אור ברסלב
שער האמונה ויסוד החסידות פתח השער לבית יעקב

שער האמונה ויסוד החסידות· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין

פתח השער לבית יעקב

הקדמה

פרק א

שער היראה הוא האמונה, והיראה היא כלי קבול לתורה.

ראשית חכמה יראת ה' (תהילים קי״א:י׳) והוא שיראת ה' הוא הכלי קבול לקבל התורה, וכמ"ש (ישעיהו ל״ג:ו׳) יראת ה' היא אוצרו וכדאיתא במס' שבת (דף לא.) אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו' אמונת זה סדר זרעים, וכדפירשו התוס' ז"ל שמאמין בחי העולמים וזורע, והוא מדברי המדרש תהלים (מזמור יט) על פסוק עדות ה' נאמנה, ומסיים שם בש"ס ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. והענין שראשית הדין הוא על אמונה, שאמונה הוא שורש היראה, ויראה היא הכלי להחזיק האמונה. ששורש היראה הוא מאמונה, שמאמין האדם בהש"י, ועל ידי האמונה שמאמין בהפלגת יכלתו ורוממותו, וכדאיתא בהקדמת זה"ק (דף יא:) בראשית ברא אלהים הדא היא פקודא קדמאה דכלא ואקרי פקודא דא יראת ה' דאקרי ראשית דכתיב (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' (משלי א׳:ז׳) יראת ה' ראשית דעת, בגין דמלה דא ראשית אקרי ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא, יראה אתפרש לתלת סטרין, תריין מנייהו לית בהו עקרא כדקא יאות וחד עקרא דיראה. אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון או דדחיל מעונשא דגופא או ממונא ועל דא דחיל ליה תדיר, אשתכח יראה דאיהו דחיל לקוב"ה לא שוי לעקרא. אית בר נש דדחיל מן קב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם. תרין אלין לאו עקרא דיראה אינון ושרשא דיליה. יראה דאיהי עקרא למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיבין כמה דאתמר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין (דניאל ד) ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה:

אף מי שאינו משיג להגיע ליראה העיקרית שנזכר בזוה"ק, שהוא למדחל לקב"ה דאיהו רב ושליט, עיקר ושורש העולם. צריך ג"כ להתעצם ביראה עד שיגיע ליראה העיקרית.

וענין יראה העיקרית הנזכר בזוה"ק, יראה זו היא העליונה שבמדרגות יראה. שיראה הוא הראשית והוא השער, ואף מי שאינו משיג להגיע ליראה השרשית, ג"כ צריך להתעצם ביראה, שליראה העיקרית אין בכח אדם להגיע רק אחר גודל התעצמות במדת יראה, עד שמגיע לשורש היראה. וכדאיתא בהקדמת תיקוני הזוהר (דף ה:) אחר שנחשב שם תשעה מדרגות ביראה שהם כולם בסדר המדרגות מתתא לעילא עד שמגיע לדרגא עשיראה ביראת ה' (מתחיל שם בדרגא חמישאה והם נחשבים במקומות הרבה בזוה"ק). אית יראה ואית יראה, לאו כל אפיא שוין, אית יראה דדחיל בר נש בגין דלא ילקה ליה ברצועה דאתמר בה והארץ היתה תהו ובהו מסטרא דאילנא דטוב ורע דאיהו ארעא ריקניא שפחה בישא כגוונא דחד מארבעה אבות נזיקין דאיהו הבור וכגוונא דבור דיוסף דאוקמוה עליה הברה. והבור רק, הברה נוקבא בישא בור דכורא ובור בגין דאיהו מתמן עליה אין בור ירא חטא בתר דלית ביה יראת ה'. מאן דאיהו דחיל מגו אורייתא דאיהו תפארת דמניה נפקת כגון דא איהו שקילא לגביה, ובגין דא אין כל יראה שוה, דהא יראת ה' היא מלכות דיליה כלילא מכל פקודי אורייתא, בגין דאיהו יראה דנפקת מגו תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא דאיהו יקו"ק. דבגינה אוקמוה מארי מתניתין גדולה תורה שמביאה לאדם לידי מעשה, דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפקודייא דיליה ועונשין דילה למאן דעבר על פקודייא ומאן הוא דברא אורייתא ומאן הוא דיהיב לה לישראל איך דחיל ליה ונטיר פקודוי, ובגין דא אמר דוד לשלמה בנו (ד"ה א' כח) דע את אלהי אביך ועבדהו דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני ליה לנטרא לה איך דחיל מניה ועביד פקודוי וכו':

פרק ב

ענין "יסוד היראה היא האמונה" שע"י האמונה ברוממות הש"י, מגיע ליראה שאינו כיראת הגויים שיראים מחסרונם, אלא ע"י חסרונו מכיר רוממות ה'.

וזה ענין, שיסוד היראה העיקרית הוא אמונה, שעל ידי שיבין ויאמין בדעת ברוממות הש"י, ועל ידי זה יירא את הש"י, אז תהיה יראתו שלמה. שהיראה שהיא מצד האדם, הוא רק מפני שמכיר חסרונו, ועל זה נאמר (ישעיה מג) לפסלו יסגד לו, שזה היראה נקרא כמה פעמים בזה"ק (וארא כט.) דחלא דלהון, שמפני שהם חסרים, ישתחוו למקום שנדמה להם שכשיציב לנגדו יראה ממה שמכיר חסרונו, מזה ישופע לו למלאות די חסרונו. ואף שבהדחלא עצמה אין בה שום כח למלאות לו, ורק שנדמה לו שע"י היראה שמציב חסרונו לנגדו, בזה יהיה הוא בעצמו שלם, וא"כ עובד רק לחסרונו שירא ממנו, וזה יקרא לפסלו יסגוד, היינו למקום שהוא פסול ומחוסר. וכן מבואר בפנים במקומו, שכל הדחלות הנזכרים היו, שהיו מציבים להם יראה במקום שהיו מרגישים שהם חסרים, והיה בהם שני מינים או שהעמידו להם דמות החסרון, או דמות שלימות החסרון. והחלש, או שעבד לדמות גבור, או לדמות חלש, וכ"ש במקומו, ושאני עבודת ישראל שמחסרונו הוא מכיר רוממות ה', וכמ"ש (איוב יט) ומבשרי אחזה אלוה. ובזה"ק (אמור צ:) ואת דכא ושפל רוח האי אתר שלים יתיר הוא מכלא בגין דמאיך גרמיה למשריה עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. וזה שנזכר בתיקוני הזהר בהקדמה (דף ה:) דרגא שביעאה ביראת ה' דליה ליה חוסר הה"ד יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, לאו יהא מאינון דאתמר בהון (משלי יא) וחושך מיושר אך למחסור ולא יהא לו חוסר מאורייתא אם הוא מארי תורה, דבלאו אורייתא לית דחילו כד"א אין בור ירא חטא וכגוונא דלית אורייתא בלא דחילו אוף הכי לית דחילו בלא אורייתא וכו':

יראה שאינה מן התורה תוכל להגיע ליראת החסרון, אבל יראת התורה היא תמימה שהיא בקו אמצעי בכל המדות.

ובזוה"ק (יתרו עח; עט.) את מעשה ה' כי נורא הוא אמר ר"א שלימא דכלא וכו' והנורא דא יעקב איש תם גבר שלים בכולא וכו' בכל אתר דהוה שלימותא שכיח איקרי נורא וכו' לית דחילו אלא באתר דהוה שלימותא שכיח. ובזה"ק בשלח (נא:) אתה כוננת מישרים וכו' והבריח התיכון וגו' דא קוב"ה ר' יצחק אמר דא יעקב, וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכלא דעתיה שלים מכולא, מה ארחיה שהאי מלכא אנפוי נהורין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים, וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש וכו' ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבהאי נהירו דינא יתיר ואתכסיא וכו' כך קוב"ה שלים תדיר וכו' בג"כ בעי לאסתמרא מניה. והוא שיראה שאינה מן התורה, תוכל להגיע ליראה מפני החסרון, כמו שנזכר לעיל, וכמו שמבאר, וחושך מיושר אך למחסור. אבל יראה שהיא מן התורה ע"י האמונה, נקרא שלימו דמהימנותא קדישא, כדאיתא בזה"ק (יתרו עט.) מאי דכתיב (בראשית כח) ויירא ויאמר מה נורא וגו' מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא וכו' חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא כו' יעו"ש. שהתורה היא ישרה וקרואה ספר הישר כמ"ש (שמואל ב' א) הלא היא כתובה על ספר הישר, שהיא מעמודא דאמצעיתא, והיא תמימה, שהאחוז בה אין לו חסרון, מפני שמישרת מדותיו של אדם, שלא יטה להשקע בשום קצה מן המדות, שעי"ז נופל אדם בחסרון. שאם יכנע תחת מדה אחת שבמדות בלא קו ומשקל הדעת להכריע, שלא יטה לקצה אחרון, מכל מדה, יש בכל מדה חסרון אף שהיא מדה טובה, אך אם יתנהג במדה זו בתורת מדה טבועה וקבועה בלא הכשר דעת וחשבון, אז ישתמש בהמדה במקום שאינו ראוי, כגון שירחם על אכזרי, ואין לך רע מזה שמרחם על אכזרי ומחזיק ומקיים כח מזיק לעולם. ולזה צריך להשתמש בכל מדה בדעת במקום הראוי, ויכלכל דבריו במשפט בכל פרטי הנהגותיו כפי דעת התורה, אז יהיה שלם בלא חסרון. ועיקר החסרון הוא חסרון אמונה וכדאיתא בזה"ק ויקרא (דף טז:) והיה כי יחטא ואשם וכו' דהא בגין דא אסתלק קוב"ה מכלא כביכול קוב"ה לא אשתכח בקיומיה דהא כנסת ישראל אתפרשא מאתרהא הה"ד (ישעיה מד) אבדה האמונה דא כנסת ישראל כד"א (תהלים צב) ואמונתך בלילות וכו':

פרק ג

כאשר האדם יאמין שהש"י הוא השורש, ואין חילוק מצדו ית' בין קודם בריאת העולם לאחר הבריאה, אז תהיה יראתו שלימה.

ובזוה"ק וישלח (דף קסו.) רבי שמעון פתח (משלי יב) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם וכו', ואיהו חסר לחם חסר מהימנותא כד"א לחם אלהיו. שאם האדם שלם באמונה, אז יראתו ואהבתו שלמים, וחסרון אמונה יקרא בזה"ק קדושים (דף פ.) חסר לב מהו חסר לב מאן דלית ליה מהימנותא דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא. ועל זה אמר שלמה (משלי יז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין. שהיראה מתוך האמונה, כאשר יאמין האדם שהש"י הוא השורש, וכמו שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, שמצד הש"י אין שום חילוק בין קודם בריאת העולם לאחר בריאת העולם:

שורש האמונה היא, שהשי"ת המציא את כל הבריאה יש מאין, ואין דעתנו מגעת לשרשו ית', ואף השגת הנביאים הוא רק מה שברא השי"ת כח השגה לבריאה.

ושורש האמונה ליראת ה', שיאמין האדם באמונה שלמה, שהש"י המציא את כל הבריאה יש מאין גמור, וחקק כל החקים והעריך כל המערכות וסדר כל הסדרים. והוא העריך וחלק ומדד לנו דעה והשכל, בגבול אשר הגביל להבריאה, וסדר לנו סדרים ומערכת, ונתן לנו תפיסה והשגה להשיג, כפי אשר חלק לנו, ועל פי המדה אשר מדד לנו. והכל האציל וברא ויצר ועשה יש מאין גמור, שבאמת מה שנראה לנו ישות והויה נפרדת והנהגה, הוא לקבוע דמות דעה זאת, כפי כח השגתנו אשר חלק לנו. וצריכים אנו לדעת ולהאמין, שאין דעתנו מגעת לשורש דעתו ית', שאין לנו להתבונן אלא במה שהורשינו. שאף השגת הנבואה ונביאים הוא רק כפי מה שברא להם הש"י כח והשגה, וכפי השגה זו כן ישיגו, וכמ"ש (הושע יב) וביד הנביאים אדמה. וכדאיתא בתיקוני הזהר (תקון י"ט דף מ.) וכשרוצה הש"י להמשיך נבואה כל הספירות כלולים בהם ונקראים נביאים, ומלכות היא דמיון כלם, שנאמר וביד הנביאים אדמה, כמ"ש הנביא (הושע יב) ודברתי על הנביאים, שהוא כמו אספקלריא שכל הפנים נראין בה, כן כל הספירות מראין בה כחם ודמיונם וצורתם לכל נביא כפי השגתו למעלה, וכמו כן למטה היא מתלבשת בכסא הכבוד ובכל המלאכים והאופנים וחיות הקודש ובכל הרקיעים והכסאות שבהם. והמלאכים התלוים מהם, שיש מלאכים גבוהים עליהם שנאמר (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וכן בכל כוכב ומזל כמ"ש ומלכותו בכל משלה, וזהו וביד הנביאים אדמה, ולכל אחד נדמה כפי כחו שהוא נשמתו. וכדאיתא במדרש רבה (תזריע פ' טו) אפילו רוה"ק ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל מפסוק (איוב כח)לעשות לרוח משקל, והיינו שהשגת הנביאים הוא ג"כ כח נברא והשגה ותפיסה נבראת, מה שחלק השי"ת מחכמתו לחכמים ולנביאים, כפי כח ההשגה שניתן בהם בשורש נשמתן. אבל כל ההשגות הם רק כח נברא, מה שחלק הש"י כח השגה להבריאה:

מה שנזכר ענינים שהיו קודם שנברא העולם, כל זה הוא אחר שעלה ברצונו הקדום, ואז נברא הזמן וסדר מדת ההנהגה.

ואף מה שנזכר בכמה מקומות לשון קודם שנברא העולם, וכדאיתא במדרש הנעלם זוה"ח (בראשית דף ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, וכמה ענינים שנזכרו שהיו קודם שנברא העולם ונדרש עליהם, וכן התורה שהיתה גנוזה שני אלפים שנה קודם שנברא העולם. כל זה הוא אחר שעלה ברצונו הקדום, כקדמותו גבול הוית העולם, אז נברא הזמן, וזה יקרא שני אלפים שנה אלף חכמה אלף בינה, ואז יקרא סדר הזמנים. וכדאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה ג') מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן. ובמקום וגבול שנקבע סדר הזמנים, היינו בריאת הזמן, אז הוקבעו גבולים ומערכות וסדר מדת ההנהגה, וכדאי' בהקדמת תיקוני הזהר הקדמה שניה (דף יז.) אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירין לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין וכו' יעו"ש. הרי דכל סדר מערכת מדת ההנהגה הוקבע במקום וגבול שנקבע סדר הזמנים לצורך הנהגת העולם, עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין, וכדמסיים (שם) ואנת לית לך שם ידיע כו' לית לך אתר ידיע אלא לאשתמודע תוקפך וחילך לבני נשא כו' יעו"ש:

גם השמות והכנוים לשמו ית', וכן הספירות שהיו קודם בריאת העולם, הכל נברא לתכלית הבריאה כדי שיוכלו הנבראים להשיג האור על ידם.

וכן מה שנזכר בזה"ק פנחס (דף רנז:) אוף הכי מארי עלמא קדם דברא עלמא וברא בריין דיליה למאן אתקרי רחום וחנון או דיין, אלא כל שמהן דיליה אינון כנוין, ולא אתקרי בהון אלא על שום בריין דעלמא. ובגין דא כד מארי דרא אינון טבין איהו אתקרי לגבייהו יקו"ק במדת רחמים וכו' ולכל בר נש כפום מדה דיליה אבל לאו דאית ליה מדה ולא שם ידיע, כגוונא דספיראן דכל ספירה אית לה שם ידיע ומדה וגבול ותחום, ובאלין שמהן מארי עלמא איהו אתפשט ואמליך בהון ואתקרי בהון ואתכסי בהון ודר בהון כנשמתא לגבי אברים דגופא. ושם (דף רנח.) דכד הוה איהו יחיד קדם דברא עלמא אמאי הוה איהו צריך לאתקרי בשמהן אלין או בשאר כנויין כגון (שמות ל״ד:ו׳) רחום וחנון ארך אפים וגו' דיין אמיץ חזק וסגיאין בכל אינון שמהן וכנוין אתקרי על שם כל עלמין. וענין עשר תקונין הנזכר בתיקוני הזוהר הקדמה שניה הנ"ל, אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירין לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין. הוא כדי שיוכלו הברואים לקבל האור, כדאיתא בזה"ק אדרא רבא קדישא (דף קלה:) כד סליק ברעותא דרישא חוורא למעבד יקרא ליקריה תקין וזמין וכו'. שזה ענין שנזכרו שם כל התקונין באדרא, היינו שנתקן בלבושים, כדי שהברואים יוכלו להשיג על ידם. וכדאי' בזה"ק (בלק דף רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוי יכלין עלמין למסבליה מה עביד קוב"ה עבד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא וכן כל שאר נהורין עד דעלמין כלהו בקיומייהו ויכלין למסבל. ובהקדמת תיקוני הזהר הנ"ל לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו' ולית דידע בך כלל ובר מנך לית יחודא בעלאי ותתאי וכו' ואנת לית לך שם ידיע , דאנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכלא, וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כלהו כגופא בלא נשמתא, אנת חכים ולא בחכמה ידיע אנת הוא מבין ולא מבינה ידיע לית לך אתר ידיע אלא לאשתמודע תוקפך וחילך לבני נשא איך אתנהג עלמא בדינא וברחמי וכו' אבל לאו דאית לך צדק ידיע דאיהו דין ולאו משפט ידיע דאיהו רחמים ולא מכל אלין מדות כלל. ומזה מפורש שכל השמות והמדות הם רק מצד הבריאה, והשמות והמדות הם ג"כ נבראים לתכלית הבריאה:

חוץ ממה שנכלל במדות סדר ההנהגה, כן נכלל בהם כל השגת הברואים ודעתם ושכלם, ואפילו שינויי דעת האדם.

וכמו שבהמדות נכלל כל סדר ההנהגה, כן נכלל בהם כל השגת הברואים ודעתם ושכלם וסדר הזמנים, והחושים והמוחשים והשכל והמושכל וכח ההרגש והמורגש והעילת והעלולים והמנין והמספר, בחומר ובצורה של כל הבריאה, משפל המדרגות עד רום המעלות, מן הדומם והצומח והחי והמדבר והזמן, עד מלאכי מרום והספירות והשמות והכנויים, הכל הוא נברא מחודש, מרצון הקודם כקדמותו, שיצא לפועל בגבולו ובערכו, וסדרו במקומו ובעתו, עד העולם השפל שהוא עולם הספק, שאין בה שום דבר ברור, שבה יכול האדם לברור בדעתו, אשר נתן לו וברא וסדר באדם כח המחשבה והמחשבה והמוחשב בהמחשבה וכח השכל שישכיל האדם וגם המושכל, היינו שדברים אלו ישכיל בכח שכלו, ומאלו יהיה בכח שכלו היקשים והבדלות, וכל החושים והמוחשים, באיזה צורה יחוש ובאיזה צורה מוחש. וכן בכל סדר הבריאה השגה בדעת האדם שזה יהיה מחויב וזה נמנע וזה אפשר, הכל הוא נברא ונערך ונסדר ברצון השי"ת, ותמיד יכול לשנות, וגם לשנות דעת האדם, שזה שמבין שזה הוא נמנע יבין בהיפך שהוא מחויב או אפשר:

חוזר לבאר, שכל המדות והכנויים הם רק מגבול רצון הבריאה, אבל למעלה מזה אין שום לבוש כלל, וכל הנבראים ואף הכוחות העליונים נערכים לפי הרצון, ובכח הרצון לשנותם.

ולפי זה מפורש יוצא, שכל מה שנזכר בזה"ק פנחס הנ"ל, שכל השמות והכנויים והמדות הוא על שם הברואים מה שהיה עתיד לנהג בהם, כל זה הוא רק מגבול רצון חידוש הבריאה ולמטה, אבל לא למעלה מזה, ששם אין שום לבוש ומדה ושם כלל. וכדאיתא בזה"ק פרשת בא (דף מב.) ואל מי תדמיוני דכל חיון דאינון חיות הקודש באתוון דשמא קדישא אתקריאו הה"ד (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו אפילו כל בריין דאתבריאו בהון ולית בריאה דלא אתרשים בהאי שמא, בגין לאשתמודע למאן דברא ליה וכו' ובגין דא אמר (שם מ) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, לית בכל בריה דאשווה כוותי ואף על גב דבראתי לה כדמות אתוון דילי דאנא יכיל למחאה ההיא צורה ולמעבד לה כמה זמנין, ולית אלוה אחרא עלי דיכול לממחי דיוקני וכו'. הרי מפורש, שכל הנבראים אף חיות הקודש וכל הכחות העליונים, אף שורש צורתם הם רק נערכים ומסודרים בצורות הקדושות, מחודשים כפי הרצון, ובכח הרצון לשנות אף אלו הצורות לצורות אחרים, שכפי השתנות הצורות העליונים ישתנה כל סדר ההנהגה מרום המעלות עד שפל המדרגות, ואף הנהגת טבע העולם התחתון. ושם בזה"ק (בא מב:) מסיים ואי יקשה בר נש דהא כתיב (דברים לב) כי לא ראיתם כל תמונה איהו יתרץ ליה האי תמונה חזינא דהא כתיב ותמונת ה' יביט. ולא בכל תמונה אחרא דבר נש דיצר באתווי, ובגין דא אמר ואל מי תדמיוני ואשוה ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. ואפילו האי תמונה לית ליה באתריה אלא כד נחית לאמלכא על בריין ויתפשט עלייהו יתחזי לון לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דלהון והאי איהו (הושע יב) וביד הנביאים אדמה. ובגין דא יימא איהו אע"ג דאנא אדמה לכו בדיוקנייכו אל מי תדמיוני ואשוה, דהא קדם דברא קוב"ה דיוקנא בעלמא וצייר צורה הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון. הרי שכל השמות והכנויים הם נבראים, וקודם הבריאה לא היה שום שם ושום צורה מצורות הקדושות, וכדאיתא בזה"ק בא (דף מב:) ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסיר למעבד ליה צורה דיוקנא בעלמא, לא באות ה' ולא באות י' ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא, והאי איהו כי לא ראיתם כל תמונה, מכל דבר דאית ביה תמונה ודמיון לא ראיתם, אבל בתר דעביד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עילאה נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא ידו"ד בגין דישתמודעון ליה במדות דיליה בכל מדה ומדה:

פרק ד

צריך להאמין ולקבוע בליבנו, שכל דעתנו והשגתנו הוא נברא, והש"י מנהיגו, ורצון השי"ת הוא שיעבדו אותו בכח בחירה.

ולכן צריך האדם להאמין באמונה שלימה ולקבוע בלבו ובנפשו אמונה קבועה, שכל דעתו היא דעה נבראת ושכלו הוא שכל נברא והשגתו הוא השגה נבראת, והש"י מנהיג העולם בכל רגע ורגע, ומשגיח בהשגחה פרטית בכל רגע ורגע להחיות ולקיים כל העולמות וכל כחות הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים. וגם להחיות ולקיים גם בעולם הזה את דעתנו ואת השגתנו הזאת, שע"י דעה זאת ושכל הזה, כדי שע"י דעה זאת והשגה זו נוכל לעבוד את הש"י בכח בחירה, ויתחייב ממנו כח בחירה. וכדאיתא בתיקוני הזהר (תקון ע' דף קלז.) נעשה אדם בעינא אדם דיעביד פקודי אורייתא וישתדל באורייתא לעבדה ולשמרה ויהא ליה אגרא טבא ושולטנו עלייכו ודא איהו נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, דהא מלאכי עלאי אע"ג דאינון גבורי כח עושי דברו לא עבדי גבורה בפולחנא דקוב"ה דאינון פלחין בהכרח ולית לון ערובא דבשרא ויצרא בישא ובגין דא נעשה וישלוט בכו וכו' והענין שהשגה הזאת והשכל הזה מהם יוצא כח הבחירה באדם, שזה הוא רצון השי"ת שיעבדו אותו בכח בחירה:

צריך עוד להאמין שהשי"ת יכול לשנות השגת האדם, להבין היפך מה שמבין עתה, ואפילו דבר הנמנע, כגון שנוכל להבין ולידע בבירור שמספר אחד הוא יותר משנים.

אכן צריך האדם להאמין באמונה שלימה, שהשי"ת יכול לשנות באדם זאת ההשגה והשכל, להשגה אחרת ושכל אחר, בין בכוללות ההשגה לשנות כל סדר המערכה במעשה, שישנה שיתבטל כח הבחירה מהאדם, ובין שישנה רק ההשגה והשכל, וכח הבחירה לא יתבטל, ויכול ליתן באדם שכל אחר והשגה אחרת, שיבין וישכיל בכל דבר היפוך ממה שמבין עתה. וזה דאיתא במס' (תמיד כח.) איזוהי הדרך שיבור לו האדם וכו' יחזיק באמונה יתירה שנאמר (תהלים קא) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, והוא שיאמין באמונה שלימה שאין שום דבר נמנע מהבורא, וגם דעת האדם הוא תמיד ביד הש"י. שכמו שאנו מבינים בשכל הזה ובידיעתנו ובהשגתנו הזאת, שאי אפשר לשני הפכים להיות בנושא אחד, כן יכול לחדש לנו דיעה ושכל אחר והשגה אחרת, שנשכיל ונבין ונדע בידיעה גמורה שאפשר להיות שני הפכים בנושא אחד. וכדאיתא בזה"ק פ' בא (דף מב:) הנ"ל דאנא יכיל למחאה ההיא צורה ולמעבד לה כמה זמנין ולית אלוה אחרא דיכיל לממחי וכו'. וכמ"ש לעיל, שמאחר שהשגתנו ושכלנו וידיעתנו הם נבראים ונסדרים ונערכים, ע"פ רצון הש"י מה שחלק לנו וסדר לנו, ויכול לשנות ולהפך מהפך אל היפך. וכמו שנבין ונדע עתה בירור גמור ששנים הם יותר מאחד, כן יכול השם יתברך להפוך שכלנו ודעתנו שנבין בבירור גמור, שאחד הוא יותר משנים:

פרק ה

סותר דעת הפילוסוף שאמר שהמניעה לא תשתנה, ודבריו הם היפוך דעת תורה.

ובזה נסתר דיעה הנזכרת בתשובת הרשב"א (הנקרא אלף רנ"ה) בסי' תמ"ח מה שכתב אבוניט אברהם הוא, הפילוסוף ר' ידעי' ב"ר אברהם בדרשי להליץ על ארץ פרובינציה המתעסקים בלימוד חכמות חיצונות, וכתב שם, בענין האמונה בה' הנמנע בסתם יחלק לשני חלקים, שיאמין שהשי"ת יכול לשנות הטבע בדרך נס לפי שעה כמו קריעת ים סוף, אבל ישיב אח"כ לכמו שהיה, שנתן הקב"ה לטבע כח קיים, אך שהש"י הוא למעלה מן הטבע ויכול לשנותה וכו'. והחלק השני הנמנע אשר נבין מניעתו אפילו בחוק הש"י ושלא יתואר האל ביכולת לשנותו, מפני שנבין לטבע הוא חלק מהמציאות בשום צד. וכתב עוד שם, והיותר מפורסם ממנו הנמנע תחלה לקבוץ שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד מצד אחד, וכל שכן שני הסותרים, שהענין בם יותר מבואר הנמנע מההפכים והוא החיוב והשלילות, משל בסותרים כאמרנו ראובן שהוא רוכב בלתי רוכב יחד בנקודה אחת נרמזת מהזמן, או כותב ולא כותב יחד, כי הסותרים בשום פנים לא יתקבצו ועל כן יחלקו האמת והשקר תמיד, והמשל בהפכים כאמרנו בהמצא מספר שיהיה זוג ונפרד יחד, או כאמרנו בהמצאת זמן עבר ועתיד יחד מצד אחד, ואיך כי העבר שלא נשאר חלק ממנו שלא נפסד והעתיד הוא שלא התחיל חלק ממנו להתחדש, ואיך ימצא יום שיקרא תמול ומחר יחד שלא על שתי הבחינות, זה בוודאי מאמר סותר עצמו והוא מבואר המניעה שלא תשתנה עד כאן דבריו. ובאמת כל דבריו הם היפוך דעת התורה, שזה הוא מן הנמנע שיהיו שני הפכים בנושא אחד:

מביא ראיה דוודאי מצינו שני הפכים בנושא אחד, כגון בבית המקדש. וכל המאמין שההשגה היא גם כרצון ה' לא יחוש מלהבין הענין.

ובאמת מצינו במס' מגילה (דף י:) דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. וכן אבות (פרק ה משנה ז) עומדים צפופים ומשתחווים רוחים, שזה הוא מן הנמנעות ההפכיים, שיכנס גשם בגשם ולא יתבטל אחד מהם. אכן המאמין בה' שגם ההשגה והשכל הם ג"כ מחודשים ומסודרים ומעורכים ברצון הש"י, לא יחוש מלהבין ולהשכיל ולהאמין דברי חכמים כהווייתן, שבמקום המקדש שנאמר בו (דברי הימים ב ז׳:ט״ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים, שם האיר הש"י למעלה מן הסדר שהטביע בעולם, ולמעלה מן הסדר שסדר דעת האדם משכלו וידיעתו, וכל הנכנס למקום המקדש בקדושה ובטהרה היה רואה זאת גם בעיני בשר, והבין זאת בדעתו ושכלו, ששם הראה הקב"ה נסים נגלים והושגו בהשגת האדם. ובהשתחויה שבמקדש, שהיה בעת שהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, ואז האיר הש"י את עיני כל ישראל והשיגו למעלה מכל סדר מערכת הבריאה וידיעתם, והבינו שאין זה ענין מהופך שיעמדו צפופים וישתחו רווחים, שבאמת לא היה הנס שם שתתרחב העזרה כדאיתא במס' עירובין (קנד.) וחולין (פג:) ובכורות (יז:) ובכמה דוכתי שלא היה יכול להתוסף על העזרה, משום שנאמר (ד"ה א' כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, והנס הזה שיתקבצו ההפכים מבלי התבטלות אחד מפני אחד, הוא באמת שני הפכים בנושא אחד, ורק שבשעת ההשתחויה היו יודעים ידיעה גמורה וחלוטה, כמו שאנו יודעים שזה הוא ענין שני הפכים בנושא אחד, כן השיגו אז שאינם הפכים כלל:

הכהן הגדול בקדשי הקדשים והעם בעבודה, היה להם השגה שאין סתירה בהפכים, ואח"כ נסתר מהם הדבר, אבל זכרו שפעם השיגו הענין. ובזה יובן שנקרא הקב"ה בשמות קודם שנברא העולם על שם הבריאה העתידית.

וזה נרמז בסוד שם המפורש שנזכר בירושלמי יומא (פ' שלישי הלכה ז) עשרה פעמים היה כהן גדול מזכירים את השם ביום, הקרובים היו נופלים על פניהם, והרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהם. שבשעת שמיעתם את שם המפורש, היה להם ידיעה והשגה הזאת, ואח"כ כשנעלם מהם, נסתר מהם וחזרו לסדר הטבע. אכן נשאר בהם רשימו, שזכרו שאז הבינו, וכמו שנבאר הענין בפ' יתרו בענין מתן תורה כשנאמר להם שובו לכם לאהליכם, וכן הכהן הגדול כשנכנס לבית קדש הקדשים בקדושה ובטהרה ובהכנת הלב, היה רואה מפורש שמקום הארון אינו מן המדה, והיה רואה גם בעיני בשר, שאז נזדכך כל גופו אף החומרי וראה ראיה גמורה וידע ידיעה ברורה והבין, גם בשכלו ודעתו, שאינו מן ההפכים מה שמקום ארון אינו מן המדה, וכדאיתא במדרש ובילקוט אחרי, וכל אדם לא יהיה באהל מועד אמרו עליו על פנחס כשהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערים כלפידים. ובזהר חדש בראשית במדרש הנעלם (דף יח) (שהוא בדפוס ווארשא דף יט.) ותאנא כנגדם היה במקדש כשנכנס הכהן לפני ולפנים, דתניא א"ר אבא אמר רבי בשם רב הונא לפני ולפנים הוא דוגמתו של גן עדן וכשנכנס הכהן לשם נכנס בנשמה ולא בגוף. ובזה יובן מה שנזכר בזה"ק פנחס (ריז: ריח.) שנקרא הקב"ה באלו השמות והמדות קודם שנברא העולם על שם הבריאה שתברא, שזה הוא ממקום שהוגבל רצון הבריאה כמו שנתבאר למעלה:

החילוק בין מה שהוא בכח ומה שהוא בפועל, זהו רק מהשגתנו שחלק לנו הש"י, אבל מצדו ית' אין שום חילוק, ומצדו הוא מלך בטרם כל יציר נברא.

אכן כל ההתחדשות והשמות וכנויים, הם רק מצד הבריאה, אבל מצד הבורא אין שום חילוק מקודם הבריאה לאחר הבריאה. וכמו שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה, אתה הוא ה' אלהינו עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. ואף שיש לומר שאחר שברא הש"י תפיסה זו והשגה זאת ורצה בה, אם כן גם לפי תפיסתנו איך נאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם. הרי שיש חילוק, שקודם שנברא העולם היה הכל רק בכח ומשנברא העולם הוא בפועל:

אכן באמת זה החילוק בין למה שהוא בכח, בין למה שהוא בפועל מה שכבר נעשה, זה החילוק הוא רק מצדנו הנפעלים והנעשים, מה שחלק לנו הש"י השגה כזו, שמצדנו יש חילוק בין כח לפועל. לפי שכן סדר לנו הש"י והעריך אותנו, שבעשותינו אם ירצה האדם להוציא מן כחו לפעולתו צריך להיות דרך פעולה ועשייה וצריך לעבור דרך גבולים וזמן מקום. אבל מצד הבורא אין שום חילוק בין מה שהוא בכח למה שהוא בפועל. שהרי מצינו גם בפעולת אדם איתא (קידושין דף סב.) כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, אף שהוא ודאי מחוסר מעשה, אבל משום שבידו הוי כאינו מחוסר מעשה. וזה אין שום דמיון וערך להש"י, כי אין דמיון וערך כלל בידו של בשר ודם לבידו של הקב"ה. ולכן מצד הבריאה נדמה, שאם היה ברצון הש"י להקרא מלך, אז, היה כביכול בהכרח לברוא את העולם שאין מלך בלא עם. אבל באמת זה הוא דעת נברא, אבל מצד מלכות הש"י יש מלך בלא עם ומלך בטרם כל יציר נברא מאחר שהכל בידו:

פרק ו

ענין ההבדל בין מים עליונים למים תחתונים הוא, שיהיה מקום לעבודת אדם, שיעבוד מתוך ההסתר ע"י בחירה.

וכדאיתא במדרש רבה בראשית (פרשה ד) ויעש אלהים את הרקיע זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם ויעש אתמהא והלא במאמר הן (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ועיין פירוש רש"י ז"ל על המדרש שפירש מה שאמר לעיל (פרשה ב) שצפה שבין מים העליונים למים התחתונים אלא שלש אצבעות ונזכר שם שלא היו ימים מועטים ונסתלק. והרמב"ן ז"ל שהתמיה שמאחר שנאמר ויאמר אלהים יהי רקיע למה נאמר ויעש הרי במאמרו כבר נעשה. ובאמת שני הפירושים אמת ושניהם אחד הם. שטעות בן זומא שהציץ ומת לפי שהשיג מרחק בין מים העליונים למים התחתונים, כמו שנתבאר מפי אאזמו"ר זללה"ה בספר מי השלוח (פ' אמור ד"ה ובארצכם) אכן שם נרמז בקיצור מופלג. והענין כדאיתא במס' חגיגה (דף טו:) שאמר בן זומא צופה הייתי בין מים לעליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות וכו' אמר להם רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ וכדמסיק שם רב אחא בר יעקב כמלא נימא ורבנן אמרי כי גודא דגמלא מר זוטרא ואיתימא רב אסי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי ואמרי לה כתרי כסי דסחיפי אהדדי. וענין ההפרש שנעשה בין מים העליונים למים התתתונים, זה נרמז ברקיע, שהוא מרומז להפרש בין העליונים לתחתונים. שענין בריאת הרקיע שנתחלקו התחתונים מהעליונים, איתא בזה"ק בראשית (דף יז.) ויאמר אלהים יהי רקיע הכא בפרט רזא לאפרשא וכו' מחלוקת דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק ולא נחית ואתקיים בארח מישר דא מחלוקת שמאי והלל, וקוב"ה אפריש בינייהו ואסכים לון ודא הוה מחלוקת לש"ש, ושמים אפריש מחלוקת ועל דא אתקיים ודא הוה כגוונא דעובדא דבראשית וקרח בעובדא דבראשית אכחיש בכלא, ופלוגתא דשמים הוה, ובעי לאכחשא מילי דאורייתא ודאי באתדבקותא דגיהנם הוה ועל דא אתדבק בהדיה ורזא דא בספרא דאדם. והענין ששורש ההבדלה בין העליונים לתחתונים הוא, כדי שיהיה מקום לעבודת האדם שיעבוד את הש"י מתוך החושך וההסתר בכח בחירתו, וכמו שנזכר לעיל מתיקוני הזהר (תיקון ע). וכדאיתא בזה"ק תצוה (דף קפד) ולית פולחנא דקוב"ה אלא מגו חשוכא וכו' ולכן ברא הקב"ה אילנא דספיקא שהיא עץ הדעת טוב ורע, שיעבוד האדם את הש"י מתוך הספק הזה וכדאי' (שם) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא דכד אתכפיא סטרא דא אסתלק קוב"ה לעילא ואתיקר ביקריה. אכן מהסתעפות אילנא דספיקא וההבדלה נסתעף. עד שיש מחלוקת שאינה לש"ש וכמחלוקת קרח, שבאילנא דטוב ורע נכלל גם רע נפרד. וזה נכלל במאמר יהי רקיע שנפרד ונעשה מחיצה בין העליונים ותחתונים:

פרק ז

ענין ההסתר הוא שהקב"ה ברא ששה מדות שכשלעצמם אינם מבוררים, אבל ע"י בחירה שיעבוד ה' בכל מידה כראוי לה, שיגיע להם אור חב"ד בעולם שנה ונפש, אז הוא בנין שלם להאיר אור המלכות בשלימות.

וכדאיתא במדרש רבה קהלת (פרשה א') (דברים לב) זו מחצתי ואני ארפא, רבי חנינא בשם רבי שמעון בן לקיש ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי יוחנן ורבי לוי בשם רבי יוחנן הכיתי אין כתיב כאן אלא מחצתי, מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימים והתחתונים מתים בעולם הזה, אבל לעתיד לבא אין מיתה כל עיקר שנאמר (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח אמר רבי אבא אף אותה מחיצה אני חוזר ומרפא אותה, מחצתי מחיצתי אני ארפא. וענין המחיצה רומז על ההבדלה שיש בה מצד הטוב, כדי שיתחייב כח בחירה הנ"ל, ויצא מזה כבוד שמים. וכדאיתא במס' ראש השנה (לא.) בשני גדול ה' ומהלל מאד שחילק מעשיו ומלך עליהם, שע"י התחלקות מדותיו יצא מדת מלכותו יתברך ע"י בחירה הנ"ל, שקודם התחלקות אינו נקרא מלך כדאי' שם. בראשון לה' הארץ ומלואה, שקנה והקנה ושליט בעולמו, כי שליט היינו מושל בע"כ בלא מלוכה מכח בחירה, ולפי שמתחייב ממנה גם הסתרה המביאה לידי העלם וחשך לכן צריכה רפואה. וזה מרומז בזה"ק פ' בא (דף לה.) בענין מעשה בראשית ברזא דתנין הגדול וכדין כד האי אור אתגניז לעיולא ליה ההוא גנזא דקאמרן כדין נפיק חשך קדמאה ובטש על רישיה כו' דאתמתחא ביה ואתפרש חד חוטא בין ההוא נהורא ובין ההוא חשוכא דחשך דא דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך האי תנין תב בההוא פרישו דהאי חוטא דאפריש ואפריש לאינון יאורין גו חשוכא וכו' עיי"ש. והענין שהש"י ברא העולם התחתון בחסדו כמ"ש (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והוא שקבע בהעולם ששה מדות גבולי אלכסון, אשר מכללות הסתעפות גבולי האלכסון יצא כח בחירה, שהבחירה מוציאה מדת המלכות כנ"ל. וכדאיתא בפרקי רבי אליעזר הגדול, שמלוכה אינה אלא ע"י בחירה ורצון, והמדות הם בהתחלקות חסד גבורה תפארת וכו'. אכן כבר כתבנו לעיל שכל מדה מצד עצמה אין בה בירור לטוב, שכשישתמשו בה בתורת מדה בלא דעת אז ירחם על אכזרי וכדומה. אבל כשיאיר בהם אור החכמה והבינה והדעת, אז כשישתמש בכוללות המדות בכל אחת במקומה ובזמנה, אז הוא בנין שלם ואז יצא מדת המלכות תשלום כל המדות בשלימות בגינה, ויאיר אור מלכות שמים בשלימות. אכן שיגיע האדם להמשיך חכמה ובינה ודעת למדות האלו, וזה אינו רק ע"י עבודה וידיעת הש"י, וצריך לעבור דרך זמן אחר ששת הימים יום השבת. וכן באדם כשיעבוד את הש"י וימליך את הש"י ויקבל עליו עול מלכות שמים, ובעולם רומז לזה מקום המקדש שהוא מקום עבודה בהירה ששם מאיר הש"י בגודל אורו.

בשורש ששה מדות, נמצא מידת המלכות, שהיא משלמת הכל, וכן מדות העליונות חב"ד. וחטא אדם הראשון היה, שאמר דא"כ אין צריך לעבודה. וכן טעה בן זומא, שחשב שאם יגיע עד מקום בינה, די לו להאיר לכל פרטי המדות, והאמת היא שצריך להגיע עד שורש המדות שהם בחכמה, שם יוצאים הם מתואר מדות.

וזה היה חטא אדם כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל עץ החיים ובליקוטי תורה (בראשית) שחטא אדם היה שחשב להגדיל כתר זעיר אפין קודם זמנו ולא הכניס בו אור. וכן חטאו בנוקבא שהחזיר מדכורא נוקבא. ולהיות כי אין כאן מקום אריכות ויתבאר אי"ה במקומו. אכן שורש חטאו הוא כדאי' בתיקוני הזהר (תיקון ס"ט דף קיז.) בענין חטא אדם ועיקר דארבע אתוון ועשר אתוון איהו מלכותא דאיהו כלילא מכל עשר ספירין וביה צריך כלא לאכללא דכל מאן דנטיל מלכות בלא תשעה ספירין איהו מקצץ בנטיעות ומאן דנטיל עשר ספירין בלא מלכות איהו כופר בעיקר ובתיקון י"ט (דף מא:) שאמר ליה ר"ש לרבי אלעזר אמר ליה ברי בכלא חאב במחשבה ובמחשבה סתימא וכו' את לרבות שכינתא תתאה וכו'. והענין שבשורש נמצא בכוללות ששת המדות, נמצא מדת מלכות שהיא תשלום כולם, כדאי' בכמה מקומות בתיקונים ובזוה"ק. וכן גם נמצא בהם השלשה מדות העליונים חכמה בינה דעת כדאי' ברעיא מהימנא פנחס (דף רנז.) ולית שביעי אלא מסטרא דאת יו"ד עטרה על רישיה חכמה עלאה אות הוא חכמה תתאה אות היא וכו':

וענין זה, שחשב אדם הראשון, שמאחר שבהעלם נמצא במדות הגלוים גם משורש החכמה והבינה והדעת, וכיון שהש"י בראו, הרי חפץ להיקרא מלך בתחתונים, וכיון שכן עלה הרצון וא"כ לרצון הזה נדמה לו שהוא מחויב המציאות, ולכן אינו צריך לעבודה. וממילא כיון שהוא כלול מהמדות, ממילא יצא ממנו כבוד שמים מכל פעולותיו, אלו הם שורש דברי האר"י ז"ל בקיצור.

פרק ח

וכן הם דבריו בטעות בן זומא, שחשב, שאם יגיע בעבודתו עד מקום בינה שבחכמה, יגיע להשיג ששרשי המדות קבועים במקום בינה, די לו להאיר לכל פרטי המדות, שבמקום זה מורה ששם כל המדות מתאחדים, אבל עדיין הם בתואר מדות, אך שאין מתנגדים זה לזה, וכמו שנתבאר במקומו בביאור לעץ החיים. ובאמת צריך להגיע בעבודה עד שורש המדות שהם בחכמה, ששם הוא החסד הגמור, כדאיתא בתיקונים (תיקון ס"ט קז.) חסד דא חכמה, ועין בכמה מקומות בזה"ק ותיקונים, ששם אינם כלל בתואר מדות ורק שכשירדו להתלבש למטה יצאו בתואר מדות וכמ"ש במקומו:

וזה שנזכר במדרש הנ"ל שאמר, צופה הייתי בין מים העליונים ותחתונים ואין ביניהם אלא כשנים או שלשה אצבעות, ובחגיגה (שם) נזכר לשון שלשה אצבעות. והענין של שתים שלש אצבעות רומז למדות העליונות, וזה שנזכר במדרש הנ"ל לשון שתים, כמו שביאר האר"י ז"ל שסבר שכשיגיע למקום בינה אז יושלמו השכלת כל המדות. וזה ענין שהיה מרעיש את כל העולם, למה נאמר ויעש אלהים את הרקיע והלא בדבר ה' שמים נעשו, שזה רומז על המחיצה וההבדלה. שבהשגת בן זומא היה המרחק בין המדות והחכמה בשורש, ונדמה לו שאי אפשר מצד האדם ליחדם בעבודתו שיתאחדו ממש, שכל זמן שלא נתאחדו כל המדות עם שרשם אין בהם יחוד גמור כדאי' בתיקוני הזהר הנ"ל:

רק מצד האדם יש הסתר, כדי שיאחד את המדות עד לשרשם ע"י עבודתו, אבל מצד הש"י האמת היא שהכל אחד.

ובאמת צריך לדעת ולהבין, שמצד הש"י הכל אחד, ורק מצד האדם יש הסתר והבדלה, והש"י נתן באדם כח עבודה בבחירתו, שיאחד כל המדות עד לשרשם, שיראה שאינם בתואר מדות כלל. וזה ענין שהרעיש את כל העולם, והלא כתיב בדבר ה' שמים נעשו, וכאן אחר שכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע נאמר ויעש אלהים את הרקיע, הרי שיש הבדל במקום זה בין האמירה להעשיה. וזה שנזכר בש"ס חגיגה הנ"ל עדיין בן זומא מבחוץ אלא כתרי כסי וכתרי גלימי דסחיפי אהדדי, שאין בהם הפסק כלל, ורק כפי עבודת האדם כן תהיה הסתרת מחיצתו, ולכן לא נאמר בהללו את ה' מן השמים אלא מים העליונים ולא מים התחתונים, שתהומות אינם רק כלי קיבול ולא המים, שכשהמים התחתונים מהללים אז הם העליונים וכלולים יחד. והש"י עוסק תמיד לרפאות המחיצה הזאת, כדאי' במדרש קהלת הנ"ל מחיצתי אני ארפא, וזה מרומז גם בזה"ק ויגש (דף רז.) כונן שמים בתבונה כונן מאי כונן אלא כונן כל יומא ויומא ולא פסיק ולא אתתקן בזמנא חדא אלא בכל יומא אתקין. אלא שזה הציב הש"י, שמצד הבריאה יהיה הפסק, וכל מה שירד להתלבש למטה יהיה נראה הפסק יותר. וכדאיתא בזה"ק בראשית (דף כב:) קמו כלהו חבריא ואמרו רבי רבי וכי אית פרודא בין אבא ואימא דמסטרא דאבא איהו באורח אצילות ומסטרא דאימא בבריאה. אמר לון חבריא חברייא לאו הכי הוא דהא אדם דאצילותא דכר ונוקבא הוה מסטרא דאבא ואימא ודא איהו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאימא, ודא איהו אדם דו פרצופין, אבל להאי לית ביה צלם ודמות אלא אימא עילאה הוה ליה חד כנוי דסליק לחושבן אלהים, וההוא כנוי איהו אור וחושך ובגין ההוא חשך דהוה בההוא כנוי אמר אבא דעתיד למחטי לאדם דאצילות דאדם דבריאה עתיד למחטי. וכן מוכח מזה"ק קדושים (דף פג.) ומתיקוני הזהר (תיקון ס"ז דף צח:) דבאצילות אין החטא נוגע כלל:

פרק ט

ממה שנתבאר לעיל, יובנו דברי הראב"ד הקדוש, שמצדנו אין חומר בלא צורה וכו'. אבל המאמין שהשגתנו הוא נברא וזהו ההסתר בשביל עבודת האדם ומכח מסך זה יש התחלקות, אבל מצדו ית' הכל הוא פשוט בתכלית האחדות.

והענין מבואר מפי הראב"ד הקדוש זללה"ה בהקדמתו לספר יצירה בביאור ענין חמשים שערי בינה וזה לשונו הקדוש, וצריך לדעת, כי הפילוסופים אומרים שלא יתהוה דבר מלא דבר, אלא מין ממינו, ולדעתנו ולתורתנו הקדושה שהעולם מחודש, א"כ יש לאפיקורסין פה לשאול אותנו העולם לא ימלט משני פנים, או שהיה לו חומר קדמון שממנו נברא העולם ומלאו, (וזה הדעת נרמז במדרש ב"ר (פ"א) אלהים צייר הוא אלא שמצא לו סממנים נאים תהו ובהו וחשך וכו'). או לא היה לו חומר כלל, אלא עלת העלות לבדו. אם תאמר שהיה שם חומר, הרי האמינו שיש דבר קדמון זולת השם לבדו, וזהו כפירה בתורה. ואם נאמר כי לא היה שם אלא הקב"ה ברא את עולמו מעצמו, א"כ הרי עצמותו נתגשם. ואל זה הסוד בתירוצו אמר (איוב לח) איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, פירוש בכח החכמה ובכח בינה היה מציאות העולם. וכן יוכל השואל לשאול, מדוע היה העולם בזה השיעור שלא פחות ולא יותר, או איך יצא בעל שיעור מכח בלתי בעל שיעור בדרך חיוב. ועל אלו שתי השאלות אמר, מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו. ועוד יוכל השואל לשאול, וכי באפשר הוא להיות איכיות היסודות הפך מטבעם או לא, אם תאמר אפשר יש לנו לשאול ואלו הם ארבע איכיות שהם חם ולח וקר ויבש הם עצמם מאין נתהוו, אם מעלול ראשון, ועלול הראשון מאין נתחייבו לו אלו ההפכים, היש בעלת העלות דברים ההפכים כאלה, אם תאמר הוא פשוט, א"כ מאיזה מקום התחלקות האיכיות והתהפכם, ועל זה הסוד נאמר על מה אדניה של הארץ [היינו יסודות הטבע שהם לבושים ליסוד מלכות שמים] הטבעו, ופירוש על מה על חכמה הנקרא מה, כי היא נושא לאיכיות ההם, כעין שההיולי נושא לאיכיות הפשוטות. לדעת האפיקורסים נמנע היות החומר מצוי מבלי צורה, ולא צורה בלתי חומר, ולפי תורתנו הקדושה כי החכמה מאין תמצא והבינה צורה לה, וזהו הענין שנתבאר לעיל מכפי שנתבאר יובנו מאד דבריו הקדושים, שאמת שמצד דעת האדם, אין חומר בלא צורה ולא צורה בלא חומר, וכן הבריאה אי אפשר או על שני הצדדים שהביא ושניהם דיעות זרות. אבל המאמין באמונה שלימה שגם השגתנו ושכלנו הוא נברא, וזהו המסך המבדיל שנברא לחלק בין עליונים לתחתונים, שהש"י הוא פשוט בתכלית האחדות וכל התחלקות הוא רק מצד מסך הבריאה:

וכדאיתא בזה"ק באדרא רבא קדישא (דף קכח:) וחיזו דההוא טלא כההיא גוונין דאבנין דבדולחא דאתחזייא כל גוונין בגווה, ולא אמר שיש בו כל גוונין, רק דמתחזיין, היינו שע"י מסך המבדיל, כמשל אם יעשו מסך לחוץ בפני האור שיזריח רק דרך החלונות שבהמסך, באיזה צורה שיהיו החלונות, כן יאירו נצוצי האור בתארם, ואם יפסיקו בפרוכת קלוש באיזה מראה וצבע שתהא הפרוכת, כן יבקיע גוון האור לעבר השני, שההתחלקות הוא רק המסכים וההבדלות, ובשורש אין שום התחלקות רק אחד. וכדאיתא בזהר הקדוש בראשית (דף נב.) ההוא ימא חד איהו ימא עלאה דכלהו שבעה ימין כלילן ביה שבעה נהורין אלין עאלין לגו ההוא ימא ומחאן ליה לימא לשבעה סטרין וכל סטרא וסטרא אתפלג לשבעה נחלין כדכתיב (ישעיהו י״א:ט״ו) והכהו לשבעה נחלים. היינו שמצד הים אחד הם, ורק כפי התחלקות הנחלים, כן יתחלקו האורות, וכדמסיים (שם) ומחד עלאה נפקי כמה דנטיל ימא הכי פליג מימוי לכל אינון ימין לכל אינון נהרין. והנה כל השגתנו ושכלנו ותפיסתנו, הוא למטה מהתחלקות המדות, ולכן אין השגתנו רק מה שנחלק לנו כמו שנתבאר לעיל, וגם זה הדעת נברא לנו להשיג שאין חומר בלא צורה ולא צורה בלא חומר. אבל למעלה מהתחלקות, בין בזמן בין בעילות, שם הצורה מופשטת, וההתחלקות שהוא למטה משם מקבלת מהצורה שהיא חכמה פשוטה, ובהתחלקות עצמו בזה המסך, שם מתחלף מצורה מופשטת לצורה מלובשת בלבוש:

פרק י

חוזר לבאר שאפילו שמו הגדול אינו אלא בהמסך, אבל למעלה מזה אין שם ותואר. ובזה יסתלקו תלונות הפלוסופים דאיך יביאו ראיה מן המסובב אל הסבה וכו', הלא כל שכלנו למטה מן הסבה וכו'.

וזה מאמר זה"ק תרומה (דף קסה:) (תהילים ס״ח:ה׳) סלו לרוכב בערבות ביה שמו, סלו הבו יקר ורוממו לההוא דרוכב בערבות דאיהו חדוה וחדי כלא רקיע על גבי חיותא ביה שמו ודאי דהא בההוא אתר שמא דא אתכליל ועלזו לפניו וכו' רבי אלעזר אמר האי קרא הכי אצטריך למימר סלו לרוכב על ערבות מאי בערבות, ביה שמו ביה הוא מבעיא ליה מאי שמו, אלא האי קרא על סתימו דכל סתימין עתיקא דכל עתיקין אתמר ההוא דלא אתידע ולא אתידע כלל דאיהו רוכב בערבות, ואי תימא דאיהו אתיא ורכיב ביה אי הכי אע"ג דסתים הוא באתר דא קיימא לאתגליא. אלא סלו לרוכב בערבות דא היא עתיקא דכל עתיקין סתימו דכל סתימין דלא ידיע, ובמה איהו רוכב בערבות ביה דאיהו רזא קדמאה דנפיק קמיה ודא שמיה מההיא סתימא דלא ידיע שמא דיליה יה לאו דאיהו הוא אלא איהו הוא בגין ההיא פרוכתא דאתפרסא ונפיק מקמיה אבל האי פרוכתא איהו שמו ודא איהו רתיכא דיליה ולא אתידע כלל ודא איהו שמו הגדול. והענין, שמה שנקרא שם, אפילו שמו הגדול, אינו אלא בהמסך והמחיצה, אבל למעלה מהמחיצה אין שום שם ותואר כלל. כי שם הוא ג"כ ממקום שמתחיל ההתחלקות, ובזה יש גבולים וסדרים בזמן ומקום ומרחקים וחושים ומוחשים ושכל ומושכל ועלה ועלול וחיוב ואפשר ונמנע. אבל למעלה מהמסך, אין שום שיתוף לכל ידיעתנו וידיעת הבורא. ובזה יסתלקו כל תלונות הפילסופיא, שכל עצמם אינם מקישים היקישם שיגיעו לגבול תפיסתם ושכלם הנברא, ואיך יביאו ראיה מן המסובב אל הסיבה ומן העלול אל העלה, הלא כל שכלנו למטה מן הסבה והעלה ומאוחרים ממנה. וכמו שביאר הראב"ד ז"ל שהבאנו דבריו הקדושים לעיל.

כל החקירות הם להקיש את שאינו מוחש למוחש, והרי גם המוחש הוא פעמים מטעה, ואיך נוכל לסמוך עליו. וטעות הפילוסופים נצמח, שאף שהם מאמינים שהכל ביד ה' אבל לא הגיעו להודות, שגם דעתם וחושים ביד ה' הוא.

ובאמת כל החקירות, הם רק שרוצים להקיש שאינו מוחש למוחש, ובלי בעל גבול לבעל גבול. והרי גם על המוחש צריכים להביא ראיות ולבקש טעמים וסברות שונות, והרבה מחולקים בדעותיהם בסברותיהם אף ענינים מוחשים מאד, ולו לא ידעו בחוש, לא הגיעו עליהם בכל שכליהם, והרבה יביא גם הרמב"ם ז"ל במורה:

ובאמת כל החושים הם מטעים, כמו שבהתרבות הירוקה יטעמו המתוק מר והמר מתוק, ובעוות עצבי העין יראו את האחד כשנים וכן יראהו הפוך ומעוקם, ובהחלש האישון ישתנו הגוונים. וכן בכלל ימצא חלק ששה עשר מבני אדם, שאינם מבינים בין ירוק תכלתי לירוק עשבי, ובעלי התותרים יריחו ריחות משונים, ויריחו ע"פ רוב ריח סרוח ועפוש אף מבשמים מפיקי ריחות הטובים. וכן בהתחלף מקום עצבי ההרגש ישתנה גם חוש המישוש. שבהתקפל העור וידבק שלא במקומו, אם יתגרה גירוי במקום הנחת העור בעליה, ירגישו הגירוי במקום שניטל ממנו העור, וכאשר יתחכך במקום הגירוי לא יועיל לו להסיר הגירוי. אך אם יתחכך במקום דיבוק העור יסור הגירוי ממקומו. וכן כשיהפוך האדם שני אצבעותיו זה על גב זה ויגלגל ביניהם דבר עגול, ירגיש במישושו כאלו מגלגל שני עגולים. ואף גם המחשבה בבעלי קדחת העצבים תתעה, וכן בחלומות בעלי ריבוי האדומה יתעה אותם כח המדמה, עד שיבינו בשעת הגירוי הרבה מהפכים ואף שני הפכים בנושא אחד, וכאשר יקיצו יזכרו שבשעת גירוים וחלומותם, לא מוזר היה להם ידיעתם שני הפכים בנושא אחד. וכיון שהחושים מתעים, איך יוכלו לסמוך עליהם להביא מהם ראיות, וטעותם נצמח להם מרמות לבם, שאף שיאמרו שיאמינו שהש"י ברא הכל משרפי מעלה עד שפלי מטה, ועד זה לא הגיעו להאמין ולהודות בפה מלא שגם דעת האדם ושכלו וחושו הם נבראים, ואין דמיון וערך ושיתוף בין דעתו לדיעה העליונה, הלא אז לבטח ילך ולא יגוף. וזה הוא שגגת המתפלספים, שאף שמאמינים ומודים שהכל ביד הש"י ולא יפלא ממנו דבר. אכן לזאת לא הגיעו להודות ולהאמין שגם דעתו הוא תמיד ביד הש"י לא הגיעו לדעת זאת, ולכן דימו שידיעתם ודעתם מעורכת ומצטרפת עם דעת הבורא, ולכן הקשה לפניהם כל זאת. אכן המאמין ויודע שכל הכחות הם נבראים, וגם השכל והדעת נברא ונחלק לנו במערכה מוגבלה, לא יפלא בעיניו איך נעשה דבר מלא דבר וכל מה שהביא הראב"ד ז"ל שהובא לעיל:

פרק יא

מחזק דברי המהר"ל, שיש הנהגה ע"פ טבע והנהגה נסית,, ושניהם מסודרים בסדר ההנהגה, רק הטבע הוא מצד המשפט והנס מצד הרחמים, ולכן יכול להשתנות, ואין זה שינוי בעצמותו ח"ו. גם דבריו בנס עמידת השמש אצל יהושע שהם שני הפכים, אמת.

וכן בעניני הנסים שהיו בזמנים, מה שהעירו על הענין הרבה מהראשונים אם הם מסודרים, כדאי' במדרש רבה (בשלח) שתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית שהים יתקרע, וא"כ אין זה נס כלל שהרי ניתן בו בטבע, ועיין פרקי ר"א שחשב שם שהרבה נסים היו מסודרים מששת ימי בראשית. וכן אם נאמר שלא ניתן בו בטבע, א"כ הרי נשתנה רצון הבורא. והאריך בזה הגאון מהר"ל מפראג בהקדמתו לספר גבורות ה' ואסף שם כל הדיעות בהתעוררות הנ"ל. ואחר כל דבריהם, שביארו בדבריהם שיש שני מיני הנהגות, הנהגה טבעית, והנהגה נסית, ושניהם הם מסודרים בסדר ההנהגה. אך שההנהגה הטבעית היא המתנהגת תמיד, וההנהגה הנסית אינה מתגלה אלא בשעת הנס. ואך שאפשר לשנות הסדר על ידי המקבל. וכמו שאם היו המצרים עושים תשובה לא היה נקרע הים, אע"פ שהיה תנאי במעשה בראשית, כי סדר הטבע הוא מצד מדת המשפט, וסדר הנסים הוא מצד מדת הרחמים. ולכן יכול להשתנות כפי ערך המקבל, ואין זה שינוי בעצמותו יתברך, שכל הפעולות אינם מביאים שום שינוי בעצמותו יתברך. וכן מבאר שם נס יהושע בעמידת השמש שהיתה הולכת ועומדת בפעם אחת, מצד הטבע היתה הולכת ומצד הנס היתה עומדת והיו שני הפכים בנושא אחד. זה תוכן דבריו בקיצור והם אמת לאמתם שפתים ישק משיב דברים נכוחים, ויש הרבה ראיות ומופתים אמתים שכן הוא שבנס יש שני הפכים בנושא אחד:

עדיין יש לשאול, אם ראויים היו ישראל לנס, וגרם החטא, א"כ ח"ו נשתנה הרצון. אבל לפי הנתבאר יובן, שגם דעתנו, זו דעה נבראת. וגם האדם ע"י עבודתו, יכול להגיע למעלה מסדר ההנהגה, ולהבין שאין שינוי בין הטבע לנס כלל.

והאמנם כי כל דבריו הקדושים אמתים. אכן כל התירוצים על זה, הם רק לתרץ שאין בנס שינוי רצון, אבל עדיין יכול השואל לשאול, וכי שייך שינוי בידיעת הבורא יתברך, וממילא כשיש שינוי בידיעה יש שינוי ברצון ג"כ. שכשסידר הש"י מעשה הבריאה היה הרצון שיהיה בזמן הזה הנס, וכשמתעכב מאיזה צד הרי נשתנה הרצון הקדום, ומאחר שתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית על הים שיתקרע הרי ידע שיתקרע, ובאמת כן היה שנתקרע, וא"כ האיך היו המצרים ביכלתם לעשות תשובה שלא יתקרע הרי ישתנה הרצון. וכן יקשה בהא דאי' בש"ס ברכות (ד.) סוטה (לו.) ראוים היו ישראל להעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא. ודריש לה התם מקרא דעד יעבור עמך ה' וגו' יעו"ש. הרי שהיה הנס מסודר מכבר ונתעכב וא"כ ח"ו הרי נשתנה הרצון. ועיין ברא"מ (פ' וישלח) בביאורו לרש"י גבי ויירא שמא יהרג ובלחם משנה (סוף ה' יסודי התורה) שהעירו ג"כ במאמר זה אלא שגרם החטא, מהא דמס' שבת (נה.) דאמר רב אחא בר חנינא מעולם לא יצא דבר טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה כו' ונדחקו מאד לתרץ זאת, ועם כל דבריהם אינו מתורץ הערה זו, דא"כ יש שינוי רצון ח"ו. אכן כפי שנתבאר לעיל, שכל דעת הנבראים היא דעה נבראת, וסדר המערכה הוא סדר נברא ונערך, וגם גבול וגדר זה שההשתנות בסדר שנסדר מכבר, אי אפשר שיהיה רק בשינוי רצון, הוא ג"כ דעה נבראת רק מצדנו. ובעת התגלות הנס יתגלה שאפשר להיות בלי שינוי רצון. ועבודת ישראל הוא להגיע לאמונה הזאת לקבעה בלב בשלימות, ומצד האמונה יכול להגיע למעלה מכל סדר ההנהגה, וממילא אין שום הפרש גם מצד הבריאה מן הטבע לשינוי הטבע.

פרק יב

כל עבודה ותפלה בתפיסת האדם, הוא כך עד התכללות המדות הנגלים, שהוא מדת תפארת, הנקרא זעיר אנפין. וזה הענין שפרעה הבין שהוא המושל על ישראל, כי הוא משל על דעתם ולא היה בהם אתערותא לתפלה.

וכמו דאי' בזוה"ק (בשלח נב:) א"ר יהודה אמר רבי יצחק, פרעה חכים מכל חרשוי הוה ובכל אינון כתרין ובכל אינון ידועין אסתכל ובכל סטרא דלהון לא חמו פורקנא דלהון דישראל ולא הוה תלי בחד מנייהו, ועוד דהא בכלהו קשירו קשר קשרא עלייהו דישראל ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא ועל דא הוה אתקיף לביה. והענין שפרעה היה יודע שאין שום מקום בגדר עבודה שישראל יתגברו עליו, והבין שנתנה לו הממשלה על ישראל, כי ישראל היו משועבדים בגופם ונפשם ועבדו בהם בפרך, וכמו שנתבאר במקומו שהורגלו אותם מעט מעט בעבודת עבד עד שכל כך נשתעבדו בארץ מצרים כדאי' במדרש (מכילתא יתרו א) שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה מלאה כל חמדות עולם הזה, עד שהיה נוח לו להיות עבד בארץ מצרים מלהיות שר בארץ אחרת, וכן משל על דעתם ושכלם. ולכן שפט, שלא נמצא בהם שום מקום לעורר שרשם להתפלל שיוציאם משם, וממילא כיון שאין בהם שום אתערותא אפילו לתפלה, ואיך יעוררו אצל הש"י שיגאלם. וזה שביאר בזה"ק שלא ידע פרעה שיש קשורא אוחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא, שכל התקשרות של ישראל עם הקב"ה הוא ע"י תפלה ועבודה. וכל עבודה ותפלה בתפיסת האדם הוא רק עד התכללות והתאחדות מדותיו של הקב"ה הנגלים שהם כמו שסדרם דהע"ה (ד"ה א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכדאי' בספרי על פסוק ולדבקה בו (דברים י״א:ל׳) וכי אפשר לו לאדם להתדבק בהקב"ה הלא כתיב ה' אלהיך אש אכלה, אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. ועד מדות האלו שהם בהשגת האדם מגעת עבודת האדם, שהוא למדת התפארת הנקרא זעיר אנפין. וזהו המדה שהוא התקשרות ישראל ומשם נקראו בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) כדאי' בזה"ק (בלק קצא:) ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא (משלי) מה שמו ומה שם בנו כי תדע ההוא שם ידיע ה' צבאות שמו. שם בנו ישראל שמו דכתיב בני בכורי ישראל, והא ישראל כל מפתחאן דמהימנותא ביה תליין ואיהו משתבח ואמר (תהילים ב׳:ז׳) ה' אמר אלי בני אתה, והכי הוא ודאי דהא אבא ואמא אעטרו ליה וברוכי ליה בכמה ברכאן ואמרו ופקידו לכלא (שם) נשקו בר נשקו ידא להאי בר כביכול שלטנו דכל יהב ליה על כלא דכלא יפלחון ליה וכו' ובזה"ק (יתרו עט.) סופא דקרא מאי קא מיירי דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע וכו' אמר ליה רזא דמלה היינו דכתיב בני בכורי ישראל וכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר כו' חכמה שמו תפארת בנו יעו"ש:

ענין כל התפלות הם דרך שם הוי"ה, שהוא ברזא דתפארת, דאף שיש להקב"ה מדות גבוהים, אכן תפלה היא רק למקום שהם בתפיסת כל ישראל, וזה בררו אנשי כנה"ג.

והענין כי כל התפלות והעבודות הם להקב"ה דרך שם הוי' שהוא ברזא דתפארת הכולל מדות הגלויים, וכל שבחי הקב"ה בסידור שבחים בשלש ראשונות, הוא ג"כ שיכיר האדם את הש"י במדות אלו. ואף שהש"י הוא מרומם מכל המדות, אבל בתפלה אין לאדם לשבח את הש"י במה שאין האדם מכיר את הש"י. וכדאיתא במס' מגילה (כה.) ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו לשבחיה דמרך, השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי כנסת הגדולה ותקנוהו אנן לא אמרינן להו, ואת אמרת כולי האי, משל לאדם שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיה מסלק אותו בשל כסף לא גנאי הוא לו. והענין שבודאי זה שעבר לפני התבה הכיר את הש"י באלו התוארים, כמו שבאר הרמב"ם ז"ל (בנ"ט מראשון עי"ש). אכן רבי חנינא אמר לו, האיך תוכל לשבח את הקב"ה במה שאתה משיג בזו הרגע, והרי ברגע האחרת יאיר לך השי"ת שתשיג גבוה מעל גבוה עד שאין ערך ודמיון להשגתך, כמו שאין דמיון לכסף אל הזהב. וזה שאמר לו השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא, היינו שמה שכתב בתורה כוללת כל הבריאה, וכמו שהבאנו בהקדמה מזוה"ק (יתרו פג:) יעו"ש. ואתו אנשי כנסת הגדולה וקבעינהו בתפלה, היינו שהם בררו שאלו המדות הם בתפיסת כל ישראל, וכדאיתא במס' יומא (סט:) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה, שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא ואתא ירמיה ולא אמר נורא ודניאל לא אמר גבור והם החזירו עטרה ליושנה, שבררו שהן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, והיינו שאלו התוארים כל נפש מישראל מכיר אותם תמיד. ולכן כל התפלות הם להקב"ה בסידור שבחו בהכרת המדות הגלוים והם נכללים במדת זעיר אפין תפארת ישראל. ואף שיש להקב"ה מדות נעלמים גבוהים, אכן תפלה היא רק למקום שהשגת האדם מגעת. וזה דאיתא ביומא (שם) מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כזבו בו ולא הזכירו אלא מה שהראם הקב"ה. אך בימי כנסת הגדולה, שכבר ראו התעוררות ישועה בנס פורים, אז ראו שהראה להם הקב"ה שהן הן גבורותיו ונוראותיו והחזירו עטרה ליושנה. אכן לזה התפילות הם להקב"ה ברזא דזעיר אפין, לפי שכל המדות שרשם בשם הוי"ה שהוא ברזא דתפארת זעיר אפין, ששורש כל השמות הוא שם הוי"ה כדאיתא בזוה"ק (ויקרא דף י:) י"ה בנינא דכולא כו' האי מלכא דשלמא כלא דיליה רזא דתפארת יעו"ש. ועוד (שם יא.) רבי אלעזר אמר כלהו עשרה שמהן כתיבין ואנן תנינן קדמאה אהי"ה דא סתימא עלאה וכו' תנינא י"ה בנין דחכמה אפיק ה' וכו', וחושב שם שלכל ספירה יש שם מיוחד ושרשם שם הוי"ה שתיתאה יקו"ק רחמי שלימו דכלא עקרא דכלא קשרא די מהימנותא אחיד לכל סטרין ודא תפארת ישראל יעו"ש. והיינו שבתפארת שרשו שם הוי"ה, והשם הוא ג"כ שם הוי"ה:

פרק יג

אף ששורש כל המדות הוא שם הוי"ה, אבל הלבושים הם שמות אחרים. ובתפארת, הפנימי והלבוש הוא שם הוי"ה. ולמעלה מתפארת אין תפיסת האדם מגיע, וזוהי הסיבה שאין מתפללים על הנס.

ולכן המתפלל להקב"ה ברזא דזעיר אפין אינו מתפלל לשום מדה רק לה' לבדו. אף שכל המדות שרשם הוא שם הוי"ה אבל לבושם הם שמות אחרים, ובתפארת, הפנימית הוא שם הוי"ה והלבוש הוא שם הוי"ה, שהשורש והלבוש הם אחד ברזא דזעיר אפין. ולכן כל התפלות הם למקום שהקב"ה נקרא זעיר אפין ובשם הוי"ה, אבל למעלה מתפארת ישראל אין תפיסת האדם מגיע להשיג בהשגחת ההנהגה, ולכן אין מתפללים על נסים, שנסים הם ג"כ למעלה מהשגת האדם, ומכיון שהאדם מוטבע בטבע ואינו רואה מהיכן יוכל להושע אין מקום להתפלל, וזה נקרא טרחא כלפי שמיא כדאיתא במס' תענית (כד:) מי איכא דמטרח קמי שמיא בעובדא דרבא שהתפלל שירדו גשמים בתקופת תמוז. ואף שמצינו שרב חנינא בן דוסא התפלל על נסים במסכת תענית (כה. ושם) וכן מצינו בכמה מקומות בש"ס שעשו כמה נסים בתפלתם בשינוי הטבע, וכדאמר לי' אנטונינוס לרבי (ע"ז דף י:) ידענא דאפילו זעירא דבכון יכול לאחיא מתיא, אכן עובדא דרבא בפרהסיא הוי.

השי"ת הסתיר הנהגתו בטבע, שיהיה בחירה לאדם. והמאמין בפשיטות שאין חילוק בין הנהגת הטבע לנס שהכל מהנהגתו, אין בתפלתו על הנס משום אטרוחי כלפי שמיא.

וענין אטרוחי קמי מריה בנס, הוא רק כשהוא בגלוי לפני מי שאינו מאמין. כי באמת לפני השי"ת אין חילוק בין הנהגת הטבע לנסים, שהרי גם הטבע הוא מנהיג תמיד ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, אלא שהנהגת הטבע הסתיר השי"ת שלא יתראה בה כבוד מלכותו יתברך שהוא מנהיג בהטבע. וזה שנקראת מדה זו לית לה עיינין בזוה"ק (משפטים צה.) וכדאיתא (ע"ז נד:) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בדין הוא שלא יצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג ועיי"ש כל הענין, שלפי שהקב"ה רצה שיהיה כח בחירה באדם שיעבוד אותו מתוך החושך, כדאיתא בזוה"ק (דף קפד.) ולית פולחנא דקוב"ה אלא מגו חשוכא. לכן הסתיר הנהגה הזאת שלא יתראה בו איך השי"ת מנהיג בה, שבאם יהיה גלוי הנהגת השי"ת, אז יתבטל כח הבחירה מהאדם. ולכן למי שמאמין באמונה שלימה בהשי"ת, שגם הנהגת הטבע השי"ת מנהיג תמיד וקובע אמונה זאת בלבו בקביעות גמור, ומאמין ויודע בפשיטות שמה שהשמן מדליק הוא ג"כ בהשגחה פרטית [וכמו שנתבאר בהקדמה בענין הההשגחה, שמצד המאמין בשלימות חלה עליו ההשגחה פרטיית, ומצדו כל מערכת ההנהגה מתנהגת בהשגחה פרטיית] ולפני זה אין בזה משום אטרוחי קמי שמיא, כשאומר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק, ולכן אמר כן רבי חנינא בן דוסא במסכת תענית שם ולא הוי בזה אטרוחי כלפי שמיא:

אסור להתפלל על שנוי הטבע בדבר פרהסיא, שלזה צריך שיתגלה הנהגה למעלה מתפיסת אדם. ולכן נאמר בנס מצרים, ודא הוא דקשי קמיה קוב"ה. ופרעה לא ידע התקשרות ישראל לקוב"ה ע"י אמונה שלמעלה מתפיסת אדם.

וכן מה שנזכר במס' ע"ז (י:) דקאמר ליה אנטונינוס לרבי, ידענא דאפילו זוטא דבכון מחיה מתים, היינו ג"כ בין שלומי אמוני ה' אין זה טרחא כלפי שמיא. אבל בפרהסיא כהך עובדא דרבא (תענית כד:) שהיה גם לפני מי שלא נקבע אמונה זו בלבבם, והטבע אצלם הרגל, הוי הנהגה נסית אטרוחי קמי שמיא. ולכן אסור להתפלל על שנוי הטבע, שלזה צריך שיתגלה הנהגה העליונה שלמעלה מתפיסת האדם והשגת האדם. ולהכי איתא בזה"ק תרומה (קע:) על נס מצרים ודא הוא דקשי קמי קוב"ה יעו"ש. לפי שנס מצרים היה לפני מאמינים וכופרים ביחד ולמאמינים טובה ולכופרים ההיפך ממקום אחד, כמו שנתבאר בהקדמה, והיה הישועה בהתגלות ההנהגה העליונה שלמעלה מתפיסת והשגת האדם. ופרעה לא ידע איך שיש התקשרות לישראל עם הש"י, לעורר ישועה ממקום שהוא למעלה מהשגת האדם כדאי' בזוה"ק (בשלח נב:) הנ"ל, ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא כו' יעו"ש. ונקרא ההתקשרות הזה בזוה"ק קשרא דמהימנותא, לפי שעיקר התקשרות ישראל הוא רק ע"י האמונה, שאמונה מגיע למעלה מתפיסת האדם, שאמונה היא בפנימיות אף שאינו מלובש בלבוש, ולכן בזכות האמונה זכו להגאל אף על פי שלא היה בהם מעשים טובים מפורשים, כי בראשית שליחות משה רבינו ע"ה נאמר (שמות ד׳:ל״א) ויאמן העם וישמעו:

פרק יד

בגלות מצרים, אמונת ישראל עוררה ישועה למעלה מתפיסת אדם, ואז ראו מפורש שנתגלה אור העליון עתיקא קדישא, וממקום הזה היה הנס לישראל.

ובקריעת ים סוף נאמר ג"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וזה דאיתא בזוה"ק (בשלח נג:) וכתיב ויאמינו בה' וכי עד השתא לא האמינו בה' והא כתיב ויאמן העם וישמעו והא חמו כל אינון גבוראן דעביד להו קוב"ה במצרים, אלא מאי ויאמינו ההיא מלה דאמר ויאמר משה התיצבו וראו וגו' רבי ייסא שאיל ואמר, כתיב וירא ישראל את מצרים מת וכתיב לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם אמר ר' יוסי מתין חמו להו, אמר ליה אי כתיב לא תוסיפו לראותם חיים הוה אמינא הכי אמר ליה רבי אבא יאות שאילתא. אלא תא חזי כתיב (ד"ה א יז) מן העולם ועד העולם ותנינן עולם לעילא ועולם לתתא, עולם דלעילא מתמן הוא שירותא לאדלקא בוצינין, עולם דלתתא תמן הוא סיומא ואתכליל מכולא ומהאי עולם דלתתא מתערן גבורן לתתאי ובהאי עולם עביד קוב"ה אתין לישראל ורחיש לון ניסא, וכד אתער האי עולם למעבד נסין כלהו מצראי אשתקעון בימא על ידא דהאי עולם ואתרחיש לון לישראל ניסא בהאי עולם, ועל דא כתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם עד דיתער ההוא עולם ויתמסרון בדינוי, וכיון דאתמסרו ביה למתדן כדין כתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים הה"ד מן העולם עד העולם דייקא כדין כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. והענין שראשית אמונתם, מה שהאמינו בראשית שליחותו של משה רבינו ע"ה כמ"ש (שמות כד) ויאמן העם, שהיה בלבבם אמונה קבועה, ובאמונתם היו מקושרים בהשי"ת, ואמונתם עוררה ישועת ה' למעלה מכל השגת האדם, וזהו שנזכר בפ' בשלח ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכמ"ש בזוה"ק הנ"ל שאז ראו מפורש שנתגלה אור העליון, וממקום הזה היה נסים לישראל וירידה למצרים, עד שכל גאולתם היה בהנהגה נסית. ונסים הם התגלות אור העליון שהוא למעלה מהנהגה הגלויה, וכדאי' בזוה"ק (בשלח נד.) אז ישיר משה ובני ישראל, רבי אבא פתח ואמר אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקוב"ה וכלהו פתחו באז (במדבר כ״א:י״ז) אז ישיר ישראל (יהושע י׳:י״ב) אז ידבר יהושע (מלכים א ח׳:י״ב) אז אמר שלמה. מאי טעמא, אלא הכי תאנא כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזי"ן וכו' כדין עביד נסין וגבורן. והענין שכל הנסים הם למעלה מגבול תפיסת האדם וזה נקרא עתיקא קדישא. וכשיאיר האור הזה ויבקיע עד לגמר גבול תפיסת האדם בלבוש היותר שפל, אז יתגלה הנהגת האור העליון בעולם הזה, ויתגלו נסים מפורשים:

כל כח פעולת הנסים, הוא ע"י התגברות עבודה שהיא מעומק הלב. ולכן ע"י אמונה בלב, יכול להגיע לעורר אור העליון, למעלה מכל גבול וטבע. וזה היה גם בגאולת מצרים, שהיה ע"י צעקת הלב, שגדולה מתפלה.

ובאמת מצד השי"ת, גם הנהגת הטבע היא הנהגה נסית, שתמיד משגיח בכל פרט ומנהיג כל פרט, אכן ההנהגה הזאת הסתיר השי"ת ונדמה לפני האדם שעולם כמנהגו נוהג. והאדם המאמין באמונה יתירה בהשי"ת, עליו משגיח השי"ת בהשגחה פרטיית. ומצד זה המאמין כל הבריאה מתנהגת רק בנסים, שגם הנסים הנסתרים הם כנגלים, ולפני מי שאינו מאמין הם נסים נסתרים. ולפני המאמין גם הטבע היא מתנהגת בנסים נגלים, ולכן מהנקל היה לר' חנינא בן דוסא להתפלל, מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, לפי שהוא ראה מה ששמן דולק הוא ג"כ רק במאמר השי"ת, ולכן פעל בתפלתו, ובאמונה יוכל האדם לעורר גם ההנהגה העליונה, שתתגלה בעוה"ז ג"כ. וכדאיתא בזוה"ק (בשלח הנ"ל) שע"י שישראל האמינו בה' עוררו נסים נגלים אף לעיני מצרים, ובהתגלות נסים הנגלים לעיני האדם, אז רואה שאפשר לשני הפכים בנושא אחד, כמו שנתבאר לעיל, שגם מה שמצד האדם נמנע היות שני הפכים בנושא אחד, זה הוא ג"כ רק מצד הסתר הטבע, שכן סידר השי"ת הנהגת הטבע להברואים, אכן קבע הקב"ה בנקודת כנסת ישראל אמונה קבועה בלבם, שע"י האמונה יתקשרו בו למעלה מהנהגת הטבע. וכדאי' בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א דף נז:) אומן דילה ואיהי אמונה דיליה, וכמו שנתבאר במי השלוח פ' בראשית על מאמר המדרש רבה ריש פ' בראשית רבי הושעיא פתח ואמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע ואית דאמרי אמון רבתי וכו' ד"א אמון אומן. וביאר אא"ז מו"ר זללה"ה שמבאר במדרש מראשית שורש אדם מעת שהוא כמוס בעצמותו ית', עד שיוצא להתגלות ולהגדיל ההויה בעולם ולעשות הויה חדשה בהולדות. וזה ממש דוגמת בריאת העולם, מעת שיצא מן ההעלם אל הגלוי, ובכל הויה חדשה יש בקיעת אור העליון וכדאי' בזוה"ק (תרומה קע:) שלזה דומה זווגו של אדם כקריעת ים סוף, שיש בו שני הפכים בנושא אחד, וכמו שנתבאר הענין במקומו בברכת נשואין. וכל זה מתנהג בשורש האמונה, שמצד הש"י הוא אומן ומצד כנסת ישראל היא אמונה, כי אומן מורה כאשר ישא האומן את היונק, שמזמין לו בכל עת ובכל רגע מה שנצרך לו בכל רגע. ומצד האומן כבר הוא מוכן, אכן היונק לקוצר דעתו אינו יודע מה ידרש לו לאחר זמן, ורק שקבוע בלבו אמונה בכל רגע, שהאומן ימציא לו מה שחסר לו, ואף מה שאינו יודע שהוא חסר, ג"כ האומן ממציא הידיעה שהוא חסר, ומשלים לו די חסרונו, ואמונה זו, היא התקשרות האומן עם היונק, אף מה שהוא למעלה מגבול השגת היונק, ולכן באמונה בלב יכול להגיע אף למעלה מגבול השגת האדם, ולעורר רצון הש"י שיפתח לו אור העליון, ששם הוא למעלה מהזמן ולמעלה מכל גבול הטבע. וכמו שמצינו בגאולת מצרים שהיתה קודם זמנה, כדאי' (במדרש רבה שיר) מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. ובזוה"ק פ' נח (דף סא:) שגאולת מצרים היה בלא זמנא. וגם במלחמת ישראל בימי יהושפט היה ג"כ הנס מוקדם מהזמן. וכן מצינו שבמצרים היה הנס ע"י צעקה בלב, כדאי' בזוה"ק שמות (דף כ:) צעקה הוא בלב הה"ד (איכה ב׳:י״ח) צעק לבם אל ה', צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרוב להקב"ה יותר מתפלה, ועל ידי אמונה שבלב כנ"ל, יכול להגיע בצעקה שהיא מתוך הלב, אף שאינו יכול להתפלל מפורש וזה מורה צעקה, שאינו יכול להעטיף ולהלביש הגיון לבו באותיות ותיבות תפלה, שאינו מוצא בעצמו כח תפלה, ורק מאמונה ממעמקי הלב מעורר רצון העליון. וגם ביהושפט מצינו (ד"ה ב' כ) ויירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לה' ויקרא צום על כל יהודה, וכמו שהתפלל (שם) אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו. ולכן השיבם יחזיאל בנבואתו (שם) לא לכם להלחם בזאת התיצבו עמדו וראו את ישועת ה' עמכם וגו' ובצאתם עמד יהושפט ויאמר שמעוני יהודה ויושבי ירושלים האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו. הרי שעקר הנס היה ע"י שהתגברו מאד באמונה, לכן ראו שם למעלה מהטבע, וכמ"ש (שם) ויהודה בא על המצפה למדבר ויפנו אל ההמון והנם פגרים נופלים ארצה ואין פליטה. וכן כפי הכנת האדם באמונתו שבלב, כן יכול לפעול ע"י עבודתו, כי כל כח פעולות הנסים הוא ע"י התגברות עבודה מעומק הלב, וכדאי' במס' מגילה ואלישע כי עביד ברחמי הוא דעביד:

משה רבינו היה גדול שבנביאים, שהיה רואה את הדמות. והיה פועל נסים בהתהפכות. וכן ישעיה, שהיתה נבואתו מבחינת משה רבינו, משא"כ שאר הנביאים. ונסי אלישע היה בדרך התעוררות תפלה.

וכן מצינו כמה חילוקים בנסים שנעשו ע"י הנביאים והתעוררותם כפי הכנת נפשם, שנסי משה רבנו היו להפוך כל דבר מהפך אל הפך, וכדאי' במדרש (רבה בשלח) ויורהו ה' עץ, שהיה עץ מר והמר המתיק את המר, וכן בנחש הנחשת שריפא בהמכה עצמה, ובקריעת ים סוף שנקפאו שלא כדרך העולם שקפאו תהומות ובלב ים, שדרך הקפאון במקום שאין התגברות הים משם היה צריך להתחיל, אם היה קרוב לטבע, ובקריעת ים סוף היה להיפך וכמו שנתבאר במקומו, שכל הנסים של משה רבינו ע"ה היה להפוך מהפך אל הפך, שמשה היה גדול בנבואתו מכל הנביאים, שהיה רואה את הדמות מיד, כדאי' בתנחומא (פ' חיי שרה) ובתיקוני הזוהר (תיקון י"ח לב.) ולכן היה פועל נסים בהתהפכות מהפך אל הפך. וכן מצינו בנס ישעיה, שהיה נס בתוך נס, שנתהפך מהפך אל הפך (ישעיהו ל״ח:כ״א) ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי, וכדאי' במדרש שדרך התאנים לרקוב את המכה. וזה לפי שגם ישעיה היתה נבואתו מבחינת משה רבינו ע"ה, כדאי' במדרש תהלים (מזמור צ) אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא, כל הנביאים היו מתנבאין ולא היו יודעין מה היו מתנבאין אלא משה וישעיה בלבד. משה אמר (דברים ל״ב:ב׳) יערוף כמטר לקחי וישעיה אמר (ישעיהו ח׳:י״ח) הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' וגו', אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי אף שמואל רבן של נביאים היה מתנבא ולא היה יודע, שנאמר (שמואל א י״ב:י״א) וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, שלא היה יודע מה היה מתנבא. ונסים שנעשו על ידי אלישע, היו רוב הנסים בהתעוררות ישועה בדרך תפלה, מי שענה, וכן היה רובם ע"י פעולות המרמזים על תפלה הזאת, (מלכים ב ב׳:כ׳) ברפואת מי יריחו ויאמר קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח, והיינו כמו המלח שממתקת המאכל כדאי' בברכות מה מלח ממתקת את הבשר, כן ימתקו המים, וכן (שם ד) ויאמר וקחו קמח וישלך אל הסיר, וזה רומז על תפלה מי שאמר לקמח שיהיה מאכל אדם יאמר על הפקועות שדה שיהיו מאכל אדם, וכן (שם ו) ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל והוא גם כן מי שאמר לעץ שיצף הוא יאמר לברזל שיצף, ואף שעשה נסים בענינים אחרים כפי השעה והמקום כן הכין לבו, וכמו שנתבארו הענינים במקומם:

הרבה נסים מסתיר השי"ת הנהגת הנס בטבע, כמו בנס פורים, אבל בסוף נתגלה שם, שכל המאורעות היו חוץ מגדר הטבע.

וכן מצינו נסים הרבה בדרך הטבע, כמו נס פורים דאיתא בתיקוני הזוהר, שהוא במדת נצח והוד, ששם היו נסים נסתרים, שהיה הכל בדרך הטבע, הריגת ושתי ולקיחת אסתר והגדת אסתר למלך בשם מרדכי על בגתן ותרש, אך אחר שנתגלה הנס התבוננו הצטרפות הנהגות כל הפרטים איך התאחדו הכל לנס אחד, ומזה התבוננו, אחר שראו מהצטרפות כל המאורעות ביחד, ראו שהיה בהשגחה מראשית ועד סוף בדרך נס נסתר בשעתו ונתגלה אח"כ. וזהו שנזכר במס' מגלה (דף יא.) אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו אימתי בימי מרדכי ואסתר, היינו שהתבוננו בסוף וראו כל המאורעות, אז ראו שהש"י נוהג בכל האומות אף במקום שאין מבינים, אכן ההנהגה בשעתה היה נראה על פי הנהגת הטבע:

תוכן העניינים

שער האמונה ויסוד החסידות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה