוסר חפירה מיהא הוי וקרי' ביה מי שאינו מחוסר ואע"ג דרבנן דר"י סבירא להו גבי תלי' דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ס"ל להרמ"ה דהלכה כר"י ואפילו מחבריו וכמ"ש התוספות בפ"ב דתעניות דכ"ב ע"א ד"ה אי ר"מ וז"ל ונראה דלהכי מוקי לה כר"י משום דר"י נימוקו עמו והלכתא כוותיה בכל מקום ואפילו מחבריו ועיין בהרב בכה"ג ז"ל בכללי הגמרא ס"ד שהאריך בזה וכתב מחלוקת בדבר יע"ש וא"נ ס"ל להרמ"ה דהכא הלכה כר"י מכח ההיא דמכסין בעפר עיר הנדחת שהקשו ממנו התוס' יע"ש וז"ש הרמ"ה ל"מ אם אשרוש כלומר דבאשרוש לכ"ע לא מהני דחשיב מחוסר קציצה אלא אפי' לא אשרוש ולא ביטלו פסול משום דסבירא ליה דהלכה כר"י כנ"ל נכון: עוד כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנז' וז"ל גם מה שאמרת באשירה ופירותיה דמיירי באשרה שנטע מתחלה לכך דמשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור שגם זה כתלוש כו' זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש לשום דבר דתלוש ולבסוף חיברו אמרו תלוש ולבסוף נטעו לא אמרו עכ"ד ואני תמי' עליו במ"ש שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש שהרי דבר זה נפתח בגדולים ומצאנו לרש"י ז"ל בר"פ כל הצלמים דף מ"ה ע"ב שכתב דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי הוא בשנטעו גרעין אבל בשנטעו אילן לכ"ע אסור דחשיב כתלוש והתוס' שם בד"ה והכא הקשה לפרש"י ז"ל מהא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דמאי איריא דנקיט בית אפי' אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור ומכח זה דחו פרש"י וכתבו דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי בנטע אילן דלר"י הגלילי תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ואתא רב לאשמועי' דהמשתחוה לבית אסרו אפי' לרבנן דר"י הגלילי דדוקא תלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש לרבנן אבל תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש: גם הר"ן ז"ל שם אמתני' דשלש אשירות הן כתב שמדברי רש"י נראה דתלוש ולבסוף חברו אפי' גבי אילן כתלוש דמי וזהו מ"ש בפרק קמא דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העומד מאליו ופי' הרב ז"ל שלא נטעו אדם מכלל דאם נטעו אדם הו"ל כתלוש ולבסוף חברו יע"ש וא"כ תימא על הרשב"א דמאי ק"ל באומרו שלא מצינו בשום מקום כו' והרי לדעת רש"י ז"ל מבואר הוא דאפי' גבי אילן חשיב כתלוש לכ"ע ואפי' נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לר"י הגלילי מיהא ס"ל דאפי' באילן חשוב כתלוש וא"כ מצינן למימר דתוספת' הלזו אתי' אליב' דר"י הגלילי סוף דבר שדבריו צ"ע: ולדעת התוס' ז"ל ק"ל מהא דפרכינן במעילה דף כ' אמתניתין דקתני הדר בבית של הקדש (ד"ה) מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית כו' והשתא לפי דבריהם ז"ל דמה שהוצרך רב לאשמועינן דהמשתחוה לבית אסרו היינו לרבנן דר"י הגלילי דלר"י הגלילי דס"ל דאפי' באילן חשיב כתלוש מכ"ש בית א"כ מאי סיעתא איכא ממתני' דהתם הא איכא למימר דמתני' דהתם ר"י הגלילי היא ואה"נ דלרבנן ל"ש אילן ול"ש בית חשיב כמחובר וי"ל דאי בריית' דהתם אתי' כר"י הגלילי מאי אירי' בית דנקט ולישמועינן אפי' באילן דאם נהנה מצל אילן דהקדש מעל ומכ"ש בית אלא משמע דאתיא כרבנן ודוק ועיין בהפר"ח סי' קכ"ב ס"ק י"ז מה שהקשה על מ"ש הטור דתלוש ולבסוף חברו חשיב כמחובר לענין גט דאי באשרוש איירי כמ"ש הב"י מאי לענין גט דקאמר והלא בכל התורה היכא דאשרוש דינו כמחובר וכתב עוד בס"ד דהיכא דאשרוש דינו כמחובר ולא זכר שם שדעת רש"י דאפי' באשרוש חשיב כתלוש וא"כ י"ל שדעת בה"ע כדעת רש"י ודוק: כתב הרב ב"ח סי' קמ"ו שמדברי הטור שם שכתב בסתם ואילנות שלא נטעו לשם ע"ז אינן נאסרין משמע דס"ל שלא כדעת רש"י דבאילן לא אמרינן דחשיב כתלוש ע"ש ולא היה צריך לזה שהרי בסי' ו' לענין שחיטה כתב הטור דקנה שנטעו ונשרש בארץ חשיב כמחובר לכ"ע יע"ש וזה מבואר שלא כדעת רש"י שלדעת רש"י ז"ל דוקא בקנה העומד מאיליו שלא נטעו אדם הוא דחשיב כמחובר כמ"ש הר"ן ודע שהרי"ף ז"ל השמיט הך מימרא דרב דהמשתחוה לבית אסרו ולא ידעתי למה וצ"ע ואולי סמך עצמו אמ"ש בפרק נגמר הדין דקבר של בנין אסר ופירש רש"י שם וז"ל בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכוותא בע"ז בית שבנאו לשם ע"ז אסור דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר לע"ז איתקש עכ"ל אלא שדברי רש"י תמוהים במ"ש דבית שבנאו לע"ז אסור מטעמא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש והא ליתא דטעמ' דתלוש ולבסוף חברו אינו אלא לענין המשתחוה כשהוא בית אבל בבנאו לע"ז אסור מטעמ' דחייל שם ע"ז עלייהו כשהן תלושין וזה מבואר מסוגי' דפ' כל הצלמים וצ"ע. ועיין במהרש"א ח"ב סי' קל"ז שהק' אסוגי' דפרק כ"ה דאדפריך לרב ממתני' דקתני בנאו ליסייעיה ממתני' דלעיל דמי שהיה בונה ביתו סמוך לע"ז דמשמע להדי' דהמשתחוה לבית אסרו דהא ישראל כשבנה ביתו בתחלה בהיתר סמך וכמ"ש בירושלמי וא"כ ודאי מעיקר' בנו ישראל ועכו"ם הכותל הממוצע לשם דירה כו' וקתני אבניו ועציו מטמאים כו' אלמא דהמשתחוה לבית אסרו יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי דברי התוס' נראה שיש ליישב דממתני' דלעיל ליכא לסיועי לרב דאמר דאפי' לרבנן דר"י הגלילי דס"ל דתלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש בתלוש ולבסוף בנאו מודו דאיכא למימר דמתניתין דלעיל אתיא כר"י הגלילי דס"ל תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ומכ"ש תלוש ולבסוף בנאו אכן ממתני' דבית שבנאו לשם ע"ז ק"ל שפיר אליב' דרב דבשלמא אם נאמר דלרבנן דר"י הגלילי ל"ש בין תלוש ולבסוף נטעו לתלוש ולבסוף בנאו איכא למימר דמתני' דבית שבנאו אתי' כרבנן דר"י אכן לרב ק' דמתני' מני כנ"ל נכון: ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש רבי' פ"ה מה' מעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים כו' ותמה מרן הכ"מ ז"ל שם דע"כ לא אוקי ר"ל התם במקדיש עצים אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אבל רבינו ז"ל דפסק כרב בפ"ח מהלכ' ע"ז לא הי"ל לחלק בכך ובאמת שהיא קו' אלימתא ומה שתירץ מרן ז"ל דמשמע ליה לרבינו ז"ל דאוקמתא דר"ל קושטא דמלת' היא ואפי' הכי פסק כרב משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה אית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז יע"ש הן דברים תמוהים שהרי בה' שחיטה פ' [א' הי"ט] לענין שחיטה פסק רבינו ז"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש גם בהלכ' כלים לענין הכשר זרעים פסק ג"כ דחשיב כתלוש ואיך כתב דדוקא לענין ע"ז משום חומרא דע"ז וכבר ראיתי אח"כ מי שתמה עליו כן. ותו ק' טובא מה שפסק רבינו ז"ל בפ"ו מה' ערכין דין למ"ד המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש כו' ואם דר בו השוכר מעל הפך מה שפסק בה' מעילה דהמקדיש בית בנוי לא מעל וכבר התוס' ז"ל שם בספ"ד דערכין הק' אסוגי' דהתם מההיא דמעילה ותירץ דסוגי' דערכין אתי' כרב דאמר תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש אכן לדעת רבינו כפי מ"ש מרן כ"מ דאפי' רב ל"ק אלא בע"ז משום חומרא דע"ז א"כ סוגי' דערכין כמאן אתיא וכבר נתקשה בכל זה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע: ומה שתי' הרב מוצל מאש סי' מ"ד על פי מה שהראה לו אחד מהחכמים תשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י בה' נדרים סי' רכ"א שכתב דאע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא (והן הן דברי התוס' פ' השולח דל"ח ע"ב ד"ה גופיה ע"ש). וא"כ מ"ש רבינו ואם דר בו השוכר מעל לא מעילה ממש קאמר דהא אין מעילה במחובר אלא כלומר איסורא דמעילה ולא הוצרך לפרש שסמך אמ"ש בה' מעילה דאין מעילה במחובר את"ד יע"ש הן דברים תמוהים דאכתי מה יענה למה שהקשה שם בערוכין היכי דייר בו במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל ביה נפיק ליה שכר לחולין והשתא לפי דבריו ז"ל ניחא מאי דפריך היכי דייר ביה במעילה קאי דאיסור מעילה קאמר אכן מאי פריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין הא כיון דמדאוריית' אין בו מעילה היכי מצי מפיק שכר לחולין ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל בהקדים ברייתא דר"פ הנהנה דאמרינן התם כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי כו' יכול נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דכתיב ראשית דגנך מידי דאידגן אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע והמתבאר מדברי התוס' שם דב' מיני מעילות יש במעילה בשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר או נותן או משאיל חפצים של הקדש להדיוט דאותה ילפינן מע"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שינוי רשות ואותה ילפינן מתרומה את"ד בקיצור ומעתה נבא לבאר דעת רבינו דלרבינו קשיתיה סוגי' דעירוכין דפריך בפשיטות היכי דייר ביה במעילה קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דהתם קאי אליבא דרב כמ"ש התוס' דכל כי האי הי"ל לתלמודא לפרש. תו ק"ל תוספתא דקתני פ"ק דמעילה הדר בצלו של שובך או בצלו של מערה לא נהנין ולא מועלין והביאה מרן שם ד"ה מינה לרב דס"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דליכא למימר דשובך דקתני בשובך העומד מאיליו דמחובר מעיקרו הוא דא"כ היינו צל מערה ותו מאי דפריך התם תלמודא לימא מסייע ליה לרב ודחיק ר"ל לאוקמא למתניתין בשהקדישו ולבסוף בנאו דכיון דהא דרב הילכת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עליה מי דחקנו בזה ולא לומר דמתני' ודאי מסייע ליה לרב כי על כל אלה ס"ל לרבינו דודאי במעילה דהוצאה מרשות לרשות דאותה ילפינן מע"ז דין הוא שנאמר בה דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דומיא דע"ז למאי דקי"ל כרב והיינו סוגי' דערוכין דקאמר דאם דר בו השוכר מעל דכיון דקי"ל שכירות ליומיה ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו ומשום הכי ודאי מעל דומיא דע"ז דחשיב כתלוש אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש מעל דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות שבא להקנותו בדמי שכירותו אלא בדר בו דרך הנאה שמתכוין ליהנות מבית של הקדש אז ודאי דמעילה כזו דילפינן לה מתרומה מסתבר' ודאי לומר שדינה כתרומה וכי היכי דבתרומה בתלוש גמור דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה דמהני ה"נ במעילה והיינו דפריך התם מעיקרא לימא מסייע ליה לרב כו' כלו' דברייתא דקתני הדר בבית של הקדש מעל עכ"ל דס"ל כרב דגבי ע"ז תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש וס"ל לברייתא דאפי' במעילה דהנאה ילפינן מע"ז לומר דחשיב כתלוש דלחומרא מקשינן דאם נאמר דאפי' בע"ז חשיב כמחובר א"כ מהיכא יליף לה והיינו דהוצרך ר"ל לדחוקי אנפשי' ולאוקמ' בשהקדישו ולבסוף בנאו משום דדחיק ליה לומר דמעילה דהנאה דילפינן מינה מתרומה דנימא ביה דחשיב כתלוש דכיון דעיקרא מתרומה קא יליף ודאי שדינו כדין תרומה ומעתה אתו כהוגן פסקי רבינו ז"ל זה נ"ל כפתור ופרח בדעת רבינו ודוק ועיין בתוס' פרק המוכר את הספינה דף מ"ט ובגיטין דל"ה ובסנהדרין דט"ו ועיין בתוס' ר"פ אז"נ ד"ה אם שהק' למ"ש דאין רבית בקרקע מן התורה מהא דאמרינן בערוכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירו כו' יע"ש ויש לדקדק דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חברו הוא ומשום הכי הוו רבית גמורה ועיין בש"ך סי' צ"ה ס"ק ודוק: ולענין פדיון הבן דקי"ל דאין פודין בקרקע יש להתבונן אי פודין בתלוש ולבסוף חברו או לא ומצאתי להתוס' ז"ל בפרק בכל מערבין דל"א ע"ב ד"ה ונתן שהק' וז"ל וא"ת דאמרינן במעילה בונין בחול ואח"כ מקדשין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש כו' יע"ש וא"כ מינה איכא למשמע נמי לענין פדיון הבן ודוק ועיין בפרק הגוזל בתרא דף ק"ד ע"ב ברש"י ז"ל ד"ה אסיפא דברייתא וצ"ע עיין בתוס' פרק הזהב דף נ"ד דבור המתחיל הקדש ודוק:
מעשה חושב (רכא) דודאי לריה"ג דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין. ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי כו'. תמהני דהרי הרב המחבר בא ליישב בזה את דברי הר"ן ז"ל והיינו דאיך אפשר לומר דלענין קדושי כסף נמי מקשינן הויה ליציאה דא"כ איך מתקדשת באוכלים לר' יוסי הגלילי כו' והא להר"ן ז"ל לא שייך יישוב זה משום דא"כ הרי גם לענין זה דאשה מתקדשת בשוה כסף נימא נמי דגלי קרא דכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה דאשה מתקדשת בשוה כסף וא"כ מאי קשיא לי' להר"ן ז"ל ודוק:
(רכב) ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת כו'. שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה כו'. זה תמוה דהא לת"ק דר' יוסי בר' יהודה דס"ל דיעוד אמה העבריה הוא אפי' סמוך לשקיעת החמה בסוף שש משום דמעות הראשונים לקדושין ניתנו ע"כ אי מקשינן הויה דכסף ליציאה לגמרי הא אמה העבריה נמי אינה נקנית בקרקע דאל"כ הא הו"ל להגאון המחבר ז"ל להקשות בפשיטות דעכ"ר לא מקשינן הויה דכסף ליציאה דא"כ היכי מצי לייעד אמה שקנאה בקרקע וקרא סתמא כתיב דבכל אמה איכא מצות ייעוד וא"כ לפ"ז הא י"ל דמאי דפריך הברייתא והלא דין הוא מאמה העבריה היינו לת"ק דר' יוסי בר' יהודה (והא דלא הזכירו שם דלמ"ד דאין אשה מתקדשת בקרקע ה"ה דאין אמה העבריה נקנית בקרקע היינו משום דאנן קיי"ל כר"י בר' יהודה דבעינן שיהי' שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה ובשו"פ זו היא מתקדשת קדושי ייעוד והיא חייבת לו פרוטה זו ומלוה הוא עליה והיא עצמה הויא משכון עליה) ומי שפוסק כת"ק דר' יוסי בר' יהודה י"ל דס"ל דהמקדש בקרקע מקודשת:
(רכג) ואם כונתך הוא דתלוש ולבסוף חיברו מן הדין הוי כתלוש כו' אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו'. תמהני דמה בכך דהוי כתלוש דהא עד כאן לא קאמר רב אלא במשתחוה לבית דאסרו ואע"ג דמחובר אינו נאסר כדדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ"מ תלוש ולבסוף חיברו כמו בית הוי כתלוש ואסור אבל בעיר הנדחת דלא השתחוה לבתים שבה אלא דגזירת הכתוב הוא דשלל העיר בשריפה (וכמ"ש הרשב"א עצמו שם) א"כ הרי הבתים לא נאסרו והיינו מטעם דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ואמרינן מי שאינו מחוסר אלא קביצה יצא בית דמחוסר הריסה וקביצה וא"כ מה בכך דכתלוש דמי (הא בגט קיי"ל דכל שמחוסר קציצה אינו גט אפילו בעציץ כדאיתא בש"ס ועיין חמ"ח באה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ד) וכמו דאמרינן יצא קרקע עולם דמחוסר תלישה וקביצה ולכן עפר עפרה מותר ה"נ י"ל כן בבתים אפילו אי דינייהו כתלוש (ועיין מה שכתבתי לקמן). וא"כ לפ"ז קשה בעיר הנדחת אמאי אינה מקודשת כיון דהבתים דינם כתלוש ומשום עיר הנדחת אינם נאסרים וכנ"ל:
(רכד) ובירושלמי מבעיא לן על גט שכתבו בתלוש כו' הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא כו'. לכאורה תמוה דמה בכך דהוי ספיקא דרבנן הא אתחזק איסורא דאשת איש והרי באתחזיק איסורא אפילו בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י אלא דהגאון לשיטתי' אזיל דחולק שם על הש"ך. אמנם בפשיטות קשה דהא האי דדרשינן מוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הרי דרשה גמורה היא ולא אסמכתא וא"כ איך כתב דהו"ל ספיקא דרבנן. ועל המחבר אני תמה שלא השיג עליו בזה שהרי מדמייתי ראי' לעיל דף ג' ע"ב מקרא דמאה ערלות דאשה מתקדשת באוכלים ש"מ דס"ל דמתניתין דגיטין אאיסור תורה קאי. ואע"פ דריה"ג נפקא לי' מקרא דספר לאפוקי בעלי חיים אבל אוכלין ומחובר פסול לדידן מטעם אחר מ"מ הא מבואר דתורף שכתבו במחובר פסול מן התורה מדפריך שם והא אמרת אין כותבין כו' וכ"כ הר"ן שם להדיא וא"כ אי תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי הרי התורף מחוסר קציצה והו"ל ספיקא דאורייתא דכיון דבשעת נתינה מחובר הוא לא קרינן בי' ונתן ועיין באה"ע סי' קכ"ד דבכה"ג אינו גט אפילו לחומרא וצ"ע:
(רכה) גם מה שאמרת באשירה ופירותיה כו' שאתה סבור שגם זה כתלוש כו'. תמהני דהא מהאי דאשירה ופירותיה אין ראיה כלל בל"ז דאשה מתקדשת בקרקע שהרי משכחת לה בעציץ נקוב כו' אשירה ופירות דאפילו בגט מהני בכה"ג דיהיב לה כל העציץ דהא איצטריך בתוס' לאשמעינן דמטעם איסור דאשירה הוא דאינה מקודשת ולא מטעם מחובר והיינו דקדשה בעציץ נקוב ובאשירה שבה ויהיב לה כל העציץ דלא שייך בזה שמא יקטום כיון דקדשה בכולו ומה צריך השואל לדחוקי אלא דבגט אי כתבו על עלה של העציץ ס"ל לרבא דחיישינן שמא יקטום אבל לענין קדושין דמקדש בכולו אפילו לרבא מקודשת ועדיף זה מכתבו על החרס שלו:
(רכו) ואפילו נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לריה"ג מיהא ס"ל דאפילו באילן חשיב כתלוש כו'. גם בל"ז דברי הרשב"א שם קשים להולמן וכאשר כתבתי לעיל ע"ש דכתב וז"ל דתלוש ולבסוף חיברו דעשאוהו כתלוש לאו דאורייתא היא ולאו מעיר הנדחת שמעינן לה אלא מדרב כו' וע"ש. וכתבתי שם דזה תמוה דא"כ אמאי קתני בתוספתא דהמקדש בעיר הנדחת אינה מקודשת הא הקרקע אינה נאסרת משום דמחוסרת תלישה וקביצה וגם האילנות מותרין מה"ט כדאמרינן בס"פ חלק ואם תלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כמחובר דמי גם הבתים מותרים ולדעת רבינו דהמקדש במחובר מקודשת אמאי בעיר הנדחת אינה מקודשת כיון דאין בה א"ה. ואין לומר דבכלל העיר נכלל ג"כ שאר דברים תלושים דז"א דהא מדלא השיב השואל על הראיה מהתוספתא אלא משום בתים דכתלושין דמיין משמע דליכא בעיר דברים תלושים עוד וכן אין לומר דמדרבנן קאמר דאינה מקודשת דזה נמי ליתא משום דמדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי שהרי כתב רבינו דזה חידש רב וא"כ אמאי לא מייתי הש"ס ברייתא זו ולומר לימא מסייע לי' לרב ומאי זה שכתב דרב חידש הדבר ולאו דאורייתא הוא היה לי' לסייע דהמקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת מברייתא זו לרב גידל בפסחים דף ז' ועוד דאיך אפשר לומר דרב מדרבנן קאמר דהא במעילה דף כ' קאמר הש"ס כיון דבנה לי' מיהת מעל מסייע לי' לרב כו' ואי רב מדרבנן לבד קאמר איך אפשר לחייבו בקרבן מעילה ולאתויי חולין בעזרה דהא מתניתין שם מיירי במעילה דאורייתא שחייבים עליה אשם מעילות. ועוד תמהני דאפילו אי נימא דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מ"מ בית מעיר הנדחת מותר בהנאה דכיון דלא קרינן בי' תקבוץ שהרי בעי הריסה וקביצה וכיון דמחוסר עדיין הריסה או תלישה אינו נאסר דומיא דקרקע ולא מטעם דחשיב כמחובר אלא משום דמחוסר טפי מקביצה לחוד כמו דאמרינן בגט שכתב בקרן הפרה דאם חתך הקרן ונתן לה אינו גט (ועיין באה"ע סי' קכ"ד סעי' ב' ובחמ"ח שם ס"ק י"ד). ולכן נראה דהרשב"א לא השיב שם אלא על דברי השואל ובאמת מיירי שיש בעיר הנדחת דברים תלושים ממש דאסורים בהנאה והבתים באמת מותרים עכ"פ מטעם דמחוסרים עוד הריסה ומש"ה לא מצי הש"ס לסייע לרב דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ולא פש לן אלא מה דהקשיתי ממעילה דף כ' דמשמע התם דס"ל לרב דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מדמחייב עלי' קרבן מעילה וצ"ע:
(רכז) דכיון דקיי"ל שכירות ליומי' ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו כו'. אני תמה דהרי הרמב"ם ז"ל גופי' ס"ל דשכירות ליומי' לאו ממכר הוא דהא כתב בפ"ט הלכה ז' מהלכות תרומות דכהן ששכר בהמת ישראל אע"פ שחייב במזונותי' אינו מאכילה בתרומה וישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה בתרומה אלמא דלא אמרינן דשכירות ליומי' ממכר הוא אפילו לחומרא וא"כ מכש"כ לקולא והיינו לחייב את השוכר באשם מעילות ולהביא חולין בעזרה דהא לסברת הגאון המחבר ז"ל אי שכירות לאו כממכר הוא הרי לא הוי הוצאה מרשות לרשות וילפינן מתרומה דאין מעילה בתלוש ולבסוף חיברו (ואפילו לדעת הג"א דס"ל דלחומרא שכירות קניא [אלא שדבריו תמוהים מהא דישראל ששכר בהמה מכהן הנ"ל וכבר תמה עליו המג"א באו"ח סי' רמ"ו ס"ק ח'] הוא ג"כ יודה בזה דא"א להביא אשם מעילות חולין בעזרה) וא"כ איך כתב הגאון המחבר ז"ל בפשיטות דקיי"ל דשכירות ליומי' ממכר הוא שהוא נגד משנה מפורשת בפרק בתרא דתרומות. גם מלבד זה הרי גוף הסברא לכאורה אין לה שחר דניהו דיהיבנא לי' דשכירות ליומי' ממכר הוא מ"מ היינו דוקא כשהשכירוהו לו הבעלים ומדעתם הוא קונה אבל בנ"ד כיון שהמשכיר חזר והקדיש ביתו והר"ז קדוש א"כ הרי נסתלק המשכיר מבית זה וההקדש לא השכירו תו את הבית להשוכר אלא שדר בו מדעתו ולא מדעת ההקדש וא"כ מאי בין זה לדר בצלו של שובך דאינו מועל או לבין האי דכתב הרמב"ם בפ"ה דמעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וע"ש דאטו משום שרוצה להעלות שכר להקדש ואינו רוצה ליהנות מן ההקדש בחנם משום זה יהי' נתפס טפי בעונו ויתחייב קרבן מעילה. ועוד דממה נפשך קשה דאי אמרת דשכירות ליומי' ממכר הוא א"כ איך המשכיר יכול להקדיש את הבית שכבר מכר ועיין בתוס' מעילה דף כ"א ובר"ן לנדרים בפ' השותפין ודוק וצ"ע:
(רכח) דאפילו במעילה דהנאה ילפינן כו' דלחומרא מקשינן. צ"ע דאיך שייך לומר בזה לחומרא מקשינן לחייבו בקרבן מעילה ולהביא חולין בעזרה ובפרט למ"ש לעיל דאיסור מעילה איכא אפילו במחובר אלא דאשם מעילות אינו מביא כי אם בתלוש:
(רכט) שהקשה למ"ש דאין רבית בקרקע מה"ת כו' דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חיברו הוא כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' הא הוא עצמו הביא לעיל דברי הרשב"א בתשובה דס"ל דהא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו היינו מדרבנן משום דתלוש ולבסוף חיברו לאו מדאורייתא כתלוש דמי וא"כ הרי י"ל דהתוס' נמי ס"ל הכי ומאי קושיא היא ואם נימא דכונת הגאון המחבר ז"ל דע"כ לומר דהתוס' ס"ל דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי מדאורייתא והיינו ממ"ש בעירובין דף י"א דלענין חילול מעות הקדש על הבנין אמרי' דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ומשמע שם דמדאור' כן הוא שהרי אין פודין במחובר א"כ הרי הי' להו לבאר זה וכבר כתב הרש"ל דבתוס' אין קושיית סתירה אהדדי משום דלאו מרועה אחד ניתנו. גם על פשיטת ספיקו אי פודין בכור בתלוש ולבסוף חיברו שפשט זה מדברי התוס' עירובין הנ"ל יש להשיב גם בפשיטות דקנין בית הוי מצד עצמו כקנין שדה ולא מתורת אגב הקרקע שהבית עומד עליו והוא משועבד להבית משום דדין בית כדין מחובר: