שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי · דף כו.
במשנה אם יש בו מום יעלה וישחוט. לכאורה הול"ל בפשיטות אם יש בו מום ישחוט. והא דנקט יעלה למאי דמסיק בש"ס דעיקר רבותא דלא יעלה א"ש. אבל בס"ד האי יעלה שפת יתר ואפשר דדוקא נקט יעלה דהא סתם בור עמוק עשרה וא"כ יש איסור מצד טרפות נפולה. ואם לא הלכה צריכה בדיקה. ולקמן (דף ל"ד) מיבעיא לן אי מחזקינן ריעותא ביום טוב במידי דצריך בדיקה. וא"כ אי מחזקינן ריעותא א"א לשוחטו אא"כ הלכה, א"כ צריך להעלותו לראות אם ילך ולא יצטרך בדיקה. ולמ"ד הלכה נמי צריכה בדיקה אפשר להוכיח ממתני' דלא מחזקינן ריעותא:
בפירש"י בד"ה אין זה לאו משום מוקצה אסר ליה כו'. לכאורה בלא"ה כיון דנפל בו מום מעיו"ט לא שייך מוקצה. ונראה שרש"י בא לשלול פי' התוס' שנאמר דאסר ליה משום מוקצה כיון דס"ל אין רואין מומין ביו"ט ולהכי לאו דעתיה עליה ולזה אמר דלית ליה מוקצה. ולכן אף שאין רואין לכתחילה מ"מ הא אמרינן לקמן (דף ל"ד ע"ב) דטבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן. ופירש"י כיון דהגבהת תרומות ומעשרות דרבנן להכי הוה מוכן. ולכן ס"ל לרש"י נמי הכי דלא הוי מוקצה משום הך דאין רואין לחוד, ולהכי נקט רש"י טעמא דמתקן. והא דאמרינן בפרק כירה דמהכא מוכח דס"ל לר"ש מוקצה. י"ל בנפל בו מום ביו"ט בודאי לר"ש נמי אסור משום מוקצה. דאם אין איסור רק משום אין רואין הו"ל למימר בדיעבד דהוי מן המוכן. וכיון דאמרינן לקמן דאפילו בדיעבד אינו מבוקר ואמאי לא הוי כמו טבל דבדיעבד מתוקן. ולכן ס"ל דודאי כיון דבנפל בו מום ביו"ט אסור אפילו בדיעבד, ולכן החמירו גם בנפל בו מום מעיו"ט אף דלא שייך מוקצה לומר דביקרו אינו מבוקר שיהיה דינו כאלו נפל ביו"ט אבל בלא"ה לא היו מחמירין בדיעבד משום מתקן דלא הוה אסור רק לכתחלה. ובזו מיושב דברי רש"י מקושית התוס'. ועיין מ"ש בלשון התוס':
בתוס' בד"ה בכור ולפ"ה משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחלה כו'. לכאורה תמוה דהא מבואר להדיא לקמן דאינו מבוקר אפילו דיעבד. ועיין במפרשים. ואפשר דכוונת התוס' אפילו דיעבד היינו נמי אם נשחט גם בשרו אסור ביו"ט משום מוקצה. ורש"י ז"ל י"ל דס"ל כמ"ש לקמן במקום אחר דאם שחט דבר המוקצה אפשר שמוטב שיאכל איסור מוקצה כדי שלא יעבור על של תורה בשחיטה שלא לצורך:
בא"ד וע"ק דבשבת מוכח כו'. עיין מ"ש לעיל ליישב. ואפשר לומר עוד דודאי פשטה דשמעתא משמע דלא נזכר הכא מוקצה כלל משמע דעיקר טעמא משום אין רואין. ולדברי התוס' הו"ל לפרושי בהדיא דר"ש ס"ל דהו"ל מוקצה דאין יושב ומצפה. ולכן ס"ל לרש"י דמשום אין רואין. אלא מהא דאמרינן לקמן דבקרו אינו מבוקר אפילו בדיעבד י"ל דתליא בהך כיון שבקרו באיסור ואף במילתא דרבנן אמרינן מילתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני. עיין חו"מ (סימן ר"ח) ובסמ"ע שם. וא"כ אי אמרינן אי עביד לא מהני שפיר י"ל דלהכי נמי בקרו אינו מבוקר ואין צריך לטעם דמוקצה. והא דבפרק כירה דס"ל לאביי הטעם משום מוקצה. אביי לשיטתו אזיל דס"ל אי עביד מהני. א"כ ע"כ הא דבקרו אינו מבוקר בעל כרחך הטעם משום מוקצה ופרש"י כאן לפי מה דקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני:
ובהכי ניחא דברי רש"י לקמן שפירש בע"ב בד"ה ושוין שכתב ומשום דין אינו כדמוקי לקמן דיתבי דייני התם. ולפ"ז י"ל דודאי אליבא דאמת דקי"ל אי עביד לא מהני. א"כ כיון דמסיק בנולד הוא ומומו עמו שאין מבקרין אותו הו"ל למימר אי עביד לא מהני. ולזה י"ל דהא דאמרינן אי עביד לא מהני היינו בדבר שכבר הוחזק לאיסור ולכן אפילו בדרבנן י"ל דנשאר בחזקתו ולא מהני ההיתר משא"כ ביתבי דייני אין לומר. אי עביד לא מהני כיון דלא היה לו חזקת איסור מעולם. ולקמן דפשיט מיניה יש מוקצה לחצי שבת ומשני אביי דיתבי דייני התם. ואביי לשיטתיה ס"ל אי עביד מהני. ולכן אי אין מוקצה לחצי שבת א"צ לומר ביתבי דייני התם. ולכן אביי משני דוקא אי יש מוקצה לחצי שבת:
בגמרא אי הכי לא ישחוט לא יעלה וישחוט מיבעיא ליה. לשון אי הכי קשה דלעולם קשה הך דלא ישחוט פשיטא בלי מום אסור לשחטו דהוה קדשים בחוץ. ואפשר לומר דהוה מצינן לפרש בכור שנפל לבור היינו סתמא בכור ביד כהן, וקיי"ל דאין הכהנים נאמנים על מומי בכור בלי ראיה שחשודים להטיל מום בבכור. א"כ אפשר לומר דמיירי שפיר שיש בו מום מבערב אלא שאין נאמן בלי ראיה. רק בנפל לבור ירד מומחה ויראה אם המום מחמת נפילה א"כ יש להתירו על ידו ובאם לאו אף שיש בו מום קדום לא ישחוט. אבל בהעלאה י"ל דאין איסור שהרי יודע הוא בעצמו שנפל בו מום מאליו ונאמן הוא על עצמו לענין זה. אבל השתא דמסיק דלא יעלהו והיינו דכיון דאין ראוי לשחיטה אסור להעלותו, פריך שפיר. וא"ש:
עוד אמרתי דרך נכון וחריף ויתיישב מה שדחקו רש"י והתוס' דלמאי דמשני הכא בנפל בו מום לקמן דגרסי בכור תם שנפל לבור אם כן לית ליה לר"י הנשיא מוקצה א"כ תקשי נמי הך קושיא דהכא ולדידיה ליכא לתרוצי דנפל בו מום אחר כיון דמתיר אף בנפל בו ביו"ט. אך נראה דהא בלא"ה יש להבין מאי פריך דוקא אם פליגי ברואין ופירש"י דבמוקצה לא פליגי הא אפילו אי הוי פליגי במוקצה נמי תקשי הך למה נקט בנפל לבור דוקא פלוגתייהו. וצ"ל בפשוט דבלא"ה אי פליגי במוקצה י"ל דנקט נפל לבור שע"י הנפילה בא לו המום. ולהכי נקט בנפל לבור דאף דלא אסיק אדעתי' שנפל ויהיה בו מום מחמת נפילה מ"מ שרי ולא אמרינן מוקצה. והשתא י"ל דהוי מצינן לפרש דודאי יכול להעלותו בהיתר טלטול דהיינו שימשכנו ויעלנו ע"י הנהגה בחבל באופן שאין איסור טלטול. והא דאינו מעלהו בלי ראיית חכם ע"י הנהגה י"ל דמבואר במכות המנהיג בפסולי מוקדשין לוקה דהוי כשני מינים כצבי ואיל. וא"כ י"ל דיכול להעלותו ע"י משיכה בחבל וכדומה רק דאם אין בו מום אסור לטלטלו רק להנהיגו ואז אין איסור בהנהגה אך ביש בו מום דאז הוי פסולי מוקדשין וא"כ אסור להנהיגו וצריך להוליכו וזה יש בו טלטול ביו"ט. וא"כ צריך מומחה לראות אם יעלהו ע"י שמטעינו על כתפו או בהנהגה כי אם יש בו מום יטעינו על כתפו ואסור בהנהגה משום כלאים ואם אין בו מום יכול להעלותו בהנהגה ואסור להטעינו על כתפו מפני איסור יום טוב וא"כ נקט לא ישחוט דוקא דבהעלאה שפיר שרי או ע"י הנהגה או ע"י הטעינו על כתפו. אבל השתא דקאמר משום צער ב"ח לערים משמע שאין יכול להעלותו כלל אם כן פריך שפיר דלינקט לא יעלהו וא"כ לרבי לקמן דס"ל בנפל בו מום ביו"ט נמי שרי א"כ א"ש בפשיטות דנקט נפל לבור א"כ לא קשיא כלל למה נקט לא ישחוט די"ל דהעלאה בלא"ה שרי הנהגה אם הוא תם ואם יש בו מום ע"י הטעינה על כתפו:
עוד אמרתי כי י"ל דודאי הכא נקט אם יש בו מום היינו מום שבודאי נפל בו מבערב יעלה וישחוט ואם לאו היינו שיש בו מום ספק נפל בו היום ספק מבערב א"כ הו"ל ספק מוקצה אלא דקיי"ל ספק מוקצה אסור דהוי דשיל"מ, אלא דביו"ד (סי' ק"ב) איתא דלא הוי דשיל"מ היכי שהמאכל מתקלקל. א"כ כאן נמי שנפל לבור וירא פן ימות א"כ לא הוי דשיל"מ אם כן היה לנו להתיר ההעלאה מספק ואחר שכבר הועלה לענין שחיטה הדר הוי ליה דשיל"מ ואם כן י"ל דה"ק אם יש בו מום ודאי מעיו"ט יעלה וישחוט ואם לאו היינו שהוא ספק ההעלאה שרי דלא הוי דשיל"מ כיון דיכול למות שם ואחר שכבר הועלה אין לשוחטו, אלא דהתוס' כתבו לעיל דמוקצה הוי כשל תורה וספיקו לחומרא וא"כ י"ל דודאי אי הוי מצינן למימר דר"י ל"ל מוקצה אף דנפל ביו"ט חמור ספי מ"מ הוי מצינן למימר דההעלאה שרי עכ"פ מספיקא אבל השתא דקאמר דפליגי ברואין מומין והיינו ע"כ משום דפשיטא לן דר"י אית ליה בכל דוכתי מוקצה אם כן ספיקו נמי לחומרא פריך שפיר או דמשמע ליה בפשיטות כיון דאם יעלנו יהא ספיקו לחומרא פשיטא דאין יכול להעלותו פריך שפיר:
בפרש"י בד"ה קמ"ל כו'. א"נ משום דעבר ואסקיה עכ"ל, לכאורה אי משום הא קנסינן ליה א"כ ל"ל לאוקמי דנפל בו מום עובר מעיו"ט לימא בפשוטות ירד מומחה ויראה ואם לאו היינו שעבר ואסקיה בלי הראותו לחכם לא ישחוט והיינו משום קנסא דעבר ואסקיה. ויש לחלק דמ"מ כיון דלא עביד איסורא אין לקונסו מאחר דלפי האמת לא עביד אבל בנפל בו מום קבוע אחר ההעלאה אז לא היה ראוי לטלטול:
בתוס' בד"ה ת"ר וי"ל דלא פסיקא ליה כו' עכ"ל לכאורה להך גירסא דגריס הכא בכור תם שנפל לבור ודאי מוכח בהדיא דלא ס"ל מוקצה ובש"ס ודאי קים ליה הגירסא באמת. ואפשר לומר דמצינן למימר דמיירי בנולד ביו"ט ואין מוקצה לחצי שבת ור"ש ס"ל בהא יש מוקצה לחצי שבת אם לא שנולד במומו כמ"ש המהרש"א בשם תוס' ישנים והיינו משום דס"ל אין רואין מומין ביו"ט משא"כ לר' דס"ל רואין מומין שפיר אמרינן אין מוקצה לחצי שבת. ולפרש"י א"ש טפי דמשום הך דאין רואין מומין נמי דיעבד אסור. ואפשר דכאן הוכיח רש"י פירושו אי אין מוקצה לחצי שבת אין לומר משום מוקצה אסור דיעבד ושם אביי לשיטתיה סבירא ליה יש מוקצה לחצי שבת שפיר יש לומר הטעם משום מוקצה:
ולשון הרמב"ם (בפי"ב דין ג') וכן בהמת קדשים שנפל בה מום ביו"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מעיו"ט אסור לשוחטה ביו"ט לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט נזירה שמא יתירם החכם במומין ויבא זה לשחוט בו ביום עכ"ל. נראה מדבריו דהא דאין רואין מומין הוא מטעם גזירה שמא יתירם והוא אסור משום מוקצה. ובזו ניחא דמוכח בפרק כירה דר"ש אית ליה מוקצה דאם לית ליה מוקצה מ"ט אין רואין מומין. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' דאמרינן גבי בעל נימא מי יימר דמזדקק לה והקשו התוס' הא בשלמא בחכם יש איסור לא יזדקק לו. ולפ"ז ניחא דאם לא משכח טעמא שיהיה מוקצה א"כ אין טעם לומר אין רואין מומין וא"כ התם נקט עיקר הטעם דלכך אין רואין מומין משום דהו"ל מוקצה:
אלא דקשה במום שנפל בו מעיו"ט. למה אין רואין הא דעתו עליו ובפרט בגמרא לר"ש דלא ס"ל מוקצה כלל א"כ אמאי אין רואין מומין שנולדו מעיו"ט אטו מומין שנולדו ביו"ט ואם כן קשה בגמרא הא ר"י אית ליה טפי מוקצה לא גזר ור"ש דלא ס"ל מוקצה יגזר טפי משום מוקצה והוי סברות הפוכות. ולדידיה לא שייך סברת התוס' שכתבו שבשביל שאין רואין מומין הוי מוקצה טפי תליא סברת רואין מומין במוקצה ואין דין שיחמיר בה ר' שמעון יותר מר"י דמחמיר טובא במוקצה.
ועוד תמוה שנתן טעם לאסור ראיית המומין בשביל איסור המוקצה שמא יבא לשחוט המוקצה ובבהמה שאסורה משום מוקצה הא ע"כ לא קאמר ר"י רואין מומין. אלא משום דבנולד בו מום מעיו"ט לאו מוקצה הוא וראוי הוא ביו"ט. אבל במום שנולד ביו"ט שאינו צורך יו"ט מהיכא תיתי לראותו ביו"ט הרי גבי הפרת נדרים נמי אמרו מפירין נדרים שהם לצורך שבת דוקא. וא"כ במום שנולד ביו"ט בלא"ה אסור לראותו כיון שהוא מוקצה אין צורך יו"ט בראייתן. וצ"ע ליישב:
ואפשר לומר ליישב עפמ"ש בישוב פירש"י דודאי גם מומין שנולדו מעיו"ט יש לגזור אטו מומין שנולדו ביו"ט משום דאם יתירו אז הוי איסור מוקצה ושמא יבא לשחוט. אלא דבאמת כיון דמוקצה גופיה דרבנן א"כ הוי גזירה לגזירה. אלא די"ל דמכח הגזירה דרבנן אתי לידי איסורא דאורייתא, והיינו כשישחוט המוקצה דהוי שחיטה שלא לצורך אוכל נפש והוי מלאכה דאורייתא. אלא די"ל דכיון דעביד איסורא דאורייתא אפשר להתיר לו כזית בשר בכדי שלא יעבור אדאוריתא. וא"כ י"ל דפליגי ר"י ור"ש בהך סברא ולא הוי סברות הפוכות דר"י ס"ל דשרינן איסור מוקצה בכדי שלא יעבור אדאורייתא ור"ש ס"ל דלא שרינן וכיון דאיכא למיתי לידי איסורא דאורייתא ולהכי גמר. וא"כ שיעור לשונו כך שלכך אין רואין מומין שנולדו מעיו"ט פן יבא לשחוט ולראות מומין שנולדו ביו"ט. ואף דמשום ראיית המומין אין לגזור. מ"מ יש לגזור פן ישחוט הבהמה דאתי לשל תורה. ועיין בחידושי (דף ג'):
ולשון הראב"ד מגומגם ג"כ שכתב ואפילו נולד לו מעיו"ט אין רואין אותו לכתחילה כו' עכ"ל. משמע דס"ל בדיעבד בקרו מבוקר. ובגמרא מסיק דאדא בר אוכמי הוא דמשבש. ותני ולמסקנא אינו מבוקר אף דיעבד:
גם דברי המ"מ תמוהים שכתב שי"א דבדיעבד מופר לשוחטו. והוא תמוה דמפורש בש"ס דאינו מן המוכן אפילו בדיעבד אפילו נפל בו מום מעיו"ט. ואפשר לומר דבלא"ה בנפל בו מום מעיו"ט ודאי אין רואין דהו"ל לראות מאתמול. לכן אפילו דיעבד אסור כיון דאין רואין מומין שנפלו מאתמול ע"כ אסור משום מוקצה. מיהו לר"י לשיטתיה דמקיל במכשירין אפילו באפשר לעשותן מעיו"ט שפיר ס"ל דרואין מומין ביו"ט. והשתא למאי דמשמע לקמן (דף כ"ח) בהא דאין משחיזין הסכין דהוי הלכה ואין מורין כן. א"כ הלכה כר"י במכשירין בדיעבד רק לכתחילה אין מורין כן. שפיר י"ל דבלא"ה במוקצה א"א שיקיל ר"י יותר רק טעמא משום דמקיל בראיית מומין משום דמקיל במכשירין שאפשר לעשותן. אבל ר"ש ס"ל דאין להקל במכשירין שאפשר לעשותן מערב לכן הוי מוקצה. ואם כן לדידן דקיי"ל הלכה ואין מורין כן בסכין. א"כ בדיעבד מקילינן אף באפשר לעשותן מעיו"ט. עי' (בפ"ד מיו"ט) בכ"מ באריכות. א"כ שפיר י"ל דשרי בדיעבד אם ראה כיון דקיי"ל בהא כר"י רק דלכתחילה אין מורין כן:
בפירש"י בד"ה ואם לאו א"נ כו' לא יעלה בהערמת שחיטה ומתני' כו' עכ"ל. לכאורה נראה ליישב דודאי לעיל דנקט בכור שנפל לבור נהי דמשני דס"ד לערים היינו דמש"ה נקט פלוגתייהו בנפל לבור אבל הך דלא יעלנו בהערמה אינו חידוש כ"כ דמה"ת יערים דמסתמא יש בו מום דמאין הרגלים ואי משום דנפל ובנפילה עלול הוא שיפול בו מום הא לר"י מום הנעשה ביו"ט לא מהני דמ"מ מוקצה הוא משא"כ לר' דלית ליה מוקצה שפיר י"ל לא ישחוט דלא יעלהו בהערמת שחיטה והיינו שיהא רצונו לשחטו דלר' שפיר י"ל שיערים דמסתמא הנפילה עשתה בו מום והנפילה שביו"ט נמי כדאי להתיר על ידה במום שנפל ביו"ט:
בגמרא הרי אמרו אין רואין מומין ביו"ט. הך ברייתא ס"ל דבנולד מום מעיו"ט דוקא לכתחילה אין מבקרין ואם בקרו מבוקר. אלא דיש לתמוה הא במתני' נקט נמי אינו מן המוכן אף דמיירי במום שנולד מעיו"ט ואף די"ל דזה להדיוקא נמי שדייק ר"נ ב"י לקמן מ"מ מאי ס"ד דאביי. ונראה דבמתני' י"ל דאמר הכי לדברי ר' יהודה דס"ל מוקצה א"כ באין מומו ניכר הוי מוקצה לר"י ואמר כן לר"י דממילא נשמע דלר"ש אין רואין מומין עכ"פ ולמאן דאית ליה מוקצה אינו מן המוכן ור"נ ב"י דייק מפשטא דמתני' דלישנא דר"ש: