שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק טו · הלכה ד
לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כו'. הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דאיסור שפחה לב"ח הוא מדרבנן ומשום הכי הותרה לממזר משום דהם אמרו והם אמרו ושלא כדעת רש"י פרק האומר דס"ט ד"ה לכתחילה שכתב וזה לשונו וקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב וכעין זה כתבו הר"ן והריטב"א משם ר"ת אשר מבואר מדבריהם דס"ל דאיסור שפחה לב"ח מדאורי' שלא כדעת רבינו וכן נראה ג"כ ממ"ש בפרק י"ב וכן כתב מוהרשד"ם ז"ל י"ד סי' קצ"ו שזה דעת רבינו ז"ל אמנם בתשו' שאחר זה דחה מוהר"א ן' יעיש ז"ל דבריו ממ"ש רבי' בפ' י"ח וז"ל מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה כו' אבל הנבעלת כו' או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו ה"ז זונה ע"כ ואלו היה איסורו מד"ס לא קראה זונה ומוהרשד"ם ז"ל החזיק בסברתו וכתב דאין ענין זה לזה שהרי לא מצינו בתורה שאמה עבריה יוכל האדון למוסרה לעבד כנעני משא"כ בעבד עברי שהתיר הכתוב לאדון שימסור לו שפחה כנענית ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מן התורה כיון דע"ע הוא חייב בכל המצות כשאר ישראל איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל מה שלא עשה כן לאמה עבריה אלא שאיסור ישראלית לעבד מן התורה מקרא דלא יהיה קדש לכך אסור באמה עבריה א"ד יע"ש הנה מבואר דדוקא איסור שפחה לב"ח אינו אלא מד"ס אבל ישראלי' לעבד אסור מן התורה וכ"כ מוהרח"ש ז"ל ח"ג סימן מ"ד יע"ש ומהתימא על הרב כנ"הג ז"ל ח"א סימן ד' בהגהת הטור אות ח' שכתב וז"ל איסור שפחה לב"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב"ם ז"ל הוי איסור דרבנן רשד"ם ז"ל עכ"ל והוא תימה שהרי מבואר מדברי הרשד"ם דישראלי' לעבד אף רבינו ז"ל מודה דאיסורו מן התורה וכן יש לתמוה על הרב פמ"א ז"ל ח"א סימן ל"ב כמו שיע"ש. אך זו היא שקשה לי לדברי מוהרשד"ם דאם איתא דישראלי' לעבד אסורה מן התורה א"כ מאי פריך פ"י יוחסין ת"ש א"ל לר"ט טהרת את הזכרים ולא טהרת את הנקבות אי אמרת לכתחילה קאמר ממזרת נמי תנסיב לעבד והשתא מאי קושיא נימא דדוקא בזכרים התירו לממז' לישא שפחה משום דכיון דאיסור שפחה מדרבנן הם אמרו והם אמרו כמ"ש רבינו ז"ל אבל ממזרת לעבד כיון דאיסורו מן התורה לא התירו אלא משמע ודאי דל"ש לן בין ישראל לשפחה לישראלי' לעבד אלא תרוייהו דאוריית' או תרוייהו דרבנן גם מ"ש דאיסור ישראלי' לעבד נפ"ל לרבינו ז"ל מקרא דלא יהיה קדש תמהני עליו שהרי רבינו ז"ל בס' המצות סי' ש"ן כתב וז"ל שהזהירנו שלא לבא על הזכר והוא אומרו ואת זכר לא תשכב וכו' כבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו והוא אומרו יתעלה לא יהיה קדש מבני ישראל וזה דרך האמת שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק עכ"ל והשתא כפי דברי מוהרשד"ם ז"ל אמאי הוצרך רבינו ז"ל לידחק ולומר שלא יהיה קדש נכפל לחיזוק והיל"ל בפשיטות דאצטריך להזהיר ישראל לעבד גם מוהרח"ש ז"ל סימן הנז' הקשה וז"ל ואיברא דלכל הפי' קשה להרמב"ם במנין המצות אמאי לא הביא לאו דלא יהיה קדש אלא לא תהיה קדשה בלחוד ותי' דאפשר לומר בדוחק דהרמב"ם ס"ל דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש כולה חדא מילתא היא לישראל' הנבעלת לישראל דרך זנות וחד אזהרה לנבעלת וחד אזהרה לבועל יע"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי רבינו ז"ל הללו דסי' ש"ן שכתב בפי' דלא יהיה קדש בא אזהרה למשכב זכור וכמ"ש ועיין בהרדב"ז ז"ל ח"א סימן קפ"ח שנראה מדבריו שלדעת רבינו ז"ל בין איסור עבד לישראלי' בין איסור שפחה לב"ח אינו אלא מד"ס שלא כדעת מוהרשד"ם ז"ל ומה שהקשה מוהר"א ן' יעיש ממ"ש רבינו דהנבעלת לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לו ה"ז זונה י"ל דזונה מדרבנן קאמר דנפסלה לכהונה מד"ס ומ"ש מפי השמועה למדו שזונה האמורה בתורה כו' לא קאי אלא אאינך דקא מני בהדייהו אלא דק' לזה ממ"ש רבינו שם בדין ד' הבא על השניה וכיוצא בהם לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לינשא לו מן התורה הרי בהדיא דכל שאיסורו מד"ס לא מיקרייא זונה ולא נפסלה לכהונה ועיין בספר בתי כהונה ח"א למורינו הרב ז"ל בחלק בית ועד סי' ח' שהכריח כן יע"ש:
האמנם אחר העיון נראה דהא ודאי ל"ק שהרי נתין לדעת רבינו ז"ל אין איסורו אלא מד"ס כמ"ש פי"ב מה' אלו דין כ"ב ואפי"ה כתב שם בדין ג' שאם נבעלה לנתין עשאה זונה וכן מצאתי למוהר"ר דוד עראמה בחי' כתב שם וז"ל או נתין ואע"פ שלדעת הרב איסורו מד"ס הולד פסול וכן ממזר מדרבנן משא"כ בשניות שהולד כשר עכ"ל אלא שהרב ז"ל לא ביאר לחלק מה בין שניות לנתין ואפשר דטעמא דמילתא דשניות אין איסורן מצד עצמן כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמן מפני האכזריות שהיה בהם וכבר הארכתי בזה במקום אחר והבאתי סמוכות לזה ואם כן עבד נמי אע"ג דאיסורו מד"ס לא גרע מנתין דה"נ איסורו מצד עצמו מפני שגורם לבן לסור מאחרי ה' כמ"ש רבינו אך קשה לכאורה מהא דתנן בפרק המגרש דפ"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה"ז גט כשר משום דלאו שיורא הוא דבלא"ה אסירי ולא תפסי בה קדושין והשתא אם איתא דישראל לעבד מותרת לינשא מן התורה הא מדאוריית' גט בטל הוא דשיורא הוא כיון דאי לא הוה משייר היתה מותרת לינשא לו והאי משום איסור אישות שבה אסורה לינשא לו והרי חייבי לאוין דמדאורייתא אסירי לינשא להם ואפי"ה חשיב שיורא משום טעמא דכיון דחייבי לאוין תפסי קדושין ולהא לא תפסי מחמת איסור אישות שבה כ"ש בעבד דחשיב שיורא כיון דישראל לעבד מותרת להנשא ולהא אסירא משום איסור אישות שבה וכ"ת הרי קתני מתני' לעבד ולנכרי ונכרי נמי אין איסורו אלא מד"ס דבית דינו של שם גזרו עליו הא ודאי ל"ק דדרך אישות מיהא אסורה מן התורה מקרא דלא תתחתן ונראה לומר דאע"ג דמן התורה ישראל לעבד שרי אפי"ה כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיור' ונמצא גט כשר מן התורה דכיון דמה שהקפידה התורה הוא שיהיה דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז"ל הרי הוא דבר הכורת בינו לבינה שפיר דמי וזה נראה מוכרח ממאי דאיבעייא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא שייר בביאה א"ל תניתוה לאבא ולאביך במאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות כו' והשתא קשה למאי דס"ד השתא דאלא לאבא ולאביך דקאמר שלא תבעלי בזנות הוא דקאמר א"כ כי קתני נמי לעבד ולנכרי בזנות הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אאבא ואביך וכיון שכן קשה דהיכי קתני דהגט כשר הא מדאוריית' ישראל לגוי דרך זנות מישרא שרי וא"כ הו"ל שיור בגט אלא משמע ודאי דכיון דמדרבנן אסירא א"כ השתא מיהא לית ביה שיורא והגט כשר ד"ת כנ"ל ועיין בספר מח"א ה' קנין משיכה סי' ב' ותמצא מעין האמור ועיין עוד בספר מים חיים להפר"ח ז"ל בה' נחלות פ' ודו"ק מיהו מהא דגרסינן פרק אלמנה לכ"ג דס"ט נראה שיש להוכיח כדעת מוהרשד"ם ז"ל דפריך התם לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומאי כי תהיה לאיש זר כי תבעל אלמנה וגרושה ל"ל והשתא אם איתא דישראל לעבד ד"ת מותרת לינשא לו א"כ מאי פריך אלמנה וגרושה ל"ל ופרש"י דהאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת הפסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע ואפי' גוי ועבד ע"כ והא איכא למימר דאצטריך אלמנה וגרושה לאשמועינן דעבד הבא על הישראלית פסולה מן התרומה דאי מקרא דכי תהיה לאיש זר ליכא למשמע שהרי עבד לאו זר אצלה הוא שהרי מותרת לינשא לו אבל מקרא דאלמנה וגרושה ממעטינן ליה שפיר כיון דלא שייך אלמנות וגרושין בו ואין לומר דלדידן נמי תקשי דאימא דאלמנה וגרושה אצטריך למעוטי נכרי דאי מקרא דכי תהי' לאיש זר לא שמעינן לה כיון דמאודריית' שרי דהא ודאי בורכא היא דכיון דדרך אישות אסור ד"ת מקרא דלא תתחתן א"כ שפיר קרינן ביה לאיש זר שזר אצלה להתחתן בו תו ק"ל מהא דגרסינן פ' החובל דפ"ח ע"א אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב כו' אמר עולא עדות לא מצית אמרת דאתיא בק"ו מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות והשת' אם אית' לדעת רבינו דישראלי' לעבד ד"ת מותר אכתי תקשי דמן התורה מנ"ל דעבד פסול לעדות כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל מיפריך ק"ו ועיין בתו' פ"ק דר"ה ד"ה אלו שכתבו בס"ד דעבדים לא קחשיב בפ' זה בורר משום דפסולים דאורייתא הוא יע"ש ודוק ועיין בהרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' עבדים הלכה ג' שהקשה דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה ג"כ לעבד ומדברי רבינו מוכח דהשפח' מותרת לעבד ואפי' מדרבנן וכן מבואר מההיא דרבי שמלאי יע"ש ולי נראה שלפי מ"ש הרב ט"ז י"ד סי' קי"ז סק"א דבדבר המפורש היתרו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועשה סמוכות לזה מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע"ש כבר כתבתי בזה באורך בה' יסודי התור' נרא' דלק"מ וק"ל כתב הרדב"ז ז"ל סימן הנז' דס' ממזר נמי מותר בשפח' ול"מ לדעת רבינו דס"ל דאיסור שפחה מדרבנן אלא אפי' לדעת ר"ת ודעימיה דס"ל דאיסור שפחה מן התורה שרי יע"ש שהאריך בזה ומוהר"א יצחקי ז"ל בס' זרע אברהם חי"ד סי' החזיק בסברא הלזו ודחה דברי הרב פ"מ ח"ג שכתב דס' ממזר אסור בשפחה יע"ש ואני תמיה עליהם איך אשתמיט מינייהו דברי הר"ן והריטב"א ז"ל בר"פ עשרה יוחסין שכתבו וז"ל והא דתנן חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר"ט דקי"ל כותיה ה"ה לממזרים דמותרים בעבדים אלא דמשום אינך השנויים במתניתין שאין מותרים בעבדים תנא חרורי עכ"ל הרי בהדייא דס"ל דשתוקי ואסופי השנוים במשנה אינם מותרים בעבדים וכן מבואר עוד בחי' הרשב"א שכתב וז"ל ולא תנא חרורי אלא משום אינך כולהו דמתני' דאינם מותרים בעבדים וא"ת ואיך שתוקי ואסופי מותרים בעבדים וא"ת בנתיני' והא קיימי בלא תתחתן בם כו' ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חיתון ע"כ דאי לא לישתרו אפי' בגוים ועבדים כו' ועיין שם הנה מבואר בהדייא דשתוקי ואסופי אסורים בשפחה וצ"ע ודע שהרב חלקת מחוקק סי' ד' ס"ק כ"ב נסתפק בגר עמוני ומואבי אי מותרים בשפחה כממזר או עדיפי מממזר והרב בית שמואל ס"ק נ"ה כתב דלכאורה נראה דתלייא בפלוגתא דרבינו ור"ת שלדעת רבינו ז"ל דס"ל דאיסור שפחה מדרבנן ומשו"ה לא גזרו על הממזר כדי לטהר זרעו ה"נ יש להתיר בגר עמוני מה"ט ולדעת ר"ת שכתב הר"ן דה"ט דממזר מותר בשפח' אע"ג דאיסורו מדאורייתא משום דכתיב לא יהיה קדש יצא ממזר שקדש ועומד הוא א"כ בגר עמוני י"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה א"ד יע"ש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות פ' הערל דע"ז ע"א שכתב שם דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם ירושלמי דפרק עשרה יוחסין דקאמר בהדייא דעמוני נותנים לו שפחה ומבואר הוא שדעת הרשב"א ז"ל דאיסור שפחה מדאורייתא כדעת ר"ת כמ"ש בריש עשרה יוחסין ולא ידעתי איך אשתמיט מנייהו ירושלמי הלזו ועיין בהרמ"ע מפאנו במאמר חקור דין דכ"ט שכתב שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז"ל שפי' מאשתו בזקנותו ולקיים מה שנאמר ולערב אל תנח ידך בקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי יעיין שם הנה מבואר דגר עמוני ומואבי מותרים בשפחה כנ"ל:
מעשה חושב (רצז) הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דאיסור שפחה לבן חורין היא מדרבנן כו'. לא זכיתי לעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא ב"ד של החשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג"א או נשג"ז והרמב"ם גופי' בפי"ב מהא"ב נקט נש"ג והיינו נדה שפחה גוי'. והיינו דגזרו על נדה ושפחה משום דאתי לאחלופי בנדה ישראלית או בשפחה כנענית ממש ועיין רש"י ע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה נשג"א וא"כ תינח אי שפחה אסורה לישראל מה"ת מש"ה גזרו ב"ד אנכרית אטו שפחה אבל אי נימא דשפחה גופה מה"ת מותרת לישראל א"כ איך שייך למגזר נכרית אטו שפחה מאי מקום איכא לאחלופי למגזר בגוי' כיון דהיא נמי מדרבנן בעלמא אסורה וצ"ע:
(רצח) ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מה"ת כו'. איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל כו'. זה תמוה דהא עבד עברי כהן הרי רבו מוסר לו שפחה כנענית כרב בקדושין דף כ"א ע"ב וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב הלכה ב' מהלכות עבדים אע"פ שהיא זונה ואסורה לו מה"ת כמ"ש הרמב"ם בפי"ח ה"א מהא"ב וזה אפי' בנשתחררה פחות מבת שלש נמי אסורה לכהן מן התורה (ועיין בראב"ד בהשגות שם שכתב דאסורה מה"ת משום דכתיב בתולות מזרע ישראל ועיין במ"מ שם) וכיון דקראה זונה ע"כ דהיא מדאורייתא ועיין ח"מ וב"ש בסי' וא"ו ובסי' ט"ז ודוק וצ"ע:
(רצט) איסור שפחה לב"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב"ם ז"ל הוי איסור דרבנן כו'. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קפ"ח דגם ישראלית לעבד הוי נמי מדרבנן לחוד ותמהני דא"כ תקשי לי' מתניתין דגיטין דף מ"א ע"א במי שחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואמאי הא האדון עובר בעשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו וא"כ מוטב שתעביד האשה איסורא זוטא משיעביד האדון איסורא רבה ועיין תוס' שם בד"ה כופין כו' שהקשו שם דליתי עשה דפ"ו ולידחי את הל"ת דלא יהיה קדש ותירצו דכיון דאפשר ע"י כפי' לא דחי וע"ש וא"כ הא תינח אי איכא ל"ת דאורייתא אבל אי נימא דאין בזה אלא איסורא מדרבנן הרי הקושיא במקומה עומדת גם שאר התירוצים של התוס' לא סלקו כהוגן לפ"ז: ויש ליישב בדוחק ולומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגם איסור ביאה דרבנן חיובה בהעראה וא"כ עדיף טפי לכוף האדון לשחררו אע"ג דאיסורא רבה הוא משום דהאדון אינו עובר בעשה אלא פעם אחת משא"כ הישראלית עוברת בכל ביאה וביאה והרי כתב הר"ן בתשובתו על האי דנשאל הראב"ד לענין חולה שיש בו סכנה דמוטב לעבור על איסור סקילה החמור והיינו לשחוט לו בשבת מלהאכילו נבילה משום דבשחיטה לא עביד איסורא אלא פעם אחת ואנבילה חייב על כל כזית וכזית עיין ר"ן פרק יוה"כ אלמא דעדיף טפי לעבור על איסור חמור פעם אחת מלעבור כמה פעמים על איסור קל ודוחק: אבל מה שכתב הרשד"ם ז"ל דישראלית אסורה לעבד מה"ת מהא דלא מצינו בתורה באמה העבריה שיכול האדון למסרה לעבד כנעני תמהני דהא דאדון מוסר שפחה כנענית לעבד עברי היינו משום דזהו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הילדים של השפחה כנענית שלו לרבה משום דולדה כמותה וזה שייך רק בשפחה כנענית שהיא של האדון אבל באמה עבריה דאין להאדון שייכות בולדה ובניה ישראלים בני חורין נינהו א"כ למה לו להאדון למסרה לעבד כנעני. ועוד דהא אי אפשר לקטנה שתלד דא"כ הרי מצינו חמותו ממאנת ובנים הרי הן כסימנים או עדיפי מנייהו עיין יבמות דף י' והרי היא יוצאת מרשות האדון וכן ק"ל לדברי הרשד"ם ולכל מאן דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דשפחה אינה אלא מדרבנן ומטעמא דאל"כ אמאי עבד עברי מותר בה דאטו משום דנמכר לעבד עברי נפיק מכלל ישראל אפי' בפרט אחר וכעין שהקשה המל"מ בפ"ג מה' עבדים שמביאו המחבר בסוף העמוד הזה דא"כ יהיה אסור בשפחה מדרבנן ומה שמיישב הגאון המחבר כאן עפ"י דברי הט"ז יו"ד סי' קי"ז דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור הנה תירוצו זה עולה יפה לפי מה דנקט המל"מ לישנא דקושיא והיינו איך כשאסרו חכמים שפחה לישראל לא אסרו ג"כ לעבד אבל אני הקשיתי הקושיא להיפך איך אפשרות לומר דשפחה אינה אסורה אלא מדרבנן (ומטעמא דע"ע מותר בה אע"ג דלא נפיק מכל מה שישראל חייב ע"י מה שנמכר לע"ע וכנ"ל) הא משום דפירשה התורה בהדיא דעבד עברי מותר בשפחה אע"פ שבכל מילי דיניה כישראל גמור בלי הפרש שוב אי אפשר לחכמים לאסרה אישראל למ"ש הט"ז הנ"ל דכיון דעבד עברי נער ישראל גמור הוא א"כ הו"ל כאילו מפורש בתורה דישראל מותר בשפחה:
ועוד ק"ל מש"ס אלו שהקשיתי מעל"ד אמוהרשד"ם ז"ל בד"ה זה תמוה כו' באות רצ"ט דאי ס"ד דשפחה אינה אלא מדרבנן מה קאמר הש"ס שם גבי האי דמבעי להו עבד עברי כהן מהו בשפחה חידוש הוא כו'. וא"כ מאי חידוש הוא כיון דמדאורייתא מותר ואי נימא דחידוש הוא משום דמדרבנן אסור ישראל בשפחה א"כ איך אפשר למילף מהיתר איסור דרבנן היתר ללאו דאורייתא דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דכהן שבא על הנכרית לוקה משום זונה (ואע"פ שעדיין לא זינתה) כמבואר בריש פי"ח מהלכה זו וכ"כ המחבר בש"ע סי' וא"ו סעי' ח' והח"מ וב"ש סי' ט"ז סעיף א' וזה מוסכם ממחברי הראשונים והאחרונים בדעת הרמב"ם ז"ל: (מנ"ה עיין במל"מ פ"ג מהלכות עבדים ד"ה וכופהו שהרגיש בזה ועיין בבית מאיר סי' ט"ז מה שפלפל בדברי המל"מ הללו עיי"ש): ולכאורה יש להביא ראיה דבאמת ילפינן מחידוש היתר איסור דרבנן לאיסור דאורייתא מהך אבעיא שני' בש"ס שם כהן מהו ביפת תואר וע"ש והא ישראל שבא על הנכרית דרך זנות איסורו מדרבנן בלבד וכהן שבא עליה לוקה מה"ת לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בסי' ט"ז סעיף א' הנ"ל וא"כ איך יליף הש"ס היתרא לכהן ביפ"ת מישראל: אבל באמת משם אינו ראיה משום דאפי' אי נימא דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דאשת לרבות אשת איש משום דיש אישות לנכרי משום עשה דודבק באשתו מ"מ אכתי איכא חידוש היתר דאורייתא כמ"ש המ"מ בפ"א מהלכות אישות הלכה ד' דהבא על אשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח וגו' וא"כ חידוש הוא ביפ"ת דאי לשם אישות הרי עובר בלא תתחתן (אלא צ"ל דע"כ לא קאמר המ"מ אלא בבא על ישראלית שלא לשם אישות דעובר בעשה כיון דבת קדושין היא משא"כ בנכרית תדע דא"כ אמאי צריכין לגזירה דחשמונאים בזנות נכרית ועוד דא"כ הא בשפחה נמי איכא עשה זו ולמה אינה אסורה אלא מדרבנן להרמב"ם ז"ל) א"נ דחידוש הוא דבפרהסיא נמי מותרת אבל לומר דילפינן מאיסור דרבנן לדאורייתא זה לא ניתן להאמר: והנה חתני הרב ר"ש ראפופורט הגיד לי שמצא קושייתי בס' המקנה ותירץ שם דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהתוס' דאין איסור תורה לכהן בנכרית אם לא שנבעלה כבר בודאי כמ"ש ביבמות דף פ"א והנה המעיין ברמב"ם רפי"ח יראה שא"א לומר כן בדעתו מדכתב איזו זונה כל שאינה בת ישראל כו' ואח"כ בהלכה ג' כתב וכן הגיורת כו' ע"ש היטב ודוק וכן פירשו כל המפרשים (אלא דהגאון המקנה הביא ראיה ממג"א סי' קנ"ג וע"ז יש להשיב הרבה ואין הגליון מספיק): ואני אומר דלא הועיל בזה כלל דבשלמא להתוס' לשיטתייהו דס"ל דשפחה אסורה מדאורייתא מלא תהיה קדשה גו' שפיר קאמר הש"ס דחידוש הוא אבל להרמב"ם ז"ל דס"ל דאינה אסורה אלא מדרבנן א"כ ניהו נמי דגם כהן אינו אסור בשפחה אלא מדרבנן מ"מ לא שייך לומר דמשום שהתירו רבנן שפחה לעבד עברי ישראל התירו נמי לעבד עברי כהן דאטו רבנן התירוה הא אדרבה כשאסרו רבנן שפחה הרי היה בדין שעבד עברי נמי יהיה אסור בה אלא שלא היה כח בידם לאסור משום דמפורש בקרא דמותר וכהט"ז הנ"ל א"כ תו אינו חידוש כדי שנאמר ל"ש כהנים כו' דאדרבה כיון דעבד עברי כהן אינו מפורש בקרא הוא אסור בשפחה כיון דליכא כאן חידוש כלל שהרי לא התירו כאן חכמים דבר האסור אלא שלא יכלו לאוסרו מחמת דהתורה התירה בפירוש ואיך נימא דחידוש הוא כדי דנשרי נמי עבד עברי כהן. והבן זה באופן דממנ"פ יקשה על הרמב"ם ז"ל אי ס"ל כפשוטו דכהן לוקה אבעילת נכרית אע"פ שלא נבעלה תחילה וכדעת הפוסקים רובם ככולם א"כ קשה מאי מייתי ראיה מאיסור דרבנן אלאו דאורייתא וכנ"ל ואי ס"ל כהתוס' הנ"ל דבעו שזינתה תחילה ואי לא אינה אסורה מדאורי' לכהן א"כ אכתי יקשה איך קאמר דחידוש הוא הא רבנן לא התירו מידי בשפחה לעבד עברי ישראל אלא שלא היה כח בידם לאסרה לו משום דמפורש היתרו בקרא ואיך אפשר להתיר משום זה שפחה לכהן נמי וכי דנין אפשר משאי אפשר הא עבד עברי ישראל אי אפשר לאוסרו בשפחה ועבד עברי כהן אפשר לאוסרו כיון דאינו מפורש בקרא להיתר ולישנא דחידוש הוא אין לו שחר כלל אי שפחה אינה אסורה אלא מדרבנן ועיין מ"ש על הגליון בדף ב' ע"א בד"ה בחידושי פלפלתי כו':
ודע דבמכילתא הביאה המל"מ בפ"ב מהלכות עבדים משמע להדיא דשפחה מותרת מדאורייתא דהא אמרינן התם אם בעל אשה הוא בישראלית הכתוב מדבר או אינו אלא בשפחה כתיב אם אדוניו יתן לו אשה הרי שפחה כנענית אמורה כו' ע"כ ואי ס"ד דשפחה אסורה מדאורייתא איך אפשר לומר דבשפחה מיירי אלא דלכאורה המכילתא זו צריכה רבה דהא הכתוב קראו בעל אשה ואיך שייך בה אישות כיון דלא תפסי בה קדושין ועוד דהא אסורה עליו בלאו דלא תתחתן כל שבא עליה דרך אישות לדעת הרמב"ם ז"ל ואפי' בשאר אומות ועכ"פ כיון דקראו הכתוב בעל אשה משמע דבא עליה דרך אישות וא"כ איך ס"ד דהמכילתא דמיירי קרא בשפחה עד דצריך לימוד דבישראלית מיירי. ועוד ק"ל להני הסוברים בדעת הרמב"ם ז"ל דשפחה מותרת מדאורייתא לע"ע הרי ס"ל להרמב"ם ז"ל דישראל שבעל נכרית דרך אישות לוקה מה"ת משום לא תתחתן בם והרי מסירת השפחה לעבד דרך אישות הוא דהרי מקרא מלא דבר הכתוב אהבתי את אשתי ואפי' אי נימא דשפחה דמיירי בה הכתוב אינה מז' עממין מ"מ הא הרמב"ם ז"ל ס"ל ברפי"ב מהא"ב דאפי' שאר אומות איתנייהו בלא תתחתן וא"כ ניהו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דשפחה בזנות אינה אסורה מלא תהיה קדשה ואין איסורה אלא מדרבנן אבל דרך חתנות כמו במוסרה לעבד עברי שפיר קאמר הש"ס בקדושין הנ"ל דחידוש הוא: אמנם הדבר נכון מאד שהרי הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ד כתב להדיא דאפי' לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מה"ת והיינו דאזיל לשיטתי' דס"ל דבגיורת ליכא לאו דלא תתחתן ושפחה נמי כיון שטבלה יצאתה מכלל עכו"ם וא"כ גם המכילתא ניחא דכל שלקחה דרך אישות אע"פ שאין תופסין בה קדושין נקראת בשם אשה וראיה מהך מכילתא לדעה זו ומ"מ אין קושיא מהמכילתא להנך דס"ל דשפחה אסורה מדאורייתא די"ל דהתם קאי אשפחה משאר אומות וס"ל דלית בהו איסור חתנות ודוק:
(ש) והוא אומרו ואת זכר לא תשכב כו'. וכבר נכפלה האזהרה בזה כו'. לא יהיה קדש מב"י כו'. שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק כו'. זה תמוה דמה צריך לומר דנכפלה האזהרה לחיזוק הא תלמוד ערוך הוא בסנהדרין דף נ"ד רע"ב דאת זכר גו' הוא אזהרה לשוכב ולא יהיה קדש הוא אזהרה לנשכב ע"ש ואי משום דפוסק כרע"ק דפליג שם אר' ישמעאל א"כ מנ"ל דלא יהיה קדש אתא לאזהרה זו כלל דהרי רע"ק דריש אזהרת נשכב מלא תשכב דקרי וא"כ מנ"ל דלא יהיה קדש אתי כלל לזכר ועוד ק"ל כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כאן דיש אם למסורת ולא למקרא ועיין סנהדרין דף ד' וברמב"ם רפ"ד מטו"מ ובכמה מקומות דמשמע דתנאי דסברי יש אם למקרא מוקמי בשיטה ועיין רמב"ם פ"ד משגגות וצע"ק:
(שא) שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז"ל שפירש מאשתו בזקנותו כו'. ביקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי כו'. תמהני איך אפשר לשחרר על תנאי להני פוסקים דס"ל דאחד ממשפטי התנאי הוא שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח והא שיחרור אי אפשר ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה שהרי קיי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונמצא דהשליחות בטל כמ"ש התוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה דאמר כו': [אמר נ"ה המבלה"ד הנה משנה מפורשת (גיטין י"א ע"ב) האומר תן וכו' שטר שחרור זה לעבדי מבואר דמהני שחרור ע"י שליח וכבר תמה בזה הגאון מהר"י הלוי האבד"ק אה"ו זצ"ל הא אין שלד"ע עיין בשו"ת נוב"י ס"ק אהע"ז סי' ע"ו וסי' ע"ז והנכון בזה כמו שתירץ בקצה"ח סי' קפ"ב אות ב' שהמשחרר עבדו אינו עובר בעשה רק כשמשחררו בחנם עיי"ש שהביא כן בשם הרשב"א ועיין בחינוך מצוה שמ"ז וא"כ ה"ה בזה דשחררה משום דעבדא לי' נייחא דנפשי' ועוד י"ל כמ"ש הר"ן פ' השולח דהיכא דאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה ועיין מג"א סי' צ' ס"ק ל' וה"ה הכא שעושה לטובתו לקיים מצות פו"ר ולא לטובתה יכול לשחררה ע"י שליח וה"ה דיכול להטיל תנאי בזה וז"ב]. ע"כ הגה"ה:
וא"א לומר דכיון דמשום לקיים המצוה דלערב אל תנח ידך עביד הכי שפיר דמי דז"א דהא משום מצוה זו אין מוכרין ס"ת והרי בברכות דף מ"ז ע"ב במעשה דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה לבתר דמשני התם מצוה שאני פריך שם והא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני דמצוה דרבים שאני וע"ש. וא"כ הרי מצוה דלערב קיל וגם אינה מצוה דרבים ולפ"ז ודאי מצוה הבאה בעבירה היא וא"א לשחרר על תנאי. ואולם אי נימא כמו שצדד המל"מ בפ"ו מהלכות אישות דבתנאי דלשעבר א"צ למשפטי התנאי ומסתמא גם לענין משפט זה דאפשר לקיימו ע"י שליח נמי כן הוא לפ"ז לק"מ דה"נ התנאי הוא איך קיבל משה רבינו ע"ה פירוש מואבי מסיני דהוי תנאי לשעבר וא"צ למשפטי התנאי. ועוד י"ל לפי מ"ש הרמב"ן ב"ב בדף קכ"ו דבינו לבין עצמו א"צ שיהי' אפשר לקיימו ע"י שליח ניחא שפיר דה"נ כיון דיכול לשחררה בע"כ ולא הוי תנאי בינו לבינה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן מש"ה א"צ בזה שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח ודוק: