שמחת הרגל על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
הלל
מסיימים את ההלל
פסקה א
יפטירו שפתי תהלל יה נשמת כל חי. בנעימה קדושה אספרה שמך לאחי. וערבה לה' מנחת האומ"ר כריח ניחוחי:
פסקה ב
לֹא לָנוּ, יְהֹוָה, לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם, ואֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנָיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיְהֹוָה, עֶזְרָם וּמַגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיְהֹוָה, עֶזְרָם וּמַגִנָּם הוּא. יִרְאֵי יְהוָה בִּטְחוּ בַיְהֹוָה, עֶזְרָם וּמַגִנָּם הוּא.
לא לנו ה' לא לנו. להבין הכפל אפשר דשאלתנו היא בעבור השכינה להקימה מנפילתה ותחזור עטרה ליושנה אבל ס"ד כי מה שאנו שואלין על השכינה יש דברים בגו שידענו דעמה יפקון ובעבור זה נבקש להקים סוכת דוד כדי שנצא עמה מהגלות לז"א לא לנו דבין נפוק עמה והן לא אנו שואלין על השכינה וז"ש כי לשמך תן כבוד שהיא השכינה כידוע:
למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם וכו'. כלומר היעודים וכולי נחמתא צופים אמרום הם לעתים רחוקות והרוצה לשקר וכו' ח"ו וז"ש למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם נא דייקא הכונה למה אינו מראה אלהים עתה כמו רגע כל ההבטחות וכיליון חרוץ לא"ה וזהו איה נא עכשיו. ואלהינו בשמים וכו' כלומר מלך ב"ו ימהר יחיש לנקום נקמתו טרם יקראהו אסון וימות הוא או השונא אבל מלך הכבוד ממ"ה חי וקיים ה' ילעג למו כי הוא יכול ליפרע בכל זמן בחיים או במות וז"ש ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה ואין מידו מציל וכל קבל דנא עצביהם כסף וזהב אלילים אלמים. ומה שאמר ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו והו"ל לומר יד להם וכו' כי היכי דנקט פה להם עינים להם וכו' פירש הגאון מהר"ר יצחק אב"ד מקראקא זלה"ה דקי"ל דשברי ע"ז שרי אבל תבנית יד ורגל אסור שכיוצא בהם נעבד ולכן בכל שאר אברים פה עינים אזנים אף נאמר להם פה להם וכו' דצריך שיהא האבר מחובר לע"ז. אמנם ביד ורגל כתוב ידיהם ולא ימישון רגליהם וכו' לרמוז דיד ורגל אף כשהן נפרדים אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד עד כאן דפח"ח:
לא יהגו בגרונם. איכא למידק דהול"ל גרון להם ולא יהגו ותו דכבר אמר פה להם ולא ידברו וכד הוינ' טלי' פירשתי במשז"ל דנבוכדנצר נתן שם קדוש בפי הע"ז והיתה מדברת ודניאל הוציא את שם הקדוש מפיו וזש"ה ופקדתי על בל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו וזה רמז הכתוב לא יהגו בגרונם כלומר אם ראה תראה איזה ע"ז מדברת ח"ו אין הע"ז מדברת רק דבר אחר הוא הגורם כמו שנותנים שם קדוש לתוך פיה וגרונה ואז השם קדוש מדבר. וכן להבדיל איזה שד נכנס שם ומדבר כאשר סופר וזה אמר ולא יהגו בגרונם כלומר שאם אזניך תשמענה דבר אין זה מהע"ז והיינו לא יהגו בגרונם רק מהגין ומצפצפים מכח דבר אחר כאמור:
ישראל בטח בה' וכו'. יראה במה שאמרו בזהר הקדוש דאומות העולם הם תחת ע' שרים וכשתתמלא סאת' מעביר השר בחטאתם ואח"ך נופלת האומה שתחתיו כמש"ה יפקוד ה' על צבא המרום במרו' ועל מלכי האדמה על האדמה אבל ישראל אשר אנו תחת ממשלתו יתברך דוקא והוא השר שלנו כביכול לכך אנו קיימין לעד זהת"ד וז"ש ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא דכיון דהוא עזרם דהוא השר שלהם כביכול א"כ הוא מגינם שלא יכלו ויהיו קיימין ולזה ישראל בטח בה' כי הבוטח בו הוא עזרו ומגינו דאנחנו עמו וצאן מרעיתו ואנו קיימין ושם ישראל יכון לעד כשם שהוא קיים ואמר בית אהרן בטחו בה' יען כי הם ראשי בני ישראל וכתיב בהו יורו משפטיך ליעקב וכו' וכתיב ובאת אל הכהן וכו' ומסורה בידינו אי רישא דעמא זכאה כולי עמא זכאה לכן אמר בית אהרן בטחו בה' אתם הכהנים הלויים שלא יש לכם חלק בארץ לא תלכו אחרי הבצע ותניחו עסק התורה אלא בטחו בה' כי הוא יפרנס אתכם והוא עזרם ומגינם כי אם אתם אל תבטחו בה' ותשתדלו בהבלי העה"ז יצא צפע לחטאת ישראל דאי רישא דעמ' לאו זכאה כולי עמ' לאו זכאין וכמו שנתבאר אצלנו סמיכות הכתוב פרשת ויקרא חטאת הקהל הוא אשר נשיא יחטא שם רמז אם ראה תראה חטאות הצבור כי הן בעון שכיח בקהל ישראל עונות וחטאים שמענה ואתה דע לך אשר נשיא יחטא דרישא דעמא לא אתקן וקופה של שרצים תלויה לו לפניו לו היה כן הרב"ה כמוהו ואחריו לו יהיה כן וזהו הסמיכות חטאת הקהל הוא והגורם לזה אשר נשיא יחטא ועל כן אמר בפרטות בית אהרן בטחו בה' כי אתם לעד בבני ישראל וזכות הרבים תלוי בכם או אשמם בראשכם. ויען אמר ישראל בטח בה' כי אנחנו עמו ותחת ממשלתו חבל נחלתו בהנחל עליון גוים בדור הפלגה לקחנו לחלקו ואין רשות לשום שר עלינו. לזה אמר יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגינם הוא ואמרו רז"ל יראי ה' אלו הגרים וכן פירש"י כי הוה ס"ד כי הגרים מתחילה היו תחת ממשלת השר של אומה ההיא אשר באו ממנה וא"כ בכלות השר ההוא והאומה אשר תחתיו גם הגרים שהיו מהאומה ההיא המה יאבדו באבדן מולדתם לזה אמר יראי ה' בטחו בה' אלו הגרים אתם גם אתם כגר כאזרח בטחו בה' כי כאשר זכיתם לחסות תחת כנפיו אין לכם עוד שייכות עם אותה אומה והשר שלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ויהי מאז אשר ישראל עמדו על הר סיני גם נשמות הגרים שם עמדו וזה אצלי דקדוק לשון רז"ל שאמרו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והול"ל עכו"ם שנתגייר דקודם שנתגייר לא היה גר ומה הלשון אומרת גר שנתגייר אמנם רז"ל במתק לשונם רמזו דזה כבר היה לעולם גר דנשמתו עמדה ונשא"ת והוא מרומים במעמד הנורא מעמד הר סיני ועד אשר הגיע זמנו נתגייר בפועל. ועוד הוא הגר הזה ניצוץ קדוש אשר היה באומה ההיא אשר מעולם היה ראוי לבא ולהסתפח על נחל' ה' אלא דאשתהויי אשתהי עד היום הזה ולכן קורא אני עליו גר שנתגייר ולא עכו"ם שנתגייר דמיום היותו בקרבו קדוש ומעותד להתגייר. הוא הדבר אשר דברו יראי ה' אלו הגרים בטחו בה' כי כבר אינכם תחת השר וקדוש ישראל מלככם בטחו בו והוא יגן עליכם:
ולפי פשוטו אפשר לומר במה שפירש רד"ק בפסוק לא לנו ה' לא לנו וז"ל אמר כמו שעשית חסד עם אבותינו והוצאתם ממצרים כן תעשה עמנו בכל דור ודור ואעפ"י שאין אנו ראוים אל תעשה לנו כי אם לשמך כי גם הם לא היו ראוים לולי כבוד שמך וברית האבות עכ"ל וכפי זה אפשר דרוח הקדש משיבה לישראל ששאלו דיעשה להם נסים כמו שעשה ביציאת מצרים ישראל בטח בה' וכו' כלומר שאלתך כהוגן וכה יהיה כימי צאתך ממצרים רק בטח על ד' בכל לבך. וכלפי דביציאת מצרים היו שלשה חלקים ישראל והלוים והגרים ישראל היו בשעבוד מר וקשה והלוים לא שתו בכוס זה רק לא היו יכולים לצא' ממצרי' וכמשז"ל דשבט לוי לא נשתעבדו. וערב רב ריח שעבוד לא עדת בהו והיו בני חורין לגמרי וכנגדן נקט שלשתן שעתה הקב"ה יעשה כיצ"מ ולזה נקט ישראל ובית אהרן הכולל כל שבט לוי כמו שפירש רד"ק ויראי ה' הם הגרים כי הם השלשה חלקים שהיו ביציאת מצרים וכינה לגרי' בשם יראי ה' לאפוקי הערב רב שיצאו ממצרים שלא יראו את ה' והם היו בגרם המחלות נחל"ה לישראל נזיקין וחבלות אבל הני גרים הם יראי ה' ומדקדקים במצות כפירוש ה"ר אברהם הגר שכתבו התו' בקדושין דף ע' כנודע:
יְהֹוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהֹוָה, הַקְּטַנִים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְהֹוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. הַלְלוּיָהּ.
ה' זכרנו יברך וכו'. אמרו בזוהר הקדוש ח"א דף רל"ג זכרנו יברך אלין גוברין. יברך את בית ישראל אלין נשין וע"ש מה שהאריך. וממנו נקח פירוש זכרנו גוברין בית ישראל נשין. ונפרש לדרכנו בס"ד. ויראה במ"ש פ' הבא על יבמתו כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה שנא' להניח ברכה אל ביתך ובזה פי' הרב מהראנ"ח זלה"ה כתוב הדר הוא פ' תולדות ויקר' יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען קום לך פדנה ארם וכו' ואל שדי יברך אותך וכו' דבתחילה כיון שהיה שרוי בלא אשה ושרוי בלא ברכה לכך ויברך אותו אמנם כשצוהו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה מעתה אינך צריך לברכתי דכאשר ישא אשה ישא ברכה מאת ה' וז"ש ואל שדי יברך אותך. כי כך היא המדה להניח ברכה אל ביתך עכ"ד. ורבי ישמעאל סבר בחולין דף מ"ט דכהנים מברכי' ישראל והקב"ה מברך לכהנים דכתיב ואני אברכם ור"ל לכהנים ע"ש וז"ש ה' זכרנו יברך אלין גוברין וכשהקב"ה מברך לאנשי' ודאי הם נשואים דאי לאו הכי שרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה וכיון שכן יברך את בית ישראל אלין נשין וראויות להתברך כי הן הגורמות להתברך הזכרים. אמנם זהו לישראל אך הכהנים יש להם מעלה אחרת דעד שלא נשאו כיון שהם מברכין ישראל הקב"ה מברכם דכתיב ואני אברכם וא"כ כשנושאים אינו חידוש שיתברכו מפי עליון כי בכל יום יתברכו מן השמים ועם כל זה יברך את בית אהרן אלו נשי הכהנים הגם כי בעליהן בעיניהן עד שלא נשאו הם מבורכים אף עפ"כ ראויות נשי הכהנים להתברך כי אין ספק יהיה לבעליהן תוספת ברכה בנשואין וכיון שהם גורמות יברך את בית אהרן ראויות הן להתברך ואמר יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם והנה הם שלשה כי בתחילה אמר יברך ישראל וכהנים וגרים ואח"ך יוסף ה' עליכם זאת שנית ועוד בה שלישיה עליכם ועל בניכם ובתלתא ודאי הויא חזקה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל תדיר ולא פסיק:
ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ וכו'. אפשר במשז"ל בראשית ברא אלהים בתחילה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שתף מדת רחמים עם מדת הדין הה"ד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ולמדנו דגבי עשות שמים וארץ שם השמיענו דשתף מדת רחמים לקיום העולם וז"ש ברוכים אתם וכו' כלומר אל תתמה דמה יצדק אנוש עם אל להתברך מפי עליון ושוליו מלאים כמה חטאים כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לז"א ברוכים אתם לה' שם הרחמים עושה שמים וארץ דשתף מדת רחמים כרמוז בפסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וז"ש לה' עושה שמים וארץ דשתף רחמיו ואי לזאת ברוכים אתם לה' מדת הרחמים. וברוב רחמיו השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם זהו לאחר ברכה וכדאמר ר' לוי ובזה תבין שישראל יתברכו מן השמים ברוב עושר וכבוד כי ישראל מברכים ועל ידי הברכה הארץ נתן לבני אדם אך העכו"ם ועשו בכלל רשעים שבחייהם קרויים מתים לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה אף שלא הגיע זמנם והמה רועים עם דומה עד יבא זמנם כמ"ש פ"ק דחגיגה וזהו לא המתים העכו"ם בחייהם ולא כל יורדי דומ' שפרחה נשמת' ולא הגיע זמנם והם יורדי דומה אפי' מישראל וכיון דעשו וכל העכו"ם אינם מברכים לשם ה' א"כ לא אפשר להם לזכות בעה"ז אף שיעקב אע"ה נתן העה"ז לעשו כל שלא בירך לא קנה וקודם ברכה לה' הארץ ומלואה. ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה ואחר ברכה כתיב והארץ נתן לבני אדם אהנו לן ברכות שמים לזכות בעה"ז ברב עושר וכבוד משא"כ עשו וסיעתו:
פסקה ג
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹלִי, תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא: אָנָּא יְהֹוָה מַלְּטָה נַפְשִׁי! חַנוּן יְהֹוָה וְצַדִיק, וֵאֱלֹהֵינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאִים יְהֹוָה, דַּלֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי יְהֹוָה גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵךְ לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי: כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.
מָה אָשִׁיב לַיְהֹוָה כֹּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְהֹוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָא יְהֹוָה כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא. נְדָרַי לַיְהֹוָה אֲשַׁלֵם נֶגְדָה נָא לְכָל עַמוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָלַיִם. הַלְלוּיָהּ.
הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדוֹ, וֶאֱמֶת יְהֹוָה לְעוֹלָם. הַלְלוּיָהּ.
הוֹדוּ לַיְהֹוָה כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא בֵּית אַהֲרֹן. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְהֹוָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָּנִי בַמֶרְחַב יָהּ. יְהֹוָה לִי, לֹא אִירָא - מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?! יְהֹוָה לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְהֹוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְהֹוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהֹוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהֹוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְּבֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, בְּשֵׁם יְהֹוָה כִּי אֲמִילַם. דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיְהֹוָה עֲזָרָנִי. עֹזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים: יְמִין יְהֹוָה עֹשָׂה חָיִל, יְמִין יְהֹוָה רוֹמֵמָה, יְמִין יְהֹוָה עֹשָׂה חָיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַיְהֹוָה, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יְהֹוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאַת בְּעֵינֵינוּ. מֵאֵת יְהֹוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאַת בְּעֵינֵינוּ. אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא יְהֹוָה הַצְלִיחָה נָּא: אָנָּא יְהֹוָה הַצְלִיחָה נָּא:
אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני וכו' רז"ל אמרו בפסחים דף קי"ח דרש רבא מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני ואפשר לפרש במ"ש בזהר הקדוש דלא לשתמע קליה בצלותא. ודייקי רבנן דמדקאמר קליה ולא קאמר קלא היינו דאפילו הוא בעצמו לא ישמע קולו וזו צריכה [זהירות] רבה להוציא הדברים מפיו בחיתוך אותיות ותיבות כתקנן ויהיה בלחש עד שהוא בעצמו לא ישמע קולו וצריך ליזהר בזה זהירות יתר מאד וז"ש אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני אתה דוקא ולא המתפלל עצמו ולזאת יקרא תפלה בכונה שלימה:
א"נ אפשר במ"ש פ"ג דתעניות דשמואל גזר תעניתא ותכף בלילה בא מטר ואמר שהוא כאומר תנו לו ואל יראה פני. ואמרו זכה תאות לבו נתת לו ומ"ש וארשת שפתיו היינו כשלא זכו וז"ש אימתי אני אהובה בזמן שאתה שומע קול תחנוני לאפוקי תנו לו ואל יראה פני ותיסגי כי הטה אזנו לי אבל מכיר אני בעצמי שאיני ראוי להיות בסוג תאות לבו נתת לו ולכן בימי אקרא כלומר בכל ימי אקרא ואתפלל לפניו ולא יעלה על לב שאני מסוג תאות לבו נתת לו אלא שש אנכי על ששמע קולי:
ועוד אפשר לפרש במה שנתבאר אצלנו בקונטריס דברים אחדים דרוש ד' מיסוד רז"ל והרב האר"י זצ"ל כי האדם בעת צרה צריך להזכיר זכיותיו אבל צריך להתבונן ולומר לשון דמשתמע לתרי אנפי שהקב"ה מכיר מחשבות יודע מה שבלבו כי הוא רוצה להזכיר זכיותיו וירא כי לא יכול מחמת המקטרגים שלא יקטרגו גם על זכיותיו שאינם כהוגן וכיוצא ויתרבה הקטרוג ח"ו ולכן נקט לשון דמשמע נמי שמתחנן לאל להצילו והמקטריגים לא יבינו דברים שבלבו. ופירשנו בזה פ' אמרי האזינה ה' בינה הגיגי הקשיבה לקול שועי מלכי ואלהי כי אליך אתפלל. וקצת מהקדמה זו הזכרנו לעיל בפסקת וישמע ה' את קולנו. גם ידוע מ"ש בזהר הקדוש על פסוק ויקרבו ימי ישראל ויקרבו ימי דוד דהצדיקים מתקנים כל יום ויום ובעת פטירתם קרבו ויאתיון ימים שלמים ומתוקנים ע"ש באורך וברוחב ובזה אפשר שז"ש אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני דהול"ל קול תחנוני אבל כיון כי ישמע קולו אשר בלבו מכוין להזכיר זכיותיו וגם ישמע תחנוניו כפשטן של דברים. כי הטה אזנו לי לצרכי להביט ברחמיו אל זכיותיו. ובימי אקרא כלומר אני עשיתי המצאה להזכיר ימי בתחינתי ואני מכוין שהוא ברחמיו יראה ימי דרובם ככולם שלמים הם מתוקנים ומסוגלים בתורה ומצות:
אפפוני חבלי וכו'. אפשר במ"ש פרק חלק (סנהדרין דף צ"ה) וישבי בנוב אמר רב יהודה אמר רב איש שבא על עסקי נוב אמר הקדוש ב"ה לדוד עד מתי עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרג שאול ושלשת בניו רצונך יכלה זרעך או תמסר ביד אויב אמר לפניו רבש"ע מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי יומא חד וכו' א"ל אבישי אפיך צלותך א"ל אי הכי סייע בהדן היינו דכתיב ויעזור לו אבישי וכו' ע"ש באורך. ואפשר לרמוז כי ה' ברחמיו זימן לאבישי לזה כי שם הקדוש של אבישי יש בו אותיות ישבי וא' יותר ואלף הוא אותיות פל"א שמשם הרחמים ובכח זה יוכל נגד ישבי וז"ש אפפוני חבלי מות כלומר סבבוני מכאובי מות הוא מיתת שאול ואנשי נוב שנהרגו וזהו חבלי מות מכאובי מות בהריגת הצדיקים ומצרי שאול צרות גיהנם של דואג שכל זה הייתי אני סיבה מצאוני שהמקטרג היה רודף ומצאוני שאני נתרציתי להמסר ביד אויב ועל כן צרה ויגון אמצא להמסר ביד ישבי. ובשם ה' אקרא להפוך דברי שיכלה זרעי ויצילני כמ"ש לי אבישי אפיך צלותך ובשם ה' אקרא וי"ו מוסיף על תפלת אבישי. אנה ה' מלטה נפשי כי אני חוזר ממה שקבלתי להמסר ביד אויב. חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם. כלומר צדיק הוא וצדיק דינו אבל הוא ברחמים. שומר פתאים ה' וגם אני הייתי פתי כשקבלתי להמסר ביד אויב. דלותי שבא לידי סכנת מות ולי יהושיע הושיעני מהצרה שלא יהרגני ישבי ושלח לנגדי אבישי שילמדני להפך דברי ועל כן שובי נפשי למנוחיכי דמעתה אין אויב קם נגדי כי ה' גמל עליכי לקבל תפלתי להפוך הענין. כי חלצת נפשי ממות ע"י ישבי. את עיני מדמעה שהייתי סיבה להיות נהרג ולבטל עבודת ה' את רגלי מדחי שהייתי מוכרח לילך מדחי אל דחי עם דומה כיון שלא נשלמו שנותי כמ"ש פ"ק דחגיגה. אבל עתה כשאמות אתהלך לפני ה' בארצות החיים בגן עדן תיכף ומיד. האמנתי כי אדבר זה הדיבור הקשה שיכלה זרעי אני עניתי מאוד היה לי עינוי גדול שכמעט נתחרטתי על הפיכת הענין שהיה בחפזון בצרה גדולה ולא נתישבתי וסברתי כל האדם כוזב לשון פוסק כמו שפירש"י ע"פ והיה בכזיב כלומר שיכלה כל זרעו. וכשראה ברוח הקודש שישאר יואש וממנו ישתלשל מלכות בית דוד אמר מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות תרתי שהצלתני מן המות וקבלת דברי להפוך העונש שיכלה זרעי וגם זרעי לא כלה. נדרי לה' שנדרתי בצרתי אשלם וכו' ומזה תבחין יקר בעיני ה' המותה לחסידיו שאמר שאני נתרציתי להמסר ביד אויב הצילני אנה ה' וכו' פתחת למוסרי תרתי האמורים ועל זה לך אזבח וכו':
האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. שמעתי אומרים דהכונה על שהאמין לציבא שדיבר לה"ר על מפיבושת ואמר אתה וציבא תחלקו השדה ויצאת ב"ק ואמרה ירבעם ורחבעם יחלקו המלכות וז"ש האמנתי לציבא בלה"ר ועי"ז נמשך כי אדבר דיבור קשה אתה וציבא וכו' ועי"ז אני עניתי מאד שנחלקה המלכות ע"כ שמעתי. ויראה לפרש בדרך הזה אני עניתי מאד שלקיתי בכפלים שמלבד כי מלך ירבעם לא היה החצי בשוה כי ירבעם מלך על עשרה שבטים ולא נחלק המלכות לחצאין בשוה כמו שעשיתי למפיבושת. וזו רעה כפולה שבתחילה אמרתי שהכל יהיה לציבא ואם זה היה מתקיים היה הולך כל המלכות וגברו רחמיו שנתן בלבי לחזור שיחלקו יחדיו ועי"ז נשאר קצת מלכות לרחבעם וז"ש אני אמרתי בחפזי בתחילה בבא ציבא. כל האדם כוזב כלומר שהכל יהיה להאדם כוזב שהוא ציבא ואלו נתקיים זה אוי מה היה. מה אשיב כל תגמולוהי שנתן בלבי לחזור ולחלק ביניהם:
ואפשר לרמוז דכונת מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי היינו על החסדים שעשית עם רות כשבאה אצל בועז בחצות שלא קללה כמשז"ל ע"פ חצות לילה וכך תיבות תגמולוהי עלי גימ' תר"י כמספר רות עם ג' אותיות והכולל. ור"ת מה אשיב לה' כל הוא כאלם הכונה דעשית לבועז כאלם שלא יקללנה ועל זה היה מודה ומשבח וכמו שלימדונו רז"ל שזה היה משבח דוד המלך ע"ה להקב"ה חצות לילה כלומר על מה שעשית עם זקנתי רות בחצות לילה שלא קללה בועז אקום להודות לך ע"ש:
פסקה ד
אנה ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי וכו'. אפשר לפרש במה שאמרו רז"ל הובא בספר תורת המנחה כ"י לחכם קדמון מאוד הרב מהור"ר יעקב פקלי זלה"ה פרשת בשלח דישי פירש מאשתו ותבע שפחתו והיתה נאמנת והגידה לאשתו ונכנסה במקומה ותהר מדוד ויהי כמשלש חדשים שהוכר עוברה בניה סברו שהיא הרה לזנונים וחשבו להרגה וא"ל ישי אביהם שלא יהרגוה והולד יהיה עבד לאחיו כאסופי וכשנולד לא היה אוכל עמהם והיה נמאס ובזוי ונתנוהו בצאן וכן אמרו לשמואל כשאמר התמו הנערים עוד שאר [וכו'] בצאן זהו תורף דבריו. וכבר הרמ"ע ז"ל במאמרות כתב דישי קדוש לאלהיו מארבעה שמתו בעטיו של נחש היה סובר דאיסור עמון ומואב הוא בין לזכרים בין לנקבות והוא בא מאיסור מואבית והיה רוצה לטהר זרעו על ידי שפחה ע"ש באורך וז"ש אנה ה' כי אני עבדך וכו' ונתחיל מפסוק מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. כלומר דאעיקרא דדינא הורתו ולידתו היתה מסוכנת ואחיו היו רוצים להרוג אמו היא ועוברה כי הם ואביהם סברו שאמו של דוד הרה לזנונים והיא חסידה מאד שלא גילתה מעשה השפחה ואשר היא באת במקומה שלא לבייש לבעלה ושלא לגלות מסתורין לבייש גם לשפחה אשר היא גלתה סוד אדוניה. וכשנולד היה בזוי מאוד כממזר ח"ו ושוב אתא שמואל ומשחו למלך והיה מסוכן עם שאול כמה זמן וכמה הרפתקי ושינו"י דחיקי עדו עליה ועל זה אמר מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי ועל איזה מהם אפטיר שפה לקבל אלפא מה אשיבנו רק אין דבר כי אם כוס ישועות לשון רבים כי באמת הם ישועות רבות ונמרצות ועל כן כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא מדת רחמים כי בהמון רחמיו עשה את כל החיל הזה נדרי לה' אשלם וכו' אשר נדרתי בעת צרתי אשלם. יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כי אחיו בחרון אפם חשבו להרוג אמם בעודנה מעוברת והיא ועוברה דוד הע"ה ימחו מספר חיים רק יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ויצל אלהים אמי ואותי מן המות. אנא ה' יהמו נא רחמיך כי אני עבדך בן אמתך אמי היא היתה אם למקרא אמתך דייקא ולא אמה סתם כאשר חשב אבי. פתחת למוסרי שהיו סוברים שאני בא דרך זנות מאמי ואני אסור בזיקים. ואתה בגודל חסדיך פתחת למוסרי. ועל כן לך אזבח זבח תודה על כל הטובה. ואפשר לפרש בזה שאר פסוקים דלקמן:
פסקה ו
יסור יסרני יה ולמות לא נתנני וכו'. הכונה יסור יסרני יסור עד שלא יצאתי לאויר העולם שהייתי בסכנה אני ואמי ואחר כך יסרני בלדתי שהייתי נמאס ונבזה לעיני אבי ואחי וכשבא שמואל הנביא ומשחני שנתגלה הדבר מצדקת אמי ניצולתי מזה ופגעתי ביסורי שאול הצודה את נפשי לקחתה ולמות לא נתנני ועל כן חיובא רמיא להודות לה' וז"ש פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה זה השער לה' צדיקים יבואו בו וגם אני צדקה נפשי. אודך כי עניתני לבא כל עניני בסתר ותהי לי לישועה שהושעתני מהכל. אבן מאסו הבונים קרי ביה הבנים וקאי על אשת ישי שחשדוה ונתבזית בעיני בעלה ובניה. היתה לראש פינה שנתגלה שהיא אבן בחן פנת יקרת. ור"ת אבן מאסו הבונים אמ"ה לרמוז שעל ידי ענין אמה נמאסה. זיכני ה' וראיתי שכיונתי במקצת למ"ש בליקוטי תורה לגורי האר"י זצ"ל שש אנכי. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. מה עמקו מחשבותיו בהדי כבשי דרחמנא לא אתנו יודע היא נפלאת במופלא ובמכוסה. נענו כלם ואמרו זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו כי נודע דישי ואשתו לא חטאו ודוד זרעו בו למינהו ומלך מלך והשכיל והיא שמחה שלימה לכלם:
ובאופן אחר אפשר לפרש כל הני קראי דאתאן עלייהו במ"ש בס' ילקוט דוד משם הרב שפתי כהן על התורה דגם נקבות מואביו' היו אסורות עד דוד הע"ה ומשום הכי אברהם ויצחק לא קרבו אל בנות לוט לזיווג בניהם ע"ש וצריך לומר דהגם דכתיב בתורה לא יבא עמוני ומוכח דלא גזר אלא על הזכרים ומוכרח דכונ' הכתוב לא יבא עמוני דוקא עמוני לאפוקי עמונית דאי אמרת דגם נקבותיהן אסורו' ולא ז"כר ס"ר לבד הול"ל לא יבא עמון. מ"מ ה' חפץ שיהיה נעלם מחכמי ישראל שנות דור ודור התר זה עד בועז כי כך רצה הקב"ה שיהיו אסורות עד דוד ר"ל עד רות שנשאת לבועז. ויומתק לפי זה משז"ל גבי בעז נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית נתחדשה דייקא כי עד האידנא לא הותרו וברצות ה' נסתרה והיא נעלמה הלכה זו וז"ש אנא ה' כי אני עבדך ועיני ראו רוב רחמיך אלי כי הלא אני עבדך בן אמתך רות פתחת למוסרי דייקא שבאמת עד עתה היו אסורות גם נקבות מואב כי לא ידעו פי' הכתוב לא יבא עמוני דהפירוש ולא עמונית ובהגיע תור שלשלת יחוסי פתחת למוסרי ופקחת עיני סנהדרין להתיר הנקבות ורמזת בזה כי ההתר אינו כי אם לצורכי ומכאן ואילך בעבור כבודי מתקיים ההתר והוא פלא על כן לך אזבח זבח תודה על כל החסדים והטובות. וזהו שאמר הכתוב במזמור פ"ט כי לה' מגיננו ולקדוש ישראל מלכנו אז דברת בחזון לחסידך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו אשר ידי תכון עמו אף זרועי תאמצנו לא ישיא אויב בו ובן עולה לא יעננו וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו ויש להעיר כמה דקדוקים במקראי קדש הללו. וזה דרכנו על הרוב לבלתי היות ביום משא במדב"ר. להאריך בהצעות והערות ודקדוקים על כן אמרתי בדרכנו זה כל היד המרבה לבדוק באנשי' אינו משובחת וגם עתה חדלתי מהיו' לאיש מושך בקס"ת לא זז משם עד אשר ד"ק דקדוקים והרגשות ומתוך ביאורנו יובנו. אך אמרתי הני קראי דאתו לידן יתבארו אם על פי דרכנו ואם חוץ מדרכנו:
ודרך הקדי"ם אפשר לבארם באופן זה דהנה נודע דאיכא למאן דאמר דלמלך אין שוה שיהיה אביו או אמו מישראל לחוד רק בעינן אביו ואמו מישראל מכל צדדיו ואם אחד ממשפחת גרים לא סגי כדמשמע מדברי הרב הנמקי פ' מצות חליצה וכן לדיני נפשות. והרשב"ץ בס' מגן אבות במשנת שמעיה ואבטליון הקשה דאיך מינום לנשיא ואב ב"ד כיון שהיו גרים ותירץ דלא היה בישראל כמותם ובכי האי גונא שרי ע"ש. והרב המאירי בפסקי הוריות ב"י פ"ג ישנו בנותן טעם למאי דאמרו פ"ב דיומא שאול באחת ועלתה לו שנסתלק מהמלכות דוד בשתים ולא עלתה לו ונשאר במלכותו כי המלכות גזרה חכמתו שיהיה משבט יהודה וכששאלו ישראל מלך עדין לא היה ראוי דוד והושם שאול כמו פקיד עד שיהיה ראוי דוד דאתי מיהודה וכיון דשאול לא היה בעצם מלך אלא פקיד בדבר קל נדחה כי קרב הזמן להיות מלך מיהודה והוא ראוי אכן דוד המלך ע"ה כי הוא המלך האמיתי אף דשתים זו אירעו לו דין הוא שישאר במלכותו זהו תורף דבריו ע"ש באורך. ובפ' הערל אמרו כתיב מצאתי דוד עבדי וכתיב שתי בנותיך הנמצאות וכו' ע"ש וז"ש כי לה' מגיננו ולקדוש ישראל מלכנו כלומר דדוד הע"ה הוא דבק עם ה' קדוש ישראל וכל מעייניו בו כמו שפירש רד"ק. אז דברת בחזון לחסידך הוא שמואל הנביא השקול כמשה ואהרן ומשו"ה נקט דבר' בחזון חזות קשה כי קשה דבר זה לשמואל הנבי' יען חייו תלוים במלכות שאול ור"ת אז דברת בחזון לחסידך ותאמר שויתי עזר הוא בגימטריא אבדל משאול עם הכולל וזאת חזות קשה שויתי עזר המלכות על גבור הוא דוד הע"ה. וכי תימא הלא במלך בעינן שיהיה ישראל מכל צדדיו ודוד הע"ה מצד א' אתי מרות המואביה לז"א הרימותי בחור מעם שדוד הע"ה הוא מובחר ומבורר מכל העם ואין כמוהו בישראל ולכן שרי אליבא דכ"ע כמ"ש הרב הרשב"ץ ולא אכפת אי אתי מרות המואביה וז"ש הרימותי בחור מעם מצאתי דוד עבדי כלומר להיותו בחור מעם מובחר מישראל כלם לכן מצאתי דוד עבדי שאין כמוהו כמ"ש רד"ק ורמז דאתי ממואב דכתיב שתי בנותיך הנמצאות. ולדעת רר"ק והרב כלי יקר וסיעתם דשאול נמשח באפרסמא דכיא ז"ש מצאתי דוד עבדי שאין כמוהו והוא המלך האמיתי ולכן בשמן קדשי משחתיו שמן משחת קדש לאפוקי שאול דלהיותו כמו פקיד ואינו מלך בעצם לא נמשח בשמן המשחה רק באפרסמון. וזה טעם דדוד בשתים לא עלתה לו ואל זה רמז אף ידי תכון עמו על האחת וזרועי תאמצנו על השנית יען הוא המלך האמיתי כמ"ש הרב המאירי ז"ל. לא ישיא אויב בו כלומר לא יהיה לו האויב כנושה כמו שפירש רד"ק ולפי דרכנו רמז על האויב העיקרי דומה שיצא לטעון ולקטרג על דוד הע"ה כמ"ש בהקדמת הזהר הקדוש וה' ברחמיו למד זכו' על דוד הע"ה והצילו. ובן עולה הוא האויב חיצון למראית העין לא יעננו כמו דואג וסיעתו וכתותי מפני"ו צריו שהוא יראה בשונאיו ומשנאיו אגוף כי היה הגון וראוי לזה. והטעם ואמונתי וחסדי עמו כי הוא קם בכל חצות לילה והשכינה עמו וחוט של חסד משוך עליו ביום וזה ואמונתי כינוי לשכינה כידוע וחסדי חוט של חסד עמו בקומו בחצות. ובשמ"י שאמרתי וה' עמו תרום קרנו שידעו שלא חטא על כן יאמר שכינה עמו והוא בא לידי חטא והוא אומרו ובשמי דייקא רמז על וה' עמו:
ובאופן אחר יראה לפרש כי הנה ישראל השואלים מלך לשמואל הנביא לא יפה עשו וכמש"ה לא אותך מאסו וכו' וז"ש קדוש ישראל מלכנו ומשום הכי כאשר שאלו ישראל מלך לשמואל אז דברת בחזון דיבור קשה וחזות קשה לחסידך שמואל על ששאלו מלך וכמ"ש לא אותך מאסו וכו'. ותאמר שויתי עזר כלומר אינו מלכות בעצם אלא עזר על גבור והוא שאול הרימותי בחור מעם הוא שאול המלך אשר בחר בו משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכתיב שאול בחיר ה' אך לא היה מיהודה וזהו בחור מעם מתוך העם כי בעת ההיא לא היה ראוי משבט יהודה. אדהכי והכי למאי דביני ביני מצאתי דוד עבדי כי לו נאה המלכות ולכן בשמן קדשי משחתיו לאפוקי שאול דנמשח באפרסמון למ"ד כמש"ל אשר ידי תכון עמו בחיי שאול אף זרועי תאמצנו כשמלך אחר כך:
ועוד יראה בהקדמה ראשונה שכתבנו והכי פירושן של דברים כי לה' מגיננו ולקדוש ישראל מלכנו כמש"ל דדוד הע"ה תמיד דבק בה' וכל מעייניו בו וזהו כי לה' מגיננו ירמוז על דוד בחיי שאול שהיה מגן ומושיע לישראל הוא לה' קדוש לאלהיו וגם בהיותו מלך לקדוש ישראל מלכנו תמיד ישעה המלך דוד אל קדוש ישראל: אז דברת בחזון לחסידיך שמואל וישי כי מה שחשבו ישי ובניו דאם דוד הרה לזנונים אינו אמת וגלית מסתורין ותאמר ממני יצאו כבושים שויתי עזר על גבור אנכי העירותי שאשת ישי תלך במקום השפחה וזהו שויתי עזר אשה מלשון אעשה לו עזר על גבור בתורה ישי דהיה נכנס באוכלוסא ויוצא באוכלוסא וזה פריה הרימותי שהיה דוד שפל ובזוי והרימותי בחור מעם וישי לא ידע כי מצאתי דוד עבדי מבנות לוט דכתיב שתי בנותיך הנמצאות בשמן קדשי וכו' כמדובר:
ולפי דרכנו יראה לפרש בסגנון זה אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר כי כתוב בתורה לא יבא עמוני והיה הדבר סתום והיו הנקבות גם כן אסורות עד בעז וזהו שויתי עזר על גבור היא רות שבעז לקחה לאשה ואז נגלה לסנהדרין דמואביות מותרות ועד הנה היו אסורות אכן עתה ראיתי להתיר רות והטעם הרימותי בחור נשמ' דוד המלך אשר היתה טמונה בקליפות וזהו מעם והנה באה ונהיתה על ידי רות והן הן מפלאות תמים דעים וזהו מצאתי דוד עבדי מבנות לוט ובהגיע תור בשמן קדשי משחתיו אשר ידי תכון עמו לעזרו ולסומכו כי נשמתו היתה בעמקי הקליפות כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל באורך ומטעם זה לא יחשוב ה' לו עון כי הוא היודע ועד דנשמתו היתה בעמקי הסט"א וזו היתה תחילת ביאתה ולכן יצרו מתגבר עליו מאד כי עדין ח"ו נאחז בסבך וטרחו גדול ולזה אינו נחשב לו העון כשאר בני אדם זהו תורף דברי רבינו האר"י זצ"ל בקיצור ומשו"ה אמר אשר ידי תכון עמו לעוזרו אף זרועי תאמצנו אחר שחטא. ומזה הטעם לא ישיא אויב הנפש המקטרג עלי' ובן עולה כגון ישבי בנוב לא יעננו. וכתותי מפניו צריו צרי הנפש המקטרגים אדיקם ואכניעם ומשנאיו הנראים אגוף. ואמונתי וחסדי עמו שהשכינה עמו שהוא עניו והוא מרכבה לשכינה וכאלו הקריב כל הקרבנות אי לזאת אמונתי השכינה וחסדי עמו ובשמי שהוא כינוי לשכינה כמש"ה ויעש דוד שם והוא בחינתו תרום קרנו שזכה למלכות:
ועל פי זה נבאר הכתובים הנז' אודך כי עניתני והבאת אותי מרות המואביה ותהי לי לישועה דאין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים וכו' אבן מאסו הבונים קאי על רות המואביה ודכותה בנות מואב דעד האידנא היו אסורות גם נקבות מואב. היתה לראש פינה כי כתיב בתורה הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי כלומר דאלמלא דוד גם הבנות נאסרו. וכי תימא מאחר דכתיב עמוני איך היו אוסרים הנקבות ואיך סנהדרין שבכל דור לא דקדקו דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית לז"א מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו כלומר כך רצה ה' שיהיה דבר זה מופלא ומכוס' מעינינו עד עת בא רות ועוד פירשתי בפסוקים אלו הלא הוא כמוס בדרשותי פ' האזינו בס"ד:
פסקה ז
אבן מאסו הבונים וכו' שמעתי משם הרב המובהק מהר"ר משה חייון זלה"ה שפי' במ"ש פ"ק דמגילה דף ט"ו ת"ר ד' נשים יפיפיות היו בעולם שרה ואביגיל רחב ואסתר וכתבו התוספות קשה אמאי לא חשיב חוה דהא אמרינן פ' חזקת הבתים שרה לפני חוה כקוף בפני אדם וי"ל דלא חשיב אלא אותן הנולדות מאשה עכ"ל וז"ש אבן מאסו הבונים הם רבנן כלומר כשמנו ד' יפיפיות מאסו למנות חוה אבן הראשה דאבן כינוי לאשה. והוא דבר קשה שחוה היתה לראש פינה אלפא לסלת נקיה יפיפיה שהרי שרה ראש לד' יפיפיות לפני חוה כקוף וכו' ותירץ תירוץ התו' דלא חשיב אלא אותן הנולדות מאשה וז"ש מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו כלומר חוה מאת ה' היתה מעשה ידי יוצ"ר ולכך לא נמנית ולא מאסו בה רק דשאני חוה דהויא מעשה שמים ממש בעצם ולא על ידי אשה ע"כ שמעתי:
ויראה לפרש בסגנון אחר וניישב קושי' התוס' הנז' והוא שראיתי בס' דרוש שמואל פ' וירא שכתב שמעתי דאיתא במדרש יופי שרה יותר מחוה ולכאורה קשה דלא היה בעולם כחוה ותירצו דיופי אדם יותר מחוה ולפ"ז הפי' כך בימי שרה דלא היתה יפה ממנה חשיב יפיה הרבה דאלו שרה בדורה אין כמוה אבל חוה אדם פוגמה ובערך זה אמרו יופי שרה יותר מחוה דיופי שרה בזמנה חשיב טובא משא"כ חוה דלא נחשב יפיה מאחר דאיכא אדם עכ"ד ומעתה ל"ק קושית התוס' אמאי לא חשיב חוה דלא חשיב אלא שרה ודכוותה דבדור כל אחת מהן אין למעלה הימנה אבל חוה לא חשיבא בדורה כיון דאיכא אדם דיפה יותר ויותר. ובכן יש לפרש בקראין גם תירוץ זה הכונה אבן מאסו הבונים חוה דלא מנאוה בכלל היפיפיות וקשה דהיתה לראש פינה ראשונה במלכות. אבל יש לתרץ שני תירוצים א' מאת ה' היתה זאת ולא נולדה מאשה וזאת שנית היא נפלאת בעינינו כלומר מאי דחשיב הוא אותה שאין בדורה כמוה וז"ש היא דייקא ולא אחרת נפלאת בעינינו אז תבא לחשבון אבל חוה אצל אדם לא חשיבא:
זה היום עשה ה' נגילה ונשמח' בו אפשר שהכונה זה היו' של שמחה לא בזכותנו רק עשה ה' ברחמיו כמו שמורה שם המיוחד שם של רחמים ולכן אין ראוי לשמוח בשמחה הנוגעת לנו כי לא היינו ראוים רק מצד רחמיו וא"כ נגילה ונשמחה בו דוקא. א"נ אפשר דכשיש למעלה עת רצון מתרבה השפע ונמשכת השמחה למטה וז"ש זה היום של שמחה עשה ה' מדת רחמים כי בשמים גברו הרחמים לכן נגילה ונשמחה שיש שמחה למעלה ואין לנו לשמוח בשלנו:
ועוד אפשר לומ' בחקירה שחקרתי דלמ"ד דאחשורוש מלך על קכ"ז מדינה והעול' רנ"ב אפרכיות והיו ישראל חוץ ממשלתו בספרד ובאפריקא כמ"ש מהרימ"ט בדרשותיו וא"כ ישראל שבספרד ואפריקא שלא נגזרה גזרה עליהם לא נתחייבו בפורים ועין רואה ואזן שומעת דכל ישראל עושים פורים ותירצנו בזה כמה תירוצים על פי הדין והסברא והסוד ככתוב אצלנו במקומו. ומה שתירצנו על פי הסוד כללות הדבר הוא כי בשמים ממעל בפורים יש אור גדול יתר מאד המתיח' למרדכי ואסתר ומאיר בכל שנה ביום הפורים ומאחר אשר בשמים ממעל האיר וזרח אור המופלא הזה כ"ל שישנו באסת"ר חיובא רמיא על כל ישראל לשמוה בפורים כל קבל האור המאיר בשמים וז"ש זה היום עשה ה' ראה והתקין להאיר המאור הגדול בעבור הנס שנעשה לישראל שניצולו מהגזרה. א"כ נגילה ונשמחה בו אף שלא נגזרה עלינו אותה גזרה לכבוד האור המתגלה בשמים ממעל כדבר האמור אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ויצליח ישראל ובאורך נראה אור:
פסקה ט
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. אפשר לפרש במה שפירשו ז"ל על פסוק כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור כי כשאדם מודה על הנס הנעשה לו בשכר זאת יהמו רחמיו להושיעו להבא וז"ש כי חמת אדם תודך כאשר הניצול מחמת אדם יודה אליו יתברך זה שכרו שארית חמות תחגור מלשון חגירת הצפורן שהוא עיכוב שתעכב חימות אחרות שלא יבואו עליו ובזה פירשו זובח תודה יכבדנני. ובזה שהוא מודה ושם דרך עושה לו דרך הצלה להבא אראנו בישע אלהים עד כאן דבריהם. וז"ש הודו לה' כי טוב כשעושה לכם טובה תהיו מודים לו. כי ע"י זה יהי מושך חסד להבא וז"ש כי לעולם חסדו שהוא מטה אליו חסדו בעבור שהודה לו. ואחר זמן מצאתי כתוב שכן פירש הרב החסיד מהר"י מולכו זלה"ה:
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהֹוָה, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהֹוָה. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהֹוָה, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהֹוָה. אֵל יְהֹוָה וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵל יְהֹוָה וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי - אֲרוֹמְמֶךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי - אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַיְהֹוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַיְהֹוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
הוֹדוּ לַיְהֹוָה כִּי-טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לָאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל-הַמָּיִם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְגוֹזֵר יַם-סוּף לִגְזָרִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
למכה מצרים בבכוריהם. ויוצא ישראל מתוכם. ביד חזקה ובזרוע נטויה. אפשר לפרש במה שכתבנו לעיל בפירוש ההגד' דישראל יצאו לפני זמנם מסיבת קושי השעבוד דישראל הם בני אל חי ולהודיע זה הכה כל בכור עד בכור השבי ובכור השפחה ובכור בהמה ופטר חמור להורו' כי אף עמי הארץ ורשעים נקראים בנים וא"כ דין הוא שיעלה קושי השעבוד לחשבון השנים הבאו' וז"ש למכה מצרים בבכוריהם שרומזים לשר שלהם שהוא ראש השרים של מעלה וכן טלה אלהיהם ראש למזלות והיה בתוקפו זה אות לטובה כי לעולם חסדו שהוא יטה אלינו חסד ויצילנו מגליות שהרי הצילנו מתחת ראש השרים וכמ"ש מר זקנינו הרב חס"ל ז"ל והבאתיו לעיל וא"כ נמצא דמודים אנחנו למכה מצרים בבכוריהם שזה סימן כי לעולם חסדו ותמיד יעמיד חסדיו עמנו. ומזה שהכה הבכורות נמשך ויוצא ישראל מתוכם דייקא שהיו בתוך טומאתם של מצרים מה אלו אף אלו וכמעט היו נטמעים בנש"ט אבל מסיבת קושי שעבוד ושאנו בנים כמו שהראה במופת להרוג בכוריהם אף בכור השבי ושפחה ובכור בהמה וחמור לומר דהכל הם בכורות וגם ישראל אף הרשעים ועמי הארץ הנחשבים כבהמה וחמורים בנים הם וקושי השעבוד יעלה לחשבון ובכן הוציאנו מתוכם ממש וזה אות כי לעולם חסדו דאם בהיותנו עע"ז ונטמעים בתוכם גאלנו ק"ו שיגאלנו מד' מלכיות שכן יש בנו תורה ומצות ונמצא דמזה ידעינן כי לעולם חסדו יהי מושך חסד אל חופף עלינו כל היום. ומזה נמשך ביד חזקה ובזרוע נטויה דכיון דקושי שעבוד השלים הזמן א"כ עת לחננה כי בא מועד צאתנו ממצרים ובטובו קיים הבטחתו לאברהם אע"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי והמשפט שנעשה על ידו יתברך הוא חזק וכמ"ש הראב"ד פ"ק דתעניות והביאו הרב פרשת דרכים בריש דרך עצב ומזה ידענו כי לעולם חסדו דכה יהיה בגאולה אחרונה ויותר ויותר דבמצרים לא היה על ידו אלא מכת בכורות אבל לעתיד לבא הכל ע"י יתברך וכמ"ש בספרי לי נקם ושלם אמר הקב"ה אל תהיו סבורים שאפרע מכם על ידי שליח כשם שנפרעתי מפרעה על ידי משה ומסנחרב ע"י מלאך אבל לעתיד אני נפרע מכם שנאמר לי נקם ושלם עכ"ל וכתב מהרימ"ט פ' בא דבמצרים כתיב עושה פלא דאינו נקרא פלא כי אם מה שהוא ע"י הקב"ה עצמו ובמצרים לא נעשה על ידו יתברך אלא מכת בכורות אבל לעת"ל הכל על ידו יתברך דכתיב אראנו נפלאות. וא"כ ז"ש ע"י שהוציאנו ממצרים וקושי השעבוד השלים דאנו בנים עי"ז הגיע תור מ"ש דן אנכי והיה ביד חזקה ובזרוע נטויה כי המשפט לאלהים הוא חזק כלה ונחרצה כמ"ש הראב"ד. וזה סימן כי לעולם חסדו לעת"ל שיעשה הכל על ידו יתברך כדכתיב אראנו נפלאות. וכיון שיש לנו דין בנים א"כ אנחנו יש לנו דין ישראל ומזה נמשך לגוזר ים סוף לגזרים כי עוזא קטרג בשעת קריעת י"ס שישראל עבדו ע"ז ואף שהיה בשוגג דינם כב"נ וחייבים מיתה והקב"ה הצילם דדין ישראל יש להם ועע"ז בשוגג פטור כמ"ש הרב פרשת דרכים דף ג' ע"ש באורך וא"כ אם לא היה להם דין ישראל היו נטבעים לפי שעע"ז בשוגג אך לפי שהיה להם דין ישראל ניצולו והיה קי"ס וא"כ ממאי דאמרינן דיש להם דין בנים ממילא יש להם דין ישראל ואם כן מזה נמשך לגוזר ים סוף לגזרים. ומענין קי"ס נודעה יד ה' אל עבדיו דאע"ג דהנחלים והים עושים רצון קונם ומה שגזר עליהם ביצירה עכ"ז לצורך ישראל כביכול נתבטלה גזרתו ונבקע הים וכמו שהאריך הרב מהר"י זאבי ז"ל פ' בשלח ופי' בזה היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו כביכול דצדיק מושל יראת אלהים ולכן הים ראה וינוס ע"ש באורך. וז"ש מאשר גזר ים סוף לגזרים מזה נמשך כי לעולם חסדו דנבקע הירדן ע"י יהושע ואליהו ואלישע וגינאי נהרא לר' פנחס בן יאיר ולעת"ל כדכתיב והחרים ה' את לשון ים מצרים והשתא אתי שפיר לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו:
והרב מהר"ר גבריאל איספיראנסה ז"ל פירש במשז"ל בשכר ויבקע עצי עולה נבקע הים וז"ש לגוזר ים סוף בעבור הגזרים גזרי עצים אשר בקע אברהם אע"ה עצי עולה וזהו לגזרים ודפח"ח:
מזמורי הודיה
פסקה א
למכה מלכים גדולים וכו'. יש לדקדק מאן נינהו מלכים גדולים מלכים אדירים אי הם סיחון ועוג הרי בפירושא אתמרו. ואי הם ל"א מלכים הו"ל לאקדומי סיחון ועוג. ופירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל במ"ש בחולין דף ס' ליתו סיחון וליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וז"ש למכה מלכים גדולים ויהרוג מלכים אדירים שהם מלכי עמון ומואב לסיחון ולעוג ר"ל הרגם לסיחון ולעוג ונתן ארצם לנחלה לסיחון ולעוג שזכו בארץ סיחון ועוג כל זה כדי שיהיה נחלה לישראל עמו וכדאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון עכ"ד.
[אחורי תרעא: מ"ש בשם הרב מהר"ש פרימו עתה ראיתי ברמזיו סוף בלק שכתבו משם הרב מהרימ"ט ושוב באר לידי ספר הבהיר צפנת פענח למהרימ"ט והנה הוא פ' בלק דרוש א' דף קע"ז ואפשר לדקדק דכתיב ונתן ארצם לנחלה ולבסוף כתיב נחלה לישראל בלי נתינה כפי דרך מהרימ"ט הנז' רק נקדים מאי דכתיבנא בעניותין בכמה דוכתי מש"ם גדול מורינו הרב המופלא כמהר"ר יצחק הכהן דמקשי ורמי דפ' ד' מיתות אמרינן גוים לאו בני כבוש נינהו ואלו פ' השולח אמרו עמון ומואב טהרו בסיחון איהו מותיב לה איהו מפרש לה דשאני הכא דרחמנא אמר ליתי סיחון ולפקו ממואב וכו' וזהו דקדוק הכתוב דכתיב ונתן ארצם לנחלה דייק לומר ונתן משום דבעלמא קי"ל גוים לאו בני כבוש נינהו אלא דהכא שאני דכך גזר הוא ית' ליתו סיחון וכו' ומשו"ה קנו וזהו ונתן ארצם לנחלה שהקב"ה נתן שיקנו הארץ הזו לנחלה ואח"כ ממילא נחלה לישראל דבני כבוש נינהו ודוק ובמקום אחר הארכתי בעניותי לדקדק על תירוץ מורינו הרב הנז' כי דבריו קשים לשמוע משמעתא דהשולח עצמה והארכנו לפי קצורנו לתרץ קושית הרב הנז' לקוצר דעתי המעט הוא ואין כאן מקום להאריך ואולם דרך דרש הכי רגילי בעלי המפרשים לפרושי קראי ומאמרי רז"ל על פי סברא אחת כל שיש סברא זו בעולם כידוע:]
פסקה ב
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבַרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ, מַלְכֵּנוּ, תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָל בְּרֹב הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְהֹוָה לֹא יָנוּם וְלֹֹא יִישָׁן - הַמְּעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִִים וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים. לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים. אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ, אֶת שִׁמְךָ עַל אַחַת, מֵאֶלֶף, אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ. מִמִּצְרַים גְּאַלְתָּנוּ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחָלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, לָנֶצַח. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָּׁבַע, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמֵּרוּ לִשְׁמֶךָ, כַּדָבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה: יְהֹוָה, מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ. מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרֹךְ לָךְ הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר: לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ.
הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ, הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ, הַמֶּלֶךְ הַיּושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָא. שׁוֹכֵן עַד מָּרוֹם וְקָּדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהוה, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.
נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו. אפשר לפרש במה שאמרו חכמי המדע דהנשמה לעולם אינה חוטאת כי אשר יש בו נשמה אם בא לחטוא האדם הזה הנשמה מסתלקת ממנו. וז"ש נשמת כל חי תברך את שמך ודאי מברכת לבעל"ה ואינה חוטאת כלל וכשהיא באדם תברך את שמך. ולהיותה נשמה שהוא מדרג' עליונה תברך את שמך וגם אשר זכה לנשמה נקרא חי שהוא צדיק אך זה דוקא בזוכה לנשמה משא"כ ברוח אמר ורוח כל בשר איש כינהו בשר ולא חי וגם תפאר ותרומם זכרך ולא כמי שיש בו נשמה שאמר תברך את שמך אבל ברוח אמר תפאר זכרך שהם מדרגות למטה מנשמה. ולא הזכיר נפש כי הנפש אם בעל נפש עבר על כרת הכרת תכרת הנפש אבל הרוח והנשמה אינן נכרתין כמו שביאר באורך מז"ה זלה"ה הנה זה בא בדרשותי פרשת תשא ע"ש באורך:
מלך גואל ומושיע פודה ומציל וכו'. רמז בזה כי לישראל טרם מכה צץ רפואה פרח משא"כ אומות העולם דכתיב נגוף ורפוא כמשז"ל וז"ש גואל ומושיע דכבר נבראת הגאולה וישועה מקדם קדמתה ואח"כ פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה כי כבר הגאולה ישנה קודם המכה וכדבר האמור:
מחיה מתים ורופא חולים וכו' אפשר במשז"ל דבתחיית המתים קמים כמו שנקברו הלך חגר בא חגר וכו' כדי שיכירום יודעיהם ואנשי ביתם ואח"ך הקב"ה מרפא כל המומין אז ידלג כאיל פסח וכו' וזה רמז באומרו מחיה מתים ורופא חולים דאחר תחיית המתים הוא רופא תחלואיהם [וז"ש פוקח עורים וכו'] אבל כשקמים קמים בדרך שהלכו. ואמרו המשיח אלמים והמפענח נעלמים אפשר במ"ש בס' הישר דכאשר אשת פוטיפר הגידה לבעלה דיוסף היה רוצה לאונסה וחמתו בערה בו להרגו אז היה ילד קטן מאיזה חדשים מוטל בעריסה ויפתח ה' את פיו ויספר כל המעשה שאדרבא היא האשה הכריחתו ואנסתו והוא לא רצה אז נבהלו פוטיפר וכל אנשי הבית ועי"ז ניצול יוסף הצדיק אלא ששמוהו במשמר מפני מראית העין, גם שמענו שאירע לימים ראשונים בתוככי ירושלם עה"ק ת"ו בימי רבינו קלונימוס הקבור שם זלה"ה שהישמעאלים הרגו נער אחד ישמעאל ובלילה השליכוהו בחצר בית הכנסת והיו רוצים לעשות כליה בשונאי ישראל ורבינו קלונימוס עשה מה שעשה והתפלל לה' והנער ההרוג פתח פיו ואמר כל המעשה ומי הרגו ומי השליכו ושמעו כל הגוים והמושלים וניצולו ישראל וכך קורין לו רבינו קלונימוס בעל הנס. וז"ש המשיח אלמים והמפענח נעלמים ישלח דברו לאלם כמו ילד קטן מאד או הרוג לפענח נעלמים לגלות מסתורין להציל ישראל:
דע שמצאתי כתוב משם חד מרבוואתא הרב החסיד מהר"ר אברהם גאלנטי זצ"ל תלמיד רבינו הרמ"ק זצ"ל שעל ענין כזה נתקן. ואמר מר כי מתיבות אלהי הראשונים וכו' עד אנחנו מודים הכניסוהו בין הדבקים לימים ראשונים בעלי"ל לארץ מעשה הור"ג הנשכח בדין ולהציל לקוחים למות רב מקובל ע"י שמות הקדש עשה שדיבר ההרוג ואמר כל המאורע ואז תיקנו שבח זה המשיח אלמים שהשיח ההרוג והמפענח נעלמים דין גליא רזיא ואולי שהשם היה הויה דאלפין צדיק מ"ה פעל ולכן יש בשבח זה מ"ה תיבות עכ"מ בשם הרב הנז'. שוב הראוני מעשה כזה שכתב במדרש תלפיות דף כ"ד ע"ג:
פסקה ד
בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל, וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבַּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם, וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ.
וּבְמַקְהֲלוֹת רִבבְוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דַּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ, מְשִׁיחֶךָ.
בפי ישרים וכו'. רמז בכאן מוסר גדול כי המטמא פיו ולשונו במאכלות אסורות ודיבור אסור לה"ר ושקר וכיוצא נבלות וליצנות וכו' וגם אשר בקרבו ישים ארבו ולבו הלך חשכים במחשבות רעות וגאוה ושנאה ודומיהן אינו ראוי לברך ולשבח לה' כי פיו ולשונו וקרבו כליו רעים ומשוקצים אשר היו טמאים ואיך ישרתו בקדש להלל ה' וכדי בזיון לשון מדברת כל נאצות יקרב לשרת לה' בשיר ושבח וכל פה דובר נבלה איך ידבר דברי קדשים ושפתים דולקים באש סט"א יפטירו בשפה למלך הכבוד וכל קרב וכליות המלאות זוהמא לסטרו"ן במחשבות פגול איך קרבו"ת יחפצו קרבת אלהים לזה אמר בפי ישרים פה מתוק ורך כי ישרים הם ענוים כמ"ש פ' כיסוי הדם יכול יגיס דעתו ת"ל משרים וכו' והיינו בפי ישרים הענוים שכל דבריהם טובים ורכים תתרומם ופיהם יכון לרומם לשמו יתברך. ובשפתי צדיקים אשר שפתי צדיק ידעון רצון הבורא יתברך אלו הן כדאים שבשפתותיהם תתברך ובלשון חסידים שהם קדושים ומרגילים לשונם לדבר שבקדושה והלשון טהור קדש ויאתה להם להקריב לשונם הקדוש לקדש שמו יתברך בשירות ותשבחות. ובקרב קדושים אשר קדוש שרוי בתוך מעיהם וקרבם פנוי מהבלי העולם וכיעוריו וגם בקרב פירושו בעדת קדושים תתהלל בינן של קדושים והחי יתן אל לבו דהני מילי קורעין הלב לשנים עשר קרעים כי יתחמץ לב האיש הנלבב וכליותיו ישתונן כי הלא הלשון הוא כלי שרת בין האדם ובין ה' כביכול כי בלשונו יתפלל וילמוד ויברך לה' ונמצא רוב עבודת האיש ישראלי בגלות החיל הזה הוא בלשון איך כל היום ולילה עד חצות יטנפהו ברחובות קריה לדבר דברים האסורים כדברי אחת הנבלות וחשקו ותאותו לדבר לשון הרע ולגלות מומי חביריו וביותר ישלח רסן לשונו על חכמי הדור ויראי ה' ויבדוק אחריהם טר"פ נתן ליראיו ע' טרפיות וביני ביני לשונו תמהר לדבר ליצנות ושקר וימלא פיו שחוק וכשיעסוק במשא ומתן מלא שקרים ומרמות ותחבולות לצודד נפשים והוא ירה החצי להעבירו לקונה על דעתו ולרמותו ולא ידע כי כלתיו באופן שבסוף היום ישכיל אנוש אשר טמא לשונו בכל מיני טומאה עד שבמקום לשון נעשה גופא דאיסורא חתיכה נעשית נבלה כי נבל הוא טמא ומשוקץ ומתועב. ואיך ישרת לה' בכלי מגואל הלז לברך ולהתפלל ודאי תפלתו קטרת תועבה בכלי שהוא כליין שקץ הוא וכאשר כבר האריך בזה רבינו מהר"ם אלשיך זצ"ל בדרשותיו. לכן ימהר לשוב ולהתודות על מה שעבר ויקבל עליו ליזהר מכאן ואילך וירחץ לשונו בחרטה וכאב אנוש ובהכנעה גדולה יתרפא בתורה כדכתיב מרפא לשון עץ חיים ואז יגש להקריב ולעבוד ה' בכלי טהור כסף נבחר לשון צדיק:
עוד ירמוז תוכחת מוסר לשלוחי צבור כאשר שמענו שיש באיזה כפרים בערי פולוניא וכבר רבני פולין ובכלל הרב תבואות שור במס' תענית דף קי"ו ובס' קב הישר האריכו בזה ומכללן של דברים הנתנים למעלה ישכיל אנוש כי אם כל האמור הוא על יחיד הקל אנן מה נענה על מי שהוא שליח צבור איך יגש להיות סרסור בין ה' ובין ישראל וכלי זיינו תולין חוצה לו לסט"א ויזנב בו הנחשלים אחריו המון עם ישראל התלויים בו אוי לו אוי לנפשו כי נשב"ע ונוטל מתרומת הלשכה ומלשכת חשאים בא בשכרו על שהוא שליח צבור. ובמקום לזכות את קהלו גחלים הוא חותה על ראשם כי תפלותיו פורחות באויר טמא של הסט"א ונמצאו הקהל ערומים מבית ומחוץ וגוזל נפשם וממונם אשר לו מלא כפו סלעין דינרין מכללות הק"ק ומהיחידים לשרתם ויהתל בהם כי תפלתו וקריאותו בלכתם ילכו רוח אחת להם רוח טועים לסט"א כי עוד טומאתו בו ולשונו נבזה ונמאס כלי שבור מגועל ומטונף כלי שאינו מחזיק ברכה ונמצא גוזל ממונם וגם הנפש לא תמלא נפשם יבשה אין קול ואין קשב. וזהו רמז מה שאמר בפי ישרים וכו' הן השלוחי צבור אשר ישרתו במקהלות רבבות עמך בית ישראל והן ישרים צדיקים חסידים וקדושים אשר מפיהם יתפאר המלך ממ"ה הקב"ה שכן חובת כל היצורים להודות וכו' אבל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול לכן קמים מתוך העדה האנשים האלה שלמים ישרים וכו' ובעד כל עם הקהל יהללו וישבחו לה'. ויש רמז בנוסח בפי ישרים יצחק רבקה כאשר מסומן בתפלו' להיות לטוטפות אל הראש בבין העינים תפלות יצחק רבקה אשר שפכו תפלות בעושר והיו משתטחים בהכנעה ולב נשבר כלפי מעלה וכמשז"ל ואם יצחק ורבקה בתפלתם שהקב"ה התאוה תאוה לתפלתן הפליגו בסדר תפלה והשתחואה ודבקות אנן מה נענה וראוי ליקח מוסר השכל נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים וכמו שענה ליצחק ורבקה ישמע אל ויענם ותפלתם תעשה פירות:
פסקה ו
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבַאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַנִפְלָאוֹת, הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים.
ישתבח שמך לעד מלכנו האל. ר"ת ד' תיבות חוץ מישתבח הוא שלמה ויש אומרים שהוא תקנו ואפשר כי ר"ת ישתבח שמך לעד מלכנו הוא ישלם רמז שהקב"ה מרוב חסדיו ישלם גם למשבחים לשמו אף כי אין בפיה' מענה וקצר שכלנו לשבחו עם כל זה הוא יתב' ישלם במיטבא שמדת הטוב להטיב וזוכר כי עפר אנחנו ואין בנו כח ושכל להלל ולשבח לשמו ית' ומעט אשר נשבח חשוב ומקובל לפניו ית' ולא עוד אלא שקובע לו שכר כיד המלך:
שיר ושבחה וכו'. יזהר שלא להפסיק ח"ו בין השבחים הללו כי הם י"ג כנגד תליסר מכילין דרחמי כמו שהאריכו בזהר וגורי האר"י זצ"ל ואין למהר אמירת' רק יאמרם בנעימ' קדושה ובנחת רוח פיו ולבו שוים:
יְהַלְלוּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
יהללוך ה' כל מעשיך וכו'. כי כל צבא השמים ואשר בארץ הכל כאשר לכל משוררים ומשבחים כמפורש בפרק שירה ואמרו שהאומרו בכל יום זוכה לעוה"ב לפי שאומר כל השבחי' שנשבחו לשמו מכל הברואים שהם סוגים למיניהם והוא משבח לה' בכל ועל ידו יתפאר המלך שבח"י שלמי"ם ויבן כמו רמים:
יודו ויברכו וישבחו ויפארו. והרמז בשפה ברורה בשפ"ה ר"ת ברכה שבח פאר הודאה הוא ברחמיו יזכנו לעובדו בלב שלם ולשון קדוש וטהור ובשפ"ה ברורה נשבח לאדון הכל אלהים חיים:
בריך רחמנא דסייען. מריש ועד כען. התהלה והתפארת לחיי העולמים:
סוף הספר