אור ברסלב
שני לוחות הברית תולדות אדם

שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]

תולדות אדם

הקדמה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"י ההוא טמיר ונעלם ברוך ה' לעולם

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו, כד) :

פשט הפסוק, המצוה כנר להאיר לפניך, כמו שכתוב (תהלים יט, יא) מצות יי ברה מאירת עינים, והתורה כאור ללומדיה, והכסיל בחשך הולך (קהלת ב, יד). והנה לנר ואור יש ב' פירושים. א' נר יחידי נקרא נר, ואור הוא מדורה גדולה. ומסכים למה שנמנו וגמרו חכמים ז"ל (קידושין מ, ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה.הגה"ה המצוה שהוא מעשה קוריהו נר, ולתורה שהוא תלמוד קורא אור. פירוש שני, בנר עצמו שייך נר אור. כי הנר הוא המקבל האור דהיינו קנדלי"א, או פתילה בשמן שבכלי, והאור אחוז בו והם דבקים זה בזה וצריכים זה לזה, כי לאור הנר אין אחיזה רק בנר, כי מציאת האור זולת דבר שיאחז בו הוא חוזר למקורו ליסודו. גם הנר אין לו הארה כי אם מצד האור האחוז בו:

כך המצוה התלמוד סיבת המעשה, כהא דתנן (אבות ב, ה) הלל אומר אין בור ירא חטא. אמנם אין להתלמוד אחיזה בלי מעשה, כהא דתנן (אבות ג, ט) ר' חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת כו'. ולכאורה אלו שני דברים סותרים זה את זה. אבל כי מעיינת שפיר ראה תראה שניהם אמת, לא יכול אדם לבא לכתר תורה אם לא יהיה לו הכנה ביראת חטא, שנפשו חשקה בדביקות הש"י, ולב טהור לו חושק ומתאוה להדביקות, דאם לא כן עליו נאמר (תהלים נ, יז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, על כן צריך להתלבש להיות יראת יי נגד פניו. אמנם עדיין נעלמו ממנו פרטי היראת חטא והמצוות והחקים והמשפטים כללותיהן ופרטותיהן עד שיזכה לכתר תורה, ואז בא מתלמוד למעשה בכל מכל כל:

עוד יש לתרץ בענין אחר והוא יותר פנימי. התורה היא מעשה ועיוני, נגלה ונסתר. הנגלה מהתורה הוא קיום מצוותיה שהן רמ"ח מצוות עשה, ושמירת אזהרותיה שהן שס"ה לאוין. ולאלה ולאלה יש טעמים נסתרים סודות אלהיות כולן דבוקות בשמו הגדול אשר על היודעם נאמר (תהלים צא, טו) אשגבהו כי ידע שמי, ונתקיים בם (דברים ד, ד) ואתם הדבקים ביי אלהיכם. והנה סדר המדרגות כך הם. לא בור ירא חטא וכו', רק צריך ללמוד תחלה תרי"ג מצוות, והתלמוד יביאנו לידי מעשה ויהיה ירא חטא. אחר כך כשיבא למעלה זו, אזי שכל המעשה הוא סולם לעלות לעיוני שהוא חלק הנסתר ויזכה לחזות בנועם יי, וזו היא החכמה האמיתיית ידיעת סודות המצוות שהם סודות אלהיות, ולזו החכמה צריך שתקדים יראת חטא כמו שכתוב (איוב כח, כח) הן יראת יי היא חכמה, ואז חכמתו מתקיימת, יתגלו לו רזי תורה להיות חכם מבין מדעתו. וזהו ענין שראינו ושמענו מהרבה חסידים קודם עסקם בסודות אלהיות היו מפשפשים במעשים ומתודים על חטאם ומתלבשים ביראת השם:

אמר אחר כך, ודרך חיים תוכחת מוסר. מתחילה דיבר משלמות עצמו יהיה שלם בנר מצוה ותורה אור, אח"כ ישלים את זולתו גם כן, וזהו דרך לחיים הנצחיים להיות זוכה ומזכה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות כו', ותמיד לא ימנע מלהוכיח אחרים וילמדם חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, ועל כן אמר לשון ודרך כמו שאמר יתרו למשה רבינו ע"ה (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:

ואמר תוכחת מוסר שהוא כפל לשון, תוכחה רצה לומר על העבר, הוכח יוכיח אם סרו מן הדרך הטוב והישר. ומוסר הוא יורה דרך שילכו להבא, כמו שכתוב (משלי ח, לד) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו:

הוכחה היא מצות עשה כמו שכתוב (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך, והיא מצוה רבה במאוד. ובמסכת שבת פרק כל כתבי (קיט, ב) אמר רב עמרם בריה דר' שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר ר' חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע. ובפרק במה בהמה (שבת נד, ב) כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם, נתפס על כל העולם. עוד שם (נה, א) אמר רב אחא בר חנינא, מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב (יחזקאל ט, ד) ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות וגו'. אמר ליה הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה. ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו. אמר ליה הללו צדיקים גמורים, הללו רשעים גמורים. אמר ליה רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו. אמר ליה גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהן לא יקבלו מהם. אמר ליה רבש"ע, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי. והיינו דכתיב (שם ו) זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית על כל אשר עליו התי"ו אל תגשו וממקדשי תחלו. (ופירש"י (ד"ה היינו דכתיב) מתחלה אמר אל תגעו ולבסוף אמר וממקדשי תחלו) וכתיב ויחלו באנשים זקנים אשר לפני הבית תני רב יוסף א"ת מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף עד תי"ו ומיד כו':

ובהגהת מיימוני פרק ששי מהלכות דעות זה לשונו, אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור, שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי, משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. וכן משמע בתוספות בפרק חזקת הבתים (שבת שם), וכן כתב בספר המצוות, דכתב וטוב לו לשתוק דהנח להו לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו'. ורא"מ כתב, דמעונש פטור, אבל מעשה דהוכח תוכיח לא אפטור. אבל הר"ב מקוצי כתב, בההיא דהבא על יבמתו (יבמות סה, ב) כשם שיש לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך עכ"ל הגהת מיימוני:

ולי נראה להביא ראיה לדברי רא"מ, דמהוכח תוכיח אינו פטור. מהא דאיתא פרק יש בערכין (טז, ב), עד היכן תוכחה. רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. הרי ס"ל אף שכבר בא לנזיפה וגם לקללה ואז יודע בודאי שלא יקבל, עם כל זה אינו פטור מעשה דהוכח תוכיח עד הכאה:

והמיימוני פ"ו מהלכות דעות פסק כרב. אף דהסמ"ג תמה עליו ופסק כרבי יוחנן, דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד, א), וכל שכן לגבי שמואל באיסורי, מכל מקום כתבה הגהות מיימוני וזה לשונו, בתנחומא פרשת כי תשא משמע כדברי רבינו המחבר, דאמר אמרה מדת הדין רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו כו', עד אף על פי כן היו להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלים, שהרי ירמיה וישעיה כמה צרות סבלו מישראל כדכתיב (ישעיה נ, ו) גוי נתתי למכים. מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן ובחור טף ונשים, עד כאן לשון המדרש, עד כאן לשון המיימוני:

ואף לדברי הסמ"ג דפסק כר' יוחנן עד נזיפה ולא יותר, מכל מקום מוכח מרב ושמואל דאפי' יודע שלא יקבל מחויב להוכיח, דהא שמואל דמיקל יותר מרב מכל מקום ס"ל אף לאחר נזיפה שיודע בודאי שלא יקבל מחויב להוכיח, ובסברא זו לא פליג רבי יוחנן ארב ושמואל. ונהי דס"ל דאין צריך המוכיח לסבול ביותר ולהוכיח אחר הנזיפה, מכל מקום בהא לא פליג דהיה מחויב להוכיח קודם נזיפה אף שהיה קים ליה בגויה שלא יקבל התוכחה, ואף נאמר דרבי יוחנן פליג עלייהו וזהו בעצמו טעמא דידיה שסובר עד נזיפה ולא יותר, משום דאז נתגלה לו שלא יקבל התוכחת מוסר א"כ לא היה ראוי לפסוק כרבי יוחנן שהוא יחידאה בסברא זו נגד רב ושמואל שס"ל מצות הוכחה אף לאחר נזיפה, שאז ידעינן בודאי שלא יקבל. ומאחר שדברי רבי יוחנן בטלין נגד תרווייהו, על כן מן הראוי לפסוק כרב, כי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי (בכורות מט, ב), ואפשר שזהו הטעם של המיימוני שפסק כרב:

וההיא דפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, ב) דא"ר אילעא משום רבי אליעזר בן שמוע כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע. רבי אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.הגה"ה אני אומר שזהו ענין בפני עצמו, ומיירי בדבר שהחוטאים אינם יודעים שזה אסור ומתלוצצים מהמוכיח ועל כל פנים יעברו, על כן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והוא כדמיון הא דאיתא במסכת שבת פרק שואל (קמח, ב) ובמסכת ביצה פרק המביא (לו, ב) לענין תוספת יום כפורים דחזינן להו דאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי, משום טעמא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וזה לשון המיימוני פ"א דהלכות שביתת עשור (ה"ז), נשים שאוכלות ושותות עד חשיכה והן אינן יודעין שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר, והנח להן שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, וכן הדומה לזה עכ"ל:

וזה לשון הרא"ש במסכת ביצה בריש פרק המביא, כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתא במדרשא כגון תוספות עינוי יום כפורים, אבל במידי דכתב באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי, עכ"ל. והיינו טעמא, מאחר שלא מבורר איסורא בהדיא חיישינן הן לא יאמינו ולא ישגחו, ועל זה חובה שלא לומר דבר שלא נשמע, משום מוטב שיהיו שוגגין. אבל דבר שנתפרסם אסורו ונודע ומבורר, אזי הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים:

עוד יש לפרש דברי רבי אליעזר בן שמוע שלא לומר דבר שלא נשמע, היינו להוכיח לץ שמתלוצץ על דברי המוכיח וצוחק עליו, כי ישראל אף שהיו חוטאים ולא שומעים לקול נביאיהם זה לא היה בכלל התלוצצות רק נביאי שקר הטעום וסברו שדבריהם אמת. וכן המוכיח לחבירו והוא משיב לו על הוכחה לא עשיתי כך, או אומר עשיתי וכדין עשיתי אז מחויב להוכיח עד הכאה, ולמר כדאית ליה. אמנם אם צוחק לדברי המוכיח ומתלוצץ עליו, אז חובה על המוכיח שלא יאמר:

עוד יש לפרש דברי רבי אליעזר בן שמוע, מדבר מי שרוצה להחמיר על עצמו ולהוכיח אחר השיעור שמחוייב להוכיח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, על זה אמר שלא יעשה שוב, וטוב שלא יאמר דבר שלא נשמע משום אל תוכח לץ ודו"ק:

ומחמת פסק המיימוני עד הכאה, נראה לי טעמו ונימוקו עמו וכדפרישית, ויהיה מוכיח כעמוד ברזל לא ישא אף פני הגדול. ובפרק חלק (סנהדרין קא, ב) ירבעם זכה למלוכה על שהוכיח את שלמה וכו'. ובפרק בתרא דכתובות (קה, ב) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתיא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו וכו':

והנה דרשו רז"ל (שבועות לט, א) איש באחיו (ויקרא כו, לז) בעון אחיו, כל ישראל ערבין זה בזה, אבל בקיום מצות הוכחה הוא פטור אח"כ מערבות:

וכשם שמצוה רבה על המוכיח להוכיח, כך מצוה רבה על המוכח לקבל התוכחה. במסכת תמיד פרק ראשון (כח, א) תניא, רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם,הגה"ה יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח בא לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ע"כ. ובפ' יש בערכין (ערכין טז, ב) אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא ע"י שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בר' וכ"ש שהוספתי בו אהבה לקיים מ"ש (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך ע"כ:

הרי מבואר גודל מצות הוכחה. על כן ראוי לכל אחד להאריך במילי דהוכחה כפי יכלתו. הן אמת שכל עניינים הנ"ל קאי להוכיח על עבירה שנעשית כבר, מכל מקום נלמוד מזה גם כן לעמוד ולהזהיר על להבא, להודיע הדרך הטוב והישר. וירא שמים יוצא ידי שניהם. כי תוכחה על העבר, וללמד מוסר והנהגה אלהבא, כולם בחדא מחתא מחתינהו, וטעם אחד לשבח לשניהם, למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה (דברים לא, יב). וכן משה רבינו ע"ה עשה גם שניהם, לאחר שלמד תורה ומצוות עם כל ישראל כשבא לילך בדרכי חיים הנצחיים סמוך למותו קיים תוכחת מוסר, אלה הדברים, דברי תוכחות הוכיחם על העבר מה שחטאו מעת צאתם ממצרים. ולמדם מוסר על העתיד, הן בקיום התורה ומצותיה תלמוד ומעשה, הן מהתלבשות המדות באופן לבא אל הדביקות יתברך ולילך בדרכיו יתברך ובמדותיו, כמבואר בהרבה פסוקים במשנה תורה:

ודעו בני יצ"ו, שכל המוסרים שהוזכרו בדברי רז"ל בתלמוד ובמדרשים ומה שהאריכו אחר כך מחברי ספרי התשובה וספרי המדות והמוסר, גם המדברים על פי הסוד מסוד הדביקות כמו הקדוש רשב"י ע"ה בזוהר ובתיקונים והנמשכים אחריו דורות ראשונים ואחרונים, דברי כולם מרומזים בדברי מוסר של משה רבינו ע"ה, למי שעינים לו לראות אז יראה הכל בעין השכל מבואר היטיב אשרי עין ראתה כל אלה:

ואלה הדברים אשר דבר משה (דברים א, א), היה סמוך למותו כשהולך בדרך חיים. ובדרך שעשה אדון הנביאים, הלכו בדרכיו גם כן הנביאים מוכיחים לישראל ומזהירין אותם להבא, וביותר עשו זה סמוך לסילוקן מן העולם. כן עשו יהושע תלמידו. וכן שמואל, ויהי כאשר זקן שמואל (ש"א ח, א). גם לפנים בישראל יעקב אבינו קודם הסתלקו קרא לבניו כו'. וכן דרך כל הצדיקים בעת סלוקן הם מתעסקין בתוכחת מוסר ביתר שאת:

ידעתי כי לא צדקה נפשי להיות נמנה בכלל צדיקים, מכל מקום צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך כתיב (שיר השירים א, ח), על כן אצא בעקבי הראשונים לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה לברוכי ה' הבנים בניי ובנותיי וחתניי וכלותיי ונכדיי וזרעם וזרע זרעם עד עולם, כולם יעמדו על הברכה ויוסיף יי עליכם אלף פעמים ככה. ואחבר להם תוכחת מוסר כאשר ייסר איש את בנו, כי עת לדבר לי עתה מאחר שאני עושה עקירה מהם לעשות הנחה בעזרת הש"י בארץ הקדושה. ואיתא פרק אלו מגלחין (מו"ק כו, א) אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, אליהו חי הוא. אמר ליה כיון דכתיב (מלכים ב, יב) ולא ראהו עוד, לגבי דידיה כמת דמי. ועלי אני קורא מקרא זה שהתחלתי בו דרך רמז, ודרך חיים תוכחת מוסר הוא הדרך נוכח ה' ארץ החיים, כי שם צוה יי את הברכה חיים עד העולם:

אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי (תהלים קיט, א). כי הנה התבוננתי לעשות לכל מוסר סמיכות מדברי תורה באורך ורוחב ועומק, כדי שיכנס יותר בלב ויהיה מקויים ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ויבא על נכון מאמר רז"ל (ברכות סד, א) הנפטר מחבירו אל יפטור אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרהו. כוונתם, יאמר דברי תורה פשטים נעימים שהם דברי מוסר הנכנסים בתוכיות הלב. וזה שדייקו בלשונם מתוך דברי תורה, כי כבר הזכרתי בחיוב לעסוק בדברי מוסר כשנפטר מחבירו, וכשאומר המוסר מקושט ומהודר בדברי תורה אז נכנס ביותר בתוכיות הלב. וכן אנו אומרים בברכת אהבה רבה, ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור כו', ואז תורת אלהיו בלבו ומקויים (תהלים מ, יא) בתוך לבי אמונתך, זהו שאמרו מתוך ד"ת:

והנה אלה דברי תורה שהם מוסרים, עושה פרי ועושים רושם, מאחר שנכנסים בתוך לבו, ותלמוד זה מביא לידי מעשה. נמצא כשמעשה בא לידו, נזכר בחבירו שלמדו דבר זה. וזה שמסיים מתוך כך זוכרהו. והנה נזכרים ונעשים, רצוני לומר ראה מעשה ונזכר בהלכה, דהיינו ד"ת הפשט שהגיד על זה וזוכר האומרו, ואז מביא גאולה כדתנן (מגילה טו, א) כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואם הוא מת, אז דובב שפתי ישנים. נמצא מתוך כך הזכירה בשני פנים, המעשה גורם שזוכר ההלכה דהיינו דברי תורה, וזוכר את חבירו, ושניהם כאחד טובים. ואז רמז הפסוק (משלי ו, כד) כי נר מצוה וגו' הוא במילואו וטובו מכל מה שאמרנו, כשיהיה דרך חיים אז יראה להיות נפטר בתוכחות מוסר, ותוכחת מוסר יהיה בתורה אור, ואז יזכה לנר מצוה, כי תלמוד מביא לידי מעשה:

וכדי לקיים זה הפסוק כי נר מצוה וגו', חשבתי בציווי רז"ל (תנחומא עקב ו, א) שאמרו המתחיל במצוה אומרים לו גמור דבר ולא חצי דבר. כי מאחר שכוונתי להועיל לכם בני יצ"ו עם הנלוים אליכם יצ"ו לזכותכם לעולם הבא, התבוננתי כי אי אפשר לבא לתכלית הדביקות אם לא בנר מצוה ותורה אור, רצוני לומר לעורר אתכם על מעשה המצוות ולהזהיר על איזה עניינים לא תעשיים ועשיים שהרבה אינם נזהרים, והוא אחד מב' סיבות. א' לפעמים הוא על דרך שאמרו רז"ל (יומא פו, ב) עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ויש בעונותינו הרבים הרבה אשר נשתקעו בהם ההולכים חשיכים. וכמו שהעידו רז"ל (ב"ב קסה, א) על גזל עריות ולשון הרע הרוב בגזל, והמיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע, אשר אני נותן סימן, אין לך כל פקודה ופקודה שאין בו מעון עגל (עי' סנהדרין קב, א), כי דרך רמז עגל ר"ת ג' אלה "עריות "גזל "לשון הרע, לכך נסמכו בסדר הוידוי, גזלנו, דברנו דופי, העוינו. כי עון רמז לעריות, כאשר כתב הרוקח בסודותיו עון מלא עי"ן ו"ו נו"ן עולה רמ"ח, כי אין עבירה נעשית בהרגשת כל רמ"ח אברים אלא ביאה. הרי העידו רז"ל על ג' אלה שהם עבירות חמורות במאוד ונמצאות:

אבל עוד יש ויש סיבה ב', לפעמים מחמת חסרון ידיעה שלא נודע לרבים ולא שגור בפיהם ענין מצוה זו ודבר זה, על כן כגון דא צריך אני להודיע. וגם איזה מחודשים דינים אשר חדשתי בעזה"י שלא הוזכר בדברי קדמונים וכל זה בנר מצוה:

ותורה אור יקיים בידיעת טעמי מצוות וסודיהן אשר על זה נאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, במה שכתב אשר יעשה הוא עשיית המצוה בפועל, במה שכתב וחי בהם רצונו לומר דביקות רמיזות המצוה שהיא החיות הרוחניות מהמצוה, אשר מצד זה הרוחניות שהיא מחשבה יש לו דביקות בשמו ית', כי כוונת המצוה סוד שמו ית', ולולי זה אין דביקות מגשמיות הפעולה להרוחניות שהוא תכלית הרוחניות הוא ית' שמו:

וגם העבודה שבלבנו היא התפלה במקום קרבן המקרב והמדבק אותנו בו ית' צריך להיות תפלה בכוונה ואז הוא גוף בנשמה, וגופניות התפלה היא סידורה כפי אשר סדרו לנו חז"ל באימה וביראה, ונשמתה הוא כוונת סודות התפלה ואמרו רז"ל (מדרש תהלים צא, טז) מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים, מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, שנאמר (תהלים שם) כי ידע שמי יקראני ואענהו. וכבר הזכרתי בהקדמת דברי, כי תלמוד מביא לידי מעשה, ומעשה מביא לידי עיוני:

ובזה יובן נוסח המסודר בברכת אהבה רבה, אמר ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים כו', הרי בקשתנו על התלמוד שיביאנו לידי מעשה לעשות ולקיים. אחר כך אנו מבקשים, והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, זהו שיאיר הקב"ה עינינו בסודות המצוות, אשר גם כן התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ובזה נהיה דבקים בשמו ית' באהבה וביראה. ומבואר בזוהר ובחכמי האמת כי מגשמיות המצוה והתורה והתפלה, דהיינו מעשה ודבור נתהוו מהם לבושים אל הנשמה ומדרגה של גן עדן התחתון, אבל אין לו אחיזה ודביקות בגן עדן עליון שהם מעלות דקות הרוחניות כי אם מסוד הכוונות שהם בסוד ידיעת שמותיו ית'. ועתה לא באתי לדבר מזה הדרוש הנחמד, כי אם לקמן במקומו. רק הנני עתה כמזכיר ראשי פרקים מהמצטרך:

ודעו בניי יצ"ו, שלא יעלו במחשבותיכם מה שאזכיר בקונטריסים האלה מסודות המצוות והתפלות שירדתי לעומק, כי הענין אפילו כערך טיפה בערך ים הגדול, כי לסודות ההם אין סוף ותכלית, אדם אם יחיה אלף שנים פעמיים לא יעלה ויגיע לתכלית מצוה אחת עד עומקה ושרשה ושורש שורשה, כי אם רבי שמעון בן יוחאי וחביריו די מדרהון עם בשרא לא הוו. וגם ידיעה גדולה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו הזוכים ליהנות מאורו הגדול, אמנם לאו כל מוח ומוח סביל דא, ואני לא באתי רק לגלות קצת מהקצת ממה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים הנמשכים אחר הזוהר, ובפרט מגדולי האחרונים ספרי הקודש האלהי מהר"ר מאיר גבאי ז"ל, והאלהי מהר"ם קורדוורא ז"ל, וגדול האחרון איש האלהים קדוש האר"י ז"ל, ואוסיף נופך קצת משלי להחכים ולהבין מדעתי ביאור העניינים. ונודע כי הקדושה מעיין המתגבר, אדם מקדש את עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו הרבה מלמעלה (יומא לט, א), ויחוננו הקב"ה חכמה בינה ודעת, ואז תזכו לכנוס לפני ולפנים בכמה אלפי אלפים מעלות טובות למקום ברוך הוא:

הרי הקונטרסים האלו אשר אני מנחיל אתכם הם חוט המשולש, תוכחת מוסר ונר מצוה ותורה אור, וסימנם ה' מנ"ת חלקי "מוסר "נר "תורה:

ויען כי התלמידים נקראים גם כן בנים, וזכיתי תהלות לה' להעמיד תלמידים הרבה, על כן הנני מצוה אתכם איזה תלמיד שחשקה נפשו להעתיק הקונטריסים ההם, אל תמנעו הטוב מבעליו. ואתם בניי שמעו מוסר אביכם, ויהיה לזכרון בין עיניכם, והתנחלתם אותם לבניכם, כי היא חייכם ואורך ימיכם. ויותר מהמה בניי יצ"ו הזהרו בתוספות קדושה וטהרה ובדביקות, כי כפליים לתושיה, וכפלי כפליים יש ויש יותר ממה שזכרתי. בפרט כי בחפזון חברתי בעת צאתי לדרך המיומן לארץ הקדושה להדבק בארצות החיים. אשר על כן אני קורא שם אלו הקונטריסים דרך חיים. וגם על שם הפסוק הנ"ל, כי נר מצוה וגו' ודרך חיים וגו', והוא הדרך לחיים הנצחיים:

ויען כי למדרך כף רגל יש בו שלשה פרקים כמוזכר לענין דיני טריפות וכשרות הרגל, כן אסדר שלשה פרקים לרגל ישרה אשר תדרוך בדרך עץ החיים. פרק א נקרא בשם עשרה מאמרות. פרק ב נקרא בשם עשרת הדברות. פרק ג נקרא בשם עשרה הלולים. ואלו ג' פרקים מביאים את האדם שהוא תכלית הבריאה מביאים אותו לתכליתו האמיתית, אשר נגדם תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בראש השנה, שהוא היום שבו נברא אדם הראשון שהוא תכלית הבריאה כדאמרינן במסכת ראש השנה (כז, א) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך, כר' אליעזר דסבירא ליה בכ"ה באלול נברא העולם, והאדם שהוא כלל הבריאה נברא בכ"ה שהוא יום הששי, ותקנו אנשי כנה"ג לומר עשרה פסוקים מלכיות זכרונות ושופרות נגד ענינים הנ"ל, כדאיתא בר"ה (לב, א) הני עשרה מלכיות כנגד מי, רבי אומר כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהלים. רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם כו', ע"כ:

והנה יש קידום ואיחור בסדר זכרון החכמים, שהקדים את דברי רב יוסף לדברי ר' יוחנן שקדם לו זמן רב. ובספר הפרדס פ"ה משער טעם האצילות תירץ זה על דרך הסוד ע"ש. אמנם על דרך הפשט נראה לי, דחשבינהו כסדר מלמטה למעלה, דהיינו מלמעלה למטה היה סדר י' מאמרות במעשה בראשית, אח"כ י' דברות במתן תורה, אח"כ י' הילולים בספר תהלים, ומשום כבודו של רבי להקדימו התחיל הסדר מלמטה למעלה:

ואם אמר יאמר האומר למה באמת דילג ולא אמר הרמז למעלה, דהיינו היה לו לומר נגד עשרה מאמרות. וכן קשה על רב יוסף. אף אתה תאמר לו, כי כל אחד אמר לפי דביקתו ומדתו, דמיא להא דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צח, ב) מה שמו של משיח, דבי רבי שילא אמר שילה שמו שנאמר (בראשית מט,יא) עד כי יבא שילה. ר' ינאי אומר ינון שמו שנאמר (תהלים עב, יז) יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. ר' חנינא אמר חנינא שמו כו'. פירש"י (ד"ה ינון שמו) כל אחד דורש אחר שמו. כן בכאן כל אחד אמר לפי מדתו ודבקותו. רבי מבית דוד קאתי אמר נגד י' הילולים שאמר דוד. רב יוסף היה סיני כדאיתא (ברכות ד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים, ע"כ אמר רב יוסף נגד עשר דברות שנאמרו בסיני. רבי יוחנן שופרי דרבי יוחנן הוה מדוגמת שופרי דאדם הראשון (ב"מ פד, א) שהיה תחלת בריאת מעשה בראשית, ע"כ אמר נגד עשרה מאמרות כו'. וענין שופרי דר' יוחנן מפליג בבבא מציעא פרק הפועלים (שם), ופריך שם איני והאמר מר שופרי דרב כהנא מעין שופרי דרבי אבהו, שופרי דרבי אבהו מעין שופרי דיעקב אבינו, שופרי דיעקב אבינו מעין שופרי דאדם הראשון, ואלו רבי יוחנן לא קא חשיב. שאני ר' יוחנן דהדרת פנים לא הוה ליה. משמע דשופריה הוה ג"כ מגיע עד שופרי דאדם, שהיה עקב שלו מכהה גלגל חמה. זהו טעם סדר של הנך שלשה. אך הסדר הפשוט הוא עשר מאמרות, עשר דברות, עשר הילולים, על כן קראתי הג' פרקים בשמות ההם:

ונתתי אל לבי לעשות מקודם הקדמה להודיע ולגלות מה נורא האדם, וענין יצירתו וצלמו ודמותו ותורתו ואחריתו, כי הכל בגבהי מרומים, וכראות זה המשכיל כי ידו שולטת בכל ועושה רושם עולה במעלה נגד רום המעלות להדבק בו ית', וההיפך בהיפך וירד פלאים ח"ו, ואז יתלהב לבו להיות תמים עם ה' אלהינו וללכת בדרכיו ולהדבק בו בדביקה חשיקה חפיצה באהבה רבה ואהבת עולם, ויכנסו בלבו כל דברי תוכחת מוסר ונר מצוה ותורה אור, ויותר מהמה ישמע חכם ויוסף לקח:

והנני קורא שם להקדמה יקרה זו תולדות אדם, יען יתגלו בה מאורעות האדם בזה ובבא. וכמו אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שפירש מאורעות. ויהיו נזכרים בהקדמה הזו מעלת האדם בפרט, ואח"כ בכלל, הצריך לפרט אומה הישראלית הנקראים אדם, כמו שדרשו (יבמות סא, א) אדם אתם קרוין אדם, ואין האומות קרוין אדם, וכי הם חלק ה' עמו. ישמח צדיק כי חזה ויאמר הנה אלהינו זה. וזה החלי בעזרת השם צורי וגואלי:

בשם ה' זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים את האדם בדמות אלהים עשה אותו.הגה"ה זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה א, ב). האדם נעשה ונברא בצלם אלהים, לדעת כי ה' הוא האלהים, ולהיות כאלהים. ג' אלה הם ג' שרשים, שורש מציאות ה', שורש תורת ה', שורש דביקות בשם:

האדם הנעשה והנברא בצלם אלהים הוא אות וסימן למציאות השם, בסוד (יחזקאל א, כז) ועל כסא דמות מראה אדם, ונאמר (איוב יט, כז) ומבשרי אחזה אלוה. ואבאר כל זה בארוכה אם יהיה אלהים עמדי:

ומה שנברא לדעת כי ה' הוא אלהים זהו באמצעות תורת השם, כמו שכתוב במתן תורה (דברים ד, לו) אתה הראית לדעת כי ה' אלהים אין עוד מלבדו, וביאור ענין זה או מה הוא ענין הידיעה נבאר בארוכה:

ותכליתו הוא להיות כאלהים דביקות בשמו כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, והוא השכר האמיתי להיות כאלהי נצחיי. הגם כי זה הפסוק ואתם הדבקים מיירי בעודו בחיים חיותו בעולם הזה ענין היום לעשותם להיות דבק במצוותיו ובמדותיו ית', מכל מקום היא היא זה הדביקות היום לעשותם היא סיבה עצמיית למחר לקבל שכרם להיות דביקותו חיי עולם הבא חיים נצחיים רוחניים בסוד שכר מצוה, מצוה, ושכר עבירה, עבירה (תנחומא ויקהל א), כי השכר והעונש אינם הסכמיים רק עצמיים החיות האמיתי העולם הבא, דהיינו בשרשיה למעלה:

וכן הוא אמור לענין עונש עבירה בר מינן, העונש של עבירה, היא עבירה בעצמה, דהיינו שרשה הרע ראש ולענה. ודבר זה יתבאר בארוכה אי"ה. והכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לתכלית זה ברא הש"י את האדם שיבחר בדביקות החיים כמו שכתוב (דברים ל, יט) החיים והמות נתתי לפניך את הברכה והקללה ובחרת בחיים. ופירש רש"י, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק יפה ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר (תהלים לז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך עכ"ל:

הענין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מהש"י, ודלא כרלב"ג וסיעתו שהתחכמו ואמרו כי הטובות נמשכות בעצם מהש"י, והרעות במקרה מהכרח החומר, לא כך, רק הכל בכוונה מכוונת מאתו ית', כי הוא ית' עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה, ז), ושכר מצוה בעצם מצד המצוה, ועונש עבירה בעצם מצד העבירה, אך הטובות מכוונת לעצמם, והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות בתכלית הטובות שוה בשוה, כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו (שמו"ר יז, א), ואלמלא הרעות לא היה ירא מהש"י, ומתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ, ב). וכבר אמרו רז"ל (שבת לא, ב) אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד, וכתיב (קהלת ג, יד) ידעתי כי כל אשר יעשה אלהים הוא יהיה לעולם כו' והאלהים עשה שיראו מלפניו. הרי נתבאר כל הדרוש הזה כמו שהש"י מתקדש בצדיקים, כך מתקדש ברשעים, נודע ה' משפט עשה וכו' (תהלים ט, יז) :

הכלל העולה, כי הטובות תכלית אהבת הש"י, והרעות היראה. אמנם הש"י תומך גורלנו לברור בחיים שהוא התכלית, ומפי עליון לא תצא הרעות רק הטוב (איכה ג, לז), רצוני לומר שהוא ית' תומך הגורל לבחור בטוב. ודברים הללו יתבאר ג"כ בארוכה:

הרי ג' שרשים, והם ג' עקרים שהרב בעל עקרים יסד ספרו. מציאות הש"י, ותורה מן השמים, ושכר ועונש:

ועל אלה ג' רומז הפסוק שהתחלתי בשם ה', (בראשית ה, א) זה ספר כו', הגם כי תיבת בשם ה' קאי אלמעלה (שם ד, כו) אז הוחל וגו', מכל מקום התורה ברמיזה נדרשת, פנים ואחור, מעלה ומטה. בשם ה', הוא מציאות השם. זה ספר, הוא ספר התורה הזאת, תורה מן השמים. ואמר לשון זה כמורה באצבע, והיה יכול לומר אלה תולדות אדם כמו כל אלה תולדות, כי הוא רמז בכאן רמז למה שהתורה היא דו פרצופין תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדמות זכר ונקבה, כמו שהוזכר בזוהר וגם בדברי המחברים, הן ההולכים דרך האמת, הן על דרך הפשט, מכל מקום אמרו רז"ל כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה, כי הנקבה נכללת בזכר ומאירה מכבודו, ורמז לדבר זא"ת וז"ה שוים במספר קטן המורה על אחדותם, וכן כתוב (עי' במדבר טו, כט) תורה אחת לכם, על כן אמר זה ספר בלשון זכר:

ותולדות אדם, פירושו כמו (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב, וכמו שפירש רש"י (ד"ה אלה תולדות) אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב ארץ ישראל, וכן הם תולדות אדם המאורעות עד שבאים לכלל ישוב ארץ ישראל שלמעלה נצחיי:

אח"כ אמר ביום ברוא וגו', פירושי קא מפרש שלשה אלה. מה שאמר ביום ברוא אלהים את האדם בדמות אלהים עשה אותו, זהו פירוש על בשם ה' כמו שאמרתי למעלה. ונפרש אי"ה בארוכה ענין (איוב יט, כז) מבשרי אחזה אלוה, שמצלם ודמות אדם נודע ונתגלה מציאות השם. זכר ונקבה ברא אותם, זהו פירוש על ספר, שתכלית בריאת אדם בתורתו כן יצירתו סוד ד"ו פרצופין, וכבשה כתיב (בראשית א, כח) :

ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, ב), זהו פירוש על תולדות אדם, וסופו אם דבוק הוא למעלה ומתדמה לו ית' לילך בדרכיו נקרא שמו בעצם אדם מלשון (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, ועל כסא דמות אדם (יחזקאל א, כו). ואם הוא מפריד את עצמו מהדביקות, אז נקרא אדם על שם האדמה אשר לוקח ממנה ועפר הוא ולעפר ישוב. אמנם שם אדם המורה על אדמה לעליון זהו עיקר התכלית, כי הרע לא נברא רק בעבור הטוב כדפירשתי, על כן שם אדם בעצם, שכן עולה במספר כשמו הגדול במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א:

והנה שלשה השרשים הנ"ל צריכין ביאור רחב לירד לסוף דעתו להראות העמים ענין מעשה ה' הגדול והנורא במהות ואיכות האדם, וכבר הוזכרו ג' אלה בזוהר ג"כ איך הם מקושרים ומתייחדים, והוא מאמר מופלא ונבארהו כיד ה' הטובה עלינו. ואחר ביאורו נמצא פתח פתוח לשלשה שערים הנ"ל, אשר בכל שער ושער נכנסים להרבה חדרים בדעת ימלאון:

וזה לשון הזוהר פ' אחרי מות (ח"ג עג, א) תנינן ג' דרגין אינון אתקשרין דא בדא, קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל, וכל חד דרגא ודרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא הנ"ל סתים וגליא. ישראל הנ"ל דרגא על דרגא. הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, תרין דרגין אינון, יעקב וישראל, חד גליא וחד סתים כו', המאמר ארוך והעתקתי לפי המצטרך לעניננו:

יש לדקדק איזה דקדוקים. א' מה שאמר ג' דרגין אינון מתקשרין דא עם דא, דמשמעות הלשון הוא שהם ג' מיני קישורים מה שיש באחד מהם הוא בשנים אחרים, דאל"כ היה לומר ג' דרגין אינון ישראל מתקשרין בתורה, והתורה מקושרת בהקב"ה כלשון הזוהר במקום אחר (שם עא, ב) זכאין אינון צדיקייא דמתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה. אלא על כרחך הענין הוא שמקושרין בג' קישורין האמור בהקב"ה הוא בתורה ובישראל, האמור בתורה הוא בהקב"ה ובישראל, והאמור בישראל הוא בהקב"ה ותורה. וצריך התבוננות לידע מה הם העניינים:

ב' מה חידוש אשמועינן זה המאמר, מי לא ידע באלה שהש"י נגלה ונסתר נסתר מצד מהותו, ונגלה מצד פעולותיו, וכן התורה שהיא נגלה ונסתר זה יודע אפילו בר בי רב דחד יומא:

ג' כפל הלשון דרגא על דרגא סתים וגליא, הוה ליה למימר דרגא על דרגא לחוד, ולבסוף הזכיר תרין דרגין אינון יעקב וישראל חד גליא וחד סתים, בודאי שינוי אלו לשונות לא דבר רק הוא כי אם חכמה נפלאה. וכן דקדוק באורייתא אמר סתים וגליא, וביעקב ובישראל חד סתים וחד גליא:

ומאחר שמאמר הקדוש הוא עיר גדולה ובצורה, כולל הרבה בכל דבור ואמירה, אפרשהו באורך וברוחב ובעמיקא דבירא, ולילך מענין לענין עד ההרה, הר ה' אשר שם אורה, ובעיר הזאת אבנה בתים עשרה, בעזרת האל הגבור והנורא, ולהבתים שער גדול הוא שער אורה:

ואלה שמותם, בית יהוה. בית חכמה. בית ישראל. בית המקדש. בית נאמן. בית אחרון. בית הבחירה. בית עיר חומה. בית דוד. בית הגדול:

בית יהוה ידבר ממציאות השם. בית חכמה ידבר מתורה מן השמים. בית ישראל ידבר ממעלת ישראל וממעלת אדם, כי ישראל נקראים אדם. בית נאמן ידבר מתוארי השי"ת שהם נאמנים. בית המקדש ידבר ממעלת לשון קודש ומענין התוארים. בית אחרון ידבר משכר הרוחני שבא אחרון. בית הבחירה שם דרוש הבחירה. בית עיר חומה שם דרוש הרצון הנעלם המוצנע וגנוז. בית דוד ידבר מענין משיח. בית הגדול הוא דרוש מאמר, וכתבתם הוא הבית הכולל כל הבתים. שער הגדול הוא דרוש העבודה צורך גבוה, וזהו השער מכל הבתים.

'בית ה

ובמאי דפתחנו נפתח לדבר מבית ה' מציאותו ית' ויתעלה:

מציאות השם מפורסם כי שם העצם הוא שם יהו"ה. תורה מפורסם עצמיות תרי"ג:

האדם מפורסם עצמיות מציאותו הוא הבחירה והרצון, ומהבחירה נמשך השכר והעונש. והנה אופן הקישור הוא שגם התורה וישראל נבחן בהם ענין הרצון, הרי הקישור שלש על שלש, והם ראש תוך סוף. הראש הוא הקב"ה, ראשון ואין ראשית לראשיתו. והתוך היא התורה באמצעותה יתגלה אלהותו ית' ע"י קיום התורה והמצוה להאדם, והוא סוף תכלית הבריאה, וסוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' (קהלת יב, יג) ע"י כי זה כל האדם. הש"י הוא ראש תוך סוף, היה הוה ויהיה, הכל יכול וכוללם יחד:

ועתה אפרש בעזה"י אחד לאחד. וקודם פירושי אודיע בכלל המאמר שאמר סתים וגליא, הודיע לנו בעל המאמר שהנגלה הוא הנסתר, דהיינו גילוי ההסתר והתפשטותו הוא הנגלה, נמצא הנגלה הוא הנסתר. וכן בענין התורה, אין הנגלה ענין בפני עצמו מהנסתר כמו שמבינים ההמוניים דרך הנסתר לחוד, ודרך הנגלה לחוד, זה אינו רק הנסתר נשתלשל ונתגלה. וזה רמז הפסוק (משלי כה, יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, רצה לומר, כמו שנתקרב הכסף לזהב רק שהוא מדריגה פחותה ממנה, כן הנגלה בערך הנסתר. וקרוב לזה כתוב במורה נבוכים (בפתיחה) וזה לשונו, אמר החכם תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, ושמע ביאור הענין הזה אשר זכרו, כי משכיות הם הגופות המפותחות בפתוחים משובכים, רצוני לומר אשר בהם מקומות פתוחים דקי העינים מאוד כמעשה הצורפים, ונקרא כן מפני שיעבור בם הראות ותרגם (בראשית יט, כח) וישקף, ואסתכי. ואמר כי משל תפוחי זהב בשבכת כסף דקות הנקבים מאוד הוא הדבר הדבור על אפניו. וראה מה נפלא זה המשל בתואר המשל המתוקן. וזהו שאומר שהדבר שהוא בעל שני פנים רצה לומר שיש לו נגלה ונסתר, צריך שיהיה נגלתו טוב ככסף, וצריך שיהיה תוכו טוב מנגלהו עד שיהיה תוכו בערך אל גילויו כזהב אצל כסף, וצריך שיהיה בגילויו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו התפוח של זהב אשר כסוהו בשבכת כסף דקת העינים מאוד, וכשיראה מרחוק אז מבלתי התבוננות יחשוב הרואה בו שהוא תפוח של כסף. וכשיסתכל איש חד הראות השתכלות טובה, יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב (עכ"ל המורה נבוכים). וכן הנגלה מהאדם הוא מדוגמת נסתר:

ואחרי הודיע אלהים אותנו זה, אבוא לביאור מה שהתחלתי:

ראשית דבר ענין שם העצם יהוה, ואחר כך יתבאר איך התורה וישראל נתגלה בהם שם יהו"ה. לשון האלהי מהרמ"ק בספר הפרדס פ"א משער שם בן ד', אל יעלה בדעת המעיין לומר כי מה שאנו אומרים שם העצם רצוני לומר עצמות המאציל אין סוף חלילה, כי זה דבר בלתי הגון כמו שביארנו והארכנו בשער אם האין סוף הוא הכתר בפ"א, אלא כוונתינו באמרנו שם העצם שהוא עצם הספירות פירוש שם הכולל כל עצמות הספירות. ונודע שענין האצילות הוא שמו של האין סוף, פירוש מורה עצמותו המשל בזה כמו שם יצחק הוא בית יד אל האיש ההוא שבו תהיה תפיסת הדבור, ואם לא נייחסהו בשם לא נוכל לדבר בו כי לא נדעהו. כן האין סוף ע"י האצילות הוא בית יד ושם אליו מורה על עצמותו כדי שנוכל להתעסק בו, ולכן שם בן ד' הוא שם כולל כל האצילות בכללות ובפרטות, הן רב ומעט, ולכן נייחס אותו שמו פירוש אצילותו:

ואין שם בן ד' אליו או שאר השמות כשם העצם אל האנשים, כי שמם הסכמיים, פירוש כי הסכים אברהם אבינו לקרוא את בנו יצחק לסבה או לסבות, אבל לא שיוחס שם יצחק על תכונה כלל, ולא שיורה שמו על עצמותו. ואין כן שמותיו ית', כי כלם מורים על תכונת הדבר הנקרא בו. ולפיכך אמרנו כי אין שם העצם מורה על עצמות המאציל, כי אין דבר שיגביל עצמותו ואחדותו חלילה. ולהיות זה אמת, הסכימו חכמי ישראל ונביאיהם לכנותו בשמות מורים העלם, כדפירשתי בשער הנזכר, מורים על ההעלם קדושתו מרעיוני הלבבות, וזה שמו אשר יקראו לו בשמי מרום כל צבא מעלה מערכה מול מערכה איה מקום כבודו להעריצו כי לא ידעו לו מקום ולא יבינו לו תכונה. אמנם המגלה לנו אלהותו וקצת מרוממותו הם נאצליו, על דרך האמת יצדק לפי זה כי אצילותו הוא שמו המורה קצת מהסתרות והעלמות, ושם העצם שהוא שם בן ארבע הוא המורה על עצמות נאצליו כללם ופרטם כפי אשר נגלה ברצון רחמיו לזכותינו למשה רבינו עליו השלום, ומציאות כולל הנאצלים רבו בו הפירושים כמו שנבאר בפרק בפני עצמו בעזרת השם (עכ"ל מהרמ"ק בהפרדס) :

והחכם השלם מהרמ"ע בפלח רימון דף כ"ד ע"א כתב, שהוא שם לעצם האצילות כו', לא לעצם המאציל ח"ו, אלא לפנימיות האצילות שהוא נשמה בתוך הספירות, והן אליו ככלים אל הפעולות הנמשכות ממנו בעולם הנבדל למטה. ולפי שהחכם ע"ה בספרו שער י"ט פ"א הרחיק יחס השם הגדול אפילו מעצמות האצילות, צריך אני להזהיר המעיין כי הוא יפה מאוד מאוד לפי שיטתו, עד כאן לשונו:

והנה אלו ואלו דברי אלהים חיים כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וזה צריך ביאור רחב ומכח ביאורנו יתבאר משנת רבי אליעזר בפרקיו. והביאו חכמי האמת בספרים קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, וכתב הר"י חייט במערכות השמות כי לא היו האותיות אשר מהם נבנה השם, ולזה נקרא אותיות מלשון אתא, רצה לומר שבאו אחר שנתגלו האצילות כו', וכן הוא בהדיא ברעיא מהימנא פרשת בא (ב' מב, ב) אל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ, כה), דהא קודם שברא הקב"ה דיוקנא בעלמא וצייר צורה היה הוא יחידי בלי צורה ודמיון, ומאן דאשתמודע ליה קודם ברייה דאיהו לבר מדיוקנא, אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות יו"ד ולא באות ה"א, ואפילו בשמא מפרש, ולא בשום אות ונקודה בעלמא, ודא איהו (דברים ט, טו) כי לא ראיתם כל תמונה, מכל דבר דאית ביה תמונה ודמיון לא ראיתם. אבל בתר דעביד האי דיוקנא במרכבה דאדם עילאה, נחות תמן ואתקריאו בהאי דיוקנא יהו"ה, בגין דאשתמודע ליה בכל מדה ומדה במדות דיליה, וקרא אל אלהים שדי צבאות אהיה, בדיל דאשתמודעון ליה בכל מדה ומדה איך מתנהג עלמא בחסד ודינא כפום עובדי דבני נשא, דאי לא אתפשט נהוריה על כל בריין, איך ישתמודעון ליה, ואיך יקיים מלא כל הארץ כבודו, עד כאן לשונו המצטרך לעניינינו. ואם כן אתמהא איך אמר קודם שנברא העולם היה הוא ושמו:

והנה רבו הפירושים המפרשים דברי פרקי רבי אליעזר הנ"ל, אמנם אני אגלה לכם מהמתבאר לי במאמר הזה בנוי על יסודות שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, בעזרת החונן לאדם דעת:הגה"ה

בזה המאמר של רבי אליעזר יש לדקדק בו דקדוק גדול, בלשון שאמר קודם שנברא העולם, אשר כבר קראו ערעור המדקדקים בסדר אתה הוא אלהינו עד שלא נברא העולם הנדפס כן בכל סדורים אשכנזים, והגיהו אתה הוא אלהינו עד שלא בראת העולם, כי הנברא משמע ח"ו כאלו היה נברא מאחר ולא ממנו ח"ו, וכן הוא סידורי נוסח הספרדיים. אמנם גם כן להגיה בפרקי רבי אליעזר רחוק מעיני. ובאמת בעל עבודת הקודש ותולעת יעקב כתב בשני ספריו אלו, שיש גורסין בפרקי רבי אליעזר קודם שנברא, ויש גורסין קודם שברא. אמנם כמעט בכל ספרי חכמי האמת הנוסחא היא קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד. על כן אני אומר שגירסא זה היא אמיתיית. וכן בסידורי אשכנזים אין להגיה ולשנות הנוסח הקודם. וכן הגירסא של אתה הוא עד שלא נברא העולם היא בתוספות פ"ג שאכלו (ברכות מו, א ד"ה כל) ובתוספות פרק ערבי פסחים (פסחים קד, ב ד"ה כל) ובטור אורח חיים סימן מ"ו:

והנה חנני אלהים בביאור דברי רבי אליעזר על שני דרכים והכל הולך אל מקום אחד. סוד האחדות יתברך. ודרך אחד ידוקדק בתיבת היה, שאמר הי"ה הוא ושמו. ודרך אחד ידוקדק בתיבת הו"א, שאמר הי"ה הו"א ושמו. ושניהם צדקו יחדיו ובמה שסיימנו נפתח:

כל דורשי רשומות מתורתינו הקבלה, אם מבעלי הקבלה, ואם מבעלי הפשט, אם מחוקרי תורתינו הקדושה, כולם הסכימו פה אחד היות שם זה יהו"ה שם העצם ושורש לכל השמות, והם נאצלים ממנו והוא כוללם, ולהבאים בסוד ה' נבארן כי הם שלשה מדרגות שנבחן ענין שם העצם:

השמות הכתובים בתורה שאינם נמחקים הם עשרה, אהי"ה, י"ה, יהו"ה בנקודת אלהים, אל, אלהים, יהוה בנקודת צבאות, יהוה צבאות, אלהים צבאות, שדי, אדני. ואלו העשרה שמות הם האצילות עשר ספירות כתר חכמה בינה כו', הספירות הם השמות, והשמות הם הספירות, כי רוחניות הספירות שואף וזורח הוא על השמות בכונת הכותב, או המפרש בשפתיו בקדושה ובטהרה, כמו בית המקדש שהוא היכל ומקום לשריית השכינה להיות אור אלהים מצומצם בין שני בדי ארון, כן אלו עשרה שמות הם היכלות לרוחניות הספירות המרומז בשם יהו"ה. כי י' חכמה וקוצה רומז לכתר. וה' ראשונה בינה. ו' רומז לתפארת עם ו' קצוות. ה' אחרונה מלכות. כמו שנבאר הענין לקמן היטב:

ורוחניות הספירות הם לבוש אל רוחניות הפנימיות הנרמז בשם בן ד' שבכל ספירה וספירה כדאיתא בתקונים, והם מתחלקים בנקודתם ואלו הן כתר עליון יָהָוָה ונקודו כולו קמ"ץ מורה על הכתר, והד' אותיות שבו מורות על י' ספירות שבו כדי שלא יהיה פירוד ח"ו. ושם החכמה יַהַוַה וכולו פת"ח, והוא שם שבו יתגלה החכמה. וגם הבינה יש לה שם יֵהֵוֵה וכולו ציר"י, והוא שם שבו יתגלה הבינה. גם החסד יש לה שם יֶהֶוֶה והוא שם שבו יתגלה החס"ד וכולו סגו"ל. וגם הגבורה יש לה שם יְהְוְה וכולו שב"א, והוא שם שבו יתגלה הגבורה. וגם לתפארת יש לה שם יֹהֹו‍ֹה וכולו בחול"ם. וגם לנצח יש לו שם יִהִוִה והוא נקוד כולו חיר"ק, והוא השם שבו יתגלה הנצח. וגם להוד יש לו שם יֻהֻוֻה והוא ניקוד קיבוץ שפתים. וליסוד ג"כ שם והוא זה יוּהוּווּה והוא כולו שורק. ולמלכות ג"כ שם והוא בלי נקוד כלל אלא פשוט יהוה, ולפי קבלתה כן נקודתה:

ויש אמנם הוי"ה פשוטה בלי ניקוד כוללת כל האצילות בדקותה נעלם, ואלו עשר הויות כנקודה מיוחדת שפי' לכל ספירה וספירה, הם ענפי ההויה הפשוטה. וזהו ענין לשון עצמות המתפשט המוזכר בדברי חכמי האמת. כי עצם ושורש של התאחדות האצילות במקורם נהרהר בתפיסת הרהור השכל הויה בלי נקודה, על שם שזוהי השורש מהשם הויה המתגלה בהשתלשלות עשר שמות שאינם נמחקים במקומות ששם יהו"ה כוללם כאשר נבאר. וענין התפשטות העצמות הזה בעשר שמות לכל שם ושם לפי עילוי ומדרגתו ודקותו וקרבתו אל המאציל, להתפשטות הזה רומז מה שאנו אומרים בכתר כולו קמ"ץ, ובחכמה כולו פת"ח:

הרי שלש עליות זו על גב זו. א השתלשלות השמות שהם הספירות ואחדותן מצד עולה ועלול אשר שם יהו"ה עצם השתלשלות האצילות הזה, והם דברי הפרדס משער שם בן ד'. ב סוד שם יהו"ה ההויה פשוטה בלתי נקוד, אשר ענפיה עשר הויות הספירות לבוש להם זו ההויה הפשוטה עצם פנימיות האצילות שהוא נשמה בתוך הספירות כדברי מהרמ"ע בפלח הרמון. והנה שם יהו"ה הכולל השתלשלות האצילות אמר הפסוק (שמות ג, טו) זה שמי לעולם לעלם, לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א), לא נקרא אבל נכתב. וגבוה מעל גבוה דהיינו יהו"ה נשמת האצילות ההויה הפשוטה בענפיה לא נקרא ולא נכתב, אלא בהרהור בשכלת הלב בסוד האחדות:

ואלו שני מדרגות שהם ההויות והשמות, נקרא הוא ושמו. הוא, סוד ההויות שהוא הנשמה, ושמו הם גילוי השתלשלות השמות. בספר הזוהר (ח"ג רצז, א) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (דברים לב, ג), מאי שם ה', אמר ר' שמעון האי דכתיב הבו גודל לאלהינו דא גדולה, תמים פעלו דא גבורה, כי כל דרכיו משפט דא תפארת, אל אמונה דא נצח, ואין עול דא הוד, צדיק דא יסוד, וישר דא מלכות. הוא כלא שמא דקב"ה, ובגין כך כי שם יהו"ה אקרא. א"ר חייא האי קרא מיניה אולפנא חכמה עילאה והכי הוא, אבל סיפא דקרא אקשר קשורה דמהימנותא במאי דכתיב הוא, כלא הוא לבדו, כלא הוא חד בלי פירודא. וא"ת כל הני סגיאין אינון, חזר ואמר הוא כלא סלקין ואתקשרין בחד, והוא הוי והוא יהי והוא חד בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין:

וענין הוא לשון נסתר, דהיינו סוד הנשמה המייחדן ומקשרן נמצא נבחן הוא ושמו בשני בחינות. אמנם למעלה בגובהי מרומים בשורש שרשי השרשים קודם גילוי האצילות אז הו"א ושמ"ו עצם אחד, כי אין שם מתייחסים השם הגדול אלא על הרצון מצד היותו רוצה להטיב להיות מושכל הויות, והשמות והרצון הזה הוא מקור להויות ושמותם, והוא ושמו אחד, כי שם הוא שמו, ושמו הוא נרמז בתיבת הוא, כי ראשי תיבות הוא הו"א ושמ"ו אח"ד, ושם אין שם יהו"ה לא נקרא ולא נכתב בהשכלת ההרהור אפילו למיכאל שר הגדול. ושם גבהי מרומים כשאנו אומרים עצמותו, רצוננו לומר הוא סוד הרצון, דהיינו העלמת על שם יהו"ה כנזכר, וזה הרצון נקרא בההעלם העליון על כל העלמות שמו, כי כן שמ"ו בגימטריא רצו"ן, והוא רמז לעוצם העלמו של יהו"ה שעולה כמנין שמו וכמנין רצו"ן. כיצד י"ה פעמים י"ה, ו"ה פעמים ו"ה, עולה שמ"ו:

ומצינו בזוהר פרשת פקודי (ח"ב רלט, א) כשמדבר בהעלם סיבת כל הסיבות עילת כל העילות אמר, אין סוף דלא קיימא לאודעא כו', אין סוף דלא לרעותין כו'. וכתב הפרדס פ"ה משער הצחצחות וזה לשונו, אין סוף לא לרעותין כו', הכוונה כי הרצון בבורא רצונו לומר באין סוף אי אפשר, מפני שאם נאמר שהוא רוצה נמצא משתנה מרצון לרצון, וזה נמנע בחק האין סוף מחויב המציאות, שאינו בעל שנוים. אמנם ענין הרצון הואהגה"ה האצילות ראשון המשתלשל ממנו, וע"י הרצון ההוא הוא פועל רצונו בדמיון העצמות והכלים, שהכלים בעלי שינוי, והעצמות פועל השינוי על ידם. ולכן תחלת התפשטות האצילות הוא הרצון להאציל. אמנם הרצון הזה נעלם, שאינו אצילות מתגלה ממש, אמנם הוא רצון שע"י מתרצה להאציל. והנה הרצון הזה אינו הרוצה, אמנם עצמות האין סוף הוא הרוצה, והוא נקרא רוצה ע"י הרצון, כדרך שפירש בענין הדין והגבול בשער עצמות וכלים בפרק רביעי. ועל דרך זה נמצא היות הרצון הקרוב אל המאציל עד שאינו אצילות, אמנם הוא עצמות, ולא עצמות ממש, אמנם הוא מציאות עילות רצונו להאציל הנאצלים, ולכן הרצון הוא הנאצלים עצמם שנתהוו ונמצאו במציאות עצמותו מצד עלות רצונו להאציל הנאצלים כדפירש בפרק הקודם:

והנה לפי זה כבר יהיה רצון להמציא רצון, כי עולה רצון להמציא רצון, עד שיהיה נקודה משתוה אל המאציל, והרצונות האלה בסוד יחודם העצמי בעצם המאציל נקרא רעותין, ומפני התעלמות האין סוף שבו הרעותין אמר אין סוף לא לרעותין, (עכ"ל הפרדס) :

והוא הולך לשיטתו שאמר פ"ט משער עצמות וכלים וזה לשונו, הענין הם הניחו בבורא הידיעה ואמרו שהוא יוד"ע רוצ"ה ויכו"ל, כי אם היות בשער התוארים אין ליחס אליו אלו מוכרחים, וכן כתבו קצת מן המקובלים:

ואני אומר כי אחר שאמרנו למעלה שהבורא חכם מדת החכמה ולא בחכמה שחוץ ממנו, כמו שהרחבנו הביאור בפרקים הקודמים, כן נאמר כי הכתר נקרא רצון והבורא רוצה בו. וכבר האריך בזה בשער הצחצחות פ"ו בה'. וכן הבורא יכול בבינה כי הוא נקרא כח כנודע, ויודע בדעת כי מדת הדעת הוא דעתו של הבורא, רצה לומר שהוא יודע בו ומתוכו, כדרך שבארנו למעלה. וכן מוכרח כי דעת זה הוא דעתו וידיעתו, שכן אמר הכתוב (משלי ג, כא) בדעתו תהומות נבקעו. ולא יקשה עלינו א"כ נמצא שאין הוא וחכמה אחד כמו שכתוב למעלה עכ"ל:

וזהו בהשכלתנו קודם עלות הרצון להתגלות ואז אין סוף לא קיימא לאודעא, והוא בלי סוף ובלי תחילה, כי הוא קדמון המוחלט ואז לא שייך לומר בו אפילו עצמות ושורש השרשים, כי זה אין שייך רק בעלות הרצון להתגלות והוא שורש השרשים ואז הוא ושמו ועצם אחד כדפירש, ואז נאמר אין סוף דקיימא לאודעא. ומזה נקרא שמו כשרוצים לרמוז על העלמו תאמר אין סוף, כי אף שהותחל הגילוי מצד הנמצאים, אין לו סוף. אבל בבחינה לא קיימא לאודעא, פשיטא שאין לו סוף שהרי אין לו התחלה:

ודברי פי חכם מהרמ"ע ז"ל שכתב בפלח הרמון וזה לשונו, שמ"ו בגימטריא רצון, והוא ושמיה חד הוא, ורעותיה חד, וזה שמו שהוא רצונו מיוחד במחשבתו יתברך. ולא מבעיא שאין לו ניקוד כי לא נדע אך המחשבה מתפשטת בו, אלא אפילו אותיותיו אינן אותיות ח"ו, אלא הוא השרש והתחלה לכל ההויות המנוקדות בפנים שונות, שכולן ענפי הרצון המוחלט להקרא בשם להועיל אל הזולת, והוא הנקרא אין סוף באמת, כי בעל שם פשיטא שאין לו סוף שהרי אין לו התחלה, על כן לא זכר הרמב"ם נצחיות האל יתברך בעיקרי הדת, כי פשיטא שהוא נצחי שהרי הוא קדמון, וידוע כי כל קדמון נצחי, ולא כל נצחי קדמון, שרבים מן הנבראים יהיו נצחיים ברצון הבורא, והדברים פשוטים בעצמם ומוכרעים ממקומם, אע"פ שלא ירדו לעומקם המשיגים על הרמב"ם ולא מחכמה. אף כאן, שמו ורצונו שהוא התחלה אליהם מיבעי לן לאודעי שהתחלה יש להם ממנו רצונית ולא זמנית, אבל לא סוף כלל ועיקר, עכ"ל:

הכלל העולה מדברינו, קודם שנברא העולם בבחינת עלההגה"ה ברצונו להיות אז הוא שורש שרשי השרשים, והוא ושמו בלבד, רצוני לומר הוא אחד ושמו אחד ונתגלו במקומן ההויות והשמות שהם שתי בחינות המתייחדים ובבחינת אין סוף דלא קיימא לאודעא קודם עלות הרצון, לא שייך לומר עצמות ושורש, רק הו"א שמ"ו, ושמ"ו הוא, ואז רצונו וידיעתו ויכלתו הוא מהותו. ומה שאנחנו אומרים רצונו וידיעתו ויכלתו לא שייך לקרות להם שם, רק כי לא נוכל לשמור מאמר פינו מלהסביר מהותו הקדום בהחלט ובבחינת עלות רצונו אז הו"א ושמ"ו בלבד בסוד הוא ושמו אחד. ובא הרמז, גבוה על גבוה וגבוהים עליהם, גבוה על גבוה היינו בבחינה לאחר הגילוי, אז סוד הו"א על סוד שמ"ו, וזהו גבוה מעל גבוה. אבל בהעלמו קודם שנברא העולם אז סוד הוא ושמו לא נבחן בהם גבוה על גבוה, כי הכל אחדות הפשוט תכלית הפשיטות, על כן אמר וגבוהים עליהם, והבן:

זהו סוד הפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ונבראו. הרמב"ן בפרשת בראשית מפרש כל ויאמר פירוש חפץ ורצון, זהו הו"א אמ"ר, רצה לומר הוא עלה ברצונו לגילוי, אז ויהי, דהיינו סוד ההויות. הוא צוה ונבראו, היינו סוד גילוי השמות. ואל תתמה על תיבת נבראו, כי כן מצינו בראשית ברא וגו', ופירשו חכמי האמת על סוד האצילות:

ואז יתברר ענין קודם שנברא, ולא אמר קודם שברא, ונקדים הקדמה קטנה מה שכתב הפרדס פ"א משער המציאות וז"ל, הענין שאין דברי הקדושה והאצילות והרוחניות הדק בענייני העולם השפל הזה הגשמי, כי ענייני הגוף להיות מוגשמים פחותי הערך כאשר ירצה האדם לפעול פעולה או דבר מזולתו מהגשמיים אי אפשר לאדם לפעול הפעולה ההיא הנרצית אליו אם לא שיתבטלו קודם כל המציאות הגוף הקודמים אל הגשמיים ההם כדי שיתהפכו אל הדבר הנרצה בו. המשל בזה, ברצון האדם להמציא אליו בגד ללבוש, הנה יגזוז הצמר או השער מהבעל חי ההוא. והנה לפי האמת הצמר נקנה לו פעולה ראשונה מכשהיתה, ובעל חי נשאר משולל וערום ובחוסר כל, הנה שנתבטלה מציאות ראשון כאשר בא להפעל אל מציאות זולתו. אח"כ עוד ילבן הצמר ההוא. והנה אחר ליבונה לא תשאר מציאות הראשון אשר היה אליה בהיותה בגיזה, כי הגשם הראשון חלף הלך לו ונקנה אליה מציאות יפה ונבחר מהראשון, והוא מציאות הצמר הזך המלובן. וכאשר יטוו הצמר ההוא, לא ישאר בה מציאות הראשון, כי כבר נהפך אל דבר יותר משובח והוא המטוה. וכאשר יארוגו הבגד, הנה לא ישאר המטווה, כי על ידי המלאכה פשט צורתו הראשונה ולבש צורה יותר מתוקנת:

ועל הדרך הזה כפי אשר יתרבו המלאכות יתפשטו הצורות ויתבטלו ויעברו והיו כלא היו, וצורותיו ומציאותו הראשונות לא תזכרנה. והנה הענין הזה במקרה הגופים, אבל דברי הקדושה ורוחניותיה והאצילות היפך לענין הזה שאין אלו מקריו, ואפילו שיתפשטו מיני הנאצלים והרוחניים וילבש צורה יותר מתגלית מכמו שהיה קודם התפשטותם, לא מפני זה יתבטלו מציאותם הראשונים ח"ו, אלא אדרבה יתרבו הדברים עד לאין תכלית מתעלות עד לאין קץ, ואף אם יתחלף הדק הרוחני אל מציאות יותר מתגלה, עכ"ז מציאתו הראשון לא יזוז ממקומו ולא יפקד מושבו:

עוד נשתנה הרוחניות בענין זה מן הגופני. כי הגופני וכל מציאותיו המתחדש הם כעילוי אל הקודמת, בפרט בפעולות המכוננים בבני אדם. כי כל עוד שיפעל, יתקרב אל הנרצה, וזה שבחו. ואינו כן הרוחני, אלא אדרבא כל עוד שיתגלה המציאות הקודם הוא עיקר ושורש אל מציאותו המתחדש והמתאצל, והשרשי שואב משורשו, ושרשו משרשו לפי ריבוי המציאויות עד שזה תלוי בזה, וזה תלוי בזה, עד הקודם אל כולם. וכל עוד שיעלו הם משובחים קרובים אל המקור והשורש האמיתי שהיא שורש כל השרשים ומקור כל המציאויות מלך מלכי המלכים עכ"ל (הפרדס) :

עוד שם וזה לשונו, כי כאשר עלה רצון לפניו להאצילם הנה נצטיירו מציאויותם הצחצחות הדקות הנעלמות, וממציאות הדק ההוא נשתלשלו המדריגות עד הגיעם אל הגלוי מחשביי, ושם ג"כ נצטיירו מציאויות שני, ואמרנו שני מפני שאין לחקור מה שבין אין סוף לכתר כלל, אלא שהם בדקות באין סוף והם מתאצלות בכתר, הוא שקראנו מציאותם גלוי מחשבי, והדקות שבאין סוף ממשיך שפע אל השרשים הדקים שבכתר, וכן נתאצלו מציאותם ממדרגה למדרגה, וכל עוד שיתקרבו אל המאציל הם נקראים פנים, וכל עוד שיתרחקו נקראים אחוריים, ולכן כמה פנים לפנים הנראים, וכמה אחוריים לאחוריים הנראים, עכ"ל (הפרדס) :

הרי הדברים בשרשים הם יותר במעלה בלי ערך וסוף. ואם היינו אומרים קודם שברא העולם, היה משמע שהעולם היה מחודש ח"ו אף בשורש שרשו, וזה אינו, כי אין שינוי והתחדשות מצדו, רק מצד הנבראים שנתהוו ונתגלו עתה:

ואיש אלהים קדוש האריז"ל שהביא ד' מלואים של שם הויה יוד הי ויו הי יוד הי ואו הי יוד הא ואו הא יוד הה וו הה, רז זה גילה האריז"ל בפסוק (בראשית א, ג) יהי אור ויהי אור, שמדבר בתחתונים ורומז בעליונים, אמר רמז גדול, או"ר בגי' אי"ן סו"ף, שהוא אור הגדול בלי התחלה ובלי תכלית. יה"י או"ר עולה רל"ב כמנין ד' מילואין אלו, וזהו סוד מאמרם ז"ל (בר"ר ג, ב) ויהי אור, שכבר היה, כי היו נעלמים באור המוחלט:

עוד נבאר דברי ר' אליעזר הגדול בדרך אחר, בענין דקדוק תיבת הי"ה, שאמר הי"ה הוא ושמו בלבד. ונקדים דברי ספר גנת אגוז בענין שם יהו"ה הוא שם המיוחד הרומז על ההוי"ה הקדומה בהחלט מחויב המציאות, כי השם הזה מאמת על היות הנמצא נמצא, שאחר שיש הויה נמצא היה במוחלט המהווה כל הויה, כי אם יעלה על הדעת שהוא אינו נמצא, אין לכל הנמצאים אפשרות מציאות והויה. כי מאחר שהוא אמתת כל ההויה, כל הנמצאים תלוים בו, וכל הנמצאים יתבטלו לבטולו, מפני שהוא יסוד אמתת כל הויה ומציאותה. אמנם הוא לא יבטל לבטול הנמצאים כולם זולתו, כי הוא אמתת ההויה והמציאות נתלה בדבר אחד. ואחר שכן הרי לך סוד שמו המיוחד לו ית' שהוא שם ההויה קודם לכל הנמצאים להמציאות, ומכח מציאותם הם נמצאים, ובלתי שם ההויה לא יצאו כל ההויות למציאות הויה. הרי לך כי בהיותו ית' בשם ההויה מורה כי כל ההויות כולם מאמת הויתו נמצאו, וממציאותו ית' נמצאו, ואלו יעלה על הדעת שהוא אינו נמצא, הרי לך כל ההויות בטלים, כי הוא הגורם לאמתת כל ההויות כולם ואלו יתבטלו כולם. הוא אינו מתבטל שאין שם ההויה זולתו, שהיא גורמת להווייתו ע"כ:

ועל זה רמז ר' אליעזר הגדול כי היה הוא ושמו כו'. ובמה שאמר היה, רצה לומר מחוייב המציאות, וזהו היה הוא ושמו, ואין רצונו לומר צורת אותיות של שם הוי"ה ח"ו, כי אם אמתת ההויה. אמנם בהתחדש העולם ונתחדשו צורת האותיות, הרי ההויה חלה על צורת האותיות, שאם אין שם הוי"ה אין שם צורת האותיות, ובהתחדש האותיות נתחדשו כל שאר השמות, כי מתוך צורת האותיות ההויה נכנס לחקירת שאר השמות על היות נמשכים אחר ההויה, לא מתוך ההוי"ה, שאינה שורה על דבר זולתי אמיתת מה שהיה לו הויה כמותו ית', ולפיכך בהתחדש צורת האותיות ונתחדש העולם נתחדשו לו יתברך שאר כל השמות הנמשכים אחר הויה, כל זה מדברי גנת אגוז. ואז דברי ר"א הגדול נכונים וישרים בענין שם יהו"ה והעלמו, אשר על כן אינו נהגה. ושני דרכים שאמרנו הכל דרך אחד מורה על מחויב המציאות הוא היה והוה ויהיה:

ומבואר ראיות הזוהר (הנ"ל פ' אחרי) הקב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, כי הם שלש עליות כדפירשתי לעיל סוד האצילות במקומו, ומתייחד הגבוה על גבוה כו', מציאות השתלשלות נכלל בשם יהו"ה, והוא עצמיותו באצילותו כדכתב הפרדס, ואז השם נכתב ולא נקרא. ומציאות זה הוא ממציאות הפנימיית שם הויה הפשוטה סוד התפשטות העצמות, שזהו נשמת האצילות, והוא סוד הויה הפשוטה שלא נקרא ולא נכתב רק בחינת ההשכלה. והעצמות בשורש שרשי השרשים נעלם תכלית העלמה בסוד הוא ושמו אחד כדפירשתי. הרי יבואו העניינים על נכון בביאור דברי הזוהר למה שהקדמתי כבר בכלל כוונתו, שהנגלה מעין הסתום והם דרגא על דרגא שלש עליות:

ועתה באתי לבאר ענין שם יהו"ה כולל כל האצילות, אשר אמרו כל חכמי האמת, יו"ד רומז על חכמה, וקוצה על כתר. וה' ראשונה על בינ"ה. ו' על תפארת עם הקצוות, דהיינו חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד. וה' אחרונה על מלכות, לא נעלם ממני שיש על זה כמה עניינים נפלאים ונשגבים, מכל מקום אגלה דרך אחד כפי מה שחנני ה' מפי סופרים ומפי ספרים, ולהיות מבין מדעתי:

בזוהר פרשת תזריע דף מ"ג (ע"א) א"ר אבא מה רבו מעשיך ה' (תהלים קד, כד) כמה סגיאין עובדוי דמלכא קדישא וכולן סתימין בחכמה, הדא הוא דכתיב (שם) כלם בחכמה עשית, כלם בחכמה כלילן, ולא נפקין לבר אלא בשבילין ידיעין לגבי בינה. ומתמן אתעבידו כולא ואתתקנו כלא, כמה דאת אומר (משלי כד, ג) ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה עשית בבינה. מלאה הארץ קנינך, דא כנסת ישראל דמתמן מתמלי מכלא כמה דאת אמר (קהלת א, ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. מלאה הארץ קניניך, דהיא אפיקת לון לכתר הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, ובגין כן מלאה הארץ קניינך עכ"ל:

דע כי האצילות לא נתגלה אלא כדי להתגלות אלהותו ע"י הנהגתו להנהיג את העולם בחסד דין ורחמים, וההנהגה שהם חסד דין ורחמים נפעלים על ידי ז' ספירות שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, בסוד זכר ונקבה ו' קצוות. בסוד הזכר, המשפיעים ו' קצוות. בסוד הנקבה, המקבלת ההשפעה להנהיג בהם את העולמות. זה לשון הפרדס פ"ה מסדר האצילות, והוא כי עיקר ההנהגה בתחתונים אינה כי אם ע"י השש קצוות שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד, והם המנהלים הדנין את העולם לטוב ולרע כאשר ברצון קונם:

והנה השש קצוות האלה דמות אל האילן הצריך נטיעה ושתילה. הכוונה, כי צריך ראשונה מציאות נעלם שעל ידו תהיה השקאת האילן הזה, והם שרשיו התקועים בתוך הבינה, ומשם הנהר היוצא מעדן משקה גן עדנים כדי שיהיה עושה פרי למינהו אשר זרעו בו על הארץ התחתונה היא המלכות. נמצאו אל קצוות האלה שלש מציאויות מוכרחים, והם מציאות הנטיעה שהם השרשים, ומציאות השתילה שהם ענפי האילן, ומציאות הפירות שהם למטה מקום השפעות הפעולה:

והנה להיות ענין מציאות האצילות צריך אל ג' ענינים אלה, כאשר עלה ברצונו להיות נטיעתן בכתר, ולא היה מתקיים, וכן בחכמה, לסבת קורבתם אל מקורם כדפירשנו, וההויות בהם היו בכח הרחמים הפשוטים ולא היה הדין נראה בהם כצורך ההנהגה כדפירשנו, לכן כשהגיעו הקצוות אל הבינה שם היה נטיעתן ראשונה ושם מציאות שרשם כדי שמשם יהיה שפעם נשפע להם ע"י השרשים הנעלמים בבינה, ושרשם שבבינה משרשם שבחכמה, ושרשם שבחכמה משרשם שבכתר. ושם בבינה מציאות ראשון אל הקצוות במציאות מתגלה אל הדין ואל הרחמים, כי בחכמה עם היות ששם גם כן מציאות כמו שהעיר במאמר באמרו והוה מגליף ומחקק בה בפרסא, הורה שמציאותם בחכמה וכמו שנבאר, אבל בבינה נתגלו מציאות מתגלה אל דין ואל רחמים כענין שהוא דין ודינין מתערין מינה, אבל בחכמה משם אין דינין מתערין. ואפילו בבינה אין דין בעצמה, רק ממנה מתערין להתגלות במקומם, ואחר כך מהבינה נשתלו אל מקומם העצמי, דהיינו מציאות שני אל הקצוות, והוא מקומם ממש שהם השש קצוות מאירות כלם ופעלו פעולתם, והם כמו עצם האילן היונק משרשיו, כן הספירות יונקים משרשים הנעלמים בבינה, וזהו מציאות שני אל הקצוות כלם. אח"כ האילן עושה פירותיו שהם פעולות הספירות הנפעלת ע"י המלכות כנודע. וענין הקצוות האלה הששה הם כפולים ששה לדין וששה לרחמים, והן הן י"ב הויות שבתפארת שהם י"ב גבולים עכ"ל (הפרדס) :

ומזה נתבאר המאמר (בזוהר פ' תזריע הנ"ל) דמה רבו מעשיך כו', רצה לומר כמה גדולים מעשיך, כי כל כללות מעשיך הם נעלמים בחכמה שאין שם השגה רק ישות החכמה שהיא נמצאת. והגם שאין שם השגה יותר, רק ישות המציאות, עם כל זה כולם רצה לומר כללות י' ספירות כלולים בה בהעלם. והיינו כלם בחכמה, שרצה לומר כולם הוא לשון כללות, וב' של בחכמה היא ב' המקום, כמו גן בעדן בבית בשדה, כמו כן עניינה של ב' בכאן, כי כלם היו נתונים בפנימיות החכמה וכולם נעלמים בפנימיותה. ואח"כ אמר הפסוק עשי"ת, להורות על מערכה שבבינה ששם עשיית תיקונן של ספירות, דהיינו תיקון מציאות שרשי הקצוות שנשתרשו שם בסוד הנטיעה:

ואחר כך אמר הפסוק מלאה, מרמזת על מערכת התפארת המתמלא ומתפשט בו' קצוותיו מהשרשים הנעלמים בסוד השתילה עד שלגודל ועוצם מילואו הוא מתראה ומתגלה ומתמלא בו' קצותיו על כל גדותיו עד שלא תמצא בו שום קצה שלא יהא נכלל בו ו' קצוות, ולא תמצא בו שום קצה שלא יהא נכלל בו י' ספירות, כולם מלאים שפע שבע רצון להשפיע למלכות. אח"כ הארץ קניניך, מרמז על מערכת המלכות המקבלת המלוי הוא בו' קצוותיה בסוד שהיא הארץ ומקום פירות מן ו' קצוות תפארת בעלה המלאים שפע להשפיע עד שהיא זוכה בשפע ההוא כאדם הזוכה בקנינו:

ולהבין הענין היטב צריך שתדע, הגם כי הם עשרה מאמרות סוד אצילות הספירות, מכל מקום שורש בנין העולם היה מצד ד"ו פרצופין שהם תפארת ומלכות, כי ששת ימים עשה ה' (שמות כ, יא) הם ו' ימים העליונים ששה קצוות שהוא תפארת הכולל ששה ספירות שהם פארותיו. ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמו הגוף הכולל ב' זרועותיו וב' שוקיו וברית המעור והוא המשפיע לספירת מלכות, ויהו"ה בהיכ"ל קדשו (חבקוק ב, כ), הוא היכל יהו"ה המקבלת השפע, ואח"כ מריקה למטה להמציא בפועל העולמות בריאה יצירה עשיה, כי השלשה ראשונות כתר חכמה בינה הם נעלמות לרוב קירוב מקורם לענין הנהגת פעולות להנהיג העולם בחסד דין ורחמים וענפיהם, והם בלתי מושגות כלל וכלל ועיקר, רק הם סוד מחשבת"ו וחכמת"ו ובינת"ו, הוא הדעת והיודע והידוע אשר מהעלמם נתגלה ד"ו פרצופין באצילתן במקומם. וכביכול דרך משל הוא כחושב ומתחכם ומבין ומחליט איך יעשה הבנין, הרי הבנין נעלם במחשבה ואחר כך מתגלה. כן לענין האצילות הקדוש והטהור:

ועל זה אמר בג' ראשונות אין השגה ואין כח באדם להתבונן בהם, לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו שהוא מהבנין ולמטה שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה כוונו באמרם בחגיגה בפ' אין דורשין (יא, ב) יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, תלמוד לומר (דברים ד, לב) למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. יכול לא ישאל מששת ימי בראשית, תלמוד לומר (שם) לימים ראשונים. יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור, תלמוד לומר (שם) למקצה השמים ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. הרי בארו ע"ה כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין ולמטה שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד:

אמנם ראשית המחשבה הוא סוף המעשה. ושורש השש קצוות והנהגת פעולת העולם ע"י מלכות נקרא במדרשי רז"ל (בר"ר כז, ד) אדריכ"ל המוציא לפועל פעולת ו' ימים העליונים, זה השורש הוא נקרא למעלה בג' ראשונות סוד הדעת שהוא הנעלם מתפארת. והענין כאשר עלה ברצון הקדמון המוחלט להוות כל הויה, אז נקרא אין סוף דקיימא לאודעא להודיע מציאותו המוחלט ע"י נאצליו. ובג' ראשונות שחשובות כאחת, היתה זו ההודעה בסוד הוא הדעת הוא היודע הידוע. ואח"כ נתגלו ונודעו ד"ו פרצופין במקומן, נקראו זמנים, כי הם ששת ימים עליונים ותפארת ומלכות מדת יום ומדת לילה, ומהם נמשכין ענין הזמנים והנהגת פעם בדין ופעם ברחמים, והכל לפי הענין:

ועל הנעלם שלהם רמזו רז"ל במדרשם (בר"ר ג, ב) ויהי אור (בראשית א, ג), מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, היינו הנעלם של הזמנים למעלה ובסודהגה"ה ויודע וידוע. והגם שהכל אחד מיוחד והכל נעלם, מכל מקום אין העלמות שוות, כי כתר בכוחותיו נתעלם לגמרי ונקרא אין, וחכמה נקרא יש מאין. הגם כי נעלמת, מכל מקום נקרא יש לבחון בה בחינת ישות, וזה הישות נתגלה במציאות דקות על ידי בינה:

וזהו ענין כינויים שכנו חכמי האמת לחכמה ובינה אב ואם, ולתפארת ומלכות בן ובת. ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כז), מציאת הבן מאב ואם, קודם שנתגלה הבן בגלוי היה במציאת האב בהעלמה גדולה, דהיינו בזרע הנמשך מהמוח דרך חוט השדרה, ואחר כך מתגלה ביותר בבנין האם בעיבורה, ואחר כך בצאתו מרחם אמו הוא גילוי לכל. אמנם עוד יש יותר העלמה מהעלמה הנ"ל, היינו הרצון המחשבה לעורר לזיווג, נוכל לומר בזה הרצון תקוע כח הבן בהעלמה גדולה, ואחר כך נמשך בכח האב ממוח ומשפיע לאם. כן מציאות ד"ו פרצופין בראשית סוד הרצון המחשבה בסוד הכתר הנקרא רצון, כמבואר בפרדס בשער צחצחות, הוא תכלית ההעלמות, והחכמה ראשית הגילוי בערך ההעלמה העמוקה, וזה ראשית הגילוי נתגלה על ידי בינה, אז בינה בן י"ה תפארת במקומו. ובית קיבולו היא מלכות אתו עמו, כי כמו שלענין אצילת ו' קצוות במקומו היה ע"י משפיע והמושפע חכמה ובינה, כן השתלשלות ו' קצוות שלמעלה לענין פעולה בעולמות בריאה יצירה עשיה אז תפארת משפיע, ומלכות מקבלת השפעה זו ומוציאה לפועל. ובן ובת בדוגמת אב ואם, רק אב ואם לענין התגלות אצילת שש קצוות, וכן על ידי בן ובת התגלה הפעולה:

ולאחר הקדמה זו, תבין איך ידו"ד כולל כל האצילות. אך צריכין אנחנו עוד להקדמה אחת והיא זאת. כבר האריכו חכמי האמת, ובפרט בספר הפרדס מענין קישור העולמות, כי יחדיו ידובקו עליון ותחתון, העליון משפיע לתחתון, ותחתון הוא צל עליון, מה שיש בזה יש בזה, אף שהתחתון הוא גשמי והעליון רוחני, הכל זה לעומת זה, וכל מעשה בראשית מדבר בתחתונים ורומז בעליונים, כי ברוך הוא הוא היוה את כל העולמות וכולם תלוים באורו הגדול. אף שבזה העולם נתגלה האור ביותר דקות מבזה העולם, זהו מצד השתלשלות, אמנם הכל מאורו הגדול:

ואציג משל מאור החמה אשר מכה אורה בלבנה, ואח"כ מאירה הלבנה באויר העולם, ומשם נכנס אור מאויר העולם לחדר א', הרי האור נשתנה ונתעבה מצד השתלשלותם והכל אור אחד. כן הענין בהשתלשלות אצילות בריאה יצירה עשיה. סוד עולם האצילות היא כשלהבת הקשורה בגחלת אינו דבר חוץ ממנו, כי השלהבת בגחלת, וברחיפה בגחלת נתגלה השלהבת ואדוק ומקושר בו:

כן האצילות שהן חוטי שלהבת מהגחלת והיו גנוזים באחדות ההשואה, ואור האצילות שהוא מאורות העליונים בלתי מושגים, אלו המאורות נתגלו בסוד (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. (שם ב) ורוח אלהים מרחפת. וסוד הרחיפה עלות ברצונו צמצום מאורו שיתפשט, ואינו לא שינוי במאציל ולא בנאצל בסוד ויהי אור שאמרו רז"ל (בר"ר ג, ב) אור שכבר היה, רק בהעלם תכלית העלם בשורש ומקור העליון כמו שאמר לעיל, והם סוד אלהות, כי אין סוף נשמה לנשמת הספירות הם הנשמות מכל מה שנתהוה אח"כ, וסבת כל הסבות נשמה להם בסוד עצמות המתפשט. אחר כך נתפשט האצילות על ידי מלכות בצמצום אורם ונתהוה עולם, והאצילות נשמה לבריאה כמו אין סוף לאצילות. אחר כך נתפשט עולם הבריאה בצמצום אורו ונתהווה עולם היצירה. ועולם הבריאה נשמה לעולם היצירה. אחר כך נתפשט עולם היצירה בצמצום אורו ונתהווה עולם העשייה, והכל בכח סיבת כל הסבות ועילת כל העילות אין סוף אשר הוא כח האצילות, והאצילות בכחו כח הבריאה, והבריאה בכח האצילות אשר אין סוף כחם, זו הבריאה כח היצירה, והיצירה בכח הבריאה, אשר מכח האצילות שהוא מכח אין סוף זו היצירה כח העשיה, רק האור נתעלם ונתעבה בערך המקבלים:

והרי נמשל האצילות כשלהבת בגחלת, אשר השלהבת נתגלה ברצון הרחיפה ואדוק ומקושר בגחלת. והבריאה כמי שמדליק אבוקה משלהבת, ואור אבוקה אינה נשארת דבוקה וקשורה באחדות המוחלט באור שלהבת שהדליק אבוקה ממנו, מכל מקום מעלה גדולה ואור גדול לאבוקה שאורה גדול ואור השלהבת שוכן בה. והיצירה כמדליק נר מאבוקה וזה הנר מאיר בחדר חשוך ויהי אור:

הרי כל השתלשלות זה לעומת זה, רק זה בסתר וזה נגלה יותר, וזה עוד יותר. וכן בזוהר (ח"ב כג, ב) מבואר, והובא בפרדס שער מהות והנהגה פי"א, כי ד' יסודות הם בכל עולמות. רק בעולם עשייה הם גשמיים, ולמעלה ביצירה רוחניים. דהיינו מיכאל מים, גבריאל אש, אוריאל אויר, רפאל עפר. ולמעלה בעולם הבריאה יותר רוחניים. דהיינו ד' חיות שנושאות הכסא, אחר כך למעלה ד' רגלי הכסא, עד באצילות רוחניות תכלית הרוחניות חסד מים גבורה אש תפארת אויר מלכות ארץ עליונה, ואלו שרשים לאלו, ואלו לאלו. על כן כל מה שיש בתחתונים רומז על העליונים, ומן הנגלה נבא אל הנסתר:

תוכן העניינים

שני לוחות הברית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה