שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
תורה שבכתב · ויחי
נר מצוה
זה שמו אשר יקראו לו בית יעקב. בית ישראל. בית יוסף:
גמילות חסדים , בפרט חסד שעושים עם המתים, כמו שאמר יעקב (בראשית מז, כט) ועשית עמדי חסד ואמת. וכן העוסק בצרכי קבורה והאבילות כנזכר בסוף הפרשה, והכל נכלל בכלל מצות עשה (דברים כח, ט) דוהלכת בדרכיו, ונכלל שם מה הוא קובר מתים כו'. והלכת בדרכיו הוא מצות עשה מרמ"ח מצות עשה כמו שכתב הסמ"ג, והעתקי דבריו ריש פרשת וירא (נר מצוה):
תורה אור
בענין מה שאמר יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. מקשים העולם הלא יעקב נתן ליוסף גמולו במילואו וטובו, שעשה בניו לשני שבטים ובירך אותם, ונתן לו שכם אחד על אחיו. ובמדרש רבה (ב"ר צז, ט) אומר שזה היה בגדי אדם הראשון שלקח אותם יעקב מעשו ונתנם ליוסף, וא"כ איך אמר חסד של אמת:
וכתבו בשם הר"י מאורלייניש, כי קאמר ועשית עמדי חסד שהוא חסד, ואמת עם שאר מתים, אבל רחוק הוא בעיני דמה לו להרבות בדברים לומר שהוא חסד ואמת במקום אחר:
על כן נראה בעיני, יעקב רצה שיוסף יעשה לו חסד של אמת מהטעם שאכתוב אח"כ, ולא רצה לגלות לו שום דבר מתשלומין באותו הפעם שבקש ממנו שיקברוהו בקברות אבותיו, ולא זו שלא גילה לו משום מתנה, אפילו התנצלות שהתנצל אח"כ בזה שקבר רחל בדרך שהיה על פי הדבור לא אמר לו עתה, והכל כדי שיוסף יעשה חסד של אמת בלי כוונת תשלומין. ואף שלכאורה לא עשה כן לאמו רחל, נמצא היה גדול במאוד חסד של אמת של יוסף. ולאחר שהבטיח יוסף לאביו ונשבע לו, אז אח"כ בזמן אחר כמו שכתוב (בראשית מח, א) ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו וגו', ובאותו המאמר בירך לבניו ועשאם ב' שבטים ונתן לו שכם אחד, ואז באותו פעם התנצל יעקב מחמת קברות רחל ואמר (שם ז) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו':
אבל צריך להעמיק בענין, מה ראה יעקב על ככה להיות יוסף מבטיח לאביו וישבע לו ויהיה כוונתו על חסד של אמת. דע כי עשה יעקב זה לשני טעמים והם עולים למקום אחד. הטעם האחד הוא, כי יעקב רצה לזכות לחסד של אמת למעלה כמו שנפרש אח"כ, על כן ביקש מבנו החביב לו אשר היה מדוגמתו, כי יוסף הוא דוגמת יעקב כמו שהארכתי במקום אחר (עי' לעיל פ' וישב תחילת תורה אור), על כן ביקש שיוסף יעשה חסד של אמת וברא מזכי אבא:
טעם השני, כבר ידוע שיעקב ויוסף עם השבטים הם סוד הבנין של מעלה בסוד האצילות, כי יעקב בסוד התפארת שם ידו"ד, והשבטים בסוד י"ב צרופי הוי"ה, ואלה תולדות יעקב יוסף כמו שנפרש אח"כ בארוכה. זהו ועשית עמדי חסד ואמת, פי' אתה בעשותך חסד של אמת תגרום לי חסד של אמת שלמעלה שהוא שורש הבנין כמו שנפרש. גם פירושו אתה עמדי תשלים הבנין במילואו וטובו, כי אני עצם הבנין ואתה הוא בדוגמתי נמשך ממני ואז ישתלם הבנין במילואו וטובו באופן שיעלה הבנין בשרשו למעלה ששם חסד של אמת כמו שנפרש הענין בארוכה:
עוד יש לפרש במה שאמר תיבת עמדי, כבר בארתי בארוכה בפרשת וישלח ענין (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת, כי היו בו ב' עניינים של נפש, החלק של יעקב כבר מת מאבילות יוסף, אח"כ (בראשית מה, כז) ותחי רוח יעקב, וחלק זה שוב לא מת רק (שם מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות, והוא החלק הנקרא ישראל, ויקרא לבנו יוסף. ודביקות ורוממות חלק הנפש הנקרא ישראל, היא במעלה יתירה מחלק יעקב. וכבר רמזתי כי בקשת חסד של אמת שלמעלה הוא מקום גבוה על גבוה, על כן ביקש זה מצד חלק ישראל זהו ועשית עמדי, כלומר עם ישראל הנזכר:
וענין שלימות הבנין וענין זכיית יעקב לחסד ואמת הכל עולה אל מקום אחד. כתיב ארץ ארץ ג' פעמים, וכן כתיב היכל ה' היכל ה' היכל ה' ג' פעמים, והכל ענין אחד, כי ההיכל הוא בתוך ארץ הקדושה. ובענין ג' פעמים הוא זה, רז"ל אמרו (תענית ה, א), בקרבך קדוש ישראל (ישעיה יב, ו) לא אבוא בירושלים שלמעלה עד שאבוא בירושלים שלמטה. הפשוטו היא ירושלים שלמטה, הוא ירושלים אשר בכאן בארץ הקדושה אשר אנחנו מצפים לבניינה במהרה בימינו, ומכוונת נגד שלמעלה שהוא סוד הארץ העליונה ארץ חפץ היכל ה' אשר עליו נאמר (חבקוק ב, כ) ויהו"ה בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ, ההיכל של ידו"ד הוא שם אדנ"י העולה כמנין היכל וכמנין ה"ס, ושם אדנ"י הוא ההיכל והוא ארץ של ישראל סבא דהיינו תפאר"ת ישראל סוד שם ידו"ד:
אמנם יש גבוה מעל גבוה, כי בפנימיות הסוד ביאת ירושלים שלמטה היא ידו"ד בהיכל קדשו חיבור ידו"ד אדנ"י סוד זיווג שלמטה וא"ו בה"א. וירושלים שלמעלה חיבור חכמה ובינה, סוד זיווג שלמעלה יו"ד בה"א כמבואר בזוהר ובתקונים, והובא בפרדס פרק י"ג משער מהות והנהגה. וכן הורה אליהו ז"ל במאמר שיר השירים (ז"ח שה"ש עד, א) וזה לשונו, כמה דאיצטריך אתערו בחדוה לאתערא מהאי עלמא לעילא, הכי איצטריך לאתער בחדוה וחדי מעלמא דסיהרא לגביה עלמה עילאה, ובגין כך עלמין קיימין בדוגמא חדא ואתערא לא סלקין אלא מתתא לעילא. הרי שצריך אל הייחוד העליון דהיינו אל הבינה התעוררות מהמלכות. ועיין בפרדס פרק ב' משער מהות והנהגה, ופרק ששי משער הזה, מענין התעוררות זיווג תפארת ומלכות ירושלים שלמטה המעורר זיווג חכמה ובינה ירושלים שלמעלה. וכמו ששם אדנ"י היכ"ל לידו"ד, כן הבינ"ה היכ"ל לחכמ"ה:
הרי ג' פעמים היכל ה'. אחד למטה למטה ממש בזאת הארץ היכל ה' המכוון נגד היכל ידו"ד שהוא אדנ"י ארץ ישראל שלמעלה, כי שם נשמות ישראל כמו שכתוב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהי"ם אדנ"י ממקור ישראל, וזה ההיכל מכוון נגד ההיכל שהוא גבוה מעל גבוה:
ומעתה יתבאר הענין, אך אקדים מאמר אחד מהזוהר (ח"א כא, ב), מה שכתב על ג' צדיקים שהם יעקב אבינו ע"ה, ומשה רבינו ע"ה, ויוסף הצדיק ע"ה. שיעקב זכה לקבר גופו בארץ ישראל, ומשה רבינו ע"ה לא עצמותיו ולא גופו, ויוסף עצמותיו ולא גופו. ויען כי המאמר ארוך וצריך ביאור, אכתוב המכוון מהמאמר והוא זה, כבר ידעו כי רמז הבנין שלמעלה לאדם ויעקב היה בדוגמת הגוף ועיקרו של הבנין שהוא תפארת, א"כ היה בדוגמא בעל העטרה שהוא ארץ ישראל העליונה כדפירש רש"י, לכן היה ראוי ליקבר בארץ דוגמת הגוף העליון שמשכנו בעטרה. ויוסף שהיה דוגמת צדיק יסוד עולם הנקרא צבאות ע"ש החיילות וצבאות מעלה היוצאים ממנו שהם דוגמת האברים ועצמות המשתרגים ומסתעפים מגוף האדם, היה ראוי שיקבר עצמותיו שם דוגמת היסוד וצבאותיו שמשכנו בארו"ן אדו"ן כל האר"ץ זהו היסוד, וישם בארון (בראשית נ, כו):
אבל משה רבינו ע"ה שלקח אשת יעקב שאלה ושימש בה בחייו דכתיב (במדבר ז, פט) ובבוא משה אל אוהל מועד שהוא מלכו"ת, והיה כבן בית ונכנס לפנים ממנה עד אספקלריא המאירה, לאחר מותו חזרה מדת מלכו"ת לבעלה הראשון, כענין שנאמר (הושע ב, ט) אלכה ואשובה אל אישי הראשון ונכנסה לארץ אל יעקב הוצרך משה לעמוד חוצה, כי אין אשה נישאת לשני אנשים בזמן אחד, ואין זו גריעותא למשה, רק גדולה וטיבותא כי הכל היה בדוגמת עליונה וסוד פנימי. כי כאשר יצאו ממצרים יצאו בסוד כח הבינה שהוא סוד היובל והחירות וכח הששה קצוות העליונות א"כ היה הוא וששים רבוא אשר ברגליו דוגמתה, ולכך היה ראוי נשמתו למקום יותר רוחני וקדוש למעלה מהבנין חוץ מדוגמת הגוף, כי בעודו בחיים בגופו נשתמש בסיהרא שהיה העטר"ה, ובעת פטירתו עלתה רוחו ונשמתו ליובל שמשכנו חוצה לארץ ושם נדבק עם הס' רבוא שלו שג"כ לא נקברו בארץ, מה שלא היה כן ביעקב ששימש בגופו בנשיו בעודו בחיים להיות לו מטה שלימה, בפטירתו זכה ליכנס רוחו ונשמתו כשמיט"ה שהיא העטר"ה שביעית הבנין מה שלא זכה בו בחייו כמשה, כי בית אחד היה לו אז דהיינו נשיו, לכך לא זכה להתדבק בה בחייו דיבוק גמור:
ומשה פירש מאשתו והיא כלת משה, לכך זכה הוא בחייו מה שזכה יעקב אבינו לאחר מותו, נתדבק רוחו יותר במדריגה עליונה בסתר עליון ובכך היא מתדבקת מדריגה כל א' מהם למדריגתו רוח של משה ליובל, וגופו בעודו בחייו לעטר"ה רוחו של יעקב בעטרה, וגופו בנשיו. ועל ענין זה סובב והולך כל המאמר מהזוהר:
הרי משה רבינו ע"ה בהיכל ה' שהוא גבוה מעל גבוה, בחייו היה (דברים לג, א) איש אלהים בעלה דמטרוניתא. ובמותו על יוב"ל ישלח שרשיו (ירמיה יז, ח) שהוא השורש מהבנין. ויעקב שהוא בסוד תפארת, הוא גוף הבנין. יוסף שהוא צדיק יסוד עולם אשר שמר הברית בקדושה, הוא סוד ברי"ת העליון סוד המלכו"ת שהוא העמוד שעליו עומד העולם. המלכו"ת הוא העולם בה נכלל הכל, וההשפעה מהעליונים לה הוא הכל ע"י היסוד שהוא ברי"ת הארץ. והמלכות הוא משך הגוף, כן תולדות יעקב הוא יוסף זיו אקונין דומה לו. ושמירת הברית הוא העיקר, כי הוא סוד יחוד ידו"ד בארץ העליונה שהוא היכל ידו"ד:
ובזה מתורץ (בראשית מז, כט) שים נא ידך תחת ירכי, דהשביעו במילה. וקשה מה ענין בכאן להשביעו במילה. בשלמא אברהם אבינו שהשביע כן את אליעזר (שם כד, ב) נתנו רז"ל (בר"ר נט, ח) טעם לדבר שהיתה חביבה עליו מאחר שנצטווה עליו ובאתה לו בצער. עוד יש להקשות יוסף כשהשביע את אחיו לא נזכר במה השביעם:
אבל דע כי יעקב השביע את יוסף בשורש יוסף עצמו, כי שרשו הוא הברית העליון והוא מדתו, זהו שאמר לו שים נא ידך תחת ירכי לרמוז על ברית העליון שהוא ברית הארץ. וכן כשהיה יוסף משביע לאחיו היה משביעם במדה שלו עצמו, כי הוא המדבר והמשביע והוא יסוד הארץ העליונה, והשביעם שיביאו עצמותיו לארץ התחתונה היכל ה' למטה. ויען שיוסף הוא הצינור והוא העמוד שהעולם עומד עליו, על כן כשבירך יעקב את בניו של יוסף בירכם באמצעותו כמו שכתוב (בראשית מח, טו) ויברך את יוסף וגו' המלאך הגואל אותי מכל רע. יעקב אבינו לא היה נדבק בו שום רע, כי ענין רע הוא היפך שמירת ברית הקודש כמו שכתוב (שם לח, ז) ויהי ער רע, ומי שהוא רע עליו כתיב (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, כי אין לו אחיזה בארץ העליונה שהיא ארץ טוב"ה. וטוב הוא הצדיק יסוד עולם כמו שכתוב (ישעיה ג, י) אמרו לצדיק כי טוב, על כן זרעו של יוסף שהוא שומר הברית היה ביותר זרע מקודש שזכו ג"כ להיותן שבטים:
ומזה יתבאר מה שהשיב יוסף (בראשית מז, ל) אנכי אעשה כדברך, דלכאורה תיבת אנכי מיותרת דהוה ליה למימר אעשה כדברך. אלא הענין היה רמז שהוא בעצמו יעשה כדברי יעקב, דהיינו כמו שהשביע יעקב שיהיה נקבר בארץ ישראל, כן ישביע גם כן הוא. זה הוא שאמר אנכי בעצמי אעשה כדברך. ובזה מדוקדק הלשון (שם לא) השבעה לי, כלומר אתה שאתה רוצה לעשות כן לעצמך השבע לי לעשות כן:
ובזה מתורץ למה הוצרך יעקב להשביע, מאחר שכבר קיבל דברי אביו בודאי יהיה נאמן בדבורו. אלא משום שהדבור היה לצורך עצמו כמו שכתבתי, על כן השביעו:
אבל יש עוד סוד בענין השבועה. כבר נודע מה שאמרו חכמי המקובלים כי השבועה הוא סוד שבעה, ורמז לשבעת ימי הבנין ששרשם הוא מדת יעקב שהוא גוף. ויוסף יסוד הברית משך הגוף, וגוף וברית חשבינן כחד, ומזה יתבאר הענין שאנחנו עוסקים בו:
ונקדים פסוק אחד (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ויש להקשות למה לא הזכיר את יצחק. עוד קשה למה הזכיר יעקב מתחלה ואח"כ אברהם:
הענין על דרך דכתיב (ישעיה כט, כב) יעקב אשר פדה את אברהם, שאמרו רז"ל (בר"ר סג, ב) לא ניצול אברהם מאור כשדים אלא בשביל יעקב, אין הפירוש שזכות של יעקב גדול מזכות אברהם, כי אדרבא אברהם אבינו הוא הכולל. אלא הענין שאדרבא זכות גדול הוא לחסיד קדוש ה' למסור על קדושת השם ומת על קדוש השם, ומה שעשה הקב"ה נס לאברהם ונשאר חי, הוא בשביל שיצא ממנו יעקב אבינו שהיה מטתו שלימה ויצאה אומה ישראלית, והם סוד שלמות הבנין של מעלה, זהו יעקב אשר פדה את אברהם, וכבר כתבתי זה במקומו (פ' חיי שרה תורה אור ד"ה וענין הזה):
ועתה צריך אני להודיע כי אלו התיבות של חסד ואמת כשמחוברים ביחד אז פירושם חסד של אמת, אבל כשכתיב אמת לבדו פירושו אמת כפי אמתת הענין כפי שורש הדין לפי תשלום הגמול, אבל כשמצרף לאמת החסד אז החסד נעשה אמת נצחי בלי סבה. וכבר הקדמתי כי יעקב ויוסף הם סוד הבנין וכמו שנאריך עוד בענין הזה, והבנין הוא סוד השבועה שהוא השבעה של מעלה, ודביקות יעקב בסוד הבנין הוא מצד אמת סוד אמיתת הענין לפי תשלום גמול לפי מעשיו:
אמנם היה חפץ בחסד של אמת שהוא למעלה מתשלום הגמול לידבק למעלה הגבוה מהבנין, דהיינו בהיכל ה' הגבוה מעל הגבוה סוד שורש הבנין שהוא הבינ"ה סוד היוב"ל מדור משה רבינו ע"ה, ומדריגתו אף שזה המדור אינו אלא למשה רבינו ע"ה כמו שכתבתי לעיל, מכל מקום התאוה יעקב לקצת ממנו בסוד שמו ישראל שעלה במחשב"ה שהוא סוד הדע"ת כמבואר לחכמי האמת. וזהו חסד של אמת שאינו כגמול ידיו, כי לפי תשלום הגמול הוא סוד הבנין במקומו, מכל מקום יהיב חכמה לחכימין (דניאל ב, כא) מאחר שזכה יעקב הוא עם בניו להשלים הבנין יהיה לו יניקה ג"כ משורש הבנין, על כן ביקש מיוסף שיעשה עמו חסד של אמת, ואז ברא מזכי אבא יגרום לו ג"כ למעלה חסד של אמת. זהו שאמר תתן אמת ליעקב:
ומה שאמרתי אמת, כוונתי הוא שיהיה בתוך אמת זה חסד שהיא של אברהם ואז יהיה חסד של אמת, והחסד של אמת הוא שיעלה למעלה בסוד שורש הבנין. וזהו (מיכה ז, כ) אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם:
ידוע סוד הימים שבעת ימי בראשית הם שבעת ימי הבנין, והם סוד השבועה שהיא שבעה. וכשאומר ימי קדם רמז על שורש הימים ההם בבינה שהם הם קדמוניות. זהו שאמר אשר נשבע"ת, הוא סוד השבועה. מימי קדם, הם שרשם. ואעפ"י שיעקב לא הגיע שם כי הוא מדריגת משה רבינו ע"ה, מכל מקום אף שכלו לא ראה, קצהו ראה. וזהו סוד השבועה אשר ביקש מיוסף הוא סוד הבנין, ומן הבנין יעלה דרך יניקה מראש הבנין:
זהו (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על ראש המטה, כי יעקב עם מטתו השלימה סוד הבנין, ומצד שמו ישראל בסוד הדעת בסוד חסד של אמת יש לו אחיזה בראש המטה. ומדריגת משה רבינו ע"ה ומדור לפי כבודו, הוא שם בעצם בשורש המטה. וזהו סוד מטה משה, כי יעקב מטה סוד מטה שלימה, ומשה רבינו ע"ה בסוד היכל ה' שהוא גבוה על גבוה סוד היובל שהוא הבינה מטה אלהים בידו. כי מ"ט שערים משערי בינה נתגלו לו (ר"ה כא, ב) ובינ"ה הוא ה"א ראשונה מהשם כנודע, וזהו סוד מט"ה משה:
ומה שפירשתי בזה הפסוק של תתן אמת ליעקב וגו' שרמז לחסד של אמת, אף שרמזתי למעלה שזה אינו אלא ממדריגה שנקרא שמו ישראל שהוא למעלה ממדריגת יעקב, מכל מקום קרא בעצמו, פרושי קא מפרש דבריו. ואמר מצד יעקב אשר פדה את אברהם, כלומר מאחר שמטתו שלימה. ועל כן נשבעת לו לתת הארץ יעלה ממדריגה יותר למעלה ממה שמורה שם יעקב, ויזכה להנות ממי קדם שהם השרשים, ואז יהיה משותף החסד עם מדת האמת להיות חסד של אמת:
ולכל אלו העניינים דהיינו השלש עליות שהזכרתי למעלה יהיה נכון בית יעקב, כי מצינו ג' עניינים במספר השבטים. מצינו מספר י"ב שבטי ישראל, ומצינו מספר י"ד עם אפרים ומנשה, ומצינו מספר עשרה דהיינו לבד ממלכא ושמשא, ועל דרך דאיתא בשימושא רבא לעשות י"ב תפירות בתפילין נגד י"ב שבטים. ואיתא שם, דאי עביד עשרה או ארבע עשרה שפיר דמי, כי י"ד הם עם אפרים ומנשה. ועשרה הם כשתסיר מלכא ושמשא דהיינו יהודה ולוי, כי יודא מלך ולוי משרת ה':
ועתה אגלה סוד הענין. בחינת י"ב שבטים הוא סוד י"ב צירופי שם הויה היוצאים משם ידו"ד. מדת יעקב בסוד מה שהוא הוא גוף הכולל כל הבנין, והבנין מיוחד בידו"ד. ובחינות י"ד שבטים הוא ענין התפשטות הבנין כל שבעת ימי בראשית, בסוד בג"ד כפר"ת המקבלת דגש ורפי הרי י"ד. ובספר יצירה אמר, כי שלש אמות אמ"ש, וביארם הרשב"י ע"ה בתיקונים כי הם א' כתר, מ' חכמה, ש' בינה, וקראם אמות מפני שהם אמות לאצילות. וז' כפולות הם בג"ד כפר"ת, והם ז' ימי הבנין גדול"ה גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד מלכו"ת, ונקראות כפולות שהן מקבלות דין ורחמים שהם דג"ש ורפ"י, וכן הם מבעלי דין ורחמים, מה שאין כן בשלשה ראשונות וי"ב פשוטות הם ה"ו ז"ח ט"י לנ"ס פצ"ק הם י"ב נגד י"ב גבולים:
ועתה סוד י"ב שבטים הם י"ב גבולים בסוד י"ב צרופי שם הוי"ה. ובחינת י"ד הם סוד בג"ד כפר"ת הכפולות שהם י"ד. ובחינת עשרה יהיה נוגע לבחינת אמ"ש, דהיינו כי ירמוז לשרשם בבינה. ונודע כי שלש ראשונות חשובות כאחת. ולהבינך דבר זה, צריך אני להקדים מה שכתב הפרדס בשער העשרים בענין חמשים שערי בינה, הוא ענין התפשטות הבינ"ה עד הו"ד שהם חמשה ספירות כל אחת כלולה מעשרה:
עוד כתב הפרדס וזה לשונו, נתבאר בדברי הרשב"י שאין מציאת הנעלם בבינה כמציאותו עתה המתגלה אלא בפנים אחרות, כי המציאות במקומו הגיע עד המלכות שהיא השביעית לקצוות. אמנם בבטן האם הם נכללות בחמשה לבד, והם גדולה תפארת נצח הוד לבד, כי היסוד והמלכות כולם מיוחדת בתפארת בספירה אחת, וכן ביאר הרשב"י בזוהר במקומות רבים. והנה נמצא כי אין למעלה בבינה אלא חמשה ספירות ומלכות ויסוד הוא התפשטות התפארת שנתפשט אחר אצילתו, ולכן האותיות הפשוטות שהם ך' ס' ן' פ' ץ' הם נעלמות בבינה רמז אל הספירה החמישית שהם בבינה כו', עיין שם. והנה נמצא כי לשערי בינה שהם מקורות אל הספירות המתגלים שתי בחינות בחינה ראשונה הוא בבחינת היותר מיוחדת יחוד גמור, ואז נכללות בחמש. והיינו שנתייחד המלכות עם התפארת ע"י היסוד ואז ודאי המקורות נפתחים ברחמים גמורים ומשפיעים שפעם בסוד קבלתם מכל ג' ראשונות מתוך עמקי האין וכו', עד כאן לשונו:
והנה כמו שהבנין במקומו הוא שבעה וכפול שבעה בסוד בג"ד כפר"ת מקבל דגש ורפ"י, כן נבחין שרשם למעלה בבינה שהם חמשה הם חמשה נגד חמשה, והוא עשרה כי אף שאין דין שם מכל מקום שורש הדין שייך למימר, הרי לך בחינת עשרה. נמצא כשנתבונן בשבטים למנין עשרה, דהיינו לא נחשוב מלכא ושמשי שהם ממונים על ציון וירושלים כי שם מלכות בית דוד וגם שבט לוי משרתי ה' במקדשו:
וכבר נודע כי סוד ציון וירושלים למעלה הוא יסוד ומלכות הנעלמות למעלה, הרי לך ג' מדריגות בשבטי י"ה. המדריגות האמצעית הנזכרת על הרוב הם י"ב שבטים והם סוד התייחדות י"ב צירופי שם הוי"ה, וזהו ב"י והוא סוד י"ב אותיות פשוטות. למטה מזה הוא התפשטות הבנין בסוד אותיות בג"ד כפר"ת הכפולים ואז הם י"ד, וזהו סוד בית יוסף כי השלים זה המנין של י"ד. למעלה מכולם היא מדריגות בחינת עשר שכתבתי, ורומז על שרשם למעלה בבינה בסוד אותיות אמ"ש, וזהו בית ישראל בסוד ישראל עלה במחשבה שזכרתי לעיל:
ואלו ג' מדריגות מכוונות נגד ג' מדריגות כ"ב אותיות התורה כמ"ש, כי גם אלו ג' תמצא בנתינת התורה, דהיינו עשרת הדברות תמצא שם בחינת עשרה, ובחינת י"ב, ובחינת י"ד. בחינת עשרה, הם עשרת הדברות. ובחינת י"ב, מתחילה הגיד הש"י עשרת הדברות בדבור אחד כמו שאמרו רז"ל (מכות כד, א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. דיש להקשות הלא כל הדברות שמענו מפי הגבורה, דהרי כולם בדבור אחד נאמרו. אלא דברי רז"ל הם כשחזר הקב"ה ופרטם אז שמענו אלו הב' דברות, נמצא שמענו מתחילה עשרה בכלל, ואח"כ בפרט עוד ב', הרי בחינת י"ב. וכמו שיש י"ב שבטים והתולדה מהם דהיינו תולדות יוסף שהוא יעקב שהם שנים, כן תולדות הלוחות הם שנים, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, כי הכל נרמז בעשרת הדברות, הרי בחינת י"ד, והיא הי"ד החזקה של משה רבינו ע"ה אשר קבל התורה מסיני (עי' דברים לד, יב):
ועתה נבאר על זה ענין שמושא רבא בתפירת התפילין. אמרו רז"ל בפ"ק דקידושין (לד, א) כי הוקשה כל התורה לתפילין דכתיב (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, על כן נרמזים מספרים ג' אלו בתפירת התפילין. וכבר נודע (ב"מ פד, א) כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון. ויוסף בן זקונים שהיה זיו אקונין שלו דומה לאביו (תנחומא וישב ה). ומצינו באדם כשמצא בו ערוה, רצה לתקן בתפירה כמו שכתוב (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות לכסות את הערוה, וכתיב (שם ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ואמרו בזוהר (ח"א כח, ב) שזה רומז על התפילין שהם נעשו מן העור והם לנו עתה מלבושי כבוד במקום כתנות או"ר באל"ף שהיה אור גדול ממש:
ומאחר שיעקב הוא שופריה דאדם עם בנו יוסף היה המטה שלימה בשנים עשר שבטי י"ה, ראוי להם לתקן התפירות של תפילין, כי יעקב בסוד ישראל סבא למעלה הוא המניח תפילין אשר על זה רמזו שהקב"ה מניח תפילין (ברכות ו, א), שהוא התפארת מדת יעקב ושם תפילין של ראש כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה, והביא דבריו הפרדס בריש ספרו, כי ד' פרשיות של ראש הם חכמה ובינה גדולה וגבורה, הם על ראש תפארת. וכתר עליון הוא הבית שלמעלה אשר מונחים בו אלו הד'. ותפילין של יד הם תפארת נצח הוד יסוד למלכות הוא הבית שלמטה המונחים שם אלו הפרשיות, כי כתר עליון כולל הכל למעלה, ומלכות כולל הכל למטה:
וזהו סוד (שמות יז, טז) כי יד על כס יה, וכבר רמז הזוהר להניח תפילין של יד בישיבה, זהו כי יד על כס, כי רומזת נגד מלכות ששם עולה הישיבה כמבואר בדברי חכמי האמת. וכבר כתבתי למעלה שמצד בחינת בג"ד כפר"ת שהוא התפשטות יסוד ומלכות כמו שכתבתי לעיל שהוא ציון וירושלים והם כפולות ואז עולות למנין י"ד זהו תפילין של י"ד, וזהו כי י"ד. וכן תמצא ביוסף ובניו יהיו בסוד ציון וירושלים שהם התפשטות יסוד ומלכות, כי נודע כי יוסף הוא הצדיק יסוד עולם:
והנה מייחס תמיד את אפרים ליוסף כמו שכתוב (במדבר א, לב) לבני יוסף בני אפרים, ומנשה למטה ממנו, הרי יוסף ובניו סוד תפילין של יד. ויעקב בעצמו סוד תפילין של ראש:
וכבר נודע כי סוד שי"ן של ג' ראשים רומזת נגד ג' אבות שהן הן המרכבה. כי השי"ן של ד' ראשים רומזת נגד המרכבה שהיא ד', סוד ארגמ"ן ד', מחנה שכינה *רפאל *גבריאל *מיכאל *נוריאל. והאל"ף שהוא הקב"ה רוכב עליהם. והג' אבות, ובתוכם נכלל ברא כרעא דאבוה הוא יוסף עם התפשטותו. כי יוסף הוא יעקב הם בפנימיות המרכבה ביותר, והבחיר שבאבות הוא יעקב, והוא בסוד תפילין של ראש:
זהו סוד (בראשית מז, לא) וישתחו ישראל על רא"ש המטה, ורומז למטתו של שלמה, ותפילין של ראש הן ראש המטה. אבל המשכת יוסף וזרעו הם סוד תפילין של יד. והנה תפילין של יד מישך שייכי ביד שמאל גם בימין, כי צריך לקושרם על יד שמאל והקשירה היא בימין, וזהו סוד (שם מח, יד) שכל את ידיו כי מנשה הבכור:
והנה בתיבת כי נדחקו המפרשים, ורבינו בחיי פירש על דרך (תהלים מא, ה) רפאה נפשי כי חטאתי לך, סלח לנו אבינו כי חטאנו, דפירושם של כי אלו הוא אף על פי:
אבל לי נראה לפרש כי בפשוטו, וזה כי יעקב רצה לתת יתר שאת כבוד לאפרים על מנשה, מכל מקום חלק כבוד ג"כ למנשה מאחר שהוא הבכור, על כן החכים יעקב לתת גדולה לשניהם אף שהרבה לאפרים. מה עשה, שכל את ידיו, עשה חכמה גדולה בידיו והניח את מנשה בימין, ואת אפרים בשמאל, רק שפשט ידיו באלכסון הימין על ראש אפרים, והשמאל על ראש מנשה, ולא צוה להעמיד את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו, כי מנשה הבכור, כלומר מאחר שהוא הבכור ולא רצה כולי האי לזלזל בכבודו:
כן הענין בתפילין של יד. הגם כי יד השמאל זכתה להיות מקום תפילין, מכל מקום הימין אינה נדחית כי היא הקושרת, ובימין שהוא כותב הוא קושר כמו שכתוב (דברים ו, ח) וקשרתם וכתבתם (שם ט):
ועל עניינים האלו בא הרמז (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, כי יעקב בסוד ישראל סבא הוא המניח תפילין של ראש והם נקראים פאר כנודע. וכבר כתבתי שכל התורה הוקשה לתפילין (מכות יא, א), והתורה נכללת בתיבת א"ת כמו שאמרו רז"ל בפרק במה בהמה (שבת נה, ב) א"ת אלו בני אדם שמקיימין התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו, וזהו סוד את פא"ר, פאר הם התפילין, את הנוסף על פאר רומז על התורה כולה שהוקשה לתפילין:
ובזה מתורץ בברכת יעקב ליוסף כתיב (בראשית מט, כה) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך. והקשה הזוהר (ח"א רמז, א) ואל שדי היה לו לומר, מאי ואת שדי. והזוהר כתב מה שכתב. ולפי ענייני רומז כי יוסף הוא ג"כ בסוד תפילין, אבל הוא והנמשך ממנו בסוד תפילין של יד ששם נגמר שם שד"י כנודע, והתורה הנרמזת בתיבת את הוקשה לתפילין, על כן כמו שהוסיף תיבת את אצל פאר וכתיב אתפאר, כן כתב בכאן וא"ת שד"י ויברכך:
נחזור לענין, י"ב תפירות ועשרת תפירות. מכל מקום לכתחילה נהגו לעשות י"ב תפירות, כי זהו הדרך הממוצע י"ב שבטי יה הוא הרגיל והוא רובא דרובא. וארץ ישראל שלמטה נתחלק לי"ב גבולין דוגמת ארץ ישראל שלמעלה אשר רמז עליה יחזקאל (עי' מח, לה), שם העיר היא ידו"ד, ושם י"ב גבולי אלכסון:
והאלדי האר"י ז"ל הוא היה אומר בשרשי המנהגים שיש חלוקים רבים בין אשכנז וספרד וקטלוניא ואיטליא וכיוצא בהם, שהם מנהג קדמונים שלהם בסידורי התפילות שהם מחולקים בשרשי התפילות לפי הדין. והיה אומר שהם י"ב שערים ברקיע כנגד שנים עשר שבטים, וכל אחד עולה דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים בשלהי יחזקאלהגה"ה. ואמר שודאי שלא היו השערים שוים, ודרכי השערים ג"כ לא היו שוים וכל אחד משונה מחבירו, ולכן ג"כ התפילות משונות. ולכן כל אחד צריך להתחזק כמנהג תפלתו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא ואין תפלתו עולה אלא על הסדר ההוא. אך מה שהוא דינין מפורשים בגמרא, זה שוה לכל השבטים, עד כאן לשון האר"י ז"ל:
וכל הענין סובב על מעלות ארץ ישראל. וענין היכל ה' ג' פעמים, על כן כאשר קרבו ימי ישראל למות שלח אחר יוסף ובקש להתעסק עמו בקבורת ארץ ישראל. והנה אמר (בראשית מז, ל) ושכבתי עם אבותי, יעקב אבינו רצה לתרץ קושיא אחת שהיה לכאורה קשה עליו בבקשה זו להיותו נקבר בארץ ישראל, והיא זאת שאמרו רז"ל בסוף מסכת כתובות (קיא, א), אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה. דאיתא שם, עולא דהוה רגיל דהוא סליק לארץ ישראל, נח נפשיה בחוץ לארץ. אתו אמרו ליה לרבי אליעזר. אמר, אנת עולא על אדמה טמאה תמות. אמרו ליה, ארונו בא. אמר להו, אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מותו, עד כאן. אם כן יעקב אבינו שמת בחוץ לארץ מאי אהני לי' שנקבר בארץ ישראל:
וכן התעוררו בזוהר בפרשה זו, והכי איתא שם (ח"א רכה, ב), א"ר יודא יעקב אמר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, תמן תנינן מאן דנפיק נשמתא ברשותא אחרא וגופא דיליה אתקבר בארעה קדישא עליו כתיב (ירמיה ב, ז) ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. ויעקב אמר וקברתני בקבורתם, ונשמתיה נפק ברשותא אחרא. א"ר יודא, שאני יעקב דשכינה הוה אחידת ואתדבקת ביה, הדא הוא דכתיב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה, לדיירא בגלותא. ואנכי אעלך גם עלה, לאזדווגא בי נשמתך ולאתקבר גופך בקברי אבהתך. מאי קא מיירי, אע"ג דקא נפקת נשמתיה ברשותא אחרא כו', עד כאן לשונו:
אבל עדיין יש להקשות קושיא זו לגבי יוסף שמת בארץ טמאה והועלה אח"כ להיות נקבר בארץ ישראל. ואפשר שגם יוסף מתורץ בענין ההוא, והוא לפי מה שכתב הזוהר במקום אחר כי סבת גלגול יוסף למצרים קודם אביו ואחיו וביתם הוא שיהיה מדור לשכינה שתרד עמהם בגלות, כי בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם (מגילה כט, א), ואם כן ג"כ ביוסף נאמר שהשכינה הזדווגא בה נשמת יוסף:
אמנם אנכי תירצתי בענין אחר והיא זאת. הנה בכל מקום שהם ביחד כל זרע ישראל שם הוא אוירא דארץ ישראל ושם מותר להקריב לה', וכמו שעשו ישראל במדבר ארבעים שנה שהקימו את המשכן והקריבו קרבנות ולא נקרא שחוטי חוץ ח"ו אף על פי שלא הי' ארץ ישראל, מכל מקום באותו פעם שהיו שם כל ישראל ביחד היה שם אוירא דארץ ישראל. נמצא יעקב ויוסף שמתו והיו מכונסים כל ישראל ביחד היו מתים באויר ארץ ישראל, ואחר שיצאו ישראל ממצרים אז נסתלק משם אויר דארץ ישראל ונשאר הארץ בטומאתה, על כן לא רצה להקבר שם. ומעלת ארץ ישראל היא אע"פ שאין מכונסים בה כל ישראל רק מקצת מהם, מכל מקום אויר ארץ ישראל הוא. על זה אמר יעקב ליוסף ושכבתי עם אבותי, ורמז לו הענין כלומר אל תחשוב שאני מת בארץ טמאה ח"ו, רק שוכב עם אבותי שהם בארץ ישראל כי עתה בכאן אוירא דארץ ישראל:
והנה התירוץ הזה שכתבתי כמדומה לי שלמדתיו מתוך דברי הזוהר במקום אחר, אבל איני יודע איה מקום כבודו. ואחר כתבי זה מצאתי קרוב לזה בזוהר בסוף פרשה זו (ח"א רנ, ב) וזה לשונו, א"ר שמעון תא חזי דיעקב אע"ג דנפקת נשמתיה במצרים, לאו ברשות אחרא נפקת, מאי טעמא כמה דאיתמר דלא הוה מיומא דאתברי עלמא ערסא שלמתא כההוא ערסא דיעקב בשעתא דהוה סליק מעלמא ונשמתיה מיד אתקשר באתריה והא אוקימנא, עד כאן לשונו:
מבואר הענין שיעקב אבינו מת במקום קדוש והשכינה לא זזה ממנו, והוא גוף קדוש אשר גם מדתו גוף הבנין כמו שכתבתי לעיל, ונכנס לארץ הקדושה בעלה דמטרוניתא אשה קרקע עולם והוא ארץ חפץ. וכתיב (בראשית נ, ט) ויהי המחנה כבד מאד, בודאי המחנה הזה מחנה שכינה כמו שאמר לו הש"י (שם מו, ד) אנכי אעלך גם עלה, ומדתו תפאר"ת סוד שם ידו"ד, זהו כבד מאוד כבר עולה כ"ו כמנין ידו"ד. מא"ד סוד אדם, כי יעקב משופריה דאדם, ושם ידו"ד במלואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה אד"ם, ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
דרך חיים
ועשית עמדי חסד ואמת (בראשית מז, כט). עיקר החסד הוא כשעושה על מנת שלא לקבל פרס, ואז נקרא עושה חסד, ונקרא נדיב. אבל העושה על מנת לקבל גם ממנו הנאה, נקרא סוחר ולא נדיב, ואין לך מדה גדולה ממדת החסד. על כן ירגיל אדם את עצמו בחסד של אמת. לא מבעיא לעשות עם מתים, אלא אפילו עם החיים יעשה כן, ואז הולך בדרכי ה' ומתלבש במדותיו ברוך הוא כי הוא יתברך עושה חסד חנם. ועל זה אמר (תהלים סט, יז) כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך, רצה לומר דרכי של בני אדם לעשות חסד של אמת עם המתים ולא עם החיים. אבל חסדך האמתי הוא מחיים, מה שאתה עושה לנו בחיים חיותינו, כי מה גמול אנחנו משלמים לו. רק שפתי ישבחונך, הקב"ה בחסדו הגדול עושה נסים ואין לנו לעשות רק להודות לו כמו שאמרו רז"ל (ברכות נד, ב) ד' צריכים להודות, זהו שפתי ישבחונך. וכן הקב"ה ממציא לנו מזון וטרף בחסדו הגדול, ואנו אין לנו אלא לברך, וכמו שכתב רש"י בפסוק (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, זהו שפתי ישבחונך:
ויתחזק ישראל וישב על המטה (בראשית מח, ב). חיזוקו ומושבו האיתן היה עבור המטה שהיתה מטתו שלימה, ואשרי מי שזוכה לזה. ועל זה יתפלל כל חסיד עולמו עד שלא נמצא פסול בזרעו וזרע זרעו עד עולם, כי אין לו לאדם בעולמו אלא כשמניח בנים הגונים. זהו ענין כשבירך יעקב את בני יוסף כתיב (שם טו) ויברך את יוסף, כי ברכת הבנים ומעלתן היא ברכת יוסף:
וזה רמז (שם ו) ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. כלומר אם תוליד עוד בנים ויהיו הגונים כמו אלו. וזהו אחריהם, שילכו אחר מדותיהם לך יהיו, למי כל חמדה הלא לך כי אשרי לאב המניח בנים הגונים זרע כשר:
ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מח, טו). ההליכה לפניו רומזת על התעוררות מלמטה למעלה שהיא המעלה העליונה כשמתחיל אדם להתעורר מלמטה ואז מושך קדושה על עצמו מלמעלה, והארכתי בדרוש הזה בפרשת נח (תורה אור ד"ה כבר הזכירו), וזה סוד ההליכה לפניו, רצה לומר קודם לו יתברך, דכשאין התעוררות מלמטה למעלה מצד המעשים, רק בא מלמעלה למטה מצד החסד והחנינה זהו מועט:
ובב"ר (צז, ב) ויברך את יוסף ויאמר, רבי ברכיה ואמרי לה בשם ר' יוחנן, וריש לקיש. ר' יוחנן אמר, לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש אמר, לנשיא מהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן, אנו צריכים לכבודו. על דעתיה דריש לקיש, הוא צריך לכבודינו, עד כאן. המאמר צריך ביאור:
עוד יש לדקדק, רבי ברכיה ואמרי לה כו', סתם ולא פירש מה אמר רבי ברכיה, אם כדברי ר' יוחנן, או כדברי ריש לקיש. עוד קשה מאי טעמא בדברי ר' יוחנן אומר לישנא דעומד, שאמר עומד ומביט. ובדברי ריש לקיש מזכיר לשון הליכה, שאמר ונשיא מהלך:
כבר הארכתי בענין זה פרשת נח (תורה אור ד"ה כבר הזכירו) וגם במקומות אחרים גודל ענין התעוררוות מלמטה למעלה, דהיינו ממעשינו ומעבודתינו. כי העבודה צורך גבוה כביכול, והוא דרוש נכבד מאוד נתבאר במקומו. וזה ענין ריש לקיש שהמשיל לנשיא מהלך, וזה מורה על רוב התקרבות ע"כ כמעט מתדמין, כי מעלת זקנים מושך שייכי בנשיא. כן הענין בקיום הלוך לפניו יתברך דהיינו הקדמת התעוררות ממעשינו, ואז נתוסף כביכול כח בגבורה שלמעלה כמו שאמרו רז"ל כשעושין רצונו מוסיפין כח בגבורה של מעלה ואז העבודה צורך גבוה. זהו מה שאמר על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודינו:
ור' יוחנן מדבר כשאין התעוררות מלמטה רק מלמעלה על דרך (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, ליתן מתנות חנם אף מי שאינו מתעורר, זהו אנו צריכין לכבודו שיעשה מצד רחמיו וחסדיו המרובים חסד חנם. ואז ממשיל לרועה ומביט בצאנו, כי נמשל לבהמות נדמה, ואמר לשון הבטה, כי כל הבטה היא מלמעלה למטה כמו שכתב רש"י בפרשת לך לך בפסוק (בראשית טו, ה) הבט נא השמימה, כי אז התעוררות מלמעלה למטה וההבטה היא מרחוק. והוא ענין (תהלים י, א) למה ה' תעמוד מרחוק. אבל כשהתעוררות מלמטה למעלה, אז מהלך הש"י למטה כמו שכתוב (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם:
נמצא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, אלא מר אמר חדא, ומר אמר חדא. מר מדבר מהתעוררות מלמעלה למטה. ומר מדבר מהתעוררות מלמטה למעלה. ואז מובן מה שאמר רבי ברכיה, ואמרי לה בשם ר' יוחנן וריש לקיש. ר' ברכיה רצה לומר אמר דברי שניהם, כי שניהם דברי אמת וצדק, ומזה יש ללמוד כמה גדול כח התעוררות מלמטה למעלה וכמו שאמרו רז"ל (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה, כי לפי ההכנה שמכין אדם את עצמו כן שורה עליו רוחניות, כי מוצא כסא מוכן למטה. וזהו ענין (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין:
ומזה יתבאר מאמר בבראשית רבה בפרשה זו (צז, א). א"ר עזריא בשעה שבירך יעקב אבינו את יוסף, יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא, בשביל שהוא מלך, עם מאן דקיימן קיימין. אמר להם יעקב אבינו, יראו את ה' קדושיו, אנא מספקא לכוליה, עד כאן:
קשה איך ח"ו יעלה על לבם לחשוד את אביהם יעקב אשר צורתו חקוקה בכסא כבוד להיות בו מדת החנופה, כי לא לפניו חנף יבא, וכי החנופה היא הרעה הגדולה שביותר הרעות. עוד קשה הכפל והאריכות לשון, עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין:
הענין ראו פניו מצהילות, כי חכמת אדם תאיר פניו מלמעלה למטה וקיבל רוח קודש הנאצל עליו מאביו, אז השבטים קנאו בו לשם שמים על דרך (ב"ב כא, א) קנאת סופרים, ואמרם ח"ו דמה שהי' מצהילות פניו יוסף הוא משום שהחניף לו אבינו ביתר שאת, כי דין כל עמא שאצליהם חנופה, אבל חלילה לאבינו כי אינו מכל עמא, רק הוא מבני עליה. אלא ענין פניו מצהילין הוא עם מאן דקיימין קיימין, כי יוסף כבר הכין את עצמו לחכמה ונשפע לו חכמה מרובה כמו שכתוב יהיב חכמה לחכימין:
ויעקב אבינו ע"ה השיב להם, אתם זרע קודש תהיה יראת ה' על פניכם, תכינו עצמיכם ג"כ אז תמשיכו ג"כ ההשפעה העליונה עליכם כי אין מחסור, אף שהמשיך יוסף על עצמו לא נחסר כלום מלמעלה, כמדליק נר מנר ואין הנר הראשון חסר כלום כמ"ש בפרשת בהעלותך. וזהו ענין שרמז להם יוסף עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, ואיך נר אחד יכבה י' נרות כמוזכר ברש"י בסוף הפרשה (בראשית נ, כב):
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט, א). ביקש לגלות להם את הקץ, על כן אמר לשון האספו, כי אי אפשר להקץ שיבא כשיש ביניכם שנאת חנם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת:
גם רמז להם תוכחת מוסר על לשון הרע, מלשון ואסף את המצורע הבא מכח לשון הרע, והמוסר הזה רמז להם מחמת דברי ריבות שהיה ביניהם מכח (שם לז, ב) ויבא דבתם רעה כו':
וזהו מה שאמרו (שם נ, טז) אביך צוה לפני מותו לאמר, וקשה היכן מצינו שצוה כן, ורש"י כתב מה שכתב. אבל כוונתם שאמרו לו שכך היה כוונת אבינו במה שאמר האספו ואגידה לכם כו', שלא יהא בינינו לשון הרע ונהיה כולנו באגודה אחת ובאהבת עולם ובאהבה רבה:
אמרו ז"ל (בר"ר צח, ב) בשעה שרצה יעקב לגלות את הקץ, נסתלקה ממנו שכינה. אמר יעקב שמא יש בכם פסול כו', אמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ומה שאמרו שמע ישראל רצו לומר שמע ישראל אבינו כו':
וקשה לכאורה איך קראו את אביהם בשמו. ואין זה קושיא, כי שם ישראל מורה על גדולה ושררה, וכשקראו אותו ישראל הוא כאלו קראו אותו אדונינו. ומכאן נראה למי שיש לו אב והוא רבו יותר מעלה שיקראנו בשם רבי ממה שיקראנו בשם אבא. וגם כי כבוד רבו קודם לכבוד אביו (כריתות פ"ו מ"ט) על כן יקראנו בשם רבי:
לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה (בראשית מט, י). מצוה לידע פירוש זה הפסוק, בשביל להקהות שיני הפוקרים אשר פוקרים בזה הפסוק. וזה לשון הרמב"ן, לא יסור שבט מיהודה, אין עניינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח, לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה. אבל עניינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל ולו חותם המלכות עד כי יבא בנו. ולו יקהת כל העמים לעשות בכלם כרצונו וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת עמים, עד כאן לשונו:
ורבינו בחיי כתב וזה לשונו, ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל, כי מלת עד במקום הזה כמו לעד ועל כן בא הטעם בעד להורות שאיננו נמשך אחר כי יבא שילה, ומזה תרגום אונקלוס עד עלמא, ותירגם כי יבא שילה דייתי משיחא, והמתרגם עד דייתי משיחא טועה. וענין הכתוב כי בבא המשיח לא תפסוק המלכות מיודא לעד לעולם, והוא כלשון האמור בדניאל (דניאל ב, מד) די לעלמין לא תתחבל, עד כאן לשונו:
ודרך רש"י ז"ל על פי רז"ל הוא, לא יסור שבט מיהודה, מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים על פי המלכות. ומחוקק מבין רגליו, אלו נשיאי ארץ ישראל, עד כאן:
והפוקרים אשר פוקרים ואומרים הלא אין לכם אף זו, דהיינו ראשי גליות ונשיאים, הם לא מבינים דברי רז"ל דברי חכמים וחידותם ומשליהם הנעימים, כי עניינם הוא שענין שבט וענין מחוקק מורים על אנשים גדולים וחשובים, ובדור חכמינו ז"ל שהיה רבן גמליאל נשיא הראה באצבע אלו הם שנתקיים בהם לא יסור וגו'. ואח"כ בכל דור ודור הנמצא לפעמים באיזה מדינה ומדינה אנשים חשובים בחצר המלך ונושאים חן בעיני המלך והשרים, אזי נאמר בודאי אלו הם מיודא ובהם נתקיים לא יסור, וכן הוא בכל דור ודור לא ימנע אנשים חשובים מיודא, ואם אינם במלכות זה, הם במלכות אחר. ואף בעו"ה שנעלם ממנו להכיר את כל אחד מאיזה שבט הוא, מכל מקום ברוך הוא היודע והמקיים את דבריו. וכלל הענין, שלא תפסוק מיודא ממשלה, יהיה ממשלה גדולה או קטנה. ודבר זה יהיה נוהג עד שיבא משיח ואז אליו יקהתו כל העמים וימלוך בכיפה עולמי עד. ורז"ל שאמרו (עי' סנהדרין ה, א) אלו נשיאי וכו' ורבן גמליאל כו', אמרו לפי דורם, וכאלה רבים בדברי רז"ל:
הנה כתיב בנתוץ נבוכדנצר את ירושלים כתיב (מל"ב כה, ט) (וכל הבית הגדול) [ואת כל בית גדול], ובמדרש איכה (פתיחתא יב) אמרו זה ביתו של רבן יוחנן בן זכאי, וכי הפסוק מדבר מרבן יוחנן בן זכאי. אלא הכוונה שבביתו של רבן יוחנן בן זכאי נתקיים ג"כ ואת כל הבית הגדול, אבל היו כהנה וכהנה לרוב, וכהנה רבות במדרש איכה. ובפרק קמא דבבא בתרא (ח, ב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג), זהו רב שמואל בר שילת. וכי קרא ברב שמואל בר שילת משתעי. אלא רצה לומר שגם ברב שמואל בר שילת מתקיים מה שאמר קרא, שמצדיקי הרבים הם ככוכבים לעולם ועד:
יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד). זה לשון הזוהר (ח"א רמב, א), יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, אמר רבי אלעזר, וכי יששכר חמור מיקרי. אי בגין דישתדל באורייתא, קרינן ליה סוס או אריה או נמר, אמאי חמור. אלא אמרי בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במריה כשאר בעירי, ולא אית ביה גסות הרוח, ולא חייש למשכב באתרי מתתקן. אוף הכי יששכר דאשתדלותיא באורייתא נטיל מטולא דאורייתא, ולא בעיט ביה בהקב"ה, ולא אית ביה גסות הרוח כחמור, ולא חייש ליקרא דיליה, אלא ליקרא דמריה. רובץ בין המשפתים, כדאמרינן (אבות ו, ד) ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה:
דבר אחר יששכר חמור גרם רובץ וגו', פתח ואמר (תהלים כז, א) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא. דכל מאן דישתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא. ולא עוד אלא דכפיית לכל פגיעי דעלמא ואחית לון לעומקא דתהומא רבא. תא חזי, בשעתא דעאל ליליא פתחין סתימין וכלבין וחמרין שריין ושאטין בעלמא ואתייהבית רשו לחבלא, וכל בני עלמא ניימי בערסייהו ונשתמתהון דצדיקיא סלקין לאתענגא לעילא. כד אתער רוח צפון ואתפליג ליליא, אתערותא קדישא אתער בעלמא, ואתמר בכמה דוכתי זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההוא שעתא ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבא דתהומא רבא וכפית ליה לחמור ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא. בגיני כך, יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור ונחית ליה מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי מדוריה בין המשפתים בין זוהמי דטפסרי לעפרא:
תא חזי מה כתיב (בראשית מט, טו) וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. וירא מנוחה כי טוב, דא תורה שבכתב. ואת הארץ כי נעמה, דא תורה שבעל פה. ויט שכמו לסבול, למסבול עולה דאורייתא ולדבקה בה יומי ולילי. ויהי למס עובד, למהוי פלח להקב"ה ולתדבקא ולתשא גרמיה ביה:
ר' שמעון ור' יוסי ור' חייא הוו קא אזלי מגלילא עילאה לטבריא, אמר ר' שמעון ניהך ונשתדל באורייתא, דכל מאן דיכול לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל, אתחייב בנפשיה. ולא עוד דיהבין ליה עולא דארעא שיעבודא בישא, דכתיב ביששכר ויט שכמו לסבול. מהו ויט סטא, כמה דאת אמרת (ש"א ח, ג) ויטו אחרי הבצע. מאן דסטי אורחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאורייתא, מיד ויהי למס עובד, עד כאן לשון הזוהר:
הרי לך דין תלמיד חכם, אם הוא מתנהג כראוי לתלמיד חכם שיתעסק בתורה תמיד בכל עת ורגע שיש לו פנאי, ועוסק בתורה בלילה הרבה, לזה יש דין תלמיד חכם להיות פטור ממסים ועולים והכל מתעסקים בצרכו. אבל אם הוא תלמיד חכם ומבקש מנוחה ואינו עוסק בתורה בעתות שיוכל לעסוק, רק בוחר במנוחה, אז דינו להיפך יהיה למס עובד ולהכביד עליו עול המסים כהא דתנן (אבות ג, ה) כל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות:
אנא שא נא פשע עבדי אלהי אביך (בראשית נ, יז). ראה נא ואביטה עד כמה חיוב המחילה בחטא שבין אדם לחבירו. ראה נא אלו הגדולי עולם שבטי י"ה אשר הם מלאכי אלהים, איך עשו הכנעות ויפלו לפניו ארצה ויאמרו הננו לך לעבדים. ומה יעשה הדיוט החוטא נגד חבירו בהוצאת דיבה ובהכאה וכיוצא בזה או דברי מסה ומריבה. ואף שחבירו מרוצה, על כל זאת צריך תשובה שימחול לו הקב"ה. והשבטים הקדושים אף שפייסו את יוסף, מכל מקום היה חטאתם שמור עד נקמת עשרה הרוגי מלכות גדולי ואבירי ישראל. זה שרמז יוסף במה שאמר (שם כא) ועתה אל תיראו אנכי וגו', רמז עתה אין לכם לירא, אבל באחרית הימים תיראו, כי יוסף ראה דבר זה ברוח הקודש, ומכל מקום תנחומין של יוסף הם תנחומין:
גם הוא יקדים לעתיד, כי בא יבא משיח בן יוסף קודם משיח בן דוד. ועל זה בא הרמז (ישעיה סו, יח) יוסף ה' שנית ידו לקבץ, קיבוץ כל ישראל לא היה אלא במצרים. מבבל לא עלו רק אלפים וד' רבוא, ורוב ישראל גלו בלחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי. ולעתיד כימי צאתנו ממצרים כן יראנו נפלאות, לקבץ כל ישראל, ואז יקויים מה שאמר יעקב אבינו האספו וקבצו. רומז על מה שנאמר (ישעיה יא, יב) ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יודא יקבץ אמן וכן יהי רצון:
נשלם פרשת ויחי. בעזרת כי הוא אמר ויהי