אור ברסלב
שני לוחות הברית עשרת הדברות › מסכת יומא

שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]

עשרת הדברות · מסכת יומא

מסכת ראש השנה

נר מצוה

פרק א

עמוד התשובה

תנן במסכת נדרים (כג, ב), הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל הנדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים. וכתב הטור אורח חיים סימן תרי"ט, שמזה נתפשט המנהג לומר כל נדרי בערב יום כפור, כי יום כפור מקרי נמי ראש השנה. אבל זריזין מקדימין למצוה, וראוי להקדים קודם ראש השנה ממש לעשות שני עניינים ענין אחד שיתקן מה שקילקל, דהיינו התרה על העבר, או אם היה מחויב איזה נידוי ינהוג בעצמו שעה אחת נידוי ואח"כ יבקש מהחכמים שיתירו לו. ענין שני הוא מסירת מודעא אלהבא, שכל מה שיתקשר את עצמו מהיום בשבועה או בחרם או בנידוי וכיוצא בזה שהוא עתה מוסר מודעא מעוקרו ועקרו ומבטלהגה"ה:

וכך הוא המנהג בארץ ישראל, מתאספין בערב ראש השנה בבתי מדרשות עדה קדושה תלמידי חכמים ויראי שמים, ואם אין פנאי בערב ראש השנה, מתאספין בין כסא לעשור ועושין שני העניינים האלה בזה האופן ובזה הנוסח בזה אחר זה, עומד בפני העדה הקדושה ואומר בזה הלשון, שמעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או איסור או קונם או חרם שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום, ואפילו נשבעתי בשמות הקדושים שאינם נמחקין ובשם ההוי"ה ברוך הוא, וכל מין נזירות שקבלתי עלי ואפילו נזירות שמשון, וכל שום איסור ואפי' איסור הנאה שאסרתי עלי או על אחרים בכל לשון של איסור, בין בלשון איסור או חרם או קונם, וכל שום קבלה ואפילו של מצוה שקבלתי עלי בין בלשון נדר בין בלשון נדבה, או שום מנהג של מצוה שנהגתי את עצמי, וכן כל מוצא שפתי שיצא מפי או שנדרתי וגמרתי בלבי לעשות שום מצוה מהמצות, או איזה הנהגה טובה או איזה דבר טוב שנהגתי ג' פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר, הן דבר שעשיתי הן על עצמי הן על אחרים, בכולהון אחרטנא בהון מעיקרא ושואל אני התרה עליהן כי יראתי פן אכשל ונלכדתי ח"ו בעון נדרים ושבועות ונזירות וחרמות ואסורין וקונמות והסכמות. ואיני תוהה ח"ו על קיום המעשים הטובים ההם שעשיתי, רק אני מתחרט על קבלת העניינים בלשון נדר או שבועה או נזירות או איסור או חרם או קונם או הסכמת קבלה בלב, ומתחרט אני על זה שלא אמרתי הנני אעשה דבר הזה בלי נדר ושבועה ונזירות וחרם ואיסור וקונם. ולכן אני שואל התרה על כל הנזכר. הן היו דברים הנוגעים לגוף, הן היו דברים הנוגעים לממון, הן היו דברים הנוגעים אל הנשמה, בכולהון אני מתחרט על לשון נדר ושבועה ונזירות ואיסור וחרם וקונם וקבלה בלב. והנה מצד הדין המתחרט ומבקש התרה צריך לפרוט הנדר, אך דעו נא רבותי כי אי אפשר לי לפרטם כי רבים הם, ויהיה בעיניכם כאלו הייתי פורטם:

והמתירים משיבים לו שלשה פעמים בזה הלשון, מותרים לך מחולים לך שרוים לך, אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא אסור ולא קונם, אבל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה. כשם שמתירין הבית דין שלמטה, כך יהיו מותרים מבית דין שלמעלה:

אחר כך יהיה מוסר מודעא לפניהם ויאמר, הרי אני מוסר מודעא לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא כל נדרים וכל שבועות ונזירות ואסורים וקונמות וחרמות וקבלת הלב הן בהקיץ הן בחלום, ובאם שאשכח לתנאי מודעא זאת ואדור מהיום עוד, מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה עליהם שכולן יהון בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין ולא יהו חלין כלל וכלל מעתה ועד עולם:

ודבר זה יועיל כשלא יזכור לתנאי בשעת הנדר. שאם הוא זוכר לתנאי ואפילו הכי הוא נודר, הרי הוא מבטל התנאי והנדר קיים. אבל כשאינו זוכר לתנאי, אז מועיל התנאי. ולכך צריך לומר כולם אחרטנא בהון, כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלין:

ואחר המודעא יאמר לפניהם, אם עברתי על שום דבר שנתחייבתי נזיפה או ארור או נידוי או חרם או שמתא או קללה בבית דין שלמעלה, בין מפי השכינה בין מפי הבית דין צבא שלמעלה, בין מפי עצמי בין מפי אחרים ובין בעולם הזה, הריני שב בתשובה שלמה ואשב יחף על הארץ כמנודה ואתפלש בעפר בוכה מתחרט ומתודה על כל מה שחטאתי ועויתי ופשעתי ושמריתי ושמרדתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה. ואשפוך את נפשי לשאול מחילה וסליחה וכפרה מן השמים ומן הבריות. ואשאל ממעלתכם שתתירוני מכל הנזיפות והארורים והנידויים והחרמות והשמתות והקללות שנתחייבתי ושנכשלתי בהם עד היום הזה. ואז מתרחק מהעדה הקדושה ד' אמות בחליצת מנעלים, ומתפלש באפר כאבל ומקבל על עצמו נידוי ויושב כמנודה. ולאחר שישב מעט על הארץ כמנודה וכאבל, אז קורין אותו העדה הקדושה ואומרים לו, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה, מאחר שקבלת עליך את הדין. אז יעמוד מהארץ ומתפלל בדמעות להש"י ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שכל הקללות והארורין והנידויים והחרמות והשמתות שקללתי או שאררתי או שנדיתי או שהחרמתי, או ששמתי את עצמי או את אחרים אשר מזרע ישראל, או אחרים שקללו או שאיררו או שנידו או שהחרימו או ששמתו אותי או את זרעי. יהי רצון מלפניך אלהי השמים והארץ שאל ישלטו בנו ואל יעשו רושם, וכל הקללות יתהפכו עלינו לברכה, כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך:

גם העדה הקדושה אומרים לו שלשה פעמים, כולם מותרים, כולם מחולים, כולם שרוים. כשם שמתירים הבית דין שלמטה כו'. ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וגו':

והא לך המנהג דק"ק חברון תוב"ב שנה שנה מפי הרב הגדול החכם השלם החסיד העניו מהור"ר מלכיאל אשכנזי זלה"ה

מתחילה היה מלקה האיש כפי רצונו ג' או ד' מלקיות או פחות או יותר, ומתירין אזורו. ואח"כ בעודו ערום מלבישין אותו מכף רגלו ועד קדקדו שק ומשכיבין אותו בקרקע וסוחבין וגוררין אותו הולכה והבאה ג' או ד' בחורים, והחכם או ש"ץ מהלך ומכריז ככה יעשה לאיש אשר הכעיס את בוראו, ככה יעשה לאיש אשר הקניט את בוראו. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והעם רואים ובוכים, וכל שכן הנסחב שהוא צועק בקול מר וחמרמר. ואומר הש"ץ, אם אתה חייב הרג לפני המקום יהי רצון שתחשב זאת הגרירה כאלו נהרגת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי הרג שהיא קלה שבכולם לדעת ר"ש:

אחר כך חונקין אותו בין שניהן באזור אחד על גרונו, או הוא עצמו בשתי ידיו, וכבר הוא יושב על ברכיו ואומר החכם או הש"ץ, אם אתה חייב חנק למקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נחנקת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי חנק שהיא קלה שבכולן לדעת הת"ק דהלכתא כותיה:

אח"כ היה מצוה וסוקלין אותו בשנים או בשלשה אבנים קטנות, וגם המתייסר נוטל בידו אבן גדולה מעט כמלא אגרוף או מעט יותר ומכה בה על לבו, והחכם או הש"ץ אומר אם אתה חייב סקילה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נסקלת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית:

ואח"כ היו מדליקין נר של שעוה ומטיפין על גביו מתחת השק ג' או ד' טפות עד שרואין אותו שהוא נרתע, והחכם או הש"ץ אומר אם אתה חייב שריפה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נשרפת בב"ד הגדול שבלשכת הגזית. או אם היה רוצה היה מתחיל מלמטה למעלה חנק הרג שריפה סקילה הכל כדעת הת"ק דהלכתא כוותיה בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין פ"ז מ"א). אי נמי, מלמעלה למטה, כדתנן התם סקילה שריפה הרג וחנק:

אח"כ אומרים לו בעור השק על גופו, שאם הוא חייב חרם או נידוי למקום שיקבל על עצמו, ובודלים ממנו העדה לכל הפחות ד' אמות והוא יושב מרחוק בקרן זוית מעוטף בשק ראשו בין ברכיו. ואח"כ מעמידין אותו ומתירין לו כל הדיינים את נידויו ולובש בגדיו וסר עונו וחטאתו תכופר. והחכם העושה הסדר, מקבל כל היסורין הללו בגופו קודם הכל משום (צפניה ב, א. ב"מ קז, ב) התקוששו וקושו, וממנו יראו וכן יעשו. זה הסדר נכתב אלי מק"ק חברון תוב"ב, וירא שמים יוצא ידי שניהם, וכל המרבה הרי זה משובח:

בערב יום כפור כשאוחז התרנגול להתכפר בו לאחר שיאמר הפסוקים והבקשה, יסמוך ידיו עליו ותכף לסמיכה שחיטה ויתנו לעניים. או יתן פדיונו לעניים וזה טוב יותר, לפי שמתביישין כשנותנים להם התרנגולים, כך דרש מהרי"ל. ומי שנזהר תמיד ליתן מעשר מכל ריוח ומחלק בין עניים, אזי זה הפדיון לא יקח ממעות מעשר רק ממעות של עצמו:

ובזה שכתבתי שצריך ליתן הפדיון לעניים, ניחא מה שכתב הטור סימן תר"ה וזה לשונו, ועוד שמענו מחכמים הראשונים, שאעפ"י שבהמה דמיה יקרים יותר מתרנגול, אף על פי כן תרנגול מובחר גבר תחת גבר. ולפום ריהטא קשה, לענין כפרה מה תלוי ביוקר. ולפי מה שכתבתי ניחא, דכשהיה ביוקר אז מרויחים העניים, והדבק במצות הצדקה יתן לעניים ויוסיף כהנה וכהנה בתשלומי כפל:

כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (ר"ה ט, א). כלומר, כאלו היה מצווה להתענות תשיעי ועשירי והיה מתענה בהם היה לו שכר רב, כך מקבל שכר האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי. כי אכילת התשיעי הוא בשביל תענית העשירי, נמצא האכילה כלולה מהתענית. וענין הזה כתב הטור לפי פשטן של דברים, כדי שיהיה חזק ונוכל לסבול עינוי של מחר של העשירי. ולפי טעם זה, הסעודה העיקרית היא סעודת הערב. ואפשר לטעם זה מי שלא ירצה לאכול עד סעודת הערב הרשות בידו. וכן נראה לי לפי טעם האכילה על פי הסוד שכתב האלה"י מהר"ם קורדוורא שיובא דבריו לקמן בפרק שני. וכן משמע קצת במשנה פרק ח' דנדרים (ו), אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום, אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. פירוש, לילי הצום ליל צום כפור שמצוה להרבות בסעודה בערב יום כפור. הרי שסעודה העיקרית היא בערב סמוך ללילה. מכל מקום נראה דאסור להתענות עד הערב, דאפילו תענית שעות מקרי תענית. ואף שסעודת הערב היא עיקרית, מכל מקום האכילה היא כמו העינוי. ומה עינוי כל היום, אף אכילה צריך לראות כל היום שלא יהיה מעונה:

ולפי טעם הזוהר בסוד האכילה שיובא דבריו לקמן בפרק שני, אזי כל היום הוא יום טוב ומצוה לענג בו. ובתשובת מהרי"ל שאלו אותו, על אשה שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, מה דינה בערב יום כפור. והשיב, שמותרת לאכול כל רצונה ולשמוח לבה ביום זה, דגם הוא מתקרי יום טוב:

ובספר מהרי"ל דף מ"ח כתב וזה לשונו, שאלו מקמי מהר"י סג"ל היאך עושין בתענית חלום בערב יום כפור. ואמר דיכול לאכול ויניח להטיב לו חלומו. וכן איתא בגמרא (פסחים סח, ב) מר בריה דרבינא כולא שתא יתיב בתעניתא, בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורא. ופירש ראבי"ה, דבתענית חלום מיירי. ואמר מהר"י סג"ל, דהרוצה להחמיר ולהתענות, יאכל סעודה המפסקת עם בני הבית, ודוגמא תענית חלום בערב ט"ב דצריך נמי לאכול סעודה המפסקת כדפירש שם. ואמר מהר"י סג"ל, דמגמרא דלעיל נמי משמע דאין להתענות תענית חלום לא בפוריא ולא בשבועות, עד כאן לשונו:

ומה שאמר דמי שרוצה להחמיר יתענה תענית חלום בערב יום כפור ויאכל סעודה המפסקת, לא נראה כן מהגמרא שהביא, דמשמע דאיסורא הוא אפילו תענית חלום. דאלו היה היתר להחמיר ולהתענות, בודאי היה מחמיר על עצמו מר בריה דרבינא והיה מתענה בו. אלא בודאי איסורא הוא. ואין להקשות היאך יהיה חמור ערב יום כפור משבת. וי"ל דשאני ערב יום כפור דפרט הכתוב בהדיא בו וציוה על האכילה, והאכילה במקום עינוי, מה עינוי כל היום אף אכילה צריך לראות שלא יהיה מעונה בכל אותו היום אפילו במקצת ממנו:

וענין ליל ט' בתשרי, הנוהגים שלא לאכול בשר ופירות ושלא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, נראה בעיני דתלוי במנהג מקומות בענין אשמורת הבקר. באותן המקומות שנוהגים קודם עלות השחר בערב יום כפור להשכים במאוד ולהרבות בסליחות ובתחנונים, אזי אין עושין אותו ליום טוב גמור עד אחר הסליחות ותחנונים. ואותן המקומות שאין אומרים רק מעט ומחסרים ממה שנוהגין בשאר ימי תשובה, נמצא מחזיקים גם הלילה ליום טוב, ואף על פי שאומרים קצת סליחות מפני שהוא עכ"פ יום אחד מימי תשובה, ולפי מנהגם גם הלילה מישך שייכא ליום. וכן הוא מסתברא דלילה היא כיום, כמו שמצינו בשבת ויום טוב וראש חודש וחנוכה ופורים. ואע"פ שנופלין על אפיהם במנחה שקודם לו, מכל מקום מיד שמתחיל הלילה הוא יום תשיעי שהאכילה בו חשובה כעינוי:

ונראה בעיני הנהגה ישרה, ערב יום כפור יאכל לשובע נפשו מאכלים טובים מה שזימן לו השם יתברך. ולערב לא יאכל רק מאכלים חשובים וקלים. וכך כתב הכלבו בשם מהר"ם הטעם שיש לאכול מאכלים קלים, כדי שלא יהיה שבע ומתגאה. וזה לשון סדר היום דף צ"א, סעודה המפסקת יתחיל בה מבעוד יום, כדי שיוכל לנוח מעט מאכילתו קודם שילך לבית הכנסת ולא יטריד עליו אכילתו בתפילתו שלא ימצא עכור בתפילתו ולא יוכל לכוון בה כראוי. והחכם עיניו בראשו לאכול דברים טובים ומטעמים טובים מעטי הכמות ורבי האיכות שיוכלו לסמוך עליהם כל היום ולא יזיקו לו, וזהו דרך החכמים ובעלי השכל. גם כדי שלא יצטרכו לצאת מבית הכנסת לעשות צרכיהם, עד כאן לשונו. ועוד אכתוב מזה טעם בפרק שני:

כל אדם יזהר שלא יאכל בערב יו"כ בסעודה המפסקת דברים המחממים, כגון מיני בשמים וכן מיריק"א שקורין זפרי"ן ויין טוב וביצים, פן ח"ו אם יראה קרי אין מתירין לו לטבול. ואמר מהרי"ל שכן ראה מרבותיו ששתו מים ואכלו פרי שקורין ער"ד עפפי"ל כדי להתקרר להשמר בנקיות. ואומר שכן ראה מרבו מהר"ש שהיה נוטל הפרי הנזכר, ושמהו במים להצטנן מאד ואכל ונתן לבני ביתו. וכן אסור לאכול בערב יום כפור מיני מאכל חלב דהוא מרבה קרי, עד כאן במהרי"ל. ועם כל זה שאוכל ושותה ושמח ע"כ אין צריך להרבות לו עידונין בעצמו ואכילות גסות שלא יבא מהם לקלות ראש ושיחה בטילה, שא"כ הוא עושה עבירה היא בידו ולא נצטוינו על ככה רק על שמחה של מצוה. על כן יאכל כאוכל לפני המלך, והשלחן מלא דברי תורה ויראת שמים ביתר שאת מכל ימות השנה, ויאכל לשם מצוה ככהן האוכל קדשים:

מצות הטבילה בערב יום הכפורים היא מצוה גדולה, והיא יתר בקודש משאר קדושות הטבילות שבכל ימות השנה מי שנוהג בהם, ויהיה כוונתו שעושה הטבילה בשביל תשובה ובשביל טהרה, כי יש דעות שונות בזה מזה, מכל מקום אלו ואלו דברי אלהים חיים:

וזה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, מהרי"ל מביא ראיה בהלכות יוה"כ דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, והא דאשכחן דמהר"ם היה נוהג לשפוך ט' קבין על ראשו משום שהוא סובר הטעם דמשום טהרה היא. אבל מי שסובר דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, אינו יוצא בט' קבין, אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו). וספר תניא כתב ג"כ בהלכות תשובה שטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא:

וראוי להחמיר בזה, בפרט מי שאינו זקן או חולה אעפ"י שיש קצת צערא דגופא לטבול במים קרים בעת הזאת, לפום צערא אגרא. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם (ויקרא טז, ל):

לפיכך צריך כל בר ישראל לנקות את עצמו ביום שהיא דוגמת עולם הנשמות, כי נקיון הגוף מבוא גדול בנקיון הנפש, כי ליכנס לעולם הבא יצטרך תחלה לטבול במקוה ישראל מושיעו בעת צרה וגו' (ירמיה יד, ח):

וזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, והזהיר לעשות הטבילה בזמנה, בודאי לא תזיקהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. אלא אם יהיה אנוס ואם נתרשל מלעשות בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאח"כ יהיה קשה להפרידם. על דרך מה שכתוב מפני שיבה תקום, קודם שיצר הרע יזקין בי' וכו'. עד ויבטח בה', כי הבא לטהר מסייעין, ולא תארע לו שום היזק וכו'. עד כי בטהרה יטהר ג"כ נפשו ורוחו שהם חלק עליון וכו'. עד וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה, כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא משמח בה, כן יהיה משמח במצות וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך וגו'. ובזמן שימצא גופו בריא, יחמיר במ' סאה. ואם גופו חלש או בימי הצינה, יתן עליו ט' קבין של מים חמין. וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלי שום הפסקה. וכן טוב לטהר ולגלח הצפרנים, שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקצצם. עוד צריך לטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רז"ל וכו'. ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, עד כאן לשונו:

כזה ראה וקדש עצמך מכל טומאות עבירות והרהורי עבירה, בענין שתהיה מנוקה מכל חטא ועון ואשמה ביום טהרתך במים. וראוי הוא קודם שיכנס אדם למקוה שיהרהר תשובה מעונותיו ויתודה ג"כ, כי עיקר הטבילה לבעל תשובה הוא לטהר עצמו מעונותיו כנזכר:

לזה צריך לשום בלבו לשוב מעוונותיו מכל וכל, ולא יהא טובל וקצת עוונותיו בידו, כי לא יועיל לו הטבילה לטהר עוונותיו עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל, ולזה נכון שיתודה קודם שיכנס במקוה או לפחות בהרהור, וכן הוא בראשית חכמה:

מהרי"ל היה נוהג לטבול ערב יום כפור ג' פעמים, וכן בערב ראש השנה ג' פעמים. ובספר החסידים (שצד) כתב, שראוי לטבול ג' פעמים כנגד חטא עון ופשע, על כן תלתא זמנא הוי חזקת טהרה, עד כאן לשון עמק ברכה. וכבר כתבתי למעלה במאמר האותיות באות ק' קדושה שאפי' בטבילת כל ערב שבת ראוי לטבול י"ד טבילות, ע"ש באורך הטעם. א"כ מכל שכן עתה ליום האדיר. ושמעתי כי היו כת חסידים בזמנינו שטבלו ביום הזה ל"ט טבילות נגד המלקות, ואז האדם מתעורר במאוד ובוער הקדושה בלבו ונתקיים בו באנו באש ובמים:

תנן (יומא פ"ח מ"ט) את זו דרש רבי אליעזר בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. ושבינו לבין חבירו, אין יום הכפורים מכפר. וזה נאמר הן על עסקי ממון שבינו לבין חבירו, או איזה הקנטה. וכן איתא שם בסוף יומא (פז, א), א"ר יצחק, כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו, א-ג) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך [נלכדת באמרי פיך]. עשה זאת איפוא בני והנצל. אם יש בידך, התר לו פיסת יד. ואם לאו, הרבה עליו רעים. אמר רב חסדא, וצריך לפייסו בשלש שורות של שלש בני אדם, שנאמר (איוב לג, כז) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, עד כאן:

וזה לשון רש"י, בני אם ערבת לריעך ותקעת לזר כפיך, בשביל זר לערבו בממון. או אם נוקשת באמרי פיך, שהקניטו בדברים. עשה זאת והנצל, כי באת בכף רעיך על עסקי ממון לך התרפס יד ופרע לו. ועל מוקש אמרי פיך, אם הקניטו רהב רעיך, הרבה רעים לבקש הימנו מחילה. ריעיך בתרא דקרא מלא כתיב, לפי שהוא לשון רבים. בשלש שורות, ג' פעמים יפייסהו בג' אנשים בכל פעם, שנאמר ישור לשון שורה, ואין שורה פחותה מג' בני אדם, עד כאן לשונו:

ומצאתי כתוב, ויבקשו מחילה זה מזה שלשה פעמים, כמו אנא שא נא שאמרו אחי יוסף ליוסף. והמוחל לא יהא אכזרי, וימחלו זה לזה בלב שלם. אבל המוציא שם רע על חבירו, אין לו למחול, מהרי"ו בדרשותיו דף פ"א, והוא מהירושלמי דפרק קמא דיומא (מב, ב) דאיתא התם שמואל אמר, הדין דחטא לחבריה, צריך למימר ליה סרחית עלך. ואין קבלה, הא טבות. ואין לא, מייתי בני נשי ומפייס ליה קדמיהן, הה"ד ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ואי מיית, צריך למיזל ומפייסיה על קבריה, ומימר ליה סרחית עלך. א"ר ייסא בשאר כל העבירות, אבל במוציא שם רע על חבירו אין לא מחילה עולמית, עד כאן:

וכתב מהר"י בן חביב וזה לשונו, מכאן נראה שהוא מנהג של טעות מה שנוהגין בזמנינו אם יחטא איש לאיש והקניטו בדברים, נכנס ביניהם אמצעי עושה שלום ומדבר עם העלוב שירצה לקבל פיוס העולב, ואחר זאת ההקדמה יבוא העולב לבקש מחילה ממנו. ואין זאת כוונת שמואל, אלא שהעולב ילך מעצמו לפני העלוב ואומר סרחית עלך. ואם לא קבלו, אז יביא אנשים עמו וחוזר לחלות פניו לפניהם שימחול לו, וכן יורה דקדוק לשון שמואל. ועוד יגיד עליו רעהו, שאמר ואי מית צריך למיזל על קבריה כו', וראוי שנאמר שההליכה לפייס לפני החי והמת אין בהם הקדמה בידיעה, רק שהעולב ילך מעצמו לפייס, וזאת הבושה ובזיון הם לכפר עליו מאשר חטא לחבירו אפילו לא הקניטו אלא בדברים. וכשהולך לפייסו על קברו, יוליך עמו י' אנשים ויאמר בפניהם חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי בו. והם ישיבו לו, מחול לך מחול לך, עד כאן מצאתי:

ואעפ"י שבכל ימות השנה חייב אדם לרצות חבירו תיכף לפשיעותא, אבל כשיגיע יום הכיפורים לא יאחר לשלמו. ואף אם הפושע הוא קשה עורף, ימציא הוא את עצמו לו כדי שיביא הדברים לידי פיוס כדי שיסולק המכשול מהעיור הזה. ומי לנו גדול מרב דהוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא אזיל תריסר ירחי שתא ולא אתא לפיוס כי מטי מעלי יומא דכיפורי לא אתא אמר איזיל אנא כו' כדאיתא שם בסוף יומא (פז, א):

הלכתא אומר זמן בראש השנה ויום כפור. ונוהגין שהש"ץ אומר שהחיינו לאחר כל נדרי. והקהל עונין אמן, ויכונו לצאת בברכת החזן. ומי שרוצה לנהוג לברך לעצמו קודם שיסיים ש"ץ הברכה, וסובר שזהו עדיף שיעשה בעצמו ולא יוציא אותו אחר, לא ישר בעיני. אדרבה, ברוב עם הדרת מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן נראה לי לנהוג בברכת הלל וברכת הלולב שהש"ץ יברך בקול רם והקהל יכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן. וכבר כתבתי מזה במקום אחר, והבאתי ראיה מהא דאיתא בברכות בפ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) (א) ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, וב"ה אומרים אחד מברך לכולם, שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מ"ט. קסברי מפני ביטול בית המדרש, עד כאן:

אסור בתשמיש המטה, ויליף מקרא דחשיב עינוי. ואיתא בפסחים (פ"ד מ"ד) מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום כפור מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק כו'. דרש רבא (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. בין שאמרו להדליק, בין שאמרו שלא להדליק, שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ופירש רש"י, לא נתכוונו אלא לדבר אחד, להפריש עצמו ממשכבי האשה. האומרים להדליק, משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר. והאומר שלא להדליק, סבר כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה:

ומאחר שמקום שנהגו להדליק הוא משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, ואנו נוהגין כמקום שנהגו להדליק, לכן ידליקו בחדר משכבו דאז הוא מונע את עצמו מלקרב לאשתו דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן לאור הנר. ואי מדליק בבית, לא עביד לא כמקום שנהגו שלא להדליק, ולא כמקום שנהגו להדליק. דאלו מקום שנהגו שלא להדליק, סברי כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה, והוא רואה ומתאוה לה. ולא כמקום שנהגו להדליק, דסברי משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, וכאן בחשיכה יתהלכו לחדר משכבו, ונמצא תרתי לריעותא, דבבית מסתכל בה כשהיא מקושטת ומתאוה לה, ואח"כ הולך חשכים. על כן צריך להדליק ג"כ בחדר משכבו:

וכל אותה לילה ויום יתרחק מאשתו שלא ליגע בה ובבגדיה כאלו היא נדה, שהרי החמירו להדליק או שלא להדליק, ובנדה לא החמירו, כן הוא באגודה בפסחים וביומא. וגם לא ירבה בדברים עמה שלא יבא לידי הרגל עבירה ושלא יבא לידי הרהור ולידי קרי, מצאתי:

אמר מהרי"ל, כשרוצה אדם לילך לבית הכנסת ליל כל נדרי, ישלוף מנעליו ויניחם בביתו ולא יוליכם לבית הכנסת משום טינוף, ויום זה הוא יום שחייבין לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה. ואמר, דבימי אביו מהר"ם סג"ל בהיות שם רב במגנצא הי' נוהג ששמש העיר הי' מכריז בערב להניח מנעליהם בביתם. ואמר שיש מקומות שפורסין בגדי צבעונין בבית הכנסת לכבוד היום, ויש מקומות שמשטיחין עשבים על הרצפה משום דכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, וביום כפור אנו מרבין בהשתחוואות יותר מבשאר כל השנה. ומסיק פרק הקורא תניינא (מגילה כב, ב) דהשתחוואוה היא פישוט ידים ורגלים, ואנן עבדינן הכי ביום כפור דוקא. ומהאי טעמא נותנים מחצלת לפני העמוד אל פני הש"ץ כל השנה, וכן הוא באלפס בתוספתא דמגילה פרק הקורא תניינא. ואם אדם מפונק וקשה עליו לילך יחף עד לבית הכנסת, רשאי לילך במנעליו עד פתח בית הכנסת ויתנה לבני ביתו להחזירם הבית, או יצניעם במקום מוצנע שלא יראו, עד כאן לשונו:

וכבר כתבתי לעיל בהלכות ט' באב, אם עת גשמים ויירא שיטנפו רגליו ואז שרי ללבוש מנעלים, מכל מקום יהפכם של שמאל לימין, והבאתי סמך מהתלמוד על זה. ואם הכרח הוא לו לשום המנעלים בבית הכנסת, ישים אותם בחור או במקום נסתר ויהיו מכוסים אין רואה, כי קדוש היום לאדונינו:

בפרק בתרא דיומא (פז, ב), ת"ר, מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים, צריך שיתוודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה ערבית מתודה בשחרית כו'. וכתב הר"ן, וידוי ערב יו"כ עם חשיכה לאחר אכילה משיקבל עליו יום הכפורים, שמא יארע דבר קלקלה של שכרות וכיוצא בו:

צריך שיתודה לאחר שיאכל וישתה בתפלת ערבית, כך פירשו הראשונים. והרמב"ן הקשה עליהם, ופירש דהכי קאמר, מצות וידוי של ערב יו"ה שצריך להתודות קודם שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום. אבל חששו חכמים שמא תטרוף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי, ולפיכך החמירו עלו להתודות קודם אכילה. ואף על פי שהתודה קודם אכילה, חוזר ומתודה בזמנה עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה. אבל ווידוי ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני, דודאי מתודה הוא ביוה"כ. אלא קתני אע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום, שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכפורים בסופו עם חשיכה מכפר. והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא מצות וידוי ערב יו"ה עם חשיכה, ואע"פ שמתודה קודם שיאכל וישתה, צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה לאחר שאכל ושתה, צריך שיתודה ערבית. ואע"פ שהתודה ערבית, צריך שיתודה שחרית, עד כאן:

וראוי לכל ירא שמים לעשות כן כדברי הרמב"ן מאחר שהביא ראי' מהתוספתא. ואעפ"י שהבית יוסף סימן תר"ז כתב והעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן, מכל מקום אני אומר הנוהג כדברי הרמב"ן הוא מנהג טוב וישר בעיני אלהים. וכן אני נוהג כשאני רואה בין השמשות ממשמש ובא והוא סמוך לחשיכה, אני מתודה בכל יכולתי:

סדר הוידוי, זה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה דף ק"ד, וסדר הוידוי חטאנו עוינו פשענו, והחטאים הם השגגות והפשעים הם המורדים מלשון (מל"ב ג, ז) מלך מואב פשע בי. האלוף המרומם בפי כל מהורר"ף סג"ל יצ"ו מק"ק קראקא העיד על גיסו מהר"מ איסרל"ן ז"ל שהיה נוהג בוידוי יום כפור לומר בזה הסדר כפרה לחטאים. ומחילה לעונות. וסליחה לפשעים שחטא הוא השוגג מתפללים שימחקם לגמרי כאלו לא היו מעולם. וזה ל' כפרה כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו וגו'. ומחילה לעון כי שם נשאר שום רושם. וסליחה שהיא אריכות אף לפושעים הם המורדים כי עליהם יום הכפורים תולה, חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה דגברא רבא ז"ל וטעמו כצפיחית בדבש, עד כאן לשונו:

קבלתי כשמתודה ישוח עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולא ביום כפור בלבד, אלא אף כל ימי השנה כשמתודה יעשה כן. וכבר נודע מי שלא כרע במודים, אז טרדתו נעשית נחש, ומזה נותן השכל כי המתודה על העבירות והם באים מצד זוהמת הנחש והוא מודה ומתודה יכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ואז ושב ורפא לו. וכן רמוז בספר נחמיה סימן ח' דכתיב (ו) ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה. אחר כותבי זה, מצאתי כן במהרי"ל בהלכות ליל יום כפור. וזה לשון מהר"י סג"ל, כשהיה מתודה היה עומד בכפיפת הראש כדרך שהיה שוחה באומרו מודים:

בפרק בתרא דיומא (פו, ב) איפליגו ר' יודא בן בבא ור' עקיבא, ריב"ב סבירא ליה צריך לפרש החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ר' עקיבא אומר, (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, כדר' ינאי, דאמר ר' ינאי אמר משה לפני הקב"ה כסף וזהב שהרבית לכנסת ישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב. והרי"ף והרא"ש פסקו הלכה כר' עקיבא, דהא הלכה כר' עקיבא מחבירו (עירובין מו, ב). וכן הסכים הבית יוסף בטור אורח חיים סימן תר"ז, והולך לסברתו דרגיל לפסוק כתרי משלשה גדולי ההוראה דהיינו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:

אבל הרמב"ם (הל' תשובה ב, ה) פסק כריב"ב, מכל מקום כתב הבית יוסף דיש להרמב"ם ראייה ברורה דהלכה כריב"ב, דמוכח שם דרב יודא אמר רב סבירא ליה כריב"ב. ועוד הביא הבית יוסף ראיה מדאפליגו תנאי בעבירות שהתודה בהם ביוה"כ שעבר אם חוזר ומתודה עליהם ביוה"כ, מכלל מתודה עליהם בפרטיות. ובאמת ראיות שהביא הבית יוסף הם ראיות חזקות, ואף שלענין פסק הלכה הסכים הבית יוסף עם הרי"ף והרא"ש, מכל מקום כתב וזה לשונו, מכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו, דר' עקיבא לא אסר לפרט החטא, ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו. ועוד דאפשר דלא אסר ר' עקיבא אלא דמפרט אותם בקול רם, אבל בלחש שפיר דמי למיפרט כדי שיתבייש יותר, ואכתי כסוי חטאה הוא כיון דאינו נשמע לבני אדם, הכי מוכח מדמשני כאן בחטא מפורסם כו', דבמתודה לפני בני אדם בקול רם מיירי. דאי בלחש, כי אינו מפורסם מאי הוי, הא אע"פ דמפרט אכתי מכוסה הוא. מה שכתב רבינו בסמוך בשם הרא"ש שהעבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר יוכל להתודות עליהם אף ע"פ שלא שנה בהם, ובמתודה בפרטות מיירי וכמו שהוכחתי בסמוך, עכ"ל. הרי שלכולי עלמא יפרט החטא בלחש:

והנה לפום ריהטא מה שרצה לומר שאף לר"ע יפרט בלחש, יש להקשות על זה, אם כן למה מוקי תלמודא הפסוק דויעשו אלהי זהב אליבא דר' עקיבא כדר' ינאי כו' כדלעיל, יפרש הפסוק כריב"ב ועל כל זה לא יהיה קשה על ר' עקיבא, דהא ר' עקיבא מודה באם אינו נשמע לבני אדם דיפרט חטאו. וגם משה כשהתפלל לא היה נשמע לבני אדם זולתי להש"י, שהרי התפלל בהר כמו שכתוב (שמות לב, לא) וישב משה אל ה' וגו'. אמנם אין זה קושיא, דודאי אותו אדם שחטא יפרט החטא בלחש אף לר' עקיבא, כדי שיתלבש בבושה כשמודה על חטאיו. אבל איש אחד שמתפלל בעד אחר, כמו כאן משה שלא חטא והתפלל בעד חוטאי ישראל, אפשר שהוא בכלל כסוי חטאה שלא יפרטם, כי אצלו לא שייך כדי שיתבייש מאחר שהוא לא היה החוטא, על כן הוצרך לר' עקיבא הפסוק ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי:

נמצא לפירוש הרמב"ם הלכה כריב"ב לגמרי, ואף לר' עקיבא יפרט חטאיו בלחש, ורוב המחברים בענייני תשובה מסכימים לפרט החטא כדעת ריב"ב, וכן כתב הכלבו. וכך כתב מהרי"ל בהלכות יו"כ זה לשונו, כל מה שאדם חטא בכל השנה יהיה כולל תוך וידויו ויתודה עליו. כגון אם ח"ו אכל דבר איסור, יאמר על חטא שחטאתי לפניך באכילת איסור, וכל כהאי גוונא, עד כאן לשונו. וכן מצאתי בספר חסידים סימן כ"א זה לשונו, חסידים הראשונים היו כותבין באגרת עונותיהם כשהיו חוטאים כדי להתוודות על חטאתם וכדי שיזכור ויתחרט ויעשה תשובה, ולפיכך טוב לכתבם לקיים מה שנאמר (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, וזוכר יום המיתה וגיהנם ויום הדין, ולבסוף אהבת שמים, כי היא מובחרת. אך ברמז יכתבם שלא ימצאם שום אדם. ומה שאמרו חצוף מאן דמפרש חטאיו, וזהו שמגיד לכל אשר חטא, אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד עונותיו כדי שיורה לו היאך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם אדם שעשה עון זה ובא לשוב היאך יעשה תשובה, עד כאן. ודבר זה מביא להחוטא לידי בושה כשמזכיר חטאיו בפירוש לפני מלך מוחל וסולח לעונים, ויזכירם באימה וביראה וברתת ובזיע ובבושה והכנעה ובקול בכיה ותמרורים. מכל מקום טוב שיפרטם בלחש שלא יהיו נשמעים לאחרים ואז יוצא ידי כולם:

ובענין עבירות שהתודה עליהם ולא שנה עליהם, דסבירא ליה לת"ק (יומא פו, ב) אם חוזר ומתודה עליהם הוא ככלב שב על קיאו. ור' אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח. הרי"ץ גאות פסק כת"ק, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש סבירא להו כראב"י דקיימא לן (עירובין סב, ב) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. וכן משמע קצת בזוהר פרשת נח וזה לשונו, תא חזי, אע"ג דאודי על חוביה ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב. ומההוא חובא דבת שבע בגין דדחיל תדיר עלייהו דלמא גרים חד מינייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כן לא אנשי לון מיניה ומרעותיה, עכ"ל:

מנהג בהרבה גלילות בישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כפורים, והוא מנהג ותיקין כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל מרבים שבחים להש"י, ורבים מזמורים הם של התעוררות תשובה, ורבים מזמורים הם של בקשת מחילה וסליחה, והכל מיד ה' השכיל חיבר דוד המלך ע"ה ברוח הקודש. והאומר תהלים הוא כמתפלל והוא גם כן כעוסק בתורה, כי כבר בקש דוד המלך ע"ה שיהיו מקבלים שכר הקורים בתהלים כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות (מדרש תהלים א, ה). ומצאתי ג"כ בטור אורח חיים סוף הלכות תענית סי' תקע"ט בענין תעניות צבור החמורים של גשמים, כתב לומר פזמונים וסליחות ותחנונים, עיין שם:

אמנם מי שעיף ויגע ואי אפשר לו, על כל פנים יאמר ד' מזמורים הראשונים קודם שישכב כי הם מסוגלים שלא יבא לידי קרי. וכן כתב בסדר היום דף צ"א. וכתב, ויש בהם ש"ו תיבות וד' מזמורים יעלה למנין קר"י, ובלילה הזאת שאנו דומין למלאכים צריכין אנו ליזהר מכל טומאה ובפרט מטומאת קר"י:

עוד דבר טוב הוא בעת שהוא ישן בלילה לא יעטף את עצמו בכרים ובכסתות המחממין, כי זה מוליד כח התאוה. ועכ"פ לא יכסה את רגליו. ודוגמא לזה תנן במס' יומא (פ"א מ"ז) בכהן גדול שבקש להתנמנם, אומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. והבאתי משנה זו לעיל במסכת שבועות, וכתבתי שזה היה טעם של רות ותגל מרגלותיו של בועז (רות ג, ז) כדי שלא יתחמם ויבוא לידי יצר:

זה לשון סדר היום דף ל"ד, ענין סוד מאה ברכות הוא ענין נשגב עד מאוד ונורא, כי לא על חנם אמרו רז"ל (עי' מנחות מג, ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י, יב) א"ת מה אלא מאה. וכיון שהש"י אין שואל מעמנו כי אם הדבר הזה בלבד, דבר גדול הוא. והענין הוא, כי כל העולמות אינן מתקיימים כי אם מצד הפעולות הטובות הנעשות למטה, כי צדיק יסוד עולם. ואם אין צדיק אין עולם מתקיים, ומברכתו יבורכו כל צבא השמים מרום רקיעא עד תהומא. ואם כן כשאדם השפל משגיח עליו ומתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי, הבל אותם הברכות עולה ובוקע כל האוירים עד שמגיע לפני כסא כבודו, והקב"ה כביכול מתעטר בו ושמח שמחה גדולה באותו שבח העולה מאת האדם נגזר מהאדמה כי מחומר קרוץ ומתעלה בו ומכין לו מחיה ומזון ונותן טרף לביתו פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון. אבל פחות מק' אין הדבר נגמר כאשר ידוע ליודעי חן. ויום השבת שנמנעו ממנו כמה ברכות י"ב בכל תפילה, צריך בעל נפש ליזהר כדי להשלים ולכוון בכל ברכות העולים לקרות בתורה ובז' ברכות של מפטיר ויעלו לו. ואם לא בא לידו כדי להשלים, כבר אמרו בגמרא (מנחות שם) ממלי להו באספרמקי ומגדי, וכן ביום טוב. אבל ביום הכפורים הוא טורח גדול למצוא צד להשלים, כי כשאנו מונין אין מוצאים אפי' שמונים. כיצד, ה' תפילות ל"ה ברכות ברכת הבקר עד ברכת התורה, יום טוב ברכות ב' של ברוך שאמר וחתימת ז', ברכות דקריאת שמע הם כ"ח ול"ה הרי ס"ג, וי"ד של הפטורת הם ע"ז, הרי חסידים מן המנין כ"ג. ואם נאמר שיכוין לברכות הקוראים בתורה, מי הוא המכוין בהם. לכן ראיתי טוב ליקח עמו מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך, ולא מצאתי תיקון אחר קרוב מזה אחר שאינו יוצא מבית הכנסת. והחכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל כל העניינים על מתכונתו, ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה, ולא עוד אלא שאנחנו מבקשים ביום הזה כל דבר עינוי ואיך יעשה בהיפך, דכיון שעושה הדבר לשם שמים אין לחוש ודי לנו מה שאסרה תורה וגדר שגדרו חכמים עליה. ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג הגוף, כמו שאמרו רז"ל (ברכות מג, ב) אכל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) איזה דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, זהו הריח, וא"כ אין חשש לתענוג הנפש. ואע"ג דכתיב (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה, היינו נפש הבהמיות הנקשרת עם הגוף, אבל הנשמה אין לה עינוי מזה, עד כאן לשונו:

ומה שכתב להריח בכל שעה ושעה ולעשות ברכות הריח, תמיהני עליו הא איתא בפ' אלו דברים (ברכות נג, א) והובא בטור אורח חיים סי' רי"ז, הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים, מברך מיני בשמים. ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא אחת. נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב מהר"ם מרוטנבורג, דוקא כשלא היה דעתו לחזור, אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה, עד כאן. אם כן זה המביא דבר המריח ודעתו להריח בו כל היום, איך מברך עליו שנית. גם כבר פקפקתי בדבר לעיל במסכת תענית אם מותר להריח בתענית ציבור:

ומה שטרח למצוא ק' ברכות, נלע"ד דאין בזה כלום בדלא אפשר. דאי לא תימא הכי, מה תאמר ביום כפור שחל להיות בשבת היאך יקיימו ג' סעודות שהם דאורייתא, אלא לא אפשר שאני, וקדושת היום בעצמו מספיק ועומד נגד כל הקדושות של מצות אלו. מכל מקום מה דאפשר לעשות יעשה, דהיינו שיכוין בברכותיו במאוד, ויכוין בברכות של הש"ץ מכל התפילות, ויכוין בברכות הקוראים בתורה וכן בברכות הפטורות, וכן בברכת המצות של יחידים כשמתעטפים בטליתות ומברכין בקול רם וכיוצא, אז יעלו לו מאה ברכות והרבה מהם:

נרות יום הכפורים שכבו, פשיטא ופשיטא שלא יאמר לגוי שידליקם, ולא כמו שעושים רבים מעמי הארץ, ואפילו לרמז לגוי לא ירמז. ומצוה עושה כשיניחם כך ולמוצאי יום כפור ידליקם:

מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל המוריד דמעות ביום כפורים על מיתת בני אהרן, בניו אינם מתים בחייו:

משום ונשלמה פריך שפתינו, מצוה רבה שילמוד ביום כפור משניות מסכת יומא עם פירושיהן ששם מוזכר סדר עבודת יום כפור. גם נכון ללמוד בתלמוד בסוף יומא המאמרים המדברים ממעלת התשובה. ודע כי כל מאמר ומאמר מדברי רז"ל כולל הרבה עניינים מתשובה וממוסרים אשר הוצרכו המחברים לכתוב על כמה דפין, על כן צריך לתת לב במאמרי רז"ל להבינם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:

דרש מהרי"ל, מיד לאחר יום הכפורים יעסוק כל אדם לעשות סוכה, משום שנשלמו ימי תשובה ויום ראשון שנכנס לחטא ח"ו יקדים את עצמו לאתחולי במצוה כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל. וכן העיד, שפעם אחת חל יום הכפורים ביום ה', ולמחרתו בערב שבת אקרי מהר"י סג"ל לבית מהר"מ ומצאו שהי' עוסק בסוכתו והי' מתקנה מכל וכל, ולא רצה להאזין אל מהר"ם סג"ל ואל שאר העם שבאו לדין. ואמר, הואיל דאתא מצוה לידין לא אחמיץ. וכן לשון אורח חיים (תרכה), במוצאי יום כפור מתעסקין במצוה ואין עושין עונות, עכ"ל מהרי"ל בהלכות סוכה:

וטוב מיד לאחר הבדלה קודם שיאכל יתייעץ בענין סוכה עם בני ביתו, איך יעשה אותה ובאיזה מקום וכיוצא בזה. ומכל מקום לא יעכב כל כך האכילה שהיא גם כן מצוה שהוא יום טוב. ולמחר ביום י"א תכף אחר יציאתו מבית הכנסת יתחיל בעסק הסוכה והשתדלות ד' מינים:

פרק ב

הלכות תשובה

מעלה הנפלאה של התשובה מבוארת בתורה ובנביאים ובכתובים בתלמוד ובמדרשים ובזוהר ובתיקונים והרבה ספרי קודש המחוברים בענייני תשובה, גם מהמפורסמות לכל היא מעלת התשובה:

אמנם שלשה טעויות טועים המון העם. א במהות התשובה. ב באיכות התשובה. ג בזמן התשובה. והחוט המשולש הזה יתבאר, וסימנו (תהלים צג, ב) נכון כסאך מא"ז. רז"ל אמרו (יומא פו, א) גדולה תשובה שמגעת עד הכסא, וזהו נכון כסאך. והתשובה עלה במחשבתו קודם שנברא העולם, זהו נכון כסאך מאז. גם מא"ז ראשי תיבות *מהות *איכות *זמן:

ענין מהות התשובה

כתיב (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת וגו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ופירש הרמב"ן בחומש, כי המצוה הזאת יאמר על התשובה הנזכרת והשבות אל לבבך ושבת עד ה' אלהיך מצוה שצוה אותנו לעשות כן, עד כאן לשונו. והנה הם ג' כללי התשובה ולהם הרבה פרטים וג' כללים הם. א הוידוי. ב החרטה. ג העזיבה. ואלו שלשתן מתייחדים והיו לאחד, כי תכליתם הוא להיות עושה תשובה השבה מעלייתא כמו שאפשר:

ומתחלתן צריך לידע מה פירושו של תיבת תשובה, אם היא ציווי שובה, הל"ל כמו שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ואם הוא קיום, רצוני לומר המקיים ושב, השב הל"ל. אלא הוא על משקל תרומה תנופה תרומה, פירש רש"י הפרשה, דהיינו ההרמה. כך תשובה פירושו השבה, רצה לומר השבה מעלייתא וזה יתבאר. ושלשה כללים ההם מוזכרים ברמב"ם במדע הלכות תשובה פ"א ופ"ב וזה לשונו, כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתוודות לפני האל ב"ה, שנאמר (במדבר ה, ו-ז) איש או אשה כי יעשו וגו'. והתוודו את חטאתם אשר עשו. זהו וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודה, אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך כך וכך עשיתי, הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזה עיקרו של ווידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין, הרי זה משובח וכו':

וכתב עוד בפרק שאחר זה הפרק זה לשונו, ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא את חטאיו ויסיר ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, שנאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו. ויהא תוהא ומתנחם ומתחרט על הראשונים, שנאמר (ירמיה לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד על עצמו יודע כל תעלומות שלא ישוב בזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינים אלו שגמר בדעתו. וכל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר (משלי כח, יד) ומודה ועוזב ירוחם. וצריך לפרוט את החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. מדרכי התשובה צריך להיות צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדברים שחטא בהן, ומשנה שמו. כלומר, שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה המעשים הרעים, ומשנה מעשיו כולם לטובה, עד כאן לשונו:

והחוט המשולש של ג' כללים הנ"ל הוידוי והחרטה והעזיבה. כולם עולים בקנה אחד לתכלית התשובה שפירושה השבה מעלייתא, וביאור הענין הזה, כתיב (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. הנה ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל למה הדבר דומה, מי שהוא בעיר המעטירה כלילת יופי משוש כל הארץ, החכם הנבון יוצא ונכנס בכי טוב, כי יש דרך סלולה לעיר הזאת והוא הולך ושוב בדרך הנועם הזה באופן שדביקותו בעיר כלילת יופי הנזכר העיר הזאת היא משל אל העיר אשר ה' שמה והיא משוש כל הארץ אשר עליה נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ובדרך לעיר הזאת הולכים ושבים הצדיקים, כי הוא הדרך הטוב והישר. אמנם פושעים יכשלו, כי הפושעים הולכים למרחוק מתרחקים והולכים בדרך עקלתון ההולך למדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב שהוא מקום הקליפות בר מינן שמתעורר האדם בחטאים ועונות ופשעים בר מינן, ולפי ערך החטא כך גובר כח הקליפה. ולא זו שנתרחק מהעיר המעטירה כלילת יופי, אלא אף זו שהגביר בדרך אשר הלך כח הנחש שרף ועקרב והי' מהלך עד שבא לדרך המיושר, מכל מקום הוא בדרך רחוקה מהעיר המעטירה כלילת יופי שהלך ממנה ונתרחק ומחיצה של ברזל מפסקת ביניהם. ואין תקנה להאיש הזה עד שישוב ויחזור לעירו בדרך שהלך, ויהיה גבור כארי נגד נחשים שרפים ועקרבים להרוג אותם לעשות לו דרך טוב שישוב לעירו:

כן הענין בהנמשל, מי שהלך בדרך רשעים ונתרחק מהעיר אשר ה' שמה, והלך למקום הקליפות שהם נחש שרף ועקרב. ואף שיצא משם ובא לדרך טוב דהיינו שאחז במעשים טובים בתורה ובתפילה ובצדקה ובכל המדות המעולות, מכל מקום עדיין הוא רחוק ממקום שיצא, כי קלקל בדרך ואין לו תקנה אלא שישוב בדרך הזה ויהרוג הנחשים והעקרבים שהם בדרך. כלומר, שיתקן את המקולקל ויעשה בהפוכו, אז ישוב לביתו ויעשה בתחבולות מלחמה באופן שיחזור לעירו ולביתו. וזהו ענין תשובה שישוב לביתו ולאחוזתו, לא כטעות שסוברים תקנת החוטא הוא בדברי הצומות ובתפילות לעמוד באשמורת ולהתחנן על מחילה וסליחה וליתן צדקה, ונותנים סימן צו"ם קו"ל ממו"ן עולים בגימטריא שוה, ואומרים ג' אלה הם תשובה תפילה וצדקה, כי סוברים הצום הוא תשובה, נמצא בהצטרף הקול שהוא תפילה וממון הוא צדקה הרי תשובה תפילה וצדקה המעבירין את רוע הגזירה. אבל אותן האנשים הם ההולכים בדרך רחוקה, אע"פ שיצאו ממקום נחש שרף ועקרב והולכים בדרך טוב כי אמת ויציב ששלשה אלו הם דרכים טוביםהגה"ה צום וקול וממון, מכל מקום עדיין רחוקים הם מהעיר אשר ה' שמה שממנה יצאו, ואין להם תקנה אלא שישובו בדרך הזה שהלכו ויהרגו בדרך הנחשים שרפים ועקרבים, דהיינו שימשלו ביצרם ויהיו כובשים אותו:

ודבר זה מבואר בדברי רז"ל במס' יומא בפרק יום הכפורים (פו, ב) איתא שם, היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יודא כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יודא, באותו אשה, באותו פרק, באותו מקום, עד כאן. זהו ענין תשובה שחוזר מדרכו הרעה ושב לדרך הטוב ומתקן את הקלקול בעצמו וכבוש את יצרו. ועל זה תנן תשובה ומעשים טובים, כלומר מתחלה יעשה תשובה שישוב לביתו בדרך אשר הלך ויחזור ויהרוג נחש שרף ועקרב, דהיינו שיכבוש את יצרו בדבר אשר חטא. ואחר כך יעשה מעשים טובים דהיינו תפילה וצדקה וגמילות חסדים וכל מדות טובות, ותלמוד תורה כנגד כולם:

וכן פירש חובת הלבבות מהות התשובה וזה לשונו בפ"א משער התשובה, התשובה היא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנו וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שציוה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשית מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו. ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה בעזיבת מה שצווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו האמצעי. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו. ולחלק הראשון רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראוים לטבעו. ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו רפואתו, בהשמרו מהמזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו עד שישוב אל הענין השוה, עד כאן כלל דבריו:

וזו התשובה בעבירות שבין אדם למקום, ובעבירות שבין אדם לחבירו. אם חטא בחטא שבין אדם למקום, לא יוסיף עוד לחטוא וימנע מהחטא הזה בתכלית המניעה בתוקף יצרו עליה, ויעשה עוד גדרים וסייגים שלא יבא לידי כך כדבעינן למימר לקמן. ונוסף על זה באבר שחטא יראה שיעשה עמו קדושה, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, ג) הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים. עוד אמרו (ויק"ר כא, ה), אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יהיו רצין לדבר מצוה. לשון שקר, אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם, פתוח יפתח את ידו לאחיו ולעניים. עינים רמות, יהא דכא ושח עינים. לב חורש מחשבות און, בלבו יצפון אמרי התורה ויהיה הגות לבו תבונות. משלח מדנים בין אחים, יבקש שלום וירדפהו. אם חטא בתאוות המלבושים, ילבש שק ואפר. אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך:

אם חטא לחבירו, אם בממון שגזלו או כיחש לו, אין לו תקנה בעולם עד שישיב ישיבנו לו. ואם חטא נגדו בדברים, אפילו הקריב כל אילי נביות שבעולם אין לו תקנה עד שיפייסנו:

וזה לשון אבא מורי זלה"ה בספר ברית אברהם פרק תשיעי, כבר אמרו הראשונים כדרך שיש לגוף חולה ומדוה, כן יש לנפש חולה ומדוה, ומדות הנפש וחליה הם מדותיה הרעות וחטאתיה. ובשוב רשע מדרכו הרעה, ירפא הש"י חולי הנפש החוטאת, כמו שאמר הכתוב (תהלים מא, ה) ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. ונאמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו. והנה נמצא פעמים תחלואי הגוף שלא יתרפאו רפואה שלימה כי אם בפעולה ההפכיות, על דרך משל, אם יש לאדם חמימות הרבה, אז צריך להשקותו במיני משקים המקרים אותו. ואם החולי הוא בהיפך, אז צריך לפעול בהפוכו, וזולת הפעולות ההפכיות אי אפשר לחולי להיות בריא וחזק:

גם לחולי הנפש אי אפשר להתרפאות בשלימות כי אם בפעולות ההפכיות, ועל דרך שאמרו רז"ל בבבא בתרא (ד, א) על הורדוס שהרג את החכמים, ושאל עצה לבבא בן בוטא אם יכול למצוא למכתו תרופה. ואמר אליו, אתה כבית נרו של עולם, לך עסוק באורו של עולם והשתדל בבנין בית המקדש. ולזה הסכימו גם כן חכמי המדרש ז"ל במה שאמרו (עי' סנהדרין ע, ב) כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו), תאנה היתה, בדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר (שם ז) ויתפרו עלה תאנה:

למדנו מכאן שלא יספיק לבעל תשובה עזיבת החטא בלבד, אלא שיעשה מעשים היפך עבירה שעשה. על דרך משל, אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך. ואם העלים עיניו מצדקה, יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים קלות במצות, ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות ולשוב אל הש"י. ואם חטא בתאוות העושר, יתחבר לעניים ומרודים. ואם חטא בשררה, יתחבר לשפלים ונמוכים. ואם חטא ברב העסקים, יחשוב במותו אשר ישבית תכלית כל העסקים וכל המעשים. ואם חטא בתאוות המלבוש, ילבוש שק ואפר. ואם חטא בלשון הרע, יעסוק בתורה:

ובכל האברים שחטא ישתדל לקיים בהם מצות, כמו שאמרו רז"ל באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, עד כאן לשונו:

וזה לשונו (תמצא בעמק ברכה בדף ק"ו סוף ע"א עד ק"ז ע"ב) בהגה"ה ואומר, ולא זו בלבד אמרו שחייב כל אדם לראות את עצמו, רצה לומר חטא עצמו, רצה לומר לתקן עיותו באותו דבר עצמו שחטא כדלעיל בפנים. אלא בכל דור ודור ראוי לבנים לתקן את עוונם ואת עון אבותיהם, באותו דבר עצמו שקלקלו האבות בו יתקנו התולדות הבאים אחריהם, ויאמרו בלבם אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סובלים לתקנם כפי היכולת, כמו שמצינו באבות העולם שעשו כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא נשא טז) א"ר שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצווהו (בראשית ב, טז) מכל העץ הגן וגו' ועבר על ציויו. כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים, ודבר אחד צוויתי אותך ולא שמרתו, סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, סילק שכינתו לרקיע שני. עמד דורו של אנוש והיו עובדי עבודה זרה, וסילק שכינתו לרקיע שלישי. עמד דור המבול, סילק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה, סילק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים, סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחביריו והכעיסוהו, סילק שכינתו לרקיע השביעי, ואמר (תהלים צד, טז) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה, קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו. ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על המזבח, ירד מששי לחמישי. עמד יעקב, וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי, וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת, וירד משלישי לשני. עמד עמרם, וירד משני לראשון. עמד משה והורידו לארץ, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, עד כאן לשון המדרש:

ובעל העקידה ז"ל הביא זה המדרש בהקדמת ספר שמות, וכתב עליו, שהכוונה היא שאלו האחרונים תיקנו עיוות של ראשונים. דהיינו אברהם תיקן חטא אדם הראשון במה שלא עמד על מצות בוראו אשר ציוהו לאמור לא תאכל וגו', ובאברהם נאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע בקולי וגו'. בא יצחק ותיקן החטא השני אשר חטא עליו קין, כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו, היפך ממה שעשה קין שהרג אחיו ואמר לית דין ולית דיין, ולזה ירד ירידה שניה. בא יעקב ותיקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות, כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלימה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בעבורו ירד ירידה שלישי. בא לוי ותיקן מה שעיוותו אנשי המבול בחטא הזימה, כי הוא מבואר ממעשה אחותו כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנתקנו עצמם לגדור פרצת הזימה מעל הארץ, וכמו שאמרו (שם לד, לא) הכזונה יעשה [את] אחותינו, יען זאת ירד ירידה ד'. בא קהת ותיקן חטא דור הפלגה כמו שאמרו (שם יא, ד) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, להמרות עיני עליון בזדונם ובגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכות, ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו', ובכל זה לא שינו את שמם ולא המירו דתם, ולזה ירד ירידה ה'. בא עמרם ותיקן חטא סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם, ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו לעשות זיווגים שניים אחר פירשו ממנה, כדי שתהר ותילד למשה מושיעם ממצרים אשר נאמר עליו (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, לזה ירד ירידה ו'. בא משה ותיקן חטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו, כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם, כמו שעשה בתוכחת הרשע בהריגת המצרי, והצלת בנות יתרו מהרועים, תחת זאת ירד ירידה ז' וחזרה שכינה לארץ כבראשונה, עד כאן כלל כוונת העקידה בקיצור:

וזה לשון הצרור המור פרשת חיי שרה, ובמדרש הנעלם אמרו, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כג, יט), לשרה אשתו לא נאמר, אלא את שרה אשתו, לרבות את חוה. והרמז בזה, כי בעבור חטא אדם הראשון ואשתו אעפ"י שנקברו בכאן לא הי' להם קיום אמיתי עד שבא אברהם לקיים העולם ולתקן את אשר עיוותו אדם וחוה בעברם על מאמר השם שאמר להם (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, והם חטאו באכילה. ואברהם תקנו באכילה, שהאכיל לכל באי עולם והחזירם למוטב. וכמו שחטאו בעץ הדעת טוב ורע, כך אברהם נטע אשל בבאר שבע (שם כא, לג) ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולכן כתיב באברהם (שם יח, ד) והשענו תחת העץ, כי מה הוצרך לזה, וכן מה שכתוב (שם ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אלא להורות שבעץ כשלו ובעץ נתקנו, ולכן חוה אעפ"י שנקברה שם לא קבלה הארץ מצד חטאה כאלו לא היתה לה קבורה, עד שבאת שרה ונקברה שם, עד כאן לשונו:

וכמו שאלו הז' הצדיקים הנזכרים במדרש דלעיל מאברהם עד משה תקנו חטא כל הדורות שהיו מכעיסין השם מאדם הראשון עד מתן תורה, כך עמד דוד המלך ע"ה ותיקן מה שחטאו ישראל אחרי מתן תורה, דהיינו חטא העגל. ורמזו רז"ל זה במה שאמרו בפ"ק דברכות (ג, ב) וזה לשונם, אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, והיה דוד יושב ועוסק בתורה עד שהגיע עמוד השחר וכו'. בודאי הכל מיד ה' השכיל, כי לא לחנם היה כל זה שהי' כינור והיה רוח צפונית מנשב בו, אלא לכוונה וסוד רמזו. ועוד קשה לי על המאמר גופו, למה השמיט בעל מאמר זה הנבל מהכינור, כי בפסוק שלומד ממנו בגמ' דלעיל שכינור הי' תלוי וכו' הוזכרו שניהם הנבל והכינור כדאיתא התם, ואם כן למה חסר אחת מהנה. ואם תרצה לומר דבעל המאמר דיבר בקצרה, אכתי קשה מה ראה דכתב כנור וחסר נבל, לכתוב נבל ולחסר כנור. אלא ודאי לדרשה אתי, וע"כ חיסר נבל כדי שישאלו למה זה ועל מה זה חיסר בעל המאמר נבל, אלא להורות בא ענין שלא הייתי יודע זולת זה, ואז יתרץ כל אחד כוונת בעל המאמר איש כפי שכלו. וסוגיא כזו תמצא בגמרא (בבא מציעא) בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ח ע"א) גבי מימרא דרבא שאמר קרא ומתניתה מסייע לי' לריש לקיש, עיין שם:

ונראה שרמזו רז"ל כאן שהיה דוד מתקן עיוות העגל, כי בעגל כתיב (שמות לב, יט) וירא את העגל ומחולות, שהיה להם שיר ועוגב לעבודה זרה. בא דוד המלך ע"ה והביא כלי שיר למעלה ממטתו כדי שיעמוד בחצות לילה לעסוק בדברי תורה, וזה היה סוד הכנור ולא כלי זמר אחר, כי הנה הקב"ה הוציא את ישראל מכור הברזל להיות לו לעם נחלה כיום הזה, והם קלקלו את הכור כי השליכו בו את העגל כמו שכתב רש"י פרשת כי תשא. וקלקלו ג"כ אות הנו"ן שהם יצאו בנ' שערי בינה ממצרים שנאמר (שם יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ופירשו בו קצת מפרשים שהוא רמז על חמשים שערי בינה, וכך כתב הזוהר בפרשת אמור. ובפרשת בראשית (השמטות ח"א רסא, ב) זה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כיום צאתך הל"ל, מאי כימי. דכולהו יומין עלאין אזדמנו התם ואזדמנו הכא, בגין כן נפלאות נ' פלאות, דהא נ' תרעין דבינה פתח קוב"ה לאפקא לון מתמן, ובגין כך באורייתא אדכר יציאת מצרים נ' זימנין לקבל נ' תרעין וכו', והם אמרו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', וכפרו בנ' שערי בינה וכו', האריך שם בזה יותר עיין שם. והם קלקלו הנו"ן במה שפרקו נזמי זהב נ' דנזמי, וגם קלקלו מה שאמרו מתחלה נעש"ה נשמ"ע שהיא בנו"ן, ואח"כ הלכו אחר הנו"ן נחש הקדמוני שחזרו לזוהמתן. וזהו סוד נון גדולה דנוצר חסד לאלפים וגו' המוזכר בתפילת משה (שם לד, ז) כשהתפלל על עון העגל, רומזות על נו"ן זו שעברו עליה ישראל, ואז נשאר מן נצר צר כי גרמו צר עליהם בקלקול הנון:

הרי לך דישראל קלקלו הנו"ן, ובדוד המלך ע"ה מצינו שתיקן הנו"ן כמו שכתב הזוהר פרשת בראשית זה לשונו, גל עיני ואביטה נפלאות (תהלים קיט, יח) נ' פלאות כו', הרי לך שביקש דוד המלך ע"ה על הנו"ן, וביקש ממש בתיבת נפלאות דומה לתיבת נפלאות הכתוב ביציאת מצרים שקלקלו ישראל כמו שהבאתי לעיל בשם הזוהר. ולכך לקח דוד אותו הנו"ן שקלקלו ישראל במעשה העגל בנזמי זהב, והטיל אותה בתוך כור אשר משם יצא העגל, ונעשה מכור כנו"ר שבו הי' מתעורר לתורה, וחיבר הנו"ן לויו במלת כנור כדי לחזור עטרה של נעשה ונשמע ליושנה וק"ל:

ומה שאמרו למעלה ממטתו, הוא תיקון נגד מה שכתוב בעגל שבא שטן והראה להם דמות מטה באויר כו' כדאיתא בשבת בפרק ר' עקיבא (פט, א):

ומה שאמרו וכיון שהגיע חצות לילה, הוא תיקון למה שחטאו הם בחצות כמו שכתוב (שמות לב, א) וירא העם כי בשש, בא שש:

ומה שאמרו ורוח צפונית מנשבת בו, תיקון לגוף העגל שהיה מזהב, והזהב הוא מצפון כמו שכתוב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. וזהו סוד עגלה בצפון ועקרב בדרום שאמרו רז"ל במסכת עירובין (נו, א), רמזו במלת עגלה על העגל שהוא מצפון יאתה. ועקרב רומז על התורה ולומדיה, כמו שאמרו רז"ל (אבות ב, י) ועקיצתן עקיצת עקרב, זהו בדרום על דרך (ב"ב כה, ב) הרוצה להחכים ידרים, להורות כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים, על דרך שאמרו רז"ל (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי התורה תבלין, הרי לך לפי דברי כי דוד ע"ה תיקן עון העגל שעיוותו הראשונים. ולפיכך תיקן דוד המלך ע"ה חטא עגל יותר משאר אבות העולם, לפי שהוא יהי' ראש שבטי ישראל ולו תשיב המלוכה לימות המשיח, ועל כל מלך ומלך שבדורו מוטל להתפלל על בני דורו ולתקן מה שיוכל לתקן, עד כאן הגה"ה לשונו בעמק הברכה:

ואחר שעשה התשובה שלימה הזו, יהיה בו מעשים טובים, כמו ששנינו תורה ומעשים טובים ומצות וצדקות, כי במה יתרצה עבד אל אדוניו כי אם במעשים האלה:

וכבר כתבתי כי תיבת תשובה הוא משקל תרומה, ופירוש של תשובה הוא השבה בעצם, והכוונה השבה מעלייתא. ובמה יודע איפא כי הוא שב השבה מעלייתא ולא יחזור לסורו, על פי שני עדים יקום הדבר, דהיינו וידוי וחרטה דכשהוא מתודה ומודה ומעיד על עצמו ומכיר בסרחונו ומתבייש בהודאתו כבושת גנב כי ימצא, ומתחרט בלבו חרטה גמורה וחטאתו נגדו תמיד להיות מודה ומתודה ומתחרט בלבו ויש לו יגון ואנחה, בודאי יתחזק ויתאמץ לשוב אל ה' בכל לבו, ומידי יום ביומו יוסיף אומץ להיות סור מרע ולעשות טוב:

ועל כן אלו שני הכללים שהם וידוי וחרטה מצטרפין לכלל הגדול שהוא התשובה, ואלו ג' ביחד הם החוט המשולש, והם מרומזים בפסוק (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך זהו הוידוי. בלבבךהגה"ה, זהו החרטה. לעשותו, הוא מעשה התשובה שפירשתי עזיבת החטא ולתקן הקלקול ושלא ישוב לכסלה עוד. ויען כי לג' כללים האלה הם הרבה פרטיים בלי מספר, ראוי לפרטם אפס קצתו תראה וכולם לא תראה לרוב אריכותם:

בפיך, מצות וידוי

לפני ה' ישפוך שיחו, ויפרט חטאיו בהכנעה באימה וביראה ברתת וזיע וחיל, ובברך כריעה ובקריעת הלב בבכי ודמעה, לבקש מחילה וסליחה וכפרה ממלך מוחל וסולח ברוך הוא. וזה לשון ספר החרידים ריש פרק ב' ממצות התשובה, וידוי דברים בפרטיות לפני ה' בהכנעה והדמעה, והוידוי יקרא קרבן דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ואמרינן בפרק בתרא דזבחים דקרבן בלי תשובה נקרא (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבה, והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שימות ולא יחטא עוד יקרא תועבה, ובשובו לכסלה יקטריגו עליו בשמים והודו נהפך עליו למשחית שיאמרו לפני מלכו של עולם הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו הראשון ככלב שב על קיאו, כדפירש החסיד על פסוק (ויקרא כו, מ) והתודו את עוונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי, וכתיב בתריה (שם מא) אף אני אלך עמהם בקרי. וקשה וכי זה פרי התשובה. אלא על כרחך פירוש במעלם כלומר בעוד מעלם בם, שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי, והוי כטובל ושרץ בידו כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלם, לפיכך ה' כועס עליהם יותר ואומר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, והאמת שכבר היו בארץ אויביהם כדכתיב לעיל, אלא פי' והבאתי שארחיקם עוד מלפני מארץ ישראל מרחוק עוד מארץ אויביהם, והכי איתא בזוהר, עכ"ל:

ובודאי מי שמתודה וחוזר לסורו, אז בשעה שהתודה לא נשבר לבו בקרבו ועונשו בכפל כפלים, כי אז הוא כאלו מתפאר ח"ו במה שעשה וכאלו אומר מי אדון לי. וזהו פירוש מה שאומרים בנוסח על חטא, על חטא שחטאתי לפניך בוידוי פה, רצה לומר שהוידוי לא היה אלא בפה ולא בלב, וכבר כתבתי זה למעלה באריכות:

וזה סדר הוידוי, יפשפש במעשיו ויהיה לו לזכרון את אשר העוה, ויצטער ויבוש ויבכה ויאמר, אוי לי מה עשיתי איך מרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה ובתורתו הקדושה, איך פגמתי בנשמתי והחלפתי עולם עומד בעולם עובר, ומה אעשה ליום פקודה ברדתי שחת אללי לי ולבי עלי דוה ביותר במה שמרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול איך טמאתי את עצמי. הנני מתחרט בחרטה גמורה ולא אעשה עוד כן כל ימי חיי. ואף אוסיף נדרים וסייגות והרחקות שלא אבוא לידי כך, ואחרי שובי נחמתי והנני מודה ועוזב:

וזהו נוסח הוידוי בכפיפת ראש ובעינים זולגות ובחליצת מנעל. הנני מתאבל על החטאים והעונות והפשעים שחטאתי ושעותי ושפשעתי נגד אדו"ן עולם בורא"י יוצר"י עוש"יהגה"ה אשר הטיב עמדי בכל מכל כל, ואני הרעותי, ועל זה הנני מבויש ומבייש את עצמי, אוי לי לאותה בושה אוי לי לאותה כלימה, הריני נכנע ונפשי כעפר:

אז ישב על הארץ במרירות ויתפלש בעפר ויבכה, ואח"כ יעמוד ויתודה. הנני עומד ומתודה בכפיפת ראש ובשברון לב, בידים רפות וברגלים עפות ובהתפקקות כל חוליות שבשדרה ובריסוק אברים. אלהי ואלהי אבותי תבוא לפניך תפילתי ואל תתעלם מתחינתי, שאין אני עז פנים וכו', מה אומר לפניך יושב מרום כו', עד ואין נסתר מנגד עיניך:

אנא ה' אלהי ואלהי אבותי, בורא בראתני גדלתני וזנתני ופרנסתני וכלכלתני עד היום הזה, ואנכי באולתי גמלתי הרע בעיניך עשיתי וכעסתיך במעשי הרעים מידי יום יום, הנה הסכלתי ואשנה הרבה מאוד, וחטאתי לפניך בהרבה עבירות שבעולם ובפרט עבירה פלונית ופלונית שעשיתי במקום פלוני. הריני מודה ועוזב ומתחרט, ותרחמיני כמו שכתוב ומודה ועוזב ירוחם. נחמתי אשר עשיתי, והריני מקבל עלי שלא אעשה עוד וארחיק את עצמי בכל הרחקות מזה. אנא אב הרחמים, הנני קורע את לבבי באנחתי לפניך ובמסתרים תבכה נפשי, ומבקש אני רחמיך וחסדיך כעני בפתח לעזרני בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו עשה למענך ולא למעני. אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו. הריני מעכשיו כובש את יצרי. יהי רצון מלפניך אתה ה' רחום וחנון הרוצה בתשובה שיתהפכו זדונותי לזכיות, ומלאך רע יהיה טוב. ונאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני. קראתיך ה' בכל לב ענני ה' חקיך אצורה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי:

וכתב החסיד רבינו יונה בשערי התשובה, כשיתודה יזכור עונותיו ועונות אבותיו כי היה נענש עליהם באחזו מעשי אבותיו בידו. וכן כתיב והתודו את עונם ואת עון אבותם, עד כאן לשונו. על כן ישר בעיני נוסח וידוי הספרדים שאומרים אבל אנחנו ואבותינו חטאנו אשמנו בגדנו וכו':

וכתב בראשית חכמה סוף שער התשובה, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח. גם זה עיקר של וידוי שיאמר, אבל אנחנו חטאנו. וטוב מאוד לפרט החטא בתוך הוידוי, כגון אם אכל נבילות וטריפות או שאר דברי איסור, יפרש בתוך הוידוי שלו. כיצד, כשיאמר אשמתי, יאמר אכלתי דבר שלא טהור. וכשיאמר בגדתי, יאמר אם בעלתי כותית או אשת איש או נדה יאמר בעלתי. ואם גנב או גזל, גזלתי. ואם הוציא שם רע על חבירו או לשון הרע או שום גידוף, יאמר עליו דברתי דופי. הוציא שכבת זרע לבטלה, יאמר העויתי הוצאתי זרע לבטלה. ואם זנה עם עריות, יאמר זדתי זניתי. ואם חלל שבתות או חמד, יאמר חללתי חמדתי. וכן לכל אלפא ביתא על כל אות ואות יפרש בוידוי העבירה שעבר, ויאמר בבכי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ואז יועיל לו. וסוף הוידוי וסרתי ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. ואז יאמר כך עברתי על עשה ועל מצות לא תעשה, ועברתי על כריתות ומיתות בית דין. עברתי על חייבי מיתות בידי שמים ותורה שבכתב ותורה שבע"פ. שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך ואתה צדיק על כל כו'. בירושלמי מפרש כיצד יתודה, אומר רבון כל העולמים הרע בעיניך עשיתי ובשרירות לבי הלכתי ותוכחתך לא שמעתי. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכפר לי על כל פשעי ותסלח לי על כל עוונותי ותמחול לי על כל חטאתי וכו':

כתב אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, ויתודה בכל יום ג' פעמים ביום. ובכל לילה קודם שישן יעשה חשבון ממעשיו שעשה אותו היום, וישב בדד וידום ויפשפש במעשיו אשר עשה מיום היותו על אדמתו עד היום הזה, וישימם לנגד עיניו ולנוכח פניו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, עד כאן לשונו:

ראה כמה גדול מצות הוידוי. גרסינן פרק יום הכפורים (יומא פו, ב) א"ר יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבא בר מארי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה, מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מקניט את חבירו ספק מתפייס ספק אין מתפייס ממנו. ואם תאמר מתפייס ממנו, ספק מתפייס ממנו בדברים, ספק בממון. אבל הקב"ה מתפייס ממנו בדברים, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמהם דברים. ולא עוד, אלא שמחזיק לו טובה. שנאמר (שם) וקח טוב. ולא עוד, אלא שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (שם) ונשלמה פרים שפתינו. ושמא תאמר פרי חובה, תלמוד לומר (שם ה) אוהבם נדבה, עד כאן. וסוד הענין וטעם הוידוי כתבתי בחלק תורה שבכתב פרשת נשא בפסוק (במדבר ה, ז) והתודו את אשר עשו, עיין שם:

בכלל בפיך, תפילה. וזה לשון רבינו בשער התשובה, יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פריך שפתינו. קחו עמכם דברים, זה ענין הוידוי. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, זה ענין התפילה. פירוש, וקח טוב מעשה הטוב שעשינו, כי אמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא, א) עבירה מכבה מצוה. ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה אחרי אשר לא הגיע אורו, עד כאן לשונו:

וזה לשון ספר החרדים, כל אדם חייב להתפלל שיצילהו הש"י מיצר הרע, כמו שמצינו בגמרא באמוראים הקדושים שהיו מתפללים רחמנא ליצלן מיצר הרע. ובפרקי רבי עקיבא כתיבת יד נמצא כתוב, שהיה מתפלל כל היום יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכעוס היום ולא אכעיסך. אע"פ שבכלל שלא אכעיסך כל העוונות נכללים וגם עון הכעס, מכל מקום להיותו מצוי והוא סבת כל העונות, ולכך אמרו (נדרים כב, א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לכך היה מתפלל עליו בפרטות:

ורבותינו ז"ל בסוף תפילתינו סדרו לנו אלהי נצור לשוני מרע כו', לפי שעון לשון הרע הוא עון פלילי, ואמרו (אוצר המדרשים חופת אליהו ד) שאין אדם ניצול מעון אבק לשון הרע בכל יום אם לא יהיה על משמרתו כארי. לפיכך סדרו לנו לשון זה שמשמעותו על עון לשון הרע, ואנו מתפללים עליו בפרטות. אבל קושטא דמלתא דתפילה זו שיצילנו ה' מהיצר הרע, אלא שהיצה"ר אע"פ שנראה שאחד הוא, נחלק לשנים. כדאיתא בזוהר בכמה דוכתי הזכר יוצרו קראו רע, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. והנקיבה בעלת מרמות ותחבולות, עליה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ז, ה) לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ועל שניהם אנו אומרים אלהי נצור לשוני מרע, ושפתותי מדבר מרמה, כי שניהם יחדיו הם החטיאו את חוה. ומסיים, ולמקללי נפשי תדום, לפי שעון המחלוקת גדול. ונפשי כעפר לכל תהיה, רצו לומר שכל כך נרגיל במדת הסבלונות, עד שיהיה לנו ההרגל טבע שנהיה כעפר שדשין אותו ואינו מרגיש. ולפי שעון ביטול תורה כנגד כולם, אנו מתפללים פתח לבי בתורתך. ולפי שרפיון הידים במצות גרמא בניזקין, לכך אנו מתפללים ואחרי מצותיך תרדוף נפשי. וכל הקמים עלי לרעה כו', כמשמעו. וגם בכלל כל בני אדם הבאים להחטיאני ולגרום לי שארד בגיהנם, כדאמרו רז"ל (נדרים כב, א) אין רעה אלא גיהנם, כדפירשתי לעיל על פסוק (משלי ג, ל) אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה:

וכשם שצריך האדם להתפלל על עצמו, כך צריך להתפלל על זרעו שיהיו יראי שמים, כדאמר במדרש שהעיר אליהו ז"ל על כהן אחד שהיה מתפלל לפני הקב"ה ומשתטח ובכה לפני הקב"ה על בניו שיהיו צדיקים, ונעתר לו הקב"ה ששמעו וזכה לראות כולן בכהונה גדולה ולא מת אחד מהן בחייו:

ואם כל אדם חייב להתפלל להנצל מיצרו, כל שכן הבעל תשובה, שנאמר (ירמיה לא, יז) השיבני ואשובה. וכתיב (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה. ונאמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ולפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכך תקנו על התשובה ברכה בפני עצמה השיבנו אבינו לתורתיך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. וצריך לכוון בה יותר מכל ברכות האמצעיות, לפי שהיא תועלת הנפש ורפואתה:

וכשם שחייב אדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פ"ק דסוטה (יד, א) ולפושעים יפגיע (ישעיה נג, יב), מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה ושבו. וכן במס' תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענה היא תחילה לשתי סיבות. אחת, לפי מה שהיתה נותנת לעני מקרבא הנאתיה. והסיבה הב', לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה ושבו, עכ"ל:

תוכן העניינים

שני לוחות הברית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה