שמחת הרגל על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
הלל · מזמורי הודיה
פסקה א
למכה מלכים גדולים וכו'. יש לדקדק מאן נינהו מלכים גדולים מלכים אדירים אי הם סיחון ועוג הרי בפירושא אתמרו. ואי הם ל"א מלכים הו"ל לאקדומי סיחון ועוג. ופירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל במ"ש בחולין דף ס' ליתו סיחון וליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וז"ש למכה מלכים גדולים ויהרוג מלכים אדירים שהם מלכי עמון ומואב לסיחון ולעוג ר"ל הרגם לסיחון ולעוג ונתן ארצם לנחלה לסיחון ולעוג שזכו בארץ סיחון ועוג כל זה כדי שיהיה נחלה לישראל עמו וכדאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון עכ"ד.
[אחורי תרעא: מ"ש בשם הרב מהר"ש פרימו עתה ראיתי ברמזיו סוף בלק שכתבו משם הרב מהרימ"ט ושוב באר לידי ספר הבהיר צפנת פענח למהרימ"ט והנה הוא פ' בלק דרוש א' דף קע"ז ואפשר לדקדק דכתיב ונתן ארצם לנחלה ולבסוף כתיב נחלה לישראל בלי נתינה כפי דרך מהרימ"ט הנז' רק נקדים מאי דכתיבנא בעניותין בכמה דוכתי מש"ם גדול מורינו הרב המופלא כמהר"ר יצחק הכהן דמקשי ורמי דפ' ד' מיתות אמרינן גוים לאו בני כבוש נינהו ואלו פ' השולח אמרו עמון ומואב טהרו בסיחון איהו מותיב לה איהו מפרש לה דשאני הכא דרחמנא אמר ליתי סיחון ולפקו ממואב וכו' וזהו דקדוק הכתוב דכתיב ונתן ארצם לנחלה דייק לומר ונתן משום דבעלמא קי"ל גוים לאו בני כבוש נינהו אלא דהכא שאני דכך גזר הוא ית' ליתו סיחון וכו' ומשו"ה קנו וזהו ונתן ארצם לנחלה שהקב"ה נתן שיקנו הארץ הזו לנחלה ואח"כ ממילא נחלה לישראל דבני כבוש נינהו ודוק ובמקום אחר הארכתי בעניותי לדקדק על תירוץ מורינו הרב הנז' כי דבריו קשים לשמוע משמעתא דהשולח עצמה והארכנו לפי קצורנו לתרץ קושית הרב הנז' לקוצר דעתי המעט הוא ואין כאן מקום להאריך ואולם דרך דרש הכי רגילי בעלי המפרשים לפרושי קראי ומאמרי רז"ל על פי סברא אחת כל שיש סברא זו בעולם כידוע:]
פסקה ב
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבַרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ, מַלְכֵּנוּ, תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָל בְּרֹב הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְהֹוָה לֹא יָנוּם וְלֹֹא יִישָׁן - הַמְּעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִִים וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים. לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים. אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ, אֶת שִׁמְךָ עַל אַחַת, מֵאֶלֶף, אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ. מִמִּצְרַים גְּאַלְתָּנוּ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחָלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, לָנֶצַח. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָּׁבַע, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמֵּרוּ לִשְׁמֶךָ, כַּדָבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה: יְהֹוָה, מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ. מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרֹךְ לָךְ הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר: לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ.
הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ, הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ, הַמֶּלֶךְ הַיּושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָא. שׁוֹכֵן עַד מָּרוֹם וְקָּדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהוה, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.
נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו. אפשר לפרש במה שאמרו חכמי המדע דהנשמה לעולם אינה חוטאת כי אשר יש בו נשמה אם בא לחטוא האדם הזה הנשמה מסתלקת ממנו. וז"ש נשמת כל חי תברך את שמך ודאי מברכת לבעל"ה ואינה חוטאת כלל וכשהיא באדם תברך את שמך. ולהיותה נשמה שהוא מדרג' עליונה תברך את שמך וגם אשר זכה לנשמה נקרא חי שהוא צדיק אך זה דוקא בזוכה לנשמה משא"כ ברוח אמר ורוח כל בשר איש כינהו בשר ולא חי וגם תפאר ותרומם זכרך ולא כמי שיש בו נשמה שאמר תברך את שמך אבל ברוח אמר תפאר זכרך שהם מדרגות למטה מנשמה. ולא הזכיר נפש כי הנפש אם בעל נפש עבר על כרת הכרת תכרת הנפש אבל הרוח והנשמה אינן נכרתין כמו שביאר באורך מז"ה זלה"ה הנה זה בא בדרשותי פרשת תשא ע"ש באורך:
מלך גואל ומושיע פודה ומציל וכו'. רמז בזה כי לישראל טרם מכה צץ רפואה פרח משא"כ אומות העולם דכתיב נגוף ורפוא כמשז"ל וז"ש גואל ומושיע דכבר נבראת הגאולה וישועה מקדם קדמתה ואח"כ פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה כי כבר הגאולה ישנה קודם המכה וכדבר האמור:
מחיה מתים ורופא חולים וכו' אפשר במשז"ל דבתחיית המתים קמים כמו שנקברו הלך חגר בא חגר וכו' כדי שיכירום יודעיהם ואנשי ביתם ואח"ך הקב"ה מרפא כל המומין אז ידלג כאיל פסח וכו' וזה רמז באומרו מחיה מתים ורופא חולים דאחר תחיית המתים הוא רופא תחלואיהם [וז"ש פוקח עורים וכו'] אבל כשקמים קמים בדרך שהלכו. ואמרו המשיח אלמים והמפענח נעלמים אפשר במ"ש בס' הישר דכאשר אשת פוטיפר הגידה לבעלה דיוסף היה רוצה לאונסה וחמתו בערה בו להרגו אז היה ילד קטן מאיזה חדשים מוטל בעריסה ויפתח ה' את פיו ויספר כל המעשה שאדרבא היא האשה הכריחתו ואנסתו והוא לא רצה אז נבהלו פוטיפר וכל אנשי הבית ועי"ז ניצול יוסף הצדיק אלא ששמוהו במשמר מפני מראית העין, גם שמענו שאירע לימים ראשונים בתוככי ירושלם עה"ק ת"ו בימי רבינו קלונימוס הקבור שם זלה"ה שהישמעאלים הרגו נער אחד ישמעאל ובלילה השליכוהו בחצר בית הכנסת והיו רוצים לעשות כליה בשונאי ישראל ורבינו קלונימוס עשה מה שעשה והתפלל לה' והנער ההרוג פתח פיו ואמר כל המעשה ומי הרגו ומי השליכו ושמעו כל הגוים והמושלים וניצולו ישראל וכך קורין לו רבינו קלונימוס בעל הנס. וז"ש המשיח אלמים והמפענח נעלמים ישלח דברו לאלם כמו ילד קטן מאד או הרוג לפענח נעלמים לגלות מסתורין להציל ישראל:
דע שמצאתי כתוב משם חד מרבוואתא הרב החסיד מהר"ר אברהם גאלנטי זצ"ל תלמיד רבינו הרמ"ק זצ"ל שעל ענין כזה נתקן. ואמר מר כי מתיבות אלהי הראשונים וכו' עד אנחנו מודים הכניסוהו בין הדבקים לימים ראשונים בעלי"ל לארץ מעשה הור"ג הנשכח בדין ולהציל לקוחים למות רב מקובל ע"י שמות הקדש עשה שדיבר ההרוג ואמר כל המאורע ואז תיקנו שבח זה המשיח אלמים שהשיח ההרוג והמפענח נעלמים דין גליא רזיא ואולי שהשם היה הויה דאלפין צדיק מ"ה פעל ולכן יש בשבח זה מ"ה תיבות עכ"מ בשם הרב הנז'. שוב הראוני מעשה כזה שכתב במדרש תלפיות דף כ"ד ע"ג:
פסקה ד
בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל, וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבַּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם, וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ.
וּבְמַקְהֲלוֹת רִבבְוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דַּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ, מְשִׁיחֶךָ.
בפי ישרים וכו'. רמז בכאן מוסר גדול כי המטמא פיו ולשונו במאכלות אסורות ודיבור אסור לה"ר ושקר וכיוצא נבלות וליצנות וכו' וגם אשר בקרבו ישים ארבו ולבו הלך חשכים במחשבות רעות וגאוה ושנאה ודומיהן אינו ראוי לברך ולשבח לה' כי פיו ולשונו וקרבו כליו רעים ומשוקצים אשר היו טמאים ואיך ישרתו בקדש להלל ה' וכדי בזיון לשון מדברת כל נאצות יקרב לשרת לה' בשיר ושבח וכל פה דובר נבלה איך ידבר דברי קדשים ושפתים דולקים באש סט"א יפטירו בשפה למלך הכבוד וכל קרב וכליות המלאות זוהמא לסטרו"ן במחשבות פגול איך קרבו"ת יחפצו קרבת אלהים לזה אמר בפי ישרים פה מתוק ורך כי ישרים הם ענוים כמ"ש פ' כיסוי הדם יכול יגיס דעתו ת"ל משרים וכו' והיינו בפי ישרים הענוים שכל דבריהם טובים ורכים תתרומם ופיהם יכון לרומם לשמו יתברך. ובשפתי צדיקים אשר שפתי צדיק ידעון רצון הבורא יתברך אלו הן כדאים שבשפתותיהם תתברך ובלשון חסידים שהם קדושים ומרגילים לשונם לדבר שבקדושה והלשון טהור קדש ויאתה להם להקריב לשונם הקדוש לקדש שמו יתברך בשירות ותשבחות. ובקרב קדושים אשר קדוש שרוי בתוך מעיהם וקרבם פנוי מהבלי העולם וכיעוריו וגם בקרב פירושו בעדת קדושים תתהלל בינן של קדושים והחי יתן אל לבו דהני מילי קורעין הלב לשנים עשר קרעים כי יתחמץ לב האיש הנלבב וכליותיו ישתונן כי הלא הלשון הוא כלי שרת בין האדם ובין ה' כביכול כי בלשונו יתפלל וילמוד ויברך לה' ונמצא רוב עבודת האיש ישראלי בגלות החיל הזה הוא בלשון איך כל היום ולילה עד חצות יטנפהו ברחובות קריה לדבר דברים האסורים כדברי אחת הנבלות וחשקו ותאותו לדבר לשון הרע ולגלות מומי חביריו וביותר ישלח רסן לשונו על חכמי הדור ויראי ה' ויבדוק אחריהם טר"פ נתן ליראיו ע' טרפיות וביני ביני לשונו תמהר לדבר ליצנות ושקר וימלא פיו שחוק וכשיעסוק במשא ומתן מלא שקרים ומרמות ותחבולות לצודד נפשים והוא ירה החצי להעבירו לקונה על דעתו ולרמותו ולא ידע כי כלתיו באופן שבסוף היום ישכיל אנוש אשר טמא לשונו בכל מיני טומאה עד שבמקום לשון נעשה גופא דאיסורא חתיכה נעשית נבלה כי נבל הוא טמא ומשוקץ ומתועב. ואיך ישרת לה' בכלי מגואל הלז לברך ולהתפלל ודאי תפלתו קטרת תועבה בכלי שהוא כליין שקץ הוא וכאשר כבר האריך בזה רבינו מהר"ם אלשיך זצ"ל בדרשותיו. לכן ימהר לשוב ולהתודות על מה שעבר ויקבל עליו ליזהר מכאן ואילך וירחץ לשונו בחרטה וכאב אנוש ובהכנעה גדולה יתרפא בתורה כדכתיב מרפא לשון עץ חיים ואז יגש להקריב ולעבוד ה' בכלי טהור כסף נבחר לשון צדיק:
עוד ירמוז תוכחת מוסר לשלוחי צבור כאשר שמענו שיש באיזה כפרים בערי פולוניא וכבר רבני פולין ובכלל הרב תבואות שור במס' תענית דף קי"ו ובס' קב הישר האריכו בזה ומכללן של דברים הנתנים למעלה ישכיל אנוש כי אם כל האמור הוא על יחיד הקל אנן מה נענה על מי שהוא שליח צבור איך יגש להיות סרסור בין ה' ובין ישראל וכלי זיינו תולין חוצה לו לסט"א ויזנב בו הנחשלים אחריו המון עם ישראל התלויים בו אוי לו אוי לנפשו כי נשב"ע ונוטל מתרומת הלשכה ומלשכת חשאים בא בשכרו על שהוא שליח צבור. ובמקום לזכות את קהלו גחלים הוא חותה על ראשם כי תפלותיו פורחות באויר טמא של הסט"א ונמצאו הקהל ערומים מבית ומחוץ וגוזל נפשם וממונם אשר לו מלא כפו סלעין דינרין מכללות הק"ק ומהיחידים לשרתם ויהתל בהם כי תפלתו וקריאותו בלכתם ילכו רוח אחת להם רוח טועים לסט"א כי עוד טומאתו בו ולשונו נבזה ונמאס כלי שבור מגועל ומטונף כלי שאינו מחזיק ברכה ונמצא גוזל ממונם וגם הנפש לא תמלא נפשם יבשה אין קול ואין קשב. וזהו רמז מה שאמר בפי ישרים וכו' הן השלוחי צבור אשר ישרתו במקהלות רבבות עמך בית ישראל והן ישרים צדיקים חסידים וקדושים אשר מפיהם יתפאר המלך ממ"ה הקב"ה שכן חובת כל היצורים להודות וכו' אבל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול לכן קמים מתוך העדה האנשים האלה שלמים ישרים וכו' ובעד כל עם הקהל יהללו וישבחו לה'. ויש רמז בנוסח בפי ישרים יצחק רבקה כאשר מסומן בתפלו' להיות לטוטפות אל הראש בבין העינים תפלות יצחק רבקה אשר שפכו תפלות בעושר והיו משתטחים בהכנעה ולב נשבר כלפי מעלה וכמשז"ל ואם יצחק ורבקה בתפלתם שהקב"ה התאוה תאוה לתפלתן הפליגו בסדר תפלה והשתחואה ודבקות אנן מה נענה וראוי ליקח מוסר השכל נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים וכמו שענה ליצחק ורבקה ישמע אל ויענם ותפלתם תעשה פירות:
פסקה ו
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבַאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַנִפְלָאוֹת, הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים.
ישתבח שמך לעד מלכנו האל. ר"ת ד' תיבות חוץ מישתבח הוא שלמה ויש אומרים שהוא תקנו ואפשר כי ר"ת ישתבח שמך לעד מלכנו הוא ישלם רמז שהקב"ה מרוב חסדיו ישלם גם למשבחים לשמו אף כי אין בפיה' מענה וקצר שכלנו לשבחו עם כל זה הוא יתב' ישלם במיטבא שמדת הטוב להטיב וזוכר כי עפר אנחנו ואין בנו כח ושכל להלל ולשבח לשמו ית' ומעט אשר נשבח חשוב ומקובל לפניו ית' ולא עוד אלא שקובע לו שכר כיד המלך:
שיר ושבחה וכו'. יזהר שלא להפסיק ח"ו בין השבחים הללו כי הם י"ג כנגד תליסר מכילין דרחמי כמו שהאריכו בזהר וגורי האר"י זצ"ל ואין למהר אמירת' רק יאמרם בנעימ' קדושה ובנחת רוח פיו ולבו שוים:
יְהַלְלוּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
יהללוך ה' כל מעשיך וכו'. כי כל צבא השמים ואשר בארץ הכל כאשר לכל משוררים ומשבחים כמפורש בפרק שירה ואמרו שהאומרו בכל יום זוכה לעוה"ב לפי שאומר כל השבחי' שנשבחו לשמו מכל הברואים שהם סוגים למיניהם והוא משבח לה' בכל ועל ידו יתפאר המלך שבח"י שלמי"ם ויבן כמו רמים:
יודו ויברכו וישבחו ויפארו. והרמז בשפה ברורה בשפ"ה ר"ת ברכה שבח פאר הודאה הוא ברחמיו יזכנו לעובדו בלב שלם ולשון קדוש וטהור ובשפ"ה ברורה נשבח לאדון הכל אלהים חיים:
בריך רחמנא דסייען. מריש ועד כען. התהלה והתפארת לחיי העולמים:
סוף הספר