אור ברסלב

שער אשר - הלכות נדה

חלק א

התנצלות המחבר בשפה רפה מדבר על דבר הספר יספר

א. עמוד ד. משמרת הטהרה. סוף סעיף א'. בענין הרואה כתם. דאע"ג דאיכא ספק ספיקא מ"מ יש להחמיר. וכתב מרן המחבר שליט"א אבל בעלמא כל ספק ספיקא להקל.

נ"ב. ר"ל בנדה דעלמא וק"ל. ואין ר"ל בעלמא דהיינו שבשאר איסורים דעלמא עבדינן ספק ספיקא ולאפוקי מאיסור נדה. זה אינו כמבואר שם לעיל מיניה בסמוך. והוא בענין מש"כ הרמב"ם (פרק ט' מהלכות איסורי ביאה הלכה א') שכל הרואה כתם על בשרה או על בגדה הרי זו טמאה מדברי סופרים וכו'. וכתב על זה מרן הכסף משנה דקשה שהרי יש כאן ספק ספיקא שמא מגופה בא או שמא מעלמא, ואם תמצא לומר מגופה שמא מן העליה בא. ותירץ שאעפ"כ החמירו בו חכמים משום שאיסור חמור הוא. ע"כ. וע"ש במשמרת הטהרה מה שכתבו האחרונים בזה. וכתב מרן המחבר שליט"א, שאין ללמוד מתירוצו של מרן הכ"מ הנ"ל שאין להקל באיסור נדה גם במקום שיש ספק ספיקא להקל מכיון שאיסור נדה הוא איסור חמור, זה אינו. והוכיח כן מהש"ס (נדה נט:) ומדברי קדשם של רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל. כיעו"ש. וסיים, אלא כוונת מרן היא שבמקום שהחמירו חכמים בפירוש כמו באיסור כתמים, לא רצו לסמוך על ספק ספיקא משום חומרת האיסור אבל בעלמא כל ספק ספיקא להקל. וכאמור ר"ל בנדה דעלמא וכנ"ל.

ברם אעיקרא דמילתא לכאורה עדיין צריך ביאור, דהנה כידוע דדוקא בכתמים שומעים להקל, שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל וכדאיתא במשנה נדה (נח:). ואפילו קיל טפי משאר איסורי דרבנן וכדכתב הרא"ש (פ"ח סימן ח'), במחלוקת רבי חנינא ורבי ינאי (נדה נט.) בהיה עליה כגריס ועוד ואותו עוד רצופה בו מאכולת, דרבי חנינא אמר טמאה ורבי ינאי אמר טהורה. יעוי"ש. וכתב הרא"ש הנ"ל וז"ל: והלכתא כרבי ינאי דבשל סופרים הילך אחר המיקל "וכל שכן בכתמים". וכ"כ עוד הרא"ש שם (פרק ט' סימן ג') דבכתמים הילך אחר המיקל. וכ"כ בתוספות הרא"ש (דף ס: ד"ה כל). וכן בענין בגדי צבעונין דפליגי בה רבנן ור' יוחנן (דף ס"א:), כתב שם הרא"ש (פרק ט' סימן א' שאחר הלכות כלאי בגדים) דבכתמים שומעים להקל, וכדעת הרמב"ם (פרק ט' מהלכות איסורי ביאה הלכה ז') שפסק כר' יוחנן להקל. והרב המגיד שם הביא דגם הרשב"א ז"ל הסכים לרבינו הרמב"ם מעיקר הדין. וכ"כ הב"י (סימן קצ. דף סא ריש ע"ב) לדעת הרשב"א, שכתב דנראים דברי הרמב"ם שלא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל. וכ"כ הש"ך (סימן קצ ס"ק יא וס"ק מו). ועי"ע במעדני יו"ט (פ"ט ס"ק ז').

ברם בקושטא, לא קשה מידי. דמן התורה אין אשה נטמאת אלא עד שתרגיש בבשרה, כמו שנאמר (ויקרא טו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה. ודרשינן בגמרא (נדה נח:) דם ולא כתם. והיינו שתרגיש בבשרה. וחכמים גזרו על דין כתמים, ואפילו דאיכא ביה ספק ספיקא. וזאת משום חומרת האיסור שבעיקר הדבר, וכמו שכתב מרן הכ"מ והסבירו מרן המחבר שליט"א. וכעין זה מצינו בדין טבילה ביום השביעי, דאסורה לטבול ביום השביעי. ואע"ג דתשמיש גופיה אינו אלא גזירה דרבנן דשמא תראה ותסתור, ואעפ"כ אסורה גם מלטבול ביום השביעי. ואף דהוי גזירה לגזירה, גזרינן. דיש לומר כיון שיבואו לידי איסור כרת גזרינן. עי' בבית יוסף (סימן קצז), שהביא דברי הרשב"א (ומקורם בתורת הבית הארוך בית שביעי שער שביעי) שכתב על הא דאסורה לטבול ביום השביעי שאע"פ שגזירה לגזירה היא זו, החמירו עליה מפני כרת שבה, ולא עוד אף בשמיני לא תטבול ביום משום סרך יום שביעי, אא"כ יש חשש סכנה או מניעה בטבילת הלילה כסכנת צינה או משום גנבים וכיו"ב (שאז מותרת לטבול בשמיני).ועי"ע בב"י (סימן קפג) ד"ה ומ"ש (וציין לו בב"י הנ"ל סימן קצז) שדעת כל הפוסקים שאסורה לטבול ביום השביעי לכתחילה. שכ"כ רש"י ותוספות וסמ"ג והתרומה והמרדכי, וכן הוא לדעת הטור, וכן הוא למעשה גם לדעת הרי"ף והרמב"ם. ואין חולק בדבר אלא הרז"ה (דס"ל שהגזירה קאי על תשמיש ביום השביעי, אבל לטבול שרי), וכבר דחה הרשב"א דבריו. ע"ש. (וכעת יצא לאור טה"ב ח"ב, ועי"ע שם במשמרת הטהרה עמוד תע ואילך מש"כ בענין הטבילה ביום השביעי. ע"ש).

ואמנם היא הנותנת, דכיון דהוי גזירת חכמים במקום דאיכא ביה ספק ספיקא, תפסו בה להקל במאי דאפשר. ולא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל (נדה נח:). וכן מוכח בגמרא (שם, ובחולין נה.) בענין שיעור הכתם, דא"ר אבהו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל. ופירש"י (חולין נה.) דאע"ג דכגריס שיעורו, בעינן כגריס ועוד. וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב דם יהיה זובה בבשרה. ע"כ. וה"ה לשאר דיני הכתם דתלינן להקל במאי דאפשר. דאחר שגזרו על הכתמים לא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל, וכנ"ל בדברי הרא"ש הרשב"א והש"ך הנ"ל.

ב. עמוד יז. משמרת הטהרה. סוף אות ד'. שגם בתוך שבעה נקיים יש להקל בזיבת דבר לח וקינחה בעד שאינו בדוק ומצאה דם פחות מכגריס, שטהורה היא.

נ"ב. ולכאורה קצת קשה דאם קינחה בלבד (ולא בדקה) אזי לא מיבעיא דקינחה בעד שאינו בדוק ומצאה דם פחות מכגריס שטהורה היא, אלא אפילו קינחה בעד הבדוק אם מצאה בו דם פחות מכגריס, טהורה היא. שהרי כתב מרן המחבר שליט"א לעיל דזיבת דבר לח הוי מדרבנן והוי דינו ככתם בעלמא. ונראה דיש לומר דקינחה לאו דוקא, אלא ר"ל בדקה בעד שאינו בדוק בעומק, ואעפ"כ כיון דיש לה חזקת טהרה אף בז' נקיים (וכמ"ש מרן שליט"א לבאר כן לעיל), לפיכך אם בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה דם פחות מכגריס טהורה. כמבואר בש"ע (סימן קצ סעיף לו). ע"ש. כנלע"ד פשוט. וי"ל דט"ס הוא. או אגב שיטפיה קאמר לה רבינו שליט"א.

[ואף שהדבר ברור כנ"ל מ"מ ליתר ביאור אוסיף לפרט בענין. דהנה כ"כ להדיא החתם סופר יור"ד סימן קנט - דכוותיה נקטינן בענין זה של זיבת דבר לח (ודלא כהנודע ביהודה סימן נה) - וזה לשונו: אבל שתהיה (כצ"ל) הרגשה כזאת (של זיבת דבר לח, יעוי"ש) מוציאתה מחזקת טהרה שלה עד שנאמר שאם נאבד העד או שאינו בדוק תהיה בספק (כצ"ל) טומאה, זה לא אמרינן ואי אפשר לאומרו כלל. דכיון דהני נשי דידן רוב ימיהן מרגישות (כצ"ל) זיבת דבר לח ואיננו דבר חידוש אצלהן כמו פתיחת פי המקור, והרי אשה בחזקת טהרה עומדת בין וסת לוסת, ואיה חזקת טהרתה, ופשיטא שאינה טמאה יותר, אלא כשאר בדיקות עד שאינו בדוק. ע"כ. והיינו שאינה טמאה בפחות מכגריס וכמבואר בש"ע (סימן קצ סעיף לו). וא"כ פשוט כמו שאמרנו שמה שכתב כאן מרן המחבר שליט"א "וקינחה" בעד שאינו בדוק ר"ל בדקה (בעומק) בעד שאינו בדוק. כנלע"ד ברור בס"ד. וכן נראה גם ממה שהביא מרן המחבר שליט"א (לעיל מיניה בסמוך) דברי הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו קנאת סופרים (בהשמטות לספר שירי טהרה תשובה א', דף לד סוף ע"ג) שכתב בנידונו, באשה שהרגישה זיבת דבר לח, ותחבה הכתונת שלה באותו מקום בעומק קצת מפני שלא היה לה אז עד לבדוק בו, ואח"כ בדקה הכתונת במקום ההוא ומצאה שם דם פחות מכגריס שיש להקל בזה וכו'. וכתב בהמשך דב"ק דהויא ככל "בודקת" בעד שאינו בדוק ומצאה בו דם פחות מכגריס שטהורה. ע"כ. (ואף שתחבה הכתונת באותו מקום בעומק קצת, מ"מ צ"ל דהוי לפנים מן הפרוזדור, שאל"כ לא הוה צריך לומר דהוי כ"בודקת". ודו"ק). ושו"ר במקור הדברים בספר קנאת סופרים הנ"ל, וראיתי לו שמלבד האמור כ"כ עוד להדיא. וז"ל, כיון דאזלינן בתר הך דעה דזיבת דבר לח אינה הרגשה, א"כ מה בין זה לכל הבודקת בעד שאינו בדוק ומצאה פחות מכשיעור שטהורה וכו'. ע"ש. וכעת בהגיעי לעמוד שסא אנכי הרואה שאכן כדברינו כן מתבאר בס"ד מדברי מרן המחבר שליט"א. והביא שם דברי החתם סופר הנ"ל (לעניינו), וכתב שם בבירור שאם "בדקה" לאחר הרגשת זיבת דבר לח בעד שאינו בדוק אינה טמאה בפחות מכגריס. אלא דינה כשאר בדיקות עד שאינו בדוק. יעוי"ש. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' (סימן סב), שאם בדקה אחר הרגשת זיבת דבר לח ומצאה מראה לובן ובקצותיו מראה אדום, אפשר לתלות ההרגשה במראה לובן שמצאה וכו', ע"ש. והביאו מרן המחבר שליט"א לקמן (עמוד שסב). וכן ראיתי לו שם (עמוד שסב שיטה ל"א ואילך בסוגריים) שכתב מרן המחבר שליט"א דבזיבת דבר לח אפילו ברור לנו שבא דם מגופה טהורה עד כגריס ועוד. וגם בזה מבואר כמו שדייקנו בס"ד, דאף בעד הבדוק יש להקל בקינוח עד כגריס ועוד. ואם כשבדקה אחר הרגשת זיבת דבר לח, נמצא המראה הטמא שהוא פחות מכגריס כשעודנו לח, עי' מש"כ בזה בשו"ת דברי מלכיאל הנ"ל, ומש"כ מרן המחבר על זה (עמוד שסב). ע"ש. ועי"ע מש"כ בזה לקמן (אות מט). ואכמ"ל. (ועי"ע בש"ע (סימן קצו סעיף ו') ובשיעורי שבט הלוי (שם ס"ק ז'), שגם בדיקה בבית החיצון נקראת קינוח. אמנם אין לומר שזה כוונת מרן המחבר שליט"א במה שכתב קינחה בעד שאינו בדוק וכו' שכוונתו שבדקה בבית החיצון, שלפ"ז דוקא בדקה בבית החיצון דינה הכי שבבדקה בעד שאינו בדוק ומצאה דם פחות מכגריס טהורה היא. וזה אינו דגם אם בדקה בעומק ממש דינה שטהורה היא כמבואר בש"ע (סימן קצ סעיף לו), וגם מדברי מרן המחבר שליט"א כנ"ל. וגם לשון קינוח המדובר הוא קינוח חיצוני. אלא שכאמור צ"ל שבדקה בעומק כנ"ל. ואכמ"ל יותר). וזה פשוט. אלא שהוכרחתי לזה כיון שראיתי טועים בזה בדעת מרן המחבר שליט"א. וגם שואלי'ם הלכו בו].

ג. עמוד יז. טהרת הבית. (סימן א' סעיף ה'). .... אבל אם לא הכניסה את העד בעומק הרחם אלא מחוץ לפרוזדור, אינה טמאה אלא טומאת כתם מדרבנן וכו'.

נ"ב. אבל בהכניסה את העד בפרוזדור דינו כבריש הסעיף דהיינו שדינו כהכניסה את העד בעומק הרחם סמוך למקור (שחוששים שמא הרגישה וכסבורה הייתה שהרגשת העד היא, והרי היא כספק טמאה מן התורה). ופשוט. וכ"כ הרמב"ם (פרק ה' מהלכות איסורי ביאה הלכה ה') והובא במשמרת הטהרה (עמוד יח). ויעוי"ש עוד.

ד. עמוד כה. (משמרת הטהרה) בד"ה גם מ"ש. במש"כ בשו"ת חשב האפוד שגם לדעת הכו"פ אם מצאה כתם על דבר שאינו מקבל טומאה או על בגד צבוע אפילו באופן שבודאי יצא מגופה טהורה, כיון דהוי שלא בהרגשה.

נ"ב. ואין להקשות דהא הכו"פ ס"ל דכל שיצא מגופה בודאי, אע"פ שבא בלא הרגשה וטומאתו רק מדרבנן מכל מקום טמא בכל שהוא (ולא תלינן במאכולת). דשאני הכא שאף שבא בודאי מגופה כיון שבא על דבר שאין מקבל טומאה או על בגד צבעוני, כל שהוא בלא הרגשה, טהורה ואפילו ביותר מכגריס. שכן הוא בגמ' (נדה נז:) ובש"ע (סימן קצ סעיף י'), וכ"כ הסדרי טהרה (שם סוף אות לו) כמש"כ בשו"ת חשב האפוד הנ"ל. וכ"כ הכו"פ גופיה (ריש סימן קפג על דברי הש"ך שם), וז"ל: רק באמת איכא מקום דאפילו מדרבנן אינה טמאה במקום דלא שייך כתם דהיינו קרקע עולם, או בבגדי צבעונים וכדלקמן סימן קצ. ע"ש. ושם בסמוך כתב לחלוק על המנחת יעקב בראתה כתם פחות מכגריס, וכתב בזה"ל: כי כיון שנודע לה שבא מגופה כך בלי הרגשה, אפילו טיפת דם כחרדל טמאה משום כתם כמבואר בסימן קצ, דלא צריכין גריס ועוד רק להוציא מספק מאכולת. משא"כ בדליכא חשש מספק מאכולת פשיטא דאפילו בכל שהוא טמאה משום כתם. ע"כ. ופשוט.

ואמנם אנן נקטינן שהעיקר כהמנחת יעקב שאף שבא בודאי מגופה, אפילו על דבר שמקבל טומאה ועל בגד לבן טהורה עד כגריס ועוד, כמו שהעלה שם מרן המחבר שליט"א. ומכל שכן דלא נקטינן כדברי החשב האפוד הנ"ל במה שרצה להחמיר בקינוח אפילו שקינחה בבגדי צבעונין כיון שהדם היה על גופה. וכפי שיעוי"ש (במשמרת הטהרה הנ"ל) בדברי קדשו של מרן המחבר שליט"א. [ולא באנו בזה רק להבהיר דברי הכו"פ הנ"ל, כיון שראינו לקצת מן הלומדים שהתקשו בזה].

ה. עמוד כט. (משמרת הטהרה בקטע העליון). הביא מרן המחבר שליט"א מחלוקת האחרונים ז"ל בענין אם חרם דרבינו גרשום שלא לישא אשה על אשתו קל יותר מחרם דרבינו גרשום לגרש אשתו בעל כרחה או שמא חמור יותר. (ונ"מ למי שאין אשתו יכולה ללדת) ולא הכריע בדבר וסיים ואכמ"ל.

נ"ב. ועי"ע בעמ' רפ"ג בענין זה. ולפי מש"כ שם מרן המחבר שליט"א, וכן לפי מה שסיים בעמוד רפה בריש אמיר, נראה דעת מרן המחבר שליט"א שגרושין בעל כרחה קיל טפי מלישא עוד אשה בעל כרחה. יעוי"ש. ויעוי"ע מה שכתבנו בענין זה לקמן (אות כג).

ו. עמוד סז. (משמרת הטהרה). לענין לישן עם אשתו במטה אחת בעונה הסמוכה לוסתה, העלה מרן המחבר שליט"א להחמיר בזה, על פי דברי הראב"ד בבעלי הנפש (עמוד כז) בדין אבל. וכתב שה"ה הכא, ודחה דברי השלחן גבוה (ס"ק ה') והזבחי צדק (ס"ק ח') שהקלו בזה. שכיון שהיא בעונת וסתה יש לחוש פן תפרוס נדה בזמן שעודו ישן עמה בקירוב בשר, ונמצא שעובר על לא תקרב וכו'. ע"ש. וכ"כ עוד שאפילו אם היינו מתירים כשהוא בבגדו והיא בבגדה (וכדעת ר' יצחק בן גיאת בדין אבילות, שהובא בטור סימן שפג), מ"מ בלא בגדים, והוא ישן עימה בקירוב בשר בודאי שאין להקל, שהרי גם באבילות דרבנן כתב הראב"ד הנ"ל שאין היתר כלל אלא ע"י דבר חוצץ בינו לבינה, ומשום לך לך אמרין נזירא, יש להחמיר שלא תישן עמו במטה אחת כלל. עכת"ד.

נ"ב. לכאורה קצת קשה שהרי כתב מרן המחבר שליט"א לעיל (ריש עמוד סה) לחלק לדעת הרמ"א שהחמיר באבילות לגבי חיבוק ונישוק, שבסמוך לוסתה יש להקל בזה (שהרי הסכים הרמ"א ז"ל לדברי מרן הש"ע כאן שלא אסרו אלא תשמיש בלבד, ולא שאר קריבות). והיינו טעמא משום שבתשמיש יש לחוש יותר, שדרכו של דם וסת לבא בהרגל התשמיש (שכ"כ הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. והביאם שם מרן המחבר שליט"א. יעוי"ש). ולכן כיון שמה שאסרו חכמים תשמיש סמוך לוסתה הוא מפני שחששו שמא תראה, יש לומר שבחיבוק ונישוק דלא שייך האי טעמא מישרא שרי, מה שאין כן באבילות שהוא איסור דרבנן מצד עצמו, ולא מתוך חששא, גם בחיבוק ונישוק יש להחמיר.

ונמצאנו למדים, שבדין פרישה סמוך לוסת דוקא בתשמיש גופא יש להחמיר (כיון שיכול לגרום לדם וסת שיבוא, מה שאין כן בחיבוק ונישוק). ואין להחמיר בחיבוק ונישוק בפרישה סמוך לוסת גם לדעת הרמ"א ז"ל שהחמיר בזה בדין אבל (וכנ"ל). וא"כ קשה למה נדמה כאן (בענין לישן עם אשתו במטה אחת בעונה הסמוכה לוסתה). ואדרבה מהטעם הנ"ל שדוקא בתשמיש יש לחוש לדם וסת שיבוא, י"ל שלישן עם אשתו במטה אחת בעונה הסמוכה לוסתה שרי, שהרי בזה לא שייך האי טעמא שיש לחוש לדם וסת שיבוא, וכדשרינן חיבוק ונישוק בסמוך לוסתה מטעם זה. וכן מש"כ עוד מרן המחבר שליט"א שיש לחוש פן תפרוס נדה בזמן שעודו ישן עימה בקירוב בשר, ונמצא שעובר על לא תקרב וכו'. י"ל דאם תפרוס נדה בכה"ג אינה נדה מהתורה שהרי לא הרגישה. ואף שהיתה ישנה הא קי"ל דאגב צערא מתערא (נדה ג.). וא"כ אינו עובר על לא תקרב דאורייתא ואין כאן אלא חששא מדרבנן. וכן משמע מלשון הראב"ד והרמב"ן והרשב"א שלא אסרו בסמוך לוסתה אלא תשמיש. ומשמע שגם לישן עמה במטה אחת מותר, וכדכתב כן מרן המחבר שליט"א (כאן). ומש"כ על זה דמ"מ י"ל שלא נתכוונו להתיר אלא קריבה של חיבוק ונישוק שמיד שתראה הוא פורש ממנה, אבל שינה במטה אחת אסור מהטעם הנ"ל, שמא תראה דם בשינתה ולא תרגיש בו. לפי האמור שבראיה כזו אינו עובר על לא תקרב דאורייתא ואין כאן אלא חששא דרבנן, וכן מהטעם שדוקא בתשמיש יש לחוש לדם וסת שיבוא (וכנ"ל), יותר נראה לשון הראב"ד והרמב"ן והרשב"א הנ"ל שלא אסרו רק בתשמיש בלבד.

ומכל מקום למעשה יש להחמיר. דמלבד שמי יבא אחר המלך מרן מלכא המחבר והדרו שליט"א, ובפרט להקל. עוד בה דבודאי יש מקום להחמיר בזה מצד גדרי קדושה וטהרה וכמו שכתב הב"ח (סימן קפד) והש"ך שם (ס"ק ו') לענין חיבוק ונישוק, וכש"כ הכא. ובפרט לפי מה שכתב הגאון ר"ז ז"ל ע"פ דברי הט"ז (ס"ק ג') להחמיר באלה משום שמביאים לידי חשק ושמא יבא עליה. וכתב הר"ז ז"ל דלפי זה כש"כ דאין לישן עמה במטה אחת (ויעוי"ש עוד). וכן ראוי להחמיר למעשה. (רק שלכאורה ק"ל כנ"ל על עיקרי הדברים והראיות שהביא מרן המחבר שליט"א להחמיר. וכדרכה של תורה. וכבר אמרו חז"ל (ברכות סב.) תורה היא וללמוד אני צריך. והיע"א).

ז. עמוד עז. טהרת הבית. (סימן ב' סעיף ו'). אשה ששכחה זמן וסתה, צריך לפרוש ממנה על כל פנים בעונה בינונית וכו'.

נ"ב. רצונו לומר שכחה זמן וסת הפלגתה האחרונה, ופשוט. ושו"ר שכ"כ בקצר.

ח. עמוד עח. (משמרת הטהרה). בדין פרישה סמוך לוסת בעונה בינונית. כתב מרן המחבר שליט"א אע"פ שאנו אין לנו אלא דברי מרן הש"ע שצריך לפרוש בעונה בינונית, וכמו שהסכימו האחרונים, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה לאסור כל יום השלשים בלילה וביום מעת לעת, אלא די בעונה אחת, וכדברי הב"ח וסיעתו, וכן מוכח מלשון מרן הש"ע. ועל כל פנים הוה ליה ספק ספיקא להקל בזה, שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרא"ה שאין דין עונה בינונית כלל, ואם תמצא לומר שהלכה כדברי בעל האשכל והרשב"א והטור והש"ע, שמא די בעונה אחת בלבד כהב"ח והסדרי טהרה ופרי דעה ונחל אשכול. ובפרט שכן נראה מסתמות דברי הפוסקים. ע"כ דב"ק.

נ"ב. ואף שיש בזה גם ספק ספיקא להיפך שמא כהאו"ז, שבכל פרישה בעינן שתי עונות, ושמא כהכו"פ ודעימיה דעל כל פנים בעונה בינונית בעינן הכי. מ"מ כבר כתב מרן המחבר שליט"א לעיל (עמוד עה), ולקמן (עמוד קכ וכן בעמוד תלב ועוד), ובשו"ת יביע אומר ח"ד (חלק אור"ח סימן מג), ובשו"ת יחוו"ד חלק ה' (סימן כא בהערה עמוד צג והלאה), דלא עבדינן ספק ספיקא להחמיר בדרבנן, (ודלא כהערך השלחן). וקי"ל דוסתות דרבנן. (כמבואר לעיל במשמרת הטהרה עמוד מ - נו, כיעוי"ש).

ט. עמוד פה - פו. (משמרת הטהרה). ד"ה והנה. הביא מחלוקת המהר"ם פדואה והסדרי טהרה, במעוברת או מניקה שראתה אם צריכה לחוש לעונה בינונית. וסיים (שם עמוד פו), ולענין הלכה נראה שכן ראוי להחמיר לעונה בינונית של יום שלשים בלבד וכמו שכתבנו לעיל. ומ"מ המיקל לגמרי בזה יש לו על מה שיסמוך. ע"כ.

נ"ב. על מה שכתב מרן המחבר שליט"א שראוי להחמיר לעונה בינונית של יום שלשים בלבד וכמו שכתבנו לעיל. הוא לאפוקי מהש"ך דס"ל דעונה בינונית ביום ל"א. ולאפוקי מהפוסקים דכתבו להחמיר בעונה בינונית ביום ל' וגם ביום ל"א. וכמו שכתב מרן המחבר שליט"א לעיל (סימן ב' סעיף ו') ובמשמרת הטהרה שם. אבל פשוט שצריכה לחוש פעם אחת מאותה ראיה להפלגה שבין ראיה זו לראיה שלפניה. בין שהראיה הקודמת היתה קודם שהוכר עוברה ובין אם היו לה ב' ראיות בימים אלו עצמם. ועי' בבדי השלחן (סימן קפט ס"ק שלז). וכן צריכה לחוש ליום החדש. וכדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע. ועי' פתחי תשובה (סימן קפט ס"ק לא).

י. עמוד צו. טהרת הבית. (סימן ב' סעיף יב). שהיוצא לדרך לדבר מצוה, כגון לפדיון שבויים ולצדקה וכיוצא בזה, אינו צריך לפקוד את אשתו קודם צאתו לדרך, אפילו שלא בעונת וסתה, שיש לחוש פן יתבטל אח"כ מעשיית המצוה. ומכל מקום אם רכש כבר כרטיס נסיעה באופן שאם יבטל נסיעתו יבא לידי הפסד, אין לחוש לכך (שיתבטל אח"כ מעשיית המצוה). ולכן נכון לפקוד את אשתו קודם שיצא לדרך. ע"כ.

נ"ב. גם בכהאי גוונא שכבר קנה כרטיס נסיעה וכו' ואין לחוש שיתבטל אח"כ מעשית המצוה, ואף נכון שיפקוד את אשתו קודם שיצא לדרך וכנ"ל. מ"מ אם יוצא לדרך בעונה הסמוכה לוסתה אין להקל בזה. עי' במשמרת הטהרה על סעיף זה בסופו ממש (עמוד צח).

יא. עמוד קג. טהרת הבית. (סימן ב' סעיף טו). אשה שיש לה וסת קבוע, וראתה כתם ונטמאה, והגיע זמן טבילתה בעונת וסתה. אין להתיר לה לטבול ולשמש עם בעלה הואיל והיא זמן עונת וסתה. אבל אם אין לה וסת קבוע, אע"פ שהיא צריכה לחוש לראייתה האחרונה, אם חל זמן טבילתה בלילה של זמן הוסת האחרון, מותר לה לטבול ולשמש עם בעלה. ע"כ.

נ"ב. ובליל עונה בינונית אין להתיר. כדקי"ל דהוי דינו כדין וסת קבוע. ואמנם גם בוסת קבוע שאין להתיר בתשמיש כשחלה טבילתה בעונת וסתה, מכל מקום מותר לה לטבול משום שאר קריבות ואין לגזור שמא יבא עליה. דכל דין פרישה סמוך לוסת אינו אלא מדרבנן. כ"כ מרן המחבר שליט"א במשמרת הטהרה (עמוד קט ד"ה ומ"מ). וכן למעשה יש להתיר לה מן הדין לטבול ולשמש עם בעלה גם אם יש לה וסת קבוע והגיע זמן טבילתה בעונת וסתה, בזמנינו שיש כדורים לדחות הוסת ובפרט במקום צורך וחשש איסור חלילה. וכן מתבאר ממה שכתב מרן המחבר שליט"א בטהרת הבית (שם ריש סעיף יח). וכ"כ מרן המחבר שליט"א במשמרת הטהרה (עמוד קיט סוף אות יח) שלענין מעשה לדידן דנקטינן כרוב גדולי הפוסקים שדין פרישה סמוך לוסת אינו אלא מדרבנן, שפיר יש לסמוך מן הדין על לקיחת כדורים אלה, כיון שהוברר אצל רוב הנשים שמעכבים את הוסת. וכ"ש שיש להקל ביתר שאת לגבי הכלות, שבזה בלאו הכי ג"כ העלה מרן המחבר שליט"א להקל (שם סעיף טז). וכן בנידון האשה שתמיד חל ליל טבילתה בעונת וסתה שמותרת לטבול ולשמש עם בעלה (שם סעיף יז), שיש להקל ביתר שאת ע"י כדורים. וכן ראוי שתעשה וכמש"כ בספר שיעורי שבט הלוי, (סימן קפד סעיף ב' בד"ה ובפת"ש) והובא במשמרת הטהרה (עמוד קטז סוף אות יז).

יב. עמוד קכא. משמרת הטהרה. בדין אשה שהגיע זמן עונת וסתה, ושכחה ושמשה עם בעלה ובאמצע תשמיש נזכרו שהיא נמצאת בעונת וסתה, הביא מרן המחבר שליט"א דעות הפוסקים אם יפרוש באבר חי או באבר מת דוקא. וסוף דבר העלה שצריך לפרוש מיד אפילו באבר חי, ואם חושש שמא בשעת יציאתו יוציא שכבת זרע לבטלה, ינעץ צפרני רגליו במטה, וישהה כך בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש באבר מת. ובין יתר הפוסקים הביא דברי שו"ת שאילת דוד (חיור"ד סימן ב' דט"ז סע"א) שנראה מדבריו דלדידן דקי"ל וסתות מדרבנן, אם עבר ושימש בעונת וסתה ולא נטמאת לא עשה איסור כלל, ורק אם נטמאת בשעת תשמיש נענש כמזיד על שהכניס עצמו בספק לשמש בשעת וסתה, כיון שחזקה אורח בזמנו בא וכו'.

נ"ב. לא זכיתי להבין דב"ק של הגאון שאילת דוד מדוע אם עבר ושימש בעונת וסתה ולא נטמאת לא עשה איסור כלל, הרי מכל מקום עבר על דברי חכמים שאסרו לשמש בעונת וסתה ומה בכך שלא נטמאת. ושו"ר שכן כתבו בפשטות המנחת יעקב בתורת השלמים (סימן קפד ס"ק ג'), ובשו"ת רב פעלים חלק ג' (חיור"ד ר"ס יד). שבכל אופן איסור דרבנן מיהא איכא. (וכנראה דכיון דפשיטא להו דדינא הכי, לא כתבו להסביר או להוכיח כן). ושוב בינותי שאכן כבר רמז לזה מרן המחבר שליט"א במה שציין להם בסוגריים שם בסמוך. וגם נראה דלא גרע מהעובר על איסור דרבנן בשוגג, דקי"ל להלכה דבעי כפרה. עי' בשו"ת יביע אומר חלק א' (חלק יור"ד סימן יד). ועי"ע בטהרת הבית ח"א במשמרת הטהרה (סוף עמוד קכה. ובעמוד קפה ובריש עמוד קפו). וכל שכן הכא שעובר במזיד על איסור דרבנן. ומה גם דלדעת כמה מרבותינו הראשונים זיע"א הוי דין פרישה סמוך לוסת איסור תורה. שכן דעת ר"ת (בתוס' יבמות סב:), סה"ת, הרוקח, והאו"ז. עי' במשמרת הטהרה (עמוד מ-מא). וכ"כ כמה מרבותינו האחרונים ז"ל גם בדעת הרמב"ם (כ"כ לדעתו הנודע ביהודה והערוך השלחן. וכן נראה מדעת הרמ"א והערוך לנר - עי' משמרת הטהרה עמוד מו ד"ה ואשר). והנה אף דלא קי"ל כוותייהו אלא כדעת הריטב"א, רש"י, רב אחאי גאון, האשכל, הראב"ד, בה"ג, הרשב"א, הראב"ן, ר"י, רבי ישעיה מיטראני, תוס' רי"ד, הרמב"ן, המאירי, ר"א מן הרר, הרי"ף, הר"ן, המ"מ, ר"י החסיד, רבינו ירוחם, הטור אבן העזר (סוף סימן כה) ומרן הש"ע יור"ד (סימן קפ"ד סעיף י') דמדבריהם מבואר דוסתות דרבנן. כמובא כל זה במשמרת הטהרה הנ"ל (ח"א, עמ' מ-מא). מ"מ הא עבר על איסור דרבנן מיהא. אא"כ נאמר דהגאון שאילת דוד ס"ל כדעת הנתיבות (בחו"מ סימן רלד) והפרי תואר (יור"ד סימן קי"ט ס"ק יז) דהעובר על איסור דרבנן בשוגג לא בעי כפרה. ע"ש. (ואין ספרו מצוי תח"י. וצ"ע). ועל כל פנים לדידן דנקטינן דגם העובר על על איסור דרבנן בשוגג בעי כפרה, א"כ עשה איסור. [וקצת ראיה מהגמ' הקידושין (פא:) במעשה דרבי חייא בר אשי. ע"ש. ועל הא דתניא אשהּ הפרם וה' יסלח לה ורבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוי בכי אמר ומה מי שנתכוין לאכל בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה סליחה וכפרה, מי שנתכוין לאכל בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה וכו'. והן אמת דהתם מיירי באיסורא דאורייתא, ובזה גם לדברי הגאון שאילת דוד כן הוא דבעי כפרה. (דלא קאמר בנידו"ד דלא בעי כפרה אלא משום דקי"ל דוסתות דרבנן). אמנם מה שאכן אולי יש ללמוד מהגמ' הנ"ל לענייננו, דהנה התם לא קעבר על שום איסור רק חשב שעושה איסור ובכל זאת בעי כפרה, והכא הא עבר למעשה איסור ממש, דקעבר על דברי חכמים. ודו"ק].

וכן י"ל על מה שכתב בספר פרדס רימונים (סימן קפה מקשה זהב ס"ק ג', דף נ' ע"ד) שהובא במשמרת הטהרה כאן, שכתב שבמה שיפרוש באבר חי ליכא איסורא מאחר שעדיין לא ראתה, וזה ברור. עכ"ל. ולכאורה אחר המחילה רבה כראוי וכיאות אינו ברור כל כך, דהא קיימא לן שיציאתו הנאה לו כביאתו, ולפי האמור אף שלא ראתה ולא נטמאת, מ"מ עבר על דברי חכמים שאסור לשמש בעונת וסתה וא"כ איסור דרבנן מיהא איכא, ביציאתו באבר חי. וכמו שכתב החוו"ד (בביאורים אות ז') והגרש"ק בספר שיורי טהרה (בסימן קפד תשובה ג') שהביאם מרן המחבר שליט"א לעיל מיניה.

ומיהו יש להזכיר דלמסקנא דמילתא נקטינן כמו שכתב בשו"ת מהר"ם שיק (חלק יור"ד סימן קעו) שרשאי לפרוש באבר חי, כיון שפרישתו ממנה מצוה, ולא גרע מהיוצא לדרך שהתירו לו לפקוד את אשתו, משום שהפקידה צורך מצוה היא. ואדרבה כאן יש לחוש שאם ישהה עמה שמא תראה בסוף הביאה במשך זמן שהייתו עד שימות האבר, וגם שמא לא יתאפק בלא דישה, לכן עדיף לפרוש מיד באבר חי.

וכן מסקנת מרן המחבר שליט"א שאם אין חשש שיוציא זרע לבטלה יפרוש מיד באבר חי. ואנו לא באנו בעניותינו רק לברר דברי קדשו של השאילת דוד דס"ל שאם עבר ושימש בעונת וסתה ולא נטמאת, לא עשה איסור כלל. וכן במש"כ הפרדס רימונים שבמה שיפרוש מיד באבר חי ליכא איסורא מאחר שעדיין לא ראתה, וכנ"ל. והיע"א.

וכעת סמוך להדפסה הגיעני ספר שאילת דוד הנ"ל. וראיתי לו שם שעיקר דבריו נסבו לדחות דברי הסוברים דחשש אשה הרואה דם מחמת תשמיש הוי חשש וסתות דרבנן ולא הוי אלא איסור דרבנן, ונסמכו על דברי הרשב"א (סימן תתלט) שכותב דלכן מחמרינן עליו לגרש דקילא ליה שהיא רק חששא דוסתות דהוי רק מדרבנן. ואיהו הגאון שאילת דוד דרך קסתו להשיב על דבריהם דאף למ"ד וסתות דרבנן אם עבר ושימש וראתה דם ונטמאת בשעת תשמיש הוי איסור תורה. ושכן מוכח מהגמ' שבועות (יז:) דקאמר בגמ' דהמשמש עם הטהורה ונטמאת, דאם לא היה סמוך לוסתה הוי שוגג דקסבר יכולני למיבעל ומביא קרבן, וקאי על המשנה שם והוי אליבא דכו"ע, אף למאן דסובר וסתות דרבנן. ואם עבר ושימש ולא נטמאת, למ"ד וסתות דאורייתא הוי איסור תורה מקרא דוהזרתם את בני ישראל מטומאתם. ולמ"ד דוסתות דרבנן הוי אסמכתא בעלמא ולא עביד איסורא כלל. ובהמשך דב"ק כתב להוכיח כן שאם נטמאת, לכו"ע, אף למ"ד וסתות דרבנן, הוי איסור תורה. (משום דסמוך לוסתה הוי מיעוט המצוי, שיש נשים דוסתן מקדים ורואות דם. וכדאמרינן בגמ' ביצה לענין לאכל מן הבהמה קודם בדיקה. דאף שבודאי ליכא איסור, דמשנשחטה עומדת בחזקת היתר, מיהו אם נמצאת טרפה לאחר שאכל נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר. וה"נ דכוותיה). ואחר זאת כתב (מה שהביא כאן מרן המחבר שליט"א משמיה) דהכא נמי אם עבר ושימש בעונת הוסת ולא נטמאת לא עשה איסור כלל. (אבל אם נטמאת בזה הוי מזיד ולא בר קרבן ונענש כמזיד, דעל מה סמך לשמש בשעת הוסת דרוב נשים רואות בעונת וסתן. ואם לא הוי רוב עכ"פ הוי ספק שקול, ולמה הכניס עצמו להספק המרובה הזה).

ולהאמור עד כאן, עדיין קושייתנו במקומה עומדת, למה אם עבר ושימש בעונת הוסת ולא נטמאת לא עשה איסור כלל, וכנ"ל. אמנם אנכי הרואה שכתב עוד בנידון זה וז"ל: ולדעתי הוי כמו מונח לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ולקח אחת מהן ואכל, דאם אח"כ נמצא שומן לא עשה איסור מפורש אף שהוא צריך כפרה כדין נתכוין לאכל בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. ואם עלה בידו חלב קא עביד איסורא במזיד. [והמשיך שם בענייננו בהסבר דברי הרשב"א הנ"ל, ולחיבת הקדש אביא דב"ק לפני הקורא היקר, וז"ל: כמו כן הדין הזה אם אח"כ תימצא טמאה עשה איסור במזיד ולא נחלקו בהסברא דוסתות דאורייתא או דרבנן אלא דאם אח"כ נמצאת טהורה, אם עבר איסורא רבה על עשה דוהזרתם דמוטל על עצם הזמן, או דלא הוי אלא כמו שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. וכונת הרשב"א בתשובתו דענין זה קיל ליה, דהא על עצם הזמן אין כאן איסור דוסתות דרבנן. ועל החשש דשמא תראה מקיל עצמו שמא לא תראה, אבל גוף האיסור לשמש עם האשה שרואה מחמת תשמיש הוי איסור תורה איסור כרת לכו"ע, שאם תראה בשעת תשמיש נדון כמזיד ובר כרת הוא ודו"ק בזה. עכלה"ט].

ומבואר מדב"ק של הגאון שאילת דוד דאכן גם לדעתו ז"ל, שסובר דאם עבר ושימש בעונת וסתה ולא נטמאת, למ"ד וסתות דרבנן (והכי קי"ל) לא עשה איסור כלל, מ"מ בעי כפרה. וזה כדברינו בס"ד. וא"כ לכאורה אין מקום לקושייתנו עליו שהרי כאמור גם הוא ז"ל ס"ל הכי. ועוד ראינו בדב"ק שגם הוא ז"ל דימה ענין זה להא דנתכוין לאכל בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. ועי' מש"כ בזה לעיל. ומ"מ עדיין ק"ק בדב"ק שכתב דלא עשה איסור כלל, הא הרי מ"מ עבר על דברי חכמים שאסרו לשמש בעונת וסתה. ואף גם זאת דאיהו נמי ס"ל דמ"מ בעי כפרה. ואיך שייך לומר דלא עשה איסור כלל. ולכאורה נראה דנכון יותר לומר דלא עשה איסורא רבה כפי דס"ל אליבא דמ"ד דוסתות דאורייתא דעבר איסורא רבה, על עשה דוהזרתם את בני ישראל (כנ"ל בדב"ק). אבל למ"ד דוסתות דרבנן איסורא מיהא עבר. כנלע"ד. והיע"א. ואכמ"ל יותר.

יג. עמוד קמח. משמרת הטהרה ד"ה ואם. שיטה ששית וכמו שכתבנו במקומו.

נ"ב לעיל עמוד פא - פד.

ומיירי בדין אשה שאין לה וסת קבוע שצריכה לבדוק עצמה בשלש פעמים הראשונים קודם תשמיש ואחר תשמיש (כמבואר בטה"ב סימן ג' סעיף ז', ובמשמרת הטהרה שם). הביא דברי המהר"ם פדואה (סימן כה) שאם היא מעוברת כיון שהיא מסולקת דמים עדיפא מאשה שיש לה וסת וא"צ בדיקה. והובא להלכה בפוסקים האחרונים ז"ל. וכתב מרן המחבר שליט"א שנראה שאע"פ שגם בזה הזמן אין המעוברת נחשבת כמסולקת דמים, אלא אחר שיוכר עוברה דהיינו אחר שלשה חדשים וכמו שכתבנו במקומו, בנידון דידן שרוב הפוסקים סוברים שאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש לפיכך כיון שנודע בבירור שהיא מעוברת ע"י בדיקה רפואית, תיכף ומיד נחשבת מסולקת דמים לעניין זה, וא"צ בדיקה כלל.

ועל מה שכתב שמעוברת נחשבת כמסולקת דמים (בדרך כלל, פרט לכאן), רק אחר שיוכר עוברה דהיינו אחר שלשה חדשים וכמו שכתבנו במקומו נ"ב לעיל עמוד פא - פד. ואולם בנידון דידן שרוב הפוסקים סוברים שאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, לפיכך מכיון שנודע בבירור שהיא מעוברת על ידי בדיקה רפואית, תיכף ומיד נחשבת מסולקת דמים לענין זה ואינה צריכה בדיקה כלל וכו'.

יד. עמוד קעג. משמרת הטהרה ד"ה ועינא. במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, בעדים שהעידו על דבר שהוא אסור. שלדעת הרמב"ם אפילו מי שיודע בבירור שהוא מותר, ושהעדים שקר העידו, אסור לו לאכול ממנו אף בצינעא. משום שכל שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ולדעת הראב"ד אדם נאמן על עצמו להקל אפילו באיסורי תורה נגד עדים כשרים. וכמו שכתב הגאון בכור שור בחידושיו ליבמות (פז:). וכתב החקרי לב ח"א יור"ד (סימן ד' דף ז' ע"א) שרוב ככל הפוסקים סבירא להו כהראב"ד.

נ"ב.

א. והובא ענין זה לעיל (עמוד קנה), ושם מבואר שכדעת הראב"ד ס"ל נמי לרש"י, והתוספות, הר"ש, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, והנמוקי יוסף, ושכן הסכימו גדולי האחרונים, ומהם התשב"ץ, והמהרימ"ט, והמהרשד"ם, ועוד.

ב. מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל היא בפרק יא מהלכות שגגות, ומה שהביא מהמהרש"ם בספר דעת תורה, שכתב הבכור שור שדברי הרמב"ם הם בפרק יג מהלכות שגגות, אכן כ"כ המהרש"ם בספר דעת תורה (הלכות נדה סימן קפה ס"ב ד"ה חשובה כודאי טמאה) משמיה דהגאון בכור שור בחידושיו ליבמות (פז:). ואולם זה ט"ס ודברי הרמב"ם הם בפרק יא מהלכות שגגות הלכה ח' וכ"כ מארא דהאי שמעתא, הבכור שור גופיה (שם בחידושו ליבמות פז:), שדברי הרמב"ם והראב"ד הם בפרק יא מהלכות שגגות, וכן יראה הרואה ברמב"ם הנ"ל. וגם רבינו שליט"א הביא דברי הבכור שור במשמרת הטהרה לעיל (עמ' קנה) שציין לרמב"ם בפרק יא. והוא פשוט. (ונראה שרבינו שליט"א שהביא כאן דברי המהרש"ם בספר דעת תורה, אגב שיטפיה נקט כלשון המהרש"ם שכאמור נפל בו ט"ס).

טו. עמוד קעז. (משמרת הטהרה). הביא מרן המחבר שליט"א מש"כ בשו"ת בית אפרים (חלק אבהע"ז סימן א' דף ב' סעיף ב'.) להוכיח מהש"ך חשן משפט (סימן פ"ב) בשם הר"ש מקינון, דמהני מיגו אף במקום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. יעוי"ש.

נ"ב. וזה בודאי דלא כהרשב"א בתשובה שהובאה בבית יוסף יורה דעה (סימן א'), והביאה מרן המחבר שליט"א לעיל (עמוד קעה) בדין שוחט שאמר לא שחטתי כהוגן, ושני עדים מכחישים אותו ואומרים ששחט כהוגן, שאינו נאמן. ואף על פי כן לדידיה אסורה, דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכ"כ הרבה אחרונים והביאם במשמרת הטהרה שם. ומבואר שבדין דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא גם במקום שיש עדים שמכחישים אותו. ולשיטה זו ה"ה דלא מהני מיגו במקום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. דהא לא עדיף מיגו מעדים, וכמש"כ התוספות בב"ק (ע"ב:) בד"ה אין לך בו. והובא במשמרת הטהרה הנ"ל. ואולי אף למהרא"י בתרומת הדשן (בפסקים וכתבים סימן רכו) שחולק על הרשב"א וכמו שכתב במשנה למלך (בפרק ג' מהלכות יבום הלכה יג), וס"ל דלא אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא נגד עדים, זהו דוקא נגד עדים. אבל במיגו דלא עדיף מעדים, שמא י"ל דגרע נמי מעדים, ואמרינן דלא מהני מיגו במקום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אלא שמדברי מרן המחבר שליט"א (במשמרת הטהרה עמוד קעה) נראה דלדעת מהרא"י דלא אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא נגד עדים, ה"ה דלא אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא במקום דאיכא מיגו. והיע"א.

טז. עמוד קפו. טהרת הבית. (סימן ד' סעיף טו). אשה שראתה כתם ואמרה פלוני החכם טיהר לי את הכתם, ואפילו אמרה בסתם חכם אחד טיהר לי את הכתם ואת שמו לא הגידה, נאמנת. ואם אחר כך שאלו את החכם, והכחיש את דבריה, ואמר שהיא משקרת בין שאומר שלא שאלה את פיו כלל, ובין שאומר ששאלה אותו והוא טימא את הכתם, החכם נאמן וטמאה היא.

נ"ב.

א. ואע"פ שאינה נאמנת וטמאה היא, מכל מקום לא תברך על טבילתה. עי' במשמרת הטהרה (עמוד קפז ד"ה ולענין ואילך). אלא אם כן אמר החכם שחזר בו מהוראתו. (דהיינו שאמר שבאמת טיהר קודם לכן ועכשיו חוזר בו ומטמא, שאז תברך על טבילתה).

ב. בדין זה מיירי בכתם שבא בהרגשה או בעד הבדוק, אבל בכתם בלי הרגשה האשה נאמנת. עי' במשמרת הטהרה לקמן (עמוד קפח ד"ה ועינא, ואילך).

יז. עמוד קפח. (משמרת הטהרה). הביא דברי החכם צבי (סימן מו), שאפילו אם ראה המורה את הכתם בעודו לח שהיה לו מראה טהור ואחר זמן נמצא מראה טמא, הרי היא טהורה, דאזלינן תמיד בתר שעת יציאת הדם מן הגוף בין לטמא בין לטהר, ושכן הסכים החוו"ד (סימן קפה). אולם השבות יעקב ח"ב (סימן עד) חולק על החכם צבי בזה. ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (סוף סימן יב) כתב דמסתפינא למעבד בה עובדא לקולא. וסיים מרן המחבר שליט"א, ועי' בשו"ת אבני נזר (חלק יור"ד סימן רכו). ואכמ"ל.

נ"ב. ועי' בזה בהרחבה לקמן במשמרת הטהרה (עמוד שג - שה). והביא שם מרן המחבר שליט"א אחרונים רבים, כיד ה' הטובה עליו בפ"י בפע"ע, שדיברו בזה. ומסיק שם לענין הלכה שבכתם שבא בלי הרגשה אזלינן לקולא כהח"צ ודעימיה. וכן יש להקל אף בעד בדיקה מטעם ספק ספיקא, שמא ראיית דם בבדיקת עד אין איסורא אלא מדרבנן (דלא נפיק מפלוגתא דרבוותא אי הוי מדאוריתא או רק מדרבנן וכמבואר לעיל עמוד יח - כג), ושמא הלכה כהח"צ וסיעתו והוי ספק ספיקא להקל בדאורייתא, וספק אחד בדרבנן. יעוי"ש. ואולם במראה שבא בהרגשה יש להחמיר. ע"ש.

יח. עמוד קצח. (משמרת הטהרה בהערה). בענין אם ספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא. וכתב רבינו שליט"א (שיטה שביעית) ובמקום אחר הארכנו עוד בזה.

נ"ב. לעיל בסימן א' סעיף א' במשמרת הטהרה (עמ' א' - ג'). וכן במשמרת הטהרה לקמן (עמוד רלט ד"ה והנה, ועמוד שן ד"ה ומצאתי - עמוד שנא. ע"ש). והעלה שם דשפיר חזי לאצטרופי. יעוי"ש נימוקו וטעמו כצפיחית בדבש. ועי' בזה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חיור"ד סימן יב אות יד), ובחלק ה' (חיור"ד סימן ג' אות ג') ובחלק ו' (חיור"ד סימן כג אות ד'), ושם (חיור"ד סימן כד סוף ד"ה ועדיין). ועי' בזה גם בשו"ת יחוו"ד חלק ב' (סימן עד אות ה'). ואמנם בזה האחרון מתבאר לכאורה בהיפך, שספק שאינו שקול אינו מצטרף לספק ספיקא, ולכאורה צ"ע. אלא שנראה ליישב דבאמת הביא סברות החולקים בנידון, דסבירא להו כל בתר איפכא שספק שאינו שקול אינו מצטרף לספק ספיקא, כצירוף לסניף לשאר הטעמים בנידונו שם. דהתם בנידונו מיירי ששני הספיקות אינם שקולים וכמבואר שם (ריש אות ה'). דבזה בודאי לא עבדינן ספק ספיקא. ומה שהביא אחר כך דעות הפוסקים הסוברים שגם אם ספק אחד אינו שקול (אע"פ שהספק השני שקול) לא עבדינן ספק ספיקא הוא ליתר חיזוק וכסניף, וכנ"ל. וכן מתבאר עוד שם (סוף אות ה'). ע"ש. כנלע"ד. והיע"א.

יט. עמוד רכו. טהרת הבית. (סימן ה' סעיף ה'). אשה שיש לה וסת קבוע, ושימשה סמוך לוסתה, ואפילו היה זמן וסתה ביום ושימשה בלילה שלפניו, וראתה דם מחמת תשמיש, אנו תולים ראייתה משום וסתה שהקדים לבוא, ואין דינה כרואה מחמת תשמיש, ואפילו אם אח"כ ראתה מחמת תשמיש ב' פעמים רצופים שלא בזמן הסמוך לוסתה, אין ראיה זו מצטרפת להן, ואין דינה כדין רואה מחמת תשמיש. ע"כ.

נ"ב. במה שכתב אשה שיש לה וסת קבוע. וכן הוא הדין אם שימשה בעונה בינונית, שדין עונה בינונית כדין וסת קבוע, כפי שנפסק בש”ע (סימן קפט סעיף ד'). ושו"ר שמרן המחבר שליט"א דן בזה במשמרת הטהרה (עמוד רכח), והביא דעות רבותינו האחרונים בזה והעלה כנ"ל, שדין עונה בינונית כדין וסת קבוע, גם להקל כבנידון דידן.

כ. עמוד רמט. טהרת הבית. אע"פ שהרואה מחמת תשמיש ויש לה מכה באותו מקום תולה במכתה, בין בשעת וסתה ובין שלא בשעת וסתה, ואינה נאסרת על בעלה, מכל מקום שלא בשעת תשמיש אם רואה דם בהרגשה, כגון שנזדעזע גופה וראתה דם, אינה תולה במכתה, אלא אם כן שלא בשעת וסתה. אבל אם ראתה דם בעונת וסתה אינה תולה במכתה. והרי היא טמאה. וכן אם ראתה דם בהרגשה בעונה בינונית שהיא משלשים יום לשלשים יום טמאה. ומ"מ לא תברך על הטבילה. (ויעוי"ש עוד כמה פרטי דינים).

נ"ב. מה שכתב מרן המחבר שליט"א דראתה דם בעונת וסתה, הוא דוקא אם ראתה בעונת וסתה הקבוע או בעונה בינונית שהיא משלשים יום לשלשים יום לבעלת וסת שאינו קבוע, דלדידה הוי עונה בינונית כוסת קבוע, כמבואר בש"ע (סימן קפט סעיף א' וסימן קפד סעיף ט'). אזי דינא הכי שאם ראתה בהרגשה טמאה. וצריכה שבעה נקיים ותטבול בלא ברכה. אבל אם ראתה בעונת וסתה שאינו קבוע שהוא יום החודש, או וסת ההפלגה (מספר הימים שבין המחזור שלפני האחרון לבין המחזור האחרון), דינה כמי שראתה שלא בשעת וסתה, שאפילו ראתה בהרגשה כגון שנזדעזע גופה תולה במכתה וטהורה. כן מוכח מדברי הרשב"א בתורת הבית (דף קפא עמוד ב') שכתב שאפילו ראתה בשעת וסתה תולה במכתה כיון שאשה בחזקת טהרה עומדת וכו'. והוא ז"ל מיירי אפילו בזמן וסתה הקבוע. דסתם שעת וסתה, זמן וסתה הקבוע הוא. וכן הוא לדעת הרמב"ם (פרק ח' מהלכות איסורי ביאה הלכה יד) שכתב וז"ל: אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור, אף על פי שראתה בשעת וסתה, טהורה. ע"כ. וכתב על זה מרן הכסף משנה שכן כתב הרשב"א שאפילו בשעת וסתה תולה במכתה. והביאם רבינו שליט"א במשמרת הטהרה כאן, וכתב עוד שכן נראה גם דעת הר"ן בחידושיו לנדה (טז.). ואף על פי דלא נקטינן הכי להלכה, אלא חיישינן לדעת התוספות נדה (טז.), וספר התרומה (סימן צב), והמרדכי (פרק ב' דשבועות), והגהות מיימוני (פרק יא מהלכות איסורי ביאה הלכה יג), שבשעת וסתה אינה תולה במכתה אם ראתה דם בהרגשה. וכן כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פרג סימן תרכו וסימן תרכז), וכן כתב בספר האשכול (סימן מה ריש עמוד קטז). וגם בתוספות הרא"ש כתב כזאת שבשעת וסתה אינה תולה במכתה כל שרואה דם בהרגשה. והביא כל זה רבינו שליט"א במשמרת הטהרה כאן. וכאמור כל מחלוקתם הוא שראתה בהרגשה בזמן וסתה הקבוע. ואם כן לא מיבעיא לדעת הרמב"ם והרשב"א הנ"ל דמקילים אפילו בזמן וסתה הקבוע, דיש להקל בזמן וסת שאינו קבוע. אלא אף לדעת התוספות ודעימיה הנ"ל דמחמירים, הוא דוקא בזמן וסתה הקבוע. אבל בזמן וסת שאינו קבוע לא החמירו, ושרי אף לדידהו. ופשוט.

וכן מוכח ממה שכתב מרן המחבר שליט"א בטהרת הבית כאן, שאם ראתה דם בעונת וסתה אינה תולה במכתה והרי היא טמאה, וסמיך ליה דה"ה אם ראתה דם בהרגשה בעונה בינונית שהיא משלשים יום לשלשים יום שטמאה. ודין עונה בינונית הרי הוא כוסת קבוע, וכנ"ל. ומוכח דדוקא אם ראתה בהרגשה בזמן וסתה הקבוע יש לחוש לדעות הפוסקים הנ"ל שלא תולה במכתה. אבל אם ראתה (אפילו בהרגשה) בזמן וסתה שאינו קבוע כגון יום החודש או ההפלגה תולה במכתה וסמכינן בזה על דעת הרשב"א והרמב"ם, ופשוט. (ולא באנו בזה רק להבהיר הדין שלא יהיה מקום להסתפק).

כא. עמוד רעג. טהרת הבית (סימן ה' סעיף טו). בדין אשה שראתה מחמת תשמיש פעם אחת שאע"פ שמותרת לשמש פעם שניה לאחר שתטהר, מ"מ צריכה לחוש לראייתה, שאם ראתה בלילה הראשון לטבילתה, כשתגיע לטבילתה השניה שלאחר מכן, צריכה לפרוש מבעלה בליל טבילתה. ואם פירשה ולא ראתה באותו לילה, וגם בתשמיש שהיה לאחר מכן לא ראתה, אינה צריכה לפרוש בליל טבילתה השלישית, שכל עוד לא נקבע לה וסת בשלש פעמים, אין לה לחוש לראייתה אלא פעם אחת, וכשלא ראתה חזרה להיתרה. ואין צריך לומר שאם עברה ושימשה בליל טבילתה השנית ולא ראתה, שבודאי נעקר וסת ראייתה מליל טבילתה ומותרת לשמש בליל טבילתה השלישית. וכל זה כשראתה מחמת תשמיש בפעם הראשונה, אבל אם ראתה דם בליל טבילתה קודם שתשמש עם בעלה, אינה צריכה לפרוש ממנו בליל טבילתה שלאחר מכן.

נ"ב. הנה פשוט שדם זה שראתה קודם תשמיש עם בעלה היה בהרגשה. דאם לא כן, אלא שראייה זו היתה בלא הרגשה כגון שראתה כתמים וכיוצא בזה, הרי בזה בלאו הכי אין דין פרישה סמוך לוסת, כמבואר בש"ע (סוף סימן קצ). אלא ודאי שראתה דם זה שקודם התשמיש עם בעלה בהרגשה. ובזה ג"כ ברור שדינה ככל ראיית דם בהרגשה שצריכה לחוש לו בחודש הבא לשלש החששות המקובלות לבעלת וסת שאינו קבוע, שהם עונה בינונית, וסת ההפלגה, ויום החודש כמבואר בסימן קפט. ואם יש לה וסת קבוע צריכה לחוש לקביעותה, וגם לשלשת החששות הנ"ל שמיום ראייתה בהרגשה קודם התשמיש עם בעלה, כמבואר כל זה בש"ע (ריש סימן קפט). וכוונת מרן המחבר שליט"א פשוטה לפניה שאינה צריכה לפרוש ממנו בליל טבילתה שלאחר מכן כדין הרואה בשעת תשמיש שדינה כן, אבל מכל מקום ברור שצריכה לחוש לחששות הנ"ל. ואכן אם יחול אחד מעונות הפרישה הנ"ל - עונה בינונית, וסת ההפלגה, או יום החדש - בליל טבילתה צריכה לפרוש מבעלה, רק שסיבת הפרישה ככל פרישה של רואה דם בהרגשה, ולא מסיבת ראייתה בליל טבילה. מה שאין כן ברואה מחמת תשמיש שבכל אופן צריכה לפרוש בליל טבילתה. ופשוט.

כב. עמוד רעז. (משמרת הטהרה). שיטה שמינית. ... ולפי מה שכתבנו לעיל בסעיף י' בשם האחרונים שכל שעברה אותה עונה ולא ראתה אע"פ שלא שימשה שוב אינה חוששת, ואין צריך לפרוש ממנה, הוא הדין כאן.

נ"ב. מה שכתב מרן המחבר שליט"א ולפי מה שכתבנו לעיל בסעיף י'. ר"ל מה שכתבנו לעיל על סעיף י' שבש"ע (סימן קפז), והובא לעיל במשמרת הטהרה ריש עמוד רעד. [או י"ל שהוא ט"ס וצ"ל ולפי מה שכתבנו לעיל סעיף טו שבמשמרת הטהרה (הדן על מה שכתב בסעיף י' שבש"ע סימן קפז). והיינו הך]. והכא מיירי בדין אשה שראתה מחמת תשמיש, ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש, אף על פי שמותרת לבעלה, מכל מקום חוששת לראיה אחרונה פעם אחת, וכשיגיע חצי שנה מראיית דם האחרונה אסורה עונה אחת. וכמו שכתב בש"ע (סימן קפז סעיף יא). וכתב הש"ך שה"ה שחוששת לוסת החודש, כגון אם שימשה פעם שניה בט"ו ניסן חוששת אחר כך לט"ו באייר, ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה של חצי שנה, ואינה חוששת לט"ו בסיון. וכן כתב המנחת יעקב בתורת השלמים (ס"ק לו). והפתחי תשובה (ס"ק מח) כתב בשם החוו"ד, דהא דאינה חוששת לט"ו בסיון היינו דוקא כשעברה ושימשה בט"ו באייר ולא ראתה שנעקרה ההרכבה (פירוש, וסת המורכב מהטבילה ומהתשמיש). אבל אם לא שימשה אסורה. ולכן הרואה מחמת תשמיש פעם אחת נאסרת לאותו יום החדש לעולם כל ימיה, אלא אם כן עברה ושימשה ולא ראתה. ע"ש. וכתב מרן המחבר שליט"א על דברי החוו"ד הנ"ל, ונראה דלטעמיה אזיל שכתב סברא זו גם לענין ליל טבילה, (נ"ב. וכ"כ בפתחי תשובה הנ"ל ס"ק מח), וכנ"ל.(נ"ב. בסעיף הקודם במשמרת הטהרה, עמוד רעד). ולפי מה שכתבנו לעיל בסעיף י' בשם האחרונים שכל שעברה אותה עונה ולא ראתה אע"פ שלא שימשה שוב אינה חוששת וא"צ לפרוש ממנה, ה"ה כאן. ושכן מתבאר בתשובת מהר"ם. וכן הוכיחו עוד אחרונים. יעוי"ש. נ"ב. על מה שכתבנו לעיל בסעיף י', ר"ל מה שכתבנו לעיל על סעיף י' שבש"ע (סימן קפז) והובא לעיל במשמרת הטהרה ריש עמוד רעד. [או י"ל שהוא טעות סופר וצריך לומר ולפי מה שכתבנו לעיל בסעיף טו שבמשמרת הטהרה (הדן על מה שכתב בסעיף י' שבש"ע סימן קפז,) והיינו הך]. וכנ"ל. וליתר ביאור נציין דהתם מיירי באשה שראתה מחמת תשמיש פעם אחת, וכתבו האחרונים ז"ל שמותרת לשמש פעם שניה לאחר שתטהר. אלא שמכל מקום צריכה לחוש לראייתה, שאם ראתה בלילה הראשון לטבילתה, כשתגיע לטבילתה השניה שלאחר מכן צריכה לפרוש מבעלה בליל טבילתה, ואם פרשה ולא ראתה באותו לילה וגם בתשמיש שהיה לאחר מכן לא ראתה, אינה צריכה לפרוש בליל טבילתה אלא פעם אחת, וכשלא ראתה חזרה להיתרה. והחוו"ד ס"ל שאינה חוזרת להיתרה אלא אם כן שעברה ושימשה בליל טבילתה השנית דוקא, ולא ראתה. ולא די בפרישה בליל טבילה ותשמיש לאחר מכן שלא ראתה בו. ועל זה כתב מרן המחבר שליט"א דהחוו"ד לטעמיה אזיל.

כג. עמוד רפג. (משמרת הטהרה). הביא מחלוקת האחרונים בענין אם חרם דרבינו גרשום שלא לישא אשה על אשתו קל יותר מחרם דר"ג לגרש אשתו בעל כרחה או שמה חמור יותר.

נ"ב. נראה דעת מרן המחבר שליט"א כדעת האחרונים ז"ל שגירושין בעל כרחה קיל טפי מלישא עוד אשה בעל כרחה. ואולם לאחר שהביא להקת פוסקים ז"ל דסבירא להו הכי, כתב מרן שליט"א וז"ל: ועל כל פנים בנידון דידן אם אינה רוצה להתגרש ולא למצוא תרופה למכותיה, יכולים להתיר לו לישא אשה אחרת עליה שלא יבטל ממצות פריה ורביה ושלא יעמוד בלא אשה. וכן כתב בערוך השלחן (סעיף צא), ובטהרת ישראל (ס"ק קנה). ע"ש. עכלה"ט. ואח"כ כתב להקל בזה גם לדידן שנשבעים בשעת החופה שלא לישא אשה על אשתו כפי שיעוי"ש. ולפי האמור שנראה דעת מרן המחבר שליט"א שגירושין בעל כרחה קיל טפי מלישא עוד אשה על אשתו, א"כ עדיף יותר שיגרשנה בעל כרחה ולמה כתב שנתיר לו לישא אשה אחרת עליה. ומה עוד שלפי האמור שלגרש אשתו בעל כרחה קיל טפי מלישא עוד אשה לא נצטרך להכנס לסלע המחלוקת בענין השבועה שלא לישא עוד אשה על אשתו. ועוד, שהרי כתב לקמן (עמוד רפד ד"ה והנה) דבזה הזמן שאין רגילות כלל לישא אשה על אשתו, עליו לגרשה כשאי אפשר לה להתרפאות כדי שיוכל לישא אשה אחרת ולא ישאר בהרהורי עבירה, דכיון דאגידה בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי (כתובות סד.), ושכ"כ הח"מ (סימן יז ס"ק ז'), ובספר נתיבות לשבת (סימן א' ס"ק יג), וכ"כ הישועות יעקב (שם ס"ק ח'), וכן כתבו עוד הרבה אחרונים. וסיים שם (ריש עמוד רפה) דטבא ליה עבדינן ליה ומחייבים אותו לגרש כדי לישא אשה אחרת ואף על פי שקיים פו"ר, ולא יעמוד בלא אשה. וצע"ק. והיע"א.

כד. עמוד רפו. טהרת הבית (סימן ו' סעיף א'). בדין מראות דמים. כתב מרן המחבר שליט"א על מראות הטהורים (הלבן, ואף שאינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק והוכהה מראיתו. וכן מראה ירוק טהור הוא, בין אם הוא צהוב כמראה הזהב, בין אם הוא כמראה השעוה, וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים. וכן מראה כחול טהור הוא) שאפילו אם יש באחד מהם "סמיכות דם ועב הרבה" טהור הוא.

נ"ב. כן הוא לשון הש"ע (סימן קפח סעיף א'). ור"ל שמראה הטהור סמיך ועב כמו שדרך דם להיות כן. (אבל פשוט ביותר שאין ר"ל שהיה בו ממראות הדמים). וכן הוא לשון הרמב"ם (פרק ה' מהלכות איסורי ביאה הלכה ו'): לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד. שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק, אף על פי "שסמיכתו כדם" הואיל ואין מראהו מראה דם הרי זה טהור. ושו"ר לקמן במשמרת הטהרה (עמוד רפז) שכתב על זה, אבל הירוק והלבן אף על פי שסמיכותו כדם. וכן ראיתי בספר בדי השולחן (סימן קפח ס"ק יד). ע"ש.

כה. עמוד דש. שיטה אחרונה, ועמוד שה בריש אמיר (משמרת הטהרה). ואם ראתה בבדיקת עד כתם ירוק ונשתנה לאדום, לכאורה יש להתיר מטעם ספק ספיקא, משום שדין ראיית דם ע"י בדיקת עד לא נפיש מפלוגתא דרבוותא אי הוי דאורייתא או רק מדרבנן, וכמו שכתבנו במקומו וכו'.

נ"ב. לעיל עמוד יח - כג. (ובעיקר הענין בבדיקת עד שנשתנה המראה הטהור לטמא שיש להתיר מטעם ספק ספיקא, כבר ביארנו הספק ספיקא לעיל אות יז. (ע"ד מרן המחבר שליט"א עמוד קפח). ובמראה טהור שבא על ידי הרגשה, ונשתנה אח"כ לאדום, יש להחמיר. וכמ"ש במשמרת הטהרה (עמוד דש).

כו. עמוד שה. (משמרת הטהרה) ד"ה אולם. הביא מרן המחבר שליט"א דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל בקונטרסו בעניני נדה (אות כו) שכתב, אם יתחכמו הרופאים שע"י תחבולה יצליחו לשנות מראה הדם שבגוף האשה לצבע ירוק ולא אדום, ואפילו עשו כן בתוך ספירת שבעה נקיים, אפשר שיעלו לה אותם ימים שרואה בהם דם ירוק למנין הנקיים. ואין שום הבדל בין אם כך היה מראהו מצד הטבע או שנשתנה לירוק באופן מלאכותי, שהרי גם במראה שחור דאמרינן אדום הוא אלא שלקה, הוצרכו לומר שלאחר שנעקר הוא משחיר, ומוכח שאילו ידעו באופן ברור שכבר השחיר קודם יציאתו מן המקור הרי זה טהור וכו'. ע"כ. ושבספר הלכה ברורה (בסוף הספר) הביא בשם הגאון ר' פנחס אפשטיין זצ"ל דפשיטא ליה כל בתר איפכא ושאי אפשר לומר שאם נהפך מראה הדם ע"י תחבולות מלאכותיות שישתנה דינו ע"י כך. ע"כ.

נ"ב. ולכאורה תנא דמסייע ליה להגרש"ז אוירבך זצ"ל הוא הצמח צדק מליובאוויטש (חלק יור"ד סימן קכה), והערוה"ש (סימן קפח ס"ק יז), והגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (חלק ב' מיור"ד סימן ע'), שהובאו לקמן במשמרת הטהרה (עמוד שי ד"ה כתב הב"ח), בענין מש"כ הב"ח (ריש סימן קפח), שמצא כתוב בשם מהר"ם זנוויל כ"ץ שקיבל, שאם נמצא כתם במראה לבן לאחר שרחצה בחמין טמאה, שדרך הדם להתלבן אחר רחצה. ושכן ראה בשם מהר"ר מרגליות שקיבל מפי הרב מהר"ר דוד לנצהוט, שאשה שיצא ממנה סמיכות לבן ועב כמה שעות לאחר שרחצה במרחץ טמאה, שדרך הדם להתלבן ברחיצה ותלינן דדם נדה הוא וטמאה מספק. וכתב עוד הב"ח שנראה לו שעל פי הוראה זו נהגו הנשים שלא ללכת למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה והוא מפני שחששו פן יראו דם ויתלבן ותהיה טמאה ולא תדע. ע"כ. והט"ז (ריש סימן קפח) תמה על דברי מר חמיו הב"ח הנ"ל, וגם הגאון בעל עבודת הגרשוני העלה להקל בזה, וכ"כ בספר בית לחם יהודה. ובשו"ת צמח צדק מליובאוויטש הנ"ל העלה שאין לחוש לזה כלל, שהרי אף אם יתלבן הדם על ידי הרחיצה כיון שנתלבן קודם שנעקר מגוף האשה ואחר כך יצא ממנה כשהוא לבן טהורה. גם הערוך השלחן הנ"ל תמה על דברי הב"ח וכתב שאפילו אם נאמר כדבריו שהדם מתלבן ברחיצה, מה בכך הרי סוף סוף בצאת הדם מגוף האשה היה טהור. וכי ציותה התורה לחקור איך היה מראה הדם קודם צאתו מן הגוף, שהרי באמת יש סממנים שבאכילתם עושים שינויים בגוף האדם, והאם נצטרך לחקור ולדרוש מה אכלה ומה שתתה קודם ראייתה, אלא ודאי שאין לנו אלא מה שעינינו רואות. ע"כ. וכדברים האלה כתב גם הגר"מ פיינשטיין הנ"ל. וכ"כ עוד אחרונים להקל בזה, וכן העלה מרן המחבר שליט"א במשמרת הטהרה (עמוד שיא) להקל בדין האשה שעלתה מן הרחצה בחמין. ומכל הלין מלין, ובפרט מדברי הצמח צדק והערוך השלחן והגר"מ פיינשטיין זצ"ל הנ"ל, מבואר יוצא כדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאם נשתנה הדם בתוך הגוף קודם שנעקר ויצא מן המקור ה"ז טהור. ומאידך גיסא תנא דמסייע ליה להגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל הוא הב"ח ודעימיה הנ"ל. וכשם שבדין רחצה בחמין ואחר כמה שעות מצאה מראה לבן עב וסמיך טמאה היא לדעתם, הוא הדין בנשתנה מראה הדם ע"י תחבולות מלאכותיות ויצא בצבע ירוק (וכיו"ב מצבעים הטהורים) שטמאה לדעתם. (אמנם לפי זה נצטרך לומר שהגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל ס"ל כהב"ח בדין רחצה בחמין ומצאה מראה לבן וכו' שטמאה. וצ"ב).

ונמצאנו למדים דפלוגתא זו, שאם ע"י תחבולות מלאכותיות ישתנה מראה הדם שבגוף האשה לצבע ירוק ולא אדום אם טמאה היא אם לאו, תליא בפלוגתא דהב"ח והט"ז ודעימייהו בענין מראה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה בחמין. כנ"ל. ומאחר וקי"ל כהט"ז ודעימיה שטהורה היא. א"כ ה"ה הכא בנידון דידן, ומבואר יוצא כדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל להקל דטהור הוא. כנלע"ד. והיע"א. רק דצע"ק מדוע לא נסתייעו, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, מהנך רבוותא דבפלוגתא דהב"ח והט"ז ודעימייהו. והיע"א. (וברור שאין לחלק ולומר שלדעת הגאון ר' פנחס אפשטיין זצ"ל השינוי ע"י הרחיצה נקרא שנשתנה באופן טבעי ולכן סבירא להו להני רבוותא להקל ברחצה בחמין ומצאה לאחר מכן מראה לבן עב וסמיך. מה שאין כן בשתיית סממנים או בתחבולות מלאכותיות אחרות. דמה לי שתיית סממנים ומה לי רחיצה בחמין. והיינו הך. וכמו שכתב הערוה"ש להדיא, שהרי סוף סוף בצאת הדם מגוף האשה היה טהור. ואכמ"ל).

כז. עמוד שח. משמרת הטהרה. לאחר שפלפל מרן המחבר שליט"א (מעמוד שה ד"ה אשה - עמוד שח) בענין אשה שהביאה עד בדיקה עם כתם אדום אצל מורה הוראה, והיא אומרת שמתחילה היה לבן, או ירוק כמראה הזהב, אלא שלאחר מכן נשתנה מראהו והאדים, האם נאמנת בדבריה לטהר הכתם, ע"פ דברי החכם צבי (הובאו לעיל אות יז) דאזלינן תמיד בתר יציאת הדם מן הגוף בין לטמא ובין לטהר. והביא מרן המחבר שליט"א דעות הפוסקים בזה והראה פנים לכאן ולכאן כיד ה' הטובה עליו בפ"י בפע"ע, סיים בדברי שו"ת חסד לאברהם קמא (חלק יור"ד סימן נה) שנשאל בנידון דידן, והעלה דלפי מה שכתב החכם צבי דבכהאי גוונא יש לטהר, נאמנת האשה לומר שהיה לבן מתחילה ואח"כ האדים, ויש להתירה. וסיים מרן המחבר שליט"א וכן נראה לי עיקר להלכה ולמעשה.

נ"ב. וזהו דוקא במראה שלא היה בהרגשה, וכמש"כ לעיל במשמרת הטהרה (עמוד דש), וכן בעד בדיקה (שם עמוד שה). אבל בראתה מראה טהור על ידי הרגשה ונשתנה אח"כ לאדום יש להחמיר (שם עמוד דש).

כח.עמוד שי. (משמרת הטהרה), ד"ה כתב הב"ח. בענין מה שכתב הב"ח (ריש סימן קפח): מצאתי כתוב בשם מהר"ח זנויל כץ שקיבל שאם נמצא כתם במראה לבן לאחר שרחצה בחמין, טמאה, שדרך הדם להתלבן אחר רחיצה. וכן ראיתי בשם מהר"ר יעקב מרגליות, שקיבל מפי הרב מהר"ר דוד לנצהוט, שאשה שיצא ממנה סמיכות לבן ועב כמה שעות לאחר שרחצה במרחץ טמאה, שדרך הדם להתלבן ברחיצה ותלינן דדם נדה הוא וטמאה מספק. ונראה שעל פי הוראה זו נהגו הנשים שלא ללכת למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה, והוא מפני שחששו פן יראו דם ויתלבן ותהיה טמאה ולא תדע. ע"כ. והט"ז (ריש סימן קפח) תמה על מר חמיו הב"ח הנ"ל, וכ"כ עוד אחרונים רבים לדחות דברי הב"ח הנ"ל, יעוי"ש במשמרת הטהרה הנ"ל (ותורף דבריהם הובא בקצרה לעיל בסמוך אות כו).

נ"ב. מלבד דברי קדשם של כל האחרונים הנ"ל, לכאורה יש להקשות עוד על דברי הב"ח ז"ל, על מה שכתב שנראה שעל פי הוראה זו נהגו הנשים שלא ללכת למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה, והוא מפני שחששו פן יראו דם ויתלבן ותהיה טמאה ולא תדע. ע"כ. וקשה דהא איכא ספק ספיקא שמא לא יצא ממנה כלום, ואם יצא מראה לבן שמא באמת מראה טהור הוא (שגם לשיטת הב"ח ודעימיה אינה אלא מספק, וכמש"כ מהר"ר דוד לנצהוט דתלינן דדם נדה הוא, וטמאה מספק). ועוד בה מש"כ הצמח צדק מליובאוויטש, והערוה"ש, והגר"מ פינישטיין זצ"ל (הובאו דבריהם לעיל אות כו), ושאר האחרונים ז"ל. וכי היכי דלא לישוויה לרבינו הב"ח ז"ל קטלי קניא באגמא ח"ו, יעוי' באיגרות משה הנ"ל (חלק ב' חיור"ד סימן ע') מה שכתב להסביר עיקר דברי קדשו של הב"ח ז"ל. יעוי"ש. ומכל מקום לדינא כתב דאין להורות כהב"ח, יעוי"ש.

כט. עמוד שלב, שיטה אחרונה. ועמוד שלג, בריש אמיר (משמרת הטהרה). כתב מרן המחבר שליט"א בסוגריים. עי' בלשון הריב"ש סימן שעט שהובא לעיל. ע"כ.

נ"ב. והוא לעיל עמוד שכו. והדברים אמורים בענין שאין החכם השני רשאי לטהר מה שטימא הראשון אלא אם כן החכם השני גדול מן הראשון בחכמה ובהוראה. אבל אם הוא שקול כמותו, וכש"כ אם הראשון גדול יותר בחכמה ובהוראה אסור לשני לחלוק עליו ולטהר, אלא אם כן טעה הראשון בדבר משנה, או בדבר מפורש בפוסקים להיתר. ויש חולקים ואומרים שאפילו אם היה השני גדול בחכמה ובהוראה יותר מן הראשון אינו רשאי לטהר ולהתיר מה שטימא ואסר הראשון, אלא אם כן טעה בדבר המפורש בדברי הפוסקים להתיר. וכן דעת מרן המחבר שליט"א כדעת היש חולקים. והנה אף על פי כן העלה שבכמה אופנים רשאי החכם השני לטהר ולהתיר מה שטימא ואסר הראשון.

א. אם היה החכם הראשון חוכך לאסור. הואיל ומכל מקום לא אסר עדיין, הרי חבירו רשאי להתיר. (משמרת הטהרה, עמוד שכז).

ב. אם החכם הראשון אסר משקול דעתו והחכם השני יש לו קבלה מרבותיו להתיר. (שם עמוד שכח - שכט).

ג. אם החכם השני סומך בהיתרו על דעת רוב הפוסקים האחרונים, בודאי שיכול להתיר מה שאסר חבירו מכח סברא בעלמא. (שם עמוד של - שלא).

ד. בדבר שנחלקו בו מרן והרמ"א והאחרונים, והורה חכם אחד להחמיר כדברי הרמ"א וסיעתו שלא כדברי מרן, והשואל הוא מבני עדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן בין להקל ובין להחמיר. (שם עמוד שלא - שלב).

וכתב עוד מרן המחבר שליט"א (שם, עמוד שלב) בדין זה האחרון, ואף במראות הדמים, שהכל תלוי במראית העין ובסברא בעלמא (וכמו שכתב רבינו תם בספר הישר). מכל מקום אם נחלקו האחרונים בדבר, ודעת מרן להקל, כגון מראה צהוב כמראה הזהב והשעוה או כחלמון ביצה, שהחכמת אדם וסיעתו החמירו בזה בהפסק טהרה, והורה חכם אחד לאסור, רשאי החכם השני לבטל הוראת הראשון ולהתיר כדעת מרן שסובר שמראה כזה טהור הוא, ולא חילק בין ראתה מראה כזה כשהיא טהורה או בהפסק טהרה וכיוצא בזה. והוסיף עוד, וכל שכן שאני סובר דבכהאי גוונא אם האשה הלכה ושאלה לחכם שהורה לה לאיסור כיון שהיא משועבדת לבעלה לאו כל כמינה לקבל עליה הוראת האוסר, (עי' בלשון הריב"ש סימן שעט שהובא לעיל) וכו'. וע"ז נ"ב שלשון הריב"ש הוא לעיל עמוד שכו. שכתב "שכיון ששאלו" לחכם הראשון וטימא, הרי "קבלו" דעתו ולכן אין השני רשאי לטהר. ע"כ. ור"ל שדוקא באופן כזה ששאלו שניהם הבעל והאשה לחכם הראשון אז קבלו שניהם דעתו. מה שאין כן אם האשה הלכה ושאלה לחכם שהורה לה איסור, כיון שהיא משועבדת לבעלה לאו כל כמינה לקבל עליה הוראת האוסר.

ל. עמוד שלד. טהרת הבית (סימן ז' סעיף א'). בדין תרומת הדשן (סימן רמו), באשה שהרגישה בימי טהרתה שלא בשעת וסתה שנפתח פי המקור שלה להוציא דם, ובדקה עצמה מיד ולא מצאה כלום, הרי זו טמאה שחוששים שמא יצא ממנה טיפת דם כחרדל ונתקנחה או נאבדה, ואמנם רק לא תברך על טבילתה משום סב"ל (שם. ובמשמרת הטהרה עמוד שלז). ואם נסתפקה אם היתה לה הרגשה כזאת או לא יש להקל (שם. ושם עמוד שלז - שלח). וכן אם הרגישה זעזוע בגופה, או שהרגישה זיבת דבר לח, ובדקה עצמה ולא מצאה דבר, הרי זו טהורה. ע"כ.

נ"ב. אע"פ שבהרגישה זעזוע בגופה הוי הרגשה דאורייתא כמו פתיחת פי המקור (עי' לעיל עמוד ו' סימן א' סעיף ג', ובמשמרת הטהרה שם), ואם כן לכאורה דינה גם כן כדין פתיחת פי המקור שבלא מצאה כלום טמאה. ואולם זה אינו, דדוקא בראתה דם עם ההרגשה של זעזוע גופה, אזי הוי דין ראיית דם זו ראיית דם בהרגשה דאורייתא, כדין ראתה דם בפתיחת פי המקור. אבל בהרגשת זעזוע בגופה לבד, תולים בשאר מקרים ובסיבות אחרות. ועי' גם במשמרת הטהרה לקמן (עמוד שלט - שמ).

לא. עמוד שלה. (משמרת הטהרה) ד"ה אמנם. בדין תרומת הדשן הנ"ל, באשה שהרגישה בימי טהרתה שלא בשעת וסתה שנפתח פי המקור שלה להוציא דם, ובדקה עצמה מיד "ולא מצאה כלום" שהיא טמאה, שחוששים שמא יצא ממנה טיפת דם כחרדל ונתקנחה או נאבדה. לאחר שהביא מרן המחבר שליט"א דברי הרמ"א בדרכי משה (ריש סימן קפח) שכתב לתמוה על דברי התרומת הדשן, כתב וז"ל: גם בשו"ת הרדב"ז חלק א', (סימן קמט) כתב על דברי התרומת הדשן, ואני אומר שהמקיים חומרא זו עובר משום נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה (עירובין סג:), ומבטל מצות עונה וכו'.

נ"ב. בתר דסגידנא קמיה דיקר אורייתיה דמרן המחבר שליט"א, אנכי הרואה בדברי הרדב"ז הנ"ל שלכאורה לא כתב כן אלא עמש"כ התרוה"ד, דאפילו היכא דאיכא למיתלי להרגשה, כגון שמצאה לבן או כל מראה טהור, להלכה טהורה היא. אבל למעשה כתב (התרומת הדשן), אמנם ירא אנכי להקל אם נמצא על העד לחלוחית דסמיך ויש בו מישוש קצת אף על גב דלובן הוא, מפני הטעם שאינם יודעים להבדיל בין דם לדם. ע"כ. ועל זה כתב הרדב"ז שהמקיים חומרא זו עובר משום נשי עמי תגרשון וכו'. אבל זה לא קאי על נידון דידן דאם הרגישה פתיחת פי המקור ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום שיש לטמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נימוח וכו'. וזה מוכרח, כיון שלאחר שכתב הרדב"ז כי המקיים חומרא זו עובר משום נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה וכו', בא לדון בנידון דידן וכתב, גם מה שכתב דאם הרגישה ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נימוח דהרגשה סברא דאורייתא היא וכו', אינו נכון אצלי כלל דמשמע מדבריו שטמאה מן התורה והא ודאי ליתא דהא כלל גדול אמרו אין האשה מטמאה מן התורה עד שתרגיש ותראה, וז"ל הרמב"ם ז"ל ראש פרק תשיעי וכו'. ע"כ. ומוכח שבענין שבדקה ולא מצאה כלום לא קאמר הרדב"ז שעובר משום נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה וכו'. כנלע"ד. והיע"א.

לב. עמוד שלו. (משמרת הטהרה). בדין תרומת הדשן (סימן רמו) הנ"ל, באשה שהרגישה בימי טהרתה שלא בשעת וסתה שנפתח פי המקור שלה להוציא דם, ובדקה מיד ולא מצאה כלום, שהיא טמאה, שחוששים שמא יצאה ממנה טיפת דם כחרדל ונתקנחה או נאבדה. הנה כתב מרן המחבר שליט"א במשמרת הטהרה הנ"ל דמלבד מה שנחלקו הרמ"א בדרכי משה (ריש סימן קפח), והרדב"ז חלק א' (סימן קמט) והשאילת יעב"ץ חלק ב' (סימן ה'), ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ב' (סימן נו אות טו), ובשו"ת שב יעקב (סימן לו), על דברי תרומת הדשן הנ"ל, עוד בה דאיכא בהא ספק ספיקא לקולא, שמא לא ראתה כלל ואם תמצא לומר ראתה, שמא מראה טהור ראתה (שמבואר בתרומת הדשן שם, ובש"ע ריש סימן קפח, שאפילו הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה מראה טהור טהורה). אך על כל פנים למעשה אין לנו אלא דברי הש"ע שפסק כדברי התרומת הדשן להחמיר. (כמבואר במשמרת הטהרה עמוד שלד - שלה).

נ"ב. אע"ג דקי"ל דעבדינן ספק ספיקא נגד מרן הש"ע, ואפילו אם שני הספקות נגדו (עיין לדוגמא בספר לוית חן סימן נא, וכמבואר עוד בכ"ד בספרי מרן המחבר שליט"א), זהו דוקא כשפסק מרן ז"ל לאסור בכל דין בפני עצמו, אז י"ל שבהצטרף שתי הספיקות יחד לא היה מרן ז"ל פוסק להחמיר, אבל במה שפסק מרן ז"ל להדיא לאסור כבנידון דידן, לא שייך לומר ספק ספיקא נגד מרן, כנלע"ד פשוט. וכן הסכים עמי ידיד נפשי מו"ר הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א. ושו"ר שכן כתב גם מר בריה דרבינא הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א בספר או"ה (עמוד רצה, ושם עמוד רצו) להסביר טעם הדבר דעבדינן ספק ספיקא נגד מרן השלחן ערוך, ואפילו אם שני הספיקות נגדו. ושם קיבץ כעמיר גרנה כל המקומות שדיבר בדין זה ר' אבהו מרן המחבר שליט"א. [וכדי שיהיו מצויים אותיום, ולרגל המלאכה אשר לפני אעתיקם ככתבו וכלשונו לפני הקורא היקר - שו"ת יבי"א חלק א', (עמוד רס):, ובחלק ב' (חלק יורה דעה סימן יד אות א'. ובסימן ה' אות א') ובחלק ג' (חאור"ח סימן כח סוף אות יז), וחלק ד' (חיור"ד סימן כג סוף אות ב', וחאור"ח סימן לג אות א' ואות טז), וחלק ו' (חאבהע"ז סימן ג' אות ח', ועמוד רכב ועמוד רעח. וחאור"ח סימן טו אות ט'). ויחוה דעת חלק ה' עמוד רלח ועמוד רמז. (ודלא כמש"כ בחלק ג' סימן לד אות ג'). ועיין עוד בזה בירחון אור תורה חשון תשל"ז. ע"ש. ע"כ].

לג. עמוד שלו. (משמרת הטהרה). בדין תרומת הדשן הנ"ל, ובמש"כ מרן המחבר שליט"א דמלבד מה שחלקו האחרונים הנ"ל על דברי תרומת הדשן, עוד בה ספק ספיקא לקולא, שמא לא ראתה כלל ואם תמצא לומר ראתה שמא מראה טהור ראתה. הנה מרן המחבר שליט"א כתב להוכיח ששתי הספקות ספיקות גמורים הם. כיעוי"ש.

נ"ב. אמנם לדעת מרן המחבר גופיה, א"צ שיהיו שתי הספיקות ספיקות גמורים. אלא די שאחד מהם ספק שקול, אע"פ שאין הספק השני ספק שקול עבדינן ספק ספיקא. עי' במשמרת הטהרה לעיל (עמוד א' - ג') ולקמן (עמוד רלט, ועמוד שן - שנא) ובעוד כ"ד, והבאנום לעיל (אות יח). יעוי"ש. ומה שכתב מרן המחבר שליט"א להוכיח ששתי הספיקות ספיקות גמורים הם, נראה דלא כתב כן אלא לרבותא. דאע"ג דאיכא ספק ספיקא, ולא עוד אלא ששתי הספיקות שקולים הם, עם כל זה אין לנו אלא דברי מרן הש"ע ז"ל שפסק כדברי התרומת הדשן להחמיר.

לד. עמוד שלט. (משמרת הטהרה). בדין תרומת הדשן הנ"ל. העלה (שם עמוד שלז ד"ה ומה - עמוד שלט) באשה שהסתפקה אם היתה לה הרגשה כזאת של פתיחת פי המקור אם לאו, שיש להקל בזה. וסיים עלה (עמוד שלט שיטה שניה), ועל כל פנים גם בספק הרגשה צריכה לבדוק עצמה, ואינה טהורה בלי בדיקה, וכמו שכתב הרדב"ז שם. ע"כ.

נ"ב. ונראה דאפילו בדקה לאחר זמן רב מהני. דהא איכא כמה ספיקי (כמש"כ במשמרת הטהרה עמוד שלח), שמא לא הרגישה, ואת"ל הרגישה שמא מראה טהור היה, וכמש"כ בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חיור"ד סימן קיח), ובתשובה מאהבה (תשובה שסג). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יורה דעה סימן רכ) כתב דאיכא תלת ספיקי, שהנודע ביהודה (שם) חולק על עיקר דינו של התרומת הדשן להחמיר בהרגשה בלא ראיה, אפילו הרגישה בבירור. וכתב על זה מרן המחבר שליט"א (בעמוד שלח) שיותר היה לו להביא דברי הרמ"א והרדב"ז והשאילת יעב"ץ וסיעתם (הובאו לעיל אות לב), שמפקפקים גם הם על דברי התרומת הדשן להחמיר בהרגשה בלא ראיה. ע"כ. ומכל מקום איכא תלת ספיקי: שמא לא הרגישה, ואת"ל הרגישה שמא הדין כהנודע ביהודה והרמ"א והרדב"ז והשאילת יעב"ץ וסיעתם דאין להחמיר בהרגשה בלא ראיה, ואת"ל דראתה שמא מראה טהור היה. ועוד נראה להוכיח כן, דאפילו בבדקה לאחר זמן הרבה מהני, דמכש"כ הוא ממה שכתב בספר תפארת צבי (במקור חיים סימן קצ ס"ק ט') בדין תרומת הדשן הנ"ל שהרגישה שנפתח מקורה, שאם הבדיקה היתה לאחר ההרגשה כל כך זמן עד שיכולה לתלות שיצאה ממנה ליחה לבנה ונתיבשה בחלוק שלה, טהורה היא. ודוקא אם בדקה מיד שאין שהות שהליחה תתיבש מזמן ההרגשה עד הבדיקה עד שלא יהיה רישומה ניכר, טמאה. ושכן מוכח מתשובת שב יעקב (סימן מד). ע"ש. וכן כתב בשו"ת יד הלוי (חלק יורה דעה סימן צא), והובא במשמרת הטהרה לקמן (עמוד שמא), והסכים לזה מרן המחבר שליט"א, כיעוי"ש. ואם כן כש"כ בנידון דידן שהיא מסופקת בהרגשה. שאם תבדוק לאחר זמן י"ל שיצאה ממנה ליחה לבנה ונתיבשה כנ"ל. ויתר על כן י"ל שלא יצא ממנה כלום. שהרי אם בדקה עצמה מיד ולא מצאה כלום דינה שטהורה היא, דמה שצריכה לבדוק הוא שלא יצא ממנה דם, ואם לא מצאה כלום טהורה. וע"כ נראה כנ"ל שאף שבספק הרגשה צריכה לבדוק עצמה ואינה טהורה בלי בדיקה, מכל מקום אפילו בדקה לאחר זמן רב מהני. וכן נ"ל מלשון הרדב"ז הנ"ל (סוף סימן קמט), שכתב שיש לה לחוש כל זמן שלא בדקה, אבל בדקה בעצמה יפה איננה חוששת כלל וכו', וכן משמע מדברי מרן המחבר שליט"א שכתב בסתמא שצריכה לבדוק עצמה ואינה טהורה בלי בדיקה ולא כתב עד מתי צריכה לבדוק לעיכובא. ואילו בדין פתיחת המקור (שהרגישה בודאי שנפתח מקורה) לקמן (עמוד שמה) כתב דבדיעבד יש להקל כשבדקה בתוך זמן של מעת לעת. כנלע"ד פשוט.

לה. עמוד שלט. (משמרת הטהרה), ד"ה ודע. בדין תרומת הדשן הנ"ל, באשה שהסתפקה אם היתה לה הרגשה של פתיחת פי המקור אם לאו, שיש להקל בזה. כתב מרן המחבר שליט"א שהדין כן אף באשה שהיתה לה ספק הרגשה בשעת וסתה. כיון שלדעת הרדב"ז חלק א' (סוף סימן קמט) שאפילו בשעת וסתה אם הרגישה ובדקה ולא מצאה כלום הרי היא טהורה, הנה על כל פנים בספק הרגשה של פתיחת פי המקור בשעת וסתה, ובדקה מיד ולא מצאה כלום, וגם לאחר שעברה עונת וסתה לא ראתה, ובדקה שוב ומצאה טהורה, אין לה לחוש לספק הרגשה שלה אע"פ שהיה זה בשעת וסתה, משום שיש ספק ספיקא להקל [ולאפוקי ממה שכתב הגאון רבי שלמה קלוגר בספר מי נדה בקונטרס אחרון קמא (סימן קצ ס"א בד"ה וגם לפי), שבשעת וסתה כולי עלמא מודים לסברת התרומת הדשן שהיא טמאה]. ע"כ.

נ"ב. על מה שכתב משום שיש ספק ספיקא להקל. לכאורה ה"נ איכא תלת ספקי (וכנ"ל אות לד), שמא לא הרגישה, ואת"ל הרגישה שמא הדין כנודע ביהודה והרמ"א בדרכי משה והרדב"ז והשאלת יעב"ץ וסיעתם, דאין להחמיר בהרגשה בלא ראיה (לעיל אות לב), ואת"ל דראתה שמא מראה טהור היה. וצ"ל דספק ספיקא לאו דוקא. או י"ל כיון דבספק ספיקא סגי להיתירא, מילתא פסיקתא נקט [ולא רק אליבא דהגאון רבי יהודה אסאד בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יורה דעה סימן רכ) דס"ל דאיכא הכא תלת ספיקי].

תוכן העניינים

שער אשר - הלכות נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה