שער האמונה ויסוד החסידות· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
הקדמה
פרק א
דע את אלהי אביך ועבדהו, כי עיקר העבודה היא רק כפי הידיעה.
אודה ה' בכל לבב, בסוד שרידים ואוהבים הצמאים לדבר ה' ואוהבי תורתו באמת ובתמים, לא למען חפור בה יעסקו בה, כאשר ילטוש איש קרדומו. ולא למען התעטר בה כלובשי אדרת שער. אך יכופו אזנם לשמוע דברי חכמים, ולבם ישיתו לדעתם:
אף נושאים חרפה עליה וכלמתה תכסה פניהם. כל חורפיה גם אותם יחרפו ובוזיה אותם יבוזו. כל היום כלמה נגדנו, מקול מחרף ומגדף אויב ומתנקם, וכל זאת באתנו ולא שכחנוה, ולא נשקר בברית ה' אלהינו עמנו היא התורה אשר שם בריתו בינו ובינינו:
ועם כי קנאתה אכלתנו וחרפת חורפיה נפלה עלינו, ילעגו עלינו באמרם מה יתן לכם ומה יוסיף הגות בתורה, הכי תוסיפו אם תגרעו בה הלא תורת ה' תמימה:
כל אלה נחתו בנו, לא רק מאובינו שונאינו ומנדינו, אך אף מאחינו בעלי גמרא גמור זמרתא. גם המה בעוכרינו, באמרם, מה לכם להביט ולחפור בעומק, הלא די דברים ככתבן וכהוייתן, ולמה לנו להגות ולהבין תעלומה:
ולא ישימו לב לאזהרת התורה (דברים ד) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ושמרת את חוקיו וגו':
וכן הזהירנו (דברים לב) ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת,. כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים וגו':
וכן אמר דוד המלך ע"ה לשלמה המלך ע"ה (דברי הימים א כח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך:
כי עיקר העבודה הוא רק כפי הידיעה כי תפלה נקראת עבודה שבלב, כדאיתא בגמרא (תענית ב.) ולעבדו בכל לבבכם (דברים יא) איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה. כי עבודה היא ביראה ואהבה כדאיתא בזוה"ק (שלח קסה.) חד בחדוה וכו' לקיימא עבדו את ה' בשמחה וחד ביראה וכו' לקיימא עבדו את ה' ביראה. ואיך יעבוד ויירא ויאהב את אשר לא ידע, כדאיתא בהקדמת תקוני הזהר (דף ה) דרגא עשיראה ביראת ה' אית יראה ואית יראה לאו כל אפיא שוין אית יראה דדחיל בר נש לקב"ה בגין דלא ילקה ליה ברצועה וכו' אוקמוה עלה אין בור ירא חטא בתר דלית ביה יראת ה'. מאן דאיהו דחיל מגו אורייתא דאיהו תפארת דמיניה נפקת וכו' בגין דאיהי יראה דנפקת מגו תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא דאיהו הוי"ה דבגיניה אוקמוהו מארי מתני' גדולה תורה שמביאה לאדם לידי מעשה, דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפקודיא דילה וענשין דילה למאן דעבר על פקודיא ומאן הוא דברא אורייתא ומאן הוא דיהיב לה לישראל איך דחיל ליה ונטיר פקודוי, ובגין דא אמר דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני ליה לנטרא לה איך דחיל מניה ועבוד פקודוי:
ובמדרש שוחר טוב (קיט) במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך, אמר שלמה (משלי ג) בכל דרכיך דעהו, אם ידעת להקב"ה בכל דבר ודבר הוא יישר ארחותיך וכן אמר (תהלים טז) תודיעני ארח חיים. וכן משה אמר להקב"ה (שמות לג) ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך. וכתיב (תהלים כה) הדריכני באמתך ולמדני כי אתה וגו'. וכן הוא אומר (תהילים פ״ו:י״א) הורני ה' דרכך וגו' וכתיב (ירמיה ו) כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם אי זה דרך הטוב ולכו בה. ראו באיזה דרך הלך אברהם ובאיזה דרך הלך נמרוד ואיזה מהן הצליח וכו'. וכן היה דוד אומר לשלמה בנו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו':
ובזהר חדש שיר השירים (דף עז.) כל מאן דאזיל לההוא עלמא בלא ידיעה אפי' אית ביה עובדין טבין סגיאין מפקין ליה מכל תרעין דההוא עלמא. ובזה"ק (תרומה קסא:) דכל מאן דהוי בהאי עלמא ולא אשתדל למנדע ליה טב ליה דלא יתברי בג"כ אתחזי קמי מלכא קדישא למנדע בהאי עלמא ולאשתדל ביה בקב"ה ברזא דמהימנותא הה"ד (דברים ד) אתה הראית לדעת וכו' דהא בגין דא אייתי ליה קוב"ה לבר נש בהאי עלמא. לדעת כי ה' הוא האלהים דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא בכל אורייתא:
פרק ב
חובת הידיעה, היא רק מה שממנו נקח לעבודה, וכל ידיעה שאין יוצא ממנה כח עבודה להשי"ת, על זה אמרו, במופלא ממך אל תדרוש.
ובזהר חדש שיר השירים (שם) חכמתא דאיצטריך ליה לבר נש חד למנדע לאסתכלא ברזא דמאריה וחד למנדע ליה לגופיה ולאשתמודע מאן איהו ואיך אתברי ומאן אתי ולאן יהך ותקונא דגופא האיך אתתקן והאיך איהו זמין למיעל בדינא קמיה מלכא דכולא וחד למנדע ולאסתכל ברזא דנשמתין וכו' ולבתר ברזין עלאין דעלמא דלעילא לאשתמודעא למאריה וכל דא יסתכל בר נש מגו רזין דאורייתא. שהאדם צריך לדעת את בוראו ומדותיו, וכל אשר יש לנו רשות לדעת מה שממנו נקח לעבוד אותו. כי כל מה שאינו יוצא מידיעתו כח עבודה להש"י, זה הוא מופלא מן האדם, ועל זה אמרו בגמרא (חגיגה יג) במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. אכן במה שהורשינו להתבונן, הוא מה שיוצא ממנו ידיעת מציאת הבורא ומדותיו, ואיך ברא וסדר מערכת הבריאה עד תכלית הבריאה, שברא טוב ורע ונתן כח לאדם לבחור בטוב ובחיים, ולזה צריך להתבונן בטוב מה שחפץ הקב"ה לגמול חסד עם בריותיו כמ"ש (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. וזה הוא מכוונת הבורא בהבריאה אשר הורשינו להתבונן בה. והכוונה בראשית הבריאה היתה רק מרצון הפשוט הקדום כקדמותו בלי שום התעוררות מצד הבריאה, שלא היה אז מי שיעורר:
ראשית הבריאה היתה בלא התעוררות מצד הנבראים, אבל מהבריאה ואילך, רצה הקב"ה שע"י עבודת-ויגיעת האדם, יקבל שכר פנים בפנים.
אכן מהבריאה ואילך, חפץ הקב"ה שהאדם על ידי עבודתו ויגיע כפיו יקבל שכר, כדאיתא במדרש (קהלת ד) רעותיה דבר נש דמתקרי לעי ונגיס, ולזה ניתן כח הבחירה לאדם. כדאיתא בתקוני הזהר (תקון ע' דף קלז:) ותו נעשה אדם בעינא אדם דיעביד פקודי אורייתא וישתדל באורייתא לעבדה ולשמרה ויהא ליה אגרא טבא ושולטנו עלייכו ודא איהו (ישעיהו ס׳:כ״א) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר דהא מלאכי עלאי אע"ג דאינון גבורי כח עושי דברו לא עבדו גבורה בפולחנא דקב"ה דאינון פלחין בהכרח ולית לון ערובא דבשרא ויצרא בישא ובגין דא נעשה אדם וישלוט בכו:
כי הש"י חפץ, שיגיע השכר ע"י יגיע כפיו של האדם ואז יקרא כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וכדאיתא בירושלמי (ערלה פ"א משנה ג') האי מאן דאכיל מן חבריה בהית לאסתכולי ביה, שהאוכל מתנת חנם אינו יכול לקבל מהנותן פנים בפנים. וזה דאיתא בגמרא פסחים (דף קיח.) הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד. כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה עד שלא נתן את התורה וזן אותם בחסדו:
ולכן מצינו, שאברהם אבינו קודם שהתחיל במצות התורה בקום ועשה, היינו מצות המילה, לא היה יכול להסתכל בפני שכינה, כדאיתא במדרש תנחומא (לך כ'). ולזה ניתנה התורה לעדת יעקב, כדי להיטיב להם שיעבדו את הש"י בכח בחירתם וירדפו לדעת את ה' ע"י התורה, וזה עצמו הוא שכרם, שיזכו לדעת את ה', ובזה יזכו לחיי עולם ויאכלו יגיע כפיהם ויקבלו אור הש"י פנים בפנים:
פרק ג
מבאר, הענין של תורה ועבודה שמצינו קודם מתן תורה.
ואף שמיום שברא הקב"ה אדם על הארץ התחיל להאיר לו דברי תורה, דבאורייתא ברא קב"ה עלמא, והאיר לו לדעת שנברא בדברי תורה, וזה הוא שרש חייו, כדאיתא בזה"ק (בראשית לז:) ואמר רבי אבא ספר ודאי נחתי ליה לאדה"ר וביה הוה ידע חכמתא עלאה וספרא דא מטא לבני אלהין חכימי דרא ומאן דזכי לאשגחא ביה ידע ביה חכמא עלאה ומשגיחין ביה וידעין ביה וכו' וכן תנינן ספר הוה ליה לחנוך ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם. ושם (בדף נה:) והא אוקימנא דכר הוה אדם בגנתא דעדן נחית ליה קוב"ה ספרא על ידא דרזיאל מלאכא קדישא ממנא על רזי עלאין קדישין, וביה גלופין גלופי עלאין וחכמה קדישא ושבעין ותרין זינין דחכמתא הוו מתפרשין לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאי וכו' ואנח ליה לשת בריה וכן לכל אינון תולדות עד דמטו לאברהם, וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה. והא אתמר. וכן לחנוך אתיהיב ליה ספרא ואסתכל מניה ביקרא עלאה. ושם (דף נח:) ת"ח כיון דאתיליד נח חמא עובדיהון דבני נשא דאנון חטאן קמי קוב"ה והוה גניז גרמיה ואשתדל בפולחנא דמאריה וכו' וכי תימא במה אשתדל בההוא ספרא דאדם וספרא דחנוך והוה אשתדל בהו למפלח למאריה. ובזה"ק (נח עב:) ר' שמעון אמר אלו הוינא שכיח בעלמא כד יהיב קוב"ה ספרא דחנוך בעלמא וספרא דאדם אתקיפנא דלא ישתכחון ביני אנשא וכו':
ובזה"ק (יתרו ע.) אמר ר' שמעון ארימית ידי בצלו למאן דברא עלמא דאע"ג דבהאי קרא גלו קדמאי סתימין עלאין, אית לאסתכלא ולעיינא ברזין דספרא דאדם קדמאה דמתמן אתמשכא ספרא גניזא דשלמה מלכא. וכן מצינו שהיה בית המדרש של שם ועבר (בראשית כה) ותלד לדרוש את ה' ובמדרש רבה (סג) שהלכה לבית מדרשו של שם ועבר ובמגילה (דף יז.) שהיה יעקב נטמן בבית עבר:
וכן נמצאו כמה בריתות שהיו מקובלים אצל חכמינו ז"ל. ספר רזיאל שהוא מקובל שהוא ספרא דאדם קדמאה, וספרא דחנוך, ובאמת נמצאו בספר רזיאל שבידינו שנוסף בו הרבה ענינים מלוקטים מהתנאים מאותיות דר"ע ופרקי דר"א ומכתבי יד הגאונים, ועוד נוסף בו כמה ענינים, מכל מי שהיה בידו הספר הזה. כמו שנמצא בהרבה ספרים ישנים, שכל מי שהיה הספר תחת ידו הוסיף בו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ובודאי היו בו הרבה מיסודי הספרים שלא הגיע לידינו. וכמו שנראה מספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה שיש בידינו חמשה פרקים. וכדאיתא בספר מגן אבות להגאון ר' שמעון בר צמח ז"ל הוא בעל התשב"ץ בהקדמתו לספר הנ"ל על מאמר רבותינו במסכת ע"ז (דף יד:) ע"ז דאברהם אבינו ת' פרקי הוה ואנן חמשה אית לן, היינו שנשאר לנו מזה בספר יצירה, שהוא חמש פרקים שפרק הששי נכלל עם החמישי. וכמו שמבאר שם שכל אלו היה הרחקת הגשמיות, שכל הכחות הם סבות נבראות, ובאר אותם שלא יטעו אחריהם בני האדם שהם אלהות, והנשאר בידינו הוא ספר יצירה. שזה הוא שצריך האדם לדעת לעבוד בזה את הש"י. והוא בירר עבודות הקדושות מהפסולות, וכמו דאיתא בספר יצירה (פרק א) הבן בחכמה וחכם בבינה והעמד דבר על בוריו והושב יוצר על מכונו:
פרק ד
ההנהגה היתה תחלה במדת "עליון" למעלה מהשגת אדם. ואברהם הסיר ההסתר בין אור הש"י להשגת האדם.
והנה מימות אברהם אבינו ע"ה התחילו השני אלפים תורה, שאיתא בגמרא סנהדרין (דף צז.) שני אלפים תהו ושני אלפים תורה וכו', ואיתא ברמב"ן ז"ל פרשת בראשית פסוק ויברך אלהים את יום השביעי, שבימי אברהם אבינו ע"ה התחילו השני אלפים תורה. וכדאיתא במדרש רבה (בראשית ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום זו דורות הראשונים, ויאמר אלהים יהי אור זה אברהם. ואברהם אבינו התחיל להאיר לעולם, שהש"י נמצא גם בעוה"ז. וזה ששם בן נח שהוא מלכי צדק מלך שלם היה עובד הש"י בהשגת שם אל עליון, כמו שנאמר (בראשית יד) והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. כי עליון מורה על מה שהוא למעלה מהשגת ותפיסת האדם, וכן היה למוד התורה והעבודה מה שהיה קודם מתן תורה, היה בגודל התבטלות ונסיונות וסבלנות עצומה, ועי"ז הגיעו להשגת ידיעת מציאות הש"י, שההנהגה היתה במדת עליון:
אכן אברהם אבינו היה מכיר שהש"י מלא כל הארץ כבודו, והסיר ערלת ההסתר המסתרת בין אור הש"י להשגת האדם, וזה שאחר מצות המילה מצינו (בראשית כא) ויקרא שם בשם ה' אל עולם. היינו שניכר מציאותו בכל הויות הבריאה. וכדאיתא במדרש רבה (וירא מח) מבשרי אחזה אלוה, אילולי שעשיתי כן היה הקב"ה נגלה עלי, שהיה רואה מכל פרטיו את אור הש"י. ומה שמצינו, שאמר אברהם אבינו (בראשית י״ד:כ״ב) הרמתי ידי אל ה' אל עליון, היתה זאת קודם המילה, ומבואר ענינו בפנים פרשת לך(בבית יעקב לג). וכן מצינו שהאבות למדו תורה לבניהם, כדאיתא במדרש תנחומא (ויגש יא) וברבה (ויגש צה), וכן מצינו במדרש רבה (שמות ה) שהיו לישראל במצרים מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת:
פרק ה
העיקר היה במתן תורה, שנתגלה דהעולם מלא כבודו, והכרה זאת נקראת יגיע כפיו של האדם.
אכן במתן תורה נאמר (שמות י״ט:כ׳) וירד ה' על הר סיני. וכדאיתא בזה"ק (יתרו פב.) תאנא בההוא שעתא דקב"ה אתגלי בטורא דסיני הוו חמאן כל ישראל כמאן דחמי נהורא בעשישותא, ומההוא נהורא הוי חמי כל חד וחד מה דלא חמי יחזקאל נביאה, מאי טעמא משום דאינון קלין עלאין אתגליאו בחד כמה דאמינא דכתיב וכל העם רואים את הקולות.
וענין הקולות, מורה לקול פנימאה, שאז נתגלה לישראל שכל העולם מלא כבוד הש"י, והוא המחיה והמהוה כל דבר תמיד, וכדאיתא בזה"ק (שם פא:) אמר רבי שמעון ת"ח קול השופר אתרא דקלא היינו דכתיב (דברים ח׳:ג׳) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם מאי מוצא פי ה' דא קול השופר.
ובתקוני הזהר תקון ס"ט (דף קיז:) ולקבליהו אמר דוד ז' קלין דהבו לה' בני אלים ועל אלון שבע כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. ובזה"ק (מצורע נג:) תורה אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע:
ולכן ממתן תורה ואילך, שוב לא נקרא זן אותם בחסדו, כי במתן תורה הרבה והגדיל חסדו עד שנקרא יגיע כפיך כי תאכל. ואף כי הכל בחסדו, אכן זה הרצון הוא במתן תורה, שעל ידי הכרת אור הש"י וידיעת מציאותו בעולם הזה, ע"י זה נקרא יגיע כפים של האדם. כי חפץ הקב"ה לזכות אותנו, לפיכך הרבה לנו תורה ומצות. והתורה היא כוללת כל הבריאה, שאין שום אדם שלא יוכל להגיע אל כל ההשגה עד כמה שהגביל הש"י, כדאיתא בזה"ק (יתרו פג:) וכלהו דרין בתראין כלהו אזדמנו לתמן וכלהו קבילו אורייתא בטורא דסיני וכו' וכולהו כל חד וחד כדקא חזי ליה. ואין שום דבר בתורה שאינו נצרך לכל אדם, כדאיתא בזה"ק (שם) וידבר אלהים את כל הדברים האלה כל אינון טעמין כל אינון רזין כל אינון סתרין גזרין וענשין. לאמר. למהוי ירותא לכלא דכתיב (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. ובמדרש רבה (צו פ' ט) במעשה דרבי ינאי שהאכיל לאיש אחד שבדקו ולא מצא בו תורה וכו' והשיב לו ירותתי גבך וכו' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קהלת ינאי לא נאמר אלא קהלת יעקב:
כל אדם יוכל להשיג בתורה כפי ערכו, גם מסודות התורה. והתורה כולה היא מה שנצרך ללמוד כדי לקיים, אף מעשה מרכבה.
ואף שאין כל אחד יכול להשיג הכל בהשגה שלמה, אבל כל אחד יכול להשיג כפי מדרגתו גם מסודות התורה, וכדמסיים בזוה"ק (יתרו פג:) דאי תימא לגלאה מה דלא אצטריך לגלאה לכל בר נש כתיב אנכי ה' אלהיך כמה דאנא טמירא וסתים כך יהיו מלין אלין טמירין וסתימין בלבך. ובתורה נרמז כל ההנהגה לכל הדורות עד סוף כל הדורות. וכל מה שהובא בתורה הם עצות לפני כל אדם, וכדאיתא בזוה"ק (בהעלתך קנב.) רבי שמעון אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטי וכו'. ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגין כך אמר דוד (תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה דתחות לבושא דאורייתא. והוא שצריך האדם להתבונן בכל התורה כולה שהיא חיי עולם, וחיי כל האדם, וכל התורה צריכה לכל האדם, ולשום לב שאין שום ספור בתורה שאינו נצרך לכל אדם לעבודת השם יתברך:
וכן איתא במדרש משלי (סוף פרשה י) א"ר ישמעל בא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כלו בעמק יהושפט, וכיון שתלמיד חכם בא לפניו אומר לו כלום עסקת בתורה אמר הן, אומר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית וכו' בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו וכו' וחושב שם כסדר. בא מי שיש בידו שנים או שלשה סדרים ואח"כ בא מי שיש בידו הלכות, אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית. בא מי שיש בידו תורת כהנים, הקב"ה אומר לו חמשה חמשי תורה למה לא שנית וכו'. בא מי שיש בידו חמשה חמשי תורה, אומר לו למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עוניתיהן של ישראל וכו'. בא מי שיש בידו אגדה, הקב"ה אומר לו תלמוד למה לא למדת שנא' (קהלת א׳:ז׳) כל הנחלים אל הים והים איננו מלא ואיזה זה תלמוד. בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה וכו' שאין הנייה בעולמי, אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבין ועוסקין בד"ת ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה כסא כבודי האיך הוא עומד וכו':
המקיים פשוטי מצוות, וכן המתפלל בכוונה פשוטה, אף שאינו יודע כוונת המקובלים, הוא מכון לרצון ה', ומעלה עליו השי"ת כאילו כוון כראוי.
ובאמת גם מעשה מרכבה הוא ג"כ מה שנצרך האדם ללמוד כדי לקיים, וכדאיתא במסכת חגיגה (דף יד:) שאמר רבן יוחנן בן זכאי על רבי אלעזר בן ערך ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים. נאה מקיים ואין נאה דורש. אשריך אברהם אבינו שרבי אלעזר בן ערך יוצא מחלציך. והרי שגם מעשה מרכבה צריך ללמוד ולעשות ולקיים. וענין נאה מקיים ואינו נאה דורש, שכל נפש מישראל שמקיים פשוטי מצות בכל פרטותיהם, הוא מכוון לעומק רצון הש"י, ומעלה עליו הש"י כאלו קיים בכל כוונותיהם. וכן המתפלל בכוונה היותר פשוטה בלב שלם, אף שאינו יודע שום כוונת המקובלים, הוא מכוון לרצון הש"י, ומעלה עליו הקב"ה כאלו התפלל בכל הכוונות היותר גבוהות. וכדאיתא בזה"ק (ויחי דף רמג:) שרבי יוסי ורבי חזקיה שאלו לרבי שמעון, אמר רבי חזקיה הא דאמרינן לעולם יסדר אדם שבחא דמריה ולבתר יצלי צלותא. האי מאן דלביה טריד ובעי לצלאה צלותיה ואיהו בעקו ולא יכיל לסדרא שבחא דמריה כדקא יאות מאי הוא, אמר ליה אע"ג דלא יכיל לכוונא לבא ורעותא סדורא שבחיה דמריה אמאי גרע, אלא יסדר שבחא דמריה אע"ג דלא יכיל לכוונא ויצלי צלותא וכדמסיים שם כל הענין, מאן דיכיל לסדרא שבחא דמריה ולא עביד, עליה כתיב וכו'. אבל מי שאינו יכול מקבל הקב"ה תפלתו וכל עבודתו, אף שאינו מכוון כמו שנאמר שם שמעה ה' צדק וכו'. וזה הוא נאה מקיים ואינו נאה דורש:
ובאמת צריך האדם ללמוד ולהבין, שכל מה שנתן הקב"ה התורה לישראל, הוא רק מה שנצרך לעבודתו יתברך ונצרך לכל ישראל. שלפי שיודע להבין ולחקור בכבוד בוראו, יודע מה הוא אהבתו ויראתו, ואיך נמצא כבוד ה' בכל פרט מעשה, ולמי הוא מתפלל, ומצות מי הוא מקיים, ואיך אור הש"י והשגחתו נמצא בכל פרט:
פרק ו
וכדאיתא בזה"ק (תרומה קס:) בענין כוונת שמע ישראל, דיחודא לבתר קא מיחד תלת סטרין ה' אלהינו ה' אחד למהוי כלא חד. ושם (קסא.) רבי חייא פתח אבתריה ואמר אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים וכו' וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכו' הכא תליא כל רזא דמהימנותא, למנדע מגו דא רזא דכל רזין סתימו דכל רזין סתימו דכל סתימין הוי"ה אלהים שם מלא וכלא חד. ובפרשת (פקודי רס.) ומאן דארכיב זינא בזיניה וידע לקשרא קשרא בקשריה היכלא בהיכליה דרגא בדרגיה, דא אית ליה חולקא בעלמא דאתי כמה דאוקימנא ועל דא האי איהו שלימו דכלא וכד אשתלים דא בדא ואיהו כלא חד עובדא זינא בזיניה דנפיק מהאי שלימו ההוא אקרי מעשה מרכבה, ורזא דא וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא כדין ה' הוא האלהים וכו'. ועל זה איתא בזה"ק (תרומה קסא.) הנ"ל שזה הוא מצות וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:
פרק ז
כל מה שמשיג האדם יותר, רואה יותר איך אורו ית' מגיע אפילו עד הלבושים היותר רחוקים. ובזה יש דרגות, כל אחד כפי כח קיבולו יכנוס לפרד"ס, ומה שאין בכוחו להשיג, על זה נאמר במופלא ממך אל תדרוש.
ולהיות לא לבאר הפרטים ידרש בזה, אך בכולל הוא לראות איך אור השי"ת והשגחתו נמצא בכל פרט, שכל הפרטים הם מרומזים בשם אלהים, כדאיתא בזה"ק (משפטים קח:) ושרש האור הוא משם הוי"ה ולאחד אור שניהם שיתאחדו בלב האדם והשגתו, כל מה שמבין יותר ומשיג יותר, רואה יותר איך אור הש"י מגיע אפילו בלבושים היותר רחוקים, וגם מהם יוצא כבוד שמים ולכבודו בראם. ובספר הבהיר (בד"ה שאלו תלמידיו של ר' רחומאי) הא דאמרינן עלה במחשבה ולא אמרינן ירד, דהא אמרינן המסתכל בצפיית המרכבה ירד ואח"כ יעלה וכו' שזה הוא מעשה מרכבה לראות שהכל ברא הש"י לכבודו אפילו לבושים הרחוקים. ובזוה"ק שמות (דף טו:) אמר ליה רבי עקיבא מהו דכתיב אל גנת אגוז ירדתי וכו' ומה דאמר ירדתי כמה דתנן ירד פלוני למרכבה וכדמסיק שם בקליפי דאגוזא וכו'. ולכן יש בזה דרגות, כל אחד כפי כח כלי קבולו כן יכול לכנוס לפרדס, ומה שאין כחו להשיג, על זה אמרו במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, אין לך עסק בנסתרות:
פרק ח
ענין מה שיש תועלת לחכמה מן הרע.
וזה דאיתא בזה"ק (ויחי רכג:) ובגין דשלמה מלכא ירתא לסיהרא בשלימותא בעי לירתא לה בפגימותיה, ועל דא אשתדל למידע בדעתא דרוחין ושדין, למירת סיהרא בכל סטרא, וביומוי דשלמה בכלא אתנהיר סיהרא. ובתקוני הזהר (תקון כ"ו עא:) דודאי קוב"ה ושכינתיה לא אשתני דא מן דא אבל לגבי אחרנין אשתני ואסתתר בכמה לבושין ובכמה כסויין וכמה קליפין, ובגין דא אמר שלמה ע"ה (שיר השירים ו׳:י״א) אל גנת אגוז ירדתי, דאיהו הוה ידע בקליפין כלהו ובגין דא לא שביק אפילו מיני דכשוף דלא ידע בגין דידע בקליפין, ורעיא מהימנא איהו יתבר כל קליפין ונפיק מתמן מוחא דאיהו יקו"ק וכו'. ובזה"ק (תזריע מז:) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף זעיר מן שטותא ולמנדע לה בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה וכו'. וזה דאיתא בזה"ק (בא לד.) דהכי אתחזי ליה לבר נש למנדע טב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב, ודא איהו רזא דמהימנותא. שכל מה שיוכל להשיג הטוב שנמצא בהרע, כל כך יכנוס לדעת שגם את זה לעומת זה ברא הש"י. וזה דאיתא בזה"ק (שמות טו:) אמר רבי עקיבא מהו דכתיב אל גנת אגוז ירדתי וכו' ומה דאמר ירדתי כמה דתנן פלוני ירד למרכבה וכו' אמר ר"ע האי לכלוכא דהוא כקליפוי דאגוזא למאי רמיזא וכו':
ובזה"ק (פקודי רלג:) כתיב אל גנת אגוז ירדתי וכו' מה אגוזא אית ליה קליפה דסחרא וחפיא על מוחא ומוחא לגו, אוף הכי בכל מלה דקודשא, קדושה לגו וסטרא אחרא לבר וכו':
פרק ט
מבאר שינוי הגילוים של יחזקאל וישעיה, שלא נתגלה שום דבר, אלא מה שנצרך לאדם לעבודת ה' באותו הזמן.
ובזוה"ק (שמות ב:) ותו אית לשאלא אי יחזקאל נביאה מהימנא הוה אמאי גלי כל מה דחמא, מאן דמלכא אעיל ליה בהיכליה אית ליה לגלאה רזין דחמא, אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה וכל מה דחמא בהימנותא איהו וברשותא דקוב"ה גלי כל מה דגלי וכלא אצטריך. וכדמסיק שם, לפי שהיו עתידים לירד לגלות, מגודל תענוג שהורגלו בארץ, וגלות בבל הוא כבד מאד, לכן הוצרך לגלות להם מעשה מרכבה בלבוש הזה, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג:) שישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך ויחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך:
והענין שיחזקאל ראה כל הלבושים היותר רחוקים והיותר חיצונים, שגם בהם נמצא אור הש"י והשגחתו, וזה מרומז שראה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב, שבלבושים האלו ג"כ מנהג הש"י, ורוח סערה עשה דברו:
וכדאיתא בזה"ק (פנחס רכז:) והאי איהו רוחא דאסעיר גופא דבר נש מה דכפיף ליה אליהו תחותוי וסליק לעילא ביה הה"ד (מלכים ב ב׳:י״א) ויעל אליהו בסערה השמימה וכו' לשמאלה רוח סערה וכו'. ובלקוטי תורה לרבינו חיים וויטאל ז"ל (איוב לח) שהראהו הקב"ה לאיוב, שהוא יתברך שליט על הנחש ורוח סערה עשה דברו:
והענין הזה מרומז בזה"ק (במדבר קיח:) בענין המתחיל איש על דגלו באותות, דאיתא (שם) אבל ודאי הכי הוא דהא אילנא עלאה קדישא בהו אחתם בחותמוי ואוקמוה דכתיב (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין וגו' דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו ואפין הוו לד' סטרי דעלמא ומתפרשין בדיוקניהון וכלהון כלילן ביה באדם. מיכאל מימינא גבריאל משמאלא. אוריאל לקדמייהו. רפאל לאחורייהו. שכינתא עלייהו וכו'. ומבאר שם כל ענין התקשרות ישראל עם הקב"ה, ועניני השגחת הש"י בהנהגה, ובסדר התנהגות השפע והחיים, עד שמבאר ענין השגחת הש"י דרך לבושים וכדמסיק (שם קיט.) אמר רבי יהודה האי בישראל ודאי הכי הוא אבל באו"ה דחמינא כהאי גוונא מאי טעמא, א"ל ודאי שפיר הוא דקא אמרת, פתח ואמר מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'. ת"ח כגוונא דאית לעילא אית לתתא. לעילא אית ימינא ואית שמאלא לתתא ישראל ועמין וכו' וכלהו לתתא מכלהו דרגין דשמאלא וכלהו דרגין אחידן דא בדא עד דתליין מן ריישא, וכגוונא דרישא נטיל בההוא גוונא נטיל זנבא דאיהי תתאה. מ"ט בגין דאחיד ביה וכו' בלעם הוא אשתמש בכלהו כתרין תתאין והוא הוי חמי בהאי תתאה דאיהו זנבא דלא יכיל לאתדברא אלא ברישא, בגין כך אמר מה אקוב לא קבה אל דההוא רישא עלאה לא אשתכח בדינא באינון יומין וכו'. בכה רבי אלעזר פתח ואמר (ירמיה מו) קולה כנחש ילך וגו' השתא דישראל בגלותא איהי ודאי אזלא כנחש חיויא כד איהו כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה. אוף הכי השתא בגלותא כהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט. מאן עביד לזנבא דיסתליק לעילא ושליט ומחי רישא דאתכפיא לתתא, ועם כל דא מאן מדבר ליה לזנבה ומאן נטיל למטלנוהי האי רישא אע"ג דאיהו כפיף לעפרא הוא מדבר למטלנוהי וכו' אתי רבי יהודה ונשיק ידוי אמר אלמלא לא שאילנא מלה בעלמא אלא דשאילנא דא ורווחנא לה די לי, דהשתא ידענא עמין עכו"ם ושלטנותא דלהון היך מתדבר וכו'. שנודע לו ענין ההנהגה בתוך ההסתר שזה נרמז במרכבת יחזקאל כנ"ל. שנזכר מכל ההסתרות רוח סערה ענין גדול מה שלא נזכר במרכבת ישעיה, שאז לא היה נצרך כנזכר לעיל. ודי למבין הערה להעיר הבנה בענין שהוכרח יחזקאל לגלות מה שלא היה צורך לישעיה. והרי שלא נתגלה שום דבר בתורה, אלא מה שנצרך לאדם לעבודת הש"י ולחיזוק אמונתו ובטחונו בהש"י:
פרק י
בקבלת התורה ניתן הפשט והסוד, וכל אחד הבין לפי השגתו, ונתרבה התורה בדור המדבר, ובמיתת משה רבינו נתמעט אור התורה, והתחיל להאיר תורה שבע"פ.
והנה בעת שנתנה התורה לישראל ניתן להם הפשט והסוד ביחד, וכל אחד הבין בפשט וסוד כפי השגתו. כדאיתא בזה"ק (יתרו פג:) הנ"ל כל אינון טעמין כל אינון רזין כל אינון סתרין גזרין וענשין לאמר למיהוי ירותא לכלא וכו'. וכן נתרבה דעת התורה בדור דעה הוא דור המדבר, כי כל הדור הזה היה דור דעה. ובמיתת משה רבינו ע"ה נתמעט אור התורה שבכתב, כדאיתא בזה"ק (תרומה קנו.) בשעתא דמית משה אתחשיך שמשא בטיהרא ואנעלת תורה שבכתב נהורתא דאספקלריא דנהרא. שקדושת נביאים היא קטנה מקדושת תורה. אכן אז התחיל להאיר תורה שבע"פ, שהיא נמשלה לירח המקבל מהשמש שכל זמן שהשמש זורח אין אור הירח ניכר, וכשבא השמש אז יתגלה אור הירח והנביאים הם האירו לאור תורה שבעל פה וכדאיתא בזה"ק (קדושים פב:) ועם כל דא מאן דלא קביל ממאריה אלא משלוחיה איכא אפרשותא ומאי אפרשותא איכא בין דא לדא דהא כתיב משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע אנא קבילנא ולבתר מוסרנא לכלהו והכי מאן דמקבל מאחרא כקבלת סיהרא וככביא משמשא ובהאי קבול אתמלי:
וכן הוא בכל סדר הדורות, מתמעטים המקבלים מן המשפיע.
וכן בכל סדר הקבלה, מה שנתשלשל הוא בסדר משפיע ומקבל, שהדורות מתמעטין, כדאיתא בגמרא שבת (קיב:) אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים וכו'. וכן סדר הקבלה יהושע לזקנים וזקנים לנביאים ראשונים ונביאים ראשונים לנביאים אחרונים. וכן היה בבית דינו של דוד המלך ע"ה, שהוא היה הכולל מקדושת נביאים וקדושת כתובים שדוד המלך נחשב בכלל נביאים כי דבריו נמנו בכלל נביאים, כנזכר בספר שמואל ב' (פרשה כג) ואלה דברי דוד האחרונים:
ענין שינוי השירה בספר שמואל ותהלים, דדוד היה הכולל מקדושת נביאים וכתובים.
ולכן השירה שנכתבת בשמואל בשנויים ממה שנכתבת בספר תהלים (יח) ששם הוא בקדושת כתובים, וכן נמצא שנויים בדברי דוד ושלמה ממה שנכתבים בשמואל ובמלכים ממה שנכתבים בדברי הימים, מפני ששם הם בקדושת כתובים והרואה יבין. וכדאיתא בזה"ק (ויחי רטו:) ובכל עדן דלא הוה דור ממלל תחות גדפי שכינתא דא מלתא אלא אתנבי מה דליהוי אתקרינא זאת. וזה שמחלק שם בין נבואת נביאים לרוח הקודש שנכתב בו כתובים ע"ש. ובזה"ק (תרומה קנו.) בשעתא דמית דוד מלכא כנישת סיהרא נהורהא ואורייתא דבע"פ כנישת נהורהא. ומההוא זמנא אתגניזו נהורין דאורייתא ואסגיאו מחלוקת על משנה וחכימיא במחלוקת וכלא תקיפי לבא בערבוביא:
גם סדר קבלת פנימיות התורה, היה כך, עד אנשי כנה"ג שהיו מלמדים הפשט והסוד יחד לתלמידיהם, וכל אחד השיג הסוד כפי השגתו, עד שרבו הפרוצים ואז הסתירו הסוד בלבושי התורה.
וכן היה סדר הקבלה בפנימיות התורה ביחד. שפנימיות דברי תורה נקרא קבלה, כדאיתא בתקוני הזהר (תקון כ"א נח.) כד אזלת לגביה לקבלה אתקריאת הלכה כד מקבלא מניה אתקריאת קבלה וכו'. והיינו שנקודת כנסת ישראל כד אזלת, היינו קודם שמקבלת שפע האור ואינו רק בלבושים, זה הוא הלכה, שהוא הלבושים מדברי תורה, וכשקבלה האור להשיג הפנימיות, זה הוא קבלה. וקבלה מתיחס וקרוב לתורה שבכתב יותר מלבושי דברי תורה, שקבלה היא לבאר איך התורה שבעל פה קבועה בתורה שבכתב. ולכן בכל מקום נזכר בזה"ק לשון תא חזי, ובש"ס איתא תא שמע. וסדר הקבלה היה אצל כל המקבלים [כדאיתא בספר ברית מנוחה בהקדמה, שחושב סדר הקבלה בסודות הצפונים בשמותיו של הקב"ה, מאדם הראשון עד רבי שמעון בר יוחאי. וכתב שם שגם הגאונים העמיקו לדעת בסודות הקב"ה כפי חכמת הזמן וכפי חכמת הדור]. וכן הגיע סדר הקבלה עד אנשי כנסת הגדולה, וזה מרומז בסוד שמותיו של הקב"ה, והיו מלמדים לתלמידיהם הפשט והסוד, וכל אחד כפי השגתו, כן השיג בסודות התורה. עד שנתמעט כבוד התורה, כדאיתא בגמרא קידושין (עא.) משרבו הפרוצים וכו' ואז התחילו להעלים סודות התורה כדאיתא (שם.) וכן מצינו שהתנאים הסתירו דבריהם מאד. וכן איתא בזה"ק (לך צו:) שרבי אבא גלה רזי תורה ואמר לו רבי שמעון גוזרנא דבאורייתא דא יגלון לבבל ביני חבריא וכו' אמר ליה חס ושלום דאתענשו אלא בגין דמלין אתגליין ביניהו כל כך יגלון ביני חבריא ילפין אינון ארחין ואתכסיין מלין בגוויהו, דהא מלין לא אתגליין אלא ביננא, דהא קב"ה אסתכים עמנא ועל ידנא אתגליין מלין. והיינו שבבל יודעים להלביש סודות התורה בלבושים. וכדאיתא בזהר הקדוש (ויחי רכד:) אמר רבי שמעון כד אנא בין אינון חבריא דבבל מתכנשי גבאי ואולפי מילי באתגליא ואינון עיילי לון בגושפנקא דפרזלא תקיפא סתימא מכל סטרין וזה ענין תלמוד בבלי, דאיתא בגמרא סנהדרין (כד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודא של בבל, ששם נסתרו דברי תורה בלבושים, שנראה כלבושים פשטיים, שהם יכלו להסתיר סודות התורה בלבושי עוה"ז. והיו סודות התורה מסורים לבעלי הסוד:
פרק יא
רבי שמעון בר יוחאי היה המיחד בכל סודות התורה, שזכה למדרגת משה רבינו. וכל העולים במדרגת סודות התורה, הכל הוא על ידו.
ורבי שמעון בן יוחאי ז"ל היה המיוחד בכל סודות התורה, שזכה להתגלות אליהו ז"ל בהמערה, כדאיתא בזהר חדש (תבא סה.) ובהקדמת תקוני הזהר. ובזה"ק (אחרי סא.) שזכה למדרגת משה רבינו ע"ה, עליה כתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, וכל העולים במעלת סודות התורה הוא רק על ידי רבי שמעון בן יוחאי, בסודות שנתגלו על ידו. וכדאיתא בזה"ק (שם) ורבי שמעון בן יוחאי שליט בחכמתא על כל בני עלמא כל אינון דסלקין בדרגוי לא סלקין אלא לאשלמא עמיה. וכדמסיים הזה"ק (שם סא:) ורבי שמעון בן יוחאי מן יומא דברא עלמא הוה אזדמן קמי קב"ה ואשתכח עמיה וקוב"ה קרי ליה בשמיה. שהתגלות דברי תורה שנתגלו לרבי שמעון, היא התגלות התשב"כ, שאין דבר בעולם שיהיה חוץ מן התורה, שהכל הוא מן התורה. וכדאיתא בזה"ק (האזינו רפז.) רבי יהודה אמר קב"ה שמים אקרי ובגין דאקרי שמים כל אינון רקיעין דאתכלילן בשמא דא כד מתחברין כחדא אקרו שמים ואקרו שמא דקב"ה, מאן אינון רקיעין שבעה אינון כמה דתנינן וילון רקיע שחקים וכו' ובאגדתא דבי רב המנונא סבא הכי תנינן, רבי יצחק אמר הני ברייתי דבי רב המנונא סבא הכי וסגיאין אינון בכל הני גווני כמה דתנינן, אמר רבי שמעון תנינן באינון ברייתי דלגבי דכל הני שבעין כתרין דמלכא לקבליהון שוין ז' רקיעין וז' כוכביא דרהטין ואזלין וקרי לון שמהן בשמהן, ואע"ג דשוין כלהו כסאי דרקיעין דשבעה ככביא שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה ושוין אלין לקבל אלין בכסויא דמלין לגבי אינון (ישעיהו מ״ז:י״ג) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים, כלהו מלין מתכסיין, ואע"ג דלאו אורחי דאורייתא ואנן בתר אורחי דאורייתא קא אזלינן כמה דכתיב (בראשית כ״ו:י״ח) ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו כמה דמליל קב"ה אזלינן ובהדיה אזלינן, כמה דכתיב (דברים כח) והלכת בדרכיו. והענין שרבי יהודה אמר דהקב"ה שמים אקרי, שהתכללות כל הרקיעים נקראו שמים, וזה הוא שם הש"י. וע"ז אמר רבי יצחק שנמצא בברייתות שנזכר בהם כל מערכת צבאי מעלה שבעים כתרים ושבעה רקיעים ומזלות ומשמשיהם ומשרתיהם:
פרק יב
השמים וכל מערכת צבא מעלה, אף שהשי"ת מנהג העולם על ידיהם, אינם כנוים לשם.
ואף שבאמת הש"י מנהג על ידיהם הנהגת העולם, וכח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, אבל בתורה לא נזכר שמותם, ולכן אינם אפילו בכלל כנויים לשם. וכדאיתא בגמרא שבועות (לה.) משביע אני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורין, וכדאיתא שם בגמרא דחנון ורחום אף שהן נמחקין הרי זו שבועה, וכדמפרש רבא שם, כיון דליכא מידי אחרינא דאקרי רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר. הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה א) אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ היינו אומרים שמים וארץ אלהות הן, לכך נאמר את השמים ואת הארץ. ובספר הבהיר (בד"ה ישב רבי ברכיה ודרש מאי דכתיב ויקחו לי תרומה) מנלן דשמים איקרי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים אטו שלמה התפלל אל השמים שישמע תפלתם אלא אותו שנקרא שמו על השמים וכו'. ובמדרש הנעלם (בראשית יא) ואתה תשמע מן השמים אבעיא ליה למימר א"ל רבי יוחנן מקרא חסר הוא וכו' צלותהון דישראל וכו' בההוא רקיעא דאיקרי שמים דתמן בעותהון דישראל. וזה שמסיים רבי שמעון בזה"ק (האזינו רפז. הנ"ל) אמר רבי שמעון ארימית ידי בצלו לקדישא עלאה דמלין אלין אתגליאו על ידי בההוא עלמא כמה דאתכסיאו בלבאי. ולית אנן באינון ארחין דאינון ברייתי אורחי דאורייתא נקטינן. תאנא אמר רבי יהודה מאן לך רב בחכמתא כדוד מלכא ושלמה מלכא בריה, בהאי כתרא דאשתמודע בבריתי אלין וסיהרא קרייה דוד מלכא צדק דהא דיליה הוא דכתיב (תהילים קי״ח:י״ט) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, שלמה מלכא הכי נמי ואיהו אתקרי צדק ושמשא דאתקרי בברייתי ברית איהו אקרי משפט וכו'. אמר רבי שמעון עד אימתי יקרון חברייא בהני מלין, הא אנן בתר קוב"ה אזלינן ואנן ידעי מלין והא אתגלי על ידן מלה דא מה דלא אתגלי לקדמאי:
בבריתות שקודם מתן תורה, לא נתגלו עדין שמות הקב"ה, ונקראו כנוים בשם "שמים" או "שמש" וכדו', ומה שמביא בזוה"ק דבריהם, זהו רק בדרך דרוש אבל לא שיכונה "שמים" לכח פועל, שיתפללו להשי"ת בשם זה.
וזה שאמר רבי שמעון על אלו הברייתות, שאף שהם קדושים, וכוונתו על כל הברייתות הקדושות שהיו לפניו, ספר יצירה וספר המלבוש וספרא דחנוך ופרקי המרכבה, שכל אלו שהם קדושים בקדושה עצומה. ואף שרבי שמעון היה בקי בהם הביא מדבריהם בזה"ק ובתקונים. שבזה"ק (פנחס ריז.) קורא רבי שמעון לברית קדישא דאיקרי שמש. ובזה"ק (שמות ג:) שמש ומגן דא ברית קדישא. וכן מדת מלכות נקרא כמה פעמים בזה"ק צדק. בזה"ק (לך פו.) צדק יקראהו לרגלו דא הוא רקיע תתאה. ובזה"ק (נשא קמה:) וזאת אתקרי צדק וכו'. אכן מה שנקראו בשמות אלו, הוא רק בדרך דרוש ורמז, אבל בבריתות הקודמים נקראים שמות אלו לכנויים לשם הש"י, שקודם מתן תורה לא נתגלו שמות הש"י. ורק כפי הדורות כן נתגלה, וכמ"ש (שמות ו׳:ג׳) וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי, שמימות אברהם התחילו שני אלפים תורה, וכמו שנתבאר הענין בפרשת וארא באריכות, ובאמת דרך דרוש נזכר כמה פעמים בתקוני הזהר על הקב"ה שנקרא שמים, ומייתי מפסוק זה, אבל לא שיכונה שם שמים לכח פועל, שיתפללו להש"י בשם הזה. ואף שבאמת בכל כח נסתר בו שם ה', אבל במקום שאינו נגלה באור בהיר שיתראה מפורש שאינו כח נפרד רק מקבל מהש"י, זה אין לכנות בשום כח אלהי בעולם. ולכן לא נזכר בש"ס בשום מקום לשון שמים, רק במקום שלא רצו להזכיר את הש"י. וכעין דאיתא כמה פעמים בש"ס מזכיר שם שמים, אסור להזכיר שם שמים לבטלה. לפי שלא רצו להזכיר במקום הזה שם ה' מפני כבוד השם. [ומכאן יש לגעור באותם שרגילים על לשונם לומר השמים יעזרוני] שסתם במקום שצריך להזכיר יכול לומר בלשון שם שמים, אבל במקום שמזכיר שם פעולה והשפעה, בזה אסור לומר השמים, שאין השמים אלהות, ורק יכול לומר מן השמים ירחמו, ומן השמים מורה להדיא על שוכן שמים. ונראה שנפל בהם טעות ממה שראו בזה"ק הנ"ל דאמר רבי יהודה דקב"ה שמים אקרי. אבל לא הבינו שדברי רבי שמעון דמסיק ולית אנן באינון ברייתי אנן אורחא דאורייתא נקטינן קאי על דברי רבי יהודה וכנ"ל.
פרק יג
ומימות רשב"י האיר הקב"ה לו, שכל סדר העולמות והספירות וכנויים יוצאים מפסוקי התורה, ואף מה שנזכר בספרא דאדם קדמאה, חזר ונשנה למשה, והכל הוא בתורה.
וכך הם דברי רבי שמעון אנן אורחא דאורייתא נקטינן, שרבי שמעון פתח וגילה שכל הסודות הם בהתורה. ולו האיר הש"י שמצא בהתורה כל השמות והכנויים והיכלות, וכל סדר השתלשלות העולמות והספירות ושמות הקדושים שיוצאים מפסוקי התורה ושמות המלאכים, כדאיתא בתקוני הזהר (תקון נ"ז דף צא:) שאין שום מלאך שאין לו פסוק כתוב בתורה, כי באלו הברייתות לא נזכר בהם מהתורה, כי לא נתיסדו על פסוקי התורה, לפי ששרש יסודם הוא מקודם מתן תורה. ומימות רבי שמעון האיר הקב"ה שהכל הוא בהתורה. ולכן איתא בזה"ק (אחרי סא.) כל אינון דסלקין בדרגוי לא סלקין אלא לאשלמא עמיה. ואף מה שנזכר בספרא דאדם קדמאה חזר ונשנה למשה בתורה, וכדאיתא בזה"ק (יתרו ע.) אמר רבי שמעון ארימית ידי בצלו למאן דברא עלמא דאע"ג דבהאי קרא גלו קדמאי סתימין עלאין, אית לאסתכלא ולעיינא ברזין דספרא דאדם קדמאה דמתמן אתמשכו ספרא גניזא דשלמה מלכא וכו'. זה ספר לאשגחא ולגלאה תולדות אדם אילנא דגלי תולדות אדם ועביד איבין לאפקא לעלמא, זה ספר למנדע חכמתא סתימא ועמיקא דאתמסר לאדם קדמאה בדיוקנא דבני נשא, חכמתא דא אתמסר לשלמה מלכא וירית לה וכתב בספריה. אוליפנא דמשה אתקשי בדא עד דאתא שכינתא ואוליפת ליה וכו' ותמן אוליף משה חכתמא דא ועייל בגויה וכו'. הרי שהיה זאת בספרא דאדם קדמאה והקב"ה מסרה למשה ונרמז בפרשת ואתה תצוה. וגם נרמז במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, כדאיתא בזה"ק (נשא קכב:) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים תרין דיוקנין טבין דאינון דכר ונוקבא וכו' ושם (דף קכג.) דכמה דאית דיוקנין טבין על צדיק ומנהיג ליה לכל עובדין טבין לזכאה ליה לעלמא דאתי, כך אית דיוקנא בישא על רישא דחייביא, לאנהגא לון בעובדין בישין דירתין גיהנם וכו' ות"ח בעובדין דבר נש אשתמודע פרצופא דאיהי עליה ובפרצופא דאנפוי הה"ד (ישעיהו ג׳:ט׳) הכרת פניהם ענתה בם, בדויקנא אשתמודע פרצופא דחיה דשריא עליה אם הוא אריה או שור או נשר או אדם מהמרכבה דקוב"ה ושכינתא וכו' או מהמרכבה דארבע יסודין דעלמא וכו' ורא דמלה (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו' תא חזי לשית יומי בראשית לכל חד אית ליה פרצופא דההוא דרגא דאנהיג ליה וכו'.
לכל ממונה יש פסוק בתורה שממנו מקבל, שדרך התורה משפיע לו השי"ת כח.
וכן גם כל ההיכלות והספירות ושמות מלאכים וממונים שנזכרו בכל הבריתות שהיה מקודם מתן תורה, כולם נתנו ונקבעו בתורה בסדר התורה. וכדאיתא בתקוני הזהר (תקון נ"ז דף צא:) לית מלאך דלית ליה עקרא ויסוד בספירן, וכל ספירה אית לה שם ידיע והוי' ידיע וכל שמהן תמן אית לון עקרא ויסודא. והאי כללא נקוט בידך דכל ממנן דלעילא שמהן דלהון תליין בספירן ושמהתהון כל חד אית ליה קרא על שמא דיליה. שכל אחד יש לו פסוק בתורה שממנו מקבל, שדרך התורה משפיע לו הש"י כח. שכל הבריאה נבראה בתורה, ורק שבמתן תורה נגלה איך הכל קבוע בתורה, שבאורייתא ברא קוב"ה כל הבריאה, כדאיתא בזהר הקדוש בכמה מקומות, ולכן מעת שנתנה התורה לישראל הכל נכלל בתורה, וכל למודי ישראל צריכים להיות רק מתורת משה, וכדאיתא בזהר (יתרו פו:) וזאת התורה אשר שם משה אשר שם משה אתה יכול לומר דלא שם משה אי אתה יכול לומר:
קודם מתן תורה, היה כל שפע ההנהגה כפי מערכת הכוכבים והמזלות, אכן כשקבלו התורה, נתעלו ישראל למעלה מן המזלות, ומקבלים מיד השי"ת.
וזה דאיתא בזה"ק (פנחס רטז:) ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא ואפילו בני חיי ומזוני, אבל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק להון מחיובא דכוכביא ומזלי וכו' ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מניה חיובא דכוכביא ומזלי. שקודם מתן תורה היה כל שפע ההנהגה בסדר מסודר, בדרך עילה ועלול, שכל המדרגות קבלו ממה שלמעלה מהם והשפיעו למה שלמטה מהם, עד שהאדם שהוא המקבל האחרון, היה צריך שירד למטה מהכוכבים ומזלות וממילא היה מתנהג כפי מערכת הכוכבים ומזלות ומשטרם והילוכם אם לטוב אם להפך, כל מזל כפי כחו ומערכתו, כן היה משפיע על כל הבריאה. אכן כשקבלו ישראל את התורה, נתעלו למעלה מהכוכבים ומזלות, לפי שנמסר להם התורה שהכל נברא בתורה. וכמו שמרמז בזה"ק (שם) ודא אוליפנא מאברהם בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה' מאברהם דאיהו חמשה חומשי תורה, דאתמר בה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, אמר לאברהם בגין האי ה' דאתוסף בשמך השמים תחתך. וכל כוכביא ומזלי דנהירין בה'. וכמו שנדרש במדרש רבה (לך מד) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה שהגביהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע, ומקבל רק מיד השי"ת הטובה והמלאה:
פרק יד
כשנסתלק רשב"י נסתמו מעיינות החכמה, ואף שכל חכמי הש"ס היו יודעים רזי התורה, אבל היו מיוחדים לפי מדרגתם. והיה מתמעט הדעת והולך, ועד חתימת הש"ס, נשאר סתרי תורה רק אצל יחידים חתום בחותם ברזל.
ומעת שנסתלק רבי שמעון בן יוחאי ז"ל נסתמו מעינות החכמה, כדאיתא בזה"ק (ויחי ריז.) מדשכיב רבי שמעון חכמתא אסתלקת מארעא. ובזה"ק (תרומה קמט.) שידעו בימי ר"ש שבהסתלקותו יסתמו מעינות החכמה, דאיתא שם, ודרא דא דרבי שמעון שריא בגויה רעותא דקב"ה בגיניה דרבי שמעון דיתגלון מלין סתימין על ידוי וכו' ווי לדרא כד יסתלק איהו וחכימין יתמעטון וחכמתא יתנשי בעלמא. ובזה"ק (ויקהל רא.) ווי לעלמא כד יסתלק נהורא דלתתא בנהורא דלעילא וכו' וכמה מקומות רבי שמעון. וכן מצינו בש"ס בכמה מקומות שהיה הסוד נסתר אצל יחידים שבדור. ואף שכל חכמי הש"ס היו יודעים בכל רזין דאוריתא, אבל היו מיוחדים לפי מדרגתם, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג.) אמר ר' אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים וכו'. וכן מצינו שנתיראו מללמוד סתרי תורה, כדאיתא (שם) אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר תא ואגמרך מעשה מרכבה א"ל לא קשאי כי קש נח נפשיה דר' יוחנן, אמר ליה רב אסי תא ואגמרך מעשה מרכבה אמר ליה אי זכאי גמירתי מרבי יוחנן רבך. ובאמת רבי אלעזר שנאמר עליו באהבתה תשגה תמיד, כדאי' בגמרא ערובין (דף נד:) ויקרא מרא דארעא דישראל, ודאי ידע סתרי תורה, אלא שיש כמה מדרגות בסתרי תורה. וכדאיתא בזה"ק (בא לד:) אמר רבי שמעון עובדא דבראשית חבריא לעאן ביה וידעין ביה אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול וכו'. וכן נזכר בפרי עץ החיים (שער הק"ש) שהאר"י ז"ל רצה לפרש סוד ק"ש ברזא דקו המדה ולא זכינו לקבלו כלו מפיו, והוא מיסוד זהר חדש (פרשת ואתחנן) שכמה פנים בסודות התורה. וכן היה מתמעט הדעת והולך, עד חתימת הש"ס נשארו סתרי התורה רק אצל יחידי הדור חתום בגושפנקא דפרזלא:
אחר חתימת הש"ס, הסבוראים והגאונים היו יודעים סתרי תורה, והסתירו דבריהם מאוד בדרך חקירה. ובמקום שהיה להם קבלה שלימה כוונו אל האמת.
ואחר חתימת הש"ס נשאר בידי רבנן סבוראי והגאונים המיוחדים, וכמו שמצינו דבריהם בכתובים. וכמו שנמצא בידינו באורי הגאונים על שמות (מ"ב וע"ב) וספר העיון לרב חמאי גאון, אכן דבריהם נעלמים מאד. והרבה מהגאונים חברו ספרים בדרך חקירה אלהית והסתירו עומק כוונתם במתק לשונם, ומוכח מתוכם שהיו יודעים בסתרי תורה, אכן מאד הסתירו דבריהם. וכן נמצא פירוש ספר יצירה להר"י אלברגלוני, ויש מזמן ההוא ספרים חדשים סתרי התורה בלשון נסתר מאד, כגון ספר הקנה והראב"ד בביאורו לספר יצירה. וכן בדורות שאחריהם חברו ספרים, יש שהיה להם קבלה שלמה והסתירו דבריהם בלשון המחקר, ובמקום שהיה להם קבלה שלמה כוונו אל האמת, אכן במקום שלא היה קבלה שלמה גמגמו בלשונם:
פרק טו
בחקירה העיונית יש הרבה פסולת מרובה על האוכל. אבל הקבלה היא סולת נקיה, ולשון המחקר לא יספיק לבאר די ביאור תוכן הכוונה כלשון הקבלה.
שבאמת שורש הקבלה הוא חקירה אלהית בכל הפרטים בשלימות, והיא הסולת הנקיה והברורה מנופה בשלש עשרה נפות, שהקבלה הוא מן השורש, ומן השורש ידע כל המסתעף ממנו. ובחקירה העיונית יש הרבה פסולת מרובה על האוכל, שהחקירה היא נבנית על ראיות והיקשים מן המוחש אל מה שלמעלה מן הטבע, וממה שאינו מוחש אינם משיגים ורוצים להגיע ולהשיג מן העלול אל העילה, ולכן על פי רוב הם משובשים. וכדאיתא בזה"ק (יתרו סט:) דבסגיאת תבנא אית חד גרעינא דחטין. אכן גם הקבלה השלימה, אם נכתבה בלשון המחקר, לא יספיק לשון המחקר לבאר די באור, והרוב יחסר שורש הכוונה, באפס לשון למודים להעטיף בו תוכן הכוונה, ויבא בארוכה לבאר כל פרט ופרט, אשר בלשון הקבלה די לזה מלה אחת או שתים, שהוא כולל כמה וכמה גליונות ומאמרים בלשון המחקר. וכגון כמה פרקים במורה נבוכים בהרחקת הגשמיות וביאור שיתופי שמות, שבמלה אחת ושתים שנזכר בזה"ק לשון, ההוא בזעיר אפין אתמר, כולל כל המאמרים ההם:
להרמב"ם היה קבלה שלימה, ואף מתנגדיו ידעו מזה.
וכן מוכח מהספר מורה נבוכים שהיה לו קבלה. לא אבוא כאן לבאר אם היה לו קבלה שלימה בכל פרטיה, אכן זה ברור שרמז בכמה ענינים שהיה לו קבלה אמיתית. וכן גם רוב מתנגדיו ידעו מזה, אכן ירדו להציל כלפי שכתב הרמב"ם ז"ל (במכתביו) יאבדו אלף ואחד יבא לאמתת הכוונה, לכן ירדו להציל לבלתי נדח ממנו נדח:
מה שכתב הרמב"ם וכמה מחברים בלשון המחקר, והביאו דעת הפילוסופים, לא למען חקור דעת מציאותו ית' רק באו להורות הנבוכים. ואם לא היו מביאים דעת הפילוסופים לא היה דורש לספריהם.
ולדוגמא אציג פה איזה פרטים שיוכיחו שהיה לו קבלה אמיתית, ולאשר כתב ספרו בלשון המחקר והביא דעת הפילוסופים, וכן נהגו אחריו כמה מחברים, בעל ספר עקידת יצחק והר"י אברבנאל, לא למען חקור בחקירה לבא לדעת מציאות הש"י מתוך חקירתם, כי אמונתם בהש"י היה למעלה מכל חקירתם. ורק באו להורות הנבוכים בדעתם והוכיחו להביא חקירת דעת הפילוסופים. שבאם לא הביאו דעתם לא היה להם דורש לעיין בספריהם, כי אז היה חזון הדעת נסתם מאד, וכל דורש לחקור ולהבין בעניני אמונה וההשגחה וההשפעה נפנה לספרי החקירה, כדאיתא בשו"ת הרשב"א (סימן תיד) שהוכרח לאסור במנין לימוד החיצונות וכתב שם, שהיו סומכים אל אריסטו כסומך על הפלטר. ואם לא היו מביאים דעתם לא היה להם דורש ומבקש ומעיין בספריהם. אכן אחר שהביאו דבריהם והוכיחו בראיות לבטלם, אז דרשו ספריהם ונתבטלו אצל ישראל דעותיהם:
מה שעוררו על המורה נבוכים ששגה, ואומרים שדעתו דאין השי"ת משגיח בפרטיות על כל דבר, הגיע להם, שלא באו לתוכן כוונתו.
אכן מצאנו בדבריהם קבלה אמיתית, כמו שראינו עוררים חמתם על ספר מורה נבוכים ששגה בענין השגחה, ותלו בו בוקי סריקי ואומרים שדעתו שאין הש"י משגיח בהשגחה פרטיית בכל דבר רק השגחה כללית. והגיע אליהם טעות זה בדעתו, מקוצר השגתם ומגאות, כשרואים במקום אחד ישמחו בחלקם שמצאו מקום להשיג ולרדוף. אכן לא שמו לב להמכתב שכתב הרמב"ם ז"ל לתלמידו ר' יוסף ש"ץ ב"ר יהודה אבן עקנין, שהספר הוא בענינים מפורדים ואין ידיעתם ממקום אחד, רק כשתעיין בכמה מקומות מפורדים ותצרפם אז תבין. וזה שראו בפרק ע"ג מראשון הקדמה ששית, שאומר שם בסתרו דעת האומרים שכל הבריאה וההנהגה שהעצם הוא קיים והמקרה בורא הקב"ה ומחדשה בכל רגע, וכן קצת המעתוזלה שאומרים שאין שום טבע קיים כללי, וסותר שם דיעות כאלו. ובאמת מצד הש"י הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אבל מה שנתן הש"י להבריאה תפיסה והשגה בהבריאה חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. שמצד הש"י שניהם אחד. טבע הקיים ומקרה המחודש, שרצונו על טבע הקיים הוא הוא רצונו על התחדשות שהכל גלוי לפניו:
פרק טז
לקוראי דבריו בחפזון נדמה, שאינו מאמין שהעלה נפל מהאילן בהשגחה. אבל אם יצרפו את כל דבריו, יראו שדבריו מתאימים לזוה"ק, שהאיש השלם תהיה השגחה בו יותר, ויתבאר שמצד זה ולצורך זה הכל בהשגחה, אפילו נפילת העלה מן האילן.
ואין כאן מקום להאריך בביאור ענין זה רק למען אזכיר כי לא באו לתוכן כוונתו. שבחלק ג' (פרק יז) שחושב שם חמש דעות בהשגחה, והחמישית היא דעת תורתנו הקדושה, וכתב שם שלא יאמין שהעלה נפל מן האילן בהשגחה ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת ה', ומזה נדמה לקוראי דבריו בחפזון שאינו מאמין בהשגחה פרטיית. אכן גם שם רמז בדבריו אמונת ההשגחה, ושם סיים בדבריו, ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש וכו' ע"ש בכל הפרק. ורומז בזה למה שמבאר בפרק נ"א משלישי, ושם גמר דבריו בענין זה, וביאר וגילה דעתו באמונה בענין ההשגחה, שכתב שם, והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהית, והוא שאנחנו ביארנו בפרקי ההשגחה (כוונתו על הפרקים הנ"ל שהבאנו), כי כפי שיעור שכל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד. והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו. ולא תסור ממנו אז, כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, ממה שהיא שורה עליו בעת ששם מחשבתו בהשם, וכן הוא מבאר שם כל הענין. והוא מתאים עם דברי זה"ק (וירא קג:) אלא ודאי נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה, כל חד כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא ולפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה. ועתידים אנו לבאר ענין זה לקמן בהקדמתינו אי"ה, ושם יתבאר שמצד זה המאמין והעובד את הש"י מצד זה ולצורך זה הכל הוא בהשגחה, אפילו נפילת העלה מהאילן וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה לסדר זרעים (בחלק הששי) שיש אדם שמחלק מעותיו לאומנים, לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות, והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין העשוי מן הגמא. היש שטות ושגעון כזה וכו' יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב וכו' ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, יבא באחרית הימים, ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם ויהיה לו סבה להנצל ממות וכו' או יקחו מן הכרם ההוא כוס יין יום אחד לעשות ממנו צרי, וימלט בו מן המות איש תמים ושלם וכו'. הרי שמצד זה האיש, כל סבות בנין הבית וכל הנצרך לו, והשגחה שנים רבות בקיומו והערכתו בשביל ידיד ה' אשר אהבו, וכן נטיעת הכרם וכל סיפוקו וגידולו היה בהשגחה, עד שהגיע לתשלום ההשגחה על איש ישר הולך תמים. וכן איתא בגמרא עבודה זרה (דף מ:) שרבי חש במיעיו ומצאו יין תפוחים של שבעים שנה ושתה ונתרפא, ואמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. שהיה ההשגחה על זה מראשית צמיחתו ועשייתו וכל זמן עמידתו וקיומו אצל בעליו שלא ישתה אותו, וזה ודאי בשבעים שנה שוב לא היה אצל בעליו הראשונים, והכל היה בהשגחה פרטית:
האמת היא שמצד השי"ת הכל בהשגחה, ורק מצד הבריאה מקבל ההשגחה כפי כלי קבולו, ומצד השי"ת אין חילוק.
ובאמת מצד הש"י כל הסדר הכל הוא בהשגה פרטית לתכלית כוונתו, ורק מצד הבריאה מקבל ההשגחה כפי הכנת כלי קבולו, שמצד השי"ת אין חילוק. וכמו שמבאר שם (בפרק י"ז משלישי) ולא יתחייב לי גם לפי זה הדעת, השאלה לומר, למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי חיים, כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר, למה נתן שכל לאדם ולא נתן לשאר מיני בעלי חיים, כי מענה זאת השאלה האחרונה, כן רצה ה' או כן גזרה חכמתו יתברך וכו' ובאלו המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה וכו' שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או איחס לו ליאות, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו:
וכן מה שכתב שגם האיש השלם אם יפנה מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בה' לבד, ג"כ נזכר בזה"ק (שמות יז:) שתיק רבי יוסי והרהר במילי דעלמא וכו' חמא ר' יוסי חד חויא דהוה רהיט אבתריה. ומסיים שם וכל שכן תלמידי חכמים דלא בעי קוב"ה דיתפרשון מעץ החייים אפילו רגעא חדא:
פרק יז
מה שטענו על הרמב"ם, שבטעמי המצוות מפרש טעמים חדשים. מי לנו גדול מהרדב"ז מקובל נורא, שע"פ רוב מפרש טעם הרמב"ם ע"פ קבלה, והפשט והסוד הכל אחד.
וכן מה שטענו עליו בפירושו בטעמי מצות, שכפי הראות הוא מפרש המצוה בטעמים חלושים והרבו לטעון עליו בזה. אכן באמת מלבד מה שניכר לכל מבין, שמעטף במתק שפתיו כוונותיו העמוקים יותר מכפי הלבוש שהלביש דבריו, אבל גם דבריו בפשטות ג"כ אין בהם מהזרות. שכל דברי התורה והמצות יש להם לבוש גם בעולם הזה בלבוש היותר שפל ונמוך. ומי לנו גדול מהרדב"ז ז"ל שהיה גאון עצום ומקובל נורא ארוך בדורו. ובספר מצודת דוד שחיבר על טעמי המצוות, מביא בכל מצוה טעמו של הרמב"ם ז"ל כפשוטו, ועל פי הרוב מפרש זה הטעם עצמו בפנימיות על דרך האמת, כי כל מבין יבין באמת, שהפשט והסוד אחד הם ומתאחדים יחד, וכל מי שיאמר שהסוד הוא ענין אחר מהפשט על זה נאמר בסודם אל תבא נפשי. ואף במקום שנטה מדבריו לא דחה אותם בשתי ידיים, רק אומר שאין דבריו מספיקים וצריך לבאר על פי הסוד. ומבואר אי"ה לקמן איך שהטעם הפשוט הוא בעצמו הטעם על דרך האמת:
מה שכתב בטעמי המצוות, על שלחן ולחם הפנים, לא אדע בו סיבה, מוכח מזה שכל דבריו ע"פ הסוד.
וכן בטעמי מצות (פרק מ"ה משלישי) שכתב טעמי מצות הלכות בית הבחירה ועל כל מצותיו כתב טעמים, ובהגיע למצות השלחן ולחם הפנים כתב, אבל השלחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע בו סיבה ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום. ועל זה התפלא גם הרדב"ז ז"ל במצודת דוד, שכפי שכתב היה יכול לומר גם על לחם הפנים שמשם יוצא שפע מזון לעולם. ובאמת כל הרואה יתפלא מאד שכפי הראות שהסתפק בטעמים קטנים על כל המצות, למה לא היה יכול למצוא טעם כזה ללחם הפנים. וכמו שמפרשיו כתבו טעמים בזה, מוכח מזה עצמו שכל טעמיו המה גם על פי סוד. ורק בשלחן ולחם הפנים הודה ולא בוש לומר שאינו יודע הטעם, וגם האר"י ז"ל במזמוריו התפלל יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי:
פרק יח
בענין שעוררו על המורה, שכתב דמעשה מרכבה הוא הילוך הגלגלים. קשה עליהם, דהרמב"ם עצמו הזהיר לכל מבין שיעלים, ומצד שני הוא חיבר ספרים בתכונות השמים.
וכן במה שהרעישו עליו במה שכתב מעשה מרכבה שהוכיחו מדבריו שכוונתו שהוא רק על סיבוב והילוך הגלגלים. ובזה מצאה ידם די בזיון עליו ובקול רעם בגלגל הרעימו עליו. אכן המעיין בדבריו, עם כי כתב מפורש בהקדמה לחלק ג' שאינו מכריע לומר שאין לו פירוש אחר, וכמו שכתב שם, ואפשר שיהיה הענין חלופו ותהי הכוונה דבר אחר. אכן באמת בדעתו הוא שהגיע לבאר על דרך הכתובים, ואם נאמין שכוונתו הוא שאין הפירוש רק כפי פשוטו, יקשה עליו מאד, שסותר דברי עצמו בשורש, וכמו שהעיר עליו הר"י אברבנאל ז"ל בהערותיו לסוף חלק שלישי מהמורה, שאם היה מה שהשיג יחזקאל כפי פשוטו, היה דומה להשגתו למה שהשיג אחד מהחוקרים הטבעיים ולמה היו חז"ל מזהירים כל כך בהעלמתו. וגם הרמב"ם ז"ל בעצמו הזהיר מאד לכל מבין שיעלים הדברים מאד. והוא בעצמו חיבר ספרים בתכונת השמים, וכן ביאר בביאורו לקידוש החדש וכן בפרק ח' ט' י' י"א משני, הרבה לספר בזה ולא ירא מלגלות את אשר הזהיר בעצמו שלא לגלות. וכן הרבו להשיג עליו בזה, שכפי ביאורו של הרמב"ם ז"ל בביאור מרכבת יחזקאל קשה הרבה קושיות (ועיין לקמן):
כוונת הרמב"ם באמת בדברי האריז"ל, שכל הנהגת העולם עד עולם השפל, ג"כ נכלל במעשה מרכבה.
אכן באמת יראה כל מעיין בעין טובה, כי רק לבאר בא, שגם הנהגת העולם מראשית שפע החיים עד תכליתה הוא מעולם השפל, ג"כ נכללת במעשה מרכבה ורשמת אמת ניכר בכל. ודברים אלו כתב ג"כ האר"י הקדוש ז"ל בעץ החיים בהיכל השביעי היכל אבי"ע בשער ציור העולמות בהקדמה, וזה לשונו הקדוש, נמצא עתה כי כדור הארץ הזו התחתונה אשר בה אנשים ובהמות וכל כלים דעשייה, שהם היותר חיצונים שבכל העולמות כולם, מבחינת אור יושר פנימי, ואח"כ מקיפים השמים והרקיעים אשר על הארץ הזו שהוא בחי' אור מקיף דיושר דעשייה, ועליהם יקיפו השמים אחרים שהם אור מקיף עגולי העשייה וכו' [ומקום זה בתקוני הזהר בהקדמה (דף ג:) ועלת על כלא נהיר בעשר ספירן דאצילות ובעשר דבריאה ובעשר כתות מלאכיא דיצירא ובעשר גלגלי דרקיע דעשייה ולא אשתני בכל אתר]. ומבאר שם שהלבושים האלו הם בחינת כלים, והעצמות הוא מלובש בהכלים כנ"ל. וגם מבאר שם שלכל העולמות הנ"ל העצמות מתחלק לנפש רוח נשמה חיה יחידה, ויש גוף וכלים ויש כמה לבושים וכל הלבושים הם נשמה ללבוש שעליהם. הרי מפורש יוצא שהכלים דעשייה הם הגלגלים, ומבואר שמרכבה היא בכל העולמותבכלים ועצמות ונפש רוח נשמה חיה יחידה, כדאיתא בעץ החיים שער קליפת נגה (פרק שני) שמרכבת יחזקאל הוא ביצירה, אכן פירושו להשיג מן נגה שבעשייה עד שורש היצירה, וכמו שמוכח שם בכל הפרקים שבשער הנ"ל. וכמו שנזכר לעיל שלשעתו הוצרך להראות ליחזקאל איך מלכותו בכל משלה, ולכן ראה מראשית ההשגה עד המקום שהוצרך להראות לו מקום כח ההסתר שהוא עד יצירה, וכמו שנתבאר שם בשער הקליפות (פרק ג) שבעולם האצילות דקדושה, הטוב מרובה וכן בבריאה, וביצירה הוא מעורב טוב ורע במשקל זה לעומת זה. ולכן מעולם היצירה מתגדל כח ההסתר, ולכן הוצרך להראות ליחזקאל, ששורש כח ההסתר הוא ביד הש"י כמו שנזכר לעיל מזה"ק (שמות ב:) ובמדבר (דף קיח:):
אף דברים שפירש הרמב"ם בלבושים תחתונים, מ"מ רמז בכמה ענינים והסתיר העומק בקבלה במתק שפתיו.
וכן מה שהרבו להשיג עליו בכמה ענינים, שהוא תפס לפרש בלבוש התחתון מכל, והם ערערו עליו ממה שראו שיש גבוה מעל גבוה. אכן, אף שתפס לפרש רק בלבוש היותר תחתון, מכל מקום רמז בכמה ענינים שהיה לו בהם קבלה אמתית והוא הסתירה ורק רמזה במתק שפתיו:
חוזר לבאר, שאם אמת כדברי המעוררים על הרמב"ם, שלדבריו מעשה מרכבה הוא תכונות השמים, מה ראה יחזקאל לגלות יותר מישעיה. וכן מה שטען עליו האברבנאל במנין הכדורים, הכל מתאים עם דעת מקבלי האמת.
ואף במעשה מרכבה, בפרק ששי משלישי, שביאר מה שראה יחזקאל וגילה יותר מישעיה, וז"ל, והוא אמרם בחגיגה כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה וכו' והוא ישעיה לא היו אנשי דורו צריכים לבאר להם הפרט ההוא, אבל הספיק להם אמרו, ואראה את ה', ובני הגולה היו צריכים לפרט הזה, והם ממש דברי זה"ק (שמות ב:) שהובא לעיל. ואם היה הדבר כפשוטו שפשטו בו מפרשים שאינו מפרש אלא תכונת השמים, מה ראה יחזקאל לגלות ומה יועיל להם בידעם זאת בגלות. ומפורש יוצא שהיה לו בזה קבלה אמתית ואין כאן מקום לבאר הענין. אכן כל הרואה בעין טובה ובהירה יבין וישכיל, כי כמעט כל הדברים בענינים אלו מתאימים עם דעת מקבלי האמת. וכן מה שכתב ומנה ארבעה כדורים, והעיר בזה האברבנאל בטענה השלישית והרביעית, שאינו כפי האמת שתשעה הם ואיך נחשוב ליחזקאל הנביא טועה ח"ו, והמעיין בעץ החיים שער ציור העולמות בהקדמה, שמחלק שם העשר לארבעה והוא מכוון לדברי הרמב"ם ז"ל, ועיין מורה (בעשירי משני) שם רמז למנין הארבעה שהעיר עליו האברבנאל ועיי"ש. וכן בפרקי ההצלחה הנדפסים בתשובת הרמב"ם הנקרא פאר הדור, שכתב לתלמידו הר' יוסף עקנין, ביאר לו הכתוב והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת, כתב וז"ל, כמו שהנשימה היא חיות הלב ובריאתו וכו' סוככים בכנפיהם המשולים בתיבה משותפת תחת כנפי הריאה והם שתים באמת. ודע כי משכן לבך הוא הארון הגנוזים בו לוחות העדות. וזה מפורש בזה"ק ברעיא מהימנא (פנחס רלה.) תרין כנפי ריאה ותרין כליין דכנפי ריאה פניהם וכנפיהם פרודות וכו' ורוחין דאוירא נחתין ביה בלבא לקררא חמימותא דלא ליקוד גופא וכו' וכנפי ריאה מקבלין לרוחא דאיהו מלכא עלייהו, כמה דאמינא ופניהם וכנפיהם פרודות והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. ובתקונים (בתיקונים הנוספים תקונא תליתאה דף קמ:) כנפי ריאה וכו' ועלייהו אתמר והיו הכרובים פורשי כנפים וכו' על הכפורת דא כפורת דלבא וכו':
גם דברי הרמב"ם במדרגת הנבואה של אברהם אבינו, שהיא העליונה זולת משה רבינו, הכל הוא כמאמר הזה"ק.
ונראה מפורש בכמה מקומות, שהיה לו קבלה ברורה, שכתב בפרק מ"ה משני, המדרגה הי"א שיראה המלאך מדבר עמו במראה, כאברהם אבינו בשעת העקדה, וזאת אצלי העליונה שבמדרגת הנביאים, אשר העידו הספרים בעניניהם, אחר אשר התישב מה שהתישב משלימות דבריות האיש, כפי מה שיחייבוהו העיון ואחר ההתנות במשה רבינו ע"ה. והנה ביאר שם שבמדרגת הנבואה זו היא המדרגה העליונה, מוכח שהנבואה הנזכרת בתורה זו היא המדרגה העליונה, זולת משה רבינו שהיה לו השגה גדולה, כמו שכתוב פה אל פה אדבר בו והיינו מצד הכשר נשמתו, וכמו דאיתא בספר היד החילוק שבין נבואת משה והשגתו ובין שאר הנביאים. אבל במה שנזכר במאמרי התורה ממקור שהנבואה באה נבואה זו היותר עליונה, וזה מתאים מאד עם מאמר זה"ק (באדרא רבא קדישא קל.) תאנא שמיה דעתיקא סתים מכלא ולא מתפריש באורייתא בר מן אתר חד, דאומי זעיר אפין לאברהם דכתיב בי נשבעת נאם ה' נאם דזעיר אפין וכמו שיתבאר הענין בפנים הס' במקומו:
פרק יט
מה שכתב בספר המצות, שהכהנים ישאו הארון, הסתיר הטעם האמיתי של הזוהר במתק לשונו. וגם מה שכתב בטעם הקטורת, שהוא להעביר רוח הכלי, הם דברי הזה"ק והאריז"ל.
וכן מה שמביא בספר המצוות בשורש השלישי וכן במנין המצות במצות עשה מצוה ל"ד. ובספר היד (פרק ב' מהלכות כלי המקדש ה' י"ב) שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם. ובספר המצות דחק למצא טעם מפני מה מצוה זו לכהנים, שלא נזכר בתורה רק ללוים, וכל המפרשים חתרו למצא טעם לדבריו יעיין בהשגתם, ובאמת ידע הרמב"ם ז"ל הטעם ורק שהסתירו במתק לשונו, וכל הרואה יפה יראה שכוון וידע הטעם האמיתי הנזכר בזה"ק (ויצא קמח:) מכאן אוליפנא דמאן דאיהו בביתיה יסדר אורחיה ועובדיה כרעותיה אי מזמנין ליה יעביד רעותיה דאושפיזיה כמה דמסדר עלוי דהא דוד אחליף ליואי וסדר כהני וקוב"ה אוקים מלה כרעותיה וכו'. וכן מה שהרעישו עליו בענין טעם הקטורת (בפ' מ"ה משלישי) שהוא להעביר רוח הכלי וזה ג"כ מתאים עם דברי האר"י ז"ל בפע"ח שער הקרבנות פ"ה שהוא לבטל הס"א, ומקורו בזה"ק (ויקרא ריח: ריט.) והרמב"ם ז"ל אחז לבוש הפשט וכן הוא גם בשורש, וכדאיתא בזה"ק בלק (קפו:) כל טינופא וכל לכלוכא סליקו ליה לס"א ובזה"ק פקודי (רמב:) למיהב חולקא לההוא ס"א בכלא ברזא דקרבנא ובפרשת בא (דף לג.) שהס"א שולט על בשר ועיין ויקהל (ריט.) סמים לאעברא זוהמא:
פרק כ
מה שכתב המורה שלנמנע טבע קיים קיום עומד. המצרף דבריו בכמה מקומות יראה שאין בהם נפתל, שכל זה הוא מצד ידיעתנו, אבל מצדו ית' אין שום הכרח וטבע קיים אף לנמנע.
ואף במה שכתב (בחמשה עשר משלישי) שלנמנע טבע קיים קיום עומד אינו מפעולת פועל אי אפשר השתנות כלל, ומפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו. ואשר מזה הוציא הר' אבונוט אברהם באגרתו הנדפס בשו"ת הרשב"א (סימן תי"ח) אשר עתידים אנו לברר סתירת דעה זאת שהיא לא כדעת חז"ל, אכן אלו הדברים מכשילים את האוחז בגולמם, אבל האוחז בצורתם יראה כי כבר רמז עליהם הרמב"ם ז"ל כדרכו, וכמו שכתב לתלמידו שחילק דברים במקומות שונים, וכל הלומד המקום אחד יקשה עליו. אך להזוכר דבריו שמרמז עליהם במקום אחר ומצרפם, יראה כי אין בהם נפתל ועקש, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחה להמורה ובמכתביו. וגם על דבריו אלו רמז עליהם באיזה מקומות אם יחפרו אוכל משם יראו עומק כוונתו, שאף שלנמנע טבע קיים קיום עומד. אכן בפרק כ"ז משני כתב שכל סדר הטבע הוא נברא, ובפרק כ"ח משני כתב שכן הוא הרצון בהטבע שלא תשתנה ורק מצד הנהגה נסית כמו שמפרש שם בפרק כ"ט משני. ובפרק עשרים משלישי שם גילה מצפוני לבו בכל ענין הזה, שכל מה שכתב בהפרקים הנ"ל הוא רק לפי ידיעתנו היינו ידיעת הנבראים, אבל ידיעת הבורא אינה בגדר ידיעתנו כלל וכמ"ש (בעשרים משלישי) שהש"י עצמו מדעו ומדעו עצמו וכו' ואין שיתוף בין ידיעתנו וידיעתו, כמו שאין שיתוף בין עצמנו ועצמו. וממילא מוכח שכל מה שכתב הוא רק כפי ידיעתנו, אבל מצד ידיעת הש"י אין שום דבר שהוא בידיעתנו טבע קיים, בהכרח שגם אצלו יתברך תהיה הכרחי, שאצלו ית' אין שום הכרח ואין שום טבע קיים, אף לנמנעות:
פרק כא
מבאר דברי המורה בענין קריעת ים סוף, שהיה נס בשני הפכים.
וגם בענין הנסים מ"ש בל"ה משני, שהנס היותר גדול הוא קריעת ים סוף, שהיה התגלות גדול בפרהסיא עצומה לעיני האוהב והשונא הנאות לו והחולק עליו, שבכל נסי הנביאים לא היה בפרהסיא כל כך, וכאן היה נגד אוהבים ונגד שונאים, והיינו שכלל שניהם יחד בהנס אחד. וזה מתאים עם דברי זה"ק תרומה (דף קע:) ועל דא קשה הוה קמיה קריעת ים סוף, כגוונא דא קשין זווגין קמי קוב"ה כקריעת ים סוף, מה קריעת ים סוף קטיל לאלין בהאי סטרא ומקיים לאלין בהאי סטרא. והענין שעיקר הנס היה במקום אחד בנושא אחד היו שני הפכים, שישראל ניצולו ומצרים נטבעו, כמו שיתבאר הענין לקמן בפתיחה בענין הנסים:
פרק כב
גם מה שחלק על המורה בספר אוצר הכבוד בענין שמות המלאכים ומעלתם, הכל מתאים לדברי הזה"ק, ומוכח שהיה לו קבלה אמיתית.
וכן במה שחושב בפ"ב מהלכות יסודי התורה, עשרה שמות שנקראו בהם המלאכים, על שם עשר מעלות שלהם, דבריו מתאימים עם דברי זה"ק פ' בא (דף מג.) ורק שהוא חושב כרובים במקום אלים, ועיין זה"ק פנחס (דף רל"ה ע"א וע"ב) מוכח שענינם אחד, ובזוהר חדש בראשית במדרש הנעלם (דף ו:) חושב ממש כסדר שחשב הרמב"ם ז"ל וחושב שם כרובים במקום אלים. וכן מה שכתב (שם) ומעלה עשירית שמעלתם קרובה לדעת בני אדם, הוא שנקרא אישים, והוא בזוה"ק פרשת לך (דף פא.) ומגו רעותא ומשיכו דנפשא דמשיך תמן אתמשך חילא אוחרא תמן מאינון דרגין דאתקרון אישים ועאל כלהו במשיכו דההוא זרעא אתבני מניה גופא ודא איהו חילא קדמאה. ובזהר חדש בראשית במדרש הנעלם (דף ו' ע"ב) חושב נמי עשרה כתות מלאכים מתתא לעילא, וחושב ג"כ מדרגה התחתונה אישים. ועל זה מודה גם בעל מחלקותו רבינו טודרוס הלוי בספר אוצר הכבוד כתב, אמת שבזה כוון לאמת, אכן התפלא מאין מצא לבו לכוון ולומר זאת. ובכמה מקומות נראה רמזים בפרטים ובכללים שמוכח שהיה לו קבלה אמיתית, וכמו שמזכיר שם בעשירי משני אמנם זכרון נחשת וכן נחשת קלל הראה בו קצת השתתפות, וכפשוטו אין לו פירוש ומוכח מפורש שרומז למאמר זה"ק תרומה (קלט.) כד שלטין טורין אחרנין ואיהו צריכא למיזן לון אצטבע בהאי גוון למיזן לון ואינון אקרון הרי נחשת. ודוגמת זה יש הרבה ואין כאן מקום האסף:
מה שהשיג הראב"ד ועוד, על הרמב"ם בדבריו שסעודת הצדיקים לעתיד הוא בדרך משל, דבריו אלו כהוויתן הם בזוה"ק.
וכן מה שכתב בפ"ח מהלכות תשובה, העולם הבא אין בו גוף וגויה ועיין השגת הראב"ד שם, והרבו להרעיש עליו מה שכתב בכתביו, וכן מה שסיים (שם הלכה ד) וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה, ודברים אלו כהויתן הם בזוה"ק תולדות במדרש הנעלם (דף קלו.) כמעט באותו לשון שכתב הרמב"ם ז"ל באגרותיו בענין סעודה המזומנת לצדיקים, וכל המאמין בזה"ק מוכרח לפרש דברי הרמב"ם ז"ל באותו פירוש עצמו שיפרש דברי זוה"ק:
העוסק בזוהר ובמורה באמונה, לא יבוז, וכל דורש אמת ימצא לו, שהמורה מרווה גם יורה. וכל אריכות הביאור הוא להצדיק את הצדיק, ויסכר פי דוברי שקר.
הארכתי קצת בפרט הזה למען כבודו של אדונינו הרמב"ם ז"ל. והאמנם לא קרוב אלי הרמב"ם ז"ל יותר ממשיגיו ז"ל כי כלם קדושים היו. ואף אם בן גילו אני בסבל תלאות ורדיפות משנאת חנם, והמבקש את הנרדפים ובקש אותו, גם אותי יבקש ויחוש לחננני. אכן לא מפני זה אשא פנים לו יותר ממשיגיו, אלא שבאמת בענינים אלו לא ירדו לעומק דעתו ז"ל, ובאתי רק להצדיק את הצדיק דמעקרא, ולסתום פיות דוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז ויסכר פי דוברי שקר, שגם עד היום יש כתות שיש להם קבלה מבוהלת, ומצוה עליהם להתכבד בקלונו ולשפוך עליו בוזם, למען יבושו ויכלמו וישימו יד לפה וישורו על אנשים ויאמרו העוינו. וכל זה הוא לסבת קוצר הבנתם, כי כל החוזר על הזוהר מפני שהוא מסוגל לנשמתו, אכן אם אין נשמתו מסוגלת לזה"ק, לא יביט ולא יסתכל אלא לקנקן ולא למה שבתוכו. וכן המביט במורה ולא יקח מוסר ממנו למען לא ימרה, ולכן על כל קדש יסורר וימרה. אכן העוסק בתורה באמונה לא יבוז לשום אדם ולא יפליג לכל דבר וכל דורש אמת ימצא לו. ולכן כל משכיל ודורש אמת ישכיל בזהר הקדוש כזוהר הרקיע, וחכם המבין לאשוריו יראה כי המורה מרוה גם יורה. וכן כל בני דורו כל מי שבא בסוד ה' היה מסתיר אותו בחבו: