סיפורי נסים ונפלאות
הרבה אנשים אומרים שאם הקב"ה היה עושה להם נס, היו חוזרים בתשובה. אבל יוצאי מצרים הראו לנו שמניסים לא חוזרים בתשובה - לאחר שהקב"ה הביא על המצרים עשר מכות, קרע את הים, הטביע בתוכו את המצרים ונגלה לעם ישראל במעמד הכביר של מתן תורה בהר סיני, כל זה בניסים גדולים, באותות ובמופתים שאינם בדרך הטבע, לעיני כל עם ישראל, בכל זאת אנו רואים שזמן קצר לאחר מכן, העם חטא בחטא העגל. איך זה יכול להיות?! כל זה בא כדי ללמד אותנו, שמניסים אפשר להתפעל, אבל כדי להשתנות צריך התעוררות פנימית.
החפץ חיים ביקר פעם אצל פרופסור נודע. הלה שאל: "אם הקב"ה רוצה שנאמין בו, מדוע אינו עושה לנו ניסים כמו בעבר?" החפץ חיים התבונן עמוקות על התעודה שהתנוססה על הקיר, ואמר: "אני מבין שלפני שלושים שנה היית פרופסור". הלה השיב, כמעט נעלב, שהוא עדיין פרופסור. אמר החפץ חיים: "אבל התאריך שעל התעודה מלפני שלושים שנה!" השיב הפרו': "את התעודה קיבלתי לפני שלושים שנה, והיא מוכיחה לכולם שפרופסור אני, תעודת הסמכה לא צריך לחדש". השיב החפץ חיים: "אף הקב"ה נגלה לעיני כולם במתן תורה בנסים ונפלאות, והוכיח אז את מציאותו, יש תעודה והיא התורה, הקב"ה לא צריך לעשות לנו שוב נסים כדי שנאמין בו".
למעשה, למרות שאנו בתקופה של "הסתר פנים", שזה חלק מהקללה של גלות עם ישראל, אנו זוכים כל הזמן לנסים שבתוך הטבע, ומדי פעם אפילו לניסים גלויים.
להלן מעשה מדהים של נס נסתר, הסיפורים שאחריו הם על נסים גלויים.
טיסה מישראל לארה"ב. ר' יוסף עורך היכרות עם היושב לידו. "רוברט", הציג גלוי הראש את עצמו בפני ר' יוסף. היה זה אדם כבן שישים, יוצא פולין. "אמנם יהודי אני", אמר, "אך אינני רוצה לשמוע על יהדות". בכדי שלא להותיר ספק, שב והדגיש: "אני כועס, כועס מאוד, וזו המילה האחרונה שלי בענין".
ר' יוסף נבוך קמעא, שתק ולא הוסיף. כאשר חולקו המנות, ור' יוסף קיבל מנה כשרה, כאב לו לראות את בשר הפיגולים המונח לפני רוברט. "אולי אפשר לכבד אותך במזון כשר", הציע לרוברט בהססנות. עיני רוברט ירקו אש: "אינך מבין? כועס אני. מאז שנלקח ממני איציק שלי, איני מתכוון לסלוח". מזלגו נתקע בעמקי האומצה, כמו להכעיס נפנף בה והבהיר את יגון חייו במשפטים אחדים: "מאז ירו בו באיציק שלי, המראה אינו מש מעיני. הוציאו אותנו אז מגטו לודז' אל היער, ירו לעברו ואמו רצה לקראתו. שניהם התמוטטו ומאז אין לי חיים. במעט החיים שיש לי, לא אערב עוד בדל יהדות, מאומה".
ר' יוסף נרתע, מילותיו נסוגו בראותו כי לפניו פליט שמוראות המלחמה עוד חקוקות על נפשו. לא דיבר אליו מאומה עד רדתם מן המטוס על אדמת ארה"ב.
שבעה חודשים לאחר מכן, ר' יוסף שהה בחודש הרחמים והסליחות בא"י. את תפילות הימים הנוראים התפלל בבית הכנסת שבשכונת קטמון. בעיצומו של יום הכיפורים, בהפסקה שטרם תפילת 'יזכור', ר' יוסף יצא אל הרחוב הסמוך לאתנחתא קלה. מצדי הרחוב, על ספסל צדדי, בלטה נוכחותו של אדם מתבגר, שישב על הספסל והעלה מפיו סלסולי עשן סיגריה. ר' יוסף, עטור הטלית, קרב מעט לעברו. הלה הגביה יד והרים את הסיגריה בהפגנתיות.
הפנים, ההפגנתיות, הנפנוף הזה - כל אלה הבזיקו תמונה מוכרת במוחו של ר' יוסף: הרי זה רוברט, האיש האומלל מהמטוס. "שלום עליכם רוברט", פנה ר' יוסף בחמימות. "התדע, רוברט?", אזר ר' יוסף עוז, "בפנים יתפללו עוד רגע קט את תפילת 'יזכור'. יום קדוש הוא לנו, יום הכיפורים...".
רוברט נשף עמוקות: "שוב? הרי כבר אמרתי לך הכל, ולא חל אצלי כל שינוי. וכי ראיתי את איציק שלי מאז שנפגשנו?..." ר' יוסף לא הרפה הפעם: "אם זכרו של איציק שלך חשוב לך, עשה למענו והכנס להזכיר את נשמתו בתפילת 'יזכור'. תפילה זו גורמת לתיקונם ומנוחתם של נשמות הנפטרים. היכנס רק ל"קל מלא רחמים" ותו לא".
רוברט שתק. ניכר היה כי הדברים חוללו בו סערה. אחר דקות קם, שמט את הסיגריה והלך אחרי ר' יוסף. "שמע היטב", לחש ר' יוסף באוזני החזן, "אדם זה לא ביקר בבית הכנסת ארבעים שנה, הגיע בכדי להזכיר את שם בנו היחיד שנהרג. נסה נא להרטיט בלבו נימים ספונים של "קל מלא רחמים".
בקול מלא רגש פצח החזן בסלסול מתחנן "המצא מנוחה נכונה", לצדו רוברט הרועד. "יצחק בן ראובן", החזן העיף מבט קל לעברו, מיד המשיך להתפייט בקול חרישי נוגע ללב.
עם סיום התפילה המיוחדת, הפנה החזן פניו שנית אל רוברט, חיוור כסיד: "איצקוביץ?", שאל בקול רוטט, "איצקוביץ?" - רוברט הנהן בראשו לחיוב. ראובן איצקוביץ, כך נקרא לפני המלחמה בפי כל.
החזן התקרב פסיעה נוספת: "אבא? אבא?" רוברט נרתע לאחור, הביט בעיניים קרועות על החזן, "ויי, איציק איציקל", קרעה צווחתו את דממת בית הכנסת, נפל לאחוריו מתעלף.
התברר, כשוך תדהמת המפגש, כי איציק רק נפגע מכדורי המרצחים. אחר שקם על רגליו, כבר לא ראהו אביו, שמאן מאז להתנחם עליו. כך הוביל הרצון הזך של ר' יוסף, לזכות את רוברט בדבר שבקדושה, להשיב לב אבות על בנים, ולב בנים אל אביהם שבשמים. (מתוך הספר "נפלאותיו לבני אדם")
לאחר שהטייס דניאל עשור סיים את שירותו הצבאי, הוא החליט שהוא יורד לארה"ב, שם הולך הוא להצליח ובגדול, והוא אכן הצליח. הוא הוציא תעודות טייס נוספות, ועבד כמדריך טייס בבית הספר לטיסה. הוא הרוויח משכורת של 30,000$ בחודש וקנה מטוס פרטי.
הוא התחתן עם נוצריה קתולית בשם קרין, והתקרב לנצרות ולכנסיה הקתולית. הוא הסתובב בחברת כמרים, שהבטיחו לו עתיד בכנסיה, ומחק מעליו כל סממן יהודי, ולא נותר לו כל קשר ליהדות (מלבד אימו שהתפללה עליו בדמעות שיפקח את עיניו ויחזור בתשובה).
פעם אחת, כאשר טס במטוסו הפרטי, נקלע דניאל לסערה, הוא בקש בקשר אשור לנחיתת חירום, אך התשובה היתה שלילית, אין מנחת מטוסים בסביבה. לחזור חזרה היה בלתי אפשרי בגלל הסערה, האפשרות היחידה היתה להמשיך הלאה.
דניאל היה מעל האוקיינוס האטלנטי, בדרך למיאמי. לאחר זמן, ביקש שוב שינחו אותו היכן לנחות, במגדל הפיקוח, לאחר שזיהו אותו במכ"מ, אמר הבקר שאין שום אפשרות לנחות בסביבה, עליו לחזור חזרה, דניאל השיב שהוא לא חוזר לסערה ושאין לו מספיק דלק.
בשלב מסויים שני המנועים כבו, הדלק אזל. הבקר ממגדל הפיקוח שאל את דניאל: "מהיכן אתה"?, דניאל השיב: "מישראל", שאל הבקר: "האם אתה יהודי?", "כן", השיב דניאל, "אז למה אינך מתפלל?!, אתה נמצא במצב של חיים או מוות, אתה חייב להתפלל!, אין שום מנחת מטוסים קרוב, רק מנחת נטוש של חיל האויר", צעק אליו הבקר. דניאל ביקש שיכוון אותו למנחת, אולי יצליח להגיע אליו בדאייה.
דניאל כיוון את המטוס לעבר מנחת המטוסים הנטוש, הוא החל לאבד גובה, הבקר צעק אליו לנטוש את המטוס, הוא יכול לקפוץ ולצנוח לים. דניאל פותח את דלת המטוס, הוא מביט למטה ולא רואה כלום, היתה עלטה מוחלטת, היה לו קר מאוד והוא נרטב מהגשם. תקף אותו פחד נוראי, אימת מוות, ליבו הלם בפראות. הוא חשב על המים הקרים, ועל הכרישים שמחכים לו למטה באוקיינוס, וגם איך בדיוק ימצאו אותו יחידות החיפוש?, הוא חשב, ולבסוף החליט להכנס פנימה ולסגור את הדלת.
המטוס המשיך לאבד גובה, ודניאל צעק בכל כוחו, צעקה אדירה:
"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" !
מייד לאחר הצעקה, המטוס "נפגש" עם הקרקע, בחבטה עצומה. לדניאל לא היו כלל תנאים לנחיתה, לא היתה ראות, לא היו אורות, ולא שום אפשרות לייצב את המטוס. המטוס התייצב לבד, "נסע" על הקרקע במהירות ודניאל לחץ על המעצורים. מסתבר שדניאל נחת בדיוק במסלול הנחיתה הנטוש משנת 1974, כביש שצף מעל המים, בלי אורות ובלי תנאים.
עד שהגיעו יחידות ההצלה, לדניאל היה הרבה זמן לחשוב, הוא חשב למה צעק "שמע ישראל", ולא "יש"ו"?
מה קרה?!, הוא הגיע למסקנה שאימת המוות מוציאה את האמת העמוקה ביותר מתוכך. "כל הזמן בנכר, חייתי בשקר, בתוך מחיצה, בזהות בדויה, אבל האימה הנוראה, הוציאה ממני את האמת הגמורה שפורצת ועולה מעמקי הנשמה".
הוא עזב את אשתו הנוצריה, חזר לארץ ונכנס לישיבה. לאחר שהתחתן, למד דיינות בכולל הוראה והוסמך לרבנות, וכיום הוא הרב דניאל עשור.
לאחר השירות הצבאי, כמו צעירים רבים אחרים, הגיע תומר לטיול מודרך במדבר סהרה. המדבר המפורסם והגדול ביותר בעולם, אשר ברובו אינו מיושב, ומכיל קילומטרים על קילומטרים של אדמת חול בראשית, שבה אין נפש חיה פרט לאורחות גמלים נדירות. כולם היו ישובים על הגמלים, ומחכים שהסיור יתחיל.
המדריך היה עסוק בהכנות אחרונות טרום טיול, כמו מילוי כדים במים, ולפתע, התרומם הגמל של תומר והתחיל לדהור בשעטה מטורפת אל תוך המדבר!
הגמל דהר ודהר במהירות נוראית, כמו אחוז אמוק, כאילו חטף שיגעון. בעוד תומר, מבוהל עד עמקי נשמתו, מנסה בכל יכולתו להחזיק חזק שלא ליפול מתוך התאוצה, שכן, המהירות הייתה עצומה.
וכך, משותק מאימה ומרוכז כל כולו במשימה הכמעט בלתי אפשרית שלא ליפול מהגמל, החל לחשוב מחשבות של ייאוש וסוף. הגמל השתגע לחלוטין, והדהרה הזאת אל תוככי המדבר נמשכה שלש שעות, בלא שום אפשרות לעצור את הגמל.
תומר מעולם לא התפלל, ולא היה קרוב למסורת בשום דרך שהיא. אבל באותם רגעים, כשהחול והרוח, היאוש והפחד, צורבים את עיניו בדמעות, מצא את עצמו צועק: "אלוקים, אלוקים, תעזור לי, תציל אותי, אלוקים! שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד" וחוזר על זה שוב ושוב.
סיטואציה כזאת מטורפת, שוברת את כל האמונות, הדעות והחינוך הקודם של האדם, ומשאירה אצלו אך ורק אינסטינקטים מולדים, הקשר של אדם עם בוראו, והידיעה המכה פתאום כי ה' אלוקינו ה' אחד, וה' שמע.
הגמל נעצר, בתחילה הוא עמד בשקט, כמו לנוח מהשיגעון שלו עצמו, ואז הסתובב והחל לחזור בדרך המוכרת לו, אל הקבוצה שחכתה שם, משום שלא ידעו מה לעשות, ונשארו שם אובדי עצות. זה היה מקרה מוזר ונדיר, ולדברי המדריך, מעולם לא אירע לו משהו דומה.
תומר סיפר כי חלק מהנס העצום הוא, שבאותם רגעים לאחר שצעק ולפני שהגמל נעצר, הוא הפסיק לפחד, היתה לו תחושה ברורה שהשם שמע אותו. וככל שהדרך אל לב המדבר היתה מפחידה וקשה, כך הייתה הדרך חזרה מפעימה ומדהימה. היו שם רק הוא, הגמל והקדוש ברוך הוא, עטופים בנוף קדומים מהמם. כמו אבא ובן שמצאו אחד את השני לאחר שנים ארוכות, והם חוגגים את ההתחברות המחודשת ברגעים של שלווה ושמחה. (מתוך עתון קול העיר)
בספר "עלינו לשבח" מובא סיפור מרתק מפיו של הגאון ר' אהרון פולק ממרביצי התורה של מנצ'סטר. הסיפור אודות אשה בשם מרת פרל הוף, לבית אונסדורפר, שנפטרה לבית עולמה בשנת תשס"א.
הגר"א פולק סיפר ששמע מבנה של מרת פרל, שבפרוץ השואה היתה אימו נערה כבת 16 ובני משפחה שילמו כסף לגוי על מנת שיחביאנה בביתו. התשלום היה עד תקופה מסוימת, והסיכום עם הגוי היה שכעבור הזמן ישלמו לו סכום נוסף לעוד תקופה. והנה, כעבור הזמן, לא היה מי שישלם את הכסף, כיוון שמרבית בני המשפחה נהרגו כבר על קידוש השם. הוציא הגוי את הנערה מביתו ושילחה לרחוב.
מה עושה נערה יהודייה בעיירה של גויים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר בכל פינה עומדים גרמנים ומחפשים יהודים כדי להורגם? - מחפשת בונקר בו מתחבאים יהודים, וכאלה היו בסביּבה לרוב. ואכן, בתוך זמן קצר הגיע לאוזניה שימעו של אחד הבונקרים, והיא מחליטה לצעוד לעברו.
כאשר הגיעה אל מקום-המחבוא, גילתה שנפלה מן הפח אל הפחת. היה זה לא פחות ולא יותר אלא בונקר של גרמנים, שהפיצו כביכול שמועה שמדובר במסתור של יהודים, כדי למשוך למקום את כל המבקשים להימלט, ולרוצחם נפש.
ראתה הנערה היהודייה לאן נקלעה, והבינה שאין טעם לנסות לברוח. בליבה המשיכה להתפלל להקב"ה שיצילנה מידם של הארורים הללו, אבל בשפתיה מלמלה כבר את מילות הוידוי.
"האם את יהודייה?" - שאל המפקד של הגרמנים. והנערה, שהיתה בתו של הצדיק רבי שמואל אונסדורפר, סירבה להתכחש ליהדותה. היא שתקה ולא ענתה דבר, מה שכמובן החשיד את הגרמני יותר ויותר.
"איך קוראים לך?" - המשיך לשאול. עתה לבשה פרל עוז ותעצומות, והשיבה במבטא גויי מובהק: "שמי הוא יורישקה".
"והיכן את מתגוררת?" - גם עתה נקטה הנערה היהודייה בכתובת בדויה, שם מצוי מרכז האיכלוס הגויי במקום.
המפקד, שקודם לכן היה כמעט בטוח שלפניו בת יהודייה, התלבט עתה בעניין, והורה לאחד מחייליו ללכת עם הנערה אל הכתובת שציינה, ולברר האם אכן שמה הוא יורישקה, והאם היא מתגוררת במקום ההוא.
"הלכתי עם החייל הגרמני", סיפרה מרת פרל ברבות הימים, כשאני צועדת ראשונה והוא אחריי בנשק שלוף וטעון. ידעתי שדקותיי ספורות, ואם לא יתרחש עמדי נס גלוי, הרי שהחייל יגיע אל הרחוב ההוא, ולא ייקח לו זמן רב כדי לדעת ששקר היה בפי. והנה, בפתע-פתאום מזדקר לנגד עינינו רוכל גוי עם עגלת-המציאות שלו. האיש צעד מולנו, וכשהגיע למרחק של מטר ממני, הוא שואל, והחייל הגרמני שומע: "יורישקה, מה את עושה כאן?"
"הייתי המומה מן השאלה הלא-צפויה, אבל הצלחתי בכוחותיי האחרונים לעשות את עצמי כמי שמכירה את הגוי, והשבתי לו: "אני הולכת הביתה".
"החייל, שכבר היה בטוח שאכן שמי הוא יורישקה, שאל את הרוכל היכן אני מִתגוררת , וזה ציין לו במפורש את הכתובת שאמרתי למפקד הגרמני. החייל עזבני עתה לנפשי, ואני הסתובבתי לאחור כדי לראות מי הוא הרוכל הלז שקרא לי יורישקה. התבוננתי על מקומו ואיננו, וכל החיפושים אחריו עלו בתוהו".
מרת פרל הוף ע"ה שסיפרה לילדִיה את הנס הגלוי הזה, מוכנה היתה להישבע שכל פרט בסיפור זה הוא אמת-לאמיתו, וביקשה להמחיש בכך את הלקח המאלף שיהודי שאינו מתכחש ליהדותו, לא מפסיד מכך.
בספר "רש"י חייו ופירושיו" מביא הרב רפאל הלפרין שליט"א מעשה מדהים:
הורי רש"י גרו בעיר וורמייזא שבאשכנז. אמו של רש"י נהגה ללכת מדי יום להתפלל בבית-הכנסת, וכשהרתה המשיכה במנהגה. בדרכה היתה עוברת בסימטה צרה, שאין בה כמעט מקום מעבר.
בעיר מגוריהם חי באותם הימים בישוף שונא ישראל. הבישוף החליט בלבו להתנכל לאמו של רש"י. ויהי היום, כשהלכה אמו של רש"י לבית הכנסת דרך הסימטה הצרה, הופיע לפתע הבישוף רכוב על סוס. הוא דהר לקראתה בסערה בסימטה הצרה, מתוך מזימה לדרוס את האשה ולרמוס אותה ואת הוולד אשר בקרבה. נבהלה האשה מאוד, כי כפסע היה בינה ובין המוות, והיא נלחצה אל קיר אחר הבתים.
באותו רגע אירע נס: הקיר שמאחוריה נדחק פנימה, נתהווה בו שקע, ונתבצר לה ולכריסה מקום בקיר. בכך ניצלה היא ופרי בטנה - רש"י, ממוות. לאחר הנס הזה עזבו רבי יצחק ואשתו את העיר וורמייזא, מחשש שמא ילעיזו עליה שהיא עוסקת במעשי כשפים, ועקרו לעיר טרוייש, שם נולד רש"י, רבן של ישראל.
במלחמת ששת הימים, באחד הקרבות על הירדן, סטה מהדרך טנק אחד של צה"ל ואיבד את הקשר עם יחידתו. הוא ניסה למצוא את יחידתו, אבל לשוא. לפתע צץ מבונקר אחד טנק ירדני מדגם "פטון", העולה על הטנק הישראלי בגודלו ובאיכותו.
מפקד הטנק שלנו היה אובד עצות, מה לעשות בשעה כזאת, כי במקרה שהיה מתפתח ביניהם קרב, ברור שהנצחון יהיה בידי הטנק הירדני, אבל להפתעתו הגדולה של מפקד הטנק עבר על פניו הטנק הירדני ולא ירה בו, כנראה שהוא הוכה בסנוורים ולא ראה אותו, אז סיבב הטנק שלנו את הצריח שלו וירה כמה פגזים לעבר הטנק הירדני והשמיד אותו לגמרי, ואחר המשיך בחיפושים אחר יחידתו.
אבל בנוסעו הלאה פגש בחמשה טנקים ירדנים, אז היה ברור למפקד שהוא אבוד, ולא היתה לו ברירה רק לחכות לרגע למותו בקוצר רוח. אבל הפתעתו היתה גדולה מאוד כשראה שכולם חולפים על פניו בלי לירות בו, אז העמיד את עצמו בסכנה, והתחיל לירות בהם וחיסל את כולם, ובעוד הוא עומד ומשתומם על הנס הגדול שקרה לו, הגיעה יחידתו למקום שהוא נמצא שם, וכשהם ראו את המראה הגדול הזה אז כולם ביחד הודו לקב"ה על הנס הגדול שעשה. (מפי הרב מנחם הלוי)
בעיר אחת במרכז פולין חי רופא מומחה בשם ד"ר ברנארד, שבא ממשפחה מתבוללת והיה כל ימיו רחוק מענייני יהדות.
פעם נקרא ד"ר ברנארד לביתו של יהודי עשיר, שחלה במחלה אנושה. בדק אותו הרופא בדיקה יסודית, כיד מומחיותו הטובה עליו, ובתום הטיפול הודיע לבני המשפחה, שאין עוד תקווה לחיי החולה.
אך עזב הרופא את הבית, רתמו בניו של החולה את הכרכרה שלהם ונסעו אל הצדיק רבי דוד מללוב. וכיון שאביהם היה מבאי-ביתו של הצדיק, הוכנסו מיד אל הרבי ושטחו בפניו בקשה נרגשת, שהצדיק יעורר רחמי שמים על החולה האנוש.
רבי דוד הוציא מן הארון שבחדר בקבוק יין ועוגת-דבש וכה אמר לאורחיו: מהרו אל אביכם והגישו לו כוס יין ופרוסת עוגה! ובזכות הברכה שהחולה יברך על המאכל והמשקה, ישלח לו הקדוש-ברוך-הוא רפואה שלמה במהרה.
הבנים שבו במהירות לבית אביהם והגישו לחולה האנוש כוס יין ופרוסת עוגה, כמצוות הרבי, ולהפתעת הכל, חלה כעבור שעה קלה הטבה נכרת בפני החולה, ומיום ליום הלך והשתפר מצבו של האיש, עד שהחלים כליל ממחלתו.
בעיירה קם רעש גדול, והכל היו מסיחים בכוחו המופלא של רבי דוד, המחיש רפואה במקום שיד הרופאים קצרה מלהושיע. בסופו של דבר הגיעה השמועה לד"ר ברנארד, שטיפל בשעתו בחולה האנוש, והלה מאן להאמין לשמע אזניו. עד שפגש יום אחד באקראי באותו חולה, והלה סיפר לו שסמוך לביקורו של הרופא בביתו נטל כוס יין ועוגה, כעצת הרבי, וכעבור זמן קצר חלפה ועברה מחלתו.
ד"ר ברנארד שב לביתו והחל מהרהר ארוכות באותו מעשה, וכה אמר לעצמו: מבחינה רפואית איו ספק, ששתיית יין ואכילת עוגה על-ידי החולה עלולות לשמש גורם מובהק לקרב את קיצו, ואם האיש התאושש במהירות והבריא כליל ממחלתו האנושה, משמע שקרה כאן נס משמים בזכותו של הצדיק רבי דוד...
מאותו יום והלאה חל שינוי עצום בהלך-רוחו של ד"ר ברנארד. הוא נעשה בן-בית אצל רבי דוד, ובהשפעת הצדיק חזר בתשובה שלמה והחל לנהל אורח חיים של חסיד מובהק. (פרפראות לתורה)
אחד הסיפורים שהדהימו את ירושלים היה קשור לרב יצחק כדורי זצ"ל, הדבר התרחש בשנת תשכ"ז בזמן מלחמת "ששת הימים", פגז נפל בחצר "צופיוף" ותינוק שהיה נתון בזרועות אמו ששהתה באותה חצר איבד את ההכרה מעוצמת ההדף. האם המבוהלת שסברה שהילד כבר אינו בחיים, נטלה אותו בזרועותיה, ואצה לרב כדורי, שהיה שקוע בספריו.
נכנסה האשה ובכתה לרב ואמרה לו שהתינוק שבזרועותיה כבר דקות ארוכות אינו מראה סימני חיים. הרב הוציא תפוח ושקל כנגדו מים, אמר מה שאמר מספר התהלים שהיה מונח על שולחנו, והורה לאמא: "מהתפוח הזה תתני לילד עד שיסיים לאוכלו, ואת המים תתני לו טיפה טיפה בכל יום".
האישה לא הבינה בתחילה, הרי הילד לא רק שאינו יכול לאכול, אלא כלל אינו מגלה סימני חיים. אבל חזקו עליה דברי הרב, היא ניסתה ולמרבה התדהמה הילד אכל. כבר באותו מעמד חל שיפור רב במצבו, ובתוך יום שב התינוק לאיתנו.
האדמו"ר הצדיק רבי אברהם מתיתיהו משטפנשט שברומניה היה ידוע כמחולל נסים ונפלאות. מכל האזור נהרו אליו רבים יהודים ואפילו גויים שהיו בצרה ובקשו ישועה.
ביום כ"א תמוז שנת תרצ"ג נפטר ברומניה האדמו"ר משטפנשט, הוא נקבר בכבוד רב בעיר יאסי. מקום הציון ואוהל הצדיק בבית העלמין של העיירה, שימשו כתחליף לחצר הצדיק. שיירות רבות הגיעו לשם, התפללו על קבר הצדיק, והמשיכו לראות ישועות כבחייו.
לאחר השואה, יהודים רבים מתושבי המקום עלו לארץ ישראל, הקהילות היהודיות באיזור התפרקו, וסכנת חורבן ופגיעה ריחפה על המקום. תלמידיו ויוצאי רומניה יזמו, בהתייעצות עם גדולי הרבנים, והחליטו להעלות את ארונו של הצדיק משטפנשט אל ארץ ישראל. שנים רבות היה הדבר בגדר חלום, הוקם ועד מיוחד שפעל במסירות ובעקביות, עד שביום חמישי, ג' חשוון תשכ"ט (כשלושים וחמש שנים לאחר שנפטר) המשימה צלחה בידם וארונו של הצדיק הובא לארץ ישראל.
מסע ההלוויה יצא מבני ברק ומשם לבית הכנסת הגדול של תל אביב, שם כבר המתינו אלפי יהודים יוצאי רומניה, שרובם זכה להתברך מפי קודשו. סיפורי המופתים שוב קלחו מפיהם, כמו אך עתה אירעו. משם המשיכו לבית העלמין 'נחלת יצחק'.
בחדר הטהרה של בית החיים 'נחלת יצחק' היה דיון, האם לפתוח את הארון ולקיים מנהג ארץ ישראל, לקבור ללא ארון. רבה של בני ברק הרה"ג רבי יעקב לנדא, ציוה לפרוץ פתח בתחתית הארון, וכשהתברר שהגוף הקדוש שלם כביום פטירתו, ציוה הרב לנדא להוציא גופו הקדוש מן הארון. שמו אותו במיטה כמו כל נפטר, ולא התפרק, למרות שעברו 35 שנים מעת שנפטר.
אנשי 'החברה קדישא' יצאו מחדר הטהרה מרוגשים כולם ואמרו: "כזה דבר לא רואים כל יום". הגר"י לנדא הוסיף לומר: "זה ממש כאילו עכשיו הוא נפטר, אפילו הפנים מאירות.
רבי יהושע נעימי, שמשו של הצדיק הנסתר רבי אברהם פיש זצ"ל מספר:
באחד הימים יצאתי מביתי בירושלים, והיה בדעתי לקחת אוטובוס לתל אביב כדי להגיע לבית הרב פיש, אותו זכיתי לשמש רבות, אך שכחתי דבר מה בביתי ושוב חזרתי הביתה, משהגעתי לכיוון רחוב יחזקאל, עצרה לפתע ניידת משטרה לידי, ואחד השוטרים שאל היכן גר הרב פיש?
מיד אמרתי: "הרב פיש גר בתל-אביב וכעת אני בדרכי אליו", השוטרים הביטו זה על זה בארשת פנים רצינית, ואמרו לי: "עלה עמנו וניקחך לבית הרב פיש", עליתי לרכב פנימה ונסענו.
בתחילת הנסיעה שררה דממה ברכב ולא הבנתי מה קורה כאן, אולם לפתע פרץ השוטר היושב ליד הנהג בבכי מר. הוא סיפר, כי בנו אהובו חלה במחלה הקשה אשר התגלתה אצלו בכבד, וכל המערכות בגוף קרסו, וכעת הוא שוכב ללא ההכרה, הילד רק בן שלוש, והרופאים אומרים כי נותרו לו רק עוד יומיים לחיות... הכל הגיע בפתאומיות והשברון והכאב נורא ואיום.
הרגעתי אותו, מספר ר' יהושע, והזכרתי לו את דברי חז"ל, כי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים", וביודעי ומכירי מעט מגדולתו של הרב פיש עודדתי את רוחו כי בודאי צדיק נשגב זה יוכל לפעול עבורו ישועה.
הגענו לבית הרב, בתחילה עת אשר נכנסנו פנימה, נבהלו מעט הנוכחים, בראותם שוטרים חמורי סבר מתלווים אלי, הם חששו שארע לי משהו. בראות רבי אברום את השוטר הנזכר ופניו נפולות, שאלו על אתר, מה קרה, ומדוע אתה בוכה? הלה החל מיד לגולל את סיפורו הכואב בבכי וחרדה, ורק לאחר כמה דקות שם לב כי בתוך דבריו נרדם רבי אבררם על כיסאו זה כמה רגעים כאשר ראשו שמוט למטה, הלה המשיך לבכות אולם הרב לא ענה לו מאומה, רק היה נראה כישן שינה עמוקה. במשך כעשרים וחמש דקות הרב ישן ואילו השוטר עומד שבור, והאנשים העומדים מסביב מעודדים את רוחו.
לפתע ניתר הרב ממקומו ואמר: "אדוני! כשם שלא ידעת איך זה בא, לא תדע איך זה ברח ... יום חמישי הבא ילדך בורח הביתה"...
את ההתרגשות אשר היתה במקום לא ניתן לתאר כלל, שכן כולם במקום ידעו מעט מיהו הרב פיש ומה כוחו בשמים, הרב בקש מן האבא לקבל על עצמו ללכת בטלית קטן ולהניח תפילין בכל יום, ואילו לזוגתו יאמר כי תקבל על עצמה לכסות את ראשה במטפחת.
הלה חזר לביתו מרוגש בציפייה דרוכה לעתיד ,והנה, לא עברו ימים מועטים ואותו ילד אשר הרופאים נתנו לו עוד יומיים לחיות, חזר להכרתו והחל לדבר ולשתף פעולה. התדהמה אשר אחזה ברופאים היתה גדולה, הם ערכו לו מיד צילום מחודש, ולתדהמתם הבחינו כי אין זכר למחלה.
זהו ילד חדש אמרו הרופאים לאביו, איננו מבינים מה הולך כאן, הנך יכול לקחתו הביתה.
היה זה ביום חמישי - שבוע לאחר שהרב פיש אמר לו: ביום חמישי הבא בנך חוזר הביתה ...
השוטר הנזכר לעיל התרגש ביותר מכל אשר ארע עמו ועם ילדו, האמונה המוחשית אשר ראה בעיניו, ומה רב כוחם של הצדיקים בשמים, חישלה את רוחו ואת אמונתו, הוא התחזק מאד מבחינה רוחנית ואף ערך סעודת הודיה גדולה.
לאחר כמה ימים נסע הלה עם שני אחיו לבית הרב פיש בכדי להודות לו, בהגיעם לבית הרב, הביט ר' אברום בשני אחיו ואמר לאח הראשון: אתה בקרוב תהיה חתן וכלתך מהעיר טבריה, ואילו לאח השני אשר היה חשוך בנים אמר: לשנה הבא בזמן כזה תהיה לך בת. למותר לציין כי דבר אחד מדבריו לא שב ריקם, וכאשר אמר כן היה.
העובדה אשר ארעה עם בנו של השוטר, גרמה לקידוש ה' גדול, ושוטרים רבים החלו להתבונן מה תכלית האדם בעולמו, ולהתעורר לשוב לדרך התורה והמצוות. אמנם, ביניהם היה שוטר מסוים שלא האמין בה' ועבדיו, הוא צחק מכל הסיפורים אשר שמע, וויכוחים רבים ניהל עם חבריו, הללו אשר עבדו בתחנת המשטרה בעיר בית שמש, החליטו כי ילכו עמו יחד לבית הרב פיש, להוכיח לאותו שוטר, כי יש אלוקים בארץ, המגלה לעבדיו צפונות ונסתרות.
בהגיעם לבית הרב, נכנס ישר אותו שוטר לא מאמין והחל לשאול את הרב בעזות: אומרים כי יש לך רוח הקודש, אמור נא לי בבקשה, כמה ילדים יש לי? כמה כטף יש לי בכיס כעת? ר' אברום לא השיבו, אולם הלה עקשן גדול היה וחזר על שאלותיו מספר פעמים למורת רוחו של אב הילד (שבנו ניצל בזכות ברכתו של הרב) אשר התבייש מכך מאד, אולם ר' אברום לא השיבו, משבאו להפרד מהרב, הביט ר' אברום בפני אותו שוטר עקשן ואמר: יש לך כך וכך ילדים, ובכיסך יש סכום כטף כזה, ועוד בת אחת יש לכם בדרך היות ואשתך בהריון.
על סכום הכסף ומספר הילדים הודה השוטר כי דברי הרב מדויקים, אולם כי אשתו בהריון הכחיש מכל וכל, אולם משהגיע הלה לביתו ושח את אשר ארע לזוגתו, גילתה לו כי אכן היא בתחילת הריון, הלה נבהל והתרגש, הוא מיד הלך לחברו ואמר: "הרב שלך מלאך!!!"
ברוך ציוני נולד עם מחלת ניוון קשה ברגליו, הגורמת לניוון אט אט עד שבשלב מסויים הן משתתקות לחלוטין. אכן בגיל 8 הידיעה המרה הגשימה את עצמה, ורגליו של ברוך פסקו מלצעוד. מעתה, את הדרך לתלמוד התורה הוא גמא על כסא גלגלים.
בגיל 11, בעודו ממתין עם אביו להכנס לסדרת בדיקות לקראת ניתוח מסובך, בנסיון להציל את רגליו, פגשו ברוך ואביו את ר' יצחק שלמה לוגסי, משמשו האישי של הבבא סאלי, שהציע להם לבוא לבבא סאלי, וסידר להם כניסה ללא עיכובים.
הם הגיעו לחדרו של הרב, הרב קיבל את הילד בחום והגיש לו כוס מים, הוא אמר לו לברך על המים. הרב חייך אליו, פרס ידיים ואמר לו: "בוא, בוא אליי!". ברוך הקטן ענה בחרדה: "אינני יכול, אני מרותק לכסא גלגלים, רגלי נכות". הרב המשיך ואמר בחיוך: "אתה יכול! קום על רגליך וגש אליי!"
הוא אחז בידית הכסא וניסה להתרומם. תוך כמה שניות היה אחוז ומחובק בידיו של הרב, כשהוא עומד. לאחר מכן הלך תקופה קצרה בעזרת קביים, אח"כ החל ללכת כמו כולם.
לאחר שמעשה זה פורסם בכלי התקשורת, פנה אל ר' יצחק חבר ותיק שמאז השירות הצבאי הקשר נותק. החבר סיפר לר' יצחק בעצב כי הוא נשוי כבר תקופה ארוכה, אך הוא ואשתו עדיין לא זכו להפקד בפרי בטן. ר' יצחק הזמין אותו להתברך מפי רבו, ואכן, לאחר ששפתותיו הקדושות של הבבא סאלי ברכוהו התבשרו הזוג כי בקרוב הם עתידים לשמוח בילד.
לאחר מספר חודשים יצר החבר קשר עם ר' יצחק בשנית וסיפר בבכי: "אנחנו כעת בבית החולים, הרופאים הודיעו כי הוולד לא שרד". ר' יצחק הנבוך פנה לרבו ופרש את דברי הרופאים. תשובתו של הבבא סאלי היתה חד משמעית: "אמור לו שאני ברכתי אותו בתאומים. שלא יעשו דבר, ובע"ה בעוד שבוע אשתו תלד".
בני הזוג אכן המתינו ולא ביצעו כל פעולה רפואית. לאחר שבוע נולדו להם במזל טוב תאומים בריאים.
הבבא סאלי נוהג היה לערוך הילולות לכבוד הצדיקים, אז היה מגיש לאורחים הרבים ערק. "מאות בקבוקים היו ארוזים בארגזים בביתו של הרב", משחזר ר' יצחק, "אך פעם אחת כל הבקבוקים אזלו לקראת אמצע הלילה". בימים ההם לא היו חנויות פתוחות באמצע הלילה, ר' יצחק פנה לבבא סאלי ודיווח על המחסור במשקה. "לך לחדר והבא מבין הארגזים את הבקבוק האחרון", היתה תשובתו של הצדיק.
ר' יצחק הגיש לרב את הבקבוק. הצדיק הוציא ממחטה מכיסו ועטף בה את הבקבוק. ר' יצחק הסתובב בין האורחים ומילא לאורחים הרבים מהמשקה שבבקבוק עד לאור הבוקר, למרות שבדרך הטבע בקבוק ערק מכיל משקה המספיק למלא לכל היותר עשר כוסות, המשקה לא תם.
לפני תפילת שחרית ביקש הצדיק את הבקבוק בחזרה, אמר "זהו!" והניחו על אחד השולחנות. כמה מן האורחים, ששמו לב כי ברכה מיוחדת אופפת את הבקבוק, ביקשו לקחתו אליהם לסגולה, אך כאשר פנו למקום בו הונח לאחרונה מצאו רק את המטפחת.
מסופר על ילדה שחלתה, הורידה ממשקלה והיתה חסרת תיאבון. לאחר אשפוז ממושך בבית החולים, אובחנה אצלה מחלה נדירה חשוכת מרפא, הדורשת טיפול מיוחד והזנה דרך הוריד.
בצר לו, החליט אבי הילדה, לפנות לר' ישראל אבוחצירא, "הבבא סאלי", ולבקש את ברכתו.
"אם חפץ אתה שבתך תחלים, הוצא אותה מבית החולים תוך שעה", ציוה הרב.
"אבל איך אוכל?" שאל האב התמים, "הרי לא אוכל להשיג את האישורים הדרושים לכך".
"עשה הכל כדי שהיא תצא תוך שעה", אמר הרב.
האב, שהיתה בו אמונת חכמים, רץ לבית החולים, ניתק את ביתו מהעירוי, ויצא בלא אישורים. בדרך פגש אותו אחד הרופאים, שנדהם לראותו יוצא עם ביתו החולה.
"לאן אתה הולך?!, אין לך רשות להוציא אותה מכאן!" צעק עליו הרופא.
האב החל בוכה, והתחנן לרופא לתת לו אישור להוציא את הילדה. הרופא בתחילה לא הסכים, אך לבסוף האב חתם על טופס סירוב אשפוז, ויצא עם הילדה החלושה בזרועותיו.
לאחר שיצא, שמע לפתע את ביתו אומרת: "אבא, אני רוצה לאכול, אני רעבה!", וזאת לאחר כמה חודשים שלא היתה מסוגלת לאכול.
שבוע לאחר מכן נסעה המשפחה לביתו של ר' ישראל, להודות לו על ברכתו. הילדה היתה בריאה לחלוטין, ולא היה ניכר כלל, שרק לפני שבוע שכבה בבית חולים, חסרת ישע. הרב הצטנע ואמר שאין זה בזכותו, אלא מהקב"ה, שהוא רופא כל בשר, ובשם אותו רופא אני מבקש שתתחזקו בתורה ובשמירת המצוות.