שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק רביעי · דף לד.
בפירש"י בד"ה שצריך לבדקן כו' דילמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך עכ"ל משמע מלשון רש"י דחשש דאורייתא ליכא משום הבערה שלא לצורך דאם איכא חששא דהבערה שלא לצורך טפי הו"ל לרש"י לתפוס חשש הבערה. ודוחק לומר דכוונת רש"י אפילו ללבנן באש שהבעיר לצורך בישול ואפיה. דמ"מ איכא חשש טפי ולא פלוג רבנן בין שמבעיר בשביל הרעפים לחוד או שמבעיר בשביל דבר אחר דכך מדת חכמים להשוות מדותיהם. אלא ודאי ס"ל לרש"י דאין בזה חשש של תורה כלל. וגם במשנה לעיל דמגבב משלפניו פירש"י משום טרחא יתירא. וראיתי בצל"ח שהבין בדברי רש"י משום הבערה שלא לצורך. והוקשה לו שיהיה מותר מכח מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ומשום איסור דרבנן לא חיישינן דהא רש"י פירש לקמן אהא דפוצעין את האגוז במטלית משום דלא חיישינן שמא תקרע ואפילו תקרע לא איכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור ע"כ. ומזה יליף דלכל מידי דיש חששא מדרבנן לא חיישינן. ולפענ"ד לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרש"י פירש שאפילו תקרע אין שום נדנוד ודררא דאיסורא כלל. לכן כתב רש"י לא איכפת לן דהא הו"ל דבר שאין מתכוין ולא הוה פסיק רישא גם מקלקל הוא ומלאכה שא"צ לגופה אבל לטרחא יתירא ודאי חיישינן. דהא לעיל (דף ז' ע"ב) בחפירה חיישינן לאימלוכי אף דאין איסור דאורייתא כלל. וכן לעיל (דף ח' ע"ב) מספיקא לא אמרינן זיל טרח וכסי. וכן לעיל (דף י"א) לענין להוליך סכין אצל בהמה וכמה דוכתי. אדרבה פשטא דלישנא דרש"י שאין שום חשש של תורה. ונראה דרש"י מוכח לה מדשרינן לעיל (דף כ"ה) לשחוט בהמה מסוכנת משום הפסד ממון ולא חיישינן שלא תפרכס. אלמא שזה אינו חשש דאורייתא לכן שרי משום פסידא אבל הכא ללבן לכתחילה חיישינן דילמא פקעי והוה טירחא שלא לצורך. ועמ"ש בסמוך:
בגמרא תנן התם כו' בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשוחטה ביום טוב. הרי"ף השמיט בעיא זו לגמרי. וגם הרמב"ם והרא"ש פסקו לקולא. והר"ן ס"ל דספיקא דאורייתא הוא. ועיין מ"ש במפרשים ע"ד השמטת הרי"ף. ונראה לי ליישב בדרך חריף והוא דודאי קשה מה שהקשו המפרשים למה לא פשיט לה ממתני' דבהמה מסוכנת שיכול לשוחטה אם יכול לאכול כזית צלי. ונראה לתרץ דודאי בלא"ה י"ל דמתני' יכול לשחוט דעכ"פ תהיה ראויה לכלבים. ולעיל (דף כ"א) איכא פלוגתא אם מותר לעשות מלאכה בשביל בהמה ור"ע ס"ל אפילו נפש בהמה במשמע. והפוסקים נחלקו אי פסקינן כר"ע או כר' יוסי הגלילי וא"כ לא מצי פשיט ממתני' די"ל דאתיא כמ"ד אפילו נפש בהמה במשמע. אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ אפילו אי אפשר לאכול כזית צלי מבעוד יום נמי יהיה מותר דלכלבים ראוי אפילו בלא צליה:
אך י"ל דבשבת פרק כלל גדול (דף ע"ה) פליגי רב ושמואל דרב ס"ל שוחט חייב משום צובע והיינו אף משום צובע ומשום נטילת נשמה ג"כ. אלא דאמרינן התם צובע במאי ניחא ליה כי היכא דליתויס בית השחיטה וליתו אינשי וליזבנו מיניה פירש"י שיראו שנשחטה היום. נמצא לפ"ז לרב יש שתי מלאכות בשחיטה נטילת נשמה וגם צובע. והנה אפילו נימא דלכם אפילו לבהמה מ"מ לכלבים לא צריך שחיטה וסגי בנחירה. אלא דלענין איסור נטילת נשמה אין מרויחין בזה דבנחירה נמי איכא נטילת נשמה. מיהו לענין צביעה מרויחין דכשינחור לא שייך צביעה דלא שייך דניחא ליה דליתויס בישרא וליזבנו מיניה שהרי אינם אלא לכלבים. והשתא שפיר י"ל דמתני' אתיא כמ"ד לכם לנפש בהמה ג"כ ושפיר יכול לשוחטה שהרי ראוים לכלבים. ואין לומר אמאי צריך לאכול כזית צלי דלכלבים סגי בלא צליה. די"ל אי לא מצי אכיל כזית צלי יש לחוש שמא תהיה כשירה ואיכא איסור צובע דלכלבים לא צריך מלאכה זו. שאם ינחור בשבילם ליכא איסור צובע. שהרי לא שייך דניחא ליה דליתוס בית השחיטה. שהרי אינה ראויה למכור רק להשליך לכלבים. ואין לכלבים חילוק בין בשר שנשחט היום או אתמול. אבל כשראוי לאכול כזית צלי. ממה נפשך לא נעשה איסור. אם תהיה טריפה. הרי אין כאן איסור צובע. שאין עומדת רק לכלבים. ולא שייך דליתויס בית השחיטה ולזבנו מיניה. א"כ אין בשחיטה איסור נוסף על הנחירה. רק שיש לחוש שמא תהיה כשירה ועושה נמי מלאכה דצובע. ואם יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום. הרי גם הצביעה לצורך אוכל נפש. משא"כ כשאין יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום אסור לשחטה. דיש לחוש שמא תהיה כשירה ועביד מלאכה דצובע שהיא שלא לצורך אוכל נפש. ולכלבים לא צריך למלאכה דצובע דסגי להו בנחירה. וא"כ ליכא למיפשט ממתני' כלל. די"ל דאתיא כמ"ד אפי' לכלבים מותר:
מיהו כל זה לסברת רב דשוחט חייב משום צובע שפיר איכא לספוקי בעוף הנדרס דלא מצי למפשט ממתני' דמסוכנת. אבל למאי דקיימ"ל כשמואל סאין שוחט חייב רק משום נטילת נשמה כמו שפסק הרמב"ם בהלכות שבת. א"כ ליכא צביעה בסחיטה. א"כ ממילא נפשטה הבעי' במה ששנינו שמותר לשחוט המסוכנת. ואין לומר דאתיא כמ"ד לכם אפילו לכלבים. דא"כ ל"ל כזית צלי אפילו לכלבים נמי שרי. ואין לומר דלכלבים סגי בנחירה ולא צריך שחיטה דאין מרויחין בזה כלום דמה לי שחיטה מה לי נחירה עכ"פ איכא נטילת נשמה ג"כ. וע"כ כרבנן אתיא דאסור לבהמה ואפ"ה מותר לשחוט ונפשט ממילא ממתני' דמסוכנת מותר לשוחטה ושפיר סמך הרי"ף אפשטא דמסוכנת מותר לשחוט. ולא היה צריך הרי"ף להביא הבעיא כלל דאיפשטא לה ממתני' דמסוכנת. והכל נכון כפתור ופרח:
ובאמת צריך לחלק בין האי דמסוכנת. והפני יהושע כתב דשם איכא הפסד וכאן ליכא הפסד כיון שיצא מכלל ריסוק אברים וטריפה חיה יב"ח א"כ ליכא הפסד ויותר היה נראה דדוקא בעוף דאיכא הפסד מועט ובהמה הפסד מרובה ואיכא למימר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו. אך נ"ל שדברי הגאון בעל פני יהושע אינם בדקדוק. די"ל בפשיטות דודאי במסוכנת שרי משום הפסד אבל כאן שהשחיטה הוא כדי לבדוק אם תמצא טריפה. והשתא ממנ"פ אין לחוש להפסד דהתם פעל בה הריסוק שתהא טריפה. א"כ ודאי שחיטה שלא לצורך הוא ואם נימא דתבדק ותמצא כשירה. ע"כ לא פעל בה הריסוק. וא"כ ממילא שתמתין עוד ימים מחמת שלא פעל בה טריפות ובחזקת קיימת היא ואין להתיר השחיטה ביו"ט דליכא פסידא להמתין שהרי כשאנו מחזיקין שתמצא כשירה תוכל לחיות עד אחר יו"ט ואם תהיה טריפה למה נשחוט ביו"ט. אבל במסוכנת שאין החשש מחמת טריפות רק שלא תמתין עד אחר יו"ט שרו ליה רבנן משום הפסד ממונו. וזהו ברור:
אבל דברי הר"ן דמחשיב ליה ספיקא דאורייתא לא ידעתי ביום שידובר ממתני' דמסוכנת דאי איכא חששא דאורייתא וכי משום הפסד ממון נשרי איסור דאורייתא. וצ"ל דס"ל דמסתמא נשאר בה עדיין חיות שתפרכס. אלא דהא ליתא דהא בחולין (דף ל"ח) מוכח דבסתמא לא מחזיקינן שפירכסה דהא אמרינן התם ר"ש אומר השוחט את המסוכנת ולמחר מצא כותלי בית השחיטה מלאים דם כשירה שזינקה וכמדת ר"א ע"ש בגמרא. א"כ מוכח בהדיא דמספיקא בחזקת איסור דפריך וניחוש דילמא בתחילת שחיטה זינקה. הרי דמספיקא אסורה מכ"ש שבחזקת איסור עומדת א"כ מוכח דלא אמרינן מספיקא שפירכסה. וא"כ תמה על עצמך איך מותר לשוחטה ביו"ט. וע"כ משום הפסד ממון שרי. וא"כ מוכח דמן התורה מותר לשוחטה. ואיך מחשב לה הר"ן ספיקא דאורייתא. וכבר כתבתי לעיל הטעם דמותר לשחוט דמ"מ עכשיו השחיטה לצורך אוכל נפש עכ"פ מוכס דליכא ספיקא דאורייתא בעוף הנדרס:
ובהכי ניחא מה שתמה בתשובת חות יאיר (סי' קל"ח) בעל עבודת הגרשוני על המחבר בהלכות מילה (סי' רס"ו) דאדם שלא מל לא ימול בשבת ומייתי לה מהכא דמוקי ברעפים חדשים מפני שצריך לבדקן. ובא"ח (סי' תצ"ח) בעוף הנדרס פסק דמותר לשוחטו אלמא לא מחזיקינן ריעותא א"כ אמאי לא ימול. ולפמ"ש לק"מ דכיון דמוכח ממתני' דבהמה המסוכנת דליכא איסורא לשוחטה מן התורה. וע"כ דמ"מ מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש. וכמ"ש לעיל. שפיר פסק להקל דע"כ הבעיא לחומרא בעלמא כיון דליכא פסידא. אבל בהך אדם שלא מל אם יעשה חבלה שלא כדין א"כ חילל שבת דאורייתא. לכן חיישינן טפי. אף דרבינו שמחה מריה דהאי דינא ס"ל להחמיר באבוסיה דהכא. מ"מ המחבר הכריע כן מדעתו הרחבה:
ולפ"ז נראה דאיכא למישדי נרגא במ"ש בהג"א בשם איו שהטריפות מצויות כמו כשירות אין לשחוט ביו"ט. וכתב הב"י (בסי' תצ"ח) וזה על דברי מי מי שפוסק הבעיא לחומרא. ולפמ"ש אין ראיה כלל דודאי באתיליד ריעותא בבהמה. שפיר יש לחוש שלא לשחוט דליכא פסידא שנניח אותה עד אחר יו"ט. ואף דמסוכנת שרי. הכא אינה מסוכנת כדפרישית לעיל. אבל לגזור שלא לשחוט כלל ביו"ט. לא גרע מהפסד ממון שלא גזרו אפי' במסוכנת. כ"ש למנוע השחיטה לגמרי ביו"ט דלא גזרו. הגם שגם רש"י פירש דשאר בהמות סמכינן ארובא. נראה דרש"י לא כתב כן רק לאסבורי בדדמי. דמהיכא תיתי לגזור טפי על עוף הנדרס משאר בהמות דמצרכינן בדיקה ג"כ. ולמה נחמיר טפי בעוף הנדרס משאר בהמות דבדקינן ג"כ. אבל אי לא סגי לשחוט שום בהמה. י"ל דודאי לא גזרינן לאיסור השחיטה. דהא שרינן השחיטה ביו"ט. אע"ג דאפשר מעיו"ט לפירש"י ר"פ א"צ משום מיכמר בישרא. וא"כ פשיטא שאין לאסור השחיטה ביו"ט לגמרי אפילו במקום שטריפות מצויות כמו כשירות דלא גרע ממסוכנת. והג"א נמשך אחר לשון רש"י. ולמאי דפרישית ליכא שום ראיה מפירש"י. ומה שהקשה הט"ז (סי' תצ"ח). למה אסרו ביונים בלא הזמנה דילמא מטלטל ושביק כחושים אף דאינו אלא טלטול בעלמא. וכאן לא חששו שיהיה טריפה. ונראה דלא קשיא מידי דכאן מתירין לו לשחוט ואם נמצא טריפה לא עשה איסור ובהתירא שחיט. אבל ביונים אם מטלטל הכחושים בחנם עביד איסורא שאין לו לטלטל רק מה שרוצה לשחוט ואי מטלטל ושביק איכא איסורא דלא הותר לו לטלטל מה שאין צריך לו ביום טוב. ויש לו לדקדק על זה:
וגם מפשט דברי הרי"ף שהשמיט הבעיא לגמרי. משמע שסמך אמתני' דמסוכנת דמוכח דלא מחזקינן ריעותא ובעל הבעיא ע"כ מחלק דבמסוכנת לא התירו רק משום הפסד. וא"כ ליכא טפי ממילתא דרבנן. לכן סתם הרי"ף דבסתמא לא נחלק בין מסוכנת לעוף הנדרס. מלבד מ"ש לעיל באורחא חריפא:
ועיין ברא"ש שהכריע דלהלכה נקטינן כלישנא דצריך לחוסמן כיון דריש לקיש אמר מפני שצריך לחוסמן. ותמה מהרש"ל אכתי מנ"ל דלא מחזיקינן ריעותא דילמא עדיפא קאמר שצריך לחוסמן שהוא מלאכה דאורייתא וס"ל נמי דמחזקינן ריעותא ונראה ליישב דודאי קשיא מסוכנת וע"כ משום הפסד ממון התירו כדפרישית ועוף הנדרס ליכא הפסד ממון כדפרישית לעיל. והשתא קשיא למה לו להתנא להשמיענו לרבנן רעפים לפלוג בדידיה בד"א במסוכנת אבל עוף הנדרס לא ישחוט וי"ל שסמך התנא על הך מתני' דאין מלבנין הרעפים משום שמא תפקע וכ"ש עוף הנדרס שחשש הטריפות מצוי יותר מפקיעה. והשתא אי אמרינן דטעמא דצריך לחסמן. א"כ עוף הנדרס לא נשמע כלל מרעפים. והשתא קשה אמאי לא אשמעינן תנא עוף הנדרס דהוה אשמועינן דמחזיקין ריעותא. אלא ודאי אין מחזיקין ריעותא ונפשטה הבעיא. ודו"ק:
ומה שהקשה מהרש"ל דאילו חיישינן ללישנא קמא דר' יוחנן דאמר מפני שצריך לבדקן ליתא לדריש לקיש קמיה דר' יוחנן. והגאון מהר"ג בתשובת חוות יאיר (סי' קל"ח) כתב ליישב דכיון דריש לקיש ס"ל משום לחסמן דס"ל דשייך חסימה כדמוכח מן הך דשופת הקדירה לא משוינן פלוגתא ונקטינן כלישנא דלחסמן. ואין זה מספיק דהא ודאי דטעמא דלחסמן מוכרח דלא מיתבא הך ברייתא בענין אחר וע"כ הקושיא דילמא במתניתין מ"מ איתא טעמא דליבדקן דאל"כ אמאי לא מותיב אהך לישנא מן הך ברייתא וע"כ מהא ליכא תיובתא אר' יוחנן. ועוד הקשה מהרש"ל דר' ירמיה גופיה דמבעיא ליה אמר אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה. הרי ר' ירמיה גופיה ס"ל משום לחסמן ואפ"ה מבעיא ליה אי מחזקינן ריעותא. לכן אפשר לומר דאף דבשבת חייב משום שמחסמה היינו משום דבשבת אסור מלאכה אבל ביו"ט כיון דמלבנן לצלות עליהם ליכא איסורא ללישנא דצריך לבדקן וכמו שהקשו התוס' באמת בד"ה ואין מפיגין. א"כ י"ל דביו"ט ליכא איסורא משום מחסמן רק משום לבדקן:
ועפ"ז אני אומר ליישב דברי הרא"ש דבלא"ה הקשו התו' בד"ה אין מפיגין דבא"א לאפות מ"ש מכדי לחסמן ונדחקו לחלק. ויש לתרץ דודאי ללבן הרעפים מה שמחסן לא הוה אוכל נפש עצמו רק מכשירי אוכל נפש. והשתא י"ל בשלמא בא"א לאפות בתנור הוה מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט לכן מותר. אבל בליבון רעפים דאפשר לעשות מעיו"ט לכן אסור. והשתא קשיא ללישנא דקאמר שצריך לבודקן, טפי הו"ל לומר מחסמן דהוה איסורא דאורייתא. וע"כ ס"ל דמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט נמי שרי וכדעיל לר"א בר"פ תולין. א"כ לדידן דקיי"ל דמכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט אסורין. ע"כ טעמא משום מחסמן. וי"ל שפיר כדפרישית לעיל. ודו"ק היטב:
שם אמר ריש לקיש הכא בקדירה חדשה. הרמב"ם (בפ"ט משבת) כתב סתם כולן חייבין. והשיג עליו הראב"ד דבגמרא מוקי בקדירה חדשה בשביל ליבון רעפים. ובודאי הוא תימה גדולה. ואפשר לומר דבקדירה נמי שייך חיסום הקדירה אלא דמוכח דלאו מלאכה הוא, דאל"כ איך מבשלין ביו"ט הא תחזק הכלי, וע"כ דלית ביה משום מלאכה. אלא די"ל כיון דהוה מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט שפיר שרי לחסם הכלי. מיהו לרבנן דס"ל מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט אסורים ע"כ בקדירה ישנה לאו מלאכה. דמסתמא התירה התורה הבישול כמו בחול. וריש לקיש דמוקי בקדירה חדשה היינו לרבנן דמוכח דבקדירה ישנה לא הוה החיסום מלאכה. אבל למאי דפסקינן כר' יהודה. י"ל דבקדירה ישינה נמי מלאכה הוא רק שמותר מטעם מכשירין. ומ"ש הלח"מ דבקדירה חדשה היינו ללישנא דצריך לבדקן תמוה דאדרבה כיון דאמר משום שצריך לבדקן משמע דלא חיישינן לחיסום כלל.
והנלע"ד בזה בישוב דברי הרמב"ם דאדרבא חיליה דהרמב"ם מזה. דהא קשיא ללישנא דצריך לבדקן. איך יפרנס הך דבקדירה חדשה חייב בשבת משום שצריך לחוסמה כדריש לקיש. לכן נראה דלישנא בצריך לבודקן ודאי נמי ס"ל דחוסמן אלא דס"ל אפילו בקדירה ישינה נמי שייך שצריך לחוסמן. לכן לא ניחא בטעמא דבכל בישול בקדירה איכא סברא דחוסמן. וא"כ אין סברא לאסור טפי ברעפים. דע"כ לחסמן אין חשש לאסור ביו"ט דהרי כל בישול הוי חסימה. ואידך לישנא ס"ל דבשעת בישול ניהו דאיכא חיסום ממילא, מ"מ בליבון רעפים ניכר החיסום טפי וגזרו עליו ביו"ט. אבל בברייתא דמיירי בשבת מודה דחייב מפני שצריך לחסמן. אלא דריש לקיש דמוקי בקדירה חדשה נראה ודאי דיש חילוק דבקדירה חדשה צריך הוא לחסימה כדי שתחזק ולא תפקע. הוה מלאכה צריכה לגופה. שהרי צריך לחסמה שלא תפקע ויופסד המתבשל בו. אבל בקדירה ישינה הוה החיסום מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי כבר מחזקת המים ויוכל לבשל בלא חיסום זה. לכן מוקי ריש לקיש בקדירה חדשה. והשתא הרמב"ם לשיטתיה דפסק (פ"א משבת דין ז') דגם על מלאכה שאינה צריכה לגופה נמי חייב ואפילו בקדירה ישינה נמי שייך דמחסמה באור. לכן חייב לענין שבת. דמלאכה שא"צ לגופה נמי חייב ואפילו בקדירה ישינה מ"מ הוא מחסמה וחייב. ודו"ק:
בתוס' בד"ה ואין מפיגין ותימא דאמר לעיל אסור לחסמן כו' עכ"ל. כבר כתבתי דיש לחלק דשם אפשר לעשות ללבן מאתמול אבל כאן א"א לעשות מאתמול:
בגמרא ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. צ"ע דלעיל אסרינן ליבון רעפים מפני שמחסמן. וא"כ גם בפורני חדשה יהיה אסור מה"ט. ואדרבא ללישנא לא חיישינן שצריך לבדקן דלא מחזקינן ריעותא רק מפני שמחסמן אסורה. וא"כ אמאי לא אסור בפורני חדשה מפני שמחסמן. וצ"ל דלא שייך שמחסמן רק ברעפים שהם כמו קדירה. אבל פורני שנעשית מלבנים או אבנים לא שייך חיסום כ"כ, שאבנים א"צ חיסום, וכן לבנים מסתמא כבר נשרפו. וא"כ בלבנים שאינם נשרפים שפיר שייך חיסום. ולפ"ז נראה דגם ברמב"ם הגירסא רעפים. וכמ"ש המג"א (ס"ס תק"ח). וצ"ע:
במשנה ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה. כבר דייקו רש"י ותוס' על הועוד דהא אפסקי במילתא אחריתא. ולפענ"ד נראה דכאן שייך שפיר ועוד, כיון דדמי להדדי וחדא בחברתה שייכא. והוא דר"א ס"ל דמגבב מכל החצר שכל מה שבחצר מוכן הוא, והיינו דמסתמא דעתו על כל מה שבחצר. מיהו אפשר שלא יצטרך כל מה שבחצר. וא"כ ניהו דדעתו עליו מ"מ פעמים שאינו צריך כל מה שבחצר. וא"כ לא עדיף מהכין בפירוש מקצתו ואמרינן אין ברירה. מיהו כמו דר"א ס"ל שם בסתמא כל מה שבחצר מוכן אף שא"צ לכל אמרינן ברירה אפילו בסתמא דחצר כמו הכין בפירוש מה שיצטרך וחכמים ס"ל שאין דעתו רק על מה שלפניו זה נקרא מוכן וזה מבורר. ע"ז שייך שפיר שנמשך מזה מוקצה שהכינו בדיבור בעלמא אמרינן ביה ג"כ ברירה. לכן שייך שפיר ועוד, דהדינים עצמם יש להם שייכות זה לזה, משא"כ הנך דעירובין אין הדינים שייכים חד בחבריה, לכן לא שייך ועוד, כן נ"ל. ודו"ק:
בפירש"י בד"ה עומד כו' בצריך הזמנה וכו' אחזי ולא אחזי. והקשה מהרש"א דא"כ לעיל בפ' אין צדין אמאי מדייק כן אברייתא למפשט דיש מוקצה לחצי שבת הו"ל לדייק כן אמתניתין דהכא. ונראה ליישב דודאי הכא י"ל דמוקצה היינו שהקצהו מדעתו כמו תמרי דעיסקא בשבת (דף י"ט ע"ב). וכן י"ל כאן שהקצהו למשא ומתן ושפיר י"ל דהוה מוקצה בכה"ג אבל ברייתא דנקט היה אוכל בתאנים והותיר שהוא דבר מועט ודאי לא איירי למשא ומתן. אלא דלפ"ז צ"ל דמתניתין כמאן דאית ליה מוקצה ואנן קיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה רק בגרוגרות וצמוקים. וכן לעיל (דף ל') בעי לאוקמה כר"ש דלית ליה מוקצה. וא"כ טפי ניחא לאוקמה מתניתין כהלכתא כר"ש. לכן מוקי לה רש"י באחזי ולא אחזי. א"כ לא מצי למיפשט ממתניתין. דמתניתין מצי לאוקמה כמאן דאית ליה מוקצה. ולא קאמר רש"י רק לפי האמת. ודו"ק: