אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

וירא

לך לך

פרק א

שנת תרע"א.

וירא ד' אל אברהם, להבין הלא כבר נגלה אליו הקב"ה ומה זה שכתב המ"ר שאמר אברהם אבינו לולא שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה אלי הלא כבר נגלה אליו השי"ת, והאמרי יושר תי' שעד הנה הי' לצורך המאמר משא"כ עתה יע"ש, ולבאר הדברים נראה דהנה הרמב"ן ז"ל ריש פ' שמות כתב וז"ל וכשיצאו ממצרים אעפ"י שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם ואז שבו אל מעלת אבותם שהי' סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים עכ"ל, והנה זה בא ללמד ונמצא למד שהי' השראת השכינה על האבות כמו שהי' אח"כ במשכן וזה נעשה רק אחר המילה דקודם המילה מבואר במ"ר דהי' כמו בעל מום שא"ל הקב"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותו ובטל המום וכמו כל איש אשר בו מום לא יקרב ושכינתא לא שריא באתרא דפגים א"כ לא הי' יכול להיות השראת השכינה עד שהוסר הערלה ממנו ונתבטל המום, ומבואר במ"ר ר"ל פתח ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר ומה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, פרש"י דכתיב כי היום ד' נראה אליכם, אברהם שמל א"ע לשמי עאכו"כ שנאמר וירא אליו ד' ע"כ, הרי השוה המ"ר כוונת וירא למאה"כ ד' נראה אליכם שבמשכן, והנה אמרו חז"ל במדרש לשעבר היתה השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד ואח"כ רק במשכן, והיינו דכמו שהי' אצל אאע"ה מחמת שהוא הי' מרכבה לשכינה, הי' השראת שכינה אצלו כן הי' אצל כל אחד ואחד הצדיקים שהי' מוכנים לזה ואח"כ היתה באמצעית המשכן היינו שנתקיים בכל איש ישראלי מאה"כ ושכנתי בתוכם דייקא, ע"י אמצעית המשכן והמקדש שע"י כן זכה כאו"א להגיע לזה, והיינו טעמא דבתפלה צריך לכוון כנגד בית קה"ק משום דתפלה הוא לשון חיבור נפתולי אלקים נפתלתי נתחברתי כו' והחיבור יכול להיות רק באמצעות המקדש, ולכך צריך לכוון כנגד בית קה"ק, ולכך לא מצינו אצל אברהם לשון תפלה קודם שנימול דתפלה הוא רק מצד חיבור בהמ"ק, וזה נעשה רק אחר שמל כנ"ל שנעשה בעצמו ביהמ"ק ובזה יובן מה שמאריך התנחומא בפתיחה לפ' וירא מענין תפלה, דע"י המילה נפתח פתח לתפלה:

והנה אין בנין ביהמ"ק דוחה שבת ואף שקרבנות דוחין שבת מוכרח שבשבת א"צ ביהמ"ק מחמת שבשבת נמצא הכח שיש בבהמ"ק, דכמו שבהמ"ק הוא השראת שכינה כמו כן בשבת וז"ש בזמירות של שבת יה"ר קמי' דישרי' על עמי', וכמו שמצינו באאע"ה שאמר לי' הקב"ה העבר הפסולת, כמו כן ההכנה לשבת הוא להעביר הפסולת, ושמירת הברית, ומזה יצא לנו לימוד על האדם כמו שבאברהם אבינו נפתח פתח התפלה ע"י השראת השכינה וכמו במקדש ששם עיקר התפלה, כמו כן אצל כל האדם העיקר זמן התפלה הוא בשבת ואף אנשים דבימי החול לא יכולין להכין א"ע כל כך לזה מחויבים בשבת להתאמץ בכל עוז להתפלל בכוונת הלב ובהשתפכות הנפש, כי הזמן עצמו מסוגל ומסייע לתפלה:

ותצחק שרה, להבין הלא ראתה שחזרה לנערותה, ועוד הלא א"א שלא אמר לה אברהם הנבואה שנאמר לו שלא תקרא שמה שרי, והוכרח לומר לה כל הנבואה שנאמר ונתתי ממנה לך בן, ונראה דכשנסתכל בכתובים נראה שיש שינוי בין ההבטחה שבסוף פ' לך לך לבשורת המלאך, דשם נאמר וגם נתתי ממנה לך בן, מיוחס לאברהם, עוד שם שרה אשתך תלד לך בן עוד שם אשר תלד לך שרה, ובבשורת המלאך נאמר והנה בן לשרה אשתך מיוחס אחרי', והענין מבואר בזוה"ק שכל שהוא מצד הנוקבא אינו מוליד ובאמת יצחק אבינו הי' מצד הנוקבא ולא הי' ראוי להוליד, אך ע"י העקידה שפרחה נשמתו וחזרה אליו נשמה מצד הדכורא, כ"ז מבואר בזוה"ק, והנה ענין העקידה לא הי' נודע אז ובכן שפטה שרה שמחמת שהבן יהי' מצדה לא יוליד א"כ אינו מקוים הנבואה ששמעה מאברהם שאמר הקב"ה וברכתי' והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהי' ע"כ צחקה על הבטחת המלאך ולא הי' זה בעינה כלום, ובזה יובן לשון הפסוק שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה שהיל"ל תהי' לי עדנה ולהנ"ל יובן שפיר דאמת שכבר ראתה שחזרה לנערותה אך כוונתה הי' אחר שהיא בלבד חזרה לנערותה ולא הוא א"כ יהי' מסטרא דנוקבא ולא יוליד, וז"ש ואדוני זקן, וא"כ לא יצא מחשבתה הרצוי' לפועל כי כל כוונתם הי' שיולידו בן שיצא ממנו אומה הישראלית, והבן שיוליד מבשורה זו הלא לא יוליד והגם שהיתה מצפה ובוטחת שיקוים מאמר השי"ת ותלד בן שיצא אומה הישראלית אבל הבן שיצא מבשורה זו הלא לא יוליד א"כ היתה לצחוק בעיני' ולא נחשב לכלום בעיני' והנה אמרו בגמ' מי העיר ממזרח צדק שא"ל הקב"ה לאברהם צא מאצטגנינות שלך מאי דעתיך דקאי צדק במערב מהדרנא לי' למזרח, יע"ש, פי' הדברים דמזרח מיוחס לזריחת האור ומערב לביאת האור ובאשר אברהם הי' לעת זקנתו היינו שמזלו שהוא צדק הי' קאי ועומד אצל מערב היינו אצל השקיעה ולכן חשב שלא יוליד וא"ל הקב"ה מהדרנא לי' למזרח שיותחל עתה אורו להאיר ולהזריח, ולכך חשבה שאף שאברהם יוליד בן בבשורת המלאך אף כשהוא זקן, אבל לא תהי' מצדו רק מצדה, דמצדו הוצרך לחזור מקודם לנערותו כמו שהחזיר הצדק למזרח, ובודאי בטחה בהש"י שיחזרהו עוד לנערותו ואז יוליד בן שיקום ממנו אומה הישראלית אבל הנולד בבשורת המלאך הוא לצחוק בעיני', וע"ז באה תשובת הש"י היפלא מד' דבר, ולמה זה צחקה שרה, היינו אף שמצד השכל הי' הצדק אתה אבל אחר שהאמינה שהוא מלאך והוא ממאמר השי"ת לא הי' לחקור כלל רק להאמין בתמימות שאיך שיהי' יהי' טוב וכאשר באמת הי' בסוף, והוחזר לו נשמה מסטרא דדכורא בעת העקידה:

במדר"ת נטל עצה על המילה, א"ל אשכול כו' א"ל ענר כו' והדבר יפלא האיך שייך שיטול עצה ע"ז, ועוד קשה הלא מפורש במ"ר קרית הארבע ע"ש שדרו בה ארבע צדיקים אברהם ענר אשכול וממרא ונמולו ד' צדיקים כו' יע"ש, ונראה דאין הפירוש נטל עצה אם לעשות או לא כי ח"ו לשאול שאלה כזו כיון שהי' ציווי השי"ת וגם מה שאמרו ענר אשכול שלא לימול אין הפי' שלא לעשות רק הענין, דהנה מחצב הנשמות ישראל אין זה מחצב נשמות האו"ה, כי רק בגופם יש להם השתוות בצד מה מחמת אדה"ר, שכולם באים ממנו, אך ע"י המילה נעשה הפרש גם מצד הגוף, דהגוף השיג צורה אחרת וזה הי' חשבון של אאע"ה שאמר עד שלא מלתי הי' עוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אין עוברים ושבים באים אצלי, והיינו דכוונתו פי' להחזירם למוטב וכשימול א"ע יעשה נבדל מהעולם גם בגוף ולא יוכל להחזירם למוטב, ולכך רצה שיסכימו הם ע"ז היינו כדי שגם השכל האנושי יסכים ע"ז וממילא לא יהי' עשי' שהוא למעלה מהטבע ועוד יהי' לו חיבור עם העולם, ויוכל להחזירם למוטב עדיין וזה ששאל להם האיך מסכים שכל אנושי ע"ז, והשיבו ענר אשכול דמצד שכל אנושי אין למילה שום מקום, דמילה ניתנה בשמיני שהוא למעלה מהטבע, והגם שהם עצמם מלו א"ע אח"כ אבל יעשו ג"כ למעלה מהטבע, וממרא אמר שגם בתוך הטבע יש לו מקום ומצד שכל אנושי צריך להיות כן:

וישקיפו על פני סדום ברש"י כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים פי' הדברים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דענין השקפה שהוא לרעה י"ל הטעם דגשמיי אינה סובלת הרוחניי כי אם במדה במשקל וכאשר ניתוסף רוחניי יותר מכפי המדה שבכח הגשמיי לקבל, אז הרוחניי מבטל את הגשמיי כענין שבירת הכלים כידוע, וזה שאמרה אשתו של מנוח מות נמות כי אלהים ראינו כי שפטה בעצמה שאיננה ראוי לראיית המלאך עיי"ש וזה ענין כל השקפה שהוא לרעה דהשקפה הוא חיבור, וכענין שכתוב תוסף רוחם יגועון, חוץ מהשקיפה כו' מתנות עניים כו' דכתיב אני את דכא אשכון ועני באשר יש לו לב נשבר הרי הוא כלי לקבל כח הרוחני והאלקית יותר כי דרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים, ובאמצעות מתנות עניים מתחבר לעני וממילא באמצעות העני יוכל גם הוא לקבל הקדושה עוד יותר, ומאחר שהוא כלי שסובל את הרוחניי ממילא מביא הרוחני כל המיני טובות שבעולם וזה שמהפך מדת הרוגז לרחמים עכ"ד, והנה הרמב"ן ז"ל כתב כי משפט סדום הי' למעלת א"י כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם הקדימה וקאה את הגוי הזה שהיא רעה מכולם לשמים ולבריות יע"ש, ולפי זה יובן מה שנאמר כאן השקפה כי מאחר שמלאכי עליון השקיפו על פני סדום ונתחברו עלי' נתגדלה שם הקדושה עוד יותר ומזה עצמו בא החורבן, וזה עצמו שכתב הרמב"ן שנחלת ה' אינה מקיימת עוברי עבירה דהטעם דמאחר שיש שם אלקית תמיד ששופע' שם כמאה"כ תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה וגו' ממילא מקיאה את העושי רעה, שהרי הם הפכים להקדושה ע"כ אינם סובלים את הקדושה והקדושה פועל בהם לרעה ולחרבן:

ובזה יובן כוונת מאמר השי"ת ארדה נא ואראה, דע"י שנכנסו בה המלאכים א"כ אם לא הי' כ"כ רעים הי' חוזרין בתשובה, ובזה יובן דברי המדרש אמר ראב"כ מלמד שפתח להם המקום פתח של תשובה שנאמר ארדה נא וגו' ולכאורה אינו מובן, אך להנ"ל ניחא, אבל מאחר שהי' רעים וחטאים מאד לא היו יכולין לסבול הקדושה, ומזה עצמו באה להם החורבן, ומזה יצא לימוד לכל אדם כאשר בא שבת ואז שופע על האדם קדושת השבת ובכן צריך לראות שיהי' כלי מוכן לקבל הקדושה, ובזה יובן המ"ר קהלת ז' הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית, בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת ע"כ ולהנ"ל יובן דכשמחלל שבת א"כ אינו כלי לקבל הקדושה של שבת א"כ מזה גופא יבא לו המיתה ושבת עצמו הוא הגורם לזה והבן:

במ"ר צחק עשה לי אלקים ר"ל אמר הוסיפה על המאורות, ביאור הדברים, דהנה לפי שאמרה הלבנה א"א שישתמשו שני מלכים בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי ומיעטי את עצמך, והקשה הגאון ר"י ז"ל מהאמבורג דלמה לא הגדיל את החמה, ותי' הוא ז"ל דהעולם לא תוכל לסבול כ"כ אור עכת"ד, והטעם י"ל דהחמה הוא מלך עולם הטבעי, וא"כ אם הי' לאור החמה גדול יותר הי' כח הטבע חזק יותר ולא הי' בכחו של אדם להתגבר נגד הטבע, והי' החומריות מסתיר ח"ו את האור אלקי וזה גופא הטעם שלא נברא העולם באור יותר משהוא עתה, והנה בזוה"ק אתי יצחק לעלמא ואודע דאית דין ואית דיין וא"כ עתה הי' יכולין להוסיף על המאורות ולא הי' מזיק כלל:

ענין נסיון העקידה י"ל שהעיקר הי' האהבה ורצון שהי' לו לאברהם ע"ז, כי בלאו זה מה הי' לו לעשות כי אם לא ישחוט לו הלא הברירה בידו של הקב"ה ליטול נשמתו בלא זה, והאות על האהבה ורצון הי' הזריזות כמ"ש וישכם וגו' ושבת ע"י שממהרים לבא וגו' מורה ע"ז שמקבלין את השבת בשמחה וע"י שקיבל ציווי הש"י בשמחה עי"ז לא נשחט יצחק, דאל"כ לא הי' ראוי לקבל מאמר ונביאותו של השי"ת שנית אל תעש לו מאומה דאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה:

פרק ב

שנת תרע"ב.

במד"ר ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוקי אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, ומבשרי אחזה אלו"ד אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה' ע"כ, ויש להבין הלוא לקמן במד"ר אמר עד שלא מלתי הי' העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באין אצלי [כ"ה גירסת המ"כ] הרי שמקודם לכן הי' יותר מחובר עם אנשי דורו ונקל הי' לגרים לדבק בו אז מלאחר המילה שנעשה נבדל מהם גם בצורת גופו, ועוד שבפשיטות יותר נקל לגר להתגייר באם לא הי' צריך מילה, שעלי' נאמר כי עליך הרגנו כל היום שפירש"י שכמה מתים עלי' הרי שהוא ענין מסירת הנפש ויסורים קשים, וגם בהלשון מהיכן הי' הקב"ה נגלה משמע שיש שני צדדים מצד זה או מצד זה, יוצדק הלשון מהיכן, אבל בשלילה לא יוצדק לשון מהיכן, ועוד הרי כבר כתיב וירא ה' אל אברהם לה' הנראה אליו, וכבר עמדו בזה כל המפרשים:

ונראה דהנה במ"ר ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרביני, ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון, ובמלאכים, וענותך תרביני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת, ע"כ, ויש להתבונן בענין הישיבה והעמידה ומה נ"מ אם הי' יושב או הי' עומד, ונראה דהנה כתבו המפרשים במה שבין נבואת מרע"ה לבין שאר הנביאים, ששאר הנביאים הי' צריכין הכנה להנבואה ומשה רבינו ע"ה לא הי' צריך לשום הכנה, כמאמר הכתוב עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, והטעם כי חומר העכור הוא מסך מבדיל על האדם מלחול עליו שפע הנבואה, ורק ע"י הכנה עד הגיע קרוב להתפשטות הגשמיות אז הוסר המסך ונעשה ראוי לקבל שפע הנבואה, ובאשר משה רבינו ע"ה הי' כל גופו מזוכך קודש קדשים, כבמדרש סוף זאת הברכה ע"כ לא הי' צריך להכנה כי תמיד הי' מוכן, והנה בכל הנביאים מצינו לשון עמידה, באליהו ואלישע אשר עמדתי לפניו, ואברהם עודנו עומד וגו' אל המקום אשר עמד שם, ובמשה רבינו ע"ה כתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר וכתוב אחד אומר ואשב בהר, ורבותינו ז"ל התעוררו בזה, ולפי דרכינו י"ל דלשון עמידה מצינו אצל התעוררת לעשות דבר מלשון עמדה ונשאת, ועמד ואמר, וישיבה הוא בלתי התעוררת בא הדבר אליו, וכן הוא בטבע כמובן, וע"כ שאר נביאים ששפע הנבואה בא להם ע"י התעוררותם ממטה למעלה יוצדק בהם לשון עמידה, אבל מרע"ה שלא הי' צריך להכנה והתעוררת מצדו רק שהדיבור בא אליו כמו שהוא יוצדק לשון ישיבה, רק באשר העליות למעלה הוא בלתי שיעור וגבול והאי כתר עלאה אוכם הוא לגבי עלת העלות, ע"כ שייך בו ג"כ ענין עמידה, והיינו כשבא להשיג שפע הנבואה והדיבור ממקום היותר עליון, שלעומת מקום ההוא נחשב גופו הקדוש נמי לגשם, צריך גם הוא להכנה, להקדיש את גופו נמי עוד יותר, וע"כ פעם נאמר ישיבה ופעם עמידה, ואולי רבותינו ז"ל לכך נתכוונו באמרם ז"ל רכות מעומד וקשות מיושב, כי כל מקום שגבוה יותר הוא נקרא יותר רך באשר אין שם תערובות דין כלל, וכל ענין הקשות מצד תערובות דינים, והדברים עתיקים:

ולפי הדברים האלה יובן דברי המדרש הנ"ל ענוה שהרבה הקב"ה לאברהם שנגלה עליו הקב"ה והוא יושב, היינו שבלתי הכין עצמו לנבואה כלל, אף שבכל עת מצינו בו הנבואה בלשון עמידה כנ"ל, היינו שבאה ע"י התעוררת והכנה אבל כאן הי' בלתי הכנתו והתעוררתו כלל, וזה הי' בזכות המילה, ויובן עפ"י דברי הרח"ו שאף בתינוק הנמול בעת המילה באין בו כל הנפש רוח ונשמה שלו לקבל שלימותם ע"י המילה, ואח"כ הולכין ממנו עד יזכה להשיגם אח"כ בכח תורתו ועבודתו, עכת"ד, ומובן שכל שלימות שאפשר לאדם כפי שורש נשמתו להשיג בכח תורתו ועבודתו הכל בא בו בעת המילה, ואפי' השלימות והזדככות עד רום המעלות, רק אח"כ הולך ממנו ותלוי אם יזכה אח"כ אם לא, וע"כ אברהם אע"ה בעת מילתו הי' בו כל מיני שלימות ואפי' הזדככות שהי' למרע"ה כנ"ל א"כ לא הי' צריך אז להכנה, אך באשר לא הי' לו זה רק לשעתו, לולא ענוה שהרבה הקב"ה לאברהם לא הי' זוכה לזה וזכה לזה מצד ענוה שהרבה הקב"ה לו, וע"כ תמצא שלאחר כן חזר הדבר לכמות שהי' שנאמר ואברהם עומד שהוצרך להתעוררת כנ"ל:

ועוד יש לומר בטעמו של דבר שזכה עתה למראה הנבואה בלתי הכנה עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שאיחר המראה לבוא אליו עד יום שלישי ולא תיכף בעת המילה, מפני שהימים הי' מתעלים והולכים אצלו עד הגיע למעלה העשירית שהוא תכלית השלימות כעין לעתיד שיזכו לירש כל עשרה עממים, וכינור של עוה"ב של עשרה נימין ובפרקי דר"א שביוהכ"פ נימול אברהם שהוא יום עשירי שהוא תכלית העומק מעשרה העמקים שמר"ה עד יוהכ"פ ודפח"ח, ולנו יש להוסיף דברים דהנה ידוע שעשרה חלקי הגוף יש באדם רומזים לעשר ספירות בלימה הראש כנגד ג' ראשונות ושתי זרועות והגוף באמצע נגד חג"ת ושתי ארכובותיו והאבר והעטרה נגד נהי"מ, ובמילה שהוא התגלות העטרה נשלם כל עשר חלקי גופו, וע"כ המתין עם המראה שיהי' יום העשירי לעומת עשר חלקי גופו הנשלמים, והנה אמרו ז"ל כל בי עשרה קדמה שכינא ואתיא, ובזוה"ק והי' מחניך קדוש אלו שייפין דבר נש, וע"כ אברהם שהשלים אז כל עשרה חלקי גופו נעשה הוא לבדו מחנה שלימה ויוצדק בו הרמז דכל בי' עשרה קדמה שכינה ואתיא, כי הוא לבדו הי' בי' עשרה והקדימהו שכינה טרם הכנתו ופי' זה והפירוש שלמעלה הכל דבר אחד למבינים:

ומעתה יובן דברי המד"ר אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי, אף שהי' לו מכבר מראות אלקים, מ"מ כל זה מחמת הכנתו אבל עתה שבלי הכנה מהיכן יתחיל התגלות אלקית, ויבוא על נכון דקדוק מהיכן שלעולם הי' כל ההתחלה ממטה למעלה ועתה שלא הכין עצמו מהיכן יתחיל הדבר, וזהו מבשרי אחזה אלו"ד היינו שאף הבשר שלו נזדכך וראוי למראות אלקים וכענין משה רבינו ע"ה כנ"ל:

ולפי"ז גם תחילת דברי המד"ר אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באים להדבק בזאת הברית, והיינו כי עיקר קישוי הגרים איך אפשר שגוף טמא הנולד מטפה טמאה יוכלל אח"כ בקדושה שיהי' נעשה גם גופו טהור אך אחר שמל אאע"ה וראה המראה יושב כנ"ל שהוא מפאת הזדככות גופו שנעשה קודש, אף שגם הוא נולד מטפה טמאה מתרח וידוע בכתבי האר"י שתרח הולידו בעת נדתו של אמו וע"כ באמצעית מצות מילה הזדכך כ"כ שוב הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית:

ויש לומר אשר מעין כל הדברים האלה ומעין כל החזיון הזה אפס קצהו יוכל כל איש ישראל לזכות בשבת קודש, כי שבת קביעא וקיימא, ואינו בא ע"י התעוררת התחתונים, וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא, כי בשירותא דצלותא ואילך ישראל מעוררין את הקדושה בתפילה, ובקידוש היום, ונשמתין חדתין באין בשירותא דצלותא א"כ הוא קודם התעוררת התחתונים, א"כ הוא מעין התגלות והוא יושב כנ"ל, ואפי' ע"ה שאינו יודע להתעורר אימת שבת עליו, והענין כי מילה ושבת הם ענין אחד, וכמו מילה כן שבת נזדכך כל איש מישראל בצד מה ונשלם גמר צורתו, אך שבת דיממא הוא עוד יותר שבכח נשמה היתירה הוא ממשיך עליו הקדושה דיממא, והוא כעין מה שנאמר במרע"ה ישיבה ועמידה כנ"ל וכמו מילה שמשליך מעליו הערלה זוכה אח"כ כנ"ל כן שבת במה שמשליך מעליו כל טרדת הבלי עוה"ז ויהי' בעיניך כאלו כל מלאכתך עשוי' בזה זוכין לנשמה יתירה, ובודאי מי שזוכה לעשות הכנה דרבה קודם השבת הוא זוכה ביותר לנשמה יתירה כי העליות למעלה אין שיעור כנ"ל, אך כל איש מישראל אם אך משליך מעליו בהגיע שבת עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם ונתן דעתו להתקדש בקדושת שבת זוכה להארת אלקית בצד מה, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בליל ש"ק שלום עליכם מלאכי השלום וגו' כי שלום הוא ברית כידוע והוא שבת, ע"כ כמו שבאאע"ה אחר המילה שלשה אנשים נצבים עליו, כן בכל איש ישראל בצד מה באין אליו שלשה מלאכי השלום אחד לרפאות אותו מחולי נפשו, ואחד לבשרו שמעשיו נרצים היינו לשמח את נפשו ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי רב טוב הצפון לו וזהו לידת יצחק כבמדרש הנעלם שרב צחוק יהי' אז בעולם, ואחד להפוך את סדום היינו להפריד ממנו את חלק הרע, וכמו שבמילה שכתבנו בשם הרח"ו שבעת המילה באין כל חלקי נפש רוח ונשמה וכתבנו לעיל שגם כל מיני השלימיות באין אז ורק אח"כ מסתלקין ממנו וצריך למשוך אותם עליו מכח מעשיו הטובים, וכן הי' אז בעת המילה באאע"ה, כן הוא בכל איש ישראל בכל יום השבת בא אליו השלמה מצד מה, ולאחר השבת מסתלק ממנו עם הנשמה יתירה, ואח"כ בכל ימי השבוע צריך להמשיך עליו זה בכח התורה ומצות ומאחר שכבר הי' בו בשבת אף שכבר הלך ומסתלק ממנו, מ"מ נקל לו לחזור ולהמשיכו, ולקיבעא קמא הדר, ובכן הקיום משבת הוא הששת ימי המעשה שאחריו, ודי בזה למבין:

במד"ר ר' יצחק פתח מזבח אדמה תעשה לי וגו' אמר רב יצחק מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכו"כ, ר' לוי פתח ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו עאכו"כ, הנה ר' יצחק סובר שענין מילה הוא הכנה לקנין השלימיות, כענין מזבח שהוא הכנה ומקום לקרבן, ור' לוי הוסיף כי מילה יש בה שלימיות מצד עצמה שהוא עצמו נעשה קרבן לה' ובדוגמא זו י"ל בשבת שבא לכל איש ישראל חיים חדשים, ובאור החיים איתא שכל הבריאה הי' רק לששת ימים, ולולא בא אח"כ יום השבת הי' חזר העולם לתוהו ובוהו כי לא נברא לעמוד יותר רק בבוא יום השבת בא חיים חדשים ונתחדש הבריאה עוד לששת ימים וכן חוזר חלילה, נמצא לפי זה שבת הוא התחדשות והכנה על להבא, והוא כעין דעת ר' יצחק במילה, אך עדיין אין זה כל שבחו של יום השבת ועיקר השבח של שבת שהוא הגמר והתכלית מעין עוה"ב, ושבת אינו מכין, והוא כדעת ר' לוי במילה, ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים ששני ענינים האלו יש במילה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכן בשבת יש שני ענינים אלו התחדשות על להבא, וזה זוכין בשמירת שבת מחללו, שכאשר אינם מקלקלים החידוש הוא מספיק לששת ימי המעשה, והתכלית והגמר להתענג על הש"י מעין עוה"ב, וזה זוכין בזכירת יום השבת לקדשו, ויובן עפ"י מאמר אדומו"ר הקדוש כהן הגדול מאלכסנדר זצ"ל שדקדק בזמירות של שבת, כל מקדש שביעי כראוי לו כל שומר שבת כדת מחללו שכרו הרבה מאד עפ"י פעלו, ששני ענינים הם מקדש שביעי כראוי לו ע"ז לא נאמר שום שכר, ואך על שומר שבת מחללו נאמר שכרו הרבה וגו', והיינו שכל השומר שבת יש עוד מקום לומר שבשבילו ישיג שכר, והנה השמירה הוא הכנה להשכר אבל מקדש שביעי כראוי לו זה עצמו התכלית ואינו נתפס בלשון לומר עליו שכר רק הוא נדבק להשבת ומה שבת שמא דקב"ה, והנה שכרו אתו עמו בין בעוה"ז בין בעוה"ב, וכך זקיני זצ"ל מקאצק דקדק אהא דאמרו ז"ל כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו, והלא אין למעלה מעונג ומה חסר לו עוד שיוצדק לומר שנותנין לו כל משאלות לבו, ע"כ, והיינו הך שכתבנו שבאם בא למדריגה זו הנה השבת אצלו הוא התכלית והדברים מובנים, ובמק"א אמרנו לפרש דהא דנותנים לו כל משאלות לבו היינו שנותנים לו זה שיהי' לו משאלות לב שיבין לשאול, ומה לשאול, אבל מ"מ עיקר מעלת השבת שהוא התכלית והגמר מעין עוה"ב וע"כ מתן שכרה לא עביד לאיגלויי כמו שאין לגלות מהו עוה"ב, ובזה יובן דבנין ביהמ"ק אינו דוחה שבת וקרבנות שבבהמ"ק דוחה שבת שדעת הרבה מרבותינו הראשונים [זולת הרמב"ן ז"ל] שביהמ"ק הוא צורך הקרבנות וא"כ בהמ"ק הוא הכנה ובשבת אין מקום להכנה רק הקרבנות שהוא עצם הדיבוק וקרבן כשמה שנתקרב ע"כ הוא אף בשבת:

באלוני ממרא פירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו, ובתנחומא איתא מפורש שענר ואשכול לא הסכימו, וכבר תמהו כל המפורשים, היתכן שיסתפק אאע"ה אם יקיים מצות בוראו, ועוד הלא במד"ר פ' מ"ו אם אין אתה מקבל עליך למול די לעולמי עד כאן, וגם על ענר אשכול יפלא היתכן שייעצוהו להפר מצות בוראו, ובמד"ר פרשת נח קרית ארבע שנימולו בה ד' צדיקים אברהם ענר אשכול וממרא, וגם בעיקר נסיון המילה יש להבין למה נקרא נסיון אחרי שהתרה בו שאם לא יקבל עליו יחרב העולם כולו, ונראה דהנה במד"ר פ' מ"ו אמר אם חביבה הוא המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון אמר לו הקב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם, ואינו מובן התשובה, כי ה' הטוב לא ימנע טוב מכל אדם, ונראה דהנה ידועין דברי כ"ק הרבי ר' בער זצ"ל בפסוק זאת עולת חודש בחדשו, כי במלת זאת מרומז שני מיני הנהגות שהקב"ה מנהיג את עולמו הנהגת הטבע מרומז באות ז' הרומז לז' ימי בראשית בריאת עולם הטבע, ואותיות 'א'ת רומז לאותיות התורה שהם מא' עד ת' הוא הנהגה התורית שהוא למעלה מהטבע והוא הנהגה הנסית עכת"ד הצריך לענינו, וכאשר נתבונן בדבר למה שני הנהגות מרומזים בתיבה אחת כי לכאורה שונים המה ומופרדים זה מזה, אך הענין כי אף שהנהגה הטבעית לא דבר ריק הוא, והביט בתורה וברא את העולם א"כ כל סדר העולם הוא סדר התורה, ונאמר וירא ד' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי כי לעשות נסים שינוי סדר הטבע הוא כענין עקירת דבר אחד מן התורה באשר הביט בתורה וברא את העולם ואין מותר אלא כדי לקדש שם שמים כמו שאמרו ז"ל מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי לקדש שם שמים בפרהסיא גבי מה שעברו בימי דוד על לא תלין נבלתו על העץ בבני שאול המוקעים, מ"מ לולא נמצא בעולם גם הנהגה הנסיית אשר לפעמים נעשה נס שינוי ממנהגי הטבע, הי' הטבע נתגשם ביותר עד לאין מרפא, כמו ששמעתי מכ"ק אדומו"ר זצ"ל הכהן הגדול מאלכסנדר כי הטבע הוא מלשון טובע כמו הטובע בנהר לולא שהחזיק בהחבל שהושיט לו הקברניט אין לו חיים, וע"כ נרמזו שני הנהגות בתיבה אחת להורות שזה צריך לזה וזה לזה, והיינו הך שאחר שכתוב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד נאמר ויהי וגו' יום הששי שרומז לששי בסיון יום מתן תורה ופרשת ויכולו, לרמוז כי טוב מאד רק באשר מצטרף להתורה ולקדושת שבת למעלה מהטבע, וזה צריך נמי לזה כי זה סדר התורה כי הביט בתורה כנ"ל ולתוספת ביאור יש לומר דהנה איתא בעץ חיים שער אבי"ע שבכל שני דברים שבעולם הרחוקים זה מזה יש דבר ממוצע בין דומם לצומח הוא אלמוג שהוא דומם וקצת צומח, בין צומח לחי הוא אדני השדה הנזכר במסכת כלאים בין חי למדבר הוא הקוף, בין גשמיות לרחניות הוא רביעית דם שבאדם עי"ש ולפי הנאה זו י"ל שבודאי יש ממוצע בין כלל המדבר שבתחתונים ובין העליונים, וזהו איש הישראלי שהוא בעולם התחתון ויש בו גם בחי' מהעליונים שהרי נשמתו הוא חלק אלקי ממעל, ואף שהוא בעולם הטבע מ"מ הוא למעלה מן הטבע ואין מזל לישראל ומצד הטבע לא הי' ראוי אברהם להוליד וכל אומה ישראלית לא הי', ורק הש"י הגביה אותו למעלה מהכוכבים, וע"כ לומר שהוא ממוצע בין העליונים לתחתונים, והנה כמו שאתה אומר שהאלמוג למשל הוא ממוצע בין הצומח לדומם היינו שיש ענינים מזה ומזה, כ"כ תוכל לומר שצומח הוא ממוצע בין האלמוג לבין אדני השדה שהרי הצומח יש בו קצת מעניני האלמוג וקצת מעניני אדני השדה והענין זה מובן בפשיטות, ולפי"ז יובן אשר המדבר הוא ג"כ ממוצע בין ישראל ובין הקוף עד שתאמר שכל השתלשלות הבריאה קשור זה בזה ושייך זה לזה דומם לאלמוג, ואלמוג לצומח, וצומח לאדני השדה, ואדני השדה לחי וחי לקוף, וקוף לאדם מדבר, ואדם מדבר לישראל, וישראל לעליונים, ואולי יעלה על הדעת שיעדר אחד מהמינים האלה יפסק ההשתלשלות, וע"כ איתא בשערי האורה אשר לעתיד לא יעדרו השבעים אומות באשר הם דוגמת השבעים אומות שרים, ולפי דרכנו יובן שבאם הי' האומות נעדרים הי' חסר ממוצע בין ישראל להקוף, והנה הנהגה הטבעית והנהגה הנסית הם בדוגמא זו שהנהגה הנסית הוא ממוצע בין עולם העליון לעולם התחתון, וכן שבת הוא זמן ממוצע בין עוה"ז לעוה"ב כי שבת מעין עוה"ב, וע"כ צריכין כל אחד זה לזה שמבלעדי שבת לא הי' דבר הממוצע, והנה מילה ניתנה בשמיני וידוע דעולם הטבע נברא בשבעת ימי בראשית ע"כ מספר שבעה הוא מתייחס לעולם הטבע, ושמיני מתייחס לעולם שלמעלה מהטבע, ע"כ אומה"ע שהם רק עולם הטבע אין להם שייכות למצות מילה שהוא בשמיני ורק זרע אברהם שהם אינם תחת ממשלת המזלות שהרי הגביה את אאע"ה למעלה מהכוכבים כנ"ל ואם הי' כל העולם נצטוו במילה הי' בהכרח כל העולם למעלה מעולם הטבע שהרי מילה הוא למעלה מעולם הטבע, וזה לא יתכן כי כבר אמרנו שעולם הטבע לא יתכן שיעדר כי עולם הטבע הוא מסודר בסדר התורה ולא דבר ריק הוא כנ"ל או שתאמר בלשון אחר שא"כ הי' נפסק חבל ההשתלשלות והי' חסר ממוצע אחד כנ"ל:

ולפי הצעה הארוכה הנ"ל יובן דברי המדרש שאמר אברהם אם חביבה היא המילה מפני מה לא ניתנה לאדה"ר, והשיבו הקב"ה דייך אני ואתה בעולם היינו שלא יתכן שיהי' כל מין מדַבֵר נמולים שא"כ הי' חסר הנהגת הטבע, ומה שצריך אל הטבע הנהגה הנסית כנ"ל בזה די מה שאתה נמול ובאמצעותך הנני משפיע השפע בסדר השתלשלות, ודו"ק:

ומעתה יש לפרש הא דנטל עצה על המילה דהנה בזוה"ק (קו.) מאין חמא אבא דרחמנותא כאברהם וכו' עד מאין עביד שלימו כדקא יאות דא משה דכיון דאמר קב"ה סרו מהר מן הדרך עד ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ובמד"ר שגם אברהם אמר מעין זה שהרי מה שאמר משה מחני נא פירשו המפרשים שימחה את זכותו מחשבונו ויחשבהו לחשבון ישראל, ובמדרש שאמר אברהם צרף מעשי ויעלו למנין חמשים, הרי שמסר נפשו על הסדומים, ועוד במדרש מצינו הגשה למלחמה לפיוס ולתפלה ר' אליעזר פשט לה אם למלחמה [היינו לדבר קשות] אני בא וכו', ומובן מסירת נפשו רוחו ונשמתו הן בעוה"ז והן בעוה"ב, ובכן יש לפרש השאילות עצה אם יתאמץ שלא יתפרד מאנשי דורו בהמילה שעי"ז הוא נתעלה למעלה מן הטבע והם נשארו בטבע ויהי' הוא נתעלה מהם כמעלת אדם על הקוף כנ"ל, ושלא יקבל עליו להמול רק בצירוף כל אנשי דורו וכמו נח שנצטוה על אבר החי, לא נח לבד נצטוה רק כל העולם, וכ"כ יהי' עם מצות מילה שכל דורו יצטוו במילה ויתעלה כל הדור השומע ישמע והחדל יחדל, כי זאת כבר שמע מהש"י שאם לא יקבל עליו להמול די לעולמו עד כאן ויחרב העולם וכמאמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי שדרשו זה על המילה שהוא עם האדם יומם ולילה ובאשר חפץ ה' בבריאה בודאי יעתר לבקשתו שיצטוה את כל העולם במילה, והרי זה נקל מהגשה לדבר קשות בשביל הסדומים, ושם אומה אחת רעים וחטאים וזה לתועלת כל העולם כולו, וע"כ הי' עצת ענר ואשכול עם שהי' צדיקים ונימולו בתואר גרים ייעצוהו שלא להמול בפני עצמו, ואז בודאי יצוה ה' לכל העולם במילה, וממרא ייעצהו שלא להשגיח על כלום רק לקיים מצות בוראו, כי בודאי זה טיב יותר, וכמו שהארכנו לעיל שלא יתכן שיתעלה כל הדור לבחי' למעלה מן הטבע, ועצת ה' הוא תקום, ובודאי אם גלה לו הש"י מקודם שלא יתכן שיצטוה כל העולם במילה וכטעם הנ"ל לא הי' עוד מקום לשאלה וע"כ בא מאמר הש"י דייך אני ואתה בעולם כ"כ סתום למען לא יבין אז פירוש הדברים, כי אם גלה לו הכל בביאור ובפירוש שוב לא הי' נסיון כלל, כי כל עצמו של הנסיון הי' זה הענין אם יקבל עליו המצוה בתמימות ע"כ אמר לו התהלך לפני והי' תמים, כי מבלעדי דרך זה לא יתכן שיקרא זה נסיון מאחר שנאמר לו שאם לא יקבל עליו יחרב כל העולם ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אבל הנסיון הי' כנ"ל שלא יתחכם ביותר על ציווי הש"י למען יצוה את כל העולם כנ"ל, וזה היפוך מדתו כמאמר הכתוב אהבת צדק וגו' שאתה אוהב להצדיק את בריאותי וכאן השליך זה מנגד ע"כ נחשב לנסיון גדול, וממרא השכיל בזה שיותר טוב להתהלך בתמימות וע"כ שכרו הי' שנגלה עליו בחלקו היינו שנתקדש כל חלקו ואפי' העצים   והאבנים בהתגלות הש"י שמה, באשר הוא כפף את שכלו להבטל לציווי ה' ע"כ נתקדש גם עניני הגוף שלו והבן זה:

ויהי כמצחק בעיני חתניו, ויש להבין הרי כבר ראו את מכת הסנורים, ועכ"פ אף שלא האמינו לגמרי מ"מ מדוע הי' עוד לצחוק בעיניהם והכלי יקר פירש לפי שאמר להם כי משחית ה' הזכיר להם שם של רחמים על כן הי' לצחוק בעיניהם כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל, אבל באמת הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין ויפה פירש, ויש להסביר הא דרשעים מהפכין מדת הרחמים לרוגז עפ"י משל לאב רחמן שרוצה להושיט מזונות לבנו האהוב לו ובא אדם אחר ועמד בפני הבן ולא הניח שיגיע המזונות ליד בנו, שהאב הרחמן נתמלא רוגז על האדם הרשע הזה העושה בעברת זדון ואם האב הוא רחמן ביותר יגדל יותר הרוגז על זה, כן הדבר השם של רחמים רוצה להשפיע כל טוב, והרשעים חוצצין בפני השפע ואינן מניחין את הטובה לבוא לעולם, על כן לפי ערך גודל הרחמים יגדל הרוגז:

וביחוד יובן הדברים באנשי סדום שהי' רעים וחטאים מאד ואמרו נשכח את הרגל מבינינו, היפוך מדת אברהם שכל חסד שהי' מתגלגל בעולם הכל הי' בזכותו שבעשותו חסד עורר מדת החסד לבוא לעולם, ומובן שבמעשיהם הרעים עוררו להיפוך לכלא את מדת החסד וע"כ איתא במד"ר שהי' אומרים שאנשי סדום התנו ביניהם כל אכסנאי שבא לכאן וכו' אפי' אותו שכתוב בו ושמרו דרך ה' אנו בועלים אותו ונוטלים את ממונו, כי הי' הפכים לגמרי לאאע"ה עד ששכחו לגמרי מה שאאע"ה עשה עמהם במלחמת המלכים, וע"כ כל מדת החסד שעורר אאע"ה לבוא לעולם נהפך להם לרוגז כנ"ל, וביותר הוא לפי דברי הרמב"ן דהרבה אומות הי' גרועים יותר מסדום ולא נענשו רק סדום שנחרב הי' למעלת א"י שאינה מקיימת עוברי עבירה, והנה בא"י כתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה וגו' א"כ עיקר השפעה הבאה לעולם הוא באמצעות א"י ועי' רש"י שם והם עמדו לכלות ולהתם מדת החסד לבוא לעולם, ע"כ הוא נתמלא עליהם רוגז ביותר ולפי הדברים האלה יובן מה שמלאך השלישי שהלך להפוך את סדום ארח לחברה עם שני מלאכים האחרים בביתו של אאע"ה, ומה הי' לו שמה אך להנ"ל יובן שמשם דייקא לקח הרוגז על אנשי סדום כנ"ל שהרי מלאך של רחמים הי':

וי"ל בטעם הדבר שנשתלח מלאך של רחמים לסדום שלפי מעשיהם הרעים מגיע להם אשר מלאך אכזרי ישולח בם, אך הנה סדום הוא מנחלת ד' וכמ"ש הרמב"ן, ובמדרש חמשה כרכים הללו שלו הם, וא"כ אם הם חטאו וקאה הארץ אותם, הארץ מה חטאה, והי' לחזור טבעה הטובה אחרי אשר נדונו החוטאים וכמו שהי' בגלות ישראל שנ"ב שנים נתקיים גפרית ומלח שריפה כל ארצה, ואח"כ חזרה לטבעה הטובה, ורק הטעם כמ"ש הרמב"ן שיהי' למשמרת לאות לבני מרי, וע"כ לעתיד לבוא שהרשעה כולה כעשן יכלה ויתבער רוח הטומאה מן הארץ נאמר ביחזקאל ט"ז ושבתי את שבות סדום ובנותי' וגו' ואחותיך סדום ובנותי' תשובן לקדמתן [ומהתימא על הזוה"ק (קח.) כמה דארעא דלהון אתעביד לעלם ולעלמי עלמיא ואולי מזה ראי' לדברי בעל עשרה מאמרות שפי' לדורי דורות הרבה דורות אבל לא לעולם ועד, כן יש לפרש לעלם ולעלמי עלמיא הרבה יובלות כי יובל נקרא עולם כמה שנאמר ועבדו לעולם] וע"כ לא נשלח שמה מלאך אכזרי שלא ישחיתה לגמרי רק מלאך רחמים שבפנימית הי' רחמים למשמרת לאות לבני מרי שישארו זכאין ושלעתיד תתרפאה לגמרי:

ענין נסיון העקידה איננה מה שעשה במעשה ציווי הש"י כי זה איננו כ"כ רבותא כי בידו יתברך נפש כל חי ואם לא יקריבנו הוא הרבה שלוחים למקום, אך נראה שעיקר הנסיון הי' הרצון שהי' לו לאאע"ה בזה ולא עשה כפורע את חובו וכפוטר עצמו מחיובו, וכמש"פ כך אבי אדומו"ר דברי המדרש והזוה"ק שיצחק קיים בזה כיבוד אב שלכאורה אינה מובן שהרי קיים מאמר הש"י ומה אריא משום כיבוד אב, אך הנה הציווי לא הי' שיצחק ימסור עצמו לעולה רק שאברהם יעשה ואם יצחק לא הי' רוצה לא הי' שום עונש על שניהם, על יצחק לא, שהוא לא נצטוה שימסור עצמו, על אברהם לא שאינו בידו ואונס רחמנא פטרי', ולא נצטוה שיבא עליו במלחמה, ואולי הוא זקן והוא נער יתקף יצחק ממנו, אך באשר ראה יצחק שרצונו של אברהם באמת להקריבו ולא ליפטר מחובו ע"כ עשה רצונו ודפח"ח, וע"כ אחרי הדברים האלה ויגד וגו' פירש"י בשובו מהר המורי' הי' אברהם מהרהר ואומר אלו הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלי בנים הי' לו להשיאו מבנות ענר אשכול וממרא וגו' ולכאורה אינו מובן שזה ההרהור הי' צודק באם הי' שחוט הי' לו להתרעם על עצמו מדוע לא השיאו והי' לו עכ"פ בנים ממנו, אבל לא עכשיו, אך עיקר הפירוש שאברהם הי' מהרהר שבשביל זה עצמו מנעו ה' מלשחוט אותו באשר אין לו בנים והרי צריך להתקיים בו כה יהי' זרעך, והי' מתרעם על עצמו מדוע לא השיאו והי' נבחר להקרבה, ובזה נראה תכלית הרצון, רצון שברצון, רעוא דרעוין, וכענין זה הוא בסעודה שלישית בשבת שנתעורר בכל איש ישראל תכלית הרצון להש"י וכן מעילא לתתא תכלית רצון הש"י בעמו ישראל:

פרק ג

שנת תרע"ג.

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, פירש"י אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם וכו' ויש להבין למה נקבצו באו כולם יחדיו, וכעין זה שמצינו בהגר ויאמר לה מלאך ה' ג' פעמים על אמירה ואמירה מלאך ולא מצינו שהי' מתחברים יחד מה גם הכא שזה לרפאות את אברהם וזה לבשר את שרה וזה להפוך את סדום, וביותר קשה על זה שהלך להפוך את סדום למה בא גם הוא כאן וכי לצוותא בעלמא הם צריכין, ואם בשביל להניח דעת אברהם שהי' מצטער על שלא הי' אורחים באים, לא הי' חסר מלאכים אחרים לשלוח לו ואדרבא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות:

ונראה דהנה יש להבין ענין בשורת שרה למה היתה בא, הלא כבר שמע אברהם מפי הקב"ה הבשורה יותר מבוארת בסוף פ' לך לך, ובודאי סיפר לה, ואם עדיין לא סיפר לה מחמת טרדתו כמ"ש הרמב"ן, מ"מ כאשר נפנה מטרדתו בודאי הי' מספר לה, ועוד הלוא היא עצמה היתה נביאה ולמה היתה צריכה למלאך בדמות אנשיס, שזה איננה ענין כלל למעלת הנבואה כמ"ש הרמב"ן, עד שגם שרה לא האמינה ותצחק בקרבה כי לא ידעה שמלאכי עליון המה, ואם הי' חפץ ה' לבשרה ולשמח את לבבה, הי' לה להודיעה או ע"י אברהם:

ונראה דהנה מבואר בכתוב דלידת יצחק נתלה במצות מילה, שהרי עם צוואת המילה נתבשר אברהם בלידת יצחק אף טרם עשה המצוה בפועל, ויש ליתן טעם לזה, היות נודע אברהם מדתו חסד ויצחק גבורה, ואין הפירוש שאברהם נשלם במדת חסד לבד וכ"כ יצחק במדת גבורה לבד, שהרי מפורש בכתוב שאברהם נשתבח כי ירא אלקים אתה, ובמדרש פ"מ הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם, וזה מדת הגבורה, הרי שנשתלם גם במדת הגבורה, וכ"כ יצחק שהוא ע"ש שחוק ושמחה ובזוה"ק שרמז לעתיד, ואז יהי' העבודה בדביקות עצום הרי שמדתו אהבה ודביקות ששורשם בחסד, אבל הפירוש הוא עפ"י מאמרם ז"ל לעולם יהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכן הוא בכל איש ואיש בפרטות לעצמו כמו לזולתו, והיינו כי בכל מדה יש בה דבר והיפכו היינו בקדושה ולעומתו בטומאה, למשל חסד ששורשו הוא אהבת הש"י, ולעומתו נשתרבב למטה אהבת חיצוניות, וכן גבורות ששורשם הוא להיות לבו בוער כאש ללכת אחר הש"י כמ"ש רשפי אש שלהבתי' ונשתרבב לעומתו למטה אש זרה כעס ורציחה, וכן מדת התפארת ששורשו בקדושה לשבח ולפאר ולרומם את השי"ת ולקיים ויגבה לבו בדרכי השי"ת ובכללו לזכות בתורה, ונשתרבב לעומתו בקליפה גיאות ולהתפאר על זולתו, ומהם תקיש על השאר, והנה להיות לו את כל מדה ומדה בטהרה, הי' דרך של אאע"ה לאחוז בימין מקרבת בראשונה, וממילא אח"כ יהי' השמאל דוחה, למשל מדת החסד להשתדל מאד להכניס בלבו אהבה ודביקות בהש"י, וממילא ידחה הפסולת שהוא אהבת חיצוניות וכענין שאמרו ז"ל אין יצה"ר של ג"ע מצוי אלא בלב הפנוי מן החכמה, וכ"כ כשאהבה הוא בדברים הרוחנים ממילא דוחה אהבת חיצוניות, וכענין שבמדרש ויקרא פכ"ב אמר המלך זה יהי' תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור, וכן הוא בכל מדה ומדה יש לאחוז הצד הטוב וממילא הצד הרע נתבטל, ומדתו של יצחק הי' שמאל דוחה מקודם ואח"כ לבוא לימין מקרבת היינו לבטל מקודם ממנו את צד הרע ואח"כ לבוא לצד הטוב, וכמאמר הכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב ובאמת ששניהם צודקים, והיינו כי בתחילת עבודת האדם שעדיין לא טעם טעם הקדושה אם ימתין בעשה טוב עד יסיר ממנו מקודם את הרע לא יבוא לעולם להטוב כי מאין יבוא לסור מדרך הרע וכן במדת החסד למשל, מאין יתחיל למאוס באהבת חיצוניות נגד טבע המשכו לזה, אלא להיפוך לעומת שיתרגל וטעם טעם אהבת הרוחניות ימאס בדבר שכנגדו, כי אהבת הרוחניות יגביהו למעלה מטבעו, וכמו שפרשנו במק"א שאמרה המטרונה אפשר אש בנעורת ואינה מבערת והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, והיינו שהיא שאלה מצד הטבע, וזהו התורה העידה עלינו, וע"כ אברהם שהי' תחילת הוית העולם הי' דרכו צודק יותר שבלתי אפשר להיות סור מרע קודם עשה טוב, אבל אחר שכבר השריש אאע"ה בלב כל באי העולם שורש קדושה כבמדרש שאיחה את כל באי העולם, מה גם יצחק שהי' הורתו ולידתו בקדושה ובא ומצא את חטא ג"ע של אדה"ר מתוקן לגמרי ע"י אברהם, הי' דרך של יצחק צודק יותר כמובן שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובין אברהם ובין יצחק נשתלמו בכל מדה טובה אלא שזה התחיל מן עשה טוב וזה מן סור מרע, זה לפי שורש נשמתו וזה לפי שורש נשמתו:

אך כ"ז שייך בדברים שיש בהם שני הדרכים דרך החיים וכו' אבל יש מין קליפה שאין דוגמתה בקדושה, והוא אוטם הלב שכל מה שיעשה יהי' בלי חיות הקדושה, בזה לא שייך לומר לאחוז בימין מקרבת בראשונה שהרי אין כאן ימין מקרבת כלל אלא שמאל דוחה לבד, וזה הוא ענין הערלה שפירש"י קדושים לשון ערלה הנאמר באילן וערלתם ערלתו ואטמתם אטימתו יהא אטום ונסתם מלהנות ממנו, וזהו שפירש"י עקב ערלת לבבכם אוטם לבבכם וכיסויו, וע"כ איתא בספרים שטומאת הערלה חמורה מכל הטומאות כי ערלת הגוף גורם ערלת הלב שיהא אטם ומכוסה מלבוא בו שום חיות דקדושה, וזה ידוע שעצבות ואוטם הלב גורם לידי מחשבות רעות ומקרה לילה רח"ל, ומדה זו גרוע מהכל, כי כל מדה רעה יש עכ"פ דוגמתה בקדושה וביכולת ליקח אותו הכח להשתמש בו בקדושה, אבל ערלה שאין דוגמתה בקדושה גרוע מהכל ואין עצה רק שמאל דוחה וכמ"ש הבעה"מ שבת שמצות מילה הוא כעין מצות ובערת הרע מקרבך:

ולפי"ז יובן מדוע יסוד ושורש לידת יצחק הי' מצות מילה, כי אאע"ה שמדתו חסד להוליד את יצחק שמדתו גבורה הי' נצרך שיהי' מתוך מצוה שכולה שמאל דוחה כנ"ל, ובאמצעות מצוה זו נתבשר ביצחק היינו שניתן בו הכח אז להוליד את יצחק כדי שיהי' שלם בחסדים ובגבורות, ובזוה"ק (קג:) ת"ח יצחק בדיחותא חדוא דאחלף מיא באשא ואשא במיא ועל דא איקרי הכי ובגין כך קב"ה קרי לי' הכי עד לא יפוק לעלמא שמא דא ואודע לי' לאברהם וכו' דכתיב וקראת את שמו יצחק אנת ולא אחרא בגין לאחלפא מיא באשא ואשא במיא לאכללא לי' בסטרי' עכ"ל ולפי דרכנו יובן דהתכללות אשא במיא ומיא באשא הי' נמי בשביל שנולד מתוך מצות מילה וכנ"ל:

עוד יש ליתן טעם בפשטות מה שמצות מילה הוא היסוד ושורש ללידת יצחק, כי הנה ידוע שחטא אדה"ר הי' פתוך בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, ואאע"ה תיקן חטא ג"ע, והנה אמרו ז"ל שאדה"ר נולד מהול אלא שמשוך בערלתו הי', והיינו מחמת חטא ג"ע גרם למשיכת ערלה כנודע, וע"כ אברהם שתיקן חטא ג"ע זכה למצות מילה וממוצא הדברים נשמע שגמר התיקון של חטא אדה"ר מג"ע הי' בעת מצוות המילה, וע"כ למען יצא יצחק קדוש מרחם כמו שאנו אומרים אשר קידש ידיד מבטן, הי' נצרך להתמהמה עד גמר התיקון, ועם זה מובן שמצות מילה הוא נסיון השביעי והוא גמר תיקון שבעת ימי הבנין מצד אברהם ע"כ הגיע זמן בנין העולם בקדושה שהוא לידת יצחק, ע"כ נתאחר לידת יצחק עד כה ומצות מילה הוא היסוד ושורש ללידתו שיהי' קדוש מבטן:

ולפי האמור יש ג"כ לומר בלידת יצחק מצד שרה שהשורש אצלה ללידת יצחק הי' הסעודה של הכנסת אורחים כמבואר בכתוב שאז נתבשרה, והטעם כי הנה ידוע שהנוקבא בגבורות וע"כ כדי שיהי' יצחק ממוזג בחסדים כי יהי' מושלם בכל מדה כנ"ל ולא מגבורות לבד, נצרך לידתו מגמילות חסד שהוא הכנסת אורחים, ובאם לא, הי' גוברין בו הגבורות, שהרי מצד אברהם הי' לידתו ממצות מילה שהוא שמאל דוחה כנ"ל, ואם הי' מצד שרה ג"כ גבורות לבד הי' גוברין בו הגבורות ולא הי' בו התכללות המדות להשתלם גם בחסד כנ"ל ולא הי' ממוזג אשא ומיא כדקא יאות, ע"כ הי' עצת ה' שיולד מתוך שהיתה עסוקה בהכנסת אורחים, ואולי נצמח מזה שהרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו בו ביום הרבה תפילות נענו עמה ורב שחוק הי' בעולם כמו שפירש"י בפסוק כל השומע יצחק לי כי נולד מכח המשכת החסדים וזה מדויק "יצחק לי" דייקא ולא אברהם שמצדו נולד ממצות מילה שהוא שמאל דוחה כנ"ל:

וגם לפי ענין טעם השני שאמרנו שמצד אברהם הי' צריך שיולד אחר נקיון מחטא אדה"ר וג"ע, יש ג"כ לומר שלעומתו בשרה שהיא תקנה חטא חוה הי' צריך שיולד אחר תקונה חטא חוה, והנה כבר אמרנו בפ' נח בהא דעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאין זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, ובמדרש תנחומא ריש פ' נח הטעם מה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו, מפני שחוה גרמה מיתה ושפכה את דמו של אדה"ר תשמור נדתה כדי שיתכפר לה על דם אדם ששפכה, מצות חלה משום שאדה"ר הי' תלתו של עולם והיא טמאה חלתו של עולם תשמור מצות חלה, הדלקת הנר משום שהיא כבתה נרו של עולם, לפיכך תשמור הדלקת הנר, ואמרנו ששלשה דברים הללו מקבילים לגוף ונפש ושכל, חלה בגוף, נדה בנפש, הדלקת הנר בשכל עיי"ש מילתא בטעמא, ובסעודה זו נקבצו באו שלשתם, חלה באמרו לושי ועשי עוגות, ובהרח"ו שרמז לה שתעשה בלילתו עבה כדי להפריש חלה כי לשון לישה הוא בלילתו עבה, נדה שהרי לחם לא הביא מפני שנטמאת העיסה כפירש"י, הדלקת הנר יש רמז לזה במדרש והוא אחריו שהביט המלאך והרגיש שבאת אורה מאחוריו, ונראה שהוא אור חוזר מנר של שבת ובמדרש בראשית ברכו במאור פנים, ובפשיטות לפי שהדלקת הנר רומז לשלימות השכל, וכתיב חכמת אדם תאיר פניו, שבאמת השכל מאיר על הפנים אלא שהחומר מחשיך, והיא באשר נזדכך חומרה שוב מאיר השכל על פני', והנה היא שלימות השכל, ובנצוצי אורות שבזוהר דפוס ווילנא (ק"א.) כי שרה עד עתה היתה קשורה בקליפה דלא עבדי פרי כנזכר בזוהר ח"ג (ק"ע:) עכ"ל וע"כ לא נמצא מפורש שלימות ג' דברים אלו עד עתה, ובאשר בסעודה זו יצא לפועל כל שלשתן ונתקנה מחטא חוה ממה שהיתה קשורה בקליפה עד הנה ע"כ היתה סעודה זו יסוד ושורש אצלה ללידת יצחק:

ולפי האמור יש לפרש ענין ג' מלאכים שנקבצו באו לסעודה זו שהם מיכאל גבריאל רפאל, ובמדרש אחד נדמה בדמות נווטי ואחד בדמות סדקי ואחד בדמות ערבי, ופירשו נווטי ספן כי מיכאל הוא שר של מים, סדקי הוא המוכר חיטין, ולפי דרכנו י"ל דהם מקבילים נמי לגוף ונפש ושכל מיכאל שר של מים בדמות נווטי ספן הוא נגד השכל שמשכנו במוח שהוא מים, והוא מתיחס לצד ימין מי החסד גבריאל שר של אש בדמות סדקי שהוא המוכר מזונות, ויתבאר עפ"י דברי התוי"ט ברכות פ"ג מ"ג דהא דתקנו בברכת הזימון אלקינו כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תקנו זה השם שהוא מידת הדין עכ"ל וע"כ יובן שגבריאל שר של אש שהוא מדת הדין נדמה בדמות סדקי והוא נגד הנפש שמשכנה בלב שמשם תוצאות רשפי' רשפי אש שלהבתי' ומתיחס לצד שמאל כמו הלב שהוא בצד שמאלו של האדם, רפאל נגד הגוף ומתיחס לצד המערב וע"כ בא לרפאות את גופו של אאע"ה, וזהו שרמזו ואחד בדמות ערבי היינו מלשון ערב מערב, והדברים ידועים למבינים ובהתכללותם יחד הי' סיוע שיצא יצחק משוכלל שלם בכל המדות, ובזוה"ק והנה שלשה אנשים אלין אברהם יצחק ויעקב והפי' הוא מדתם כמובן, וכולם נקבצו באו לסעודה זו שבאמצעות הסעודה יצא לפועל צדקתה לשלש אלה:

ולפי האמור יתיישב כל ענין הפרשה שבשורת יצחק לשרה הי' נצרך דווקא באמצעות הסעודה, ושבסעודה זו יהי' שלשה מלאכים אלו מצורפין יחדיו ושיהי' אחר מצות מילה שנתבשר בה אברהם לידת יצחק, ושע"י כן יצא יצחק משוכלל שלם בכל המדות קדוש מרחם:

וכעין זה יש לפרש ענין המלאכים שאנו אומרים בליל ש"ק שלום עליכם ולא די במלאך אחד, והרי כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו, דהנה השלשה מועדות הם נגד שלשה אבות ושבת כלול משלשתן כדאיתא בזוה"ק שבת הוא שין בת, שין הוא שלשה אבות ובת כוללן, וע"כ להכשיר את האדם ולהגביהו שיהי' ראוי בצד מה לקבל את קדושת שבת ונשמה יתירה נצרך להתכללות המלאכים כנ"ל, וכבר אמרנו שהם בדוגמת שלשה מלאכים הכתובים כאן נגד גוף ונפש ושכל שכולם נתעלים ביום שבת, ואף בגוף שאיננו נרגש כתב הא"ע שבשבת יש תוספות כח בתולדות, ואחד לרפאות את הנפש מתחלואי ימי החול דוגמת זה שבא לרפאות את אברהם ואחד להרגישו שנרצה לאביו שבשמים כמו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ואע"ג דאיהי לא חזי מזלי' חזי, ומחמת זה נצמח שמחה והגבהת הנפש לכל איש ישראל לפי דרגין דילי' דוגמת זה שבא לבשר את שרה ואחד לדחות ממנו את חלק הרע שבל יהי' לו יניקה מקדושת שבת, וכמ"ש האר"י ז"ל בפי' גולל אור מפני חישך וחושך מפני אור ולהדחות ממנו את הפסולת שלא יפריע את מנוחת שבת, דוגמת זה שבא להפך את סדום:

ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה עלי עשו כלה ואם לא אדעה, יש לדקדק למה נשלחו המלאכים עוד טרם נגמר דינם, ונראה דהנה אמרו ז"ל אליהו בא לעיר כלבים שמחים וכו' והיינו שמרגישים ברוחניות הבא שמה, ויש להבין מדוע לא נמצא הרגשה זו בבני אדם, הלוא האדם הוא כלל הבריאה וכל מה שנמצא בכל בריאה ובריאה ישנו כולם באדם, והיתכן שימצא הרגשה כזו בבעל חיים ולא ימצא באדם והתירוץ לזה הוא פשוט כי הוא הנותנת כי באשר הוא כולל כל הנבראים יש בו נמי כח המסתיר ואינו דומה לבע"ח פרטי שאפשר שיהי' בו כח זה ולא זה אבל אדם באשר הוא מצורף בכל הכחות, ובכלל הבריאה יש כח המסתיר דאל"ה לא הי' יכול העולם לבראות כי הי' נתבטל במציאותו ע"כ יכול להיות שבע"ח פרטים ירגישו ברוחניות מה שאין האדם מרגיש:

והנה כבר פרשנו במק"א מאמר הש"ס פסחים (קי"ח.) בשעה שהושלכו חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מתוך כבשן האש, אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מפנים ואקדיח מבחוץ ע"כ, ופרשנו דאין רבותא שהקב"ה מנצח הטבע שהרי הגבור לעולם מנצח החלש, ומ"מ החלש יש לו ג"כ מציאות, וא"כ אינו מוכח מזה שהטבע אין לו מציאות כלל, אבל אני שר של אש והיינו כי מאחר שכל הנבראים נמצאים רק מאמיתת המצאו, וא"כ הי' בדין כי לא יהי' ביכולת הטבע לפעול שום פעולה כל שהוא נגד רצון הש"י, אלא שזה כח ההסתר המסתיר בפני הטבע עד שתחשב לבריאה נפרדת, אבל כששר של אש יורד שמה נסתלק ההסתר בצד מה ושוב אינו יכול הטבע לפעול נגד רצון הש"י לא האש לשרוף ולא למים להטביע וזהו כבוד הש"י שאין עוד מלבדו ואין מציאות לשום נברא זולתו:

ועל דרך זה יש לפרש דינה של סדום שבזה עצמו שבאו המלאכים לסדום נעשה בירור דינם, שהרי נסתלק לרגליהם ההסתר בצד מה, ואם עוד לא הגיעו לתכלית הקילקול והרוע בפנימיותם עכ"פ הי' צריכים להרגיש בצד מה התעוררת להטיב דרכם, ואם לא יתעוררו, זה האות שלא נשאר בהם אף בפנימיותם שום לחלוחית של טובה, ואפס כל תקוה, ויש לומר שזה כוונת המדרש מלמד שפתח להם המקום פתח של תשובה, כי נפתח להם הפתח של ההסתר:

ובזה יש לפרש מאמר הכתוב כמין חומר ארדה נא ואראה, היינו ששליח של אדם כמותו וירידת השלוחים שמה הוא כביכול ירד שמה ובזה אם הכצעקתה הבאה אלי עשו, היינו כמו הרעות שעשו אז הבאה כבר אלי עשו אף לאחר הירידה, כלה היינו שכלה מהם כל לחלוחית טובה, ואם לא יעשו לאחר הירידה כמו קודם אדעה כי עדיין יש תקוה:

ולפי האמור יש לומר שלוט אף שכבר נפרד מאברהם ונחשד על הגזל ועל עריות ובשביל זה בחר בשכונת סדום כמו שפירש"י, מ"מ אחר ביאת המלאכים נתעורר בקרבו רגש טוב עד שכמעט מסר נפשו על הכנסת אורחים, שאין זה כי אם מדת השלמים והצדיקים, ורש"י פירש מבית אברהם למד לחזור על האורחים, ועדיין אינו מובן אחר שכל אלה עשה ונפרד מאברהם הרי שלא הועיל לו מה שלמד מאברהם, אך לדרכנו יש לומר שלוט עדיין נשאר בפנימיותו טוב שהרי נשמת דוד המלך הי' בו עדיין, אבל לא הועיל לו שיטב מעשיו כמו שלא הועיל לעשו כל הנשמות קדושות שהי' טמונים בפנימיותו, ומ"מ אחר שבאו המלאכים נתעורר הפנימיות שבו הוא נשמת דוד המלך ע"ה להשפיע גם על חצונותיו עד שמסר נפשו על המלאכים, ונתברר הדין מי הוא ראוי להנצל:

ולפי האמור יש להתעורר בשבת קודש דכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין שכל איש ישראל שהפנימית בודאי טוב צריך להרגיש בקדושת שבת ומטעם זה אפי' עם הארץ אימת שבת עליו, ובזה יכול כל איש לידע בעצמו בירור דינו מהו שלפי התעוררותו כן הוא מצבו, כי בשבת מסולק ההסתר, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפי' ויכל אלקים ביום השביעי, כי אלקים הוא שם הצמצום ואלקים בגמטריא הטבע, ובשבת נכלה הצמצום, ויכל מתרגם ושיצי, וע"כ כל שהפנימיות טוב בשלימות, ההתעוררת נמי הוא בשלימות, והוא כעין שאיתא בספרים בשם האר"י ז"ל שבר"ה בשעת הדין בא הרגש בלב האדם וממנו מתעורר בבכי' ומי שאיננו מתעורר בבכי' זה לאות וסימן שנשמתו לא מטוהרה, ובודאי ג"כ הוא מטעם הנ"ל שבריות בו יפקדו ומשגיח עליהם ומחמת זה נפתח הסתום, ודו"ק:

האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, ויש לדקדק מאין יצא אברהם לדון שהכוונה הי' להמית צדיק עם רשע, אדרבה סתם משמעות עשו כלה משמע שהי' הכל בתכלית הרע מה גם לפירושו של הספורנו עשו כלה עשו כולם בודאי המשמעות שיצילו הצדיקים, ונראה לפרש שזה עצמו הי' טענת אברהם דהנה זה פשוט שלא תמית צדיק עם רשע, וא"כ הצדיק אינו בטל להרשע וא"כ שוב יהי' הרשע בטל להצדיק וינצלו כולם, והוא כסברת הר"ן שהיתר אין דרכו להתבטל ע"כ הוא מבטל את האיסור, ולא אמרינן שישאר הכף מעויין, אלא באשר זה א"א לבטל עכ"פ, שוב זה חזק יותר ומבטל את חבירו שאיננו חזק כ"כ:

הנה נא הואלתי ואנכי עפר ואפר, ויש לדקדק מה ענין ואנכי עפר ואפר לכאן, והספורנו כתב ולא ירדתי עדיין לסוף כוונת דברי תשובתך, ונראה עוד לפרש בפשיטות שאמר אברהם כלפי שאמר לו הש"י שיבא אותם בדין, טען הנה גם אני הייתי ראוי להיות עפר ואפר לולא רחמיך אשר עמדה לי לפנים משורת הדין, א"כ כך הוא מדת טובך מעולם לרחם אעפ"י שאינו כדאי, א"כ היתכן שתשחית וכו', ובזה מיושב מה שאמר זה בתפלה השני' ולא בתפלה הראשונה, כי בראשונה ביקש למצוא זכות בדין, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ולא הי' מקום למאמר אנכי עפר ואפר רק בשני' שביקש רחמים גמורים אתה צדיקו של עולם תצטרף עמהן, א"כ בא מאמר זה, ובזה תוכחת מוסר לכל איש לבל יתיאש מלהתפלל אף שמצא את עצמו שאינו כדאי, מ"מ יאמר לנפשו הלוא חטאתי עויתי פשעתי לפניך הש"י מיום היותי על האדמה, ומ"מ רחמיך הרבים עמדה לי א"כ כן מדתיך עמי מעולם לרחם אותי אעפ"י שאיני כדאי, עשה גם היום עמי ושמע תפלתי:

במדרש מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש מביא א"כ לא יצאת ידי שבועה וכו', ולפי"ז יש להבין למה ביקש אולי יש חמשים צדיקים עד עשרה ובפחות לא ביקש אמר בדור המבול הי' שמונה כפירש"י, הלוא השבועה הי' אף באם יהי' העולם כמו שהי' בעת המבול דאל"ה לא צריך לשבועה כמובן, ואחר שתפס בפשיטות שהשבועה הי' גם על מבול של אש, א"כ בלי צדיקים כלל או עכ"פ פחות משמנה נמי יצילו מכח השבועה, ונראה דהנה במדרש שמות הבה נתחכמה למושיען של ישראל לדונן במים שכבר נשבע שאין מביא מבול לעולם, והם אינם יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, ועוד שהם באין לתוך המבול, והנה מפורש שעל אומה אחת אינו בכלל השבועה, וא"כ מה זה ביקש אברהם על סדום מצד השבועה ויש לומר אף דהשבועה הי' על כלל העולם, מ"מ כל היכא שיש עשרה אנשים צדיקים שהוא מספר כללי נמי נכלל בכלל השבועה, והוא כמו חלק מהכלל כולו, אבל בפחות מעשרה שאינם כלל, א"כ אינן נחשבים אפי' כחלק מהכלל כולו, שהרי ביחידין אין נמצא כח הכללי כלל, אך כ"ז הוא באם העשרה הם צדיקים אז יש להם כח כללי והם בכלל השבועה, אבל אם הם רשעים קשר של רשעים אינם מן המנין ואינם נחשבים ככלל ושוב אינן בכלל השבועה:

כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, וצריך להבין הלא להשחית לא הי' רק אחד והשני בא להציל את לוט, וכן כתיב כי לא אוכל לעשות דבר וגו', ונראה עפי"מ שכתבנו שהמלאכים נקבצו באו יחד בהסעודה כמו שיצא יצחק ממוזג דין ורחמים שלם בכל המדות מזה נצמח נמי להיפוך שהמשחית את סדום בהתכללו עם יתר המלאכים קיבל מהם נמי צד רחמים וכ"כ המציל את לוט קיבל גם צד הדין, וע"כ כתיב ששניהם הוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וא"כ הרי גם מלאך המשחית הי' מסייע בהצלה וכ"כ מלאך המציל את לוט נחשב נמי שהי' מסייע בהשחתה והיינו במה שהוציא מתוכם את לוט כי לא הי' ביכולת המשחית לעשות מאומה טרם הצלת לוט, וכן מלאך המשחית שהי' מסייע בהצלה נמי מטעם זה שהצלה נמי נחשב להשחתה, ומ"מ הרי הי' בשניהם צד הדין וצד הרחמים, אלא שזה עיקרו לדין וזה עיקרו לרחמים:

ולפי האמור יש ליתן טעם בכל פרשתו של סדום מוזכר שם הוי' ב"ה וב"ש שהוא שם הרחמים, ובהצלת לוט מוזכר שם אלקים שהוא שם הדין, ולכאורה איפכא מיבעי לי' ולהנ"ל ניחא ודו"ק:

במדר"ת פ' לך סימן יוד, אחר הדברים האלה וגו' אל תירא אברם, ילמדנו רבינו העולה על מה היתה באה וכו' ורשב"י אומר על הרהור הלב וכו' אתה מוצא אברהם הי' מהרהר אחר מדת הדין ומה הי' אומר רבי לוי אמר כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעוה"ז עזרני הקב"ה באותן המלאכים והצילני מן הכבשן כבר קבלתי כל שכרי ושוב אין לי שכר בעולם, א"ל הקב"ה כיון שהרהרת אחרי מעשי עולה אתה צריך לפיכך ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגו' והעלהו שם לעולה וגו', והמדרש משולל הבנה מה חטאו בזה, ומהו העונש בדומה, ומהו העולה כי באמת לא הקריבהו, ונראה דהנה כתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ופרשנו דאם עבד הקנוי לרבו והוא נותן לו שכר על כל פעולה ופעולה, אין זה קרוי שכר שהרי אין מגיע לו שכר שהרי ע"ז הי' קונה אותו, ומה שנותן לו הוא רק מתנה בעלמא בחסדו, כן קב"ה שברא הכל לכבודו וכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו אם נותן לאדם שכר המצות אין זה קרוי שכר אלא חסד גמור וזה שאמר הכתוב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו היינו כאשר תשלם לאיש כמעשהו, כי מצינו כי שפירושו אשר:

והנה זה שאומרים פלוני קיבל שכרו על כל מעשיו זה יוצדק רק באם הי' מגיע לו שכר, אבל באם אינו מגיע לו כלום רק הש"י נותן לו בחסדו שוב אין שייך לומר שקיבל כל שכרו שהרי אף קודם הקבלה נמי לא הי' מגיע לו כלום, וכל מה שנתן לו הש"י הי' בחסד ושמא יעשה עמו עוד חסד, כי חסד הוא בלי גבול, ע"כ יש לומר שזה הי' חטאו של אאע"ה שאמר שמא קבלתי כל שכרי א"כ הרי הוא אומר שמגיע שכר מצות בדין ולא מצד החסד לבד, וע"ז צריך עולה לכפר על הרהור הלב, ע"כ הי' העונש שנצטוה להעלות את יצחק בנו לעולה, והיינו כי ידוע שנשמת יצחק הי' מצד הנוקבא ולא הי' ראוי להוליד, ובעקידה השיג נשמת הדכורא, א"כ העקידה לא הי' דין אלא חסד כדי שיכול לבנות ממנו אומה הישראלית, וכמו שהוא פגם במדת החסד הוא שכר המצות לחשבו שמגיע בדין ואין זה חסד אלא דין הי' עונשו נמי שהחסד בא אליו בלבוש דין הוא נסיון העקידה ולולא חטאו הי' הש"י מסבב סיבות בתחבולותיו שישיג נשמת הדכורא בלי נסיון העקידה:

אחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וברש"י שהי' אברהם מהרהר אולי הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלי בנים הי' לי להשיאו מבנות ענר אשכול וממרא בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וכבר פרשנו שאאע"ה תלה החסרון בעצמו שלא נשחט בעבור שהי' הולך בלי בנים ולולא זה הי' נשחט והי' מצטער ע"ז, וכאשר נתבונן בדבר מכאן נראה מעלת אברהם ואהבתו את הש"י יותר מכל מעשה העקידה, כמובן למשכיל, ויש לומר שהרהור הלז פעל שנולדה רבקה בת זוגו, ומעשה העקידה פעל שהשיג יצחק נשמה מצד הדכורא, ומן הרהור הזה שהי' התגלות עומקא דלבא של אברהם נמשכה נשמת רבקה שהיתה טמונה בעומק בקליפת בתואל ולבן, ויצאה לאור באור החיים, והבן:

פרק ד

שנת תרע"ד.

וירא אליו ה' וגו' והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ויש להתבונן בענין מראה השכינה וג' מלאכים, הנה כתיב ביחזקאל וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ובזוה"ק שרוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת הם שלש קליפות הטמאות לגמרי והרביעית הוא קליפת נוגה שהוא מתהפכת לכאן ולכאן שהצדיקים מהפכין אותה לקדושה, והרשעים מהפכין אותה לטומאה, ובספר התניא ששלש קליפות הטמאות מושכות את האדם ומסיתין אותו לדבר איסור ונוגה היא המסיתה להתענג בדברי רשות, והצדיקים שמקיימים בכל דרכיך דעהו, עושין מן הרשות מצוה, והרשעים להיפוך, ונראה דהנה באשר שורש כל העבירות הוא ע"ז ג"ע שפ"ד, ע"כ נראה שמוצאם מג' קליפות הנ"ל, רוח סערה מושכת לשפיכת דמים ובזוה"ק פ' ויקהל שרוח סערה הוא המסעיר גופא דבר נש וגורמת המיתה רח"ל, ע"כ נמשך מקליפה זו חטא שפ"ד, ענן גדול הוא המחשיך עיני השכל, וממנו נמשך חטא ע"ז שהוא טעות בשכל, אש מתלקחת ממנו נמשך אש זרה יצרא דג"ע וכלשון הש"ס קידושין נורא בי עמרם, ויש לומר נמי דענן גדול שיסודו מים שהוא חסד ממנו נמשך חטא ג"ע חסד דקליפה וכמו דור המבול שעיקר חטאם הי' בג"ע נמחו במים, ואש מתלקחת הוא יצרא דע"ז כבש"ס יומא על יצרא דע"ז נפק כי גוריא דנורא מבית קה"ק, ושני הפירושים אמת דכמו להבדיל בקדושה מיא כליל באשא ואשא במיא, אברהם ויצחק כבזוה"ק (קי"ח:) כן את זלע"ז עשה האלקים:

אך נוגה הוא קליפה דקה כוללת הכל טרם נתחלקו לענינים מופרדים והרשעים שמהפכין אותה לרע באין ממנה לג' עבירות אלו, והצדיקים שמהפכין חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא ע"י קדושתם במותר להם נעשית קליפת נוגה כולה קודש:

והנה במצות מילה יש בה שלשה ענינים, מילה, פריעה, ואטופי דדמא, ויש לומר שזה מקביל לעומת שלש קליפת הטמאות לגמרי שבמצות מילה מסלקין את השלש קליפות, במילה היינו חיתוך העור מסלקין את יצרא דג"ע כי חטא ג"ע גורם להמשכת ערלה ח"ו ולכולי מסיק אאע"ה ואינו מניחו לירד לגיהנם בר מהבא על ארמית דנמשכה ערלתו ולא מבשקר לי', ומובן שמילת העור מסלק יצרא דג"ע שזה היפכו והוא מקביל לעומת אש מתלקחת לפירוש הראשון או לענן גדול לפירוש השני, בפריעה שהוא לשון גלוי מסלקין את יצרא דע"ז הבא מכח טעות וחושך השכל והוא מקביל לענן גדול ולפי הפירוש הראשון או לאש מתלקחת לפירוש השני, וע"כ איתא בספרים שהמוהל שיש לו מעט גילוי עינים הוא רואה בעת הפריעה כמין נצוצי אש, והוא כעין גוריא דנורא דנפיק מבית קה"ק, באטופי דדמא מסלקין את יצרא דשפ"ד, וזה מבואר, אך סילוק קליפת נוגה הוא ע"י מילת הלב כמ"ש ומלתם את ערלת לבבכם שפירש"י אוטם הלב וכיסויו שע"י שהאדם מעורר את כחות הלב ומוציאם מהעלם לגילוי ומקיים בכל דרכיך דעהו ויום אחר יום לאט לאט אתהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא זה נקרא מילת הלב:

ונראה דענין שלשה מלאכים שהם מיכאל גבריאל רפאל ובמדרש אחד נדמה לו בדמות נווטו [ספן] ואחד בדמות סדקי [מוכר תבואה] ואחד בדמות ערבי, ובזוה"ק מאן שלשה אנשים אברהם יצחק יעקב, וכולם לדבר אחד נתכוונו מיכאל מימין מדת החסד והוא שר של מים ע"כ נדמה לספן והוא מדת אברהם, גבריאל משמאל מדת הגבורה שר של אש וממונה על בישול הפירות וממגד תבואות שמש ע"כ נדמה לסדקי מוכר תבואה, ובתיו"ט ברכות שלכן אומרים בברכת המזון שם אלקינו שמזונות הם עפ"י מדת הדין ע"כ גבריאל ממונה על בישול הפירות כבש"ס סנהדרין בשעה שאתה יוצא לבשל הפירות הזדווג להם, והוא מדת יצחק, רפאל קו האמצעי והוא כלול ועירוב חסד וגבורה ע"כ נדמה בדמות ערבי מלשון עירוב והוא מדתו של יעקב:

והנה ידוע שאברהם יצחק ויעקב תיקנו חטא ע"ז ג"ע שפ"ד, ויש לומר נמי דג' מלאכים אלה הם נמי היפוך ג' עבירות אלו, מיכאל קו ימין שר של מים הוא היפוך ג"ע, גבריאל שר של אש היפוך ע"ז, רפאל הממונה על רפואה הוא היפוך שפ"ד, וע"כ אברהם בזכות המילה שהוא סילוק ג' קליפות הטמאות שמהם ג' כחות רעות אלה, ע"ז ג"ע שפ"ד, זכה לעומתם לשלשה מלאכי עליון המקבילים אלה מול אלה, אף שאברהם לא הוצרך לפריעה מ"מ בכלל המילה היתה מה גם לפי"מ שכתבנו לעיל דכליל מיא באשא, ודוק, אך לעומת קליפת נוגה שהוא מילת הלב כנ"ל אתהפכות חשוכא לנהורא, זה הי' עיקר מדתו של אברהם אבינו, ולעומת שהפך חשוכא לנהורא, זכה וזיכה ג"כ את כל העולם להתהפך מרע לטוב ובמדרש אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בשביל זה זכה לאור האלקי וזה וירא אליו ה' וברמב"ן שהי' ענין באור פני מלך חיים, והיינו עפ"י מה שאמרנו כבר היות שכל הנביאים בעת התנבאם נתבטלו חושם הגשמי כמ"ש והודי נהפך עלי למשחית חוץ משרע"ה שהי' מתנבא עם כל חושיו והטעם מפני שהי' תמיד מוכן לנבואה בלי הכנה כאמרו עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, כי החומר לא הי' מפסיק באשר הזדכך עד התכלית, והגוף הגיע למדריגת הנפש, ע"כ גם הגוף הי' יכול לסבול הנבואה, וכמו כן מצינו לאברהם אע"ה אחר המילה שבעת המראה רץ להכניס האורחים והכין הסעודה וביקש מהשכינה להמתין לו, וכבר אמרנו שזה הוא הענין שאמרו ז"ל שהי' יושב והשכינה עומדת ע"ג, והטעם מפני שזכה להזדככות הגוף ע"י מילת הלב אתהפכא חשוכא לנהורא וכו', אך קודם שנמול אף כי זאת מדתו מעולם, מ"מ לא הי' המראה כ"כ בהתגלות כבזוה"ק אך עתה ע"י המילה שהוא סילוק מסך המבדיל השיג המראה בהתגלות ועם זה הי' משתמש בכל החושים, ומ"מ מראה השכינה וג' מלאכים הוא לעומת מילת הלב ומילת הגוף שהם שלשה קליפות הטמאות כנ"ל:

וי"ל שבדוגמא ושמץ מנהו יש בכל אדם ביום השבת שע"י שאדם מתאמץ בכל ששת ימי המעשה להיות נזהר מדבר איסור שמוצאם מג' עבירות הנ"ל ואביזרייהו זוכין בשבת לשלש סעודות שהם בזכות אברהם יצחק ויעקב שהם תקנו חטא אדה"ר שהי' פתיך בי' ג' עבירות אלו והם הורישו לבניהם אחריהם שיהי' להם הכח להתאמץ לבל להמשיך אחר כחות רעות המושכין לג' עבירות אלו ואביזרייהו, וע"כ הנזהר מהם זוכה לרוחניות ג' סעודות אלו, והוא כעין ג' מלאכים כנ"ל, אך בשכר היות מקדש עצמו במותר לו זוכין בשבת לעצם עונג שבת שהוא בצד מה דוגמת מראה השכינה לאאע"ה:

וי"ל עוד שלעומת כל אלה יש בכל איש הפרטי בכל יום ציצית ק"ש ותפילין ותפלה, ציצית הוא לעומת קליפה המושכת לג"ע כבש"ס מנחות באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, ק"ש הוא יחוד הש"י לעומת קליפה המושכת לע"ז, תפילין שבראש ושבזרוע שהוא חיבור העליונים והתחתונים כבזוה"ק והוא ידוע למבינים, והוא היפוך שפ"ד וע"כ מצינו ענין תפילין רק ביעקב שבמקלות הי' מכוין סוד התפילין כבזוה"ק כי הוא דוגמתו, ובשבת דאין מניחים תפילין יש דוגמתו שבת דהוא יעקב, וממוצא הדברים שבכל ג' אלה מסלקין ג' קליפות הטמאות ובאין לעומתו בקדושה וכענין ג' מלאכים הנ"ל, אך תפלה שהוא השתפכות הנפש לפני ה', זה הוא שמץ מנהו מראה השכינה בצד מה היינו דלעומת שאדם מקדש עצמו במותר לו זוכה להתקשר בהש"י ולשפוך לפניו נפשו, ודי בזה אזהרה למבין, ולפי האמור יובן מה דפתח המדרש תנחומא פתחא להאי פרשתא ומאריך לספר בשבת התפלה שהוא גדולה מהכל, ולכאורה אינו מובן מה שייכות זה לענין הפרשה ולדברינו הנ"ל יובן שהרי התפלה אחר ציצית ותפילין וק"ש הוא מעין וירא כנ"ל:

במדרש ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באין להדבק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה' רב איסי פתח אם אמאס משפט עבדי וגו' זה אברהם ויקח אברהם את ישמעאל בנו אמר אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי, ונראה דת"ק סבר שזכה להמראה בשביל מילת עצמו, ורב איסי סבר בשביל מילת עבדיו, ויש להבין במאי פליגי ובפשיטות מילת עצמו גדול שהרי חייב עליו כרת ומילת עבדיו אינו אלא עשה גרידא, וידועין דברי הרמב"ם אבות שמהעונש העובר נדע שכר המקיים:

ונראה דהנה יש להבין בדברי ת"ק אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באין להדבק בזאת הברית, למה לי' להביא זה המאמר, והי' לו להביא רק הסיפא ומבשרי אחזה וגו' אלולי שעשיתי כן וכו' ומשמע שעיקר הזכות במה שהרבה גרים יבואו להתגייר ולקבל זאת הברית, ולמה יגדל זכות זה ממילת עצמו:

ונראה עפי"מ שאמרנו שאברהם אע"ה במראה זו השתמש בחושיו, היינו שעם המראה קיים הכנסת אורחין והכין בעצמו הסעודה וביקש שהשכינה תמתין לו, מה שלא מצינו כן בכל הנביאים לבד מרע"ה, וע"ז פליגי במה הי' זכותו כ"כ גדול, ששניהם סברו דמצות מילה הן שלו הן של עבדיו, איננו עוד מספיק לענין נכבד כזה שלא זכו לו כל הנביאים, ע"כ יצאו אלו התנאים לבקש זכות שבעבורו זכה למעלה זו נוסף על זכות מילת עצמו, וזה שאמר הת"ק שזכות הגדול הי' לו בזה מחמת שעם גודל המצוה ותיקון נפשו שנאמר לו התהלך לפני והי' תמים, ובמדרש אין בך פסולת אלא הערלה לבד העבר אותה ובטל המום, הוא לא זכר תיקון עצמו אלא כל חושיו הי' צורך שפתח פתח לגרים והרבה גרים יבואו, ובשביל שכל עשיותיו הי' צורך גבוה לבד ולא זכר בתיקון של עצמו, לעומת זה הי' השכר שהגוף לא יפסיק בעד המראה ויהי' לו המראה בעוד חושי גופו אתו:

ורב איסי בא לומר שזה רק כוונה טובה וצריך שיהי' מעשה בפועל מורה לזה כדי שיהי' גופו שהוא בפועל לא יפסיק כנ"ל, וע"כ אמר שהוא מילת עבדיו והיינו כי הנה מילת עבדיו הי' קודם מילתו וכתב הרמב"ן שחשש פן יהי' חלוש ממילתו ולא יהי' ביכולתו למולם אח"כ, אך באם הי' מחשבתו לתיקון עצמו בודאי יש לו דין קדימה על עבדיו, ואם יהי' חלוש אחר מילתו ימתינו עד שיתרפא, אבל הוא לא זכר את תיקון עצמו רק כדי שיעשה צורך גבוה בלי איחור ע"כ הקדים מילתם, והנה עשה בזה מעשה בפועל המורה כנ"ל על כן הי' זכותו שבפועל נזדכך כל כך גופו כנ"ל:

והנה אמרנו במאמר הקדום שעונג שבת הוא שמץ מנהו ומעין מראה הנכבדת הלזו, ויש לומר דבשבת נמצא ג"כ ענין זכות הנ"ל שבשבילה זכה להמראה, והיינו עפ"י מה שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', היינו אפי' ברוחניות כענין מלאכת שמים נמי, ויש לבאר דבריו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק במה שאמרו יועצי המן יעשו עץ, וגו' ובוא עם המלך אל המשתה שמח, כי כבוד מלכות הוא להראות שמחמת השמחה שהוא מלך אינו חסר לו עוד מאומה, והאיש שעדיין נעצב הוא פוגם בכבוד המלך, וכאשר המן הי' נעצב על אשר מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה לו, הי' זה פגם בכבוד המלך ע"כ יעשו עץ וגו' ובוא עם המלך אל המשתה שמח, ודפח"ח, וככל החזיון הזה יש לומר בכבוד שבת שהקורת רוח מן השבת ישכיח ממנו כל עצב ועוד אינו חסר לו מאומה, ומובן שזה לא יתכן לאיש שחושב לתועלת עצמו, שהרי סוף סוף חסר לו מה שחסר ואיך יעשה שקר בנפשו שאיננו חסר לו מאומה, אך כאשר איננו זוכר את עצמו כלל וכל חושיו נמסרים לצורך המלך, יתכן לומר כן, וע"כ לעומת שהוא בבחי' זו להשליך את כל עניני עצמו מנגד ויהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', לעומתו זוכה לעונג שבת באמת שהוא בצד מה מענין מרראה הנכבדת שהי' לאאע"ה:

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, והדקדוק עצום מדוע בענין המים נעשה כ"כ קמצן ואמר מעט מים, ולא אמר יקח מים ורחצו וגו' יהי' רב או מעט, ונראה עפ"י מה שכבר הגדנו מה שנשאל כ"ק זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק מדוע ים הי' אהבה גדולה כ"כ בין החסידים מה שלא נמצא כ"כ בעתים האחרונים, והשיב כי יש בשמים היכל אהבה והרה"ק רלו"י זצללה"ה מברדיטשוב פתח את היכל זה ומזה נעשה האהבה כ"כ גדולה בין החסידים, אך כאשר הרשעים השתמשו ג"כ באהבה זו לאהבות חיצוניות נמנו צדיקי הדור וסגרו את היכל הזה, עכת"ד, וכבר אמרנו שזהו אור שנברא ביום הראשון שנגנז מפני זה הכוונה:

והנה אאע"ה הוא הי' האור שנברא ביום הראשון ובמדרש יהי אור זה אברהם, וכך הי' מדתו מדת החסד והי' מושך את כל העולם באהבה וחסד להכניסם תחת כנפי השכינה שע"י שהכניס ללבם אהבה להשי"ת השליכו את אלילי כספם ואלילי זהבם ובאו לחסות תחת כנפי השכינה, וזהו כינוי לרחיצת רגלים המטונפין באהבת חיצוניות, וזהו שאמר בראשית דבריו יקת נא מעט מים ורחצו רגליכם, ומים הוא מימי החסד כידוע למבינים, אך באשר חשב שעדיין הי' נכרים מעם קשי קדל הי' צריך לדקדק בהשפעות אהבה וחסדים ללבם שיהי' במדה ובמשקל ובצמצום גדול שלא יוסיף כמלא נימא שלא ישתרבב מזה אהבת חיצוניות שהרי טבעם נוטה לחיצוניות ואצטגנינות גדולה הי' בלבו של אברהם שהי' יודע לכוין כמדת השפעת אהבה בצמצום עצום מאד, וזה יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם:

ונראה דכל זה הי' מפאת שהי' עסוק עם אנשים שטבעם נוטה ונמשך לחיצוניות, אך ישראל עם קדוש ביום שבת קודש אנו אומרים ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, פירוש באהבה וברצון בצירוף אהבה ורצון, היינו שהשבת מלובש בלבוש אהבה ורצון ואין בו צמצום וקימוץ במדת האהבה ואין לחוש ח"ו שישתרבב מזה לחיצוניות, וכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא ונותנים אהבה לאדם יותר מכפי מדריגתו, וזהו שאנו אומרים בזמירות רבו יתיר יסגי לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא ודו"ק:

בתדב"א האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו שנאמר עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, ויש לדקדק הלוא גם בלוט נאמר ומצות אפה ויאכלו:

ונראה דהנה בכל אכילה נכלל שתי תועליות האוכל שמקבל חיות מהמאכל, ותועלת המאכל שנברר ממנו את חלקי הטוב ונתעלה ממדרגת צומח או חי למדריגת מדבר, והנה תועלת של המקבל חיות מצינו אף בלעדי המאכל כמו משה רבינו ע"ה שהי' בהר ארבעים יום והי' ניזון מזיו השכינה וכן בנדב ואביהוא ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו שפירשו בו שהי' נזונים מהמראה כמו מאכילה ושתי', ומעין זה איתא בספרים שיוהכ"פ שאסור באכילה ושתי' שמקבלים חיות ממקום גבוה יותר מאכילה ושתי', ולפי"ז מובן אשר מלאכי עליון הבאים בעוה"ז אף שנתלבשו בלבוש עוה"ז מ"מ אינם צריכין לאכילה ושתי' לקבל חיות מהם שהרי המלאך אף שהוא בלביש עוה"ז מ"מ הוא דבוק בשכינה ואומר בלשון משלחו באשר איננו דבר נפרד והוא שואב חיות ממקור החיים וניזונין מזיו השכינה ק"ו מנדב ואביהוא, אך כאשר יאכלו איננו לתועלתם אלא לתועלת המאכל שנברר חלקי הטוב ונדבק במקורו באמצעות המלאך והוא מעין אכילת מזבח, שאין המזבח מקבל חיות מהקרבן ומכ"ש למעלה כמ"ש אם ארעב לא אומר לך, אלא אכילת מזבח הוא לתועלת הקרבן שנתקרב ונדבק בשורשו:

אך זה יוצדק אצל אדם דעלמא אבל לא אצל אאע"ה שהוא ע"ה מעלתו גדולה מהמלאך, וכבמדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר שהנשמר גדול מהשומר וכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, וכן אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת מה גם האבות הקדושים, ע"כ לתועלת המאכל הי' יותר תועלת שיֵאָכֵל לאאע"ה מלהאכל להמלאך, וא"כ אצל אאע"ה לא הי' שום ענין לאכילת המלאכים לא לתועלת האוכל ולא לתועלת המאכל:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה