שני לוחות הברית· רבי ישעיהו הלוי הורוויץ [השל"ה]
ווי העמודים
הקדמה
מזהב ומפז נחמדים. מאירים כברקים ולפידים. שכל משכיל ומושכל בו נצמדים. ככפתור ופרח משוקדים כפרים עם נרדים. יתכבדו בו מכובדים שרי התורה ונגידים. אוהבי חכמה וידידים.
הוציא לאורה. השר הבירה. נועם שררה. מנורה הטהורה. מפרש התורה לשה פזורה. קולע לשערה. בקלה וחמורה גלויות ונסתרה.
הגאון הגדול בוצינא קדישא המופלג בחכמה ובחסידות מופת דורינו אב"ד בדת הישראלי כמוהר"ר שעפטעל נר"ו סג"ל יאיר ויזריח ואור תורתו זורח בק"ק פוזנא המעטירה. ומודיע משפטיו לעם יי' הגליל יצ"ו במטה התפארה. ומרוב ענוה כאשר גבר ענותנותו הוא לקיים מצות כבוד אחר מות אביו קרא אותו בשם הקדמה כאלו אינו ספר בפני עצמו רק הקדמה בעלמא לספר הנכבד מאביו זלה"ה ונעוץ אותו בספר אמנם הוא ספר גדול ברב איכות וחדושים מופלאים. חריפים ומתוקים. משפטים וחקים. כל חכם לב ימצא פלאות. למופת ולאות. הקדמה שנייה שחיבר הנשר הגדול בעל כנפים מופת דורינו הגאון המופלג בחכמה ובחסידות במעלות ובמדות. כבוד הרב האב"ד בדת הישראלי כמהר"ר שעפטעל סג"ל נר"ו. בן כבוד הרב המחבר ספר הזה. ואור תורתו זורח כצאת השמש בגבורתו. לרבים אשר אתו. בקהלה הקדושה והמפוארה עיר ואם בישראל ק"ק פוזנ"א יע"א. ומטה עוזו מושלת ורודה על כל יושבי במדינות פלוני"א גדול. ישמרהו האל הגדול. ויהיה למעוז ולמגדול. ונקראת בשם ווי העמודים. כי מיוסדת על התור"ה והעבוד"ה וגמילות חסדי"ם ודין ואמ"ת ושלו"ם מותאמים ומאוחדים.
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. קדיש על ארעא עובד גבורתיה. לעלם ולעלמי עלמיא קאים מלכותיה.
כמה מעלות טובות למקום עלינו. ועלינו לשבח לאדון הכל שברא העולם בעבורינו. והאציל וברא ויצר ועשה למענינו. והעולם עומד וקיים על תורתו. שנתנה לנו על ידי משה רבינו ע"ה נאמן ביתו. והוא מסרו ליהושע משרתו. ויהושע מסרה לזקני עדתו. ומזקנים לנביאים בעדת יעקב חבל נחלתו. ומנביאים לאנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנתו. ואף שהלכנו בגולה. מ"מ יש לנו בקבלה. על דבר זאת תורת העולה. היא העולה על כל בריאת שמים וארץ בכללה. בראש הומיות תקרא וברחובות תתן קולה. ומיום שקלקלו השורה. על כן בא עלינו הצרה.דאחריב בית הבחירה. ועומדים עלינו בכל יום אומרים ניקום ונגזר גזירה לגזירה. על כן נסתמו ממנו מעיינות החכמה ויד החכמה נתקצרה. ולבבינו כאצבע בקירה לסברא. איבעית אימא בסברא. ואיבעית אימא בגמרא. על זה דוה לבנו. ועל אלה חשכו עינינו. שנפלה עטרת ראשינו. אוי לנו כי חטאנו. ולולא תורתו שעשועינו. אז אבדנו בעונינו. והנה בחמלת יי' העמיד בכל דור ודור עלינו. רועי ישראל להורות הדרך לפנינו. כדי שלא תשכח התורה מפינו ומפי זרעינו. ואזכיר דורות התנאים בראשונה. משמעון הצדיק ואנשי דורו שהיו משירי אנשי כנסת הגדולה באחרונה. והשאירו אחריהם ברכה. לדור השני אנטיגנוס איש סוכו. ורבי אליעזר בן חרסום ודורם היורדים לעומקה של הלכה. ואחר הליכות עולם שלהם. היה דור השלישי יוסי בן יועזר איש צרידה ויוחנן איש ירושלים קבלו מהם. ומה שקבלו קל חיש אזרו מתניהם לדור הרביעי יוחנן בן מתתיהו ויהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי האצילו מהרוח אשר עליהם. ויי' עליהם ועל הכרוכים אחריהם. הוא הדור החמישי חוני המעגל ויודא בן טבאי ושמעון בן שטח המורם מהם כיוצא בהם תולדותיהן כיוצא בהם הוא הדור הששי עקביא בן מהללאל ושמעיה ואבטליון מי כמוהם לעשות פלאות. וצאצאיהם כן יפקדו לשלום שדומים למלאכי צבאות. צבאות יי' יצאו מהם הדור השביעי שמאי והלל ורבי יהודד בן בתירא ור' נחוניא בן הקנה ואנשי דורם דור דעה טעמי תורה מחריזים. ואחר כך הדור השמיני רבי גמליאל הזן ונחום הלבלר אשר היה ראוי לברך עליהם ברוך חכם הרזים. ר"ז מסרו לנעשו אוהביהם ויאי"רו מר"ז אחריהם. לדור התשיעי רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישא כהן גדול וזולתיהם. זולת עזרת יי' לא היה לנו דור עשירי רבי יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר בן יעקב שהיה משנת אמריו נעימים הגיוניהם בין חכמים מתוכמים. לו חכמו ישכילו זאת. הדור אחד עשר ר"א בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניא ור' אלעזר בן ערך כמעין המתגברים. ואחריהם דור שנים עשר רבי טרפון ורבי עקיבא ורבי אליעזר בן עזריה המאירים לארץ ולדרים. דור לדור ישבחו מעשיהם. להדור שלשה עשר רבי מאיר ורבי יודא ר"י רבי שמעון והרי לך לפניך האבות והבנים שהיו כל דבריהם נחמדים. עד דור ארבעה עשר רבי יודא הנשיא הוא רבינו הקדוש ורבי ישמעאל בנו של ר' יוסי הגלילי וזולתם הרבה הן הן סוף התנאים וכל אלו ידידים:
כי ליהודים היתה אורה. זו תורה. כיוצא מפי הגבורה. אשר מסיני מסורה. ואחריהם היו האמוראים מי יוכל לספר בכבודם הדרם והודם. ישקני מנשיקות פיהם העזבים מיין דודם. כי זה כל אדם. וזאת תורת האדם אשר ישימו לנגדם. כאשר תורה שבע"פ מסורה בידם. ומפלפלים עד יסודם. וקשה עלי להזכיר כל אחד ואחד בשמו המפוארה. רק אזכיר דור הראשון רבי חייא ורבי אושעיא ולוי ורב קפרא. עד דור האחרון רב אשי ורבינא שמהם ובהם נחתם הגמרא. ואחריהן היו רבנן סבוראי עמדו הגאונים גאוני עולם. הלא המה הגבורים אשר מעולם עיני ישראל עליהם חולים. כי רובם ככולם אין דבר מהם נעלם. ושלשלת יחוסיהם איש מפי איש הלא היא כתובה על ספר הישר להרמב"ם. כי בחר יי' בם. כי דבריהם יורדים ונוקבים עד התהום. ויחיש לנו בזכותם ישע ופדיום. ואז נברך ברוך יי' יום יום. ואחר זה היה הרי"ף שהעתיק התלמוד בלשון קצרה. וכמה דינים והוראות תורה ועל ידו נתמלא כל העולם אורה. ואח"כ בא הרמב"ם ונתן לנו חידושי תורה. בשפה ברורה. בקדושה ובטהרה. כי מי יוכל לשערה. התלוים בשערה. וחסרון הוא שלא הביא דעת אחרת. ומשום זה נתן מקום להראב"ד להיות עליו גוברת. ולשון גבוה מדברת. ותשואות חן חן להרב הגדול הבית יוסף שהמליץ בעדו ונתן עליו עטרת. לשם ולתהלה ולתפארת. את שתי כתפיו חוברות במחברת. על הרמב"ם והטור ולולא הוא היה דבריהם סגור ומסוגרת. על כן הוא לנו למזכרת. בלבות בוערות. ומחמת זה יראו הסמ"ג והטורים והביאו כל הדעות בחבורים. ויורו המורים. התירים ואיסורים. כי דבריהם מאירים כספירים. באר מים חיים נובע ממקורים. וכל דבריהם בנויים על דברי רש"י ותוספות. והיו הדברים האלה לאות ולמופת. ודבריהם מתוקים מדבש ונופש. ודברי רש"י עינינו מאירים לבקש דרכי יי' הבודקים בסדקים ובחורים. וסלקו מהם כל פלפולים וערעורים. לזקנים עם נערים. והתוספות גילו לנו בתלמוד פנים חדשות. לולא דבריהם שלא מצאנו ידינו ורגלינו בבתי מדרשות. ומהם דור אחר דור ועושים שאלות ותשובות. בתבניות ההיכל מחוטבות. אשר אחרי התלמוד דבריהם נגררות. בעמקי הלכה שקלי וטרות. והנחילו תורת אמת וחקים ישרות. ולהזכיר כל אחד ואחד בשם אין להם מספרות. ואלה מוסיף על הראשונים. כשעומדים עלינו דורות אחרונים. וקולם נשמע כפעמונים. מלאים מצות כרמונים. והיו מעוררים מדנים. ח"ו לא בדרך אף וחרונים רק במסבירות פנים שראו כל אשר לפנים. היושבים בשבת תחכמונים. ועליהם נאמר (ישעיה נד, יג) וכל בנייך למודי יי' א"ת בנייך אלא בונים. ע"כ הלכה כאחרונים בכל עניינים. עד שקם האחרון לאחרונים. ועשה להם חוקים ודינים. בשלחן ערוך כעין סימנים. ואחר כך היה הרב החסיד הפורס מפה על השלחנים. וידו על העליונים. ועל טוב יזכר הגאון הגדול מהרש"ל החולק עליו בכמה דינים. על כן כל מי שעיניו כיונים. יעיין באלו עניינים ומבין שניהם יבנה בניינים. כי על הרוב דבריהם מכוונים. עד כאן חשבתי הדורות אמרותיהן אמרות טהורות. מגלים נסתרות. והיו למאורות. כזוהר רקיע מזהירות שבחם אין להביע. מתהום ארעא עד רום רקיע:
ובהגיע דו"ר א"ת דו"ר אב"י חי"ל חילו לאורייתא. בוצינא קרדינותא. לטוב יזכר שמו ושבח מעלתו וחסידתו. כאשר יראת חטאו היתה קודמת לחכמתו. ויי' אתו בכל מקום הלכה כמותו. בלמוד התלמוד היה יורד ונוקב עד התהום. בפלפולו חריפתא כדוב שכול וכארי נוהם. ותפס ישיבות הרבה לשם ולתפארת. נופת תטופנה שפתותיו עתק מדברת. לקביל אלפא נושקי הגבורים נאזרת ידו גוברת. הרים עוקרת. ומכח שבילדותו זכה למעלות גדולות. שנתקבל לאב"ד ולמורה צדק בקהלות גדולות וגלילות ויט שכמו לסבול סבלות. משא העם הזה כרועה מעביר צאנו לנהלם על מי מנוחות. במילי דשמיא ומילי דעלמא שלא יפלו בעמקי שוחות. בכן לא נתקיים זה בידו להעלות על הספר חדושיו שחידש בכל יום תמיד על התלמוד והפוסקים באריכות. במהות ואיכות. רק בדרך קצרה. לסימנא בעלמא לו שלא ישכח במהרה. והנה מצאתי באמתחתו חיבור גדול ונורא. אשר חיבר על ספר המרדכי מרישא עד גמירא. ושם ידבר ויש לו ויכוח עם כל הפוסקים. ראו נא ענותנותו. שלא ביקש להדפיס אותו. ה' יחנני להוציא לאור יקר גדולתו להראות לכל העמים תפארתו. וחריפתו ובקיאתו. ולא די שהיה רעיא מהימנא לישראל בתורתו ובעבודתו. אך תרב מעלתו וחסידתו. והחזיק ידי לומדי תורה. להגדילה ולהאדירה. ומימיו לא פסקה משלחנו שמונים נפשות והאכילם מטעמים ברבורים אבוסים ופטומים בחול ובשבתות ובמועדים. בביתו ובשלחנו היו נועדים:
ולעומת מחברתו. צבי תפארתו. יונתו תמתו. ראוי להזכיר לטובה אמי מורתי. חדר הורתי. הגבירה הרבנית החסידה אשר כל מכיריה יעידון ויגידון עליה שלא הניחה כלום ממעשה אמהות הקדושות ממש היתה אוכלת חולין בטהרה. וידה היתה לסייע אדוני אבי ז"ל שבזבז כל הממון שהכניסה לו מבית אביה להפסקת לומדי תורה. ולא זו שלא רעה עינה על זה אדרבה הוסיפה עוד מדילה כזה וכיוצא בזה. הביטו נא וראו אם אשה בכל אלה ימצא לטובה. אשר מאסה בחיי עולם הזה וכל מעשיה לעולם הבא. ובגללה בירך יי' את אדוני אבי ז"ל וזכה לכל הכבוד והגדולה אשר היה לו בחוצה לארץ. אשר לזה לא זכה אדם בארץ. מבריאת שמים וארץ. ומרוב צדקתו וחסידתו. עזב ונטש ביתו ונחלתו. ועלה אל המקום אשר אמר יי להשרות שם שכינתו. ובטרם צאתו מאהלו ומארץ מולדתו. התחיל לחבר ספ' הנכבד והנורא הזה כדי לצוות את ביתו. ומתוך ענותנותו לא הטריח את בניו להדפיס אותו. אך קדשנו במצותיו וצונו למלא שאלת מי שיבקש להעתיק הספר הזה ללמדו חסידותו. ומאחר שבעל הדרך ידע לנגדו להבהיל אותו. להוציא מחשבתו לפעולתו. לאור בארץ החיים אור תורתו. בכן לא נגמר הספר בח"ל כי אם בירושלים שתי שנים אחר ביאתו. ומיי' היתה זאת לזכותו שהיה ניתק לראי"ה גנזרי אוצרות דברי פי חן קבלת איש האלהי החכם הש"ל הרב הגדול מהר"ר יצחק לוריא זצ"ל בצרור החיים צרורה נשמתו. ולא היו נראין לשום אדם עד בוא אבי אדוני ז"ל לאוצרתו ולביתו כי שם תקע אבי ז"ל חנייתו ודירתו. והיה לומד בהם מראש עד סוף כדי להגיע לתכליתו. בגין דא צריך אני להודיע. טבעו של זה הספר הקדוש והטהור הספר ההוא נחלק לג' ראשים. החלק הראשון הקדמה יקרה נפלאה נפלאת מאוד ושמה יכונה תולדות אדם והנמשך אליה המאמרים נקראת עשרה מאמרות. והחלק השני מדבר מכל השנה מה ששייך לכל אחד בזמנו. וקראן בשם מסכתות. דינים השייכים לחול נקראים מסכת חולין. ודינים השייכים לשבת נקראים מסכת שבת. וכן לכולן עד תכליתו. והוא נקראת עשרת הדברות. ומאחר שבמסכת שבת כשהוא עומד בענין שנים מקרא ואחד תרגום. שייך החיבור על פרשיות התורה ואיידי דרבתי מילי הוציאן מן המסכתות והעמידו בפני עצמן. ומן התורה שבעל פה שייכים למסכת שבועות ושם ראוי להיות קביעותו. אך מאחר שהוא קונטריס גדול הוציאו חוץ למחיצתו. ובאלו מסכתות חידש יותר מארבע מאות דינים שלא הוזכרו בין הפוסקים רק מה שהוציא מתוך התלמוד בסברתו. ושמה יראה ויראה תוקף הדרתו. ומעשה גבורתו. סוף דבר לא הניח דבר גדול וקטן דבר גדול מעשה מרכבה. ודבר קטן הוייות דאביי ורבא. ויותר מזה שהפה קדוש מוציא מפיו ענייני מוסרים התעוררות והתלהבות הלב מה שמכניס לאדם תוך מחשבתו. ובספר זה מדבר לעשות כרצון איש ואיש לכת המקובלים וכן לכת הפשטנים והדרשנים איש כגבורתו ימלא תאותו. והנה אנכי עומד ומדבר ומבקש מכל מי שיקרא בספר הזה לא ילמוד כאדם הקורא בספר לעורר שינתו. רק לעיין עיון בתר עיון עד שיבא אל תכליתו. והחלק השלישי נקרא עשרה הילולים עשה כדרך שיר וחרוזות וכל איש ליזל ולזמר בזמירתו. ומפת תטופנה שפתותיו. ואשרי איש אשר ישים בו קריאתו ויוציא מלבו ערמימותו. והמוחל וסולח לעדתו. יקרביהו לפנים ממלאכי השרת מחיצתו ועוד אחת צריך אני להודיע על מה שלא הייתי סניף למחברתו ולעשות הגהות. כמו שעשה אדוני אבי ז"ל לאביו והוא זקיני קדוש יי' בספרו עמק הברכה. הא ודאי קושיא הוא. והתשובה בצדו אבא מורי היה גדול באותן הימים וגם היה לו רשות מאביו אבי זקני לעשות הגהות רבים ועצומים ואז התעוררו פה קדוש מפיק מרגליות דברים נכונים כמבואר בהקדמתו. מה שאין כן אנכי היום כשנסתלק ידידי מביתו הייתי צעיר לימים ושנים ובער אנכי מאיש ולא היה לי בינת אדם באותן הימים ושתי שנים אחרי ככלות גמר הספר נלקח ארון אלהים עלה לעליונים ועל ידי זה לא היה לי רשות וצביונים. להוסיף על אמריו הנעימים. להציב ציונים. והנה חסדי יי' אזכיר על כל הטוב אשר גמלני לא בזכותי רק למען יכירו וידעו כל יושבי תבל שזכות אבותי עזרני. כי כוונתו היה להעלים ממני יציאתו כי נפשי היה קשורה בנפשו עד שנתגלה מפי האומרים היום למחק יוקח אדוניך מעל ראשיך. וכשקרבו הימים אחזתיו ולא ארפנו כהרימי קולי אבי אבי למה אתה עושה לי ככה להשליכני אחרי גויך. וענה ואמר לי אבי מה אעשה לך בני גזירה היא מלפני והוסיף ואמר אם חכם לבך ישמח לבבי גם אני כי איין ספק שתהיה ארי ולביא כאשר אתה משבט לוי האי צורבא מרבנן דאורי לא אתי אלא משבט לוי שנאמר יורו משפטיך על כן בני חזור לאחוריך והניחני להוציא מחשבתי מכח אל הפועל ואתה תפוש באומנות אבותיך וחזק ואמץ בתורת משה הואל וברכני אבי ואמר אמן ואמן כן יעשה האל שתהיה מבני עלייה. במחנה הלוים. והלך ממני אל הנחלה והמנוחה. ולא היה לי רוחה. רק יגון ואנחה על מה עשה לי ככה. ויי ראה בצערי והשאיר לי ברכה. ופתח לבי בעומק הלכה. ועד שלא שקעה שמשו התחיל לזרוח שמשי. וזכותו עמדה לי. שעליתי מעלת בית אל. בעזרת האל. ונתקבלתי תהלה לאל. לר"מ ולאב ב"ד הגדול על רוב מדינת ישראל. ולא אזכיר הקהלות הגדולות מכח שלא יכולתי למלא תאותן באותן הימים אפס מקצת מהם תראו. והנה בחמלת יי' מיד אחר יציאת הצדיק ממני הייתי דורש טוב לעמי ששה שנים מידי שבת בשבתו בק"ק פראג המהוללה. אלהים יכוננה סלה. ותמיד לא פסקה ישיבה מביתי. ותשאני רוח יי' והביאני לק"ק פי"רטא עיר קטנה אבל בעיני היתה גדולה באנטוכיא כי שם היו נמצאים חכמים מופלגים חריפים ובקיאים. ומשם עליתי אל ראש ההר ק"ק פרנקפורט עיר הגדולה לאלהים בכל מדינות אשכנז היא אל תלפיות תל שהכל פונים אליה. ושם בעלי תוספות היורדים בעומקה של הלכה. אשרי העם שלו ככה. ומשם עליתי אל ראש הר ההר ק"ק פוזנ"א המעטירה עטרת תפארת ישראל שם בעלי בינה שופעים מבריכה העליונה. שבח יקר גדולתם אין להמנה. הליכות עולם להם לומדים גפ"ת בכל השנה. וקיימתי בעצמי הרב' למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם שעל ידי החכמים הגדולים ומרוב פלפולם חריפתא תיפוק שמעתתא והיה סיבה ומקור שהעליתי על הנייר כל חדושים של גפ"ת לכמה מסכתות. וצפיתי שיי' יהיה בעזרי להביאן לדפוס לזכות רבים רק חשבתי דרכי על הראשונים אני מצטער שהמה גרם בניזקין לבחורים ודומיהן שאינם מבקשים ליתן לב לעיין בעיון שכלם איש ואיש בחכמתו ובינתו אשר חלק לו אלוה ממעל רק רואה כל מה דכתיב ומפורש לפניו. בכלל דבר הזה אנכי יושב בספק עד לאחר שאזכה בזכות יי' להוציא תחלה מכח לפועל חבורי הגדול על איסור והיתר להראות פלאות בעמים:
ועתה אהובי מורי ורבותיי בדבר הזה משכתי ידי לעת עתה לקיים מצות כבוד אב בראשונה אולי יקויים בי הברכה הכתובה בצדה למען יאריכון ימיך שבזכותו אבנה גם אנכי להוציא מחשבתי לתכלית. ופסוק כי בער אנכי מאיש וגו' הואיל ואתא לידן נימא מילתא כי קשה למה חלקן לשני בבות הול"ל כי בער אנכי מאיש ומאדם. וע"ק גבי איש מזכיר לשון בער וגבי אדם מזכיר לשון לא בינת. הגם לפי הגמ' דסנהדרין פ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע, ב) גבי דברי למואל מלך משא אר"י משום רשב"י מלמד שכפאתו אמו וכו' עד איכא דאמר' מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר. אמר רבי יצחק מנין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב (משלי ל, ב) כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב ביה (בראשית ט כ) ויחל נח איש האדמה. ולא בינת אדם לי זהו אדם הראשון. ופירש"י זה אדם הראשון שנכשל ביין ואני שתיתי יותר ונמצא משום הכי חלקן לשני בבות שקאי על נח ואדם. אך עדיין לא שבנו מטעותינו למה גבי נח מזכיר לשון בער וגבי אדם מזכיר ולא בינת וגו' ועוד למה הקדים נח לאדם שהיה הראשון. ונראה לתרץ כי לעיל מינה מסיק בגמרא (ע"א) ויחל נח איש האדמה א"ר חסדא א"ר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא אמר ר' זכאי אמר הקב"ה לא הייתם ללמוד מאדם שלא גרם לו אלא יין כמ"ד אותו אילן שאכל אדם גפן היה דתניא רבי מאיר אומר אותו איילן גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין. רבי יודא אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיא אומר תאנה היה בדבר שקלקלו בו נתקן שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלי תאנה וגו' ופירש"י בדבר שנתקלקלו מדת הקב"ה כן באזמל שהוא מכה הוא מרפא נס בתוך נס כו'. וכתבו התוספות על פירש"י ואין ענין זה לזה כלל אלא היינו כדאמרי במדרש רבה (ב"ר טו. ח) משל לבן מלך שקלקל עם אחת משפחותיו כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטרין שלו והיה מחזר על הפתחים של שפחותיו ולא היו מקבלין אותו אלא אותה שקלקלה עמה פתחה לו דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם מפרי האילן טרדו והוציאו חוץ לגן עדן והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו מה היו אומרים לו הא גנבא דגנב דעתא דברייה וכו' אבל התאנה ע"י שאכל ממנה פתחה לו דלתיה ע"כ. וק"ל איך מתורץ גם לפי התוס' שהביא מ"ר נשאר קשה אין ענין זה לזה. בשלמא גבי שפחות כשם שהקלקול תלוי בו כן תלוי בה. משא"כ גבי אילן הקלקול תלוי בו ולא באילן דותיא דמתניתא מסכת כריתות פ"ג (טז.) לא אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת כן הוא קשה בנידון דידן. וביותר יש תימא כי מה שתוספק סתרו פירש"י ופירשו ע"ד אחר באמת פירש"י שפי' על התורה מפרש הוא בהדיא הפירוש שפירשו התו' ע"ש הלא דבר הוא. ועוד קשה במדרש עצמו מה היו אומרים הא גנבא. מה כוונת המדרש בזה ומה היה קשה אם לא היו אומרים מאומה. והקרוב אלי לומר ע"ד הילקוט בספר ירמיה דף ס"ו (סוף רמז שטו) והביא בשם שוחר טוב א"ר סימון בשם רבי שמעון חסידא בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבו אבל לעתיד אבן מקיר תזעק נדה היא וכו'. והנה לפי המדרש הזה יתבאר שפיר שהוא דומה בדומה לבן מלך שקלקל עם השפחה הקלקלה תלוין בשניהם גם הוא באכילת אדם מן האילן הקלקול תלוי' בשניהם כי זהו ידוע קודם החטא היה הכל כמו שיהיה לעתיד לבא. וא"כ החטא תלוי באילן ג"כ היה לצווח כנגדו אל תגע בי ליקח הפרי ואפשר אם היה צווח כנגדו מנעו מהחטא. וא"כ דומה ממש לקלקול השפחה עם בן המלך וקבלה אותו ה"ה בזה האילן שגם הוא קלקל שלא גער בו ולכן פתח דלתו אניו. וכדי שלא יהיה תמוה בעיני העולם וכי פה היה לאילן לדבר מ"ה האריכו מה היו אומרים הא גנבא כו' ש"מ היה להם מציאות הדבור. ולפ"ז דברי רש"י נכונים הם ופירושו בחומש הוא מפרש ויתפרו עלי תאנה כו' אבל שאר העצים מנעום מליטול עליה' הוא מפרש ובגמרא רצה לפרש מה שפירש בחומש הוא מדברי המ"ר והוקשה לו הקושיא דלעיל הלא אין דומה זה לזה כי שמה שניהם קלקלול משא"כ באדם. ע"ז מסיק רש"י בגמרא בענין זה דומין נמי מכח שגם האילן חטא ולכן אמר שאילן חטא ולכן האילן הזה מתקנו והוא ממש כמד' הקב"ה בדבר שהוא מכ' הוא מרפ' כי האילן היה מכה אותו שלא מנעו מלחטוא הוא בעצמו היה מתקנו. ונמצא רש"י בחומש ובגמרא הכל למקום אחד הולך רק שמתרץ קושיא הנ"ל. ואין להקשות לדברי א"כ מה הקשו תוס' על רש"י די"ל כוונת התוס' להוציא מלב הטועים שלא יבינו פירש"י כפשוטה באזמל שהוא מכה וכו' כי על הפשוטה קשה ואין ענין זה לזה וכוונתם שדברי רש"י בנויים ע"פ מ"ר ויומתק שפיר ל' רש"י דמה שאומר באזמל שהוא מכה והשתא א"ש מה שאמר שלמה בער אנכי מאיש זה נח לפי פירש"י שהודה לדברי אמו על ששתה הרבה יין יותר מאדם וידוע שכרותו של נח מוזכר בהדיא במקרא (בראשית ט, כא) וישת נח וישכר ויתגל משא"כ שכרותו של אדם לא נכתב בהדיא וראיה שהרבה מ"ד פליגי אם גפן או חטה או תאנה היה. ויובן שפיר לשון כי בער אנכי מאיש זה נח הייתי בער ממש שאפילו מקרא לא למדתי וקראתי זהו פשיטא ומ"ה העמידו בראשונה ועל אדם אחר ולא בינת אדם לי שלא היה לי לב להבין שחטא של אדם היה ביין שלא יכלתי להבין האמת שקאי על היין וע"ז לא היה בינה לי להתבונן משא"כ נח מוזכר בהדיא כן נ"ל לפרש המקרא. ונחזור לעניינינו אע"פ שמנעתי את עצמי מלעשות הגהות בספר אדוני אבי ז"ל ודנתי בעצמי וכי חברותא עמו מ"מ יש כאן אומד הדעת שניחא ליה לאבי ז"ל בזה. ובפרט שראיתי שאדוני אבי ז"ל חולק כבוד לאביו הגאון מהר"ר אברהם שעפטלס שהעתיק כל ספר עמק הברכה בספרו כאשר ראה שאין בנמצא ונמצא ספר הזה הוא כליל וכלול מאב ובן ואני בן הבן ולמען יקויים (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק ויקרא שמי אצל שם אבותי אמרתי לגלות ג"כ דברי מוסרי' ואין למוכיח לייסר העם אם לא שמסבב המוסר מתוך ד"ת לכן התעוררתי בעזר האל יתברך לחבר הקדמה זו המדברת באיזה מוסרים כדי שיתקיים לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ואף שקצר לי המצא מהשתרע לכלול ענייני דרושים שלי בתוך הקדמה זו רק אפס קצהו תראו פה כי דרושים שלי ארוכים מארץ מדה ובפני עצמם יתמלא הספר על כל גדותיו. אך לכבוד המקום ב"ה ולכבוד אדוני אבי ז"ל חברתי הקדמה זו. ולא ידעתי על מה ליסדה. כי באם הייתי מעמידה על פרשה א' מפרשיות שבתורה היה קשה עלי הי מנייהו מפקית גם פן יחשדני הקורא שאנכי בר בי רב דחד פרשה. לכן אמרתי ובחרתי לי לילך בדרך מורי הגאון המופלג מהר"ר שלמה אפרים זלה"ה שחיבר ספר עמודי שש המדבר מענין עמודים כאלה. אמרתי לאחוז ג"כ ולהלפת באותן העמודים לדבר מהמה בתכלית הקצרה וקראתי שם הקדמה זו ווי העמודים על שם ששה עמודים אלה שהעולם עומד וקיים עליהם ובית מלכותו ממ"ה נכון ונשען עליהם והש"י יתן בלבנו לקיים עמודים אלו. ונזכה לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו. כבוד אומר כולו. אמן וכן יהי רצון:
פרק א
עמוד התורה
אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ו, כג)* כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. לכבוד אבי אדוני זלה"ה אשר העמיד יסוד ספרו על מקרא זה ועליו הולך וסיבב כל הספר אמרתי גם כן לפרשהו. כי קשה למה המשיל המצוה לנר ותורה לאור. הגם בגמרא דסוטה (כא, א) דרש רבי מנחם ברבי יוסי תלה הכתוב מצוה בנר ותורה באור מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ומה אור מאיר לעולם כו' אבל נ"ל לפרש כי מצינו קצת מצות נוהגים ביום ולא בלילה ויש מצות שנוהגים בלילה ולא ביום כדאיתא בריש מסכת פסחים (ב, א) גבי אור לארבע עשר מה אור רב הונא אמר נגהי ורב יודא אמר לילי והאריך בקושיות עד שמקשה ומשני אלה ה"ק קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצעותא דיממא וקריא רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצעותא דליליא ומצות דיממא ומצות דליליא מנה במסכת מגילה פ"ב (כ, ב) מה הן ע"ש. ובזה א"ש כי נר מצוה מה נר לפי שעה כי שרגא בטיהרא מה אהני. כן המצוה היא נוהגת לפי שעה השייכת ביום אינה נוהגת בלילה והנוהגת בלילה אינה נוהגת ביום אמנם התורה נוהגת בין ביום ובין בלילה כמו שאמר הכתוב (יהושע א, יח) והגית בו יומם ולילה משום הכי המשילה לאור כי אור יממא הוא וליליא נמי קרויה אור כמו שהאריך בריש מסכת פסחים משום הכי קאמר ותורה אור כי אור נופל על היום ועל הלילה לכן המשיל לו התורה הנוהגת גם ביום ובלילה. ועל דרך זה נראה לי לפרש פסוק בישעיה סימן ה' (יט)* הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר. והנה פשוטה של פסוק הוא שהנביא הוכיח את ישראל שהולכים מדרך הטוב לדרך הרע. וקשה למה הוכיחן בג' לשונות אלו טוב לרע אור לחושך מתוק למר הלא הכל למקום אחד הולך ונראה לי לפרש על דרך מדרש רבה פרשת בראשית (ב"ר ב, ז) מסיק רבי אבהו אמר מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים כו'. תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים. ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדקים. אבל איני יודע באיזה מהן חפץ אם במעשה של צדיקים ואם במעשה של רשעים כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ כו'. ובזה יובן הפסוק שפיר כי ג' חלוקי מלות שונות אלו ג' עניינים הם. בתחלה הוכיחם הנביא כפשוטה ואמר הוי האומרים טוב לרע וגו' כי דור תהפוכות המה מהפכים דרך הטוב לדרך הרע ובחלוקה שנייה ביקש לפרש פן יאמרו מאן מוכח שהקב"ה חפץ בדרך הטוב יותר מדרך הרע. דלמא חפץ יותר במעשיהם של רשעים וראיה זו שהביא המדרש מן פסוק וירא אלהים את האור כי טוב ש"מ שחפץ במעשיהם של צדיקים הנרמז במלת אור כי טוב מפרישם הם ואומרים האי אור לילה וחושך הוא ומהפכים הפסוק ואומרים שיותר חפץ הקב"ה במעשיהם של רשעים על זה הוכיחם הנביא ואמר שמים אור לחושך ר"ל שדורשים ושמים מלא אור כי טוב לחושך כי טוב וחושך נחשב להם לאור. ובחלוקה הג' רמז ענין אחר כמו שמסיק בתנחומא פרשת בראשית (פ"ז) והאריך שם אם יצר הרע טוב הוא או רע הוא. ותוך ביאור דבריו ז"ל ואם תאמר אין אדם יכול לשמור עצמו מיצר הרע אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע. ומה תינוק בן חמשה וששה שנים אינו חוטא אלא מבן עשרה שנים ואילך ואז הוא מגדל יצר הרע א"כ תינוק היית ולא חטאת נגדלת וחטאת וכמה דברים קשים בעולם יותר מיצר הרע ומרים ממנו ואתם ממתקין אותו אין לך מר מן התורמוס ואת שוקד לשלקו ולהמתיקו במים ז' פעמים עד שהוא מתוק וכן חרדל וכו' יצר הרע המסור בידך על אחת כמה וכמה שתכריחו מרעה לטובה ולפי זה יובן חלוקה הג'. לאחר שהוכיחם שאוחזים בדרך הרע ושמים אור לחשך ומפרשים הפסוק אור כי טוב ליליא הוא. חזר הנביא להוכיחם ולהודיע פן יאמרו מבלתי יכולת להם שיטיבו מעשיהם מפני יצר הרע השוכן בקרבם על זה אמר שמים מר למתוק ר"ל התורמסים והחרדל שהם מרים מאוד מאוד ובכל זאת שמים למתוק בתחבולתם ויצר הרע המסור בידם ויכולין להמתיקו בקלות שמים למר מפני חטאם ונמצא שאין להם תירוץ בעולם על שפרשו מדרך הטוב לדרך הרע מכח חלוקי עניינים האלו:
ובגמרא* בשבת פרק במה מדליקין (כג, ב) אמר רב הונא הרגיל בנר הוין לו בנים תלמידי חכמים ופרש"י דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה בשבת ונר חנוכה בא אור דתורה וקשה לפירושו שמפרש שקאי על שני מיני נרות הל"ל במקרא כי נרות מצוה בלשון רבים למה אמר בלשון יחיד עוד מסיק שם בגמרא* רב הונא דהוי רגיל חליף ותנא אפתחא דרבי אבין נגרא. חזי דהוי רגיל בשרגא טובא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין. רב חסדא הוי רגיל דהוי חליף ותנא אפתחא דבי נששא דרב שובי חזא דהוי רגילה בשרגא טובא אמר גברא רבא נפיק מהכא נפק מינייהו רב שזבי ופרש"י חליף ותני עובר ושונה כלומר עובר תמיד וצריך עיון מה כוונת די כלומר עובר תמיד וכי לא סגיא אם היה עובר פעם אחד ושונה פעם א' ועוד התוספות כתבו שמה ה"ג חזא דהוו רגילי בשרגא פי' הבעל והאשה לכך אמר תרי גברי רברבא נפקי מינייהו ולקמן אמר הוא דהוי רגילה האשה לבדה לכך אמר דנפיק חד גברא רבה בזכותה. וקשה לי מאחר שכוונת התוספות בההוא גירסא שהוקשה להם למה במעשה הראשון תרי גברי רברבא נפקא ובמעשה שנייה רק חד גברא רבה. מ"ה גורסין רגילי ואם כן מה מורה האריכות לשון שנקטו בדבריהם ה"ג חזי דהוי רגילי מלת חזי ל"ל ה"ג רגילי הל"ל. כדי ליישב הענין אפרש מה שכתב * הטור א"ח סימן רס"ג ויהא זהיר לעשות נר יפה דאמר רב הונא הרגיל בנר הוין לו בנים תלמידי חכמים ויש מכוונים לעשות שתי פתילות א' כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אחד האיש ואחד האשה בכל מקום שידליקו והנשים מוזהרות ביותר כדאיתא במדרש מפני שהיא כבתה נרו של עולם פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון. והרמב"ם ז"ל (פ"ה משבת ה"ג) נתן טעם לדבר מפני שמצויה בבית ועוסקת בצרכי בית כו' ע"ש והלשין מגומגם במה שאמר והרמב"ם נתן טעם הלא המדרש גם כן נתן טעם כך הוה ליה למימר והרמב"ם נתן טעם אחר. ועוד קשה זה הוא כיודא ועוד לקרא בתחלה הביא הטעם מן האמורא ואחר כך הביא טעם מן הרמב"ם ונראה לי דבלאו הכי קשה לי על הטור שמביא המדרש הטעם מה שהאשה מחוייבת בנרות משום שכבתה נרו של עולם ואיך כתב הוא הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים ולומד ממעשה דרב הונא שזכות אשה בהדלקת נרות יוצא ממנה בן תלמוד חכם. ותימה הוא כי מצינו* במדרש שוחר טוב מזמור ע"ו שאלו תלמידיו לרבי טרפון ביבנה מפני מה זכה יהודה למלכות אמר להו מפני שהודה במעשה תמר א"ל דיו להודאה שמכפר על הביאה. א"ל מפני שאמר (בראשית לז, כו) מה בצע כי נהרוג וגומר א"ל דיו להצלה שמכפר על המכירה. אמר ליה על ידי שאמר (בראשית מד, לג) ישב עבדיך תחת הנער וגומר ואם כן הרי לך לפניך איזה פעולה שפועל האדם לכפרת חטאו אין מה ראוי שפעולה זו יגרום לו טובה וזכות כי די לו שמכפרת על חטאו ואם כן תימה גדולה על הטור שהביא המדרש אשה שמדלקת נרות זכתה להוליד בן תלמיד חכם. הלא הדלקת נרות הוא על שכבתה נרו של אדם הראשון ודי בהדלקה זו לכפר על שפיכות דמים של אדם הראשון ועל כרחינו צריכין אנו לתרץ מה שכתב הטור שצריכה לשתי נרות למה זה להרבות בנרות כי לפי הטעם ששפכה דמו של אדם הראשון סגיא בנר אחד ולמה בשתי נרות אלא באמת זהו מצוה יתירה שהוא כנגד שמור ומאחר שנר זה אינו בא לכפרת דמו של אדם הראשון רק הוא לשם מצוה. לכן הזכות גורם מי שזהיר בו לבן תלמיד חכם. ועל כן אחר שהביא הטור ויש מכוונים לעשות שתי פתילות והנשים מוזהרות ביותר מביא הטעם בשם המדרש שהיא כבתה נרו וכו'. והוקשה לו קושיא שהקשתי דיו שתכפר וכו' כדלעיל ואין לתרץ באופן אחר אלא כאשר תרצתי שהנר השנייה גורמת זכות זה. ועל זה הוקשה לו למה מוזהרת האשה ביותר על נר השני מבאיש כי בנר השני לא שייך הטעם היא כבתה כו' מ"ש אמר והרמב"ם נתן טעם ולא אמר טעם אחר. כי לא נותן רק טעם אחד למה האשה מוזהרת על שתי נרות ואמר מכח שהיא מצויה בבית וטעם המדרש אינו מפרש זה. והשתא יומתק שפיר לשון רש"י בגמרא במה שפירש חליף ותני עובר ושב כלומר עובר תמיד מה קשה ליה במה שאמר כלומר הענין הוא כי הא דאיתא במהרי"ל חדש נשאל למהרי"ל אשה דמתשלה ולא הדליקה נר שבת והורה לה שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה ממה שהיא רגילה עד ומתי שאירע תענית תתודה על זה ע"ש וזה ביקש רש"י להודיע אם היה עובר ושונה אזי הוי אמינא מעשה היה השהיה חליף שני פעמים אם כן לא היה יכול לומר תרין גברי רברבי נפקי מהרא דלמא מה שהיו רגילין בשרגא טובא היה עבור זה שכמה פעמים לא היו נזהרין בהדלקת נרות משום הכי הוסיפו נרות לאחר זה ואם כן דין שתכפר על העבירה שלא היו זהירים בהדלקת נרות ולמה יזכה לבני ת"ח. על זה מסיק רש"י כלומר עובר ושב תמיד מלת תמיד מורה על רבוי וראה שהיו נזהרים במאוד בהדלקת נר שבת לחבב תמיד המצוה ולכן אמר תרין גברי רברבי נפקי וכו'. וגם לזה כוונו התוס' בלשונם ה"ג חזא דהוי רגילי בשרגא טובא כאלו אמר שנתן עין השגחתו בראייה מוחזקת וחזא שהדלקת נרות טובא אלו לא היו לכפרת נפש על שלא היו זהירין בהדלקת נרות רק לכבוד השם יתברך כן נ"ל לישב הטור והגמרא. ומדויק שפיר הלשון כי נר מצוה שפירש"י על ידי נר מצוה זכתה שתוליד בן תלמיד חכם. כי הנר ההיא שמדלקת על החיוב מפני שכבתה נרו של עולם לא אקרי נר מצוה כי הוא בא לכפרת נפשה רק הנר הנוספת לשם מצוה קרוי נר מצוה.* פירוש אחר על כי נר מצוה ותורה אור למה קרא למצוה נר. ואקדים מה שפירש"י בפרשת נח (ז, א)* הטהורה שעתידין להיות טהורה למדנו שלמד נח תורה. פי' הרב הגדול בעל גור אריה דאם לא כן מנא ידע. והקשה ממה דאמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נט, א) בן נח שלמד תורה חייב מיתה ותי' היינו לאחר שנתנה התורה לישראל אבל קודם מתן תורה מותר לו ללמוד והקשה עליו הגאון מהר"מ יפה לגבי בן נח אין לו לחלק בין קודם מתן תורה ולאחר מתן תורה שאין שייך לחלק בזה אלא בישראל שהותר או נאסר לנו אח"כ מה שאין כן גבי דידהו. והוא תירץ שנת מהול היה שנולד מהול והוי כגר שנימול ומותר ללמוד תורה ואיסור ללמוד תורה לגוי משום שהוא ערל ע"ש ולפי תרוצו יש לי לפרש זה המקרא וע"ד שמסיק בסנהדרין פאד"מ (לב, ב) אור הנר בברור חיל. וכתבו התוספות מכאן שמדליקין נרות בשעת המילה. ונמצא יובן המקרא כי נר מצוה פירוש אותה המצוה שצריכה לנר זהו המילה לזה הוא ותורה אור ר"ל התורה אור לו שרשות לו ללמוד תורה אבל מה אעשה שמהר"ם יפה סותר דברי עצמו משם בן נח דכתיב (תולדות כה, כב) ותלך לדרוש את יי' שהלכה למדרשו של שם וכן באברהם (תולדות כו, ה) עקב אשר שמע בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי קודם שנימול וא"כ הקושיא נשאר במקומה. ואני אומר דאפילו צחצחות קושיא אין כאן. רק אקדים ביאור גמ' בחולין פ' אלו טרפות (נז, ב). אמרו עליו על ר' שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה מאי עסקן אמר רב משרשיה דכתיב (משלי ו, ו) לך אלא נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אמר אויל ואתמי' כו' ע"ש וכתבו התוספות אע"ג דבכהאי גוונא קחשיב בהמוכר הספינה מלגלג (ב"ב עה, א), גבי ההוא תלמידא דא"ל רבי יוחנן אם לא ראית לא האמנת ותרצו שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה המלך ע"ה דבר הזה ובאמת תירוץ של התוספות דחיקא הוא כי מה צריך לבירור הלא כל דברי שלמה המלך ע"ה דבר הזה ובאמת תירוץ של התוספות דחיקא הוא כי מה צריך לבירור הלא כל דברי שלמה המלך ע"ה ברוח הקודש נאמרים ונראה לי דאין מקום לקושית תוספות כלל וכלל כי הכא שאני דכתיב לך אל נמלה עצל שמצייהו לילך אל הנמלה מולראות דיניה. נמצא רבי שמעון בן חלפתא עשה ככל אשר צוהו שלמה המלך ע"ה. כן הוא בנדון דידן בשעה שאמר הקב"ה לנח קח לך מן הבהמה הטהורה מנא ליה לידע אם לא שנתן לו רשות ללמוד תורה* ע"א על מה שהתורה נקראת אור ידוע כי גדול מעלת התורה שהעולם נברא בזכותה כמו שהביא רש"י ריש פרשת בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ואף שרש"י פי' גם כן בשביל ישראל שנקראו ראשית אין סותרות זו את זו כי התורה שייך דוקא לישראל ולא לאמות העולם כי כיתי שלומד תורה חייב מיתה הגם רבי ברכיה דאמר (ב"ר א, ד) שם איתא רב הונא בזכות ג' דברים העולם עומד בזכות חלה בזכות מעשר בזכות ביכורים גם הוא אינו סותר המאמר שבשביל תורה נברא העולם. כי חלה וביכורים הם מתנות כהונה ואין נותנין מתנות כהונה אלא לבעלי תורה כמו שמסיק (בחולין) פרק הזרוע דף ק"ו אר"ש אמר רבי יונתן מניין שאין נותנין מתנות כהונה לעם הארץ שנאמר (דה"ב לא, ד) ויאמר לעם ליושבי ירושלים וגו' כל המחזיק בתורת י"י יש לו מנה כו'. גם משנה שלימה בידנו סוף בכורים (ג, יב), רבי יודא אומר אין נותנין אלא בטובה ופירושו הכי אין הכהן יכול ליתן ביכורים אלא לכהן חבר ע"ש. מתנות כהונה שייכים לבעל תורה דוקא. וה"ה במעשר בפסיקתא עשר תעשר (עי' תוס' ב"ב כא, א דקה כי) מסיק שם שגדול מעשר המביא לידי תלמוד תורה שנאמר (דברים יד, כב) עשר תעשר וכתיב (שם כג) למען תלמד וגו'. ונמצא חלה ובכורים ומעשר אין נותנין כ"א לבעלי תורה. גם לפירש"י שמסיק ואם באת לדורשו כפשוטו כך פרשיהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור וגומר עד כמו בראשית ברוא ודומה (הושע א, ב) תחלת דבר יי בהושע כלומר תחילת דבורו של הקב"ה בהושע גם זה אינו סותר דבריו הראשונים שדבר בשביל התורה שנקרא ראשית אך צריך ביאור וקרוב לענין זה עוררני בעל ספר ע"מ מה שנותן הכלל בלמוד התלמוד בכל מקום שמסיק שם בגמרא* ס"ד ולבסוף נופל הזהיר לומר שלא יבין המבין שהאי ס"ד הוא שקר וראיה אחר הפילפול נופל מסברתו הראשונה ונמצא ח"ו יהיה כ' איזה שקר בגמ' והזהיר לומר כל ס"ד הוא האמת כשבא אח"כ אל האמת אז יבין למפרע הס"ד רק שמפלפל לא ידע האמת בס"ד והראה לנו מקום* האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא בלא מצות בלא מצות ס"ד אלא ערום בלא אותו מצוה (מגילה לב, א). ולפי הנראה מה שאומר ברישא נופל מסברת נקבר ערום אמנם לא כן רק האריך כי כל אדם שעושה מצות לאחר מותו נעשה לבוש לנשמה בסוד חלוקא דרבנן. והנה תחילה הבין האי ערום פירוש בלא תכריכין והקשה ס"ד ומשני באיזה ערום מדבר בלא מצות מן המלבושין שנעשו מהמצות. והנה עדיין לא ידע תוך הפשט והקשה בלא מצות ס"ד וכי משום שלא נזהר במצוה אחת משום הכי יהא נקבר כמי שאינו עושה מצות ומשני בלא אותו מצוה ור"ל כשמבזה אותו המצוה ואוחז ס"ת ערום א"כ מבזה כל המצות כי כל המצות כתובין בספר תורה ונמצא לפי האמת ע"י שאינו מקיים אותה מצוה יוצדק בלא כל המצות ובדין שיקבר ערום ממש* ולפי דרכי למדתי ממנו ביאור גמרא (יבמות קט, ב) כל האומר אין לו תורה אין לו תורה ופריך פשיטא אלא האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה הא נמי פשיטא אלא האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו. וגם כן ביארתי שלפי האמת יצדק ראש דבריו האומר אין לו תורה ע"ד גמרא דמכות (כג, ב), דרש (ר' שמלאי) תרי"ג מצות כו' שנאמר (דברים לג ד) תורה צוה לנו ופריך תורה תרי"א הוא ומשני אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ולפי זה מבואר הוא שאמר ברישא האומר אין לו תורה אין לו תורה איירי לפי המסקנא בזה לשון שאין תורה כלל רק כך אומר אין לו אלא תורה ר"ל שאומר שלא יקיים מצות יותר ממנין תורה דהיינו תרי"א ולא תרי"ג ונמצא שמבטל שני מצות מתרי"ג מצות א"כ אין לו תורה כלל כי הי מנייהו מפקת נמצא זה הגדם והסיבה שיבטל כל המצות מפני שיאמר על כל ב' מצות הם ממועטין ממנין תורה ונמצא אף שאומר אין לו אלא תורה שמודה אמנין תורה תרי"א אז אפילו תורה אין לו כי היום יבטל אלו שני מצות ולמחר שני מצות אחרות ויאמר אלו לא בכלל ונמצא כל התורה בטלה. ולכן לפי המסקנא שמפרש שאיירי באומר אין לו אלא תורה אז מבין מה שקאמר ברישא האומר אין לו תורה ר"ל ע"י אין לו אלא תורה אז יאמרו אין לו תורה ודומה למה שמסיק באולו טרפות (חולין נו, א) גבי* תני לוי קרום ס"ד אלא שקרמו רך ופרש"י מתוך שקרמו רך עתיד להנקב כן הכא נמי במה שאומר האומר אין לו תורה לא איירי כפשוטה רק הוא אומר אין לו אלא תורה ואז ממש כאומר אין לו תורה וכן פרשתי במסכת ברכות (יג, ב) א"ר נתן בר מר עוקבא א"ר יודא* על לבבך בעמידה על לבבך ס"ד אלא עד על לבבך בעמידה ופירשתי שהס"ד והמסקנא אמת הם ע"ד גמרא בעירובין (נג, א) אמר רב יודא אמר רב בני יודע מתוך שהקפידו על לשונם ומתנחו להו סימנים נתקיים תלמודן בידן בני גלילא וכו' וכן מצינו בא"ט דף ס"ב נותן כמה סימנין לדינין שיזכור בהם א"ר רב פפא תרנגולא דאגמא אסורא תרנוגולתא דאגמא שריא וסימנך עמוני ולא עמונית מזיג חמרא אסורה בת מזג חמרא שרי וסימנך יפה כח הבן מכח האב והרבה סימנים שנותן שם על הדינים כדי לזכור הדינים כן הוא בנ"ד לפי מאמר רבותינו ז"ל הליכה קשה לעינים וישובה קשה לתחתוניות עמידה קשה ללב והנה מתחלה נותן סימן לזכור הדין אף בהליכתו וקורא קריאת שמע שצריך לעמוד עד על לבבך. הניח לסימן תחלה על לבבך בעמידה מכח שעמידה קשה ללב יזכור הדין שעד על לבבך יהיה בעמידה רק המקשן לא הבין ופריך ס"ד וגילה לו עד על לבבך בעמידה ויש מקומות רבים שפירשתי כן והנה אמרתי* ג"כ להעלות על ספר ולגלות איזה עניינים של למוד דהיינו כל מקום שהפסוק נדרש על עניינים אחרים יש להבין ולהשכיל שהדרש לא יסתור הפשט אדרבה הדרש יכריח הפשוטה. ובזה יובן לשון רש"י בפרשת בראשית שכתב בשביל התורה שנקראת ראשית כו'. וכתב ואם באת לדורשו כפשוטו וכו' וקשה ואם לפרשו כפשוטו הל"ל. אלא רמז שהדרש יכריח הפשט אפילו באם הדרש לא יהיה כפשוטו* וע"י זה ראיתי לפרש גמרא פרק במה אשה (שבת סג, א) אמתניתין לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת וכו'. ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. מסיק בגמרא אמר ליה אבי' לרב דימי ואמרי ליה לרב אויא מ"ט דר"א אמר תכשיטין הן לו דכתיב (תהלים מה, צ) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך א"ל רב כהנה למר בריה דרבינא יהא בדברי תורה כתיב. א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו אמר רב כהנא כד הוינא בר תמניא סרי שנין והוי גמירנא לכולא תלמודא ולא הוי ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופריך השתא מה קמ"ל דליגמר והדר ליסבר פירש"י לגדוס שמעתיה מרביה ואע"ג דלא ידע לכולי טעמי והדר ליסבר דהוי קשה לב כהנא ולא הוי ידע האי טעמא ע"ש והנה כאשר ראיתי כן תמהתי מאי חידוש הוא זה דאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כי מפורסם הוא בכמה מקומות בתלמודא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן מסיק ביבמות דף כ"ד (ע"א) אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתא גזירה שוה אפיקתיה מפשטא לגמרי וא"כ מה חידוש רב כהנא. ועוד קשה בגמרא דע"ז (יט, א) איתא לעולם לגרוס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהלים קיט, כ) גרסה נפשו לתאוה. וא"כ מה חידש בזה דליגמר והדר ליסבר. על כן נ"ל דהכי פירשו שכוונתו הוא להודיע הגם שמקרא אחר יוצא לכמה טעמים מכל מקום כולהו טעמי אין יוצאין מידי פשוטו. והכל למקום הפשוטה יוצאים רק שיראה שהדרש יכריח הפשוטה. וענין זה חידש רב כהנא פה במה שהקשה לו והא האי קרא חגור חרבך בדברי תורה איירי ומשני לו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שהדרש ממקרא חגור חרבך נדרש על גאותו של אדם וזה יכריח הפשט. וע"ד גמרא דיבמות (סג, ב), אמר רבא בא וראה כמה טובה אשה טובה דכתיב (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב אי בגוה משקעי קרא כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה. ואם בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שנמשלה בה התורה ע"ש. וזהו שגילה הדרש חגור חרבך וגו' הודך והדרך. הגם שהמקרא איירי בד"ת מ"מ כמה נאה ויאה חרב של גבור שהתורה נמשל בה אז יראה שחרבך הוא הודך והדרך. וא"כ ענין גדול חידש פה רב כהנא ולימד אותנו שבכל מקום בתלמוד ילמד הלומד שהפשוטה והדרש הכל ענין א' הוא. דבעבור זה שכבו' הוא הדבר הזה שהיה למשל. אמרתי לפרש מה שהביא הטור אורח חיים סימן תר"ף בשם הירושלמי דמגילה וזה לשונו צריך שיאמר ארור המן וברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל העכו"ם וברוכים כל ישראל א"ר פנחס וצריך שיאמר* וגם חרבונה זכור לטוב למה יאמר מלת גם גבי חרבונה. ונ"ל על דרך הגמרא (ירושלמי כלאים ט, ג) ומדרש רבה פרשת ויחי. רבינו חשש י"ג שנים בשנו היה כו' כעס רבינו על רבי חייא הגדול נכנס אליה זכור לטוב אצל רבינו בדמותו של רבי חייא ונתן ידו על שנו ומיד נתרפא למחר נכנס רבי חייא אצלו א"ל רבי אותו שינך מה היא עשויה אמר משעה שנתת ידך עליה נתרפא כו'. ידע רבינו שאליהו זכר לטוב היה אותה שעה התחיל לנהוג כבוד ברבי חייא. ובמהרי"ל בהלכות פורים הביא בשם מהר"י סג"ל חרבונה הוא היה אליהו לפיכך אצו אומרים חרבונה זכור לטוב משום דזכור לטוב הוא אליהו. ובזה אתי שפיר מימרא דרב פפא וצריך שיאמר וגם חרבונה ממ"נ אם חרבונה הוא אליהו מה טוב. ואם חרבונה ממש הוא מ"מ מאחר שנדמה צורתו לחרבונה כמה טוב היה חרבונה שאליהו נדמה בצורתו. לכן אמר וגם חרבונה הגם שהוא חרבונה כפשוטו מכל מקום זכור לטוב. ונחזור לענינינו בראשית הדרש בשביל התורה שנקראת ראשית וכן מה שאמר ואם באת לדורשו כפשוטו כמו בראשית ברוא מה היה ויאמר אלהים יהי אור אינם סותרים את זה. כי בלאו הכי קשה מה הוצרך לומר בראשית ברוא והיה ויאמר אלהים יהי אור בראשונה. כי לפי סדר הפרשה עין בעין יראה הסדרן של מעשה בראשית אלא המקרא בעצמו נתן טעם למה היה בריאת אור בראשונה משום שכמה גדול כח האור שהתורה משולה בו. כמה שאמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור. ונמצא הדרש בראשית התורה על התורה זהו פשוטו כי הפשוטה והדרש הכל אחד הוא. והפסוק מה שהביא ראיה ממקרא (הושע א, ב)* תחלת דבר י"י בהושע אפרש כי יש פלוגתא בפסחים פרק האשה (פז, א) תחלת דבר יי' בהושע וכי עם הושע דבר תחלה והלא ממשה עד הושע היו כמה נביאים א"ר יוחנן תחלה לארבע נביאים שנתנבאו באותו פרק ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה. ומשום הכי תחלת דבורו של הושע היה ויאמר יי קח לך אשת זנונים. וקשה לי הניחא לרבי יוחנן כי ד' שהיו באותו הפרק דבר עמו ראשון. משא"כ למ"ד תחלת דבורו. אכ בכל נביא היה לעמוד תחלת דבורו של ה' כו' להודיע איזה היה דבור ראשון. ונ"ל לתרץ על דרך הגמרא דפרק במה בהמה (שבת נה, א) מסיק שם* מאימתי תמה זכות אבות אמר רב מימות הושע בן בארי שנאמר (הושע ב, יב) אגלה את נבלותם לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי ופירש"י שאין עוד להם זכות אבות כו' ושמואל אמר מימות חזאל כו' ע"ש באריכות. ועוד צריך שתדע בפסחים (פז, א) מסיק בגמרא אמר הקב"ה להושע בני חטאו היה לו לומר בניך בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב לא די שלא אמר כך אלא אמר העבירם באומה אחרת אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אמר ליה קח לך אשה זונה כו' יש לי בנים הימנה כו' כך ישראל שהם בני בני בחוני הם כו'. והנה המקרא סובב והולך אליבא דרב דאמר תמה זכות אבות מן הושע בן בארי. והוקשה להמקשא א"כ כביכול למה כעס הקב"ה עליו ואמר לו קח לך אשה זונה כו'. כדי שיאמר לו אח"כ מה אשתך היא זונה ובניך אין אתה יודע אם ממך יצאו כו' מה חרי האף הגדול הזה על הושע מה היה לו להושע לעשות כי לא היה יכול לומר גלגל רחמיך עליהם כי הם בני אברהם יצחק ויעקב כאשר ששמע הנבואה שתמה זכות אבות והיאך היה יכול לומר כן. על זה בא הנביא כמתרץ הקושיא ואמר תחלת דבר יי' בהושע ויאמר יי' קח לך אשת זנונים וגומר זה היא תחילת הדבור שדבר יי' עמו ופסוק ואיש לא יצילנה מידי הוא בסימן שני לאחריו. ולזה הקדים שזה היה הויכוח תחילה וכל מעשה יי באמת ובצדק לכן נתמלא עברה עליו ולחזק ולאמץ ענין של הדרש והפשט שיהיו לאחדים אמרתי לפרש סוגיא דשמעתתא בפרק קמא דחולין (ה, ב), א"ר חנן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רב יהושע בן לוי משמיה דבר קפרא. רבן גמליאל ובית דינו* נמנו על שחיטת כותי ואסרוהו כו' קבלה מיניה רבי זירא אז לא. תא שמע דאמר רב נחמן בר יצחק אמר רב אני ראיתי שאכל רבי יוחנן משחיטת כותי ואף רבי אסי אכל משחיטת כותי ותהי בה רבי זירא ולא שמיעא להו ואי שמיעא הוי מקבלי אז דילמא שמיעא ולא קבלי הדר פשט לנפשיה מסתרבא דשמעא להו ולא קבלו דאי הוי שמיעא והוי מקבלו היכ' מסתייא מילתא למיכל איסורא. השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תחלה על ידן צדיקים עצמן לא כ"ש כו'. ומאי טעמא גזרו זה רבנן כי הא דרבי שמעון בן אליעזר שדריה רבי מאיר לאתויה תמרי מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ליה ושמת סכין בלעויך אם בעל נפש אתה הלך רבי שמעון בן אליעזר וסיפר דברים לפני רבי מאיר וגזר עליהן מאי טעמא אמר רבי נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו בהר גריזים ורבי מאיר חייש למיעוטא ורבן גמליאל ובית דינו כרבי מאיר סבירא להו. פשטא דקרא במאי כתיב בתלמיד היושב לפני רבו תני ר' חייא (שם א) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה אם יודע תלמיד ברבו שיחזור לו טעם בין ואם לאו תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה פרוש. עוד שמה מעשה רבי יצחק בן יוסף שדריה רבי אבהו לאתויה תמרי מביא כותאי וכו' הלך רבי אבהו וסיפר דברים לפני רבי אמי ורבי אסי ועשאוהו נכרים במורים מאי נכרים גמורים אמר ר"נ בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות פירוש בגמרא וברש"י על נכון. וקשה מה כוונת הגמרא על מעשה ראשונה דההוא סבא ושמת סכין בלועיך פירש"י התחזק על יצרך שלא תקנה חמרא מכותאי. ומה כוונת הגמרא פשטא דקרא במה הוא על תלמיד לרבו ואם כן הוא דפשטא דקרא הוא בתלמיד היושב לפני רבו. מנא הוה ליה להבין שלא יקנה הוין מכותאי. ונראה לי דהכי פירושו כי רש"י פירש שם ותהי רבי זירא לא שמיעא להו כו'. הנה תהי בלבו ואתמה מה שאכלי וכו'. וקשה למה היה כמשתומם והעלה על לבו כמתמיה על זה. והלא היה לו לשאול את רבי נחמן בר יצחק אם הוא ידע ששמעו ולא קבלו אז לא שמעו כו' מאחר שרב נחמן בר יצחק אמר הלכה למעשה משמיה בודאי שאול אותו בשעה שראה אותו שאכל למה זה ועל מה זה הוא אוכל משחיטת כותאי אלא הענין הוא כי רבי זירא הבין מתוך דברי רב נחמן בר יצחק שלא יהיה לו לב להשיב באם היה שואל אותו אם ידע ששמעו ולא קבלו כו' והיה מתירא פן ואולי יתבייש רב נחמן בר יצחק על שלא ידע להשיב. וקיים רבי זירא בעצמו קרא זה אם בעל נפש אתה בין וכו' והרהר בלבו' קושיא זו ולא הוציאה משפתיו. ואין לתמוה היאך הבין רבי זירא זה שלא ידע רב נחמן להשיב לו. זה הוא מדוייק בגמרא בענין זה דאיתא שם מאי טעמא גזרו על הכותיים והשיב רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו בהר גריזים ולכן רבן גמליאל ובית דינו סבירין כמותו. וכן במעשה שנייה שרבי אמי ורבי אסי גזרו ועשו אותן נכרים גמורים מאי נכרים גמורים ואמר רב נחמן בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות. אם כן ידע רב נחמן בר יצחק הטעם של רבן גמליאל ובית דינו והטעם של רבי אסי שגזר עליהם ועשה אותן נכרים גמורים. ומזה הבין ר' זירא שע"כ. לא סבירא ליה לרב נחמן בר יצחק. הסברא זו דשמיעא ולא קבלו דאי לא שמיעא ואי הוי שמיעא הוי מקבלי השתא בהמתן של צדיקים כו' כי באם סבירה ליה סברא זו דהשתא בהמתן של צדיקים כו' היה קשה עליו שאמר בגמרא רב נחמן בר יצחק אמר אף רבי אסי אכיל. ומזה הוקשה לרבי זירא על רב נחמן שע"כ לא ס"ל הסברא של השתא בהמתן של צדיקים וכו' דאם איתא דסבירא ליה לרב נחמן האי סברא. קשה עליו מאחר שהוא ידע מעשה דלקמן הכי יצחק בר יוסף שדריה רבי אבהו לאתוי תמרי מבי כותאי כו' ולא זזו משם עד שעשאו נכרים גמורים. ואמר רב נחמיה רב יצחק לבטל רשות וליתן רשות. והנה היה ידוע לו שכל כך נעשו לנכרים גמורים אם כן הוקשה לרבי זירא על רבי נחמן איך הבין הוא שרבי אסי אכיל תחלה משחיטת כותי ואף רבי יוחנן מאחר שהקב"ה יודע עתידות שלסוף יעשו אותם לנכרים גמורים רק הם בעצמם לא ידעו עד לסוף אם כן איך הכשילם הקב"ה לאכול משחיטתם אף שהם לא ידעו מכל מקום כלפי שמיא גלייא. אלא ודאי הבין בו שלא סבירא ליה סברא זו השתא בהמתן של צדיקים וכו'. ואין להקשות לרבי זירא בעצמו דסבירא ליה סברות השתא בהמתן של צדיקים כו' איך הכשילם הקב"ה לאכול שחיטת כותי והלא ידע מעשה דרב אסי שעשאו לנכרים גמורים. יש לומר בשלמא לר' זירא לא קשה מידי כי אף שעשאו נכרים גמורים מכל מקום לא ידע שנעשו נכרים גמורים מצד הדין לבטל רשות וליתן רשות וכדתניא (עירובין סט, ב) ישראל מומר משמר שבתו בשוק ומבטל רשות. רק בקעה מצאו כי לא היה בעלי תורה והחמירו עליהם כמו שמצינו גבי בני בשכר שנאסרו להם כמה דברים הגם שהוא לא מצד הדין מאחר שלא היו בני תורה ע"ש בשבת פרק אין תולין (קלט, א), מה שאין כן רב נחמן דסבירא ליה שהם נכרים גמורים ומעיד דין של שבת על זה לבטל רשות וליתן רשות וכו' ואם כן מצד הדין הם נכרים גמורים מ"ה קשה לרבי זירא על דעת רב נחמן היאך אכלו משחיטתם ואיך הכשילם הקב"ה השתא בהמתן של צדיקים וכו'. אלא וודאי לא סבירא ליה לר' נחמן סברת השתא בהמתן של צדיקים וכו' לכן ירא רבי זירא לשאל את רב נחמן אם ידע דברי ר"ג ובית דינו שנמנו על שחיטת כותי וכו' ורבן גמליאל ובית דינו כרבי מאירן סבירא להוט דמצאו דמות יונה על הר גריזים. ואם כן אסורים מצד הדין ואז לא יכול לפשוט אם קבלו או לא קבלו כי אין לו סברא מוכרה על זה. כי ע"כ לא סבירא ליה לרב נחמן הסברא השתא בהמתן של צדיקים וכו'. לכן לא רצה רבי זירא לשאל לרב נחמן מאחר שהבין בו שלא יהיה לו לב להשיב משום הכי פירש"י מתמיה בלבו כדי שלא להכלימו ועל זה קאי הגמרא פשטא דקרא במה כתיב בתלמיד היושב לפני רבו. אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר כו' להורות לנו שרבי זירא לא רצה לשאל את רב נחמן קושיא זו כי היה יודע שאינו יודע להחזיר לו לכן תהי בלבו ע"כ. ולפי הגמרא הנ"ל ראיתי לישב המדרש רבה בפרשת אמור (ויק"ר כט, ח)* ד"א בחודש השביעי שהוא משובע בכל. גיתות בתוכו. ברכות בתוכו. כפור בתוכו. לולב וערבה בתוכו. (שם, ט) ד"א החודש השביעי רבי ברכיה קרי ליה ירחא דשבועות שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו הדא הוא דכתיב (בראשית כב, טז) ויאמר יי' בי נשבעתי מה צורך היה. רבי ביבא בר אבא בשם רבי יוחנן רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת קח לי בנך היה בלבי מה להשיבך כו'. כך שיהיו בניך של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק ועומ' מכסא דין לכסא רחמים אימתי בחודש השביעי. וקשה לי כל ללשון ראשון מזכיר שמו השביעי מעין כל המאורע בו ולרבי ברכיה רק מה שנוגע לענין יום כפור לחוד. הענין הוא כי להקרא שביעי בשביל שנעשה בו. היה גם מן הראוי להקרא שאר חדשים בשביל המאורע בהם. ע"כ קראו רבי ברכיה ירחא דשבועות כדי לתרץ איזה קשיא בגמרא דר"ה (טז, א) אמרינן אמר הקב"ה תקעו בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק והנה קשה לפי הגמרא (שבת נה, א) מהיכן תמה זכות אבות כי יש הרבה דפליגי חד סבר מימי הושע בן בארי ומ"ם מימי חזאל כו' ונמצא זכות התקיעות שלנו שלא לצורך הן מכח שתמה זכות אבות אלא הענין הוא כמו שכתבו התוספות בשבת אף על פי שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה. ולפרש מלת של ברית יובן על דרך גמרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ח) (ע"ב) גבי* חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן למכור לשוק מסיק כשבאתי והרצתי דברי' לפני ר"א אמר לי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני ולא טעמא בעי כו'. ופירש"י ברית הוא שבועה. ובזה יובן שפיר רבי ברכיה בא לתרץ שתוקעין בזה החודש כדי שיזכור עקידתו של יצחק. והלא מאותן הימים שתמה זכות אבות מה יועיל תקיעה זו. אלא מאחר שאף שזכות אבות תמה מכל מקום ברית אבות לא תמה. ע"ז חידש רבי ברכיה ואמר שקרוי ירתא דשבועתא לרמז לנו ענין גדול בזה שברית אבות לא תמה והוא השבועה:
פרק ב
מענין שהקדמתי מעשר יועיל לתלמוד תורה נייחד לזה פרק בפני עצמו כתיב בפרשת ראה (יד, כב)* עשר תעשר כל תבואת זרעיך היוצא השדה שנה שנה גו' וקשה כל לאתויי מאי ועוד קשה ענין היוצא השדה מה קמשמע לן שהזרעים יוצאין מן השדה. והמדרש דורש אם לא זכיתם היוצא השדה מתגרה בכם ואיזה זה עשו. אם כן קשיא זה נתנה להדרש ואגב יובן הלשון ואיזה זה כמורה באצבע ואפשר יש לישב זה. כי רש"י פירש לעיל (בראשית כה, כז) יודע צייד יודע לרמות אביו. אבא היאך מעשרין מן המלח כו'. ועליו היה כמורה באצבע. זה שרימה אביו יתגרה בכם. ועוד קשה מלת ואכלת כי על ידי מלה זה לומד* בסוכה תניא מפני מה חרבו בית היני ג' שנים קודם חורבן הבית מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא המוכר תבואה זרעך. אם כן למה כתיב ואכלת ונתן מקום לטעות. ועוד קשה לשון למען תלמד ליראה מה צריך לימוד ליראה בודאי לא עם הארץ חסיד מאי קמשמע לן תלמד ליראה בפסיקתא זוטרתי (עי' תוס' ב"ב כא, א ד"ה כי) מסיק מעשר מביא לת"ת שנאי עשר תעשר וכתיב בתריה למען תלמד וגו'. ולפי זה ראיתי לישב פסוק פרשת תולדות (בראשית כה, כז) עשו יודע צייד שהיה מרמה את אביו* אבא היאך מעשרין מן המלח. והקשו כמה מפרשים מה ראה עשו לרמות במצוה זה יותר משאר תרי"ג מצות ומצאתי בבפר צדה לדרך תרוץ על זה לפי שיצחק אבינו קיים מעשר כדפירש"י ז"ל (בראשית כו, יב) על ויזרע יצחק מאה שערים אומר זה למעשרות היה וכשם שרימה לאביו אבא נשא אשה לארבעים שנה אף הוא נשא כו' ה"ה רימה אותו במצוה זו. ועל פי דבריו נראה לי ליושב זה ואגב יובן לשון יודע צייד. ענין ידיעה צריך ביאור והקרוב אלי לומר כי בערמה עשר שרימה אביו במצוה זו. כי בשאר מצות ירא עשו פן יחקור וידרוש אביו אם קיים מצוה זו אם לאו הדבר ואולי יתברר ויהיה נתפס כבדאי לכן בחר במצוה זו הדבר והוא על דרך ספרי והובא בילקוט פרשת ראה (רמז תרצ"ב) אמר רב הונא אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות אברהם הפריש תרומה גדולה כו' יצחק הפריש מעשר שני כו'. יעקב הפריש מעשר ראשון שנאמר (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר עעשרנו לך והרי לך לפנך שיצחק הפריש מעשר שני ולכן אחז עשו במצוה זו דוקא. כי ביקש לרמותו וגם במצוה זו יכול לרמות אביו כי הגם שיתודע לאביו אחר דרישה וחקירה שלא נהג תיקון מעשר שני ובכל זאת יהיה לו תירוץ והוא ע"ד המשנה מעשר שני (ד, ד) מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העבריים הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה כו' וזהו שפירש"י יודע ציד יודע לרמות אביו ופירושו הוא יודע לרמותו הגם שאביו ידרוש אחריו ויתן לו תירוץ שרשאי להערים כנ"ל לפרש על פי תירוצי של צידה לדרך שמפרש מכח שאביו הפריש מעשר מ"ה פירשתי שהיה סתמא מעשר שני לפי המדרש שיצחק תיקן מעשר שני אמנם על קושיא מעיקרא יש לי ליישב מכח המדרש עשר תעשר בא לידי תלמוד וכו' מ"ה רימה עשו את אביו במעשר להורות כשם שיעקב יושב אוהלים כן הוא הראה עצמו כלפי אביו שיהיה בעל תורה ע"י מעשר. אמנם התורה יש ע' פנים לפרש מלת למען תלמד וע"ד* הגמרא פרק הניזיקין (נב, א), אמתניתין יתומים שסמכו אצל בעה"ב אוא ביהן שמינה להן אפיטרופוס חייב לעשר מעשרותיהן. בגמרא ורמינהי אתם ולא שותפין אתם ולא אירוסין אתם ולא אפיטרופוסים אתם ולא התורה את שאינו שלו אמר רב חסדא לא קשיא כאן לאכילה כאן להניח ופירש"י להאכיל יתומים לאלתר חייבין לעשר להניח התבואה באוצר עד שיגדלו ל"ל לעשורי לכי יגדילו יעשרו הם והתניא האפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח ומוכרין להן בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמין להאכיל אבל לא להניח ופירש"י והתניא בניחותא. ועפ"ז נבוא לביאור הפסוקים (דברים יד, כב) עשר תעשר כל תבואת זרעך האי כל דומיא דמסיק* בפסחים דף ס"א (ע"ב) גבי שחטו לערלים ולטמאי' מסיק בגמרא וכל ערל כולה ערלה פסולה מקצת ערלה לא פסולה וכן בסנהדרין (עח, א) גבי הכהו עשרה בני אדם בי' מקלות ס"ל למ"ד (ויקרא כד, יז) יכה כל נפש כולו נפש וכן גבי כל הבכו' כולו בכור וכו' (בכורות ג, א) וה"ה בזה הפסוק גילה לן זה. עשר תעשר כל תבואת זרעך כל מלושן כולו כל זמן שכולו שלך לאפוקי אריסין או שותפין. ומכ"ש התורים שאינו שלו. וכדי שלא יהיה קשה קושיות המקשן ורמינהי ממתניתין יתומים שסמכו אצל בה"ב וכו' חייב לעשר ורמז מן תירוצו של רב חסדא כאן לאכול כאן להניח דהיינו עשר תעשר זרעך מיד היוצא מן השדה אימתי בזמן ואכלת דהיינו להאכיל אבל להניח לא אם לא כשהוא כולו שלך ונמצא לפי מלת למען תלמד פי' דצריך לימוד לפי שמלת כל יורה בזמן שכולו שלך משא"כ אפטרופסים וע"י מלת ואכלת מתורץ הוא ולסברת ספרי שפי' למען תלמד שהמעשר מביא לידי לימוד אמרתי לברר מאמר במסכת תענית (ט, א), כדי לחדד לב התלמידים וזה נסחו אר"י מ"ד עשר תעשר* אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דר"ל א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנ"ל הא א"ל זיל ניסי א"ל ומי שרי לאנסויה לקב"ה והא כתיב (דברים ו, טז) לא תנסו את יי אלהיכם. א"ל הכי א"ר הושעיה חוץ מזה שנאמר (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר יי' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו' עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר תמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די א"ל אי הוי מטינא התם להאי פסוקא לא הוי צריכנא לך ולהושעי' רבך. ופירש"י אמר ינוקא לר' יוחנן מאי עשר תעשר א"ל ינוקא והא כתיב לא תנסו וגו'. ועוד בלי די פי הקמתי שלא יספיקו לכם הכלים ואוצרות וקושיות בזה המאמר רבים הם. א' לשון ומה עשר תעשר כאלו מקושר בדברי הראשונים ועוד קשה קיצור מיד שנ' לו עשר בשביל שתתעשר הוי ליה להקשות ומי שרי לאנסויה וכן קשה קיצור על ר"י מיד כשהקשה אותו מנ"ל הא הוי להשיב מהמקרא בחנוני נא בזאת וגו'. ע"ק מה קאמר אי הוי מטינא התם ההוא קרא וכו' פשיטא אם הוי ידע לא היה קשה ליה כלום ונ"ל ליישב הענין כי הוקשה לינוקא למה שינה בלישניה כי מצינו במסכת חגיגה (טו, א), גבי אלישע שאמר לינוקא לשון פסוק לי פסוקך וכן בהניזיקין (נו, א) גבי נירון קיסר אמר גם לינוקא פסוק לי פסוקך וכאלה רבות וא"כ הוקשה לו למה שינה רבי יוחנן בלישניה ואמר אימא לי פסוקך. והבין הינוקא כי לכוונא הוא כי הלשון פסוק לי פסוקך מודה על פסוק שלא יפול בו שום קשיא כענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה (ברכות לא, א), וסבר הינוקא בדעתו שכוונת ר"י להגיד לו פסוק אחד שיש בו איזה קושיא משום הכי אמר לו הפסוק עשר תעשר וכאשר ראה הינוקא דבר זה שהוא הגיד לו פסוק א' שקשה כבו קושיא ור"י לא ביקש ליישב לו הקושיא לכן שאלו מאי עשר תעשר כי ראיתי כוונתך לומר לך פסוק שיפול בו קושי' וכן עשיתי וא"כ למה אתה כמחריש מלייש' לי למה כתיב עשר תעשר והשיב בשביל שתתעשר וא"ל הינוקא מנא לך הא ולא רצה לשאלו מיד הקושיא וכי שריה לאנסויה כמו שמקשה לבסוף כי הוא השיב התירוץ בעצמו והוא ע"ד מה שכתב הסמ"ג בחלק ל"ת ס' ה' כתיב לא תנסו אזהרה שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך וכו'. ומביא גמירא דתענית מן עשר תעשר כו' ובסוף כתב והא דתני' האומר סלע זו לצדקה כדי שאחיה אני ובגי' הרי זה צדיק גמור. בפ"ק דב"ב (י, ב) מעמידה בישראל שגומרי' בלבן לתת הן שיחיה הן לא יחיה וכתב מהרש"ל מה פריך דילמא צדקה בכלל מעשר ומשני צדקה לחוד ומעשר לחוד. למעשר יש קצבה לצדקה אין קצבה. והינוקא הבין דין מעשר דומה לדין צדקה. ומה שהכתוב אומר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ר"ל הרשות נתונה לו ליתן מעשר ולומר כדי שיתעשר ופסו' לא תנסו איירי לא שמעמיד דבריו ע"מ להתעשר דוקא זהו אסור אבל לנסות יי' הן שיעשיר או לא יעשיר דומיא האומר סלע זה לצדקה כדי שאחיה אני ובני הן שיחיה או לא יחיה ולפי זה לא קשה וכי שרי לאנסויי' כי באמת שרי לאיניש לאנסויה הקב"ה רק שלא יחליט הדבר ע"מ להתעשר או ע"מ שיחיה בנו משא"כ באמרו לו זיל ניסי אם יהיה באפשרי שלא יתעש' א"כ הוי הנסיון בהחלט לכן הקשה לו וכי שרי לאנסויה משום הכי שאלו תחלה מנא לך. וכן רבי יוחנן א"ל זיל ניסי ולא רצה להשיב לו בקצרא ממקרא ובחנוני נא בזאת כי זה המקרא יש לפרש על ענין אחר כמו שהמפרשים רגילין לדרוש כ"מ שנאמר מלת בזאת על התורה שנקראת זאת בפסיקת' (זוטרתא קרח) דורש בזאת תדעון מלמד שהחרימם בתורה שנקראת זאת וכו' וכן (ויקרא טז, ג) בזאת יבוא אהרן מסיק במדרש (ויק"ר כא, ו) בזכות התורה שנקראת זאת וכן לעתיד אוחז הקב"ה ס"ת בידו כו' (ישעיה מג, ט) מי בכם יגיד זאת מסיק בגמרא (ע"ז ב, ב) אין זאת אלא תורה וכאלו הרבה וא"כ יש לפרש האי ובחנוני נא בזאת קאי על ת"ת לפי הסבר' שהמעשר מביא לידי תלמוד תורה מכח עשר תעשר ולמען תלמד. ועליו קאי המקרא הביאו המעשר אל בית האוצר וגו'. ועל ידי מעשר יגיע לת"ת ועליו קאי ובחנוני נא בזאת בשביל התורה שנקראת זאת מכח התורה שהיא מחכימת פתי וכבר אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צב, ב) כל אדם שיש בו חכמה לסוף מתעשר שנ' (משלי כד, ד) ובדעת חדרי' ימלאו ונמצא לפי זה העושר יגיע מת"ת ולא מן המעשר. ולכן אמר ליה זיל ניסי כדי שיבחון שהעושר מצד המעשר בא. והתינוק הזה היה תינוק דחכים ולא טיפש החכים בו מה שרבי יוחנן לא רצה לומר בדרך קצרה כדי שלא יטעה לפרש האי ובחנוני נא בזאת קאי על ד"ת עז"א התינוק אי הוי חטינא התם וכו' כי התינוק החכים בשכלו שאי אפשר לפרש המקרא ובחנוני נא בזאת שיהיה קאי אתלמוד תורה לפי מאמר רבותינו ז"ל ובדעת חדרים ימלאו לא משמע רק לפי מה שיש לו חדרים יתמלאו הן רב הן מעט חדרים. משא"כ הבטחה והריקותי להם ברכה עד בלי די מלומר די פי' הקמתי עד שלא יספיק לכם חדרים ואוצרות משמע מתוך הבטחה זו שלא יספיק להם חדרים ואוצרות הרבה ולכן לא בשביל התורה הברכה והבטחה זו. רק מן המעשר הוא בא ועל זה אמר אי מטינא התם להאי קרא כו'. כי לעולם לדבריך קשה קיצור היה לך להביא מיד המקרא ובחנוני נא בזאת ומה מורא שלך שאטעה לפרש בחנוני נא בזאת בשביל התורה על זה השגתי בעצמי שאי אפשר לפרש על התורה מכח עד בלי די כו' ולפי זה שהמעשר מביא לידי עושר ראיתי ליישב בפרשת ויצא (כח, כ) כתיב* וידר יעקב נדר לאמר ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ר ע, א) לאמר לדורות ולנדור בשעת צרה וקשה מהו הנדר שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך מה זה דילמא רצה לעשר כדי שיתעשר ובלאו הכי קשה שכבר אמר אם יהיה אלהים עמדי וגו' ומה זה שנית והיה יי' לי לאלהים.* ביאור הדבר כי פסוק הוא במשלי פר' ל' (ח, ט) שוא ודבר כזב הרחק ממני וגו') ביאור הדבר כי פסוק הוא במשלי פר' ל' שוא ודבר כזב הרחק ממני רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי יי' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי והרי לך לפניך בענין הטריפני לחם חוקי כולל על שלא יהיה עני ולא יהיה עושר רק לחם חוקי ולזה אמר יעקב בכפל והיה יי' לי לאלהים ורמז בזה שאין חפץ ברבוי עושר מטעם פן אשבע ואמרתי מי יי'. והוא ביקש והיה יי' לי לאלהים. ואח"כ אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ואין מקום לומר שעשה כדי להתעשר. הלא לא ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש כדמוכח מכח סברת והיה ה' לי לאלהים שאין חפץ ברבוי ממון. וא"כ לא נדר הנדר עשר אעשרנו לך משום עושר רק לעשות רצון וחפץ הקדוש ברוך הוא.* פירוש אחר על והיה יי' לי לאלהים ויובן הפסוק (תהלים ט, יא) ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך יי' על דרך מה שהובא בפסקי הלכות של הרב ר' מנחם מרקנטי בסימן ס"ו וזה לשונו* היודע שם הנכבד והנורא צריך שלא יהנה משל אחרים דאמרינן בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) גבי אנא השם רבי אסי אמר לרבי פנחס בן תמא איתא ואנא חסר ליה לך א"ל לית אנא יכיל אמר ליה למה אמר ליה דאנא אכיל ממעשר מן דרגיל ליה לא יכול למיכל מבר נש כלום. וקשה לריא"ז דאמר (ברכות י, ב) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ופשיטא דאלישע הוי יודע השם הגדול ושמא ר"ל אסור ליהנות בתורת צדקה אבל דורון דרך כבוד שרי עכ"ל. ולפי זה יהיה פי' המקרא ויבטחו בך יודעי שמך שמך דייקא שם המפורש ב"ה כי לא עזבת דורשיך יי' כי* במדרש רבה פרשת ויצא (ב"ר סט, ו) ס"ל חד אמר על הפרנסה לא השיבו וחד אמר גם על הפרנסה השיבו שנאמר (כח, טו) כי לא אעזבך אין עזיבה אלא פרנסה שנאמר (תהלים לז, כה) לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וממילא הקרא כפשוטו ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת כי אתה תתן להם הפרנסה ולא משל אחרים. וזה הענין והיה יי' לי ביקש לידע שם המפורש ואז לא יהיה רשות ליהנות משל אחרים ולכן ביקש ונתן לי לחם לאכול וגו' כי הקב"ה יתן לי פרנסתו כדי שלא יהנה משל אחרים ואיתא כמ"ד גם על הפרנסה השיבו מטעם זה* פירוש אחר אמנם צריך אני להקדים ביאור גמרא פרק ערבי פסחים והרב הגדול מהר"ש הענדל ז"ל הביא גמרא זו בספר חכמת מנוח ואעתיק לשונו שם בגמרא (קיח, א) רב שזבי משמיה דראב"ע קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר (תהלים קלו, יג) לגוזר י"ם לגזרים וכתיב בתריה (שם כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וגו'. וקשה שהרי יש הפסק כמה פסוקים בנתיים וניער פרעה וחילו בים סוף למוליך עמו במדבר ופסוקים הרבה ואיך דרש סמיכות ואין סמוכים. וי"א דדריש גזירה שוה נאמר כאן כי לעולם חסדו ונאמר להלן כל"ח. וק' לפי זה אינו מדוייק הלשון וכתוב בתריה. לכן נ"ל שקשה ליה לכתוב לקמיה נותן לחם לכל בשר שכיון שנותן לחם לכל בשר אינו אלא טבעו של עולם אם לא היה בדרך נס היה לו לומר אצל אלו פסוקים שמדברים בטבעו של עולם לעושה שמים בתבונה וגו' לרוקע הארץ על המים וגו' לעושה אורים גדולים וגו' ולמה אמרו אחר הנסים שאינם בטבעי לגוזרי"ם לגזרים וגו' וניער פרעה וגו' למכה מלכים וגו' שכולן ענין ניסי יציאת מצרים ובמדבר ובארץ כנען אלא להורות שגם זו נס וזכר קי"ס שהוא הנס הגדול ודומה אליו בצד מ"ש בזוהר (ח"ב, קע, ב) שקי"ס היה לרעים ולטובים יחד כי כמה מישראל היו עובדי עבודת כוכבים ופסל מיכה עבר בתוכו כן המזונות נותן לחם לכל בשר טוב ומטיב לרעים ולטובים עכ"ל. ופירושו דחוק בעיני ונ"ל ליישב ע"ד הגמרא אמר דאב"ע קשים מזונותיו של אדם כקי"ם שנאמר (ישעיה נא, יד) מיהר צועה להפתח ולא יחסר לחמו וכתיב בתריה ואנכי יי' אלהיך רוגע הים וגו' כן הגירסא בעין יעקב ובגמרא כולל כחדא קשה נקביו של אדם כקי"ס וכיום מות שנאמר מיהר צועה להפתח גו' אם כוונתו להסמיך ענין נקבים לי"ס כל שכן מזונות שהוא בין הדביקים בין מיהר צועה וגו' ובין רוגע הים מזכיר ולא יחסר לחמו. ונבוא לענין אין הכוונה בראב"ע ללמוד מזה הפסוק שקשה מזונותיו כקי"ס ששוין הן כי זה נשמע במקרא אחר ולא יחסר לחמו וסמוך ליה ואנכי רוגע הים. רק ראב"ע ביקש לחדש ענין אחר כי לעיל מיניה מסיק אמר רבי יוחנן קשה מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דאלו הגאולה על ידי מלאך שנאמר (בראשית מח, טז) המלאך הגואל ומזונות על ידי עצמו שנאמר (שם טו) האלהים הרועה אותי מעידי וענין זה רצה לתרץ על עצמו במה שהשוה מזונותיו של אדם לקי"ס הר' ק' יותר מקי"ס דאלו קי"ס היה ע"י משה דכתיב (שמות יד, כא) ויט משה את ידו על הים ומזונות הם ע"י הקב"ה וא"כ יותר קשה מקי"ס ולמה השוה הוא יחדיו. וענין זה ביקש ללמוד ממקרא זה וע"ד מ"ר* פ' בראשית (ב"ר א, טו) פעמים מקדים שמים לארץ ופעמים מקדים ארץ לשמים פעמים אומר (ויקרא כו, מב) וזכרתי ברית יעקב ואח"כ יצחק ואברהם וברוב מקומות מקדים אברהם ליצחק ליעקב ופעמים מקדים תורים לבני יונה ופעמים מקדים בני יונה מלמד ששקולין הן וכמוהו הרבה וזהו כוונת הגמרא במה שאמר קשה מזונותיו של אדם כקי"ס ולא יותר מקי"ס כי בישעיה מקדים מזונות לקריעת ים סוף דכתיב ולא יחסר לחמו ואח"כ ואנכי רוגע הים. וכאן אמר לגוזר י"ס לגזרים ומה כתוב בתריה נותן לחם לכל בשר. נמצא שמקדים קי"ס למזונות ש"מ שהושוו יחדיו לכן לא אמר שקשה יותר כי באמת שוין הן. ובזה מתורץ שפיש שאמר ומה כתיב בתריה. וזה היה הענין ביעקב שהיה נקרע לו הירדן כידוע* במדרש כי במקלי עברתי את הירדן (ב"ר, עו, ה). ואתיא אליבא דמ"ד על הפרנסה לא השיבו כ"א היה משיב לו על הפרנסה ואח"כ היה נקרע לו הירדן היה מדמה בעיניו שהפרנסה הוא דבר קל כמו קריעת הירדן ובאמת הוא קשה יותר לפי שהוא ע"י הקב"ה כנ"ל. ולענין שהמעשר מביא לידי ת"ת אפרש גמרא פ'* במה אשה (שבת סג, א) אמר רבא בר רב שילה מ"ד (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ופריך אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא. אלא למיימינים אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד בשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא פירש"י עושר וכבוד ליכא בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד. מיימינים שמחפשים את הדין לידע טעמו של דבר. משמאילים שאינן יגיעין כל צרכן א"כ מיימנים בה עוסקין לשמה. משמאילים עוסקין שלא לשמה הנה בשבתי על כסא הוראה בק"ק פרנקפורט. כשלמדתי מסכת שבת הקשה אותי אחד מבחורי חמד שלי מה התחיל המקשן וכי אורך ימים איכא ועושר וכבוד ליכא אתמה. לפי פירש"י שפירש עושר וכבוד ליכא בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד אדרבא באם כ"ש ע"ז סמך המקרא לאמר אורך ימים בימינה ולא צריך להזכיר עושר וכבוד כי סמך על הכ"ש וא"כ מה התחיל להקשות. ונ"ל דכוונת המקשן היה שהוקשה לו במקרא שינוי הלשון דאלו ברישא אמר אורך ימים בימינה הקדים לומר אורך ימים תחילה ואח"כ בימינה. ובסיפא אמר ובשמאלה עושר וכבוד הקדים בשמאלה לפני עושר וכבוד והבין המקשן מ"ה לא תנא בסיפא עושר וכבוד בשמאלה כמו ברישא כדי שלא יטעה הטועה לומר אם כתוב עושר וכבוד בשמאלה יפול טעות לומר עושר וכבוד קאי אלעיל ואלרע על בימינה עושר וכבוד וכן בשמאלה וכו' ודומיא סברא זו מצינו במסכת ב"מ פ' איזהו נשך (סא, א) גבי אין לי אלא נשך כסף וריבית באוכל וכו' קתני התם רבינא אמר לא נשך באוכל ולא ריבית בכסף צריכים קרא דאי כתיב את כסף לא תתן בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת השתא דכתיב את כסף לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך קרי ביה את כסף לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכעין דויק זה הוקשה להמקשן למה שינה הקרא בסיפא לומר בשמאלה עושר וכבוד הל"ל כמו ברישא אלא בודאי כדי שלא וטעה הטועה לומר שמלת עושר וכבוד מושך עצמו לכאן ולכאן. ולכן הזכיר בקושית אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא בתמיה ומשני למיימינים אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד ול"ק דה"ל להסמיך עושר וכבוד לימינה ונמי הוי משמע שעושר וכבוד בימינה איכא כי ימשוך עצמו לכאן ולכאן אדרבא בסמיכות הזה שסומך מלת ובשמאלה למלת ימין מורה לנו ב' עניינים לפיכך שני פירושים שפירש"י להפירוש הראשון שפירש מיימינים עוסקין לשמה. לכן היסמיך שמאל לימין ר"ל אורך ימים בימינה מי שהוא לומד לשמה ובשמאלה אף הלומד שלא לשמה ובכל זאת אורך ימים איכא כי מתוך שלא לשמה בא לשמה ולפי' הב' שמפרש מיימינים שמתפסין אחר טעמי לידע שורש הענין ובשמאלה מי שלא עסק כל צרכה. גם לזה הסמיך שמאל לימין ע"ד הגמרא שהבאתי בתחלת דברי רב כהנא אמר למר בר רב אשי האי בד"ת כתיב א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופריך מאי קמ"לן דליגמור והדר ליסבר לפירש"י אע"ג דלא ידע כולי טעמי לכן הסמיך שמאל לימין לומר אורך ימים בימינא שמחפש אחר כל הטעמים ובשמאלה אע"ג שנגמר ואין יודע הטעמים כי ליגמור איניש והדר ליסבר לכן לכוונת התרצן ולשני פירושים פרש"י א"ש שהסמיך שמאל לימין כדי להשוותן להדדי ולפי זה ראיתי ליישב* הגמרא פ' כיצד מברכין (מג, ב) ת"ר הביאו לפניהם שמן ויין בש"א אוחז השמן בימינו ויין בשמאלו מברך על השמן וחוזר ומברך על היין וכו' וכתב המרדכי אח"כ חוזר ונוטל היין בימינו ומברך וק"ל אטרוחיה בתרתי למה לי לאחוז תחילה יין בשמאל ולחזור וליתן בימין בראשון כשהביא לפניהם שמן ויין יקח השמן בימין ויברך ואח"כ יטול היין בימין ויברך אלא זה הוא הענין הוא להורות ליתן משמאל לימין לברכה כי ברכת ה' תעשיר אפי' חלק העושר שייך לימין ובימינה משמאל לימין מורה ע"ז והואיל ואתא לידן גמרא זו אימי בה מילתא נבאר דברי הרי"ף ולסלק ממנו קושיות הרא"ש וז"ל הגמרא ת"ר הביאו לפניהם שמן והדם בש"א מברך על השמן ואח"כ על ההדס ובה"א מברך על ההדס ואח"כ על השמן אמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדם לריחו זכינו ולא לסיכתו. אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע. רב פפא איקלע לבית רב הונא אייתי לקמיהו שמן והדם שקיל רב פפא בריך אהדס ברישא ואחר כך אשמן אמר ליה לא סבר מה הלכה כמכריע א"ל הכי אמר רבא הלכה כבית הלל ולא היא לאשתמיטיה נפשיה היא דעבד ופירש רש"י שמן והדם בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלין והדם להריח זכינו לריחו ולסיכתו כגון משתא דכבישא. ולא היא. לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא לבסוף לפי שטעה והשמיע בכך. והרי"ף גורס בש"א מברך על השמן ופוטר ההדס ובה"א מברך על ההדב ופוטר השמן וסיים הלכה כרבא דהלכה כבתראי. וכתב הרא"ש ורב אלפס גורס ופוטר השמן ולא נהירא דאין ברכותיהן שוות וסיים הרא"ש ורב אלפס פסק דהלכתא כרבא ונראה שלא היה כתוב בספרו ולא היה לאשתמיטי וכו' וכן מסתברא דהלכה כבית הלל דהכרעה דרבן גמליאל לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב"ש. והתוס' בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ו גבי הכרעה שלישית לאו הכרעה נמשכו תוספות אחר דברי הרא"ש הרי לך לפניך במה שכתבנו בד"ה הכרעת שלישית כתבו ואור"י הא דתני בפרק כיצד מברכין בש"א מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס וקאמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו' לאו שייכא הך הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מנייהו כו' ע"ש. בכן נערתי חצני לבאר דברי הרי"ף על נכון ולא קשיא מאומה מכל מה שהשיב עליו הרא"ש. אמנם בגין דא צריך אני להודיע גמרא בברכות פרק אלו דברים (נג, א) אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר הזוהמא אין מברכים עליהם. למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכון מיתבי כו' הנכנס לבשם כו' ומשני התם נמי לריחא עבידא כי היכא דנרחו אינשי וניתו ונזבין וזה לשון רש"י שם שמן העשוי להעביר הזוהמא שמביאין בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות אין מברכין עליו והא דאמר בכיצד מברכין האי משחא כבישא וטחינא אין מברכין בע"כ לא בבא תוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח עכ"ל. והנה אפרש סוגיא דשמעתתא לגירסא זו בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס ופוטר השמן. והרא"ש שהקשה מסמן בלשניה דברי בית הלל שאמר פוטר השמן ולא נהירא ולא הביא דברי בית שמאי דאמר פוטר ההדס אלא משום דכבית הלל צריך להיות אליביה דהלכתא לאפוקי בית שמאי דפליגי. והנה תחלה נקיט סתמא והוי משמע האי שמן הוא השתא דכבישא כפירש"י שם פליגי הן שבא להריח ואם כן ברכותיהן שוות בורא עצי בשמים כמו שמסיק בכ"מ דף מ"ג ע"א מר סבר שמן פוטר הדס ומר סבר הדס פוטר שמן ורבן גמליאל ביקש להכריע פלגא כמר ופלגא כמר דהוינו נקיט בלישניה שמ. זכינו לריחו וזכינו לסיכתו אין פירושו שפירש כך בית שמאי איירי בהחלט מזה לא כן רק מילי מילי נקיט כי בשמן מצינו שני עניינים של הריח ולפעמים בא בסעודה להעביר הזוהמא ובזה הוא מכריע אם שמן הוא להריח שלא בתוך הסעודה ואז ברכותיהן שוות בורא עצי בשמים מכריע כבית שמאי לברך על השמן ופוטר ההדס כי ברכותיהן שוות ושמן שמוזכר בקרא. ומה שאין כן כשבא שמן והדס להעביר הזוהמא דהיינו שבא בסעודה פסק כבית הלל דמברך על ההדס בורא עצי בשמים ועל שמן לא שייך ברכה עצי בשמים כדעת רב הונא בפרק אלו דברים ולכן בירך על ההדס ברכתו ופוטר השמן. ואין להקשות הלא על כל פנים מוכרח לברך בורא שמן ערב כפירש"י לקמן גבי רב הונא ומיהו מברך בורא שמן ערב. דזה אינו כי התם לא איירי רק מה שהביאו שמן לסעודה להעביר זוהמא מכל מקום עומד להריח גם כן ואיכא למיחש שכוונתו על שניהם להעביר ולהריח אז מברכין בורא שמן ערב מה שאין כן בשמעתתא דהכא הביאו לו שמן והדס אז אין כוונתו בשמן רק להעביר הזוהמא ולא להריח מ"ה הביאו לו גם ההדס אם כן אין כוונתי להריח בשמן רק לסוך להעביר זוהמא לחוד ולכן אין צריך לברך כלל וכלל כי ההדס פוטרו. ובמעשה דרב פפא יהיה מה שיהיה כי לא הוברר לן אם בא לפניו רק להריח או אם באו תוך הסעודה אם היה להריח וכבר ידעת שרבן גמליאל כב"ש לברך על השמן ולפטור ההדס והוא שקל הדס ואם היה בא בתוך הסעודה היה רבן גמליאל מכריע כבית הלל לברך על ההדס בורא עצי בשמים ולפטור השמן מכל וכל כדפרישית והא בריך אהדס ברישא ואח"כ חוזר ומברך על השמן ולכן הקשה מהמכריע והוא אכסיף והשיב לו כי רבא אמר הלכה כבית הלל שבא בסעודה מברך על ההדס בורא עצי בשמים ועל השמן בורא שמן ערב על זה מסיק הגמרא ולא היא אשתמוטי אשתמיט כי טעה בדבר בשעה שמביאין ההדס ושמן ביחד בתוך הסעודה אין כוונתו להריח מן השמן רק לסוף לחוד ובאמת רבא פסק הלכה כבית הלל הן כשבא בתוך הסעודה והן בבא להריח תמיד מברך על ההדס ופוטר השמן. ועל זה פוסק הרי"ף הלכה כבית הלל והשמיט האי ולא היא לאשתמוטי כי האי ולא היא הוא ענין אחר ורבא דאמר הלכה כבית הלל הוא ענין אחר ולא חש להביאור ולעולם היה כתוב בספרי האי ולא היא כדרך שפירשתי ונמצא לפי זה רבן גמליאל הוא המכריע ממש פלגא כמר ופלגא כמר ולא כדעת הרא"ש ולא כדעת התוספות ומה שרבן גמליאל נקיט בלישניה שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו מילי מילי נקיט ובזה מראה בהדיא הכרעתו וגם רש"י בגמרא דפירש שמן זכינו והדם בסוף הסעודה רש"י אין מפרש רק הגמרא מה טבעו של שמן וטבעו של הדם. ע"כ דברי הרי"ף נכונים ושרירא וקיימא ונחזור לעניינינו בענין שמן ויין ומה שכתוב לאחוז היין בשמאל ויחזור ליקח בימין בא להורות ככל מה שכ' אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד שעושר בימין גם כן כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב) תחלה לוקח בשמאלו לזכור כשמברך ה' יברך עצמו שברכת ה' תעשיר והעושר שייך לימין ג"כ:
פרק ג
נדבר מאזהרות על לימוד התורה. כתיב בפרשת ואתחנן* ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' עד פן תשחיתון וגו' וקשה מלת ועתה צריך ביאור עוד קשה באמרו ראה למדתי אתכם איך יפול פה לשון ראה לשון שמיעה יצדק יותר שמע את אשר למדתי אתכם וגו' ועוד קשה בפסוק ראה אשר למדתי מזכיר בקרב הארץ אשר אתם באים לרשת ענין ירושת הארץ לא שייך פה ובפרט שכבר אמר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ. עוד קשה במה שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם ושוב שנית אמר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הזה מה מורה זה על השנות פעמיים. עוד קשה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים וגו' אין פסוק זה שייך באמצע אותן הדברים בשלמא פסוק ומי גוי גדול אשר לו חקים ומפשטים צדיקים קאי על לעיל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים עליו נאמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים מה שאין כן בכל קראנו אליו אין מקומו פה וכן קשה הכפל רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח הדברים הלא כבר הזהיר על לימוד התורה. ורבותינו ז"ל (אבות ג, ח), למדו מזה כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו רק עדיין לא שבנו מטעותינו מה עניינו פה לקמן בפרשת שמע ישראל שהזהיר (דברים יא, יט) ולמדתם את בניכם וגו' שם היה לי לכתוב השמר לך ושמור נפשך ועוד קשה שמפסיק בין שני המקראות שמדברים מענין אחד כמש"ה וידבר ה' אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול ובין פסוק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה הפסיק בנתיים פסוק ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם מה מורה פסוק זה פה בנתיים וביותר שכבר שינה ושילש וכן ענין שהזכיר מחדש בקרב הארץ וגו' ענין הקושיא לשון ועתה וגם לא ידוקדק לשון שמע אל החקים שמע את החקים הל"ל. ויתבאר על דרך* שוחר טוב (תהלים עג), והילקוט הביאו בספר ירמיה (לא), דף ס"ו ע"ד אמר רבי סימן בשם ר' שמעון חסידא בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומר לו כלום אבל לעתיד לבוא היא צווחת ואומרתש בת הוא שבת הוא בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבו אבל לעתיד לבוא האבן זועקת ואומרת לו נדה היא ע"ש והנה באותה שעה ישראל היו עדה שלימה כפירש"י בפרשת חקת (כ, כב), ויבואו כל העדה עדה השלמה המוכנת לכנוס לארץ והנה מאחר שמשבח אותו העדה אם לא היו חוטאים אחר כך היו זכו באותו העת שהיו כ"כ קדושים וטהורים ואם היה אחד רצה לעשות עבירה אז היתה המצוה צווח עליו להזהיר ממנו. ובזה יובן ועתה ישראל שעתה נעשית עדה השלמה וקדושה וטהורה שמע אל החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם ר"ל כאשר אנכי מלמד אתכם החקים והמשפטים. כן יעשו החקים והמשפטים ילמדו ויזהירו אתכם מלחטוא ולכן אמר שמע אל החקים ולא את החקים ר"ל לדברי החקים מה שידברו הם בעלמא ויזהירו אתכם לעשות עבירות לכן אמ' שמע אל החקים וגו' ר"ל לדבריהם ואמ' ראה למדתי אתכם וגו' בקרב הארץ וגו' בקרב הארץ וגו' יתורץ בדרך זה אמנם על ידי הקדמה מה שמסיק בתלמוד* ירושלמי פרק קמא דשבת רב חייא בשם רבי יוחנן אמר אם יכול אתה לשלשל את השמוע' עד משה שלשלוהו ואם לאו תפוס אז ראשון ראשון אז אחרון אחרון מאי טעמא והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב (דברים ד, ט). רב גידל אמר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאלו בעל שמועה עומד לנגדו מאי טעמא (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש. ופירש בעל יפה מראה לשלשל לשון שלשלת שהוא לשון חיבור חתיכות המתכות כן יזכור בעלי השמועה כולן מי קבל ממי עד משה רבינו ע"ה והיינו והודעת לבניך וגו' יום אשר עמדת בחורב ר"ל הודעת לבניך ולבני בניך וכן דור אחר דור יקבלו זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב ישלשלו הקבלה אז על ראשון ראשון פירש שיזכור המקבלים ידוע ויזכיר כסדר ראשון ראשון שיאמר הלכה זו אמרה פלוני לפלוני ופלוני לפלוני או יזכיר כסדר אחרון אחרון שיזכיר תחלה מי שלמדה אותו ושוב משמסרה לרבו כגון שיאמר אמר פלוני משמיה דפלוני עד מי שהוא ראשון לידועים לו ועל ידי זה יתבאר* גמרא בנדרים (מא, א) בענין רבי הוה גמור תלת עשרה אפי הלכה אגמריה לרבי חייא ז' מנהון סוף חלש רבי אהדר רבן חייא קמיה הנהו ז' דאגמריה ושיתא אזדא להו הוי ההוא קצרא דהוה שמיעא לרבי כד הוה גרים להון אזל ר"ח גמר יתהון קמיה דקצרא ואתא אהדרונהו קמיה ר' כד הוה חזי ליה ר' לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא א"ד הכי א"ל אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. וקשה מה היה חסרון לאיכא דאמרי בלשון ראשון. ולדרכי אתי שפיר כי צריך להזכיר כסדר או ראשון ראשון או אחרון אחרון ולפי ל' ראשון דבר דלא כמאן כי רבי חייא למד עם רבי ור"א לקצרא אתה עשית אותי ואת חייא וא"כ לא תפוש לשון ראשון ראשון ולא אחרון אחרון מה שאין כן באיכא דאמרי אתי שפיר כי אמר אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי הלך כסדר ראשון ראשון ונכון הוא. והנה משה רבינו ע"ה רמז כל זה פה שצריך לשלשל עד משה ואם אין ידוע לו שיהיה לתפוס אז ראשון ראשון או אחרון אחרון. זה"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' כלומר יראו עיניכם שאנכי המלמד אתכם לא עתה בלבד כי בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה צריכים אתם לראות כאלו אני עומד לנגדיכם כמאמר רב גידל כאלו בעל שמועה עומד לנגדו ובאם העלם יעלם מעמכם סדר הקבלה עד אלי אז הראה בזה הפ' לתפוס אחרון אחרון ראה למדתי אתכם שאני המלמד שלכם ואח"כ כאשר צוני י"י אלהי המצווה אותי. ובפ' אח"כ נתן רשות להיפך לתפוס ראשון ראשון וידבר י"י אליכם מתוך האש וגו' ויגד לכם את בריתו וגו' ואח"כ ואותי צווה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים זהו תפוס ראשון ראשון. בזה מתורץ הקושיא שהפכיל הקרא ואותי צוה י"י בעת ההיא ללמד וגו' או יכולין לומר דרך אחר על מה שהפסיק בין הדבקים ותמונה אינכם רואים וגו' ובין מקרא כי לא ראיתם כל תמונה הפסוק ואותי צוה י"י. והוא על דרך מה שכתב הזוהר פרשת וילך (ח"ג רפד, ב)*, בשעה שנכנסו ישראל לארץ ישראל שמעו קול מארבע רוחות עולם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מכנף הארץ זמירות שמענו בשעתא דאעילו ישראל לארעא וארון קיימא קדישא קמייהו שמעו ישראל דמסטרא דארעא חד תושבחו וחדו וקל זמרי עילאי די מזמרא בארעא כדין צבי לצדיק תישבחה דמשה הוי בההיא שעתא דבכל אתר ואתר דארון הו' שארי בארעא הוי שמעי קלא דאמרי (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אבל אוי לי דבר בגדו דדמינן ישראל לשקרא בהקב"ה כו' ע"כ המלטרך לעניינינו. ולפי זה יתורץ שפיר תחלה קאמר וידבר י"י אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול כן יהיה על הכל מה שאותי צוה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים כן יהיה בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה תשמעו קול מדבר בלי תמונה ומהו הקול מה שאותי צוה ה' ללמד אתכם כענין וזאת התורה אשר שם משה וגו' ומסיים ואמר ונשמרתם לנפשותיכם פן תעשו תמונה רק עדיין נשאר הקושיות כסל חכמתכם ובינתכם בצרוף שאר דקדוקים. ואגב יובן מה שפירש"י האי ושמרתם זהו המשנה על הלימוד ולא הניח כפשוטה שמירה על החקים ומשפטים. הענין הוא על דרך* הגמרא פ"ד מיתות דף ס' (ע"א) רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא (דברים יט, יט) את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים כו'. ופירש"י כבר לבני נח ופריך אלא מעתה (שם יח, כו) ושמרתם את חקותי ואת משפטי חקים שחקקתי כבר התם ושמרתם את חקותי דהשתא הכא ואת תקותי תשמורו תקוים דמעיקרא תשמורו. ופירש"י הכא את חקותי תשמורו דהקדים חקים לשמירה משמע חוקים דמעיקרא ואף על גב דגבי שביעית ויובל כתיב נמי את משפטי תעשו את חקותי תשמורו דהקדים נמי חוקים לשמירה התם כיון דרישא דקרא כתיב את משפטי תעשו אורחא למכתב זאת חקותי כו' עכ"ל. ובזה יתורץ עוד קשיא ברישא הזכיר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים ובאמצע אשר ישמעון את החוקים האלה ולא הזכיר משפטים וגבי מי אשר לו חקים ומשפטים חזר והזכיר שניהם ונראה לי דהכי פירושו כי תחלה הזהיר משה ראה למדתי חקים ומשפטים וגו' ומלת ושמרתם כפירש"י זהו המשנה הזהיר על הלימוד ואמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. והנה בתוך כדי דבור ירא משה פן לא יבינו ישראל אותו דהאי ושמרתם קאי על המשנה רק יבינו ושמרתם קאי כפשוטה על חקים דלעיל ומ"מ זה יטעו פן יאמרו אומות העולם מדהקדים חקים לשמירה איירי מחוקים ששייכים לבן נח ואם כן יהיה שמירה קודם לחקים ואיירי מחוקים דהשתא אם כן לא יהיה יותר מעלה לישראל מן אומות העולם כי גם המה נחשבים לחכמים ומשום הכי הזכיר שנית את החוקים כדי שמלת ושמרתם יהיה קודם למלת חקים שמע מינה דאיירי מחוקים דהשתא ונמצא יהיה חכמתכם לעיני עמים לא מבעיא לתנא דביה מנשה דמפיק ד"ך ועייל ס"ך כמבואר בסנהדרין (נו, ב), אם כן מדהזכיר חקים ומשפטים שמע מינה דאיירי דחוקים דהשתא דומיא דמשפטים כי סבירא ליה דבן נח מוזהר על הדינים אלא אפילו לתנא דסבירא ליה בן נח מצוה על דינין מכל מקום רמז הקרא שאיירי מחוקים דהשתא דומיא דמשפטים משפטים איירי מדינים דהשתא משום הכי אמר אשר נתתי לפניכם כי במשפטים כתיב (כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים (גיטין פח, ב), ואם כן רומז גם על החקים דהשתא וכל זה יובן מה שברישא מזכיר חקים ומשפטים ובמצעיתא מזכיר החוקים לחוד ובסיפא ואמרו כו' חוקים ומשפטים צדיקים מכח אשר נתתי לפניהם לפניכם דייקא ויהיה דומייא חוקים דמשפטים א"כ כשנאמרו מחוקים דהשתא מ"ה ואמרו כי מי גוי גדול כו'. והנה ירא עוד משה פן יאמרו מה חזית דניזול בתר סיפא דילמא אזלינן בתר רישא והקדים בשמירה על זה אמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים וגו' ואם כן איכא לחלק בין רישא ומצעיתא דאלו ברישא מזכיר חקים ומשפטים לא מוכח שאיירי מחקים דבני נח כי בצדו כתיב משפטים כאורחא דקרא להסמיך שניהם יחד כתירוצו של רש"י מה שאין כן במצעיתא מזכיר חקים לחוד ויהיה אחר מלת ושמרתם ושמה תקים ממש נזכרים לאחר שמירה. אם כן גילה משה בדעתו שאיירי מחקים דהשתא. וזה נרמז בפסוק ואמרו מי גוי וגו' אשר לו חקים ומשפטים ככל התורה על דרך מה שהזכרתי בפתיחת דברי חקים ומשפטיים יבינו שקאי על כל התורה ואחר שפירש דבריו גילה לנו מלת ושמרתם שלא קאי על חקים ומשפטים דלעיל רק ושמרתם זהו המשנה הזהירם על הלימוד ובמה גילה להם בזה שאמר השמר לך וגו' פן תשכח הדברים יום אשר עמדת בחורב. ולמדו רבותינו ז"ל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו ונמצא חכמתכם ובינתכם קאי על חקים ומשפטים ועל לימוד התורה וגוי שלמד תורה חייב מיתה כמבואר פרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, א), ונמצא שיאמרו הגוים רק עם חכם ונבון הגוי הזה כן נראה לי לפרש פסוקים הללו. ולפי מאמר רב גידל הנ"ל שצריך לראות כאלו בעל שמועה עומד כנגדו וזהו בכלל כבוד חכמים ונדבר מענין כבוד חכמים* בזוהר פ' פנחס (רלא, א) מסיק בר"ה כשהקב"ה דן בעולם אזי דין הראשון הוא במי שמבזה התורה ולומדיה וז"ל ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) אלו ב"ד רברבא בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבי לגבי ואינון שבעים ממנו כו' שנאמר להתיצב על י"י וכי על י"י קיימי אלא בשעת' דאינון קיימי על דינא דינא דקמאה דכולא בגין דההוא דלא מוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי כו' ע"ש. וקשה בשלמא מי שביזה הקב"ה אתי שפיר שיהיה דין הראשון על זה מה שאין כן מי שמבזה תלמיד חכם למה יהיה דין זה דין ראשון והלא כמה עבירות חמורות מאלו ונראה לישב כי* בילקוט פ' בא (רמז קצא) הביא מדרש רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מתכנסין מ"ה לפני הקב"ה אימתי ר"ה והוא אמר ולי אתם שואלין אני ואתם נשאל לב"ד שלמטה מ"ט (דברים ד, ז) כיי אלהינו בכל קראינו אליו ולפי זה א"ש כשיראו שהקב"ה שואל מב"ד שלמטה אימתי ר"ה אז היה מקום להרהר שראו הכבוד שחלק הקדוש ברוך הוא להם ולכן שאלו על הכבוד של תלמיד חכם שנעשה למטה ולכן יבוא זה בראשונה. ולחזק הענין של כבוד תלמידי חכמים אבאר* ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם) גמרא בנדרים אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם וגו' והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציא מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון וגו' א"ל אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו לפיכך הוציא מאברהם שנאמר (תהלים ק, י) לדוד מזמור וגו' וכתיב בתריה נשבע י"י ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן ואין זרעו כהן וקשה לי בכל מקום שנאמר לשון והיינו דכתיב קשה איזה קושיא ומה קושיא איכא פה אין לומר שקשה מלת והוא כהן למה לי זה לאו קושיא דהוכרח לומר מלת והוא כי לפי סדר המקרא הוציא לחם ויין כהן לאל עליון הוי משמע דלחם ויין כהן הוא אמנם מלת והוא שקאי ארישא דקרא על ומלכי צדק וגו' ותו אין לומר דקשה ליה למה העמיד באחרונה שהוצרך להוסיף מלת והוא לתקן הלשון כי הוה ליה למימר גבי ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון ולא יצטרך לומר מלת והוא ומשום הכי דורש והוא כהן וגו' מכל מקום לא יצדק דאם כן יעמוד הקושיא במקומו למה נאמר למטה מלת והוא הוה ליה למימר לעיל ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן ואם כן בריש דבריו יהיה גם כן נשמע הדרוש הוא כהן כו' ואפילו היה צריך וי"ו הנוספת אם הוי אמר ומלכי צדק הוא כהן בלי אות הוי"ו יהיה נולד הקושיא למה מלת והוא דהוי דרשינן זה. עוד קשה שלילה שאמר וכי מקדימין ברכת עבד וכו' הוי ליה למימר בניחותא והא אין מקדימין וכו' ויתבאר הענין ע"ד מדרש פ' לך לך (ב"ר לט, יב) החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו) מדרש פ' לך לך ואברכה מברכיך אמר רבי ירמיה החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו בכבודו כתיב (שמואל א ב, ל) מכבדי אכבד ובוזי יקלו על ידי אחרים וכבודו של צדיק כתיב (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך. ומקללך אאור אנא. והנה בטעות זה היה שם כי הוא הבין שהקדוש ברוך הוא החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו וסבור שגם הוא יעשה כן ויכבד כבודו של צדיק יותר מכבודו שיקדים הצדיק קודם הקודש ברוך הוא אך כזה לא יעשה בישראל הגם שהקדוש ברוך הוא בגדולתו מצינו ענותנותו אמנם האדם חייב לכבדו ולהקדימו בפני כל ולכן אמר אברהם בלשון תמיה וכי מקדימון ברכת עבד לקונו רואה אני בדבריך שאתה רוצה ללמוד מהקב"ה שהחמיר הוא בכבודו של צדיק יותר מכבודו לו נאה לעשו' כן אבל לך אין נאה לעשות כזה משום זה הוציא הקדוש ברוך הוא הכהונה משם מאחר שלא עשה כהלכתו והיה נענש על זה שהוא היה כהן ואין זרעו כהן והנה בתוך אותו הדיבור ירא הקדוש ברוך הוא מפני העולם שיראו ששם הוי נענש בעבור זה מה שכיבד כבודו של צדיק יותר מהקב"ה ופן יאמרו שהקדוש ברוך הוא בודאי יחמיר על כבודו של צדיק כדמוכח ממקרא לעיל אם כן למה עשה הקדוש ברוך הוא בענין זה שהוכיח את שם ונטל הכהונה מזרעו משמע שאין חפץ בכבוד של צדיקים לכן בא הקדוש ברוך הוא להראות שהוא חפץ בכבודן של צדיקים והראה את זה בפסוק זה ואמר והוא כהן לאל עליון. והוא על דרך הגמרא סוף* משנה דידים (פ"ד מ"ח, שם איתא צדוקי) אמר מין גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט אומרים פרושים קובלים אנו עליכם מין גלילי שאתם כותבים המושל עם השם בדף ולא עוד אלא שאתם כותבים את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה שנאמר ויאמר פרעה מי י"י אשר אשמע בקולו ופי' שמקדימין שם פרעה לשם י"י דכתיב ויאמר פרעה מי י"י וגו' וזהו שדייק שקשה לו בזה המקרא שאמר והוא כהן לאל עליון להיפך הוה ליה למימר לאל עליון הוא כהן ולמה הקדים והוא כהן לאל עליון אלא זהו הואיל שגילה לן במלת והוא כהן לדיוקא שאין זרעו כהן שנענש שהקדים כבודו של צדיק לכבודו של הקדוש ברוך הוא וכדי שלא יבינו הבריות שגם בעיני הקב"ה רע לכבד הצדיק לכן אמר בזה המקרא והוא כהן לאל עליון הקדים הצדיק לכבודו שהקדים מלת והוא כהן לאל עליון והראה לנו בזה שהרשות תלוי ביד הקב"ה למחול על בכבודו ולא ביד אדם:
כתב* בטור יורה דעה סימן רמ"ו בענין כבוד רבו אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד. ומ"כ בביאוריו של הגאון החסיד כמהר"י פלק כ"ץ זצ"ל בשם ד"מ וזה לשונו ותימא בבכורות פ' כל פסולי מוקדשים (לו, א ע"ש בתוס') דשואל הלכות ואגדות צריך לשאול מעומד ובפרק תפלת השחר (ברכות כז, ב) במעשה דרבן גמליאל ורבי יהושיע עמד השואל ושאל אם כן שמע מינה דהשואל צריך לעמוד ואני אומר דזה לאו קושיא היא כי אלו שני מעשיות הן בבכורות בענין המתן עד שיעלו לבית המדרש כיון שנכנסו לבית המדרש עמד השואל ושאל כלום חולקנו בין חבר לעם הארץ אמר ליה רבי יהושיע לא אמר ליה רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן יהושיע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד ר' יהושיע על רגליו וכו' וכן בתפלת השחר (שם) בענין תפלת ערבית רשות היה ג"כ הפלפול בין רבן גמליאל לרבי יהושיע וכבר ידעתם הגמרא (מגילה כא, ב) ובית יוסף מביאה תנו רבנן מימות משה עד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא בעמידה משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם ולומדין מיושב והיינו דתנן (סוטה מט, א) משמת רבן גמליאל בטלה כבוד התורה והשתא אתי שפיר כי אלו שני מעשיות בגמרא היו בימי רבן גמליאל והעולם היו בריאים וחזקים לכן היו צריכין השואלים לעמוד ולשאל בעמידה והטור גם בזמן הזה אחר ימי רבן גמליאל שתשש כח של העולם על כן אין שואלין מעומד. אך אי קשיא הא קשיא כי שם בבכורות מסיק על הא עמד השואל כתבו תוס' (ד"ה עמד) מבנדרים בירושלמי (י, ח) דריש מדכתיב (יט, יז) ועמדו שני האנשים בוי"ו השואל הלכות ואגדות צריך לעמוד. וקשה להירושלמי שלומד ממקרא וי"ו יתירה שצריך לשאל בעמידה ומה שהתורה מצווה לא תליא בזמן כאשר התורה נצחי היא. ומזה קשה על הרמב"ם והטור שכתבו דאין שואלין מעומד ומקרא מלא הוא שצריך לעמוד. על כן נראה לי בירושלמי שלומד מן ועמדו שני אנשים איירי בעדים שעומדים לפני הדיין ואם כן הדיין היה יושב והם בעמידה ומזו למדו התוספות שהרב יושב והשואל צריך לעמוד וכן בההיא שני מעשיות דרבן גמליאל ור' יהושיע בברכות ובבכורות על כן הם היו יושבים ואף שתוספות מחקו שמה ויעידו בך מכל מקום לא מוחקים מילת עמוד על רגליך מדמסיים עמד ר' יהושיע על רגליו ולכן השואל צריך להיות בעמידה מה שאין כן הרמב"ם והטור איירי מדין מה שאמר אין שואלין מעומד לא קאי מעומד על השואל רק על הנשאל וזהו שנאמר. אין שואלין מעומד פי' כשהרב עומד ומאי טעמא קאמר דאין משיבין מעומד דאם לא כן היה זה הדין כפול כי לעיל מניה כתב אין שואלין לרבו עד שיתיישב אלא רק טעם מזכיר למה אין שואלין מעומד לפי שאין משיבין מעומד ולעולם כשהרב יושב בבית המדרש צריך השואל להיות בעמידה ואין להקשות עלי אם כן דברי הטור סתרי אהדדי כי לעיל מיניה אין שואלין עד שישב וינוח דאפשר בענין לימוד תש כח של אדם מה שאין כן לשאל איזה הוראה על איזה ענין פרטי צריך לעמוד כעין ועמדו שני האנשים ואפשר זהו רמז* והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לא אמר למדת רק עמדת דייקא ובדרך רמז נראה לפרש המקרא (דברים ו, ז) ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ענין בשבתך בביתך צריך טעם במדרש (שמו"ר מז, ח) מסיק כתוב אחד אומר ואשב בהר מ' יום ומ' לילה (דברים ט, ט) וכתוב אחד אומר אנכי עמדתי בהר (שם י, י), ומשני עומד ולומד יושב ושונה שמע מינה הלימוד בראשונה צריך עמידה וכשהיה שונה וחוזר ישב ובזה רמז* ושננתם לבניך בזמן שאתה שונן אז ודברת בשבתך דייקא. ועל ענין כבוד שמפרש בביאורים ר' פלק (דרישה סק"צ) ענין הטור סימן ר"מ אב שמחל על כבודו כבודו מחול וכתב לפי התוספות שכתבו בפרק ב' דסנהדרין (יט, א ד"ה ינאי) במלך שמחל על כבודו אין כבוד מחול משום דאותו כבוד ניתן מהשם יתברך דדוקא ת"ח יכול למחול על כבודו משום דתורה היא שלו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה אם כן כבוד אב נמי מאת י"י הוא ולמה יכול למחול על כבודו ותירץ לגבי המלך הטעם שיכבדוהו כדי שיראו מלפניו שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ובאם ימחול המלך על כבודו שוב לא יהיה אימתו ויראתו מוטלת על הבריות והתורה חפצה לשום יראתו על העם מה שאין כן באב דאין הטעם משום יראה רק כדי לכבד אביו ובאם ימחול הרשות בידו עכ"ל. ולי נראה ליישב דשאני כבוד אב דהוקשה כבודם לכבודו של מקום (קידושין ל, ב) וכתב הטור סימן ר"מ אף על פי שאדם חייב לירא מפני כבוד אביו מכל מקום אסור להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם בכבודו שלא יביאם לידי מכשול אלא יתעלם וימחול והשתא אתי שפיר דמלך אין צריך לנהוג כבוד בעצמו ואדרבה האמור בפרשת המלך את בנותיכם יקח לנשים וגו' ומה גם באם יזלזלו בכבודו של מלך אינן נוגעים בכבודו של הקב"ה ע"כ א"כ למחול על כבודו משא"כ אב צריך למחול על כבודו שלא ידקדק עם בניו וכבודו הוקשה לכבוד המקום והש"י מוחל על כבודו לכן האב שמחל על כבודו כבודו מחול ולענין זה צריך ליישב גמרא בקידושין (לא, א)* שאל בן אשה אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהן קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני רבי יהושיע אמר ליה כך אמר לי' רבי נתגרשה מהו אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולים. ופירש"י אמר ליה כך רבי יהושיע השיב לו כדרך שהשיב לו רבי אליעזר ועל נתגרשה פירש"י שאין חייבת בכבוד אביו מבין ריסי שערות שבשורות כסוי עין את ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך וכו' שבן אלמנה את ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוים וקשה מאחר שרבי יהושיע השיב על שאלה ראשונה כמו ר"א ובשאלה שנייה בענין נתרגשה השיב לו לישנא מבין ריסי עיניך וכו' למה לא אמר לו על שאלה ראשונה כן לשון הזה. ועוד קשה באמת מה כוונתו היה בלשון הזה מבין ריסי עיניך וכו' למה ליה למדכר צערו. ועוד קשה לפירש"י למה לא אמר לו ל' קצרה מבין ריסי עיניך ניכר שיתום אתה. ודקדוקים האלה התעורר הגאון המופלג ר' שמואל אידל"ש בחדושי אגדות שלו ותירץ מה שתירץ ונראה לי כי קושיא חדא תירוצא לקושיא חבירתא כי באמת על שאלה ראשונה כששאלו אבא אומר כך ואימא אומרת כך לא רצה לומר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה את כקושייתי שהקשיתי למה ליה לאדכורא צעריה בחנם רק בשאלה שנייה היה לטעם משום דרבי יהושיע הרהר בלבו על זה השואל מה התחיל להקשות אחר שהוגד לו בשאלה ראשונה מכח שאמו נתחייב בכבוד אביו מחויב הוא לכבד אביו יותר אם כן יודע היא בנתגרשה שאינה מחוייבת לכבד אביו או שנים שקולין לו ודוחק לומר דילמא השאלה שנייה היה אחר שידע ששניהם שקולין רק הקשה בדרך עצה כדת מה לעשות והוא גילה לו קח ספל מלא מים וכו' מדקאמר גבי רבי יהושיע אמר ליה כך אמר לי וכו' למה ליה לגמרא להודיע מה שרבי יהושיע מסכים לר"א אם לא שגמרא גילה כי השני שאלות היוב נושא אחד כשם ששאלה ראשונה הוזכר בהדיא איזהו קודם כן הוה כוונת השואל בנתגרשה איזה קודם. ועוד לישנא דנתגרשה מהו לישנא דמהו משמע שקאי על איזה קודם אם לאביו או לאמו מה שאין כן לבן שעשה למצוא לו דרך לקיים שניהם לא יצדק מלת מהו והנה הדרא קושיא לדוכתיה מה התחיל לעשות אבעיא בשאלה. שנייה הלא יכול לפשוט עצמו מתשובת שאלה ראשונה והבין שהשאלה השנייה היה על פי הדין המוזכר בסימן ר"מ חייב אדם לכבד אשת אביו אף על פי שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה. ומשום הכי הבין שבדרך זה היה השאלה כי בודאי אביו ואמו שגם אמו חייבת בכבוד אביו מחוייב הוא להקדים כבוד אביו מכח שכבוד כל אחד נזכרים במקרא. מה שאין כן בשאלה שנייה היה עבור אמו שנתגרשה מאביו והיא נשואה לאחר ובכאן היה השאלה שמאחר שחיוב הכבוד לכבד בעל אמו לא ממנו הוא רק הכבוד הזה נמשך מכבוד אמו שנשאה אותו. ואם כן היא עיקרת כי בסבתה נמשך אליו הכבוד משורת הדין להקדים העיקר קודם לטפל לו אז על כל פנים מאחר שגם היא מחייבת לכבד את בעלה לכן הוא ג"כ חייב להקדים כבוד בעל אמו לכבוד אמו ולכן לפי הבנה זו השיב לו כמדומה שבן אלמנה אתה כי קשה דילמא בן אלמן הוא ומשום הכי נשרו ריסי עיניו והענין הוא על דרך הגמרא בפרק* כל הבשר דף קי"א (ע"ב) גבי רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבו חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא למר אייתי ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח ולמר אייתי ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכיל ולא בריך מר אמר ליה לחבריה יתמא עביד רבך הכי כו' ע"ש ופירש"י יתום בלי דעת וכן הוא בכתובות דף י"ז (ע"ב) יתמי פירש רש"י יתום ממנהג הנהוג ש"מ מי שאינו יודע להבין ולהשכיל ולהחכים ענין זה לזה נקרא יתום. וממילא א"ש על ידי שאלה שנייה כי לכאורה רציתי לקרא אותך בשם יתמא כי ראיתיך שבלי דעת אתה ע"ד שלא יכולת לפשוט עצמך מתוך תשובת שאלה ראשונה אך אמרתי ששאלתך היה שאמך נשואה לאחר כמו שכתבתי ומתוך ריסי עיניך ניכר שיתום אתה ודנתיך שבן אשה אלמנה אתה והיא נשואה לבעל אחר וזה היה שאלתך ומתורץ זה למה אמר מתוך ריסי עיניך גם למה דנוהו לבן אלמנה ולא לבן אלמון ואביו נשא אשה אחרת וכ"ש היה שמחוייב להקדים כבוד אביו כי כבוד אשת אביו הוא בשביל אביו ובאופן אחר לא היה יכול להיות השאלה אם לא היה בן לאשה אלמנה וכדפירשתי ואפ"ה כבודם שוין הן ואמר לו הטיל מים בספל וכו':