אור ברסלב
שני לוחות הברית עשרת הדברות › מסכת ראש השנה

שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]

עשרת הדברות · מסכת ראש השנה

מסכת תענית

נר מצוה

עמוד הדין פרק נר מצוה

הקדמונים נתנו סימן ארי"ה שאג מי לא ירא. ארי"ה ראשי תיבות אלול ראש השנה יום כפור הושענה רבא. נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים. וסמכו על זה (שה"ש ו, ג) אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול, וסופי תיבות ד' יודין, כנגד מ' יום. וכן (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך *את *לבבך *ואת *לבב זרעך ראשי תיבות אלול, שחודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא מאחר שהוא החדש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחודש זה מה שעבר. וכן בי' ימי תשובה שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתיקון השנה, והם ימי דין שאנו אומרים בהם המלך המשפט, והקב"ה מזדמן לקבל אותם לבעלי תשובה, כמו שדרשו רז"ל (ר"ה יח, א) דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו) וכי יש ימים שאין נמצא, אלא כאן ליחיד וכו'. שבימים אלו אף ליחיד נמצא וראוי להתענות ולפשפש במעשיו, ויקיים עקרי התשובה בכל לבב בצום ובכי ובמספד, ובפרט בלילה. ויפריש את עצמו מתענוגים וממותרות רק אשר יאכל לנפש כפי ההכרחי:

כתוב במהרי"ל, אותן בני אדם שמתענין מ' יום קודם יום כפור יקדימו להתחיל מט"ו באב ואילך, ולא יתענו לא בט"ו באב ולא בראש חודש ולא בשבתות ולא בימים טובים של ראש השנה, ואין להקפיד אם אין כל הימים תוך מ' של משה רבינו ע"ה, עד כאן לשונו:

ולי נראה דיתחיל להתענות מי"ז בתמוז ואילך כי אז נשתברו הלוחות, והתחיל התיקון מראש חודש ואילך שאמר לו הקב"ה עלה אלי, וירד ביום כפור עם הלוחות. ומה שאמרתי להתחיל מי"ז בתמוז, אין כוונתי שיתענה יום יום בימים שמתענים, רק כונתי שישלים באלו הימים שמי"ז בתמוז ואילך מה שחסר מאלול ואילך ראש חודש ושבתות וימים טובים שלא יוכל להתענות בהם אלו החסרים ישלים מי"ז בתמוז ואילך עד ראש חודש אלול במפוזרין, ולא יעלה לתשלום הימים שבחיוב בלאו הכי להתענות כגון ט' באב או ערב ראש חודש אם רגיל בו. או אם אירע יום שמת בו אביו או אמו. או אם אירע בו תענית חלום. אבל באלול עצמו עולה הכל, מאחר שהן עצמן ימים המקודשים הארבעים יום שהיה משה בהר בימי הרצון, מכל מקום משבעה עשר בתמוז ואילך אף בימים שאין מתענה בהם אף שהם אינם ימי הצום יהיו ימי תשובה מאחר שהתחיל לקדשם קדושים יהיו שיתעורר בתשובה יום ויום בהתעוררות גדול, ויתקן מעשיו וימעיט הנאת אכילתו וזה יהיה לו במקום תענית. ואשרי לו מי שלובש שקהגה"ה ויושב על העפר ובוכה על עונותיו ומספיד עליהם ומתודה בבכי ובכפיפת ראש והשתחויה עד שיתפקקו כל חוליות ובזה מקיים הראשי תיבות של תשובה שהוא ראשי תיבות *תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד כמו שאמר האר"י ז"ל. ואף בשבתות שלא הותר להספיד ולבכות ולישב על הארץ, מכל מקום נראה לי שיכול להתודות וידוי קצר אף בשבתות, או יקרא בספר דניאל סימן ט' וסימן י', ויאמר אלו הפרשיות בכוונה ויחשוב בלבו גם עונותיו. גם יקרא פרשיות בנחמיה סימן ח' ט' י', ואחר כך יאמר בתהילים מזמור סימן נ"א כאשר בא אל בת שבע כו', ויסיים בתורה לומר פרשת (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. עד (שם יא, ט) זבת חלב ודבש. ויתעורר מאוד בלבו ויחשוב מחשבות טובות לתקן כל מה שקלקל:

וגדולה מזאת מצאתי כתוב בספר סדר היום דף פ"ה וזה לשונו, הד' תעניות שגזרו רז"ל עלינו לא היו לענין תשובה בלבד, אלא שצריך כל אדם ואפילו יהיה צדיק גמור להתענות באלו הימים כדי להעלות על לבו הצער שעבר על אבותינו בימים ההם, ולהתחנן לפניו יתברך ויתעלה ישוב ירחמנו ישיב אלינו לטוב כאשר שש על אבותינו, וישוב עטרה ליושנה, וישראל על תלם, וארמון על משפטו ישב. אבל לא לענין התשובה גזרו התענית, כי לזה תלוי בכל דור ודור כפי מה שהם, ולכל יחיד ויחיד כפי מעשיו כך צריך שתהיה תשובתו, ואין שייך בזה גזרה, כי מי הוא אשר יש לו עינים לראות ולב להבין אשר לא יראה ולא יבין התועלת אשר מגיע אליו בשובו ממעשיו הרעים וממעללים אשר לא טובים להתקרב ליוצר בראשית אשר נתרחק ממנו בקלקול מעשיו, ובידו להתקרב אליו בהיותו קרוב. אע"פ שיהיו ימים הנמנעים ממנו מהתענות בהם, ראוי לאדם בעת תשובה בראות מעשיו הרעים לומר אני אתענה בהם אולי שיועיל. כי אם דברו חכמים שלא להתענות, היינו למי שאין צריך להתענות שהוא מכלכל מעשיו במשפט ודי לו בתענית אחד בשנה והוא יום הכפורים שהוא זמן כפרה לכל, אבל מי שהוא מלא תועבות ונאצות גדולות ועצמו פשעיו מספר, כל השנה לא יספיק לו, ואפילו שיכנסו בהם שבתות וימים טובים, כי מה מנוחה גדולה מזו יש לאדם כי אם להתקרב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך שמו לעד, ומה לו לבקש שמחת מועדים וימים טובים יותר מזו שהיא שמחה גדולה ויתירה לנפשו העלובה והעגומה יחידה בת מלך שבויה בין כמה זאבים. והגוף הנגוף החוטא כיון שלא זכה לשמחה, לא ישמח אלא יתאבל ויאנח על כל הרעה אשר עשה, וזהו שמחתו אם בעל נפש הוא:

הלא אתה רואה הרואה חלום בשבת הזהירו אותו שיתענג ולא ימנע מפני בטול מצות עונג שבת מפני תעניתו, הלא הוא מפני שכיון שהראו לו חלום שנמצא עולתה בו והראו לו מן השמים שיש מקטרגים כנגדו, וצריך הוא להשיב ממעשיו כדי לבטל המקטרג, ויתענה ויכוף כאגמון ראשו ולא יתענג כלל, אלא ישב ודומם וזו היא שמחתו וענוגו בהיותו זוכה לעונג גדול בביטול העונג הזה, ובשקול זה אנו מתירין אותו להתענות. גם מי שרואה את עצמו מובדל ומרוחק מאת אלהיו יתברך מצד מעשיו הרעים ודרכיו המקולקלים, ועתה בא לשוב לדרך הטובה והישרה ולהתקרב לפני חנון המרבה לסלוח, והוא אינו יודע את עתו אם יניחו לו לשוב תשובה שלימה וראוי' לכובד עונותיו ופשעיו, ומקבל עליו להתענות ימים אחדים והי' בהם שבתות וימים טובים, אין בזה עון אשמה כו':

ויש להביא ראיה אע"פ שאינה צריכה, ממר בריה דרבינא (פסחים סח, ב) דהוה כל שתא יתיב בתעניתא בר ממעצרתא ופוריא כו'. נראה שלא הי' חושש על שום יום של ימות השנה כי אם על אלו, מטעם שאומר שם בגמרא אבל על כל שאר הימים לא היה חושש לכבודם ולשמחתם שכוונתו היתה לשמים, והיא סברא נכונה למי שהוא בעל שכל ושוקל העניינים כאשר הם, עד כאן לשונו:

ואף על פי שאין נראה בעיני להסכים עם דבריו להתענות בשבתות וימים טובים. וגם הראי' ממר בריה דרבינא אינה ראיה מוכרחת, לפי מה שפירשו דקאי אתענית חלום. ובודאי מר בריה דרבינא חלילה לא היה חוטא שנאמר שהתענה בשבתות וימים טובים מפני חטאיו חלילה. מכל מקום להתעוררות תשובה, וגם להיות לבו נשבר בקרבו ובוידוים, ירבה החוטא גם בשבתות וימים טובים, וגם לנהוג פרישות כשהשעה שלו צריכה לכך:

ומה שאומרים מראש חודש אלול ואילך, היינו מיום ראשון דראש חודש שהוא ל' באב כי אז עלה משה להר, ונשלם יום המ' ביום הכפורים. וכן כתב מהרש"ל בחכמת שלמה במסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ"ט לענין התחלת תקיעת שופר:

כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחויב לבער החמץ הוא החומץ המעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה יום אחרון מהשנה אזי אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהי' מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפי' במשהו:

וערב ראש השנה שהוא ערב ראש חודש לא גרע מערב ראש חודש דעלמא, אדרבה כל שכן ערב ראש חודש זה ושהוא יום אחרון בשנה ושהוא למחר יעמוד בדין צריך להיות ירא וזוחל בכובד ראש והכנעה מן היום האיום הבא עלינו. וילקה מלקות ארבעים בפני ג' מישראל במקום בית דין, ויתר ענייני תשובה. וכל המרבה הרי זה משובח:

ואח"כ יטול צפרניו ויגלח וילבש לבנים ויתעטף לבנים להראות על הבטחון שבטוח בחסד האל ית' בדימוס. מכל מקום יהא מורא שמים עליו, ולא יהיה לבו פנוי מהרהורי תשובה ומדביקות הש"י בקיום התורה והמצות:

וכתב בסדר היום, גם צריך שיטהר עצמו וגופו ממש שירחץ ויטהר ויטבול במי מקוה, אע"פ שאין דרכו בכך כל השנה, ביום הזה הנורא צריך על כל פנים לטבול להשליך מעליו כל הטומאות וכל המחשבות זרות שנתדבקו עמו כל ימות השנה, ובכל רגל ורגל חייב אדם לטהר עצמו (ר"ה טז, ב) ק"ו בראש השנה שצריך אדם לחפש אחר הטהרה והקדושה להתיצב לפני אלהיו יתב' מן הבא בידו. וכדי שתעלה לו טבילתו עד המחרת, היה נראה לי ראוי וכדאי שלא לשמש מטתו בלילה הזה, ובפרט מי שאינו מוכרח לה. ומי שצריך לה, צריך לחזור ולטבול בשחרית כדי שימצא בטהרה בשעת הדין כמי שעומד ומצפה לרחמי שמים הגדולים, דלכולי עלמא אין דנין אלא ביום, עד כאן לשונו:

ואם הוא ליל טבילה, נראה לי שהוא כמעט מצוה הבאה בעבירה כשיפרוש מאשתו, רק יזדווג עמה באימה וביראה ובקדושה יתירה, ולא ינהוג עם אשתו הרבה שחוק רק לקיים מצות עונה ויחזור ויטבול בשחרית:

אם חל ראש השנה ביום ג', מי שמתענה הפסקה ביום א' וביום ב' שלפניו ב' ימים ולילות, אזי יעמוד במוצאי שבת אצל מי שמבדיל ויכוון לצאת עמו בברכה ויענה אמן ובזה יוצא שפיר אפילו כשאינו טועם מכוס הבדלה. ואף שבתרומת הדשן סי' קנ"ד יש דרכים בדבר עיין שם. ראיתי העולם נוהגין להבדיל במוצאי יום ב' לאחר התענית, אבל בענין זה שנכנס היום טוב של ראש השנה, אם יבדיל א"כ צריך לברך יקה"ז דהיינו יין קידוש הבדלה זמן והוא מילתא דתמיהה. על כן יהיה נזהר להדר אחר מי שעושה הבדלה כמו שכתבתי, ויעמוד אצלו:

נוהגין לילך על בית הקברות בערב ראש השנה ובערב יום כפור, ומקיפין אותו. כמו שכתוב באגודה פרק ואלו מגלחין, מעשה באשה אחת שחלה בנה, הקיפה העזרה. מכאן נראה להקיף בית הקברות, ומרבים שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים:

והגאון מהרש"ל ז"ל נהג שהיה נותן צדקה טרם שהתחיל להקיף, ואמר שכן הוא נכון, שהרי מרבים שם בתחינות, לכן יש ליתן קודם לכן הצדקה על דרך (ב"ב י, א) רבי אלעזר הוה יהיב פרוטה לעני והדר מצלי:

עוד מצאתי הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים לומר, אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו. ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו, כעובדא דר' מאני דמשתטח על מערתא דאבוה. וכן כלב השתטח על קברי אבות, וכן משמע בפרק אלו נאמרין, עד כאן:

כתוב בסמ"ק בהלכות תפילה סימן י"א, וכן כתב הר"י פרק אין עומדין, וזה לשונו, ונהגו העולם לשחות בראש השנה ויום כפורים באמצע הברכות של יום כמו בזכרנו ובמי כמוך ובכן תן פחדך, אך לא ישחה בסוף הברכה אלא באמצע. אבל בסוף הברכה זוקפין להודיע שאין כורעין בברכות הללו, אלא שנהגו לשחות באמצעיתן משום דרחמי ננהו, עד כאן לשונו:

וזה לשון הטור והשלחן ערוך (או"ח קיג, ב), הנוהגין לשחות בראש השנה וביום כיפורים כשאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכין לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה, עד כאן. וכתב על זה מהרמ"א בהג"ה, ואף על גב דבאבות כורע בסוף הברכה, מכל מקום צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו כדי שיהיה נראה שחזר וכורע משום חיוב, עד כאן לשונו. ונראה לי, אף כשזוקף לא יהיה בקומה זקופה, רק בכובד ראש ובכפיפה. ואין זה בכלל השתחויה אף כשהראש כפוף. וגם בכל ימות השנה ראוי לנהוג כן, מכל שכן בימים הנוראים:

כתב המרדכי והביאו בית יוסף בסי' תקפ"ב, בראש השנה ויום כפורים מותר להשמיע קולם בתפילתם ואפילו בצבור, עד כאן. וכתב מהרמ"א (או"ח קא, ג) בהגה"ה על זה, וכן נוהגים. ומכל מקום יזהירו שלא להגביה קולם יותר מדאי, עד כאן. ומה מאוד מגונה בעיני מה שנוהגין בקצת הקהילות שהקהל צועקין בהרמת קול בראש השנה וביום כפור בתפילתם, כי לא הותר רק בהשמעת קול בקצת. ומי שמתפלל בלחש משובח ביותרהגה"ה:

שלשה ימים קודם ראש השנה וכן קודם יום כפור צריך הש"ץ וכל מי שנברר מהקהל להתפלל או לתקוע צריכין להפריש עצמן מכל דבר המביאים לידי טומאה, וצריכים טהרה ביותר, שכן כתב הזוהר בפרשת ויקרא (ח"ג יח, א) וזה לשונו, ר' אלעזר ור' אבא הוו יתבי, א"ר אלעזר חמינא לאבא ביומי ראש השנה ויום כפור דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה, דר"ש הוה אמר הכי בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכנא אתכפר עלמא, וכל שכן בתקיעת שופר דלא מקבל תקיעותא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעא, עד כאן לשונו. הרי רשב"י לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בבית הכנסת בראש השנה ויום כפור אלא א"כ היה בוחן אותו ג' ימים קודם יום טוב, שהיה בודק אותו אם הוא הגון להתפלל הן מחמת מעשיו הן מחמת ידיעת הכוונה. וזהו שאמר אלא אי קאים עליה כו', פירש עמד עליו וידע עניינו. על כן צריך להיות הש"ץ התוקע בעל תשובה גמור. וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר:

נוהגין להקרות לפני התוקע ולומר תקיעה שברים תרועה תקיעה, וכן בכל הקולות, והוא מנהג יפה כדי שלא יטעה התוקע. אמנם יש ג"כ סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים העניינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר תקיעה יכוון לסוד התקיעה, וכן כשאומר שברים או תרועה יכוון לסודיהן, ובכל סדר וסדר לפי סודו, ועל ידיעה זו תוקע התוקע, על כן צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות וצדיק, והתוקע עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובודאי היה יותר טוב אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם גם זה יכשר. ולפי זה ראוי ג"כ שתקיעה הראשונה יאמר ג"כ המקרא תקיעה, ולא כמו שנוהגין שהתקיעה הראשונה מתחיל התוקע מעצמו:

כל מה דאפשר למעבד לכוין אל הסודות צריך להדר ולזרז, וכמוזכר בספר תולעת יעקב וזה לשונו, ובויקרא רבה (כט, ד) אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז), א"ר יאשיה וכי אומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנים יש להם, כמה סלפינים כמה בוקיני' יש להם ואתה אומר אשרי העם יודעי תרועה. אלא אשרי העם אלו ישראל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה. מה עושה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, עד כאן. הנה ביארו ע"ה כי מה שכתוב אשרי העם יודעי תרועה אין הכוונה בו הידיעה להריע, כי אם הידיעה בה לרצות המצוה בתרועה ההיא, וזה אי אפשר כי אם בידיעת כוונתו ורצותו בה, והיודעים זה הם ישראל, כי הם יודעים דרך ה' אשר הורם ולהם בלבד גלה סודו, ולזה יודעים לרצות בוראם ולשנות דעתו מרעה לטובה. לפיכך צריך התוקע לדעת טעם הדבר ולכוין אליו כי הוא סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים לכפר בעדם לבטל הדין ולהמשיך הרחמים, וזהו עשיית הטוב בעיני ה' כי כפי התעוררות העולה מלמטה מתעורר נגדו למעלה. ואם הדברים עולים כהוגן ובכוונה שלימה, הנה גורם להתעוררות הרחמים מסיבה לסיבה. והעושה כן, מוצא חן בעיני השם, עד כאן לשונו:

כתב במהרי"ל, אין יוצאין כי אם בשמיעת קול שופר מתחילה ועד סוף, ולא יאמר האדם כבר שמעתי השיעור, אלא ישמע הקול מתחילה ועד סוף. ואפילו להקיא אסור, כדי שישמעו את הקול שלם מתחילה ועד סוף. ולא יפסיק אפילו כמלא נימא. וכן יזהרו שלא ישיחו שיחת חולין מתחילת התקיעה מיושב עד סוף התקיעה מעומד כדי לצרפם אהדדי. ועל כן יש סוברים שאותו שתוקע מיושב יתקע ג"כ מעומד, עד כאן:

בענין סדר התקיעות על סדר הברכות יש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר בטור ובבית יוסף סי' תקצ"ב, ואשרי לעדה הקדושה שבוחרים בדרך המובחר, דהיינו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, ותשר"ת תש"ת תר"ת לזכרונות, ותשר"ת ותש"ת ותר"ת לשופרות וכן נוהגין בארץ ישראל:

ומה שכתב הבית יוסף בשלחן ערוך ריש סי' תקצ"ב (א) וזה לשונו, מחזיר ש"צ התפילה ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, לזכרונות תש"ת, לשופרות תר"ת. ועכשיו נוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת ג' פעמים. לזכרונות תש"ת ג' פעמים. לשופרות תר"ת ג' פעמים. עד כאן לשונו. אין טעם וריח למנהג הזה, כי בזה לא סרו כל הספיקות, על כן אין להשגיח בזה, ואגב שיטפא לא דק. וכבר נתפשט המנהג עתה בארץ ישראל לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות:

והמהדרין מן המהדרין תוקעין מאה קולות, וכן נוהגין ג"כ אנחנו ק"ק אשכנזים שבירושלים ע"ה תוב"ב. ותוקעין ל' קולות מיושב, ול' קולות על הברכות כדלעיל, ול' קולות אחר עלינו לשבח. אחר כך אומרים שיר הכבוד אנעים זמירות, ולאחר אנעים זמירות תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת, ומנהג יפה ומהודר הוא:

להיות ירא וחרד ויעורר בתשובה קודם שמיעת השופר. והיה מן הראוי ג"כ שיתודה, אמנם אמרו בזוהר שלא להזכיר בראש השנה שום חטא ועון ופשע. וזה לשון תולעת יעקב, שנינו בפרק בתרא דר"ה אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות. דע, כי כמו שיש מלכיות זכרונות ושופרות של טובה בהר ה' ובמקום קדשו, כן יש כנגדן של פורענות חוץ למחנה שכינה. והמזכיר אותם ביום ראש השנה שמדת הדין מתוחה, גורם שיזכרו עונותיו וידעו מזלו. ומטעם זה קבלו אנשי האמת שלא נזכיר ביום הזה בתפילתינו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו, שלא יתן פתחון פה לשטן העומד במארב חצרים, פן מצא לו עדים באיבה והציל עינינו. וסמכוה על מה שכתוב (תהלים לט, ב) אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, עד כאן לשונו:

אמנם בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א) משמע להיפך, דאיתא שם בההוא יומא של ראש השנה קיימין שבעים קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין מקטרגים דקיימי לעילא, אלו מיימינים לזכות, ואלו משמאלים לחובה לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד, ועל דא אצטריך בר נש לפרשה חוביה כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי לא אתמסר דינוי אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי, וכל בי דינא בדילין ממנו. ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא וכל דעביד בפרט, הה"ד (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך וגו'. לבתר (שם), ואתה נשאת עון חטאתי סלה, עד כאן לשונו:

ונראה שיש לחלק בין הזכרת וידויין בתפלה, שמה לא יזכיר כדי שלא ימצא השטן מקום לקטרג על התפלה. אבל להתודות כך בלא תפלה, יתודה. והחסיד מהר"ר שלמה רופא יצ"ו תירץ, דמה שאסרו בזוהר להזכיר חטא ועון ופשע, היינו מי שלא חטא אלו החטאים, רק שמתודה כדרך המתודים בסתם חטאתי עויתי פשעתי, וידוי כזה פותח פיו לשטן. אבל מי שיש עליו איזה חטאים אשר חטא, נודע כי כל חטא עושה רושם למעלה ורישומו ניכר, על כן יקדים הוא ויפרשם. וכן משמע קצת לשון הזוהר שאמר לפרטא חובין דכל שייפא ושייפא, פירוש שצריך להתוודות על כל עבירה בכל אבר ואבר מאיבריו לתקן מה שפגם:

אח"כ מצאתי בכתבי הקודש דקונטרס תלמידי דהאר"י ז"ל וזה לשונו, בענין וידוי ראש השנה הנזכר בספר הזוהר דבעי בר נש לפרטא חטאוי, ובמקום אחר נראה להיפך. מורי ז"ל היה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו, ואמר כי מקום הזוהר האוסר אינו אוסר אלא בקול רם. והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו אפי' בלחש לא היה מתיר אלא בעת תקיעת שופר מיושב, והטעם כי אז השטן מעורבב כבר והוידוי של אדם עולה למעלה ע"י קול ובאמצעיתו ולא יש קטרוג עליו. גם נהג לבכות בראש השנה ויום כפור, ואמר כי מי שאינו בוכה אין נשמתו טובה ושלימה, עד כאן לשונו:

ונראה בעיני, שגם באותו פעם לא יתודה בסתם חטאתי עויתי פשעתי, רק יפרט חטאיו שעשה לקיים כל התירוצים הנ"ל. ויהיה זריז שלא יבטל ח"ו שמיעת הקולות. ונראה בעיני טוב, שיתודה ויפרט חטאיו בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, שאז מפסיקין קצת בלאו הכי. ובשעה שמתודה יבכה ויתחרט במאוד ויבקש מחילה מהש"י ומודה ועוזב ירוחם:

זה לשון הטור סימן תקפ"ג, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא, אתרוגא קרא רבויא כרתי סלקא ותמרי. רוביא פירש רש"י, תלתן. רוביא, ירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו שונאינו. סלקא, יסתלקו עונינו. תמרי, יתמו שונאינו. וקרא מפני שממהר להיות גדל. ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש. ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב, והריאה לפי שהיא קלה. והר"ר מאיר מרוטנבורק היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק, עד כאן לשונו:

ולכאורה יש להקשות במה שכתב, רוביא ירבו זכיותינו, אמת כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו דלמא חלילה וחס להיפך:

אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי היא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפלתו:

וקרוב לזה הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים פ"א וזה לשונו, כאשר ירצה לפעול פעולה ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים ויצייר צורת ההוויה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד ורחמים, יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות מהכהנים שהמשכתם מצד החסד, ובגדיהם בגדי לבן להורות על השלום. וזה ענין כהן גדול ביום הכפורים שהיה מעביר זהבים ולבש לבנים, מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר, שאין קטיגור נעשה סניגור. הורו בפירוש על הנדרש כו'. והעד הנאמן בזה, אבני החשן י"ב אבנים מתייחסים לפי המשכת י"ב שבטי ישראל ממקום גבוה. ואין להרחיק הענין הזה, שהרי בעלי טבע אמרו, כי אם יביט האדם בעיניו מרוצת המים הרבים יתעורר בו הלבנה, עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם ירוצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבינה ויגביר הלחה וישן. וכן הענין בזה, כאשר ישוטט המעיין בשכלו, ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגוונים הנראים לעינים או המצטיירים בשכל בגופני יתפעל הרוחני, והנפש תעורר לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שיתעלה אל מקום יניקתם ויתעורר לפי מציאות ציורם, יען שהם כמים הפנים לפנים, ושעל ידה המקור יראה הפנים באודם ויושפע עליה אודם. וכן אם לובן, לובן, כי ההתעוררות והפנים התחתונים היא ע"י בני האדם, עד כאן לשונו. כלל העולה, העיקר הוא התפלה, ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה:

זה לשון הבית יוסף, כתב המדרכי בריש ר"ה שהיה מנהגו של רבינו האי ז"ל לומר על כל דבר ודבר כענין מה שכתב רבינו, ועל הקרא כתב שאומר יקרע גזר דיננו. אבל מדברי רבינו אין נראה שצריך לומר שום דבר, אלא שם אותן הדברים רומז על העניינים ההם. והר"ר אבודרהם כתב כדברי המרדכי. וכתב עוד, יש אומרים בלשון תפלה יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו, ושיקרע גזר דיננו. יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שיתרבו זכיותינו. וכן כולם. עד כאן לשונו. ולפי מ"ש צדקו דברי רבינו האי. ובודאי רבינו האי אומר בלשון תפלה כיש אומרים שהביא האבודרהם, והכי נהוג:

וכן מה שנוהגין לילך להנהר לומר הפסוק (מיכה ז, יט) תשליך במצולת ים חטאתינו כו', הוא מנהג ותיקין, באם הוא באופן שזכרתי למעלה שמתעורר בתשובה שלימה בלבו ומשליך מעליו גילוליו אז נופלים הם במצולות ים.הגה"ה וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח"ג קא, ב), תשליך במצולת ים כל חטאתם, מאן מצולת ים. אלא רזא יקירא הוא, והא אוקמוה רבי שמעון אמר, כל אינון דאתא מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דאיהו אקרי מצולת ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא, הדא הוא דכתיב (משלי כה, ד) הגו סינים מכסף. האי מאינון מצולת ים הוא, ומצולת ים אקרי. מצולת מההוא ים קדישא, מצולת זוהמא דכספא, ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגביה והוא קביל להון וישתארון בגויה. מאי טעמא, בגין דאיהו חטאה. מאי חטאה, גרעינא, וע"ד הוא גרעינא דכלא. ונטל גרעינא דגופא ודנפשא, בהאי יומא נחית האי מצולת ים זוהמא דכספא ונטיל זוהמא דגופא. מאן הוא זוהמא דגופא, דא יצר הרע דאקרי מזוהם מנוול, עד כאן לשונו:

רבי אליעזר אומר לעולם יסדר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל (ר"ה לה, א), ואוקימנא בברכות של ראש השנה ויום כפור ושל פרקים שכל אדם חייב להסדיר תפלתו כדי שלא יטעה. ואפילו היחידים, כל שכן ש"ץ שאימת הציבור יתירה עליו. לכן כל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרוב"ץ מקודם להיות שגורים בפיו בראש השנה בשעת התפלה. וכן ילמוד בניו ובני ביתו סדר התפלה וסדר הברכות והמלכיות וזכרונות ושופרות, כדי שלא יצטרך בראש השנה להפסיק בתפלתו להראות להם אז הסדר:

ואי שכח זכרנו ומי כמוך וכתוב בספר, מסיק באורח חיים (תקפב, ה) ובמרדכי שאין מחזירין אותו. אבל המלך הקדוש המלך המשפט, אם שכח מחזירין אותו, לפי שהם כתובים בתלמוד (שם א):

שכח המלך הקדוש, חוזר לראש. שכח המלך המשפט, חוזר להשיבה. ואם עקר רגליו חוזר לראש. וב[טור] אורח חיים סימן קי"ח (וכן בהג"ה לשו"ע) כתב, אחי הר"ר יחיאל כו', משמע שם שאם שכח לומר המלך המשפט אינו חוזר, כי דוקא להם שהיו אומרים האל המשפט קאמר תלמודא דחוזר, אבל אנו שרגילים לומר כל ימות השנה מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, כי מה הפרש יש בין המלך המשפט למלך אוהב צדקה ומשפט. והרא"ש הסכים ג"כ לזה, וכן משמע מלשון אורח חיים דהלכות ראש השנה שלשון הגמרא כל השנה כולה האל הקדוש, האל אוהב צדקה ומשפט:

במרדכי סוף פ"ק דברכות (סימן לג), וכן בסמ"ג (עשין יט) כתב, טעה וחתם אוהב צדקה ומשפט חוזר כו', ולא הזכיר בדבריו טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט. וכך כתב הר"ר יונה סוף פ"ק דברכות בהדיא דאין צריך לחזור:

לשון אבא מורי ז"ל בספר עמק ברכה (דף פ"א ודף פ"ב) וזה לשונו, יחיד לא יאמר הבקשות בלשון ארמי כמו מחי ומסי וכו', או מרן דבשמיא וכו', משום הא דאמרינן (בפ"ק דמסכת שבת (יב, ב) ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרים (לג, א) והביאו הטור והבית יוסף בסימן ק"א) השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו כו'.הגה"ה ומה שאנו אומרים בלשון ארמית בצבור, צבור שאני דבכמה מקומות מצינו זכות רבים עדיף. ואפשר דאותן המלאכים המסורים לציבור מבינים בכל לשון, לפיכך אומרים אותו בצבור, כך מצאתי בספר תניא:

ורבינו יונה כתב בפרק היה קורא טעם אחר, וזה לשונו, והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון משא"כ בצרכי יחיד, מפני שהצבור אין צריכין מליץ אצל הקב"ה, אבל יחיד צריך מליץ, כענין שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ וגו', ומלאכי השרת אין נזקקין אלא ללשון הקודש, עד כאן לשונו. ולפי זה הא דנקט בגמרא לשון ארמית הוא לאו דוקא, אלא כל לשון שאינו לשון הקודש לשון ארמי קרי ליה. ונקט לשון ארמי יותר משאר לשונות, לפי שלשון ארמי בימיהם היה כמו לעז שלנו שהכל מבינים אותו:

ומזה הטעם יש מפרשים, שאם לועז הפרשה במקום התרגום מהני, כמו שכתב התניא בסימן י"ו זה לשונו, ומצאתי בשם מורי הרב חביבי ר"י בר בנימין הרופא ז"ל שהלעז שלנו הוא במקום תרגום שלהם, שהתרגום ארמי הוא היה לעז שלהן ויוצא ידי חובתו אם יאמר הפסוק בלעז כמו שאומר אותו בתרגום, שעיקר התרגום היה כדי להשמיע לנשים ולעמי הארץ, ועתה לא היו מבינים כי אם איש איש כלשונו. על כן יראה שכל אדם ילעוז בלשונו במקום התרגום, והוא מצוה מן המובחר, עד כאן לשונו. וכך כתב הטור בסימן רפ"ה זה לשונו, ואם לומד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, שאין כוונת תרגום אלא שיבין הענין, עד כאן:

או נקט לשון ארמי לרבותא אע"פ שנתן בסיני, כמו שאמרו רז"ל בפרק א' דמגילה (עי' ג, א) וגרסינן בב"ר (עד, יד) אמר רבי שמואל בר נחמן אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך, שמצינו בתורה בנביאים ובכתובים שהקב"ה חולק לו כבוד. בתורה (בראשית לא, מז) יגר סהדותא. בנביאים (ירמיה י, יא) כדנא תימרון להון. בכתובים (דניאל ב, ד) וידברו הכשדים למלך ארמית, וכל זה לפי שהוא קרוב ללשון הקודש מכל שאר הלשונות כמו שמצינו זה בהקדמת מתורגמן. (ומענין זה הטעם יש מפרשים מה שאמרו רז"ל (ברכות ח, א) לעולם ישלים וכו' שמו"ת הוא תרגום דוקא ולא שאר פירושים, שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני כמו שהביא הבית יוסף זה בסימן רפ"ה בשם מקצת המחברים ע"ש). אפילו הכי אין מלאכי השרת נזקקין לו הואיל והוא אינו לשון הקודש ממש, וק"ו כל שאר הלשונות שאין נזקקין להם אלא ללשון קודש דוקא:

והטעם הוא שאין מלאכי השרת נזקקין אלא ללשון הקודש, מפני שבו נברא העולם ומלאכי השרת משתמשים בו, משא"כ בשאר הלשונות. וכאשר יתפלל בלשון הקודש ראויה תפילתו להתקבל, ומלאכי השרת עצמם מיישרים ומכניסים אותה תפילה לפנים מן הפרגוד. וזהו לפירוש הר"י (בפרק היה קורא) כנזכר:

אבל לפירוש הרא"ש, יהיה לשון ארמי הנזכר במימרא דרב יודא ורבי יוחנן דוקא, כמו שהביא הבית יוסף בטור אורח חיים (סימן קי"א) אחר שכתב טעם למה השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו כאמור בסמוך. כתב סמך לזה וזה לשונו, והרא"ש כתב כל זה. ואח"כ כתב, ולי נראה דאינו קשה, דדוקא בלשון זה קאמר רב יודא דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות הא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית, והלא אפילו מחשבות לב האדם יודעים ומכירים. אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו, עד כאן לשון הרא"ש. כלומר, דלא אתא רב למעוטי אלא לשון ארמי בלבד לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים, ולפיכך אין נזקקין לו. אבל שאר לשונות אינם מגונים בעיניהם ונזקקין להם, הלכך שפיר דמי לשאול אדם צרכיו בהן, עד כאן לשון בית יוסף:

ונשוב לעניינינו. ובשעת הוידוי יעמוד בכפיפת הראש כדרך שהוא שוחה באמרו מודים. כשיאמר ואתה צדיק אחר הוידוי, יאמר בכוונת לבו, ואז אומר הקב"ה למלאכים בואו וראו כמה חביבין ישראל שמצדיקים עליהם את הדין, כן כתב מהרי"ל. עד כאן לשון אבא מורי ז"ל בספר עמק ברכה:

עתה נדבר מענין נר מצוה עמוד הדין של מטה

אלהים, אין אלהים בכל מקום אלא דיין, ואף הדיין קרוי אלהים ראה היאך גדול כחו של דיין אמת שהוא משותף בשמו יתברך, ואמרו רז"ל (שבת י, א) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ואלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א), על כן צריך להיות יראת אלהים על הדיין. ובפ"ק דסנהדרין (ז, א) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו כו'. וזה לשון הטור חושן משפט, וכל בית דין מישראל שהוא הגון שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש, ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבור בטלה אלא בדברי תורה ובחכמה, עד כאן לשונו. ומכל שכן שאסור לספר בדברי צחוק או לטעום לאכול ולשתות מאומה. זה הכלל, בכל הדברים שמוזהרין שלא לעשות בעת שמתפללין התפילה וצריך להתפלל באימה וביראה, כן מוזהר כשיושב בדין. ולא כמו שראיתי בעו"ה מנהג איזה דיינים, ואף שדנין דין אמת מכל מקום כשמפסיקין בטעימת איזה מאכל או משקה או באיזה ספור דברים, הרי מסלקין את השכינה מעצמם:

בענין העטיפה שאינה נהוגה עתה בדיינים, מכל מקום ראיתי מורי החסיד הגאון מוהר"ר שלמה ז"ל כשהיה יושב בדין היה מתעטף בבגד העליון אשר בו הלך לבית הכנסת:

שש מעלות הן לכסא הדיינים, ואני אסמוך אותם על קרא. כתיב בשמואל (א יב, ג) את שור מי לקחתי ואת חמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר וגומר, עד ויאמר עד. הנה חמשה מי שאמר שמואל נגד מי אמרם. עוד קשה ויאמר עד, ואמרו רבותינו ז"ל (מכות כג, ב) שהופיע בת קול ויאמר עד. למאי נפקא מינה:

כשנחפש בדרכי הצדק והמשפט של דיין הם חמשה דברים גלויים, ואחד דבר שבסתר לא נודע כי אם להש"י היודע מחשבות:

א שוחד, אפילו לזכות את הזכאי הוא עבירה חמורה, ועל זה רומז הפסוק (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כלומר אף כששופט משפט אמת צריך לראות צדקו יחדיו, כלומר שני בעלי דברים יהיו שוים בעיניו להצדיק את הצדיק, ולא מסיבת שוחד שהוא חד. ועל זה רמז את שור מי לקחתי כי ידע שור קונה, כלומר הלוקח שוחד הוא יודע את מי שנתן לו השוחד והוא קנה אותו בזה השוחד ואפילו הוא לזכות את הזכאי העידה התורה (דברים טז, יט) כי יעור עיני חכמים:

ב איסור קבלת שוחד אף לאחר הדין, כמו שכתב הרא"ש בפרק זה בורר וזה לשונו, בר חמא קטיל גברא. אמר ליה ר"ג לרב חמא, פוק עיין בדיניה אי ודאי קטיל לכחלינהו לעיניה. אתו תרי סהדי ואסהידו ביה דודאי קטיל. אזיל איהו ואייתי תרי סהדי ואסהידו בחד מהנך. חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא, וחד אמר לדידי גנב קתא דכורישא. אמר ליה, ר"מ ורבי יוסי הלכה כר' יוסי כו'. אמר ליה רב פפא, הני מילי היכא דלא סתים לן תנא כרבי מאיר כו'. עד קם בר חמא ונשקיה לכרעיה דרב פפא וקבליה לכרגיה דכולהו שני לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מהמס, ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא, הלכך לא הוי כשוחד מאוחר, עד כאן לשונו. הא לאחר אסור:

ועל זה רומז ג"כ (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כלומר לפניו ולאחריו. ועל זה רמז את חמור מי לקחתי כי ידע החמור אבוס בעליו, כלומר אינו קנוי לבעליו להכירו רק ידע האכילה שהוא אוכל, כך זה המקבל שוחד אחר הדין לא היה קנוי לבעליו שהרי כשהי' דן לא היה לו שום ידיעה וחבור להבעל דין, רק אח"כ אוכל מה שנתן לו:

ג שוחד שאלה, כמבואר בטור חושן משפט סימן ט' דיין שרגיל לשאול אסור לדון, אם לא שגם הוא מהנה ושואל לו. ועל זה רומז ג"כ צדק יחדיו. ועל זה רמז את מי עשקתי, כי מי ששואל כלי ואין שואל לו כנגדו נמצא מחויב לו שכר השאלת הכלי, וכשאין נותן לו הוא עושקו, וכמ"ש (ב"מ סא, א) איזהו עושק, זה הכובש שכר שכיר, וכן הוא בענין הזה:

ד איסור לוקח תשלומין בעד פסק דין, כדתנן (בכורות ד, ו) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. וכתב הר"ן בסוף פרק האיש מקדש, דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל, משמע דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכרו הוא בלבד בטל, אלא כל דינים שדן בטלים, אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר, עד כאן לשונו. וכתב הטור חושן משפט סימן ט', ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו, מותר. במה דברים אמורים, שניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידוע לעשותה בשעה שיש לו לדון, ואמר לבעלי הדין תנו לי מה שאבטל ממלאכתי, או תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה, אז הוא מותר, וכגון שיקבל משניהם בשוה, עד כאן לשונו. וע"ז רומז ג"כ צדקו יחדיו, ששכר בטילה יתנו שניהם בשוה:

ועל זה אומר את מי רצותי. וכתב הרד"ק רצותי מלשון עשוק ורצוץ, ויונתן תרגם ית מן עשקית וית מן אנסית. ורבותינו ז"ל דרשו, עשקתי באונס רצותי ברצון כו'. ולענין לקיחה בעד פסק דין, שני הפרושים אמת, שהבעלי דינין נותנין כלומר ברצון אבל באונס, כי מה להם לעשות כי כן יסדו להם הדיינים, על כן אין היתר לזה אלא דוקא כשלוקחין כפי מה שקצבו טובי העיר מקדמת דנא וקיימו וקבלו כן בני העיר שיתנו בעלי דינין בשוה אם יצטרכו לאיזה פסק דין מהדיינים. והקצוב יותן בשוה, הן לדין של ק' מנה הן לדין מסך קטן יהיו צדקו יחדיו:

ה בוררות, זה בורר לו וזה בורר לו, ועיין בחושן משפט סימן י"ג איך הפליג בגנות הבורר המהפך בזכות מי שבררו ביותר כו'. והכלל העולה מדבריו, שכל אחד מבעלי דינין יציע זכיותיו לפני בורר שלו כדי שיתבררו זכות של שניהם בשוה כו', עיין שם. וזהו ג"כ רמז צדקו יחדיו, ואז יצא האמת:

ועל זה אמר מיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני מהשני, כלומר כך שמעתי זכיות של השני והתבוננתי בהם כמו בזכיות של אותו שבורר אותי:

ו כתב הבית יוסף בריש טור חושן משפט, דין אמת לאמיתו שיהיה שוה בלב הדיין אם יזכו זה או זה, וזהו דבר המסור ללב אין יוכל להעמיד על זה רק הש"י ברוך הוא היודע המחשבות, ועל כן הוצרך הבת קול להעיד ויאמר עד, וזהו משפטי ה' אמת. אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א), וכשהוא דן אמת בהחלט דהיינו אמת לאמתו, וכל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה (שבת י, א), וזהו צדקו יחדיו כביכול השכינה והוא:

בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נו, א) שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר (ש"א ח, א-ג) ויהי כי זקן שמואל ובניו לא הלכו בדרכיו. בדרכיו הוא דלא הלכו, מחטא נמי לא חטאו. אלא מה אני מקיים (שם) ויטו אחרי הבצע. שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר (שם ז, טז) והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל. והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם, עד כאן. ובפרק תולין (שבת דף קל"ט) (א) אמר רבי מלאי משום ר"א בר שמעון, מאי דכתיב (ישעיה יד, ה) שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים. שבר ה' מטה רשעים, אלו הדיינים שנעשו מקל לחזנים. שבט מושלים, אלו תלמידי חכמים שבמשפחת הדיינים. מר זוטרא אמר, אלו תלמידי חכמים שלומדים הלכות צבור לדייני בור. אמר רבי אלעזר בן מלאי משום ריש לקיש, מאי דכתיב (שם נט, ג) כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה. כי כפיכם נגואלו בדם, אלו הדיינין. ואצבעותיכם בעון, אלו סופרי הדיינים. שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינים. ולשונכם עולה תהגה, אלו בעלי דינין, עד כאן לשונם:

על כן צריכין הדיינין נטירותא יתירתא על עצמן ועל חזניהן ועל סופריהן שלא יקחו יותר מהקצוב להם מטובי העיר, וגם יזהירו בכל עוז ויעוררו בדברי מוסר את הבעלי דינין שלא יטענו שקר:

מי שתובעין אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדין ותואנות להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר, תרומת הדשן סימן ש"ו, והאריך שם בביאור תוספות דפרק שור שנגח ד' וה' דלכאורה לא משמע כן. ומהרש"ל בספרו ים של שלמה שם סימן י"ח הביא דברי תרומות הדשן וביאור דברי תוספות בענין אחר, והעלה גם כן בחוב שאדם חייב לחבירו פשיטא דפשיטא דליכא שום צד שריותא לבקש תחבולות כדי שיתפשר:

בפרק בתרא דכתובות (קה, ב), לא לידון אינש לא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה. דרחים ליה, לא חזי ליה חובתא. ולדסני לי', לא חזי ליה זכותא. על כן כל דיין יבחן מה שבלבו ויקיים ויראת מאלהים דברים המסורים ללב, וימנע עצמו מהדין אלא א"כ ששני בעלי דינין שוין בלבו. ומכל שכן אם מקרבא דעתו לאחד מהם מצד הקורבא, אף שכשר מצד הדין, מכל מקום למנע לנפשיה. וכן החיוב מוטל על טובי העיר אם ברור בלבם שזה הדיין מקרבא לזה, שיפסלוהו מלישב על הדין, כי הפסולין לאדם שאמרו החכמים מחמת קורבא ונתנו גבול והתירו יותר מזה זהו בסתם בני אדם. אבל אם מבורר בדעת בני אדם שעדיין אהבת הקורבא בלבו של זה, אזי ימנעוהו מלישב על הדין ולא ישגיחו בגבול קורבא שנתנו החכמים. ואפילו בלא קורבא אם ידעי ביה שהוא אוהבו במאוד לא יושיבוהו בדין, ולא ישגיחו על מה שכשר מצד דין תורה כי דין תורה לא נאמר אלא מהסתם, ועל דבר כזה נאמר (ב"מ ל, ב) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. ויען כי ראיתי המכשלה הזאת כמה פעמים, על כן הנני צווח על זה ועומד ומזהיר:

ואף אם הדיין יודע בעצמו ששני בעלי דינין שווין בעיניו, רק מבין שבעל דין אחד חושדו שמקריב דעתיה להשני ביותר ימנע את עצמו מלישב בדין. מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה ואמר הזוהר בפרשת פנחס (ח"ג רה, ב) על (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה' כי משה רבינו ע"ה הבין בדברי בנות צלפחד שחושדין את משה איך שיש לו איזה נטירה בלב על צלפחד, על כן ויקרב את משפטן לפני הש"י, עיין שם:

בפרק שבועות העדות (שבועות לא, א), ת"ר, מנין לשנים שבאו, אחד לבוש סמרטוטין, ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש כמותו, או הלבישהו כמותך. תלמוד לומר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק. ופירש רש"י, לבוש כמותו, שלא תגרום לנו לישא לך פנים, או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך, ויאמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה. מדבר שקר תרחק, וכיון שאיש מדינו מסותם מעמיד זה את שקרו, עד כאן. והאידנא אין נזהרין בזה, ואפשר שהוא בכלל מה שכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין כא, ה), וכבר נהגו בכל בתי דיני ישראל של אחר התלמוד שמושיבין בעלי הדינין והעדים כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם, עד כאן לשונו. ומצאתי בשם מהרש"ל ז"ל, שאף שאין בנו כח לומר לבוש כמותו, מכל מקום יאמרו הדיינים להשני לא תירא ולא תחת במה שהוא לבוש אצטלא ודבר דבריך, ואז יתחזק לבו ולא יהיה מסותם:

מדה טובה היא שהדיין יגיד להחייב טעם הדבר למה מחייבו ויסביר לו הענין, אף במקום שמצד דינא פטור הוא לומר מאיזה טעם דן כמוזכר בטור ובבית יוסף ובשלחן ערוך סי' י"ד, מכל מקום טוב ויפה הוא שיוצא מלב החייב החשד שחושד שעשו לו שלא כדין. וגם אם אין יודע טעם הדבר, הולך בפחי נפש, והתורה אמרה איש על מקומו יבא בשלום. וכך היה נוהג כבוד אבא מורי זלה"ה:

ודרך הלצה פירש אבא מורי זלה"ה על זה מה שאמרו (עי' סנהדרין ז, א) מאן דאזל מבי דינא ליזמר וליזל, כלומר מצוה לדיין שיראה שלא ילך בפחי נפש, רק שיזמר ויזיל וזה יהיה בהתודע לו טעם הפסק אז יהיה מרוצה:

כתב מהר"א שטיין בביאורו על הסמ"ג, אהא דדרשינן מפסוק (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא בשבועות (לא, א) ובסנהדרין (ז, ב) דאסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, כתב מהר"א הנ"ל וזה לשונו, גם בכלל לאו זה שלא יאמר אחד להנדון, הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך, כדאמרינן בהגוזל קמא (ב"ק צט, ב) בההוא מגרומתא דאתא לקמיה דרב:

בענין הדין שלמעלה האריכו מאוד רז"ל שאם פגעה באדם איזה מדת הדין, שיקבל באהבה ויחשוב כי הוא יתברך דיין אמת, ויחשוב בלבו שהוא יתברך מענישו מעט על חיוב גדול ברחמיו עליו ובזה עושה עמו חסד, כדגרסינן בפסיקתא (דר"כ כד, כב) אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליה מיתה לשמים, מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נכשל באצבעו, מקצת הנפש ככל הנפש, עד כאן. ויודה את הש"י ויברך אותו ויצדיק עליו את הדין, ויאמר רבש"ע אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי:

וזה לשון ראשית חכמה בשער התשובה פ"ג, והיה אומר מורי ע"ה שלענין זה תקנו בוידוי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי, והכוונה כי בהתוודותו על עונו מטהר המדות העליונות ומוריד החושך והפגם שהוא הדין עליו, וזהו ועתה צדיק על כל הבא עלי. והבא רצה לומר, מה שבא ומה שיבא. כי אמת עשית, פירוש בהשפעת הדין שיבא מדת אמת נתקנה והוא הרשיע וראוי הוא לכך. ועוד טעם לקבלתו היסורין הוא, כי העובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד שעומד ומקטרג עליו לעולם. וכאשר האדם מתודה, בי דינא בדילין מיניה ואינו מקטרג:

וכן פירשו בזוהר (ח"ג פג, ב) בענין דוד כשאמר (ש"ב יב, יג) חטאתי ואמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך ולא תמות, שהענין קשה, שהרי אם הקב"ה העביר חטאתו למה עשה דוד כל כך סיגופין ותעניות. אלא במה שפירשו שם מתורץ, שהכוונה העביר אותו מלפני הקב"ה שלא יקטרג עליו. זה לשונו, תא חזי, בר נש דעביד מצוה ההוא מצוה סלקא וקיימא קמי' קוב"ה ואמרה אנא מפלניה דעביד לי, וקב"ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטביה ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלק קמיה ואמר אנא מפלניא דעביד לי, וקב"ה מני לה קמיה וקיימא תמן לאשגחא בה לשיצאה ליה, הדא הוא דכתיב (דברים לב, יט) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. מהו וירא, ההוא דקיימא קמיה תב בתשובה מה כתיב גם ה' העביר חטאתך ולא תמות, דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה לאוטבא ליה, ועל דא כתיב (שם ט, כז) אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו, עד כאן לשונו. הרי שעל ידי העון נברא מקטרג אחד, ולכן צריך לקבל עליו היסורין כדי למרק עונותיו, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, ועל ידי כך מתכפרין עונותיו, עד כאן לשונו:

נשלם פרק נר מצוה מן ראש השנה ומן עמוד הדין

תורה אור

תניא בפרקי ר' אליעזר (מה), בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה (שמות כד, יב) עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו השופר, שנאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה ובכל החודש, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר וגו', וכדי לערבב השטן, עד כאן לשון הטור:

וזה לשון הבית יוסף, לכן תקנו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול כו' שנאמר אם יתקע שופר בעיר כו', איכא למידק שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר, ולמה ליה תו לאתויי ראיה מאם יתקע שופר בעיר. יש לומר, משום דאיכא למדחי דאעפ"י שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך, דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעין על ידו מלחטוא. לכך מביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ה' ומהדר גאונו. ועוד יש לומר, דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא, אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שע"י קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה. ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, עד כאן לשונו:

ובאמת קושיית הבית יוסף אינה כלום, דהוצרך הטור לשני העניינים, דאלו משום שופר של משה לא היו תוקעין רק פעם אחת דהיינו בראש חודש אלול ותו לא כמו שעשה משה רבינו ע"ה, ואלו משום תשובה לחוד לא היה ראיה לאתחולי מראש חודש אלול, לא יתחילו רק כשמתחילין לעמוד בהשכמה כל מקום ומקום לפי מנהגו כפי המוזכר בהטור אח"כ. אבל עתה שמוכרח להתחיל מראש חודש אלול זכר לשופר של משה רבינו ע"ה, וראוי לתקוע גם כן בסוף החודש משום לעורר תשובה, על כן כיון שמתחילין מר"ח אלול אין מפסיקין ותוקעין כל החדש. וכל אדם יתעורר מאוד בהתקיעות של ראש חודש אלול שהי' שלא יטעו עוד לחטוא. גם האדם יתעורר ויזכור בחטאיו ועוונותיו ופשעיו ויעשה מוסכם חזק נאמן וקיים שלא יטעה עוד ולא ישוב לכסלה ומודה ועוזב ירוחם. אח"כ בתקיעות בכל יום ויום יקיים אם יתקע שופר בעיר, ויהיה חרד לעורר בתשובה ויתקן כל המעוות לעשות תשובה על כל ענין וענין, כי השופר מורה על התשובה כענין שכתב הרמב"ם בשופר של ראש השנה פ"ג (ד) מהלכות תשובה זה לשונו, אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה:

ויהיו דברים אלה נמשכים למה שאמרו בירושלמי וז"ל, הך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה לעיל מורה עצלה, דכתיב (יונה א, ו) מה לך כי נרדם. ונראה דלאו דוקא ישן ממש, אלא אפי' ער ויושב בטל ואינו מבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים, ישן מקרי. ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן אם אינו עוסק בתורה ובמעשים טובים. התעוררות הזה יתעורר בכל יום מימי אלול בתקיעת שופר:

עוד יתעורר ברמז הקולות מה שמרמזים, ומתחלה אקדים לך מה שכתבו הקדמונים כשם שיש להגוף בריאות וחולי ומיתה, כן יש בנפש. ובריאות הנפש הוא קיום התורה והמצות והנהגת המדות הישרות, וחולאים הוא בחסר מאלו הדרכים או בחלוף, והרפואות להם הוא התשובה הגמורה. וכמו שאם יכבד החולי במאוד מאוד בגוף אזי מת, כן אם הרשיע הרבה אזי הכרת תכרת הנפש בר מינן, ועל זה אמרו רז"ל (תנחומא וזה"ב ו) רשעים בחייהם קרויים מתים:

לכך תוקעין תשר"ת, ופירשו רז"ל (ר"ה לג, ב) שברים הוא גנוחי גנח כדרך החולים, ותרועה הוא יליל ובכיה כדרך שבוכים על המתים. והנה עשה אלהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו והוא עקש ופתלתול, על זה מורה תקיעה ראשונה שהוא קול פשוט וישר, ואח"כ שהוא גנוחי גנח רומז על חולי הנפש, ואח"כ יליל רומז על חטאים גדולים שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח ויליל בבכיה רבה פלגי מים ירדו עיניו ויחזור כי השם יתברך מקבל השבים, וכשעושה תשובה שלימה אז שב הוא לדרכו הראשון כאשר עשה אותו הש"י ישר, וזהו תקיעה אחרונה שהיא ג"כ קול פשוט וישר כי טוב וישר ה' על כן הוא יורה חטאים בדרך כמו שאמרו רז"ל במדרש, כי מצד החכמה והנבואה לא היה תקנה לחוטא, גם מצד התורה לא היה תקנה רק לשגגות ע"י קרבן. אמנם הש"י ברוך הוא ברחמיו וברוב חסדיו אומר יעשה תשובה ומביא זה הפסוק (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך:

וזהו שאמר הכתוב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה', ישרים לשון רבים, כלומר ב' פעמים ישר, דהיינו שעשה אותו ישר, וכשחטא ושב מחזירו להיות ישר. כל אלה המחשבות יחשוב בכל אלול בעת התקיעות, ויעמוד באימה וביראה ורתת וזיע בשעת התקיעות ויתודה וישוב אל ה' אלהינו:

גם בראש השנה ראוי להרהר בזה קודם שיכנס בהרהור הסודות העמוקות של השופר של ראש השנה שיתבאר לקמן מקצת מהם בעזרת הש"י ויתעלה:

בענין תענית ערב ראש השנה, הביא הטור (או"ח תקפא) מדרש תנחומא (אמור כב) ולקחתם לכם כו', ומסיים ערב ראש השנה הקב"ה מוותר השליש, בי' ימים מוותר שליש השני, וביוה"כ מוותר הכל. ויש להקשות דלא יהיה הדבר בשוה לכל נפש, לפעמים שליש עבירות של זה המה יותר בכפלי כפלים מהעבירות של אחר, נמצא מוותר השם ית' יותר לאחד מלאחר. למשל, לזה יש עשרה עבירות ולזה שלשים עבירות, הנה הקב"ה מוותר לבעל השלשים השליש שהוא עשרה, ולבעל העשרה אינו מוותר אלא השליש מעשרה וכיוצא בזה, ולמה תצא כן מלפניו ברוך הוא שתמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה. והיה עולה על דעתי לומר שהויתור הנזכר כאן אינו על העבירות מה שהאדם עושה בעצמו, כי כל האומר קוב"ה ותרן כו' (ב"ק נ, א). אלא קאי על העבירות שכל ישראל ערבין זה לזה, והש"י מוותר בערב ראש השנה שליש מהערבות של כל ישראל זה בעד זה, ואח"כ בי' ימי תשובה השליש השני כו':

וכן על ענין זה היו בגדי כהונה מתכפרים, כמו שאמרו רז"ל (אוצר המדרשים פסיקתא כט) החשן מכפר על המשפט, אפוד מכפר על ע"ז, מעיל מכפר על לשון הרע כו'. וקשה הלא חורבן הבית היה מחמת אלו העבירות, ואיך נענשו הלא בגדי כהונה היו מכפרים עליהם. אלא על כרחך צריך לומר דבגדי כהונה אינם מכפרים אלא על הערבות, אבל לא על החוטאים בזה בעצמם. וכן כל המתכפרים שהזכירו רז"ל כמו שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים והנעשה בחוץ שהיו מכפרים על השוגג ועל המזיד כדאיתא ריש מסכת שבועות (ב, ב) בכולם הכוונה על הערבות:

וזה רמוז בדברי התנא (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי. רצה לומר אם אין אני מתקן לי, כלומר העבירות שהם שלי שפעלתים בעצמי, מי יתקן אותם לי. בשלמא העבירות שאינם לי אלא מצד הערבות, אז הם מתוקנים מצד אחר דהיינו בגדי כהונה שהיו מכפרים על הערבות, אבל אותן עבירות שהם לי אז מי לי לתקנם, כי אם אני בעצמי:

וכן מצאתי בספר עבודת יום כפורים שבגדי כהונה מכפרים הערבות, וכן היה עולה על רוחי לפרש גם כן כאן בענין הג' שלישים. אבל לאחר הדקדוק האמיתי אפילו הכי לא יהיה החשבון מכוון, כי גם בערבות אין בני אדם דומין, ויקשה כי הלא להצדיק יש הרבה עבירות של ערבות יותר ממה שיש לרשע. כי הרשע שערב בעד הצדיק, ערב בעד מעט עבירות. והצדיק שערב בעבור הרשע, ערב בעד הרבה עבירות, הרי שלדרך הראשון קשה שנעשה עיוות לצדיק שעשה מעט עבירות, ולמה לא יהיו נמחלים כולם בערב ראש השנה. ולדרך השני קשה להיפך, דנעשה עיוות להרשע שהוא ערב בעד מעט עבירות:

ודרך האמיתי הוא כך, שאל ידמה אדם בנפשו שתהיה נמחל שום עבירה בעולם בלי התשובה השייכים לאותה העבירה, כי יש לכל עבירה ועבירה תשובה מיוחדת, תשובת הבאה, תשובת המשקל, תשובת הגדר, תשובת הכתוב. ואף שהשב עושה תשובה גמורה, מכל מקום חסד אל שמקבלו בתשובה, וכי אדם החוטא נגד בשר ודם יוכל להציל עצמו מידו בעשיית תשובה. על כן כשחטא האדם ועשה תשובה גמורה המיוחדת לכל עבירה, עדיין צריך בקשת רחמים שיקבלנו הש"י עם תשובתו. ועל זה אמר שבתענית הראשון דהיינו ערב ראש השנה מוותר לו הקב"ה השליש, כשעשה תשובה גמורה אזי מועיל זה התענית שמקבל הקב"ה התשובה. ואחר כך בי' ימי התשובה כו'. ומעתה לא יקשה דלא תהיה המדה שוה בכל אדם, כי לזה הרבה עבירות ולזה מעט. דמה בכך, מי שיש עליו הרבה עבירות עשה הרבה תשובות, ולזה שיש מעט עבירות עשה תשובה מועטת, וק"ל:

ראש השנה הוא יום הדין וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ר"ה פ"א מ"ד). והוקבע זה היום ליום הדין מתחלת הבריאה כי אדם הראשון נברא בראש השנה, ובו ביום חטא, ובו ביום נידון ויצא בדימוס כדאיתא במדרש (ויק"ר כט, א) ויתבאר לקמן, ואמר הקדוש ברוך הוא לאדם, אתה סימן לבניך שיהיו נידונים בכל שנה ביום הזה ויצאו בדימוס. והענין הוא, מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש הש"י עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקדוש ב"ה עולמו וגוזר מראשית השנה ועד אחרית השנה ובזה מחדש הבריאה. והאדם שמתקן מעשיו ויוצא בדימוס, אז הוא נעשה בריה חדשה. ומאחר שהמלך יושב על כסא דין, אז באים בני אלהים להתיצב לקטרג:

וזה לשון הזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א), פתח ר' שמעון ואמר ויהי היום, בכל אתר דכתיב ויהי איהו צער, ויהי בימי צער ודאי, ויהי היום יומא דאית ביה צער ודא איהו ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם (מל"ב ד, ח) יומא דר"ה הוה, ובכל אתר ויהי היום דא ר"ה. ויהי היום ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) יום ר"ה הוה. וכל זמנא תרין יומין אינון, מ"ט בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי יחריב עלמא, ועל דא כתיב תרין זימנין (שם, ושם ב, א) ויהי היום ויהי היום ויבאו בני אלהים, אילין ב"ד רברבא, בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבין לגביה, ואינון שבעין ממנן דסחרן תדירא למלכא, ואינון חתכין דינא על עלמא להתיצב על ה'. וכי על ה' קיימי, אלא בשעת דאילין קיימי על דינא דינא קדמאה דכלא ביה מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ולא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי. אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא, מאן הוא דלא חייש ליקריה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא, דא (שם א, ו) ויבא גם השטן בתוכם, גם לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על ה' דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא כו', בההוא יומא של ר"ה קיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין קטיגורין דקיימי לעילא, אילין מיימינין לזכות, ואילין משמאילין לחובא לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד וכו', עד כאן:

וזה לשון תולעת יעקב, גרסינן במסכת ביצה בפרק יום טוב (טז, א) תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו (תהלים פא, ד), איזה חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. ר"ה הוא זמן שהעולם נידון בו בבית דין שלמטה (ר"ל מלכות), ואלו היה נידון בב"ד שלמעלה סוד פחד יצחק לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה אלולי ששתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו. ועוד שהחדש הזה שביעי והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה את הברי"ת ומכסה הלבנ"ה כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) הנה החשך יכסה אר"ץ, ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז (עי' בראשית כז, א) ותכהין (יד כהה) עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול. כי האלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד). והעצה היעוצה, לתקוע שופר להעבירו שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסת בו, הוי אומר זה ראש השנה. וזהו סוד בכסא סוד ה"א אחרונה מכוסה מכח החשך והערלה ונפשה מרה לה על בניה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום הזה, והוא כשהמאור העליון (רצה לומר בינה) כי גם הוא שביעי יחשב רוצה לשלוח שפע וברכה ולחדש טובה בעולם, משגיח על מעשה העולם (כי בינה מינה מתערין דינין) אם הוא כראוי, ואם הם ראוי לטובה ההוא, אם לאו. וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא עד שיבדלו הרשעים שאינן ראוים לטוב ההוא מבין הצדיקים. והוא סיבה שיתעכב החיבור למעלה, ואז מתעוררות מידת הדין. וכתיב ותכהין עיניו מראות מה שהיה מסתכל בעין טובה מכלל הימין בלא דין, עתה ותכהין מראות מכלל הרחמים, ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי לכל תכלית הוא חוקר ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח, וזהו בכסה ליום חגינו. והטעם, מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטיגוריא על ישראל וצד ציד חטאות ואשמות להלשין בן לאביו, ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקב"ה אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, לשבר הכסא שהוא המכסה את הירח לבלתי האיר, עד כאן לשונו:

והנה ידוע כי אצילות הבנין ג' קוין, קו החסד, וקו הדין, וקו הרחמים, הם סוד אמ"ש המוזכר בספר יצירה, שהוא אויר מים אש. קו החסד, סוד המים העליונים. גבורה, סוד אש. תפארת, סוד האויר. ומלכות, היא הארץ העליונה:

וכבר נתבאר לעיל בכמה מקומות שאחיזות יניקות הקליפות שהוא סביב הבנין, אבל בבינה ששם שורש הבנין שם היין משומר ואין בו מגע גוי והוא סוד עולם הבא. ובינה נקראת תשובה, כי שם ישוב אצילות הבנין. והאדם שפגם מכח העבירות שעשה, כשמודה ועוזב ומתקן הקלקול ושב בכל לבו, אז מעורר שורש הבנין ההוא והכל מזדכך, והמקטרג מסתלק כי שם אין לו אחיזה. ובמה מעורר זה, בשופר שיוצא רוח מפיו הכלול ממים ואש. מים הוא הלחלוחית שבפיו, והאש הוא חמימות הרוח הרי אמ"ש. ובאמ"ש שלמטה מתעורר שורש אמ"ש שלמעלה שהוא סוד הבינה סוד התשובה, וב' אלה הם בעשיית התשובה מעורר את עצמו בהתעוררת רוח נכון חדש בקרבי, הרי אמ"ש:

וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח"ג צט, א) ר' אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון. א"ל ודאי הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתיישבנא ביה. א"ל ודאי האי הוא ברירו דמלה ישראל בעיין ביומא דדינא שופר ולא קרן, בגין דקרן הוא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינן, אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. תא חזי, כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין אתערו וכורסוון אתתקנו לבי דינא. ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחא דאבהן, עד כאן לשונו:

הרי אמר שברירו מלה דשופר הוא לעורר שופר העליון שהוא הבינה, כי מהבינה יוצא הקול שהוא תפארת הכלול מאש וממים ומרוח, והכוונה להפוך הדין לרחמים, על כן אין לתקוע בקרן דעלמא, כי קרן רומז למדת הדין שהוא מלכות, ואין אנו צריכין התדבקות דין אלא התעוררות הרחמים. ואמר, כי בעת ששופר העליון שכל האורות ממנו נשפעים ויונקים מסתלק למעלה ואינו מאיר לספירות הבנין שהם הבנים שלה היונקים ממנה, ושפע הרחמים מסתלקין למעלה למעלה ולא נשפע למטה, אזי בהסתר פני הרחמים מתעורר הדין לדון העולם, כאומרו כדין דינין אתערו בו. אמר, דא שופר אילו כו', פירוש הבינה שהיא שופר העליון הוא אילו תקפו וכחו של הגבורה, מלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח:

ובסוד זה אנו צריכים ליקח שופר של איל לרמוז על אילו של יצחק, והוא תוקף שבח האבות העליונים שהאבות מתעטרים בו בסיבה שחלק הגבורה נכלל בהם, ואז ממשלת הדין מתהפך לרחמים ע"י התרועה. ולכן אח"כ יום תרועה יהיה לכם, רצה לומר לכם ניתן התעוררות של מעלה שאתם תעוררו, וזולת ההתעוררות שלכם לא יהיה שום התעוררות למעלההגה"ה:

הא לכם סוד התקיעות בפרטיות, וסוד ברכת השופר, כפי מה שמצאתי בדברי האלהי מוהר"ר משה קורדווירא זלה"ה. י' ימי תשובה הם בחינות עשר ספירות שבבינה שהיא התשובה, ובשופר שלמטה מעורר השופר של מעלה שהוא הבינה. זהו פירוש הברכה לשמוע קול שופר, לשמוע מלכות, קול תפארת, כי קול הוא כלול ממים ואש ורוח וזהו תפארת הכלולה מחסד ורחמים, וכללות הזה בבחינתו שהוא בבחינה נקרא קול שופר. וענין הקולות, תקיעה קול פשוט בחסד שהוא ימין פשוטה לקבל שבים. שברים בגבורה. תרועה בתפארת, ותרועת מלך בו (במדבר כג, כא). ויש בו ג"כ צד הדין (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל. נמצא ג' קולות הם גדולה גבורה תפארת, והיינו ממש קול דנפיק משופר, כן פירש בתיקונים (עי' תקון כ"א מט, א):

אמנם בזוהר פירש בענין אחר. פשוטה ראשונה, בחסד. שברים, בגבורה. תרועה, במלכות, וזהו (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה, מלשון (עי' בראשית ד, א) וידע אדם את חוה אשתו. ופשוטה שניה היא תפארת:

אלו ואלו הם דברי אלהים חיים, וכך היא פשר הדבר. לעולם תרועה בתפארת, אמנם מצד היותו מתדבק בגבורה שהיא דין, וזו בידו אחת שהיא המלכות. ועל זה נאמר (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו, פירש מצדו, והיא המלכות שהוא צד הגבורה שבו, וצדו שני היא נטייתו אל החסד, וזהו עצם התפארת, והיא פשוטה שנייה מצד החסד הפשוט:

וזהו תשר"ת תש"ת תר"ת, הכוונה למתק כחות הדין ביום זה, ולכן אנו מעוררין ראשונה החסד ממקורה, והיינו פשוטה ראשונה דנפיק מגו שופר בסוד התפארת שהוא קול היוצא מהשופר הכולל אותם דהיינו חסד שבתפארת שבבינה, ועיקר הכוונה להיות כחות הדין שהם שברים ותרועה באמצע, ופשוטה שהם כחות החסד מן הצדדין מכריעים אותם לצד הרחמים וממתיקים אותם מצד שפע הימין דהיינו חכמה, זהו פעם ראשונה. והב' ממשיכין אל בתי דינין המתפשטים משם, דהיינו נצח הוד ויסוד וכפי מה שפירשתי למעלה. ולפי שאין כח דינם חזק שם כל כך, צריך להרפות הקול בלתי מתחזק בעניינים. ובפעם השלישית להעלות אל מקומה ממש כבראשונה, והוא פירוש תשר"ת:

ואח"כ יעשה כל אחד מב' מדות הדין בפני עצמה כדי למתק אותה בפרט, וזהו תש"ת, תקיעה בחסד, שברים בגבורה, תקיעה תפארת מצד החסד וכמו שכתבתי למעלה ממש. וג' פעמים בסוד ג' פעמים שהם בכלל כדפירשתי לעיל:

וכן אל סימן תר"ת, אלא שהוא בסוד תרועה מלכות בתפארת מצד הגבורה וכדפרישית, ואז החושך שכיסה ארץ העליונה, כי הלבנה היתה מכוסה ולא מאירה מכח המלשין התובע תוקף הדין, ובשופר שנתעורר כח הרחמים כלה ענן וילך, והבן נכנס אצל אביו:

אחר כך זכני הש"י ומצאתי קונטריסים נחמדים, עין לא ראתה אלהים זולתיך, והיה האור גנוז עד בא איש האלהים הרב האשכנזי האר"י ז"ל וגילה סוד ה' ליראיו, והם נתקנו על מנהג לתקוע מאה קולות, דהיינו ל' קולות בישיבה, ול' קולות בתפילת לחש, ול' קולות על הסדר בחזרת ש"ץ התפילה, וי' קולות לאחר גמר התפילה תתקבל. ואף שיש בזה מנהגים מחולפים, נהרא נהרא ופשטיה. מכל מקום זכני הש"י להגהות נחמדות שממנו ילמדו כל מקום הכוונה לפי מנהגו:

ועוד זכני הש"י לקונטרס שני המבאר את קונטרס הראשון שניהם כאחד טובים, על כן אעתיק שניהם יחד בעה"י:

קונטריס ראשון

טעם אמרו רז"ל (ר"ה טז, ב) כי בתקיעת שופר יתערבב השטן, כי השופר הוא למתק את הדין ולהוציא הקולות כלילן רוחא ומיא ואשא באותו שופר גדול, כי בהתעוררות הדינין יגבר כח סמאל, ובהתמתקם אין לו כח ויניקה כלל. לזה בפעם ראשונה יש המתקת הדינין אבל לא כל כך, ולכן בהיל ולא בהיל, ואחר שתוקעין דמעומד יש המתקת הדינין בעצם ולזה הוא מתערבב. ועתה צריך להודיעך סוד תקיעת שופר, וכוונתי כדי שתזכה לערבב השטן ולהכניעו, כי הוא דבר גדול שתזכה אתה להכניעו ביום הדין הזה, ולא יהיה כח לקטרג על ישראל, ויהיה זכות הרבים תלוי בך:

דע כי התוקע קודם שיתקע צריך בעוד שהצבור אומרים הפזמון שהוא יאמר אלו הפסוקים בינו לבינו, ויכוין באלו השני שמות ובנקודת יְקַהֲרוֶֹעְהִ יְשַהֲטוֶֹנְהִ (והם ב' פעמים ידו"ד ומעורב ביניהם אותיות קר"ע שט"ן, והוא שם השני השם של מ"ב ובו יהיה נקרע השטן):

ואלו הם הפסוקים

קלי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.

ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך.

ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. ראשי תיבות קר"ע

שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.

טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי.

נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. ראשי תיבות שט"ן

אחר אלו הפסוקים יאמר זאת התפילה, ויכוון בתוך המלות שההבל עולה ישר לבער המסכים המבדילים. ויאמר, יה"ר מלפניך ה' אלהי אלהי המשפט, שעתה יהיה עת רצון לפניך ותקרע ברחמיך הרבים וחסדיך הגדולים כל המסכים אשר הם מבדילים בינך ובין עמך ישראל היום הזה, והעבר מלפניך כל המשטינים והמקטריגים על עמך ישראל. חתום פי השטן ואל ישטין עלינו, כי אליך תלויות עינינו. ארוממך אלהי המלך אלהי המשפט שומע כל תפילת ותרועת עמו ישראל היום ברחמים:

ועיקר הכוונה הוא בשני שמות הנזכרים, שכל אחד מונח בתוך ארבע אותיות של הוי"ה כדי למתקו. אח"כ יאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה כו' כמו שנדפס בסידור הספרדיים:

ויקח השופר ביד ימין ויכוון שהוא טפח כנגד היו"ד שבחכמה, והשופר כנגד המלך המשפט שהיא הבינה. והא דאיתא בגמרא (ר"ה כז, ב) כדי שיראה לכאן ולכאן. העליון הנראה, הוא כנגד הכתר ואין סוף לרוממותו. והתחתון הנראה, כנגד הדעת המשפיע על כל העולמות:

וכשיתקע יכוון בשם הוי"ה הנעשה בקול השופר בזה האופן. י' הוא פיו הקצר. ה' הוא הבל המכניס. ו' הוא קול הנמשך בוא"ו מאברהם יצחק ויעקב בסוד אמ"ש שהוא אויר מים אש, יעקב אויר, אברהם מים, יצחק אש, ה' הוא הבל המוציא:

ואחר כך יברך. וכשיאמר קול שופר, יכוון בשני קולות קול התחתון המעורר לקול העליון, וגם למשוך הבל הבא מהכתר עד עולם התחתון בסוד הבינה:

ובמלת שופר, יכוון בו אלהים, השי"ן הוא אלהים מלא העולה ש' כזה, אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם. והוא"ו והפ"א עולה אלהים פשוט. והרי"ש עולה אלהי"ם כזה, א א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם. הנה ג' אלהים צריך לכוון למתקם במלת קו"ל שהיא יב"ק, דהיינו אהי"ה הוי"ה אדנ"י. ושם י"ה חסר למנין קו"ל תשעה, צריך לכוון למתק החמשה אותיות של אלהים. והנה חשבון אלהים הנזכרים ש' פ"ו ר' והאחד הכולל הרי תשעה, וזהו סוד כוונת לשמוע קול שופר למתק מלת שופר שהוא ג' אלהים, ואותיות במלת קו"ל שהוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י י"ה:

ופירוש לשמוע הוא לשון (ש"א כג, ח) וישמע שאול, שהוא לשון אסיפה. ופירושו לאסוף הארת קו"ל שהוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י י"ה למתק חמש אותיות אלהים, והג' חשבונות שעולים שופר והכולל כאמור. ויברך שהחיינו:

כוונת התקיעות מיושב

תשר"ת ראשון, לעורר האבות ממקומם אברהם יצחק יעקב, דינא רפיא דינא קשיא. שני, להמשיך האבות לנה"י דינא רפיא דינא קשיא. שלישי להחזיר למקומם דינא רפיא:

תש"ת ראשון, לעורר את האבות במקומם דינא רפיא. שני, להמשיך האבות לנה"י דינא רפיא. שלישי, להחזיר אותם למקומם דינא רפיא:

תר"ת ראשון, לעורר את האבות ממקומם דינא קשיא. שני, להמשיך אותם לנה"י דינא קשיא. שלישית, להחזיר אותם למקומם דינא קשיאהגה"ה:

גם צריך לכוין כי התקיעות של מיושב רומזים לעולם העשיה בג' בחינותיו, מקבל, והוא עצמו, והמשפיע, ורומזים באות אחרונה של שם בן ד' ובשם ההוי"ה בלי נקודה והשם אדנות ובמלכות. וצריך לכוון שמעורר את האבות ממקומם, ויזכיר זה השם כאמור. והא לך הסדר בעזרת השם יתברךהגה"ה:

יֻקַהרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ

ידוד ה' אדני

א אלו התקיעות הם כנגד מלכות אשר בעולם העשיה והם במלכות. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר אברהם ולעטרו באותו הקול במדת גדולה מלכיות.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

ת ש ר ת

ב וכן בזה הסימן ליצחק במדת אברהם שהוא גבורה במדת הגדולה.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

ת ש ר ת

ג וכן בזה הסימן ליעקב שהוא מדת תפארת במדת אברהם שהוא גדולה, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה תפארת שבגדולה.

אברהם יצחק דוד יעקב יעקב

ת ש ר ת

ד אלו התקיעות הם כנגד זכרונות אשר בעולם העשיה, וכן בתפארת יסוד, כשיתקע זה הסימן יכוון לעורר את יצחק כלול באברהם, כי אין ללקחו לבדו כי יום דין הוא והוא במדת גבורה.

אברהם יצחק יעקב

ת ש ת

ה וכן בזה הסימן לאברהם, גדולה במדת יצחק בגבורה, כי אנו יושבים במדתו.

אברהם יצחק יעקב

ת ש ת

ו וכן בזה הסימן ליעקב תפארת במדת יצחק בגבורה, כי כל ג' הללו רומזים בגבורה גדולה תפארת אשר בגבורה פחד יצחק.

אברהם יצחק יעקב

ת ש ת

ז אלו התקיעות הן כנגד שופרות אשר בעולם העשיה, וכן בבינה. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר יעקב ולעטרו באותו קול במדת תפארת.

אברהם יצחק יעקב יעקב

ת ר ת

ח וכן בזה הסימן ליצחק גבורה במדת יעקב בתפארת, כי במדתו אנו יושבים.

אברהם יצחק יעקב יעקב

ת ר ת

ט וכן בזה הסימן לאברהם גדולה במדת יעקב בתפארת, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה אשר בתפארת.

אברהם יצחק יעקב יעקב

תוכן העניינים

שני לוחות הברית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה