שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
עשרה מאמרות
הקדמה
הבנים בני יצ"ו, אתם ראיתם את כל תוקף התרוממות האדם לכשירצה, ואיך הוא דבוק בו יתברך בסוד צלם ודמות, ומקושר בו יתברך באמצעית התורה ועל ידי הבחירה הנתונה לו. ומבואר תכלית האדם מה שיהיה בענין נצחיותו, כאשר הארכתי בהקדמה היקרה הזו אשר קראתיה בשם תולדות אדם, אשר מזה יתלהבו לבבכם לאהבה את ה' בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאודכם ובשמחה וטוב לבכם. ויהיה דברי אלה בהקדמה המעולה הזו קרובים אליכם, ולזכרון בין עיניכם, ואז נ"ר מצו"ה ותור"ה או"ר ודר"ך חיי"ם לא ימושו מפיכם. כי זו ההקדמה היא פתח ושער לכנוס ממנה לידיעת הש"י, וללימוד תורתו וקיום המצות, ולהתלבש בחמודות ובכל מעלות המדות, והן הדברים אשר אזכיר בעזה"י בפרקים הבאים. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. ואתה אלי ואיילי בעזרתך זה החלי ואתה גומר לי:
ואתחיל בפרק בעשרה מאמרות, בעזרת יוצר המאורות
בעשרה מאמרות נברר עבודת האדם שהוא העולם, והם כולם נכללים במאמר אחד, הוא אחד האמתי אחד ואין יחיד כיחודו יתברך ויתעלה. ועתה ארמוז העשרה מאמרות ואיך הם כלולים במאמר אחד, ואח"כ אבארם כיד ה' הטובה עלי:
מאמר ראשון ה' אחד. מאמר שני ישראל גוי אחד. מאמר שלישי יראה ואהבה פנימית. מאמר רביעי עבדי ה', פירוש עבודה צורך גבוה לשם ה'. מאמר חמישי עבודה נצחיית, פירוש בכל מדה ומדה שמודד הש"י. מאמר ששי עיקר העבודה בלב. מאמר שביעי שער המדות. מאמר שמיני דביקות הלב בכל דרכיך דעהו. מאמר תשיעי טהרת מחשבה שבלב. מאמר עשירי שכינה בלב:
ביאור המאמרים איך הם תלוים זה בזה כשלשלת ומקושרים כמנורה של פרקים. בפרק קמא דברכות (ו, א) אמר ליה ר' נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין, הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. אמר ליה (דה"א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום, וכתיב (שם כו, יז) וה' האמירך היום. א"ל הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים כו, יח) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (שם ו, ד) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ע"כ:
הענין על דרך שהקדמתי בהקדמה תולדות אדם בענין (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, כי האדם שלמטה יש בו סימנים ורמזים בדמות אדם שלמעלה היושב על הכסא, כי במציאת אמתתו יש דברים ועניינים פנימיים דקים ורוחנים בתכלית, והם פרקי המרכבה אשר הם מתפשטים האור והשפע לקיום הנמצא הזה העשוי בדמותו, והם נקראים ידים רגלים עינים אזנים. לא שמהות יד כמהות יד, או תבנית יד כתבנית יד, חלילה, שהרי כתיב (ישעיה מ, יח) ואל מי תדמיון אל וגו', ואין בינו ובינינו דמיון כלל מצד העצם והתבנית. ואמנם נתקן ונעשה בדמות הזה להורות שאם יזכה לטהר אחד מאבריו ולהשלימו במצות התלויות בו, יהיה האבר ההוא כדמיון מרכבה וכסא כבוד לדבר ההוא עליון הפנימי הנקרא בשם זה, אם עין עין, אם יד יד, אם רגל רגל, וכן שאר האברים:
ויש לחכמי האמת סימן לזה, אמרו אבר מחזיק אבר, כי אדם השלם המשלים עצמו לקונו המתוקן במעשיו ובתורתו וטהרת אבריו הנה משלים ומתקן ומעמיד את כל אבריו לדמות בנין האדם הגדול אשר הוא מתוקן בדמותו. כי הנה כל אבר שבו השלימו במצות המיוחדת אליו והרי הוא כדמות האבר ההוא אשר תקן בדמותו, ובזה ישמור אדם צלמו ודמותו לדמות העליון. ובהשלימו כל אבריו בשלימות המצות, הנה נעשה מרכבה וכסא כבוד אל הדמות העליון:
ועל זה אמרו רז"ל (בר"ר מז, ו) האבות הן הן המרכבה. כי הנה אברהם זכה להיות מרכבה אל הימין סוד מדת החסד, לפי שפעל פעולותיה וטהר וקדש עצמו ושמר דמותו ועשה יד ימינו כתרומה שהיא קודש. ולזה רמז באמרו (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון, וגלה לנו באחד מאבריו להקיש אל שאר חלקיו, שהרי הוסיף לו ה' על שמו להשלים אבריו להורות שכולם היו טהורים וקדושים, ולזה נעשה מרכבה למדת החסד כי השלים מצותיה והלך בדרכיה. ועל זה הדרך זכה יצחק למדת הפחד, ונעשה מרכבה אליה. וכן יעקב למדת האמת. ודוד המלך ע"ה הנהיג מלכותו כראוי, שהרי כתוב בו (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם, שם ודאי, ולזה זכה להיות רגל רביעי במרכבה:
ומי שהשלים דמותו על הדרך שכתבתי, הנה זה יעלה למעלת הנבואה ויפשיט הצורה החומריית וילבש הצורה הרוחניות אשר תיקן והשלים, ואז יתנבא. והצורה ההיא היא צורת אדם אשר תקנו והשלימו בסוד (הושע יב, יא) וביד הנביאים אדמה, אדם ה', סוד אדם היושב על הכסא, סוד ה"א אחרונה:
ובבראשית רבה פרק כ"ז (א), א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, שנאמר (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בין אולי. א"ר יודא בר סימון אית לן קריא אוחרן דהוא מחוור יתר מן דין, שנאמר (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ע"כ. והוא סוד מה שכתבתי כי הנביאים מתקנים ומשלימין בנינם לבנין האדם הגדול, ומעמידים סוד הדמות על מכונו, והוא סוד שמדמים הצורה שלהם ליוצרה בשלימות מעשיהם, ולזה יזכו למעלות הנביאה הנשפעת מהצורה ההיא אשר השלימו. ולזה ישיגוה כדמות צורתה שהיא צורת אדם, להודיע שזו לעומת זה מתוקנת ושלמה. ולפי שדמוי הצורה ליוצרה דבר גדול וגבורה רבה להגביר השכל על החומר, מי ומי אשר יוכל ע"ז, לזה אמר גדול כחן:
ובפסוק שהביא ר' יודן אין הענין מבואר, שיש לומר קול אדם, ולא אדם. ועוד שלא אמר וארא. ועוד שאדם הנזכר בכתוב מן העלולים הנפרדים כי לא עלה דניאל למעלת הנבואה, לזה הביא ר' יודא פסוק ממנו יתבאר הענין יותר:
ועוד הוסיף נפך בספר עבודת הקודש פרק כ"א מחלק סתרי התורה וזה לשונו, כבר התבאר בזה הספר כי האדם הקטן נתקן כתקון האדם הגדול, כדי ליחד את השם הגדול בכבודו. והחפץ היה בבריאה שיהיה זה הכח ביד אדם פקידו לתקן הכבוד במעשיו המתוקנים, ולזה נכלל בו כל מה שנכלל בכבוד העליון. והנה העליון למעלה והתחתון למטה זה לעומת זה מפארים ומתקנים את הכבוד. וזהו סוד (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו:
ולהיות האדם התחתון כלול מכל מה שבאדם העליון, כי בו הכל נקרא בשם כל, כי הנה צדיק חי העולמים מתקן ומעמיד עולמו למעלה נקרא כל להיות הכל בו. גם צדיק שלמטה בהיותו מתקן ומעמיד העולם ההוא בסוד (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם נקרא כל בשמו, כי הואיל ועוסק בבנין העולם העליון למטה כדמות הצדיק שלמעלה ראוי א"כ שיקרא בשמו, וזהו סוד כל הנקרא בשמי. וזהו סוד (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל:
אח"כ גילה הטעם ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כי טעם שנקרא בשמו לפי שכלל בו כל מה שבכבוד העליון. והנה יש בו בריאה יצירה עשיה, וזה כדי לתקן הכבוד התחתון כבוד ה', גם באדם התחתון יש בו בריאה יצירה עשיה, כדי שיתקין גם הוא מלמטה הכבוד ההוא. והנה על ידו מתיחד השם הגדול בכבודו, ולזה באו איבריו בכיון נפלא לדמות איברי המרכבה, כי בהיותו מקדש ומטהר אבריו למטה, הנה התקון ההוא עולה גם למעלה ומתקן הדמות ההיא אשר נעשה לנגדו, ובזה מתעלה השם הגדול במעשה הצדיקים שהם בדרכיהם מתקנים הכבוד והרי הם בדוגמא ההוא ממש למטה. ולזה יקרא הצדיק בשמו ממש:
וזהו סוד אמרם בפרק הקורא את המגלה (מגילה יח, א) א"ר אחא א"ר אלעזר מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ויקרא לו ליעקב אל. ומי קראו, אלהי ישראל. לפי שיעקב אבינו ע"ה מדתו אמת סוד תורת אמת ישראל סבא, והוא מתקן ומפאר הכבוד למעלה, גם יעקב למטה בסוד (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, לזה נשא את שמו וקראו אל. וזהו סוד אמרו רבותינו ז"ל (בר"ר מז, ו) האבות הן הן המרכבה, כי תקנו הכבוד למטה וכל אחד נעשה כסא ומעון קדש לשכינה כו'. ובני המעלה הזאת הם מעטים, זולת הנביאים ואנשי רוח הקודש:
וכשעמד שלמה המלך עליו השלום על הסוד המופלא הזה אמר (קהלת ט, יג) גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. גם זה אמר, גם לרבות ולהגדיל הענין כי נפלא הוא וחכמה גדולה. והוא מה שיאמר אחר זה כי יהיה ויעזב זה הכח לנברא תחת השמש, כי בא חפץ העליון לתת בידו תקון העליונים ויחוד השם הגדול בכבודו. וגדולה היא אלי, זאת החכמה אשר התחכמתי בזה יותר מה שהשגתי עד עתה מחכמה ומלכות, לפי שהכל היה לתכלית זה התיקון, ולזה היה זה התכלית גדול מכל הקודם לו. ועוד הכוונה לו באמרו וגדולה היא אלי, שבח והלול לעצמו על הסוד ותיקון הכבוד שהוא סוד היחוד והוא חכמה גדולה, ועל זה כנה עצמו בשם חכם, כמו שיבא והלל ושבח כזה מותר לו לפי שהוא הדעת את ה', וכתיב (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וכבר קדם זה. והנה הוא בא לגלות הסוד, והוא אומרו (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים:
ובמדרש רות הנעלם אמרו בזה הלשון, עיר קטנה, זו כנסת ישראל שנקראת עיר הקודש קרתא קדישא לגבי קודשא בריך הוא כמא דאת אמר (שה"ש ה, ח) אחות לנו קטנה. אחות כמא דאת אמרת (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את, זו כנסת ישראל. ונקראת קטנה, כמא דאת אמרת (בראשית כט, טז) ושם הקטנה רחל, ובגין כך אקרי קטנה. ואנשים בה מעט, בא אדם הראשון ירדה עמו מרקיע שביעי לששי כו' ושרתה בתוכו. חטא אדם הראשון ונסתלקה ממנו. בא נח והורידה לארץ. בא דור המבול ונסתלקה מן העולם. בא שם בנו והורידה. בא דור הפלגה ונסתלקה מהעולם, הוי אומר ואנשים בה מעט. בא אברהם והורידה. באו אנשי דורו ונסתלקה, וכן כלם. ולפיכך ואנשים בה מעט, להתקיים עמה בעולם זמן מעוט היה, ולא נתקיימו בה זמן הרבה. ובא אליה מלך גדול, מאן מלך גדול, דא קודשא בריך הוא מלך שהשלום שלו. מאי וסבב אותה, למהוי נטירא מכל סטרין כמה דאת אמר (זכריה ב, ט) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו'. ובנה עליה מצודים גדולים, מאן מצודים, עונשי דאורייתא וגזרין וקנסין דאורייתא כמד"א (קהלת ז, כו) אשר היא מצודים וחרמים מצודים לתפשא חייבא דחטאין ועברין על פקודי אורייתא:
ומצא איש מסכן וחכם וגו', ההוא מלך אשגח בכל בני עלמין ולא אשכח בר נש בעלמא דיתקיים בהדה וישתדל אבתרא תדיר יממא וליליא, בר איש מסכן, ומאן איהו דא דוד מלכא כמד"א (תהלים פו, א) כי עני ואביון אני. וחכם, דא שלמה מלכא, מסכן חכם לא כתיב, אלא מסכן וחכם, דלא אשכח בכל עלמא מאן דישתדל אבתריה כדקא חזי, בר דוד דאיהו מסכן, ושלמה דאיהו חכם. דא אתקין שרגא אנהיר לה נהירו ומלט הוא את העיר בחכמתו, דאיהו אתקין אזנים לאורייתא. דתנינן, עד לא אתא שלמה הוה אורייתא כקלחת דלית לה אזנים, ומאן דקריב בהדה יתוקד. כיון דאתא שלמה, עביד לה אזנים ואשתזיבו בני עלמא יהיב בהאי עיר כביכול שזבותא. ובמה, בחכמתו, על תקונא דאתקן ואשתדלותא דאשתדל בתורה. ההוא מסכן דא דוד מלכא, דלא הוי בר נש דאשתדל אבתרה כדוד מלכא ע"כ:
וזהו סוד ויעש דוד שם (ש"ב ח, יג), שתיקן הכבוד הנקרא שם ה' צבאות (ש"ב ו, ב), תיקן הנר שהאיר תמיד אל עבר פנים בתורתו ובמעשיו, כדאיתא פרק קמא דברכות (ג, ע"ב) רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות. והיה שכרו כי היה מתקן ועושה השם, ונעשה גם הוא רגל רביעי במרכבה כעין הדבר שתיקן, כי הוא רגל ד' גם הוא נתקן והיה רביעי לאבות במרכבה והוא השלימה. ועל זה נאמר לו (דה"א יז, יח) ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, ואמרו בפרק ערבי פסחים (קיז, ב) תני רב יוסף זהו שאומרים מגן דוד:
הנה כי להיות האדם מתוקן באבריו וצורתו לתיקון האדם העליון יש כח בידו לתקנו ולפארו, וכשמשלים ועושה זה התקון הנה הוא בדמות ההוא עצמו שתיקן והוא מין במינו, וכשמצאו נעור ובא אליו ושורה עליו כי אין שם חציצה ולא מונע מצדו, שהרי השלים מה שהיה צריך להשלימו, וזה כי בכשרון מעשיו כפי התורה ויושר כוונתו וטוהר רעיוניו וקדושת נפשו ודבקותו למעלה בכחות והנכללים בשם הגדול ותמיד מחשבתו משוטטת שם ליחדו בכבודו, הנה הוא דימה הצורה ליוצרה:
והיא הכוונה לרז"ל באמרם בבראשית רבה פכ"ז (א) במדרש קהלת רבה (ב, כ) א"ר יודן בר סימון, גדול כחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה הדא הוא דכתיב (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בין אולי. א"ר יודא בר סימון אית קריה חורן דהוא מחוור יתיר מן דין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ע"כ. ואמר כי כבר התבאר בזה הדבר כי מה שכתוב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, כי אין הכוונה על הגוף הבא מטיפה סרוחה, כי הגוף הוא הלבוש והוא בשר אדם לא אדם, וכמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני וגו', ואם עור ובשר הוא לבוש האדם יהיה א"כ האדם האמיתי הרוח הפנימי והצורה שבו. ולהורות ע"ז היו אותיות אדם רומזות על כל האצילות מראש עד סוף. כי האל"ף שבו, תרמוז לראשית ההויה בסוד רום מעלה. והמ"ם, למ"ם דלםרבה המשרה (ישעיה ט, ו), סוד מ"ם סתומה. והדל"ת סוד דל"ת שבאחד (דברים ו, ד). הנה כי אותיות אדם כוללת הכל למעלה ולמטה, וזה סוד צורת אדם התחתון כצורת אדם העליון:
וידוע סתרי החכמה הפנימית, כי בהיות הכחות העליונים נכללים ומתיחדים אלו באלו וזה כשהתיקון עולה מלמטה בקדושת המעשים והעבודות, הנה הנשמה העליונה הפנימיית נכללת עמהם ושורה בהם כנשמה בגוף, והכל ביחוד אחד מיוחד, והרי זה לדמיון גוף ונשמה שהם דבר אחד בלי פירוד:
והנה בהיות העובד השלם משלים חוק הגוף והרוח הפנימית שבו כל אחד כראוי לו בטוהר המעשים הישרים והרצוים התורה והמצות, וזה בכוונה הרצויה הפנימיית הרוחנית הפונה תמיד אל היחוד הנעלם, הנה בהיות הצורה ערוכה בכל זה ושמירה מכל סיג ומדברים אשר בחוץ, הנה הוא דומה בדרך ליוצרה, סוד הצורה העליונה, וזה כל האדם למעלה. כי המצוה סוד התורה עם כל סוד העבודות הקדושות כצורה ההיא נחקקות, ומשם באו ונתנו. והכוונה הרצויה בהם שם מקומם ומקוריהם, כי הכל בא משם והכל שב לשם, הנה כי צורה לדמות צורה, וזה נקראת אדם, וזו נקראת אדם, וכל אחת כלולה זו מזו. ואשר מלא את ידו והשלים צורתו על דרך זה, הנה דמה צורתו ליוצרה ומצא מין את מינו ונעור, כי אין חוצץ ואין מעכב דבקותן למעלה עם הכחות הנכללים בשם הגדול, הואיל ועוסק בבנינו שהוא סוד היחוד, גם הוא ייחד שמו עליו וישרה שכינה בו וינבאהו:
וזוהי כוונתם באמרם (בר"ר כז, א) גדול כחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרם, והביא ר' יודן ראיה ממה שאמר דניאל עליו השלום (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בין אולי, וכתיב (שם) ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה. והאדם הזה הוא האדם שבמרכבת יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל א, ה), וממנו הקול נמשך לגבריאל המדבר עם דניאל ע"ה, והוא ע"ה לא השיג האדם כי אם הקול, שהרי לא אמר בו ראיה כי אם שמיעה. ועם שהשיג את גבריאל, לא השיג האדם שבמרכבה. ולפי שאין הוכחה מחוורת מזה הפסוק מהדמות הצורה ליוצרה, שהרי האדם הזה אדם דיצירה הוא, והוא נוצר לא יוצר, כי אינו מכלל היחוד, ודניאל ע"ה אינו מכלל הנביאים ואין לומר עליו גדול כחן של נביאים, ולזה הביא ר' יודא כתוב שההנחה בו יותר מבוארת והיא מן הנביא, והוא אמרו (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. והסוד הפנימי כי ה"א אחרונה היא אדם כשהיא ביחוד עם מה שעליה סוד וא"ו שהוא אדם העליון ד"ו פרצופים כאחד נקרא אדם. והוא אמרו עליו מלמעלה, כלומר עם מה שלמעלה דייקא והוא היוצר ב"ה, והוא שהנביאים מדמין הצורה לו שהוא היוצר:
ועוד יש ענין נפלא במאמרם זה, והוא כי ירצו להעמידנו על למוד אמתי בהשגת הנביאים, כי היא נקיה וטהורה מכל שבוש וטעות. והסוד בזה כי עם שהשגתם באדם הזה שרמזנו, לא יטעו בו להאמין כי הוא רשות לעצמו חלילה לנביאי האמת והצדק, כמו שהיה כן טעות אלישע אחר בו, אבל ישיגו בו ויודעים כי למעלה ממנו הרשות האמיתי, כענין (קהלת ה, ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבהים עליהם:
ולפי שאין הענין בזה מתבאר היטב מהכתוב שהביא ר' יודן כידוע מעניינו, א"ר יודן שיש כתוב אחר יותר מחוור ממנו נעמוד על ידי הסוד, והוא אמרו (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. ועם שמשיגים זה המראה, הנה יודעים שלא יכלה הענין בו אבל הרשות האמיתי עליו מלמעלה. וזה אמרם גדול כחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה, כלומר שמדמים ומטפלים הצורה ההיא שמשיגים בנבואתם ליוצרה, ויודעים שזו עלולה, ולמעלה ממנה עילתה, שהיא מסובבת ממנה. ולא יטעו בה להאמין שהיא רשות לעצמה חלילה, כי חכמתם האמיתית הנקיה מכל סיג וחלאה תזהירם ותשמרם מזה, לפי שהם מתהלכים תמיד בחצרו בית מלכו של עולם, והם מקובלים בהיכליו ויודעים מובאיהם ומוצאיהם ומכירים בצורות הנוראות ההן אשר בכל היכל והיכל פנימיים וחיצונים, ומקבלתם בכל גנזי המלך ההיא התאמת להם כי כולם שריו ועבדיו משרתיו עושי רצונו כקטן כגדול כולם שומרי משמרתו, ולא יתחלף להם דבר בדבר ולא ימירו האדון בעבד חלילה, נוסף על זה צדקתם וחסידותם תגן עליהם, וכתיב (משלי יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און, וכתיב (ש"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור, עכ"ל ספר עבודת הקודש. שנתבאר שישראל קרוין אדם, והם עבדי ה' אשר נבראו כמו אדם קדמאה לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו) שהוא קיום התורה כמו שפירשו רז"ל במדרש (פרד"א יא), והעבדות הזה הוא להיות מורא רבו עליו ולאהבו, על כן נמשך מאמר יראה ואהבה פנימיית אחר המאמרים של ה' אחד וישראל גוי אחד:
ומזה המאמר יעלה עוד מעלה מעלה לעבודות יראה ואהבה פנימה הפנימיית עבד ה' בסוד תיקון השם והוא מאמר הרביעי, ואז כשהעבודה הכל למענו יתברךהגה"ה לצורך גבוה ולא לצרכו צורך הדיוט, אז יעבוד בשוה בכל מדה ומדה שמודד לו יתברך, והוא מאמר הה':
ויען כי העבד הנאמן העושה כל צרכי רבו יש בעבודתו גם כן תפיסת יד ברבו, מלבישו ומנעילו וכיוצא באלה, וזה אין שייך בעבודתנו לו יתברך, כי הוא יתברך רוחני תכלית הרוחניית נעלם מעין כל, אף מלאכי השרת שואלין איה מקום כבודו, על כן אי אפשר להיות לנו אחיזה בו בעבודתנו כי אם בעבודה שהיא כלה על ידי הרוחניית הזה יעלה הדביקות:
ועל זה אמר הכתוב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, הביאור גם כי עבדת את ה', אם לא היתה העבודה בהתעוררות הלב ובהתלהבות השמחה לעבדו במה תדבק העבודה. ולענין זה יש כמה פנים לעבוד בשמחה, ולהיות כל ענין כפרוטגמא חדשה ובכל כחו, רצה לומר בכל כוונתו. ולא זו בקיום מצוה בקום ועשה שהוא כל מצות עשה, אלא אף בלא תעשון שהן בשב ואל תעשה צריך לראות שיהיה בהתעוררות, ולא כמתנמנם ויושב בטל. כהא דתניא (ספרא קדושים כ, כו) רשב"ג אומר לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו', אלא יאמר אפשי, ואבי שבשמים גזר עלי. וזהו מאמר הו' עיקר העבודה בלב:
ואז לא די לו במצווה ועושה בלבד דהיינו תרי"ג מצות הנאמרים בפירוש, אלא אף שאר המדות שאין להם מדה שיעור והכל תלוי בלב והוא שער השביעי, ואז קדושת הלב בכל הדרכים. לא מבעיא בטהרת הקודש, אלא אף חולין נעשין על טהרת הקודש, כענין שכתב הרמב"ם (הקדמה לאבות פ"ה) על פסוק (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, זה מאמר השמיני. ואז טהרת המחשבה שבלב לא יראה און בלבו ולא יעלה במחשבה, וזהו מאמר התשיעי. ואז שער העשירי קודש לה' שכינה בלב, כמו שכתוב (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, נעוץ סופו בתחלתו, שער העשירי בשער הראשון:
ועתה אבאר המאמרים אחת לאחת, ומרומזים כולם בזה הפסוק צוואת דוד המלך ע"ה לבנו ידידו היושב על כסאו (דה"א כח, ט), ואתה שלמה בני דע את אלהי אבי ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. הפסוק הזה כולל האמונה בו ית' והתורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיים נצחיים, וכולל המדות התרומיות וקדושת איברים חצוניים ופנימיים אשר חכמים יגידו בספריהם והאריכו למעניתם, כמו חובת הלבבות והנמשכים אחריו דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, ואחרון חביב בעל ראשית חכמה וכל חבורתא קדישתא. וההולך בדרכיהם, הוא ההולך אחרי ה' ומקוים בהם (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים. כל אלה רומז בפסוק זה, התבוננו בו עשר קדושות כלליות הם עשרה מאמרות שרמזתי אשר בעבור עשרה מאמרות הללו נבראו העולמות:
מאמר ראשון
המאמר הראשון הוא מאמר ה' אחד
שורש הדברים הוא שורש השרשים (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, רצה לומר ידיעה בלב בהשגה מופתיית נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד, וזהו מרומז במה שכתוב (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך, רצה לומר נוסף על מה שהוקבע אמונת האלהות בלבך מצד אביך דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה. וזהו רמז הפסוק (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, ורצה לומר כשזה אלי שהוא אלי מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו מלשון אני והו, רצה לומר אני והו דבוקים ביחד כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה רק מצד הקבלה שהוא אלהי אבי, אז וארוממנהו, כי הוא רם ונשגב ממנו ואני מרוחק מאתו במצפון הלב. על כן חל החיוב להיות בקי במופתים של חובת הלבבות, ויהיו מומנים בלב היטב היטב, וכל שער היחוד יהיה בלב וזכרון מיוחד לידע ולהבין כי ה' אחד ושמו אחד:
ויען כי דברי חובת הלבבות הם דקים ענין פילוסופיי, אעתיק המבואר ביותר דברי הגאון רבינו סעדיה, והובא בסמ"ג בחלק מצות עשה מצות שנייה, ואגב אעתיק כל המצוה לעורר הלב וזה לשונו, מצות עשה להאמין ולשמוע היא הקבלה שהוא אחד בשמים ובד' רוחות העולם שנאמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. שמע כמו תקבל, וכן (דה"ב ו, ל) ואתה תשמע מן השמים, וצריך שיאריך עד שיגמור בכוונתו מחשבה זו שביארנו, לא יאריך בא' דאחד שלא יראה כאומר אי חד. וזה האחד אינו כשאר האחדים, שהמלך הנה אחד בארצו אבל אינו אחד מכל צדדים, כי יש בארצו אנשים שהם אנשים כמותו, ובשאר ארצות יש מלכים כמותו. ואם מלאך מן השמים ירד למטה לארץ הנה המלאך ההוא אחד בארץ, אבל אינו אחד מכל צדדים, כי יש בשמים מלאכים כמותו. אבל ה' אלהינו אינו כך, הוא אחד מכל צדדים:
ורב סעדיה כתב להשיב להכופרים שאומרים שהם שנים או שלשה, אם לא יוכל האחד לעשות מעשה אלא בעזר חבירו הרי שניהם חלשים, ואם אחד מהם יכול להכריח את חבירו הרי שניהם מוכרחים, ואם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש אחד להחיות האדם והאחד בקש להמיתו ראוי שתהא האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין. ואם יוכל אחד להסתיר דבר מחבירו, הרי שניהם אינם חכמים. ואם לא יוכל להסתיר, הרי שניהם נלאים:
ועוד כתב להשיב לאותן שפוקרין על נעשה אדם בצלמנו (בראשית א, כו), כי דרך שפת לשון הקודש שהגדולים מכנים עצמם לשון רבים אע"פ שהם יחידים, כמו (במדבר כב, ו) אוכל נכה בו, ובדניאל (ב, לו) פשריה נאמר קדם מלכא, ובמנוח (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך, ע"כ דבריו. ועוד האריך מאד בענין היחוד, ואין צריך כ"כ להאריך כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד כמו שכתוב (דברים ו, ד) ה' אחד, ונאמר (שם ד, לה) אתה הראת לדעת וגו', ונאמר (שם לט) וידעת היום והשבות, ונאמר (שם לב, לט) אני אני הוא ואין אלהים עמדי, עכ"ל:
ובמאמר האחדות של החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל מצאתי עוד ביאור אמתי על ה' אלהינו ה' אחד וזה לשונו, עיקרי האמונה הם ג', אשר הם פירוש שם הויה והם בעצמם פירוש של א', וזה כי שם אחד יורה על שהנקרא מיוחד במעלה שלא נמצאת בזולתו, אחד העם (בראשית כו, י) מיוחד שבעם, והוא המלך שאין כמוהו בעמו, אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד), שלא נמצא בזמנו כמוהו קורא בשם השם. ולזה שם אחד יורה על בוראנו יתברך שמו, על מעלת אחד אינה נמצאת בזולתו:
והנה האחדות נחלקת לשלשה חלקים, האחד והוא האחדות במוחלט, כי הוא יתברך בורא לבדו ואין אחר אתו כמאמר הכתוב (עי' מל"ב יט, טו) אתה הוא לבדך אתה עשית את השמים ואת הארץ. והחלק הב' מאחדות של אלהינו, שהוא יתברך המשגיח האמתי ואין מבלעדיו. והחלק הזה אינו אחדות במוחלט כחלק הראשון, לפי שהש"י ברא את העולם מאפס המוחלט לבדו. אך החלק הב' לפעמים על ידי אמצעי, ולפעמים לבדו, כאומרו (תהלים קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו. אבל אחרי שהכל בחפצו ורצונו, ואין כח לשום אחד מהאמצעים לשנות מאמרו כאמרם חז"ל (סנהדרין מב, א) שפעולתו אמת, נאמר עליו אחד באמיתות. והחלק הג' אינו בזמן הזה, רק עתיד להיות ואליו עינינו צופות, כי הוא יתברך לבדו יעבד כאמרו (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', ולזה אמר בספרי (דברים ו, ד) ה' אלהינו בעולם הזה, ה' אחד לעולם הבא, כי אז יהיה אלהות השם יתברך ומלכותו ניכר ומפורסם למטה כמו שהוא למעלה, יראו עינינו וישמח לבנו:
וזהו פירוש שם ההויה הרומז היה הוה יהיה. היה, באחדות הראשון, כי היה לבדו והיה במחשבתו לברוא את העולם בזמן אשר רצה, כפי אשר רצה. הוה, כנגד חלק הב'. יהיה, כנגד הג', ועיקר האמונה בזה הג'. כי הא' שאו מרום עיניכם וראו וגו' (ישעיה מ, כו), והב' באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו וגו' (תהלים מד, ב), אמנם זה צריך להאמינו באמונה מוחלטת. ולפי שאז יהיה האחדות שלם, התחיל השם הנכבד והנורא שם ההוי"ה ביו"ד שהוא אחת מאותיות אית"ן המורות אעתיד. גם זה פירוש של אהיה, כי לעתיד יתברר אחדותו בפי כל ברואיו, כי זה תכלית הבריאה:
ואלו ג' מקושרים, כי מאחר שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים כו', ובא גם כן במופת הבריאה מהבורא, והנה בראו נדבה להטיב לזולתו על כן משגיח בכל נבראיו, ולא כהכופרים אשר יאמרוך למזימה (תהלים קלט, כ), אמרו אין משגיח אלא עד גלגל הירח. וזה ע"כ אי אפשר, כי נמצא בראם לבטלה, ואדרבה אם הם פחותי הערך בעלי חסרון ביותר צריכין השגחה,הגה"ה משל לאב שיש לו בנים, ואחד מהם חולה יותר משגיח עליו. ועוד זה שבחו ית' ומעלה כאומן המובהק אשר תתפרסם חכמת אומנתו כאשר יפעל בכלים בלתי נאותים ובחומר בלתי מוכן. ואחר שנתברר ההשגחה, נתברר אמונת הג', מאחר שברא העולם לכבודו לטובת הנבראים לאשתמודע אלהותו, ועתה הרסו האומות בית מלכותו, נמצא היתה פעולת הבריאה לבטלה ח"ו. על כן בהכרח האמונה שיבא העולם לשלימותו לאשתמודע אלהותו. כתוב בתורה (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. שנוי בנביאים (זכריה יג, ב) והיה ביום ההוא נאם ה' צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ, ונאמר (שם) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. משולש בכתובים (תהלים כב, כח) יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ:
וזה ה' אלהינו ה' אחד, ה' קודם שברא העולם, אלהינו המשגיח עתה בנו, ה' לעתיד תמיד הוא אחד המיוחד שאין כמוהו, ע"כ. ולקמן במסכת תמיד יתבאר היטב הפסוק של יחוד שמע ישראל וגו' על פי חכמת האמת:
עוד אודיעכם בני יצ"ו מן המושג אצלי בענין אחדותו יתברך בהשגחתו. הנה סברת העולם היא בענין מערכת צבא השמים כך. הבורא ברוך הוא חידש הכל יש מאין המוחלט, על כן ביכלתו לעשות מה שרוצה לשנות ולשדד בראשית, נתן הקב"ה לצבא השמים כח ויכולת להנהיג העולם, וכל כוכב ממונה על מינו שלו, העולם כמנהגו נוהג וכביכול זזה ידו מהם, רק אם לעת מהעתים רוצה לשדד אותם. וכל זמן שאינו משדד, אז מנהיגם בכח שהושג להם בעת הבריאה:
אמנם אמיתת האמונה הנראה בעיני היא, הש"י מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית בכוונה מכוונת שופע שפעו, ואלו היה מונע רגע אחד היה הכל כלא היה בטל המציאות, והוא פירוש הפסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, אין הפירוש כי אין אלוה זולתו, כי זהו פשיטא, וכבר גילה זה בפסוק (שם ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אלא רצה לומר שאין עוד מציאות בעולם זולת מציאותו יתברך, כי בהסתרו יאבד הכל. ומה שאומרים כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, אדרבה משם ראיה להיפך, כי לא אמר שמינה אותם להיותם מושלים, רק אמר כח, כלומר ששם בכח להיות מושלים היינו כח ההכנה בטבעם כמו שהעין מוכן לראות כשנשפע לו הראיה וכן האוזן, וכן כל האברים איש איש על עבודתו, ככה מערכת השמים כח וגבוה נתן בהם כו' כל זמן שהשפע נשפע בהם אז פועלים כפי טבעם הן לטוב הן לרע. וענין שידוד המערכת הוא אף שהשפע נשפע בהם והם קיימים, יושפע בהם שלא בטבעם:
ומכח ענין זה נראה לי לבאר מאמר אחד בפרק חלק (סנהדרין צא, א) בעיון דק השכל זה נוסחו, פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי הוא אומר (שמות יב, לו) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהה בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואילך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס אם ינצחוני. אמר להם הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם. אמרו לו תורת משה רבינו נצחה אתכם, נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להן מהיכן אתם מביאים ראיה, אמרו לו מן התורה. אמר להן אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (שם מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, תנו לנו שכר של ס' רבוא ששעבדתם מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו להם תשובה. אמרו לו תנו לנו זמן ג' ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה, עד כאן:
יש להתעורר כמה ספיקות. ספק אחד, למה המתינו אנשי מצרים לתבוע את ישראל עד זמן אלכסנדרוס, והלא היו יכולין לתבוע אותם מעת שגלו מארצם לפני נבוכדנצר הרשע. אף שיש לתרץ ולומר משום שאז היו ישראל עניים ששללם לבוז בזמן החורבן, משא"כ בהיותם יושבים על אדמתם מלאים כל טוב. ספק ב' ממה נפשך היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים, או לא. אם היה ביותר חכם, פשיטא שראוי לילך, ומה היה צריך ליטול רשות כ"כ וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו, כי שמא ח"ו על ידי זה יצאו חייבים בדין ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור, וכי במה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו ח"ו. ספק ג' על נתינת זמן שנתן אלכסנדרוס ג' ימים, הלא היה משפט מעוקל, כי כששני בעלי דינין עומדין וטוענים לפני הדיין בענין דיני ממונות איך שייך ליתן זמן להשיב, כי בודאי ילמוד לטעון שקר, אדרבה ראוי לדיין לומר הנה שמעת מה שטען מתנגדך השב לו אם אמת הוא או לא, והאמת הוא שענין נתינת זמן הנזכר כמה פעמים היינו על שאלה וקושיא וחקירה, אבל לא בדיני ממונות. ואף שיש להשיב ע"ז כי שאני הכא שבאו ג"כ מכח התורה. ספק ד' איך ישראל טענו שקר ח"ו ותבעו מה שלא הגיע להם, דהיינו תבעו שכר עבודת ס' רבוא של ת"ל שנה, ובאמת לא שעבדו אותן המצרים רק רד"ו שנה, ומה שכתוב (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה, זהו עם שאר ארצות כמו שכתב רש"י:
הענין חכמי ישראל הבינו כי המצריים התובעים לפני אלכסנדרוס המה יטענו נגלה ונסתר, כי היה קשה לחכמי ישראל למה מביאים הפסוק (שם לו) וה' נתן את חן העם במצרים וגו', ולא הפסוק הקודם לו ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וכך היה הענין, הם תבעו לפני אלכסנדרוס המאמין בקדמון העולם, ולפי סברתו בודאי ישראל גזלנים ח"ו, אבל אם ברא הש"י העולם אזי ברצונו נתן וברצונו נטל וכמאמר ר' יצחק המובא בריש רש"י על החומש, המצרים לאחר שראו אותות ומופתים אז הכירו מציאות הש"י וחדוש עולם והשגחה ויכולת, ועכ"ז היו מפוקפקים בקצת כמו שאפרש, וחשבו שאלכסנדרוס אף אם יאמר למצריים ולטעמיך הלא אתם מודים בחדוש, מכל מקום יודה לסברתם דהא דעתו וסברתו יותר רחוק:
ועתה אפרש סברת המצריים. אמת שהש"י חידש ומשגיח ומשדד, מכל מקום בראשית נתן הקב"ה לצבא השמים כח ויכולת והעולם כמנהגו נוהג, וכביכול זזה ידו מהם כל זמן שאינו משדד אז הם מנהיגים בכח שהושם להם בעת הבריאה. אבל אמתת הענין הוא כמו שכתבתי שרגע אחד אין הקב"ה מונע שפעו מהם ולא זזה ידו מהם, רק כח וגבורה נתן בהם, כלומר כח הכנה זה מוכן לזה, וזה לזה, והכל דוקא כשירצה הבורא וכמו שכתבתי לעיל. והנה המצריים כפי סברתם כל זמן שהמערכת אין משודד אז כביכול זזה ידו ונמצא הוא קנוי למקבל השפל מהמערכת, אף שביד הבורא לשדד, מכל מקום שכירות ליומא מכר הוא (ב"מ נו, ב), וע"כ הוקשה להם אמרת דינו של הקב"ה, הלא הדין והסברא הוא כדי רשעתו (דברים כה, ב) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות כדאיתא בכתובות (לז, א) ובמכות (ד, ב), ואם כן למה נענשו מיתה וממון המצרים על הים, ומלקות וממון אותן שנשארו במצרים, כי אף הם היו נלקין כמו שכתב רש"י בפרשת בשלח (שמות יד, כה). בשלמא לפי אמונתנו האמיתית לא קשה, דהא לא זזה ידו ותמיד יתברך שופע, ולא שייך לומר במוחלט שענשם ולקח מהם ממון, רק מנע מהם ממון. והמצרים רצו להוכיח דאין הענין כן, דא"כ למה כתב וה' נתן את חן העם שזה הלשון אין שייך אלא כשהוא קנוי למצרים. ע"כ הוצרך למציאת חן שישאילום, אלא הוה ליה למימר וה' נתן הממון הראוי למצרים לישראל, על כן קראו תגר ח"ו על דין שלמעלה שאין בדין לענש בשתים. וגביהה בן פסיסא אמר אני אלך ואדון ואשיב לו ג"כ על החקירות. ואם ח"ו ינצחוני, אמרו אתם שאני הדיוט ולא שלחתם אותי לנסתרות כי לא ידענו שאתם תטענו נסתרות, ואז יצוה המלך לשמוע מה בפיכם, ודו"ק:
נחזור לענין, גביהה בן פסיסא השיב ע"כ אין הפשט בפסוק (שמות יב, לו) וה' נתן את חן העם כדבריכם, (ומ"ש נתן את חן הוא כדפירש"י (שם) אם שאל אחד א"ל קח שנים), רק האמת המוחלט שאין במערכת רק הכח ולא הפועל, וזה מוכח מפסוק (שם מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. וקשה הלא לא ישבו רק רד"ו שנה. ואם רצה לומר עם שאר הארצות, לימא כך בהדיא. אלא הענין לעולם אין שום דבר בפועל זולת יתברך, והכל אינו אלא בכח. על כן יסוד הדברים מכח עצם המערכת אינו אלא כח כדפירשתי, ואז מתורץ הקושיא דת"ל שנה במצרים, כי מברית בין הבתרים היו המצרים בכח מוכנים לשעבד באברהם ובזרעו ולקיחת פרעה את שרה הוא מוכיח ע"ז, ובמצרים שהם תוקעים במערכת אז הדין אצלו חישב לעשות עבירה ולא עשאה כאלו עשאה (ירושלמי פאה א, א), כי כח שלמעלה אינו אלא כח. והוסיף גביהה בן פסיסא לומר שהוא כן חישב לעשות כאלו עשאה, תנו שכר ס' רבוא עבודת ת"ל שנה, ואף אם הממון שלקחנו בשכר פעולת זמן שהיינו במצרים, מכל מקום אנו מבקשים שכר כל ת"ל שנה. ולא היה סיפק בידם והוצרכו לברוח:
וסיפר שאותה שנה שביעית היתה, רצה לומר המורה אחידוש העולם ומחדש בכל יום תמיד, כי כשם שנאמר בשבת בראשית (שמות כ, י), כך נאמר בשביעית (ויקרא כה, ב), נשמע מכל הלין כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, שאין שום יכולת כי אם יכלתו ולו לבד היכולת:
נחזור לביאור הפסוק. עוד פירוש הפסוק מה שכתוב (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך, בענין אחדותו יתברך וידיעת שמותיו וסוד האצילות אמר, דע כמו שאמר הפסוק (תהלים צא, יד) אשגבהו כי ידע שמי הוא סוד לימד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו, כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא וסוד השגחתו וענייני התוארים הנזכרים בתורה הנעלמים מחכמי הפילוסופים, אשר עין ראתה כל אלה:
ויען כי הרבה בני אדם פורשים מזו החכמה, וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים, על כן אעתיק דברי החכמים חכמי האמת מה שכתבו על ענין הזה:
הרב בעל מנחת יהודה בהקדמתו להמערכת כתב וזה לשונו, ראוי שיחפוץ האדם בחיים כדי לראות בטוב שנאמר (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים [אוהב ימים] לראות טוב, והטוב הזה לא יושג כי אם באמצעות התורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ותפס לשון לקח לומר תקחו הטוב אם תורתי אל תעזובו. ויש למצות טעמים נסתרים אשר טועמיהם טועמים בעולם הזה מהטוב הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא שעליו נאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. וכמו שהטוב ההוא גנוז לצדיקים בלבד ועליו אמר הנביא (ישעיה סה, יג) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו', כך מגנזי התורה לא יתהנו אלא יחידי הסגולה, ראיתי בני עליה והנם מועטים, ורוב העולם הרחיקו מחכמת הקבלה דרכיהם, ויש בזה כתות אם להיות בעיניהם מאוסה שלא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו רצה לומר בדברים הגלוים והוא הפשט, ולא די לנו הצער הזה, אלא שכופרים בה ואומרים שאין בתורה אלא פשטה. ואם לחשבם כי מי ומי הוא אשר יבא אל שער המלך. ואם מפני פחדם משגיאה לחשבם כי שגגתה עולה זדון:
ומי שהוא מכת הראשונה אוי לו ולמזלו, נח לו שלא נברא. בא וראה בספר התקונים של הזוהר (תקון כ"ד) וזה לשונו, בראשית תמן יבש, ודא איהו (ישעיה יט, ה) נהר יחרב ויבש, בההוא זמנא דאיהו יבש ואיהו יבשה צווחין בגין לתתא ביחודא ואמרין שמע ישראל וכו' ואין קול ואין עונה הדא הוא דכתיב (משלי א, כח) אז יקראונו ולא אענה, והכי מאן דאסתלק קבלה וחכמתא מאורייתא דבעל פה ומאורייתא דבכתב וגרים דלא ישתדלו בהון ואמרי דלא אית אלא פשט באורייתא ובתלמודא בודאי כאלו אסתלק נביאי מההוא נהר ומההיא גן, ווי ליה טב ליה דלא אתברי בעלמא ולא יוליף ההוא אורייתא דבכתב ודבע"פ, דאתחשיב ליה כאלו אחזרי עלמא לתהו ובהו וגרים עניותא בעלמא ואורך גלותא, עכ"ל:
ועוד בספר הנזכר (זהר ח"ג קמט, ב), ותנח התיבה בחודש השביעי על הרי אררט (בראשית ח, ד), ודאי האי קרא מכללא דאורייתא נפיק ואתי בסיפור בעלמא, דמה איכפת לן אי דשרי בהאי או בהאי, דהא באתר חד לשרי. אלא ללמד על הכלל כלו יצא, ומאן דאמר דההוא סיפור דאורייתא לאחזאה סיפור בעלמא קא אתיא תפח רוחיה, דא"ה לאו איהו אורייתא עילאה דקשוט, אלא ודאי אורייתא קדישא עילאה, היא אורייתא דקשוט. תא חזי מלך בשר ודם לאו איהו יקרא דיליה דלשתמע מילי דהדיוטי בפומיה, כל שכן למכתב ליה, ואי סלקא בדעתך דמלכא עילאה קודשא בריך הוא לא הוה ליה מילין קדישין למיכתב ולמיעבד מנייהו אורייתא, אלא דאיהו כנש מלין דהדיוטין כגון מלין דעשו, מלין דהגר, מילין דלבן ביעקב, מילין דאתון, מילין דבלעם דבלק, מילין דזמרי וכל שאר ספורים דכתיבים ועביד מינייהו אורייתא, אי הכי אמאי אקרי תורת אמת (מלאכי ב, ו), תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה פקודי ה' ישרים מצות ה' ברה יראת ה' טהורה (תהלים יט, ח-י), וכתיב (שם יא) הנחמדים מזהב ומפז רב וגו', ואילין אינון מילי דאורייתא. אלא ודאי תורת ה' אקרי תורת תמימה תורת אמת, וכל מלה ומלה אתיא לאחזאה מילין אחרנין עילאין. וההוא מלה דההוא ספור לא לאתחזאה על גרמא קא אתיא, אלא לאחזאה על כללא קא אתיא כמה דאתמר, עכ"ל. הנה מבואר העונש המגיע לאיש כזה:
ומי שהוא מהכת השני עליו אמר החכם ע"ה (משלי כד, ז) ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו. ופירוש מצד שבעיני האויל רמות החכמות כוונתו יתרשל מללומדם, וזהו סיבה כי בחכמה הנשגבה ורמה והיא חכמת הקבלה אשר הוא שער לה' לא יפתח פיו:
ומי שהוא מהכת השלישי כוונתו רצויה ומעשיו אינם רצוים, כי לא מפני זה ראוי להתרשל ממנה, וה' הטוב יכפר בעדו, כי על כל פשעים תכסה אהבה והשגיאה ההיא ערבה לפני ה'. בא וראה בספר הזוהר (ח"ג פה, ב) זה לשונו, האי מאן דתאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה וכו', כל מלה ומלה סלקא וקודשא בריך הוא חדי בההיא מלה וקביל לה וגמר לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאילין מילין אילנין רברבין ואתקרין ערבי נחל הדא הוא דכתיב (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, עכ"ל:
ועוד מבואר זה יותר בספר המכונה לר' נחוניה בן הקנה ז"ל וזה לשונו, שאלו תלמידיו לר' רחומאי מאי דכתיב (חבקוק ג, א) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, תפלה, תהלה מבעי ליה. אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומסתכל במעשה המרכבה מקובל לפני הקב"ה כאלו מתפלל כל היום שנאמר תפלה. מאי שגיונות כמא דאת אמר (משלי יט, ה) באהבתה תשגה תמיד, ומאי ניהו מעשה מרכבה, עכ"ל. ועוד בספר הנזכר זה לשונו, אמר ר' רחומאי מאי דכתיב (שם ו, כג) ודרך חיים תוכחת מוסר, מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי אפשר שלא יכשל שנאמר (ישעיה ג, ו) והמכשלה הזאת תחת ידיך דברים שאין אדם יכול לעמוד בהן אלא אם כן יכשל בהן והתורה אומרת תוכחת מוסר אבל באמת זוכה לדרך חיים, עכ"ל:
הנה מבואר מזה כי מצדה יזכה העוסק בה לחיי העולם הבא אפילו שישגה בה, וראוי שלא יתרשל ממנה אף על פי שיבאו עליו תוכחת מוסר, כי מה תוחלתנו בעולם הזה אלא לקנות חיי העולם הבא:
ותועלותיה ידועות, כי מלבד היות האדם מצדה יודע את קונו ויודע סתרי תורה וטעמי המצות המתוקים מדבש ונופת צופים אשר מצדם היא משיבת נפש, כי הנפש מתחזקת בהם ומתבודדת עם קונה, ג"כ ימשך ממנה עשיית המצות כתקונן ובאהבה רבה והיא המלהבת אותו לעשות בשלימות, ועל זה אמר החכם (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. ועוד יגיע לנו ממנה תועלת נמרץ בענין התפילות:
בוא וראה בספר הזוהר (ח"ג רפה, א) זה לשונו, בעי בר נש לסדר שבחא דמאריה מתתא לעילא לסלקא יקרא דמאריה לאתר עמיקתא דבירא נגיד ונפיק, לבתר יעיר להמשוכי מעילא לתתא, מההוא שקיא דלעילא לכל דרגא ודרגא עד דרגא תתאה לאמשכא ברכאן מלעילא לתתא. לבתר בעי לקשרא קשרא בכלא קשרא דמהימנותא, ודא היא בר נש דאוקיר לשמא קדישא לשמא דמאריה, ועל דא כתיב (ש"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ומאי ובוזי יקלו, דא הוא מאן דלא ידע ליחדא שמא קדישא ולקשרא קשרא דמהימנותא ולאמשכא ברכאן לאתר דאצטריך ולאוקיר שמא דמריה, וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה טב ליה דלא אתברי, עכ"ל:
ואומר אני, אם לא למד היאך ידע ליחד ולקשר קשרין ולהמשיך ברכאן. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה לבנו (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו:
ועוד לא ראו הפתאים כי עתידים לתת עליהם את הדין והיא תובעת עלבונה. בא וראה מה שאמרו חז"ל במדרש משלי (י, ב) כי אחד מהדברים שתובעים מהאדם ביום הדין הוא צפית במרכבה צפית בשיעור קומה שלי וכו', ומלבד הטוב הגנוז העולם הבא למשתדל ומתחכם בה, גם בעולם הזה טועם טעם עולם הבא, ונדבק באלהיו יותר ויותר ממארי מקרא וממארי משנה:
בא וראה בספר התקונים (תקון ו' כא, א) זה לשונו, כי יקרא קן צפור לפניך וכו' (דברים כב, ו), אפרוחים אלו תלמידי חכמים דבגינהון שריא שכינתא על ארעא. או ביצים, אלו תנוקות של בית רבן שבגינהון שכינתא שריא על ישראל, ואילין אינון מארי דמקרא, בזמנא דאינון עסקין באורייתא או במצוה דאינון קודשא בריך הוא ושכינתיה נרמין לחברא לון כחדא וירתי מתמן נשמתין אתקריאו צפרין בגין דמארי מקרא ומארי משנה אינון גדפין דילה, ובגין דא, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים (שם), איהו רביעא עלייהו בארבע גדפין דילה, דאתמר בהון (יחזקאל א, ו) וארבע כנפים יונקין אנפי זוטרי, ואינון ד' אנפין לכל חד, ובהון אמא רביעא עלייהו, וזמנין אסתלקת מינייהו. אבל בנין מן מעוי דאתמר בהון דרחימו דאינון מארי דקבלה, אתמר בהו לא תקח האם על הבנים, דשכינתא לא זזה מינייהו לעלם, עכ"ל:
מכאן תראה כי יש עשר ידות למארי דקבלה על מארי דמקרא ומארי דמשנה, ואע"פ שאי אפשר לירד לעומקיה מצד גודל ורוממות דרושיה, כי המעט המושג בדרושים הנשגבים יותר גדול התועלת והמעלה מהרב המושג בדרושים השפלים:
ואשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לספר הזוהר אשר לא זכו קדמונינו אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון ורב ששת גאון והרב ר' אליעזר מגרמייזא והרמב"ן והרשב"א והראב"ד, שכל אלו היו מכלל יודעי חן ולא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה. ואל תתמה מזה, כי בודאי לא נתגלה עד דור האחרון אשר אנחנו בו היום. וסיוע לזה מצאתי בספר התיקונים (עי' תקון ו' כג, ב) וזה לשונו, א"ל אליהו לרב שמעון ר' ר' כמה זכאה אנת, דמהאי חבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי עד דאתגלי לתתאי בסוף יומיא, ובגיניה (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, עכ"ל. הנה מבואר מכאן שהחיבור מהזוהר היה עתיד להיות גנוז ובאותו הזמן יתהנו ממנו העליונים והם המלאכים עד שיבא הדור האחרון בסוף הימים שאז יתגלה לתחתונים, ובזכות העוסקים יבא משיח, כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו, וזהו שאמר ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו, עכ"ל ספר מנחת יודא:
ואיש אלהים קדוש מהר"ם קורדוורא בספר אור נערב הביא אלו המאמרים ופירשם בטוב טעם ודעת. ועוד הוסיף כהנה וכהנה שם בענין היות לימוד חכמה זו, זיל קרי ביה. גם האריך מאוד הגאון החכם הכולל מהר"ר יצחק דלטש בפסק שעשה והוא נדפס בהקדמת זוהר הקטן החיוב המוטל בלימוד חכמת הקבלה. ותירץ את המאמרים המתנגדים לכאורה המורים לימשך ידו מהחכמה זו. כגון מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יג, א) במופלא ממך אל תדרוש אין לך עסק בנסתרות במה שהורשית התבונן. ואמר כי אדרבה מזה ראיה שיש להתבונן בסתרי תורה, כי אם היתה כוונת המאמר לאסור ההתעסקות בנסתרות, ויהיה פירוש במה שהורשית התבונן על התורה כפשוטו בביאור מעשה המצות ודקדוקיה, יקשה מאוד הלשון איך יאמר במה שהורשית, שמשים לימוד התורה רשות והיא חיוב, והוה ליה למימר במה שחייבת התבונן כו':
אלא הענין, יש רשות להתבונן בחכמה זו, מכל מקום יש לך איזה ענינים נסתרות שאין רשות לעסוק כמו שכתוב בזוהר פרשת יתרו (ח"ב צג, א) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב, ז), רזא דעלמא עלאה דלא אתיהיב בה רשות לאסתכלא ואצטריך לשלחא מגו שאילתא ואסתכלותיה ביה. ואת הבנים תקח לך דכתיב (שם ד, לב) כי שאל נא לימים ראשונים ולמקצה השמים ועד קצה השמים. אבל לעילא מקצה השמים, שלח תשלח מרעיונך למשאל כו'. והפרדס הביא זה המאמר שער מהות וההנהגה פרק ט"ו, וביאור הענין בארוכה באיזה מקומות מהאצילות יהיה הענין בשאלה ובתשובה, ובאיזה מקום אית לשאלה ולא לתשובה, ובאיזה מקום אפילו בשאלה אינו. ומה ענין השאלה ותשובה, או שאלה בלא תשובה, או אפילו שאלה אינה, כל זה מבואר היטב שם בפרק הזה, יראו עיניך וישמח לבך:
ועל זה אמר הפסוק (שם כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, הוא בחינת אין לך עסק בנסתרות. והנגלות לנו (שם), הוא בחינת עסק בסתרי תורה שהורשה לנו להתבונן בו. לעשות את כל דברי התורה (שם), הוא חלק הנגלה מהתורה ותרי"ג מצותיה בפירושן ודקדוקן לעשות אותם. וכן ענין (חגיגה יג, א) הא דאמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר תא ואגמרך מעשה מרכבה. אמר ליה אכתי לא קשאי כו'. בודאי יש בחכמה זו רבוא רבואות מדריגות, וכהא דאמר רשב"י (עי' תקו"ז תקון ס"ט קטז, א) על ענין עמוק בחכמה זו לאו כל מוחא סביל דא, ולזה צריך רוחב השכל וגודל חכמה ובינה. אבל ללמוד כל מה שביכולתו להבין ולהשיג בחכמת זו זריזין מקדימין, רק יקדש את עצמו בקדושה יתירה בתלמוד ובמעשה, ואז יעלה בסולם העולה בית אל להבין בכבוד קונו ובפרט בדור האחרון הזההגה"ה אשר הגיד אליהו הנביא שהיה כמוס הזוהר עד הדור האחרון ואז יתגלה חכמת הזוהר כדי שבזכות זה יגאלו ישראל, כשם שלא נגאלו ישראל ממצרים עד שהוצרך הקב"ה לקדשם בדם פסח ובדם מילה, כן גאולה העתידה לא יהיה הגאולה עד שיזכו לתוספות הקדושה הזו והוא רצון האל יתברך, ואשרי הזוכה בה, ועליו נאמר (תהלים צא, יד) אשגבהו כי ידע שמי:
והפרדס בשער הראשון פרק תשיעי פלפל בחכמה אם המכחיש מציאות הספירות יקרא כופר, או לאו. אמר שם מי שלא ידע בענין הספירות מצד שלא הורגל בהם ולא נתגלו לו שערי אורה ודאי ראוי שלא יקרא כופר. אמנם יצדק אמרנו עליו שלא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתן התורה וצוף אמריה הנעימים, והנה מת באין חכמה ולא ראה טובה. אמנם אותו אשר יתגלה אליו ענין הספירות ומציאותם ויכחישם מפני רוע תבונתו, כי הורגל בחכמות חצוניות, יקרא כופר כמו הכופר ומכחיש בתורה שבעל פה. ומלבד אשר אלה לו, עוד יוסיף על חטאתו פשע, כי מהכחשת הספירות ימשך אל הכפירה, כי נכריחנו בהקדמות ופנות התורה, כי אחר שהאחד הפשוט לא ישיגוהו שנוי, איך ישגיח בעניינים חולפים. וכן אחר שהוא אחד, איך ישגיח על סוגי המינים, כי יחייב הרבוי כנודע. ולזה יוכרח להאמין בספירות, ואם לאו יכפור ח"ו, כאשר טעו רבים בסילוק ההשגחה הפרטיים ובענינים האלה שאין ראוי להעלותם בכתב. והנה על כרחו נכריחהו בהאמנת הספירות שלא יקרא כופר:
ועל זה הדרך יוכרח שהאומר שאין לו עסק בקבלה ואינו רוצה לכוון בתפלותיו אלא לבעל האורות כאשר חשבו רבים ודאי שיקרא טועה, שאם יבא אדם לדבר באחד הפשוט בערך בחינתו אל מציאותו ובחינתו בערך הספירות נמצא מסלק פעולותיו מכל וכל, כי האין סוף בערך בחינת עצמותו הוא פשוט ואינו בעל שינוים שישתנה מדין אל רחמים, ושיפעל ברצון וישתנה מרצון אל רצון ע"י התפלה אם לא בערך בחינתו אל ספירותיו שהם הם השגחותיו, ועל ידם יהיה שינוי הדין והרחמים. ואל ידחוק המעיין ליכנס מתוך דברינו אלה לפנים מהמחיצה להבין ענין השינוים וההשגחה, כי ישיגהו היזק ולא תועלת. אמנם נבאר הענין בארוכה בשער עצמות וכלים בעזה"י. סוף דבר, האדם מוכרח להאמין בספירות כדי שיצדק בעקרי האמונה ובפינותיה שאי אפשר להעמיד פינות התורה אלא בהם, רצה לומר על ידם, שעל ידם יפעול המאציל השינוים ולא ישיגהו מזה שינוי כלל ח"ו כמבואר בארוכה בשער הנחמד ההוא ומהאל נשאל מחילה, עכ"ל הפרדס:
ואתם בני יצ"ו, אשריכם מה טוב חלקיכם אם תזכו לזאת החכמה בקדושה ובטהרה ובענוה יתירה, לאחר שתמלאו כריסכם מתלמוד ופוסק בכל יום ויום, אזי אח"כ תבררו חלק יפה מהיום ותדבקו בלימוד זו החכמה בתוספת קדושה ובדביקות גדול בו יתברך ויתעלה:
ואשוב לפירוש הפסוק, אמר דע את אלהי אביך (דה"א כח, ט), הידיעה הוא ידיעת שמו, וצריך הדבר להיות לו בקבלה, וזהו שאמר אביך, כענין שנאמר (דברים לב, ז) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אמנם צריך להיות ג"כ חכם מבין מדעתו יותר ממה ששומע מרבו, וזה שאמר דע את אלהי אביך, מוסיף מה שקבלת מאביך, דע אתה את אלהי אביך, כהא דתנינן בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה, ופירש הפרדס בשער הראשון פ"ו וזה לשונו, הבן בחכמה רצה לומר עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המדות שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים וצריך שאדם יבין בה דבר מתוך הדבר, כענין אמרם ז"ל (חגיגה יא, ב) אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר, ולהוציא דבר מתוך דבר כדי שיהיה שכל מוליד, ולא שכל עקר. ואמר חכם בבינה, פירוש כשאתה מוליד ומדמה בשכלך ומבין צריך שתחכמהו ותסברהו בקבלת הרבנים ובקוצר דבריהם שיהיה נכלל הענין במוסף אליך הן רב הן מעט, ואל בינתך אל תשען, עכ"ל:
ומזה אני אומר רמז על דרך הסוד בחולין פרק אלו טרפות (סו, ב), תנן התם כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כו', עד ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר. א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מב, כו), ע"כ. הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים הפרים ורבים, ואמרו בחגיגה (ג, ב) כמשמרות נטועים (קהלת יב, יא), מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים, והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמונו. ותנן (חולין נט, א) קשקשין הקבועין בו סנפיר הפורח בהן. ועתה אפרש הסוד, הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת הבינה שכל המוליד ובזה יגדיל תורה:
וזה לשון הרב ר' מנחם רקאנטי בהקדמת ספר טעם מצות שלו, ואתה הבן זה שאומר לך עתה, וזהו כי בכל מקום שבתורה תוכל לעשות המעשה ההוא או המצוה ההוא אל דבר עליוני ממנו העלהו וטוב לך, אע"פ שלא קבלת אותו הטעם מפי חכם מקובל, או אפילו לא ראית אותו באחד מספרי החכמים. ובלבד שלא תאמר כי אין הדבר כפשוטו ורומז לדבר עליוני ממנו, שנאמר (קהלת ה, ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וגם לא תאמר שאותו הטעם שחשבת מעצמך הוא עיקר נתינת התורה, רצה לומר המצוה ההיא, אלא תאמר אם לא נתנה מצוה פלונית ראויה היתה לינתן מטעם כך וכך. והכריחני לומר זה כי בעבור שכל החכמות כולן רמוזין בתורה ואין דבר חוץ ממנה, והמצות הן דבר אחד ותלויות במרכבה העליונה איש איש למלאכתו אשר המה עושים, וכל מצוה ומצוה תלויה בחלק אחד מן המרכבה, אם כן הקב"ה יתברך אינו צד אחד בלתי התורה, ואין התורה חוץ ממנו, ואינו דבר חוץ מן התורה, ע"כ אמרי חכמה הקבלה כי הקב"ה יתברך הוא התורה, עכ"ל:
ומה שכתב אע"פ שלא קבלת אותו הטעם כו', רצה לומר שלא קיבל אותו הטעם בפירוש, אבל אמיתת ענין של זה הטעם בסודו ושרשו קיבל, דהיינו שמפרש איזה פסוק או מאמר, או אומר טעם למצוה ע"פ הסודות שקבל מרבו, ורבו מרבו עד למשה מסיני, או על פי ענפי הסודות בבחינה הבן בחכמה הנזכר:
אבל המפרש פסוק או מאמר או טעם מצוה על פי סברות בדויות וכוזבות שהמציאו הפילוסופים ואינם מפי משה מפי הגבורה, זה האיש עובר על (שמות כ, ד) לא תעשה לך פסל כדאיתא בזוהר וזה לשונו, לא תעשה לך פסל, ר' יצחק פתח (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כמה אית ליה לבר נש לאזהרה בפתגמי אורייתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו ולא יפיק מאורייתא מה דלא ידע ולא קביל עליה. כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וקב"ה זמין לאתפרעא מיניה בעלמא דאתי בזמן דנשמתיה בעית למיעל לדוכתא דחיין לה לבר, ותשתצי מההוא אתר דצרירים בצרורא דחיי שאר נשמתין. ר' יודא אמר, כמה דתנינן (שם) למה יקצוף אלהים על קולך, דא נשמתא דבר נש. א"ר חייא כתיב (שמות כ, ה) כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, מאי טעמא משום דקני לשמיה בכלא. אי בגין פרצופין מקני לשמיה משום דמשקר בשמיה, אי משום אורייתא. תנינן אורייתא כלא שמא קדישא, ובגיני כך בעי דלא יטעי בשמיה, ולא ישקר ביה. ומאן דשקר בעלמא, לא אעלין ליה בפלטרוי דמלכא וישתיצי מעלמא דאתי. א"ר אבא כתיב לא תעשה לך פסל, וכתיב (שמות לד, א) פסל לך שני לוחות אבנים, כלומר לא תעביד לך אורייתא אחרת דלא ידעת ולא אמר לך רבך, מאי טעמא כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתא בעיא למיעל קמיה, כמה דזמין לשקלא לה ולאעלא לה גו גהינם, ע"כ:
וכתב בתולעת יעקב בשם המקובל הרב רבי שם טוב בן שם טוב על זה המאמר וזה לשונו, תן עיניך בדברי אבות העולם קדושי עליון רואי פני המלך וראו איך השוו דרך הטעות והשיקול אל הפסילים והתמונות. והטעם א' כי הבעלי תמונות כוונתם לעשות התמונות ההם כדי לקבל מן הכחות ההם ולהיות מכוונים כנגדם לאות ולזכרון, ואין רשות לעשות התמונות כי אם על דרך שעשאם בצלאל ושלמה ע"ה שהיו יודעים לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ (ברכות נה, א), ועשו אותם על פי השם, ונתקדשו הצורות האלו להיות מוכנות ומועדות לכבוד אלהי ישראל, וכפי השיעור אשר הורשו כל אחד מהם במראה אשר הראה ה' את משה לתבנית המרכבה הקדושה הנעלמות מרכבה שרוכב בשמי שמי קדם. וכאשר יחשוב אחד לעשות דמיון הצורות ההם, לא הוקדשו ולא הוכנו לכבוד, כמו שלא הוכנה התמונה האומנייתא שפסלה האומן לחול עליה הנשמה ויהיה המרחק ביניהם כהרחק הבורא לנברא, וע"פ העצה הנעלמת היא מוכנת לכח חיצון הוא הנקרא כח הטומאה, כי מחוץ למחנה שכינה מושבם, כי הם פתוחים ומתקרבים אל הבא ליטמא, ומפרי מעלליו ישביעהו ולכן הוא טועה בה ונעקר מהעולם, כי הוא מחליף המלך בעבד, וממיר טוב ברע, ומשקר באדון הכל:
וכן במשל הזה, אותיות התורה ואם הם גשמיות הם רומזת לשמות האלהות ולחכמות הנאצלות מאדון הכל, והוא בהכרח להעמיד גופן ופירושן בענין שיסכימו עם הנסתר בהם והרמז בהם בענין שיתייחס החומר לצורה, וכאשר דרך בדרך אחר אין הצורה ההיא מוכנת לשבת ולחול על החומר, ונמצאת תורתו וחכמתו ללא אלהי וחכמה פסולה ופגומה ויהיה ממש כעושה צלמים, עכ"ל הרב ר' שם טוב. אמנם החוזר תורה נביאים וכתובים ודברי רבותינו ז"ל על פי חכמת האמת, אשריו מה טוב חלקו:
מאמר שני
ישרא"ל חטיב"ה אח"ת
ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, זכרון טוב תמיד יהיה באמירת זה הנוסח, וכן בכל עת ועת זכור יזכור ידמה כאלו היה שבוי ומנוגע ומוכה ועני מדוכא, ושבוי כולו איתניהו ביה, ובא מלך גדול וגאלו ורוממו וגדלו עד שנתן לו בתו יחידה, הלא שורת הדין נותן כל ימי חייו יומם ולילה לא ישבית מלעבדו עבודה ועבודת משא, ויזכור חסדיו הגדולים בכמה מעלות טובות. על אחת כמה וכמה שפדאו ועשאו בן חורין, ורפאו מכל מחלה, ונתן לו ממון, והעלהו לגדולה מעלה מעלה, עד כי היה חתן המלך:
כך אבותינו, בע' נפש ירדו אבותינו מצרים והיינו שבויים גוי בקרב גוי מוטבעים בתועבות מצרים כמונו כמוהם, והמלך הגדול הקב"ה הראה ידו החזקה ועשה נסים ונפלאות בשידוד המערכת להראות אלהותו ויכולתו והשגחתו על ידינו בהוציאנו מעבדות לחירות, ואז נתן לנו ממונם, וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו בתו היא התורה הקדושה אשר היא גילוי אלהותו ית' בסוד שמותיו אשר בקשוהו מלאכי עליון ואמרו (שבת פח, ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב), ואדיר אדירנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ רוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו למען החיותנו לעולם שכולו חיים, להיות גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ומחיצתם לפני מלך מלכי המלכים בכבשם יצר הרע סטרא דמסאבא. ובמתן תורה פנים בפנים דבר ה' אתנו וכרת עמנו ברית, לא את אבותינו בלבד, כי גם אנחנו פה היום כלנו חיים, וזרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות כולם שוים לטובה במעמד הזה, כי נשמותנו שמה היו, והדבור היה יוצא מפי הקב"ה לכל אחד בפרטיו כאלו היה מדבר עמו לבדו, ועל זה נכרת ברית:
ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יזכור בכבוד ובתפארת הזה, ובכריתתו ברית עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ובאלה ובשבועה, ולא יתמלא אימה ויראה ורתת וזיע ויתעורר בדביקה וחשיקה וחפיצה רבה ואהבת עולם כי הוא יתברך אדונינו, כי לקחנו מבית עבדים ואנחנו עבדיו הוא אבינו מצד שורש נשמתנו כי היא חלק ממעל, ואנחנו בניו בני אל חי באם נהיה כרוכים אחריו כמו שכתוב (דברים יג, ה) אחרי ה' תלכו, וזה הענין של כריתת ברית בעצמנו מצד נשמותינו, ונוסף על מה שהיינו בכח באבותינו שעמדו בגוף ונפש כמו כן כמו שכתוב (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך. רצה לומר, לא תתלה הברית באביך לבד שהיית בו בכח, רק דע את אלהי אביך, כי עיניך ראו את המראה הגדול הזה ונכנסת בברית. והקב"ה כרת עמנו ברית כמו שאמר משה לישראל (דברים ה, ב-ג) ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אלה אנחנו פה היום כלנו חיים. ואע"ג שמשמעות הפסוק שקאי על הדור שקבלו התורה וכמו שכתוב אח"כ (שם ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, וכתב רש"י (שם) א"ר ברכיה כך אמר משה אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין מוכר לקונה, אלא הלוקח עצמו מדבר עמכם כו'. מכל מקום זה הפסוק נכתב בתורה והוא נצחיי דור ודור קוראין זה הפסוק, ועל דרך שכתב רש"י בפסוק (בראשית כב, יד) אשר יאמר היום בהר ה' יראה, היום, הימים העתידים, כמו עד היום הזה שבכל מקום שב אל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה וכו'. כן יתבאר זה הפסוק גם כן:
ומתחילה אקדים דברי הזוהר פרשת לך לך (ח"א צ, ב), א"ר שמעון כתיב (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם, וכי ספר הוה. אלא אוקמוי דהקב"ה אחמי ליה לאדם הראשון דור [דור] ודורשיו דור ודור ופרנסיו. היאך אחמי ליה, איתימא דחמא ברוח קודשא דאינון זמינין למיתי לעלמא כמאן דחמא בחוכמתא מה דייתי לעלמא, לאו הכי. אלא חמא בעינא כולהון, וההוא דיוקנא דזמינין למיקם בהאי עלמא כולהו חמא בעינא, מאי טעמא בגין דמיומא דאתברי עלמא כלה נעשה דזמינין למיקם בבני נשא כולהו קיימי קמי קב"ה בההיא דיוקנא ממש דזמינין למיקם בעלמא, בגוונא דא כל אינון דצדיקייא בתר דנפקי מהאי עלמא כלהו נפשן סלקן, וקב"ה אזמין ליה דיוקנא אחרא דאתלבשא בהו כגוונא דהוו בהאי עלמא, בג"כ כולהון קיימין קמיה ואחמא לון לאדם הראשון בעינא:
ואי תימא בתר דחמא לון לא קיימי בקיומייהו. תא חזי כל מילוי דקב"ה בקיומא אינון וקיימין קמיה עד דנחתא לעלמא כגוונא דא כתיב (דברים כט, יד) אשר ישנו פה כו', הא אוקמוה דכולהו בני נשא דזמינין למהוי בעלמא כלהו אשתכחן תמן הכא אית לאסתכלא דהא כתיב ואת אשר איננו פה וכו', ומשמע כולהו דיפקון מאינון דקיימי תמן בגין דכתיב עמנו היום, ולא כתיב עמנו עומד היום, אלא ודאי הכא כלהו קיימו תמן ולא אתחזאין לעינא, בג"כ כתיב עמנו היום אע"ג דלא אתחזון. וא"ת מאי טעמא לא אתחזון הכא כמה דאתחזאון לאדם הראשון דחמא לון עינא בעינא, והא הכא מתחזי יתיר. אלא הכא כד אתיהב אורייתא לישראל חיזו אחרא ודרגין עילאין הוו חמון ומסתלקין עינא בעינא והוו תאיבין לאסתכלא ולמחמי ביקירא דמארייהו, ובג"כ חמו יקרא עלאה דקב"ה בלחודוי ולא מאחרא, ועל דא כולהו בני נשא דזמינין לקיימא בעלמא כלהו קיימי קמי קודשא בריך הוא בההוא דיוקנא ממש דזמינין לקיימו ביה הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, טז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. גלמי ראו עיניך, פירוש מאי טעמא, בגין דדיוקנא אחרא עילאה הוי בהאי ובגין כך כתיב (שם יח, לב) ומי צור זולתי אלהינו, מאן צייר טב דכליל כלא דא בדא, קודשא בריך הוא, עכ"ל:
וזה לשון הפרדס פרק כ"ב משער מהות וההנהגה, בעת שהאציל הקב"ה נשמת יציר כפיו, האצילה כלולה מששים רבוא נשמות שאין דור פחות מס' רבוא, וכן פירש רבי שמעון בן יוחאי בספר התקונים. והנה בהיות נשמתו כלולה מאותן ס' רבוא, כל עוד שהיו האנשים הולכים ומתרבים היתה נשמתו מתפשטת בהם, ולעולם אין הנשמה שלו חסרה דבר. וזה הטעם קנס דמיתה לכל הבאים אחריו, כי כלם חטאו במעשה ההוא, והוא הלך ומצטרף בכל הנשמות. ויש לנו קצת דמדומי ראיה, שהרי במשה רבינו ע"ה שהוא שת כנדרש בתקונים (תקון ס"ט קי, ב) ועליו נאמר (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו, שהיה כלול מס' רבוא כאביו, כי הוא הבן הנמשך מהאב, ולכן הוציא ממצרים ששים רבוא, ועליו נאמר (מכילתא בשלח טו, יג) אשה אחת ילדה ס' רבוא בכרס אחד. ועל זה רמזו (שם) שקול משה כנגד כל ישראל. ועל זה אמר (במדבר יא, כא) ו' מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כי עמו ממש היה, ממנו יצאו, ובו היו כלולים, ולכן כלם ינקו ממנו תורה:
ועל זה רמז (שם יב) האנכי הריתי מהם את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, כי הם כלולים בו, על כל זאת אין אנכי הרה שהוא כנגד השכינה המתעברת מהם, וגם אין אנכי מוליד אותם כנגד התפארת שהוא האב המוליד. ועל זה אמר (דברים ג, כו) ויתעבר ה' בי למענכם, פירוש נעשית השכינה מתעברת בי, פירוש כל עובריה היו בי ואנכי הייתי שלוחכם למענכם ודאי. ולכן פירש בתקונים שמשה רבינו ע"ה מתפשט בכל דור ודור בס' רבוא, דהיינו סבוב הגילגול של ס' רבוא שעליו נאמר דור הולך ודור בא, ופירוש שדור שהולך הוא דור שבא ולכן בכל דור ודור הוא מתפשט בס' רבוא ותורתו מאירה בהם וכלם יונקים ממנו כמבואר ענין זה בתקונים (תקון ס"ט קיד, א) בפסוק (בראשית ד, ב) ותוסף ללדת וכו':
ובזה יובן הנדרש בספר רעיא מהימנא שמשה רבינו ע"ה בעולם הזה בגוף נבזה בין ישראל כמבואר שם, וחס ושלום שיהיה משה רבינו ע"ה מבחר היצורים כלם מגולגל כלל, וכל שכן בבזיון. אלא הכוונה על מציאות אור תורתו המאירה בבעלי התורה בס' רבוא היונקים ממנו והם נבזים בין עמי הארץ, וזה אמת שאין בו ספק אל הענין ההוא, עכ"ל:
הרי שניצוץ משה רבינו ע"ה בכל דור ודור, כי כל הדורות היו בהר סיני, ובכל דור ודור יתפרש זה הפסוק שלא אבותינו לבד כו', רק גם אנחנו היינו שם פנים בפנים וגו'. ובדור המדבר היה משה רבינו ע"ה בנגלה, הדור היה בנגלה בקבלת התורה, ומאמר משה להם היה בנגלה לא את אבותינו כרת ה' וגו', אבל כל הדורות הבאים אחריהם היו שם בנסתר, וניצוצי משה רבינו ע"ה עמהם בנסתר, וזה המאמר ממנו אלינו הוא ג"כ בנסתר, לא את אבותינו כו'. וענין הנסתר רצוני לומר ההתעוררות, דהיינו שנדע שעתה יוצאים אנחנו לפועל ולגילוי מה שהיה כבר לנו פנים בפנים בנעלם, וכולנו היינו בכריתת הברית ובקבלת התורה באלה ובשבועה, וכן אח"כ בערבות מואב בכריתת ברית אתם נצבים כו' כתיב (דברים כט, יג-יד) ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום, וכדלעיל בשם זוהר. וכבר אמרו רז"ל (שמו"ר כח, ו) כל הנביאים קבלו נבואתם בהר סיני כו', וכן אמרו (ויק"ר כב, א) כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל מסיני:
עוד יש דבר גדול כמוס בזה הפסוק שאמר דע את אלהי אביך, אשר ממנו יתבאר היטב ענין כל הדורות היו שם בעצם, ואיך כריתת הברית והשבועה והאלה היתה ג"כ אתנו ממש, כי הדבר הזה צריך התבוננות. וכבר חקר בזה בעל עקידה פרשת נצבים ואביא דעתו ומה שיש לו להתעורר עליו, ואח"כ אבאר הענין כיד ה' הטובה עלי:
זה לשון בעל עקידה ז"ל, במדרש תנחומא (נצבים ג) כשביקשו ישראל לפרוק עול בימי יחזקאל מה כתיב שם (יחזקאל כ, א) ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחודש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפניו. וא"ל כהן הקונה את העבד מהו שיאכל בתרומה. א"ל אוכל. א"ל אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו, א"ל הן. א"ל אף אנו כבר יצאנו מרשותו ונהיה כעובדי גלולים. א"ל יחזקאל (שם לב-לג) ואת העולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם בית ישראל כי בשבועה אתם עמדי וגו'. (דברים כט, ב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב. שלא אחזיר בדבר שנשבעתי לאבותיכם. ולא אתכם לבדכם כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת (שם יג), כי אף הדורות העתידים לבא היו שם באותה שעה. (שם יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני י"י אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמני אומר, למה כתיב כי את אשר ישנו פה עומד היום לפני י"י אלהינו ואת אשר איננו פה היום, לפי שהנפשות היו שם וגוף עדיין לא נברא, ולפיכך לא נאמר בהן עמידה, כל אלו דברי המדרש:
להיות מבואר שאין אדם מוריש לבניו ולזרעו אחריו חובת נדר ושבועת איסור לדורות עולם באופן שלא יכלו למחות בה כל זמן שלא קבלוה עליהם בהגיע לפרקם אם בהודאה או בשתיקה, שזה לא יתכן מן הדין, דמהיכא תיתי לא מצד הגוף ולא מצד הנפש. כי הנה גופי הבנים העתידים לא היו ולא נמצאו בעת השבועה, כי אם בכח רחוק, וזה מבואר כי לא בכח זה יגבר איש להשביע את בניו. וכל שכן מצד הנפש הדברים שהוא ידוע שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר, שהוא ידוע שאינה נידונית על פי שבועתו ואיסרו אשר אסר על נפשו, וכמו שבא מבואר בדברי יחזקאל הנביא (יחזקאל יח, ב-ד) מה לכם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה חי אני ה' אלהים אם יהיה לכם עוד. המשל הזה בישראל הן כל נפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי, הנה הנפש החוטאת היא תמות. יורה באמת שאין הקשר אבות ובניו בין נפש האב ובין נפש הבן, ושהם אצלו ית' בשוה מבלי שיתוף כלל, ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיו, וכמו שהורה על זה כל הפרשה כולה. וגם ירמיה אמר דברים כאלה (ירמיה לא, כח-כט) והוא עצמו בעינו מאמר החכם שלמה באמרו (קהלת ד, ח) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו ולמה אני עמל וגו'. כי על חלק השכלי שבאדם מדבר שם, כמו שבארתי שם במקומו:
והנה אחר שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב, איך יתפס בדברו וילכד במאמרו, וכל שכן שימשך זה עד סוף כל הדורות, כמו שיראה מהכתוב שאומר כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום, ובכל מקום שתמצא בפי חכמים ז"ל (עי' נדרים ח, א) שכל בר ישראל הוא מושבע ועומד מהר סיני על כל דברי התורה הזאת:
אמנם יראה שזה מה שכוונו חכמים ז"ל התרתו במה שאמרו במאמר שזכרנו ובזולתו שהיו כל הנפשות העתידות נמצאות במעמד ההוא, והמה קיימו וקבלו עליהם להשלים ולקיים עד סוף כל הדורות:
אבל עדיין יש במאמרם זה עיון רב לדעת איך היו הנשמות שם בלי גופות, כי חיבור הנפש והגוף מהכרחיות האדם הנמצא אל המצות הוא והעצמות מהותו, וכמו שבא בתורה בפירוש (ויקרא יח, ה) אשר יעשה האדם וחי בהם, יראה שאין חובת מעשה המצות נמשכת רק בהיותו אדם, כלומר מחובר מגוף ונפש, ובהפרדם זה מזה אינו אדם, אינו בכלל וחי בהם, (תהלים פח, ו) כי במתים חפשי, וכמו שאמר החכם (קהלת ז, ב) באשר הוא סוף כל האדם:
ועוד שהרי הוא מבואר שהתורה והמצות חובת הגוף הם, דגופא ודאי בהפקירא ניחא ליה, ומן הדין (עירובין פא, ב) אין חבין את האדם שלא בפניו והיה הוא צריך להיות שם לקבל עליו. וכבר אמרו בפרק קמא דכתובות (יא, א) קטן שנתגייר היו מטבילין אותו על דעת בית דין, ואם הגדיל יכול למחות, וכל שכן כשלא היה שם כלל: