אור ברסלב
שני לוחות הברית עשרת הדברות › מסכת תמיד

שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]

עשרת הדברות · מסכת תמיד

מסכת סוכה

נר מצוה

עמוד התפילה

(כבר כתבתי בהקדמה כי חנוכה נתקן להלל ולהודות, על כן נסמך עמוד התפילה לחנוכה, והתפילות במקום תמידין נתקנו. גם בנרות כתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד, וכתב הרמב"ן ריש בהעלותך, כי המדרש של בהעלות את הנרות רומז על נרות חנוכה עיין שם באורך):

ענין חנוכה

מצוה מן המובחר להדר דוקא אחר שמן זית להדליק בנרות, אף לקנותו ביוקר, ולא ידליק בנרות שעוה קנדלי"א, גם לא בשאר שמנים רק בשמן זית, מאחר שהנס בבית המקדש נעשה בשמן זית, וכן מצאתי וכן קבלתי. ורמז לדבר, נקרא חנוכה על שם שחנו בכ"ה, כמו שכתב הטור סימן תר"ע בכ"ה בגימטריא ז"ך, וכתיב (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך. וגם בהעלותך את הנרות וגו' שרומז ג"כ על נרות חנוכה כמו שכתב הרמב"ן ריש בהעלותך, על כן צריך משמן זית כמו בנרות של מנורה:

בבית מדליקין הנרות אצל הפתח מבפנים בטפח הסמוך לפתח לימין ביאתו, ואם יש מזוזה בפתחו יניח בשמאל ביאתו, כדי שיכנס בין שתי מצות. וכתב בהגהות מרדכי, ברוב השנים חנוכה חל בפרשת מקץ, וסימנך (בראשית מא, א) מקץ שנתים נוטריקון *שמאל *נר *תדליק *ימין *מזוזה. וכתב מהר"ם, שמתחיל להדליק משמאל ומסיים בימין, דהיינו משמאל לימין, כי כל פינות שאתה פונה היינו דרך ימין (יומא טו, ב), וכגון כהנים בדוכנן. וזה לשון מהרי"ק, אם כן ראוי להתחיל להדליק בנר הראשון בנר היותר ימיני ויברך, ובליל שני שמוסיף נר אחד סמוך יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי, כדי לפנות לצד ימין כדברי מהר"ם. וכן בליל שלישי יברך על הנוסף ויפנה לצד ימין, וכן תמיד על הנוסף שהוא מורה על הנס. ומהרא"י כתב בסי' ק"ו, דהאידנא ברוב מקומות ורובא דרובא דעלמא אפילו תלמידי חכמים אין להם מזוזותהגה"ה בבתי חורף שבהן מדליקין, א"כ צריכין להדליק בימין הכניסה בצד הטפח הסמוך לפתח אף לדידן דמדליקין בפנים כדאיתא במרדכי, וא"כ אותו נר שהוא כנגד ימינו הוא הסמוך לפתח לעולם ובו צריך להתחיל שהוא עיקר המצוה, דבדידיה לחוד הוי סגי אי לא הוי בעי למהוי מן המהדרין. אבל מהר"ם מזוזה היה לו בפתחו, וא"כ היה צריך להדליק בשמאל הכניסה, וא"כ נר הסמוך לפתח לעולם כנגד שמאלו. ואם תאמר א"כ מה צורך לטעם דכל פינות, תיפוק ליה משום האי טעמא. י"ל דנפקא מינה אם היו הנרות מסודרים ממזרח למערב שאז צריך להפוך פניו לדרום ולהתחיל בנר שסמוך לפתח, ולא יהפוך פניו לצפון ויתחיל באותה נר משום דכל פינות כו', וק"ל למדקדק. וכדעת מהרא"י כן הוא דעת מורי הגאון מהרש"ל ז"ל, וכתב על כן המדקדק יניח לאורכן בטפח הסמוך לפתח שאז כולן שוין בענין טפח הסמוך לפתח שכולן סמוכין בכניסת הפתח, ואז ידליק משמאל לימין ויתחיל לברך לעולם בנר שמאלו ויפנה ויוסיף לימין, ודו"ק. ומה שכתב יניח לארכן בטפח הסמוך לפתח, רצה לומר יניחם במזוזה בתוך חלל הפתח:

אורח יכול להשתתף בפרוטה עם בעל הבית כדי שיברך עליו. ואם אשתו מברכת עליו בביתו, אין צריך יותר. ואע"פ שמדליקין עליו בודאי בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות, לפי שחובה הוא על כל אדם לראות הנרות הללו אורח חיים. ואם הוא בין היהודים ואינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו שמדלקת עליו, בזה יש פלוגתא דרבוותא. מהר"י מולין בתשובה ומהרא"י בתרומת הדשן כתבו דאפי' הכי יכול להדליק בברכות. ומהר"י קארו ומהרש"ל ז"ל הסכימו שאין לברך. ומהר"ם בהגהותיו כתב דנוהגין לברך. ולי נראה דיעמוד אצל הבעל בית כשמברך ויענה אמן וידליק. ואם כבר הדליק הבעל בית, לא יברך כי אין להקל בברכות:

מילא קערה שמן והקיפוה פתילות, אם כפה עליה כלי, כל פתילה עולה בשביל נר אחד. לא כפה עליה כלי, אפי' לנר אחד אינו עולה, לפי שהיא כמדורה. על כן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה ולא בעגול דהוי כמדורה. גם לא יתחבם אחד נכנס ואחד יוצא, כן כתב מהרי"ל. ומהרי"ו כתב, דלא ידבקם יחד אפי' אחר שהדליק. גם אין לתוחבם סמוכים זה לזה עד שמתחממות ונופלות או נוטפות, אור זרוע. ומהרא"י כתב בתרומת הדשן סימן ק"ה, דמותר להדליק בפמוטות שקורין לאמ"פ, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו. ומהרש"ל ז"ל כתב, דצריך לתלותם בטפח הסמוך לפתח, ויתחיל מצד האמצעי שהוא סמוך לפתח ויסבב לצד ימין. אבל המדקדקים נזהרים שלא להדליק בפמוטות שאין בה הידור לנרות חנוכה:

לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה סימן ע"א, כתב בתשובת מורי מהרש"ל ז"ל, נוסח הברכה להדליק נר שלחנוכה מלה אחת, ולא של חנוכה שתי מלות. והטעם כתיב בפנים, עד כאן לשונו:

אמר הכותב, כגון דא ודאי צריך פנים ולפני ולפנים מאי טעמא ב' מלות של חנוכה בדבור אחד נאמרו, ואנחנו לא זכינו ליכנס לפני ולפנים במקום שהוא מורה עליו המורה צדק דהיינו ים של שלמה שחבר מהרש"ל כי לא בא בדפוס, עכ"ל. ורבים טעו ורצו לערער על דברי פי קדוש אבא מורי זלה"ה, לאמור כי אין כוונת רש"ל על ב' תיבות של חנוכה שיאמרם תיבה אחת, רק כוונתו על תיבת חנוכה לומר תיבה אחת, לאפוקי שלא יחלק לומר חנו כה על שם שחנו בכ"ה. עינים להם ולא ראו, אבל אני זכיתי עיני ראו הספר הגדול של ים של שלמה הא לך העתקה מספר הגדול אות באות, להדליק נר שלחנוכה, פירוש תיבה אחת, ולא של חנוכה, קבלתי. וטעם יפה נראה, דבשלמא נר של שבת שהוא נר לצורך שלום בית ולעצמו רק שמצות שבת עליו ונקרא של שבת, אבל הכא הנר אינו כשאר נרות ואינו עשוי להאיר לעצמו אלא לפרסומי ניסא דחנוכה, משום הכי מברכינן נר שלחנוכה כלומר שאינו עשוי אלא לחנוכה ולא לזולתו, עד כאן לשונו:

ענייני תפלה, וקריאה בספר תורה, החוט המשולש לא ינתק, בשפה ברורה הדיבור, ובמחשבה ובכוונה יחובר, ותהיה התפילה בציבור

בענין הדבור, אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים (קהלת ה, א), רק במתון ובאימה וביראה. ותראה שכל תיבה ותיבה שתזכיר יהיה בשפה ברורה לא חטופה, ותקרא אותה בנקודותיה ואל תטעה אפילו בנקודה אחת, כי בנקודה אחת משתנה התיבה לענין אחר, ולפעמים ח"ו בא לידי חירוף וגידוף וזהו במקומות בלי סיפור. ואין חילוק בין השתנות אות או נקודה להשתנות ענין שלם, כל דבר רע כל דיבור רע פיגול הוא לא ירצה:

במחשבה ובכוונה אחת דברתי ושתים זו שמענו, ענין הכוונה נחלקת לשנים נגלה ונסתר. והנגלה נקרא בשם מחשבה, והנסתר נקרא בשם כוונה. ענין מחשבה היא סור מרע ועשה טוב. סור מרע, הוא שלא יחשוב שום מחשבת חוץ על עסק משא ומתן או ענין אחר, או אפי' להרהר בדברי תורה אסרו רז"ל בתוך התפלה, ויחשוב בלבו אם היה מדבר לפני מלך בשר ודם והיה מערב בדיבור בין דיבור לדיבור דברים אחרים זרים בודאי יתחייב ראשו למלך, הנה אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה מחשבה כדיבור מה לי אם מפסיק בדיבור אחר בין דיבור לדיבור, או במחשבת חוץ, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (דה"א כח, ט), זהו סור מרע ועשה טוב שיחשב בכל תיבה פירושה, וקודם שיצא הדיבור מפיו יחשוב פירוש ביאורו, והכוונה שאמרתי כוונתי בזה הוא שידע סודות התפלה ועד היכן הדברים מגיעים:

ועל זה אמרו רז"ל (פס"ר כב, ז) מפני מה אין ישראל נענין, מפני שאינן יודעים להתפלל בשם. אבל היודע ומשיג, עליו נאמר (תהלים צא, יד) אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו, ותפלתו תהיה כתר על ראש הקדוש ב"ה:

והנה מצינו רבותינו ז"ל אמרו (תענית ב, א), ולעבדו בכל לבבכם (דברים יא, יג), איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זהו תפלה. עוד בדברי חכמים (עי' באברבנאל אבות ג, י) תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה. ואלו השני דברים הם שני עניינים, הראשון מה שקראו התפלה עבודה שבלב זהו ענין המחשבה שאמרתי, שצריך האדם לעבוד עבודה גדולה בלב ולהיות גבור כארי להתעורר שלא יעלה על מחשבתו שום מחשבת חוץ. ואם לא יוכל לפנות לבבו מהמחשבות בשעת התפלה, יבקש תחבולות ועצות, כגון שיחשוב שהבורא יתברך נצב נגדי ומביט מוצא שפתי ובוחן מחשבות לבי, ויחרד ויתמלא רתת וזיעה, וכל ההמצאות שיוכל לעשות להתגבר להוציא המחשבה זרה יעשה. ואח"כ יהיה גבור כארי להיפך לחשוב מחשבות ביאור המלות, וישפוך שיחו ורוחו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה השומע תפילות ויכול על כל היכולת:

ובאמת לעשות כן היא עבודה גדולה להכניע הקליפות הם הם המביאות ומפגלות המחשבה, זהו פירושם של רז"ל שקראו התפלה עבודה שבלב, כי היא עבודה גדולה עבודת הקודש. וענין תפילה בכוונה שהיא הנשמה, זהו סודות התפילה, שהנגלה של התפלה שהיא חיי שעה, וכן סיפור שבחיו של הקב"ה והנהגת פעולותיו ית' הם דברים נגליים, אבל פנימיית עניינם וסודם הנוגעים ברומו של עולם זהו נשמת הדברים סוד שרשי השמות, והשמות הם הספירות שאדון יחיד בהם, והם בו סוד אחדותו ית'. והקב"ה מתאוה לתפלה זו, ועבודת התפלה זו היא צורך גבוה אשר הארכנו למעלה בחיבור הזה (בהקדמת תולדות אדם שער הגדול, ובמאמר רביעי מעשרה מאמרות), ויתבאר לקמן בפרק השני, הרי הנגלה מהתפלה נמשל לגוף, והכוונה מהתפלה להנשמה:

מצאתי כתוב בספר דרך חיים דף ס"ו וזה לשונו, יש עוד י' דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים ביטולה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד:

הראשון והוא הגורם הגדול שבכולם, תורה, דע כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות, הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלהים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו, אבל יקל עליו מאוד, כי תכף ומיד ימצא הש"י במחשבתו כיון שהוא מוכן לכך, כמו שאמר החכם המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו. אבל כשלא ירבה האדם העסק בתורה ובמצות, ואין צריך לומר אם ירבה למעט העסק בם, או שלא יעסוק בם כלל, ולא תהיה מחשבתו ביראת ה' כל היום, אלא כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הנה בסבת זה יתרחק מהש"י. ולפי שאין אלהים כל מזימותיו, כשיבא להתפלל לא יוכל להתחנן, ויקשה עליו מאוד לכוין וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהש"י איך ידבק בו כרגע. וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, לא אמר הפסוק רחוק ה' מרשעים וקרוב אל צדיקים, או לא ישמע ה' תפלת רשעים ותפלת צדיקים ישמע, לפי שרצה ללמדנו דבר וטעמו, כי מדאמר רחוק ה' מרשעים, משמע הא אל צדיקים קרוב. ומדאמר ותפלת צדיקים ישמע, משמע הא תפלת רשעים לא ישמע. והכוונה להודיענו, כל מה שאמרתי כי לפי שהרשע רחוק מהש"י ואינו יכול לדבקה בו בשעת תפלה ולכוין לבו אליו, אין תפלתו נשמעת. ולפי שהצדיק קרוב להש"י, תפלתו נשמעת, כי ידבק באלהים בשעת תפלתו מה שאין הרשע יכול לעשות. ואמרו רז"ל בזוהר פרשת ויקרא (ח"ג כא, א), כד בר נש אתרחיק מאורייתא, רחוק הוא מקב"ה. ומאן דקריב לאורייתא, קריב לקב"ה בהדיהו. ובספר החסידים סימן ל"ה, יש ליזהר שלא להרבות בדברים בטלים פן ישכח הצור אשר הוא תמיד לנגד פניו, כפקח אשר לפני העיור הוא בהויתו ובכחו בכל מקום, והעיור הוא אשר אינו רואה רק במחשבתו של הבאי ואינו זכור את הצור והתרחק ממנו, ומהיות ירא מפניו כי אינו מצוי בלבו מחמת קושי הלב שהוא עז וקשה ורחוק מהאלהים, ואינו מוצא במחשבתו רק דברי הבאי, לפיכך אינו מוצא במחשבתו האלהות רק בקושי ובחזקה, כמו שלא יוכל העיור להבין ולהאמין האדם אשר לפניו אם לא ימשמש בו או ישמע קולו, כך לא יוכל האיש ללמוד ולקשר בלבו תמיד האלהים אם לא על פי עזיבת העון, כי העונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים הפנים, וכן הוא אומר (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם, עד כאן לשונו:

הב' חידוש, רצה לומר שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפילה אם לא בכולם, והחידושים ההם יגרמו לו לכוין לבו ואם אינו מחדש דבר בתפילתו, יקשה עליו לכוין, כדתנן פרק תפילת השחר (ברכות כח, ב), העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ומפרשי רבה ורב יוסף, דהיינו כל שאינו יכול לחדש בה דבר בקשתו, והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר, ע"כ. והטעם בזה, כי אז הטבע אומר והולך רגילותו. אך החדושים אי אפשר לאומרם אם לא ישים אליהם לב. וזה לשון ספר החסידים בסי' קנ"ח, וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים את הלב. ואם לא תוכל להוסיף בכלם לפי שהקהל יסיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, עד כאן לשונו:

הג' צורך שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו הנוטה למות, או הוא עצמו שהכביד עליו החולי, או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו, ולכן תראה קצת אנשים שלא יכוונו בתפילתם, ועליהם נאמר (איוב כא, טו) מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים כי עשרו מצאו און להם, וזרעם נכון לפניהם עמם. ולכן שנינו (תענית טו, א), עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפילתו, ירבה כונתו. ולפי מעוט הצורך, ימעט כונתו. ולכן איש בריא ועשיר שי"י הניח לו, יקשה עליו מאוד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלהים הוא הנותן לו כח לעשות חיל, ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. אך הש"י הצליח עניניו וצוה הברכה במשלח ידיו, ויחשוב בכמה שלוים ושקטים ממנו שהעשירו עושר גדול, ואבד העושר ההוא בענין רע. ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהי' נבל, ויש עשיר אשר זכרו אבד מני ארץ, ולא שם לו על פני חוץ לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו. וירבה לחשוב בדברים כאלה, ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשם יתברך יתמיד ברכה ושלומו והצלחתו לו, ואל יטול פקדונו ממנו. ולפי שאיש כזה אין לו צורך בגאולת ישראל כי מה יתן לו ומה יוסיף הגואל ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, לכן צריך התחכמות רב כדי שיוכל לכוין בברכות שהם מתפללים על הגאולה, ולכן יחשוב שהגלות הוא מעותד לכמה עלילות שאפשר שיענישוהו הון רב על לא חמס בכפיו, והוא מעותד לשודדים ושוללים. ואם בעל נפש הוא, ידאג על חורבן המקדש וביזוי התורה וצרות ישראל ושבים וצערם וחלול השם הגדול המחולל בגוים זה אלף ות"ק שנה, וכשיחשוב בכל זה ירך לבבו וקרוב שיכוון:

הד' לשון, כשיתפלל אדם בלשון שרגיל בו רצה לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו, יקל עליו לכוין. וכשיתפלל בלשון אחר, אע"פ שיבין מה שיאמר, לא יקל עליו כל כך. הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע"ז לפעמים שאומר אותה, יותר מעשרה בלשון הקודש. ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו, יעשה וישכיל עשו:

הה' נוע, המתנועע בתפלתו גורם ביטול כוונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכוונה. ומה שאמר (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וכו', היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפלה. ואם יש מי שאמר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפלה גורם לכוין הלב. וראה בעיניך הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח:

הו' קול, המנמיך קולו מאוד בתפלתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין, אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפלתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי. אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפלתו ולא היה יודע היכן הוא. אבל המדבר על לבו כחנה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו לא יתנועע. ובספר הזוהר פרשת ויגש (ח"א רט, ב), מאן דצלי צלותיה וקם קמי מאריה, לא איצטריך ליה למשמע קליה בצלותיה. ומאן דאשתמע קליה בצלותיה, צלותיה לא משתמע, מאי טעמא, בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא. ומאן איהו צלותא דא, ההוא קל בלא ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו קול בו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותא, אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע, ודא איהו צלותא דאתקבלה תדיר. וסימנך (בראשית מה, טז) והקל נשמע, קל בלא ו' נשמע, דא איהי צלותא דאיהו בחשאי דקב"ה קביל כד אתעביד ברעותא וכוונה כדקא יאות וכו', עד כאן. ומדאמר למשמע קליה, משמע אפי' הוא עצמו לא ישמע קולו. ובפרשת ויקהל (ח"ב רב, א), אינון משיריין מאריהון דאודנין צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. ואי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההוא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע, עד כאן:

הז' הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו, ויתחיל לחשוב בגדולת מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו, ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו הגומל לחייבים טובות מכמה צרות הצילהו מחלאים רפאהו ומטובו הטיבוהו, והוא לא כגמול הטיבו, כי האל גמלו טובה והוא גמלו רעה. ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא עלה נדף וקש יבש. ויחשוב שעתה הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו. ואחר כל זה, יקום ויתפלל. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ל, ב) אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים:

הח' נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס עליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל. ובזה יטעו רבים שכשמאחרים לבא לבית הכנסת, הם נכנסים בשעה שהצבור קורין פסוק שמע, או בשעה שמתפללים, וגורמים ביטול כוונת הצבור המיחדים שם יוצרינו וכוונת המתפללים אליו, ולכן ראוי ליזהר שלא להכנס לבית הכנסת בשעת היחוד ובשעת התפלה. וכן ראוי ליזהר כשאדם מתפלל ביחיד שיתפלל במקום שיהיה בטוח שלא יכנס עליו אדם אם יוכל:

הט' שכן, כשיהיו שכני האדם רצה לומר היושבים אצלו מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא. אך כשהיו יושבים אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה, יקשה עליו לכוין, ועל זה נאמר (סוכה נו, ב) אוי לרשע ואוי לשכנו, ואמרו רז"ל (אבות א, ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. ובספר החסידים סימן תשע"ב, צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע, שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו ככתוב (ישעיה א, טו) ובפרישכם כפיכם וגו'. ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב, עד כאן לשונו. ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו, וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, כלומר אע"פ שרחוק ה' מרשעים, תפלת צדיקים ישמע ואע"פ שאלו בצד אלו:

הי' זמן, כשישהא אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן, כדי שיוכל לומר שאלה שאלה לבדה לאט יוכל לכוין. אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שהשיעור מהזמן ששוהין בתפלת הצבור בזמנינו אינו מספיק לשיוכל איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מלות התפלה ולקרותם קריאה שלימה. כי אני רואה בעצמי כי תהלות לה' ממהר לדבר אני ולא עלג, ואיני מספיק לומר מלת התפלה עד שסיימו הציבור תפלתם:

סוף דבר, בענין הכוונה ביחוד ובתפלה ובברכות, אני אומר שהאנשים נחלקים לשני חלקים. החלק האחד, הם מיחדים את הש"י ומתפללין אליו ומברכין אותו. והחלק השני, הם אומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים ואומרים דברי התפלה, ואינם מתפללים ואומרים דברי הברכות ואינם מברכים. והנה החלק הראשון התבוננתי בם והנה מעטים מאד מאד ונער יכתבם. והאנשים שהם מהחלק השני רבו מארבה, והלואי ולא אהיה גם אני כאחד מהם, עד כאן לשונו:

וכבר אפסיקא הלכתא דמצות צריכות כוונה בשלחן ערוך (אורח חיים) סימן ס', והתפלה צריכה כוונה אף למ"ד מצות אינן צריכות כוונה כמו שמשמע ממה שאמרו ז"ל בפרק תפלת השחר ובפרק ערבי פסחים. וכך כתב רבינו יונה בהדיא בסוף פ"ק דברכות (ו, א מדפי הרי"ף) וזה לשונו, דאפי' מי שסובר המצות אינן צריכות כוונה, הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מצוה שתלויה באמירה בלבד, ודאי צריך כוונה, שהאמירה היא בלב, וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה, עד כאן. ובברכות פרק אין עומדין (ברכות דף ל"ד) (ב) במשנה שאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהיא מקובל, כתב רש"י וזה לשונו, אם שגורה, אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל, ותחנתי נובעת מלבי אל פי, הרי עיקר הוא הלב. ושם בפרק אין עומדין סוף (ברכות דף ל"ג) (ב. לד, א) בענין האומר שמע שמע משתקין אותו כו', אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כיון דעתיה. אמר ליה, חבורתא כלפי שמיא מי איכא, אם לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. פירש רש"י, מחינן ליה, כלומר מלמדין שיכוין, ומכין אותו אם ירגיל בכך, עד כאן לשונו. משום דקשה לרש"י מחינן, מנא ידעינן, דילמא מכוין. אבל אם בבירור יודעים שאין מכוין, שרואים אותו קורא ומסתכל כאן וכאן או רגיל לכופלו, אז מחינן ממש:

וענין הדיבור ומחשבתו וכונתו נכללים בג' מעלות הכוללות כל המצות דהיינו דיבור מחשבה מעשה, והוא כמו שכתב האלהי מהר"ם קורדווירא ז"ל בריש ספרו עבודת יום כפור וזה לשונו, כבר פירשנו במקום אחר כי תיקון מעשה המצוה הוא במלכות, ומקום שיח שפתים הוא היסוד ונצח והוד, וזה כי המלכות נקראת מעשה, ומה גם כי מעשה המצות הוא למטה בעולם הגשמי ובסוד עולם העשיה, והדבור נשמה אל עשיה, והמחשבה נשמה אל הדבור היא בחינת המלכות היוצאת מבין נצח והוד שהם שפתים, והיסוד שהוא לשון למודים בין נצח והוד, ושלשה אלה יחד נקראים שי"ח שפתותינו, כי שי"ח פירושו ח"י שי"ן כדפירש רשב"י בתיקונים (יג כט, ב. ותיקון יט לא, ב), ושפתים הם נצח והוד, והדבור שהוא המלכות יוצאת מבין שלשתם, דהיינו בחינת המלכות שהיא מיחדת קו"ל, דהיינו קול ודבור יחד בלי ספק, והיא בחינתה על נצח והוד ויסוד, ועל סוד זה נאמר (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, כי מעשה הפרים הוא במקום הפר"ה שהוא מלכות, ותשלום הפרים הם השפתים, כי עקימת שפתים משויא להו מעשה כדמוכח בגמרא לגבי שבועה ועדות שקר לחיובי עלייהו משום לאו שיש בו מעשה, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות. ובודאי כי שפתותינו הנעות הם במקום מעשה, כי הדבור רוכב עליהם, והם כסא אל הדבור כמעשה שגם הוא כסא אל הדבור כדפירשנו, ולכן צריך כוונה גם עם הדבור, והרי שלשתם מחשבה דבור ומעשה, והם סוד ארבע אותיות מיוחדות, מחשבה סוד הכוונה במוח ובלב דבהן שריין חכמה ובינה, וקול ודבור שהם תפארת ומלכות, הרי ארבע אותיות ולהם כסא נכון על ידי שפתים ולשון שהם נצח והוד ויסוד שהם מקום מעשה בזולת ייחוד שאר האברים הנגררים אחריהם שהם מוצאות אותיות שאין אנו עתה בביאורם, עד כאן לשונו:

וכשהתפלה היא שלימה בדבור במחשבה ובמעשה, אז היא ממש במקום קרבן,הגה"ה ואם לאו היא תפלה פסולה כמו קרבן פסול. ובתקוני זוהר (כא, מה, א) אמרו, שהתפלה פסולה נמסרת לכלב ונתקיים בה (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותה. ובראשית חכמה שער היראה פ"ח שכלב זה הוא מכח לילית ונראה דעל זה בא הרמז (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, כי תפלתם היתה הגונה ושמע ה' תפלתם כמו שנאמר בפ' שמות (שם ב, כד) וישמע אלהים את נאקתם וגו':

המדריגה הג' שזכרתי להתפלל עם הצבור הוא דבר גדול והאריכו רז"ל בזה מאוד, כדגרסינן פ"ק דברכות דף (ז, ב) ח' (א) אמר לי' רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. אמר ליה, לא יכילנא. אמר ליה, לכנפי למר עשרה וליצליי. אמר לי', טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעי למר. אמר ליה, מאי כוליה האי. אמר ליה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב (תהלים כט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (ישעיה מט, ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס, וכתיב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיה יב, יד) כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את בני ישראל הנני נותשם מעל אדמתם. ולא עוד, אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר (ירמיה יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אטוש מתוכם. אמרו ליה לר' יוחנן, איכא סבי בבבל. תמה אמר, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב (דברים יא, כא) אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכי חיי, עד כאןהגה"ההגה"ה:

נקיות הוא כלל גדול לקריאת שמע ולתפילה ולכל הברכות ושבחות וללימוד, וכל המקומות המכוסות באדם הם מקום מטונף לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש מחויב לרחוץ ידיו, ואם עומד באמצע תפילה ושכח ונגע ולא יוכל לילך לרחוץ ידיו אז די בנקיון עפר או צרורות, או מחכך ידיו בכותל:

כתב במהרי"ל בשם הרוקח, שאל יגע אדם בשעת תפילה בצואת חוטמו או בצואת אזנו הואיל ומתקרי אותן הליחות צואה בפרק המקבל (ב"מ קז, ב). והוא היה נזהר בכך, והיה לו סמרטוט בגד פשתן מוכן בסדק החומה בבית הכנסת במקומו ליטול בו ליחות חוטמיו, ולא נגע בה יד להשליכו ארצה כמנהג. ולפעמים נטל בכנף סרבולו וניער ארצה ושפשפה ברגליו. עוד שם, אמר מהר"י סג"ל, גם העומד מלימודו לתפילה צריך ליטהר טרם יתפלל:

פרק שלשה שאכלו (במסכת ברכות) סוף דף נ' (ב), שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, תניא חדא בולען, ותניא אידך פולטן, ותניא אידך מסלקן. לא קשיא, הא דתניא בולען, במשקין. והא דתניא פולטן, במידי דלא ממאיס. והא דתניא מסלקן, במידי דממאיס. במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחר ולברך. תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דר' יוסי ברבי אבין משמיה דר' יוחנן, משום שנאמר (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך. מזה מוכח דאסור להניח רוק תלוש בפיו בשעה שמברך, וכן יראה שכל מקומות של חמשה מוצאות יהיו נקיות:

כתב הרר"ד אבודרהם, נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירים שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה וטהרה, וכך כתב הכלבו. כתב המקובל מהר"ר הירץ ז"ל בפירוש הסידור שלו, יזהר החזן שירוק כדי שלא יזדמן לו רוק כשיברך ויקדש למלך הקדוש ברוך הוא, עד כאן:

היה עומד בתפילה ונתעטש, פירוש שיצא ממנו דרך מטה, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל. בקש להתעטש, הולך אחריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח, וכשיכלה הריח חוזר למקומו ואומר, רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותינו, וחוזר למקום שפסק, שם בב"י. וכתב בתרומת הדשן, שנשאל היאך לא ראינו בזמננו אפילו מן המדקדקים מי שנהג ועשה כדין זה דבקש להתעטש מרחיק ד' אמות וכו'. והשיב ששמע מאחד מהגדולים שכשהוצרך לכך היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפילה, וכן נראה מדברי הרמב"ם. ואפשר שהטעם משום דלא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים, אבל להפחה בעלמא לא אסרו. ומכל מקום מי שאינו יכול להעמיד את עצמו, לא ידעינן שפיר צד היתר שלא ירחיק ד' אמות, אלא מטעם שיהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הציבור שירגישו בדבר, וכל שכן אם הוא שליח ציבור שיתבזה ויתבייש ביותר אם ירגישו רבים שאין גופו נקי בעמדו לפני הקב"ה וגדול כבוד הבריות. ונראה דאין צריך נמי נוסח דרבון העולמים דשמא לא נתקן אלא במרחיק ממעמדו שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו כדמשמע קצת הנוסח. ולפי טעם זה הא דחייבו חכמים להרחיק ד' אמות ולומר רבון העולמים וכו', איירי דוקא במתפלל ביחיד דליכא התם ביזוי וזילותא. וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא וביזוי כהאי גוונא לא חיישינן לאיסור דרבנן, מהא דפרק במה מדליקין (שבת לג, א) רבא אנסי ליה בעידני בע"כ, פירוש התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו. ואמרינן נמי בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד, ב) דכמה סבי איעקרי מפירקיה דרב הונא ע"י שהשהו נקביהם לקטנים, ומסתמא לא היו תוקפים ומחזקים לשהות, אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצרכיהם מקמי דרבים לא חשו לאיסור בל תשקצו, והוא הדין בנדון דידן. ומכל מקום קשה הדבר מאוד לבדות חילוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסקי הגאונים, עכ"ל. נמצא המתפלל בביתו ביחיד מחויב להרחיק ולומר הריבון כו'. והמתפלל בציבור יניח ההרחקה משום הבושה. אבל מה שכתב התרומת הדשן דנראה דאין צריך נמי הנוסח דרבון כו', זהו רחוק מהשכל. וגם התרומת הדשן בעצמו כותב כמסתפק דכתב דשמא לא נתקן כו'. על כן נראה לי למי שקרה לו כך, יהרהר בלבו הנוסח דרבון ואף שהרהור הוא כדיבור, מה בכך ויהרהרנו במרוצה:

בענין בעל קרי לתורה ולקריאת שמע ולתפילה, הרבה דעות בזה כמבואר בטור (אורח חיים) ובבית יוסף סימן פ"ח. אבל פשט המנהג שאין צריך טבילה. והרמב"ם כתב באיגרת אף שלענין פסק ההלכה פוסק כן, מכל מקום הוא בעצמו נהג כל ימיו טהרה והיה טובל. ומי שעושה כן, בודאי איש טהור הוא. ומי שלא יכול לעשות כן מחמת איזה מניעות, יחשוב בלבו בשעת רחיצה הא דאיתא (במסכת ברכות) בפרק הי' קורא ריש דף ט"ו א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה רבא, לא סבר לה מר כאלו טבל, דכתיב (שם) ארחץ, ולא כתיב ארחיץ. פירש רש"י, דכתיב ארחץ בנקיון, משמע ארחץ כל הגוף, ולא כתיב ארחיץ כפי, לדרשה אתי לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפים כאלו טבל כל גופו, עד כאן. ומי שמצטער על שאינו טובל את עצמו ומתלבש ברוח טהרה בשעה שרוחץ, אז הוא כאלו טבל ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:

ברכות דף י"ד (א), אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל כו', היינו בהגיע זמן התפילה. אבל קודם אור הבוקר, שרי. מכל מקום נראה לי שלא לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות, כי ראשית דבר יראת שמים, ומיד שיעמוד ממטתו לאחר הנטילה יחשוב בגדולת הבורא יתברך ויתבונן מצד בריאותיו הנפלאות, כענין (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. ויחשוב במעמד הר סיני ובברית שכרת עמנו ואנחנו עמו, ויתמלא אהבה ויראה ויפתח בשמחה זו פיו ברוך אתה ה' אמ"ה כו'. וכבר הזכרתי התעוררות הזה ג"כ לעיל בהחיבור הזה:

קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע יהיה באימה וביראה ורתת וזיעה ובכוונה גדולה ועצומה כמוזכר בתלמוד ובפוסקים בארוכה, ויקראנה בכל הדקדוקים. ובהפרדה בין הדבקים:

זה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, כתב בעל מים חיים בח"ב הנקרא מקור חיים זה לשונו, אמר לנו מהר"ם, כי הבא לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות יפסיק בפסוק שמע ישראל ג' הפסקות. שמע ישראל פיסקא אחת, ה' אלקינו פיסקא שנית, ה' אחד פיסקא שלישית, כדי שיהיה פירושו שמע ישראל לאותו שנקרא ה' אלהינו הוא נקרא אחד. או יאמר שמע ישראל ה' אלקינו, פירוש מי ששמו ה' אלקינו הוא ששמו ה' אחד. ושמע הוא מלשון (דברים כז, ט) הסכת ושמע, כאלו אומר האזין ישראל שה' אלקינו הוא אחד. ולא יאריך בא' דאחד, שלא יראה כאומר אי חד ח"ו. ולא יחטוף בחי"ת, אלא יאריך בה קצת כדי להמליכו בט' גלגלים שהא' והחית רומזים עליהם. ובד' יאריך שעור כדי להמליכו בד' רוחות העולם. הרי המליכו בשמים הרמוזים בא' ח' דאחד. ובארץ הנרמזת בד' דאחד ד' רוחות העולם ומעלה ומטה הם שש קצוות כנגד שש תיבות שבפסוק שמע. וידגיש ד' דאחד שלא תהא נראה כרי"שהגה"ה ונמצא מחרף ח"ו, עד כאן לשונו במקום הנזכר. כתוב בסמ"ק והביאו הבית יוסף בסימן ס"א זה לשונו, צריך לכוין בא' שהוא אחד. ובח' שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח' והד' רמז לד' רוחות כו':

וזה לשון שלטי הגבורים סביב המרדכי (בפ' היה קורא) והכי הוו שעורא דאריכות דאחד, תלתא בחי"ת, ותרי תלתא בד'. כיצד ממליך למעלה ולמטה בחי"ת, ובד' אד' רוחות כו':

וכן הוא במרדכי בפרק הנזכר. ובספר תניא ובשלחן ערוך בסימן הנזכר, ויפסיק קצת בין ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות כמ"ש הטור והש"ע במקום הנזכר. ושיעור זאת ההפסקה כדי שיוכל לחשוב בלבו אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך, כדי להרהר בי' דברות בשעת קריאת שמע, כי כולן נרמזו בפרשה ראשונה כמו שכתב הכל בו. ובירושלמי פ"ק (ה"ה) דמסכת ברכות כתוב, שעשרת הדברות כלולין בב' פרשיות הראשונות, ושאר מלות שבקריאת שמע שצריך להפסיק בהן או להרגישן או להטעימן יפה, כדי שיהיו נקראים כתקונה כגון ע' דנשבע וכדומה:

ושצריך ליזהר ג"כ בקריאת האותיות שלא תבלע אות האחת בחברתה, כגון שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף וכדומה. ושצריך ליזהר ג"כ בכל ב' אותיות הסמוכות אשר סוף האחת וראש השניה אות אחת, כגון בכל לבבך וכדומה. ושצריך ליזהר ג"כ שיפסיק קצת בין שתי תיבות הסמוכות שהראשונה מסיימת במ' והשנייה מתחלת בא', כגון ושמתם את וכדומה, וכן שאר המקומות שצריך לתת ריוח בין הדביקים כגון בין היום ובין על לבבך וכדומה, הלא המה כתובים על ספר דברי הטור אורח חיים סימן ס"א:

ובעל באר מים חיים האריך בזה מאוד בח"ב הנזכר, ומונה כל המלות שצריך להפסיק ביניהם בק"ש, עד שהעלה סך חשבונם ששים, כי הוא מונה ג"כ כל תיבה שתחילתה א' אפילו אינה אחר המ' יעויין שם. ולא במילות קריאת שמע בלבד אמרו, אלא כל מקום שנמצא בתפילה או בפסוקי דזמרה תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה. או תמצא תיבה המסיימת במ' ותיבה שלאחריו מתחלת באות א', כגון ספרו בגוים את, שבחי ירושלים את, וממליכים את, ובקידוש של ליל שבת ויברך אלקים את, וכן כל את ואותם הסמוכים למ"ם צריך להפרידם זו מזו:

וכן כשאומר בהלל מאת ה', או בברכת המזון ונשא ברכה מאת ה', צריך להאריך קצת באות א' שלא יבליע האל"ף חלילה וחס. וכן כל כיוצא באלו צריכים אותם להפרידם וריוח תשימו ביניהם כפי חכמתכם ובינתכם:

כתב הרי"ף (בפרק היה קורא) בשם הירושלמי, צריך להתיז כי לעולם חסדו, פירוש דלא לשתמע כלעולם. וכן צריך להתיז ס' של חסדו, עד כאן:

וכן יזהר החזן להדגיש ג' דיתגדל, דלא לשתמע יתקדל, תרגום של עורף קדל. וכן לא ידגיש ב' דיתברך, דלא לשתמע יתפרך. וכן יזהר החזן לחתוך הה' דויתהלל, דלא לשתמע ח"ו ויתחלל. וכן יזהר כשיאמר נפשנו חכתה לה' שידגיש החי"ת, דלא לשתמע ח"ו הכתה, עד כאן לשונו:

לשון באר מים חיים בסוף סימן כ"ו, הפסקות פסוק שמע הם ד' הראשונים בין שמע ישראל, כדי שלא יראה כאומר שמישראל תיבה אחת. וכן בין ישראל לה', כדי שלא יראה כאומר ישראל דוני תיבה אחת. וכן בין ה' אלהינו, כדי שלא יראה כאומר אדניליהינו תיבה אחת. וכן בין ה' אחד, כדי שלא יראה כאומר אדניחד תיבה אחת. שאר ההפסקות הם נחלקות לשלשה מינים, המין האחד כל שתי תיבות הסמוכות אשר סוף האחת וראש השנית אות אחת והם שמונה, בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ, זהו המין הראשון:

והמין השני הוא, כל תיבה שתחילתה אלף ואפשר שלא ירגישנה במבטא והם תשעה ושלשים ומהם ששה עשר של שתי תיבות הסמוכות שהראשונה מסיימת במם והשנית מתחלת באלף ואלה הם, ועבדתם אלהים אחרים, ושמתם את, וקשרתם אותם, ולמדתם אותם את, וראיתם אותו, וזכרתם את, ועשיתם אותם, עיניכם אשר, זונים אחריהם, ועשיתם את, לאלהיכם אני. אלהיכם אשר, לאלהים אני, אלהיכם אמת. נשארו עשרים ושלש והם אלו, ה' אלהינו, שלא יראה כאומר אדנילהינו. וכן ה' אחד, שלא יראה כאומר אדניחד, ואלו השנים כבר מנינו אותם עם הפסוק עצמו. וכן את ה', שלא יראה כאומר אדנילהיך. אשר אנכי, שלא יראה כאומר אשרנכי. מצותי אשר, אשר אנכי את ה' אלהיכם, מטר ארצכם וחרף אף ה', שלא יראה כאומר וחרף אפדוני. ועצר את, שלא יראה כאומר ועצרת. אשר ה', דברי אלה, נשבע ה', ויאמר ה' אל. דבר אל, שלא יראה כאומר דברל. מצות ה' אשר אתם, ה' אלהיכם:

והמין השלישי הוא שיש שני פעמים בדרך ובשכבך, וצריך להפסיק ביניהם שלא יראה כאומר בדרכובשכבך. וכן בין נפשכם וקשרתם, שלא יראה כאומר נפשכם וקשרתם. וכן בין הדברים האלה, שלא יראה כאומר הדברי מאלה. וכן וכתבתם על, שלא יראה כאומר וכתבתמל. וכן ראוי לזהר להטעים עין דנשבע, כדאיתא בירושלמי כדי שלא יהא נראה כה"א. וכן ראוי לדקדק ביו"ד של יהיה יפתה ירבו ודומיהן, שלא יראה כאלו מתחלת התיבה באלף איהיה איפתה אירבו. וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יראה היום על לבבך ולא למחר על לבבך. וכן בין היום לאהבה, שלא יראה היום לאהבה ולא למחר לאהבה:

אלה הם המקומות אשר ראוי לקורא קריאת שמע בקר וערב לדקדק בכל הפרשיות, ובפרשה ראשונה כשהולך לשכב על מטתו, והם ששים מקומות ועליהם רמז ג"כ הכתוב (שה"ש ג, ז) ששים גבורים סביב לה, כמו שכתוב בתקון ד' וזה לשונו, וסליק בעשרה שית זמנין עשר עד דסליק לששים, ואינון אתוון הדבקות בקריאת שמע דבגינייהו איתמר כל המשים ריוח בין הדביקים מצננים לו גיהנם, ושלמה עלייהו אמר בספרו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, ואינון נטרין ערסיה ולקבלייהו ששים המה מלכות, אילין דכרין ואילין נוקבין. אילין דק"ש דכרין, אילין דתקין שלמה נוקבין, ואילין בית קיבול לאילין, דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה, וכד מתחבר כלא חד שלמה אההפך למשה, עד כאן. פירוש, כי אותיות שלמה הם אותיות למשה בצרוף, עד כאן לשונו:

מצאתי בספר אחד נקרא דרך חיים דף נ"ד, וכן ראוי להזהר בטרחא, והבלתי זהיר בה משיגיע למשכן ה' ימות טועה. ובסוף פרשת ציצית אני ה' אלהיכם, יש במלת אני טרחא. והנני מבאר למה אמר דוד (תהלים קטז, ו) אנא ה' כי אני עבדך וגומר, והנה באמרו אני עבדך אינו שולל שלא יהיה גם איש אחר עבדו, רק אני עבדך, וכבר ימצאו אחרים ג"כ עבדיו. וכן (מל"א א, כו) ולי אני עבדך וגו' ולשלמה עבדך לא קרא. ולכן אם אתה אומר אני ה' אלהיכם בלא טרחא, משמע אני ה' אלהיכם ואפשר שגם אחר יהיה אלהיכם. אבל כשאתה קורא אני בטעם טרחא, אז משמע אני ולא אחר, ולכן בכל אני ה' אלהיכם יש טרחא במלת אני. לבד כשיבא מלת כי בתביר קודם לה, לפי שאי אפשר לטרחא לבא אחר תביר אם לא במאריך באמצע, עד כאן לשונו:

עוד מצאתי שם דף נ"ד ע"ב, כתב הטור בסימן נ"א, וכשמגיע לכי כל אלהי העמים אלילים, יש להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה, שלא יהא כחוזר למעלה, עד כאן לשונו. ואני אומר שהעולם טועים בפסוק זה ד' טעויות. הא' שאין מפסיקין בין מלת כי למלת כל. הב' שאין מדגישין כף של כל. הג' שאין מפסיקין בין מלת העמים למלת אלילים, הד' שמפסיקים במלת אלילים יותר מדאי. והנני מבאר טעם כל אחד. הד' שמפסיקין במלת אלילים, כאלו היה שם סוף המזמור וכן לא יעשה, וראוי לכל אדם שיפקח עיני שכלו ויראה שאין סוף פסוק. ואם מפני שלא יהא כחוזר למעלה, כשיעשה תנועת האתנח אשר במלת אלילים די. וכן (תהלים קב, כז) המה יאבדו ואתה תעמוד, כשנפסיק הפסקת הטעם אשר במלת יאבדו תו לא מחזי כאומר המה יאבדו ואתה. הג' תמצא שיש פסיק בין העמים לאלילים לפי שצריך להפסיק ביניהם, דאל"כ נראה כאומר העמים אלילים, ואין כונת הפסוק לומר שהעמים הם אלילים, אלא שאלהי העמים הם אלילים. הב' והא' תלוים זה בזה, לפי שיש פסיק בין כי לכל וצריך להפסיק ביניהם, לפיכך כף כל דגושה. ואמנם הטעם למה בא פסיק בין כי לכל ולמה צריך להפסיק ביניהם הוא סוד. ועתה דע, כי הש"י נקרא כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן דאחיד בשמיא ובארעא, והוא צדיקו של עולם שעליו אמרו חז"ל (חגיגה יב, ב) עמוד אחד יש מארץ עד הרקיע וצדיק שמו ועליו העולם עומד, שנאמר (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, וכן כי כל בגימטריא יסוד. והנה הש"י הוא אלהי ישראל, ואם אתה אומר כי כל אלהי העמים הכף של כל רפויה ובלי הפסק בין כי לכל, הוי כאילו אמרת ה' אלהי העמים. מעתה ראה גם ראה כמה יש ליזהר לקרוא הפסוקים בטעמים הכתובים בתורה:

ודע שצריך להפסיק בין רחמיך רבים ה' (תהלים קיט, קנו), שלא יהא כאומר רבים ה', ולכן יש פסיק ביניהם. וצריך להפסיק מעט בין ה' ימלוך (שמות טו, יח), כדי שיתן ריוח בין הדבקים. וכן בין ה' וישמרך מכל רע (תהלים קכא, ז), ובין ה' ישמור צאתך ובין תהלת ה' ידבר פי צריך לתת ריוח. וכן בפסוק (שם קלט, יט) אם תקטול אלוה רשע צריך להפסיק ביניהם, שלא יחרף. וכן בפסוק (שם כא) הלא משנאיך ה' אשנא יש פסיק בין ה' לאשנא, שלא יהא כאומר ה' אשנא. וכן בפסוק (שם סז, ד) יודוך עמים אלהים יש פסיק בין עמים לאלהים, שאם לא יפסיק נראה כאומר שהעמים הם אלהים, עד כאן לשונו:

בפ"ק דברכות דף י"א וי"ב תנן התם, אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברות, שמע והיה אם שמוע ויאמר כו'. ומסיק לבסוף דבטלו לומר עשרת הדברות אצל קריאת שמע מפני תרעומות המינין כו':

ומכל מקום נראה בעיני, דמכל מקום טוב לאדם לכוון בקריאת שמע בעשרת הדברות כי הם מרומזים בק"ש. ואבודרהם כתב בבאר מים חיים סימן י"ט בשם הרמב"ן ז"ל, כי בפרשת ואהבת לבדה יש בה רמז לעשרת הדברות, שכן הוא תשובת משה לישראל לאחר ששמעו הדברות מפי הגבורה ויאמרו לו (דברים ה, כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ושמענו ועשינו. אז אמר משה להם (שם ו, ד) שמע ישראל, הריני בן אדם כמותכם והריני משמיעכם את דברי ה' ומפרש אני אותם אליכם, הנה שמעתם דבור ראשון אנכי ה' אלהיך וקבלתם אלהותו עליכם כאשר עניתם נעשה ונשמע, ולכן שמע ישראל ה' אלהינו לומר ה' עושה הכל הוא אלהינו ואליו נשא עינינו וממנו נשאל כל צרכנו כי הוא אלהינו:

דבור שני לא יהיה לך אלהים אחרים, כנגדו אמר משה (שם) אחד, לומר לא יהיה לך מבטח לא במלאך ולא במזל ולא תסמוך בדבר אחר שיוכל להועיל לך, רק בה' לבדו כי הוא אחד ואין שני לו, וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (סוכה מה, ב):

דבור שלישי לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כנגדו (שם ה) ואהבת את ה' אלהיך, כי מי שהוא אוהב את המלך לא ישבע בשמו לשקר. ואמר בכל לבבך, כי האהבה תלויה בלב, וכן השבועה על דבר הידוע ללב נעלם מן העין, וכתיב (זכריה ח, יז) שבועת שקר אל תאהב כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה', מלמד ששבועות שקר יש בה שנאה ולא אהבה. ושבועת אמת יש בה אהבה ולא שנאה, שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק ובשמו תשבע, וכתיב (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה:

דבור ד' שמור את יום השבת לקדשו, כנגדו (שם ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, וכתיב (שמות טז, כה) כי שבת היום, לומר שמור מה שצויתיך בכבוד היום הוא יום השבת הקדוש מימי בראשית, וביום השבת ניתנה תורה (שבת פו, ב):

דבור חמישי כבד את אביך ואת אמך, כנגדו (דברים ו, ז) ושננתם לבניך שתלמידהו מצות התורה לכבד אב ואם, ותטע זאת בלבו מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ומאי בשבתך בביתך, כנגד (שם ה, טז) למען יאריכון ימיך, ולומר כאשר יראו בניך כי תכבד אתה לאביך ואמך הזקנים ממך בביתך ובמנוחתך, כן יכבדו אותך בניך, כי מנהג אבות יעשו בנים:

דבור ששי לא תרצח, כנגדו (שם ו, ז) ובלכתך, כי רוב הרציחות בדרכים, וכתיב (הושע ו, ט) דרך ירצחו שכמה, לומר ירא את אלהיך בלכתך בדרך ולא תרצח:

דבור שביעי לא תנאף, כנגדו (דברים שם) ובשכבך, וכתיב התם (עי' ויקרא כ, י) אשר ישכב את אשת רעהו, לומר שמור עצמך בשכבך בביאה אסורה:

דבור שמיני לא תגנוב, כנגדו (דברים ו, ח) וקשרתם לאות על ידך שלא תגנוב בהם:

דבור תשיעי לא תענה ברעך עד שקר, כנגדו (שם) והיו לטוטפות שלא תעיד אלא מה שראית בעיניך:

דבור עשירי לא תחמוד בית רעך, כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ביתך ולא בית רעיך, ובשעריך ולא בשערי רעיך, עד כאן:

ובירושלמי בפרק קמא דברכות (ה"ה) רבי לוי אמר, מפני שי' דברות כלולות בהם. אנכי ה' אלהיך, שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים, ה' אחד. לא תשא, ואהבת את ה' אלהיך, מאן דרחים מלכא לא לישתבע בשמיה ומשקר. זכור את יום השבת, למען תזכרו. רבי אומר, זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, דכתיב (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית וגומר, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כבד את אביך, למען ירבו ימיכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם וגו', אמר רבי לוי ליבא ועינא תרין סרסורי החטאה, וכתיב (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה, אי יהבת לי עיניך ולבך אנא ידע דאת דילי. לא תגנוב, ואספת דגנך, ולא דגנו של חברך. לא תענה ברעך, אני ה' אלהיכם, וכתיב (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת. מהו אמת, אמר רבי אבין, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי, אמר הקב"ה, אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד בית רעך, כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ביתך ובשעריך. ביתך ולא בית רעך, ובשעריך ולא בשערי רעך, עד כאן:

אף על פי שאמרו יקרא קריאת שמע באימה וביראה וברתת וזיע בכל רמ"ח אבריו, מכל מקום יכנס מהיראה לאהבה להיות שמחת אמונת היחוד בלבו למסור נפשו וגופו ומאודו בעבור יחודו, על כן מסיים הברכה קבלת עול מלכות הן בשחרית הן בערבית מסיים באהבה, וקבלת עול מלכות שמים באמצע, ואח"כ ואהבת כו'. על כן נראה בעיני, שלא להפסיק לענות אמן אחר הברכה קודם קריאת שמע נוסף על הטעמים שכתבו הרבה פוסקים כמבואר בבית יוסף סימן נ"ט, אע"ג דקצת פוסקים סבירי להו לענות אמן, ורמ"א סימן ס"א (סעיף ג) כתב דכן נכון הוא, לא נראה בעיני, וכן נוהגין ברוב תפוצות ישראל בכל מקומות מושבותם של ספרדיים והנלוים אליהם. וכן בענין אמן של גאל ישראל חזרתי ממנהג אשכנזים ונוהג כמנהגם שלא לענות, וכך כתב האלהי האר"י ז"ל על פי סודות עמוקות ואין לשנות:

כתב בבאר מים חיים סי' כ"ג, עוד צריך לכוין שיש בפרשת שמע עד ובשעריך מ"ב תיבות, והם כנגד שם הגבורה שם של ארבעים ושתים שבו נבראו שמים וארץ, והכוונה הזאת היא לכלול השמאל בימין למען תהיה הימין שולטת, וזה כי הפרשה עצמה של ואהבת היא הימין, ומניין תיבותיה שם מ"ב כשם הגבורה היא השמאל, נמצא שהימין נגלה והשמאל נסתר כמנין התיבות. ולכן המדקדקים בשעת קריאת פר' ואהבת משימים יד שמאל תוך יד ימין לרמוז כי הימין שולטת על השמאל והרחמים כובשין את הכעס כשעושין רצונו של מקום ועובדים מאהבה, עד כאן לשונו:

האומר שמע שמע משתקין אותו (ברכות לג, ב). זה לשון התוספות בפרק אין עומדין ריש (ברכות דף ל"ד) (א, ד"ה אמר פסוקא), ואותן בני אדם שאומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל משתקין אותם לפירוש רש"י. ולפר"ח מגונה מיהא הוי. או שמא אין לחוש רק כשקורא קריאת שמע בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומכל מקום טוב שלא לומר. אך מה שאומרים ה' הוא אלהים ז' פעמים ביום הכפורים ויום ערבה, כנגד ז' רקיעים משבחים לבוראם שהוא דר למעלה מז', מנהג כשר הוא. וגם מצינו בקרא (מל"א יח, לט) ב' פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו, עד כאן לשונם.

ואותן הנוהגים לומר שמע ישראל וגו' בשעה שהש"ץ אומר ויעבור, אין בכלל זה, מאחר שאין תיכף באמירתם, ותמיד סליחה מפסיק בין ויעבור לויעבור, ויישר כחם ומנהג טוב הוא בעיני. אח"ד בגימטריא י"ג, ראוי להזכיר בי"ג מדות:

כתוב בשלחן ערוך בסימן ס"א (סעיף ג), בק"ש רמ"ה תיבות. וכדי להשלים רמ"ח כמנין איבריו של אדם, מסיים ש"ץ ה' אלהיכם אמת, וחוזר הש"ץ ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת, ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעים מפיו של ש"ץ ג' תיבות אלו. ואם הוא קורא ביחיד, יכוין בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב שעולים צ', והם כנגד ג' שמות ההויה שכל שם עולה כ"ו וד' אותיות הם ל', עד כאן:

וזה לשון צרור המור, לענין ט"ו ווי"ן שיש באמת ויציב עד ויפה הדבר הזה שהן כנגד השם י"ה וכו', ולכן סדרו בכאן ט"ו ווי"ן שיש באמת ויציב כנגד ה' אלקים אמת. הה' ווי"ן הראשונים הם כנגד ה', והאמצעות כנגד אלקים, והאחרונים כנגד אמת. וזהו סידורן ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן כנגד השם ה"א של ה', כמוזכר בדבריהם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב. ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא כנגד אלהיכם, כי שם אלהים נורא מאוד לפי שהוא דיין וזהו (שמות טו, יא) מי כמכה באלים ה' נורא תהלות, וכן (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה כנגד אמת, כי יופי הדבר הוא האמת, כ"כ בפרשת בראשית ובפרשת כי תבא בשם מדרש הנעלם:

וכתב עוד שם וזה לשונו, אבל בלילה לא אמרו מאי תקנתיה, לפי שתפלת ערבית רשות. ועוד, כי בפסוקים (תהלים לא, ו) יש פדית אותי ה' אל אמת, שהוא כנגד ה' אלהיכם אמת, עד כאן לשון צרור המו"ר:

שארי האלוף כמוהר"ר פנחס י"ץ סג"ל כתב על זה זה לשונו, לא ידעתי מאי קאמר, כי מה ענין קריאת שמע וברכותיה לתפלה. ואם פלוגתא דתנאי ואמוראי בתפלת ערבית לפי שהיא נגד איברים ופדרים שלא הקריבום שאין להם קבע כמוזכר בפרק תפלת השחר, בקריאת שמע וברכותיה הכל מודים שחייבים כל ישראל בהם והיא מצות עשה. ושמעתי ממורי ז"ל, אם קרא קריאת שמע של ערבית ביחיד, היה אומר אל מלך נאמן על פי הרוקח ובזה היה משלים רמ"ח תיבות. ונראה לי שאין מקום לקושיא זו, כדי להשלים רמ"ח תיבות כנגד איבריו ע"פ הזוהר די בזה בבוקר אם א"א. ותדע, כי בני מערבא לא היו אומרים בערבית פרשת ציצית, והיאך היו ממלאים רמ"ח תיבות, אלא כדפרישית ודוק, עד כאן דברי פי חכם חן חן לו. (הגה"ה, איש קדוש עבר עלינו, רצה לומר על מכתבינו שכתב א"א י"ץ אבל בלילה לא אמרו מאי תקנתיה לפי שתפילת ערבית רשות, עד כאן). והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוח בפנים בשם צרור המור. והקשה על זה מודעתנו הגאון כמוהרר"ף י"ץ סג"ל מה ענין קריאת שמע וברכותיה אצל תפלה כו', זר לי מאוד זר, לגשת אל ההר, כי מה לתבן את הבר, הכל צריכים למריה חיטיה הרב המופלג ש"ב הנזכר השתא בטיבעא דמר לא ידענא בשיטתיה דמר ידענא. עכ"ז לא אמנע עצמי מלענות אף אני חלקי ואם היא מצער ותחי נפשי. נלע"ד דלא קשה מידי, דהטעם דרמ"ח תיבות של ק"ש מרפאין רמ"ח איברים דגופו משום דאז קריאת שמע מכוונת כנגד התפלה והם נקשרים יחד בקשר אחד, לכך תפלתו נשמעת ועולות למעלה. ומה שאמרתי שנקשרת בתפלה, רצוני לומר על דרך שכתב הזוהר והביאו הבית יוסף בסימן ס"א וזה לשונו, תקנו שיהא ש"ץ חוזר ומשלים אותו, ומאי ניהו ה' אלקיכם אמת. בתפלה תקנו ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות, בקריאת שמע ג' שמות בראשונה ה' אלקינו ה' אחד, שלשה שמות באחרונה ה' אלקיכם אמת, וכל האומר קריאת שמע כה"ג בידוע שאינו ניזוק כל היום, עד כאן לשונו. הרי לך שהוא מטעם שכתבתי, ולכך סיים במדרש הנ"ל דמי שלא שמע תיבות אלו מש"ץ אף שיכוין לט"ו ווי"ן קרי עליה רשב"י (קהלת א, טו) מעוות אשר לא יוכל לתקן, לכך בערבית שהתפלה היא רשות ואז עכ"פ לא יוכל להיות הקישור אמיץ וחזק אף אם יתפלל אותה, על דרך גדול המצווה ועושה יותר וכו' (קידושין לא, א), ועל כן לא היו מהדרין אחר תקנה אחרת. ומעתה לא יקשה על דברי צרור המור דלעיל שכתב הטעם שלא אמרו פרשת ציצית לפי שתפלת ערבית רשות, וזה הטעם של בני מערבא שלא חשו לרמ"ח תיבות שלא אמרו פרשת ציצת ודו"ק:

ובספר מאה שערים כתב וזה לשונו, יכוון בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב, והכוונה שיכוין שעולים צ', והיינו ג' פעמים ל', וציור ל' עושה יו"ד וי"ו יו"ד הרי כ"ו הרומז לשם הגדול שעולה כ"ו, הרי ג' שמות בציור ג' פעמים. ובקריאת שמע של ערבית היחיד יכוון הג' שמות באותו וא"ו של ואמונה שהרי כלל הוא"ו עולה אהי"ה. (וכתב הבחיי בפרשת שמות, כי שם אהי"ה ושם יקו"ק הכל אחד ושם אחד ודבר אחד, שהרי שם אהי"ה מספרו כמספר יק"ו שהוא עיקר השם המיוחד כי הה"א כפולה, עד כאן). הרי ב' פעמים אהי"ה בב' ווי"ן. וציור האל"ף שבאמצע עושה יו"ד וי"ו יו"ד הרי כ"ו רמז לשם הגדול. נמצא שמשלים בג' שמות שנרמזים באות וא"ו של ואמונה, עד כאן. וכן הוא בתולעת יעקב בסוד קריאת שמע (פירוש כלל הוא"ו מא' ועד וא"ו והוי"ו בכלל עולה כ"א הוא אקי"ק. וא"ו בכתיבה ג' אותיות וא"ו. ועולים הב' ווי"ן ב' פעמים אקי"ק וא' מצטייר א' והם ב' יודי"ן וא"ו והם כ"ו כנגד שם של ד' הרי כאן ג' שמות), והביא זה בעל תולעת יעקב בסוד השמע. והוסיף מדיליה שם זה לשונו, ואם כן ראה כמה צריך להזהר להתפלל עם הצבור ולכוין במה שחוזר ש"ץ כדי להשלים איבריו, ומי שהוא חסר מהם הרי הוא פגום בגופו ואין ברכה שורה על דבר פגום. והמתפלל יחידי, אפי' יכוין בט"ו ווי"ן שאמר קרינא ביה וחסרון לא יוכל להמנות. וצריך אדם להמליך מלכו של עולם על כל איבריו ולא יהיה אבר מאיבריו פנוי מעול מלכות שמים. ודע שכל תיבה מכל תיבות קריאת שמע כדמיון נר, לפי שהם כנגד רמ"ח מצות עשה שנאמר עליהם (משלי כ, כז) כי נר מצוה ותורה אור, וחופש כל חדרי בטן לראות אם אדם ממליך עליו את יוצרו בלי ערוב מחשבות והרהורים אחרים סוד התמורות, ולסוד זה עי"ן שבשמע ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות והסוד עד ה' בכם, עד כאן לשונו:

בספר בעשרה מאמרות דף נ' זה לשונו, המכוון אלינו במלת אמת שאנו מוסיפין בסוף קריאת שמע על שם ה' אלקים אמת, והיא לבדה מספקת ליחיד היודע לכוין בה במקום שלש תיבות שמוסיף שליח ציבור, כי ידוע באותיות אמת שהן ראש תוך סוף לאלפא ביתא, וכן חותמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה אני ראשון לעילא עד אין סוף, ואני אחרון לתתא עד אין תכלית, ומבלעדי אין אלהים באמצע הקצוות הבלתי מוגבלות כלל ועיקר, עד כאן לשונו:

דין ק"ש של ערבית כתבתי למעלה. בקריאת שמע שעל מטתו צריך ליזהר בכל העניינים ודקדוקים כמו שקורא קריאת שמע של שחרית וערבית. (הגה"ה, בענין ישתבח, כתב הזוהר פרשת תרומה (ח"ב קלב, א) וזה לשונו, כיון דמטי בר נש לישתבח נטיל קודשא בריך הוא ההיא כתרא ושוי ליה קמיה, וכנסת ישראל שריאת לאתתקנא למיתי לקמיה דמלכא עילאה, ואצטריך לאכללא לה בתליסר מכילין עילאי דמנהון אתברכת אינון תריסר בוסמין עילאין, והכא אינון שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהלה ותפארת קדושה. ולבתר לחברה לה בהדייהו ולימא ומלכו"ת, בגין דהיא מתברכא מינייהו. ועל דא אצטריך בשעתא דאיתכלילת מינייהו לשואה רעותיה ולבא להאי, ולא לישתעי כלל דלא ליפסק בינייהו. ואי פסיק בינייהו, מתחות גדפי כרובייא נפיק חד שלהובא וקארי בחילא ואמר, פלניא דפסיק גאוותא דקודשא בריך הוא ישתצי ויתפסק דלא יחמי גאוותא דקודשא בריך הוא כו', עד כאן לשונו. על כן מן הראוי לאומרם בנשימה אחת. וכיוצא בזה מצאתי כתוב למקובל אחד בליקוטיו כתיבת יד, לא ידעתי מי מקדושים הוא, וכתב שצריך לומר מן אמן יהא שמיה רבא עד ויתברך ועד בכלל הכל בנשימה אחת, כדי שלא להפסיק בדברים שהם יחודו של מקום):

והואיל ותיבת יתברך בא לידן, אימא ביה מילתא. על אותן שאמרו שאין לענות אלא עד עלמיא, והקשה מהר"י קארו דאיתא במדרש אמר ר"א בר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו, מה אלו טעונים. אמר לי, אף וחימה, למה לעשות נקמה באף וחימה מי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין יהא שמיה רבה ליתברך, משמע שצריך לומר [כאחד]. וכן כתב הר"ר יוסף גיקטלייא וזה לשונו, שאלתם מה שכותבים קצת פוסקים בעניית קדיש שאין עונין אלא עד עלמיא. ולא עוד אם אמת אתם וראוי לעשות כך, או לא, מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך איזה כת מאלו צודקת. תשובה, אוי להם לפתאים אשר עברו ונענשו, ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאלו הפריד וקצץ במקום דליכא קיצוץ ואין צריך להפריד ח"ו, אלא מדבק עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר. וכן כתב רבינו בחיי פרשת שמות, שצריך לחבר מלת עלמיא ליתברך, ואין להפסיק התם כלל. והר"מ מרקנאט"י כתב גם כן בטעמי מצות שלו וזה לשונו, ואסרו חכמים ז"ל להפסיק בין קדיש ליתברך ושלשתן אלו כולן אב אחד להם ומבטן אחד יצאו הקבלה האמיתית. וזולת טעם שלהם מצאתי, דיתגדל יהא יתברך אלו ג' יודי"ן שם אחד משם המפורש היוצא מויסע ויבא ויט (שמות יד, יט-כא), ושם זה יוצא מיברכך יאר ישא (במדבר ו, כד-כו), לפיכך המפסיק בין אלו ג' יודי"ן פוסק את השם, עד כאן:

והנה טועים העולם וסוברים דבאמירת תיבת ויתברך לבד די, אלא רצו לומר כל הנוסח של יתברך וישתבח כו' עד דאמירן בעלמא. וכן הוא בבית יוסף סימן נ"ו שמהררי"א מצא כתוב, אם יאמר יתברך צריך להשלים הקדיש ולא יאמר אחריו אמן, שמה שהחזן אומר ואמרו אמן הוא אזהרה לכל יחיד שאם הגיע הש"ץ עד דאמירן בעלמא שיאמר אחריו אמן כו'. וכן מצאתי בספר קבלה כתיבת יד וזה לשונו, גם ירגיל עצמו לומר בנשימה אחת מן אמן יהא שמיה רבה כו' עלמיא ויתברך וישתבח ויתפאר כו' הכל בווי"ן שמונה עד ואמרו, ולא ואמרו בכלל שהוא כ"ח תיבות, ומנין כ"ח נגד יד ימין ויד שמאל שבהן כ"ח פרקים. יד ימין ה' אלקינו ה', יד שמאל כוז"ו במוכס"ז כוז"ו עד כאן מצאתי. הרי מה שאמרו ויתברך רצו בו כל הנוסח, הא למה זה דומה לענין האמור עיקר הוידוי אבל אנחנו חטאנו, טועים העולם וסוברים שרצו בו אלו ג' תיבות, ואינו כן, אלא רצו בו כל הנוסח של אשמנו, כי אבל הוא התחלת הענין אבל אנחנו חטאנו אשמנו בגדנו גזלנו כו', ואתה צדיק וכו', וכן תמצא בדפוס סדורי הספרדיים, אבל כתב בכתיבה גסה, ואח"כ בכתיבה קטנה עד גמר הוידוי וכתבתי זה במקום אחר:

נוסח יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. מברך קמץ תחת הבי"ת ולא מבורך, כי מבורך הוא לשון הקודש, מברך לשון תרגום, והקדיש נתקן בלשון תרגום. גם קבלתי תיבת לעלם נקוד שו"א תחת למ"ד וקמ"ץ תחת עי"ן ופת"ח תחת למ"ד, כי כן נקוד תיבת לעלם בתרגום של דניאל, אף שבתרגום חומש אינו כן, הוא טעות ולא מדויק, אבל בדניאל הוא מדויק:

והנה בפירוש תיבת אמן אינה שוה תמיד ומשתנה פירושו לפי עניינו. וכל מה שהייתי חושב בפירושיו מיום היותי לאיש כוונתי לדעת אחי הגדול החסיד מהרי"ל יצ"ו במה שכתב בהגהות יש נוחלין והנאני הדברים האלה והנה אעתיק לשונו. והנה בפירוש וכוונת מלת אמן יש פנים שונות, על כן צריכין אנחנו להודיע לתועי רוח בינה כדי שלא יצא שכרם בהפסדם:

ותחילה נקדים ונאמר שהברכות כולם הם נחלקים למחלוקות, יש מהם ברכות המצוה, כגון ברכת על נטילת ידים וציצית ותפילין ודומיהם. והכלל, כל מקום שנוסח שלהם אשר קדשנו במצותיו וצונו שכוונת הברכות הללו הוא שאנחנו מברכין לשמו ית' על כל טוב אשר גמלנו שטהר וקדש אותנו במצותיו הקדושות שהם קיום העולמות כנודע. ועל ידיהם אנו נקראים קדושים ונתקדש גופינו ונשמותינו והם תכליתנו, לא זולת זה בשום ענין בעולם. והוא יתברך ציוונו בזו המצוה להתעטף בציצית או להניח תפילין וכדומיהן מהציוויין, אז העונה אמן אחר המברך הברכות האלו צריך לכוין אמת ואמונה הוא השבח והברכה שיברך המברך ואני מאמין בה:

ויש מהם שהם ברכת השיר והשבח וההודאה לו ית', כגון ברכת אלוקי נשמה שנתת בי וברכת מודים וברכת נודה לך וברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון ודומיהם הם הודאה, יכוין העונה אמת הברכה וההודאה שבירך והודה המברך כעל כל טוב אשר גמלנו ה' ואני מודה ומאמין בזה. וכגון ברכת אשר יצר, ברוך שאמר, ישתבח, וכל הברכות של שחרית, ושלשה הראשונות שבח"י ברכות, וברכה ראשונה שבברכת המזון ודומיהם, הם שבח ויקר וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל ית', וברכת הנהנין בכלל. אם כן העונה אמן אחר אלו יכוין ג"כ הכוונה הנזכרת אמת היא הברכה והשבח שבירך המברך ואני מודה ומאמין שהשבחים לו ית' הם יאים ונאים. ובברכות הנהנין יכוין העונה אמת הוא השבח והברכה שבירך המברך שהוא ית' ברא והמציא זה הפרי או זה הענין:

אמנם ברכות השאלות והבקשות והתחינות כגון אמן שאחר הקדיש שהוא תפילה ובקשה, ואחר ברכת רחם והרחמן שבברכת המזון, ואחר זכרנו שביעלה ויבוא ודומיהן שהם בקשות, ואמן שאחר ברכת כהנים שהיא ברכה, יצטרך להתכוין העונה אחר המברך והמבקש יהי רצון שיאמנו בקשת המברך והמבקש ושכן יעשה ויקיים ה' את דברו:

אמנם הברכות האמצעיות שבח"י ברכות הם כולם שאלות ובקשות שאנו שואלין ומבקשים ממנו יתברך צרכנו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, א) אמצעיות דומות לעבד שמקבל פרס מרבו, וכן ברכת רצה ושים שלום ושלום רב הם כולם בקשות. ואולם החתימות שבהם הם שבחיו ותואריו הנכבדים ית'. על כן אחר ברכת אתה חונן יצטרך לכוין בהם העונה אמן אמת היא הברכה שבירך המברך שהש"י הוא חונן הדעת והוא יקיים ויאמן דברי המבקש ויחנינו מדע בינה והשכל, וכן בכל האמצעיות כדמשמע בהדיא באורח חיים סימן קכ"ד שיכוין בכל ח"י ברכות כשעונה אחריהם אמן אמת היא הברכה. והנה אי אפשר ליתן את האמור בזה גם בזה, ואת האמור בזה לזה, כי מי שמתכוין במלת אמן הנאמר על הקדיש ובזולת זה מן השאלות והבקשות שזכרנו למעלה ודומיהן, וכן אמן אחר ברכת כהנים שהיא ברכה אם הוא מתכוין בעניית אלו האמנים אמת היא התפילה והבקשה והברכה שאמר המבקש, הנה הוא עונה ככסיל באולתו, כי לא ידע מאי קאמר ולא חש לקימחיה. או במלת אמן הנאמר בשבחיו ותואריו ית' כגון מברכת ההודאות והשבחים וזולתם מהתוארים והשבחים לו יתברך, הנה מי שמכוין בעניית אמן שלהם זו הכוונה הנזכרת יהי רצון שיאמנו דברי המהלל והמשבח ושיהא כן, כמו שאומר הנה הוא כרשע וכופר, כי הנה הוא כמסתפק ח"ו אם התוארים והשבחים הם בו ית', ומבקש לומר שיהא כן. על כן יכוין האדם במאוד שיהא לו אוזן שומעת לשמוע אל הרנה ואל התפילה אשר הש"ץ אומר איזה הוא ברכה או איזה עניי' הוא תפילה ובקשה שמתפלל ושואל צרכי עם ישראל, או איזה ברכה ואיזה עניי' הוא שבח הודאה ומשבח ומהלל לו יתברך ובלבבו יבין לענות אמן כהוגן וכראוי, עד כאן לשונו:

ההמוניים אומרים במרוצה אמן יהא שמיה רבא כו', סומכים תיבת אמן ליהא שמיה רבא, הם בלא דעת, כי אמן קאי למעלה דהיינו שעונה אמן על מה שאמר הש"ץ יתגדל ויתקדש כו', ומן יהא שמיה רבא מתחיל שבח חדש. על כן צריך להפסיק קצת בין אמן, ליהא שמיה רבה. וכן עושין ההמוניים באמן מודים אנחנו לך, וצריך להרגילם שיעשו הפסק כי אמן הוא על ברכת רצה, ומודים היא תחילת ברכת הודאה:

בין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק, על כן אין לומר הפסוקים שדרך לומר כשאומר הש"ץ קדיש, דהיינו ועתה יגדל נא כח כו', על הקדיש שבין ישתבח ליוצר אור לא יאמרם מאחר שהם אינם מההכרח רק מנהגא בעלמא. וכן בקדיש שקודם תפילת ערבית שצריך להסמיך גם בערבית גאולה לתפילה, לא יאמר אלו הפסוקים אז:

ענין התפילה. יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח. זה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה דף ג', וסמוך להתחלת תפילת י"ח יחשוב בלבו רוממות האל ית' ושפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו. אמרו ז"ל במסכת ברכות (י, ב), אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, עד כאן. רצה בזה, שישים האדם אל לבו ערך נמיכתו ושפלותו כנגד האדון ה' צבאות, ואחר כך יתפלל. (עיין במיימוני בספר המדע בתחלת פ"ב, ובסוף פ"ד מהלכות יסודי התורה ידבר מעין זה). ויאמר בלבו מה אני דל ונבזה כלי מלא בושה וכלימה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה, הלא בני מעלה יראו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאוד, אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי נבזה בחיי ונמאס במותי אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג עם בריותיו בכל מקום שמצינו גדולתו ית' מצינו ענותנותו (מגילה לא, א):

ולפי שחיי האדם נחלקים לג' חלקים, שהן שני העליה, ושני העמידה, ושני הירידה, תקנו לנו רז"ל ג' תפילות בכל יום בקר ערב וצהרים שחרית מנחה ערבית, להתפלל באלו ג' זמנים בבקר בזמן העלייה, ובצהרים בזמן העמידה, ובערב בזמן הירידה, להודות לפניו כי הוא ית' מספיק לנו כל צרכינו באלו ג' זמנינו עליותינו ועמידותינו וירידתינו, וזולתו אי אפשר לנו להתקיים ולעמוד אפילו רגע אחד. וכתב בעל עין יעב על מאמר (ברכות י, א) צריך אדם לכוין את רגליו וכו', זה לשונו, כתב הרשב"א וכלל דבריו בכיוון הרגלים והידים כפותים זה על גב זה לב' סיבות. האחד, כדי שהמתפלל ישים כנגד עיניו ולבו כאלו ידיו ורגליו אסורות, ואין בידו כח לקרב המועיל ולהרחיק המזיק זולתי בעזרתו ית', וכך אמרו (שבת י, א), בעידן ריתחא פכר ידיה ומצלי וכו', עד כאן לשונו:

אמרו רז"ל (עי' ברכות לב, ב. וב"מ נט, א) כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה. על כן יעורר אדם עצמו ויראה שתפילתו תהיה בדמעה, ובוידוייו והזכר עונותיו ובקשת הסליחה והמחילה פשיטא ופשיטא שיהיה בבכי ותחנונים. ואף אם לפעמים אינו בוכה ממש, יהיה קול דברים שמדבר בתפילתו יהיה בקול נמוך ונשבר כאלו היה בוכה, ועל זה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים ו, ט) כי שמע י"י קול בכיי, לא אמר בבכיי רק קול בכיי, כלומר שעושה קול כאלו היה בוכה, ויאמר הכל בקול תחנונים כקול עני ואביון המתחנן:

וזה לשון ספר הזוהר בפרשת בלק (ח"ג, קצה, א), מאן חשיבא מכלהו תפילות, תפילה דעני. דתפילה דא קדים לתפילה דמשה, ולתפילה דדוד, וקדים לכל שאר צלותין דעלמא. מאי טעמא, בגין דעני איהו תביר לבא, וכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב וגו'. תא חזי, מסכנא עביד תדיר קטטה בקב"ה, וקב"ה אצית ושמע מלוי, כיון דצלי צלותיה קב"ה פתח כל כוין רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון ההוא תפלה דמסכנא. מאי טעמא, בגין דאיהו תביר לבא, דכתיב תפילה לעני כי יעטוף, כי יתעטף מבעי ליה, מאי כי יעטוף. אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא ולא עאלין, עד דצלותיה עאלת. וקב"ה אמר יתעטפון כל צלותין, וצלותא דא תיעול לגבאי ולא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא, אלא קמאי ליהוו תרעומין דיליה, ואנא והוא בלחודנא, דכתיב (שם) ולפני ה' ישפוך שיחו, לפני ה' ודאי. כיון דחמא דוד דכל כוין וכל תרעי שמיא כלהו זמינין לאפתחא למסכנא, ולית בכל צלותין דעלמא דקב"ה אצית מיד כצלותא דמסכנא, עביד גרמיה כעניא ומסכנא, פשט לבושא דמלכותא ויתיב בארעא כמסכנא ואמר תפילה, דכתיב תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני וכו'. עד ועל דא אצטריך לבר נש דצלי צלותיה למיהוי תמן עני ואביון, ולמעבד גרמיה עני ואביון קמי קב"ה, בגין דתעול צלותיה בכללא דכל עניי', דהא כל נטורי תרעין לא שבקין הני למיעל צלותא דבר נש, כמה דשבקין למיעל צלותא דמסכנא, דהא בלא רשותא אעלת. ואי עבד בר נש גרמיה עני ושוי רעותיה תדיר כמסכנא, צלותיה סלקא ואיערעת באינון צלותין דמסכנין ואתחברת בהו וסלקת בהדייהו ואתקבלת ברעוא קמי מלכא קדישא וכו' ע"ש, עד ליהוי בצלותא דעמידה תביר לבא כעניא ומסכנא ולשואה רעותיה לאתכללא גו מסכני בתבירות דלבא במכיכו דנפשא עד כאן:

(הגה"ה והחזנים המשוררים ושמחים ומשמחים את הקהל בנועם זמירתם, עליהם נאמר (עי' ירמיה יב, ח) נתנו עלי בקולם על כן שנאתים. וזה לשון הראשית חכמה דף רמ"ד ע"א, כתב החסיד בעל חובות הלבבות על טענה אחת מטענת היצר, שהיצר אומר שיעשה הדברים שידעו בהם בני אדם כדי שיצא לו שם בחסידות עד שילמדו ממעשיו. והשיב שיאמר לו שאולי כשאכוין לזה במעשי לא יתכן לי מה' הרצון המכוון אליו, ויעלה בדעתם שאני חנף במעשי, ויהיה לריק מעשי בכוונתי בהם בלתי האלהים. ונאמר למלך אחד, והיאך לא ערבה לך קריאת פלוני והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה. אמר להם, ואיך תערב לי קריאתו והוא אינו קורא אותה אלא שתערב לי קריאתו וימצא חן בעיני בעבורה. אבל אם היתה זאת הכוונה לרצון הבורא בלבד, היתה ערבה לי. וכן נאמר, מי שמכוין בתפילתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזן בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא, עד כאן לשונו:

וזה לשון אחי הגדול מהרי"ל ז"ל המדבר בחסידות, וכתבו עוד הפוסקים בענין עניית אמן וזה לשונם בשם הירושלמי, העונה אמן ארוכה יאריך ימיו בטובה, כמה שיעורה, כדי שיכול לומר אל מלך נאמן, ובלבד שלא יאריך בה יותר מכדי השיעור הזה, דשלא כהוגן עושים שאין במשמעות התיבה כלום, עד כאן. הרי לפנינו דכשמאריכים בתיבת אמן יותר מכשיעור הנזכר, שאין התיבה כלום, וכאילו לא ענו ואמרו אמן. ואם כן יש לגעור ולמנוע אותן המאריכין הרבה בנגונם במלת אמן עד שלא קרב אות אחת לחברתה, ואין במשמעות התיבה כלום רק זמורתא תהא. ועוד הכהן המשיח הוא השליח ציבור יחטא, ואשמת העם הוא גם כן, ובהכרח נמשך גם להם קלקול, להיות שהאריכות ההוא שמאריך בו החזן הוא שלא כדין, והקהל שוהין ואין עונים אחריו אמן עד שתכלה אריכת הניגון מפי המנגן, הנה הם מפסיקין יותר מדאי בין הקדיש ובין עניית אמן, והוא בכלל אמן יתומה שפירשו המפרשים, שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה אמן מקרי אמן יתומה, וכבר אמרו רז"ל העונה אמן יתומה כו'. אלא מיד שתכלה הברכה מפי המברך יענה אמן, על כן יש ליזהר ולהזהיר מזה. וכן בקדושות ובקדישים וברכו המנגנים מאריכין בשבתות ובימים טובים בנגינת ניגונם הרבה מאוד, ומושכין התיבות והאותיות הרבה עד אשר לא קרב זה אל זה ואין במשמעות התיבה כלום, לא יפה הם עושים, וכמו שזכרנו בשם הירושלמי לעניית אמן והוא הדין הכא, וחד טעמא שייך בהו. ולא נקטו הפוסקים בלשונם אמן אלא משום שאמרו שצריך להאריך באמן, וכתבו שעל כל פנים לא יאריך בה יותר מהשיעור הנזכר. ואם כוונתם ביופי נגונם לכבד המלך הכבוד יתברך ממה שחננם בעריבת קולם, הלא נוכל בטוב לצאת ידי שניהם, דהיינו לקצר בנגון. וגם יותר טוב להאריך בנגונם שלא במקום עצם הקדושות הגדולות כגון נקדש כו' ונעריצך כו' ולעומתם ובדברי קדשך, וברכו, ובקדיש נוסח יתגדל כו' יתברך כו' שהם קדושות השם יתברך ביותר עוז משאר העניינים, ובאלו העניינים הקדושים היה לנו לכוין ביותר אל הכוונה, ואם מאריכין כל כך בניגונים אי אפשר לכוין כל כך להכוונה. וגם אריכת הניגונים הם סיבה להפסיק ולשוח שיחה בטילה, וזה אנו רואין בעינינו. ונמשך עוד מאריכת הנגונים שמאחרין זמן קריאת שמע, ואף על פי שאין אנו נזהרין כל כך לקרות קריאת שמע בזמנה, מכל מקום כל מאי דאפשר להקדים צריכין להקדים, כדאיתא בבית יוסף (סימן נח) בשם הרבינו יונה ז"ל. וגדולה מזו, בימים הקצרים בחורף, ובפרט כשאומרים פיוטים, אם מאריכין בניגונים קרוב לודאי שעוברים זמן קריאת שמע, כי זמנה נמשך עד סוף חלק רביעי מהיום, הן היום גדול הן היום קטן מעשרה או מתשעה שעות ופחות מזה, ומכח אונס יכול לקרות עד שליש היום אבל אין לו שכר כקורא בזמנה, ומכאן ואילך לא יקרא בברכותיה. ואם יברך, הוי ברכה לבטלה, כמו שכתב האורח חיים (טור סו"ס נ"ח). וצא וחשוב אימתי כלה רביע היום בימות החורף, וראה גם ראה כשמאריכין בנגונים ובפרט כשאומרים גם כן פיוטים אם קורין אותה בזמנה. ובודאי לאו שפיר למעבד הכי כלל, לדחות קדימת זמן קריאת שמע בכל מה דאפשר מפני אותן הנגונים אף אם אין עובר זמנה, ואין צריך לומר אם נמשך מזה משום חשש שיעבור זמנה. ובודאי לא כך היו נגינת השירים והזמירות בבית המקדש אלקינו יתברך, כי בנגון היו מנגנים ובעריבת קול נעים זמירות המשמח אלקים ואנשים, דהיינו בזמר ובנגון בקוצר בחתוך התיבות והאותיות, וכן ראוי ונכון לנו לעשות ולהיות, עד כאן לשונו:

תוכן העניינים

שני לוחות הברית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה