חלק ב
עא. עמוד יד. (משמרת הטהרה). בענין יולדת שספרה שבעה נקיים וטבלה בתוך ימי טוהר, ובשעת תשמיש עם בעלה הרגישה שהיא רואה דם ואמרה לו נטמאתי. אם גם בזה הדין הוא שצריך לפרוש באבר מת ואסור לו לפרוש באבר חי שיציאתו הנאה לו כביאתו כמבואר בגמ' שבועות (יד:, יח.) ובטור וש"ע יור"ד סימן (קפה סעיף ד'). או י"ל דשאני הכא דדם טוהר הוא, ומדין התלמוד מותר גמור הוא, לכן עכ"פ יהיה רשאי לגמור ביאתו וכן לפרוש באבר חי. ונשא ונתן כיד ה' הטובה עליו (בפ"י) והביא הצדדים לכאן ולכאן, כיעוי"ש. (עמ' יג - יד). ובין השאר הביא שם (עמ' יד, לקראת סוף העמוד) דברי הגאון מהר"ש קלוגר בספר מי נדה (בקונטרס אחרון דף ז' עמ' ג'), שכתב שמלשון הרמ"א בהגהה שכתב שדם טוהר הוי כשאר כל דם לכל דבר, משמע דחשיב כדם ממש לכל דבר, ואילו היה מקום להקל בדם טוהר, היינו מקילים גם לענין שלא תצטרך להפסק טהרה, כמו שמקילים בדין הכלה קודם נישואיה שאינה צריכה הפסק בטהרה כמבואר בש"ע (סימן קצב) וכו'.
נ"ב. מה שכתב כמו שמקילים בדין הכלה קודם נישואיה שאינה צריכה הפסק בטהרה וכו'. מיירי בכלה שאינה בוגרת אלא קטנה שעדיין לא ראתה. דבגדולה דל חשש חימוד אכתי צריכה לבדוק ולהפסיק בטהרה משום ראייתה, כדין כל נדה. וכ"כ הסדרי טהרה (סימן קצב). וכן מוכח עוד מדבריו (סימן קצו ס"ק כג). וכ"כ בשו"ת יבי"א חלק ה' (חיור"ד סימן יז אות ג'). ע"ש. וכ"ה בטה"ב ובמשמרת הטהרה ח"א (עמוד תעא - תעב).
עב. עמוד טו. טהרת הבית. (סימן יא סעיף ג'). יולדת שספרה שבעה נקיים וטבלה וחזרה וראתה דם בימי טוהר בתוך ארבעים יום ללידת זכר ושמונים יום ללידת נקיבה, פוסקת בטהרה וסופרת שבעה נקיים וטובלת בלא ברכה וכו'.
נ"ב. מה שכתב מרן המחבר שליט"א פוסקת בטהרה וכו', ולא כתב דתספור ארבעה ימים (או חמשה, לדעת מור"ם ז"ל) קודם ההפסק בטהרה כמבואר בש"ע סימן (קצו סעיף יא), הנה הוא מבואר כבר במשמרת הטהרה (סוף ס"ק הקודם בעמוד זה) ד"ה יולדת, דשם כתב מרן המחבר שליט"א דלפי מה שכתב האשכול שבכתם אינה צריכה להמתין כלל, וכן כתב בשו"ת בית דוד (סימן צו) בדעת מרן הש"ע, יש לומר שכל שכן בדם טוהר שהוא חומרת הגאונים. אולם לדעת הרמ"א שהחמיר גם בכתם צריכה להמתין חמשה ימים. ולכן כתב החתם סופר (סימן קנז) שצריכה להמתין חמשה ימים דזהו לדידהו דאזלי בתר הרמ"א. ואמנם כתב מרן המחבר שליט"א דלפי מה שכתב לעיל בסמוך שדין דם טוהר הוי בכלל חומרא דרבי זירא, היה נראה להחמיר גם בזה. וסיים מרן המחבר שליט"א דהנכון שקודם ההפסק בטהרה ביום שרואה דם טוהר תשב בתוך אמבטיה במים חמים ותקנח עצמה היטב ותספור שבעה נקיים מיד וכמו שכתב בש"ע (סימן קצו). ע"ש. [ולרגל המלאכה אשר לפני לבאר בס"ד דברי מרן המחבר שליט"א ציינתי גם לזה, כי ראיתי למי שנתקשה בזה היאך הדין לענין המתנת הימים שקודם ההפסק בטהרה, ולא זכר במה שנכתב במשמרת הטהרה שבאות הקודם].
עג. עמוד לז. (משמרת הטהרה, שיטה יד). ... מכל מקום הרי בנידון דידן לדעת המהר"י קולון, מנהג כזה שהרחיקו הרמב"ם שהוא מינות שנמשך ממנהגי הצדוקים, אפילו נהגו בו לגדר וסייג אין לו תוקף ויש לבטלו וכו'.
נ"ב. כן כתב המהר"י קולון בשורש קמד. והובא במשמרת הטהרה לעיל (עמוד כט). ע"ש. והוא בענין הנוהגים שהיולדת זכר אינה הולכת למקוה לטבול אלא עד אחר ארבעים יום ללידתה, והיולדת נקבה אינה הולכת למקוה לטבול אלא עד אחר שמונים יום ללידתה, ורק אז טובלות להטהר לבעליהן. האריך הרחיב מרן המחבר שליט"א במשמרת הטהרה (עמוד כז - מו) להוכיח שהוא מנהג בטעות בחושבם שהתורה אוסרת את היולדת על בעלה עד מלאת ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה. ונמשכו בטעות אחר פירושי הקראים הכופרים בתורה שבעל פה וכו'. ואמנם אם נהגו כן, להרחקה ולסייג בעלמא (ולא שעושים כן משום שחושבים בטעות שכן הדין), הנה המהר"י קולון הנ"ל כתב בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאפילו הכי שנהגו להרחקה וסייג אין לנהוג כן משום דחומרא דאתי לידי קולא היא, מאחר שהוא ממנהגי הצדוקים. ואולם מרן הב"י (סימן קצד) כתב שאינו נראה כן בעיניו לדעת הרמב"ם, אלא אם הוא משום הרחקה וסייג ואותו ציבור אינו פרוץ במנהגי הצדוקים אפשר לגדור להם גדר.
עד. עמוד נה. טהרת הבית. (סימן יא סעיף ז'). אף על פי שאמרו חכמים אין פתיחת הקבר בלא דם, זהו דוקא כשנפתח קבר האשה מאליו מבפנים והוציאה ממנו ולד, או חתיכת בשר שיש בה עצם וכדומה. אבל רופא שבדק את האשה באצבע או בכלי, אפשר מאד שלא יצא ממנה דם כלל, ולכן אם לא ראתה דם לאחר הבדיקה טהורה היא. ואפילו אם הבדיקה של הרופא היתה בתוך ימי ספירתה, הרי היא בחזקת טהורה כל זמן שלא ראתה דם.
נ"ב. ולפי המתבאר במשמרת הטהרה כאן אפילו אם הבדיקה היתה בכלי עבה גם כן טהורה כל שלא ראתה דם אחר הבדיקה, ואין שיעור לעובי הכלי. ועי' במשמרת הטהרה (עמוד סב בסופו, וריש עמוד סג) דהרב בדי השלחן (סימן קצב ס"ק לא) ס"ל להחמיר בזה. אבל גם הוא מודה להקל במכשיר בגודל אצבע הקטנה. בערך 15 מ"מ. ודעת מרן המחבר שליט"א להקל אף ביותר מזה. ואין שיעור לעובי הכלי כל שלא ראתה דם אחר הבדיקה וכנ"ל. וכל זה מיירי שנכנס לתוך פתח המקור דוקא אבל בלאו הכי (כגון שנכנס בצואר הרחם בלבד. וכש"כ אם נכנס לפני צואר הרחם), גם לדעת הרב בדי השלחן הנ"ל יש להקל גם במכשיר שהוא עבה יותר מגודל אצבע קטנה כשיעור הנזכר לעיל. ועי' עוד בכל זה בספר היקר נשמת אברהם (סימן קצד ס"ק ד', עמוד קב) שקיבץ כעמיר גורנה דעות רבותינו האחרונים זצ"ל בזה, וכן הביא דעת אחרוני זמנינו שליט"א. יעוי"ש.
עה. עמוד סט. טהרת הבית. (סימן יא סעיף י'). אשה שהיתה בחזקת מעוברת, דהיינו שעברו עליה שלשה חדשים, והפילה, ואינה יודעת אם רוח הפילה או ולד הפילה, כגון שהיתה עוברת בנהר והפילה, הרי זו טמאה לידה בודאי, ותשב לזכר ולנקבה, שרוב נשים מעוברות יולדות ולד גמור, ולכן יש ללכת אחר הרוב. וכו'.
נ"ב. מה שכתב ותשב לזכר ולנקבה, פירוש, ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה. רש"י נדה כט. ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא מספק. ולכן לא תטבול אלא מליל חמשה עשר להפלתה ואילך, לאחר שהפסיקה בטהרה וספרה שבעה נקיים, כמובן. ויכולה לעשות כן (להפסיק בטהרה ולספור שבעה נקיים) גם בתוך אותם ארבעה עשר יום כמבואר ברמב"ם (פרק ז' מהלכות איסורי ביאה הלכה י') ובש"ע (סימן קצד סעיף א'). ועי' עוד בטהרת הבית ובמשמרת הטהרה עמוד (א' - ג'). ע"ש. וכן לענין ימי טוהר נקטינן לחומרא ויהבינן לה ימי טוהר דזכר. וגם בזמנינו שאין נוהג דין ימי טוהר, מ"מ יש נפקא מינה בזה כפי שמבואר במשמרת הטהרה כאן (סוף עמוד ע'). ע"ש. ועי' עוד מה שכתבנו בענין הנפקא מינה בזה להלן בסמוך (אות עז).
עו. עמוד ע. משמרת הטהרה. בענין חזקת מעוברת. מתי נקראת שיש לה חזקת מעוברת. הביא דברי האור זרוע חלק א' (סימן שמו) שהוא לאחר שלשה חדשים, וכן כתבו עוד אחרונים ז"ל. יעוי"ש. ושלא כדעת הבית דוד טעביל (סימן כד) והחתם סופר בתשובה (חלק יור"ד סימן רצט) דס"ל שהוא ארבעים יום "מהפסקת האורח".
נ"ב. וכ"כ בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק יור"ד סימן כו אות א') משמם. ע"ש. וציין לו ג"כ כאן. ולכאורה נראה דצ"ל אחר ארבעים יום מליל טבילה. חדא, שאין סילוק האורח מעיד על היותה מעוברת, וכמו שכתב מרן המחבר שליט"א בטה"ב ח"א (במשמרת הטהרה עמוד פא - פד). וציין לו כאן. ועוד דעד ארבעים יום מליל הטבילה מיא בעלמא הוא, ומה שייך לומר בה שהוחזקה מעוברת אחר ארבעים יום מהפסקת האורח. (דאין כאן ארבעים יום מליל טבילה, ומיא בעלמא הוא). לכן נראה לומר לדבריהם אחר ארבעים יום מליל טבילה.
ועינא דשפיר חזי לתשובת הבית דוד (סימן כד) הנ"ל, דפליג על דברי הנוב"י בנידון דידן מתי נקראת שהוחזקה מעוברת ושם (דף נה ע"ג) ד"ה אך, הביא דברי הרשב"א בסוף תורת הבית הארוך בדיני יולדות ומפלת בבית שביעי שער ששי בהך מפלת דתשב לזכר לנקבה ולנדה שכתב, ומיהו תשב גם לנדה כיון דליכא אלא מ"א יום מיום טבילה שמא לא נקלט עד יום שלישי ועדיין לא נגמר הולד ולפיכך מסתברא דעד ארבעים ושלשה תשב גם לנדה אבל מכאן ואילך אינה יושבת לנדה דכל שאינו קולט לשלשה ימים שוב אינה קולטת. עכ"ל. וכתב עליו הרב בית דוד הנה למדנו מדבריו אלו דאחר מ' יום לקליטה מתחיל הריקום בהכרח. והך גבול דמ' יום כשם שהוא גדול לפניו לומר דקודם לזה ודאי דאין שם ריקום כך הוא גבול לאחריו לומר שלאחר מ' יום ודאי נתקרמו כבר ודלא כהרב מוהר"ש בנו של בעל נדוע ביהודה וכו'. ושם (דף נה ע"ד) ד"ה והנה, כתב לחזק שיטתו דע"כ להרשב"א צ"ל דתיכף לאחר מ"ג יום מקרי הוחזקה עוברה. ולא הוחזקה עוברה הוי מיום מ"א עד יום מ"ג דמספקא לן מתי נקלט. גם מה שכתב שם בהמשך דב"ק דגם אם רואה אינה ראיה דאינה מעוברת, ודלא כתשובת עבודת הגרשוני, אבל בהיפוך אי חזינן דנסתלק הוסת ברווחא נוכל לומר שאחר מ"ג מקרי הוחזקה עוברה אף שלא פירש בעלה ממנה וכו', פשוט שכוונתו לאחר מ"ג יום מליל טבילה שהרי קאי על מה שכתב קודם לזה בסמוך, שלאחר מ"ג יום שנקלט הזרע מקרי הוחזקה עוברה כנ"ל מדברי הרשב"א. וכללות תשובתו מבוססת על דברי הרשב"א דמיירי על מ' יום מליל טבילה וכנ"ל. וגם בהמשך כתב, ובפרט זמן רב ח' או ט' שבועות דלא שכיח שיסתלק הוסת בלא עובר וודאי נוכל לומר דמקרי הוחזקה עוברה וכו'. וברור שח' או ט' שבועות הם למעלה ממ"ג יום מליל טבילתה. כללו של דבר מתשובת הבית דוד הנ"ל נראה דס"ל דמיקרי הוחזקה למעוברת לאחר מ"ג יום מליל טבילה (ולאחר מ' ועד מ"ג יום הוי ספק. כי הזרע נקלט בתוך ג' ימים, ומספקא לן מתי נקלט).
וגם ראה ראיתי בתשובת הבית דוד (שם דף נה ע"ג) ד"ה אך, בעמדו על דברי המהרי"ק והנוב"י ובנו לומר העמד נפל על חזקתו ועדיין לא נתרקמו איבריו, והשיגם הרב בית דוד דבנידון זה לא שייך דין חזקה אלא בדבר שהיה לו מציאות קודם וכו'. ע"ש. וכתב עוד, ומקודם לתחילת ריקום אבריו (דהיינו קודם מ' יום) לא הוי אלא מיא בעלמא, וא"כ איזה מציאות יש לו מקודם דנימא העמד דבר על חזקתו. והוא כדברינו בס"ד שקודם מ' יום מליל הטבילה לא שייך לומר כלל דאיכא חזקת מעוברת.
וגם חזיתי בתשובת חתם סופר (חיור"ד סימן רצט) הנ"ל, ולא ראיתי שכתב שהוחזקה מעוברת היא מ' יום מהפסקת האורח, אלא כתב (שם ד"ה וממילא), ונ"ל שכבר היה בה סימן מעוברת שפסק לה האורח הראוי ושאר סימנים שעי"ז הוחזקה מעוברת וכו', ושם (ד"ה וצריכים) כתב, אבל אין חזקה להשפיר דמוקמינן לה בחזקת מעיקרא שלא נתרקם כמו שהיה בתחילת הוייתו מבלונית ודם דזו אינה חזקה, אדרבה כיון שנבעלה ונעשה בה מעשה הראוי לגרום העיבור ורוב נשים מתעברות והטפה מתרקם והולך מתרקם והולך אזדה ליה חזקתו דמעיקרא וכו'. ונראה דכוונתו ז"ל דהעיקר הוא מרוקום אברים, וזה אינו אלא אחר מ' יום מליל טבילה.
כנלע"ד בדברי הבית דוד והחתם סופר הנ"ל. והיע"א. [ולגופו של ענין העיקר להלכה כדברי הנוב"י שהוחזקה מעוברת מקרי אחר שלשה חדשים, שכ"כ האור זרוע חלק א' סימן שמו. וכמו שכתב מרן המחבר שליט"א. ואנו לא באנו אלא לדון בדעת הבית דוד והחת"ס במה שהביא מרן המחבר שליט"א שלדעתם הוחזקה מעוברת הוא לאחר מ' יום "מהפסקת האורח". ופשוט].
עז. עמוד ע. משמרת הטהרה. בענין הנ"ל של חזקת מעוברת. מתי נקראת שיש לה חזקת מעוברת. לאחר שהביא דברי האור זרוע חלק א' (סימן שמו) שהוא לאחר שלשה חדשים, ושכן כתבו עוד אחרונים זצ"ל. יעוי"ש. ושלא כדעת הבית דוד טעביל (סימן כד) והחתם סופר בתשובה (חיור"ד סימן רצט) דס"ל שהוא ארבעים יום מהפסקת האורח כנ"ל, כתב מרן המחבר שליט"א וז"ל: ויש נפקא מינה (בזה) לפי מה שכתבנו לעיל שאף על פי שעכשיו אין לנו ימי טוהר, מכל מקום אם היתה טהורה בימי טוהר, לאחר שטבלה ובהיותו משמש עמה אמרה לו נטמאתי, שאינו חייב לפרוש מיד באבר מת, אלא גומר ביאתו ופורש באבר חי כמו שכתב הנודע ביהודה. והיינו טעמא דלא עדיף דם טוהר בזה מדם בתולים, וכמבואר בתשובת נודע ביהודה. ולכן אם היתה בחזקת מעוברת שעברו עליה שלשה חדשים, יש לה דין ימי טוהר מן התורה ויש לסמוך על הנודע ביהודה במקרה הנ"ל. מה שאין כן אם עדיין לא היתה בחזקת מעוברת הוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואכמ"ל יותר. עכלה"ט.
נ"ב. אמנם לעיל במשמרת הטהרה (עמוד יג - טו) כתב מרן המחבר שליט"א בענין זה של יולדת שספרה שבעה נקיים וטבלה בתוך ימי טוהר, ובשעת תשמיש עם בעלה הרגישה שהיא רואה דם ואמרה לו נטמאתי, אם צריך לנעוץ צפורני רגליו במטה, וישהה בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש באבר מת, וכדין המשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור לו לפרוש ממנה באבר חי וחייב כרת על כך, שיציאתו הנאה לו כביאתו וכמבואר בש"ע (סימן קפה סעיף ד'). או שיש לחלק, דבנידון דידן שזהו דם טוהר אינו צריך לשהות עד שימות האבר ויכול לפרוש באבר חי וגם רשאי לגמור ביאתו כרצונו. יעוי"ש דיעות הפוסקים בזה. וסוף דבר העלה שכיון שיש סמוכים לדעת המחמירים בזה על פי דברי הראב"ד, והרמב"ן, והמאירי, שאיסור ביאה על דם טוהר נכלל בחומרא דרבי זירא שהחמירו בנות ישראל על עצמן לישב שבעה נקיים אפילו על טיפת דם כחרדל, והסביר מרן הבית יוסף, שקל וחומר לדם טוהר ממה שהחמירו בנות ישראל בטיפת דם כחרדל, ולאחר שנתפשטה חומרא דרבי זירא נהגו איסור גם בדם טוהר. יעוי"ש. לכן ראוי להחמיר בזה לכתחילה. וכתב עוד שכן העלה גם בספר שבט הלוי (עמוד רמו) וכן בתשובותיו (חלק ג' סימן קנב), וסיים מרן המחבר שליט"א וז"ל: ומכל מקום בדיעבד שגמר ביאתו ופירש באבר חי, כדאי הוא הנודע ביהודה לסמוך עליו שאינו צריך כפרה. ונכון שעל כל פנים יקבל עליו תשובה ויתן צדקה לעניים ויעסוק בתורה כמיטב יכולתו, דאגוני מגנא ואצולי מצלא, וראויה שתגן אלף המגן. עד כאן לשונו הטהור. ולכאורה קשה דהכא (עמוד ע') תפס כדברי הנודע ביהודה שגומר ביאתו ופורש באבר חי, והתם (עמוד יד - טו) כתב שאין לעשות כן לכתחילה ורק בדיעבד אם עשה כן אין צריך לתשובה וכפרה, וגם בזה נכון שמ"מ יקבל עליו תשובה. וי"ל דכוונת מרן המחבר שליט"א שכתב שיש נפקא מינה בדבר היא על דיעבד שגמר ביאתו, או פרש באבר חי. דמעיקר הדין אין צריך לתשובה ועל זה קאמר דיש לסמוך על הנודע ביהודה במקרה הנ"ל דבנידון דידן. כנלע"ד ליישב דב"ק של רבינו שליט"א. והיע"א.
עח. עמוד צא. משמרת הטהרה (אות ד'). בענין כלה שפירסה נדה, שהדין הוא שמותר לחתן לענוד באצבעה את טבעת הקידושין ואין צורך לזרוק הטבעת אל ידה. וכן פשט המנהג להקל, ויש להם על מה שיסמכו. ומכל מקום נכון להזהר עד כמה שאפשר שלא יגע בבשרה בשעה שנותן לה הטבעת, אלא יתן טבעת הקידושין בראש אצבעה והיא תכניסנה לתוך האצבע. והביא שבספר אור זרוע חלק א' (סוף סימן שמא), הביא מה שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות אישות) שלא תנשא נדה עד שתטהר, וסיים על זה האור זרוע ומיהו אם הכינו צרכי חופה ופירסה נדה, הרי זה כונסה לכתחילה, ומקדשה בעצמו ומקבלת הטבעת מידו, שכיון שעדיין לא נתקדשה לו ועדיין אינה מותרת לבא עליה, לית לן בה אם יגע בידה, וכמדומני שכן הורה מורי רבינו שמחה, ועבד עובדא בנפשיה. ע"כ.
נ"ב. על מה שהביא דברי הרמב"ם (בפרק י' מהלכות אישות) שלא תנשא נדה עד שתטהר. ובטעם הדבר יעוי' בהרמב"ם (פרק ד' מהלכות אישות הלכה יב) שכתב וז"ל: המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קידושין תופסין בערוה חוץ מן הנדה, שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן. ע"כ. ובכ"מ (שם) הביא דברי הרמ"ך שכתב לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס. עכ"ל. וכתב עליו הכ"מ וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח. ואכן כתב הרב המגיד (שם) שכיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה כמו שיתבאר פ"י (ה"ב) אין ראוי לקדשה, ויש מי שכתב שטעם דברי רבינו כאן הוא שמא יגע בבשרה. ע"כ.
עט. עמוד צב. (משמרת הטהרה). בדין הנ"ל, בכלה שפירסה נדה שמותר לחתן לענוד באצבעה את טבעת הקידושין. לאחר שהביא מרן המחבר שליט"א דברי האור זרוע חלק א' (סימן שמא) הנ"ל, שכיון שעדיין לא נתקדשה לו ועדיין אינה מותרת לבוא עליה, לית לן בה אם יגע בידה וכו', כתב מרן המחבר שליט"א שזה מבואר כדברי הרשב"א בתשובה (סימן אלף וקפ"ח), שלא אסרו הושטת כלי מיד ליד אלא כשאשתו נדה מפני שלבו גס בה, ובקריבה מועטת איכא למיחש להרגל עבירה. מה שאין כן שאר נשים שאין לבו גס בהן אין לחוש להרגל עבירה בהושטת כלי וכיוצא בזה ולכן לא אסרו חכמים בזה. ע"ש. וכן הובא בב"י אבן העזר (סוף סימן כא). ע"ש.
נ"ב. ומבואר יוצא שמותר למסור מיד ליד בין בני הזוג בפגישותיהם שנפגשים לשם היכרות, דעדיין אין לבו גס בה, ופשוט. וכ"כ מרן המחבר שליט"א בסמוך, שכ"כ בספר עיקרי הד"ט חלק יורה דעה (סימן כא אות ד') שהמנהג פשוט שהחתן נותן בעצמו את טבעת הקידושין לכלה על ידי תחיבתה באצבע הכלה, ואין מחלקים בזה אם הכלה טהורה או איננה טהורה וזאת כדי שלא לפרסם הדבר בעיני הניצבים אם טהורה היא אם לאו, "ומכיון שעדיין אינה אשתו מותר". ע"כ.
פ. עמוד קב. משמרת הטהרה (סעיף ח'). בענין אם הבעל יכול לעמוד ליד אשתו כשהיא טובלת לנדתה, ולראות שתהיה כולה תחת המים, כשאי אפשר באופן אחר, וכגון זוג יהודים שגרים לבדם בכפר בין העכו"ם כפי שנשאל בזה בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא (חלק יורה דעה סימן קכב). הביא דברי הנודע ביהודה הנ"ל שבדבר ההסתכלות במקומות המכוסים שבה לית דין צריך בשש שהדבר מותר לצורך טבילה, שהרי שני גדולי הדור, מהרי"ק (הריב"ק) והשר מקוצי הצריכו את נשותיהם לעמוד לפניהם ערומות לפני טבילתן לראות אם אין בהם גרב חוצץ לטבילה. וכמו שכתבו הבית יוסף והט"ז (בסימן קצח ס"ק יד). ומעשה רב. ע"כ.
נ"ב. הן אמת שכן כתב הט"ז (שם) בשם הגהת רש"ל. אולם בבית יוסף אינו. אלא הוא בב"ח (שם). והנודע ביהודה הנ"ל כתב זאת בשם הט"ז בלבד. כיעוי"ש. (ואם היה כתוב ב"י בר"ת הו"ל דטעות הדפוס הוא). וי"ל דאגב שיטפיה דמרן המחבר שליט"א כתב כן.
ואעיקרא דמילתא, לכאורה קשה היאך שרי ליה לבעל לראות במקומות המכוסים של אשתו. והשאלה נשאלת אפילו כשאשתו טהורה. ואף על פי שכן דעת הרמב"ם וכמו שכתב המגיד משנה (פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה ד') אליבא דהרמב"ם, להתיר אפילו באשתו נדה. וכן עשו מעשה מהר"ק והשר מקוצי. מ"מ קצת קשה דבגמרא נדה (יז.) אמרו שלא ישמש ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וא"כ ה"נ שמא יראה בה דבר מגונה. ואולי י"ל בדוחק דכוונת הגמ' שם למקום התורף, ובזה בודאי לא הסתכלו דבזה אסור מן הדין כידוע. כמבואר בגמ' (נדרים כ.) וכ"כ הראב"ד בהשגות (פכ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ד). וכ"פ מרן הש"ע אורח חיים (סימן רמ סעיף ד') וכ"כ הב"ש באבן העזר (סימן סימן כא ס"ק ז'). ואולם זה דוחק, כי מהלשון שמא יראה "בה" דבר מגונה משמע יותר דקאי על כל מקום שבגופה. או י"ל שלא אמרו כן בגמ' אלא כעצה טובה, אבל מדינא שרי. ובכה"ג לצורך טבילת מצוה ואי אפשר באחרת שרי בלא פקפוק. ולדעת הרמב"ם הנ"ל גם בלא צורך מיוחד שרי, ודברי הגמ' ג"כ עצה טובה קמ"ל. ונראה דגם זה דוחק, שכן בגמ' שם אמר רב חסדא "אסור" לאדם שישמש מטתו ביום וכו', וכן אמר רב הונא ישראל קדושים הם "ואין" משמשין מטותיהן ביום וכו', ומהלשון "אסור" "ואין" לא משמע דעצה טובה קמ"ל אלא שזה אסור מדינא. ואולם ממה שדנו הפוסקים אם מותר להסתכל באשתו נדה במקמות המכוסים שבה, משמע דבאשתו טהורה שרי (חוץ ממקום התורף, כמובן). לא מבעיא לדעת הרמב"ם (בפכ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ד') וכפירוש הרב המגיד שם, ולדעת הריב"ש בתשובה (סימן תכה), והרוקח (בסימן שיז דף רא ריש עמוד א'), שאף באשתו נדה שרי, אלא אף לחולקים על הרמב"ם בזה, והם הרמב"ן בהלכות נדה (פרק ח' הלכה ד'), והרשב"א בתורת הבית (בית ז' שער ב') והגהות מיימוני (פרק כא מהלכות איסורי ביאה) בשם הראב"ן, ועוד, משמע דדוקא באשתו נדה אסרו אבל באשתו טהורה משמע דשרי. וא"כ באשתו טהורה לכו"ע שרי. (ועי' בזה במשמרת הטהרה לקמן עמוד קנו - קס. ע"ש). ושאלתין אפילו באשתו טהורה. ומהגמ' (נדה יז.) הנ"ל משמע דאסור. וצל"ע. והיע"א.
וכעת זכתה עין לראות למי שאהבה נפשי הגאון הצדיק חסידא קדישא ופרישא מוהר"ר שמעון חיררי שליט"א ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים וכט"ס, בספרו היקר שו"ת שערי צדק חלק אבן העזר (סימן ה') שנשאל בענין ראיית חצי גופה העליון של האשה, ויעוי"ש דב"ק. ואעתיק רק מה שנוגע לעניינו וז"ל הטהור (בעמוד תי ד"ה ולכאורה): ולכאורה כפי זה הא דאמר רב הונא (שם בנדה יז.), ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום. כפי דעתי ליכא איסור בדבר, ואין זה רק בגדר קדושה ופרישות, שאמנם גם היא דרושה מאתנו והייתם קדושים, וכהא דרבי אליעזר הנזכר (אמר המעתיק, שהיה משמש בחצי הלילה דוקא כמובא (בנדרים דף כ:) והביאו הגאון שליט"א לעיל מיניה), ומיהו נראה שזה אינו, שהרי הרמב"ם ומרן (אמר המעתיק, והביאם הגאון שליט"א לעיל מיניה והם ברמב"ם פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה י'. ובש"ע באורח חיים סימן רמ סעיף יא ובאבן העזר סימן כה סעיף ה') פסקו דאסור לשמש מטתו ביום משום עזות פנים, ונראה דפסקו כהא דרב הונא דאתי עלה מטעם קדושה (דהרי לא כתבו טעמא האי דשמא יראה בה דבר מגונה). ומיהו יתכן שאין מחלוקת, ובכל זאת פסקו שאסור. וראה עוד במאירי (כתובות נו.) שכתב: אעפ"י שאמרו ישראל קדושים הם ואסור לשמש מטותיהם ביום, אי משום שמא יראה דבר מגונה אי משום צניעות. ... עכלה"ט. והנה מה שכתב הגאון הצדיק עליון למעלה שליט"א לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק שאסור לשמש מטתו ביום משום עזות פנים, דנראה דהוא מטעם דפסק כהא דרב הונא דאתי עלה מטעם קדושה, הכי מסתברא טפי שהרי כתב הרב המגיד (שם ה"ד) אליבא דהרמב"ם דשרי ליה לבעל לראות מקומות המכוסים שבאשתו (ואפילו בזמן נדתה) ולא חייש לשמא יראה בה דבר מגונה. וא"כ בהכרח דפסקו כהא דרב הונא דאתי עלה מטעם קדושה (ועי' טה"ב ח"ב עמ' קנז לקמן, שהביא מהרדב"ז, שכשנחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם, העיקר הוא כפירוש הרב המגיד בדעת הרמב"ם. ע"ש).
ולפי דרכו של הגה"צ מהר"ש חיררי שליט"א, האיר ה' עיני ולמדנו דהעיקר הוא כהא דרב הונא דישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום, ואתי עלה מטעם קדושה. ולא קי"ל כהא דרב חסדא דחייש לשמא יראה בה דבר מגונה. והנה בזה נתיישב מה דהוקשה לנו על נכון בעזה"י. והיינו טעמא דכל הני רבוותא לא פליגי אלא באשתו נדה אי שרי לראות מקומות מכוסים שבה, אבל באשתו טהורה משמע דלכו"ע שרי וכנ"ל, דלא קי"ל כהא דרב חסדא. ואמנם לפי זה מש"כ הגאון מהר"ש חיררי שליט"א דמיהו יתכן שאין מחלוקת והביא דברי רבינו המאירי, להאמור צריך לומר דיש מחלוקת, ורב הונא פליג אדרב חסדא. וזה עדיף וגם מוכרח. דבזה יבואו דברי כל הפוסקים שהתירו להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו על נכון ולא תקשי מהא דרב חסדא וכנ"ל. (ורבינו המאירי לא הכריע). [דאם לא כן, ונימא דאין מחלוקת וקי"ל גם כדרב חסדא שאסור להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו, א"כ הדרא קושיא לדוכתא. איך התירו כל הני רבוותא להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו]. ובחפשי מצאתי להגאון בעהמ"ס שו"ת שבות יעקב שכתב בעיון יעקב (על העין יעקב, נדה יז.) וז"ל: ישראל קדושים הם. נראה דפליג ארב חסדא דאמר אסורא איכא לשמש ביום, והוא אמר דרק מצד הקדושה כך הוא מנהגם כדאמרינן קדש עצמך במותר לך ולכן כיון שהם קדושים ע"כ צריכין להיות פרושים כדאמרינן סוף פרק קמא דע"א וסוף סוטה פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה לכן פורשין מלשמש ביום. עכ"ל. הנה מדב"ק מבואר דרב הונא פליג אדרב חסדא. וכדברינו בס"ד. אלא דהוא ז"ל ס"ל דלרב הונא ליכא איסורא ורק הנהגת חומר בקדש היא. וזה פלא שהרי הרמב"ם (פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה י') ומרן הש"ע באורח חיים (סימן רמ סעיף יא) ובאבן העזר (סימן כה סעיף ה') פסקו דאסור לשמש מטתו ביום שעזות פנים היא לו (כלשון הרמב"ם, שם), וכהא דרב הונא. וצ"ע ע"ד הגאון עיון יעקב. (וכדברי העיון יעקב כתב גם הגאון מהרח"ש שליט"א מדיליה, ואמנם חזר לדחותם ע"פ דברי הרמב"ם והש"ע הנ"ל. והובאו בדב"ק לעיל).
ועת לקצר, והעולה מדברינו בס"ד הוא כאמור דרב הונא פליג אדרב חסדא, וקי"ל כדרב הונא. ולכן כל הני רבוותא דרבותינו ראשונים כמלאכים זיע"א לא חיישי להא דרב חסדא והתירו לראות מקומות מכוסים שבה (למר כדאית ליה רק בימי טהרתה, ולמר כדאית ליה אפילו בימי נדותה, וכנ"ל). והמחמיר על עצמו תע"ב, וקדש יאמר לו. וכן ראוי לנהוג משום חומר בקדש. ואכמ"ל.
פא. עמוד קד. משמרת הטהרה. בענין שלא ידליק הבעל סיגריה שבפיו מגפרור או נר שביד אשתו נדה, כיון שיש בזה משום חיבה. כתב מרן המחבר שליט"א (שם, סוד"ה בשו"ת יד אליהו) ונראה שאשה נדה שהדליקה נרות שבת מנר שבידה, שבסיום ההדלקה אסור לה לכבות שאז היא מקבלת שבת עליה, וכמ"ש מרן הש"ע (סימן רסג סעיף י') לדעת בה"ג, מותר לבעלה לכבות הנר שבידה בנפיחת פיו, שאין בזה חיבה כלל. ואח"כ תניחנו באיזה מקום שתרצה. וכן פסק בשו"ת באר משה ח"ד (סימן סג). עכלה"ט.
נ"ב. ועי' שם (סימן רסג סעיף י') שיש מתירים לעשות תנאי שאינה מקבלת השבת בהדלקה דוקא אלא עד שיאמר החזן ברכו. [או עד אחר גמר כיבוי הנר שבידה וכיו"ב]. ולדעת מרן הש"ע ז"ל אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות כלל וממילא גם אין צריך לתנאי וכמו שכתב המהר"ש גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן לו). והגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ג' (סימן נז). וכמש"כ כן מרן המחבר שליט"א באורך בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק אורח חיים סימן טז). ובשו"ת יחוה דעת חלק ב' (סימן לג). ובספר לוית חן (סימן ה'). ומש"כ כאן מרן המחבר שליט"א הוא רק לשיטת בה"ג שמקבלת שבת בהדלקה ואסור לה לכבות הפתילה לאחר שבירכה והדליקה, ובזה הדין כן שיכול הבעל לכבות הנר שבידה בנפיחת פיו. [ואגב, יש לציין דמ"מ גם לדעת בה"ג יכולה לברך קודם ההדלקה. יעוי"ש ביבי"א וביחוו"ד הנ"ל. ואגב לאגב, לענין כיבוי נר או גפרור בנפיחת פיו, יעוי' בזה בבן איש חי שנה שניה (סוף פרשת פנחס)].
פב. עמוד קו. משמרת הטהרה. בענין שמותר מן הדין להסיר על ידי ניפוח בפיו נוצה או עפרורית שעל בגדי אשתו נדה בשעה שהיא לובשת אותם, ומ"מ טוב להחמיר בזה. ובמשמרת הטהרה הנ"ל הביא מרן המחבר שליט"א דברי המנחת יעקב בתשובה שבסוף הספר (סימן יג) שצידד לכאן ולכאן. כיעוי"ש. ובכלל דב"ק הביא הא דקיימא לן (פסחים צב:) מנפח אדם בית הפרס והולך, ואם איתא דנפיחה כנגיעה מאי מהני ליה נפיחה, והרי הוא כנוגע בעצם. ואין לומר שהקילו בזה בבית הפרס משום דהוי רק מדרבנן, שהרי גם נגיעה בנדה שאינה דרך חיבת ביאה, לכו"ע אינה אסורה אלא מדרבנן, וכמו שכתב הש"ך (סוף סימן קצה). וכו'.
נ"ב. אמנם מרן הבית יוסף ז"ל (סימן קצה) כתב שאף בזה - בנגיעה בנדה שאינה דרך חיבת ביאה - הדבר אסור מן התורה לדעת הרמב"ם (וע"ש עוד בנידונו שאף בפיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרייהו דגילוי עריות, וסיים בצ"ע. ע"ש). וכן פסק בש"ע (סעיף יז). אלא שכל האחרונים ז"ל הסכימו לדברי הש"ך ז"ל. ועי' עוד בזה במשמרת הטהרה לעיל (עמוד צז) שהביא מרן המחבר שליט"א להקת אחרונים דס"ל כדברי הש"ך הנ"ל. וכ"כ עוד הש"ך (סימן קנז ס"ק י').
פג. עמוד קיד. (משמרת הטהרה) ד"ה ומרן הש"ע. בענין מה שפסק מרן הש"ע (סימן קצה סעיף ג'): לא יאכל עמה על שלחן אחד אלא אם כן יש איזה שינוי, שיהא שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה לחם או קנקן, או שיאכל כל אחד במפה שלו. ע"כ. והקשה מרן המחבר שליט"א דלכאורה יש לדקדק למה הצריך מרן הש"ע היכר אף לדידן, והרי שני עמודי ההוראה שהם הרמב"ם והרא"ש סבירא להו להתיר. ולהרמב"ם אין איסור אלא בקערה אחת, והכי ס"ל לעוד מרבותינו הראשונים זיע"א (ע"ש). ולהרא"ש אין איסור בשלחנות שלנו שהם גדולים, אלא בשלחנות שלהם שהיו קטנים דוקא, והכי ס"ל לעוד מרבותינו הראשונים זיע"א (ע"ש). וסוף דבר כתב מרן המחבר שליט"א שנראה שמרן הש"ע סמך על מה שכתב בבית יוסף. שאחר שהביא דברי הפוסקים שכתבו שצריך שיהיה שום שינוי והיכר ביניהם, כגון לחם או קנקנן וכו', סיים: "והכי נהוג עלמא". ואם כן אין אחר המנהג כלום, ולכן פסק להחמיר שצריך לעשות שינוי והיכר ביניהם. ע"כ.
נ"ב. ואין להקשות שהרי לעיל בסמוך ממש הביא מדברי הרא"ש בקיצור הלכות נדה (בפסקי הרא"ש סוף נדה) שכתב, ואמרו בשבת (יג.) שלא יאכלו על שלחן אחד וזהו בימיהם שהיו שלחנות שלהם קטנים, והיה שלחן לכל אחד, אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שלחן אחד, אוכלת עמו על השלחן, אבל יעשו קצת היכר שישימו קנקנן על השלחן ביניהם. ע"כ. וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל מז). ונמצא שדברי הטור שכתב כן להצריך שום היכר יסודותם בהררי קדש על פי דברי הרא"ש הנ"ל. ונמצאנו למדים שלדעת הרא"ש צריך היכר. וכאמור אין להקשות כן. זאת כיון שקושית מרן המחבר שליט"א היא על דברי מרן הש"ע, שלנגד עיני קדשו של מרן הש"ע עמדו דברי הרא"ש בפ"ק דשבת (סימן לב) ששם כתב, ומה שרגילים עכשיו לאכל עם אשתו נדה על שלחן אחד, לפי שבימיהם היו רגילים לאכל כל אחד לבדו על שלחן קטן, וכשאשתו אוכלת עמו על אותו שלחן קטן נראה דרך חיבה ודמי להצעת המטה ומזיגת הכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו, אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שלחן אחד אינו דרך חיבה. ויש שעושים היכר ביניהם, והוא כמו שניים שאוכלים זה בשר וזה גבינה. ע"כ. ומרן ז"ל הביא דברי הרא"ש הללו מפרק קמא דשבת והנה הנם בבית יוסף (סימן קצה). והן שעמדו לנגד עיני קדשו של מרן ז"ל. והביא מרן המחבר שליט"א דברי הרא"ש הנ"ל לעיל במשמרת הטהרה (עמוד קיב ד"ה והנה), וכתב עליו ומוכח מדברי הרא"ש שבשלחנות שלנו מן הדין מותר אף בלא שיעשו שום היכר ביניהם, אלא שיש מחמירים על עצמם לעשות היכר. ע"ש. ועל פי דברי הרא"ש הללו שמן הדין אין צריך שום היכר ביניהם הקשה מרן המחבר שליט"א כנ"ל. כנלע"ד פשוט. [וליתר ביאור, נבאר גם מאי דפשיטא כביעתא בכותחא. דהנה פשוט שאין לומר שגם דברי הרא"ש בקיצור הלכות נדה (בפסקי הרא"ש סוף נדה) ובתשובת הרא"ש (כלל מז), הם ג"כ רק לחומרא בעלמא ומן הדין אין צריך שום היכר ביניהם. וזאת כיון שכתב שם הרא"ש אבל יעשו "קצת היכר" שישימו קנקן על השלחן ביניהם. ונמצאו דבריו מכוונים למש"כ בשבת (יג.) להיתירא. זה אינו. חדא, שאף שכתב "קצת היכר", מ"מ כתב שכן יעשו. ועוד, שהרי כתב מרן המחבר שליט"א שנמצא שדברי רבינו הטור, שכתב להחמיר להצריך היכר ביניהם מן הדין שכתב "ובלבד" שיעשו שום היכר וכו'. ולא ס"ל כחילוק הרא"ש אביו (בשבת יג.), בין שלחנות שלהם שהיו קטנים לשלחנות שלנו, יסודותם בהררי קדש עפ"י דברי הרא"ש הללו (בפסקי הרא"ש סוף נדה, ובתשובות הרא"ש כלל מז) דס"ל להחמיר. ובזה אין דבריו מנוגדים לדברי הרא"ש אביו. וזה פשוט ביותר].
פד. עמוד קכד. (משמרת הטהרה). בענין אם מותר להשתמש באשה זרה שתציע לו המטה, שלדעת מרן הש"ע אבן העזר (סימן כא סעיף ה') אסור לעשות כן, ולדעת הרמ"א ז"ל (שם) יש להקל. איך הדין במי שאיננו רוצה לנהוג היתר כסברא זו של הרמ"א. האם על כל פנים יכול להקל כשהאשה עושה זאת מעצמה. כן נשאל הגאון רבי שלמה קלוגר והיא לו בשו"ת האלף לך שלמה (חלק אבן העזר סימן קיא). והרב השואל רצה להביא ראיה ממה שאמרו בברכות (י:) בשונמית שהציעה לו הסדין וכו'. והגאון המחבר דחה ראייתו שהרי לא אסרו אלא רק בפניו מפני שגורם חיבה, אבל שלא בפניו ודאי שמותר וכו'. ומרן המחבר שליט"א כתב להעיר על דברי הרב השואל שהרי כתב הבית שמואל שם, שגם הרמ"א לא התיר אלא לגבי אכילה בקערה אחת או הושטה מיד ליד, שאף על פי שבאשתו נדה אסור, באשה אחרת מותר, כיון שאין לבו גס בה. אבל לגבי מזיגת הכוס והצעת המטה גם הרמ"א מודה לאסור. ואם כן בעל כרחנו דמההיא דשונמית מוכח שאם עושה מעצמה מותר. אלא אם כן נאמר כדחיית הגאון רבי שלמה קלוגר דשאני התם דהוי שלא בפניו וכו'. ועל כל פנים הראיה מהשונמית נדחה קראו לה או מטעם דהוי שלא בפניו, או שיש לומר כמש"כ הערוך השלחן (שם ס"ז וס"ט) שדרך שירות מותר, וכן כשעושה כן מפני מצוות הכנסת אורחים וכו'.
נ"ב. על מה שכתב מרן המחבר שליט"א שהראיה מהשונמית נדחה קראו לה מטעם דהוי שלא בפניו. לכאורה אכן כן מדויק בש"ע אבן העזר (סימן סא סעיף ה') הנ"ל שכתב וז"ל: אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שימוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואפילו אינה נוגעת בו. "והצעת המטה בפניו" ומזיגת הכוס. ע"כ. ומבואר יוצא דדוקא בפניו הוא דאסור הצעת המטה, אבל שלא בפניו שפיר דמי. וא"כ לכאורה קצת קשה מה שפלפל מרן המחבר שליט"א וכתב דבעל כרחנו דמההיא דשונמית מוכח שאם עושה מעצמה מותר, אלא אם כן נאמר כדחיית הגאון רבי שלמה קלוגר דשאני התם דהוי שלא בפניו. דלמה לי לדחיית הגאון רבי שלמה קלוגר דשאני התם דהוי שלא בפניו, והרי כן הוא בהכרח דדוקא בפניו אסור ושלא בפניו מותר. ומכלל זה מבואר יוצא דאין הכרח מההיא דשונמית שאם עושה מעצמה מותר. ברם בקושטא לא קשה מידי, דכי דייקת בה פורתא תחזה דמרן הש"ע הנ"ל לא מיירי בעושה מעצמה, ולכן יש לעי' כיצד הדין בעושה מעצמה. ודו"ק. ולכן צריך לומר דהראיה מהשונמית נדחה קראו לה או מטעם דהוי שלא בפניו, או שיש לומר כמש"כ הערוך השלחן (שם ס"ז וס"ט) שדרך שירות מותר, וכן כשעושה מפני הכנסת אורחים וכו'.
פה. עמוד קלא. טהרת הבית. לא ישב על המטה המיוחדת לה, ואפילו שלא בפניה, וכל שכן שלא ישכב על מטתה. ואם אין המטה מיוחדת לה, אלא לפעמים הוא שוכב עליה ולפעמים היא שוכבת עליה, וכן ספה שאינה מיוחדת לה, מותר. ומטה המיוחדת לו מותר לאשה לשכב עליה אף בימי נדתה שלא בפניו.
נ"ב. ובמקום צורך יש להקל בזה, שתשכב בימי נדתה על מטה המיוחדת לו אפילו בפניו. עי' במשמרת הטהרה לקמן (עמוד קלג) ד"ה ולענין, שדין זה שנוי במחלוקת הפוסקים ויש מהפוסקים ז"ל שמקילים בזה שתשכב בימי נדתה על מטה המיוחדת לו אפילו בפניו. כ"כ המנחת יעקב בתורת השלמים (סימן קצה ס"ק ז'). וכן הסכים מרן החיד"א בשיורי ברכה (שם ס"ק יד). וכן העלה המהר"ש קלוגר בספר מי נדה. ולדידן דאזלינן בתר הוראות מרן החיד"א (היכא דמרן הש"ע ז"ל לא דיבר מזה) כמבואר בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חלק אורח חיים סימן יא אות ד'), יש להקל בזה אפילו בפניו, אלא שמכל מקום נכון להחמיר. ואולם במקום צורך יש להתיר כאמור. [ומפירות הנושרים, דלכולי עלמא מותרת האשה לישב על המטה המיוחדת לו אפילו בפניו. דלא מבעיא לדעת הפוסקים ז"ל שמתירים לה לשכב על המטה המיוחדת לו אפילו בפניו, שכל שכן שישיבה בפניו מותרת. אלא אף לפוסקים ז"ל שאוסרים לה לשכב על המטה המיוחדת לו בפניו לא אסרו אלא בשכיבה אבל בישיבה בפניו לא אסרו, דאם איתא ליתני דאף בישיבה בפניו אסור. ופשוט].
פו. עמוד קלב. (משמרת הטהרה). לאחר שהביא מרן המחבר שליט"א דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש (עמוד כט) שלמד מדברי רב האי גאון שאסור לישן על מטתה של נדה אפילו בשעה שאינה במטה משום הרגל. והביאו הרא"ש (נדה פרק תינוקת סימן ב'), וגם הרשב"א בתורת הבית (דף קסד ע"א) הסכים לדבריו. וכן הובא במגיד משנה (פרק יא מהלכות איסורי ביאה הלכה יט). וכן פסק הרמב"ן בהלכות נדה (פרק ח' סימן ז'). וכן כתב בשו"ת התשב"ץ חלק ג' (סימן מב ורל). לאחר כל זאת כתב מרן המחבר שליט"א שיש להעיר על דברי הראב"ד, לפי מה שכתב הרי"ף בתשובה (סימן רצז), דמדב"ק של הרי"ף מתבאר דמה שכתב רב האי גאון לטמאות משכב ומושב של נדה אינו אלא לפי מנהגם שנהגו כן כדי שלא תשתכח תורת הטהרה מישראל. מה שאין כן בזמנינו שלא נהגו להחמיר בזה כלל. ולפי זה אין שום ראיה מדברי רב האי גאון לאסור לשכב על מטתה משום הרגל עבירה.
נ"ב. לכאורה קשה, שכן רב האי גאון נקט בדבריו כדי שלא יבואו לידי הרגל עבירה וכו'. ע"ש. ומבואר שאין זה רק כדי שלא תשתכח תורת טהרה מישראל אלא גם משום כן וגם משום הרגל עבירה. ואין הכי נמי דלא קשה מידי מטענת הראב"ד על רב האי גאון על מה שתמה על טומאת משכב ומושב שהרי לא נהוג בזמנינו, שיש לומר שלא כתב רב האי גאון לטמאות משכב ומושב של נדה אלא לפי מנהגם שנהגו כן כדי שלא תשתכח תורת הטהרה מישראל, מה שאין כן בזמנינו שלא נהגו להחמיר בזה כלל. ולפי זה באמת אין ראיה מדברי רב האי גאון לאסור לשכב על מטתה של נדה. אלא שלכאורה מ"מ אף לדברי רב האי גאון יש לאסור בזה גם משום הרגל עבירה. שכן נקט בלשונו להדיא, שכתב (קודם שכתב ענין טומאת משכב ומושב), ונוהגת כל שבעה דיתבא להאי גיסא כשאר נדות, כדי שלא יבואו לידי הרגל עבירה וכו'. ולכאורה פירוש דברי הראב"ד הוא, שעל מה שכתב רב האי גאון, אלא שאין אנו מטמאים משכב ומושב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא (הכלה) אלא ספק, על זה תמה הראב"ד שאף אילו היתה נדה ודאי, כלום יש טומאה וטהרה בזמן הזה לטמא משכב שתחתיה בשעת בעילה. ובאמת על תמיהה זו יש להשיב מתשובת הרי"ף (סימן רצז) כנ"ל, שלא כתב רב האי גאון לטמאות משום משכב ומושב של נדה אלא לפי מנהגם שנהגו שלא תשתכח תורת הטהרה מישראל, מה שאין כן בזמנינו שלא נהגו להחמיר בזה כלל. ועל כן באמת אין ראיה מדברי רב האי גאון. אבל הראב"ד המשיך בדב"ק וכתב אחר זה, ונראה מדבריו שאסור לישן על מטה של נדה אפילו בשעה שאינה במטה משום הרגל, ודוקא נדה ודאי, אבל כלה מותר לישן על אותה מטה שעמדה מאצלו. ואפילו באותו סדין שהדם עליו. ע"כ. ודברי הראב"ד הללו חוזרים על מה שכתב רב האי גאון קודם למה שכתב בענין טומאת משכב ומושב, שכתב להדיא כדי שלא יבואו לידי הרגל עבירה.
ברם בקושטא זה אינו, כד דייקת פורתא תמצא שביאור הדברים ברור ופשוט כדברי מרן המחבר שליט"א ושאר אחרונים שכתבו כן (עי' משמרת הטהרה עמ' קלב). דאי נימא דכוונת הראב"ד ז"ל כנ"ל. א"כ מהו זה שכתב בהמשך דב"ק, ואע"פ שאין זה מן ההלכה, הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם. ע"כ. לכאורה הרי הדברים מבוארים כדין. אלא בהכרח שכוונת הראב"ד ז"ל, שאחר שתמה על ענין טומאת משכב ומושב של נדה ודאית בזה"ז, כתב להסבירם שהאיסור הוא משום הרגל, ועל זה כתב בהמשך דב"ק שאע"פ שאין זה מן ההלכה, הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם. ור"ל שאע"פ שמדין משכב ומושב אין לטמא משכב שתחתיה בשעת בעילה, וממילא אין לאסור לשכב על מטתה, מ"מ הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם שיש לאסור לשכב על מטתה. וכמו שכתב הרשב"א (בתורת הבית דף קסד ע"א), על דברי הראב"ד הללו, שנראים הדברים כיון שאפילו להציע מטתו בפניו אסור משום הרגל עבירה כל שכן לשכב על מטתה ממש שיש הרגל יותר. ומה שכתב הראב"ד להדיא בתחילת דבריו (קודם למש"כ בענין טומאת משכב ומושב), שנוהגת עצמה כל שבעה דיתבא להאי גיסא כשאר נדות כדי שלא יבואו לידי הרגל עבירה וכו', לא נאמר על איסור שכיבה על מטתה של אשתו נדה, אלא על שאר הרחקות נדה שנוהגת כן. וברור בס"ד. [והארכתי בזה קצת, משום שראיתי למי שהוקשה לו כן על דברי מרן המחבר שליט"א (ועל שאר רבותינו האחרונים שהעירו על דברי הראב"ד ז"ל, והביאם מרן המחבר שליט"א שם). ולרגל המלאכה אשר לפני בס"ד להסביר דב"ק של מרן המחבר המחבר שליט"א, הוצרכתי להאריך מעט לבאר דב"ק שאין בהם נפתל ועיקש וכל דב"ק צוף דבש אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם (משלי טז, כד)].
פז. עמוד קלג. (משמרת הטהרה) ד"ה ולענין. בענין אם מותר לאשה נדה לשכב על מטה המיוחדת לבעלה, הביא מרן המחבר שליט"א דברי הט"ז (ס"ק ו') שכתב, ונראה שכל שכן שהיא לא תישן במטתו, שיש יותר הרהור "בשכבה ובקומה" אבל ישיבה בעלמא מותר לה, דהיא לא מרגלא ליה. כן נראה לי. ע"כ. והביא דברי החולקים דס"ל להקל בזה, ודברי הסוברים להחמיר בזה כדעת הט"ז. ע"ש. וכתב עוד מרן המחבר שליט"א דהפתחי תשובה (ס"ק ח') כתב שאף הט"ז מודה דשלא בפניו מותר, דבכהאי גוונא ליכא הרהור. וכן כתב הערוך השלחן (בס"ק יח). וכן הסכים להלכה התפארת צבי (במקור חיים ס"ק כד).
נ"ב. ולענ"ד הקטן והדל פשוט שכן הוא, ומוכרח הדבר להיות כן. שהרי כתב הט"ז דטעמא הוא משום שיש לו הרהור "בשכבה ובקומה". ואם כן זהו דוקא בפניו. אבל שלא בפניו גם הט"ז יודה דמותר, ופשוט.
פח. עמוד קלד. (משמרת הטהרה) ד"ה והנה. כתב מרן המחבר שליט"א וז"ל: והנה הפתחי תשובה (ס"ק ט') כתב, שנראה פשוט שאם אינה בעיר מותר לו לשכב במטה המיוחדת לה. ע"כ. ומינה למד לענין אשה שהלכה לטבול במקוה, שמותר לו לשכב במטה המיוחדת לה. ע"ש.
נ"ב. הנה הפתחי תשובה הנ"ל קאי על מה שכתב מרן ז"ל בש"ע (סימן קצה סעיף ה') וז"ל: לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה. ע"כ. וכתב על זה הפת"ש, ונראה פשוט דאם אינה בעיר כלל מותר. ע"כ. ומבואר דהפת"ש כתב כן על מה שכתב מרן לא "ישב", דמותר אם אינה בעיר. והיינו דבכה"ג שאינה בעיר מותר לישב במטה המיוחדת לה. ולכאורה קשה דמרן המחבר שליט"א כתב משמיה דהפת"ש הנ"ל דמותר "לשכב" במטה המיוחדת לה. ואולי י"ל דכיון דבמשמרת הטהרה לעיל (עמוד קלב ד"ה והנה, ובעמוד קלג) דן מרן המחבר שליט"א אם האיסור הוא רק שלא ישכב במטה המיוחדת לה או שאפילו גם לישב במטה המיוחדת לה אסור. ושם העלה שהעיקר כמש"כ בש"ע שהאיסור אפילו לישב במטה המיוחדת לה ושכן כתבו עוד רבים מן הפוסקים האחרונים. יעוי"ש. וא"כ דין ישיבה או שכיבה במטה המיוחדת לה שווה הוא, והיינו הך. ואולם יד הדחויה נוטה לומר דדוקא לחומרא נקטינן הכי, דלישב נמי בכלל האיסור. אבל לקולא כבנידון דידן אין לומר כן דהלא בשכיבה איכא הרהור טפי. וגם אין לומר דספק דרבנן לקולא, דהא קמן דמרן הב"י נקיט לחומרא דגם לא ישב על המטה המיוחדת לה. וה"ה בענייננו שאין בעלה בעיר. וצל"ע. והיע"א.
פט. עמוד קלח. (משמרת הטהרה) ד"ה ומה. בענין שיש אוסרים לבעל לישב על ספסל שמתנדנד ואינו קבוע ומחובר לכותל או לקרקע, כשאשתו נדה יושבת עליו, שהואיל והספסל מתנדנד הרי הבעל מרגיש בישיבת אשתו ויבוא לידי הרהור והרגל עבירה, או מפני שאם הספסל מתנדנד הרי הם כנוגעים זה בזה. והוא הדין שלא ישבו שניהם על מטה אחת, אפילו אינה מיוחדת לאחד משניהם. ואם יש אדם אחר מפסיק ביניהם מותר בין בספסל בין במטה. ואמנם יש מתירים בכל זה. וכן מנהג הספרדים ורוב עדות המזרח להקל בישיבת הספסל והמטה, אפילו אם מתנדנדים ואינם קבועים, ואף על פי שאין אדם אחר מפסיק ביניהם, ובלבד שיזהרו שלא לנגוע זה בזה ולא במלבושיהם. ונהרא ונהרא ופשטיה. ובמשמרת הטהרה הנ"ל הביא דברי הפוסקים בענין שאם יש אדם אחר מפסיק ביניהם מותר גם לנוהגים להחמיר שלא לישב על ספסל אחד עם אשתו נדה.
נ"ב. אדם אחר מפסיק ביניהם, נלע"ד שאינו אדם זר אלא הוא אביה או בנה או אפילו אחיה. שאם לא כן הרי בישיבת אדם זר בין בעל לאשתו אין בזה משום דרכי הצניעות. כנלע"ד. אמנם אנכי הרואה כעת במשמרת הטהרה לקמן (עמוד קמה) שהביא מרן המחבר שליט"א בשם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל דדוקא במכונית שיושבים נוגעים זה בזה אין להתיר באדם זר אלא אם כן המפסיק ביניהם הוא אביה או בנה או אמו או אחותו. אבל בישיבה שיושבים מרווחים ואין נוגעים זה בזה אפילו בהפסק אדם זר שרי. ע"ש.
צ. עמוד קמה. טהרת הבית. בדין הנוהגים להחמיר בישיבת הספסל או המטה (כנ"ל בסמוך), יש להם להחמיר גם כן שלא יסע הבעל ביחד עם אשתו נדה בעגלה, או בספינה קטנה, או במכונית, כשהנסיעה היא דרך טיול לגנות ופרדסים וכיוצא בזה, אלא אם כן יפסיק ביניהם איש או תינוק וכו'. ע"ש.
נ"ב. או בהפסק חפץ. עי' במשמרת הטהרה לקמן (עמוד קמו) שהמקור להלכה זו הוא מדברי האגודה ושם מוכח דלאו דוקא אדם אלא גם הפסק תיבה או שום דבר אחר מותר. ע"ש.
צא. עמוד קנ - קנא (משמרת הטהרה) ד"ה והנה. בענין אם האיסור של הוא בבגדו והיא בבגדה מדרבנן או מדאורייתא הביא מרן המחבר שליט"א שדעת הרמב"ן דהוי מדרבנן, ולדעת הרשב"א מבואר בתשובת הרשב"א חלק א' (סימן אלף וקפח) שאיסור הוא בבגדו והיא בבגדה הוי מדרבנן משום הרגל עבירה. אלא שבתשובות המיוחסות, שהן להרשב"א (סימן קכז) נראה מתחילת דבריו שסובר שאיסור זה מדאורייתא, אך לא פסיקא ליה מילתא שכך הוא ולכן כתבה בלשון אפשר, והביא מרן המחבר שליט"א דעות האחרונים ז"ל בדעת הרשב"א אי הוי איסור הוא בבגדו והיא בבגדה מדרבנן או מדאורייתא. ע"ש.
נ"ב. ולדעת הרמב"ם והראב"ד והמאירי הוי איסור קריבה מדאורייתא. עי' במשמרת הטהרה (עמוד סא - סב) אשר בטהרת הבית חלק א'. ולכאורה נראה היה לומר אולי דזהו דעתם דוקא באיסור קריבה אבל איסור הוא בבגדו והיא בבגדה קיל טפי. וכן מתבאר להדיא מדברי הרא"ש בכתובות (פ"א סוף סימן ט') דאיסור הוא בבגדו והיא בבגדה קיל טפי. ע"ש. וכ"כ כאן מרן המחבר שליט"א בכיוצא בזה, והוא בענין מש"כ מרן החיד"א בספר יעיר אזן (מערכת א' אות עא) שדעת הרשב"א כדעת הרמב"ן שאיסור קריבה הוי מדרבנן. וכתב על זה מרן המחבר שליט"א, וכל שכן הוא בבגדו והיא בבגדה דקיל טפי ע"כ. ברם, יותר נראה לומר שאף שאיסור הוא בבגדו והיא בבגדה קיל טפי, מ"מ להרמב"ם ודעימיה כל קריבה לערוה אסורה מן התורה. ואיסור הוא בבגדו והיא בבגדה בכלל זה, ולדעתם זה אסור מן התורה. ושו"ר שכן י"ל עפ"י מש"כ מרן המחבר שליט"א במשמרת הטהרה לקמן (עמ' קסח). ועי' מש"כ שם בזה והוא לקמן (אות צד), וצרף לכאן.
צב. עמוד קסז. משמרת הטהרה (סוף סעיף כח). בענין אם מותר לבעל להיות נוכח בחדר לידה בשעה שאשתו יולדת. כתב מרן המחבר שליט"א דמותר הוא. ומעיקר הדין בודאי שאין לאסור להכנס לשם כל שנזהר שלא להסתכל בה בשעת הלידה, אלא הופך פניו לצד אחר, כיון שאז בודאי שהאשה בחזקת נדה "ואסור לו להסתכל במקומות המכוסים שבה", ובפרט במקום התורף. ע"כ.
נ"ב. ההסתכלות במקום התורף כידוע אסורה מן הדין ואפילו כשאשתו טהורה וכמו שפסקו להדיא הטור והש"ע אורח חיים (סימן רמ סעיף ד'). ואולם בענין ההסתכלות במקומות המכוסים שבה הביא מרן המחבר שליט"א דבפלוגתא שניא. יעוין במשמרת הטהרה לעיל (עמוד קנו - קס). ושם העלה דלמעשה יש "להחמיר" שלא להסתכל במקומות המכוסים שבה. יעוי"ש. והכא נקט לשון "אסור". והחילוק בזה ידוע שיש להחמיר אינו אסור מדינא וכמו שכתב מרן המחבר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ה (חלק יור"ד סימן ט' אות ד'), על מה שכתב מרן הב"י על דברי האגור (שהובאו בב"י יור"ד סימן קצז). כיעוי"ש. והוסיף עוד שבתשובות הב"ח החדשות (סימן נז) כתב שאפילו במקום שכתב הרמ"א "ויש להחמיר" הוי רק חומרא בעלמא, ושכיו"ב כתב מרן החיד"א בברכי יוסף אור"ח (סימן שטז סק"ה). ויעוי"ש עוד. וכ"כ עוד בח"ו (חלק אבה"ע סימן ב' אות ג') על מה שכתב הרמ"א בהגה באבה"ע (סימן יג סעיף א'). יעוי"ש. וכ"כ עוד במשמרת הטהרה לקמן (עמוד תצו - תצז). ע"ש. [וכ"כ עוד כיו"ב מרן המחבר שליט"א בכמה דוכתי, ומהם ביביע אומר חלק ד' (חלק אורח חיים סימן ז' אות ג') שאם כתב מרן הש"ע "טוב לחוש" אינו אלא לחומרא בעלמא. ויתירה מזאת כתב שם (סימן לג אות א') שאפילו לשון "צריך להזהר" אינו מדינא. ומכל שכן בענייננו שכתב (לעיל עמוד קס) "יש להחמיר"]. הנה כי כן דעת שפתי קדשו ברור מללו שהוא חומרא בלבד, ואינו מן הדין הגמור. ופשוט. וטעם הדבר שהוא רק חומרא ואינו אסור מן הדין, מבואר היטב בדברי קדשו של מרן המחבר שליט"א שהרי כתב (עמוד קנז - קנח) שלדעת הרמב"ם, והרב המגיד, והריב"ש, והרוקח, מן הדין מותר להסתכל במקומות המכוסים שבה, ושכן נראה דעת מרן הש"ע אבהע"ז (סימן כא). וכ"כ עוד במשמרת הטהרה לקמן (עמוד קע). וכ"כ מרן המחבר שליט"א להדיא, לעיל (עמוד קנו), בעיקר ההלכה בטהרת הבית (סימן יב סעיף כו) וז"ל: ...ומכל מקום יש להחמיר שלא יסתכל בה במקומות המכוסים, ועליו תבא ברכת טוב. ע"כ.וזה ברור ופשוט שלדעת מרן המחבר שליט"א, התם אינו אלא מצד חומרא בלבד, ולא איסור מן הדין. ואם כן קשה דבהכא נקט לשון "אסור". וצריך לומר (קצת בדוחק) שמה שכתב מרן המחבר שליט"א שאסור להסתכל במקומות המכוסים שבה, אין כוונתו שאסור מדינא וככל איסורי. אלא כיון דנקטינן דלמעשה יש להחמיר בזה. אם כן לכתחילה אסור לעשות כן (ובפרט דהוי מידי דבקדושה, ומן הראוי לכתחילה לאסור איסר על עצמו, לכן נקט רבינו שליט"א לשון איסור). כנלע"ד ליישב דב"ק של רבינו שליט"א. והיע"א. ועי"ע מש"כ בזה לעיל (אות פ) אעיקרא דמילתא היאך שרי ליה לבעל לראות במקומות המכוסים של אשתו ואפילו היא טהורה. דלכאורה קשה ממה שאמרו בגמ' (נדה יז.) שלא ישמש ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וה"נ שמא יראה בה דבר מגונה. ע"ש ההסבר בזה בס"ד וצרף לכאן.
צג. שם. בנידון הנ"ל. אם מותר לבעל להיות נוכח בחדר לידה. כתב עוד מרן המחבר שליט"א שבענין אם מותר לנגוע בה כשאוחזים אותה צירים וחבלי לידה, שכבר נתבאר במקומו (לעיל עמוד נ' והלאה). ע"ש.
נ"ב. ושם העלה דטהורה היא. ואף בירידת מים, אם לא נודע שיצא דם, יש להקל (שם עמוד נג). ע"ש.
צד. עמוד קסח. (משמרת הטהרה). בענין אם קול באשה ערוה הוא גם באשתו נדה או אין זה רק באחת מן העריות האסורות עליו. (ולמסקנה העלה מרן המחבר שליט"א להקל מעיקר הדין, והמחמיר תע"ב). הביא מרן המחבר שליט"א שלפי מה שאמרו בגמרא בשבת (יג.) על הפסוק ביחזקאל, ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשתו נדה לא יקרב, מקיש אשתו נדה לאשת רעהו, מה אשת רעהו אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. ואיסור זה מהלכה למשה מסיני ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. וכתב מרן המחבר שליט"א (שם, שיטה שלישית בסוגריים) שזהו לדעת הרמב"ם והש"ע שכל קריבה לערוה אסורה מן התורה.
נ"ב. ובנידון דידן, דהוא בבגדו והיא בבגדה, נראה לומר דלכו"ע כן הוא לדעת הרמב"ם ז"ל שאיסורו מן התורה. דלא נחלקו הפוסקים ז"ל על מרן הב"י בדעת הרמב"ם אלא בנגיעה בעלמא שאינה דרך חיבת ביאה. שלדעת מרן הב"י גם בזה איסורו מן התורה לדעת הרמב"ם, ושאר פוסקים חולקים עליו בזה וס"ל דגם להרמב"ם ז"ל אין איסור מן התורה בנגיעת ערוה אלא דרך חיבת ביאה דוקא, וכפי שביאר זאת מרן המחבר שליט"א לעיל (עמוד צז). ע"ש. (ועי"ע בחלק א' במשמרת הטהרה עמוד סא - סב. ואכמ"ל). ואף שבמשמרת הטהרה לעיל (עמוד קנא) התבאר שאיסור הוא בבגדו והיא בבגדה קיל טפי מאיסור קריבה. ע"ש. וכן מתבאר להדיא מדברי הרא"ש בכתובות (פ"א סוף סימן ט'). מ"מ פשוט שיש יותר לדונו (לאיסור הוא בבגדו והיא בבגדה) כאיסור קריבה מאשר בנגיעה בעלמא. [וכן משמע מסתימת דברי קדשו של מרן המחבר שליט"א שכתב, שבנידון דידן לדעת הרמב"ם והש"ע הוא בכלל קריבה לערוה שאסורה מן התורה. ולא חילק בדעת הרמב"ם, שכן הוא לדעת הש"ע אליבא דהרמב"ם, אבל אין כן דעת שאר פוסקים אליבא דהרמב"ם]. ופשוט. ועי"ע לעיל (אות צא).
צה. עמוד קסט. (משמרת הטהרה). בענין הנ"ל של שמיעת קול זמר של אשתו נדה. הביא מרן המחבר שליט"א מן הפוסקים האחרונים ז"ל שהחמירו בזה ודחה דבריהם. וכתב וז"ל: אולם לפי מה שביארנו נראה ברור שאין שום איסור מצד הדין לשמוע קול שיר של אשתו נדה, משום דלא עדיף מהסתכלות ביופיה של אשתו נדה שמותר, אע"פ שיש לו הנאת לב ממנה בראייתה, כיון שעתידה להיות מותרת לו. ואדרבה מצינו לפרי מגדים (סימן עה משבצות זהב ס"ק ב') שהתיר לשמוע קול שיר של פנויה. ע"כ. וכ"כ עוד פוסקים. ע"ש. ואילו הסתכלות דרך הנאה אסורה גם בפנויה כדאיתא בעבודה זרה (כ.) וכן פסק הרמב"ם (בפרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה ג'). הא קמן ששמיעת קול באשה קילא מהסתכלות באשה. ואם כן אשתו נדה שמותר להסתכל בה וביופיה, כל שכן שמותר לו לשמוע קול זמרתה, וכ"כ עוד פוסקים. ע"ש.
נ"ב. מה שכתב מרן המחבר שליט"א שהפרי מגדים הנ"ל התיר לשמוע קול שיר של פנויה. וכ"כ עוד פוסקים כיעוי"ש. זהו דוקא בפנויה שאינה נדה. ע"ש בפרי מגדים הנ"ל. ועי"ע במשנב"ר (סימן עה ס"ק יז), ובאגרות משה (חלק אורח חיים חלק א' סימן כו) שכתבו כן. דאי לאו הכי הרי בכלל ערוה היא כשאר איסורי עריות שאסור לשמוע קול זמר שלהן. ע"ש. וכתבו האחרונים ז"ל (בסימן עה הנ"ל) דבתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת. שהרי אינן טובלות לנדתן בזמן הזה עד שיכנסו לחופה.
צו. עמוד קע. (משמרת הטהרה). הביא מן הפוסקים ז"ל שכתבו שיש להחמיר בכל מה שאפשר בהסתכלות באשתו נדה. (ומינה שלדבריהם גם אין ללמוד להקל בשמיעת קול זמר של אשתו נדה. ע"ש. ועי' מה שכתבנו לעיל בסמוך אות צה). ומרן המחבר שליט"א כתב לדחות דבריהם על פי דברי הרמב"ם (פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה ד') והטור ש"ע אבן העזר (סימן כא), שהתירו להסתכל ולהתבונן ביופיה של אשתו נדה אע"פ שיש לו הנאת לב ממנה בראייתה. הרי שלא רק ראיה בעלמא התירו אלא הסתכלות בכוונה תחילה. וכל שכן לדעת הרמב"ם, והרב המגיד, והרוקח, והריב"ש, שאפילו במקומות המכוסים שבה מעיקר הדין מותר להסתכל, ושכן נראה דעת מרן הש"ע אבהע"ז (סימן כא). וכנ"ל.
נ"ב. כנ"ל - הוא במשמרת הטהרה עמוד קנו – קס. ע"ש. (ולמעשה העלה שיש להחמיר להסתכל באשתו נדה במקומות המכוסים שבה וע"ע מש"כ בזה לעיל אות צב. וצרף לכאן).
צז. שם. לפי האמור (באות צו) שלדעת הרמב"ם והטור ש"ע הנ"ל מותר להסתכל אפילו בכוונה תחלה להנות מיופיה של אשתו נדה, וכש"כ להרמב"ם, והרב המגיד, והרוקח, והריב"ש, הנ"ל שאפילו במקומות המכוסים שבה מעיקר הדין מותר להסתכל. כתב עוד מרן המחבר שליט"א הא ודאי שאין להחמיר בשמיעת קול זמר שלה ואין לנו להוסיף חומרות שלא נזכרו בדברי הראשונים. וכמו שכתב בשו"ת מהרש"ם חלק א' (סוף סימן קמב).
נ"ב. וכן כתב במשמרת הטהרה לקמן (בעמוד קפח ובעמוד קצא) בשם הרדב"ז חלק א' (סוף סימן קסג) שאין לנו להוסיף חומרות מדעתינו מה שלא נזכר בדברי חז"ל ובפוסקים הראשונים. ע"ש. ומכל מקום כתב כאן מרן המחבר שליט"א בהמשך דב"ק שהרוצה להחמיר על עצמו שלא לשמוע קול שיר של אשתו נדה תע"ב.
צח. עמוד קעה. (משמרת הטהרה) ד"ה ומעתה. כתב מרן המחבר שליט"א שנראה שמותר לאשה נדה לקרב את הבשמים שבכלי שאוחזת בידה בשעת ההבדלה במוצאי שבת סמוך לבעלה, כדי שיריח בהם. שהואיל ואין הבשמים מיוחדים לה, וגם אינם עליה אין לחושבם כבשמים של ערוה, ובפרט לפי מה שכתבנו שמעיקר הדין אין איסור זה נוהג באשתו נדה. (יעוי"ש עמוד קעא - קעה). ומ"מ היכא דאפשר טוב שתניח הבשמים על השלחן, והוא יקחם להריח בהם. ומהיות טוב אל תקרי רע. ע"כ.
נ"ב. ונראה דכן נכון לעשות ולא רק מטעם חשש איסור נדה. דהנה מרן הב"י באורח חיים (סימן רצו) כתב וז"ל: כתב המרדכי בפרק כיצד מברכין (סימן קמט) נוטל את היין בימינו, כתב הראבי"ה (סימן קס) ומינה נשמע שכל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחזנו בימין, וכן הבדלה אוחז את היין בימין ומברך בורא פרי הגפן ושוב נוטל את ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס ומחזיר היין לימינו וכו'. יעוי"ש. וכן הוא בש"ע (שם ס"ו). ועי"ע בש"ע אורח חיים (סימן רו סעיף ד') שכתב, דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך. ע"כ. וכ"כ בטור (סימן ריב). וא"כ דל מהכא נדנוד איסור נדה ותיפוק ליה דהכי הוי למיעבד מדין הבדלה גרידא. וי"ל דאין הכי נמי, רק מרן המחבר שליט"א דן באופן שהיא כבר מקרבת לו הבשמים איך יהיה הדין בזה, דהרי אין זה לעיכובא שיאחזנו בימינו וכו'. ואולם נראה דזה קצת דוחק, דכיון דלכתחילה בעינן שיאחזנו בימין, מן הראוי שתניח הבשמים ויאחזם בימינו וכדבעי ליה למעבד. ויותר נראה די"ל דמיירי שאין הבעל עושה את ההבדלה (כגון שמתארח במקום אחר) ואינו מברך על הבשמים ורק עונה אמן, משום ברוב עם הדרת מלך. וממילא א"צ להחזיק בימינו. כנלע"ד ליישב דברי קדשו של רבינו שליט"א.
וכעת (תמוז תשנ"ה) האיר וזרח הספר הנפלא יביע אומר חלק ח', וראיתי לו שם (חיור"ד סימן יז אות ד') שכדברינו העיר ג"כ הרה"ג גדעון בן משה שליט"א. והשיבו מרן המחבר שליט"א וז"ל: יש לומר שכל שהיא אוחזת בבשמים שלה הו"ל כידא אריכתא וכאילו אוחז בימינו דמי. וכדין המבואר בירושלמי (פרק כיצד מברכין ה"א), וכן נפסק בטור וש"ע (סוף סימן רו), שהעומד על אמת המים מברך על המים ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא הוי לפניו כשבירך. מפני שלכך נתכוין מתחילה. ולא הצריכוהו ליטול המים בידיו בשעת הברכה. וכיו"ב קי"ל שהנכנס לחנותו של בשם והריח ריח טוב שמברך בורא מיני בשמים, כמו שכתוב בש"ע (סימן ריז). ועי' ביומא (מז.) נטל את המחתה בימין ואת הכף בשמאל, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. זו מרובה וזו מועטת. ועי' בדברי הרמב"ם (פרק ד' מהלכות עבודת יוה"כ הלכה א'), ובלחם משנה שם ד"ה כבר ביארנו. ועי' בכף החיים (סימן רו ס"ק לג, ובר"ס רטז) ודו"ק. עד כאן לשונו הטהור. ונראה דצ"ל שכל שהיא אוחזת בבשמים שלו הו"ל כידא אריכתא וכו', ודו"ק. ומ"מ עדיין קצת קשה, דשאני העומד על אמת המים שטורח הוא לו להצריכו ליטול המים בידיו בשעת הברכה ולכן לא הצריכוהו בכך. ובפרט הנכנס לחנות של בשם ומריח ריח טוב שצריך לברך, שא"א לו באחרת. וכן ממה שהביא מרן המחבר שליט"א מיומא (מז.) והרמב"ם הנ"ל מבואר דכיון דאי אפשר באחרת (כיון שהמחתה כבדה וחמה) לכן התירו עבודה של הולכת כף הקטורת בשמאל. ומה שציין מרן המחבר שליט"א לכף החיים הנ"ל, הנה שם מיירי דבדיעבד אין דין זה שצריך לברך בימין מעכב. וזה כמו שכתבנו ביישוב ראשון דמיירי על דיעבד. ואולם מכל מקום הא לכתחילה צריך לאחוז בימין כשמברך. וא"כ עדיין קצת קשה דכן הדין, ולא רק מהיות טוב אל תקרי רע. שכאמור דל מהכא נדנוד איסור נדה ותיפוק ליה דהכי הוי ליה למיעבד, לאחוז הבשמים בעצמו ביד ימין מדין הבדלה גרידא. ולכאורה לפי האמור יותר טוב להעמיד דין זה שמותר לה לקרב הבשמים לבעלה באופן שהוא לא עושה את ההבדלה כגון שמתארח אצל אחרים, ואינו מברך על הבשמים ורק עונה אמן וממילא אין צריך להחזיק בימינו. וכנ"ל. והיע"א.
צט. עמוד קעז. משמרת הטהרה (סעיף לב שיטה יג) ולפי זה לדידן דלא קיימא לן כרבי עקיבא לענין גירושין וכו'.
נ"ב. כן הוא באבן העזר (סימן קט). ע"ש. והכא מיירי בענין שחכמינו ז"ל התירו מתוך הדוחק לאשה להתקשט ולהתייפות בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה. והביא מרן המחבר שליט"א הגמרא בשבת (סד:) שזקנים הראשונים היו מחמירים בזה עד שבא רבי עקיבא ולימד כן. והמנחת יעקב בתורת השלמים (סימן קצה ס"ק יא) הקשה שרבי עקיבא אזיל לשיטתיה כמבואר במשנה בגיטין (צ.) דשנינו התם בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו. ורבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה יכול לגרשה. ולכן התיר לאשה שתתקשט כדי שלא תתגנה עליו וימאס בה. ולפי זה לדידן דלא קיימא לן כרבי עקיבא לענין גירושין תהיה אסורה להתקשט. וע"ז נ"ב כנ"ל דמאי דלא קי"ל כרבי עקיבא הוא באבהע"ז (סימן קט). (ולגופו של ענין, ע"ש שהוכיח מרן המחבר שליט"א מדברי הירושלמי סוף גיטין דדברי רבי עקיבא דשרי לה להתקשט בימי נדתה אתיא אף כבית הלל ולא קשה מידי. ע"ש).
ק. עמוד קפא. טהרת הבית. כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן טהרתה,אשה נדה עושה לבעלה, ואפילו בפניו, כגון בישול ואפיה, הצעת השלחן לאכילה, וכל יתר צרכי הבית. הן על פי ציוויו ובקשתו והן מצד עצמה כאשר היא צופיה הליכות ביתה, חוץ ממזיגת הכוס של יין, שאסורה למזוג הכוס בפניו ולהניחו לפניו על השלחן, אלא אם כן תעשה איזה שינוי ניכר, כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל, או שתניחנו על כסא או שרפרף אפילו ביד ימין, וכל כיוצא בזה. ודוקא במזיגת יין אסרו אבל בשאר משקים מותר אפילו בפניו. ע"כ.
נ"ב. על מה שכתב מרן המחבר שליט"א שאסורה למזוג הכוס בפניו, אבל אם מוזגת הכוס שלא בפניו עי' במשמרת הטהרה כאן שהעלה מרן המחבר שליט"א שיכולה להניחו לפניו כדרכה בלא שום שינוי. [ויש מחמירים. ע"ש. ועי"ע בסמוך (אות קא)].
קא. עמוד קפג. (משמרת הטהרה). בענין איסור מזיגת הכוס בפניו. הביא מרן המחבר שליט"א דברי הב"ח שאף אם היתה המזיגה שלא בפניו אם מניחתו על השלחן בפניו אסור, ושכתב הב"ח שכן משמע מלשון הטור והש"ע. יעוי"ש. והש"ך (ס"ק יד) הביא דברי הב"ח וכתב עליו שאין דבריו מוכרחים, ושגם מדברי הרא"ש פרק קמא דכתובות (ד:) מוכח שאם המזיגה היא שלא בפניו אין איסור כלל. ע"כ. ובספר חינא וחסדא חלק א' (דף סב עמוד ג') בד"ה ולענין, הביא דברי הש"ך, וכתב לדחות הראיה מהרא"ש, שהרי הרא"ש קאי על הדין של הצעת המטה ואין מזה הוכחה לדין מזיגת הכוס שמניחתו לפניו על השלחן. ע"כ. וכן כתב בספר תפארת צבי (ס"ק ח'), ודחה דברי הש"ך מהלכה.
נ"ב. והנה מרן המחבר שליט"א הביא בהמשך דב"ק שבשו"ת אדמת קודש חלק א' (חלק יורה דעה סוף סימן ט') כתב שנראה לו שדברי הרא"ש הנ"ל דשלא בפניו שרי, לא קאי על הצעת המטה. שהרי זו גמרא ערוכה להלן (סא.) אלא קאי על מזיגת הכוס, כי לא פורש בגמרא שאם מזגה הכוס שלא בפניו והניחתו לפניו על השלחן שמותר, וקא משמע לן דשרי ולאפוקי ממה שכתב הב"ח (סוף סימן קצב) וכו'. וכתב עוד מרן המחבר שליט"א שיש סיוע לדבריו גם מדברי הרמ"א, שאחר מה שכתב מרן הש"ע שאסורה למזוג הכוס, הוסיף תיבת "בפניו". וכן כתבו הסדרי טהרה (ס"ק יח), ועוד, יעוי"ש. הנה מלבד שהפוסקים הנ"ל הבינו שדברי הרא"ש קאי על מזיגת הכוס כאמור, עוד בה מה שכתב מרן הבית יוסף וז"ל: ונראה שמזיגת הכוס שלא בפניו מותר. וכדאמרינן גבי הצעת המטה. ולרבותא נקט בגמרא דשלא בפניו שרי גבי הצעת המטה, דאף על גב דהוי דבר של חיבה טובא ואפילו הכי שרי, וכל שכן שמזיגת הכוס שלא בפניו שמותר, ועוד דלא גרע שלא בפניו מעל ידי שינוי דשרי אפילו בפניו. וכן נראה מלשון המרדכי פרק ב' דשבועות. ע"כ. והביאו מרן המחבר שליט"א בריש דב"ק. ולפי זה נמצאנו למדים מרישא דדברי מרן הב"י הנ"ל דאפילו תימא דדברי הרא"ש קאי על הצעת המטה הא מכל מקום לדעת מרן הב"י לרבותא נקטיה דמותר, דאף על פי דאית ביה חיבה יתירה, שלא בפניו שרי. וכש"כ הוא למזיגת הכוס דשלא בפניו שרי. ולפי דברי מרן הב"י הנ"ל קשה על דברי החינא וחיסדא הנ"ל ודעימיה, דאף למטוניה דמר דהרא"ש קאי על הצעת המטה שלא בפניו, הא לרבותא נקטיה וכנ"ל. ודברי הש"ך ודעימיה קיימים. ולפי זה לכאורה קצת קשה על מרן המחבר שליט"א דלא העיר כן על דברי החינא וחיסדא ודעימיה אף על פי שהביא דברי מרן הב"י בריש דב"ק. (ומה גם שלקמן במשמרת הטהרה (עמוד קפד) הביא סיפא דדברי מרן הב"י הנ"ל לעניינו שם). ויש ליישב בדוחק דכיון שמרן המחבר שליט"א הביא דברי מרן הב"י לעיל מיניה בסמוך, סמך על המעיין שיבין כן. וצע"ק. והיע"א.
קב. עמוד קפח. משמרת הטהרה. לאחר שהביא מרן המחבר שליט"א במשמרת הטהרה (עמוד קפז) דברי הפוסקים דס"ל שמזיגת שאר משקים דינה כיין שיש להחמיר בה במזיגה בפניו, ודחה דבריהם שכל דבריהם מיוסדים על פי מה שכתבו הב"ח והש"ך להחמיר גם בשאר משקים, אבל לדינא אנן בדידן נקטינן כדברי הראשונים ומרן הב"י שקבלנו הוראותיו, שבכל המשקים חוץ מן היין אין להחמיר כלל, ויכולה למזוג בפניו קפה עם חלב וסוכר ולהניחו לפניו על השלחן, וכן מזיגת מיץ פירות עם סודה וכל כיוצא בזה מותרת אפילו בפניו. ושכן המנהג אצלנו שאין מחמירים בזה כלל. הוסיף עוד מרן המחבר שליט"א וכתב ואין לנו להוסיף חומרות מדעתינו מה שלא נזכר בדברי חז"ל ובפוסקים הראשונים, וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה (סוף סימן קסג). ע"ש. ע"כ.
נ"ב. וכ"כ בשם הרדב"ז הנ"ל גם לקמן (עמוד קצא). ולעיל (עמוד קע) כתב כן בשם המהרש"ם (ועי' לעיל אות צז).
קג. עמוד קפט. (משמרת הטהרה). בענין שמותר לאשה נדה להגיש לבעלה צלחת של תבשיל, בין מאכל בין מרק וכיוצא בזה, ולהניחו לפניו על השלחן, שאין קירוב דעת של חיבה אלא במזיגת הכוס של יין בלבד. ואפילו מוזגת התבשיל בפניו לתוך הצלחת והקערה ומניחתו לפניו על השלחן, מותר.
נ"ב. הנה הביא מרן המחבר שליט"א כעין ספק ספיקא להקל בזה. שמא כהט"ז ודעימיה שבהגשת תבשיל אין קירוב דעת וחיבה אלא רק מעשה עבדות שיש בו טורח. ושמא כהרמב"ם וסיעתו שכל האיסור של מזיגת הכוס אינו אלא במוסרת מיד ליד אבל ליתנו על השלחן מותר. (ועי' בזה בדעת הרמב"ם במשמרת הטהרה עמוד קפב ד"ה ולכאורה). ולא צירף הספק שמא כהגהות מיימוני בשם ספר היראים שלא אסר במזיגת הכוס אלא כשמוזגת אותו במים, אבל במזיגה שלנו מן הצלוחית אל תוך הכוס כמו שאנו עושים מותר, כיון שהריטב"א (כתובות סא.) לא ס"ל הכי. כיעוי"ש. ואולם במשמרת הטהרה לעיל (עמוד קפו) סמך מרן המחבר שליט"א סמיכה גדולה על דברי הגהות מיימוני בשם היראים הנ"ל לאפוקי איסור מזיגה בשאר משקים ואפילו משקים משכרים, ושאין לאסור אלא במזיגת יין בלבד. ודלא כתשובת בעלי התוספות שהובאו בקובץ ראשונים להלכות נדה (עמוד שז), וספר המנהיג דף (צו עמוד א') וכן כתב השלחן גבוה (ס"ק יח), וכתב שגם הרשב"א סובר כן. כיעוי"ש. וא"כ בודאי שראוי לצרף דעת הגהות מיימוני בשם היראים הנ"ל לעוד ספק. דהא אם למדנו מדברי הגהות מיימוני הנ"ל להתיר מזיגת שאר משקים בפניו ואפילו משקים משכרים, כש"כ דיש לצרפו להתיר מזיגת תבשיל בפניו. וי"ל דמרן המחבר שליט"א לא הוצרך לזה דבלאו הכי איכא ספק ספיקא. ועדיין צע"ק. והיע"א.
קד. עמוד קצ - קצא. משמרת הטהרה. בענין שכשם שהיא אסורה למזוג לו כוס יין כך הוא אסור למזוג לה. אבל שאר משקים מותר למזוג לה, ולכן מותר לו למזוג כוס קפה עם חלב ולהגישו אליה, וכש"כ כשאינה מרגישה בטוב. וכן מותר להגיש לה צלחת של תבשיל ומרק וכיו"ב, ובלבד שלא ימסור מידו לידה, אלא מניחם סמוך אליה. ובמשמרת הטהרה שם הביא מרן המחבר שליט"א דברי ספר ציוני טהרה ובדי השלחן שאסרו בזה וטעמם שכשם שהיא אסורה להגיש לו כך אסור לבעל להגיש מאכל ומשקה לאשתו נדה. ודחה דבריהם על פי מה שהתבאר לעיל (עמוד קפא - קפט) שגם היא מותרת להגיש לו מאכל או משקה ואין בזה חשש של קירוב בשר דעת וחיבה, ואם כן כשל עוזר ונפל עזור. שגם הוא מותר להגיש לה מאכל ומשקה.
נ"ב. שפתיים ישק, משיב דברים נכוחים. אולם מכל מקום לפי מה שכתב התפארת צבי במקור מים חיים (ס"ק נב), והביאו מרן המחבר שליט"א כאן, שהטעם שאסור למזוג לה כוס יין, משום שהוא מראה לה בזה חיבה כי מה שהיא מחוייבת לעשות לו עושה הוא לה, ועל ידי כך מרגילה שתהא מרוצה לו להרגל עבירה, לכן אם הבעל מחלק לכל המסובים על השלחן כל אחד חלקו בקערה המיוחדת לו אסור לו לתת חלקה של אשתו בקערה שלה, שבזה מראה לה חיבה יותר ממה שימזוג לה הכוס. ע"כ. וכתב עוד מרן המחבר שליט"א שגם הצמח צדק בפסקי דינים (סימן קצה סוף סעיף ג') החמיר בזה. ע"ש. לפי זה נמצאנו למדים שאין הטעם רק משום שכשם שהיא אסורה להגיש לו אסור גם כן לבעל להגיש לאשתו נדה, וממילא מה שאסורה היא להגיש לו אף הוא אסור להגיש לה, ומה שמותר לה להגיש לו גם הוא מותר להגיש לה. אלא בעצם שמגיש לה או נותן לה בקערה שלה מראה לה חיבה יתירה, ולא חשוב מה הוא מגיש או נותן לה. ולפי זה אסור לו להגיש לה תה או קפה או מרק ותבשיל וכו', אף שהיא מותרת להגיש לו. והנה מרן המחבר שליט"א כתב לדחות דברי התפארת צבי הנ"ל על פי דברי הרשב"א בתורת הבית הקצר, והמאירי (כתובות ד: עמוד כד), והרב המגיד (פרק יא מהלכות איסורי ביאה הלכה יט), [והובאו דבריהם במשמרת הטהרה לעיל עמוד קפה - קפו, ובעמוד קפח על סעיף לד]. שלא החמירו חז"ל אלא במזיגת היין שהוא מרגיל לדבר עבירה, מה שאין כן בשאר משקים. וכן לפי מה שכתב הט"ז בס"ק ג' שחז"ל שיערו בחכמתם שרק במזיגת היין יש לחוש לקירוב דעת המביאה לידי הרגל עבירה, ולא בהגשת קערות התבשיל וכיוצא בזה שהם בגדר שירות ועבדות שיש בהם טורח. והסכימו לזה הסדרי טהרה והלחם ושמלה והערוך השלחן, אזי גם בנידון דידן שהבעל מגיש יש להתיר, ובין כשהיא מגישה לפניו על השלחן ובין כשהוא מגיש לפניה.
אמר העבד, לכאורה לא דמי דאף שהיא מותרת לעשות בשבילו, ולהגיש לו תבשיל ושאר משקאות חוץ מן היין, מכל מקום אין זה אלא דרך שירות ועבדות דהיא מחוייבת לו ולכן שרי. אבל כשהוא עושה בשבילה כיון שאינו מחויב לה ובכל זאת עושה, אין זה אלא דרך חיבה. ומכש"כ אם אינו רגיל כ"כ לעשות בשבילה בימי טהרתה, שאין להתיר לו לעשות בשבילה בזמן נדתה. ואולם אם אינה מרגישה טוב יש להקל בזה, כיון שבכה"ג מחויב הוא לה, ולא הוי דרך חיבה. כנלע"ד. והיע"א. וגם מה שהוסיף מרן המחבר שליט"א לצרף דעת המאירי (סוף פרק ט' דנדה עמוד רעח) שבהושטה מיד ליד גם כן, כל שנעשה בפני אחרים שאין חשש הרגל דבר בפני רבים, יש להתיר. ואף שבזה דעת שאר הפוסקים להחמיר, בנידון דידן כתב דיש לצרף סברא זו להקל. אף למטוניה דמר מרן המחבר שליט"א כדאי הוא הצירוף במקום שנעשה בפני אחרים וכההיא דהתפארת צבי הנ"ל, שהבעל מחלק לכל המסובים על השלחן כל אחד חלקו בקערה שלו המיוחדת לו, ואסר התפארת צבי הנ"ל לבעל ליתן חלקה של אשתו בקערה שלה. הנה בזה יש לצרף דעת המאירי הנ"ל וכמו שכתב מרן המחבר שליט"א דיש להתיר בכהאי גוונא בצירוף דעת המאירי הנ"ל. ומכל מקום להגיש לה שלא בפני אחרים כשאינה חולה ואינו מחוייב לה ובכל זאת עושה בשבילה שאין זה אלא דרך חיבה וכנ"ל, לכאורה נראה דאין זה ענין למש"כ המאירי ולכן נראה דאין לצרף דעת המאירי. ואין להקשות על דברינו ממה שכתב האשכול (סימן מט עמוד קיז), וחזי לן מה שהיא אסורה לעשות לו גם הוא אסור לעשות לה, ואסור למזוג לה הכוס, ואפילו לשגר לה כוס של ברכה אסור וכו', והביאו מרן המחבר שליט"א לקמן (סוף עמוד קצא) במשמרת הטהרה על סעיף לו. ונימא דנשמע מינה ההיפך ג"כ דמה שהיא מותרת לעשות לו מותר לו לעשות לה. זה אינו, דהתם דיבר בכללות, ואדרבה י"ל דמשם ראיה לדברינו דוקא, דהנה היא מותרת לשלוח לו כוס יין כל שלא מוזגת בפניו דהיא לא מרגילה ליה. ולא עוד אלא שמותרת להגיש לו כרגיל ואפילו אין צריך בשינוי, כיון שהמזיגה היתה שלא בפניו וכנ"ל. ואף למחמירים מכל מקום כל שמגישה בשינוי שרי. והוא אפילו לשלוח לה לחדר אחר אסור, משום שנותן דעתו עליה. ואף למה שכתב במשמרת הטהרה לקמן (עמוד קצג) בשם ספר גופי הלכות בביאור הלכה (עמוד כה), שהביא בשם שו"ת דברי יואל (סימן סד), שיש לומר שדוקא כשאינה בפניו והוא נותן דעתו עליה ומייחד לה כוס הוי חיבה יתירה וחיישינן שיבואו להרגל עבירה, אבל כשהדבר בפניה אין בזה קירוב דעת וחיבה כל כך כששולח לה הכוס. הא מכל מקום לשלוח לה לחדר אחר הוא אוסר, והיא מותרת לשלוח לו לחדר אחר דהיא לא מרגילה ליה. ואין לומר דשאני יין, דהנה כבר אמרנו שאין להשוות בדוקא ולומר דכל שהיא מותרת לעשות בשבילו גם הוא מותר לעשות בשבילה. דמה שהיא מותרת זהו מתורת שיעבוד דמחוייבת לו ואין כאן חיבה. מה שאין כן כשהוא עושה בשבילה, וכנ"ל. כנלע"ד. והיע"א.