אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק יב · הלכה ב

הלכה א

ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הגויה דרך זנות כו' מד"ס. הנה מסתמיות דברי רבי' ז"ל משמע דס"ל דבא על הגויה בין בפנויה בין באשת נכרי אין איסורו אלא מד"ס מדלא חילק וכן נראה ג"כ ממ"ש פ"ח מה' מלכים דין ג' וז"ל אין אשת יפ"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין א"א שאין אישות לגוי והדבר קשה דבפ"ק דקדושין דכ"א ע"ב מפקינן לה מקרא דכתיב אשת אפי' א"א ואיך כתב רבי' דה"ט מפני שאין אישות לגוי וכבר התוס' שם הקשו דל"ל קרא הא קי"ל דאין אישות לגוי ותירץ דמ"מ איכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו האמנם דעת רבינו ז"ל נראה דס"ל דאפי' איסור עשה אין בו וקרא דודבק באשתו בב"נ דאזהר אבל גבי ישראל אין אישות לגוי כלל וס"ל דמהך קרא דיפת תואר ילפינן בעלמא דאין אישות לגוי כלל וכ"כ הרב בחידושין שם גם דעת הרשב"א שם מבואר כדעת רבינו דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא:
וראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו הק' לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא מדאמרי' פ"ד מיתות דף נ"ז כיוצא דיפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר"ח ב"נ שיחד שפחה לעבד ובא עליה נהרג עליה ועלה תני גוי בגוי וגוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר ופירש"י דאפי' אשתו גמורה מותרת לו אלא דק"ק דאמאי נקט שפחה ולא א"א דמשמע דוקא שפחה דלא שייך בה עשה דאשת חברו דכבהמה חשיבה א"ד ז"ל ותמהני עליו דהתם בב"נ שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה מיירי כמ"ש רש"י שם וז"ל גוי שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה ובשביה אפי' א"א מותרת כנפ"ל מדכתיב אשת ומה שהקשה דאמאי נקט שפחה ולא א"א ל"ק כלל דרבותא אשמועינן דבן נח חייב עליה ולא נימא דכבהמה חשיבא וזה פשוט מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א מהא דפרכינן התם דף נ"ט אהא דאמרינן התם ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר ומשנינן התם משום דלאו בני כבוש נינהו והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפי' בא"א אכתי תקשי ליה הרי א"א גוי' דלב"נ אסור ולישראל שרי וליכ' למימר דכיון דלישראל נמי אסור בא"א ישראל לא חשיב' כי האי מידי דלישראל נמי שרי ולגוי אסור כיון דלישראל במינן אסורי' דא"כ מאי פריך איפ' תואר הא יפת תואר מן ישראל בישראל אסירי ועיין בהרב ח"ה ובספר תורת חיים שם וראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' לחם סתרים פרק אין מעמידין שהקשה למ"ש התוס' דבא"א גויה איכא איסור עשה דודבק באשתו וכ"כ הרא"ם ז"ל סדר תצא דהא ההוא קרא בב"נ כתי' ולא בישראל ותירץ דכיון דקי"ל נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב"נ אם כן האי עשה דודבק באשתו לא נשנית בסיני דלך אמור להם לדבר שבמנין הוא דאתא וא"כ ודבק באשתו שדינן ליה דלישראל נאמר ואתי למימר באשתו ולא באשת חבירו ואפי' גויה יע"ש ותמהני עליו דא"כ ב"נ שבא על אשת חבירו לאחר מ"ת לא יהא חייב מיתה ובסנהדרין דע"א ע"ב אמרינן דב"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור הא לא נתגייר חייב וצ"ע:
מעשה חושב (רצד) בד"ה וראיתי למוהרימ"ט שם בחידושיו הקשה לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא כו'. לק"מ דהא בשפחה שייחד לעבדו נהרג משום גזל ולא משום אשת איש דכבהמה חשיבא ואפי' בלי שבי' מותר לדעת רש"י דגזל נכרי מותר מה"ת:
(רצה) מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א כו'. והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפילו בא"א כו'. במחכ"ת לק"מ דרב דימי דקאמר בסנהדרין דף פ"ב דב"ד של חשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג"ז ע"כ ס"ל דמדאורייתא אין אפי' איסור עשה באשת נכרי דהא אמרת דהוא מגזירת ב"ד דחשמונאים בלבד ומכ"ש ר' אבין דס"ל דלא גזרו משום אישות דאין אישות לנכרי וא"כ מאי פריך הש"ס מיפת תואר היינו מרב דימי לעיל דף נ"ז והרי רב דימי ע"כ ס"ל דמה"ת עכ"פ אין לישראל איסור באשת נכרי ותקשי לך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור: ועוד אני תמה ואומר ולטעמיך דבאמת להוכיח מזה כדעת התוס' דאיכא איסור עשה באשת אחרים הא גם להתוס' קשה קושיא זו דהרי כתבו בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום כו' בשם הירושלמי דבן נח הבא על זונה קנאה וב"נ אחרים שבאו אח"כ עליה חייבים עליה משום א"א אבל ישראל אינו חייב בעשה אלא אבעולת בעל ואשתו גמורה ע"ש וא"כ נימא מי איכא מידי דב"נ שבא על אשה שנבעלה בזנות תחלה נהרג עליה ולישראל שרי לגמרי ואפי' עשה אין בה אע"כ צ"ל דזה אין לו ענין כלל להאי מי איכא מידי דקאמר הש"ס שם כיון דגם בסיני לא אשתרי האיסור דודבק באשתו ולא באשת חבירו דנאסר תחלה לב"נ כדי שנאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אלא דבסיני נתחדשה הלכה בפירוש האי ולא באשת חבירו דכל שלא נתקדשה באחד מג' דרכים לאו אשת חבירו מקריא ואי נבעלה בזנות דעלמא שריא דלגבי ישראל זנות לאו קנין הוא בין בישראלית שנבעלה לישראל ובין בנכרית לנכרי נמצא דאיסור אשת איש כדקאי לב"נ קאי אלא דנתחדשה הלכה לפרש מה היא אשת איש וכיון דנכרים לאו בני אישות נינהו דעליהן לא נתחדשה ההלכה תו לא מצי הש"ס למפרך והרי א"א דלנכרי אסור ולישראל שרי דהא א"א באמת לישראל נמי אסור במי ששייך אישות והא באשת אחרים דשרי היינו משום דלית להו אישות וכמו דאמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומה דנכרי חייב אאשת חבירו היינו משום דלדידהו ע"י ביאת זנות נמי נקראת אשת חבירו וכיון דאיסור א"א גופיה יש בישראל כמו בנכרי אלא דבפרטות יש חילוק ביניהן תו לא שייך למפרך מי איכא מידי כו' ודוק:
ונלע"ד ליישב סוגיא דקדושין דמרבינן גבי יפת תואר אשת אפי' א"א והא מוכח מסוגיא דסנהדרין דף פ"ב הנ"ל דבין לרב דימי ובין לר' אבין עכ"פ מדאורייתא אין אישות לנכרי (ושפיר כתב הרמב"ם והרשב"א כמ"ש המחבר ז"ל וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' וא"ו ומטו בה משם הרמב"ן ועיין פ"ת סי' ט"ז ס"ק א') וא"כ האי אשת ל"ל ונ"ל משום דרב דימי בדף נ"ז קאמר דב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה ונהרג עלי' והיינו משום גזל עיין רש"י שם (והיינו ע"כ שלא ברשות העבד דהא צריך האי באשתו ולא באשת חבירו גבי ב"נ דנהרג עליה משום א"א וקשה אזהרה זו למה לי תיפוק לי' משום גזל וע"כ צ"ל דקרא אתא דאפי' ברשות הבעל נהרג עליה משום א"א אע"ג דבכה"ג משום גזל ליכא) וא"כ צריך גבי יפ"ת האי אשת לא מטעם אישות דהא לית לי' אישות אלא מטעם גזל דהא קיי"ל דגזל נכרי אסור וא"כ כמו דב"נ אסור בשפחת עבדו ואע"ג דלא שייך בי' אישות משום דכבהמה דמי מ"מ גזל יש בו ונהרג עליה ה"נ ס"ד דיפ"ת שיש לה בעל תאסר משום גזל משום הכי אצטריך האי אשת: אך באמת נתקשיתי בהבנת הסוגיא דסנהדרין דף נ"ז הנ"ל דקאמר התם לענין יפ"ת דנכרי בנכרי אסור וישראל שרי ומייתי הא דרב דימי דב"נ שיחד שפחה לעבדו כו'. ופירש"י דישראל לקחה בשביה מותרת לו ע"ש הא במלחמה ליתא משום גזל דשלל מותר ואפילו נכרי קונה את הישראל בשבי' כדילפינן מן וישב ממנו שבי וא"כ גם נכרי בישראל מותר ואיך קאמר דנכרי בישראל אסור וניהו דבאשת איש דישראל אסור אפי' לקח בשבי' מ"מ הא רב דימי קאי אשפחה שאין בה אישות ואע"ג דרש"י פירש שם האי דנכרי בישראל אסור היינו בשפחה כנענית שמסר לעבד עברי מ"מ הא מה דאסורה לנכרי אינו משום גזל אלא משום אישות דהא חרופה היא לעבד עברי ולא שייך לומר דזה מותר וזה אסור אלא באותו ענין עצמו: ודע דבחידושי הארכתי בפי' דברי רש"י אלו גם לא ידעתי לרב דימי דגזרו ב"ד דחשמונאים נשג"א איך אפשר לחייב באשה אחת משום שפחה ומשום א"א והא כיון דאיסור שפחה היא הרי היא כבהמה ואין בה אישות וזה ודאי מיירי ברשות הבעל דאל"ה תיפוק לי' דאסורה מה"ת משום גזל וא"כ אי אמר דחייב עלי' משום א"א תו א"א לחייבו משום שפחה ויש ליישב: ובחידושי כתבתי דאע"ג דבמלחמה ואכלת שלל אויביך כתיב ואין איסור גזל נמי ביפ"ת שיש לה בעל מ"מ י"ל דצריך האי אשת להיכא שאינה מעם זה אשר המלחמה עמו אלא שהיא אשת איש מעם אחר שנשבה תוך הנלחמים וגזל שלא שייך להן הא אסור מ"מ הרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ומותרת ואין בה משום גזל ודוק:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה