אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק רביעי › דף לג.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק רביעי · דף לג.

דף לב:

בא"ד אלא נראה דאפילו ר"ש מודה כו' אבל הכא מתכווין לעשות מה שהוא עושה עכ"ל. לכאורה היא תפיסה גדולה על רש"י וכמ"ש הרא"ש ולא נהירא על פירש"י. וחלילה שיהיה נעלם מן המאור הגדול אשר כל רז לא אניס ליה סברא פשוטה כזו מיהו לפענ"ד דברי רש"י יש להם מקום. דבפרק כלל גדול (דף ע"ה) גבי חלזון דפריך דליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה ניחא ליה טפי דליצל צבעיה ופריך הא מודה ר"ש בפסיק רישא. הרי בהדיא דקרי ליה אין מתכוון אף שמתכוון לעשות וליטול נשמה מן החלזון מ"מ מיקרי דבר שאינו מתכוון, שאינו מכוון למלאכת נטילת נשמה אלא דהוה פסיק רישא, ובהך איסורא לא חיישינן לפסיק רישא שהרי גדולה מזו פירש"י ביומא (דף ל"ד) דבצירף דרבנן אף ר"י מודה דדבר שאינו מתכוין מותר. והובא בתוס' מסכת שבת (דף מ"א. ע"ב). וא"כ כ"ש הכא שאינו מתכוין ורוצה בבנין כלל. ולא דמי כלל לבנין של קיימא דשרי באין מתכוין. ואדרבא איפכא קשיא ליה. דהא רש"י ס"ל ביומא דבדרבנן אפילו לר' יהודה דבר שאינו מתכוין מותר וכמ"ש בתוס' שבת. ואין להאריך כאן:

בגמרא ת"ר אין סומכין את הקדירה בבקעת. וכתב המהרש"א דאפילו למ"ש התוס' לעיל (דף לא) דטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש הכא שנהנה מן המוקצה הוה כמוקצה לאכילה. והפ"י תמה דא"כ בטלת עיקר דין טלטול מוקצה לצורך יו"ט שכל שהוא לצורך גופו הרי הוא נהנה מן המוקצה. ולא הבנתי דבריו. דהנה זה מצינו בתוספות שלשה פעמים לעיל (דף ח') בתוס' ד"ה אמר ר"י במה שמסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא. וכן לעיל (דף כ"ח) גריפת תנור. ולעיל (דף ל"א) ליטול הלבינים. ובכולן צדקו דברי המהרש"א שכל זה אינו סילוק היזק שהתנור הוא האופה וההנאה הוא מן הפירות וכשנהנה מן התנור והפירות כבר נסתלק המוקצה ואין המוקצה מסייע לו לבשל או ליהנות מן הפירות רק סילוק המוקצה ובשעת ההשתמשות כבר עבר המוקצה בשעת ההשתמשות ההנאה משא"כ כשמסמך הקדירה בבקעת הרי בשעת הבישול הוא נהנה מן המוצה והמוקצה גורם הבישול גופיה הוה כמו מוקצה לאכילה. והיינו טעמא דאסור להסיק התנור במוקצה שהרי ההיסק וחימום התנור עצמו הוא המתקן האוכל. והדברים הללו ברורים בכוונת מהרש"א ופשוטים. ולא ידעתי מה גודל חרי אף הגאון בעל פני יהושע. שהרי הדבר פשוט כמו שכתבתי:

שם לימא ר"א כר"ש ס"ל. וקשה א"כ אמאי לא פליג נמי ברישא. ועוד פשיטא דר"א בר"ש מקיל טפי במוקצה וכמו שהקשה הפני יהושע. מיהו י"ל במאי דמפליג בריש מכילתין דביו"ט דקיל אסור טפי איסור מוקצה והא לא שמעינן לראב"ש עדיין באיסור יו"ט לזה קאמר לימא דגם ביו"ט כר"ש ס"ל. מיהו אכתי קשה ליפלוג ראב"ש גם ברישא דאין סומכין הקדירה ואי סמוך התנא שמקיל במקל אדרבא קשה ל"ל כלל התירא דראב"ש במקל רק לימא ר"ש וראב"ש מתירין. ונראה מזה לסייע על סברת בעל המאור בריש מכילתין שהקשה איך מצינו להחמיר ביו"ט טפי משבת דביו"ט יהיה מוקצה אסור ובשבת מותר. ותירץ דלא אסור ביו"ט רק במידי דאסור בשבת מכח איסור שבת וביצה אין דרך לגומעה חיה. וא"כ בשבת אסור משום בישול. והנה סמיכת הקדירה בבקעת לא משכחת לה בשבת וכן בדלת פשיטא דבשבת בקעת אסורה בטלטול שאין תורת כלי עליו וא"כ ר"ש מתיר ביו"ט אפילו במידי דבשבת אסור בהחלט מכח איסור שבת. והנה הנהגה במקל בשבת משכחת לה קצת דהיינו בחצר אבל בר"ה לא משכחת לה שאסור להוציא ולהעביר המקל. וא"כ י"ל דה"ק דראב"ש ס"ל במקצת כר"ש אביו דהיינו אפילו ביו"ט מתיר והיינו דוקא במקל דמשכחת לה קצת בשבת בחצר בהא ס"ל דאין להחמיר ביו"ט יותר משבת אבל בסמיכת הקדירה בבקעת לא משכחת לה כלל בשבת. והשתא י"ל דבהא מודה ראב"ש דאסור ביו"ט אבל במקל דמשכחת לה בשבת בחצר מקיל דוקא דלא יהיה יו"ט חמור משבת. וה"ק לימא משום דכאבוה ס"ל מקיל במקל כיון דמשכחת בשבת בחצר. ומשני דבסברא אחריתא פליגי ולא איירי במוקצה כלל. ודו"ק. ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ן ל"ל להרי"ף להביא טעמא דחינגא הא בלא"ה סובר הרי"ף מוקצה ביו"ט. ולפמ"ש י"ל דנ"מ בשבת בחצר. ודו"ק:

שם למימרא דרבא כר"י ס"ל. וכתב הצל"ח דלפמ"ש מהרש"א דיש חילוק במוקצה דטלטול י"ל דמותר אבל תשמישו אסור א"כ מאי קושיא מבר אווזא די"ל דשם אינו רק טלטול אבל אוד דהוה תשמיש להשתמש במוקצה אסור. ולפענ"ד נראה דהא דאמרינן בפ' מפנין דבשר תפל מותר לטלטלו דלא ס"ל מוקצה לטלטול מ"מ להשליך לכלבים מידי שאינו מוכן לכלבים אסור. ותדע לך דלעיל בריש מכילתין אמרינן בשבת סתם לן תנא כר"ש מהך דמחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואכתי מאי ראיה דילמא לא סתם לן תנא רק במוקצה לטלטול וביצה שהיא מוקצה לאכילה סתם לן כר' יהודה. א"ו כל שמטלטלו להשתמש בו או להנאת בהמתו הוה כמו לאכילה ובשר תפל דמותר לטלטלו לאו להנאתו רק שלא יסריח מחמה לצל אבל לא להשליכו לכלבים אם אינו מוכן לכלבים דהנאת בהמתו כמו תשמישו של מוקצה הוא ואסור למאן דאית ליה מוקצה:

וארווח לן בזה תמיהת התוס' בשבת (דף י"ט ע"ב) בד"ה הני כרכי דזוזי שהקשו למה חסר רב הא רב ס"ל במוקצה לטלטל כר"ש. ולפ"ז ניחא דשם איירי ליהנות מן המוקצה והוה כמו מוקצה לאכילה. וכמ"ש מהרש"א. מיהו קשה לי לשיטת ר"ת שהביא הרא"ש בסוף מכילתין בשם בה"ג שפוסק לאסור נולד. א"כ מאי קשיא ליה ממסיקין בשברי כלים. דלמא הכא בבר אווזא משום נולד הוא כיון דלהלכתא נמי מפלגינן בינייהו:

בפירש"י במשנה בד"ה לחצוץ בו שיניו וכו' והא דנקט שלפניו משום רבנן כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהתינח במשנה יש לומר משום רבנן אבל בברייתא לקמן ע"ב דר"א אמר משלפניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה אי ס"ל לר' אליעזר דמכל החצר מותר א"כ למה נקט משלפניו. ואין לומר משום רבנן דמדרבנן דקאמרי לא יטול אלא מאבוס של בהמה. משמע ודאי דאפילו משלפניו אסור ולא משכחת היתירא רק מאבוס של בהמה לחוד. משמע ודאי דקיסם אסור אפילו משלפניו ויש ליישב ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה ר"א פירש"י כו' ותימא דבפרק המוציא משמע דדוקא קתני וכו' עכ"ל. ודאי לפום גירסת הספרים פריך שם מן הברייתא והקושיא י"ל מרבנן דס"ל דלא יטול אלא מאבוס של בהמה. ואין מקום לדברי התוס' בזה אם לא שהיה להם הגירסא דהקושיא מן המשנה וכמו שהוא בלשון התוס'. אלא דיש לדקדק לפירש"י אמאי לא פריך ממתניתין דרבנן אסרי וטפי הו"ל להקשות ממתני' ונראה דממתניתין לא קשיא דיש לומר י מודו לר"א לחצוץ שיניו דאיכא כבוד הבריות לכן לא נחלקו אלא על מגבב להדליק דלא שייך כבוד הבריות בעינן דוקא משלפניו ולא אתי למעוטי לחצוץ שיניו. אבל למסקנא אי אפשר לומר דרבנן מודו בלחצוץ שיניו. דהא לפי האמת אסרי בברייתא דלא יטול אלא מאבוס של בהמה. ולזה הוכרח רש"י לומר דרבנן לחצוץ שיניו כלל לא שרי. ועיקרו מוכח לים רש"י מן הברייתא א"כ צריך לאתובי מן הברייתא. אבל אי לאו הברייתא י"ל דרבנן מודו בלחצוץ שיניו משום כבוד הבריות. ואפילו בלא כבוד הבריות יש לומר דרבנן דוקא לגבב להדליק אסרו דאיכא טירחא יתירא אבל לחצוץ שיניו לא בעינן לפניו, דאין צריך אלא קיסם אחד, ולהכי לא סגי להקשות רק מן הברייתא,. אבל ממתניתין לא מצי לאקשויי. די"ל דרבנן מודו בלחצוץ שיניו. ולשיטת התוספות אין הקושיא רק מדיוקא לפניו דוקא. והא דלא פריך מרבנן דברייתא. י"ל דניחא ליה לפרוך ממתני' דבהא לא פליגי רבנן ור"א גם מרבנן דמתניתין לא מצי לאקשויי דשמא מודים בלחצוץ וכמ"ש לפי' רש"י. ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאין ה"נ כו' היינו דוקא גבי אכילה וכו' וכן מחלק התם עד כאן לשונם. וקשה בס"ד דלא אסיק אדעתיה לחלק בכך תקשי ליה המשנה אמאי מדליק מכל החצר ולחצוץ שיניו לא שרי רק משלפניו. וי"ל דבס"ד לא קשיא מן המשנה די"ל דכבוד הבריות גרע ולא שרינן רק משלפניו ולא לטרוח אבל הדלקה שהוא לצורך אוכל נפש שריא לגבב מכל החצר ול"ק רק למסקנא חילק התוס' שפיר דקובע מקום לאכילתו:

בד"ה וחכמים וקשה כו' דלא כהלכתא עכ"ל. אין הקושיא על פירש"י דבלא"ה סתם לן תנא כר' יהודה במוקצה א"כ י"ל דחכמים נמי כר' יהודה ס"ל ואית להו מוקצה:

בא"ד לכן נ"ל דטעמא דרבנן משום שמא יקטום עכ"ל. ויש לתמוה לפ"ז פליגי בסברות הפוכות לגמרי. דר"א סבירא ליה (לקמן ע"ב) בברייתא דקוטם לחצוץ חייב חטאת מתיר לחצוץ בלא קטימה. ורבנן דס"ל בקוטם לחצוץ דפטור אבל אסור וליכא חיוב אסרי לחצוץ גזירה משום קטימא הא אפילו יקטום ליכא איסור דאורייתא. ועוד דבלהריח ס"ל לחכמים כיון דקוטם לכלי פטור אבל אסור מותר להריח לכתחילה. ור"א ס"ל קוטם לכלי חייב חטאת אסור בקוטם להריח אטו שיקטום לכלי. ובקיסם יסבור ר"א דלא גזרינן ליטול קיסם אטו קטימה דלפי הנראה כ"ש דאיכא למיגזר נטילה אטו קטימה שהוא לגוף הדבר לחצוץ משנגזור קוטם להריח אטו קוטם לכלי מאחר שעכשיו אינו צריך לכלי כלל. וראיתי בצל"ח לקמן שכתב ולכאורה יפלא מה הוא ההכרח המביא אותנו דפליגי בסברות הפוכות הלא יש לפנינו דרך מרווח דחכמים שגזרו נטילה אטו קטימה גזרו קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ כיון דשניהם הם קטימה ור"א כשם שאינו גוזר נטילה אטו קטימה אע"ג דשניהם לחצוץ ה"נ לא גזר קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ אע"ג דשניהם הם קטימה וה"ל להביא פלוגתייהו דר"א ורבנן במשנתינו ע"כ. והפלאה זו איני יודע מה היא זו. ואדרבה יש לתמוה על הגאון בעל הצל"ח איך לא שם עינו ודעתו הרחבה בסוגיא שעסוק בה שהרי הברייתא לקמן דהך ברייתא בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. הרי ע"כ ר"א היא דאילו רבנן אינו חייב חטאת. וא"כ ע"כ ר"א ס"ל דקטימה לכתחילה אסור להריח ולחצוץ חייב חטאת אע"ג דמתיר בקיסם לחצוץ בלא קטימה ע"כ ר' יהודה דמתיר אליתא אלותא אתי כרבנן. ולפי שכבר כתבתי בזה זמן מה כמו שהוא בכתב מצורף לכאן. ומשם לשכנו תדרשנו:

בתוס' בד"ה וחכמים אומרים כו לכך נראה כו' שמא יקטום עכ"ל. ויש לתמוה דר"א דס"ל לקמן בגמרא דאם קטם חייב חטאת לא גזר אטו קטימה. וחכמים דס"ל גם בקטם פטור אבל אסור יגזרו אטו קטימה כלפי לייא. ועוד קשה כיון דר"א גזר לקמן ואסור לקטום להריח משום שמא יקטום לחצוץ דחייב חטאת א"כ כפי הנראה כ"ש דיש לגזור ליטול לחצוץ אטו לקטום לחצוץ. ואמרנו לתרץ דר"א לשיטתיה אזיל דפעמים איכא לחצוץ לצורך אוכל נפש כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר דבעי בשר שבין השינים אם מותר לאכול גבינה קרי עלה הבשר עודנו בין שניהם דעדיין נקרא בשר. והנה אם צריך לאכול גבינה איכא בחציצה צורך אוכל נפש כגון שצריך לאכול גבינה והבשר עודנו בין שיניו. אלא דתליא אי מכשירי אוכל נפש דוחין יו"ט. והנה ר"א גופיה לשיטתיה ס"ל בר"פ תולין כר"י דמכשירי אוכל נפש דוחה. ועדיפא מיניה דאפילו אפשר לעשותן מעיו"ט דוחין. וא"כ י"ל דלא לחנם נקט לקמן ואם קטמו לחצוץ ולפתוח הדלת. ולמה שיתף עמו פתיחת הדלת. אלא י"ל דסתמא לחצוץ מקרי צורך אוכל נפש אם עושה כן בשביל אוכל נפש ואפילו בלא גבינה אפשר שהוא לצורך אוכל נפש באיזו ענין. אבל לקמן מיירי דומיא דלפתוח הדלת דאינו בענין אוכל נפש ע"פ פשוטו אף דאפשר שאין לו מקום לאכול אבל לא איירי בהכי א"כ י"ל דבכה"ג מתיר במתני' כשהוא לצורך אוכל נפש שאפי' יקטום ליכא איסורא דאורייתא. לכן מתיר ר"א. ורבנן ס"ל מכשירין לא דחו. לכן אסרו לחצוץ אפי' לצורך אוכל נפש. ואין כאן סברות הפוכות:

אלא דהתוס' תמהו שם בפ' נוטל איך ס"ל לר"א דמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט נמי דחו הא כתיב הוא ודרשינן הוא ולא מכשיריו. ומוקי לעיל לה (דף כ"ח ע"ב) אמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. וביקשו לומר דהיינו במילי דרבנן. והניחו בקושיא. אך נ"ל לתרץ דר"א י"ל דדריש הוא לאפוקי מה שאינו לצורך אוכל נפש כגון להוציא לולב וס"ת דלב"ש לא ס"ל מתוך ור"א שמותי הוא פירשו התוס' בנדה (דף ה') מתלמידי שמאי. וכ"כ לקמן ין (דף ל"ד ע"ב). וא"כ י"ל דדריש הוא אוכל נפש ומכשירין ולא שאר דברים להוציא לולב וס"ת וקטן כדלעיל. ולק"מ:

ומעין זה ישבנו דברי הרמב"ם אך רוח אחרת אתו והוא (דבפי"א משבת דין ז') כתב של עץ שלפניו וקטמו לחצוץ שיניו או לפתוח הדלת חייב חטאת. והוא תמוה שפסק כר"א ורבנן פליגי עליה לקמן. ולא די לנו בזה הצער. אלא שפסק לענין בשמים (בהלכה ח') וז"ל ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהם ואעפ"י שהם קשים ויבשים בין עץ גדול בין עץ קטן. ולקמן בגמרא מבואר דברייתא דס"ל לא יקטום אתיא כר"א דס"ל בקוטם לכלי חייב חטאת לכן להריח לא יקטום לכתחילה. וברייתא דס"ל קוטם לכתחילה ס"ל כרבנן דגם בקוטם כלי אינו אלא שבות. וא"כ יש להפליא כיון דפסק הרמב"ם כר"א דקוטם לכלי חייב חטאת איך פוסק דמותר לקטום להריח. והמ"מ לא מצא מענה בזה:

לזאת אני אומר הנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם והוא דקשיא עוד דלקמן פריך ולית ליה לר"א שובר אדם את החבית ליטול ממנו גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ומוקי לה במוסתקי. והרמב"ם (בפכ"ג) לא הביא הך דבמוסתקי. משמע דהקושיא דוקא לר"א. והנה הרמב"ם שפסק כר"א דקטמו לכלי חייב חטאת. הו"ל להביא הך אוקמתא דבמוסתקי. לכן ליישב הכל אני אומר דחייליה דהרמב"ם מהך דפריך ולית ליה לר"א. והלשון תמוה דכי פסיקא ליה דהמשנה ר"א היא ואפילו בעי לאסוקי כר"א הול"ל נימא דלא כר"א לכן נראה דהרמב"ם קשיא ליה ג"כ איך יפלגו בסברות הפוכות דחכמים דמתני' יאסרו קיסם משום שמא יקטום הא בקוטם להריח לא גזרו אטו קוטם לכלי משום דקוטם לכלי ליכא רק שבות גם הוה סברות הפוכות כמ"ש לעיל. לכן ס"ל להרמב"ם דחכמים דמתני' ס"ל בהא כר"א דאם קטם חייב חטאת. לכן גזרו שמא יקטום. ופליגי עם חכמים דברייתא. ופסק כחכמים דמתני' (וכה"ג כתב מהרש"ל ביש"ש אהא דחכמים דמתני' ס"ל מגבב משלפניו וחכמים דברייתא ס"ל מגבב מכל החצר) ופסק כחכמים דמתני':

אלא דקשה למה פסק כר' יהודה דמפשח אלותא היה לו לגזור בקשין כמו לר"א. וע"ז נראה דקשיא ליה מה שהקשו התוס' בעירובין דפריך לקמן ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם. וכתבו התוס' בעירובין (דף ל"ד) דהא לרבנן נמי קטם שמא יתכוון לעשות כלי. ע"ז ס"ל להרמב"ם דודאי אי מותר להריח גם בקוטם לכלי ליכא חיוב חטאת. והוא דהתוס' פסחים (דף מ"ז ע"ב) הקשו צרכי שבת לישתרי הואיל וחזו לחולה שיש בו סכנה מוכח דס"ל להתוס' דהואיל שייך אפילו בשבת. א"כ לא משכחת לה חיוב חטאת דאיכא למימר הואיל וחזי הקטימה לריח. אלא דלקמן הסוגיא לרב חסדא דלית ליה הואיל. אלא דמ"מ יש לומר מתוך שהותר להריח הותר נמי לכלי. וזה אפילו לרב חסדא דלית ליה הואיל אי אפשר שיהיה חיוב חטאת. דמ"מ י"ל מתוך שמותר להריח מותר אפילו מתכוין לכלי ולא שייך חיוב חטאת. וכן משמע פשטא דמילתא דפליגי בפסחים (דף כ"ה ע"ב) בלא אפשר וקמכוין. היינו מדרבנן. אבל לא לחיוב חטאת. אלא דר"א שמותי מתלמידי שמאי לא ס"ל מתוך. לכן מוקי כר"א והשתא לרבנן תו לא קשיא ולית להו שובר החבית כו'. די"ל דאפילו מכוין לעשות * לא שייך חיוב חטאת. דמתוך * כלי שהותר ליטול ממנו גרוגרות אפילו מכוין לכלי נמי הותר. אלא דמשמע ליה דמתני' דשובר את החבית ע"כ ר"א היא. והוא דכיון דלרבנן לא הותר רק מכח מתוך דר"ח לא ס"ל הואיל ולרבנן מותר מכח מתוך משמע ליה דסתם מתני' לא ס"ל מתוך וכמו שפירש הר"ב במשניות דמתני' דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אתיא כב"ש דלא ס"ל מתוך:

והשתא פריך שפיר ולית ליה לר"א מתני' דשובר החבית ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי דכיון דר"א לא ס"ל מתוך לכן בקוטם להריח פטור ובקוטם לכלי חייב והיינו משום דלית ליה מתוך. וא"כ פריך ולית ליה מתני' דמתני' לא ס"ל מתוך. א"כ בקוטם לכלי חייב חטאת והו"ל לגזור גם בחבית אטו שיתכוין לעשות כלי. דהא סתמא דמתני' דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אתיא כב"ש דלא ס"ל מתוך. וא"כ ע"כ תאמר סתם מתניתין לא ס"ל מתוך א"כ למה פוסק שובר החבית וניחוש שמא יכוון לעשות כלי. ומשני במוסתקי וזהו אי לא ס"ל מתוך. והשתא צדקו דברי הרמב"ם לשיטתיה דפוסק הואיל ומתוך. אם כן שפיר פסק בקוטם להריח מותר דאפילו יקטום לכלי שייך הואיל ומתוך. וליכא איסורא דאורייתא וכן אפילו יתכוין לכלי ליכא איסורא דאורייתא הואיל וראוי ליטול ממנו גרוגרות ושפיר שייך הואיל ומתוך. ובכן עלו כהוגן דברי הרמב"ם כפתור ופרח:

ואין להקשות לפ"ז תקשי הא דאמר שמואל בשבת (דף צ"ב) כל פטורי שבת פטור אבל אסור חוץ ממפיס מורסא. והוא משנה בעדיות (פ"ב) המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ליחה גם לעשות ליחה פטור ולא אמרינן מתוך שהותר להוציא ליחה גם לעשות לה פה מותר. די"ל דלעשות לה פה צריך אומנות ובענין אחר וכן משמע מלשון הרמב"ם. וצ"ע:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה