שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
לך לך
פרק א
שנת תרע"א.
במ"ר ר' ברכי' פתח אחות לנו קטנה וגו' במ' תנחומא קטנה שעדיין לא עשה לה הקב"ה נסים ובמ"ר שעד שקטן הי' מסגל מצות ומעש"ט, מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש אם חומה נבנה עלי' אם מעמיד דברים כחומה וכו' אמר לפניו רבש"ע אני חומה מעמיד אני דבריי ושדי כמגדלות זה חנני' מישאל ועזרי' וכו', נראה הפי' דנקט חנני' מישאל ועזרי', והלא כמה אלפים ורבבות שמסרו עצמן על קדושת השם, דהנה אברהם עוד לא ראה שום נם כמ"ש התנחומא וכשירד לתוך כבשן האש לא עלה במחשבתו שום רעיון שינצל כי לא ידע כלל שיש נסים בעולם דנח שניצל בתיבה הלוא הי' בדרך הטבע שצפה על פני המים, אבל מי שמסרו עצמן על קדושת השם אחר אברהם, יוכל ליפול בלבו עכ"פ ספק שינצל כיון שכבר ראה אברהם שניצל, אבל חמ"ו ששאלו את יחזקאל הנביא אם יתקיים הקב"ה עליהן, והשיב להן בשם השי"ת חי אני אם אדרש לכם, א"כ מסרו עצמן על קדושת שמו יתב' בלי שום ספק שינצלו א"כ הם הי' בהתדמות אאע"ה:
במ"ר לפי שהי' אבינו מפחד ואומר תאמר שיש בי עון שהייתי עוע"ז כל השנים הללו א"ל הקב"ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עוונותך פורחין, להבין מה הוא המשל בטל פורח, ונראה לבאר הדברים דהנה אאמו"ר זצללה"ה אמר עמאה"כ שאמרו ישראל יבוא כגשם לנו והקב"ה השיב אהי' כטל לישראל, דישראל אמרו כגשם, דגשם מלחלח הארץ ונשאר בה, והשי"ת השיב דא"כ לא יהי' זה מחמת עצמם רק כטל כשם שטל אינו רק מעורר את הליחות של העשבים העצמי ואח"כ פורח כן ישראל יש בהם כח עצמי וצריך רק לעורר את שלהן עכתדה"ק, ונראה דזה עצמו הוא הענין הנשמה יתירה שבא לאדם בכל שבת אף שאחר השבת מסתלקת ממנו, מ"מ ענינה כמו הטל ומעוררת את כוחות העצמי שבאדם שבכח ההוא יהי' ביכולתו לעבוד את עבודתו עבודת הקודש כל ששת ימי המעשה, והנה הטעם שבתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות כתבו המפרשים משום שהזדונות הביאו לו להתשובה ועי' עליהם, וא"כ אברהם אבינו זה שבא לעבדות השי"ת הי' ע"י שעבד ע"ז מקודם והרגיש עי"ז שאין בהם ממש, א"כ זה עצמו עוררהו והביאו לדבק בהשי"ת בכח העצמי שבו א"כ שפיר שייך המשל אצלו לטל פורח שמעורר את ליחות העצמיי של העשבים, כ"כ עונות הראשונים שלו עוררו את כוחות העצמיי הוא נקודה הפנימית שבלבו עד שנתקרב ונדבק בהשי"ת ומה דלא סגיא לי' בלשון טל לבד והוסיף טל פורח, בא לומר דנעשה מהעונות עצמם זכיות כמו טל פורח שעולה למעלה, דכשהעוונות נמחלין ואינן נעשין כזכיות נקראים יורדין למטה ואינם עולין למעלה כמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם, וכשנעשין זכיות עולין למעלן:
במ"ר ותדעל מלך גוים א"ר יוחנן ותדעל שמו, קצת מפרשי המדרש כתבו דהמ"ר הוקשה לו למה לא אמר במלכים הקודמים ואריוך וכדלעומר ואצל תדעל כתב ואו לזה אמר ר' יוחנן שהואו שורשית בתיבה, ולדעתי לא כך כוונת המדרש דמה שהקשו שהי' צריך לכתוב כולם בואו אין דרך הלשון כך אדרבה שברוב פעמים בכתוב נכתוב הוא בתיבה האחרונה כמו אודם פטדה וברקת וכן הוא בכל הלשונות, אדרבה בלה"ק נמצא גם על דרכים אחרים ועיין אבן עזרא שמות א' ד' שנמצא על ששה דרכים ראובן שמעון לוי ויהודה יע"ש אבל הפי' האמת הוא כך דהנה הרמב"ן ז"ל כתב בשם המ"ר דארבעה מלכים הם רומזים לד' מלכיות שעמדו על ישראל אמרפל מלך שנער זו בבל אריוך מלך אלסר זו מדי ופרס [ובמדרש שזו יון] כדלעומר מלך עילם זו יון [ובמדרש מדי] מלך גוים זו מלכות אדום, והם נפרדין לארבע רוחות העולם ועי' במהר"ל בספר נר מצוה שכל ענין ד' מלכיות הוא הפירוד שהם מתנגדים למלכות שמים שהוא נקודה הפנימית, ע"כ הוקשה למ"ר כי אם הי' שמו תדעל והואו היא וואו החיבור הי' חיבור לארבעה מלכיות האלו והוא היפוך האמת כי הם ענפין מתפרדין, ע"כ אמר ר"י ותדעל שמו שהויו הוא שורשת ואין כאן חיבור כלל רק ענפין מתפרדין:
והנה במשנת דר"א הקשה דאם הואו הוא שורשת הי' צריך לכתוב אח"כ שכתוב בכולם בויו ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר, ואם הוא שורשת הול"ל וותדעל ייע"ש, ולק"מ דכבר כתב האבן עזרא בשמות דאין קפידא בזה בלה"ק כמ"ש בשמות שמה דן ונפתלי גד ואשר יע"ש, הרי אף דנפתלי ואשר כתיב בואו החיבור ובגד לא כתיב ואו החיבור כמו כן כאן אף שבאמרפל כתיב ויו החיבור יוכל להיות שבתדעל לא כתיב ואו החיבור רק שמו בלבד, אך גוף הדבר האיך אפשר שיהי' כתוב אצל אמרפל ואריוך ואו החיבור הלוא הם ענפין מתפרדין ג"כ לא קשה, דכאן לא רמז הכתוב למנות הד' מלכיות דכאן שינה הכתוב הסדר ע"כ לא הקפיד בזה הכתוב משא"כ למעלה שמנה אותם הכתוב כסדר ד' מלכיות והבן:
במ"ר לפי שהי' אברהם אבינו מפחד ואמר תאמר אותן המלכים שהרגתי בניהם מכנסין אוכלסין ובאין ועושין עמי מלחמה אמר הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך, להבין למה הי' מתפחד עתה הלוא ראה במלחמתו שהי"ת עומד לו דאל"כ לא הי' יכול לעמוד נגדם, ובפרט למאמר המ"ר שאליעזר בלבדו הי' עמו, ונראה שאברהם לא החזיק את עצמו שראוי ליעשות לו נסים ומה שנעשה לו נס בהמלחמה שפט שמחמת שעשה לשמו של מקום כמ"ש במ"ר וירק את חניכיו ר' נחמי' אמר אברהם הוריק פניו כנגדן אמר אצא ואפול על קדושת שמו של מקום וכוונתו שהלך להציל את לוט וכמ"ש הרמב"ן על ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה שענין הכתוב כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך ולכן הי' זכות להצילו בזכות אברהם כי בעבורו הוא גר בסדום ולולי כן הי' עודנו בחרן מולדתו ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו, וגם זה הי' ענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו עכ"ל, ואם לא ילחום עבורו יהי' זה חילול השם יתברך, ולכן חשב שזה הוא שקם לו שיכול להם שהצלתו הוא כבוד השם, וגם הוא לא נתכוין עבור עצמו רק למען כבוד ה' יתברך, משא"כ עתה שוב אינו ראוי ליעשות לו נס ולכך הי' מתפחד:
במ"ר הרהר ואמר לפני הקב"ה רבון העולמים כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו עמדתי וסגלתי מצוות ומעש"ט יותר ממנו ודחתה בריתי לבריתו תאמר שאחר עומד ומסגל מצוות ומעש"ט יותר ממני ותדחה בריתו לבריתי א"ל הקב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים אבל ממך אני מעמיד מנינים של צדיקים ע"כ, נראה ביאור הדברים, לפמ"ש הטעם שבתשובה מאהבה הזדונות נעשו כזכיות הוא מחמת שהעבירות גרמו להתשובה כמו כן ח"ו להיפוך אם מחמת הקדושה וההשגות נצמח עוונות נתקלקל הקדושה וההשגות מחמת שע"י כן נצמח העוונות והנה חטא דור הפלגה הי' שרצו לערב הטוב בהרע שלהם וכמו שביארנו לעיל באריכות במקומו עי"ש, והוא מחמת ההשגות גדולות שהי' להם בידיעת שמות הקדושים עי"ז בא להם החטא זה שחשבו למשוך קדושה ולערב ברע ח"ו וע"י כן דחתה בריתו של אאע"ה לבריתו של נח מחמת שע"י בריתו של נח הי' להם יד ושם בשמות הקדושים וכח למשוך קדושה וע"ז הובטח אברהם שיעמיד ממנו מגינים של צדיקים היינו שהצדיקים יפעלו במעשיהם הטובים שצד הרע לא ייניק מהקדושה אבל מנת לא העמדתי מגינים של צדיקים אף שהי' שם ועבר צדיקים גדולים ונביאים מ"מ זה הכח לא הי' להם רק זרע אברהם שהוא שם כל מגמתו להקרא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' וידבקו במה שראוי להדבק הי' שכרו שלעומת זה יהי' ביכולתם להרחיק מה שראוי להרחיק ושישאר הקדושה והמעש"ט במקום הראוי ולא ילך לצד האחר, וזהו מגן ומושיע שהשי"ת מגן להישועה, שהישועה ישאר, וזהו אנכי מגן לך:
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה בזוה"ק כדכתיב ופרעה הקריב דאיהו מקריב להו לישראל בתיובתא אוף הכא דאקריב גרמי' לקב"ה כדקא יאית, ע"כ הענין כאשר הלך אאע"ה למצרים שהיא מלאה טומאת וגלילים קשר א"ע בקשר חזק בהקב"ה וכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה שטרם בואו לבית לבן הטמין בבית עבר י"ד שנים ואף בלילה לא שכב כי אם עסק בתורה והוא ג"כ כדי לקשר א"ע בקשר חזק שלא יתקלקל שמה בבית לבן ח"ו, כן כל איש כאשר הגיע לסעודה שלישית ועוד מעט הוא הולך לימי המעשה צריך לקשר א"ע בשבת קודש בקשר חזק ובתוספות באהבה ורצון וע"י אהבה זו הוא מעורר כח האהבה ורצון מלמעלה ג"כ ביתר שאת וזהו רעוא דרעוין:
במ"ר א"ר לוי בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהוא כליל לאישים, נראה ביאור הדברים דהנה רש"י ז"ל בפ' נשא דקטורת הוא תרי"ג והתרי"ג מצות הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין ובגמ' נדה, שכבת זרע שאין כל אבריו מרגישין בו אינה ש"ז, כי הברית הוא אבר (שאין) שכל האברין נכללין בו, וכשמל אברהם והסיר מהאבר זה את החלק הרע, א"כ לעומת זה שורה עליו החלק הטוב ג"כ מספר תרי"ג, וזה שעלה הריח כקטורת הסמים מספר תרי"ג ולשון קטורת הוא תרגום של לשון קישור, היינו שנקשרו כל האברים וכל הגידין להקדושה וזהו כקטורת וכעולה שהוא כליל לאישים שגם גופו נעשה כולו קודש:
פרק ב
שנת תרע"א. לברית מילה
במ"ר לך לך ויפול אברהם על פניו ר' פינחס בשם ר"ל שתי פעמים כתיב נפילה על פניו וכנגדן ניטלה מילה מבניו שתי פעמים ולהבין הדברים, דכפי הנראה ממאמר זה שחסרון הי' אצלו ולכך נענש שניטלה מילה מבניו, והלא הי' הכרח ליפול כי לא הי' יכול לעמוד, אך הענין דהנה כתיב ויעש כן אהרן ואחז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והדבר יפלא וכי תעלה על דעתך שישנה, אך אמרו צדיקים ע"ז שלא בא לו שום התפעלות רק קיים המצוה כפשוטו, והענין דכשאדם מרגיש בעצמו מה אז מתבטל במציאות, אבל כשאינו בעצמו כלום א"כ אין לו מה שיתבטל:
והנה אמרו חז"ל גדול מה שנאמר במרע"ה ממה שנאמר באברהם דבאברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ובמרע"ה כתיב ונחנו מה, והפי' דעפר ואפר יש לו מציאות בצד מה, וזהו שבחו של אהרן שלא שינה שאמרו ונחנו מה שלא הי' לו שום מציאות שיתבטל ואם הי' אברהם ג"כ בבחי' הזאת שלא יהי' לו שום מציאות לא הי' נופל על פניו וא"כ זה שנפל על פניו הי' חסרון בצד מה ולכך נענש שניטלה מילה מבניו שתי פעמים:
ויעש אברהם משתה גדול ר"י ב"ר סימון אמר גדול העולמים הי' שם כו' נראה שהי' קשה להמדרש הנה אכילה מתייחס לקו הימין וסימנך אין התנוק יכול לקרוא אבא עד שיטעום טעם דגן שתי' מתייחס לקו השמאל וסימנך ימין המשומר וגדולה הוא מקו הימין והוא חסד מדתו של אברהם התפשטות ממעלה למטה, ושתי' הוא היפוך זה, ושתי' מעורר לאדם שמחה וריקוד והוא ממטה למעלה וא"כ לא שייך בזה לשון גדול, וע"ז אמר ר"י בר"ס גדול העולמים כו' וכן הי' קשה להמ"ר בסעודת אסתר ומתרץ גדולי עולם הי' שם ובמ"ר ויחי ויעלו עמו גם רכב גם פרשים וגו' אר"י גדול העולמים הי' שם וכתב המ"כ דדייק לה מתיבת גם לרבות פמליא של מעלה יע"ש ולי נראה דדייק לה מסיפא דקרא דכתיב ויספדו שם מספד גדול, והי' קשה לו להמדרש דענין הספד הוא להעלות המת ממטה למעלה, ובמפרשים הרמז ע"ז אגרא דהספדא דלוי', וא"כ אין שייך לשון גדול לכן דרש כנ"ל והבן:
פרק ג
ליל קודם המילה שקורין וואכט נאכט.
ענין שעושין סעודה בליל שקודם המילה הנה הרמב"ם פסק דקטן ערל תוך שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה משום דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות וליל שמיני אסור לסוכו בשמן של תרומה והוא מירושלמי ולפי"ז מיגרע גרע כשמגיע ליל שמיני דעד עתה לא הי' ערל כלל ועכשיו נעשה ערל, ואין בידינו לתקנו דמילה דווקא ביום, אך כ"ז אם האדם מכוין תקנת עצמו א"כ הי' שפיר מיגרע גרע דעד הנה לא הי' צריך תיקון ועכשיו צריך לתיקון, משא"כ אם האדם אין כוונתו בשביל עצמו רק לקיים מצוות הש"י א"כ כשמגיע זמן חיוב המצוה אז אשבוחי משבח דיש לו מקום להאדם לקיים מצוותו, ואף שעוד אין בו כח לקיים המצוה כי לילה הוא, אבל עכ"פ בא לו קצת מקום ליכנוס בעשיית המצוה כיון שאז נקרא ערלות, וכענין בצאן שנכנס לדיר להתעשר וכמ"ש תוס' רי"ד דע"כ לא נקרא מילה מצ"ע שהזמן גרמא דליתא בלילה, משום דלעשות הכנה למצוה מחויב גם בלילה, והדברים מובנים עפ"י ירושלמי פ"ק דר"ה דדברים הדוחין את השבת ומצותן רק ביום מותר בלילה שלפניו לחלל שבת וראייתו מהעמידו את עושי חביתין, לעשות חביתין, דבאנשים שאין רוצין בעול אצלם אין זה שמחה אדרבה עול המצות הם למשא אצלם, משא"כ ישראלים שבמצותיו חפצים מאד, א"כ שמחה הוא אצלם:
פרק ד
לשלישי למילה.
במדרש וירא ר' יצחק פתח מזבח אדמה תעשה לי כו' מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכו"כ ר' לוי פתח שור ואיל לשלמים לזבוח לפני ד' אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכו"כ ע"כ ונראה דהנה במצות מילה יש שני מיני תועלת האחד שהוא הכנה למען יוכל לקבל אח"כ שלימותו ושיהי' שם ד' נקרא עליו ויהי' כלו טהור לעבוד את ד', והב' איתא בדרך אמת להרח"ו ז"ל וז"ל בעת הולדת אדם באין לו נפש רוח ונשמה וכשנימול זוכה לכולם כדי להשלימן באותו מצוה, אך מסתלקין עד שישבר קליפת היצה"ר להתחנכו במצוות וא"כ היא לא לבד הכנה אלהבא רק גם אשעת מעשה שתיכף נתתקן הנרו"נ וכנגד השני מיני תועלת ההם מתכוון המ"ר דמי שהוא סובר מזבח הוא אומר מתועלת הכנה זכה שמזבח הוא הכנה מקום לקרבן כן המילה הוא הכנה כמו שכתבנו תועלת הראשון ומי שסובר קרבן הוא אומר כנגד התועלת הב' שנתתקן תיכף:
ברש"י ולחם לא הביא לפי שנטמאת העיסה בוודאי לא הי' זה במקרה והענין יש להבין דהנה הרב ז"ל כתב דהמאכל של אדם גבוה מהאדם אחר שנותן לו חיות להאדם, ובגמ' שאין תינוק יכול לקרוא אבא עד שיטעום טעם דגן, הרי לו דעת, וא"כ הדגן הוא גבוה מבחי' הדעת שבאדם, וא"כ מאכל זה שייך דווקא לאדם דישראל עלו במחשבה, משא"כ מלאכים והבן:
בתנחומא אברהם יושב על פתחו של גיהנם ואינו מניח מהול לירד שמה אבל הפושעים ומשוך בערלתו נופל בגיהנם ע"כ הענין כתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וגו' תעבירו במים, כי ע"י האש נבלע הבלוע בתוך תוכו של הכלי ע"כ צריך הגעלה לא ליבון להוציא הבלוע מתוך תוכו, ודבר שלא בא באש א"כ הבלוע רק מלמעלה לא בתוכו הוסר ע"י מים ולעומת זה הוא ג"כ באדם דאם העבירות הוא רק מלמעלה לא נבלעים בתוכו יכולין להסיר ע"י הדחה במים בעלמא, משא"כ אם נבלעים בתוך תוכו צריכין ליבון בגיהנם, ובמ"ר תולדות משל לקווץ וקרח שהי' עומדים על שפת הגורן עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעוונות וכו' אבל יעקב מתלכלך בעוונות ובא יוהכ"פ ויש לו במה יכפר ע"כ הרי שבישראלים לא נכנס העוונות בתוכם רק מלמעלה, אך כשלא נימול ע"י אמצעות הערלה נכנסו העוונות לתוך תוכו, וע"כ אין לו טהרה רק בגיהנם אבל כשנימול בהדחה בעלמא סגי לי' וזה שיושב אברהם על פתחו של גיהנם ואינו מניח לנימול ליכנס כי מטהרו ומדיחו במימי החסד שבו והבן:
פרק ה
שנת תרע"ב.
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברש"י והלוא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך, והנה זה אומר דרשני כי לפי פשוטו לא תירץ עדיין קושייתו מאחר שכבר יצא משם למה לי' להזכיר מארצך ומה הי' המקרא חסר אם אמר מבית אביך לבד:
ונראה דהנה בטעם בריאת הארץ כדורית והשמים מקיפים אותה מכל צד והוא כנקודה בתוך העיגול תלוי' על בלימה כתב האור החיים בפרשת בראשית כי תשוקת הארץ החומרית להתקרב אל השמים שהם רוחניים יותר ובאשר התשוקה שוה מכל צד ע"כ נשארה באמצע תלוי' על בלימה עיי"ש דבריו כי נעמו, ולדבריו יש לפרש מאמר חכמז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, כי ידוע ששם של דבר הוא מהותו של דבר, ויוצדק לפי דברי האור החיים שכל עצמה של הוית הארץ הוא התשוקה שהיא משתוקקת ורצה לקראת השמים באשר המה רוחניים ע"כ נקרא שמה ארץ ע"ש המרוץ, ויהי' פירוש מלת שרצתה מלשון מרוץ ולא מלשון רצון, ובאשר טבעה השתוקקת לדבק ברוחניות ע"כ היא משתוקקת לעשות רצון קונה, ומה מאד ימתקו הדברים באשר ידוע שעולם זה התחתון הוא צל עולם העליון, והארץ שלמטה היא צל להארץ העליונה, וטבע ארץ התחתונה נמשך ממהות ארץ עליונה, ע"כ ארץ התחתונה אעפ"י שהוא גשם עב ועכור בלתי בעל דעה, מ"מ הטבע שבו שהוא שורשו בעליונים הוא כנ"ל:
וראיתי עוד לגדולי המפורשים שפירשו בטעם תליית הארץ על בלימה כי ידוע שדבר רוחני אינו סובל דבר גשמי וע"כ שמים שהם רוחניים לעומת הארץ, באשר אינם יכולים לסבול גשמית ועכירת הארץ הם מרחיקים ודוחין מהם את הארץ, ובאשר היא נדחת מכל צד למשל השמים שבמזרח דוחין אותה אל מערב ושבמערב דוחין אותה אל מזרח וכן הוא בכל צד ע"כ נשארת לעולם באמצע תלוי' על בלימה, ולכאורה שני הטעמים הם הפכים, שלטעם הראשון היא נמשכת אל השמים מכל צד, ולטעם השני היא נדחת מן השמים מכל צד:
ויש לפרש באופן שיהי' כל דברי החכמים קיימין אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי ידוע בטבע האדם כשמשתוקק לדבר ומונעין אותו ממנו יתגדל התשוקה עוד יותר וכבר אמרנו שחכז"ל רמזו לנו זה הענין, כן יש לומר במהות הארץ שמשתוקקת להתקרב להשמים, וכאשר השמים דוחין אותו תגדל התשוקה ביותר ושני הפירושים לדבר אחד נתכוונו:
ויש לומר עוד בענין הזה דהנה הצורך להדחוי כדי שתתגדל התשוקה הוא באשר התשוקה העצמית איננה כ"כ בחיות והתלהבות, אבל כאשר הוא בחיות והתלהבות רשפי' רשפי אש איננה נצרך להדחוי כמובן ובזה יש להעמיד שני הפירושים בהתחלפות המקומות דכלל הארץ באשר היא חמרית ביותר היא נצרכת להדחוי, גם החמרית שבה באמת גורם להדחוי, אבל ארץ ישראל שיש בה קדושה עליונה ואיננה כ"כ חמרית ועי' מהר"ל בספר הנצח בכמה מקומות שמאריך בזה ובמה שפי' דברי חכז"ל ארץ צבי כתיב בה, ויש לומר עוד שארץ ישראל נקראת ארץ החיים ששופע בה תמיד חיים חדשים כדכתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה וגו' יש לה השתוקקת עצמית בחיות והתלהבות יתירה ואיננה נצרכת לדחוי כנ"ל, ועם זה באשר איננה כ"כ חמרית ויש בה קדושה ודביקה בשורשה אין השמים דוחין אותה, והיא נקראת אחות לנו קטנה שמתאחה בעליונים, ובה יוצדק דברי האור החיים לבדו, אבל חוץ לארץ לגסות ועכירת החומר והיא רחוקה מהקדושה העליונה אין התשוקה כ"כ זולת ע"י דחוית השמים, בה יוצדק דברי שאר מפורשים בצירוף דברי אור החיים כנ"ל:
והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי רש"י וישב וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, היינו שאאע"ה שנולד ונתגדל בביתו של תרח מקום טנופת ע"ז כשהרגיש דבר מה של קדושה נתגדל אצלו התשוקה ביותר כי יתרון אור מן החושך, וכל דבר של קדושה הי' חדש אצלו וחביב עליו עד למאד, והי' מתירא שזרעו אחריו ברבות הימים באשר ילדו ויתגדלו על ברכי הקדושה לא יהי' הדבר חדש אצלם ולא יהי' חביב בעיניהם כ"כ ולאט לאט יתקרר הדבר, [עד אשר ח"ו יבואו לידי עבירות] ע"כ הי' עצתו שישתעבדו בגלות למען יתחדש אצלם הדבר ויתגדל התשוקה, [ולדידי יש להוסיף בה מעט כי ידוע שבדרך שאדם דרך בה והולך ומצליח בעבודת הש"י, באותו דרך עצמו הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו, וע"כ אברהם אע"ה שתחילת גידולו בבית אביו והי' לו מניעות ורדיפות שונות ובאשר לפי טבע אנושי שלכל דבר שיש לו תשוקה ואם מונעין אותו ממנו יש לו תשוקה עוד יותר, וזה עצמו הי' לאאע"ה שלרגלי המניעות והרדיפות שהי' לו בבית אביו התגדל אצלו התשוקה לאלקית ביותר מאד, ע"כ הי' עצתו שכאשר יתקרר מעט התשוקה אצל זרעו אחריו, ישתעבדו בגלות והמניעות ורדיפות הגלות יהי' להם לרפואית תעלה להגביר אצלם התשוקה וההתלהבות ביותר, וזהו אותו דרך עצמו שדרך הוא בה] ולפי דברים הנ"ל יובן מאמר הכתוב בהתוכחה שבפרשת תבוא שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכבר הקשו המפורשים איך בשביל מניעת השמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, אך להנ"ל יובן שהגלות אינו בא עיקרו לעונש רק הוא עצות מרחוק להגדיל התשוקה והתלהבות, וע"כ כאשר לא עבדו את הש"י בשמחה והיינו שלא הי' בתשוקה והתלהבות ע"כ בא הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבתי' עכת"ד:
אך כל אלה באם נקרר הדבר אצל האדם וחסר לו חיות בעבודת הש"י, אבל אשרי האיש שאיננו צריך שיתעורר אצלו התשוקה ע"י המניעות והדחיות, אלא שבכל יום ויום מוסיף והולך בעבודתו עבודת הש"י בתורה ותפלה עד שבאמת בכל יום ויום משיג חדשות וחביב הוא בעיניו עבודתו כל שעה ושעה כשעה ראשונה, וידוע מאמר הקדוש היהודי זצללה"ה שבכל יום ויום הוא לעומת יום האתמול כערך יהודי לנכרי:
ובזה יש לפרש מאמר הש"י לאאע"ה לך לך מארצך וגו' היינו דהנה התחלת עבודת אאע"ה כשהי' בבית אביו שהי' התעוררות עבודתו מפאת המניעות והרדיפות זהו בחי' ארץ שגודל התשוקה בא מחמת שהשמים דוחין אותה כנ"ל, וזהו בחי' חוץ לארץ כנ"ל, וזהו פי' מארצך מרצון שלך שנצטוה שילך הלאה מבחי' זו כי מעתה כשעלה בדרגין עליונים הוא דרך זה בלתי מספיק לפי ערכו ויעזוב דרכו ליקח התעוררות שזה פי' מארצך וממולדתך ומבית אביך רק ילך אל הארץ אשר אראך הוא ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים כנ"ל ששופע בה תמיד חיות חדש כנ"ל שארץ ישראל אינה צריכה להתעוררות התשוקה מפאת דחוית השמים רק כדברי האור החיים כנ"ל, ולפי"ז יש לפרש אשר אראך הוא עתיד הוה היינו שאראה לך תמיד השגות גדולות חדשים לבקרים שבזה יתגדל התשוקה מעצמו יום יום, וזהו שפירש"י התרחק עוד משם וצא מבית אביך, שבגשמית הוא יציאה מבית אביו לבד אבל ברוחניות הוצאה זו הוא מארצך ומולדתך ומבית אביך כנ"ל:
ויש לומר כעין שני הבחי' האלה שהשתוקקות יתעורר מצד כח הדוחה, או תשוקה עצמית ישנו גם בכל אדם בצד מה ביום ש"ק, שבת דלילא, ושבת דיממא, זכור ושמור כי שבת דלילא הוא הכנסת שבת ליקח אדם התעוררות מפאת ימי המעשה הקודמים שהי' בחי' דוחה ובבוא השבת קודש שואב אדם רוח חיים חדשים בקרבו בתשוקה יתירה כאדם המשיג תשוקתו אחרי שהי' לו מונעין ממנו שהתשוקה תגדל ביותר, וזהו מדת שמור, אבל שבת דיממא הוא עוד יותר נעלה שהתשוקה נתעלה והולכת מאלי', וידוע מכתבי האר"י ז"ל שיש לטבול בשבת שחרית לקבל את תוספות הקדושה, וכמו שטובלין בערב שבת, והיינו כעין מאמר היהודי ז"ל, כן הוא בשבת דיממא שהוא לעומת שבת דלילא, כערך שבת דלילא לימי החול, וזהו בחי' זכור:
ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש מאמר המדרש בטעם מילה בשמיני כדי שיראו פני מטרונה תחילה, והיינו כי שני דרכים להתעורר התשוקה, תחילה צריך אדם להתעורר מפאת דחוי' כנ"ל, וזאת הוא עבודת האדם בימי עלומיו שכוחות ימי הנעורים רודפים אחריו ומונעין אותו משלימותו, אז ממניעות אלו עצמם יתעורר לתשוקה כנ"ל, ואם עושה כן בימי הנעורים, אז זוכה שכאשר בא בימים שלא יהי' לו מניעות ומי הנעורים יהי' לו התשוקה מאליו, והוא כדמיון דברישא הוא שבת דלילא ואח"כ שבת דיממא, והנה כעין תשוקת שבת דיממא הוא תשוקה עצמית בא ג"כ מכח שמירת הברית ששומרי הברית זוכין בכל עת לחיות חדש, וצדיק נקרא מי ששומר הברית, וע"כ צדיקים נקראים חיים כמ"ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וידוע שמטרונה נקרא שבת דלילא, וע"כ מילה בשמיני שעל ידה נקראים צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים, לעולם צריך שיקדים לה מטרונה שבת דליליא, בחי' שמור, לבחי' זכור:
במ"ר ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, הנה פרט בכאן שלשה דברים שמיעה, ראי', הטית האוזן, יש לפרש דשמיעה הוא קבלה כדמתרגם על שמיעה קבלה, והיינו שמקבל דברי זולתו אעפ"י ששכלו איננו מחייבו, וכמו שמצינו וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם, אף שקשה הי' עליו לילך לגלות והי' בנפחד גדול שלא יטמע ח"ו בבית לבן ושע"כ נטמן בבית עבר מקודם י"ד שנה, מ"מ לא השגיח על דעתו ורצונו רק קיבל דבריהם, וכן הוא בכמה מקומות בתנ"ך, ראי' הוא עוד יותר שבעיניו יראה שאין דרך אחר רק כמו שנצטוה, הטית אוזן הוא עוד יותר, והיינו להשכיל לירד לסוף כוונת המצוה, ולשון הרמב"ם להיות רודף אחר כוונת התורה, לא לבד שטחית הדברים רק להשכיל על עיקר הכוונה אף שאינה מפורשת, וכל שלש אלה נצרך לכל אדם הבא לטהר, בראשונה צריך להיות בבחי' שמיעה לקבל מאמר השי"ת להתנהג עפ"י דרכי התורה אפי' על שמאל שהוא ימין בלי התחכמות, ואח"כ יזכה לבחי' ראי' שבעצמו יראה ויבין וירדוף אחר כוונת התורה, וזהו נקרא שמטה אוזן לשמוע כוונת הדברים הבלתי נשמע משטחית המאמר, וכענין שכתב הרמב"ן ריש פ' קדושים שיכול להיות נבל ברשות התורה עיי"ש:
וי"ל עוד ששלשתן מתיחסים לגוף ונפש ושכל, קבלת הדברים בלי שום התחכמות מתיחס לגוף, ראי' לנפש שזה הוא מכוחות הנפש לצייר במחשבתו כאלו הדבר עומד לפניו והוא רואה, הטית אוזן היינו להשכיל על כוונת התורה זהו כח השכלי, ובלשון המקובלים הוא נפש רוח ונשמה, שאין האדם זוכה להקרא אדם אלא בהשלמת שלשתן, ויש לפרש שזה עצמו הוא מארצך וממולדתך ומבית אביך, ארצך מתיחס לגוף, מולדתך לנפש, בית אביך לשכל, וכל אלה כמו שיש בקדושה, כן יש להיפוך, וילך לו מזה, אלא ידבוק בשמיעה ראי' הטית אוזן דקדושה:
אל הארץ אשר אראך, הנה לא זכה אאע"ה להתגלות אלקית אלא בא"י וכן אין הנבואה שורה בחו"ל, שהוא מקום שליטת הע' שרים ולמטה כח האומות הם המסתירים את אור אלקי, ולעתיד כתיב ולא יכנף עוד מוריך, וקודם שיכלה זרעו של עמלק שהוא ראשית גוים, כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה כמ"ש רש"י, ע"כ אין חו"ל מקום הראוי להתגלות ה', ורק בא"י ששם אין להחיצונים שליטה ורק בשעת החורבן הי' להם שליטה רק לשעתו כמפורש בזוה"ק ושאח"כ אין להם עוד שליטה שמה, וע"כ אז גם נביאה לא מצאה חזון מה', ואח"כ עוד הי' נביאים בישראל, והנה ידוע שעולם שנה נפש הם על מתכונת אחת, עולם הוא מקום הראוי להתגלות אלקית, והוא ארץ ישראל, שנה הוא זמן שיש זמנים מיוחדים ראוי להתגלות אלקית והוא שבת ויו"ט, נפש הוא אדם מהול, כמ"ש בזוהר ריש פ' וירא:
והנה שלשה אלה מתיחסים לגוף ונפש ושכל, א"י הוא מתיחס לגוף שנכנס בה בגופו וניזון גופו מפירות ארץ ההוא, וזהו שייך אפי' לבע"ת בלתי מדברים, ובפעולה שמשתתף בה האדם עם יתר בעלי חיים מוכרח שזה מתיחס לגוף, אף שבאדם הוא ענין אחר לגמרי, כי ענין ארץ ישראל הוא לקבל בה התגלות אלקית שזה אינו שייך לשאר בע"ח, מ"מ הפעולה הוא אחת כמובן, מילה מתיחס לנפש שהוא באבר התאוה לעצור את כוחות הגופניים ורצונות החומרים, ונפש הוא הרצון והתשוקה שבאדם כמו שאמרנו כמה פעמים מלשון אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, שבת מתיחס להשכל כי שבת היא יומא דנשמתא ושבת יעשה כולו תורה:
ושלש אלה הי' באברהם, שהי' שלם בגוף ונפש ושכל, וע"כ מצינו בו, א"י, מילה, ושבת, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו', ובמדרש פ' מ"ט ופ' ס"ד אפי' הלכות עירובי חצירות הי' אברהם יודע ובפרשה צ"ה אפי' עירובי תבשילין הי' אברהם יודע, וכן הוא בש"ס יומא (כ"ח:) ובתנחומא פרשה זו, והרשב"א גורס עירובי תחומין, ויובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאתחומין לא איפקד במרה ובתוס' שה"ה הוצאה, ופי' משום דאלו הי' מחיצות הי' מהלך אפי' כמה, וכן הי' מותר לטלטל אפי' בכמה פרסאות, א"כ אין המלאכה עושה שינוי בגוף הדבר, והוא אסור מצד הצורה לא מצד החומר שבו, ועד מתן תורה לא השיגו מעלה זו שיהי' ענינם מצד הצורה, ומצינו עוד ענין שהוא מצד הצורה כמ"ש הרמב"ן בענין טבילת נדה שטהרה הגופנית הוא משפסק הדם אבל טהרה הצורית הוא בטבילה ודפח"ח, ולפי הדברים האלה יובן שמירת אברהם עירובי חצירות ועירובי תחומין, היינו הוצאה ותחומין שהם מצד הצורה השכלית ואאע"ה שמר השבת מצד השלמת שכלו כנ"ל ע"כ שמר גם זה, והיינו רבותא מיתר הלכות שבת, ואפי' להגירסא עירובי תבשילין נמי נוכל לומר דהיינו הרבותא עצמה שהרי אין שינוי במעשה זה שמבשל ביו"ט לשבת אם הניח עירוב תבשילין או לא, והוא דומיא דהוצאה ותחומין, ולפי"ז יובן שלא מצינו ענין טבילה במים רק באברהם אע"ה כמ"ש הזוה"ק ק"ב: שהי' לו מעיינא דמיא ומאן דצריך טבילה הוה מדכי לי', והיינו מטעם הנ"ל וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן:
והנה אאע"ה הנחיל כל אלה לזרעו אחריו שע"י קבלת התורה ישתלמו בשלשתן אלה, וע"כ נמצא ג' מצוות אלו בכל איש ישראל, ארץ ישראל, מילה, ושבת, והיינו עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוכיח דבכל מקום שדעתו של אדם משתוקק לשם, נחשב כי הוא שם, ממתניתין דעירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קונה שם שביתה כאלו הי' שם בפועל, וכן הוא בכל ישראל אפי' יושבי חו"ל מאחר שכל תפילתם הוא דרך ארצם ומתפללין תמיד על עליית ישראל לארצנו ולטעת אותנו בגבולינו, נחשב כאלו כולנו שם, ומילה, ושבת כמשמעו ע"כ יכול כל איש להשתלם בגוף ונפש ושכל ועם זה יובן דברי המדרש פרשה מ"ז ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך ר' יודן אמר חמש אם מקבלים בניך אלהותי אני אהי' להם לאלקי ולפטרון, ואם לאו לא אהי' וכו', אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלים אלהותי ואם לאו אינם מקבלין, אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ ואם לאו וגו' אם מקבלין בניך את השבת הם נכנסין לארץ, הרי שחשב ג' אלה לקבלת אלקית א"י, מילה, ושבת, כי ג' אלה הם שלימות כל חלקי אדם גוף ונפש ושכל כנ"ל:
ויש להתבונן עוד בשינוי הסדר שבין אאע"ה לבין בניו אחריו, באאע"ה הי' הסדר, א"י, מילה, ושבת, שהרי בראשונה נצטוה על א"י ואח"כ על המילה ואח"כ מצינו בו שמירת שבת כנ"ל, ובזרעו אחריו הסדר להיפוך ראשונה הוא שבת שאין שבעת ימים קודם המילה בלי שבת, ובמדרש טעם למילה בשמיני כדי שיעבור עליו שבת אחת, ואח"כ מילה, ואח"כ כשיגדיל ויהי' דעתו על א"י כנ"ל, כי אף הנולדים בא"י נראה שאז נשלם מצוות ישיבת א"י אם דעתו לכך, כי מאחר שתאמר שאפי' הדרים בחו"ל אם דעתם על א"י נחשב כאלו הם בא"י, כמו כן תאמר להיפך שאפי' יושבי א"י אם דעתם על חוץ לארץ נחשב כאלו הם בחוץ לארץ, ומאחר שעיקר ישיבת ארץ ישראל הוא הדעתו לכך, מובן שעיקר ישיבת א"י נחשב כשיגדיל ויהי' דעתו לכך וא"כ הסדר הוא לגמרי מהיפוך, והטעם בזה מובן שאאע"ה הוא עלה במעלותיו ממטה למעלה, וע"כ מעלין בקודש ראשונה שלימות גוף ואח"כ שלימות הנפש ואח"כ שלימות השכל, אבל זרעו אחריו שבאים מפאת זכותו של אאע"ה ומשפיעין להם מהשמים קדושת גוף ונפש ושכל, ותדע שהרי הקדושה באה בהם בעודם קטנים כשנולדו כנ"ל וא"כ הקדושה הוא מלמעלה למטה, וע"כ ראשונה הוא קדושת הנשמה והשכל אף שעדיין אין בו השכל מ"מ הקדושה באה תיכף בעת שבת הראשונה, ואח"כ הנפש ואח"כ הגוף:
במד"ר וכן הוא ברמב"ן שארבעה מלכים אמרפל וחבריו הם דוגמא לד' מלכיות וכמו שהם נפלו ביד אברהם כן סופן של הארבע מלכיות ליפול ביד ישראל, וכאשר נתבונן בסדר הפרשיות של מלחמת ד' מלכים הי' אחרי בואו ועלייתו ממצרים לשלום, והנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך גדרו כל האנשים בגלות מצרים מן הערוה בזכותו, שרה גדרה עצמה מן הערוה לפיכך נגדרו כל הנשים בזכותה, הרי כי ענין נסיון וצירוף אברהם במצרים הי' בענין עריות אשר בשר חמורים בשרם כנודע שזה הי' עיקר קליפת מצרים, וע"ז נאמר ויעל אברהם ממצרים שלא נדבק בו מאומה ח"ו, ומזה באה לו התשועה מד' מלכיות, כן נראה לדורות לזרעו אחריו תחלה נתמרקו במצרים בענינים אלו ויצאו שלימים גן נעול אלו הנקיבות גל נעול אלו הזכרים ובכח זה היכולת בידם לסבול כל הגליות שלא יטמעו בהם ח"ו, וממוצא הדברים אשר קדושת ישראל בענינים אלו הוא שעומד להם נגד שעבוד ד' מלכיות עד מלחמה האחרונה שאין בני עשו נופלים אלא ביד משיח מלחמה שהוא בן יוסף שומר הברית ציס"ע, וכל כמה שהאיש נקי בענינים אלו ועושה תשובה על העבר בגלגול זה לעומת זה אין כח המלכיות מושלים ושולטין עליו, וכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר על הצעירים אם ישתעבדו את מוחם להגמרא מוטב ואם לאו ילקחו, והיינו הך שאין דבר תיקון לחטא זה כמו שעבוד המוח בלמוד הגמרא, כי באשר הפגם במוח מוכרח התיקון נמי להיות במוח, וזה יגיעה בעיון הלכה, והדבר כמבואר:
במדרש וכן הוא ברש"י ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, והקשו המפורשים מדוע לא הוציא גם בשר לרמוז לו על בע"ח שמהם עיקר הקרבנות, ונראה שהרמז הי' רק בדבר של חידוש, וקרבנות מבע"ח כבר הקריבו אדה"ר ונח ואינו רבותא כי למה יגרע מהם, ורק המנחות והנסכים שהם מצמחים שלא הקריב מהן אדם מעולם וקין הרי לא נתקבל קרבנו והי' כלא הי', ולא עוד אלא אפי' ישראל לא הקריבו מנחה בבמה לדעת ר' יהודה, ואפי' לרבנן מ"מ גוים ודאי שהם עצמם אף שמותרין להקריב קרבנם בבמה מ"מ אין מקריבין מנחות ונסכים, רק במקדש שהכהנים הם המקריבים מקריבין מנחות ונסכים, וזהו הבשורה טובה שרמז לו, שבניו יהי' בכחם להעלות גם הצמחים אשר זה לא הי' בכח צדיקים הראשונים, ושע"כ לא הקריב נח רק מבע"ח, והטעם שרמז לו כעת אחר נצחון הד' מלכיות, כי במד"ר שהי' אאע"ה מתפחד על שהרגם והשיבו הקב"ה קוצים אתה מכלה מן הכרם שהרג את הרשעים האלה והעבירם מן העולם וזה הי' פתח פתוח על לעתיד, ותיכף התחיל הביעור חמץ הוא חלק הרע, ומפאת ביעור חלקי הרע מהעולם העביר גם חלקי הרע מן הצמחים, וע"כ שוב יש בכחם להעלות גם הצמחים אחר שכבר מנוקה מהפסולת, אבל ב"נ שאצלם הוא הכל מעורב הטוב עם הפסולת כמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה בפי' מה שעולת ב"נ הוא בלי הפשט ונתוח, היינו בלתי מנוקה מהפסולת, וע"כ אין בכחם להעלות הצמחים שחלקי הפסולת מרובה וידועין דברי האר"י ז"ל על לא בעניותי אכילת ירקא ולא בעתירתי ובאתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורא, משום שחלק הטוב בבשרא וכוורא מרובה ממה שהוא בצמחים:
במד"ר ויקח לו את כל אלה רשב"י ורבנן רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרו אף עשירית האיפה הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', ונראה דהנה אמרו ז"ל שאלו לחכמה מה יעשה בהחוטא והשיבה נפש החוטאת היא תמות, התורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, והיינו שמצד שורת הדין שהשכל נותן שאדם שחטא שוב אין לו חיים, רק מצד החסד יש לו כפרה בקרבן והתורה נקראת תורת חסד ע"כ אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, וזהו כל הכפרות הראה הקב"ה לא"א באשר כל הכפרות הוא מצד מדתו מדת החסד ושייך אליו, ע"כ הראה לו, והנה עשירית האיפה שהוא מנחת חוטא שהיא בלי שמן ולבונה, ובש"ס סוטה ששמן ולבונה רומז לתורה ומעש"ט, וע"כ עשירית האיפה מכפר גם על מי שאין בו לא תורה ולא מעש"ט, והנה במד"ר פ' וישלח העושה כמעשיהם ובוחר בדרכיהם [של האבות] מתקיים עליהם ומי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם אינו מתקיים עליהם, וא"כ זה שאין בו לא תורה ולא מעש"ט א"כ אינו עושה כמעשיהם א"כ גם זכות אברהם שהמשיך מדת חסד לזרעו ג"כ אינו מועיל לו, וע"כ אמר רשב"י שעשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרו אף עשירית האיפה הראה לו, שע"כ אם נשבר לבו בקרבו מחמת שיודע שאין בו לא תורה ולא מצות ואין עני אלא בדעת זה הוא קרבן עני האמיתי ומאחר שמרגיש בעצמו ויודע זה, שוב נוכל לומר עליו שהוא בוחר בדרכיהם עכ"פ, שזה מדתו של אאע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר, שלא עלה על דעתו שמגיע לו בתורת מתן שכר שום דבר מהש"י רק הכל בתורת חסד, ע"כ נשאר זכותו ג"כ לגמול עמם במדת חסד אף שאינם כדאי, כמו שאברהם בעיני עצמו לא הי' כדאי, וע"כ זה אף שעדיין אינו עושה כמעשיהם מ"מ הרי הוא מקבל על עצמו מהיום והלאה להיות טוב כי בלא"ה זבח רשעים תועבה, וא"כ זה שיודע שאינו שוה כלום ומקבל על עצמו להלאה זה עצמו הוא מדתו של אברהם וא"כ מועיל לו זכותו של אאע"ה ומחמת זכותו באה לו הכפרה ע"כ גם זה הראה לאאע"ה:
ובמה שאמרנו שזכותו של אאע"ה מועיל לאיש אעפ"י שאין בו לא תורה ולא מעש"ט רק שעכ"פ נשבר לבו על העבר ומקבל עליו על להבא, יש להבין מקרא סתום שכאשר נתבשר אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן אמר לו ישמעאל יחי' לפניך פירש"י איני כדאי למתן שכר כזה, וכנראה שמחל להקב"ה על מתנתו ליתן לו את יצחק וזה הפלא ופלא שיסתפק עצמו בבן האמה אשר זה הי' כל מגמתו כל הימים שיעמוד ממנו זרע יעבדנו, וכי הטעה ח"ו אברהם א"ע להאמין שזרע הגר המצרית זרע כנען המקולל, יהי' כ"כ טוב כמו זרע שרה, ח"ו לומר כן, ועוד הלוא כבר אמרה שרה חמסי עליך שפירש"י כשהתפללת לא התפללת על שנינו והיתה מתרעמת, ועתה כשבאה לידו שהש"י בישר לו לידת שרה ימחול על המתנה היתכן זה שימחול מתנת שרה, ולהנ"ל יובן שאברהם חשב שזה הוא שכר המילה שקיבל על עצמו, לזה אמר אינו כדאי לקבל מתן שכר כזה, היינו לקבל בתורת מתן שכר רק רצה שיהי' כי אם בחסד הש"י לבד ולא בשכר, וע"כ אפי' אם ח"ו לא יהי' בישראל כ"כ שומרי הברית אם אך יקבלו על להבא יתננו בחסדו של אברהם, ולא כן אם הי' מקבל בתורת מתן שכר, ואם ח"ו ישראל אינם ראוים בטל השכר, אבל כשיהי' לו בתורת חסד ישאר לבניו ג"כ בתורת חסד אם אך יבחרו בדרכו להיות נשבר לבו בקרבו על פגם העבר ויקבל על להבא, והשכר שהש"י אמר ליתן לו בשביל המילה באשר בעיניו איננו מגיע לו בעד זה כ"כ, בשכר זה יחי' ישמעאל, אבל יצחק יהי' רק מפאת חסדי ה' כי לא תמנו אפי' שיהי' בזמן מן הזמנים שלא יהי' ח"ו כדאי, אבל ישמעאל יהי' בשכר המילה וממוצא דבר שזרע ישמעאל באשר אינם שומרי המילה נפקע זכותם:
פרק ו
שנת תרע"ג.
במד"ר ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וגו' ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך אמר ר' יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם וכו' הוי ויאמר ה' אל אברם עכ"ל, ויש להבין כי מפשטות המאמר נראה שמה שלא ידע אברהם מי הוא בעל העולם והי' מסופק ואומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, שזהו מאמר לך לך שהרי המדרש הביא זה על מאמר לך לך, ועוד שלא מצינו שדיבר עמו קודם לכן, וזה תימא שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, ואפי' להמאחרים עד מ' שנה או מ"ח שנה מ"מ ע"כ הי' הרבה קודם המאמר לך לך שהי' בהיותו בן ע"ה שנה, או לרש"י ע' שנה ועוד שהרי נשלך לכבשן האש ומסר עצמו על קידוש השם קודם המאמר הזה:
ונראה דהנה במדרש לפי שהי' אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שיש בי עון שעבדתי ע"ז כל השנים הללו אמר לו הקב"ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים, ואינו מובן דמיון המדרש לטל ואם לענין הפריחה יותר הי' לו לדמות לעופות הפורחים שזה צורתם, ועוד מה לשון פריחה בעונות, ולכל הפחות הי' צריך לומר פורחים ממך והי' כדמיון שאמרו ז"ל טומאה פורחת ממנו אבל לשון פריחה בלי תיבות ממנו מחוסר הבנה, וכבר אמרנו לפרש דהנה טל עולה לקראת החמה כמו שפירש"י פ' בשלח, ואינו נשאר על הזרעים, ומ"מ לא הי' לריק אלא שמעורר ליחות עצמיי שבזרעים, כדמיון זה יש לומר שהי' באברהם, דהנה במדרש פס"א ובתורתו יהגה יומם ולילה אר"ש רב לא הי' לו אב לא למדו ומהיכן למד את התורה וכו' אבל עודנה השאלה מאין הי' לוקח התעוררות לדרוש ולחקור אחר אלקית, אך בזוה"ק (פ"ו.) בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח חשב שזה אלקי עולם פלח לי' כל האי יומא לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא אמר דא הוא ודאי דשליט על האי פלחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמי' ולא נהיר פלח לי' כל האי לילא לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיר לון, וכעין זה במדרש אמר לי' נמרוד לאברהם נסגוד לנורא אמר לי' אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא, אמר לי' נמרוד נסגוד למיא, אמר לי' נסגוד לעננא דסבלין מיא וכו', והיינו שכל התעוררות של אברהם הי' מהשלילות, כי בראותו א"ע ואת כל העולם כולו בשפל המדריגה טובעים בעמקי שאול זה עובד למים וזה לאש והי' רודפין אחר ההבל וריק בלי שום תכלית, וכל כוחות הנפש הי' מונחים באשפה, והי' אוכלין ושותין ופוחזין כבמדרש, והי' מקולקלין הן בגוף והן בשכל, שזה מובן לכל בר דעת שזה לא יתכן בשום אופן שהאדם שהוא מובחר היצירים ירדוף רק רע כל היום, ובשביל זה עצמו שהרגיש בעצמו שהגיע לקצה האחרון מהקלקול התעורר משנתו לחשוב מחשבות לחלוק על דעת ההמון, והעמיק בחקירתו עד שהתבונן שיש גבוה וגבוה מעל גבוה שומר ואחת לאחת למצוא חשבון, עד שהבין שיש שם ה' נמצא אשר ממנו מתהוים כל הנמצאים, ובזוה"ק (ע"ח.) אשגח וצריף ותקיל דהא חילא עלאה דעלה לית לי' שעורא עמוק וסתום וכו' עיי"ש כל המאמר, והכלל שכל מה שהשיג הי' רק ממה שזה תחתון ע"כ שיש גבוה עליו כנ"ל, ועם זה הבין שתכלית כל האדם שהוא מובחר היצירה בהכרח הוא לדבוק בהסיבה ראשונה, ובהכרח שהש"י משגיח ומעניש ומשכיר היפוך דעת אנשי דורו אשר מהם כחשו בה' ואמרו לא הוא, ומהם שהודו שיש סיבה ראשונה אבל פקרו ואמרו עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על השפלים ומסר הנהגה למערכת השמים כמ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז, ואברהם אבינו ע"ה השיג אמיתת הדבר, וחלק על אנשי דורו, והנה כל מה שהביאו לידי חקירה זו הוא רק עונותיו הקודמין שהי' בשפל המדריגה, כי אפשר לולא עונותיו הקודמים שהי' מגיעים עד קצה האחרון לא הי' מתעורר כלל לדרוש ולחקור, וע"כ באשר העונות הי' סיבה לכל הטוב הם כדמיון הטל המעורר את ליחות העצמיי אף שחלף הלך לו לקראת השמש ולא נשאר ממנו כלום, והוא כעין שאמרו ז"ל שהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות מטעם שהעונות עצמם הי' הסיבה שיתעורר בתשובה מאהבה בהרגישו עד כמה נתרחק מדרך האמת והלך חשכים:
ומעתה יוצדק הלשון מה הטל פורח אף עונותיך פורחין, היינו שפורחים ועולין למעלה לריח ניחוח היפוך מה שהי' מקודם מכבידים ויורדים למטה כענין שנאמר כמשא כבד יכבדו ממנו עתה שנעשים כזכיות הם פורחין למעלה:
קיצור הדברים שהתעוררות אברהם בא מצד ההיפוך והוא כדמיון שיש דרך בחשבון לחשוב חשבונות אשר מן השקר יש לעמוד על האמת כידוע בחכמת החשבון, והוא יתרון האור מן החושך שמן החושך עצמו בא יתרון האור, ומי יתן טהור מטמא לא אחד:
ובזה יש לפרש הכתוב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם מקבילים לגוף ונפש ושכל כמובן שארץ הוא בדוגמת הגוף, ותולדות האדם הוא בצירוף כוחות הצפש ובית אביך הוא בשכל כענין שאל אביך ויגדך, והיינו שהתעוררות שבא לו מפאת קילקול גוף ונפש ושכל כנ"ל ילך לו מזה כי מעתה איננו מספיק לו זה, כי מפאת השלילות בלתי אפשר להשיג רק שיש סיבה ראשונה כנ"ל אך מהו סיבה הראשונה זה א"א להשיג בשכל אנושי אלא במראה הנבואה, וכענין שאמר ישעי' ואראה את ה' וכמ"ש וביד הנביאים אדמה, וזה אשר אראך היינו שאראה אותך במראה הנבואה את מראה כבוד ה':
ובזה ינוח לנו דקדוק עצום שהי"ל אל ארץ אשר אראך שהרי עדיין לא הגיד לו לאיזה ארץ ולא יוצדק לומר בה' הידיעה ועוד תיבת הארץ מנוקד בקמץ כאלו הי' אתנחתא או סוף פסוק, וגם ניקוד הטפחא לא יוצדק כ"כ, שהרי אתה אומר שהוא סמוך אל אשר אראך, אך להנ"ל יתפרש בטוב שאשר אראך רמז על מראה כבוד ה', וא"כ הם שני ענינים הארץ בהא הידיעה קאי על א"י שהי' רוצה מקודם ללכת שמה וע"כ הוא מוטעם בטפחא שהוא מפסיק ולרמז זה בא קמץ כאלו הי' אתנחתא, ואשר אראך הוא ענין אחר כאלו הי' כתיב אשר שם אראך, ומסתייע פירוש הזה מדברי הזוה"ק (ע"ח.) אראך מה לא יכולת למיקם עליו ולא יכולת למינדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמוק וסתום, ולדרכינו יתפרש על מראה כבוד ה':
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, היינו שלקח לו התעוררות ממה שראה את כל העולם רודפים אחר ההבל וריק, וכמו ששמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה שפירש דולקת מלשון כי דלקת אחרי עכת"ד, ולפי דרכינו יתפרש הרדיפה אחר ההבל ותמה ואמר בודאי אי אפשר שהי' העולם בלא מנהיג שכוון בבריאת העולם והאדם מובחר היצירים לתכלית נכבד ולא לרדוף אחר ההבל ולקח מזה התעוררות לדרוש ולחקור עד שהשיג מה שאפשר להשיג בשכל אנושי, אך בלתי אפשר הי' לו להשיג בשכל אנושי מהות האלקית עד שהציץ עליו הש"י ואמר לו אני הוא בעל העולם היינו שהראה לו במראה הנבואה כנ"ל, אבל עיקר הדבר שיש סיבה ראשונה שכל הנמצאות נמצא מאמיתת המצאו ושהוא משגיח ומעניש ומשכיר זה השכיל מאז בחקירתו ושכלו למר בן ג' שנה ולמר בן מ' שנה ומסר עצמו על קידוש ה' ונשלך לאור כשדים ואין לו שייכות אל מה שהציץ עליו בעל העולם והראהו במראה הנבואה את כבוד ה' שהי' לאחר מכאן ימים רבים:
ויש לומר שכדמיון זה הוא ששת ימי המעשה והשבת שבכל ששת ימי המעשה יש לו לאדם ליקח התעוררות במה שיתבונן בכל תהלוכות העולם שכולם רודפין אחר ההבל וריק שזה לא יתכן שאדם מובחר היצירים יכלה כל ימיו בדבר שאין לו תכלית, אלא ודאי שתכלית האדם הוא תורה ועבודה למי שהשמים וארץ שלו, אבל ביום השבת בא הארה מלמעלה ללב בני ישראל להרגיש דביקות הש"י ואת האור כי טוב והוא כדמיון אשר אראך שהציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת קומי אורי כי בא אורך, וזה אין לקוות בכל ששת ימי המעשה אלא לאנשי המעלה תלמידי חכמים שהם עצמם נקראים שבת:
ולפי דרכינו הנ"ל יש לפרש ג"כ הלשון לך לך שרש"י פירש להנאתך והרמב"ן כתב שזה הוא לפי חוקי הלשון ובזוה"ק לאתקנא גרמך, ולפי דרכינו י"ל דהנה כתבנו לעיל שהרשעים הללו מהם כחשו בה' ואמרו לא הוא, ומהם אף שהודו בסיבה ראשונה פקרו ואמרו עזב ה' את הארץ, שאין כבודו להשגיח בשפלים ומסר הנהגת השפלים למערכת השמים, והבין אבינו אברהם ע"ה בחקירתו היפוך שני כיתות האלו שהש"י אמר לו אמיתת מציחת הש"י, ומה הוא הסיבה הראשונה יראה במראה הנבואה, אך למען דעת היפוך כת הב' שאמרו עזב ה' את הארץ אמר לו לך לך, והיינו עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (כ"ו:) פתח ר' אלעזר ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו' האי קרא הכי מיבעי לי' וידעת היום כי ה' הוא האלקים והשבות אל לבבך וכו' והשבות אל לבך מיבעי לי' אלא אמר משה אי את בעא למיקם על דא ולמנדע כי ה' הוא האלקים והשבות אל לבבך וכדין תדע לי' לבבך יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא ואיהו חד ועל דא והשבות אל לבבך למנדע מילה עכ"ל, האומנם כי דברי הזוה"ק עמוקים ואין לנו עסק בנסתרות, אבל בפשוטו יש לפרש דהנה רש"י בראשית ב' ה', ה' אלקים, ה' הוא שמו אלקים שהוא שליט ושופט על כל, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו ה' שהוא אלקים עכ"ל ולפי"ז בתיבות ה' הוא האלקים מבואר היפוך שתי כיתות המינים, נגד הכת שכחשו בה' ואמרו לא הוא ע"ז אמר שם ה' שהוא שם הי' והוה ויהי' ומהוה כל נמצא, ונגד כת הב' שפקרו ואמרו עזב ה' את הארץ ע"ז אמר שהוא המהוה כל נמצא הוא הוא השליט והשופט, והבל יפצה פי האומרים עזב ה' את הארץ שאין כבודו להשניח בשפלים שהרי לית אתר פנוי מני' ומלא כל הארץ כבודו כעליונים כתחתונים, ולא שייך לומר שהתחתונים רחוקים ממנו יותר מהעליונים כי שייך לומר רק בדבר נפרד, אבל לא בהש"י שהכל כלול בתכלית היחוד ואין עוד מלבדו, ונתן מופת על היחוד הוא יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא, ואיהו חד אף שלכאורה נראה שהם ברואים רחוקים זה מזה בתכלית הרחוק, ומ"מ הרי רואין שהיצה"ר ביכולת להופכו לטוב ולעשותו ג"כ כולו טוב ולאתכליל דא בדא, ומוכח מזה שהכל אחד שהרי לא יתכן להפך את הדבר ממציאותו לגמרי ולעשותו מציאות אחר אלא ודאי שבשורש השרשים הכל אחד ומשום דאין עוד מלבדו וכל המציאות מתאחדים בהש"י ולית אתר פנוי מיני', ובכן הוא מופת כי ה' הוא האלקים היפוך האומרים עזב ה' את הארץ, וזהו הפי' לך לך היינו לך וראה את אותך היינו לבבך יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא ותנדע שה' הוא האלקים שליט ושופט משגיח מעניש ומשכיר שהכל נכלל במלת אלקים:
ברמב"ם ריש הלכות ע"ז, כיון שנגמל איתן זה וכו', הנה קרא לאאע"ה איתן עפ"י לשון הכתוב משכיל לאיתן האזרחי אף שכל ג' אבות נקראים איתנים כבש"ס ר"ה (י"א.) מניין שבתשרי נולדו אבות שנאמר וכו' בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם, מ"מ לא מצינו בפרטות שיקרא אחד מהאבות איתן כמו אברהם אבינו כאמרם ז"ל שם איתן לישנא דתקיפי הוא, והיינו כי יצחק ויעקב אף שהי' יחידים בדור שעמדו עצמם נגד כל הדור ולזה צריך אומץ לב ותקיף מאד, אבל הנה הם הי' להם ידיעת אלקית במראה הנבואה וקבלתם מאברהם שראה במראה הנבואה, אבל אברהם כשהי' נחלק על אנשי דורו עדיין לא הי' לו שום הארה אלקית אלא הכל מפרי חכמתו וכ"כ הי' לבו ברור עליו והי' תקיף באמיתת חכמתו עד שמסר עצמו לכבשן האש עוד טרם בא אליו הנבואה, זה הוא הפלא ופלא ונאה לקרותו איתן בפרטות, ונראה שזה הניח ירושה לזרעו אחריו כאמרם ז"ל או יהודאי או צליב, ואפי' האנשים שהם בקטנות המוחין, מוסרין עצמם על קדושת השי"ת, כבמדרש פס"ה וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסי משיחא ויקום איש צרורות, ונראה שברית מילה מסייע לזה שלשון ברית הוא נגזר מלשון ברא כמ"ש הרמב"ן בראשית ואו י"ח, והנה בריאה הוא יש מאין וע"כ אפי' אנשים שבגדו וקלקלו, וכמעט שנכבה אצלם זיק היהדות וכמעט שנעקר מהם העיקר ששתל אברהם אבינו, יכול לבוא בהרהורי תשובה בלבם יש מאין:
ועוד יש לומר דהנה במדרש פס"א דורש מזמור אשרי האיש על אברהם, ובתורתו יהגה יומם ולילה א"ר שמעון רב לא הי' לו וכו', אף שהי' בדורו נח, שם ועבר, והא"ע נותן בו סימנים אברהם בן נ"ח כשמת נח, מ"מ הי' בודאי בריחוק מקום מאד ושֵם בירושלים הי' רחוק מאור כשדים ומחרן, ובמדרש פמ"ד קצות הארץ זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם, אך בודאי לא הי' זה במקרה, שיהי' כ"כ בריחוק מקום עד שלא הי' אפשרית שילמוד מהם דבר מה, אף ששֵם ידע מאברהם מאז כבמדרש פנ"ב ובשעה שביקשו אומ"ה לענות אותי [כך גי' המת"כ בשם רש"י] העמיד להם שני גדולי הדור שם ועבר והי' מתרים בהם, והטעם י"ל שהי' הכוונה שיהי' התחלה ממנו ולא יהי' נסמך אל הקודמים, וכאלו הוא התחלת הבריאה יש מאין, וכוחו זה הניח לזרעו אחריו כנ"ל:
וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ברש"י כל זמן שהרשע עמו הי' הדיבור פורש ממנו ולעיל וכו' באותה שעה כשר הי', וכן הוא בזוה"ק, אך בסתרי תורה שלוט הוא משל על היצה"ר, וא"כ כך שמו לוט מתולדתו מלשון לטותא, וא"כ יש להבין מדוע לעיל לא עיכב את מאמר השי"ת כמו לבתר, ונראה דהנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, נראה מזה שענין עבודת אברהם במצרים הי' גידור הערוה, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנסיון שייך לומר רק באיש שיש לו שייכות עכ"פ לדבר הזה אבל באיש שכבר נקי ומלובן ואין לו שייכות לענינים אלו לא יוצדק לומר שזה נסיון לו כמובן, ולכאורה יש להבין הרי אברהם לא שלט בו יצה"ר והמליכו הקב"ה על כל אבריו כבש"ס נדרים, א"כ איך יוצדק בו ענין נסיון בדבר ערוה שהוצרך לגדר עצמו מן הערוה, ואם באמת לא הי' נסיון אצלו כלל, לא הי' שייך לומר שנגדרו כל ישראל בזכותו, שזכות הוא רק באם הי' לו נסיון בזה והתגבר על טבעו, אך י"ל עפ"י מה שכתבנו במק"א בהא דמרע"ה השיב להמלאכים שבקשו שינתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם, הלוא גם מישראל פסק אז היצה"ר ובש"ס ע"ז אלמלא לא חטאו לא הולידו כי פסק מהם כח להוליד, ואמרנו דכמו אדה"ר קודם החטא שהי' היצה"ר מחוץ לגופו סם רוכב על נחש, אלא שלאחר החטא נשתאב היצה"ר בתוך גופו וכמו שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובעת מ"ת שבו ישראל למדריגת אדם הראשון קודם החטא, ע"כ הי' נמי היצה"ר מחוץ לגופם לבד כעון מסית עומד מבחוץ, וע"כ מדויק שהשיב להם כלום יצה"ר יש ביניכם ולא אמר בתוככם, כי בתוככם משמע בתוך פנימית שלכם וזה באמת גם בישראל לא הי', אלא אמר ביניכם שמשמע בחוץ בין זה לזה, וכיוצא בזה הי' בישראל ביניהם, והנה ידוע דשלשת האבות תקנו חטא אדה"ר שהי' פתוך בו כל השלשה עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, ואברהם תיקן חטא ג"ע כמ"ש במהר"ל, וע"כ כמו בשעת חטאו של אדה"ר הי' היצה"ר מבחוץ, כן בעת התיקון די אם היצה"ר יהי' מבחוץ, וע"כ אברהם לא שלט בו יצה"ר היינו שלא הי' היצה"ר בפנימיותו אבל מ"מ הי' לו היצה"ר מבחוץ, והיינו דבמדרש שלוט הי' להוט אחר בולמוס של עריות וע"כ בחר לו לוט את כל ככר הירדן לפי שהי' שטופי זמה כמו שפי' רש"י, ובכן י"ל הא דאיתא בסתרי תורה שלוט משל על היצה"ר, הוא יצרא דג"ע, וע"כ כאשר הלך לוט עם אאע"ה אתו עמו בחבורתו והוא הי' להוט אחר בולמום של עריות, פגם בענין זה גם את אברהם להכניס בו הרהורים, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים וצריכין שמירה, אבל א"א תמיד התגבר עליהם ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, וא"כ כל עוד שלא נאמר ויעל אברהם ממצרים הי' צורך בלוט, והא למה זה דומה לקליפה טרם שנתבשל הפרי, ובאשר הי' צורך עדיין לא הי' נחשב עדיין לפסולת כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל בענין קליפת החטים הנצרכים להחטים להכניסם בהם לאוצר, וע"כ לא הי' מעכב השראת השכינה על אברהם, ובאמת באשר לא הי' נחשב עדיין לפסולת כ"כ לא יצא לגמרי לתרבות רעה עד שנחשד על הגזל ובחר לו שכונת סדום מפני שהי' שטופי זימה, כי מפני שהי' לו חיבור בצד מה אל אברהם למען יהי' נחשב לאברהם נסיון, הי' ג"כ להיפוך שקיבל תועלת מאברהם כי ידיעת הפכים אחד, אך עתה שלא הי' בו עוד צורך וכדמיו' קליפת הפרי אחר שנתבשל, נעשה נפרד לגמרי מאברהם ויצא לתרבות רעה, ואפשר לומר שגם כוונת רש"י במ"ש אותו שעה כשר הי', נמי כוונתו לזה, והכל עולה לכוונה אחת, וכלשון הכתוב וכשר הדבר לפני המלך שפירושו ראוי ונכון, וכאן ראוי למילתי':
ובזה יש ליתן טעם לדברי הש"ס יבמות דערלות שלא בזמנה דהיינו קטן תוך ז' מותר לסוכו בשמן של תרומה דלא הוי ערלות, דבמדרש דערלה הוא פסולת של הגוף, וממילא, תוך זמנה שנצרך עדיין הערלה כמו קליפת הפרי טרם שנתבשל, ואם יחתכנה תוך זמנה הוי כנתתך הגיד שלא קיים מצות מילה כמו שביאר השאגת ארי', וא"כ עדיין יש צורך בהערלה ואינה נחשבת עדיין פסולת ע"כ לא הוי ערלות, וכן נמי א"א קודם שנצטוה לא הוי כלל מצוה, וכמחתך שאר אברים דמי שהרי צורך בו כנ"ל ואיננו נחשב פסולת, ע"כ לא מל אף שקיים כל המצוות טרם שנצטוה:
במדרש וה' אמר אל אברם וגו' ר' יהודה אומר כעס הי' לאברהם אבינו בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו אמר הקב"ה לכל הוא מדבק וללוט בן אחיו אינו מדבק, ר' נחמי' אמר כעס הי' לו להקב"ה בשעה שהי' מהלך לוט עם אברהם וכו', והנה ידוע דבפלוגתא אלו ואלו דא"ח, וכאן דפליגי בסברות הפוכות איך יתכן זה, ונראה דהנה יש לדקדק דבר' יהודה איתא כעס הי' לאבינו אברהם, ובדר' נחמי' איתא כעס הי' לו להקב"ה, בשעה וכו', ובכן יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה ידוע דלידע תעלומות לב אינו נמסר כי אם להקב"ה שנקרא יודע תעלומת, וגם הנה ידוע שסדר עולם הוא משפיע ומקבל הן בגשמיות והן ברוחניות וכמו שבגשמיות המקבל נכנע להמשפיע כן ברוחניות א"א להמקבל לקבל אלא כשהוא נכנע להמשפיע, והנה לוט נתגאה לחשוב א"ע ליורש אברהם וכל בנין עולם יהי' ממנו ע"כ שוב לא הי' יכול לקבל מאברהם תועלת להחזירו למוטב, אך אברהם לא ידע תעלומות לבו כי בודאי דברים אלו לאברהם אין בן ולוט יורשו לא נאמרו לאברהם עצמו, וע"כ אברהם כעס על עצמו שחשב שהש"י יש לו טענה וכעס עליו באשר לכל הוא מדבק ולבן אחיו אינו מדבק כי תלה החסרון בעצמו כמדת הצדיקים ולא עלה על דעתו שהחסרון הוא מחמת לוט שאיננו נכנע כנ"ל, וזה מאמר ר' יהודה כעס הי' לו לאברהם היינו אברהם על עצמו ונדמה בעיניו שהקב"ה אומר לכל הוא מדבק וכו', ור' נחמי' אמר כי הקב"ה באמת לא הי' לו טענה וכעס על אברהם שלא דבקו ללוט שהרי הש"י יודע תעלומות לב שהחסרון הוא מחמת לוט ולא מחמת אברהם, אלא כעס הי' להקב"ה על אברהם בשעה שהי' מהלך לוט וכו' וא"כ מר מיירי מכעס אברהם על עצמו ומר מיירי מכעס הקב"ה על אברהם:
ובמה שכתבנו שלוט נתגאה כנ"ל יובן מדוע נשמת דוד המלך ע"ה הי' בתוך עומק קליפת לוט, דהדבר ידוע דהנשמות נצרפין בדבר שהוא הפכו, וע"כ דוד המע"ה שמדתו הי' הכנעה יתירה וכדכתיב ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאותיות דוד מורה על מהותו דל"ת בראש ואח"כ אות וא"ו הוא אות המשכה כל מיני טובות כנודע ודל"ת לבסוף היינו שאחר כל הטובות והברכות נשאר נכנע כמקדם וא"כ הוא לגמרי היפוך מלוט ע"כ נצרף נשמתו בלוט:
ובמה שכתבנו דצירוף הנשמות הוא בהיפוכים יובן דברי המדרש מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, משמע דלבד שנשמת דוד המע"ה הי' לה צירוף וזיכוך בלוט הי' לה נמי צירוף וזיכוך בסדום, ויובן עפ"י מה דכבר כתבנו שדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה הי' חטאם בגוף ונפש ושכל, דור אנוש בע"ז שהוא בשכל, דור המבול בג"ע שהוא בגוף, דור הפלגה קיצוץ ופירוד התחתונים מן העליונים דוגמת שפיכת דמים שהוא בנפש, וכנגדם הי' הג' אבות בקדושה שתיקנו קילקול אלו הדורות אברהם תיקן חטא ג"ע, יצחק תיקן חטא ע"ז, ויעקב תיקן חטא שפ"ד, והנה כתיב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, ובמדרש חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפיכת דמים ונראה שהם לקחו כל הג' קליפות רעות יחדיו, מאחר שפרט בהם הכתוב כל אחד לעצמו ולעומתם בקדושה הי' דוד המע"ה כולל כל הג' אבות וע"כ לעתיד יהי' ראש לשלשת האבות כי הוא כלול משלשתן, וע"כ כאשר עוד הי' נשמתו משוקע ביד החיצונים כידוע הי' מקומו בסדום שהם בטומאה לעומתו בקדושה:
במדר"ת אתה אמרת אם מחוט אני מטהר את בניך במזבח שתהא מוקפת בחוט של סיקרא כמו ששנינו המזבח הי' מוקף בחוט של סיקרא, ועוד בשכר שאמרת אם מחוט אני אתן לבניך מצות חוטין של מצוות פתיל תכלת אמרת עד שרוך נעל אני נותן לבניך מצות יבמה וחליצה וחלצה נעלו, ובמדרש רבה מוסיף ד"א אם מחוט זה המשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן ועד שרוך נעל אלו עורות התחשים, ובש"ס חולין (פ"ט.) ואמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין, בשלמא רצועה של תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, פירש"י איכא הנאה דכתיב ויראו ממך וכו', אלא חוט של תכלת מהו דתניא ר"מ אומר מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שתכלת דומה לים וכו' עד דומה לכסא הכבוד, פירש"י וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות, ויש להבין א"כ דכל הני צריכין למצוא שיהי' הנאה ותועלת לישראל, בחוט הסיקרא, וגם במצוות חליצה מה הנאה איכא דהנאת מצוה לא חשיבא לי' הנאה דא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי, ועוד הא אמר רבא חלצה בסנדל של ע"ז כשירה מצוה לאו להנות ניתנו, וגם יש להבין ההנאה במשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן ועורות תחשים מאי נ"מ לנו באיזה דבר נעשה המשכן:
ונראה דהנה במשנה מדות שהמזבח הי' מלבנין אותו פעמים בשנה וההיכל פעם אחת בפסח, וידוע דגוון לבן הוא בחסד, וע"כ פסח שהוא זמן השפעת החסדים כידוע הי' זמן ליבון ההיכל, וידוע שהיכל גמטריא שלו כשם אד' שהוא שם מדת מלכותו יתב"ש, והמזבח שהוא מקום הקרבת הקרבנות אשר מדת הדין אומרת נפש החוטאת הוא תמות, אלא שימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים, ומקבל נפש הבהמה תמורת נפש האדם, א"כ מלבנין אותו פעמים בשנה להורות שכל מציאתו הוא רק חסדים שבו, אבל ההיכל שהוא מדת מלכותו, וידוע שעיקר בנין המלכות הוא מהגבורות להודיע דאית דין ואית דיין, ע"כ אין מלבנין אותו אלא בפסח שהוא זמן החסדים לגמרי בלי תערובות דין [ובמדרש שעל הים בא עוזא שר של מצרים ואמר דין יש לי עליהם, וכבר דקדקנו למה המתין עד על הים ולא טען תיכף בשעת היציאה, ופרשנו שהיציאה הי' בחסד גמור בלי תערובות דין ולא הי' שייך לו לטעון דין יש לי עליהם שאם המלך ירצה ליתן מתנת חנם לאיש אין מקום להקטיגור לעמוד ולתבוע דין כמובן, אבל על הים שהכוונה הי' שזכות ישראל יסייע כמו שאמרו ז"ל כדאי האמנה שהאמינו בי שאקרע להם הים הי' מקום לשר של מצרים לתבוע דין] אבל המזבח הוא כולו מפאת חסדים אפי' בזמן הדין, אך ידוע דהחסדים צריכין שמירה יתירה שהרי מצד החסד הכל שווין, ואולי מפני זה נכרים נודרין נדרים ונדבות כישראל, אבל לבדק הבית אין מקבלין מהם, ע"כ בא חוט הסקרא באמצע מראה אדום שהוא דין לבל יתדבק בו מי שאינו ראוי, שע"ז עצמו שייך דין מי הוא הראוי לקבל החסדים וכמו שכתבנו מזה במק"א, וכן מצינו במדבר שבגדי השרד שהי' מכסין את הכלים לא הי' באחד מהן בגד אדום רק במזבח שנאמר ופרשו עליו בגד ארגמן, והכל מטעם אחד, והנה אברהם שהי' מדתו חסד ואיחה את כל באי עולם מיאן ליקח משלל סדום אף שהי' מדינא כדין המציל מן הנהר ומן הגייס, מ"מ באשר הי' מדתו לחבר את באי עולם, נתן לעצמו שמירה יתירה לבל יתחבר עליו כנ"ל, א"כ הוא ענין אחד עם חוט הסקרא, ובשביל אברהם זכו ישראל לחוט הסקרא לשמירה כנ"ל:
וכן יש לפרש ענין חוט של תכלת על חוטי הלבן כמו שאמרנו שלבן מורה על חסדים, וחוטי הלבן מעוררים השפעת החסדים, ותכלת שדומה לכסא הכבוד הוא מסמא עיני החיצונים, וע"כ הם מתרחקים מהחסדים שע"י הלבן, וזה עצמו הוא ענין המשכן שהוא מצויר בתכלת וארגמן ועורות תחשים, והוא כענין שכתוב אפריון עשה לו המלך שלמה [שקאי על המשכן] מעצי הלבנון רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שאהבה צריך לשמירה כמו שכתבנו מזה במק"א וגוונין הנ"ל הם לשמירה:
וכן יש לפרש ענין נעל של חליצה דהנה בזוה"ק מי שאינו מניח בנים אינו נכנס לפרגודא דמלכא, והטעם י"ל כי אדם שהוא בדוגמא העליונה צריך שיהי' נצחי כדוגמא העליונה גם בהאי עלמא, ובמה שמניח זרע אחריו בזה הוא נצחיותו גם בהאי עלמא כמו שאנו אומרים והתקין לו ממנו בנין עדי עד, וכאשר אינו מניח זרע במקומו נשאר נקשר בזה העולם שהרי הוא נצחי גם בזה העולם, וידוע בזוה"ק דמאן דאית בי' מדא דהאי עלמא לא עייל לתמן וכאשר יבמה יבוא עלי' והי' הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ועי"ז נשאר נצחיותו גם בזה העולם ושוב אין נשמתו נקשרת בעוה"ז, וכאשר לא יחפוץ באה מצוות חליצה בחמלת ה' עליו, והיינו כי נעל הוא דבר ממוצע בין האדם לארץ שדורס עלי', והוא רמז לממוצע וקשר שבין עליונים ותחתונים, והוא הענין שאמרו ז"ל חנוך תופר מנעלים הי' ועל כל תפירה ותפירה הי' מיחד שם שמים ובזה שהוא חולצת הנעל היא מבטלת את הקישור של נפש המת מזה העולם, ועי"ז ביכולת נפש המת לעלות למעלה אל מקומה שואף זורח הוא שם:
ולא תאמר אני העשרתי את אברם, ויש לדקדק איך יאמר הלוא גלוי ומפורסם הי' המלחמה ואברהם מן המלחמה לקח ולא מיד מלך סדום, ולא עוד אלא שגם את מלך סדום הציל מן באר טיט ואיך יאמר להיפוך שהוא העשיר את אברהם, ונראה דהנה ידוע דהבהמה וכלים כרגלי הבעלים, והיינו משום שהוא מושפע ממקום הבעלים ותחומין יש לכל אחד, תחומו הוא שורשו למעלה כי אין לך דבר שאין לו מקום וכו', וע"כ הלוקח כלי תשמיש מן הגוי צריך טבילה מפני שיצא מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל כבירושלמי, ואם הבעלים צדיקים נשפע ממקום קדושה ולהיפוך להיפוך, אך כאשר זוכה מן הרשע במלחמה וכדומה הנה דבר זה שהי' מושפע ע"י שר הארץ וממקום אשר לא טהור שב אל חוק הקדושה, וע"כ כאשר כבשו ישראל את ארץ כנען התיר להם השלל ואפי' קדלי דחזרי, שהוא מושפע משלש קליפות הטמאות לגמרי והטעם כי חיות כל העולמות ואפי' צד הרע הכל הוא מפאת הקדושה כי הסט"א פגרים מתים, וחלק הקדושה מפוזרים בכל המציאות להחיותם, ועתה כאשר שבו לתחת יד הקדושה הנה חלקי הקדושה עולים מן הטומאה לטהרה:
והנה ידוע שמהותו של אברהם הוא מדת חסד להשפיע כל טוב להעולם ולהתחסד אפי' עם הרשעים כמו שהי' הענין בשלשה מלאכים ריש פ' וירא שכערביים נדמו לו שמשתחוים לאבק שברגליהם, והיתכן שיתרצה אברהם להחיות ולהתחסד עם שונאי הש"י, היפוך הדין שהם מלא מורידין ולא מעלין, או מורידין ולא מעלין, אלא שדרכו דרך הקודש הי' ע"י החסדים למשכם בעבותות האהבה ולהביאם לתחת כנפי השכינה, וכל מה שעושים במדת הגבורה להתגבר על שונאי ה' ולהכריחם שיהי' כבושים תחת הקדושה, הי' עושה אברהם ע"י החסדים למושכם בחבלי אדם שמעצמם יקבלו את עול מלכות שמים עליהם, והכל מפני שהתחסד עמהם להטעימם מטוב הקדושה, וידוע שההשפעה היא הממוצע ומחבר את הנותן להמקבל וע"כ באמצעות חיבור זה הי' ביכולתו להחזירם למוטב למשכם בעבותות האהבה ומובן שענין מלחמה וכבישה הוא היפוך מדתו, שכל ענינו רק להמשיך חסדים והשפעה מצד הקדושה לכל מקומות נמוכים עד שיתעוררו מעצמם לשוב להקדושה, וזהו הענין שהבטיחו הקב"ה לעשרהו, והיתכן שאברהם לעשירות הי' צריך, ואין זה מדת הצדיקים לבקש עשירות, אך הוא הדבר שהי' רוצה בעשירות כנ"ל שע"י אמצעות ההשפעה יבוא הכל תחת כנפי השכינה, ובמדרש פרשה מ' הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו זה אברהם, ולכאורה כל באי עולם מיחלים לחסדו, ובמדרש ואתחנן שאין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום, וא"כ מה רבותא דאברהם, אבל הוא הדבר שכל העולם מיחלים לחסדו עבור עצמם, אבל אברהם הי' מיחל ומקוה להש"י שיתחסד עם כל הנבראים למען ימשכו בעבותות האהבה לתחת כנפי השכינה, וזה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם היינו שהעשירות בא לו מצד הכבישה מן סטרא דמלך סדום מדת הגבורה היפוך מדתו כנ"ל, ועם מה שכתבנו יובן מה שהי' יצחק אבינו בוחר באכילת ציד שהוא מדתו מדת הגבורה, והי' אכילת הציד אצלו לדוגמא ופועל דמיוני כמובן, ולא תמצא זה באברהם כי זהו איננה מדתו:
ויש לומר עוד דזה ענין תפילין, וזה ענין אות שבת, דאות תפילין הוא כמ"ש הזוה"ק דיהבין חילא למאריהון למכבש עבדא תחות מארי' ושפחה תחת גבירתה, להכריחם להשיבם נכנעים להקדושה וזהו מדת גבורה כנ"ל, ואות שבת הוא להמשיך ברשת האהבה את כל העולם באמצעית השפעת הקדושה, וזהו הענין הנשמה יתירה שבשבת, וע"כ אם הי' לקח אברהם מרכוש סדום ע"י הכבישה כנ"ל, הי' נחשב כמו המניח תפילין בשבת שהוא חילול שבת:
עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל, ברש"י שלשה עגלים רמז לפר יום הכפורים, והעלם דבר, ועגלה ערופה, ועז משלשת רמז לשעיר הנעשה בפנים ושעירי מוספין של מועד ושעירת חטאת יחיד, ואיל משולש אשם ודאי ותלוי וכבשה של חטאת יחיד, ויש לדקדק למה לא נתן לו רמז על מוספי שבת, ונראה דקרבנות האלה הם לכפר והוא העומד נגד כח האומות שאין להם כח ושליטה אלא מעונות ישראל ח"ו ולולי עונות ישראל הי' כלא היו, וע"כ כאשר שאל באיזה זכות יתקיימו כי אין צדיק בארץ וגו' ויתגבר כח האומות ח"ו, ומזה בא גם טומאת מקדש וקדשיו כמ"ש במק"א, הראה לו הקרבנות, אבל מוספי שבת שאין באין על חטא אלא להיות כלי מוכן לקבל קדושת שבת אין כאן מקומן, כי אפי' כשלא הי' כח האומות והחטא כלל בעולם הי' באין מוספי שבת, והרמב"ן כתב שרמז לו עולה וחטאת ושלמים אבל דעת רש"י אינו כן ולא בא רמז כלל לא על עולה ולא על שלמים, ודעת הרמב"ן יש ליישב שלשיטתו הולך, ריש פ' ויקרא בהקדמתו שהעיקר הוא המקדש להיות השראת השכינה בישראל והקרבנות הם רק לצורך המקדש היינו שלא יגרמו העונות לסילוק שכינה, א"כ לשיטתו כל הקרבנות עיקרם לכפרה ואפי' עולה ושלמים, והנה עולה מפורש שהוא מכפרת על הרהור הלב, ישלמים יראה לי שהוא כפרה על קיצור בעבודה או שלא הי' כ"כ בהתלהבות ובשמחה, ומשום דעיקר שמחה בשלמים כתיב ובזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים והדברים עתיקים ואין כאן מקומן של זבחים, ולרש"י עיקר עולה ושלמים כלישנא דש"ס עולה דורן הוא והכפרה ממילא קאתי, ומ"מ לדברי כולם מוספי שבת לאו לכפרה ודחיית כת האומות בא כי בשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה ודו"ק:
פרק ז
שנת תרע"ד.
במדר"ת ילמדנו רבינו אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה אמרי אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה וכו' וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה עומד וכו', ויש להבין מה ענין פתיחה זו לפרשה זו:
ונראה דהנה כתיב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברמב"ן שהי' נודד והולך וכו' עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת אז נתקיים אל הארץ אשר אראך, ויש להבין דלכאורה יותר יוצדק לומר אל הארץ אשר אומר אליך, שהרי אתה אומר שהכוונה הי' על האמירה, וגם באמת לא מצינו שהי' מראה לו אז את הארץ, ולמה אמר אשר אראך, ובהעקידה כתיב אל אחד ההרים אשר אומר אליך ושם לא מצינו אמירה כלל אלא ראה ענן קשור על ההר, ושם הי' לכאורה יותר צודק לומר אשר אראך, ושם יש לתרץ כי ראי' הוא לשון חיבור, כידוע מענין חוש הראות שהוא התחברות כח הראי' בדבר הנראה וכמו שספרו שיש עופות המחממים את הבצים שלהם בהבטתם עד שיעשו אפרוחים, וע"כ כתב שם וירא את העקום מרחוק ופרשו בו שהש"י עמד אז מרחוק ממנו דאל"ה לא הי' חשיב נסיון כלל לגבי אברהם ודביקתו, וע"כ י"ל דמה"ט כתיב אשר אומר אליך דכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ההפרש שבין דיבור לאמירה שהדיבור הוא חיבור המדבר והנדבר אבל אמירה הוא עצם המאמר בלתי חיבור וע"כ תאמר פלוני דיבר עם פלוני ולא תאמר פלוני אמר עם פלוני אלא לפלוני, וע"כ באשר אז הי' בלתי חיבור וקירוב לא אמר בו לשון ראי' שהוא נמי לשון חיבור אלא אומר שהוא בלתי חיבור, ומצינו בדברי חכז"ל לשון אמירה ע"י רמיזה דאשתעי במחוג, וכענין שאמר הכתוב השמים מספרים וכו' אין אומר ואין דברים, וע"כ אין סתירה בזה דכתיב אשר אומר ולבסוף הי' רק ע"י שראה ענן קשור על ההר אבל בכאן דכתיב אשר אראך ובאמת הי' דיבור לבד למה לא כתיב אשר אומר אליך או אשר אדבר עמך:
אך נראה דהנה ידוע שמדתו של אאע"ה הי' אהבה וחסד ובמכילתא לאוהבי זה אברהם ופירש הרמב"ן שאברהם מסר נפשו באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם, והנה ענין אהבה אינו שייך אלא בדבר שרואה ומכיר, וע"כ איתא בספרי הובא ברש"י בפרשת ק"ש ואהבת, ומהו האהבה והיו הדברים האלה וגו' מתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, וע"כ אברהם תחילת הכנסתו בקדושה, טרם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, שבודאי לא הי' זה בתחילתו שהרי במדרש אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קירבו זה אברהם דכתיב אשר בחרת באברהם ולא קירבו אלא הוא קירב א"ע, אי אפשר שהי' תחילת הכנסתו בקדושה באהבה ודביקות אלא הי' בבחי' עול מלכות שמים שהשכיל שיש נמצא בורא עולם שאליו ראוי לעבוד במסירת הנפש, אך לעומת שהי' מקבל על עצמו עול מלכות שמים זכה אח"כ להיות מכיר את הבורא ואז יתכן לו לדבוק נפשו באהבה, וע"כ נקרא אברהם לעולם בשתי מדות אלה ירא אלקים ובמדרש הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם שנאמר כי ירא אלקים אתה, וכתיב אברהם אוהבי, שאהבה ודביקות שזכה להם הי' רק לפי מכסת היראה ועול מלכות שמים שקדום, וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט:
ובזה יש לפרש את הארץ אשר אראך דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא מלשון רצון ואהבה, ובזה שפיר יוצדק לשון אשר אראך כי לא יתכן אהבה רק למי שמכיר כנ"ל, וא"כ הוא ארץ ישראל דלמטה וארץ החיים שלמעלה, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, והי' זה במה שכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת כמ"ש הרמב"ן:
והנה המתדבק באהבה שהוא הולך ומתדבק בכל עת יותר ויותר עד בלי שיעור וגבול יוצדק לכתוב בו לשון הליכה, אבל קבלת עול מלכות שמים יותר יוצדק בו לשון עמידה כמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויעמוד העם מרחוק כי מפאת עול ויראת שמים מתפחד לקרב לפנים ממחיצתו, וזה שאמר במדר"ת שלקבלת עול מלכות שמים אסור לו להיות מקבל כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה אבל כשמגיע לואהבת רצה מהלך שאז יוצדק נמי לשון הילוך:
ומעתה יובן הכתוב לך לך מארצך וגו' היינו שעד אז הי' בבחי' קבלת עול מלכות שמים ובכח זה הי' לו עמידה בכל מה שעברו עליו בארצו ומולדתו ובית אביו, עתה נצטוה שילך מזה שהי' עד עתה בבחי' עמידה היינו קבלת עול מלכות שמים לבדו אלא יאחז צדיק דרכו בחי' הליכה היינו להתדבק באהבה אל הארץ אשר אראך, וז"ש בזוה"ק (ע"ז) סוף ע"ב לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך, עוד שם בזוה"ק (ע"ח.) ואעשך לגוי גדול בגין דכתיב לך לך ואברכך בגין דכתיב מארצך ואברכך בנין דכתיב וממולדתך וכו', ולכאורה אינו מובן דחשיב לך לך לזכות בפ"ע, והרי בלתי מארצך וכו' אין כאן לך לך, אך להנ"ל יובן שיאחז בחי' הליכה והוא זכות בפ"ע, ומעתה דברי המדר"ת נאות מאד לענין הפרשה והוא פתיחה טובה לבוא לענינה:
והנה ידוע דכל ענין אבות הוא סימן לבנים בכלל בפרט, ויש לומר דלעומת בחי' עמידה ובחי' הליכה כנ"ל שבאברהם, הוא ששת ימי המעשה ושבת, דששת ימי המעשה עוקר עבודת האדם הוא קבלת עול מלכות שמים והוא תפילין שמא דמארך עלך, ולעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, והוא בחי' עמידה כנ"ל, ויש לומר רמז לזה במדרש תמן קריין לפועלא טבא עמידה, שאז האדם הוא בחי' פועל לבד, היום לעשותם, אבל כשהגיע שבת שהוא דביקות באהבה ורצון ושבת הוא מעין עוה"ב והוא מעין למחר לקבל שכרם, וזה שאומרים בשבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, להיות מתקרב והולך, ובזוה"ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהיינו דבשבת אין העבודה בבחי' עול רק בחי' אהבה ורצון, ע"כ הוא בחי' הליכה: