אור ברסלב
שם משמואל חיי שרה

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

חיי שרה

וירא

פרק א

שנת תרע"א.

להבין הענין ששרה מתה ע"י שנגלה לה העקידה י"ל כי שפטה שלא הי' נבואה ממש, דידעה שפיר שאין אדם יכול להיות קרבן, וידעה כי לא יעשה ד' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים והיא היתה נביאה, ומאחר שלא נגלה לה שפטה כי לא היתה נבואה ממש, ומזה יצאה נשמתה בטהרה ע"י שפחדה ואמרה מאין יבא לאברהם טעות כזה, ומופת על ביאור זה דהלא מבואר בתנחומא שהשטן בא לפני' בדמות יצחק ומאחר שראתה אותו חי ח"כ למה פחדה, ולהנ"ל ניחא והבן:

בזוה"ק מ"ש הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא מכל נשי דעלמא דלא כתיב הכי מיתתהון באורייתא כו' אתת שרה ונחת וסלקת ולא אתדבקת בי' כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו כו' בג"כ שרה זכתה לחיין עלאין לה ולבעלה ולבנהא בתראה כו' ועל דא ויהיו חיי שרה דזכתה בהו בכלהו ולא כתיב בכלהו נשי ויהי חיי חוה כו', ולהבין למה נקט הזוה"ק דווקא זכות זה שלא אתדבקת במצרים הלא אברהם טפל לשרה בנביאות ועלי' דרשו אשת חיל עטרת בעלה, והענין דהנה הרח"ו כתב דמרע"ה רצה ליכנס לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בארץ ואף שלא קם נביא כמשה אעפי"כ הרמ"ח אברי הנפש אי אפשר להשתלם רק ע"י רמ"ח מ"ע, ולכאורה השאלה נשים במאי קזכיין לבוא להדרגין גבוהים הלא מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות, ובזוה"ק פ' חיי שרה אורייתא לא אתייהיבת אלא לדכורי כו' דהא נשי פטורין מפקודי אורייתא, אך ידוע מזוה"ק דכל כמה שאדם הולך ומתרחק א"ע מסט"א בא לעומתו לקדושה וכמ"ש ויברח משה מפני פרעה מלכות הרשעה וישב על הבאר זו מלכות דקדושה, וז"ש הזוה"ק משום דלא אתדבקת במצרים כו' שאם היתה נדבקת ח"ו היתה בכולה נדבקת לקליפה ח"ו דהנבעלת מערל קשה לפרוש הימנו, וממילא כשהרחיקה א"ע מהסט"א באתה לעומת זה בקדושה ונדבקת בכל רמ"ח אברי' בקדושה, וא"כ לא בא הדביקות שלה בהקדושה מצד עשה טוב רק מהסור מרע:

ובזה יש להבין דברי הזוה"ק וז"ל אברהם אתקריב לגבי' כו' ולא אתקריב ביומא חדא או בזימנא חדא אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוהי מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוהי כו' ואברהם זקן וכדין בא בימים באינין יומין עלאין כו' זכאין אינין מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגע חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו לגבי קב"ה בכמה שנין כו' וכן דוד דכתיב והמלך דוד זקן בא בימים אבל מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בקב"ה ע"כ, ובהנ"ל מובן שפיר דבעל תשובה באשר הי' מדובק בסטרא דמסאבין והתרחק א"ע בפעם אחת מהם ממילא בא לעומתו בקדושה, וכל כמה שהי' מדובק יותר בסט"א והרחיק א"ע מהם כל כך בא לעומתו בקדושה, ובזה מיושב מה דמקשין בדברי הזוה"ק האלו הלא דוד המלך ע"ה הי' הבעל תשובה הגמור ולמה כתיב אצלו ג"כ בא בימים יע"ש, ולהנ"ל מובן שפיר דכל המעלה מבעל תשובה הוא רק מחמת שהי' דבוק לחלק הרע והרחיק א"ע מהם, משא"כ דהמע"ה שמעולם לא הי' דבוק להסט"א ח"ו דחטא באקראי הי' ולא הי' ראוי דוד לאותו מעשה ועי' ברש"י ע"ז ד' ע"ב:

ואולי בזה יש לפרש מה שאחז"ל בשבת כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, דהנה להגיע ולזכות למעלת זכור את יום השבת לקדשו, לזה צריך הכנה רבה ועבודה גדולה והזדככות יתירה ולאו כל אדם זוכה לכך, אך שמור הוא שמירה שלא לעשות מלאכה ובזה אדם שבכל ששת ימי המעשה הוא משוקע בעוה"ז הגשמיי והוא טרוד בה בכל נפשו ובכל חושיו וכשהגיע יום השבת ומשליך מעליו את כל הרעיונות מדברים הללו ושיהי' באמת בעיניו כאלו כל מלאכתו עשוי' מכח זה הוא נדבק לקדושה ובא לעומתו בזכירה:

ומזה יצא לנו לדעת דהמניעות שיש לאדם איננם חסרון ח"ו רק אדרבה מעלה גדולה הם כי ע"י המניעות שיש לאדם והוא משליך אותם אחרי גיוו ואינו משגיח עליהם, הוא בא עי"ז לקדושה בדרגין גבוהין:

בתנחומא ילמדנו רבינו הי' רוכב על החמור והגיע עונת תפלה כו' אמר רב יהודה המתפלל צריך שיהי' דעתו מיושבת עליו כו' להבין סמיכות דבריהם למאה"כ ואברהם זקן בא בימים, הוא דהנה תפלה הוא להמשיך מעולם העניון לעולם הזה ולזה צריך ישוב הדעת, דישוב הדעת הוא למעלה משבעת ימי הבנין, ובזוה"ק דאברהם סיב על ביומין שעלה עם הימים שלא נחסר לו יום אחד וכולן הי' שלמים והי' קיום להם, דמה שהוא מעוה"ז אין לו קיום, ומה שהוא גבוה משבעת ימי הבנין יש לו קיום וזהו זקן, זה קנה חכמה, וידוע במקובלים שכל שהוא למעלה מז' ימי הבנין נקרא זקן והבן:

בתנחומא אברהם הספיד את שרה כל מאמר אשת חיל ובפסוק דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל שנאמר גרש את האמה הזאת ואת בנה, ביאור הדברים דהנה בכתבי האר"י שיצחק בהעקידה תיקן את חטא הבל, וע"כ הי' בן ל"ז כמספר שם של הבל שבגי' ל"ז, והנה ברש"י שהי' ישמעאל מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ואטול פי שנים ויוצאין בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א כמתלהלה היורה זקים וגו' מזה נראה שהי' בו בישמעאל ענין קין שהרג את הבל, ולפי"ז ישמעאל ויצחק הם קין והבל, וזה צמר ופשתים שקין הקריב קרבנו זרע פשתים והבל מבכורות צאנו ומחלביהן, ושרה הרגישה זה והפרישה ביניהם וכענין איסור השעטנז צמר ופשתים יחדיו והבן:

ויקח העבד עשרה גמלים, וכן כמה פעמים נזכר בפרשה גמלים ובודאי אין זה במקרה ח"ו כי אלו הי' במקרה לא הזכיר זה בתורה כי מה נ"מ אם הי' גמלים או סוסים או חמורים, ונראה דהנה במ"ר את הגמל זו בבל, והנה בבבל נאמר כי שם בלל וגו' וזהו עירוב טוב ורע, והמגדל וצלמו של נבוכדנצר שהי' שם חקוק בפיו ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא והדברים עתיקים, והנה גמלי אברהם יצאו זמומים שלא ירעו בשדות אחרים מפני הגזל, וגזל הוא ג"כ ענין עירוב כי כל ממונו של אדם שייך דווקא אליו והבהמה והכלים כרגלי הבעלים יוכיחו, ואברהם באשר תיקן את החטא עץ הדעת עירוב טוב ורע ועליו נאמר אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה, לכך יצאו גמליו זמומים מפני הגזל, היפוך עירוב טוב ורע, וע"כ לא הוציא את רבקה מבית בתואל ולבן שהוא בירור הטוב מהרע אלא ע"י מי שהי' בהעירוב טו"ר ונתבררו וכענין שאמרו חז"ל בסנהדרין (לט:) חזון עובדי' כה אמר ד' לאדום, מ"ש עובדי' לאדום, כו' אמר אפרים מקשאה כו' גר אדומי הי' והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזל בי' נרגא, וזה שרמזו במדרש ותרכבנה על הגמלים שכן דרך גמלים להיות גדלים במזרח, דמזרח הוא בבל, כמו שאמרו בבבל על א"י במערבא:

מד' יצא הדבר במ"ר מהיכן יצא ר"י ב"ר נחמי' מהר המורי' יצא ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', והוא פלאי:

ונראה דהנה ברש"י ויהי אחרי הדברים אחרי הרהורי הדברים שהי' שם אמר אברהם אולי הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלא בנים הי' לי להשיאו אשה מבנות ענר וכו' בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, ויש להבין מה נ"מ לו מה שהי' אחר שלא נשחט, אך הענין דאברהם חשב שהסיבה שלא נשחט הי' מחמתו, שלא הי' משיאו אשה ולא הי' לו בנים, וא"כ לא הי' יכול להתקיים מאמר השי"ת כה יהי' זרעך, משא"כ אם כבר הי' לו בנים הי' הקב"ה בוחר בו לעולה, וע"ז דאג ואמר שקיצר בעבודת השי"ת בזה שלא הי' משיאו אשה, אך לפי"ז א"כ הי' כוונת אברהם שאם הי' משיאו אשה הי' מוליד בנים והלא יצחק הי' מסטרא דנוקבא כמ"ש בזוה"ק ולא הי' יכול להוליד, אך כבר כתבנו בפרשה הקודמת שהי' שני מיני הבטחות ההבטחה שהבטיח הקב"ה את אברהם הי' בלשון נתתי ממנה לך בן ועוד שם אשר תלד לך שרה, וא"כ הי' לפי מאמר השי"ת יצחק מסטרא דדכורא ובבשורת המלאך נאמר והנה בן לשרה אשתך מסטרא דנוקבא, ובאמת שניהם נתקיימו דעד עקידה הי' בסטרא דנוקבא ואח"כ פרחה נשמתו ובא לו מסטרא דדכורא כבזוה"ק ואברהם לא ידע מזה, דאם הי' ידע לא הי' נסיון כלל, ולכך חשב דמאמר השי"ת עיקר, אחר שאצלו הי' שני המאמרים סותרים זה את זה, היוצא לנו מזה דמה שהשיג יצחק נשמתא דדכורא חשב אברהם שיש בזה שני דרכים לפי פשטות מאמר ודיבור השי"ת השיג זה בשעת לידה ולפי בשורת המלאך השיג זה בשעת העקידה, והנה אז"ל מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני, אך זה יתכן אם הי' לו בשעת לידה נשמה מסטרא דדכורא שיהי' שייך לו בן זוג, ומעתה מובנים שפיר דברי המ"ר, דר"י ב"ר נחמי' סובר מהר המורי' יצא, דנצנצה בהם רוה"ק וכיוונו להאמת שמהר המורי' יצא, דמשעת לידה הי' לו נשמה דנוקבא ולא הי' שייך לו אז בן זוג, ולרבנן הי' קשה לומר כן שיתגלה להם סוד מה שלאברהם לא נתגלה אלא שהם אמרו שלפי מאמר השי"ת שהי' אשר תלד לך, א"כ הי' לו נשמה בשעת לידה מסטרא דדכורא ושפיר שייך לו בן זוג, וזה שאמר ותהי אשה לבן אדוניך, ולא לבן אדונתך, וזהו כאשר דבר ד' ולא כאשר אמר המלאך, והבן היטב כ"ז:

האהלה שרה אמו ברש"י דוגמת שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו ומשבאתה רבקה חזרו, הנה הרמב"ן ז"ל כתב שהאבות הי' סוד ד' עלי אהלם, והמשכן שהי' אח"כ הי' דוגמת האבות, והנה שלשה דברים הללו מצינו במשכן שהי' הנר מערבי דולק בנס שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים ובלחה"פ לחם חם ביום הלקחו ושנשתלחה ברכה בלחה"פ, ועוד זה כי ענן ד' על המשכן, וכ"ז הי' נסים, והן עצמן הדברים שנאמרו בשרה, וענין נר דולק מע"ש לע"ש, היינו שימי החול לא קלקלו את האור שהשיגו בש"ק וא"כ כשבאה שבת שניה ניתוסף אור על אור, והוא כענין נר המערבי שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים, וכעין הכוונה הנ"ל, דהתוספות אור שבא הי' ניתוסף על האור הקודמת לו, וברכה מצוי' בעיסה הוא כעין שהי' במשכן שנשתלחה ברכה בלחה"פ וממנה באה שובע לעולם, וזהו הרמז שהי' הלחם חם ביום הלקחו שלא נתיישן, שמאחר שהי' ברכה נשתלחה בו, הרי הי' חיות שבו שופע עליו תמיד ואינו כמו דבר טבעי שכמו שנשפע בו חיות מתחילה כן הוא לעולם, וכ"ז כאשר הי' ישראל זכאים והחליפו כח בעבודתם בכל עת, וזה עצמו הי' בשרה שלא נתיישן אצלה העבודה והכל הי' בכלל הכנה אצלה ולכך הי' הברכה מצוי' בעיסה והי' המאכל ג"כ ניסיי כמו שהיתה היא עצמה בעבודה וענן קשור על האוהל זה השראת השכינה כמו על המשכן:

פרק ב

שנת תרע"ב.

במד"ר יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשים אמר רב יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, נראה דהנה במד"ר פרשה מ"ז כתיב אשת חיל עטרת בעלה אמר רב אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרת בבעלה, רבנן אמרו מרתא לבעלה בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וברש"י מכאן שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות, ולפי פשט הדברים נראה לכאורה ששרה היתה גדולה מאברהם, אך בזוה"ק שאברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף, וכן הוא בלשון הראשונים שאברהם ושרה הם חומר וצורה, וא"כ הרי לא יתכן שהגוף יהי' גדול מהנשמה וחומר מהצורה:

ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית:

והנה ריש מגילה וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכו' מאן נינהו אנשים וכו' זה חגי זכרי' ומלאכי אינהו עדיפי מיני' דאינהו נביאי ואיהו לא נביא [פירש"י שלא נשלח לישראל בשום נבואה] איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזא עכ"ל הגמרא, והנה זה צריך פירוש דמאחר שהוא עדיף מינייהו מדוע באמת לא נשתלח בשום נבואה לישראל:

אך יובן עפ"י פירש"י שמות ז' א' שלשון נבואה הוא המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מגזרת ניב שפתים עכ"ל, והרמב"ן כתב בפרשה ואו י"ג שזה מעלה למשה שאמר לו הש"י ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך היינו שיהא משה כמו שהאלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, וכן כתב הא"ע, ויובן עפ"י מה שכתב המהר"ל במה שמשה הי' כבד פה מפני שדיבור בא מצד הרכבת גוף ונפש, ומרע"ה הי' נפשו נבדל מגופו ע"כ לא נשלם בו כח הדיבור, והי' צריך לאהרן שלא הי' כ"כ נפשו נבדלת ע"כ הי' בו כח הדיבור בשלימות, וכמו הנשמה שלענין דיבור הוא צריכה לגוף, ובזה יש לפרש מאמר חכז"ל חכם עדיף מנביא, כי תכלית החכמה שיהי' שכל נבדל וכל מה שהוא יותר נבדל הוא חכם ביותר בלי ענינים המערבבים השכל, והנבואה הוא דביקת השכל במקורו בעודו מצורף לחומר שאיננו כ"כ נבדל, כדי שיהי' כלי הדיבור בשלימות, ע"כ חכם עדיף מנביא, ומטעם זה עצמו תכלית החכמה כמו מרע"ה הי' צריך לאהרן שיהי' נביאו כנ"ל, וזה ג"כ נראה בחוש שבשעה ששופע החכמה בלב החכם קשה עליו אז הדיבור, כי להדיבור צריך יותר צמצום והמשך זמן והשכל משכיל ברגע אחת מה שהדיבור צריך לדבר זמן רב:

ולפי הנחה זו יובן מה שדניאל לא הי' נביא היינו שלא נשתלח בשליחות לישראל שזה לא הי' מפאת גרעון אלא מצד מעלתו הגדולה, וביחזקאל הנה חכם אתה מדניאל, הרי שנשתבח במעלת החכמה, ועל כן לגבי ראיית המראה ראה יותר מחביריו, אך מצד זה עצמו לא נשתלח בשליחת הנבואה כי הי' חלוש אצלו כח הדיבור כנ"ל:

ולפי"ז יובן שאאע"ה שמעלתו מעלת השכל כנ"ל הי' כח הדיבור חלוש אצלו לעומת שרה שמעלתה כח הגוף שהשיגה קדושת הגוף וקדושת השכל הי' נמשך אחר קדושת הגוף, ע"כ בענין נבואה היתה היא עדיפא מיני' וכעין חגי זכרי' ומלאכי שעדיפי מדניאל, אבל לגבי מעלת וקדושת השכל הי' אברהם גדול ממנה וכמעלת הנשמה על הגוף:

ולפי הדברים האלה יבואו על נכון דברי המדרש הנצב פתח דברנו יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, ובפרשה ס"ב דרשו זה הפסוק על אברהם ושם נאמר זה אברהם שנאמר והי' תמים, ולא אמרו שהי' תמים במעשיו, ולהנ"ל יובן ששלימות אברהם עיקר הי' תמימת השכל ורק שלימות שרה אמרו שהיתה תמימה במעשי' שהמעשים מתיחסים לגוף וכנ"ל, וזה שאמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא ששלימותו הוא בגוף:

והנה במדר"ת שאברהם הספיד את שרה ואמר עלי' כל הפרשה אשת חיל מי ימצא, והנה נאמר שם ותעש בחפץ כפי', ויש לדקדק בנגינות הטעמים שתיבת ותעש מוטעם במלך, ותיבת בחפץ כפי' סמוכים והוא בלתי מובן לכאורה, כי החפץ הוא בלב, ויותר הי' צריך להיות ותעש בחפץ סמוכים וכפי' מוכרת והי' ענינו שמה שעשתה הי' בחפץ ורצון ולא בעצלתים, אך להנ"ל יובן שמעלתה הי' קדושת הגוף שהי' מעצמו נמשך אחר הש"י כאלו הכפים בעצמותם הי' בעלי חפץ ורצון, וכעין שאיתא במדרש על דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום אני מחשב למקום פלוני אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, שהרגלים אפי' בלי הוראת השכל, ועליו נאמר ג"כ כעין זה הלשון ובתבונות כפיו ינחם שהי' תבונה גם בכפים:

עוד שם במדר"ת זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה, ולכאורה אינו מובן, שאחר מיתתה התחיל אברהם להשתדל בענין מערת המכפלה ובעודה בחיים לא השתדלה היא בזה כלום, אך להנ"ל יובן דהנה בזוה"ק דארבע מאות שקל כסף הוא ארבע מאות עלמין דכסיפין, ויש לפרש שלזכות לד' מאות עולמות דכסיפין אי אפשר כי אם ע"י שפורש מכסיפין והנאות דהאי עלמא זוכין לעומתו בקדושה ת' עלמין דכסיפין וארבע מאות שקל כסף הוא רמז לכסיפין דהאי עלמא שנתן אברהם בעד מערת המכפלה, ובזה יש ליתן טעם למה לא השתדלו בדבר מערת המכפלה עד עתה, ובזוה"ק נתן טעם שלא ירגיש עפרון במעלתה ולא ירצה למכרה, ולפי דרכינו יש ליתן עוד טעם כי אחר העקידה שהבחין שהוא מוסר כל חמדתו ותשוקת לבבו להש"י שהרי יצחק הי' תכלית חמדתו ותשוקתו והי' נוגע לבחי' יחידה שבנפש כמ"ש את יחידך אז ידע בנפשו שראוי להשיג המערת המכפלה שיש בה ענין ת' עלמין דכסיפין כדבעינן למימר לקמן, ועתה יצליח בידו כי כבר מסר כל תשוקת עוה"ז להש"י ויש לו להשיג דוגמתו בקדושה כנ"ל, ולזה הענין הוא מערת המכפלה ובזוה"ק שרומז לכפל ההין שבשם הוי' ב"ה ושם הוא פתח לגן עדן כמו שאיתא במדרשות וקבור בה ד' זוגות, ובמדרש שיוסף אמר מקובלני שאין נכנס להמערה אלא ד' זוגות הרי שלא במקרה הוא זה, והיינו טעמא שדמי' הי' ארבע מאות שקל כסף כי מספר עשרה הוא תשלום המספר ביחידות, ותשלום השני הוא מספר מאה, וע"כ מספר מאה יש בו שני שלימיות המספר וע"כ הוא רומז לזוג, ולעומת ד' זוגות הקבורים בה הי' מחירה ד' מאות, לעומת הת' עלמין דכסיפין, והנה לפי דרכינו שזה הענין לבוא אל תשוקת הקדושה ע"י שפורש מתשוקת עוה"ז זהו מעלת שרה ויסודה והיא השפיעה זה הענין אף לזרעה אחרי', ואף עתה עד היום הענין זה מתייחס אלי' כי היא המציאתה, וע"כ יש לומר כי גם אברהם נטל בחי' זו משרה, וע"כ כל מה שפעל אברהם בבחי' זו הכל מתייחס אלי', וע"כ יוצדק לומר זממה שדה ותקחהו כנ"ל:

ולפי הדברים הנ"ל יש סמך למנהגנו שאנו אומרים אשת חיל בלילי שבת כי כבר אמרנו במק"א שזה בחי' שבת דלילא שאדם פורש מהבלי עוה"ז ומטרדותיו ומכסיפין דילי' ע"כ בא לעומתו לנשמה יתירה דשבת ועונג שבת ע"כ יש שייכות לזה פרשה דאשת חיל והבן:

יש להתבונן בפרשת אליעזר שיש בה כמה דקדוקים, ועל כולם מה הרעש הגדול שהוצרך לכמה תפילות ותחנונים וחסדים ומלאכים כאלו הוא דבר יוצא מהיקש הטבעי להתחתן עם אברהם שהי' איש מפורסם בעולם כאמרם נשיא אלקים אתה בתוכינו ועשיר גדול והרמב"ן כתב שהי' האבות כמו מלכים נכבדים מאד ומדוע לא ישתוקקו בכל עוז לשדך את בתם לבנו יחידו היורש מעלתו וכל אשר לו, ואם שהוא דרך רחוקה, האם מלכי ארץ אינם משתדכין זה עם זה, ועל כולם יש לדקדק בתפילת אליעזר שלא התפלל בזכות אברהם רק ועשה חסד עם אדוני אברהם, ובמדרש הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, ואם אברהם בעצמו הי' מתפלל שיעשה ה' עמו חסד הי' מובן כבמדרש ואתחנן אעפ"י שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים מהקב"ה אלא מתנת חנם, והטעם י"ל פשוט שכל שהוא צדיק ומשיג יותר מגדלות הבורא ית"ש, הוא יודע יותר שלעומת גדלות הש"י עדיין לא התחיל מאומה ומתאונן על קוצר העבודה, אבל אליעזר מדוע לא תלה במעשיו הטובים של אאע"ה, והרי כל תפילתנו הוא בזכות אבות לא בחסד לבד:

ונראה דהנה יעקב הוצרך לעבוד בבית לבן י"ד שנים להוציא משם את נשמת לאה ורחל שהי' שקוע בקליפת לבן עמוק מאד, וידוע בכתבי האר"י ז"ל שכל שהנשמה יותר גדולה מחזיקים בה ביותר וקשה מאד להוציאה וכמו שאמר זקיני זצלה"ה מקאצק בדרך משל שלעומת גדלות האבן יקרה הוא גודל מכסה האבניי המקיף אותה, וע"כ יעקב אבינו ע"ה עם כל שלימותו שהי' מבחר שבאבות הי' לו עבודה קשה כ"כ להוציא את שתי מרגליות טובות מבית לבן, וכאשר הסתכל אברהם אע"ה בענין זה והבין שנשמה טהורה ונשאה כזיווגו של יצחק בודאי שקועה בעמקי הקליפה לעומת גודל מעלתה, אשר צריך נגר ובר נגר להוציאה ולהעלותה משם, מה גם שיצחק בעצמו אינו רשאי לצאת לחו"ל ע"כ הוצרך לתפילה שהש"י ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני, והוא עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי זצללה"ה בתיבת ולקחת שהוא לשון הגבהה מלשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי' והיינו להגביה את נשמת רבקה מעמקי הקליפות, ולא בכח עבודתו שהרי יעקב שהי' מבחר שבאבות הוצרך לעבודה גדולה כנ"ל מה גם הוא, וע"כ בא רק בתפלה ובתחנונים, וזה שהזכיר רק את בני לא תשב שמה רק הוא מיעוט יעקב בן בני סופו לחזור, והיינו שאף שידע שאין התכלית להשתמש בחסדים ואשרי מי שיכול להתקיים במדת הדין כמו שכתבו ז"ל וכאשר פירשו בנדרו של יעקב והי' ה' לי לאלקים והדברים עתיקים, אבל עתה באשר אין עצה אחרת הוצרך להשתמש בחסדים כדי שסוף כל סוף יבא העת שאפי' במדת הדין יהי' יכול לעמוד והוא יעקב וכמו שבכלל לעתיד יתנהג העולם במדת הדין וסוף המעשה במחשבה תחלה שעלה במחשבה לבראות העולם במדת הדין:

ובזה יובן טעם למה הי' אברהם המשלח ולא יצחק עצמו, אך להנ"ל יובן שאם הי' יצחק המשלח ושליח של אדם כמותו והי' במדת הדין כמדתו של יצחק וזה לא יתכן, ע"כ הי' אברהם המשלח שהוא איש החסד:

וע"כ ניחא נמי מה שלא הזכיר בכל הפרשה אליעזר בשמו, שהוא להורות שלגודל הענין לא עשה אליעזר בזה מאומה רק יד העבד כיד רבו וכאלו אברהם בעצמו שהוא איש החסד עשה הכל:

ויש לומר עוד שאליעזר שהוא עבד משכיל כבמדרש הבין שהוא אין לו שייכות לכל הענין הזה וע"כ אמר הקרה נא לפני היום שלכאורה בלתי מובן שכל דבר קדושה הוא רק בהכנה ולא באקראי, אך הוא הדבר שלגודל הענין אין לו שום שייכות ולאחר כל ההכנות אין ליחס חסד הש"י בזה רק לאקראי:

ובמד"ר עבד משכיל ימשול בבן מביש עבד משכיל זה אליעזר ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל אומה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח ובתוך אחים יחלק נחלה בתוך ישראל מה אלו מזכירים זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות, ולכאורה אינו מובן הדמיון ישראל מזכירים זכות אבות עבורם, וזה מזכיר זכות אבות עבור האבות ולמה יקרא זה בתוך אחים, אך יש לפרש דהנה אמרו ז"ל הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אנו מתקיים עליהם, הנה בוחרים בדרכיהם יש לומר על כל ישראל שהכל חפצים ליראה את שמך, אבל מי הוא זה אשר יטפש לבו להתברך בלבבו לאמר שהוא עושה כמעשיהם, וזקיני זצללה"ה מקאצק אמר על מה שאמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, היינו שעכ"פ יהי' למעשי נגיעה בעלמא למעשה אבותי, אבל לא להטעות את עצמו שהוא עושה כמעשיהם, אך יראה הפי' דהנה האבות עם כל קדושתם ומעלתם לא הרגישו בעצמם שום מעלה, אברהם אמר אנכי עפר ואפר יעקב אמר קטונתי מכל החסדים וגו' ובענין הזה עכ"פ מחויב כל איש שיבין דבר לאשורו עד כמה עדיין הוא עומד מבחוץ וכל מעשיו הם אפס ואין לעומת חובת כל היצורים, ורק כעני בפתח עומד ומבקש רחמים בלב מלא בושה, ובזה הוא נקרא עושה כמעשיהם כמו שהם לא באו מכח מעשיהם אעפ"י שהי' להם לתלות במעשיהם הטובים, כן אנחנו אעפ"י שבאמת אין לנו במה לתלות, ואם אנחנו עומדים לפני המקום באופן זה יוצדק לומר שאנו מזכירים זכות אבות, ובכן יש לומר שזה כוונת המדרש על אליעזר שהזכיר זכות אבות, היינו שידע שאין לו שום שייכות לכל הענין הזה והוא עומד לגמרי מבחוץ כנ"ל:

ולפי הנ"ל יובן מה שנאמר ואברהם זקן בא בימים, שנראה שהוא הקדמה לכל הפרשה ואינו מובן שאף אם לא הי' זקן נמי הי' צריך לבקש זיווג ליצחק שהרי הי' בן מ' שנה ועד מתי ימתין, וכל מגמתו של אברהם לראות דור ישרים יבורך עובדי השי"ת, אך יש לומר דהנה לאחר הבטחת השי"ת לאברהם שיצא ממנו אומה הישראלית שוב הי' בדין שיסבב הש"י סיבות שיזדמן ליצחק זיווג הגון כדי שיתקיים בו ההבטחה, וכל החסד הי' מגיע לו בדין, אך אברהם ראה שאין טוב לענין הנכבד הלז רק רק חסד לבד אף בלתי מגיע לו בדין וזה מדת רב חסד מבואר במקובלים שהוא עוד למעלה ממדת חסד שירש אברהם והוא מדה מי"ג מדות של רחמים, כי במדת חסד שירש אברהם יש בו עוד קצת התכללות ממדת הדין כגון אם הוא ראוי לעשות עמו חסדים, והי' עדיין מתירא מקטרוג, וע"כ הי' מבקש ממדת רב חסד שהוא מג' ראשונות, וידוע שג' ראשונות נקרא זקנים, וז"ת נקראים ימים והם שבעת ימי בראשית, וזה שאמר ואברהם זקן בא בימים, וזה הקדמה נכבדת לכל הפרשה:

ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר וגו' הנה האיש הזה הנאמר עליו לבן ביקש לעקור את הכל מדוע בפעם הזאת לא מצינו לו דבר רע, אדרבה קפץ להשיב קודם אביו כאלו הי' סיבה שגם בתואל יסכים, ובאמת אח"כ בתואל רצה לעכב ובא מלאך והמיתו, ונראה שלבן מחמת שעדיין הי' בו נשמת רחל ולאה לא הי' כ"כ רע, רק אח"כ בימי יעקב שכבר נולדו רחל ולאה ונפרד ממנו כל חלקי הקדושה אז נהפך לשונא גמור ורצה לעקור את הכל וע"כ בתואל שכבר נולד ממנו כל אלה הוא הי' רוצה לעכב, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל מקום שישבו בו ישראל הי' מקולקל מן הכל כי ישראל בררו מהם כל חלקי הקדושה ועשאו כמצולה שאין בו דגן ע"כ הי' רעים ביותר, וזה שאמר אברהם לאליעזר אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי לכאורה אשר אנכי יושב בקרבו הוא מיותר ורבותינו ז"ל התעוררו בזה ופירשו שהזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ויהי' פירושו כמו אף אשר אנכי יושב בקרבו, ולפי דרכנו יש לומר עוד שזה נתינת טעם על שלילת בנות הכנעני משום שאנכי יושב בקרבו, ובררתי מהם כל חלקי הקדושה וכנ"ל:

ברש"י האהלה שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל וכו' כבר פרשנו עפ"י דברי הרמב"ן שבהקמת המשכן שבו ישראל למעלת אבותם שהי' סוד ה' עלי אוהלם, והנה הרי זה בא ללמד ונמצא למד שדוגמת ג' אלה הי' במשכן נר מערבי דולק תמיד בנס, ולחם חום ביום הלקחו מחמת שהי' ברכת ד' שופע על השלחן וממנו השובע יוצא לעולם, וענן ד' על המשכן, ויש לומר עוד שבדוגמת ג' אלה הוא ביום השבת עפ"י דברי המדרש פ' י"א ברכו בנר, ברכו במאור פניו של אדם, ברכו ביציאה, עיי"ש והא דברכו בנר וברכו ביציאה הם ממש נר דלוק וברכה מצוי' בעיסה, ומאור פניו הוא דוגמת ענן ה', ויש להסביר עוד כי ענין ענן קשור הוא דבקות, וזה עצמו מביא אור הפנים, ומעין דוגמא כי קרן עור פניו בדברו אתו, וכתיב לב שמח יטיב גהה, והדבר כמבואר, ויש לומר עוד שזוכין לזה בשבת כשפורשין כל ימות השבוע מקנאה תאוה וכבוד, כי ע"י פרישה מקנאה נשתלח ברכה בכל אשר לו וע"י פרישה מתאוה זוכין לדבקות, וע"י פרישה מכבוד זוכין לנר דלוק כמ"ש בהלו נרו עלי ראשו, ואי בעית אימא ע"י פרישה מתאוה שהיא מעשה חומרית זוכין לנר דלוק שהוא בהירת השכל וסימנך נתן צוציתא, כידוע בתשובת הגאונים, וע"י פרישה מכבוד זוכין לענן קשור שהוא כבוד ה' חופף עליו, וזה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך דוק ותשכח:

פרק ג

שנת תרע"ב. ר"ח כסלו

הנה לפי סדר לידת השבטים מתיחס חודש כסלו לגד, ולפי סדר הדגלים [שלפי קבלת האר"י מתיחסים החדשים אל השבטים כפי סדר הדגלים] מתיחס לבנימין, והנה גד מתברך מיאע"ה וממרע"ה בגבורה ובניצוח האויבים, גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד, והרמב"ן במדבר הביא מדרש בענין דגל ראובן, ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו, ובנימין מתברך בענין בהמ"ק בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ובתרגום בארעי' תשרי שכינתא ובאחסנתי' יתבני מקדשא וגו' ובברכת משה חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, והנה בשניהם זכו ישראל בחודש כסלו בימי היונים, ניצוח האויבים, ואח"כ חנוכת בהמ"ק ונרות חנוכה, ולפי קבלת האר"י ז"ל שאין חודש כסלו מתיחס אלא לבנימין, יש לומר דגם ניצוח האויבים בא מכח בנימין, והיינו דהנה ידוע שיוסף הוא צדיק דלעילא ובנימין הוא צדיק דלתתא, וענין צדיק דלעילא הוא להמשיך השפעה ממעלה למטה כמ"ש ויכלכל יוסף וגו', וענין צדיק דלתתא הוא להלהיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולהעלות את תפילתם ועבודתם לרצון לפניו יתברך שמו ממטה למעלה, וזה עצמו הוא שם החודש כסלו והוא נגזר מלשון כסל כסלים והכליות נקראו כסלים, ותשוקה בא מן הכליות, ובאבן עזרא ויקרא ג' שנקראו כליות בעבור כח התאוה והוא מגזירת נכספה וגם כלתה נפשי, וכתיב איוב ל"א אם שמתי זהב כסלי שפירש"י תקותי ומתשבותי ובתרגום אין שויתי על דהב סכויי, הרי שפירושו תשוקה ותאוה, ומדה זו מצינו בבנימין כמו שאמרו ז"ל והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום ופירש"י יומא (יב) כאדם המתחכך מפני שאינו משיג תאותו, ובכח מדה זו ישראל נוצחין לאוה"ע דיש להם אחיזה רק מצד החכמה כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין ובכן נמצא בהן חכמות חיצוניות שיונקין מחכמה דקדושה, אבל מדת התשוקה להש"י אין נמצא בהם כלל אפי' להטובים שבהם כמ"ש אני לדודי ודודי לי, ונאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, ועי' רש"י שיר השירים ואו ב', ויש לומר דמטעם זה אין מקבלים מהם נדבה לבדק הבית כמ"ש ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים כבש"ס עירוכין כי ישראל וירושלים ובהמ"ק הוא מקום אהבה ותשוקה שבין ישראל לאביהן שבשמים כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, ובאשר שענין זה אינו בנמצא אצל אומות ע"כ אין להם חלק בו, וע"כ כשהופיע מדה זאת נדחין אומה"ע לגמרי ונוצחין ישראל את אויביהם:

ויש לומר שזה עצמו הוא מה שאמר הש"י ביד דוד   עבדי אושיע את עמי ישראל וגו' כי ידוע מדת דוד המע"ה שהי' תמיד בהשתוקקת עצום להש"י כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, וכל ספר תהלים מלא מזה, ומדה זו עומדת לישראל בנצחון נגד אוה"ע כנ"ל:

ואפשר עוד שזה טעם דבהמ"ק עומד בגבול שני שבטים הללו יהודה ובנימין כי כל תשוקת ישראל ותפילתם עולין דרך בהמ"ק לאביהן שבשמים, ובהמ"ק נקרא לבן של ישראל, ומה ידידות משכנותיך וגו' ובמנחות (נג.) יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים, ובאשר מדה זו נמצא בשני שבטים הללו ביותר כי דוד המע"ה הוא ראש שבט יהודה ע"כ נבנה בהמ"ק בחלקם וע"כ הי' אלו ב' שבטים תמיד מחוברים ובעת שנחלקו עשרת השבטים נשאר שבט בנימין עם שבט יהודה דבקים במלכות בית דוד ובהמ"ק:

והנה ידוע שמלכות ישראל הוא דוגמא למלכות שמים שהיא בהשתוקקת תמיד כידוע ליודעים ובזוה"ק וארא עד תאות גבעות עולם וכו' תיאובתא דשמטה וכו' וע"כ מלכות ישראל מהש"י הי' מן שני שבטים אלו, שמלך הראשון באשר לא הי' אז שעת הופיעת מלכות בית דוד כמ"ש המפרשים נבחר מלך מבנימין, וידוע שר"ח הוא התדבקות הירח בשמש והוא דוגמא דלעילא מתיחס למלכות ישראל, ובגמ' זיל לעין טב וקדשי' ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וע"כ מצינו סעודת ר"ח רק בשאול ודוד:

ובזה יש לפרש מה דאיתא בספר יצירה המליך אות ס' בשינה וגו' וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש, ויתבאר עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה די"ב שבטים שהם לעומת י"ב חדשי השנה היינו שהמזלות נותנים בטבע אנשים להמשך אחר מהות שמורה עליו המזל, כמאמר הש"ס שלהי שבת האי מאן דאתיליד וכו' וי"ב שבטים בצדקתם פעלו שישראל יתגברו על המזל ולא ימשכו אחר הוראת המזל ואין מזל לישראל, ודפח"ח, והנה היפוך מדת התשוקה הוא העושה מעשיו בעצלות ועצלה תפיל תרדמה, וע"כ לפי הוראת מזל חודש כסלו הוא שינה והוא מתיחס לקיבה כאמרם ז"ל קיבה ישינה, אך שבט בנימין בצדקתו הפכו למדתו מדת התשוקה ונקרא שמו כסלו שהוא לשון תשוקה כנ"ל:

בספר יצירה המליך אות ס' בשינה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש זו"נ, ויש לפרש דהנה התפלה נקראת קשת כמו שפירש"י ויחי בחרבי ובקשתי הוא חכמתו ותפלתו ופירש כ"ק אבי זצללה"ה כי כמו הקשת כל כמה שהוא מתוח ביותר לאחור הוא מורה את החץ לפנים בכח גדול מאד עד שהחץ בוקע את האויר והולך למרחוק ביותר, כן הוא התפלה כל כמה שהלב נרגש ומתעטף עליו נפשו ביותר עד שהלב קטן מהכיל ומתפרץ התפלה מתוך לבו כחץ מקשת אז תפילתו בוקעת ועולה למעלה למעלה ביותר, ודפח"ח, ולפי הדברים האלו יש לפרש הנהו פסוקי דחנה אשר מהם נלמד כמה דיני תפלה, שמואל א' א' ט' ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה וגו' עד וחנה היא מדברת על לבה רק שפתי' נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה ויאמר אלי' עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי יין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' וגו', והנה בש"ס ברכות (ל"א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברייתא איכא למשמע מהני קראי דחנה וכו' וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו וכו' ויש להבין מדוע חשדה עלי לשכורה, ורש"י פי' שלא הי' רגילין להתפלל בלחש, ואינו מובן מאחר שבודאי ראו איש אחר איש עד משה ויהושע האיך הי' מתפללין ובודאי כמו שראו ממשה ויהושע כן עשו, א"כ מאחר שהדין שאסור להגביה קולו בתפלתו בודאי משה ויהושע התפללו בלחש, ולמה לא הי' רגילין להתפלל בלחש, ועוד הלוא עלי הי' משלשלת הקבלה והיתכן שעלי לא ידע הדין וחנה ידעה, ומדוע לא למד הש"ס להיפוך, מדברי עלי שחשדה לשכורה ש"מ שצריך להגביה קולו בתפלתו, ומאי אולמא חנה מעלי:

ונראה דהנה כל תחינות ובקשות ותפילות שאדם עורך לפני הש"י אין צריך להיות בלחש ומותר לאמרם בקול רם, והעד כל ספר תהלים שהי' דוד אומרם בכלי זמר אף שהוא מלא תפלות ובקשות, רק תפלת שמונה עשרה צריך להיות בלחש, וע"כ צריך לומר הטעם מפני גודל מעלתה שהאבות תקנוה ואנשי כנה"ג סדרוה והיא בוקעת ועולת עד גנזי מרומים, מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים כידוע במקובלים, ולולא האבות ואנשי כנה"ג שהם הם פתחו את השער לפני כל איש ישראלי לא הי' שום איש ראוי לפתוח את פיו בתפלה זו, וראשית דבר מתפללין ה' שפתי תפתח וגו' מפני שהיא בוקעת ועולה כ"כ למעלה למעלה משורש קול ודיבור עד עולם המחשבה ע"כ צריכה להיות בלחש, ובפשיטות יש לומר שבאשר בוקעת ועולה כ"כ למעלה צריכה שמירה יתירא מהמקטריגים שלא יקטרגו שהוא אינו ראוי להתפלל תפלה רמה ונשאה כזו, אבל בציבור דכתיב הן אל כביר ולא ימאס שאין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, יהי' איך שיהי', לית לן בה, וכ"ז בתפלת י"ח אבל שאר התפלות שאין מעלתן כ"כ גדולה כתפלת י"ח מותר להגביה קולו ומצוה נמי אית בי' לעורר הכוונה וכלשון הכתוב קומי רוני בלילה לראש אשמורות וגו':

ובזה נבוא לביאור הכתובים הנ"ל דהנה מעשה זה הי' אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה שאיננה זמן תפילת י"ח, וחשב עלי כמו שהי' באמת שהיא תפלה פרטית ולזה לא הי' צריכה להיות בלחש, אבל תפלת י"ח שהוא תפלה הקבוע שפיר הי' מקובל בידם שצריך להיות בלחש וכמו שראו ממשה ויהושע, וזה שפירש"י שלא הי' רגילין להתפלל בלחש הי' תפלה פרטית ולא תפלה כללית הקבוע, ואפשר עוד לומר מלשון שלא הי' רגילין דזה במנהגא תליא מילתא, והם במכוון לא הי' רגילין להתפלל תפלה פרטית בלחש כדי שיהי' הפרש בין תפלה כללית לפרטית, וזה שחשבה לשכורה, כי שיכור אסור להורות משום שנאמר להורות ולהבדיל, אלמא דשיכור לאו בר הבדלה הוא, וחשדה שהיא מתפללת תפלה פרטית בלחש משום שאינה יודעת להבדיל ולעשות הפרש בין תפלה כללית לפרטית, וע"ז השיבה לא אדוני אשה קשת רוח אנכי והתפלה שמתפרץ מקרב לבי הוא כדמיון חץ פורח מקשת מתוח ביותר [קְשַת היא אותיות קֶשֶת] אשר בוקע ועולה למעלה למעלה וכמה שנאמר ותתפלל על ה' והבן, ע"כ גם תפלה זו אף שהיא פרטית צריכה להיות בלחש, ושפיר מדייק הש"ס מזה דאסור להשמיע קולו בתפילתו בתפילת י"ח, דהרי כל השקלא וטריא בינה לבין עלי הוא אם זה דומה לתפלה הכללית וגם בזה הודה לה עלי, וש"מ דבתפלת י"ח בודאי צריך להיות בלחש:

והנה ישראל בימי יונים הי' בתכלית הצרות מאד מאד כמ"ש הרמב"ם שפשטו ידם בממונם ובבנותיהם ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ולחצום לחץ גדול מאד עד דכדוכה של נפש, עד שנקודת היהדות התפרץ מקרב עומק לבם בכח גדול מאד ולבשו עוז ותעצומות ובטחו בהש"י ונתנו נפשם בכפם לעמוד מועטין נגד מרובים לא בכח ידם כי אם בעינים נשואות השמימה ובתפלה ובתחנונים, והנה הי' כדמיון הקשת ועלה תפלתם ומסירת נפשם למעלה למעלה ומשם באה ישועתם ונם חנוכה יוכיח שהדליקו ממנו שמונה ימים וידוע שמספר שמונה הוא למעלה משבעת ימי בראשית, ובא ע"ז אית בשמים מראשית הבריאה שמזל חודש זה הוא קשת:

ויש לומר עוד דהנה צירוף הוי' השולטת בחודש הוא יוצא מר"ת וירא יושב הארץ הכנעני וגו', הנה הואו הוא על היוד, ונראה ששני הההין נמי הא אחרונה למעלה מהא ראשונה וע"כ נרמז בתיבת הארץ כידוע שארץ הוא הא אחרונה, והיינו שידוע בכתבי האר"י ז"ל בפסוק סומך ה' לכל הנופלים שהם ואו הא שבשם, וע"כ שכאשר תפלת ומסירת נפש ישראל עלו בכח גדול מאד למעלה למעלה כדמיון חץ פורח מקשת כנ"ל פעלו בכח תפילתם שהנופלים הוגבהו ונתעלו עוד יותר ממקומם הראשון הראוי להם, והבן הדברים מאד:

והנה נאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כי הגלות והצרות הם כדמיון שינה שלא נשאר בהם רק קיסטא דחיותא, ובש"ס ובמד"ר שאמר המן אלהיהם של אלו ישן הוא, וכתיב עורה למה תישן ה', ונרמז בפסוק ותרדמה נפלה על אברם שפירש"י רמז להגלות, והוא היפוך ענין קשת שהתפרץ בכח גדול, ושינה הוא היפוך מזה, וזה שאמר הספר יצירה המליך אות ס' בשינה היינו שאות סמך הוא סמיכה כבש"ס ברכות אעפי"כ חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים, היינו שהש"י מראשית הבריאה כשצפה את צרת ישראל בימי יונים ושיהי' כדמיון ישן בתרדמת הצרות המליך אות ס' בשינה, שאות סמך יהי' עמם בעודם ישינים שלא יפלו עד שלא יוכלו קום ח"ו, וצרפן זה בזה היינו שאפי' בעודם ישינים יהי' נסמכים, וזהו וקשר לו כתר כי כתר מורה שהוא מובדל כמו כתר מלכות שהמלך הוא נבדל מכלל העם, כן הוא הכתר באות ס' שהסמיכה שאתם בגלות ובצרות יהי' נבדל מהם למען לא יהי' שליטה להאומות גם בסמיכה ההוא, כי אם ח"ו יהי' להאומות שליטה גם בכח הסמיכה יהי' ח"ו שינתם כמו שינת אלו שנאמר עליהן וישנו שנת עולם לא יקוצו עוד, וזהו וקשר לו כתר וצרפן זה בזה שע"י הכתר כנ"ל יכול להיות צירוף להאות ס' שהיא הסמיכה עם השינה עד שיבוא לבחי' קשת, וזה וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה שבחי' הקשת נעשה בחודש כסלו וקיבה בנפש כבש"ס ברכות (סא:) קיבה ישינה אף נעור פירש"י חוטם מקיצו משנתו והיינו שאחר השינה נעור ביותר שאת וכבמד"ר פ' בראשית כי טוב מאד זה השינה וכי השינה טוב מאד אלא מתוך שאדם ישן קימעא הוא עומד ועוסק בתורה הרבה, ולפי דרכנו כשאדם שם על לבו מצבו כי היא ישן מכל וכל התפרץ ממנו כח גדול ביותר שאת והוא בחי' חוטם שמריח ריח ערב שהתעורר לנגדו להשיב נפש, והיינו שהקיבה ישינה מביאה לאף שהוא החוטם נעור שפי' מקיצו משנתו, והכל נכלל בבחי' הקשת כנ"ל:

פרק ד

שנת תרע"ג.

במדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא ונחלתם לעולם תהי' שנאמר ויהיו חיי שרה מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעולם הבא, ויש להבין דהנה פסוק זה דרשו ג"כ על אברהם בפרשה ס"ב יודע ה' ימי תמימים זה אברהם, שנאמר והי' תמים, והכא לא מייתי מקרא דנקראת תמימה, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש דברי הש"ס ע"ז (ואו.) ודילמא נח גופי' טרפה הוה נח תמים כתיב בי' דהנה ברש"י חולין דטריפה אינה חי' י"ב חודש דיש טריפות שמזיק להם הקיץ ויש החורף והצד השוה שבהן שאינם יכולין לסבול כל מיני שינוי קיץ וחורף ובנח כתיב תמים הפי' שהי' יכול לסבול כל השינויים עכת"ד, והנה שם הקשה הש"ס ודילמא תמים בדרכיו הי' ומ"מ הרי למדנו ממאי דס"ד דהפי' תמים שלימות מכל צד היינו שיכול לסבול כל השינוים, ונמצא למדין דאף לאחר שמסיק הש"ס תמים בדרכיו הי', נמי הפירוש שהי'   יכול לסבול כל מיני שינוים ולא סר מתמימותו ומצדקתו:

ויש לומר הטעם דכל שהוא בעל שינוי אינו נקרא תמים עפ"י דברי רש"י פ' שופטים תמים תהי' עם ה' אלקיך התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות וכו' אז תהי' עמו ולחלקו עכ"ל והיינו כי העושה עפ"י הוראת השכל בהכרח ישתנה לפי מצב השכל, והשכל בלתי אפשר שיהי' מאיר לעולם בהשואה אחת מפאת גוף האדם המורכב, אבל כשהוא עושה בתמימות כענין שאמר הכתוב נפשי כגמול עלי אמו, וכן הכתוב אומר עליך השלכתי מרחם, וכשאדם קובע לעצמו בחי' זו יכול להיות כל עת בהשואה אחת כי בחי' זו איננה משתנה בשינוי גוף המורכב, והוא שלם גם מצד הגוף שהרי איננו נצרך להוראת השכל וכבמדרש ריש פרשת בחוקותי שאמר דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואמר רגלי היינו אפי' בלי הוראת השכל כי הי' גם הגוף בעצמו נמשך אחר הש"י, ע"כ אז תהי' עמו ולחלקו, וזהו צורת תם חקוקה בכסא כי כתיב תתן אמת ליעקב ואמת הוא דבר שאינו משתנה כמו שאמר אדומו"ר הרי"ם זצלל"ה הראי' מנהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, ומובן שאמת שהוא היפוך מכזב הוא שאינו פוסק, ולפי דרכינו עבור זה נקרא תם והוא עמו ולחלקו כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתי, וידוע דלשון עם הוא בעת שאין השכל מאיר מלשון גחלים עוממות, ואז ג"כ נמשך אחר הש"י והוא תמימות כנ"ל, וע"כ הוא עמו ולחלקו, וע"כ בנח דכתיב בי' תמים הפי' הוא שהי' נמשך אחר הש"י בתמימות, וע"כ לא פעל אצלו שינוי הדורות דהנה במדרש אשרי האיש אשר לא הלך וגו' וזה נח בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה שלשה דורות, והיינו כי המחקרים חלקו את ימי שני חיי האדם לשלשה זמנים ימי העלי', והעמידה, והירידה, ובדור אנוש שהי' עוד קטן הי' לו ימי עלי', ודור המבול ימי עמידה ודור הפלגה בסוף ימיו הוא ימי הירידה, ונח נמצא שלם בכולם, ויש עוד לומר עפ"י מאמר הכתוב ריש ועושר אל תתן לי וגו' כי שניהם נסיון לאדם, ומ"מ יש בכל אחד צד שמשכהו לדבק בהש"י, עשירות הוא מתנה מהש"י והוא מחבר הנותן להמקבל א"כ באמצעות עשירות יכול האיש הנלבב למצוא מקום לדבק בו ית"ש, [וזהו פירוש דברי המדרש מטות שלש מתנות טובות יש בעולם זכה באחד מהם נטל כל חמדת העולם ואין הפי' חמדת העולם בגשמיות דאטו בשופטני עסקינן, אלא כדאמרן, וכבר דברנו מזה] [וכן ח"ו להיפוך גורם שיהי' לבו נשבר וכתיב אני את דכא וגו' אך בדרך אמצעי היינו לא ריש ולא עושר הגם כי הנסיון איננו כ"כ, מ"מ הנסיון נשאר מחמת שחסר לו במה להתדבק] וזהו שאיתא במדרש אין לך ברי' שאין הקב"ה מנסה אותו כי הנסיון נשאר תמיד בכל שלשת הענינים, וזהו שרמז השלשה דורות כי בדור אנוש הי' בנסיון האמצעי לא ריש ולא עושר, ובדור המבול הי' בבחי' ריש שהי' הכל חרב ובדור הפלגה בבתי' עושר שראה כל העולם בישובו עומד ממנו:

והנה ברש"י נאמר שנה בכל כלל וכלל לומר בת ק' כבת עשרים לחטא וכו' והרמב"ן הקשה דשנה שנה לחלק משמע אלא דדייק לה משני חיי שרה דלבסוף, ונראה דכל דברי חכמים קיימים וטעמו של רש"י דהנה הא"ע כתב דשנה הוא מלשון שינוי, וא"כ בשרה שנכתב לשון שנה בכל כלל וכלל בא להורות על כל מיני שינוים וכתיב שני חיי שרה באחרונה לומר שכולם שוים לטובה מורה שכל מיני שינוים לא פעל עלי' לשנות מצדקתה והשני הכתובים צריכין זה לזה ומדברי שניהם נלמוד את הנדרש וא"כ זה עצמו הוא כאלו הי' כתיב בה תמים, וזהו יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' היינו שהיתה עומדת בצדקתה בכל מיני שינוים, ולפי"ז יש לפרש מאמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא עפ"י מה שאמרנו שאם לפי שכלו יהלל איש בהכרח שהוא בעל שנוי מפני גוף אדם המורכב, אבל מדת התמימות מאיר תמיד בהשואה אחת ונמצא שזה הוא שלימות גם מצד הגוף שנמשך אחר הש"י אף בלי הוראת השכל וכענין ואשיבה רגלי אל עדותיך כנ"ל וזהו כהדא עגלתא תמימתא שהוא שלימות הגופני אלא שהמגלה שלימות הגופני שלה שאין בה מום ואדם שלימות הגופני שלו שהיא נמשך מעצמו אחר הש"י וזהו שמסיים ונחלתם לעולם תהי' שנחלה באמת הוא רק מצות ומעש"ט, כי זולתם המה מהבל יחד ונחלה זו לעולם תהי' בלי הפסק אף בעוה"ז כי אם האדם משתנה לפי שינוי העתים בעוה"ז עדיין לא נקרא שהנחלה ההוא לעולם עד הגיע לעוה"ב שאז הכל הוא בלי שינוי אבל בעוה"ז עולם התמורה עולם השינוי לא נקרא לעולם, אלא שרה שהיתה עומדת תמיד בלי שינוי אף בעוה"ז זה הוא נחלה של עולם, והכל מצד בחי' התמימות שהי' בה וזהו שמסיים המדרש שחביב חייהם בעוה"ז ובעוה"ב, והפי' גם בעוה"ז כי בעוה"ב לא צריכא למימרא:

והנה בשבת אנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה שאור שבת הוא מאיר גם על גוף האדם וכמו שאמרו ז"ל ע"ה אימת שבת עליו ופרשנו במק"א דקאי על חלק ע"ה שבכל איש ואיש, וע"כ קומי צאי מתוך ההפכה, שהרי ההפכה נצמח מפאת הגוף כנ"ל ובשבת שגם הגוף נכלל בקדושה ע"כ יוצאים מתוך ההפכה וזהו שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים והוא מקביל למאמר הכתוב יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' שבוודאי איש הזוכה לעונג שבת הוא תמים הכולל הכל ותשועתו תשועת עולמים, ואפי' מי שאינו זוכה כ"כ, מ"מ צריך עכ"פ להרגיש בשעת מעשה היינו בעצם יום השבת, כי בשבת הוא מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, וכבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אף דסוכה הראוי' לשבעה מקרי ארעי ולמה מנוחת שבת שהוא ליום אחד לא נקרא ארעי ואמר הטעם כי בשבת צריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' כי בשבת באמת נאסר המלאכה לעולם אלא שאחר השבת והבדלה בא המתיר, ומ"מ בשבת עצמו הוא לעולם וע"כ יכול להיות כאלו כל מלאכתו עשוי' וצריך להיות בשבת כמו שהוא בעולם אחר, וע"כ כשעומד באותו עולם הוא עולם השבת לא יהי' בעל שינוי:

והנה במדר"ת שאאע"ה הספיד לשרה כל המאמר אשת חיל, ושם כתיב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיינו אפי' באישון לילה וחשך שמש השכל בצאתו נמי לא יכבה נר שלה, ומשום שהגוף בעצמו אף בלי הוראת השכל הי' נמשך אחר הש"י וע"כ אנו אומרים אשת חיל בהכנסת שבת:

במדרש כתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה, עבד משכיל זה אליעזר, ומהו השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל אה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח, והנה אמרו ז"ל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה, ובודאי יש בזה לימוד לדורות מאחר שנכתב בנבואת שלמה המע"ה:

ונראה דהנה בסנהדרין (צ"ט:) אמר ר' אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי' לדזכי דהוה דרופתקי דאוריתא ופירש"י דרופתקי טרחנים כלומר כל הגופים לעמל נבראו, ויש להתבונן במה שאמר איני יודע אם לעמל מלאכה או לעמל שיחה עד שהוצרך להביא מקרא ממגילת איכה וספר יהושע קרי בי רב בספרא תוריתא דמשה, ובפרשיות קריאת שמע השגורים בפי כל, אך נראה דהנה ידוע שעבודת האדם הוא לברר הטוב מהרע שנפל בשבירת הכלים ובחטאו של אדה"ר, והנה במה שהאדם מתגבר על יצרו וטבעו המושכהו לאחור להפילו לבאר שחת ומשבר את חומת הברזל של מניעות העומדים תמיד עלי דרכו, וכל העולם כולו ככותל לפניו להפריעהו מקנין שלימותו, והוא מתגבר על כל אלה בכח גדול, בזה הוא מוציא ומברר הטוב מהרע, וזה נקרא עמל מלאכה, עוד זאת במה שאדם מתאמץ בתפילה ובתחנונים הוא עושה תיקונים גדולים למעלה ולמטה כידוע, אבל כל אלה נקרא רק חיי שעה, ועיקר הבירורים והתיקונים הוא ע"י יגיעה ועסק התורה במה שמטריד את שכלו ומשקע את רעיונותיו בתורה כי תלמוד תורה כנגד כולם, ובאשר מצות תלמוד תורה הוא גם בדיבור ולא בהגיון הלב לבד אלא שיהא שונה בפיו כדכתיב ודברת בם ע"כ תפלה ות"ת שניהם נכללין בלשון עמל פה, אך לשון שיחה הוא מיוחד לתפלה כמו שאמרו ז"ל אין שיחה אלא תפילה, ומעתה מובן דברי הש"ס סנהדרין הנ"ל כל אדם לעמל נברא היינו לברר הטוב מהרע שאי אפשר אלא ע"י העמל, איני יודע אם לעמל פה נברא היינו תורה ותפלה, או לעמל מלאכה היינו לעמול ולעמוד נגד טבעו ולהתגבר על יצרו הן בסור מרע והן בעשה טוב ובעמל הזה שבא לו בטורח רב לעמוד נגד המניעות המפריעות אותו בזה הוא מברר הטוב מהרע, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, ושם מדבר בענין מירוק היסורין והגלות אשר לפי הסברא הי' צריך להיות דווקא ע"י טורח סור מרע להדחות ממנו את כוחות הרעות המתפשטות בעולם, ומ"מ כתיב כי אכף עליו פיהו הרי שנדרש עמל הפה, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה דהיינו תפלה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא, כי עיקר הבירור נעשה ע"י היגיעה בתורה וכמו שכתבו ז"ל בשם האר"י ז"ל שהי' מעיין כ"כ בהלכה עד שפך זיעה עליו, ובזה מתיש ביותר כח החיצונים, והוינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו פירש"י טרחנים הם, היינו שתכלית המבוקש מהגוף הוא לטרוח, וכל שבא לו בלי טרחא לאו הוא עיקר, טובי' לדזכי דהוה דרופתקי דאורייתא היינו אשוריו לאדם שטרחתו הוא בתורה שכל שטרחתו בתורה אינו צריך עוד לשום זיכוך ומירוק אחר, והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול וכו':

ולפי האמור יש לפרש הא דעבד משכיל, דכל איש צריך להיות בבחי' עבד לקבל עליו עול מלכות שמים ולטרוח בכל לבבו ונפשו ומאדו, אך העבד משכיל אומר כבר קללתו של אותו האיש בידו, הוא חלקי הרע הרובץ בכל חלקי האדם שמא יבוא כושי אחד וברברי אחד וישתעבד בי, היינו הוא טורח מניעות הטבע ויצרו הרע המושכהו לאחור כנ"ל, וזה יהי' המירוק שנו, מוטב לי להשתעבד בבית הזה, הוא ביתו של תורה לקבל עליו יגיעות ועול תורה כי מי שהוא משכיל ופקח אין צער הזה נחשב צער כלל ורמזו ז"ל בש"ס כתובות פקחות שבהן אומרות מפותות אין להן צער, וזהו עבד משכיל:

והנה ידוע שכל ימי החול ההשפעה ניתנית מלמעלה ע"י שליח ובשבת ע"י הקב"ה בעצמו וזהו הפירוש מה שאיתא בתקוני הזוהר שבכל ימי החול מתיחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין, וזהו שרמזו ז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו, האיש רומז להקב"ה כמו שאמרו ז"ל אין איש אלא הקב"ה ומקדש את ישראל, בו הוא בשבת, ובשלוחו הוא בימי החול וכמו שהוא מלמעלה למטה כן   הוא מלמטה למעלה, שבימי החול ישראל הם בבחי' עבד והיינו שהדיבוק בו ית"ש הוא ע"י אמצעי היינו הטורח והעול והמירוק והזיכוך, וכמו שאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו, אך בשבת הדביקות בו ית"ש בלי אמצעי כי התורה ותפילה אינן באין לברר כי בשבת בורר אסור אלא הכל הוא אהבה ורצון ועונג ומתעורר הרצון בכל איש ישראל הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומתקיים ויגבה לבו בדרכי השם ומרגיש בצד מה שמחה וחיות הנפש, ואז אינו שייך לקראותו עול, וזהו שאיתא בזוה"ק שבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ"ק אדומו"ר זצללה"ה משום דבשבת אין זה עול רק רצון, וכעין שכתוב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ולא כתוב מנעוריו, היינו שעול אינו שייך לקראותו אלא בנעוריו טרם שמרגיש מתיקת התורה והמצוה, ודפח"ח, וזהו האשה מתקדשת בה ובשלוחה, כי הדביקות ע"י הטורח והעול הוא נחשב דיבוק ע"י אמצעי והוא הוא בשלוחה, אבל בשבת שהדיבוק הוא בלי אמצעות הטרחא הוא הנקרא בה, וכמו שהאיש מקדש בו בשבת ובשלוחו בימי החול כך האשה אלו ישראל מתקדשת בה בשבת ובשלוחה בימי החול, וע"כ בחול הוא בחי' עבד ובשבת בחי' בן ונקרא בן מביש כמו יצחק שבייש את כל אה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח כי האומות אף לטובים שבהם אין בהם בחי' דביקות אהבה ורצון, כי בנים אתם לה' אלקיכם ולא שאר אומות, וע"כ יצחק שנעקד ע"ג המזבח והראה דביקות עצומה שאין כמוהו להתרצות להיות קרבן להש"י בייש את אה"ע, וכן הוא בשבת דכתיב אות הוא ביני וביניכם ומטעם זה עצמו שבחי' זו לא נמצא באה"ע כלל, והנה לעומת שישראל בימי החול נקראין עבד משכיל, ובשבת נקראין בן מביש, לבייש את כל אוה"ע שאין להם שייכות לשבת וכתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש היינו דכל כמה שהוא עבד משכיל בימי החול באין בשבת להיות בן מביש, וזהו ובתוך אחים יחלק נחלה דהנה לשון אחים הוא לשון חיבור כענין שדרשו ז"ל אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי עולם, והיינו דאם הוא עבד משכיל כנ"ל ע"י היגיעה שמשעבד את כל רעיוניו לתורה וזכה להיות דרופתקי דאוריתא זוכה עי"ז להמשך לו הדביקות של יום השבת גם לימי החול, וזה ת"ח דאיקרון שבת, וזה מה אלו מזכירין זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות כי זכירה הוא דביקות פנימי, וזה זכות אבות:

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלם, פירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות מצמדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהם, נראה לפרש ענין שלשה כלים הללי, דהנה אמרו ז"ל שלש מדות טובות יש בישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים, יש לומר דהם נגד גוף ונפש ושכל ביישנים הוא מפאת השכל כי קטן שאין לו דעת אינו מתבייש, וגם בגדול לפי שכלו הוא מתבייש לפני הש"י העומד עליו ורואה את מחשבתו ודיבורו ומעשיו, רחמנים הוא מכחות הנפש שמתמלא רחמים, גומלי חסדים הוא במעשה המתייחס לגוף ולעומתם נזם שהוא תכשיט על הראש שבו משכן השכל, וכמו שהשכל הוא נבדל מכוחות הנפש והגוף, כן הנזם הוא כלי נבדל, ואין לו ענין עם תכשיט הצמידים, השני צמידים הם נגד רחמנים וגומלי חסדים שהם כוחות הנפש והגוף, והם שני מדות צמידים וענין אחד להם, ויש לומר עוד היות מדת רחמנות הוא שאדם מתפעל ומתמלא רחמים, הנה הוא מקבל הרחמנות וגמילת חסדים הוא המשפיע לזולתו, ושני מדות האלו מתיחסים לשני ידים יד ימין הוא המשפיע ויד שמאל הוא המצמצם ומחזיר אליו וכמ"ש שמאלו תחת ראשי וע"כ השני צמידים הם על שני ידי' יד שמאל מורה על רחמנים ויד ימין על גמילות חסדים, וזהו שמרמז לה שהיא כדאי לכנוס בביתו של אברהם ולצאת ממנה אומה שיש בה שלשה סימנים הללו:

והנה הנזם בקע משקלו רמז לשקלי ישראל שהם בקע לגלגולת, דהנה ידוע מהספרים וכבר אמרנו במק"א בטעם מחצית השקל ולא שקל שלם שהוא להורות שהפרט הוא בלתי שלם ואינו ראוי לעמוד לשרת לפני הש"י אלא ע"י שהוא מתקרב ומצטרף אל כלל ישראל, וע"כ כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, והדרך להתקרב אל כלל ישראל, הוא רק באם יודע האדם ומרגיש שאיננו דבר שלם רק ע"י זולתו, ע"י כן נעשים כולם כאיש אחד ומזה נעשה קרבן ציבור שהוא כמו קרבן מאיש אחד ולא כמו קרבן השותפין, ומזה עצמו נצמח באדם הבושה כדאיתא בירושלמי האי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי', וכ"כ ישראל שיודעין שאין לכל אחד השלמה מצד עצמו אלא ע"י זולתו כנ"ל א"כ כל אחד אכל דלאו דילי' ומתהוה מזה מדת הבושה, וע"כ נזם שהוא נגד מדת הבושה כנ"ל הי' משקלו בקע ורומז לשקלי ישראל:

ויש לומר עוד דהנה ידוע מענין ד' פרשיות, שקלים זכור פרה חודש, שהם לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה שקלים לעומת היוד ובזוה"ק ריש תשא אבנא למשקל בי' דא יוד, וידוע דאות היוד הוא בחכמה כח מה שלעומת שהאדם מתחכם ביותר יודע ביותר עד כמה עדיין הוא רחוק ועוד לא התחיל, ואות יוד הוא יראה אותיות ראי' וראי' הוא בחכמה כבזוה"ק, ומשרע"ה שהשיג בחכמה מה שלא השיג זולתו אמרו ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא הוא, ואמר אתה החילות להראות את עבדך וגו' שכל האותות והמופתים ומתן תורה הכל הי' בעיניו התחלה לבד, וע"כ הנזם תכשיט הראש הוא שמורה על שלימת השכל ורומז על שקלי ישראל בקע משקלו:

וכן השני צמידים עשרה זהב משקלם רמז לשני הלוחות ועשרת הדברות, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם שנקראו עשרת הדברות ולא עשרה כמו שאנו אומרים בעשרה מאמרות נברא העולם כי לשון עשרת הוא קישור כל העשרה יחד כמו שפירש"י במלת שבעת ימים ואינו כן העשרה מאמרות שבהם נברא העולם שהרי הי' נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש המאחדם אבל עשרת הדברות הם בהיפוך זה לייחד ולקשר הכל ודפח"ח, ומ"מ הרי הי' חקוקים על שני הלוחות להורות על התאחדות ישראל שכל אחד בפני עצמו איננו דבר שלם אלא בהצטרף זולתו, ובמדרש ששני הלוחות הם כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה, שהפירוש משפיע ומקבל, שכל אחד בפני עצמו אינו דבר שלם כמו שהמקבל צריך להמשפיע כן צריך המשפיע להמקבל, ולדרכינו הנ"ל הנה הם שני המדות רחמנים וגומלי חסדים, והיינו שכמו שהמקבל חסדים צריך להגומל חסדים ומקבל ממנו כן הרחמן שמתמלא רחמים הוא נחשב נפעל ומקבל הרחמנות ממי שמרחם עליו, והוא כמו שכתבנו שהרחמנות מתיחס ליד שמאל המקבל ומחזיר אליו כנ"ל:

ולפי האמור יובן מה שבא הרמז לרבקה, במקום הזה מענינים אלו, שאחר שראה ידה הגדולה בגמילות חסדים וראוי' לכנוס בביתו של אברהם אע"ה רמז לה שתשתלם זרעה אחרי' מהזיווג הזה בכל שלשה מדות טובות ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ובשבילם יזכו לקרבנות ציבור ושני הלוחות מצומדים עם עשרת הדברות:

ונראה שלעומת שלשה כלים הללו הוא שבת לישראל, שבת הוא אותיות בשת שיש לבייש מקדושת שבת ובאיזה פנים באים לקבל את השבת, ובעית לאסתכלא בי', והוא לעומת הנזם, וידוע עוד דקידוש הוא בחכמה, וגורם בושה עוד יותר, וכן תלת יומי קמי שבתא ותלת יומי לאחר שבתא הם שתי בחינות שיש בשבת, שבת לאחר ימי המעשה, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת ונמצא השבת מקבל ממה שטרח קמי שבתא ושבת לפני ימי המעשה דמני' שיתא יומין מתברכין ומי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל עד ג' בשבת שעד אז נמשך הארה מקדושת שבת, ובזה השבת משפיע ושתי זמנים הללו מקבילים לעומת שתי צמידים שעל שתי הידים משפיע ומקבל רחמנים וגומלי חסדים כנ"ל:

ויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, ויש להבין מדוע שינו טעמם אחר שמתחילה הסכימו ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך וגו' ועתה חזרו בהם לחפש עיכובים, ובודאי גם זה הי' לת עלת אחר שנכתב זה בתירה, ונראה שהוצרך להיות כך כדי שלא יהי' להם שום חלק בזיווג הקדוש הזה, והוא עפ"י דברי הש"ס ריש ע"ז שלעתיד יאמרו האומות הרבה גשרים עשינו וכולם בשביל ישראל עד שיאמר הקב"ה כל מה שעשיתם בשביל עצמכם עשיתם עיי"ש וע"כ תחלה שנתנו עיניהם בממון כמו שפירש"י שאמר לבן עשיר הוא ונתן עיניו בממון, א"כ לא הי' להם עדיין שום זכות וחלק בזיווג הזה באמת, אבל למען יבוא הדבר בפועל להראות שכל שהסכימו מקודם הי' רק משום קיווי שכר, ע"כ עשה במכוון שכלי כסף וכלי זהב נתן לרבקה ומגדנות לבד לאחי' ולאמה, היינו דבר שאינו של קימא ובזה הפסיק את החיבור שהי' להם עמו שלא יהי' של קיימא אלא שהי' לשעה בלבד, וכך הי' המעשה שאחר מעשה זו תיכף חזרו בהם לחפש עלילות עד שאמרה רבקה אלך אפי' בעל כרחכם, ואיגלאי מילתא למפרע שכל הסכמתם הי' רק בשביל עצמם להשיג ממון ובזה נפקע מהם שום ריח זכות ואין להם עוד שום חלק בזיווג הקדוש הזה כי היא אמרה אלך אפי' בעל כרחכם:

פרק ה

שנת תרע"ד.

במדרש תנחומא זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה שנאמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה ויש לדקדק שקניית מערת המכפלה מפורש שהי' לאחר מיתתה, ונראה דהנה יש להתבונן בענין מערת המכפלה מהו, ובמדרש שכל מי שקבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל, ויש להבין הלשון שכרו כפול ומכופל מהו, ונראה דהנה בזוה"ק (קכט.) תו רזא דמלה שדה המכפלה ודאי מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכלא קיימי כחד ובגיני' קאמר בארח סתום ה' מכפלא דלא הוי בשמא קדישא את אחרא מכפלא בר איהי עכ"ל, הנה מבואר שהיא דוגמא להתחברות שני ההין שבשם הוי' ב"ה יחד וידוע דהא ראשונה נקראת עלמא עלאה והתחתונה נקראת עלמא תתאה, וטעם הענין דמערת המכפלה יש לומר משום דבזוה"ק (קכ"ז.) שפתח יש לה למערה לג"ע, וג"ע הוא באמצע העולם כבזוה"ק פ' תצוה, והנה ידוע שכל פתח הוא ממוצע בין בית לבין החוץ ובש"ס שבת אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, וא"כ מערת המכפלה יש בה ענין ממוצע בין עולם שאנו בו לג"ע והג"ע עצמו הוא ממוצע, ע"כ יש בה ענין החיבור והיא מחברת עלמא עלאה ועלמא תתאה, ובזה יובן כל הקבור בה שכרו כפול ומכופל, שבודאי כל מי שקבור בה איננו הקבורה לבד אלא שיהי' המערת המכפלה קולטתו [דבלא"ה הרי ראש עשו נמי מונח בעטפי' דיצחק] וזה לאות שיש לו שייכות למקום זה, והיינו דהנה בש"ס ב"ק (ג:) מבעה זה אדם דכתיב אם תבעיון בעיו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דצורת האדם שיהי' מחבר העולמות, אך אדם בליעל מחבר חיבור טוב ורע וזה אדם המזיק, וע"כ נקרא אדם מבעה ע"ש תפלה שהיא מחברת העולמות שזה צורתו ותכלית בריאתו שיהי' מתפלל, ודפח"ח, ויש לפרש הדברים כי צורת האדם לחבר את עולם התחתון להעליון ולזככו וכמו שהגיד אדמו"ר זצללה"ה הרי"ם מגור השמים   שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שיעשה מהם שמים, אך אדם בליעל מחבר להיפוך עולם העליון להתחתון היינו לגשם את הרוחניות ולהשתמש בו בטנופא דהאי עלמא, וכבר הארכנו בזה במקום אחר, שחיבור תחתונים לעליונים נעשה ע"י שהוא בעצמו מחובר השכל והגוף וכאשר הם לאחדים היינו שהגוף אין לו בחי' ותשוקה עצמית אלא להיות נגרר ומחובר להשכל, ומזה נצמח נמי ששלשלת חייו הארוכים כולם מחוברין יחד בלי הפסק וכמ"ש רשב"י כולי יומי בחד קשורא אתקשרנא, כי שנוי העתים גורמים שפעם יתגבר השכל ופעם החומר, אך זה שחומרו בטל להשכל עד ששב הוא והוא דבר אחד א"כ לא שייך שיהי' פועל בו שינוי העתים וכולי יומי בחד קטורא אתקטר, איש כזה הוא שלימות צורת האדם, ובאשר הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, כמו שהוא מחובר מכל צד חלק הפחות בטל להנכבד כן נמי מחבר את עולם הגדול מכל צד תחתונים לעליונים עלמא תתאה לעלמא עלאה ואיש כזה יש לו שייכות למערת המכפלה והיא קולטתו, וזהו הפירוש שכרו כפול ומכופל היינו בעלמא תתאה ובעלמא עלאה:

והנה במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים בת עשרים כבת ז' לנוי וכו' ובודאי אין הפירוש נוי הגשמי לבד אלא שנוי הגשמי הוא רמז ודוגמא לנוי הרוחני שהגשם הוא צל לרוחני וכדמסיק זו שרה שהיתה תמימה במעשי', והיינו כמו שהיתה בעצמה תמימה השכל והגוף לאחדים ויחדיו היו תמים אל ראשם להיות דבקים בשורשם, כן נמי הי' החומר צל להרוחני עד שהי' לה גם נוי הגוף בכל שנותי' שכשם שהם תמימים כך שנותם תמימים וכל יומי בחד קטורא אתקטרא, וע"כ הי' לה שייכות למערת המכפלה כנ"ל להיותה דוגמא להתחברות עלמא עלאה ותתאה:

ובזה יש לפרש מה שאבות נקראו ישני חברון, היינו שלשון חברון מלשון חיבור ויש לומר שנקראת כן בשביל מערת המכפלה שבה הוא תכלית החיבור כנ"ל, וע"כ הקבור בה נמי איננו נפרד מנשמתו רק כמו אדם הישן שנשמתו עדיין מקושרת בו באמצעות קיסטא דחיותא דאשתאר בגוי':

ולפי האמור יובן מה שגילוי מערת המכפלה לאברהם הי' בשעה שהי' עסוק במצות הכנסת אורחים או במצות התפלה כבזוה"ק (קכז:) בגין דהוה רהיט אבתרי' דההוא עגלה דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וגו' והאי בן הבקר ערק עד ההוא מערתא ועאל אבתרי' וחמא מה דחמי תו בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין וחמא נהורא דנפיק מגו מערתא וצלי תמן וכו' כי ענין הכנסת אורחים הוא ענין התאחדות והתקרבות הנפרדים ומעורר דוגמא דידי' למעלה שהתחתונים מתקבלים מן העליונים שהתחתונים הם דוגמת אורחים לגבי העליונים, וע"כ הוא גדולה מקבלת פני השכינה שזה מלמעלה למטה לבד לתועלת עצמיי, והכנסת אורחים גורם קישור כל המציאות, ואאע"ה לא השגיח על תועלת עצמיי אור פני המלך חיים והפסיק להכניס את האורחים כמ"ש אד' אל נא תעבור וכפירש"י, והשגיח עיקר לתועלת כל המציאות כנ"ל ע"כ זכה שנתגלה אליו מערת המכפלה מקום החיבור והתחברות כנ"ל וכן מה שאיתא בזוה"ק בגין דאיהו צלי כל יומא כי תפלה הוא קישור העולמות כנ"ל כפי ערך שהוא עצמו מתדבק ע"י התפלה שהיא לשון חיבור מלשון נפתולי אלקים נפתלתי וגו' ובהיפוך אתוון שהוא צמיד פתיל, וע"כ זכה למקום החיבור:

וזהו מה שאמרו ז"ל ג' הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב אברהם יצחק יעקב אברהם שנאמר וה' ברך את אברהם בכל, ולמה לא נזכר זה בכתוב עד הנה, אך יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי מה שעוה"ב נקרא כל מפני שאז מתדבקין בהשורש והשורש כולל הכל עכת"ד, וע"כ אחר שזכה למערת המכפלה שהוא התחברות עלמא עלאה ועלמא תתאה זכה להשורש שהוא כולל הכל:

והנה בזוה"ק שאברהם ושרה הם נשמה וגוף והיינו אף ששניהם היו שלמים בגוף ונשמה, מ"מ עיקר עבודת אברהם הי' להמשיך חסדים מלמעלה למטה ועי"ז איחה את כל באי העולם ומגייר את אנשים, ושרה הי' עיקר עבודתה מלמטה למעלה להמשיך את תשוקת התחתונים לעליונים, וזהו שהיתה מגיירת את הנשים, הצד השוה שבהם שהיו מחברים את העליונים ותחתונים יחד, ושניהם זכו למערת המכפלה שהוא מקום החיבור, אך באשר הוא פתח ג"ע שהחיבור מלמטה למעלה, וזהו ההפרש בין מערת המכפלה למקום המקדש ששם מלאכי אלקים עולים ויורדים בו שהוא חיבור מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כמו שכתבנו במק"א ובמערת המכפלה מצינו רק חיבור מלמטה למעלה וכל הנשמות העולים לעולם העליון עולים דרך מערת המכפלה, ע"כ מתיחס מקום זה ביותר לשרה שזה היא מדתה ביותר, ואברהם שנתגלה אליו מקום הזה הי' נמי ע"י מצות הכנסת אורחים או תפלה כנ"ל שהוא התדבקות ממטה למעלה, וזה עיקר המדה מתיחסת לשרה, וזה מאמר המדר"ת זממה שדה ותקחהו ששרה בכל ימי' הי' עבודתה בחד קטורא לחבר תחתונים לעליונים זה שדה אשר ברכו ה' להתחבר לעלמא עלאה, וזה הי' כל מחשבתה וזה הוא זממה מלשון מחשבה, ע"כ זכתה להקבר בה כנ"ל וזה ותקחהו, וזהו שמאריך בלשון כפול זממה ונטלה שדה המכפלה כי נטלה הוא לשון הגבהה כמ"ש וינטלם וינשאם, והיינו שהיא היתה מגבהת שדה אשר ברכו ה' עלמא תתאה לעלמא עלאה וזהו פירוש ותקחהו כי הוא לשון הגבהה כמ"ש ולקחתם לכם, ובדברי חכמים מדאגבי' נפק בי' ושם נקברה שנאמר ואחרי כן היינו אחר כל המעשים והמחשבות שהי' לשרה מיום היותה, ושהעלתה את עלמא תתאה לעלאה:

והנה יש לומר שדוגמא זה הוא שבת דהוא רזא דאחד הוא נחלת יעקב דכלול בתרין יושב אהלים שהוא שני ההין והוא המאחד רחל ולאה כבזוה"ק, וזה זכור ושמור שבדיבר אחד נאמרו, וע"כ קרבן שבת שני כבשים ולחם הפנים שני עשרונים יהי' החלה האחת, ושני סדרים, ושני בזיכין, ובמדרש כל עניני שבת הוא כפול קרבנו כפול עומרו כפול, וממוצא הדברים שבשבת בכח האדם להגיע למדריגה עליונה מאד מעולם עד העולם, וזה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שמי שמשומר מילדותו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים עכ"ד, והיינו מלכים תרין מלכא עלאה מלכא תתאה יהבן:

וכבר אמרנו שאם האדם מתחיל לגמרי מחדש בכח והתלהבות כשעה ראשונה, מחשבין לו נמי כאלו נולד היום, וא"כ הרי הוא משומר מילדותו, וכמ"ש אני היום ילדתיך, וכך הי' מדתו של דוד המלך ע"ה, אף שהאומר דוד חטא אינו אלא טועה, מ"מ הוא האשים את עצמו והי' כל ימיו בתשובה והתחיל מחדש בחיות והתלהבות גדול מאוד כמי שלא טעם טעם עבודת ה' מימיו, וע"כ גם השי"ת קרא עליו אני היום ילדתיך, וכך הוא מדתו גם בעולם העליון, ובפרקי היכלות שאומר שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם כי כמו שהאדם נמשך בהאי עלמא באותה בחי' הוא בההוא עלמא כבזוה"ק וירא, ובאשר הי' בהאי עלמא בכל עת בחיות חדש כן הוא בההוא עלמא, ואף כי לא דבר נקל הוא להיות כך בלי הטעה מ"מ בשבת שהוא התאחדות העולמות כנ"ל יש לכל איש דרך להגיע לזה בצד מה אם רק רוצה בכל לב ובכל נפש:

במדרש רודף צדקה זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וחסד שגמל חסד לשרה ימצא חיים צדקה וכבוד וכו' אמר רב שמואל בר יצחק אמר לו הקב"ה אני אומנותי גומל חסדים תפשת אומנותי בא לבוש לבושי ואברהם זקן בא בימים, ויש להבין למה קרא קבורת שרה גמילות חסד, הרי הי' חייב בדין לקבור את אשתו, ואם השתדלותו לקבור אותה במערת המכפלה, הרי זה הי' נמי צורך עצמו, ונראה דאברהם כל מה שעשה לא זכר כלל שעושה כדי לפטור את עצמו מחיוב או נמי לצורך עצמו רק פשוט לגמילות חסד, ובאמת זה רבותא יותר, ומורה שכך הי' מהותו וצורתו איש החסד ומצינו בדהמע"ה שאמר ואני תפלה ולא ואני מתפלל, היינו שכך היתה צורתו והדבר ידוע למבינים, וכך נאמר באברהם שהוא עצמו נעשה איש חסד ולא שנתפעל ועשה חסד, וע"כ אפי' מה שמחויב מצד הדין או יש בו תועלת עצמו לא זכר מזה כלל אלא הכל הי' מצד חסד, וזה שמסיים המדרש תפשת אומנותי, פירוש שאצל הקב"ה כל מדותיו אינן חוצה לו אלא הכל בתכלית היחוד, ובזה שהי' אברהם איש החסד עד שלא נחשב אצלו להתפעלות ועשי' שמבחוץ הוא התדמות בצד מה, ודו"ק כי עמוק הוא:

ענין שליחת אליעזר להביא את רבקה, ומה הי' הרבותא עד שהתורה האריכה כ"כ בסיפור המעשה, ולמה לא שלח יצחק בעצמו הלוא כבר הי' בן ל"ז שנה ועליו המצוה יותר מעל אברהם, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע דמראה לבן הוא למעלה מכל המראות וכתיב ולבושי' כתלג חיור, וכ"ג אינו נכנס לפני ולפנים אלא בבגדי לבן ובתיקוני הזוהר שד' בגדי לבן רומזים לד' אותיות הוי' וד' בגדי זהב לד' אותיות אד' הרי שמראה הלבן חשוב יותר, וא"כ יש להבין למה בנגעים מראה לבן הוא סימן טומאה, ונראה הטעם דהנה הכוונה הי' שיהי' השראת השכינה בתוך כל אחד וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתיכם ופירשו ז"ל בתוכם דייקא, וכמו שהי' השראת השכינה בבהמ"ק, וכענין הוי' בהיכל אד', אך מחמת החטא שהנגעים באין עליהם נסתלק שם הוי' השוכן בו, וכמו שכתב הזוה"ק בטעם טומאת מת שלעומת נשמה הקדושה שנסתלקה ממנו שורה בו לעומתה רוח הטומאה כן זה שנסתלק ממנו שם הוי' ב"ה שורה לעומתו כח טומאה מתדמה לכח שנסתלק ממנו, והיינו דהנה כל כוחות הטומאה הוא בגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וידוע דכל שהוא בגלוי אין כוחו כ"כ גדול כמו דבר הנסתר, אך יש טומאה מסתתרת בלבוש טהור אז כוחו גדול יותר וכמו עשו שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור, והוא קליפת הצביעות והחניפה והשקר שזה גרוע מהכל והוא מתראה במראה לבן כאלו הי' שורשו בקדושה שזה למעלה מכל המראות כנ"ל, וע"כ איש שנסתלק ממני שם הוי' ב"ה ושורה עליו כח טומאה לעומתו כמו ששם הוי' ב"ה נרמז בבגדי לבן כנ"ל כן כח הטומאה השורה לעומתו מתראה במראה לבן, וע"כ מראה לבן זה הוא סימן טומאה שמורה שכח הטומאה זו היא מסתתרת מאד ומתראה במראה לבן, וע"כ מראות נגעים ע"ב גמטריא חסד ושם הוי' במלואו כנודע כי הוא זה לעומת זה, וע"כ טהרת נגעים הוא דווקא ע"י כהן שכהן איש החסד ששורשו בהוי' הוא מושך שיחזור עליו שנית את שם הוי' שנסתלק ממנו, ואז כוחות הטומאה שהם לעומתו בורחים ממנו:

ולפי האמור יובן קליפת בתואל הארמי ולבן הארמי דהנה במדרש נשא ואסתר ורות הרשעים הן קודמין לשמן וכו' אבל הצדיקים שמן קודמים ושמו קיש וכו' דומין לבוראן דכתיב ושמו ה' איתיבון לי' והכתיב ושמו לבן ר' יצחק אמר פרדוכוס פירש המ"כ בשם הערוך   לבן ביותר, ורש"י פי' מושל הי' והי' תבע דיקיון של בריות ומלבן מעשיהם ועושה דין בין אדם לחבירו ומלבין את הדין ר' ברכי' אמר לגנאי מלובן ברשע, ונראה דר' יצחק ור' ברכי' לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא דר' יצחק מיירי מחיצוניותו שבחיצוניות הי' נראה במראה לבן תובע דיקיון של בריות, אבל תוכו מלא מרמה וע"כ כמו בשם הוי' שמו ב"ה קודם, כן הוא הסתיר עצמו בלבוש מראה לבן לעומת שם הוי' כנ"ל וזהו לשבח שהלבוש הי' לבוש של שבח ור' ברכי' מדבר מתוכיותו שהי' רשע אלא מתלבש כנ"ל וזהו לגנאי שזה גנאי עוד יותר שהי' מלובן בעודו ברשעו, שזה גרוע יותר מאלו הי' רשעתו בהתגלות כנ"ל, קיצור הדברים שלבן זה הוא ממש מראות נגעים, ונראה שכל מה שהי' אנשי המקום רמאים כבמדרש בריש פ' תולדות, אביו רמאי ואחי' רמאי ואף אנשי מקומה כן והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה הוא דומה לשושנה בין החוחים, נמשך נמי מקליפה זו כי ענין רמאות הוא נמי שהוא מסתיר את מחשבה הרעה שבלבו:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה