שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
עשרת הדברות · מסכת מגילה
נר מצוה
עמוד הצדקה
נסמוך עמוד הצדקה לפורים כי בו נצטוו ביתר שאת על מתנות לאביונים
ענין ד' פרשיות ופורים
בד' פרשיות צריך להיות אזני כל העם אל הש"ץ בקרות הפרשה מספר תורה שישמעו מפיו ויש מהם שהוא מדאורייתא כמ"ש התוס' בפ"ב דמגילה (יז, ב), וכן בסמ"ק חשיב עשה לזכור מעשה עמלק והיא פרשת זכור וכו'. על כן כתב מהרי"ש אותם שאינם יכולים לבא למניין לפרשת זכור יש להם ליזהר לאמרה בניגון ובטעמים ובתוס' פרק היה קורא (ברכות יג, א) כתבו, דפרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא, הביאו הבית יוסף באורח חיים סימן קמ"ו ובסי' תרפ"ד. ומהר"ש ז"ל כתב בספר חכמת שלמה דטעות הוא, ומחק פרשת פרה. יהיה מה שיהיה מכל מקום הד' פרשיות על כל פנים על כולם חל החיוב מדרבנן לשמוע קריאתם בתורה וחמיר יותר מקריאת הפרשיות של כל השנה שחיובן ג"כ בציבור מכל מקום אם יש עשרה דצייתי דהיינו החזן ותשעה עמו אז יש איזה היתר לאחריני לעסוק בתורה כמו שנפרש אבל באלו החיוב מוטל על כל ישראל לשמעם מקצתם דאורייתא ומקצתם דרבנן ועתה אפשר ענין של כל השנה גרסינן בפרק ואלו נאמרין (סוטה לט, א) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדברי תורה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר כי עמדו ולא ענו עוד והא דאיתא בפ"ק דברכות (ח, א) רב ששת מהדר אפיה וגריס פירוש בשעת קריאת התורה פרש"י שיהי' גורס בלחש דהא דאמרינן שאסור לספר היינו דוקא בקול רם לפי שמונע אחרים מלשמוע אבל בלחש שרי ובעל הלכות גדולות פירש, הני מילי דאסור לספר בדליכא עשרה דצייתי לספר תורה אבל אי איכא עשרה דצייתי שפיר דמי ורב אלפס פי' דווקא רב ששת שתורתו אומנתו אבל איניש אחריני אסור ובהג"ה אשיר"י בפ"ק דברכות כתב אהנך תירוצים אם יש שם עשרה השומעים קריאת התורה אבל אם אין שם כי אם עשרה עמו אסור למהדר אפיה שצריך שיהיו עשרה שומעים ס"ת כו' הרי שכל ההיתרים אינם אלא בדאיכא עשרה דצייתי לספר תורה. ורש"י לא התיר אפי' בדאיכא עשרה אלא בלחש אבל בקול רם אסור וע"ז אמרו בפרק ואלו נאמרים כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדברי תורה ובה"ג סבירא ליה כיון דאיכא עשרה אפי' בקול רם מותר וההוא דאלו נאמרים מיירי בדליכא עשרה ורש"י ס"ל זה לדוחק לאוקמי ההוא דאלו נאמרים בדליכא עשרה דהא סתמא אמר כיון שנפתח ספר תורה אסור כו' אלא מיירי בקול רם ולהרי"ף אין שום היתר אפי' בדרכים הנ"ל אלא למי שתורתו אומנתו אבל לכל הדיעות עכ"פ צריך להיות עשרה דצייתי דאל"כ נתבטל ח"ו תקנות הקדמונים לקרוא בתורה בציבור גם כל הברכות יהיו לבטלה ואפי' ההיתרים הנ"ל בדאיכא עשרה כתב הבית יוסף שם סי' קמ"ו וזה לשונו וכל מיני היתרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור שהיא מן התורה בעשרה כמבואר בדברי הרא"ש פ"ג שאכלו ובדברי סמ"ק והתוס' ר"פ היה קורא כתבו דפרשת זכור ופרשת פרה הוו דאורייתא, עכ"ל. כלומר דשם צריכים כל הציבור לשמוע ולי נראה אפי' בשאר פרשיות שהם דרבנן גם כן הכי והם עדיפים מפרשיות של כל השנה שיש בהם צד היתר אבל לאלו אין צד היתר כמו בפרשת זכור דהא כל הד' פרשיות בחדא מחתא מחתינהו וכל תיקון דרבנן בהם הוא כעין תיקון דאורייתא ומי יתן אפי' בכל השנה החרש יחריש ובשעת קריאת התורה ולא ישגיחו בהתירים הנ"ל. וכן משמע בשבולי הלקט שהביא הבית יוסף שם וזה לשונו, מצאתי כתוב בשם רבינו שמחה, האידנא אמאי נהוג לקרות ולעיין בספרים בעוד שהם קורים. ויש לומר דדוקא לספר אסור כדי שלא יהיו נטרדים שאר השומעים אבל לקרות בלחש שפיר דמי. מיהו תימא לרבי שגם הוא מצווה לשמוע קריאת התורה דכתיב ואז ניכל העם אל ספר התורה, ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקורין. הילכך נראה דאסור, עד כאן לשונו. ושבילי הלקט ודאי ס"ל כתירוצא דרב ששת כמ"ש רבינו יונה בפ"ק דברכות וזה לשונו, ואית דמפרשי דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב א"א יכול לאמרן בע"פ אבל אדם אחר שרואה וחייב בקריאת התורה אסור לספר כו' ע"כ אני אומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שלא ישגיח בהתרים הנ"ל אפי' כל ימות השנה ולא יסיח שמיעתו מקריאת הש"ץ מתוך הספר תורה:
כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין כדאיתא במסכת חגיגה (ז, ב) בענין עולת ראיה וחגיגה שאינה באה מהמעשר אלא מהחולין, וכן נ"ל לענין פורים שנוהגים במחצית השקל ומכל שכן משלוח מנות ומתנות לאביונים שהוצאה זו יוציא אדם משלו ולא ממעות מעשר שלו. וכן מצאתי כתוב וזה לשונו, ודוקא משלו כאשר השיב מהר"י מולין דבמעות מעשר לא נפיק ידי מתנות לאביונים. ומזה נראה לי באותן המקומות שנותנים קצבה מכל נפש לחזן קודם קריאת המגילה מעות פורים בזה לא נפקי ידי מתנות לאביונים כי הוא בכלל השכירות ואם לא יתן הקצבה ההוא היה צריך להרבות שכירות החזן ואם כן הוא הצדקה תהיה לנו ולא לעניים אלא צריך ליתן בלאו הכי כפי נדבת מסת ידו ע"כ אמנם כשהפריש כפי מסת ידו ורוצה להוסיף נראה דמותר להוסיף ממעות מעשר שלו:
מצות קריאת המגילה חמורה ודוחה מצוה מהתורה והיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה והעולם אין נזהרין בה לראות ולקרות מהמגילה הכשירה הכתובה בספר ובדיו ובכל הלכותיה או לשמוע אותה כולה מפי הש"ץ הקורא אותה ממגילה כשירה רע עלי המעשה אשר נעשה כי צעקת העם מרובה בבית הכנסת שאי אפשר לשומעה כולה מהש"ץ יש אשר מסודר לפניהם חומש וקורין מתוך החומש נמצא אלו האנשים אינם מקיימים מצות קריאת המגילה אשר היא מצוה עוברת ואין לה תמורה בכל השנה ונמצא זה עוקר המצוה הזאת מעיקרא ע"כ יתעורר האדם ויתן אל לבו דבר זה יעשה א' משתים או ילך ויעמוד אצל החזן כשקורא המגילה או יהיה לו מגילה כשירה כתובה פתוחה לפניו ויקרא ממנה:
כשמברכין על קריאת מגילה ושהחיינו יכוין שיוצא בברכות אלו גם על סעודת פורים שיאכל ומצות משלוח מנות כו' כי סעודות פורים ומשלוח מנות הם ג"כ מצות מדברי קבלה וראוי היה לברך עליהם אקב"ו כו' ושהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי כמו שמברכין אנר חנוכה ואקריאת מגילה רק שהברכות של המגילה קאי על קריאת המגילה. ועל קיום מ"ש במגילה דהיינו הסעודה ומשלוח מנות כו' כמו שהחיינו בקידוש יום טוב סוכות קאי גם על הסוכה על כן צריך השומע הברכות לכוון גם על זה:
יש בחוצה לארץ כרכים גדולים וישנים ערים גדולות ובצורות ויש להסתפק בהם אולי היו מוקפות חומה בימי יהושיע בן נון על כן ראוי ליחיד אשר יראת אלקים בלבו להחמיר על עצמו ולקרות המגילה ממגילה כשירה גם בליל ט"ו ויום ט"ו רק יקרא אז בלא ברכה וכבר רמזתי שראוי להיות אדם ירא וחרד במצות ומכל שכן במצוה העוברת כלומר שאינה נוהגת אלא פעם א' בשנה ראוי להיות זריז בה כהנה וכהנה:
פורים מותר לעשות מלאכה ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושים והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם ובהג"ה מיימוני בשאלת' כתב, דמאן דעביד עבידתא באתרא דלא נהיגי משמתין ליה עכ"ל. וכתב הכלבו וזה לשונו, וכבר כתבנו למעלה שאסורים בעשיית מלאכה בקבלת מנהג על כל ישראל ואין לזלזל על המנהג כיון שפשט איסורו בכל ישראל אמנם בניין של שמחה כגון לבנות בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון הנוטע בורנקי של מלכים מותר וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשט המקראות שאדם שמח בהן פקודי ה' ישרים משמחי לב ואגרת של שאלת שלום וכותב בספר זכרונות וכן כל דבר שאינו צריך עיון נראה שמותר, עד כאן לשונו. ובמהרי"ל אמהר"ש שלמאן דאמר שפורים אסור לעשות בו מלאכה אסור ג"כ לכתוב בשני הימים דכתיבה היא מלאכה גדולה ומהרי"ל היה כותב תשובות על שאלות אשר שאלו לו בשעה שהיה מיסב על השלחן בסעודת פורים, עכ"ל:
ובתרומת הדשן, מה שנוהגים לעשות כמה מלאכות בפורים בתפירה וציורים וכמה מיני מלאכות לצורך פורים, יפה הם עושים או לא. תשובה יראה דשפיר דמי והכי מוכח בפרקא קמא דמגילה (ה, ב) דמשני לעולם נהוג איסור מלאכה אפילו באתרא דרבי אלא רבי נטיעות של שמחה נטע אלמא אע"ג דמלאכה גמורה היא לשם שמחה מותרת וכל שכן נדון דידן אפילו אם תמצא לומר מאתרוותא דנהוג שלא לעשות מלאכה בפורים אך קשה לי דבאשיר"י פרק שני דמגילה מייתי ירושלמי (פ"ב ה"ב) אהא דתנן היה כותבה כותבה ודורשה הדא אמרה דפורים מותר בעשיית מלאכה פירוש מדשרי לכתוב המגלה והשתא לפי סברתו דלעיל היכא מוכח דשרי במלאכה דלמא משום דמלאכת שמחה היא לא אסור כלל דודאי כתיבת המגלה שהיא עיקר מצות פורים טפי חשיבה מלאכת שמחה ממלאכה שעושים לשמחה תחבולות מיהו נראה דלא בעי לאודועי אלא שלא קבלו עליהם י"ט ממש כדאיתא בגמרא דאי היה י"ט ממש ודאי היה אסור, עכ"ל:
ריב גדול היה לי עם מקצת קהילות בחוצה לארץ שאוכלין הסעודה אחר מנחה ועי"ז מבטלין התמיד ואין קורין לבית הכנסת לתפילת ערבית ויש שתים רעות חדא לבטל תפילה בצבור וחטאת הקהל הוא. ועוד העם משתכרין ושוכחין תפילת ערבית שהאידנא קבלוה לחובה וגם ק"ש שהוא דאורייתא וכי ביום הזה שנתקיים ליהודים היתה אורה זו תורה יעשה עקירה הייטב בעיני ה'. על כן לא יפה בעיניה מנהג להקדים תפילת מנחה ולעשות אחר כך הסעודה אף שכתב רמ"א כן רק יעשה כמנהג הקהילות ההם להתפלל מנחה ומעריב ביחד והם עושים הסעודה מקודם וזריזין מקדימים ובבוא עת התפילות כפי מנהג הקהילות ההם. אזי יקרא השמש לב"ה כמנהגו דבר יום ביומו ולא ישנו ואף שהעם באמצע הסעודה של שמחה ומשתה יכולין לילך לב"ה להתפלל ואין צריך לברך ברהמ"ז כמו שהיא הסכמת תוס' במסכת חולין פרק כיסוי הדם ריש דף פ"ז וזה לשונם, משתה וברוכי בהדי הדדי לא אפשר מכאן היה אומר הר"ר יום טוב (קב, א) דאם עמד מאכילתו ולהתפלל כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר ואין נראה דלא דמי כלל משום דהכא הב ונבריך הוי גמר דבר והוי הפסק וכן כסוי אי לא דאפשר בהדי הדדי אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה דאטו אם בירך אדם בסעודה על הרעמים או אפי' בפ"ה יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן בערבי פסחים דאם הניחו מקצת חביריו ועקרו רגליהם לילך לב"ה כשהם חוזרים אין טעונים ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אע"פ שהתפלל בנתיים, עכ"ל. וכן הסכמת הפוסקים ואף אם איזה יחיד הוא טרוד מאוד בסעודתו ובמשלוח מנות ואינו יכול לילך לב"ה מכל מקום יהיה לו לזכרון להתפלל כשיקרא השמש ואז יתפלל בשעה שהציבור מתפללים. וכל מי שמקדים ומזרז ביותר לעשות הסעודה בהשכמה הוא משובח בעיני וכן כתב מהר"ר איסרל"ן שהוא ורבותיו נהגו בכל השנים עיקר סעודה שחרית וטעמא דמסתבר הוא דהא זו הסעודה היא נגד סעודת אסתר שעשתה על המלך ובודאי היתה הסעודה בעת שדרכן של המלכים לאכול ובסעודה זו נתלה המן ונתנו הקדמונים סימן וישבות המן ממחרת כלומר המן נתלה במחרתו של פסחהגה"ה שהוא יום שני בעת העומר כדאיתא ברבות מגילה (אסתר רבה י, ד) שאמר לו המן מלי קומץ עומר שלך כו' וסימנא מילתא שאמר ממחרת נתלה שמע מינה שסעודת אסתר היתה במחרת על כן ירא שמים ישמח בשמחה של מצוה ויתחיל סעודתו במחרת בזמן הסעודה וישב בשמחה ובטוב לבב עם ריעיו ואוהביו ועניים יהיו בני ביתו ויגיל בשמחת מצוה הנ"ל כל היום ובהגיע זמן מנחה ומעריב יתפלל בכוונה ואם משכה סעודתו עד תוך הלילה כתב הרא"ש ז"ל שאין אומרים על הנסים אבל הגהות מיימוני כתב בפ"ב דהלכות מגילה בשם מהר"ם שצריך לברך על הנסים כדאשכחן רב צלי של שבת במ"ש וכ"כ באורח חיים בשם הר"י מקורביל ומהור"ר אייזיק טירנא כתב מידי דהוה אסעודה שלישית של שבת שמשכה בלילה שמזכירין שבת ה"נ על הנסים הואיל והתחיל ביום ולא התפלל ערבית ואם שכח על הנסים אע"ג דבתפלה אין מחזירין אותו בסעודות פורים מחזירין אותו כן פסק הגאון מהר"ש ז"ל בתשובותיו בשם גדול בדורו מהור"ר יעקב פולק סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא פי' בליל י"ד אף שהוא בין מגילה למגילה לא יצא ידי מצות סעודה כי אם ביום כדמות סעודת אסתר וכתב הכלבו בסי' מ"ה כי יש נהגו שלא לאכול בשר בלילה ההוא שלא יטעו ויחשבו שהוא סעודת פורים, עד כאן:
לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, ומשלוח מנות הוא שתי מנות של בשר או ב' מיני תבשיל או שתי מיני אוכלים כך כתב בעל תרומת הדשן בשם הרמב"ם בסי' קי"א וכן הוא בשלחן ערוך בסי' תרצ"ה וזה לשון מהר"י סג"ל שטוב לשלוח מנות פי' דוקא מיני מאכל או משקה ודוקא בשר ודגים מבושלים שכן משמע פ"ק דביצה דלב"ש לא מתקרי מנות בע"א, עכ"ל. ק"ל דשתיי' בכלל אכילה כדאיתא בפ"ג דשבועות והביאו תרומת הדשן בסי' ל"א. ע"כ מי ששולח לחבירו מנה אחת של אוכל ועמו כוס או צלוחית של משקה יין או שכראו דבש שקורין מע"ד קיים בזה ומשלוח מנות וכן פסק בהדיא בעל תרומת הדשן בסי' קי"א עיין שם:
ולי נראה דזו א"צ פני' דהוא תלמוד ערוך בפ"ג דמגילה דגרסינן שם (ז, א) תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו ב' מנות לאדם א' וכו' עד ר' יודא הנשיא שלח ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא ותלתא גרבי דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות וגו', עד כאן לשון הגמרא שם:
מצוה לשמוח בפוריא אבל יהיה של מצוה לא הוללות וסכלות. והרמב"ם כתב, מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות איש לרעהו שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמוח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלה דומה לשכינה שנאמר להחיות לב נדכאים, עד כאן לשונו:
ומצאתי כתוב ואף אותן המשתכרין יהיה כוונתם לשם שמים כדי לזכור הנס שבא במשתה היין ולא כאותן המשתכרין כדי למלאות גרונם כאשר ראיתי רבים בני אדם אשר המהביין שגו פקו פלילי' ומרבים בימי הפורים האלה לעשות שחוק וקלות ראש ואינם חוששים להתפלל בימים האלה ואדרבה מרימים קולות בשעת התפלה לקריאת מגילה ומערבבים החזן עד כי קולו לא ישמע גם באכלם לבם ועיניהם שם על מעדניהם ולא נשאו את ראשם לא הביטו העולם העליון אשר ה' אלהי ישראל בא בו ולא יחושו לא על נטילת ידים ולא על ברכת המוציא ולא על ברכת המזון עד כי נדמה לרוב המון שבשני הימים האלה היתר לכל אדם לפרוק עול תורה ומצות מעליו וכל המרבה להיות משוגע הרי זה משובח וכל זה הוא בלי ספק רע ומר והוא עון פלילי כי לא הותר לנו רק שמחה לא שחוק וקלות ראש וכל המבטל תפלה ואינו שומע מקרא מגילה מלה במלה הרי זה חוטא ומתחייב בנפשו ואי אפשר לכל אשר בשם ישראל יכונה לפרוק מעליו עול מלכות שמים אפילו שעה אחת ולא מצינו לראשונים שהיו מתעסקים בקלות ראש בפורים ח"ו אבל בדברי מצוה היו מתעסקין כמו שאמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין (יב, ב) מכדי מפוריא עד פסחא תלתין יומין ובפורים דרשינן בהלכות פסח כו' הרי שביום הפורים היו דורשין בהלכות פסח והנה ביום ט"ו נצטוו לישב בכל עיר להזכיר לכל אדם לתת מחצית השקל גם מהרי"ל היה כותב תשובה על שאלה בפורים ולא היו ח"ו מבטלים שמחת פורים אבל זה דרכם היו מתפללים תפלתם בבית הכנסת ככל דיני תפלה ובכוונה הראויה כבכל שאר הימים והיו שומעים קריאת מגילה מלה במלה מפי החזן ולא משיחים אפי' שיחה קלה והיו מחלקין צדקה איש כפי מסת ידו בשמחה ובטוב לב והיו הולכים לבתיהם והיו אוכלים ושותין ומדקדקים בנטילת ידים ובברכת המוציא ובברכת המזון שמחים בזכרם את כל הנסים אשר עשה ה' לאבותינו ומשבחים לשמו הגדול אשר בכל דור ודור מפליא חסדו עמנו ושמחים בתלמוד תורה כמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. וקודם כל השמחה מטיילים בשמחת לימוד תורה כדדרשינן (מגילה טז, ב) ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה כלומר אחר כך שמחה וחוזרין ומתפללין בכוונה ובשמחה וכי יחזרו לקרות המגילה ישמעו בכונה ובלי הפסק שום שיחת חולין ח"ו והכל בעבודת ה' וביראתו כמו שאמר (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכל היוצא בעקבי הרועים לעשות את כל המעשים האלה על פי דרכם כמוהם יהיו צאצאי מעיו וכל אשר חפץ ה' בידו יצליח וה' הוא האומר אליך לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלהים את מעשיך ע"כ. בתרומת הדשן כתב וזה לשונו מצאתי בהעתק תשובה אחת וז"ל שמעתי מהרר' טובי' בשם ריב"א בכל מאכל שלוקחין החברים זה מזה אפי' שלא ברשות משום שמחת פורים בשעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהן שתי לילות ויום אחד אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה ואין להזמינו לבית דין ואין חוששין עליו ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר עכ"ל ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם ועיין בחושן משפט בדיני נזיקין סי' שע"ה בשלחן ערוך בתשובת ר"י מינץ סי' י"ו כתב דמותר ללבוש פרצופים ולשנות בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך מאחר שאין מתכוונים אלא לשמחה בעלמא ה"ה לבישת כלאים דרבנן אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה ללבוש כלאים אפי' דרבנן או לחטוף מחבירו שלא ברשות כי זה הוא שמחת הוללות וכבר כתבנו לשמוח בשמחה של מצוה:
ענין צדקה ומעשר
מעלת מצות צדקה וחיובה הגדול להיות נזהר בה יותר מכל המצות ובכל עת ובכלשעה וגודל עונש המתרשל בה ושכרה המרובה בעה"ז ובעה"ב וע"י זוכה ורואה פני שכינה. ודיני הצדקה וכמה מעלות זו על גב זו בסדר נתינתה הלא הכל כתוב בספר הישר בתלמוד ובפוסקים ובמדרשים ובספרי המוסר והכל גלוי ומפורסם:
באתי להזהיר באיזה דברים שהרבה המוניים אינם נזהרים דהיינו שמקיימין מצות הצדקה. אבל אינן מקיימין מכשירי המצוה והם אלו א' ליתן הצדקה בסתר ואם הוא נותן ליד עני יתנהו לו בתחבולה ובאופן שלא יכלם ולא יבוש ב' בסבר פנים יפות ולהראות לו אהבה לא כאותן הנותנים במריבה ח"ו. ג' כל חלב לה' רצוני לומר יתן לו מהמובחר כתב הרמב"ם בהל' איסורי מזבח (פ"ז הי"א) הרוצח לזכות לעצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו וה"ה בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו כסה ערום יכסהמן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' עכ"ל. ד' אשרי משכיל אל דל כתיב (תהלים מא, ב), הפי' כי יש הרבה עניים חשובים בני בשת שסובלים הרבה דוחקים ואינם מגלים את עצמם אבל צריך אדם להשכיל מעצמו ולבחון על בני אדם כדי שיתבונן מי הוא דל ויתחיל הוא עמו מאליו אל יתפאר בצדקה כתב הסמ"ג צריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן ואם מתפאר לא דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן אלא שמענישין אותו דתניא בפ"ק דב"ב (י, ב) נענה ואמר ר"נ צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת צדקה וחסד שאומות העולם עושים חטא הוא להם שאין עושים אלא להתיהר וכל המתיהר נופל בגיהנם ע"כ:
הצדקה שעושות הנשים רצויות להקב"ה יותר מהצדקה שהאנשים עושים משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבת ריפתא לעניא ומקרבא הנייתא כדאיתא במסכת כתובות פרק מציאת האשה (סז, ב), ובמסכת תענית פרק כיצד סדר תעניות (כג, ב). ואחת מעשר התקנות שתיקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה (ב"ק פב, א), כדי שתהא הפת מצויה לעניים בבואם לביתו בבוקר למען תהיה להם מן הפת החמה ותתן להם מן היבשה אבל מכל מקום אם ידעה שלא ניחא ליה לבעלה אין לה ליתן בלא רשותו והמקבל ממנה ה"ז גזל אבל בסתמא מקבלין מהן דבר מועט דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על דבר מועט כו' וכמה הוא דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותן כדאיתא בסוף מסכת ב"ק (קיט, א) גבאי צדקה לוקחים מהן כלומר מן הנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי כלומר שרשראות וצמידי זהב וקבל מינייהו אמר ליה רבה תוספא' והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה אמר הנהו לבני מחוזא דבר מועט נינהו ולכן נכון לכל איש ישראל ליתן רשות לאשתו ליתן צדקה כפי רצונה הואיל וצדקות שלה רצויות ויהא שכר ויותר הואיל והדבר תלוי בו:
מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו אבל מי שאינו עבריין אף שהוא עם הארץ מחויב להחיותו וההוא עובדא דרבי בפרק השותפים (ב"ב ח, א) שהיה מצטער שנתן פתו לע"ה כתב הריטב"א בפ"ק דבתרא מסתברא בכה"ג שהיו שני בצורת ומה שהיה לע"ה יחסר לת"ח אבל ודאי בלאו הכי חייב להחיותו וכן נמי מסתברא דאפי' בכה"ג אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אע"פ שהוא ספק אם יחסר לת"ח כו'. ונראה לי אפי' מי שיש בו איזה מידה או הנהגה מגונה. אבל מקיים שאר מילי מחויבין להחיותו אבל יזהירו להוכיחו ולהדריכו בדרך הישר ואפשר דזה רמז ר' יונתן בן עמרם בעובדא דר' הנ"ל שאמר פרנסיני כעורב וככלב הזכיר ב' אלו שחטאו כדאיתא בפרק חלק (קח, ב) ג' שמש ובתיבה ושנים מהם היה העורב והכלב ועל כל זאת פרנסם נח בתיבה וק"ל:
בפ"ק דבבא בתרא (ט, א) א"ר אליעזר גדול המעשה יותר מהעושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ובטור י"ד סי' רמ"ט כתב שכרו גדול כשכר הנותן. ויש מגיהין בטור משכר הנותן וכן הוא בשלחן ערוך משכר הנותן ואז הוא כדברי ר"א אבל לי נראה שאין להגיה כי יש לשאול טעמא מאי יהיה שכרו של המעשה מרובה מהעושה עצמו אלא הענין הוא דהעושה אינו יכול לעשות יותר ממה שיכולתו לעשות אבל המעשה יכול לעשות כמה וכמה בני אדם בלי שיעור. נמצא אתה למד שהמעשה אחד ליתן עשרה זהו' אין שכר ויותר מהעושה והלואי שיהי' שכרו כעושה וע"ז אמר הטור שכרו גדול כנותן אבל אם אח"כ מעשה עוד כמה וכמה בני אדם אז שכרו הרבה מאוד על כן יהיה אדם נותן לפי כחו ויהיה מדתו גם כן לעשות הרבה בני אדם לדבר על לבם או באיזה ענין שיהיה שיגרום שיתנו הרבה ואז שכרו הרבה מאוד:
תנן (אבות א, ה) ויהיו עניים בני ביתך. לשון הטור מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה עכ"ל. אבל ידבר עמהם בנחת ובהגיע עת האוכל ינהג בהם כבוד להאכילם על שלחנו ובספר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו רבש"ע אני לוקח אילו ולא אחרים לקיים ציוויך וחי אחיך עמך. וכן כל דבר שבעולם אף שהאדם עושה בשביל עצמו אם יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה. למשל אדם הזן בניו ובני ביתו הקטנים שכללוהו רז"ל (כחובות נ, א) בפסוק עושה צדקה בכל עת אף שהאדם עושה מחמת כרחם אב על בנים מכל מקום ישים במחשבת ורצון הש"י:
יש מפזר ונוסף בפ"ק דגיטין (ז, א) אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה ואמרו במסכת כתובות (סו, ב) מלח ממון חסר. ומכל מקום אסור לאדם לנסות את הש"י בזה כמ"ש לא תנסון את ה' ולא שרי לנסות אלא במעשר תבואה כדאיתא בפ"ק דתענית (ט, א), אבל בצדקה לא ונראה אפי' במעשר כספים נמי לא דהיכא דגלי הפסוק דשרי לנסות זה דהיינו במעשר תבואה שם מותר אבל היכא דלא גלי בהדיא הוא בכלל הלאו דלא תנסון. והטור י"ד סימן רמ"ז כתב וזה לשונו הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד כדכתיב מהחל התרומה לבא לבית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ברך את עמו וכתיב הביאו אתה מעשר אל בית האוצר ויהיה טרף בביתו ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי עליכם ברכה עד בלי די ואמרו חכמים (תענית ט, א) בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה כדכתיב (מלאכי ג, י) ובחנוני נא בזאת, עכ"ל. משמע לכאורה מדבריו דאפי' בצדקה מותר לנסות וזה דבר תימא. על כן נראה דגם הטור ס"ל דבצדקה אסור לנסות ואף שכתב הדבר בדוק ומנוסה ר"ל העין רואה שהוא ע"כ כך וכמו שהעיד שהמע"ה (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף אבל לעשות כן ולנסות זה אסור. והראיה שהביא מהחל בתרומה כו' ואח"כ ממעשר זה לא הביא רק להראות השפעת הש"י למפזרים שמוסיף עליהם והא ראיה ששם היה עד לרוב ומכל מקום גם בצדקה עושה הקב"ה כן אבל לא התיר להאדם לנסותו רק במעשר ודיקא נמי דכוונת הטור כן שהרי בענין הצדקה לא כתב דמותר לנסותו רק כתב הוא בדוק ומנוסה רק בענין מעשר הביא לשון הגמרא שמותר לנסות והגאון רמ"א בשלחן ערוך (רמז, ד) בהגהותיו שהעתיק דברי הטור דמותר לנסות אף בצדקה לא נראה לי:
ומכל מקום זה יכול אדם לעשות כשנותן צדקה להתפלל להקב"ה שלא יבוא הוא וזרעו לידי מידה זו כדאיתא במס' שבת פרק שואל (שבת דף קנ"א) תניא ר' אליעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מידה זו שאם הוא לא בא בנו בא ואם בנו לא בא בן בנובא שנאמר כי בגלל הדבר הזה תניא דבי רבי ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם ע"כהגה"ה במסכת שבת פרק במה אשה (סג, א) אמר רשב"ל גדול המלוה יותר מהעושה צדקה והמטיל לכיס יותר מכולם. זה לשון התוספות בפ"ק דתענית ריש דף ט' הכי איתא בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר ריבית ופרקמטי' וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוי מצי למימר את תבואתך מאי את כל לרבות ריבית ופרקמטי' וכל דבר שמרויח בו עכ"ל. וגרסינן באלה דברים רבה (תנחומא תבוא ד') ברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה א"ר יצחק שלא יאמר אדם אלו נתן לי הקב"ה שדה הייתי מוציא מעשרות מתוכה. אלא אם אין לו שדה יתן ממה שיש לו בעיר. נ"ל גם מירושה שירש מאביו צריך ליתן אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מכל מקום עתה שזכה הבן בהם למה לא יעשר ממה שזימן לו הש"י דלא שייך לומר דהבן קם במקום אביו דהא רשות בן רשות אחר דאפי' בחיי אביו יכול אדם לומר לזכות עירוב ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו כי אין ידו כיד אביו ומכ"ש השתא שמת אז הוא רשות אחר תנן במסכת שקלים (פ"ד, ה"ב) רבי עקיבא אומר אין משתכרין משל הקדש ולא משל עניים והלכה כר' עקיבא וטעמיה דלמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה ע"כ נראה דיותר טוב שיונחו מעות מעשרותיו בטילים ולא ילוום בריוח אם לא שהוא איש אמיד ואף אם ילוום על ריוח יוכל ליתן לעני משלו ויהיה לוה ואח"כ יפרע ממעשרותיו. מעות מעשר שביד אדם יראה שיחלקנו לעניים בחייו כי אם מת אדם ונשאר מעות מעשר נראה בעיני שאין היורשים יורשים אותו רק זוכים בו גבאי צדקהו סברתי היא לפי מה שאוכיח לפסוק ההלכה שטובת הנאה אינה ממון ואף הוא בחייו לא היה לו במעות מעשר רק טובת הנאה וזה אינו ממון להורישו ליורשיו ומיד שמת טובת הנאה זו פרחה כי לא היה אחיזה לטובת הנאה רק לבעל המעשר וכשמת אז נתבטלה והמעשר הוא של העניים וזוכים בה גבאי צדקה שהם יד עניים בשלמא אם היתה טובת הנאה לבעלה נחשבת לממון היה ביכולת להורישה אבל מאחר שאינה ממון א"כ כשמת אין בה ממש. והוכחתי שטובת הנאה אינה ממון היא מהא דאיתא במסכת קדושין סוף פרק האיש מקדש (נח, א) על המשנה המקדש בתרומות ובמעשרות כו' הרי זו מקודשת ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון ומוקי למתני' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אביאמו וס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי ומוכח שם בכל הסוגי' דטובת הנאה אינה ממון. אמת שהרא"ש הביא דברי ר"ה שכתב וזה לשונו אע"ג דסלקא שמעתתא דטובת הנאה אינה ממון קיימא לן דממון היא דהכי אסיק רבא למתני' דקונם כהנים ולוים נהנים לי בפרק אילו נדרים (נדרים פד, ב) דטובת הנאה ממון ומילתא דרבא עיקר וכן הלכה עכ"ל. וכ"כ הר"ן בשמו. אבל דברים אלו יש לתמוה עליהם דהא מצינו בפ"ק דמציעא דף י"א דרבא אית ליה טובת הנאה אינה ממון בעובדא דר"ג וזקנים שהיו באין בספינה ואמר ר"נ עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע כו' ע"ש בסוגיא הפילפול ואמר רבא שפיר עבוד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר להקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון ה"נ טובת הנאה אינה ממון כו' הרי דס"ל לרבא טובת הנאה אינה ממון ומההיא דפרק ד' נדרים אינה ראיה למי שמעיין שם בסוגיא דף פ"ד פ"ה במתני' דכהנים לויים נהנים לי כו' דמקשה רישא לסיפא דברישא משמע טובת הנאה אינה ממון ובסיפא משמע דטובת הנאה ממון ורב הושעיא מוקי רישא וסיפא בתנאי הא רבי והא רבי יוסי בר יודא כו' ואח"כ אמר שם תלמודא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון ומוקי פלוגתייהו בטעם אחר ומתני' לא מתרצא ואתי רבא ומתרץ למתני' דהמתני' סבירא לה דטובת הנאת ממון ולא קשיא מידי. כך אמר רבא בפירוש המשנה. אבל רבא ס"ל דלא כהמשנה רק כאידך תנאי דס"ל טובת הנאה אינה ממון ואז לא קשיא דרבא אדרבא. ובפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ו) לימא בטובת הנאה קמיפלגי דר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון ור' יהושיע סבר טובת הנאה אינה ממון. לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי כו' מוכח בהדיא דטובת הנאה אינה ממון דאם כ"ע סבירא להו כן אז הוא פשיטא. אלא אפילו אם נאמר דזה דחיי' בעלמא ור"א ור"י פליגי בהכי דר"א ס"ל דטובת הנאה ממון ור"י ס"ל אינה ממון. מכל מקום ר"א ור"י הלכה כר' יהושע. הרי מבואר בהדיא דהלכה טובת הנאה אינה ממון. וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות בפרק חמישי כעולא דסוף פרק האיש מקדש דלעיל שאמר טובת הנאה אינה ממון ומוקי למתני' בישראל שנפלו טבלים מאבי אמו כהן וכתב הרב המגיד דיש חולקין ודעת רבינו עיקר דטובת הנאה אינה ממון וכן הוא דעת הראב"ד מאחר שלא השיג בזה על הרמב"ם בודאי מסכים כן:
וכן הוא במרדכי בפ"ק דמציעא סימן רמ"א בשם תשובת מהר"ם בר ברוך ולצורך התועליות היוצאים מזו התשובה אעתיקנה. אשר שאלת בראובן שיש לו חצי מעשר אות וחצי שאינו נוהג בעירו לתת לכיס של צדקה שיש לו רשות ליתנו לכל עניים שירצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אע"פ ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה נראה לי דכל זמן שהן סמוכין על שולחנו אינו יכול ליתן להם אפילו הם גדולים דקיימא לן כרבי יוחנן לגבי שמואל דאמר פ"ק דבבא מציעא (יב, א) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו כו' לא קטן קטן ממש אלא אפילו גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ופירש ר"ת דה"ה בעלמא בלא מציאה וכ"פ רבינו תם בעירובין פרק חלון (עט, ב) אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ויש ליזהר שלא לזכות בעירוב ע"י בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שולחנו לפי שידו כידיהם וכיון דידם כידו אסור ליתן להם מעשר עני כיון דאביהם עשיר הוא ואע"פ שרבינו שמשון משפירא חולק על רבינו תם ומחלק בין מציעא דליכא דעת אחרת מקנה להיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אנן עבדינן כר"ת ולחומרא ועוד יכול להיות בנדון זה כיון דלית להו לבעלים שעבוד במעשר עני של כספים אלא טובת הנאה לבעלים לא קא חשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמו מציאה הויא דקיימא לן בפ"ק דקידושין דטובת הנאה אינה ממון ואע"ג דבפרק קמא דבבא מציעא (יא, ב) מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה שאני גבי רבן גמליאל וזקנים אפילו במתנות כהונה ולויה שאין לו בהם אלא טובת הנאה שאני התם דהיה מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ולויה ליכא לאיפלוגי בין מציאה לדעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינה ממון וכן פי' שם ריב"ן בהדיא ומטעם זה נמי דפרישית אפילו אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שולחנו של שמעון במתנה על מנת שאין לאביהם רשות בהן אלא לצורך עצמן מה שאין נושאין ונותנין לפיהם לא מהני תנאו מידי כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא מצי מתני ובטל תנאו כיון דידם כיד אביהם דמי כל זמן שסמוכין על שולחן אביהם הוי כאלו אביהם זוכה מיד במעשר עני ואביהם עשיר הוא ושלום מאיר בר ברוך, עד כאן. הרי יתברר דהלכה טובת הנאה אינה ממון וכדי לעמוד על בירור הענין הנני מפרש דברי מהר"ם וסוגיא דשמעתתא דפרק קמא דמציעא הנ"ל עולא אמר שם הא דזכתה לו שדהו מציאה הוא דוקא בעומד בצד שדהו ואיתיביה רבי אבא מעובדא דר"ג וזקנים שזכו רבי יהושע ור' עקיבא מכח חצירם אף שלא עמדו שם ותירץ ההוא מרבנן דר"ג מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ורבא דחה זה התירוץ דמאחר שלא יכול להקנות להן בחליפין משום דטובת הנאה אינה ממון כן אינה יכול להקנותה אגב קרקע וא"כ הדרה קושיא לדוכתיה לעולא דע"כ צריך לומר דרבי יהושע ורבי עקיבא הם זכו במעשרות האילו על ידי חצירם דזוכה במציאה אפילו לא עומד בצדו והם זוכים בהדא לו המעשרות להם הוא ממון דהרי הם שלהם אבל להקנות להם ר"ג אי אפשר אפילו אגב קרקע מאחר שלר"ג אינה ממון רק ובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון וכל מה שאינה ממון אינו יכול להקנות אלא ר' יהושע ור"ע זכו במעשרות הללו ע"י חצירם אף שלא עמדו בצד חצירם אח"כ דהא סתמא דתלמודא לומר דס"ל לר"ג וזקנים טובת הנאה ממון ע"כ יכול ר"ג להקנות להם אגב קרקע ומה שלא הקנה בחליפין לפי שנתינה כתיבה בהו וחליפין דרך מקח וממכר הוא ואף שבדחיה זו היה מתורץ עולא דלא היה הקניה מצד חצירם רק ר"ג הקנה להם אגב קרקע על כרחך צריך לומר דעולא לא ס"ל הכי דלפי האי תירוצא היינו צריכין לומר טובת הנאה ממון ועולא ס"ל סוף פרק האיש מקדש דטובת הנאה אינה ממון כדלעיל אלא הדחיין אמר לרבא לא תוכל לדייק דטובת הנאה אינה ממון ממה שלא הקנה בחליפין דזה נוכל לתרץ נתינה כתיב כו' וכן דייק רש"י ז"ל ולא היא מהאי דכי לא היה להן סודר לאו ראיה היא למילף מינה כו' ועולא אין מתרץ אלא בתירוצא של רב פפא שאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני כלומר לעולם לא היה ר"ג מקנה להם כי אי אפשר להקנות מאחר שאינה ממון לר"ג רק טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון אלא ר' יהושע ור' עקיבא זכה להם חצירם והא דקשיא לך הלא ר' יהושע ור' עקיבא לא עמדו בצד חצירם ואיך קנה להם חצירם על זה אמר דאין צריך לעמוד בצידו כשיש דעת אחרת מקנה דהא חצירם הקנה להם ר"ג כי קיבל ר"ג שכירות מהם ונעשה חצירם והקנאה זו גורמת שיקנה חצירם ויזכה להם אלו המעשרות אף שאינם עומדים בצידם נוחה מתנה זו לקנות ולא אמרינן דצריך לעמוד אצל חצירו אלא דוקא כשלא היתה בכאן דעת אחרת דהיינו שנפלה מציאה מהשמים בחצירם שלא הקנה להם ולא שנקנו להם המעשרות אגב קרקע דאם כן היה ר"ג מקנה להם ומאחר שטובת הנאה אינה ממון לאיכול להקנות להם אלא חצירם זכה להם ומאחר שהיה ר"ג מקנה להם המקומות וניחא ליה דליזכו הם במעשרות אז מקומות ההם קנו להם וזכו בהם אף שלא עמדו בצדם:
כלל העולה טובת הנאה אינה ממון ואי אפשר להקנות אותה אפילו ע"י קרקע וגם אם טובת הנאה זו היתה בחצירו של אדם ואפי' היה עומד מצד חצירו לא היה קונה לו מאחר שאינו ממון כי כשם שאין יכול להקנות כך אינו קונה והא דקנה חצירם לר' יהושע ור' עקיבא היינו שלהם המעשרות וממון ולא טובת הנאה רק עצמם הם שלהם וק"ל:
על כן מבורר פסק זה מי שמת והניח מעות מעשר שאין בהם רק טובת הנאה לא יש שום זכות ליורשין בה ולא בשום הקנאה בעולם על כן יחלק כל אדם בחייו כי אם בניו יחזיקו בטובת הנאה זו היא שלא כדין ולא שייך לומר דחצירם קנה להם דהא הם יורשים חצירם של אביהם כשמת ואז חצירם יקנה להם טובת הנאה זו דאין נקנה לאדם דבר שאינה ממון כמ"ש דכמו שאינו יכול להקנות כך אין קונה על כן כל אדם יעשה בדעת ולא יביא את בניו לידי טעות ויחלק מעשרותיו בעוד נשמתו בו נובעת ואז נשמתו לכסא הכבוד מגעת:
מצאתי בשם מהרר"ם מ"ץ להשכיר לבן קרובו עשיר שעה יתירה ממעשרות הדעת נוטה דיטול להשכיר כי מה שכתוב מהרר"ם שאינו רשאי לתת מעשרותיו לבן קרובו עשיר איכא למימר לשאר צרכיו אבל ללמוד תורה אפשר ליתן לו אם אין האב רוצה ליתן וכי אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכיוצא בזה וכן לקנות ספרים וללמוד בהם ולהשאילם לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מעשה אז יקח מן המעשר, עכ"ל. ולפום ריהטא יהיה מוכח מזה מי שקונה מצוה בב"ה כגון הוצאה והכנסה או סגן או גלילה וכן שאר המצות מאחר שהמעות באים לקופה של צדקה יכול לקנות ממעות מעשר שלו אמנם יש לחלק דברי מהר"מ מ"ץ לא נאמרו רק כשקונה מצוה שלא היה לה שום קונה אבל מה שמוכרין בב"ה זה נותן כך וזה מוסיף עליו ונשאר בידו אין מן הראוי שיקח ממעשר שלא כפי מה שירצה חבירו ליתן דהא לא הועיל לקופה של צדקה רק במה שמוסיף על חבירו:
נשלם פרק נר מצוה
תורה אור
ענין ד' פרשיות. לעולם קורין פרשת שקלים או לפני ר"ח אדר או ביום ראש חודש והטעם לפי שבאחד באדר משמיעים על השקלים (שקלים א, א) שהתורה אמרה (במדבר כח, י) זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה ומפי השמועה למדו שמר"ח ר"ל ואמר בחדשו כלומר חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה פי' מתרומת שקלים חדשים ולפיכך משמיעים חדש אחד קודם ניסן כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהיה הכל גבוי ומובא למקדש כשיבא ניסן ועל כן כשחל אדר בתוך ימי השבוע מקדימין להשמיע ביום שבת שעברה שאם יאחרו עד שבת הבאה לא יהיה חודש שלם בין ההכרזה לראש חודש ניסן אבל כשיבא ראש חודש בשבת אין צריך להקדים שהרי יש כאן חודש ועוד אמרו רז"ל טעם אחר במסכת סופרים (כא, ד) לפי שהיה גלוי וידוע למי שאמר והי' העולם שהמן הרשע היה עתיד לשקול שקליו לישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו זכר לאותן שקלים קורין פרשת שקלים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר מלפניו ופרשת זכור קודם פורים להקדים זכירה לעשיי' כמו שכתוב והימים האלה נזכרים ונעשים ועוד דכתיב זכור את עשה לך עמלק ואמרו חז"ל יכול יהא בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי זכירה בלב אמור ומה אני מקיים זכור הוי אומר בפה ופרק פרה אדומה להודיע לעם שהם טמאי מתים שיטהרו באפר פרה לפי שבר"ח ניסן מתחילין הרחוקים לעלות לירושלים ולפיכך אין מפסיקין בין פרשת פרה אדומה לפרשת החודש ועוד שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים ו, א) דורשין בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום וטמא לא היה יכול לעשות פסח עד אחר הזאה וטהרה ולפיכך קורין פרשת פרה בשלישית שיש בה הלכות טהרה ודיני הזאה כדי שילמדו ישראל לטהר עצמן לפני הפסח ויעשו הפסח בטהרה ופרשת החודש ברביעית מפני ראש חודש ניסן שעניינו של יום הוא וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים ואמרו רז"ל (ירושלמי מגילה א, ה) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה ולמה קדמה פרשת פרה לפי שהיא טהרתן של ישראל פי' מטומאת מת כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני:
לשון כנפי יונה (סי' נ"ג) סוד פורים נצח והוד
תרין פלגא דגופא והם פורים וחנוכה
חנוכה בהוד ופורים בנצ"ח
ונצחון של ישראל שהיו בימי פורים מי יוכל לשער וכתיב במלכות שאול שאמר שמואל הנביא (ש"א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר ובבוקר יאכל עד זה שאול ולערב יחלק שלל זה מרדכי ואסתר (אסתר רבה י, יג). ויש ענין גדול בפסוק זה וגם נצח ישראל לא ישקר ונודע כי נצח והוד הם היריכים נצח ירך ימין והוד ירך שמאלי ומרדכי לא יכרע בירכים שלו וקשר בירך שלו שטר מכירה בטולמא דלחם שנמכר לו המן כי כן עשו מכר את הבכורה באכילה ליעקב וכתיב שם (בראשית כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה וזה לשון הציוני פרשת תולדות ויצא הראשון אדמוני סודו מובן כי היה סיגו דיצחק וזהו סוד ראשית גוים עמלק ועמלק שורש הנחש הקדמוני רמז לזה כתבו המקובלים כי היה לו דמות נחש על יריכו ואונקלוס הגר כיון הסוד יודע ציד נחשירכן וביעקב כתיב ויגע בכף יריכו רצה הנחש לכנס לפנים כשראה פרצוף אדם הראשון וירא כי לא יכול לו ועל נחש העמוני בתחלת מלכות שאול והנה הנחש שוכן בירך כי משם תולדות המלכים וע"י חטא שאול נטרד, עכ"ל:
עוד שם בהגה"ה שנאמר ויצא הראשון אדמוני ולא כאדמוני של דוד שנאמר בו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי לפיכך תולדותיו פרץ פורץ גדר ישכנו נחש כי אדמוני היה ממ"ה יפה עינים הוא ממדת חסד אברהם טוב רואי ממדת ת"ת ובג' מדות הללו נתאחז דוד והיה נלחם בדין וכשפרנס את ישראל היה ביפה עינים ובטוב רואיירד לסתרי תורה, עכ"ל:
ולירד לעומק הענין צריך לידע מה שכתב הפרדס בשער ירך יעקב והגלאנט"י (דף צא, צב, צג) בפסוק צדו צעדינו כו' ואעתיק הנה מה שכתב אח"כ הגלאנט"י וזה לשונו, ואען ואומר כי ראוי לשום לב מה המעשה אשר עשה שמואל שתיקן את המדה הזאת ומה קשר היה לו עם שאול בסיום התיקון עד כשנתקלקל את אשר החלו לעשות אמר לו שמואל וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כו' ומה היא הבנת הפסוק ומה גם אומר וגם. עוד מה תיקן דוד ובמה תיקן וכי מפני שאמר נעימות בימינך נצח נתקן אתמהה. עוד מה שייכת היה לו לשמואל לתקן דבר זה על ידו יותר משאר נביאים:
והענין כי הראשון שבראשון היה לבנימין הצדיק אבינו הראשון יתרון ומעלה נפלאה שלא השתחוה לעשו כמו שהשתחוו כל אחיו כי עדיין לא נולד וידוע כי סוד השתחויה המש כת השפע מלמעלה למטה ואחר שאחד עשר כוכבים השתחוו לעשו סטרא אחר אסטרא דע"ז החזיקו בידו של עשו והמשיכו אותו עליהם לשר ולפטרון אתרע מזלייה ותחתיו והחזיקו והעמידו הפגם שפגם שרו של עשו בירך יעקב בערב במקומו וגבר עליהם סטרא אחרא ע"י וכמו שהקשו בזוהר (ח"א קעא, ב) על יעקב והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים (בראשית לג, ג), וכי יעקב שלימה היה משתחוה לעשו הרשע דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר ותרצו שם והו"א שהוא השכינה עבר לפניהם וישתחוו ארצה שבע פעמים לשכינה ההולכת לפניו הרי שלא מצא ורז"ל התנצלות כי אם ליעקב לבדו אמנם השבטים כרעו ונפלו ובנימין הצדיק שעדיין לא נולד לא בא לעשו מידו שום חיזוק ושום השפעה ולכך היה לאל ידו של שאול בן בנו להכניעו ועל ידו יחזור הירך במקומו אל הימין ויתקן הפגם שפגם סמאל בירך יעקב נצח בכח קטרוגו שהמשיך הגבורות מפנות ערב אליה כאמור והנה כשמשח שמואל את שאול ברוח הקודש ידע שמואל שהתיקון יעשה ע"י שאול ע"י משחו אותו בשמן כמו שיתבאר בס"ד והנה תחלת כל דבר אמר שמואל לטבח (ש"א ט, כג) תנה את המנה אשר נתתי לך אשר אמרתי שים אותה עמך וכתיב וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול ויאמר הנה הנשאר שים לפניך אכול כי למועד שמור לך לאמר העם קראתי וכו' לרמוז לו שהשוק העליון שהוא ירך יעקב שהוא חשוך ואין נביא יכול להתנבאות מתוכם שכן כתיב (שם ג, כא) ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ והטעם היום מקור הנבואה הזאת סתום ואטום בכח הדין ואמר לו הנה הנשאר כלומר הנה הוא הנשאר שלא השתחוה לעשו כשאר השבטים ואתה לך בכחך זה ותיקן כי למועד שמור לך כלומר ממועד מועדים וזמנים חלפו למו שמור לך כי אי אפשר לה תתקן כי אם על ידך א"נ למועד הזה שאתה בו שמור מאז לך שתתקנהו קום אכול ואחר שאכל וקבל עליו לתקן באיזה ענין ייחוד שיעשה ברוך היודע מיד התחיל לתקן ונפתח מקור הנבואה ואמר לו כששלחו (שם י, ה-ו) ופגעת חבל הנביאים יורדים מהבמה ולפניהם תוף וכנור והמה מתנבאים ונחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר וכן היה ותצלח עליו רוח ה' ויתנבא בתוכם והיה כל יודעו מאתמול שלשום ויראו עם נביאים נבא וכו' תמהו ואמרו הגם שאול בנביאים עד הנה הגיעה פתיחת המקור שאפי' שאול שהי' רועה אחר הבקר כמ"ש והנה שאול בא אחר הבקר א"נ שהיה חורש בשדה בצמד בקר גם הוא בנביאים וזהו סוד אומרו לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה פי' לנביא יקרא היום דוקא ומהיום והלאה נקרא נביא כי לפנים לא היה נקרא אלא הרואה מחמת היות דבר ה' יקר והטעם שנמשך ע"י שמואל הוא כי הוא הי' לוי מקורו בגבורה ממקום הנקרא פנות ערב שמשם נמשך הדין אל הירך הזה ולהיות שמואל מגבורה ימשוך על ידי השמן שהוא מצד החכמה סוד המתקת והתבסמות הדינים לירך הזה באופן שיתקן ותחזור ימינית וזהו שרמז לו שמואל בצואת הריגת עמלק אותי שלח ה' למשחך למלך כלומר אותי דיקא למשחך למשוח אותך דוקא בשמן כי ע"י זה נתקן בקצת ועתה שמע לקול דברי ה' כלומר תוכיות דבריה' שהוא לך והחרמת את עמלק כי אתה מבנימין ועמלק הוא בנו של עשו ולא יכול ליפול כי אם על ידך לכן הזהר והשמר אל תכשל וזהו ג"כ שרמז לו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה כי בבחינה זו שלא השתחוה בנימין הצדיק לעשו נמצא תאתה הבא מכחו ראש שבטי ישראל אתה ולכן אין מי שיתקן זה אלא אתה ויהי כאשר חמל שאול על אגג כו' חרה לו לשמואל מאד ויצעק אל ה' כל הלילה (שם טו, ט-יא), להיותו חושש שמא ח"ו תחזור המדה הזאת אל השכחה והועילה צעקתו בקצת שכן אמר לו אח"כ וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (שם כט), כלומר הגם כי חטאתו עברת מאמר השם גם נצח ישראל לא ישקר באמונתו מהיותו מתוקן בסוד הימין לא ינחם ותתהפך ממה שחזרה הימין ותהיה אל השמאל וכן היה כי אחרי כן כששלח שאול מלאכים לקחת את דוד נאמר (שם יט, כ-כא) ויתנבאו גם המה וישלח עוד אנשים אחרים ויתנבאו גם המה וכתיב ושמואל עומד נצב עליהם שכלם היו מתנבאים מכחו אמנם לא היתה כ"כ מוחזקת עד שבא דוד ע"ה זהו שרמז לו יתברך לשמואל בראותו את שאול זה יעצור בעמי כלומר יעצור הפגם שלא תמשך עוד אמנם לא יתקן מכל וכל וימחה הפגם עד שיבא דוד כמו שנבאר בס"ד והנה כששאול ידע שחטא חלה את פני שמואל ואמר לו (שם טו, ל) כבדני נא נגד זקני עמי ושוב עמי ואשתחוה לה' כלומר אתקן איזה דבר שאשוב ואשתחוה לה' אולי אועיל בהשתחויתי להדום רגליו כיתרון שהיה לבנימין הצדיק אבי הראשון מכל השבטים שכלם השתחוו לעשו והוא לא השתחוה לפי שעדיין לא נולד ועשה כן שמואל דכתיב (שם לא) וישב שמואל אחרי שאול וישתחו שאול לה' והנה כששמואל רצה להרוג את אגג אמר אגג (שם לב) אכן סר מר המות כלומר אחר שכבר שאול המתקן הפגם קלקל איני מרגיש מר המות בחשבו שתחזור הפגם למקומו שאם היה שאול הורג אותו ואת כל עמו ואת כל קניינו לפי חרב היה מוחק הפגם ההוא מהמקום ההוא אמנם עתה שחמל על אגג ועל מיטב הצאן קילקל את אשר התחיל לתקן ולכן שמואל היה מתאבל על הדבר הזה בחשבו כי לא תשוב עוד ירך לאיתנו עד שאמר לו הקב"ה עד מתי אתה מתאבל על שאול שנראה שלא יש עוד מתקן הפגם כי אם על ידו שוב ומלא את קרנך שמן תחזור להמשיך בשמן משחת קודש ממקור השמן ולך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו מלך שיתקן הפגם הנזכר ע"י שירותיו וזמירותיו כי ע"י השיר מתתקנין ומתבסמין ג' בתי דינים עליונים בסוד אודנין דמלכא בסוד הטה ה' אזנך בסוד נח"ל ברי"ת אם זכית אליו וע"י שמן משחת קודש שתמשחהו וע"י שירותיו וזמירותיו יתמתקו ויתבסמו הגבורות שבגבורה מקום הנקרא פנות ערב שמשם נמשך הדין אל הירך זה ובזה תשוב לאיתנה וזהו נעימות בימינך נצח (תהלים טז, יא), ע"י זמירות נעימות כמ"ש (ש"ב כג, א) נעים זמירות ישראל תחזור אל הימין מדת הנצח וזהו קרע ה' את ממלכתך מעליך ונתתה לרעיך הטוב ממך כי הוא יתקן הפגם ממך ועתה ראה גם ראה איך נענש שאול מדה כנגד מדה הוא לא רצה לתקן המדה הזאת שממנה נמשך רוח הקודש רוח אלהים טובה לכך ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה' ולכן אותו רוח רעה לא היה סר מעל שאול אלא על ידי דוד שהי' מנגן בסוד המתקן הדין בשיר והוא הוא אשר הי' המתקן בעצם וזהו ורוח לשאול וסרה מעליו רוח הרעה. וכן הוא אומר ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים רעה על שאול ויתנבא בתוך הבית ויטל שאול וכו' כי היתה הנבואה שלא כהוגן לרעה ולא לטובה ומשם והלאה היה שאול עוין את דוד היה נותן עיניו בו להרגו ובזה יצא לנו טעם נכון למה לא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים על כי הוא פגם מקום הנבואה כאמור והנה אחר שבא דוד בשירותיו וזמירותיו תקן המדה ההיא בעצם ונ"ל שלכך הפך הסדר ואמר (תהלים קלד, ט) וחסידיך ירננו ולויך מבעי ליה אלא אמר דוד מארי דעלמא הא סדרית סדרא הכי שהחסידים ירננו כי ע"י חסידותם ורינתם הם שני מיני מתוק ויתמתק כל הצריך לימתק ומשם והלאה נתפתח מקור הנבואה שהרי כל הנביאים נתנבאו בימות המלכים שבאו אחרי דוד ובזה תטעום נופת צופים מאמר הסבא בפרשת משפטים דף קי"ב (ע"ב) מרדכי הוה אחמי לההוא רשע דהמן ההוא ידך דיליהו על דא הוה רגיז מלה דאתחזי ליה ואיהו ארגיז ליה בהדי' וכו' עכ"ל הכוונה לומר שמרדכי שהיה מבנימין שלא השתחוה לעשו גם הוא שבא מכחו לא יכרע ולא ישתחוה וכי מקום הברכים דהיינו שוק הימין במקומו הוא עומד ולכן כל סיטרא דידיה דהיינו המזיקין אזלי בתר ברכי דרבנן לייגעם וכדאיתא התם (ברכות ו, א) הני בירכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי ולדעתי שזהו סוד ועברתו שמרה נצח כלומר שמר העברה על מקום הנצח שחטפהו ממנו והוא כפתור ופרח עד הנה עזרנו ה' להמתיק הפסוקים בנופת צופים וישמע חכם ויוסף לקח עכ"ל. והארכתי מזה בדרוש פרשת ואתה תצוה. גם שם נמצא סוד סעודת פורים:
והאלהי האר"י ז"ל העמיק במאוד בסודות פורים ומגילה והסעודה. אך מאחר שלאו כל מוחא ומוחא סביל דא כי אם להבאים בסודו, על כן לא אעתיק מדבריו רק מעט מזעיר ממה שכתבו תלמידיו בסודי הסעודה. וזה לשונו (פרי עץ חיים שער הפורים פ"ה), כי אכילה בגי' אדנ"י שהיא רחל וזהו אכיל"ה אכ"ל י"ה כי ימשכו אליה מוחים אשר כלם בסוד י"ה כמבואר אצלינו במקום אחר גם שתי"ה פי' ש"ת י"ה והם בסוד ח"ב הנקראים י"ה י"ה כי הדעת שלה הוא ק"ל ולא בה אלא נהירו דתרין גליפין בה. אמנם קריעת המגילה הוא ענין ג' והוא להוציא אותם האבות לחוץ מיסוד רחל בסוד מגילה כנז' ודי בזה. זהו סוד על מקרא מגילה כד"א למקרא העדה ותצא לאה לקראתו ולהוציא לחוץ ותתגלה שם. סוד הברכות (שם פ"ו) כשאר ברכות המצות המבוארות במקום אחר ברו"ך בבינה את"ה ה' אלקינו חג"ת אש"ר בבינה קדשנו בסוד התפארת במצוותיו נ"ה. וצונ"ו ע"י יסוד. ע"ל מקרא מגילה סוד המלכות מגילה נקב"ה היוצא חוץ מיסוד והוא סוד ומרדכי יצא וכו' בלבוש מלכות וכו' ועטרת זהב גדולה. מסטרא דאבא גדול על כולא אדם קדמאה ודי בזה למבין. וזהו סוד מלפני המלך שנגלה לחוץ מן המלכות. וזהו סוד שעשה ניסים לאבותינו כמ"ש ואל עמים ארים נסי הוא הנס המתגלה בזמן הזה אשר כמוהו לא נהיה גם שהחיינ"ו ביסוד וקימנו בסוד נ"ה כמה דאת אמר (דברים יא, ו) ואת כל היקום וכו' והגיענ"ו לזמן הזה דא מלכות שהגיענו אל הג' הנזכר שהם נה"י לזמן הזה לצאת ולהגלות בחוץ ודי בזה עד יערה עלינו רוח ממרום. משלוח מנות ומתנות אמרו רז"ל (מגילה ז, ב) ב' מנות לאיש א' ושני מתנות לב' עניים. גם יש לראות למה ברעהו אמר מנות ובאביונים אמר מתנות בשני תוין:
אמנם כבר ידעת כי היסוד נקרא איש ועיקר הארה זו ביום זה הוא גילוי יסוד אבא והוא זכר ובהיותו מלובש בתוך יסוד האיש ולכן אמר מנות בתי"ו א' לבד כי ת' היא מצד הנוקבא באופן שהם ב' מנות א' מצד אבא דהיינו מן כאשר ידעת וא' מצד (נוקבא ו"ת. ואמר איש לרעהו) איש שהוא היסוד לרעהו הוא יסוד דז"א כי עם היות אבא גדול בהיותו יורד למקום יסוד ז"א נקרא רעהו. על דרך ז"א כאשר יורד ליצירה שנאמר שלף איש נעלו ונתן לרעהו ומתנות לאביונים. מצד אימא ולכן הם בב' תוי"ן כי הם מצד הנוקבא והם ב' מתנות לב' אביונים שהם נ"ה שהם אביונים כאשר ידעת ענין הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח והם נקראים אביונים כי אימא עד הודאת פשטת, גם מ"ש ז"ל (ירושלמי מגילה א, ד) כי בימי הפורים נותנים לכל הפושט ידו הענין הוא כי הגבאי של צדקה הוא היסוד ובימי החול שהוא היסוד ז"א צריך לראות למי נותן צדקה. אבל עתה שהוא יסוד אבא הארה גדולה אין להקפיד אלא כל הפושט ידו נותנים לו. ומ"ש (מגילה ז, ב) שצריך יין כדי שישתכר עד שלא ידע וכו' הכוונה היא שלעולם בתוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומאיר אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אור גם אל הניצוץ ההוא ולכן צריך לאומרו שלא בכוונה אחר שהוא שכור וכבר יצא מדעתו שאם יהיה בכונה ח"ו יאיר גם לקליפה ונלע"ד כי גם כשאנו ממשיכים אור מוח הבינה ברחל ע"י שתיית היין בריבוי גדול יש הארה גדולה שיהיה בה כח להאיר גם עד הניצוץ ההוא אשר בתוך הקליפה וצריך לכוין באכילה י"ה דיודין ולכוין שהם דע"ב ובשתיה לשני י"ה דיודי"ן ולכוין שהם דס"ג עולה ע' כמנין יין ולכוין להמשיך לה מוחים אל מוחים מוח חכמה ע"י אכילה ומוח הבינה ע"י שתיה. ולהיות כי בנוקבא מוח בינה גובר לכן צריך השתיה מרובה עלה אכילה ע"כ:
סוד צדקה דע כשצדיק יסוד עולם משפיע למדת צד"ק שהיא המלכות אז אותו השפע נקרא צדק"ה נמצא הנותן צדקה מעורר צדי"ק להתאחד במדת צד"ק ומביא שלו"ם ביניהם ומחבר הספירות כאחד ומביא שלום וזהו והיה מעשה הצדקה שלום בסוד ונתתי שלו"ם בארץ הוא הברית שלום בארץ העליונה:
זה לשון תולעת יעקב דף ע"א, דע כי סגולת מצוה יחוד וחבור וכו' עד בפרק סדר תעניות ושאר צדיקי ישראל, עד כאן לשונו. בפ"ק דבבא בתרא (ו, א) אמר ר' יצחק הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות ומייתי לה מקרא זה סוד פרוט"ה פר"ט ו"ה. ו"ה רמז לי"א ברכות שיראה שיהיו בפרטות וגם יחשוב עלו"ה מהשם שיהיו נפרטים והשם יהיה שלום:
נשלם פרק נר מצוה
דרך חיים
בפורים יקיים המצוה בשמחה וטוב לבב דהיינו מקרא מגילה ומשלוח מנות ומתנות וכשיהיה טוב לב במשתה אז יתעורר לשמחת דביקות הש"י ועל זה אמרו רז"ל (ערובין סה, א) כל המתפתה ביינו יש בו דעת קונו ויחשוב כי זה היום של פורים הוא גמר קבלת התורה וכמ"ש רז"ל במסכת שבת פר"ע דף פ"ה ויתייצבו בתחתית ההר וכו' עד אמר רבא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר. וע"ז בא הרמז והדת נתנה בשושן הבירה ר"ל דת של תורה. ע"כ ראוי לשמוח בשמחת התורה בענין צדקה במסכת שבת פרק שואל (קנא, ב) תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עשה מה שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. פירש רש"י, עד שאתה מוצא למי לעשות ומצוי לך ממון ועודך בידך עודך ברשותך קודם שתמות, עד כאן לשונו. וקשה לכאורה כי בודאי יעשה קודם שימות וכי יכול לעשות לאחר מיתה אלא הכוונה שיעשה צדקה בעודו בריא ולא כאותן שאין עושים רק בחליים בהגיעם לשערי המות ועל זה רמז הפסוק (הושע יד, ה) אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו ר"ל אימתי אני עוה בנדבות הנדיב כשעושה בשעה ששב אפי ממנו כלומר לא בעת צרה לו רק כשהוא בתוקפו אבל כשעושה בעת רעתו אז אין הנדבה אהובה. וזה לשון רבינו תם בספר הישר בשער השלישי דף ז', וזה לך האות כי עבודת האל יתברך תכלית עד והנלוים אליהם ע"ה, עד כאן:
הא לך דברי מוסר לצדקה שכתב אחי הגדול החסיד מהרר"י סג"ל ז"ל, יש רעה חולה ראיתי תחת השמש וכו' עד ולעשות צדקה עם העניים, עד כאן לשונו:
בפרק דבתרא (י, א), תניא רבי יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות:
נשלם מסכת מגילה בעזרת נורא עלילה. ונשלם עשרת הדברות בעזרת יוצר המאורות