שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
תולדות
פרק א
שנת תרע"א.
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו פירש"י לצוד ולרמות את אביו בפיו שאלו אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן, קסבור אביו שהוא מדקדק במצוות, ולהבין למה לא שאלו דקדוקי מצוות אחרים כגון שחיטה וכדומה שיש בו דקדוקי מצוות באמת ולמה לו לבחור בדבר דקדוק כזה שהוא שקר, ונראה דהנה כל סדר הבריאה הי' טפל ועיקר, שעוה"ב עיקר ועוה"ז טפל וכמו שאחז"ל (אבות פ"ד) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וכן ששת ימי המעשה טפל לשבת וז"ש בתנדב"א ימים יצרו ולו אחד בהם זה שבת, וכן בפירות יש ידות וקליפה שהוא שומר לפרי, וכמ"ש את פריו את הטפל לפריו וכל דבר אם עושה הפעולה אשר נברא ע"ז, א"כ הוא קונה שלימות, ואם הטפל הוא טפל באמת להעיקר א"כ ע"י אמצעות העיקר נעשה הטפל ג"כ שלם, ואם העוה"ז טפל באמת לעוה"ב ומתקיים התקן עצמך כו', א"כ נתעלה גם עוה"ז ומתקדש, ועוה"ב מאירה גם בעוה"ז ויקוים עולמך תראה בחייך, וכן ששת ימי המעשה אם הם טפלים לשבת באמת א"כ ע"י אמצעות שבת נתקנים ומשיגין עלי' גם הששת ימי המעשה, וזהו שרמזו חז"ל (ביצה ט"ז.) שכל יום אכל לכבוד שבת, והיינו דשבת האירה לששת ימי המעשה, וכן קליפה לפרי אם היא שומר לפרי משיגה חשיבות, וע"י כן מקבלת טומאה שהשומר מביא ומכניס את הטומאה להפרי, כבש"ס חולין קי"ח, ויש לומר שזה עצמו הי' ענין בריאת יעקב ועשו, דעשו יהי' טפל ליעקב, וע"י יעקב ישיג עשו ג"כ שלימות, וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב מפרשיסחא דמה קושיא על עשו שהי' רשע הרי אם הי' מקיים מצות ה' גרע יותר, שהרי בשביל מצות כיבוד אב שקיים אנו סובלים כ"כ רעות רבות וצרות, ואמר שהי' יכול להיות כמו שהי' אלא שהי' צריך להיות נכנע ליעקב, והפירוש בודאי הוא כדברינו, אך עשו זדון לבו השיאו ולא רצה להיות טפל ליעקב, ועשה עצמו עיקר כבשבילו נברא העולם, ובמ"ר סוף פ' וישלח התבן והקש והמוץ מדיינים זע"ז, זה אומר בשבילו נזרע השדה וזה אומר בשבילו כו' כך אומה"ע הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים כו' אמר להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, ובזה יש לומר הטעם שרצה יצחק אבינו לברך את עשו אף שהי' יודע שיעקב יותר צדיק מעשו, אך כוונתו היתה להאיר את עיניו ע"י הברכות והקדושה שיכנוס בו שידע מהו שלימותו, אך לא ידע מגסות הרוח של עשו דע"י גסות הרוח שבו אין לו שום תרופה כמ"ש בזוה"ק פינחס שיש עננין חשוכין שכל אור שנכנס בהם נטבע והם שבע פרות הרעות אשר לא נודע כי באו אל קרבנה יע"ש, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שהוא קליפת גסות הרוח, ואם בא בו מעט קדושה, עי"ז מתגאה עוד יותר, ולפי"ז יובן מה ששאלו האיך מעשרין את התבן. דמהותו היתה מדברת מתוך גרונו דכשם שחשב עצמו לעיקר כן היתה שאלתו על תבן אם הוא נחשב עיקר וצריכה מעשר, דאו"ה הם המוץ מהתבן, וכשחישב עצמו לעיקר א"כ צריכה המוץ מעשר, ולפי זה י"ל ג"כ הטעם במלח שאינו צריך מעשר כיון שאינה עיקר רק טפל לאוכל:
ומזה יצא לימוד לכל איש, שידע שמצד מעשי עצמו אינו נחשב לכלום רק מצד מה שהוא מחובר לטהור או מחמת חיבור לכלל ישראל ומצד מעשיהם הטובים גם מעשיו נגררים להיות נחשבים, אבל לא שמעשיו בפני עצמו נחשבים כי מי יאמר זכיתי לבבי והבן:
ענין מה שהשתדל יצחק בחפירת הבארות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזה הענין הי' לפועל דמיוני לסלק את טמטום הלב בדמיון עפר המכסה על המים שבבטן הארץ, וכמ"ש משלי כ' מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה ופירש החובת הלבבות שבלב איש יש העצה במציאות וחיש תבונות איננו מחדש אלא מה שמסלק כיסוי וערלת הלב, כדמיון חופר באר עכ"ד, ונראה לבאר דהנה באברהם נאמר מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, שהי' עולם חושך ואפילה עד שבא אברהם והאיר להם לידע שיש בורא ומנהיג העולם כולו, וכלשון המ"ר פרשת נח פרשה ל' אמר הקב"ה לאברהם עד שאתה מאיר לי וכו' בוא והאר לפני בארץ ישראל, והיינו שפתח כח השכל להשכיל ולהיטיב שיהי' עין רואה שיש בורא עולם, אך יש כחות החומר שהם נמשכין אחר טבעם, והם גוברין על השכל, ואף שיודע שאין ראוי לעשות אעפי"כ תאות לבו גוברין על השכל, וע"ז בא יצחק אבינו והוסיף להמשיך יראת השי"ת בעולם והכניס בלבבות בנ"א מדת היראה, והיראה הוא מחליש כח החומר, שנופל עליו פחד וכמאה"כ ישעי' ב' ובאו בנקרת הצורים ובנקיקי הסלעים מפחד ה' ומהדר גאונו, וזה עיקר העצה לסלק את החומר, וזהו ענין ורמז חפירת הבארות דהמים הם בעולם, אך צריכין עצה לחפור ולסלק את העפר שמכסהו והעצה ההוא המציא עוד אברהם אבינו, וחפר בארות לפועל דמיוני לסלק את כוחות החומר, אך עדיין לא הועיל בשלימות מחמת הכח החומר שהתגבר על השכל כדמיון העפר שמכסה המים, וזהו שכל הבארות שחפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלישתים וימלאום עפר, וע"ז בא פחד יצחק לסלק החומר כמו חופר בארות שמסלק את העפר, וכל זמן שהי' אור הגדול של אברהם שופע בעולם לא הי' כח לחומר להתקומם נגדו כ"כ, ואחרי מות אברהם שלא הי' בא בעולם התחדשות אור דק אור שכבר הי' עי"ז סתמום פלישתים, היינו שגברו כחות החומר על האור ההוא, ולכך כל הנפש אשר עשה אברהם לא נשתייר מהם מחמת שלא קבלו מיצחק הפחד ה' וכמו שמבואר בילקוט, וע"ז בא יצחק וחזר וחפר אותן הבארות אשר סתמום פלישתים:
בענין הברכה שברך יצחק את יעקב יש להתבונן דאפי' אם נימא שחשב שעשו הוא צדיק אבל עכ"פ הלוא לא מצינו שחשב את יעקב לרשע ח"ו, וא"כ למה לא השאיר לו אף ברכה אחת ולמה כשא"ל עשו הלוא אצלת לי ברכה ואמר הן גביר וגו' ומשמע שלא השאיר להשני שום ברכה ומה פשעו ומה חטאתו, גם קשה קו' המפרשים למה לא ברכו תיכף בברכת אברהם, אשר ע"כ נראה שחשב יצחק שהם כגוף אחד והם כשבטי יעקב אשר כל י"ב שבטים הם כגוף אחד, וכלל כולם בברכה אחת כמ"ש אשר ברך אותם, וכמו בני מנשה שעל שם אחיהם יקראו בנחלתם, ובכן אין נ"מ למי לברך אם ליעקב או לעשו, אחר שלא הי' כוונתו רק מי יהי' הצינור המשפיע שע"י יהי' נשפעין הברכות ואחר שהי' עשו הבכור רצה לברך אותו שהוא יהי' הצינור אבל הכל לשניהם יחד, והברכות הלוא לא יהי' דווקא לו לבדו אלא גם ליעקב כנ"ל, אבל אחר שהתוודע שעשו הוא היפוך יעקב וא"כ הלא לא היו הברכות לשניהם יחד לכן אמר הן גביר וגו' ולכך עתה הוסיף ליעקב ברכת אברהם, דעד הנה שחשב שהם גוף אחד א"כ לא הי' צריך לפרש ברכת אברהם אחר שהם שניהם זרעו, א"כ למי שייך ברכת אברהם אם לא להם, אבל אחר שנתוודע לו מגיהנם שנכנס עם עשו שהוא היפוך יעקב מכל וכל והוא רשע א"כ ירא פן יתקיים בו ברכת אברהם ולכן ברך את יעקב דווקא בברכה זו שלא יהי' לעשו חלק בה:
ויתן לך האלקים פירש"י בדין, אם ראוי לך יתן לך ואם לאו לא יתן לך וצריכין להבין דאם בדין מגיע לו מה צורך לברכה, ונראה דאין הפי' שיגיע לו בדין רק שיהי' ראוי לקבל הברכות היינו דהברכות לא יקלקלו אותו כדרך מה שכתוב פן אשבע וכחשתי, וישמן ושרון ויבעט, וזה שדייק רש"י אם ראוי "לך" לא אם יגיע לך, אבל בנכרי כדי שלא יהי' חילול ה' אין משגיחין ע"ז, ואף אינו ראוי נותנין לו ע"כ, ואף אם יהי' העושר שמור לבעליו לרעתו והבן:
וקום ברח לך אל לבן וגו' לכאורה הלא יכולת בידו לרדוף אחריו ושם לא יהי' לו שום מצילין, ויותר טוב שהי' בביתו של יצחק במקום שיש מצילין, ובאמת לא רדף אחריו, ובאמת למה לא רדף אחריו לבית לבן, ונראה דכל אדם היאך שהוא בעצמו כך הוא סובר לחבירו אם צדיק צדיק אם רשע רשע, ולכך רבקה שהיתה צדיקת חשבה, שאף בבית לבן הוא מקום מכשפות ששום אדם עוד לא ניצל ממנו אעפי"כ יעקב בצדקתו יגבר עליו ויתקומם עליו, וכמו שהי' באמת, אבל עשו שהי' רשע, חשב שיעקב לא יעמוד בבית לבן ויגבר עליו לבן שיהי' רשע, וכמו שהיתה מחשבת לבן ולבן ביקש לעקור את הכל, וא"כ עי"ז יתקיים והי' כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך וא"כ יחזור הברכות אצלו, ורבקה כוונה לכוונת עשו, שעי"ז לא ירדוף אחריו ובכן היתה עצתה לטוב, ויעקב בעצמו שהי' קטן בעיניו ירא לעצמו ולכך הי' נטמן בבית עבר י"ד שנה להתקשר א"ע בד"ת שלא יוכל לבן לו ח"ו:
פרק ב
שנת תרע"ב.
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, יש להבין כפל הלשון וכבר התעוררו בזה רבותינו ז"ל, ונראה דהנה יש להתבונן מדוע נבראו יעקב ועשו תאומים בבטן אחת ושע"כ הי' לרבקה צער גדול מאד עד אשר אמרה הלואי לא עוברתי, אף אחר השתוקקתה לבנים, ושהוצרכו שניהם להתפלל ע"ז, ועתה אמרה הלואי לא עוברתי אין זה כי אם שבודאי הי' גדול הצער מאד מאד עד דכדוכה של נפש, אף שנשים צדקניות לא הי' בפתקתה של חוה, ובודאי לא הי' זה במקרה ודרך נשים, ונראה לפרש עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שיעקב ועשו הם כדמיון עץ החיים ועץ הדעת טו"ר ששניהם יש להם כח החיבור כטבע האמצעי, אלא שעץ החיים מחבר חלקי החיים לבד ועץ הדעת טוב ורע מחבר טוב ורע, כן יעקב חיבר השמים והארץ ע"י שהעלה את הארץ לשמים ועשו השפיל את השמים לארץ עכת"ד, ויש להוסיף בזה ביאור עפ"י מה שביאר הוא זצללה"ה דברי הש"ס ריש ב"ק מבעה זה אדם שנאמר אם תבעיון בעיו, כי צורת האדם לחבר את עולם עליון והתחתון והוא ע"י תפלה, וע"כ נקרא ע"ש תפלה, אך אם הוא מחבר טוב ורע הרי הוא מזיק, עכת"ד, ויש להוסיף בזה דברים כי אדם מספרו מ"ה כמספר שם הוי' ב"ה במלוי אלפין, והוא שם הכולל כידוע ליודעים ע"כ יש בו כח החיבור, והחיבור נעשה ע"י שהוא משתמש בעוה"ז רק לצורך עוה"ב ומקיים בכל דרכיך דעהו, ומורה במעשיו שאין העוה"ז נפרד לעצמו רק הוא משמש לעוה"ב כאמרם ז"ל (אבות ד') התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, בזה עצמו הוא מחבר עוה"ז לעוה"ב ועולם התחתון לעולם העליון, וכן בתפלה כשהוא מתפלל אף לצורכי עוה"ז אם הוא מתכוון כדי להשיג ע"י עולם הבא, ואם ח"ו עושה להיפוך שעיקר אצלו עוה"ז והוא משתמש בעניני עוה"ב ועולם העליון לצורך תאות עוה"ז הרי הוא מחבר ומשפיל עולם העליון להתחתון, וזהו אדם המזיק שמזיק בשמו שהוא אדם שיש בו כח החיבור, כי לולא מעלתו זה לא הי' ביכולתו להזיק:
והנה תכלית ושלימות צורת האדם הי' יעקב שהוא הי' עיקר המחבר שני העולמות, וזה צורת תם חקוקה בכסא, ויובן עפ"י דברנו הנ"ל שאם עושה כל מעשי עוה"ז רק לצורך עוה"ב ולא להנות מעוה"ז בזה הוא מחבר עוה"ז לעוה"ב, ויובן ממילא שאם עושה כל מעשיו לשם שמים לצורך גבוה ולא לצורך עצמו כלל אפי' לצורך עוה"ב וכמו שאיתא בספרי אל תאמר אקרא וכו' בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה, בזה הוא מחבר כל הבריאה להש"י וזה מצינו ביעקב שהשתמש בעוה"ז רק לצורך גבוה ואף הבכורה שלקח מעשו שכתבו המפרשים שענין הבכורה הוא חלק עוה"ב לא עשה לצורך עצמו לירש עוה"ב רק כמו שפירש"י אין רשע זה כדאי להקריב לפני המקום, ובזוה"ק דף (קמ"ב.) ת"ח יעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב"ה וכו', ובדף (קמ"ד:) ת"ח בגין דיעקב אבטח בי' בקב"ה וכל אורחוי הוו לשמי' וכו', וזהו והקדישו את קדוש יעקב שיעקב הי' תכלית הקדוש, כי קדוש הוא נבדל היינו שעשה הכל צורך גבוה ולא צורך עצמו כלל אפי' לירש עוה"ב, וא"כ כל ענינים של רמאות שקיים יעקב עם עקש תתפתל באשר הכל הי' לצורך גבוה נתעלו גם כל אלו ענינים ונתחברו להש"י, ולהיפוך מזה הי' עשו שנולד עם כח החיבור כמו יעקב אבל עשה להיפוך שהשתמש בעניני קדושה לרמאות ולצוד את אביו בפיו להתלבש בטלית של מדקדק במצות למען ישיג ע"י כן תאותיו הנפסדות, וזה היפוך ממש מיעקב, ע"כ חיבר במעשיו הרעים את עוה"ב לעוה"ז וזהו מאמר כ"ק אבי זצללה"ה שיעקב הגביה וחיבר הארץ לשמים ועשו השפיל וחיבר השמים לארץ:
ולפי הדברים האלה יובן למה כשעוברת על פתחי בתי מדרשות יעקב מפרכם לצאת, ומקשים העולם מה הי' חסר לו שם בבטן אמו שהרי אמרו ז"ל בש"ס נדה (ל:) שנר דלוק על ראשו ומביט מסוף העולם עד סופו ומלאך מלמדו כל התורה כולה, אך יובן באשר יעקב לא לעצמו הי' רוצה לצאת כי אם לצורך גבוה לחבר את שני העולמות ע"י עסקו בעוה"ז לצורך גבוה, ובאשר זה הי' צורתו ע"כ מפרכס לצאת, כי שם בבטן אמו לא הי' יכול לעשות זה:
והנה באשר כח יעקב ועשו הי' כח המחבר, וכח אחד לשניהם ושניהם הם בבחי' אדם, אלא שזה אדם דקדושה וזה אדם בליעל אדם המזיק ע"כ נולדו תאומים בבטן אחד כמו שעץ החיים ועץ הדעת טו"ר יצאו משורש אחד כמו שכתבו המפרשים ז"ל שם, ויש לומר הטעם כי כח המאחד בא משורש האחדות, והסט"א הם ענפין מתפרדין, ע"כ באו בהכרח בשורש אחד כי שורש שניהם אחד, וכן הי' ביעקב ועשו, רק שזה לקח לאַחֵד על צד הטוב כנ"ל וזה להיפוך כי הבחירה חפשי, ואילו הי' עשו רוצה הי' יכול להיות כמו יעקב לחבר בקדושה כנ"ל:
ובזה יש לפרש הכתוב ותאמר א"כ למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה', ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו' שלכאורה אינו מובן במה הרגיע את רוחה, ויש לפרש שהיא בהרגישה ניגוד ורציצה בבטנה עלה ג"כ על דעתה שאולי היא מעוברת תאומים ואחד צדיק ואחד רשע, אך היא תשיב אמרי' למה שניהם בבטן אחת והי' צריך להיות כמו ישמעאל ויצחק שיצא הפסולת תחילה, ע"כ שפטה שהוא איש אחד מעורב טוב ורע ואמרה הלואי לא עוברתי, וכעין שאמר אברהם אע"ה ואנכי הולך ערירי שפי' במד"ר שאמר אם יהי' לי בנים שיכעיסך מוטב לי ואנכי הולך ערירי, כן אמרה למה זה אנכי, וע"ז באה התשובה ששנים הם וממעיך יפרדו, והיינו שלשון פירוד מורה לדבר שיש לו שורש אחד ומתפרדין, כמו ענפין מתפרדין, וכמו שהי' שניהם בשורש אחד הוא כח המאחד ומחבר, ע"כ לא יתכן שיבראו אחד אחד, ואינו דומה לישמעאל ויצחק שלא הי' משורש אחד:
אך עדיין צריכין למודעי מאין בא זה שיבראו שניהם דווקא בכח המאחד, שנראה מזה שכל תולדות יצחק הי' בכח המאחד, ויש לומר דהנה מדתו פחד כמ"ש ופחד יצחק הי' לי וזה היפוך העמדת תולדות, כאמרם ז"ל ברכות (כ"ב) בע"ק אסור בדברי תורה משום שמחמת קלות ראש הוא בא, וזה היפוך מדת היראה, וכן אמרה רחב הזונה ולא קמה עוד רוח באיש, מפני פחד ישראל, ופירשו ז"ל דאפי' אקשויי וכו', אך לזה הי' צריך שיתוף כח אברהם שמדתו חסד, ומאחר שכל התולדה הי' מכח התחברות שני המדות חסד ופחד שהם שני קצוות ימין ושמאל, ע"כ כל התולדות יש בהם בחי' כח המאחד שבאמת הי' יעקב כולל בתרין, רק עשו הי' ז"א דקליפה כנודע:
ולפי הדברים האלו יובן הפי' אברהם הוליד את יצחק שרש"י פי' בראשית ד' י"ח פי' שהוליד היא לשון הפעיל שעשה שאשתו תלד, ולפי"ז צריך לומר שכל לשון הוליד הוא חסר בדבר המובן, אבל כאן יש לפרש בפשיטות שאברהם עשה שיצחק יהי' לו כח התולדה היינו שיצחק יוליד, וא"כ אין כאן כפל לשון כלל:
ולפי דרכנו יובן דברי המדר"ת שפתח ילמדנו רבינו על מה הי' השלמים באים וכו' ותמהו הכל מה ענינו לכאן, אך י"ל דהנה שלמים מצינו תחלה ביעקב שנאמר ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, מזה נראה ששלמים באשר יש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים שהוא בחי' התכללות, והוא מתיחס למדתו של יעקב, ע"כ הוא פתיחה לכל ענין הפרשה לידת בנים האלו:
והנה שבת הוא מתיחס ליעקב כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ובזה יש לפרש הזמירות ימינא ושמאלא וביניהו כלה וגו' דהנה שבת הוא מעין עוה"ב והוא בעוה"ז ע"כ הוא ממוצע ומאחד את עוה"ז ועוה"ב וכבר דברנו מזה, והנה עוה"ב נקרא בשם ימין ועוה"ז בשם שמאל כמ"ש אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ובמד"ר פי' נ"ט אורך ימים בימינה לעתיד לבוא בשמאלה עושר וכבוד בעוה"ז ע"כ, וזה ימינא ושמאלא הוא עוה"ב ועוה"ז וביניהו הוא הממוצע שביניהם והמאחדים הוא כלה שהיא שבת:
במד"ר כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע ר' יהודה אומר ארבע כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר, ורבנן אמרי חמש כנגד חמשה ספרי תורה ע"כ, ויש לפרש דהנה הדגלים שבמדבר עליהם נאמר איומה כנדגלות ובמדרש שמות ט"ו איומה כנדגלות אין דגלים אלא צבאות שנאמר דגל מחנה וצבאו וגו' וכן דגלי השמים המלאכים וכו' וכשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים כן הגוים יראים מישראל, מזה נראה טעם הדגלים במדבר ולא הי' כן אחר שבאו לארץ, מפני שבמדבר הלכו ישראל במקום משכן הסט"א נחש שרף ועקרב וצמאון הי' צריכין להדגלים שיפול עליהם אימתה ופחד לבל יקרבו אליהם לבלבלם ולהפריעם מעבודתם עבודת ה' ולקבוע התורה בלבם, והנה ענין חפירת הבארות כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי החובת הלבבות מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שהם במציאות אלא שהם טמונים ומכוסים בבטן הארץ ואיש תבונות הוא המסיר הכסוי שעל גביהם ומדלה אותם, כן הוא עצה בלב איש שהעצה היא במציאות ואינו צריך אלא להסיר את כח החומר המכסה על העצה, ולפי"ז יהי' ענין חפירת הבארות שעשה פועל דמיוני שגסות החומר לא יכסה על העצה שבלב הישראלי כ"כ, ולפי הדברים האלה ענין חפירת הבארות וענין דגלים שבמדבר יש שיווי גדול ביניהם, שזה לבל יקרב אלהם דבר חיצוני מבחוץ המטרד והמבלבל מקנית השלימות ומעבודת הש"י וזה להסיר את חומרית הגוף עצמו, הטמטם את הלב ומונע אותו מקנית השלימות ומעבודת הש"י, וע"כ הי' מספרם שוה שכל מספר ארבע הוא כנגד ארבע קצוות הסובבים את נקודה הפנימית, שענין זה הוא בשניהם, ורבנן אמרי כנגד חמשה חומשי תורה, היינו שלא לבד להסיר המונע הי' פעולת יצחק מלב ישראל רק גם עצם קנין השלימות, וכמו שהבאר היא קבוץ מים שבגידי האדמה שהמים נמשכין דרך הגידים להבאר כן המשיך יצחק אבינו הארת חמשה חומשי תורה שנמשלה למים ללב ישראל וע"כ מספרם חמשה שהוא נקודה פנימית בתוך ארבע קצוות:
ויש לומר שזהו ענין זכור ושמור בשבת דשבת הוא קבוע וקיימא ובא מצות שמור מקילקול, אבל תיכף עם הכנסת שבת שורה קדושה עליונה בלב ישראל אף בלי המשכתו וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שרותא דצלותא ופעולת האדם במצוות שמור הוא רק להסיר המונע, אבל מצות זכור הוא להמשיך עוד יותר קדושת שבת בקידוש היום וכבר דברנו מזה הרבה פעמים:
פרק ג
שנת תרע"ב.
במד"ר ויאמר כי הקרה ה' אלקיך לפני, ר' יוחנן ור"ל חד מנהון אמר אם לקרבנך המציא לך הקב"ה שנאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך על אחת כמה וכמה, ואוחרנא אמר אם לזיווגך המציא לך דכתיב הקרה נא לפני היום וכתיב וירא והנה גמלים באים, למאכלך על עאכו"כ, והק"ו אינו מובן מאי אולמא דמאכלו מקרבנו וזיווגו, דאפי' נימא שמאכלו של יצחק הוי כקרבן, מ"מ קרבנו של יצחק בודאי הי' גבוה עוד יותר, ונראה דהנה קרבנו של אדם הוא מחמת שמפריש מממונו קרבן וכדכתיב אדם כי יקריב מכם, ומחלוקות אם אדם מתכפר בשבח הקדש, אבל עיקר ההקדש הוא מהונו, וממילא קרבן שהמציא לו מהשמים לכאורה אין זה מעלה אדרבה זה נחשב גרעון בקרבן, ומ"מ המציא לו הקב"ה, כי יצחק עצמו הי' קרבן לה', ואצלו אינו נחשב למאומה מה שמפריש ממונו, כי מאחר שהוא עצמו כולו כליל אין ממונו חשוב ממונו, ואפי' עבד אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו, ק"ו איש שהוא כולו כליל לה', וע"כ אצלו אחת הוא אם הוא מהונו או מה שהמציא לו מן השמים, ומ"מ אין סדר ועיקר רק מהונו למאכלך עאכו"כ, שהסדר הוא שהש"י מפרנס את כל הנבראים, ואין זה יוצא מהסדר אין זה דבר זר שהמציא לך השי"ת, ואוחרנא אמר אם לזיווגו המציא לך הש"י היינו עפ"י מה שאמרו משל לאדם שאבדה לו אבדה מי מחזיר על מי בעל אבידה מחזיר על אבידתו, ואעפי"כ זיווגו בא אצלו וזה שהביא המדרש מקרא וירא והנה גמלים באים, שלכאורה מן הפסוק אין ראי' שהמציא לו מן השמים, ויותר הי' לו להביא מקרא מה' יצא הדבר, אך זה המקרא הביא בריש פ' ויצא יש שזיווגו בא אצלו, אעפ"י שלא מן הסדר, למאכלך עאכו"כ:
ויתן לך אלקים מטל השמים וגו' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שהברכה הי' שיתן לו אלקית בכל דבר עכת"ד, ויש לבאר דבריו דידוע מ"ש הרח"ו בשער הקדושה שבכל דבר שבעולם מלובש בו אלקית י"ד אותיות הוי' והדברים עתיקים, אך חומר הדבר וגופו מכסה על האלקית שבו עד שאינו נרגש, וכן כל ענינים גשמים מגשימים את האדם, באשר החיות האלקית שבו הוא בסתר פנים מאד, אבל יש צדיקים שעיניהם פתוחות ורואין בכל דבר את האלקית שבו וחושך החומר לא יחשיך מהם לראות את האלקית שבכל דבר, ולצדיקים האלו אין המאכל מגשם כלל, אדרבה מוסף כח וחיות בעבודת הש"י, וזה הי' ברכת יצחק שיתן לך האלקית מטל השמים וגו' שלא יהי' האלקית כ"כ בהסתר ובהעלם, וממילא לא יגשם כנ"ל:
ובזה יובן מה שיש לדקדק בפירש"י האלקים בדין אם ראוי לך יתן לך ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר הנה משמני הארץ יהי' מושביך בין צדיק בין רשע יתן לך ע"כ, והנה בפרשת לך בישמעאל ויצחק פירש"י מכאן למד ק"ו בן הגבירה מבן האמה כתיב הנה ברכתי אותו וגו' זה ישמעאל וק"ו את בריתי אקים את יצחק, ולמה לא נימא גם כאן ק"ו הזה מה עשו כך אפי' רשע נותנין לו ישראל לא כל שכן, וכי בשביל שישראל הוא בעל אמונה ולא יקרא תגר יפסיד וע"ז משלו משל וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, אך כבר אמרנו במק"א דאין הפי' אם ראוי לך אם מגיע לך בדין שכר מעשיך, דא"כ לא הי' צריך בזה לברכת יצחק דבלא"ה אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי', אלא הפי' שיהי' עכ"פ כלי ראוי לקבל ולא כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו, אבל לנכרי שלא יהי' חילול ה' אף בכה"ג יתן לו:
ולהנ"ל יבואו הדברים על נכון, דבגשמית הברכה באמת למד ק"ו יעקב מעשו כנ"ל, זולת במקום שהוא לרעתו ח"ו שוב אין שייך הק"ו, אבל ברכת יעקב שהוא אלקית כנ"ל, זה אי אפשר ליתן לאיש יותר מכפי שהוא כלי המקבל, וצא ולמד משבירת הכלים שידוע ליודעים שהי' מחמת שלא הי' יכולים לקבל כ"כ אור והדברים עתיקים, ולזה צריך צמצום במדה ובמשקל כל איש כפי מה שהוא ראוי לקבל:
וירא עשו כי רעות וגו' וילך עשו אל ישמעאל וגו' נראה שעשו הוא ברשעו מתחילתו ועוד סופו, כמו שבתחילתו לא הרגיש בעצמו שום חסרון וכל דרכו הי' ישר בעיניו, ועשו בגמטריא שלום היינו שהי' שלום בעצמו, כן גם בסופו אחר שראה שנהפך עליו הגלגל פתאום שלפני רגעים אחדים חשב שכל העולם כולו שלו, ובמד"ר ועשו אחיו בא מצידו מזויין לצוד את נפשו, ונראה שהפי' נפשו של יעקב, וחשב שישאר לבדו ברוך מבנים יורש את כל העולם, ופתאום נהפך עליו הגלגל ונעשה עבד ליעקב, והי' לו להשים אל לבו שמעשיו הרעים גרמו לו זה, אבל זדון לבו כמאז כן עתה לא הרגיש שום חסרון במעשיו, ותלה הכל בנשיו באשר הם מבנות כנען לא יתכן שזרעם יעמדו על הברכה, וע"כ לקח מבנות ישמעאל כדי שיהי' זרע מיוחס ואז עדיין יחזור הכל אליו, אולי חשב שבודאי יעקב יתקלקל ח"ו בבית לבן ויתקיים ח"ו והי' כאשר תריד, או בפשיטות שיהרוג את יעקב ובהכרח תחזיר הכל אליו, ותדע שלא גרש את הראשונות אלא ודאי חשב להיות כמו דור המבול שהי' להם אשה לפו"ר לבד, וכל מעשיו הרעים ומעשי נשיו המרשעות הי' טובים בעיניו ולא מצא בהם חסרון רק מה שאינם מיוחסות כנ"ל, וזה לגמרי היפוך ממדת יעקב שהי' תמיד בעיני עצמו בבחי' עקב, וכמ"ש כ"ק אבי זצללה"ה בפי' דברי הגמרא (ברכות י"ג.) דהקורא לישראל יעקב אינו עובר בעשה משום דהדרי' קרא, היינו שאף אחר שהשיג שם ישראל כי שרית וגו' נשאר עוד בבחי' עקב, וזה לימוד גדול לכל איש אם רואה דלא סליק בי' נהורא דנשמתא אל יתלה בדברים צדדיים לאמור מפני שאין לו פרנסה או שאין לו מנוחה והתברך בלבבו לאמור שאין בו האשמה, אל ישעה בדברי שוא שזה מעשה עשו רק יתלה החסרון בו בעצמו וצריך ביטוש ויקרע סגור לבבו וכמאמר הזוה"ק האי אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כך גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' בהרהורי תשובה ומוסיף אומץ בתורה ובמצות כמדת יעקב:
פרק ד
שנת תרע"ג.
במדרש גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, גילה בזמן שהצדיק נולד גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק [כן הוא גרסת הילקוט משלי], ובמדר"ת מפורש עוד יותר שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומפני מה היו שמחים שאלמלא לא נברא יצחק לא הי' העולם מתקיים שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ואין בריתי אלא יצחק שנאמר ואת בריתי אקים את יצחק, ויש להבין למה לא שמחו כ"כ בלידת אברהם שכתוב בי' נמי ברית, ובפשיטות יש לומר שבריתו של אברהם לא הי' מתולדה, אלא אח"כ בצדקתו, אבל בריתו של יצחק הי' עד שלא נולד, אבל העיקר נראה עפ"י דברי המדרש רבה הנ"ל דבזמן שהצדיק נולד הוא רק גילה אחת ובזמן שהוא צדיק בן צדיק הוא גילה כפולה, וע"כ יצחק שהי' צדיק בן צדיק הי' הגילה כפולה מלידת אברהם שהי' צדיק בן רשע, אך צריך ביאור שעכ"פ הי' להם לשמוח שמחה אחת בלידת אברהם, גם יש להבין מהו הגילה הכפולה, גדולה וקטנה הו"ל למימר, והלשון גילה אחר גילה אינו מובן לכאורה:
ונראה דהנה ענין השמחה בלידת הצדיק הוא משום שבאמצעות הצדיק נמשך קדושה וברכה לעולם, ובמדרש פרשה מ"ב משל לאוהבו של מלך שהי' שרוי במדינה ובשבילו נזקק המלך למדינה, אך באשר נשמה של אדם היא נעלמת ורוחני ודקה עד מאד, ע"כ הקדושה וברכה הנמשך באמצעותה הוא נמי נעלמים ואינם מרגישים אלא הרוחניים, ולדידהו נתוסף תוספות אור וגילה בזמן שהצדיק נולד, אבל כשהוא צדיק בן צדיק ומושך הצדיק בעת הולדתו מלבוש קדוש, להוליד א"כ באמצעות מלבוש קדוש זה נמשך קדושה וברכה גם להנגלים שהם מלבושי הרוחניים, וזהו גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, שהגאולה הוא כפולה הן בהרוחניים והן בהגשמיים שהם מלבושי הרוחניים, וזהו גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק שהגילה הוא כפולה הן בהרוחניים והן בהגשמיים שהם מלבושי הרוחניים, והיינו הא דמדר"ת שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם מלבושי הרוחניים מפני שיצחק הי' לו גוף ומלבוש קדוש שהמשיך לו אאע"ה ע"כ שמחו גם הם, ומדוקדק הלשון שחושב המדר"ת ששה דברים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות, כי מספר ששה הוא כנגד ששה קצוות המלבישים את נקודה הפנימית, אבל בלידת אברהם הנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שתרח בא על אשתו בימי נדתה ומזה נולד אברהם באשר החיצונים שהיתה נשמתו בשבי' אצלם לא הניחו את נשמתו להפרד מהם לירד לעוה"ז, אלא כשראו זיווג טמא ומאוס כזה חשבו שבודאי תחזור הנשמה אצלם עוד יותר מטונפת עכת"ד, וממוצא הדברים שהמלבוש הי' טמא ומאום ע"כ לא שמחו בו שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם הששה קצוות, אלא נקודה הפנימית המתיחס לשביעי בודאי נתוסף אור בלידת אברהם נמי, ובזה י"ל דהיינו טעמא דאיתא במדרש אשרי תבחר ותקרב יש שנבחר אבל לא נתקרב, אברהם נבחר אבל לא נתקרב אלא הוא קירב את עצמו, כי באשר הי' לבושו טמא לא הי' אפשר לקרבו אלא לעומת שהוא טיהר את עצמו מקודם, וכבמדרש חזית ג' ה' מור זה אברהם אבינו שהי' ממרר ומסגף עצמו ביסורין, והיינו לטהרת המלבוש ואם הי' נתקרב קודם הי' כעין המכניס טומאה למקדש, ע"כ בשעת לידתו לא שמחו בו שמים וארץ וכו':
ולפי האמור יש לפרש עוד מאמר המדרש אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב משל לאחד שהי' לו דין לפני השלטון ויצא דינו מלפני השלטון לשרוף וצפה אותו השלטון באסטרולוגיא שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נשאת למלך אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד והיא נשאת למלך, כך אברהם יצא דינו מלפני נמרוד לישרף וצפה הקב"ה שיעקב עתיד לעמוד ממנו אמר כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו של יעקב, ואינו מובן, דמה ענין שיצא דינו מלפני נמרוד לישרף להמשל שבאמת נתחייב ראשו להשלטון, ובהמשל זה השלטון שחייבו הוא שהצילו בשביל בתו, אבל בהנמשל הרי חייבו נמרוד ואין זה נקרא כלל חיוב לגבי המצילו שהוא הקב"ה, ובמדר"ת שאמרו מלאכי השרת רבש"ע לזה אתה מציל כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו אמר להם הקב"ה בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו, וזה תימא שלא מצינו קטרוג שיתחייב הצדיק בשביל שעתיד להוליד רשעים, ואפי' בשביל חטא עצמו שעתיד לעשות אינו נידון כמפורש בש"ס ר"ה הובא ברש"י פ' וירא בפסוק כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שעתיד לעשות, מה גם על מעשה זרעו אחריו, ומפורש ביחזקאל בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן:
אך לפי האמור שהשמים וארץ לא שמחו בעת לידתו מפני שבנין גופו הי' בטומאת הנדה, ועדיין הי' צריך מירוק וצירוף וזיכוך יש לפרש, דהנה ידוע בהכשר הכלים מגעולי גוים יש שני מיני הכשר, הגעלה בחמין, וליבון באש, וההפרש ביניהם שבהגעלה בחמין נפלט הבליעה של איסור לחוץ, אך באם הבליעה כ"כ נדבקת ונסרכת בחוזק עד שאינה מתפרדת ע"י הגעלה בחמין, צריכה ליבון שתשרף הבליעה במקומה, וכעין זה הוא חלקי הרע הנבלעים באדם יש שיוצאין ממנו ע"י צירוף וזיכוך בעסקו במצות ובמעש"ט שגורמין להמשיך הארה אלקית בלב האדם ועי"ז הסט"א וחלקי הרע בדילין ממנו כענין שכתוב מפני שרי גברתי אנכי בורחת, ויש שנדבק כ"כ בחוזק שאין נפרדין ע"י הארה אלקית כנ"ל, ובזוה"ק שיש עננין חשוכין שכל אור הבא בהן נבלע ואינו מאיר מפני עובי חשכת עננין, והם שבע פרות הרעות שראה פרעה שגם אחר אכלם את הטובות לא נודע כי באו אל קרבנה, וזה כעין אינו יוצא בהגעלה כנ"ל, אלא שצריך ליבון שתשרף הרע במקומו, והיינו כדכתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, הוא אשא דאורייתא ששורף ומכלה את כל חלקי הרע שבאדם, והיינו כשהלימוד הוא ברשפי אש שלהבתי', כי אם איננו כ"כ בהתלהבות יתירה אין בו כח זה לעשות ליבון לנפש, אך כאשר הוא בהתלהבות רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, אש אלקי אש אוכלה אש, הוא עושה ליבון לנפש, וזה גורם שהמצות ומעש"ט יעשה נמי בהתלהבות, כמו שאמר זקיני זצללה"ה מקאצק שאור המצוה מונח בהמסכת שמדברת ממצוה זו, ומובן כשהלימוד הוא בהתלהבות מושך אש אלקי אש אכלה אש גם בהמצוה, ויש לומר שמצוות שבת מועיל מאד גם לזה כי המצוה הוא אהבה ורצון ודביקות ורגש הנפש, ובהופיע אור קדושת שבת ממילא כל חלקי הרע בטילין במציאות, כי מציאות חלקי הרע הוא רק מפאת ההסתר של ששת ימי המעשה שהי' נמתחין והולכין, ובשבת הוא היפוך מזה שהכל שב למקורו, וע"כ מחמת קדושת שבת שבלב האדם נתבטל ממילא כל חלקי הרע משם, והנה תקנה זו ע"י אש התורה מובן שהוא רק לאחר מתן תורה שניתן כח זה בתורה על הארץ לשרוף את כל הרע, אבל קודם מ"ת אם הי' חלקי הרע כ"כ נדבק ונסרך בחוזק עד שאינו בורח מפני הקדושה, שוב אין לו תקנה, ובודאי גם שבת קודם שנצטוו עלי' לא הי' באופן זה כי גדול המצוה ועושה וכו', וע"כ טומאת הנדה שהוא טומאה חמורה מאד, ובזוה"ק ח"ב (ג:) דלית מסאבו תקיף בעלמא בר ממסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא אסתאב הוא וכל דמקרבין בהדי' יסתאבון עמי', בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מקמייהו וכו', לזה אין תקנה בהמשך לתוכה הארה אלקית ע"י מצות ומעש"ט להבריח את חלקי הרע דאדרבא מסאבו דנדה דחייא שכינתא מקמי', וע"כ אאע"ה שבנין גופו נבנה במסאבו דנדה לא הי' לו תקנה אלא שריפה ממש וזהו שיצא דינו מלפני נמרוד לישרף, שמאת ה' היתה שומה בפי נמרוד שיגזור עליו שריפה לכלות פשע ולהתם חטאת ותשאר נשמתו זכה ונקי', ואחרי שכבר יצאה לחירות משבויתה שהי' ביד החיצונים, שוב תוכל לבוא לעוה"ז עוד הפעם בגוף טהור, לא כמו בראשונה שהיתה שבוי' בידי החיצונים ולא הי' מניחין אותה כנ"ל, אבל אחר שכבר יצאה מתחת ידיהם תוכל לבוא בגוף טהור ויהי' בתכלית השלימות בלי פסולת ולא יצטרך עוד שיצא ממנו עשו וישמעאל שישאבו את הזוהמא, והיינו הך דאיתא במדר"ת שהי' אומרים המלאכים לזה אתה מציל כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו, והיינו שלא מפני זה יתחייב, אלא שיותר טוב לפניו לישרף שלא יצטרך שיצא ממנו הרשעים האלו, ובזה יתיישב עוד דקדוק שלא נאמר שמלאכי השרת קטרגו עליו, כמו שנאמר הלשון בישמעאל לפי שהי' מלאכי השרת מקטרגין ואומרים [ברש"י פ' וירא] וכאן לא נאמר לשון קטרוג אלא אמרו מלאכי השרת, והיינו שלא בתואר קטרוג אמרו אלא שיותר טוב הוא לפניו כנ"ל, עד שאמר הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו שגם לבושו זה יתברר ויתלבן ע"י שיצאו ממנו עשו וישמאעל לשאוב את הזוהמא וישאר יעקב נקי בלי פסולת והוא בת הנשאת למלך:
במדרש ויעתר לו ה' משל לבן מלכים שהי' חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והי' זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ, פי' דאם אדם מתאמץ בתפילה יותר מכפי טבעו הרגיל, פותחין לו כנגדו נמי מן השמים למעלה מן הטבע, ואפי' שאינו כדאי וזה נקרא חתירה שאינו דרך פתח הרגיל, ויש לדקדק דמדקאמר זה חותר מבפנים דהיינו המלך שהוא בפנים תחילה, דמשעה שנתן דעתו להתאמץ בתפילה, אפי' טרם שהתחיל להתפלל, תיכף חותר מפנים, וזה עצמו הוא מסייע ונותן כח לאדם לתפילה, וזה ה' שפתי תפתח מכלל שהם סגורין, אך להתאמץ בתפילה כ"כ אינו דבר נקל לכל איש, ונראה שעכ"פ בשבת דכתיב ביום השבת יפתח וגו' שאז בלא"ה השערים פתוחים זה עצמו נותן כח לאיש להתחיל להתאמץ בתפילה ואז ממילא הפתיחה שע"י התפילה הוא באופן אחר לגמרי, וע"כ גם בשבת אומרים ה' שפתי תפתח:
במדרש ויתרוצצו ר' יוחנן אמר זה רץ להרוג את זה וכו', יש להתבונן בלשון רץ ששייך בהעתקת מקום כמו וירץ לקראתם מפתח האוהל, אבל בעודם במעי אמם שלא נעתקו ממקומם כלל איך שייך לשון רץ, ונראה שהוא העתקת מהות ומוסרי שהרי מהות רבקה לא היתה להרוג את הרשע, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהאנשים שהם ממדת הדין צריכין שמירה מאד שבל יתעורר עם זה דינים אחרים, וכמו ששלמה המע"ה כשהרג את יואב ושמעי בצוואת אביו שלח לבניהו בן יהוידע להרגם, ולכאורה אינו מובן שהרי הוא הי' כהן איש החסד, אך הוא הדבר שבאשר בא להם המיתה מצד דין המלכות הי' צריך שמירה כנ"ל, עכת"ד, ולדידי יש להוסיף שמטעם זה לא מצינו ביצחק אבינו שום רוגז וכעס ודין ובאברהם מצינו מלחמת ארבעה מלכים וביצחק לא מציני ענין זה כלל, כי כל ימיו הי' באהבה ורצון, כי באשר הי' מדתו מדת הדין הי' שומר עצמו מאד מכעס, וע"כ נשי עשו שהי' מורת רוח ליצחק ולרבקה לא מצינו שכעס עליהם להשליכם מביתו כי בודאי עשו שהי' מתחפש בלבוש צדיק לא הי' לו כ"כ מקום להחזיק בימינם, והכל מטעם הנ"ל, וכן רבקה שהי' מדת הדין רפה כבזוה"ק היתה שומרת עצמה מכל מיני כעס ודין וכמ"ש שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד, הרי שהיתה חס אפי' על עשו, וזה פירש ממהות שלה נקרא שרץ ממנה, ובזה יובן דקדוק עצום לקמן במדרש בשעה שהיתה עומדת על פתחי בתי כנסיות וב"מ יעקב מפרכס לצאת וכו' ובשעה שהי' עוברת על בתי ע"ז עשו רץ ומפרכס לצאת וכו' שאצל יעקב על פתחי ב"כ וב"מ לא נזכר רץ, ואצל עשו על פתחי ע"ז נזכר רץ, ולהנ"ל ניחא שיעקב לא נעתק ממהותה לצאת על בתי כנסיות וב"מ שהרי היתה צדיקת לא נזכר בו לשון רץ, אלא בעשו על פתחי ע"ז שנעתק ממהותה נזכר לשון רץ:
ותאמר א"כ למה זה אנכי פירש"י מתאוה ומתפללת על הריון, מזה נראה שהי' היסורין עד דכדוכה של נפש, שהרי זה עשר שנים שכלתה עיני' מיחלת ומצפה לבנים, מה גם שהיתה יודעת שממנה צריך לצאת אומה הישראלית שכל בנין העולם תלוי בזה, ומ"מ לא עצרה כח לסבול, ויש להבין למה הי' כזה שיהיו שניהם בכרס אחד, ולמה לא כמו ישמעאל ויצחק שנולדו זה אחר זה, ולא היתה צריכה לכל הצער הזה, מה גם נשים צדקניות לא הי' בפתקה של חוה, א"כ מצדה לא היתה צריכה להצער:
ונראה דהנה אמרו ז"ל בש"ס ע"ז אלמלא חטאו ישראל בעגל לא הי' מולידין כי פסק היצה"ר, וכח להוליד אי אפשר בלתי היצה"ר ובש"ס יומא (ס"ט:) בעי בעיתא בת יומא בכל א"י ולא אשכחי כאשר אכנה"ג חבשוהו להיצה"ר, והנה במדרש פרשה נ"ג ויגדל הילד ויגמל רבי יהושע רבה אמר נגמל מיצה"ר, וכבר אמרנו, שגם מתולדה הי' נקי בתכלית כמו שאנו מברכין אשר קידש ידיד מבטן שזה יצחק, ויש להבין מאין נמצא בו כח להוליד אחר שהוא נקי מיצה"ר, ובזוה"ק שלעתיד ישיגו הכח ע"י תפלה, ואף כי מייתא הקרא דויעתר יצחק לאסמכתא ורמז על העתיד, מ"מ הרי מפורש בכתוב כי עקרה היא, משמע שמצידו לא הי' מניעה, אך י"ל דמזה עצמו שהי' צריך לצאת ממנו עשו, הרי בהכרח שהי' פסולת זה, ופסולת זה הביא בו כח להוליד, ובאמת אחר שיצא ממנו פסולת זה שוב לא הי' בו כח להוליד, ולפי"ז יובן שבהכרח הי' צריכין שניהם להיות בכרס אחד, דאם הי' יוצאה הזוהמא הוא עשו מקודם שוב לא הי' נשאר בו כח להוליד את יעקב:
ולפי מה שאמרנו יובן הקרא וישקף אבימלך בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו, שפירש"י ראהו משמש מטתו, וכבר תמהו כל המפרשים שישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום, ולהנ"ל י"ל דהנה מעשה זה הי' אחר שכבר נולד עשו, ונשאר נקי לגמרי, והי' כאדה"ר קודם החטא, ואולי עוד יותר, וכמו באדה"ר דכתיב ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו שפירש"י שלא הי' יודעין דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ושם שהנחש ראה אותם ערומים ועוסקין בתשמיש לעין כל, וכמ"ש הספורנו שם כי אז הי' כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהי' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת עכ"ל, וכן כתב האור החיים שטעם הדבר מפני היותם משוללים מבחי' הרע וכללותם קודש היו דומות בהם בפנים של מטה כפנים של מעלה, וכעין זה נאמר ביצחק אחר שנפרד ממנו הפסולת הוא עשו הרשע, וא"כ יוצדק הדבר כפשוטו:
במדרש הה"ד כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך, ועשו הוא שונא את הדם רשבנ"א זה דם בכורה וקרבנות, ר' לוי אמר זה דם של מילה, רבנן אמרי שנאת דם של אדם בגופו וכו', נראה לפרש דהנה לקמן במדרש שא נא כליך זו בבל תליך זו מדי קשתך זו יון וצא השדה זו אדום, ביאור הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שבחר יצחק בציד כי מדתו גבורה לכבוש ולהכניע הכל להקדושה והי' לו ענין ציד לפועל דמיוני, עכת"ד, ולי יש להוסיף בה דברים דהנה מתחילת הבריאה כתיב וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על על הארץ, והיינו כי הכוונה הי' שכל בעלי חיים יהי' נכנעים לאדם והאדם יהי' נכנע להש"י, בזה יהי' כל הבריאה נכנעת להש"י, וע"כ כשחטאו הדורות ולא הי' נכנעין להש"י, ממילא אבדו הרדי' על יתר בעלי חיים, ובמדרש פרשה כ"ה בשעה שברא הקב"ה את אדה"ר השליטו על הכל הפרה היתה נשמעת לחורש וכו' כיון שחטא אדם מרדו עליו הפרה לא היתה נשמעת לחורש וכו' כיון שעמד נח נחו, ובדור המבול הופקרו למאכל לחיות רעות לשלוט בהם לפיכך הוצרך להזהיר עליהם את החיות כברש"י פ' נח, ובמדרש מורא וחתות חזרו ורדי' לא חזרו, וע"כ יצחק שהי' עולה תמימה, ובמדרש פרשה נ"ג ויגדל הילד ויגמל רבי הושעיא רבה אמר נגמל מיצה"ר, מה גם אחר שיצא ממנו הפסולת זה עשו והי' נשאר נקי כאדה"ר קודם החטא, וכמו שכתבנו במאמר הקדום, ע"כ הי' ענינו להכניע כל הבריאה להש"י ע"י מה שהוא הי' בטל בתכלית ונכנע להש"י ובמה שהכניע הבע"ח אליו הי' כעין הרדי' של אדה"ר וכנ"ל, והי' זה פועל דמיוני לכלל העולם, ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל שא נא כליך וגו' שרומז לארבע מלכיות, היינו שכוונת יצחק הי' לעשות תיקון הכללי להגביה גם את הד' מלכיות לעשותם נכנעים להש"י, ובזוה"ק דיצחק רחים לעשו דכל זינא אזיל בתר זיני' דמאחר שהי' סבור שעשו הוא בקדושה הי' סבור להכניע על ידו כל הד' מלכיות לקדושה, כי שליח של אדם כמותו, אבל באמת עשו ישראל מומר הוי ולא הי' ראוי להעשות שליח בזה, אדרבא כל הבחי' טובות שהי' בו מתולדה השתמש בהם לרוע, והי' רוצה להכניס את הקדושה ח"ו להיפוך, ובמדרש ועשו אחיו בא מצידו מזוין לצוד נפשו כמד"א ואשר לא צדה, ולכאורה אינו מובן הלא עדיין לא ידע שיעקב קיבל את הברכות ומה הי' לו ליעקב, אך הוא הדבר באשר ידע שיעקב הוא כולו קודש הי' רוצה לצודו ח"ו לצד הטומאה:
ולפי האמור יובן עוד טעם מה שעשו נולד בכור, דהנה בכור הוא ראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ובאמת הוא ראשית גוים עמלק, ונברא בבחי' זו שיהי' ביכולתו להכניע הכל לקדושה ע"י שיכניע את עצמו ואת כל חלקי הרע שבו להקדושה, הי' נעשים כולם נכנעים כי אחר הראשית נגרר הכל, ואז הי' באמת שייך אליו הענין להקריב קרבנו לדבק הכל להקדושה ממטה למעלה אבל הרשע הזה בחר לו דרך אחרת להיפוך כנ"ל, וזה הוא שאמר רשב"נ שהי' שונא דם בכורה וקרבנות:
ור' לוי אמר זה דם מילה, היינו דהערלה היא קליפה חמורה מאד וחופפת על ברית קודש ובאה המצוה לחתכה כי קליפה חמורה זו אי אפשר להכניסה בקדושה, ואין לה תקנה אלא להרחיקה, וע"כ אברהם שאיחה את כל באי העולם נצטוה על המילה, כי לקליפה זו אין תקנה, ובזה נתגלה אות ברית קודש ונשלם צורת אדם באותיות שין דלת יוד כידוע אז שורה על האדם שם הש"י מלמעלה למטה וע"כ להכניע את הכל להקדושה הי' בו הצורך למצות מילה, אך הרשע הזה הי' בהיפוך, והי' דבוק בעריות, וז"ל הא"ע פרשת וילך ומעבודת ה' לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתיב את משפט אלקי הארץ ע"כ אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר עכ"ל:
ורבנן אמרו שנאת דמו של אדם בגופו, היינו כי כבר אמרנו בשם האר"י ז"ל שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין הנפש להגוף, ובזה אמרנו הטעם מה שבכל מקום פירוד הנפש מהגוף מכונה בשם שפיכת דמים, היינו העדר הממוצע והמחבר, וכמו בפרטות כן בכלל העולם, העולם העליון והתחתון יש להם צירוף והמפריד ביניהם זה נקרא שפיכת דמים, ורמזו ז"ל בטיטוס שגידר את הפרוכת ונעשה נם והי' דם מבצבץ ויוצא כי הפרוכת המבדיל בין קודש לקודש הקדשים הוא דוגמת המחבר שני העולמות, ובהעדר זה שנקרא שפיכת דמים נעשה נס שהי' הדם מבצבץ ויוצא בפועל, והנה תמורת שנברא להכניע הכל להקדושה הי' נרגן מפריד אלוף:
קיצור הדברים כל התנאים כולם לדבר אחד נתכוונו לבאר רעות עשו, שמעשיו הי' היפוך ממה שנברא עליו, וכשתדקדק תמצא שהם ג' עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, עבודת הקרבנות הוא היפוך ע"ז מילה הוא היפוך עריות, זה דעת רשב"נ ור"ל, ורבנן אמרי שפיכת דמים:
והנה ידוע מ"ש המהר"ל כי שלש עבירות אלו הם בגוף ונפש ושכל, ויש לומר שלעומתם עתיד שר של אדום לטעות שלש טעיות כבש"ס מכות (י"ב.) ושאנו אומרים בזמירות יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר, ומלאך כאדם בתוכה ינצר ומזיד כשוגג במקלט יעצר, הטעות שבמקום מתיחס לגוף, הטעות בחילוק שבין מלאך לאדם מתיחס לנפש, והטעות בין מזיד לשוגג מתיחס לשכל ודו"ק:
במדרש שעבר עשו שתי עבירות שבא על נערה המאורסה שנאמר כי בשדה מצאה, והוא עיף שהרג את הנפש, המד"א כי עיפה נפשי להורגים ר' אמר אף גנב וכו', ונראה עפי"מ שאמרו ז"ל דמחמיר הכתוב בגנב מבגזלן, שעושה עין של מעלה כאלו ח"ו אינו רואה, וא"כ הוא ענף מע"א, והוא עבירה שלמעלה אמרו ג"ע ושפ"ד והוסיף ר' אף ע"ז, וזה שמסיים המדרש והוא רואה את בן בנו עע"ז ומג"ע ושפ"ד, ולא מצינו לו ע"ז אלא זה שגנב, ובזה יובן דברי הרמב"ם דגזל גוי מותר מה"ת וגניבת גוי אסור [עי' רמב"ם ריש הלכות גניבה וריש הלכות גזילה ואבידה וחידושי הר"ן סנהדרין (נ"ז.) אף שאינו נראה כן מדברי הרה"מ והכ"מ], דאיסור גניבה לאו מפני לתא דנגנב שחסרו אלא מפני לתא דגנב שהוא כענין ע"ז וזה אין חילוק בין גונב מישראל לגונב מגוי, ולפי"ז יש לומר דאפי' גניבת דעת וחניפה וצביעות נמי בכלל גניבה מאחר שאיננו מפאת החסרון של חבירו אלא לתא דידי', ודו"ק, וממוצא הדברים כל איש ישום אל לבו מה גדלה איסור הצביעות וגניבת דעת השם ישמרנו:
ברש"י כשנעקד יצחק על גבי המזבח והי' אביו רוצה לשוחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלה"ש והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו עכ"ל, ומובן לכל שאין הדברים כפשוטן, ונראה לפרש דהנה רצונו של אברהם לשוחטו הי' חוץ לדרך הטבע, ובמדרש פ' העקידה הן אראלם צעקו חוצה חוצה הוא ברי' למיכס ית ברי', אלא שאהבת הש"י שבו עקר כל חוק וגבול הטבע שהטבע לא חצץ בפני', וכמים פנים אל פנים, עורר מלמעלה שהטבע והצמצום לא יחוץ בפני הרוחנית המשפיע מלמעלה, כי כל ההשפעה הבאה מלמעלה הוא רוחני אלא שמתעבה ומתגשם בעברו דרך כל עולם ועולם וממלאך למלאך עד בואה להכוכבים כדי שתהי' ראוי להנתן לעוה"ז הגשמי כי אין ביכולת הגשם לסבול התגלות הרוחני וכמ"ש מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כשהתפלות עולין למעלה מלה"ש מחבקין ומנשקין התפלות, היינו לזככם ולדקדקם מעפרוריות הגשם עד שיהי' ראוי לעשות מהם עטרה, כי הרוחניות אינו סובל אפי' מדא דהאי עלמא עכת"ד, ובודאי כן הוא בשפע היורד מלמעלה למטה שמתעבה מעט מרוחניותו בכל עולם ובכל מלאך עד הכוכבים ומזלות כדי שיהי' ראוי לעולם הגשמי, ובעת העקידה הסיר הצמצום והמסכים, וירדה השפע ליצחק שהי' אז כמעט מסולק מהעוה"ז בלי לבוש, וזה נקרא שהי' מלה"ש בוכים כי באדם דמעות באין מהמוח והם נקראים מים טהורים והטבע מעציר בעד הדמעות שלא ירדו תמיד אלא ע"י התפעלות הנפש נתגבר על הטבע ויורדין, וזה מצוי בזקנים וחלושי כח המעצור, ובמדרש קהלת ושבו העבים אחר הגשם בא לבכות וזלגו עיניו דמעות, וע"כ בעת העקידה שנפסק אז כח המעצור והצמצום וירדה השפע בלתי מתעבה ע"י המלאכים, נקרא שירדו דמעותיהם ונפלו לתוך עיניו של יצחק, שהוא הי' אז בבחי' כזו שיכול לראות ולקבל כנ"ל, והנה העין כמו שהוא כלי המעציר מהדמעות כנ"ל שהוא כענין המלאכים לגבי השפע מלמעלה למטה כמו כן הוא האמצעי ממטה למעלה כענין המלאכים בהעלות התפלות ממטה למעלה והיינו שהוא אמצעי שעל ידה תקבל הנפש ההרגש מדבר הנראה, ויצחק שקיבל השפע כנ"ל בלתי אמצעות המלאכים, גרם נמי שיוסר ממנו כח האמצעי הזה וכהו עיניו, ודו"ק:
יש ליתן טעם מה שאדום מתנגד ביחוד לקידוש החודש כבש"ס סנהדרין ולא הניחו הארמי הלז, וכמ"ש מהרש"א רש"י פ"ב עולה הייתי במעלה אדומים עיי"ש, עפי"מ שכתבנו כבר שדעת יצחק לברך את עשו, הי' בחשבו שיעקב ועשו הם כדמיון שבטי ישראל וכמו יהודה שנתברך במלכות כן ברך את עשו במלכות, וחשב שיעקב יהי' כמו לוי שיצא ממנו משרע"ה וכהונה ולוי', ומעשו יצא שני משיחים משיח ב"ד ומשיח בן יוסף, והארכנו בזה, והנה עשו הי' שלם בעיני עצמו ולא מצא אצלו שום חסרון, וע"כ כתיב וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וגו', כי אחרי שראה שנפל מאיגרא רמה שחשב להיות גביר לאחיו ונהפך עליו הגלגל להיות עבד עולם לא פשפש במעשיו לתלות החסרון בו אלא בנשיו מפני שאינן מיוחסות שלא הי' ראוי שיצא מהן אותו הזרע ואותו גוי המבורך, וחשב לתקן שיהי' לו עוד אשה מיוחסת בת ישמעאל לפרי' ורבי', וע"כ לא גירש את הראשונות, ע"כ הוא עשו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, וכמו שהי' מתחילה בעיני עצמו שלם בלי שום חסרון כן הי' לבסוף, והנה הוא להיפוך מדוד המע"ה דכתיב הוא דוד מתחילתו ועד סופו כשם שבתחילתו הקטין עצמו וכו' כבש"ס מגילה (י"א.) וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנרמז בשמו דלת בראשו ובאמצעו אות ואו שהוא אות השפעה, ודלת לבסוף, לרמוז שאחר השיגו כל המלו כה והי' מושפע בכל טוב נשאר בעיני עצמו דל ועני, כמאמר הכתוב תהלים כ"ב ואנכי תולעת ולא איש, ועשו הי' להיפוך לא כדמיון יצחק אבינו שחשבו כדוד להכניע את כל העולם תחת הקדושה כמ"ש הרמב"ם שהמלך הוא ללחום מלחמות להרים דת האמת, והנה ר"ח הוא יו"ט של דהמע"ה כידוע ע"כ עשו הוא אדום הי' מתנגד לקידוש החודש ביחוד:
פרק ה
שנת תרע"ד.
בענין מה שרצה יצחק לברך את עשו יש להבין שכנראה לא רצה לברך כלל את יעקב שהרי אח"כ אמר עשו הלוא אצלת לי ברכה, ופירשו המפרשים שטענת עשו הי' שבודאי השארת ברכה גם לאחי ומעתה שהוא לקח שלי ברכני בברכה שהשארת לאחי עכ"פ ויצחק השיב לו ולכה אפוא מה אעשה בני, א"כ נראה שלא השאיר ליעקב כלל, ולמה, וכי לא הי' יודע שיעקב איש תם יושב אוהלים, ואף שחשב את עשו לצדיק כי ציד בפיו מ"מ לא מצינו שחשב על יעקב להיפוך, מה גם לפי מה שאיתא בספרים שגם אברהם הי' מחבבו ליעקב ביותר וקרא אותו תמוד בני היתכן שיצחק חשב לשלול ממני הכל ולא ישאר לו ברכה אחת עכ"פ, ובעיקר הדבר תמוה איך אפשר שיהי' ליצחק הצדיק והחכם כ"כ טעות ח"ו מהיפוך להיפוך:
ונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין שיצחק בחר בציד למאכלו, הי' הציד לפועל דמיוני למדתו לכבוש עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, עכת"ד, ולפי"ז נראה שיצחק חשב בעשו שעסק כל היום בציד שמדתו נמי לאכפיא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ואף שיודע בעשו שאיננו כ"כ צדיק יסוד עולם, שיהי' ביכולתו לפעול על כלל העולם, כי בודאי הרגיש בו פסולת ורצוניות לחומריות, מ"מ חשב שהוא כופף תמיד את רצונו, ומכניע רצונו מפני רצון ה', ובאשר האדם הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, בהכניע את רצון טבעו החומרי לרצון השי"ת, בזה עצמו מכניע את כוחות חיצונים שבשורשו להקדושה, ועוסק בציד לפועל דמיוני כנ"ל, והיינו הך דכתב הזוה"ק שיצחק רחים את עשו דכל זינא אזיל בתר זיני', ובכן יש לומר שיצחק ידע ביעקב שהוא צדיק גמור איש תם ויושב אוהלים, אבל חשב שהוא בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ואין לו עוד יצה"ר כלל שהפכו כולו לטוב והוא נקי בלי פסולת כמו שהי' באמת, וע"כ אין לו עוד מה להכניע רצון עצמיותו שכבר אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא ורצונו רק לטוב:
והי' חושב את יעקב ועשו ששניהם כאחד טובים, אלא שיעקב בבחי' שבת ועשו בבחי' ששת ימי המעשה היינו שהעבודה בכל ששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא, ובשבת בבחי' אתהפכא כמו שדברנו בזה במק"א, וע"כ שבת פטור מתפילין ואות שבת הוא במקום אות דתפילין כי איתא בתקה"ז דבקשירת תפילין יהבו חילא למאריהון לאכבשא עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, אך שבת הוא אהבה ורצון ודביקות לבד, ואינו צריך להכניע את רצונו כי רצונו הוא לטוב והוא בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא, וכל מה שהכניע להקדושה ע"י עבודתו בששת ימי המעשה כשהגיע יום השבת נכלל בקדושה וכפי שטרח בששת ימי המעשה יאכל בשבת, ובדוגמא זו הי' חושב יצחק את יעקב ועשו שעשו הוא כעין ימי החול להכניע הכל להקדושה, ויעקב לבחי' שבת שנכלל מה שראוי להכלל בקדושה:
והנה שבת הוא מקור הברכה, ואין שליטה לכחות חיצונים וכולהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא מפני הופעת אור קדושת שבת, כן נמי יעקב הוא מקור הברכה, וע"כ לא חשב כלל לברך את יעקב, כי הברכה שייך רק בדבר שעוד יש דבר המתנגד ובהמשכת הברכה נתברך ונתרבה ונתגבר צד הקדושה, אבל במקום שאין שום התנגדות והוא מקור הברכה אין נצרך לו ברכה, ונהרא מכיפי' מיבריך, וכמו שבת שהיא מקור הברכה, וע"כ בשבת כתיב ויברך אלקים את יום השביעי ולא פירש במה, אבל הפירוש הוא שנקבע בו שבת שהיא מקור הברכה, וחכז"ל פירשו רק במה שניכר הברכה, אבל עצם הברכה מהו אין כאן שאלה כי ברך את יום השביעי שיהי' בו שבת ומאחר שנקבע בו שבת הרי הוא מקור הברכה, וע"כ רצה יצחק לברך רק את עשו שהוא איש שדה וחשבו למכניע כחות חיצונים לזה נצרך הברכה להתברך ולהתגבר על כחות החיצונים ויכניעם להקדושה ויהי' שניהם בדוגמת מלך וכ"ג, כי זהו ענין מלך ישראל להרים את האמת ולהכניע הכל להקדושה, וכענין בדוד המע"ה שאמר לו הקב"ה יודע אני שידיך חדות וחרוצות לרדות בהן את עולמי כבמדרש דברים, והיינו להכניע את כל העולם להשי"ת, וענין כ"ג לקשר הכל בשורשו כידוע, וכענין שבש"ס יומא (יח.) אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ובתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות והרי מהפך חשוכא לנהורא וכו':
ויש לומר עוד שכוונת יצחק הי' שעשו יכניע את כל העולם כולו לטוב, כי בוודאי אם הי' עשו רוצה להכניע את זדון לבו הי' באמת בכחו להכניע את כל העולם, כי ראשית גוים עמלק כחו של עשו, ובהכנע הראשית הכל נכנע, והי' כמו שיהי' לעתיד כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ולפי האמור יובן דברי המדרש (פס"ה) בפסוק שא נא כליך וגו' שרמז לו הארבע מלכיות, והיינו שחשב יצחק את עשו שיגביה את כל ד' מלכיות שהם מתנגדים להקדושה ויגביה אותם לעשותם נכנעים להקדושה כמו שיהי' לעתיד:
אך באשר עש' הרע לעשות, ואם ח"ו הי' משיג הברכות הי' עוד להיפוך שהי' מתגבר צד הטומאה והי' מכניע ח"ו להיפוך, ע"כ הי' עצת רבקה שגם בחי' אתכפיא ימָסר ליעקב ואף שרצון יעקב הוא רק לטוב ולא שייך אצלו להכניע את רצונו, מ"מ בזה עצמו שהיא מצוָה אותו לרמות את יצחק ליטול את הברכות שהי' קשה עליו מאד ומ"מ יכניע את רצונו ויעשה ע"כ שלא בטובתי וכבמדרש וילך ויקח אנוס וכפוף ובוכה והי' מכניע את רצונו מחמת מצות כיבוד אם, ובזה זכה ג"כ לבחי' אתכפיא ולהכניע את כל העולם תחת הקדושה הוא וזרעו אחריו עד לעתיד:
ויש לפרש שזהו הענין שהלבישה רבקה ליעקב את בגדי עשו היינו שירגיש בו יצחק מעט פסולת של עשו שיראה שזה נצרך לברכה, כי זה שחידשה רבקה שיעקב יצטרך להכניע רצונו מפני כיבוד אם, לא הי' אפשר שידע יצחק, וא"כ מה הועילה בתקנתה, וכמו שמעיקרא שלא חשב לברך את יעקב הטעם זה הוא עדיין, ע"כ חכמות נשים בנתה ביתה והלבישה אותו את בגדי עשו ואת עורות גדיי העזים על ידיו ועל חלקת צואריו והלוא אין ריח רע יותר משטף של עזים, ואף שבודאי בישמה אותו בבשמים שיתמרק רוח הרע, ולבסוף הי' שנכנס עמו ריח ג"ע מ"מ הי' נרגש מעט ריח הרע ע"י תערובת כדמיון שחשב יצחק מהות עשו שריח הרע נכנס לריח הטוב, ובזה יש לפרש דברי המדרש וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כי לזה הי' צריכין שירגיש בו מעט פסולת שיהי' שייך בו צורך הברכה:
ולפי דרכנו זה יבא על נכון שעד כה ישב יעקב בשלוה יושב אוהלים, כי לא לו הי' הענין להכניע כנ"ל, אך אחר שחידשה רבקה ומסרה לו וזרעו אחריו גם מדת אתכפיא להכניע את כל העולם להקב"ה, התחיל פרק אחר והצריך ללכת אל בית לבן להכניעו, והי' לו מלחמות מכל צד עשו ולבן, ובזה הכניע אתם והוציא את בלעם מפיהם, מה שעד הנה לא הי' נצרך לו כל אלה:
יש להבין מדוע נתגלה רשעת עשו לרבקה ולא ליצחק שבודאי הרשע הזה הסתיר עצמו מכל אדם והי' מראה א"ע בעיני כל העולם לצדיק כחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור, וכמו שאמר הרה"ק הרבי ר' בינם זצללה"ה אל תחשבו שעשו הי' נראה כאיכר מגושם אלא הי' לבוש לבנים ואומר תורה בג' סעודות, ואיתא במדרשות שלעתיד יבוא עשו וישב בראש כולם ואין מוחה בידו עד שיבוא הקב"ה ובעצמו ישליכהו לחוץ, הרי שאף משומרי החמות ומלאכי השרת יהי' נסתר רשעתו, ואם בעוה"ב שהוא כולו אמת כך בעוה"ז שהוא כולו מלא שקרים עאכו"כ, וע"כ אף יצחק אע"ה עם כל חכמתו ודקות הבנתו לא הרגיש, וע"כ מה שנודע לרבקה הי' במראה הנבואה כי האמהות נביאות היו ולמה לא נתגלה זה ליצחק ולא הי' צריכין לכל אלה, ועוד מדוע לא סיפרה רבקה ליצחק מה שנתגלה לה במראות הנבואה, ונראה דהנה ידוע שלמעלה אין נמצא מדת העצבות ועוז וחדוה במקומו וכולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, וע"כ להמשיך הברכות ממקום כ"כ גבוה הי' צריך להיות בתכלית השמחה והחדוה, ועוד שגם מדת יצחק הי' שמחה וחדוה, כי שם יצחק ע"ש השחוק ובזוה"ק (קכ"ז.) שרומז על לעתיד אז ימלא שחוק פינו, והלוים נקראים בדיחו דמלכא בזוה"ק, וע"כ להמשיך ברכות משורשו הי' צריך להיות בתכלית החדוה והשמחה, וע"כ כשידע שיעקב הגיע למעלה רמה ונשאה בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא כבמאמר הקדום, וגם זה שעומד לפניו לקבל את הברכות שחשב שהוא עשו ראה אותו במעלה עליונה מאד עד שהי' נצרך להעמיק בחוש הריח אולי ימצא בו מעט פסולת כמ"ש וירח את ריח בגדיו שדרשו ז"ל ריח בוגדיו כמ"ש במאמר הקדום, א"כ הי' חושב ששני בניו יחד ירשו כל חמדת העולם וכל המעלות הרמות והנשאות ומטתו שלימה ולא יצא ממנו שום פסולת, ע"כ הי' בתכלית השמחה ולא נתערב עצב עמה, ולזה הי' צריכין כנ"ל, אבל באם הי' יודע שעשו נדחה הי' בהכרח תערובת עצב עמו ולא הי' אפשר להמשיך הברכות כ"כ גבוהים:
במדרש ויעתר לו ה' ר' לוי אמר משל לבן מלכים שהי' חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והי' זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא, ויש לדקדק שהי' צריך לומר זה חותר מבחוץ ברישא והדר זה חותר מבפנים:
ונראה דהנה ענין חתירה הוא למעלה מן הסדר כי הסדר הוא לכנוס דרך פתח, והוא משל לתפלה המתפרץ מתוך מרירות הלב עד שלא הי' יכול הלב לסבול ובוקע ויוצא לחוץ למעלה מן הסדר, וכענין שכתוב בדוד המע"ה ויתקבצו אליו כל איש מצוק ומר נפש וכל אשר לו נושה, ולעומת שהתפלה מתפרץ ויוצא מתוך עומק הלב למעלה מן הסדר כן נמי עולה למעלה ובוקע חלוני רקיע למעלה מן הסדר, ובזוה"ק (קל"ב.) ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' כד"א ותעל שועתם אל האלקים ומהו שועתם אלא דבצליתי' ארים קלי' וזקיף עינוי לעילא כד"א ושוע אל ההר וצלותא דא מתבר תרעין ודפיק (ס"א ודחיק) לון לאעלא צלותי', וכגון זה נקרא שהי' חותר על אביו, ואז עוד טרם יתפרץ הדיבור של תפלה מן הלב, הקב"ה חותר מבפנים לקבל תפילתו למעלה ממדריגתו אחר שכבר קצר הלב מהכיל:
והנה בשבת אמרו ז"ל וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש ופירש כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שכיון ששבת ומרגיש מהות השבת אז הוא בעיניו כאבידה לעומת גודל בהירת שבת, ואינו צריך להתמרמר עוד יותר וממילא נסתלק כל הערובין למעלה מן הסדר ומן דרגא דילי', אך זה הוא לעומת פרישתו מחומריות כל ימי השבוע אז כשהגיע שבת מרגיש כנ"ל, כי בלא"ה הוא שוטה שאינו מרגיש, וזה שאנו אומרים בזמירות רבו יתיר יסגא לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא:
במדרש כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע ר' יהודה אומר ארבע כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר ורבנן אמרי חמש כנגד חמשה ספרי תורה וכו', נראה לפרש פלוגתייהו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין חפירת הבארות עפ"י מאמר תובת הלבבות בפסוק מים עמוקים בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שאף קודם החפירה היו במציאות בבטן הארץ, אלא שגושי עפר היו מכסים עליהם, כן עצה בלב איש יש במציאות בכל אדם אלא שגשמית החומר מכסה עליו ואין צריך אלא לגלול את האבן מעל הלב ואז ממילא יתגלה העצה שבלבו, וזה הי' ענין חפירת הבארות של יצחק, עכ"ד, ויובן ביותר עפ"י מה שכתבנו במאמרים הקודמים שיצחק הי' מדתו להכניע את כל העולם להשי"ת, ואז יתגלה ממילא כבוד ה', והוא מדת אתכפיא כנ"ל באריכות:
אך בזה יש שני דרכים, יש ע"י התמרמרות הנפש נכנע הלב כאמרם ז"ל ברכות (ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, בזה הוא קורע סגור לבו, ויש ע"י שנתגלה אור האלקי ומעט אור ידחה רב חושך, וכמ"ש (ישעי' ב' כ"א) ובאו בנקרת הצורים ובמחלות עפר מפני ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ, ובזה יש לפרש במה פליגי דר' יהודה סבר ארבע כנגד ד' דגלים שבמדבר, שידוע שהילוך ישראל במדבר הי' להכניע כח הסט"א שמשכנם במדבר כמ"ש בזוה"ק פרשת תצוה ובמדרש פ' בא פ' ט"ו איומה כנדגלות אין דגלים אלא צבאות שנאמר דגל מחנה וגו', וכשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים כן הגוים יראים מישראל שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך לכך נאמר איומה כנדגלות, וע"כ נראה ענין דגלי מדבר שהטיל אימה על כחות חיצונים ונכנעו להקדושה, ורבנן ס"ל שמדתו של יצחק, הי' להמשיך התגלות אלקית וממילא נפל פחד ה' כנ"ל וזהו חמשה ספרי תורה כי אורייתא וקב"ה כולא חד ובהופיע אור התורה שבחמשה ספרים שהוא מקביל לחמשה חלקי הנפש נרנח"י אז נכנעו כל כחות החיצונים, וכמו שמצינו ג"כ במדבר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וגו':
וזה הענין ששת ימי המעשה והכנסת שבת שבששת ימי המעשה צריך להיות עבודת האדם בהתמרמרות הנפש לקרוע סגור לבו וטובה מרדות אחת כנ"ל והוא כעין דגלי מדבר, ובהכנסת שבת כשהופיע אור קדושת שבת אז אין זמן להתמרמרות הנפש אלא להתלהב באהבה ואור קדושת שבת ואז ממילא כל כחות הרע מסתלקין ממנו וכמו בכלל וכל דינין מתעברין מינה, כן בפרט, והוא דוגמת נסיעת הארון קומה ה' ויפוצו אויביך וגו' וזה שמור מדת הלילה, וזכור הוא עוד יותר שאז הוא בחי' אהפכא חשוכא לנהורא וכו' וכמו שאמרנו במאמר הקדום:
וקח לי משם שני גדיי עזים טובים וברש"י וכי שני גדיי עזים הי' מאכלו של יצחק אלא פסח הי' האחד הקריב לפסח והאחד מטעמים, ולפנינו בפדר"א איתא אחד לפסח ואחד לחגיגה, ויש להבין למה לא אמר יצחק לעשו שיעשה לו שנים אחד לפסח ואחד לחגיגה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי פסח הוא ביעור ע"ז כבזוה"ק פ' בא, והוא נחש הקדמוני ועשו הי' מרכבה טמאה אליו וכמו שנרמז בתרגום איש יודע ציד גבר נחשירכן, וע"כ כשניטל הברכות מעשו הי' אז זמן ביעור ע"ז, אבל מעיקרא כשצוה יצחק את עשו לא הי' ביעור ע"ז כלל ולא הי' ענין לפסח, ודפח"ח, אך עדיין צריכין להבין הלא גם לפי שסבור יצחק שעשו הוא טוב מ"מ גם בלעדו הי' ע"ז בעולם, ולמה לא עשה פסח ע"ש ביעור ע"ז שבכל העולם מבלעדי עשו, אחר שהוא זמן פסח:
ונראה דהנה במדרש וכן הוא בזוה"ק דשני שעירים הי' נמי דוגמת שני שעירי יוהכ"פ אחד לה' ואחד לעזאזל, והנה בש"ס יומא שסימן טוב הי' כשעלה הגורל של שם בימין, ופרשנו שזה של שם הוא רמז שנהפך לקדושה כל עשיות שבכל השנה, אף שלא הי' בכוונה נכונה, וזה של עזאזל הוא רמז שאפי' דברים שא"א ליכלל בקדושה ונדחה לחוץ מ"מ יהי' נכנע להקדושה והוא מדת אתכפיא, כדאי' בזוה"ק (קמ"ה:) דהא בזמנא דאקריבו ישראל שעיר הוה אתכפיא ההוא נחש ואתהפך לעבדא כמה דאתמר, וע"כ כשעלה גורל של שם בימין הוא מורה על שמאל דוחה וימין מקרבת וכשהקירוב הוא בימין ממילא מתקרב אף זה שלא הי' ראוי מצד הדין אלא בחסד:
והנה במאמרים הקודמים הגדנו שכוונת יצחק לאכפיא כל החיצונים ואפי' ארבע מלכיות הי' נכנעים להקדושה, והי' סבור שעשו יותר נאות לזה באשר חשבו שהוא בבחי' אתכפיא ויעקב הוא בבחי' אתהפכא לא נאות לענין זה אך רבקה שידעה זדון עשו הסיבה שיהי' הכל נעשה ע"י יעקב עיי"ש, וע"כ לפי האמת שהי' יעקב שיש בו מדת שני הבחי' אתהפכא ואתכפיא עשה שני שעירים שרומז לשתי אלה כנ"ל, אבל לפי כוונתו של יצחק שחושב שעשו יעשה זה ואפי' שהי' סבור בו שהוא טוב מ"מ אין בו אלא בחי' מתכפיא ע"כ לא הי' נצרך אלא אחד לאתכפיא:
וכן נמי לפי הדעת שאחד לפסח ואחד לחגיגה נמי, דפסח וחגיגה נמי נגד שתי בחי' אלו פסח שהוא ביעור ע"ז כנ"ל הוא בחי' אתכפיא ובזה הכניע את שר של מצרים ונגאלו ישראל, וחגיגה הוא לשמוח בה' כענין שכתוב שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי, והוא דביקת ישראל לאביהן שבשמים, וזה שלמים שלום למזבח ולכהנים ולבעלים שנכלל הכל בקדושה, והוא בחי' אתהפכא, אך יצחק שהי' חושב לאתכפיא לבד לא הי' צריך שתים:
ולפי האמור יש ליתן טעם על פתיחת מדר"ת בפרשה זו בענין שלמים שלכאורה אינו מובן כ"כ השייכות לפרשה זו, ולהנ"ל יש לומר שזה כל ענין הפרשה של יעקב, וע"כ לא מצינו עד יעקב שהי' קרבן שלמים, עד שנאמר ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ולא הקריבו בני נח שלמים שאין בהם אלא בתי' אתכפיא ולא בחי' אתהפכא, והדבר כמבואר:
פרק ו
שנת תרע"ה.
במד"ר ויזד יעקב נזיד, אמר לו [עשו] מה טובו של נזיד זה, אמר לו שמת אותו זקן [אברהם] אמר באותו זקן פגעה מדת הדין, א"ל הן, אמר א"כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים ורוה"ק צווחת אל תבכו למת ואל תנידו לו זה אברהם בכו בכה להולך זה עשו, ויש להבין וכי שוטה הי' עשו כ"כ שלא ידע שמחמת חטא אדה"ר נגזר מיתה על כל באי העולם אי נקי, ואם לא האמין כל שכן שלדעת הפלוסופים גם מעיקרא כל אדם מעותד למיתה באשר הוא מורכב מד' יסודות וכל מורכב סופו להתפרד, ועוד אחר שהודה שיש מדת הדין בעולם א"כ אית דין ואית דיין ולמה אמר א"כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים, אדרבה, ולפי סברתו הגרועה הי' לו לומר שנתעוות הדין, אבל לא שאין מתן שכר ותחיית המתים:
ונראה דהנה ברש"י שאברהם הי' לו לחיות ק"פ שנה כמו יצחק אלא שקיצר הקב"ה משנותיו ה' שנים כדי שלא יהא רואה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעות, ובמד"ר מסיים בה וזהו שכתוב כי טוב חסדך מחיים, ולפי"ז יש לומר שגם עשו הי' יודע שאברהם הי' עתיד לחיות ק"פ שנה, ועתה כששמע שמת אברהם ה' שנים מקידם, שפט בדעתו שפגעה בו מדת הדין על שגיאה קטנה ושגיאות מי יבין, וע"ז יצא לדון הלא אברהם הי' איש החסד, ואם הי' הדין לפי מעשה התחתונים מדה במדה, הי' צריך להתנהג עם אברהם במדת החסד, ע"כ שפט שמדת הדין איננה לפי מעשה התחתונים, אלא פועל רעות ח"ו בטבעו, ויש נספה בלא משפט, וכבמדרש פ' מ"ט סי' ח' ר' לוי אמר לדובה שהיתה משכלת בחי' ולא מצאת לשכל בחי' ושכלה בבני' וכמו שבאמת כן הוא כחות החיצונים שכתוב ולכל תכלית הוא חוקר שפי' בזוה"ק שהסט"א חוקר תמיד לעשות כלי' ותכלית, וא"כ לפי דעתו הסרוחה שאין העולם נוהג לפי מעשה בני אדם מדה במדה אין כאן לא מתן שכר ולא תחיית המתים, אך באמת מיתת אברהם ה' שנים קודם זמנו לאו מדת הדין היתה אלא חסד כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעות וכדמסיים במדרש שזהו שאמר הכתוב כי טוב חסדך מחיים, אלא שעשו לא הרגיש בעצמו שום חסרון והי' שלם בעיני עצמו וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י שהי' עשוי כבן שנים הרבה, היינו שכל מעשיו הרעים לא הרגיש בהם שעושה דבר רע, וכי צדיק בעיניו כבן שנים הרבה, וע"כ לא הרגיש שבשבילו נגרע משני חיי אברהם החמשה שנים, וזה שמסיים המדרש בכו בכה להולך זה עשו היינו אל תבכו למת ואל תנידו לו זה מיתת אברהם שאין לבכות שזהו חסד אלא הבכי' הוא על עשו שגרם את מיתת אברהם:
במדרש הה"ד כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך, ועשו שונא את הדם, ר' שמואל בר' נחמן אמר זה דם בכורה וקרבנות ר' לוי אמר זה דם מילה, רבנן אמרו שנאת דמו של אדם בגופו וכו', נראה לפרש דהנה האדם הוא מורכב גוף מהתחתונים ושכל מהעליונים ושלימותו להכניע את כחות הגוף לכחות השכל עד שישובו כדבר אחד, ובזה יזכה גם הגוף לעוה"ב שהוא בגוף ונפש, עוד זאת תעודת האדם לחבר את העליונים ותחתונים כידוע, והנה חיבור עליונים ותחתונים יש בשני אופנים, היינו השראת השכינה בתחתונים כבמדרש וצדיקים ישכנו ארץ, ישכינו השכינה בארץ, והוא חיבור מלמעלה למטה עליונים לתחתונים, ובכלל זה כל הארת קדושה למטה, ויש עוד אופן חיבור התחתונים לדבק אותם בעליונים, ויש לומר דזהו ענין שני אותות שצריך להיות באדם אות ברית מילה ואות תפילין, שאות תפילין הוא השראת ענין אלקי למטה שתפילין הוא קדושה, וכענין אומרם שמא דמארך עלך, ואמרו ז"ל וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש ובזוה"ק שהוא דוגמת בהמ"ק, הרי שאות תפילין הוא הדיבוק עליונים בתחתונים ממעלה למטה, אות ברית מילה הוא הדיבוק של האדם למעלה אחרי הסרה ממנו הערלה המושכו למטה לבאר שחת, ובזוה"ק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', הרי שמחמת אות ברית מילה האדם עולה למעלה השמימה ומתדבק בשם הוי' ב"ה, וזהו תעודת אדם המעלה:
אך עשו נקרא קוצץ הוא ענין פירוד ונרגן מפריד אלוף, ובמדרש כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת, ולשון מפוזר ומפורד יש לפרש שלעומת אדם המעלה שהגוף נכנע להשכל והמה מתאחדים, עשו הוא להיפוך, שתאוות חומרו גברו עליו, ואף שהשכל השכילו לא הי' חומר גופו נכנע אליו והמה מפוזרים, ולעומת שאדם המעלה מחבר עליונים ותחתונים, הי' עשו להיפוך שבמעשיו הרעים שלו הפריד אלוף ועשה פירוד בין שמים לארץ, ולזה יוצדק יותר הלשון מפורד שכמו שהוא נפרד מהשורש שבעליונים כן הפריד בין עליונים לתחתונים:
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו כי הנה ידוע דברי האר"י ז"ל שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין הגוף והנפש, ובמק"א אמרנו שמהאי טעמא נקרא ההורג נפש בשם שפיכות דמים אף החונקו ולא יצא ממנו דם, כי שפיכת דמים פירושו סילוק הממוצע המחבר את הגוף והנפש, ובש"ס גיטין שטיטוס כשגידר את הפרוכת נעשה נס והי' דם מבצבץ ויוצא ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכמו שהממוצע שבין הגוף והנפש הוא דם כן כל המחבר שבין עליונים לתחתונים מכונה בשם דם, וע"כ הפרוכת שהי' ממוצע ומבדיל בין הקודש לבין קודש הקדשים, דוגמת הממוצע בין עולם לעולם, כשגידר את הפרוכת נקרא בשם שפיכת דמים היינו סילוק הממוצע, וע"כ נראה בפועל כאלו דם מבצבץ ויוצא, ודפח"ח, ומעתה יובן ענין מה דאפלגי התנאים בפירוש אם לא דם שנאת, דרשב"נ אמר זה דם בכורה וקרבנות, היינו שכלפי אדם המעלה שתעודתו לחבר את העליונים ותחתונים ממעלה למטה שזהו ענין ביהמ"ק וקרבנות להשראת השכינה למטה ולהמשיך מלמעלה שפע אלקי, הי' עשו שונא ענין זה, וזה נקרא שהי' שונא את דם בכורה בקרבנות היינו החיבור שמלמעלה למטה כנ"ל שהחיבור מכונה בשם דם, ור' לוי אמר זה דם מילה, היינו שהי' מתנגד ושונא להחיבור מלמטה למעלה כנ"ל, ולדברי שניהם פירוש שונא את הדם היינו את החיבור שבין עליונים ותחתונים אלא שזה מיירי מהחיבור שמלמעלה למטה וזה מהחיבור שמלמטה למעלה, וזהו הענין מפורד כנ"ל, ורבנן אמרו שנאת דמו של אדם בגופו, היינו החיבור שבאדם עצמו הגוף והשכל, וזהו הענין מפוזר כנ"ל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי כולא איתנייהו בי' כמו שאמרו שיצא מפוזר ומפורד:
והנה יעקב הי' היפוך ממנו לגמרי והוא הי' שלימת צורת האדם, ויש לפרש הא דיעקב איש תם יושב אוהלים שפורש"י בית מדרשו של שם ועבר, דשם הוא שלימת השכל, ועבר הוא שלימת הגוף, וע"כ נקראו ישראל עברים ע"ש עבר ולא שֵמים ע"ש שֵם, כי איתא במהר"ל שהטובים שבאומות אין להם אחיזה אלא במצות שהשכל מחייבם כמו כיבוד אב, ובזה פירש דברי הש"ס דמא בן נתינה שמו וכבר הבאנו דבריו הקדושים הרבה פעמים, וע"כ יותר ניכר מעלת ישראל במה שגופם נמשך אחר הש"י והוא שלימת הגוף ע"כ נקראו בשם עברים, והנה יעקב יושב אוהלים בית מדרשו של שם ועבר, ויש לפרש שזהו ענין חיבור הגוף והשכל שמהם מתאחדים לעבודת הש"י והרי זה היפוך מפוזר הנאמר בעשו, עוד אמרו ז"ל צורת יעקב חקוקה בכסא, ויש לפרש דהנה כסא הוא הממוצע בין עולם לעולם, וכסא של עולם העליון הוא כתר לעולם שלמטה הימנו כידוע ליודעים, ובאשר יעקב הוא המחבר את כל העולמות ונקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ע"כ צורתו חקוקה בכסא, והנה זהו היפוך מפורד הנאמר בעשו:
והנה שבת הוא נחלת יעקב יש בו נמי שני הענינים חיבור האדם בעצמו שאז בכח האדם לאחד את גופו ושכלו בעבודת הש"י, וזה שרמז בתנדב"א שימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל שבו מתרצה אדם עם בניו ובני ביתו, והיינו שגופי ואבריו של אדם נקראים בני ביתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנר של שבת משום שלום ביתו, היינו שכל ימות השבוע יש לאדם מריבה עם גופו המושך לחומריות ובשבת גם הגוף מסכים וזהו שלום ביתו, ודפח"ח, והנה הוא דוגמת יעקב איש תם יושב אהלים כנ"ל, עוד זה בשבת יש חיבור עליונים ותחתונים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כי בשבת הוא עליית עולמות הרי מלמטה למעלה, ונשמה יתירה יורדת למטה הרי מלמעלה למטה, ואפשר שזהו הפירוש רזא דאחד למישרי עלה רזא דאחד, היפוך מפוזר ומפורד כנ"ל:
במד"ר כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע ר' יהודה אומר ארבע כנגד כן נעשו בניו ארבע דגלים במדבר, ורבנן אמרו חמש כנגד חמשה ספרי תורה, נראה לפרש דהנה בענין חפירת הבארות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי חובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שיש במציאות בבטן הארץ מכבר ואין חסר רק לסלק את מעבה האדמה שע"ג המים, כן העצה בלב איש הוא במציאות ואין חסר רק לסלק את מכסה הלב, ולזה הענין עשו האבות פועל דמיוני בחפירת הבארות עכת"ד, והיינו שבאמת הי' צריך כל איש להלהיב את לבו להש"י וכמ"ש ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים אלא שיש מכסה בפני עיני לבו והוא גשמית העולם שהוא כמו מסך מבדיל המאפיל מלראות את הענין האלקי בעיניו, והאבות בזכותם הועילו לבניהם אחריהם שיהי' בכחם לדחות מעליהם את מסך המבדיל זה עד שיראו את הענין האלקי בעיניהם, ולפועל דמיוני חפרו את הבארות לגלות את מים החיים שהי' מכוסים, והרמב"ן כתב כי באר מים חיים ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק כמו שאמר מקור מים חיים את ה' עכ"ל, ובעניותין יש לי להוסיף בה דברים, דהנה דבר חידוש הגורם התפעלות ורגש הנפש אם יתמיד ויהי' רגיל בזה לא יתפעל ולא יתרגש כ"כ, וכברש"י ט"ז י"ג בהגר שמפני שהיתה רגילה לראות מלאכים בביתו של אברהם ראתה אח"כ במדבר ד' מלאכים זה אחר זה ולא חרדה, ומנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וע"כ חששו האבות אברהם ויצחק לזרעם אחריהם פן כשיתגדלו על ברכי ענין האלקי ויהי' מורגלים בו שוב לא יהי' הדבר גורם להם התפעלות ורגש הנפש כ"כ עד שישוב אצלם כל עבודתם כמצות אנשים מלומדה, לזה עשו פועל דמיוני בבארות מים חיים הנובעים תמיד מחדש, וכך יהי' בית האלקים לישראל שירגישו בו בכל עת חיים חדשים לבקרים, ויהי' חביב בעיניהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה, קיצור הדברים ששני ענינים נכלל בחפירת הבארות, סילוק את מסך המבדיל עד שיכול הרואה לראות בעיניו את הענין האלקי ואז ממילא יתלהב לבו לעבודתו, ועוד זאת שיהי' בכל עת כאלו היום ניתן וחביב כל שעה ושעה כשעה ראשונה:
והנה במדרש במדבר פ' א' סי' ב' בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים והי' כולם עשוים דגלים דגלים כשראו אותם ישראל אמרו הלואי כך אנו נעשה דגלים כמותן וכו', ופרשנו דענין הדגלים כמו בגשמיות שידע התועה מן המחנה לשוב אל מחנהו בנקל ע"י שרואה סימן דגלו, כן ברוחניות שצורת האדם המעלה להיות דבוק בהש"י, אך צורכי גופו הם המונעין את האדם מהדביקות ע"י טרדות מטרדות שונות שע"ז נאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ע"ז באין הדגלים לפועל דמיוני שהענין האלקי יהי עומד תמיד לפני עיניהם כדמיון דגל של המחנה ושבאמצעותן בנקל יהי' לו לשוב לדביקתו אל המקום אשר הי' שם אהלו בראשונה, והיינו שראו את מלאכי השרת עשוים דגלים דגלים, היינו שצורת המלאך להיות תמיד דבוק בה' באין מפריע כל אחד בשורשו איש על מחנהו ואיש על דגלו, כן התאוו ישראל שיהי' תמיד מאיר נגד עיניהם הענין האלקי לשוב לדביקתן: