פרק א · אות לד
לד וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, יָמִים שֶׁל צַעַר הָיוּ, לְפִיכָךְ קוֹרֵא אוֹתָן רַבִּים. וּדְכַוָּתָהּ (ויקרא טו, כה): וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ שֶׁל צַעַר, קוֹרֵא אוֹתָן רַבִּים, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, שֶׁנִּצְטָרַע וְהַמְצֹרָע חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, יב): אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, וְאוֹמֵר (ישעיה ו, א): בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נִתְאַנְּחוּ, לְפִי שֶׁאָמְרוּ חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם אֵין לְךָ רְפוּאָה אִם לֹא נִשְׁחֹט מִקְטַנֵּי יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים בָּעֶרֶב וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים בַּבֹּקֶר, וּרְחַץ בִּדְמֵיהֶם שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל גְּזֵרָה קָשָׁה, הִתְחִילוּ מִתְאַנְחִים וְקוֹנְנִים. וְאֵין וַיִּזְעָקוּ אֶלָּא לְשׁוֹן קִינָה, כְּדִכְתִיב (יחזקאל כא, יז): זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם. וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים, אֵינוֹ אוֹמֵר צַעֲקָתָם אֶלָּא שַׁוְעָתָם, כְּמָה דְתֵימָא (איוב כד, יב): וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, נַאֲקַת הַחֲלָלִים, כְּמָה דְתֵימָא (יחזקאל ל, כד): וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל, וּכְמָה דְתֵימָא (איוב כד, יב): מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ. וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, וְלֹא הָיוּ רְאוּיִן יִשְׂרָאֵל לְהִנָּצֵל לְפִי שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים, אֶלָּא בִּזְכוּת אָבוֹת נִגְאָלוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, נַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ.