אור ברסלב
שני לוחות הברית תורה שבכתב › שמות

שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]

תורה שבכתב · שמות

ויחי

הקדמה

שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצוה

הנני כולל כל הפרשיות אלו בסוג אחד, יען כי מישך שייכי להדדי בשנת העיבור שדרך ישראל להתעורר בהם בדרכי תשובה ביתר שאת, כמוזכר בדברי הקדמונים והאחרונים. והנה רובם הזכירו פרשיות שובבים לבד, והבאים אחריהם הוסיפו עוד ביתר שאת עוד ג"כ פרשיות ת"ת, והמוסיף בתשובה יוסיפו לו עוד מן השמים:

על כן אני קורא שם לדרוש הגדול הזה הכולל פרשיות אלו שובבי"ם ת"ת:

ועתה הנני נותן טעם למה בשנת העיבור מהראוי לעשות תשובה ביותר משאר השנים. רז"ל אמרו (חולין ס, ב) שני המאורות הגדולים חמה ולבנה שוים נבראו והיה משתמשים בכתר אחד, ואח"כ מחמת הקטרוג אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך. והנה רז"ל דברו בחמה ולבנה התחתונים הנראות לנו, אבל רומזים לחמה ולבנה העליונים וגבוה מעל גבוה כמבואר לחכמי המקובלים:

עוד נודע ונתפרסם בספריהם כי מכח ענין קטרוג הזה נמשך למטה קטרוג הקליפה הוא היצה"ר הוא השטן היורד ומחטיא ועולה ומקטרג (עי' ב"ב טז, א), ולעתיד יהיה אור הלבנה כאור החמה ויתבטלו הקליפות ויהיו כולם יודעים את ה' ולא יהיה יצה"ר:

ועתה אודיעך, אם לא היה ענין מיעוט הירח לא היה עולמים שום עיבור, כי בודאי אם היו משתמשים בכתר אחד היה סיבובם ומהלכם שוה. ועתה שנתפרדו אז אין מהלכם וסיבובם שוה וצריכים לעשות ז' עיבורים במחזור כדי להשוות שנות הלבנה דהיינו י"ב חדשי השנה, שיבוא בשווה לשנת החמה שהיא שס"ה יום, כדי שיבוא פסח בחודש האביב וסוכות בשעתו בזמן האסיף. נמצאו העיבורין שבאו מכח הקטרוג הם גרמו שנתהוו קטרוג שלמטה המביא לידי חטא, על כן (בשעת) [צ"ל: בשנת] העיבור ראוי ביותר לתשובה:

ונבחרו אלו הפרשיות, כי בהם נמצאו עניינים של תשובה תפלה וצדקה ותלמוד תורה כנגד כולם. ואלו הארבע הם ארבע רוחות העולם והם ד' חומות העולם וכמו שהארכתי בדרוש הזה בהקדמת תולדות אדם עיין שם יראו עיניך וישמח לבך:

והנה כל חומה וחומה היא כפולה כמו שכתוב (איכה ב, ח) ויאבל חיל וחומה, פירש רש"י שורא ובר שורא, חומה נמוכה שכנגד חומה גבוה, כל אלו ד' הם כפולות. התשובה היא על ב' פנים, הא' התשובה הנגלית הסיגופים והתעניות וכל תשובת המשקל והכתוב. הב' התשובה הנסתרת, דהיינו התשובה בלב שלם ותשובה מאהבה ולא מיראה, והיא התשובה האמת באמת ובלב שלם. ולזו התשובה נקראת אמת על שם מדת האמת. הרי תשובה בפועל, ותשובה אמת:

תפלה נחבר אליה העבודה כמאמר רז"ל (תענית ב, א) איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, והתפלה במקום תמידין תקנום (ברכות כו, ב), הרי עבודה ותפלה וצדקה היא כפולה דהיינו גמילות חסד, כי גמילות חסד וצדקה יחדיו ידובקו וגמילות חסד שייך במה שבין אדם לחבירו, אבל בכלל הצדקה הוא ג"כ השייך לגבוה כגון קדושת מזבח וקדושת בדק הבית ובנינו, אף שהכל מאת ה' מכל מקום לנו לצדק"ה תהיה נחשב:

תורה היא בשביל הדין כמו שכתוב (שמות יח, טז) והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, למען דעת מה לעשות בין דין לדין. וכל התורה היא לידיעת הדינין לכל דיני התורה בכלל ובפרט, אין לך מקצוע כדיני ממונות, על כן סמך ואלה המשפטים לי' דברות מה אלו מסיני, אף אלו מסיני:

הרי מתחברים אלו הכללים שמסרו לנו חכמי המשנה שהם קיום ועמוד העולם, דהיינו תורה עבודה גמילות חסדים, דין אמת ושלום. גם ג' אלה המוזכרים בדברי רז"ל ונודעים ומפורסמים לכל והם, תשובה תפלה וצדקה. והם ארבע זוגות. א' תשובה ואמת. ב' עבודה תפלה. ג' תורה ודין. ד' צדקה וגמילות חסד. נשאר עמוד השלום הוא החותם מכל ד' זוגות האלו, כי אם אין שלום אין כלום (תו"כ בחקותי א, ח) כמו שכתוב (זכריה ח, יט) האמת והשלום אהבו. ובבעל תשובה כתיב (ישעיה נז, יט) שלום לרחוק ולקרוב, ופירשו רז"ל (ברכות לד, ב) על מי שהיה רחוק ונתקרב. וחותם העבודה נשיאת כפים בברכת כהנים חותם בשלום, וכן חותם התפלה בברכת שלום. וכן כתיב (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום:

וכן בתורה כתיב (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. וכן מכח הדין שבין אדם לחבירו גורם לשלום, שאלמלא הדין איש את רעהו חיים בלעו כמבואר בריש טור חושן משפט, הרי כל אלה חברו יחד להיותם מתייחדים. ועל אלה ד' שהן ח'. הן ח' פרשיות של שובבי"ם ת"ת:

פרשת שמות מענין גלות וסיגופים ישראל, וימררו את חייהם וגומר (שמות א, יד), וכל העבודה הקשה וגו' היה למירוק וזיכוך והיא התשובה הנגלית כמו שנבאר. פרשת וארא שם יתבאר התשובה שהיא בלב שלם שהיא מדה אמת כמו שנבאר. פרשת בא שם תתבאר ענין העבודה. פרשת בשלח שם תתבאר ענין התפלה. פרשת יתרו שם מתן תורה. פרשת משפטים שם מתן הדינין. פרשת תרומה שם נדבת הלב הנכלל בצדקה. פרשת תצוה בעשיית בגדי כהונה לאהרן איש חסיד, שם יתבאר גמילות חסד. וסימנא מילתא, כי אלו התיבות של שובבים ת"ת רומזים לד' חומות תשובה תפלה צדקה תורה, כי שובבים רמז לשובו בנים שובבים (ירמיה ג, יד), ובמה בתיבת ת"ת, ראשי תיבות *תשובה *תפלה. וגם ראשי תיבות *תלמוד *תורה. וגם תיבת ת"ת הוא לשון נתינה רומז לצדקה:

ובמדרש תהלים (שוח"ט ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו וגומר. יושב בשמים ישחק וגומר (תהלים ב, ב-ד). במדרש תהלים, א"ר ברכיה בשם רבי לוי, ארורים הם הרשעים שהם מקיימין עצה על ישראל, וכל אחד ואחד אומר עצתי יפה מעצתך. עשו אמר, שוטה היה קין שהרג את הבל בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה. אני איני עושה כן, אלא (בראשית כז, מא) יקרבו ימי אבל אבי. פרעה אמר, שוטה היה עשו שאמר כן, ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו. אני איני עושה כן, אלא עד דיהון דקיקין תחות כורסייא דאמהון אנא מחינא להון, הדא הוא דכתיב (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. המן הרשע אמר, פרעה היה שוטה שאמר כן, ולא היה יודע שהבנות נשאות לאנשים והם פרות ורבות. אני איני עושה כן, אלא (אסתר ג, יג) להשמיד להרוג ולאבד כו'. גוג מגוג עתיד לומר, שוטים היו הראשונים שמעקיפין עצה על ישראל, ולא היו יודעים שיש להם פטרון בשמים. אני איני עושה כן, אלא בתחילה אני מזווג לפטרון, ואח"כ אני חוזר על ישראל, הדא הוא דכתיב (תהלים ב, ב) על ה' ועל משיחו. והקב"ה אומר להם, גוג מגוג לי אתם באים להזדווג, כמה נדודים יש לי לפני, וכמה רשפים וברקים ולפידים, ואני יוצא עמך במלחמה שנאמר (ישעיה מב, יג) ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה, מה כתיב שם (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ, עד כאן לשונו:

הרשעים הגדולים הנ"ל אף על פי שהיו רשעים גדולים, מכל מקום היו חכמים גדולים, אבל היו חכמים להרע ולא להטיב, והם ידעו דביקות ישראל לאביהם שבשמים וכל מגמתם להפריד הדביקות, ועל מרכז זה יסוד המאמר:

מתחילה אתעורר במה שכל אחד אמר עצתי טובה מעצתך, דמשמע דגם עצתו טוב רק זו טובה יותר. ואח"כ אומר, שוטה היה. עוד קשה גוג ומגוג ממה נפשך מאמין ביכולת הש"י, או לא. אם מאמין, איך אמר אזדווג לפטרון. ואם אין מאמין, איך אמר יש להם פטרון. ואין לומר מאמין רק מתייעץ להחכים, כי ידעו שאין הקב"ה משלם אלא מדה כנגד מדה, א"כ קשה למה נקרא פרעה שוטה, הלא גם הוא נתחכם כן כמו שאמרו רז"ל (סוטה יא, א) הבה נתחכמה למושיען של ישראל:

הנה מתחיל מתחילת בריאת עולם דהיינו מתולדות אדם, כי ישראל קרוין אדם, והנה מחשבה הרעה הזו להפריד הדביקות התחיל מקין קינא דמסאבותא הוא המורד הראשון אשר רצה להפריד בין הדבקים ולסתור הבנין של מעלה. וכך כתב הרקאנט"י בפרשת בראשית וזה לשונו, ודע כוונת קין היתה להשחית הבנין של מעלה, כי בראותו שלא נתקבל קרבנו חשב למרוד מדה כנגד מדה, אמר הנה אדם וחוה ואני והבל והתאומות שבעה, וחשב כי בהסתר בנין שלמטה יהיה נסתר בנין שלמעלה, עד כאן לשונו:

על זה אמר עשו שוטה היה קין וכו', וענין המאמר יהיה שכל אחד יאמר שוטה היה הראשון כי אין עצתו כלום, ואף אם לא טובה עצתו עצתי טובה, כי ממנו אוסיף עוד ביטול קדושה ביותר. והנה קין הרג את הבל שהיה לו נשמה גדולה בלי ערך והיא נשמת משה רבינו ע"ה ששקול כנגד כל ישראל וחשב כי יסתר הבנין שלמעלה:

עשו אמר שהיה שוטה, כי למה לא חשב שיולד בדמותו וצלמו זרע אחר ויחזור עטרה ליושנה, כאשר היה באמת שנולד שת שממנו הושתת העולם. אני לא אעשה כן, וגם אראה בפרטיים לבטל עמוד שהעולם עומד עליו והוא עמוד התורה, דהיינו בהריגת יעקב איש תם יושב אוהלים. וזהו שאמר (בראשית כז, מא) יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, כי המתין בשעה שיעקב יפסיק מן התורה, כי מלאך המות שרו של עשו אין לו שליטה בעת עסק התורה כעובדא דדוד המלך (שבת ל, א), וכעובדא דרב חסדא כו' (מכות י, א), וכשיקרבו ימי אבל, ואבל אסור לעסוק בתורה אז אזדווג לו:

פרעה אמר שוטה היה כו', דביני וביני יפרה וירבה תינוקות של בית רבן ועליהם העולם עומד (שבת קיט, ב), כי תינוקות של בית רבן מבטלין גזירות רעות. וגם אוסיף עצה לבטל עוד עמוד העבודה שהיא עמוד וקיום העולם, ובגזירת השלכת כל בן זכר ליאור חשב לבטל עמוד העבודה, כי אין עבודה בנשים, וכמו שאמר (שמות י, יא) לכו נא הגברים, כי אין דרך טף ונשים לזבוח:

המן אמר שוטה היה, כי ישאו אנשים וגו' הבא על בת ישראל הולד ישראל הן למ"ד הולד ממזר, הן למ"ד הולד כשר, תרווייהו מודו דישראל הוה. על כן גזר להשמיד כולם. ולא עוד כי בזה יתבטל נוסף על גזירתו עמוד גמילות חסדים שעליו העולם עומד, כי בהתבטל ישראל נתבטל החסד ח"ו, כמו שאמרו רז"ל (יבמות עט, א) ג' סימנים באומה זו, גומלי חסדים בישנים רחמנים וכולם נכללים בחסד, והסימן (תהלים קיז, ב) כי גבר עלינו חסדו. גב"ר ראשי תיבות *גומלים חסדים *בישנים *רחמנים:

גוג מגוג אמר הכל שוטים, וכי אינם יודעים שיש להם פטרון, אף כשנגזר להם ביטול ג' עמודים יש תקנה בתשובה להחזיר העטרה, והוא מקבלם בתשובה כמו שכתוב (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך, ואיך המן הגביל זמן לשנה וכי לא ידע כי בתוך זמן הזה יעשו תשובה, וכתיב (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה'. וזהו (תהלים ב, ב) על ה' ועל משיחו, כי תשובה מגעת עד כסא כבוד (יומא פו, ב). על זה אמר אזדווג לפטרונם, רצה לומר שלא יעשו תשובה החביבה לו, דהיינו אייגע אותם מיד כמו שעשה נבוכדנצר כדאיתא באיכה רבתי (ה, ה) נבוכדנצר שחיק טמיא ציוה לנבוזראדן אלההון דאילין מקבל בעל תשובה וידו פשוטה לקבל שבים, כיון דאתא כביש לון. לא תשבקינון דיצלון דלא יעבדון תיובתא ואלההון ירחם עליהון, עד כאן לשונו:

והקב"ה משיב גדודים רשפים ברקים לפידים, כל אלה היו במתן תורה גדודי מלאכי צבאות וברקים ולפידים קולי קולות, ואדרבה כולם לזכך חומרים. כן יהיה הענין במלחמות גוג מגוג הכל לזכך. ולא כמו בנבוכדנצר שהיה היראה בשביל עונש ואז הם יסורין שיש בהם ביטול תורה. אבל יסורין של אהבה הם אדרבא לזכך להתיש חומר ולהוסיף דעה. ובכן יתקיים (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה. והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט):

ועתה אפרש לפי סדר הפרשיות, להוציא הרמזים רמז ורמז מכל פרשה ופרשה ובדרך קצרה. כי כבר הארכתי בענין יציאת מצרים וסודות הרבה עניינים מפרשיות שמות וארא בא בשלח ותמצאם במסכת פסחים בהגדה, ובדרושי שבת הגדול. וכן בפרשת יתרו מענין מתן תורה הארכתי במסכת שבועות, והנני מתחיל בעזרת הש"י:

נר מצוה

זה שמי לעלם וזה זכרי לדור ודור (שמות ג, טו). בסוף פרק אלו עוברין (נ, א), ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא. אמר רב נחמן בר יצחק, לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דלי"ת. אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"א ונכתב ביו"ד ה"א. סבר רבא למדרשא בפירקא, א"ל ההוא סבא לעלם כתיב. רבי אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם, וכתיב וזה זכרי לדור דור, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באלף דלי"ת, עד כאן לשונם:

תורה אור

בפרקי דרבי אליעזר (ג), קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. והמאמר הזה עמוק במאוד מבואר בהקדמת תולדו"ת אד"ם (קטע מציאות השם ד"ה והנה אלו ואלו) ואין כאן מקומו. רק צריך שתדע, אלו היה העולם בכוונת הבריאה דהיינו שלא הביא אדם החטא לעולם ולא היתה הקליפה רק הכל קודש, אז היה שם ידו"ד שהוא שם העצם נקרא כמו שנכתב, כי היה אויר העולם כולו קודש. ועתה שנתפשטה הקליפה אז אינו נהנה, ואף כשישראל על אדמתן אינו נהנה אלא במקדש בלבד, כי לא נזדכך העולם עד לעתיד אז יהיה העולם כפי כוונת הבריאה ויזדכך הכל קודש לה', אזי יהיה נקרא כמו שנכתב:

והנה ענין גלות ישראל למצרים היה לזככם ולמרקם בכור הברזל כדי שיקבלו אח"כ התורה ותפסוק זוהמת הנחש, ואז תתחדש הבריאה להיות כפי כוונת הבריאה. וכן היה אלו לא קלקלו אח"כ בעגל כמו שכתוב (תהלים פב, ו) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אבל הש"י חשב לטובה להיות יציאת מצרים חידוש עולם:

וזהו ענין גילוי שם יהו"ה שלמד הש"י למשה רבינו ע"ה את סודו כמו שכתוב (שמות ו, ג) ושמי יהו"ה לא נודעתי להם, אבל משה רבינו ע"ה שאל ואמרו לי מה שמו וגומר (שם ג, יג), וביאר לו הש"י וגילה לו שם יהו"ה על ידי שם אדי"ד אשר אדי"ד וגילה לו סוד חידוש העולם משם ידו"ד על ידי אדי"ד מהנעלם אל הנגלה. ובארתי פרשה זו בארוכה באגדה ובדרושים שם במסכת פסחים, וכבר הודעתי שאין רצוני בפרשיות אלו לכתוב הדברים בכאן מאחר שבאו בארוכה שם, רק אני מראה מקום לעיין שם ושם תמצאנו:

גם כל ההתראות של משה רבינו ע"ה לפרעה היה בשם יהו"ה, כי גדול יהו"ה מכל אלקים (שמות יח, יא), עיין במקומות הנ"ל ותמצא ג"כ דרוש זה בארוכה מענין שם יהו"ה היה הוה ויהיה אשר היוה את הכל ומקיים את הכל ומשגיח בכל ומנהיג הכל כפי רצונו לבנות ולהרוס ולשדד המערכת וכחותיהם הכל כפי רצונו:

ואמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה, בעולם הזה לא כשאני נכתב אני נקרא. אבל בעולם הבא כולי. כלומר אם יזדככו ישראל ויקבלו התורה ויהיו דבקים ביהו"ה, יהיה עולם הבא, כלומר עולם חדש, רצה לומר חידוש הבריאה כפי כוונתי:

ולזה תמצא ענין יציאת מצרים הכל מורה על החידוש, וזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (ר"ה כז א), כי בזכור מוזכר חידוש העולם, ובשמור מוזכר ענין יציאת מצרים המורה ג"כ אחידוש, והארכתי בדרוש הזה במקומות הנ"ל, וגם במסכת שבת עיין עליו. ונודע (בר"ר יב, טו) כי עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, על כן תמצא רומז בראשית סוד של מ"ב שהוא שם של גבורה והוא יוצא מפסוקי בראשית ברא כו' כמו שהאריכו המקובלים בספריהם, ובפרט תמצא מבואר בפרדס בשער השמות הצירופים, ורמז עליהם רבינו בחיי ג"כ, והוא יוצא כמה פעמים אשר סימנם בהר"ד, דהיינו מ"ב אותיות מן בראשית עד ה"א ובהו (פסוק ב), אחר כך מ"ב אותיות עד רי"ש דויאמר (פסוק ג), אחר כך מ"ב אותיות עד ד' דויבדל (פסוק ד):

ובזוהר אמרו (ח"ב קפז, א) על פסוק (תהלים קיג, ב) יהי שם ה' מ"ב ר"ך, כי מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין הקשה, דהיינו שם של מ"ב שהוא שם היוצא מהגבורה. ואחר כך נעשה רך, כי שיתף מדת הדין עם מדת הרחמים והיה מדת הדין רך, וכן תמצא במצרים (שמות א, יג) בפה רך ובעבודה קשה. רק ארורים הם הרשעים שכל עניינם תחלה שלוה ולבסוף יסורין (ב"ר ס"ה, ה), אבל הצדיקים תחלתן יסורין וסוף שלוה, והוא יתברך צדיק בכל דרכיו מתחלה עלה במחשבה בעבודה קשה דהיינו מ"ב, ואח"כ רך. ועבודת ישראל במצרים לזיכוך ע"י פרעה הרשע והיא הפך, מתחילה בפה רך, ואח"כ בעבודה קשה:

וכמו שראשית הבריאה ע"י שם של מ"ב, כן ראשית גילוי במצרים. איתא בזוהר (ח"ב ד, ב) אמר רבי שמעון, כד נחתא שכינתא למצרים, נחתא חיה חדא דשמא ישראל בדיוקנא דההוא סבא וארבעין ותרין שמשין עמיה קדישין, וכל חד וחד את קדישא עמיה משמא קדישא וכלהו נחתו עם יעקב למצרים, הדא הוא דכתיב (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, עד כאן לשונו:

ביאור דבריו, כי דרש שמות כאלו נקוד בצרי שמות מורה על שמותיו יתברך, ואמר שהשמות הם מ"ב כמנין ואל"ה העולה מ"ב, הרי כמנין ואלה באו שמות עם יעקב. הכלל העולה, ענין יציאת מצרים מורה על חידוש העולם ושם כור הברזל להיות המצריף לנשמות שקלקלו את הבריאה. רבותינו דרשו ק"ל שנה שקלקל אדם ויצאו ממנו רוחות ושידין (עירובין יח, ב), יוכבד בת ק"ל שנה היתה כשנולד משה רבינו ע"ה הגואל, והארכתי בזה במאוד במקומות הנ"ל:

ובפסוק (בראשית טו, יב) והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, כתב האר"י ז"ל (ג"ז הובא לעיל פ' לך לך תו"א) אימה, זה דור אנוש, בימיו הציף אוקינוס שליש העולם. חשיכה, צירוף דור המבול שאמרו רז"ל (ב"ר לד, יא) שלא שמשו המאורות. גדולה, מגדל דור ההפלגה. נופלת, תהפוכות סדום. ואנחנו עונותיהם סבלנו. משה רבינו ע"ה שקול נגד כל ישראל נתקיים בו היאורה תשליכהו, במקום אוקינוס. ומאסר התיבה, כאלו שמש וירח קדרו לו כמו במבול. וכאילו ח"ו הוכה בסנוירים כאנשי סדום. ותחמרה בחמר, לטהר את החמר שהיה להם לחומר בדור הפלגה. והזפת, על הבערה כבשונות לשריפה הלבינה. וכבד פה ולשון, במקום בלבול לשונם. גם שיעבוד ישראל ועבודתם היה בטיט ובחומר ובהשלכת יאורה, לזכך הנזכרים:

והנה ראשית הבריאה היה אדם ותולדותיו קין והבל, ועתה תוחזר לתיקון ישראל להזדכך והם קרוין אדם. הבל הוא משה רבינו ע"ה כמו שכתבו המקובלים. וקין הוא יתרו כי חבר הקני נפרד מקין:

ובזה יתורצו כמה עניינים לפי הסוד שמצאתי בדברי האר"י ז"ל, כי נפש קין נתגלגל במצרי שהרגו משה, (והרוח בקרח), והנשמה ביתרו. והנה קין הרג את הבל בעבור תאומה יתירה (ב"ר כ"ב, ז), וזאת התאומה נתגלגלה בציפורה, ועל כן השיב יתרו את הגזילה ונתנו למשה:

ובזה מתורץ איך לקח משה רבינו ע"ה בת כומר, ופיו לא רצה לינק מנכרית (סוטה יב, ב). אלא היא צלעו, על כן בבוא להמדבר אמר (מכילתא יתרו א ד"ה ויאמר אל משה) צא בגין אשתך אשר אני נותן לך, ושני בניה במקום דת זרעיותיו. *אני *חותנך *יתרו ראשי תיבות אחי, כי הוא אחיו:

ואמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי וגו', כי בהיותו קין חטא ואמר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן כמבואר בדברי רז"ל והובא בתרגום יונתן, עתה תיקן. במקום לית דיין, אמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגומר. ובמקום לית דין, תיקן שנית והוסיף פרשה (שמות יח, כא) ואתה תחזה כו' להעמיד הדין. גם מסר יתרו למשה את צאנו שנשאר לקין אחר הריגת הבל, ומשה היה חושב להו צאן יתרו כי לא רצה לקבלם כמו שאמרו רז"ל (ב"ק צד, ב) אין רוח חכמים נוחה הימנו:

ובזה יתבאר מאמר בשמות רבה (א, לב) איש מצרי הצילנו (שמות ב, יט), משל לאחד שנשכו הערוד כו', עד כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כוחך שהצלתני מיד הרועים. א"ל משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכן אמרו לאביהם איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבא אצלינו איש מצרי שהרג, עד כאן לשונו:

וקשה אם אומר הסיבה יאמר סיבה יותר קרובה שהיתה לאחר הריגה, דהיינו דתן ואבירם שהלשינו. ועוד יותר קרובה מזה, שהיתה לאחר הריגה, דהיינו דתן ואבירם שהלשינו. ועוד יותר קרובה מזה פרעה שביקש להרוג את משה. אלא הענין הריגת המצרי סיבה עצמיית ולא סיבה מקריית, והוא הריגת נפש קין במצרי, ואז נזדכך נשמת קין ביתרו לידבק במשה וסרה הקנאה:

ובזה נראה לי לתרץ מה שאמר יתרו (שמות ב, כ) ואיו למה זה עזבתן, קשה איו הוה ליה למימר, מה זה ואיו, וא"ו מוסיף. הענין כי יתרו משוטט במחשבתו על שני דרכים, אם איש מצרי כפשוטו כי הוא מצרי, או אם הוא על פי הסוד כנ"ל. על כן אמר (שם) קראן לו ויאכל לחם, ויש לו ב' פירושים. אם הוא מצרי כפשוטו, אז יאכל לחם ג"כ כפשוטו לשלם טובה תחת טובה. ואם הוא על פי הסוד הנ"ל, אז קראן לו וישא אחת מכס המיוחדת לו כי הוא אשתו. ועל זה אמר ואיו, כאלו כפל דבריו איו ואיו, רצה לומר אחד כפשוטו, ואחד על פי הסוד, ורימז על (בראשית ד, ט) אי הבל אחיך. אי נמי תוספות ו' ואיו רומז לוא"ו וישם ה' לקין אות (שם טו) ופירשו בזוהר אות ו' משמו יתברך, לכך כתיב (שם יב) נע ונד, ואח"כ כתיב (שם טז) בארץ נוד:

ובזה יובן מאמר בשמות רבה (א, לב) למה נקראת צפורה, שטהרה הבית כצפור, עד כאן לשונו. רצו לומר צפור מטהר בית המנוגע, רבי יוסי קרא לאשתו ביתו (שבת קיח, ב). והנה בהיותה ברשות קין קינא דמסאבותא מצד זוהמת הנחש טומאת מצורע מוציא רע על קונו לומר מן העץ הזה אכל כו' (מדרש תהלים א, ט). ומטה משה מעץ החיים בסוד הב"ל שאין בו חטא. והבל חי מ"ט יום כמו שכתב האר"י שבעתים ז' פעמים ז' יקם (בראשית ד, טו) ראשי תיבות *יתרו *קין *מצרי, הרי שהבל היה מ"ט יום בעולם הזה הנברא בה"א, זהו מטה, ואח"כ נעשה מטה משה. וכשסירב משה לילך בשליחות לפרעה שהוא חידוש עולם, על כן נתהפך אז המטה לנחש וידו נעשית מצורע:

ובב"ר (כב, יב) וישם ה' לקין אות (בראשית ד, טו), ר' יהודא ור' נחמיה. ר' יודא אומר, הזריח לו גלגל חמה. א"ר נחמיה, לאותו רשע היה מזריח לו הקב"ה גלגל חמה, אלא מלמד שהזריח לו צרעת, היך מה דאת אומר (שמות ד, ח) ואם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול, האות גלגל חמה פני משה כפני חמה, ורומז שמקירון אור משה הזריח לו. ור' נחמיה לא פליג אר' יודא, רק פירושי קא מפרש דבריו. לא לקין בעצם האור כי לו הצרעת מישך שייך, רק אח"כ בגלגולו שקבל עליו דינו נתקן נשמתו על ידי הבל שהוא משה גלגל חמה שנתדבק ביתרו ששם נשמת קין כדלעיל, וסימנך (שם כב, א) אם במחתרת ימצא הגנב וכו', הוא קין גונב דעת עליון כמו שכתב רש"י בפרשת בראשית (ד, ט ד"ה לא ידעתי). והוכה ומת אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וגומר, כי הוזרח לו גלגל חמה כמ"ש:

וממה שכתבתי [יתורץ] מה זה ועל מה זה שמשה רבינו ע"ה נתן טעם (שמות ב, כב) לקריאת שמו גרשם, ולא הזכיר בכאן טעם לקריאת שם אליעזר, רק בפרשת יתרו (שם יח, ד) לאחר צאתם ממצרים שם הוזכר טעם לשם אליעזר. עוד קשה בפסוק ושם האחד אליעזר, היה לו לומר ושם השני אליעזר. עוד קשה דבן הראשון היה לו לקרוא בשם אליעזר, כי הצלה שהצילו הקב"ה ועזרו מחרב פרעה זה היה מיד קודם בואו הנה:

ועל דרך הפשט יתיישב כי לא רצה משה רבינו ע"ה לפרסם, כדי שלא יתגלה מתוך כך לפרעה וק"ל. אמנם לפי ענין הגלגל הבל, שת, משה, כשהיה בגוף הבל לא האריך הזמן כמו שכתבתי. אח"כ נתגלגל והיה בארץ נכריה דהיינו בגוף אחר שת, אבל היה גר בארץ וימת שת. ועתה בגלגול הזה משה רבינו ע"ה קיים אף בגוף (דברים לד, ז) לא כהתה עינו וגומר, ולא ידע איש את קבורתו (שם ו), והיה אספקלריה המאירה אף בגוף. ומשה חושב זה לא היה רק במתן תורה, שנאמר שם (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי:

וזהו רמז הענין (שמות יח, ד) אלהי אבי בעזרי, על דרך שלשה שותפין באדם כו' (קידושין ל, ב), רצה לומר אפילו חלק אבי נזדכך ונקרא איש אלקים. ומה שכתב ויצילני מחרב פרעה, יהיה על דרך (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין, כלומר מי שהוא מוכן לחכמה יהב ליה הקב"ה החכמה. כן משה לא היה במדריגתו הגדולה מתחילה, מכל מקום היה בו ההכנה לקבל המדריגה הגדולה בגוף ונפש ונעשה צוארו של שיש, רומז לאבני שיש טהור. וכשנכנסו לפרדס הזהירם רבי עקיבא כשתראו אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים (חגיגה יד, ב):

והנה במשה כתיב (שמות ב, י) מן השמים משיתיהו, אבל הדברים אף שהם למטה גשמיים, למעלה הם רוחניים. זהו שם האחד אליעזר, אמר האחד המיוחד ולא נתפרסם שם אליעזר רק בזמן מתן תורה, כי אז נתפרסם סוד הענין, ולמה שהיה במשה רבינו ע"ה מצד ההכנה שהיה מוכן לה, עתה יהיב הקב"ה החכמה הנפלאה לו. והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), אותיות מאין היא הנעלם מאותיות משה, דהיינו מ"ם שי"ן ה"א כמו שכתב הציוני פ' וזאת הברכה, מאי"ן עולה ק"א, רומז למה שאמרו רז"ל (חגיגה ט, ב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה מאה ואחד:

וכן רבו של משה רבינו ע"ה כתבו שהיה זגזגאל המלאך, והוזכר גם בתרגום יונתן במראה הסנה. אבל יש טעות חסר אות אחת, כי שם האמיתי הוא זנגזגאל עולה ג"כ מאה ואחד כמו מאין. ונמצא כי והחכמה מאין תמצא רומז למשה רבינו ע"ה נתקיים יהיב חכמה לחכימין, כי הוא מוכן לחכמה כי הוא הבל, הבל של תורה שאין בו חטא, והוא שת ממנו הושתת העולם כי קיום העולם על התורה, ונתדבק ליתרו שבו חלק נשמת קין:

ומשה הרג את המצרי שהוא גלגול חלק נפש קין. ורמז לדבר (שמות ב, יב) ויך את המצרי, המצרי בגימטריא משה, ויך עם התיבה בגימטריא הבל. אח"כ ברח ונתדבק ליתרו:

והנה למשה היו ז' שמות (ויק"ר א). וכתב האר"י, כשהרג את המצרי הרגו בשם מ"ב כדי להעלות נפשו. והנה שם של מ"ב הוא ז' שמות כנודע, ונתדבק ביתרו. וליתרו היו גם כן ז' שמות (שמו"ר כז, ח) ואז נתגייר יתרו וכפר בעבודה זרה. אבל לבלעם לא רצה להמיתו בשם המפורש רק בחרב הטמא, ולזה לא אמר אמות מות ישרים, רק תמות נפשי (במדבר כג, י), כי נפשי מתה מות ישרים בגלגול נבל, אך גופו לא מת רק מיתת טמאים כנודע, עד כאן לשונו:

ועל ענין שהרג את המצרי בשם המפורש ביארתי מדרש בראשית רבה פרשת נח (לו, ג), אמר רבי ברכיה, חביב משה מנח. נח משנקרא איש צדיק (בראשית ו, ט) נקרא (שם ט, כ) איש האדמה, אבל משה משנקרא (שמות ב, יט) איש מצרי נקרא (דברים לג, א) איש האלקים, עד כאן:

והכוונה כי ויחל נח איש האדמה מורה אף שהיה נקרא איש צדיק תמים אינו אלא בדורותיו (סנהדרין קח, א), והכוונה בזה שיהיה נחשב בערך דורו לצדיק תמים מאחר שנתחייבו כליה, ואם לא היה נשאר נח וביתו אז היה העולם חרב לגמרי ח"ו, וזהו איש האדמה נשאר בשביל האדמה שלא תשם ותחזור לתהו ובהו. הרי מעלת נח הגדולה דהיינו מה שנקרא איש צדיק, בא איש האדמה וממעט בכבוד זה התואר של איש צדיק שלא היה רק לפי ענין דורו. אבל משה רבינו ע"ה היה להיפך, שאף במדה הפחותה שהיתה בו כשהרג את המצרי קראוהו בשם שהיה לו במבחר המעלות, דהיינו שנקרא לבסוף איש האלהים. קראו עתה איש מצרי, כי ענין אלהיות שלו שנקרא איש האלהים הוא שהיה משיג שמותיו יתברך, והוא ידע שמו, ובזה הענין התעסק בהריגת מצרי כי הרגו בשם, הרי איש מצרי מענין איש האלהים. והיה הרגו בשם מ"ב, כמו שכתבתי בשם האר"י כל כל ענין מצרים הוא בסוד חידוש העולם כמ"ש ראשית החידוש בשם מ"ב כמו שכתבתי לעיל:

ועל ענין הזה על החידוש העולם שנודע מציאת הש"י וברא העולם בשביל ישראל שיקבלו התורה היה פלפול פרעה עם משה רבינו ע"ה להבדיל מי ה' וגו'. משה רבינו ע"ה אמר (שם ה, א) כה אמר ה' אלהי ישראל שלח עמי, הודיעו מציאת השם ושישראל קרובים אליו, וזה אלהי ישראל. ואמר פרעה (שם ב) מי ה' וגו', ודיבר דרך חקירה בכפירתו, ורמז כי לפי דעתו תרתי אלה סתרי אהדדי, אמר מי ה' כי כפר במציאתו יתברך בחידוש מאחר שלא נודע לו, ואמר אם כך מציאת השם וחידוש העולם איך אאמין כי מתייחד בעם זולת עם, כי אם חידש העולם על כרחך צריך להיות כדי להטיב לזולתו בתורת נדבה כי מציאתו מספקת בעצמותו, וא"כ לפי זה כל הנמצאים שוים לטובה, ואנכי לא ידעתי את ה', כי לא צוני בעבודה זו ואיך יבחר בעם זולת עם, אלא ודאי ח"ו לא הוא, ועל כן ישראל לא אשלח:

השיב משה רבינו ע"ה (שם ג), אלהי העברים נקרא אלינו, תרגום אונקלוס נקרא נתגלה. רצה לומר גילוי העולם בשביל ישראל כי הם הפרי והשאר טפל, ומה טעם הם העיקר, ואמר (שם) נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, רצה לומר לקבל התורה על דרך דאיתא בפרק מרובה (ב"ק פב, א) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות טו, כב), דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה מיד נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בב' בשבת ומפסיקין בג' ד', וקורין בה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו בלא תורה ג' ימים:

ומאחר שקלקול הבריאה בא מצד נחש הקדמוני והנחש היה ערום, ירדו ישראל למצרים לכור הברזל ושם נתקיים בהם (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה. ופרעה נקרא נחש התנין הגדול, ונחש עפר לחמו וכן אותיות פרע"ה העפר, והנס הראשון שעשה משה רבינו ע"ה היה יהי לתנין (שמות ז, י), וכדי לטהר את ישראל מזוהמת הנחש היו צריכין לזיכוך ולמירוק על ידי עבודת פרך, כי מאד היה התפשטות הקליפה מצד הנחש והצרכו למירוק יסורים, כי אלו לא בא חטא לעולם אז וחי לעולם (בראשית ג, כב), ועתה המיתה והיסורין ממרקין וכל הגליות. ואז תחילה יסורין, ולבסוף יהיה שלוה ואור גדול יתגלה האור הגנוז לעתיד, כי עתה העולם שמם בזוהמת הנחש מפני חטאינו אז הם בערך בעלי תשובה לסבול סיגופים וענויים. והנה טוב מאוד (בראשית א, לא) זה המות, והיסורין (ב"ר ט, ה-ח) מקיימין אותנו קיום נצחי לעתיד:

וזהו ענין כששלח השם יתברך את משה רבינו עליו השלום לפרעה על מנת לגאול את ישראל, והיה הדבר בהיפך אשר אדרבא פרעה הכביד העבודה על האנשים וכאשר התרעם משה רבינו עליו השלום על זה כמו שאמר (שמות ה, כג) ומאז באתי וגו'. אבל צדיק ה' בכל דרכיו, אדרבא אלו תוספות היסורין היה על דרך (שבת לא, ב) סותר על מנת לבנות:

ולא תימא כי הדבר היה במקרה שהכביד פרעה כו', רק היה רצון הש"י ועל מנת כך שלח את משה רבינו ע"ה. ועל זה רמז (שמות ג, י) לכה ואשלחך וגו', מלת לכה ואשלחך הם חולקים זה לזה, כי לכה משמע מעצמך, ואשלחך משמע אני אשלח אותך. ובקונטריס האר"י ז"ל מצאתי שכתב וזה לשונו, הכוונה כי הלא הקב"ה היה משלחת את משה בב' שליחויות. א' לטובה, והיא גאולת ישראל. והב' לרעה, והוא שע"י שליחות זה נאמר תכבד העבודה על האנשים. ואמנם אין הקב"ה מכנה שליחותו על הרעה לעולם, ולכן כנגד האחר שהוא תכבד העבודה וגו' אמר ועתה לכה, כלומר לך מעצמך כאלו איני משלחך. אך כנגד הב' שהיא לטובה גאולת ישראל אמר ואשלחך, כי בכאן כינה הקב"ה שליחותו לטובה:

וכיוצא בזה תבין פסוקים (ישעיה ו, ח) ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח וכו'. כי מתחילה אמר אשלח, ואח"כ אמר ילך. וגם תחילה לשון יחיד, ואח"כ לשון רבים. אך הענין כי הנה ישעיה היה חציו טובה וחציו צרה כמו שאיתא בזוהר, אך ירמיה כולו צרה. ואמנם כנגד אלו אמר את מי אשלח, כנגד הטובה והנחמה, ולזה אמר שליחות גמור ובלשון יחיד כי כינה הדבר אליו לבדו. אך כנגד היותו שליח בענין הצרות אמר ומי ילך לנו בלשון הליכה וגם בלשון רבים לנו, כי לא רצה הקב"ה לעשות הרע בעצמו:

ואז ענה ישעיה ואמר (שם) הנני שלחני, רצה לומר איני רוצה רק להיות שליח לטובה, וזהו שלחני לשון שליחות. אז אמר לו הקב"ה כי עתה לא היה צריך רק לרעה, וזהו לך ואמרת שמעו שמוע כו' שהוא רעה, ולזה אמר לך בלשון הליכה. הרי שהיה רצון הש"י בזה שיכביד פרעה כו' ואז מתוך החושך יבא יתרון אור. יהיה שם ה' מברך, תחילה יסורין ולבסוף שלוה, וכביכול עמנו הוא בצרה, כי קודם שיתגלה שמו הגדול לעתיד, אז כביכול השכינה בגלות וכמו שאמרו רז"ל (מגילה כט, א) בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם כו'. וזהו שכתוב (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, ואין צרה כצרה הזאת להיות בעונותינו השכינה גולה. ויש רמז לזה בפסוק (שמות א, יד) וימררו את חייהם, שמררו כביכול כחם של ישראל למעלה שהיא השכינה והיא חייהם של ישראל למעלה. ועל זה רומז ג"כ (שם יא) למען ענותו בסבלותם, וענותו קאי כלפי מעלה כביכול:

והנה זהו סוד הסימן שהוא מסור בידם, פקד פקדתי, מי שאומר בלשון הזה הוא הגואל האמתי (שמו"ר ה, יג). וקשה למה דוקא תיבה זו נתנה לסימן. עוד קשה למה פקד כתיב חסר. וכבר התרעמו על מה שנכתב רודף, מלא ושנת גאלי כתיב (ישעיה סג, ד) חסר:

אלא הענין הש"י מקדים רפואה למכה (מגילה יג, ב), ואין לך מכה כמו צרה המוזכר בפסוק עמו אנכי בצרה וכמ"ש, והנה אותיות פק"ד הם מוקדמות לאותיות צרה, הרי הוקדם רפואה למכה להודיע שהמכה אינה כמכת אויב, רק רפואה היא לנו לזכך ולצרף החומר ואז נזכה לחומר זך ודק כבתחילת הבריאה בלבוש כתנות אור ואור הגנוז, ומלאה הארץ דעה ואז יתגלה שמו הגדול מה שעתה מחולל בין הגוים בעונותינו, יתגלה ויהיה נודע לכל וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט) ויהיה הכל קודש ויהיה נקרא כמו שנכתב. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

דרך חיים

ויוסף היה במצרים (שמות א, ה). פירש רש"י להודיעך צדקתו של יוסף הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקתו. מכאן ילמוד האדם לדבק בקונו בכל לבו הן בדלותו וענייתו ושפלותו לא יבעט, והן בגדולתו שלא ירים ויתנשא ואדרבא יהיה נכנע ושפל וירבה במצות:

וימררו את חייהם (שם יד). כבר כתבתי למעלה שענין השיעבוד והיסורין היה לטהר ולזכך עונות הראשונים, וכן האדם המקבל על עצמו סיגופים כדי למרק הוא בעל תשובה, וכל ענין מירוקין ששולח הקב"ה הוא בתורת תשובה למרק העונות:

ויאמר לרשע למה תכה רעך (שם ב, יג). למדו רז"ל (סנהדרין נח, ב) מכאן המרים יד על חבירו אף שלא הכהו הוא רשע, כי לא אמר למה הכית רק למה תכה:

ויקם משה וישיען (שמות יז). ראוי שיתעורר האדם לעזור לחלושים ולהצילם מיד עושקיהם, אף שהוא לא נתמנה עליהם לראש:

ומשה היה רועה את הצאן (שם ג, א). דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו להרחיקם מן הגזל להנהיגם במישור והשבט בידו שלא יטו ימין ושמאל, כך הקב"ה הוא הרועה את ישראל להנהיגם במישור ובכל עת השבט בידו שלא יטו ימין ושמאל. מה רועה הצאן כשהצאן יולדות הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו כדי שלא יגעו, ומוליכין אחרי אמותם ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל צריך להנהיג ברחמים ולא באכזריות, וכן אמר משה (במדבר יא, יב) כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו', כך מבואר בזוהר (ח"ב כא, א):

של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא (שמות ג, ה). וביהושע (ה, טו) כתיב של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא. יש ג' שנוים, א' בכאן אמר נעליך לשון רבים, ושם אמר נעלך בלשון יחיד. הב' בכאן אמר אדמת קודש, ושם לא נאמר תיבת אדמת. השלישי שם כתיב ויעש כן, וכאן לא נאמר:

הענין יש שני מיני לבושי עזר לאדם, האחד עור בהמה דהיינו מנעלים שלובש. הב' הוא עור עצמו כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני, והוא החומר העכור אשר בזה נמשל כבהמות נדמה. והנה נלקח האדם מהאדמה, והיה ראוי להיות גופו אדמת קודש כתנות אור באלף, רק כשקלקל נעשה חומר עכור ומלבוש בעור ובשר. ומשה רבינו ע"ה הגיע לבסוף למעלה כי קרן אור פניו, גופו הקדוש נזדכך ונעשה כתנות אור באל"ף והיה מוכן לזה מיום הולדו כמו שכתוב (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב, ואמרו רז"ל (סוטה יב, א) נתמלא הבית כולו אור, הרי שהותחל מיד להאיר ונשלם לבסוף כי קרן אור. ואחד ממעלת נבואה משה רבינו ע"ה על כל הנביאים הוא, שהיה מקבל הנבואה בלי רתת וביטול כח החומרי שבו כמבואר הענין במקומו, והטעם בשביל שנזדכך חומרו והוא אספקלריא המאירה. וענין גילוי הקדושה למשה רבינו ע"ה וליהושע לא היה בשוה, כי המקום אשר עמד עליו יהושע הוא קודש, יהיה המקום אשר עמד עליו משה רבינו ע"ה בערכו קודש קדשים, ועל כן הוצרך משה לקדש את עצמו ביותר:

וזהו שרמז לו הקב"ה שצריך להסיר שני מיני נעלים, דהיינו עור הבהמה, ואח"כ עור ובשר, כלומר יזדכך חומרו לגמרי, ולזה לא זכה יהושע. וזהו ענין אדמת קודש המוזכר במשה רבינו ע"ה, כי חלק האדמה שבו נעשה קודש. ועל כן ביהושע נאמר ויעש כן, שחלץ מנעליו. ובמשה שרומז גם כן על עור ובשר שלו, לא שייך לשון עשיה כי אינו מעשה גשמיי בפועל רק התלבשות קדושה וטהרה. ועוד דלא שייך לומר ויעש כי אף שהתחיל להזדכך לא נגמר עד לאחר מתן תורה דקרן אור פניו:

ראוי לאדם ללמוד מכאן, האדם שהוא במקום קודש צריך לקדש את עצמו ביותר. ואם מגיע למקום עוד יותר מקודש, צריך להתקדש בתוספות קדושה ביותר וביותר:

מי אנכי כי אלך (שמות ג, יא). הנה משה רבינו ע"ה מבחר השלמים ראה איך נתרחק מהגדולה וברח מהכבוד והיה רוצה לחלוק הכבוד לאהרן אחיו, ומה יעשו הדיוטים כמונו:

ויאמר ה' אליו מה זה בידך (שם ד, ב). נענש משה בצרעת ידו על שאמר על ישראל (שם א) והן לא יאמינו, אף שכוונתו היה לשם שמים לשאול מה יעשה, על כל זאת נענש. ראה עד כמה צריך ליזהר בכבוד ישראל:

כלו מעשיכם דבר יום ביומו מדוע לא כליתם חקכם וגו' (שם ה, יד). כמה מוסר לעבודת הש"י יש ללמוד מדבריו של זה הרשע, שצריך אדם לראות דבר יום ביומו להיות שוקד על העבודה וכענין שכתב הרא"ש במלמד שביטל שהוא פסידא דלא הדר, כי אם יאמר שרוצה מהיום להגות יום ולילה זה היה מחויב בלאו הכי:

ויכו שוטרי בני ישראל (שם). לפיכך זכו שוטרים להיותן סנהדרין (שמו"ר ה, כ). ראה עד היכן מחויבין מנהיגי ישראל למסור נפשם אפילו להכאה בשביל ישראל:

נרפים אתם נרפים על כן אומרים נזבחה לה' (שם יז). מכאן הוצאתי רמז מוסר בעבודת הש"י לאותן שמקשרין את עצמם בלימודם ובתפלתם וביתר מצות ליתן קנס כך וכך אם לא יעשה כך וכך, שטוב יותר שיעשה הלימוד או המצוה מליתן קנס. וזהו שאמר נרפים אתם נרפים ואתם רוצם לתקן ליתן עבור זה לזבוח לה', אין חפץ ה' בזבח או בכיוצא בו שהוא הקנס, רק ללמוד וללמד ולשמור ולעשות ולקיים ולעבוד את ה' באמת ובתמים:

בעזרת האל בתעצומות, נשלם פרשת שמות

תוכן העניינים

שני לוחות הברית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה