אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק חמישי › דף לז:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק חמישי · דף לז:

דף לז.

בגמרא אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה מאי קסבר רב אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה. ויש לדייק על הלשון דבבהמה אמר תשתרי ובחבית אמר אסורה. ונראה דודאי יש לדקדק בלא"ה הו"ל לאקשויה בפשיטות הא רב ס"ל ברירה אפילו בדאורייתא דס"ל האחין שחלקו יורשין הם. וצ"ל דניחא ליה לאקשויי מילתא דרב גופיה שאין חילוק בין חבית לבהמה. ועיין מ"ש בתוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה ושמואל ותימא כו' וי"ל דוקא בתולה בדעת אחרים כו'. וצ"ע דשם פרש"י תולה בדעת עצמו נראה שהיה מסופק ופוסח על שתי הסעיפים ובחבית מה ברירה יש בזה מבזה דבבהמה י"ל שאין החלקים שוין משא"כ בחבית שמתחלק בשוה ואין עלוי חלקים בו. וצ"ל דשמואל מחמיר טפי בדשיל"מ דמחמרינן טפי מבשל תורה לענין ביטול לכן החמיר גם בזה כיון דיכול לאוכלה במקומה. ועפ"ז אפשר ליישב מה שפסקו כרב והרא"ש הקשה כיון דרב גופיה שתק אלמא אודי להו. ולפ"ז י"ל דודאי לדידן יש לחלק בין ברירה דחבית לברירה דבהמה שאין החלקים שוין ופעמים חולקים אבר נגד אבר אחר רק הכא לרב לא מצי לחלק דרב ס"ל אפילו באחין שחלקו. אבל לדידן י"ל דוקא בחבית אמרינן ברירה משא"כ בבהמה שאין החלקים שוין לגמרי. מיהו לקמן משמע דגם בברירה גמורה פסקינן כרב אושעיא בדרבנן דומיא דמת לקמן:

בגמרא אמרי ליה ר' כהנא ור' אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתק רב כו'. הנה הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב. והרא"ש הקשה עליהם דמשמע דרב איתותב מהא. ונראה ליישב בכמה אנפי והוא דהתוס' פירשו לאיסור מוקצה לא חששו היינו מה שהבהמה מוסיפה שמנונית. ולכאורה י"ל דודאי השמנונית י"ל דבטל במה שבכל גוף הבהמה. וצ"ל דדבר שיל"מ לא בטל. והנה דשיל"מ לא בטל קיי"ל דדוקא באין הפסד בדבר משא"כ ביש איזה הפסד לא הוי דשיל"מ. לכן בכלי שצריך הוצאות להגעילו כתב הרמ"א (בסי' ק"ב) דבטל. וא"כ י"ל דע"כ לא גזרו משום איסור מוקצה. והוא ע"פ מאי דקיי"ל בד' פרקים משחיטין את הטבח עיו"ט ראשון של פסח ושל עצרת ור"ה ויו"ט אחרון של חג. ומפרש הטעם בחולין (דף פ"ג) דמן התורה מעות קונות ואוקמוה על ד"ת משום שמחת יו"ט. וא"כ אם הם שלקחו הבהמה היו קונין במעות א"כ לא שייך לומר שיהיה איסור מוקצה על הבהמה דהא בטל בגוף הבהמה. וע"כ משום דשיל"מ והכא לא שייך דשיל"מ עד למחר דלמחר שכבר עבר יו"ט. א"כ יכול המוכר לחזור בו לגמרי. שהרי אין שייך הטעם לאוקמי אדאורייתא. דהא ביו"ט לא ישחוט הבהמה כלל משום איסור מוקצה. נמצא שאם נאמר שלא יתבטל איסור מוקצה לא יהיה לו מתירין כלל. שהרי אם לא יוכל לסחוט הבהמה ביו"ט בטל מקחו לגמרי. א"כ ע"כ אין ליתן דין דשיל"מ משום איסור מוקצה מחמת שמותר למחר שאם צריך להמתין עד למחר מפסיד מקחו לגמרי משא"כ איסור תחומין ודאי מיקרי יש לו מתירין שיכול לאכלו במקומו כמו גבי מע"ש בירושלים דמיקרי דשיל"מ הואיל ויכול לאכלו במקומו כמ"ש בפ"ב דביכורים משנה ב' ול"ק כלל קושיית הש"ס. וצ"ל דהקושיא שהקשו היינו לרב לשיטתי' דס"ל משיכה קונה כמ"ש בב"מ (דף מ"ח) דרבא דייק מרב דקאמר דוקא כל דמשיכה קונה. ובחולין פרק או"ב מוקיל ר"ה אמר רב בשמשך אלמא ס"ל משיכה בעי אפילו בד' פרקים לכן שתק רב. וא"כ הרי"ף לשיטתיה דפסק כמ"ד מעות קונות שפיר י"ל דאיסור מוקצה ע"כ בטל הוא דאם נאסור לשחוט פעמים שלא קנה רק במעות ולא מיקרי מתירין לכן לא פליג רבנן משא"כ איסור תחומין לעולם מיקרי דשיל"מ. אמור מעתה הרי"ף והרמב"ם שפסקו מעות קונות לא דמי איסור מוקצה לתחומין כלל. וצדקו דברי הרי"ף והרמב"ם. מיהו למ"ש התוס' בעירובין (דף פ"א) דלרב מוקי בזיכה ע"י אחר. וא"כ קשה לפמ"ש הא לא הוי זכות כשאין יכול להוליכה. וי"ל בפשיטות דרב לשיטתיה דסבירא ליה מין במינו לא בטיל אפילו לאו דבר שיל"מ מין במינו לא בטל:

עוד נראה ליישב דמהרש"א הקשה לקמן דמסיק דרב אושעיא אית ליה ברירה בדרבנן א"כ קשה לעיל (דף י') דמסיק דלא יטול אא"כ ינענע ולב"ה צ"ל זה וזה אני נוטל וקשה הא בדרבנן אית ליה ברירה. והפ"י תירץ דמוקצה חמיר טפי. ול"נ ליישב דודאי לאו בכל מילי דרבנן פסקינן ברירה דהא הרמב"ם פסק תרומה בזה"ז דרבנן ואפ"ה פסק בכמה דוכתי דלא אמרינן ברירה. אלא שחילוק של הפ"י דחוק. לכן י"ל דודאי בבע"ח דדנין אם יכול לשוחטן ושחיטה היא מלאכה גמורה רק דמותר לצורך אוכל נפש וא"כ כשתמצי לומר שהוא מוקצה ואסור באכילה א"כ עביד מלאכה שלא לצורך אוכל נפש לכן יש לו דין דאורייתא לעיל ולא סמכינן אברירה. שאת"ל דשייך מוקצה עביד מלאכה דאורייתא. אלא דלפ"ז קשה מאי פריך לעיל מ"ש בהמה מחבית הא י"ל ג"כ חילוק זה דבהמה דנין אם נוכל לשוחטה והוא מלאכה דאורייתא משא"כ בחבית שהיין מותר ואין בו דררא דאורייתא כלל להתיר היין. ואין לומר דלענין תחומין לא שייך לומר שהוא מלאכה דאורייתא שהרי מ"מ יכול לשוחטה לאוכלה במקומה. די"ל מ"מ אם אין צריך לבהמה רק דוקא בתחומו א"כ כאן מיקרי שחיטה שלא לצורך. אלא דלכאורה י"ל לזה דלא שייך מלאכה דאורייתא למאי דקיי"מל באופה מיו"ט לחול דלא לקי משום הואיל אי מיקלעי ליה אורחים א"כ גם כאן י"ל אף שא"צ לבהמה דק בתחומו ובמקום של בהמה א"צ לה כלל. מ"מ י"ל הואיל אי מיקלעי ליה אורחים וישחטנה במקומו לצורך אורחים. מיהו לזה י"ל ודאי למאי דמסיק דדוקא בדרבנן מקילינן בברירה א"כ י"ל ודאי הא דבאופה מיו"ט לחול לא לקי משום הואיל ומשמע דאיסורא דאורייתא נמי ליכא דהא אמרינן דלכך אופין על ידי עירובי תבשילין בפסחים (דף מ"ה). וא"כ משמע דליכא איסורא דאורייתא היכא דשייך הואיל. מ"מ י"ל דמ"מ מקשה איך יהיה היתר סוף סוף הרי עכשיו שלא באו אורחים יאפה שלא לצורך היום. וצ"ל דהא גופא תליא כיון דבאורייתא לא אמרינן ברירה. וא"כ י"ל אף שלא באו אורחים מ"מ כיון דבשעת אפיה הוי שייך הואיל לא אמרינן ברירה למפרע אפילו לחומרא. וגם הב"ש כתב (בסימן קל"א) דבכמה דוכתי פסק הרמב"ם אפילו לקולא לא אמרינן ברירה. והשתא שפיר י"ל דבחבית שפיר אמרינן ברירה, משא"כ בתחומין לפעמים צריך לבהמה דוקא במקום תחומו ואיכא מלאכה דאורייתא בשחיטה אם תהיה כרגלי שתיהם, וע"כ לומר שיכול לשוחטה במקומה והיינו ע"י הואיל א"כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי. שאת"ל ברירה לא שייך התירא דהואיל דמ"מ כשנתברר שא"צ לבהמה במקומה מיקרי שחיטה שלא לצורך וע"כ תאמר משום הואיל ואם נאמר יש ברירה לא מהני התירא דהואיל כלל. דכשלא באו אורחים הוברר למפרע דהוה שחיטה שלא לצורך, וכיון דהוה תרתי דסתרי לא אמרינן ברירה בבהמה בכה"ג. משא"כ בחבית דנוכל להתירו בעינא וא"צ שיהיה ההיתר ע"י מלאכה גמורה ממילא בכל גווני שרי. אלא דרב לשיטתיה לא מצי לתרוצי הכי דכבר כתבתי רב לשיטתיה ס"ל אחין שחלקו יורשים הם וס"ל אפילו בדאורייתא ברירה משא"כ לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. ומסקנא דסוגיא לעיל (דף יו"ד) דלענין שחיטה אמרינן אין ברירה, שפיר איכא לאפלוגי בין חבית לבהמה. ולא קשה מידי:

מיהו הרמב"ם גופיה כתב הטעם משום יניקת תחומין א"כ צריך לתרץ בע"א לשיטת הרמב"ם ונראה עוד דבלא"ה קשה לפמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ט) דבמילא ונתן לחבירו דר"נ אמר כרגלי הממלא וכתבו התוס' דטעמא דר"נ משום דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והטעם משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה להכי הוי כרגלי הממלא. וא"כ קשה לכאורה כאן בשנים שלקחו הא איתא בב"מ (דף ז') דדייק ממתניתין דשניהם מודים יחלוקו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאל"כ תיקשי חציה של זה כמונח על גבי קרקע, ודחי דילמא שאני הכא דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, א"כ משמע דשניהם שקונין קנין אחד אין קונין רק מטעם מיגו דזכי, א"כ יהיה כרגלי שניהם מהאי טעמא גופיה, שהרי כל אחד אינו קונה רק בכח מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה א"כ יהיה ע"כ כרגלי שניהם. וצ"ל דכאן שאני שהרי כבר קנו עיו"ט ועמד ברשותו אלא דמ"מ יש להבין דהא שקנו הפירות שגדילים בשדה אף שלא היו בעולם היינו מטעם דכיון דשלו הוא קניא ליה חצירו הפירות שגדילים בשדהו. והשתא נימא דמה שניתוסף בבהמה אינו לשותפים רק מטעם דחלק הבהמה שכבר קנאו קנה להם מה שגדל והולך וא"כ איך יקנו שניהם חלק הגדל וע"כ נמי מטעם מיגו דזכי לנפשיה וא"כ לא דמי חבית לבהמה. דבשלמא בחבית א"צ לשותפות חבירו וכמאן דפליגי דמי. משא"כ בבהמה מה שקונין שניהם חלק היניקה שמתגדלת הבהמה פ"כ מכח חבירו הוא, א"כ הדר בא הזכיה מכח חבירו. וכיון שע"כ יש לו זכות בבהמה מכחו של חבירו י"ל שהוא כרגלי שניהם. אלא די"ל לרב לשיטתיה דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כבר נקנה לו החלק מעיו"ט אף שעדיין אינו בעולם כיון שיש מציאות קנין בדשלב"ל. מה שאין כן לדידן דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל ולא שייך ביה קנין א"כ כל כח הקנין במה שנוסף הוא ביו"ט ע"י שותפות שלו לכן אין לחלק בין מוקצה לתחומין ואף דקודם שבא לעולם משמע דגם לרב יכול לחזור, מ"מ הכא עדיף שאין שייך ביה חזרה. אבל לדידן שאין מציאות קנין לדשלב"ל כל הזכות בא לו ע"י חבירו ושפיר הוי כרגלי שתיהן. מיהו יש לפקפק בזה מכמה טעמים מ"מ לא נמנעתי לכתבו להגדיל תורה:

ובאמת י"ל בפשיטות דודאי קשה דבשלמא איסור מוקצה שפיר י"ל שלא חששו שהרי מתבטל השמנונית בבהמה אלא דהוה דשיל"מ. ובאמת נראה לפמ"ש התוספות דהקושיא משום שמנונית א"כ כל בהמה תהא אסורה לשחוט ביו"ט. א"כ נראה פשוט דדוקא בתערובות שהוא במקרה שייך לומר דשיל"מ שיכול להצניע למחר אבל שיאסרו חכמים שחיטה לגמרי ביו"ט להמתין עד למחר זה לא נקרא דשיל"מ כלל שהרי מה שהתירו לשחוט ביו"ט היינו משום דלא מקרי מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. ובתבלין שאין מפיגין טעמן באמת אסרו לעיל (דף י"ד) ופשיטא דלא שייך לקרות דשיל"מ שלא לשחוט שום בהמה ביו"ט וא"כ לא פריך מידי דבשלמא לאיסור מוקצה לא שייך לחוש שהרי איסור מוקצה בטל הוא ואי משום יש לו מתירין הא לא שייך אם נאסר כל בהמות ולא יהיה בשרא בת יומא ביו"ט משא"כ תחומין מקרי יש לו מתירין שיכול לאכלו כרגלי שניהן. מיהו לרב לשיטתיה דס"ל מב"מ לא בטיל פריך שפיר הא ע"כ כיון דאיסור מוקצה הוא איסור ולא חששו לו אף שלא נקרא יש לו מתירין בשביל הכי הא לרב מב"מ לא בטיל מדינא משא"כ לדידן דקיימ"ל מין במינו בטיל רק דשיל"מ לא בטיל. א"כ שפיר יש לחלק בין מוקצה, דלא מיקרי יש לו מתירין לתחומין, דודאי מיקרי יש לו מתירין שיכול לאוכלה כרגלי שניהן כמו במע"ש בירושלים וכדפרישית. וא"ש ולק"מ:

ועוד י"ל דס"ל כפירש"י דמוקצה הוה מה שמקצה כל אחד חלקו מחבירו. והתוס' הקשו עליו ממשלחין. וי"ל דכיון דכ"א היה דעתו להוליכו במקום שביתתו ותחומו. הרי אקצי מדעתיה חלק חבירו שלא היה דעתו לאוכלו רק במקום תחומו. מ"מ יוכל לאכול כאן אם רוצה. וא"כ לא קשיא ממשלחין שלא אקצי דעתו ממה שישלח לו חבירו. וא"כ י"ל אי אמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים לא מקרי מוקצה דאף שגמר בדעתו להוליכו מ"מ אי מקלעי ליה אורחים דעתו לאכול כאן. וא"כ תליא בהואיל. וי"ל רב דשתיק לית ליה הואיל ואנן קיי"ל הואיל אי מקלעי ליה אורחים וליכא איסור מוקצה:

ועוד נ"ל לפמ"ש הר"ן דהיתר בהיתר לא בטיל. וא"כ י"ל דאיסור מוקצה בטל דהוה איסור בהיתר ולדבר שיש לו מתירין לא חששו בכה"ג כמ"ש המפרשים שלא היה ניכר מעולם. אלא דקשה נימא שגם היניקה תתבטל. וי"ל דהיניקה לא בטלה שהרי במקומה הוא היתר בהיתר ולא בטיל אבל מוקצה הוה איסור בהיתר ובטל שפיר והיתר בהיתר לא בטיל. כמ"ש הר"ן בנדרים דהוה כמו פולין דלא בטלי. וצ"ל הקושיא הוא לרב לשיטתיה דס"ל מין במינו לא בטיל. אבל לדידן שפיר י"ל יניקת תחומין לא בטיל דהוה היתר בהיתר. אבל במוקצה בטיל שפיר. ולק"מ דרב לשיטתיה הוא דשתיק. ולפי מאי דקיי"ל מין במינו בטל לא קשיא מאיסור תחומין כלל. ודו"ק:

נוסף לי עוד ליישב לשון הרי"ף שהביא הרא"ש וכיון דקם ר"א בשיטתיה דרב הלכתא כוותיה דרב. והוא תמוה כיון דפסקינן כר"א מה צריך סעד בזה לתמכו במה דקם בשיטתיה דרב. ונראה דודאי קושית הרא"ש הא בלא"ה הלכה כרב באיסורין ומה צריך לפסוק. לאו קושיא הוא כלל דהא רב ס"ל ברירה אפילו בדאורייתא ואנן פסקינן בדאורייתא אין ברירה אם כן דבר גדול השמיענו כזאת דבדרבנן קיי"ל יש ברירה. ומה שהקשה מה ענינו לכאן. י"ל ג"כ דהא כבר כתבתי במגן אלף (סי' תמ"ח) שדעת הכ"מ הא דפסקינן בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה היינו מספיקא וא"כ ס"ד בדשיל"מ דספיקא דרבנן נמי הוא לחומרא ס"ד להחמיר קמ"ל דמ"מ בדרבנן יש ברירה להכי קנה מקומו כאן:

וליישב הרי"ף נראה דהא גופא הוכיח הרי"ף דרב אושעיא נמי קיי"ל כרב. ונראה דבלא"ה יש סתירה בפירש"י דלעיל (דף י') פי' חכמים גזרו על סוף טומאה לצאת וכאן מסיק דהלמ"מ הוא. ואפשר דכוונת רש"י לעיל דגזרו חכמים על הרבה פתחים ואי משום סוף טומאה לצאת לא גרע מאילו נתערבו כלים מכל פתחים שאין סברא לטמא כולם שאין סופו של מת לצאת רק בא' מהם. וא"כ הו"ל למימר בפתחים ביטול רוב. לכן פירש שהוא דרבנן היינו התערובות. וכאן פי' על גוף הטומאה הלכה למ"מ:

אמנם נראה להוכיח מן הסוגיא דסוף טומאה לצאת דרבנן הוא והוא דקשה בש"ס דבעי למימר איפוך ור"י ס"ל יש ברירה ופריך הא ר"י ס"ל אחין שחלקו לקוחות וכ"ת בדרבנן אית ליה ברירה. והוא תמוה כיון שבאת לסברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ ל"ל לומר איפוך כלל וכמסקנת הש"ס באמת. אלא נראה דסט"ל נמי דרבנן. ולהכי ניחא ליה לומר איפוך דר' יוחנן ס"ל בכל מידי דרבנן ברירה. אבל ר"א ס"ל אין ברירה בסוף טומאה לצאת אין ברירה ע"כ אפילו בדרבנן ס"ל אין ברירה. והשתא י"ל פ"פ מה דפרישית לעיל דלפ"ז שינויה דש"ס בדאורייתא אית לים ברירה דאף דסוף טומאה לצאת דרבנן מ"מ גוף טומאת מת דאורייתא. והשתא למ"ש לעיל דאם דנין על השחיטה הוי דאורייתא רק משום הואיל ואי יש ברירה לא שייך הואיל. וקשה לפ"ז לרב דס"ל שתי קדושות איך אופין מיו"ט לשבת ואי משום הואיל הא ס"ל יש ברירה והוברר למפרע שבישל לשבת. מיהו לפמ"ש התוס' לא תליא בשתי קדושות כמ"ש בחידושי במק"א. עכ"פ י"ל לדידן דבהא לא מקילינן כיון דהשחיטה דאורייתא רק משום אין ברירה ואמרינן הואיל ויכול לשוחטה במקומה. א"כ י"ל לר' אושעיא באיכא שמא דאורייתא לא מקלינן שפיר כ"ש הכא דסתרי אהדדי דנאמר ברירה. וצריך לומר הואיל לשוחטה בביתו שפיר הו"ל דררא דאורייתא. וצדקו דברי הרי"ף שר"א ס"ל בשיטתיה דרב גם בבהמה. ודו"ק היטב:

עוד נוסף לי ליישב הרי"ף והרמב"ם דקשה מאי פריך לאיסור מוקצה לא חששו נימא מוקצה קיל דבשבת קיי"ל כר"ש רק ביו"ט דלא אתי לזלזולי א"כ הוי קיל מתחומין. מיהו הקושיא לרב לשיטתיה דס"ל כר"י לגמרי ואנן דקיי"ל כר"ש לא קשיא. ושפיר יש לחלק בין מוקצה לתחומין דאסור נמי בשבת:

בפירש"י בד"ה לאיסור מוקצה אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי. כבר תמהו התוס' על פירש"י דלמה יהיה איסור הא אפילו חלקו של חבירו ג"כ אין בו איסור דמשלחין מנות. ואפשר ליישב פירש"י דקשיא מאי קאמר דינקי מהדדי נימא גם על חלק יניקה ברירה שהוברר של זה חלק יניקה שלו וזה ג"כ בכלל ברירה. וצ"ל דכיון שלא היה בעולם לא שייך ביה ברירה. וא"כ י"ל ודאי הא דמשלחין מנות היינו משום דמסתמא דעתו שלמי שירצה לשלוח יהיה מוכן לו. והשתא דעל חלק יניקה ס"ל דלא אמרינן ברירה קשיא ליה ניחוש לאיסור מוקצה וגם על משלחין קשיא באמת. אע"כ דלא חיישינן להכי:

גם י"ל דס"ל כדאיתא בחולין (דף י"ד) דבהמה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה. והשתא קשה ליה אם לקחו בהמה בשותפות לא שייך ברירה דשמא השני קנה לגדל ואפילו אם השני באמת קנה לגדל לא מצינו שיהיה נתלה בשני רק כיון שהוא קנה לאכילה ומכריח לחבירו לשחוט מה שרצה דוקא לגדל בגוד אגוד וכדומה או ששחטה שלא מדעת חבירו כלל ואפ"ה שרי כיון דחלקו קנה לאכילה וא"א לכזית בשר בלא שחיטה. והשתא קשיא ליה אם חבירו קנה לגדל גם חלקו יהיה אסור מטעם יניקה. ולפ"ז אפשר דאנן קיי"ל סתם בהמה לאכילה ל"ק כלל קושיא זו. וצדקו דברי הפוסקים כרב ולא מטעמיה דודאי רב דס"ל ברירה אפילו בשל תורה שפיר י"ל דסתמא עומדת לאכילה ולגדל רק דאמרינן ברירה. א"כ למ"ד אין ברירה ע"כ לומר דס"ל סתם בהמה לאכילה דאל"כ איך שחטינן בהמה. א"כ אנן דקיי"ל ברירה רק לקולא א"כ היכא דהוי קולא לומר אין ברירה אמרינן אין ברירה. א"כ ל"ק קושית רב כהנא ור"א בשותפין שמא קנה חבירו לגדל כיון דסתמא לאכילה קיימא:

עוד י"ל דקשיא מאי פריך לאיסור מוקצה היכי מדמי איסור מוקצה שהיו צריכין לגזור שלא לשחוט שום בהמה לאיסור תחומין שהוא במקרה שקנו בשותפות ותחומו של זה לא כתחומו של זה. לכן אפשר לומר דקשיא ליה דאם תחוש לתחומין של השותף א"כ כל בהמה לא יוכל להוליכה לתחומה שהרי צריך ליתן מתנות כהונה וא"כ יצטרך לחוש לשביתת הכהן שהרי עיקר קניית התחום בין השמשות ואם היה שוחטה מ השמשות היה צריך לחוש לשביתת הכהן א"כ תחומין נמי כלא אפשר דמי. מיהו י"ל דתליא אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי צריך לחוש לשביתת הכהן משא"כ כמי שלא הורמי דמו א"צ לחוש לשביתת הכהן. א"כ י"ל שאני מוקצה דלא אפשר שלא לשחוט שום בהמה לפי' התוס' לכן לא גזרו משא"כ תחומין. וא"כ י"ל בשיטת הרי"ף דס"ל מתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין כדאיתא (ספ"ב דקדושין) אם כן ממילא לא דמי תחומין למוקצה. מיהו הרמב"ם פסק כמי שהורמו דמי (בפ"ה) מאישות:

ואפשר לומר דבראש הגירסא ישראל ונכרי. ואפשר הטעם דבישראלים שותפין י"ל דהכהן יש לו חלק בשביל המתנות א"כ היה צריך לחוש לשביתת הכהן משא"כ משתתף עם הנכרי פטור. והטור לא חילק היינו משום דנהיג השתא בח"ל לפטור מן המתנות כמ"ש בטיו"ד (סימן ס"א). כ"ז יש לומר דרך פלפול:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה