שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שני · דף יח.
בגמרא אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו כו'. ויש לדקדק לפמ"ש הר"ן בר"ה דבמילה לא גזרינן משום שאין הכל טרודין רק אבי הבן. והשתא צ"ל דכאן דגזר רבה היינו משום שביו"ט הכל טרודין לטהר את כליהם. וא"כ קשה שבת דעלמא דליכא טרודים תשתרי להטביל כלים בשבת ואמאי תנן אין מטבילין את הכלים ולמאי דפרישית במשנה ניחא דפשיטא ליה טעמא דמתקן רק משום רגל לא ס"ל לחכמים להעמיד דבריהם. א"כ א"ש דלא קשיא ליה משבת דעלמא די"ל הטעם משום מתקן. אבל אין סברא לומר דגזרו כל שבתות השנה אטו שבת לפני הרגל דא"כ קשה למאי דפריש רבה בפסחים (דף ס"ט) טעמא דהזאה משום שמא יעבירנו ד' אמות. א"כ צ"ל בהזאה ג"כ הכל טרודין. וא"כ תקשי במילה באותו שבת נגזור שמא יעבירנו לסכין. אלא ודאי כיון דבכל שבתות אין לגזור. בשבת זה אין לגזור. ואין לומר א"כ הזאה נמי תשתרי בשבתות דעלמא לאו מלתא הוא דהזאה עכ"פ איכא שבות דטלטול. ולא פריך אלא דתדחי שבת משום פסח ובשבתות השנה משום טלטול נמי לא דחי. ולא קשיא רק בפסח משני שפיר שמא יעבירנו:
ובהכי ניחא קושית התוס' שהקשו בד"ה נגזור דבהשקה גופיה תיקשי ליה שמא יעבירנו. ולפמ"ש ניחא דודאי כיון שכבר אסרו טבילת כלים אינן טרודין כולם בהשקה שאינה צריכה רק ליחידים שאין להם רק מים טמאים לטהרם. אלא דאין זה מספיק דמ"מ קשה בשעה שגזרו על טבילת כלים גם השקה ראויה להיות כלולה באותה הגזירה ולפ"ז ניחא דהשקה בכל שנה לא שייך לגזור בה שאין טרודין. אלא דטבילת כלים בשאר שבתות השנה אסורה משום מתקן אסרו גם בשבת של צורך הרגל. אף שלא היו מעמידין דבריהם. מ"מ גזרו משום שבשבת זה טרודין משום סמא יעבירנו. אבל הקשה בשאר ימים אין לאוסרה כלל רק בימות הרגל שטרודין. א"כ שפיר י"ל כיון שכבר אסרו טבילת כלים א"צ לאסור השקה שכיון שכבר טבלו כליהם קודם יו"ט תו ליכא רבים טרודים בהשקה ואין לכלול גזירת השקה בגזירת טבילת כלים כיון דבכל השנה אין לאוסרה. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:
שם א"ל אביי יש לו בור בחצרו מא"ל כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' שאין לחוש שמא יוציאנו מרה"י לר"ה דיש לו היכר בגיפופי א"כ ע"כ הא דגזרינן שמא יעבירנו היינו כשהכלי עומד בר"ה. וא"כ קשה מאי אהני שיש לו בור בחצרו הא לא יוכל להכניס הכלי לרה"י ואיך שייך להתיר ביש לו בור בחצרו. הא בלא"ה לא יוכל להכניס הכלי לרה"י. ועוד קשה למה נגזור ביו"ט כולה האי אטו שבת ביש לו בור בחצרו אטו ר"ה ויו"ט אטו שבת. ודוחק לומר דקאמר יש לו בור וכלי בחצרו דזה דוחק. לכן נראה דה"ק דודאי מסתמא אין הכלי עומד בר"ה. אלא דאי הוה שרינן ליה להתיר לטבול בשבת. א"כ כיון שהמקוה עומד בר"ה ואדם יודע שאין יכול להוציא בשבת מחצר לר"ה. א"כ אף הוא מכין הכלי ומעמידו בר"ה להיות נכון ליום מחר להטבילו במקוה שעומד בר"ה. לכן גזרינן שפיר שמא יעבירנו כיון שמעמיד הכל לר"ה י"ל למחר יעבירנו ד' אמות. והשתא פריך שפיר יש לו בור בחצרו א"כ מסתמא הכלי נשאר בחצרו אם כן ליכא למגזר מידי:
ועפ"ז אפשר ליישב הירושלמי שחילק הדא דתימא בכלים גדולים אבל בקטנים מערים עליהם ע"כ. והיינו לשאוב בהם מים. ולכאורה הוא נגד ברייתא דמדלין בדלי טמא ומסיק דדוקא מתוך שלא הותר לו אלא ע"י דליו זכור הוא ובלא"ה אסור. ולפ"ז י"ל דהא דמתיר בירושלמי בכלים קטנים משום דס"ל דטעמא משום שמא יעבירנו והיינו ע"כ שמעמיד הכלי לר"ה וס"ל בקטנים אין דרך להעמידן בר"ה ועומדים ברה"י וברה"י ליכא למיחש שיוציאם דאית ליה הכירא לכן מותר להערים. ודו"ק:
מיהו נראה לפרש איפכא ויתישבו דברי הרי"ף שתפס עליו הרא"ש למה לא פסק כרבה משום שמא יעבירנו דקיי"ל האי טעמא בשופר ובמגילה. לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' מאי פריך נגזור השקה אטו הטבלה הא בהשקה גופה איכא למיגזר שמא יעבירנו עוד קשה קושיית מהרש"א דגם אדלי הו"ל למיפרך ניחוש שמא יעבירנו. עוד קשה דבכלי שניטמא ביו"ט פריך נגזור אטו ניטמא בעיו"ט. אמאי לא קשי' ליה בפשיטות נגזור אטו נטמא בשבת. ובשבת שייך שמא יעבירנו דע"ז עיקר הגזירה שגזרו חכמים שלא יטבול ביו"ט אטו שבת. ובשבת משום שמא יעבירנו. לכן נראה דהוא הדבר אשר דברתי. דודאי עיקר הגזירה הוא משום דחיישינן מתוך שיודע שאין יכול להוציא בשבת מרה"י לר"ה גם הוא יעמיד הכלי לר"ה במכוון להטבילו למחר. וא"כ ניחא דבכלי שנטמא ביו"ט לא קשיא ליה נגזור אטו נטמא בשבת. דגם בנטמא בשבת לא שייך שמא יעבירנו דמסתמא הכלי עומד ברה"י. אלא דעיקר הגזירה מתוך שיודע שאין יכול להכניסו למקוה בשבת שצריך להוציא מרה"י לר"ה מעמיד הכלי בע"ש לטובלו למחר ובנטמא בשבת לא שייך הך גזירה דאכתי לא נטמא בע"ש. ודו"ק:
אלא דאכתי קשה לפמ"ש שמניח הכלי לר"ה להטבילו למחר אכתי קשה הא סתם מקוה ששיעור אמה על אמה ברום ג' אמות. א"כ סתם בור גבוה עשרה ורחבו ארבעה ואיתא בשבת (דף ק') אמר אביי בור בר"ה מלאה מים עמוק עשרה ורחב ד' וזרק ונח ע"ג חייב דמיא לא מבטלי מחיצה. וא"כ איך אפשר שיכין הכלי לטובלו בשבת כיון דהכלי קאי בר"ה איך יכניסו למקוה שהוא רשות היחיד. ואין לומר דאגדו בידו ותופס הכלי. דהא הוה חציצה ואפילו תימא שהוא רפוי מ"מ פשיטא שייך לגזור טפי שמא יניחנו במקוה וירפו ידיו ויונח הכלי במקוה שהוא יותר חשש מחשש שמא יעבירנו. ואף דכלי ע"ג מים לאו היינו הנחתו מ"מ (איסור ופן אם) [א"ה כך מצאתי בכ"י הגאון המחבר ויראתי להגיה כי נעלם ממני כוונתו בזה] הכלי כשמלא מים נח במקוה. לכן נראה דעיקר הגזירה מקמי דבטלוה לרביעית דמקוה דאז א"צ שיעור מקוה. א"כ משכחת שיטבול כלים בר"ה ברקק מים ורשות רבים מהלכת בו כדאיתא בהזורק (דף ק' ע"ב) דרקק מים ור"ה מהלכת בו הזורק לתוכו חייב ורקק מים הוא פחות מעשרה טפחים. א"כ משכחת לה שיטבול כלים בר"ה ברקק מים בעלמא ויש לחוש שמא יעבירנו. אבל לאחר שבטלו חכמים לרביעית דמקוה. ליכא חשש שמא יעבירנו. כיון דבעינן מקוה אפילו לכלים כדאיתא בנזיר (דף ל"ח) בעינן שיעור מקוה ולא שייך שמא יעבירנו ומיושב בזה תמיהת התוס' דתקשי בהשקה גופיה שמא יעבירנו. ולפ"ז ניחא דהא השקה טעמא מטעם זריעה. ולעולם לא סגי בפחות משיעור מקוה וסתמא דמלתא מקוה ובור גבוה עשרה ורחבו ארבע וזהו רשות היחיד גמורה. בודאי אינו סומך ע"ז להשיקן בשבת שיהיה דוקא אוגדו
בידו. דפשיטא בכה"ג לא סמכינן ואין מתירין לו לטבול ולהשיק ע"י שיכניס הכלי לרה"י כיון שצריך להיות מרופה בידו. פשיטא דיש לגזור יניחו מידו למקוה ומפיק מר"ה לרה"י דאפילו לכסות כלי גזרינן דילמא נפיל. ואתי לאתויה כדאיתא בפ' המביא (דף כ"ט). ולא שייך הגזירה בהשקה. לכן פריך נגזור השקה אטו הטבלה. גם קושיית מהרש"א לא קשה דנגזור בדלי שמא לא יעבירנו. דדלי שאינו רק לדלות מן הבור. והבור מסתמא חולק רשות לעצמו. ממילא ליכא למגזר. דאם עומד בר"ה ויודע שהבור ברה"י. א"כ אינו מכוון כלל להעמידו בר"ה שיודע שאין יכול להכניסו למקוה. ונשאר מסתמא בחצר. גם ברה"י מסתמא איכא הכירא. ולא חיישנן כלל. והשתא א"ש שלא פסק הרי"ף כרבה. דמשמע ליה מדאמר בר"ה ובסוכה היינו טעמא דשופר וכו'. ולא קאמר היינו טעמא דטבילת כלים. לכן נראה דכיון דלרבה יש להתיר טבילת כלים לאחר שבטלו רביעית דמקוה לא ס"ל להש"ס כוותיה. לכן גם הרי"ף דחאו. ונקט פלגא בידן שלא פסק כרבה. ומה שלא פסק כרבא יתבאר לקמן בס"ד:
בתוס' בד"ה נגזור וקשה כו'. וכן בסמוך בולד הטומאה כו' דאינו להוט כו' עכ"ל. הוא דחוק. וכבר אמרתי בחדושי ליישב ע"פ דברי המג"א (סי' ר"פ) שהקשה בס' ברכת הזבח דמצינו ראשונים שאוכלין על טהרת הקודש א"כ כיון דעונת ת"ח משבת לשבת איך אכלו שבת בטהרה. ותירץ דבימי טומאה לא זהירי ע"ש. עכ"פ כיון דליל עונה בשבת אפילו לאינו ת"ח כדאיתא בכתובות פ' אעפ"י אוכלת עמו. (עיין תויו"ט שם משנה ט'). וא"כ לא שייך בשבת לאכול בטהרה. א"כ ולד הטומאה שא"צ הערב שמש א"צ לטובלו בשבת ולא שייך שמא יעבירנו. אבל אב הטומאה מטביל בשבת כדי שיטהר לערב שאז יטהר גם הוא ושייך שמא יעבירנו. ודו"ק. ואפשר גם התוס' כונו שאינו להוט מפני שא"צ הערב שמש ויכול לטובלו ביו"ט:
בפירש"י בד"ה מיזהר זהיר בהו כו' והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא עכ"ל. וקשה לפ"ז למה אמר במתני'. דאין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו הא הוה מלתא דלא שכיחא שיטמאו המים והו"ל להתיר שיטבול גם הכלי מאחר דטומאת המים לא שכיחא ממילא הטבלת כלי ע"ג מימיו ג"כ לא שכיח. וי"ל דאי הוה שרינן לטבול כלי ע"ג מימיו לא היה נזהר במים כי חפץ שיטמאו כדי להטביל הכלי על ידן ואז הוה השקת המים ג"כ שכיח אבל עכשיו דאין מטבילין כלי ע"ג מימיו מים לחודיה ודאי זהיר בהו:
ובהכי ניחא מה שהקשו רש"י ותוס' אמאי מדלין בדלי ובמתני' אין מטבילין כלי ע"ג מימיו. ולפמ"ש ניחא דאם נימא מטבילין כלי ע"ג מימיו א"כ בכוונה לא יזהר במים ויניחם ליטמא כדי שעל ידן יטבול הכלים והוה נמי השקה מילתא דשכיח דאפילו אית להו לא יזהר בהם כדי שיטהר הכלים והוה שייכא הגזירה אפי' בהשקה גופה אבל בדלי לחוד לא שייך שהרי אינו מותר רק לשאוב בו ואפילו בדלי אסור השקה רק לשאוב בו כשהוא ריק. וא"כ הדר הו"ל טומאת המים לא שכיח. ועיין בסמוך. ודו"ק:
בפירש"י בד"ה בדלי והא לא דמי למטביל כלי כו' וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כו' עכ"ל. כבר הרגישו מהרש"ל ומהרש"א דפירש"י תמוה דהא השתא לא קיימינן בטעמ' דמתקן. ומהרש"ל ומהרש"א נדחקו למאוד בזה. גם הקשה מהרש"א אמאי לא קשי' ליה אדלי ניחוש סמא יעבירנו, ומה שכתב מהרש"א שהדלי סמוך לבור, א"כ קשה מאי קשי' ליה לרש"י דלמה אסור בכלי ע"ג מימיו הא י"ל בכלי אסור משום שמא יעבירנו וכן בכל הסוגיא זכר רש"י טעמא דמתקן, ומהרש"א נדחק בכל זה. אבל הדבר ברור כמ"ש לעיל דס"ל ודאי בעלמא פשיטא ליה לאיסור' טבילת כלים בשבת דעלמא משום מתקן רק הכא משמע ליה דמשום שבות דמתקן היה לנו להתיר בשביל טהרת הרגל להכי נקט טעמא דאלים טפי משום שמא יעבירנו. והשתא טעמא דשמא יעבירנו אינו מועיל רק להשוות שבת שקודם הרגל לשבת דעלמא, וכל היכא דבעלמא אסור משום מתקן גם בשבת שקודם הרגל אסור משום שמא יעבירנו. והיינו מטעם שכולם טרודים בטהרת הרגל וכמ"ש לעיל. והשתא בכלי שאין שייך לגזור עליו בשבת דעלמא. גם בשבת שקודם הרגל אין לגזור. דכיון דלא שייך בכל כלים. וכבר אסרו טבילת הכלים. ממילא אין שוב טרדא דטבילת כלים. לכן בכלי פרטיי שאין שייך בו מתקן. ואין לאסרו בכל שבתות השנה משום שמא יעבירנו. גם בשבת שקודם הרגל לא שייך. דבכלי פרטיי לא טריד. ולהכי פירש"י גם בוולד הטומאה כיון שאין שייך תיקון ממילא גם שמא יעבירנו לא חיישינן. כיון שאין הכל טרודין להטביל ולד הטומאה שהרי מותר לחולין בלא טבילה ואין לאסרו בשאר שבתות השנה, גם בשבת זה לא נאסר. דבכל שבתות השנה אין לאסור רק משום מתקן. וכיון שלא נאסר בכל השנה גם בשבת שקודם רגל לא גזרינן. ובהכי רהטא כל הסוגיא דלפי' רש"י. והיינו כדפרישית. דעל הפרטים אין לגזור משום שמא יעבירנו:
וארווח לן בזה גם פירש"י בפסחים (דף ס"ה ע"ב) במשנה שפירש טעמא דהזאה משום מתקן. ותמהו עליו דבגמ' מפרש משום שמא יעבירנו. ולפמ"ש ניחא דרש"י ס"ל דודאי הזאה אסורה בכל שבתות השנה ובשאר שבתות לא שייך שמא יעבירנו רק בפסח דאיכא טרדא. והשתא לא אהני טעמ' דשמא יעבירנו רק להשוותו לשאר שבתות השנה. דמשום מתקן לא היו חכמים מעמידים דבריהם במקום כרת כיון דליכא חששא דאורייתא, רק משום דשייך שמא יעבירנו שהוא חששא דאוריית', נשאר שבת זה באיסור מתקן כשאר שבתות השנה. והוכחת רש"י במישור מהך גופיה דאמאי לא פריך בכולה דשייך שמא יעבירנו רק נגזור הא אטו הא. אלא ודאי על הפרסיים לא שייך שמא יעבירנו. לכן בפרטי דלא שייך מתקן גם לשמא יעבירנו אין לגזור. כיון שאין שייך בכולם. כן נ"ל ברור בפירש"י. ומקום הניחו לי להתגדר בכוונת רש"י ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. ובהכי ניחא דלא קאמר הש"ס היינו טעמא דהזאה. דבהזאה עיקר טעמ' משום מתקן כדפרישית. ודו"ק היטב:
בפירש"י בד"ה דלא שכיחא שהרי הכל מטהרין ברגל כו' עכ"ל. והקשה הצל"ח א"כ בר"ה נימא שלא יטבלו שא"צ לטהר בר"ה ונראה דלפמ"ש לא שייך שמא יעבירנו רק בשבת שקודם יו"ט דטרודין בטבילת כלים, אבל בשאר שבתות אין שייך הטעם דשמא יעבירנו רק אסור משום מתקן. והשתא בנטמא ביו"ט י"ל דלא גרע ממכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט ומותר, רק דנגזור אטו נטמא בעיו"ט פריך שפיר דנטמא בעי"ט טרוד ג"כ ועיו"ט שחל בשבת שייך שמא יעבירנו בטהרת כלים לרגל. וא"כ בר"ה שאין חיוב לטהר ליכא למיגזר בלא"ה. רק בנטמא בערב יו"ט אסור משום מתקן כמו בכל שבתות השנה. משא"כ בנטמא ביו"ט דשרי לצורך אוכל נפש ולק"מ. ודו"ק היטב:
בפירש"י בד"ה אין מטבילין וכו' כיון דטמא מן התורה הו"ל מתקן כו' עכ"ל. לכאורה תמוה דלענין תיקון אפילו שיהיה מדאורייתא טהור מ"מ מתקנהו למה שלא היה ראוי תחלה, והכי כל מתקן מנא שמתקנו למה שלא היה ראוי מעיקרא. ועוד קשה א"כ בדמאי אמאי אין מתקנין בשבת. וכן הקשה הפני יהושע ובצל"ח. ודמאי קיל מכל איסורין דרבנן. לכן נראה דלענין מתקן ע"כ הגזירה שיתקן כלי ממש, והשתא י"ל בזה שיש לו היכר ואין יכולין לטעות שאם מותר טבילת כלים בדרבנן מותר לתקן כלי דהא חזינן דדאורייתא אסור וע"כ דבר ידוע הוא שתיקון כלי אסור, שאם הים מותר תיקון כלי לא היה אסור לטבול אפילו כלי שנטמא באב הטומאה, אבל תרומות ומעשרות אם יתירו תרומה דרבנן איכא למיחש טפי שיזלזלו באיסורן ולא יחשבו לאיסור כלל. אבל בנטמא בוולד הטומאה שבלאו הכי יש הפרש בין אב הטומאה לענין הערב שמש, הרי ע"כ שלא חששו לזלזול דוולד הטומאה שיטהרו לגמרי אי משום כהנים זריזים כדמסיק. או שלא לרבות הטומאה דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים, יהיה איזה טעם שיהיה כיון דעכ"פ הפרש טובא בלא"ה בין אב הטומאה לולד הטומאה ולא חששו לזלזולי בטומאתו, ממילא סגי כשגזרו על האב שהוא מן התורה משום מתקן תו ליכא למיטעי בטבילת כלים לתקן מנא דמוכח מאב שתקון מנא אסור. ולהכי פריך נגזור משום אב, ומשני דכהנים זריזין ואין לדמות אב לולד. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' הא בישראל משכחת לה ע"י משקין. ולפ"ז ניחא דודאי חששא דמתקן חששא רחוקה היא, אלא שהיה לחכמים להשוות מדותיהן, שאם אמרו נטמא באב הטומאה היה להם להשוות מדותיהן בענין תיקון כלי ולזה משני כיון דלגבי כהנים אין להשוות המדה לא גזרו כלל אפילו בישראל. דודאי דברי התוס' דחוקים דמיירי דוקא בכלי שאין ראוי למשקה. ועוד קשה אדמפליג בין אב הטומאה לולד הטומאה לפלוג בולד הטומאה גופיה בין ראוי למשקין, אלא ודאי לא מחמרינן כולי האי לגזור כיון דבכלי שאין ראוי למשקה ליכא רק בכהנים, גם בישראל לא גזרו כיון דאין סברא להשוותו לאב לגמרי שגם בישראל שייך אפילו בלא משקה. כן נ"ל, ודו"ק היטב, ועמ"ש בסמוך:
בפירש"י בד"ה בולד הטומאה כו' יש מפרשים כו'. וטעמא משום דבעי הערב שמש כו'. כבר תמה המהרש"א דלפ"ז בולד הטומאה דוקא מטבילין ביו"ט דאילו באב הטומאה אפילו נטמא ביו"ט אין מטבילין שאינו ראוי להשתמש בו בו ביום. וא"כ קשה כיון דע"כ לעיל דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט ע"כ בולד הוא, וא"כ כבר שני טומאה ביו"ט לא שכיח, ומאי פריך נגזור הא אטו הא. ועוד קשה כיון דלעיל ע"כ מיירי בולד הטומאה דאב לא מטבילין שאינו ראוי להשתמש בו. א"כ הו"ל לשנוי' לעיל כהנים זריזים הם. עוד קשה איך תפרנס גזירה דשמא יעבירנו, אי באב א"צ לשמא יעבירנו דבלא"ה אין ראוי בו ביום. ואי בולד באמת מטבילין, וכן הקשה המהר"מ שיף:
ולכאורה נ"ל ליישב עפ"י מ"ש התוס' דולד הטומאה דקאמר משום כהנים זריזין הא בישראל נמי משכחת לה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. ותירצו דאיירי בכלי מנוקב שאינו ראוי למשקין ולפ"ז בכלי ראוי למשקין באמת גם בולד אסור דשייך גבי ישראל. ועפי"ז י"ל דהא דבולד לא שייך גזירה שמא יעבירנו כתבו התוס' לעיל משום דאינו להוט להטבילו. וי"ל דוקא ולד שאינו שייך בישראל היינו שלא ע"י משקין שראוי להשתמש בו חולין דבהא שייך שאינו בהול שעכ"פ נוכל להשתמש בו חולין. אבל כלי שמיוחד למשקין א"כ אפילו ישראל אינו יכול להשתמש בו אפילו חולין, יש לומר דבהול ושייך בי' הך גזירה גופה דשמא יעבירנו, ואם כן א"ש דצריך גזירה דשמא יעבירנו לולד הטומאה, ובכלי שאינו מנוקב דבהול ג"כ. והשתא י"ל דודאי הא דאמרינן לעיל טומאה ביום טוב לא שכיח היינו דאב הטומאה אבל דולד הטומאה שכיח. אלא לפי האמת בולד הטומאה בלאו הכי מטבילין וכי פריך הכא דנגזור דולד אטו דאב. א"כ בולד גופיה יש לאסור ג"כ א"כ תקשי נמי הברייתא דלמה בנטמ' ביו"ט מטבילין. ואי משום דאב לא שכיח. מ"מ בולד הטומאה ודאי ס"ל דשכיח. וכיון דס"ל להך ברייתא דאב אין מטבילין שאינו ראוי באותו יום. ע"כ גזירה דשמא יעבירנו הוא משום ולד הטומאה. והיינו בראוי למשקין שאין ראוי להשתמש בו אפילו חולין והוה בהול ושייך ביה גזירה דשמא יעבירנו. וא"כ קשיא ליה נגזור הא אטו הא. והיינו ולד הטומאה שאינו ראוי למשקין אטו ולד הטומאה שראוי למשקין. דולד הטומאה שכיח ושייך בי' בהול כיון שראוי למשקין ואינו ראוי אפילו לחולין ושכיח ולד הטומאה אפילו ביום טוב. וא"כ גם הך ברייתא קשי' דלא שייך תירוץ לא שכיח על ולד הטומאה ומשני כהנים זריזין ולא גזרינן א"כ שפיר כולה מיירי באינו ראוי למשקה. ואב לא שכיח טומאה ביו"ט דאיירי באינו ראוי. וולד לא שייך רק בכהנים וכהנים זריזין הס. ודו"ק:
ויותר נראה ליישב קושיות הנ"ל דהא דאמר טומאה ביום טוב לא שכיח. היינו משום הא גופיה כיון שאסרו טבילת כלים ביו"ט. א"כ אם יצטרך לכלי צריך להמתין עד הערב שמש למחר ומסתמא הכלי ביו"ט שאוכל בטהרה נקדשים. וזהו דוקא לפי האמת שאין מטבילין כלי ביו"ט מיזהר זהיר. אבל אי הוה שרי טבילת כלים ביו"ט לא היה נזהר כלל. ואם נטמא סמוך לערב מטבילו ומשתמש בו לערב. א"כ לא היה נזהר כלל כיון שטבילת כלים מותר ביום טוב. והשתא י"ל ודאי בס"ד שאין מטבילין שום כלי ביום טוב. שפיר י"ל טומאה ביו"ט לא שכיח שאין יכול לסמוך על הטבילה. אם כן למאי דס"ל בולד הטומאה מטבילין ביו"ט. שפיר קשי' נגזור ולד הטומאה אטו אב הטומאה. וכשיטבילו כל הכלים ביו"ט יהיה טומאה ביו"ט נמי שכיחא שסומך על הטבילה:
ועפי"ז יש ליישב גם הקושי' דאמאן תרמי' חששא דשמא יעבירנו דבאב הטומאה בלא"ה אסור שאין ראוי ליומו ובולד באמת מטבילין. ולפ"ז יש ליישב שפיר דבלא"ה קושיית רש"י עצומה שהרי ראוי להשתמש בו חולין. לכן י"ל דודאי אם נתיר לטבול בי"ט הוה טומאה ביו"ט שכיחא כדפרישית. וא"כ אפילו נטמא ביו"ט יש לגזור עליו אטו דערב יו"ט כיון דטומאה שכיחא ולא קאמר טומאה ביו"ט לא שכיח. רק לפי האמת דאיכ' איסור לטבול כלי שנטמא באב. מיזהר זהיר. שהרי לא יוכל לטבלו ביום טוב. אבל אי לא גזרו איסור לטבול ביו"ט לא שייך טומאה ביו"ט לא שכיח שהרי נטהר מיד ולא זהיר. אלא דמ"מ צריך טעם לחלק להתיר בולד ולאסור באב מאחר ששניהם יעברו תחת הגזירה אין אתה יכול להוציא ולד הטומאה מכלל הגזירה יותר מן אב הטומאה. ולזה נתנו הטעם כיון דבאב אין ראוי להשתמש בו בקדשים עד הערב שמש גזרו עליו טפי כיון שאם צריך לקדשים אין מועיל לו לאותו יום. משא"כ בולד שיוכל להשתמש מיד אפילו בקדשים. שפיר יש מקום לחלק בין ולד לאב. וכיון דכבר גזרו על כלי שנטמא באב הטומאה מערב יו"ט מטעם שלא יועיל לו באותו יום ועשאוהו כאילו מכינו למחר. לכן גם בנטמא ביו"ט לא מהני. דשייך נמי האי טעמא דאל"כ אין שייך לחלק בין אב לולד ואם כן בנטמא באב הטומאה אפילו נטמא ביו"ט נמי אסור לטבלו שאם תאמר שמותר לטבלו א"כ תהיה טומאת ביו"ט שכיח ויש לגזור אטו ערב יו"ט. לכן בנטמא באב הטומאה אפילו נטמא ביו"ט ובולד הטומאה שפיר שרינן בנטמא ביום טוב דכהנים זריזין הם כדמסיק. אלא דמ"מ אין שייך לחלק בין הטומאות שזה הכלי יטבול וזה לא יטבול. אי אתה יכול לחלק ביניהם מבלי שיהיה חילוק בעצם הענין. ומה לי שצריך טבילה מן התורה או מדרבנן, לכן תלו הטעם שהולד ראוי מיד לכל מידי דבעי. אבל אם הטומאה אינו ראוי לקדשים רק למחר אף שראוי לחולין מיד. עשאוהו כאילו אינו ראוי. שאם נתיר גם באב, שייך גזירה דשמא יעבירנו כמפורש בגמרא. וא"כ תו לא תקשי למאי צריך גזירה דשמא יעבירנו. דאי לאו הגזירה דשמא יעבירנו גם באב היה לנו להתיר מטעם הך סברא גופיה דראוי להשתמש בו חולין אבל משום גזירה שמא יעבירנו אסרו באב. ועשו מה שראוי לחולין כאילו אינו ראוי. ובולד התירו מאחר שא"צ הערב שמש. כיון דאיכא טעמא לחלק ביניהם. ולפי"ז להנך יש מפרשים אין היתר רק בתרתי לטיבותא נטמא בולד הטומאה וביו"ט. ולפ"ז למאי דמסיק כהנים זריזין הם תו א"צ לומר טומאה ביו"ט לא שכיח:
בתוס' בד"ה כלי כו' ומיהו קשה איך מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה כו'. ונראה ליישב דהכא קיימינן בטעמא דשמא יעבירנו. וכתבו התוס' לעיל דבאב שלהוט להטבילו חיישינן משא"כ בולד הטומאה שאינו להוט להטבילו וא"כ י"ל דיש לפרש שפיר שטובלו לערב אלא שממלא בו מים וכיון שהוא דרך מילוי שפיר יכול לטובלו ע"ג מימיו לטהרו ואי משום דקשיא מתני' דאין מטבילין כלי ע"ג מימיו. י"ל דהיינו באב הטומאה שלהוט להטביל ואיכא למיחש שמא יעבירנו ד' אמות לכלי. לכן אפילו ע"ג מימיו אסור משא"כ בולד דאינו להוט וליכא חששא דשמא יעבירנו מותר לשאוב בו מים לצורך יום וממילא נטהר כיון דלא חיישינן בולד שמא יעבירנו:
ובזו יש ניישב הרי"ף שלא פסק כרבא משום מתקן ולפ"ז ניחא דקשיא ליה להרי"ף למה טובלין ולד הא לא הוה לצורך יו"ט כמו שהקשו התוס'. ואין לומר דטובלין ע"י שאיבת מים לצורך יו"ט. דתקשי מתני' הא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו. וצ"ל דדוקא כשמטבילין הכלי עם המים בהא אסור דנראה כמתקן. אבל דרך מילוי שרי בכל גווני אפילו באב הטומאה. וכמ"ש הפוסקים באמת דהא דלי נמי מותר אפי' באב הטומאה. ולא שייך מתקן בדרך מילוי. א"כ תקשי קושיית התוס' למה מטביל לולד הטומאה. הא אין צריך לו רק לערב. ואין לומר דטובל דרך מילוי דאפילו באב שרי כה"ג. כמ"ש הפוסקים דדרך מילוי לא חיישינן שאינו נראה כמתקן. וצ"ל כתירוץ התוס' בחגיגה (דף כ"א סוף ע"א) דמיירי ביו"ט שחל ע"ש דיו"ט מכין לשבת. אלא דזה תליא אי קדושה אחת וצרכי שבת נעשין ביו"ט שפיר י"ל דביו"ט שחל ע"ש איירי אבל לרבה דס"ל דאין צרכי שבת נעשין ביו"ט. והא דמבשלין מיו"ט לשבת הוא מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחים. א"כ לא שייך להתיר להטביל הכלי לצורך שבת דבהא לא שייך הואיל דליומיה לא חזי עד הערב שמש. וצ"ל דרבא ס"ל קדושה אחת הוא שבת ויו"ט. ושפיר י"ל תירוץ התוס' בחגיגה דאיירי ביו"ט שחל ע"ש. וא"כ הרי"ף לשיטתיה דפסק לעיל בפ"ק כרב דהוה שתי קדושות. א"כ אי אפשר לומר הטעם משום מתקן. דא"כ דרך מילוי לעולם שרי אפילו באב דלא שייך מתקן דרך מילוי. א"כ ע"כ הא דבאב אסור הוא מטעמא אחרינא משום שמא ישהה ובולד דרבנן לא חיישינן כולה האי לתקלה. ולהכי לא פסק כרבא:
עוד אפשר ליישב היש מפרשים דכלי שנטמא באב אין מטבילין משום דבעי הערב שמש. ואע"ג דחזי לחולין. מ"מ הא כתב הרא"ש לעיל בפ"ק בשם הירושלמי דפתילות שכבו בשבת אסור להדליק ביו"ט דמקרי הכנה. א"כ ניהו דחזי לחולין מ"מ אותה ההכנה שראוי ביו"ט לקודש נעשית בשבת. ולא גרע מהכנה דביצה שהיא ממילא. אלא דצריך לטעם שמא יעבירנו. היינו לב"ש דלא ס"ל הכנה בביצה וגם פלוגתא דתנאי היא לעיל בהכנה ורבה אמר דכ"ע משמע אפילו מאן דלית ליה הכנה אין טובלין כלי בשבת אבל לרבה גופיה י"ל משום הכנה של הערב:
שמש ליו"ט. וא"כ הך ברייתא אתיא כמאן דאית לה הכנה. אבל מאן דלית ליה הכנה אפילו באב הטומאה מטבילין שראוי לחולין. א"כ תו לא קשיא ברייתא דלעיל דס"ל בנטמא בי"ט מטבילין אותו ביו"ט. דשפיר י"ל דמיירי באב הטומאה לית ליה הכנה. ולא גזרינן אטו שבת שאחר יו"ט. והך ברייתא דמחלק בין אב לולד כמאן דאית ליה הכנה. וניחא בזה דלא אמר היינו טעמא דטבילת כלים משום שמא יעבירנו. דרבה לנפשיה יכול לפרש הטעם משום הכנה. רק מפרש על דכ"ע אפי' מאן דלית ליה הכנה. ודו"ק:
עוד ליישב לפי דעת הרמב"ם שאכתוב לקמן דס"ל הואיל קושיית התוס' למה טובל ברגל ולד הטומאה הא אין ראוי רק לערב. וי"ל דולד שהוא דרבנן י"ל שיש לו כלים אחרים טהורים וצריך לכולם. א"כ בולד הטומאה דקיל. וקיימ"ל בדרבנן מבטלין איסור לכתחילה. א"כ יכול לבטלו בשני כלים טהורים. אלא די"ל דהוה דבר שיש לו מתירין לטובלו אחר יום טוב. אלא די"ל לפי מה שמבואר בשלהי חגיגה דמגע ע"ה טהור ברגל. א"כ י"ל שצריך לבשל בו או להשתמש בו דברים שהם מגע ע"ה. ולאחר הרגל הוא טמא ושורפין התרומה על מגע ע"ה. א"כ אין לו מתירין. דצריך לכלי עכשיו להשתמש דברים שהם ממגע ע"ה. ושפיר מתבטל הכלי. אלא דמ"מ לא סגי בלא טבילה. כיון דאיכא מיא בנהרא מקרי דבר שיש לו מתירין. כדאיתא בע"ז פ' אין מעמידין. וכן מעשר שני בירושלים מקרי דשיל"מ. עיין מג"א הלכות שבת:
בגמרא רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה. לרב ביבי ודאי ניחא דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. דלא שייך שמא ישהה. דבנטמא בערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב. אלא דקשה איך פסיק ותני כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט הא בעיו"ט שחל בשבת א"כ היה לנו להתיר שיטבילנו בשבת כיון שנטמא בשבת. וליכא למיגזר שמא ישהה שהרי עכשיו הוא שנטמא בשבת עיו"ט. והו"ל להתיר להטבילו בשבת עצמו דלא שייך שמא ישהה. וצ"ל דרב ביבי נמי ס"ל דבשבת אסור משום מתקן. רק ביו"ט היה לנו להתירו לטבול כיון שאי אפשר לטובלו בעיו"ט שהוא בשבת. וצ"ל לא פלוג בין עיו"ט שחל בשבת לערב יו"ט דעלמא. אלא דקשה כיון דס"ל טעמא דמתקן למה לו כלל טעמא דשמא ישהה. דגם ביו"ט שייך טעמא דמתקן. וצ"ל ביו"ט הו"ל להתיר דלא גרע ממכשירין. אלא דאכתי קשה כיון דנטמא מעיו"ט הו"ל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. וי"ל לזה דאי מתירין מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט. לאו דאי אפשר כלל לעשותן כלל מעיו"ט אלא אפילו היה טרוד מעיו"ט. וכמו שפירש"י לקמן (דף כ"ז ע"ב). ואי נימא דבהיה טרוד מעיו"ט מותר. א"כ כ"ש דיש להתיר בעיו"ט שחל בשבת. ולא שייך לא פלוג. דאפילו בעיו"ט שחל בחול מותר בטרוד כ"ש בשבת שאין יכול לטבול כלל וא"כ אכתי קשיא ליה להתיר עכ"פ בטרוד דהו"ל מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט. ולזה צריך לומר הטעם משום שמא ישהה:
ועפ"ז י"ל דקשה איך חולק רבא על הברייתא דטעמא משום שמא ישהה. וצ"ל דרבא דמוקי משום מתקן היינו לרבנן דר' יהודה דס"ל מכשירין אסור ביו"ט. א"כ י"ל גם ביו"ט הטעם משום מתקן. אלא דקשה בכלי שנטמא ביו"ט אמאי מטבילין אותו ביו"ט הא הוה מתקן ולרבנן מכשירין אסורין וי"ל דאינו מתקן ממש רק נראה כמתקן. ויש לחוש לרואין שיתקנו כלי ממש. והשתא ביו"ט דלא שכיחא טומאה לא גזרינן. אלא דקשה א"כ אפילו מעיו"ט אמאי ניחוש לנראה כמתקן הא יוכל לתלות שנטמא ביו"ט או בולד הטומאה דליכא מתקן כלל. וי"ל דטעמא דנטמא ביו"ט משום טומאה ביו"ט לא שכיח. א"כ אי שרינן לכולהו כלים משום שיתלה הרואה בנטמא ביו"ט. הרי שכיח טבילת כלים והיה לנו לחוש אפילו נטמא ביו"ט. אבל אם אסרו בנטמא מעיו"ט. א"כ לא שכיח שיטבול כלי ביו"ט. לכן לא גזור ובהכי ניחא שלא התירו משום שיתלה הרואה שנטמא בולד הטומאה. דאז הוה שכיח טובי. וולד הטומאה ליכא רק בכהנים. ואם כל העם טובלין. מסתמא נטמא באב הטומאה. וע' מ"ש לקמן ע"ב:
שם רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי. לרבא הך דמשיקין המים י"ל דהוה אוכל נפש עצמו ושרי טפי דתקון אוכלין מותר ביו"ט. ואפילו בשבת י"ל דלא שייך ביה מתקן כלי. וכן בכלי שנטמא ביו"ט י"ל כיון שאי אפשר לעשותו מעיו"ט הוה כמו מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט ושרי משום אוכל נפש. וכן בכלי שנטמא בולד הטומאה י"ל דלא שייך ביה מתקן כ"כ דאינו אלא טומאה דרבנן כפירש"י. או כיון דמותר לחולין ליכא משום מתקן. אלא קשה בדלי למה מדלין. ואי משום שאין נראה כמתקן רק לשאוב מים הוא צריך. מ"מ קשה הא בסוכה (דף ל"ג ע"ב) גבי ענביו מרובין מעליו דר"א בר"ש אמר ממעטין ופריך הא מתקן מנא ומשני א"ר אשי כגון שליקטן לאכילה. ופריך הא הוה פסיק רישא. ומשני דאית ליה הושענא אחריתא. הרי דשייך מתקן אפילו שאין נראה שהרי ליקטן לאכילה ואינו נראה כמתקן ואפ"ה פריך הא מתקן מנא:
ואפשר שר לומר דבלא"ה פסק הרמב"ם שם סתמא בלוקטן לאכילה מותר. והקשו עליו דבגמרא מסיק דוקא באית ליה הושענא אחריתי לכן י"ל דתליא בפלוגתא דרבה ורב חסדא דפליגי אי אמרינן הואיל אי מקלעי לים אורחים חזי ליה גם השתא אינו לוקה והיינו טעמא דמהני עירוב תבשילין. ובפסחים (דף מ"ז ע"ב) פריך לרבה ממתני' דיש חורש תלם אחד וחייב משום חורש אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור וכתבו התוס' דהיינו אם היה דם צפור במקום חרישה הרי דאמרינן אע"פ שאין לו דם צפור כיון דאפשר דאיתרמי ליה שפיר שייך הואיל. והשתא י"ל דאפי' בלית ליה הושענא אחריתי שרי כיון דאילו מיתרמי ליה ליכא תיקון. וכפירש"י שם דבאית ליה הושענא אחריתי לא מקרי מתקן ולהכי אמר הכא שנראה כמתקן כלי. וקשה הא בסוכה גבי הדס פריך הא מתקן מנא וכ"ש הכא שנראה יותר תיקון כלי ממש אבל הדס לאו מנא הוא. לכן י"ל דודאי כאן אפשר לומר דלא מקרי תיקון דאלו אתרמי ליה מנא אחרינא מותר א"כ הה"ד בלית ליה מנא אחריתי שייך ביה הואיל. וביש לו כלים אחרים לא מקרי תיקון וכדלעיל דף הקדום גבי מטביל כלים באית ליה מנא אחרינא א"נ אפשר בשאלה. וא"כ מוכח כדברי הרמב"ם דאפילו אין לו כלים אחרים לא מקרי תיקון משום דאמרינן הואיל וסוגיא דסוכה דמשני באית ליה הושענא אחריתי. היינו ליישב אפילו לרב חסדא דלא ס"ל הואיל. או דבכלל התירוץ כיון דבאית ליה שרי. הה"ד בלית ליה הוה כאית ליה משום הואיל. והא האיסור מפני שנראה כמתקן. ושם בליקטן לאכילה אינו נראה כמתקן. והשתא א"ש דבדלי שרי שאין נראה כמתקן שהרי לשאוב מים הוא צריך. ולפי האמת לא שייך ביה מתקן כיון דאפשר דמתרמי ליה מני אחריני. כן י"ל בדעת הרמב"ם:
ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה הפני יהושע למה לא פריך אמתני' דשבת דאין מטבילין את הכלים. ולפמ"ש י"ל דפשיטא ליה דשייך מתקן בטבילת כלים. והיינו באין לו מנא אחרינא שייך מתקן. אלא ביש לו כלים אחרים י"ל דלא ס"ל להני אמוראי מתקן שאין תקון לפי האמת ולהכי דייק בלישנא דכולי עלמא מיהת כלי בשבת בלשון יחיד ולא נקט כלים לישנא דמתני'. ולפמ"ש ניחא דפשיטא ליה בלית ליה אחריני הוה מתקן. רק דממתני' דהכא משמע ליה דאפילו כלי אחד אסור לטבול אעפ"י שיש לו עוד כלים. והיינו מדנקט ב"ש מטבילין הכל לפני שבת. משמע שאפילו אחד מהנה לא נעדר ואסור לטבול בשבת אפילו כלי אחד אף דאפשר שיסתפק ביתר הכלים. וע"ז לא משמע להו לאסור משום מתקן. לכן מהדרי אחר טעמא אחרינא:
ובהכי ניחא פירש"י בכולה סוגיא משום מתקן. ותמהו מהרש"ל ומהרש"א דלרבה הטעם משום שמא יעבירנו וכן לאינך. עמ"ש לעיל בזה. ולפ"ז י"ל דסתם טבילת כלים בלא"ה אסור משום מתקן. אלא באית ליה מני אחריני לא שייך מתקן. וע"ז נתנו כל א' טעם רבה משום שמא יעבירנו אסור אפילו אית ליה מני אחריני. וזה דוקא היכא דשייך בכלי מתקן מצד עצמו רק מצד כלי אחריני לא נאמר להתיר כיון דאיכא למיגזר נמי שמא יעבירנו. אבל בפרטיות היכא דלא שייך כלל מתקן בכלי מצד עצמו בהך פרטיי. לא שייך למיגזר שמא יעבירנו. ומשמע ליה לרש"י כן דודאי גם בהשקה ובולד הטומאה וכן בדלי בכולהו שייך שמא יעבירנו. רק כיון דאסרו בכל הכלים ממילא בדבר שאינו נהוג בכל כלים לא גזרו שמא יעבירנו. ואי ליכא טעמא אחרינא לטבילת כלים רק משום שמא יעבירנו א"כ בזה תוציא השקה ולד הטומאה וכלי שנטמא ביו"ט מכלל הגזירה הכללית משום שמא יעבירנו, אלא ע"כ דלא גזרו רק בכלים דשייך בהו מתקן. וכיון דשכבר אסרו כלים דשייך בהו מתקן. על פרטים הנשארים. לא חיישינן שמא יעבירנו דחששא רחוקה היא בפרט לגזור יו"ט אטו שבת. לכן לפירש"י כל הסוגיא רהטא היכא דלא שייך מתקן לא גזרו משום שמא יעבירנו דוקא. והכא בכלי אחד כיון דשייך ביה מתקן מצד עצמו. אע"ג דאית ליה מני אחריני. שפיר גזרו משום שמא יעבירנו דוקא. והכא בכלי אחד כיון דשייך ביה מתקן מצד עצמו אע"ג דאית ליה מני אחריני. שפיר גזרו משום שמא יעבירנו. ועמ"ש לעיל קרוב לזה. והדברים ברורים בפירש"י. ודו"ק היטב:
וארווח לן בזה תמיהת התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה הדר ביה שהקשו מנ"ל דהדר ביה משינויא דנראה כמתקן והדר נמי משינויא דהואיל. ולפמ"ש לק"מ דשינויא דמתקן מוכרח לכ"ע דשייך מתקן בכלים. והא פשיטא ליה והא דלא פריך לאינך אמוראי מ"ט אדם מותר כיון דמוכרח דהאיסור מטעם מתקן. דמשום שמא יעבירנו. לא היה לו לחלק בין אב הטומאה לולד הטומאה. וכן ביתר חילוקים כדפרישית. אלא דלא מקשי לשאר אמוראי אדם נמי די"ל משום טהרה ברגל לא העמידו דבריהם. אלא דא"כ גם בכלים לא היה להם לחכמים להעמיד שצריך לאכול בטהרה ברגל. מיהו לשאר אמוראי י"ל דבכלים דאיכא נמי חששא אחריתא שמא יעבירנו ואינך טעמא. לכן החמירו בכלים טפי. אבל רבא דלא אמר רק משום מתקן לחוד, העמידו דבריהם ולא חששו לטהרת הרגל. פריך שפיר אדם נמי. אבל פשיטא לן לכ"ע חששא דמתקן בין באדם בין בכלים היכא דלא שיוך טהרת הרגל שמצוה לטהר עצמו ברגל. ולפ"ז אין מוכרח להקשות. די"ל אדם מותר דוקא ברגל. אבל למאי דמסיק ומייתי הברייתא דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן אפי' ביה"כ. וביה"כ אין מוזהרין על הטהרה. א"כ פשיטא דיש לאסור משום מתקן. וע"כ משום דנראה כמיקר. א"כ אי אפסר לומר כלל דהדר ביה מטעם מתקן. דפשיטא דשייך מתקן לכ"ע. דאל"כ אין לחלק בין אב לולד. וא"כ ע"כ הדר מטעמא דמחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה. דע"כ אמרי' הואיל והדברים ברורים ומוכרחים. ודו"ק: