שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
נח
פרק א
שנת תרע"א.
הנה בזוה"ק דנח הוא שבת לשון נייחא, ונראה דהנה כתיב והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ומלת רשע היפך מלת צדיק וידוע מאמר הזוה"ק דצדיק נקרא מי ששומר הברית וממילא יובן אשר רשע נקרא מי שפוגם בברית, ובאשר אמרו ז"ל אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, כי כל דבר יש לו שורש למעלה ולמטה ומאן דפגים ברית מקלקל האחיזה שלו בשורש ע"כ שוב אין לו מקום וזהו מ"ש והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל שאין להם מנוחה וזה מאמר האר"י על הכתוב, כי גר יהי' זרעך שכל הגלות בא מפגם הברית מהאי טעמא שמחמת הפגם ברית אובד את מקומו ובא גלות ודור המבול שפגמו בברית א"כ נתקיים בהם והרשעים כו' א"כ הי' הם ההיפך ממנוחה, והנה אז"ל בשבת מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה ודור המבול שהי' היפך מנוחה לא פעל עליהם קדושת שבת מאומה אף ששבת קבוע וקיימא אך מחמת שהיו הם ההיפוך לא הי' יכולין לקבל מקדושת שבת ונח שהי' להיפוך הדור ההוא והי' שומר הברית א"כ הי' הוא הכלי לקבל מנוחה על כן כל המנוחה שהשפיע השבת אז בעולם קיבל הוא ולכך נח הוא שבת מלשון נייחא, ולכך שבת הוא גאולה דשבת הוא מנוחה ההיפוך מגלות, וממוצא הדבר נשמע דאין אדם יכול לקבל קדושת השבת רק לעומת מה שהוא שומר הברית וכמה שהוא שומר הברית כל כך הוא נוטל משבת, וזה הוא הב' אותות וצריך להיות אצל כל אדם אות ברית ושבת כי בלתי אות ברית א"א לו לקבל שבת ובאמת י"ל דה"ה להיפוך שא"א להיות שומר הברית בלתי שמירת שבת וז"ש במ"ר ששאלה מטרונה וכי אפשר שתהי' אש בנעורת ואינה מבערת היינו שמצד הטבע א"א להיות שומר הברית ואמת הוא כן אך מחמת שישראל יש להם שבת ועד שבת הי' הכל נמתחין והולכין בימי הקריאה עד שבאה שבת ושב הכל למקורו ומכח זה יש להם לישראל כח מן למעלה מהטבע ולכך יכולין להיות שומרי הברית:
ובזה יש להבין המ"ר אמור פכ"ו טעם שמילה בשמיני משל למלך כו' לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה תחילה כו' עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת, והיינו דכשם ששמירת הברית הוא למעלה מהטבע כן מילה עצמה הוא למעלה מהטבע וכמ"ש כי עליך הרגנו כל היום זה מילה ומ"מ רואין אנו כל ישראל חיים וקיימין, וע"כ מפני כח למעלה מהטבע ולכך נתנה בשמיני ולכך ב"נ אין נצטוה על מילה דהם אין להם רק ז' מצוות, משום שהם בתוך הטבע ולכך אין להם אלא ז' מצוות, ולכך צריך דווקא שיראה פני המטרונה תחלה וא"א רק באמצעות השבת, שהוא ג"כ למעלה מהטבע:
עוד י"ל באופן אחר כוונת המ"ר במטרונה תחילה דהנה האר"י ז"ל כ' הענין שניתנה מילה בשמיני משום דאז מאיר על האדם ממקום גבוה ואין יכול לסבול עוד הערלה, כמו כן י"ל על יום השבת דאין שם ערלה עליו עד שבא יום השבת דכל דבר נתפעל מהיפוכו, והיפוך ערלה הוא שבת והבן:
בב"ר פכ"ו אשרי האיש זה נח אשר לא הלך וגו' בדור אנוש ובדור המבול ודור הפלגה וכו' ונראה דהשלשה דורות האלו דור אנוש ומבול והפלגה הי' כנגד השלשה דברים קנאה ותאוה וכבוד דור אנוש הי' כבוד דהרמב"ם ז"ל בריש ה' עכו"ם כתב שטעותם של דור אנוש הי' שחשבו שכמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כמו כן רצון השי"ת שיכבד האדם את הכוכבים ומזלות שהם משמשים המשמשין לפניו עכ"ל, והטעם שבאו לטעות כזה י"ל משום שהם פגמו בענין כבוד לכן נסתעף מזה שיטעו בענין כבוד ד', ודור המבול הי' תאוה כמבואר בכתוב, ודור הפלגה הי' קנאה שחששו פן נפוץ וחשש נמרוד פן ימלוך עליהם מלך אחר, כנמצא בספרים, ונח שעמד בג' דורות אלו מחמת שהי' נבדל מהג' דברים אלו, ובאמת בדור המבול לבד מצינו השלשה דברים אלו, ותשחת הוא ע"ז וג"ע כפירש"י והיא תאוה וכבוד כנ"ל וגזל הוא קנאה שמתקנא בחבירו ונוטל ממנו, וכמו שמדת יסוד בקדושה הוא כולל לכל המדות כידוע כמו כן לעומתו בקליפה שהוא מדת התאוה הוא כולל ג"כ קנאה וכבוד ע"כ דור המבול שהי' תאוה נמשך להם כל השלשה דברים רעים, ונח הוא שבת כבזוה"ק, וכשם שנח הי' היפוך הג' דברים אלו כמו כן שמירת שבת מוציא מהג' דברים אלו, וזהו השלש סעודות בשבת:
במ"ר פכ"ה נח על שם קרבנו נקרא הענין דהנה כתיב לא אוסיף כו' ולא יהי' עוד מבול כו' וצריך להבין הלא המבול הי' למען טהרת הארץ וכמ"ש ארץ לא מטוהרה וגו' הרי שהמבול הי' לטהר את הארץ ואם כן אם ח"ו יתקלקל עוד במה יטהר את הארץ אך כוונתו יתב' הוא שלא יעזוב את הארץ שיתקלקל כל כך, עד שיצטרך למבול, וזאת היתה פעולתו של נח בקרבן, דקרבן, הוא מלשון קירוב שקירב הארץ לשמים ואיתא בזוה"ק דנח נקרא צדיק דאחיד בשמיא וארעא, היינו שקירב הארעא לשמים דע"י שהם קרובים להשי"ת אינם יכולים להתקלקל כ"כ ואם מתקלקלים במה הקב"ה מקדים ומייסר אותם טרם הגיעו לתכלית הרוע עד שיתקלקל הארץ וכלשון המ"ר משגמן אני ביסורין בעוה"ז כו' ויותר מזה כתיב בישראל רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם עוונותיכם היינו שאינו ממתין להם עד שתתמלא סאתם וזה הפי' על קרבנו נקרא כנ"ל, דזה נח איש צדיק שאחיד בשמיא וארעא שלא יתקלקלו עד שיהי' אין מרפא ח"ו ונח הוא שבת וכשם שנח עשה פעולה זאת כמו כן שבת עושה שאינו מניח להתגשם בתכלית דלולא שבת הי' כל העולם מתגשם בתוך ששת ימי המעשה אך כשבא שבת שב הכל למקורו ואין מניח להעולם להתקלקל ח"ו:
במ"ר ויאמר ד' אל נח ואל בניו ר"י ור"נ ר' יהודא אמר לפי שעבר על הציווי לפיכך נתבזה פרש"י שעבר על הציווי שציויתיו צא מן התבה אתה ואשתך והזהרתיו על פרי' ורבי' וכו' והוא לא עשה כן אלא ויצא נח ובניו כו' לפיכך נתבזה וכו', וישכב ויתגל כו' ר"נ אומר הוסיף על הציווי ונהג בקדושה לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, נראה דדעת ר"נ אחר שהציווי הי' בגבול וגדר והוא הוסיף על הגבול וא"כ הקדושה הי' אצלו למעלה מגבול יותר ממה שסבל הוא נביאתו עד שנגדש הכח הנביאה עליו עד שעבר גם על בניו ור"י סובר שעבר על הציווי כו' היינו שתכלית הקדושה היא להיות נבדל מכל עניני עצמו אפי' ממה שהוא סובר להתקדש רק יהי' נמשך אחר מאמר השי"ת בתמימות ויהי' בטל ונבדל ממהותו:
במ"ר בנו בני האדם שמא בני גמליא כו' אלא בני אדם קדמאה, נראה דהנה חטא אדה"ר הי' שהמשיך הרע בכל עניני הטוב, ודור הפלגה המשיכו חלק הטוב להרע, ונבוכדנצר המשיך ג"כ הטוב להרע ועשה בע"ז שלו הציץ שהי' כתוב עליו קודש לד' ולזה מבואר במ"ר תשבר כעץ עולה תעקר אכ"כ אלא תשבר כדבר שנשבר ואינו מעלה חליפין ואיזהו זה דור הפלגה ופי' היפ"ת שלא חזרו לכמות שהי' שפה אחת אבל רעת דור המבול הי' לה ארוכה שמנח נתמלא העולם כבתחלה ע"כ, והיינו בדור המבול הי' חטאם תאוות וגופניות לכך הי' אפשר להיות תיקון להעולם ע"י צירוף שנצרף העולם על ידי המבול משא"כ דור הפלגה שהי' חטאם בהשכל שהמשיכו דברים גבוהים לדברים רעים ושפלים מאד והבן:
פרק ב
שנת תרע"ב.
במד"ר פרשה כ"ו אשרי האיש זה נח אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ר' יהודא אומר בג' דורות בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה, ועיין פירש"י ומת"כ, ונראה דבג' דורות האלו שלטו כוחות חיצונים שהי' מושכים לע"ז ג"ע שפ"ד, וזה שבח לנח שלא הי' נמשך אחריהם, והיינו דבדור אנוש שלט הקליפה המושכת לע"ז ודורו של אנוש נמשכו אחרי' וחידשו אז ע"ז שעל זה נאמר אז הוחל לקרוא בשם ה' כמו שפירש"י שם וברמב"ם פ"א מה' ע"ז, ובדור המבול קליפה המושכת לג"ע שזה שורש החטא של דור המבול, ובדור הפלגה קליפה המושכת לשפ"ד, והיינו דהנה הריגת אדם מכונה בכל מקום שפיכת דמים, והטעם מפני שחיבור הנפש שהיא מהעליונים עם הגוף שהוא מהתחתונים הוא ע"י אמצעית הדם וכן היא בע"ח פ"א משער אבי"ע, והנפש הוא נשוא באיד הדם ועיין ספורנו פ' אחרי, וע"ז נאמר כי הדם הוא הנפש, וע"כ הריגת האדם שהוא פירוד בין הגוף והנפש מתיחס להדם, להורות הענין שהוא ביטול המחבר, והנה אדם זה התחתון הוא עולם קטן והוא דוגמא לכלל העולמות, וכן הוא לכלל העולמות שהש"י מחובר להנבראים התחתונים ע"י אמצעי והוא מדת מלכותו יתברך שמו, והיינו שמזה שאדם נושא על שכמו עול מלכות שמים וטפל ובטל לציווי הש"י עי"ז יש להעולם חיבור לש"י ונמצא שרביעית דם שבאדם הוא דוגמא למלכות שמים וציווי הש"י, והנה מבואר בשל"ה וביתר מפורשים שדור הפלגה באשר הי' רשעים הולכים אחרי שרירות לבם הרע לא רצו לקבל השפעה עליונה ע"י מדת מלכותו יתברך שמו כי לזה הי' צריכים לבטל עצמם למאמר וציווי הש"י ורצו לבטל את אמצעי זה כנ"ל, ע"כ היא בדוגמת שפיכת דמים:
וי"ל עוד כי האביזרייהו דג' עבירות אלו הוא קנאה ותאוה וכבוד, דכבוד היא ענף ע"ז וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, ותאוה יהי' איזה תאוה שיהי' הוא ענף מן ג"ע, וקנאה הוא ענף משפ"ד ושפ"ד הראשון שהי' בעולם הוא קין שהרג את הבל ע"י קנאה הי' כמבואר בכתיב:
והנה ג' אבות אברהם יצחק יעקב מבואר במהר"ל שהם הי' כנגד שלשה עבירות אלו, אברהם כנגד ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק כנגד ע"ז שהקריב עצמו לקרבן להש"י יעקב לא ראה טפת קרי מימיו, שזה ענין שפיכת דמים, והם בעבודתם נגד ג' עבירות אלו נטעו בלב ישראל נפש טהורה שלא להיות נמשך אחר ג' עבירות אלו ושיהי' בכח איש הישראלי לנקות את עצמו מקנאה ותאוה וכבוד והיינו שהבא להטהר ימצא עזר בנפשו בדברים אלו:
והנה שבת איתא בזוה"ק שהוא ש' בת, ויש לפרש ששין רומז לג' אבות ובת רומז לישראל כמ"ש שמעי בת וראי וגו' והיינו כי בשבת מאיר ענין הג' אבות בלב ישראל, וע"כ ג' סעודות בשבת שהם נגד ג' אבות הם מצילין את ישראל מהיות נמשך אחרי ג' עבירות ואביזרייהו דידהו:
ונראה דכמו שג' עבירות הם תכלית הרע, לעומת זה הפורש מהם וזוכה להתענג בג' סעודות של שבת הוא זוכה ונוחל כל חמדת העולם ובמדרש פ' מטות ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהם נטל כל חמדת העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל ע"כ, והיינו דהפורש מע"ז שהוא חטא בהשכל זכה בחכמה, והפורש מג"ע זכה בעושר, כדכתיב ורועה זונות יאבד הון וכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וידועין דברי הרמב"ם דשכר מצות יובן מענשן של עבירות ובאשר דעונש של עריות היא עניות ר"ל, מובן דשכר מצות הנזהר מהן הוא עושר, והפורש משפ"ד זכה בגבורה וזה פשוט, ויש לומר עוד כי ביעקב נאמר כוחי וראשית אוני שלא ראה טפת קרי מימיו, ומזה יובן שהנזהר מזה שהוא ענין שפ"ד יתגבר בו כוחו ואונו, וכמו שבכל אחת ואחת מג' עבירות יהרג ואל יעבור, ומזה יובן שכל עבירה בפני עצמה יותר גרוע ממיתה שהיא מקפת כל חלקי האדם כן הזוכה לג' מתנות הנ"ל זכה באחת מהן נטל כל חמדת העולם:
והנה בזוה"ק שנח הוא שבת וע"כ כמו שבת הוא נגד ג' עבירות אלו כן נח עמד בכולם בכל ג' דורות ששלט אז כח הקליפה שמשכו את האדם לענינים אלו ונח התתזק כנגד כולם ולא נמשך אחריהם כלל זכה ג"כ לכל חמדת העולם:
ויש לומר עוד דכמו דמדת יסוד בקדושה הוא כולל הכל, לעומת זה בקליפה הפוגם במדה זו שהיא שמירת הברית כולל הכל וע"כ תמצא בדור המבול שענינם הוא פגם בג"ע נמשך עם זה גם ע"ז ושפ"ד כמו שפירש"י ותשחת זה ע"ז ושפ"ד זהו כי מלאה הארץ חמס, ובגזל נאמר את נפש בעליו יקח ובפשיטות הרי נאמר כי נאפו ודם בידיהם, וע"כ בשמירת הברית תלוי הכל:
ולפי הדברים האלה יובן דכמו בפרשת ויכולו נאמר שלשה פעמים אלקים, אלקים, שהוא להורות אשר בשבת נמצא ג' הארות אלקית להנצל מג' עבירות ואביזרייהו כנ"ל, כן נאמר ג' פעמים אלקים, מן וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה עד סוף הפרשה [שאז מתחיל שם הוי' ויאמר ה' לנח בוא אתה וגו'] להורות שהעונש הוא מחמת שהפגם שלהם הוא לעומת ענין שבת כנ"ל [כי קודם לכן נאמר ותשחת הארץ לפני האלקים היא עוד קודם התחלת ענין העונש] ובפסוק הראשון נזכר ג' פעמים נח שמרמז על מעלתו בכל אחד מג' אלו בפ"ע וזה רמז נכון:
את האלקים התהלך נח פירש"י אברהם לא הי' צריך סעד לתמכו אלא הי' מתחזק בצדקו מאליו, ונח הי' צריך סעד לתמכו, ויש להבין שהרי הכתוב מעיד עליו שהי' איש צדיק תמים שמשמע שהי' צדיק בשלימות, ואם הי' צריך סעד הרי עדיין איננו בשלימות, ונראה דהנה אברהם עם כל ענותנותו הגדולה שאמר ואנכי עפר ואפר, הי' איש חזק מאד ונקרא איתן שמשמעו לשון חוזק וברמב"ם פ"א מה' ע"ז כיון שנגמל איתן הזה, הרי שהי' אצלו שני המדות יחדיו, וכעין שאיתא במדרש אחת הוא יונתי תמתי, א"ר יוחנן יונה תמה אין כתיב כאן אלא יונתי תמתי אצלי הם כיונה פותה אין לב שכל מה שאני גוזר עליהם הם עושין אבל כנגד אומה"ע הם קשין כחיות, וע"כ לא הי' ביכולת אנשי דורו הרשעים לבלבלו אפי' במחשבה כידוע בספרים שהרשעים פוגמין במחשבתם הרעה את הצדיקים, אבל אברהם שהי' לו חוזק הלב מאד לא יכלו להזיקו, אבל נח עם כל צדקתו שהי' צדיק תמים, ומצינו בו ענוה יתירה, שאף שהי' מרכבה לצדיק יסוד עולם, מ"מ לא מצא בעצמו שום מעלה נגד אנשי דורו הרשעים, ובמדרש ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התבה, אך לעומת זה הי' חסר לו חוזק הלב ויובן עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על התרגום יונתן בפסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע וכדי חמא משה ענוותנותי' קרא משה וגו', והיינו כי מטבע הענו להתבטל והי' ירא משה שלא יבטל דעתו לדעת המרגלים קרא לו יהושע, כפירש"י ה' יושיעך מעצת מרגלים, וזה עצמו הי' בנח שהי' צריך סעד לתומכו היינו חוזק הלב, דבלי הסעד מצד עצמו הי' חסר החוזק הלב והי' ביכולת הרשעים לפגמו במחשבותם הרעה וע"כ הי' נח נבדל לגמרי מאנשי דורו, וזה שאמרו במדרש אלה פסל את הראשונים, ולכאורה מה בא ללמדנו שהרי מעצמו מובן שאלו הי' רשעים גמורים וזה צדיק גמור, אך הוא הדבר שבאשר ידע את נפשו שחסר לו חוזק הלב הי' עצתו אמונה להיות נבדל לגמרי מהם ולא הי' לו שום צירוף עמהם, וע"כ לא הי' יכול להחזירם בתשובה כי לא הי' יכול להשפיל עצמו להעלותם משאול תחתי' אבל אברהם אבינו ע"ה חוזק לבו עמד לו שהי' יכול להשפיל עצמו לבני דורו, וע"כ איחה את כל באי עולם:
ולפי דרכנו יובנו דברי זוה"ק נח נחית ולא סליק אברהם נחית וסליק, כי נח לא הי' יכול להשפיל עצמו וע"כ כאשר נחית לא סליק ונפגם, אבל אברהם שהי' יכול להשפיל עצמו ונשאר באיתן חוזק שלו כד נחית סליק:
ולפי דרכנו נוכל לומר דנח הוא שבת כמבואר בזוה"ק, וכמו ששבת הוא נבדל מששת ימי המעשה לגמרי, ולא כן יו"ט שיש לו קצת השתוות במלאכת אוכל נפש, כמו כן הי' נח מובדל לגמרי מאנשי דורו, כי באם הי' לו קצת חיבור להם הי' מפגמים אותו במחשבתם הרעה, והאבות הקדושים ידוע ששלש רגלים הוא בזכות ג' אבות וכמו שהם הי' ביכולתם להשפיל עצמם להגביה את אנשי דורם, לכן בזכותם ניתן יו"ט להגביה להאנשים בלתי נגבהים בשבת, כידוע שיש נשמות שאין להם עלי' ביום השבת וביו"ט יש להם עלי' ומטעם זה עצמו מחמת שמותר מלאכת אוכל נפש ובר"ח שמותר בעשיית מלאכה יש ביכולת לאחוז בו אנשים נמוכים עוד יותר והדברים עתיקים:
במשנה סנהדרין דור המבול אין לו חלק לעוה"ב, יש ליתן טעם עפ"י דברי זוה"ק דנח הוא שבת ושבת הוא מעין עולם הבא, ודור המבול שהי' הפכים לגמרי לנח במהותם לא לבד במעשיהם אלא גם בעיקר מהותם, וע"כ הי' בזוי בעיניהם כבמדרש לפיד בוז לעשתות שאנן שהי' מבזין עליו וקרי לי' ביזיא סבא, וזה סימן שהם הפכים לו לגמרי במהותם, שכל שאינו מהופך במהותו עדיין אינו מבוזה בעיניו, ובמדרש איכה כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, אם מאיסה לית סבר ואם קציפה אית סבר דמאן דקצף סופו מתפייס והטעם כנ"ל דאם הגיע לגדר המיאוס זה מורה שהוא היפך לגמרי ע"כ לית סבר, וכן הוא בתוכחה שבפרשת בחוקותי אחר שפרט ואם לא תשמעו לי שפירש"י לי זה היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, הוסיף לאמר ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, שזה מואס באחרים העושים שונא את החכמים כי זה יותר גרוע מיודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, והכל מטעם הנ"ל שזה מורה שהשתנה מהותו להיפך לגמרי וא"כ דור המבול שהי' נח שהוא מעין עוה"ב מבוזה בעיניהם זה מורה שנשתנה מהותם לגמרי להיפוך מעוה"ב ע"כ שוב אין להם עוד חלק בעוה"ב:
במד"ר לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כונתם אלא למטעת כרמים [וברש"י נראה הג' שלא היתה כונתם למטעת כרמים והכונה אחד] אבל נח לא היתה כונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים, ולכאורה יפלא שהמדרש חושב קילקול דור המבול הכוונה, והלוא מפורש בכתוב שהשחיתו במעשה, ונראה שהמדרש ירד לעיקר קילקול דור המבול מאין בא שדורות שלמים יבואו כ"כ לתכלית הרוע רע לשמים ורע לבריות עד שהפכו כל סדר העולם שאפי' שאר בע"ח נזקקין לשאינו מינם, וזה שאמר המדרש שתחילת קילקול הי' הכוונה כנ"ל ומרעה אל רעה יצאו עד שנעשה מהם מה שנעשה, וידועין דברי הרמב"ן פ' נצבים בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה, וז"ל הקדוש והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהי' צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ומתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה וכו' תבואהו תאוה לבוא על הזכור ועל הבהמה וכיוצת בזה בשאר התאוות, וזה עצמו הוא דברי המדרש הנ"ל שהכל נמשך ממה שלא הי' כוונתם לפרות ולרבות רק למלא תאותן, וזה תוכחת מגולה ואזהרה יתירה לבעל נפש יותר מפרשת קדושים:
ברש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ויש להבין הרי הי' שם עבירות חמורות מגזל, ע"ז ג"ע, שבהן הדין בישראל יהרג ואל יעבור, וגזל בישראל אינו אלא לאו, הרמב"ן כתב מפני שהוא מצוה משכלת אין בה צורך לנביא, והוא רע לשמים ורע לבריות, ויש לומר עוד דהנה עוה"ז הוא צל ודוגמא לעולם העליון והגשמיות הוא צל ודוגמא להרוחניות, וכמו שיש מזון הגשמי לגוף, כן יש מזון לנפש הרוחני שהוא תורה ותפילה, וכן כמו שיש חלאים ורפואות לגוף, כן יש לנפש כמ"ש הרמב"ם, ובחובות הלבבות שהטעם שהאדם נברא באופן שאם לא יאכל יהי' רעב, שאלמלא כן בהיותו טרוד לא הי' פונה לאכילה, ולאט לאט הי' נחלש וימות, ע"כ נברא באופן שיהי' רעב אם לא יאכל שזה יזכירהו לאכול, ונראה כי מטעם הזה באם נחלש לו אבר הוא מרגיש כאב, למען יהי' לו מזכיר לבקש רפואה שאלמלא כן לא יפנה לבקש רפואה עד שיחלש וישחית ואין מרפא, ובודאי כן הוא בעניני מזון ורפואת הנפש שיש לו מזכירים כאמרם ז"ל, בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ואיתא בספרים שמזה בא לכל איש ואיש הרהורי תשובה בצד מה בכל יום, וכמ"ש (איוב ל"ג) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום וגו', וכן ענינים מעיקים רח"ל כענין שנאמר ופרעה הקריב הקריב את לבם של ישראל לתשובה, כעין כאב האברים והגוף המזכירים אותו לבקש תרופה אך ע"י עון גזל משל אחרים ענשו שגוזלין ממנו ההתעוררת לפרנסת ורפואות נפשו, וע"כ שוב אין בו תקוה לתשובה, ולא עוד אלא שהסט"א גוזלין ההתעוררת לדרכם ומזה בא עוד התעוררת לדברים רעים, ונהפוך ההתעוררות והתשוקה להקדושה לתשוקות חיצונות וההתעוררת והתשוקה וההשפעות לקיום העולם הולך לאיבוד ולחורבן העולם ומזה בא לדור המבול התאוה להשחתת זרע והזנו ולא יפרוצו, וכ"ז מפני הגזל, ואין בהם עוד תוחלת, ע"כ זהו הגזר דין שלהם, כי גזר דין הוא שאין לו עוד השתנות ואין אחר מעשה ב"ד כלום, כמו שהם נעשים רעים בלי השתנות עוד, משא"כ מחמת שאר עבירות אפי' שהם חמורות מגזל עוד בו נשמתו יקו לתשובת יציר אדמתו כי מזונותיו ורפואת הנפשיי כנ"ל הם המזכירים אותו, אבל מחמת הגזל נגזל ממנו הכל כנ"ל זולת אם מצד עצמו יתאמץ מאליו להזכיר עצמו את מצבו הרע בודאי לא ננעל מהם דרכי התשובה, וע"כ כל מ' יום שהגשם הי' על הארץ אם עשו אז תשובה הי' להם עוד תרופה, אבל זה לא הי' התעוררת מהשמים שהרי הגשם לצורך המבול ירד ולא להתעוררת:
ועל פי הדברים האלה יש לפרש הא דב"ר כי נחמתי כי עשיתים ונח אלא שמצא חן בעיני ה' וכן מה שנח עצמו אמר ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני ואמרת לי בוא אתה וגו', ולכאורה יפלא לו יהי' שהי' טענה עליו מ"מ צדיק תמים כזה מדוע לא עשה תשובה, ובודאי איש צדיק כל ימיו בתשובה, ובעיקר הדבר יש להפליא האם לא ידע נח שהם השחיתו דרכם והוא הי' צדיק יסוד עולם:
ונראה דהנה במד"ר קנים תעשה את התבה אמר רב יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, ויש להבין מה ענין נח למצורע, אך יובן עפ"י מה שכתב הזוה"ק שחטא נח במה שלא התפלל על דורו, וע"כ נקרא מי נח, ויש מדרשים מאשימים את נח שלא הוכיח את בני דורו, אף שבודאי הוכיחם כמ"ש במד"ר כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח ועיין מת"כ, מ"מ יש לומר כדבעי לא עביד והנה מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר, זה הוא חטא כמו המדבר מה שאין ראוי לו לדבר וכך הוא להדיא בזוה"ק (ח"ג מ"ו:) דכמו שצרעת בא על חטא לשון הרע כן הוא על מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר ולהוכיח, וע"כ הי' צריך נח טהרה כעין טהרת המצורע:
והנה שרה אמרה לאברהם חמסי עליך פירש"י דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק עכ"ל הרי דמניעת הדבור במקום שצריך לדבר נקרא חמס, ובזה יובן מאמר המדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח היינו דנחתם גז"ד על הגזל כמ"ש כי מלאה הארץ חמס, והרי כעין חמס נמצא גם בנח ובעידן רתחא הי' לו להענש וזה שאמר כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אף שהם השחיתו דרכרי והוא הי' צדיק יסוד עולם, מ"מ נח בצדקתו האשים עצמו על מניעת הדיבור במקום שראוי שהוא חמס כעין מה שנחתם גז"ד עליו:
ולפי"ז יובן מדוע איש צדיק כזה שבודאי הי' כל ימיו בתשובה למה לא עשה תשובה, כי מאחר שחטאי הי' כעין חמס הי' ענשו ג"כ ליטול ממנו הענינים המזכירם לתשובה כנ"ל וזה שהרגיש שחטא ואעפי"כ לא התעורר עצמו מאליו לתשובה בלי המזכירים כנ"ל ע"כ הי' צריך לטהרה כעין טהרת המצורע וטהרתו הי' התיבה והיינו שענין התיבה הוא היפוך ענין עונש הגזל שכל הבא לו מלמעלה נוטלין החיצונים ונפסק הקשר שיש לו מלמעלה ע"י השפעה הבא מלמעלה, והתיבה הוא היפוך מזה שהוא נקשר בשורשו כידוע מענין התיבה בזוה"ק ובחכמי האמת, ובזה יובן דברי המד"ת שבכל שנה ושנה עד שהעמיד שלמה את בהמ"ק הי' ארבעים יום גשמים כעין גשם המבול וכיון שנבנה הבית התפלל שלמה עליהם ופסקו, כי אחר שעמד הבית וארעא ורקיע נשקו אהדדי והי' ההשפעות באין מלמעלה באמצעית המקדש שוב לא נשאר עוד רושם מעונש המבול עבור החמס כנ"ל והבן זה:
במד"ר ר' אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא [נח] שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ר' יוסי בר"ח לשם נחת התיבה נקרא שנאמר ותנח התיבה בחודש השביעי וגו', נראה דהנה ידוע דשם הוא המהות, וקמיפלגי במהות נח, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, דשניהם הי' בנח דכבר אמרנו בשם חכמי אמת דנח בתיבה נקשר בשורש נשמתו היפוך המבול שנפסקו מהשורש שלהם ובשביל שנקשר בשורש נשמתו זה עצמו הי' הצלתו כי מקורו מקור חיים וזהו ותנח התיבה כי זה הוא שורש המנוחה, ומ"ד לשם קרבנו נקרא שע"י הקרבן הקריב את כל העולם כולו להש"י לא עצמו לבד הרי הכריתת ברית שהי' ע"י הקרבן נעשה עם כל נפש חי' בכל בשר אשר על הארץ, אך באם לא הי' בעצמו נקשר מקודם לא הי' בכוחו לקרב את כל העולם כולו להש"י וא"כ מר אזיל בתר התחלה שהוא התקשרות עצמו שזה יסוד הבנין ואם אין יסוד אין בנין ע"כ זה חשוב יותר ועל שמו נקרא, ומר אזיל בתר התכלית שזה דבר גדול יותר שהקריב כל העולם כולו:
וי"ל עוד בלשון אחר מר אזיל בתר הצלה ומר אזיל בתר תוספות מעלה שהקרבן היא תוספות מעלה שע"י הי' הכריתת ברית והכל דבר אחד:
והנה נח היא שבת ושני הענינים נמצאים גם בשבת והם שמור וזכור שמור היא מדת לילה הצלה מכל ענינים גשמיים שאדם טרוד בהם כל ששת ימי המעשה ומונעים אותו מקנין שלימות הנפשי, וכיון ששבת היום ונעשה כל מלאכתך עשוי' וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין זהו כענין מנוח התיבה, זכור הוא מדת יום והוא תוספות מעלה ותוספות קדושה כנודע, ובכתבי האר"י לטבול במים גם ביום לקבל את תוספות קדושה של יום, וע"כ כבוד יום קודם לכבוד לילה יען שורה קדושה עליונה ביותר גם על המאכל ומשתה יותר מבלילה והמאכל ומשתה שביום היא התקרבות אפי' דברים גשמיים והוא כעין קרבן נח שע"י כל נפש חי' נכנסו בברית כנ"ל:
ויש לומר בדוגמא זו היא ק"ש ותפילה שבק"ש נקשר אדם במלכות שמים, ואח"כ בתפילה היכולת להכניס גם כל ענינים הגשמיים לרוחניות עד שכל צרכיו הגשמיים יהי' כולו קודש לצורך גבוה והוא בדוגמת הכנסת נח להתיבה בראשונה ואח"כ הקרבן:
פרק ג
תרע"ג. ר"ח מרחשון
במדרש כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד זה נח הה"ד אלה תולדות נח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואוהל ישרים יפריח זה נח, נראה לפרש ענין שלשה מקראות הללו, עפ"י דברי המדרש בראשית פ' כ"ו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ר' יהודה אומר בשלשה דורות בדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה כי אם בתורת ה' תפצו אלו שבע מצות שנצטוה ובתורתו יהגה וגו' שהוגה דבר מתוך דבר וכו' והי' כעץ שתול ששתלו הקב"ה בתיבה אשר פריו יתן בעתו זה שם ועלהו לא יבול זה חם וכל אשר יעשה יצליח זה יפת, עכ"ל ונראה דהנה דור אנוש חדשו ע"ז בעולם כמ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז והוא חטא בשכל, דור המבול הוא חטא התאוה שהוא מתיחס לגוף, וחטא דור הפלגה הוא חטא שראוי להתיחס לנפש, והיינו כי נפש הוא המחבר את השכל עם הגוף, והם באשר רצו לעשות חיבור רע ולהפרד מחיבור הקדושה, ובמדרש דור הפלגה הי' אומרים לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונשים ע"ז בראשו וניתן חרב בידה ותהי' נראת כאלו עושה עמו מלחמה, הרי שהי' ענינים להפרד מחיבור הקדושה וע"כ יש להתיחס לפגם הנפש, וע"כ הי' עונש פירוד והפלגה זה מזה היפוך החיבור, בקיצור כי שלשה דורות אלו הי' חטאתם זה בגוף וזה בנפש וזה בשכל, ונח הצדיק עמד בכולם ולא פגמו אותו במחשבתם הרע כלל להמשיכו אחריהם, ושלוש אלה הם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה מתיחס לשכל, דיבור לנפש כדכתיב ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא וע"כ במדרש הנ"ל מיחס מושב לצים לדור הפלגה שהוא פגם הדיבור, מעשה לגוף, והיינו שנח הי' שלם בכל השלשה בחי' הן במחשבה הן בדיבור הן במעשה וי"ל כי נגד שלשה מיני שלימות האלו כתיב בו איש צדיק תמים הי' שלשה מיני שבח, ובזוה"ק שנח הוא שבת שהוא נמי שלימות בכל ג' דברים אלו, שבת יעשה כולו תורה הוא בשכל ובכללו הוא עונג שבת שאין למעלה מעונג, תפילה הוא בדיבור המתיחס לנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני הש"י, ובכללו שביתה ממלאכה שהוא נמי מתיחס לנפש כמ"ש נפש עמל וגו', וכן כתיב שבת וינפש, סעודת שבת הוא במעשה, והנה לעומת זה העמיד שלשה בנים שמאלה נפצה כל הארץ, שם כנגד שלימות המחשבה והוא כהן לאל עליון והבן והוא נרמז אשר פריו יתן בעתו שהי' פרי קודש הלולים ובמד"ת פרי צדיק עץ חיים זה התורה יפת כנגד שלימות הדיבור שהוא הנפש, וכל יופי הוא מתיחס לנפש שהוא מתפעלת מיופי המראה כמ"ש במק"א וע"כ זכה שיהא דבריו של שם נאמרים בלשונה של יפת כבש"ס מגילה, והוא נרמז בועלהו לא יבול שדרשו בו אפי' שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד שהוא שלימות הדיבור כמובן, חם הוא כנגד שלימות המעשה כמו שאמרו ז"ל כמה עבדים הי' לו לכנען שראוים לסמוך כטבי עבדו של ר"ג אלא שגרם החטא היינו שקלקל בבחירתו אבל מתולדתו הי' ראוי לזה ומובן שעבד הוא במעשה והוא נרמז בוכל אשר יעשה יצליח שהוא בעשיי':
והנה בדור המבול מצינו שהי' מקלקלים בכל שלשתם, ע"ז ג"ע גזל שהוא ענף שפיכת דמים דכתיב כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח והא פירוד כנ"ל וכבר אמרו במק"א שכמו מדת יסוד בקדושה שהוא שמירת הברית כולל הכל לעומתו בטומאה פגם ברית הוא כולל כל שלשתן ומביא לידי שלשתן והדברים עתיקים ובזה יש לפרש ג"כ דברי המד"ת שפתח פתחא להאי פרשתא בהא דעל שלשה עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, ולכאורה אינו מובן מה שייכות יש לזה לפרשה זו, אך להנ"ל יש לפרש דשלשה מצות אלו הם נמי בגוף ונפש ושכל, נדה הוא בנפש שהדם הוא הנפש ודם נדה שהוא פסולת הדם משקץ הנפש, והנזהר בה הוא טהרת הנפש חלה הוא משום שהיא טמאה חלתו של עולם שהוא אדה"ר שנברא כעין משה שמקשקשת עיסתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה כך עשה הקב"ה לאדה"ר ואיד יעלה מן הארץ והשקה ואח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו' א"כ מצות חלה לעומת גוף האדם, הדלקת נר של שבת הוא בשכל שהשכל הוא נקרא אור וא"כ שלשה אלה שהם הגוף ונפש ושכל שהי' שלשתן בדור המבול לרע ובנח לטוב ע"כ הוא פתיחה טובה לפרשה זו:
ולפי דרך זה יש לפרש השלשה מקראות שדורש המדרש הנצב פתח דברנו צדיק יסוד עולם, בית צדיקים יעמוד אוהל ישרים יפריח האמור בנח, כי יסוד ועיקר הכל הוא מעשה המצות, ובזוה"ק צדיק לא נקרא אלא שבא עובדא לידו, ובלעדי העשי' הכל הולך לרוח, ואפי' ילך כל היום במחשבות ורעיונות טובים אם אין באים לכלל מעשה אין כלום וכמו נשיאים ורוח וגשם אין וע"כ נדרש על דור המבול כעבור סופה ואין רשע, אבל נח הוא צדיק יסוד עולם ומקרא של אחריו הפוך רשעים ובית צדיקים יעמוד, כי במד"ת פ' נצבים הפוך רשעים ואינם כ"ז שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה הפך במעשיהם של דר המבול לא היתה להם תקומה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאינו מדבר במעשיהם הרעים של הרשעים שבזה אינו שייך לומר מסתכל ומהפך בהם אלא במעשים טובים עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שלשון רואה יוצדק על שטחות הדבר אבל לשון מסתכל ומהפך בהם הוא לראות בפנימיותם וכמו שאדם מסתכל באבן טוב ומתבונן עליו אם באמת הוא כמו ברק החיצוני שנראה לכאורה ומהפכהו אולי יש בו מצד השני מום ותוארו כהה, כ"כ מובן במע"ט אף שיש להם ברק חיצוני מ"מ יכול להיות שכח הנפש אין בו ותוכו מרמה וא"כ הוא כמו גוף בלי רוח חיים שאין לו שום קיום, אבל מי שמעשיו בכוחות נפשו בכל לבבו ובכל מאודו לזה יש קיום כמו בית, כתוב השלישי הוא בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח כי אהל פירש"י בש"ס שבת שהא לשון אורה מלשון בהלו נרו עלי ראשי, והוא שלימת השכל ויוצדק ג"כ שבמקראות הקודמים מתואר נח רק בשם צדיק ובפסוק זה בשם ישרים כבש"ס תענית ובפירש"י שם כי ישרים הוא מעלה גדולה יותר מצדיק וע"כ מקרא זה שמדבר בשלימות השכל שהוא תכלית השלימות מכנהו בשם ישרים:
נח איש צדיק, ברש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה עכ"ל ויש להבין מה ענין ספר בשבחו לברכה ואולי זה הוא ברכה שיהי' צדיק משפיע אחיד בשמיא וארעא, היינו שלא יכלו לו אנשי דורו לפגמו במחשבותם הרעים והוא שבח וברכה כאחד וע"כ בא בלשון הבינוני שמשמעו הי' ויהי' ולא נאמר הי' צדיק שהי' במשמע שרק אז הי' צדיק אבל לא לבתר, וע"כ בשבח תמים שהוא שבח בפ"ע כמו שכתבנו בדיבור הקדום כתיב תמים הי' בדורותיו שמשמע הי' ולא לבתר שתמים משמע גם בגוף כמ"ש מלת תמים גם גבי קרבן, וע"כ דרשינן מיני' בש"ס ע"ז דלאו טריפה הוה ושלימות הגוף באמת נעדר ממנו אח"כ שע"י שהתגל בתוך אהלו י"א סירסו וי"א רבעו ועוד שהכישו ארי ושברו, ויש סיוע לזה מנגינות הטעם שמלת צדיק מוטעם במפסיק ואינו נסמך לתיבות תמים הי' בדורותיו והוא שבח אחר, ועיין רמב"ן, לפי פירושו הי' צריך להטעים מלת צדיק במשרת ותמים במפסיק ואלו הי' מוטעם כן, הי' מלת הי' קאי על כל השבחים גם על איש צדיק, והי' במשמע שגם צדיק הי' אז אבל לא לבתר, ולא הי' בו ברכה על להבא, אבל באשר מוטעם צדיק במפסיק א"כ לא קאי מלת הי' על צדיק כלל, מפני שצדיק הוא כולל שבח וברכה גם על להבא:
קץ כל בשר ברש"י כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים כי מלאה הארץ חמס לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, לכאורה הוא סתירה מיני ובי', ועיין מזרחי וגו"א, ולפי מה שאמרנו במק"א שכל אדם נברא שיהי' לו תשוקה להש"י והמשתוקק לזנות שהוא היפוך האלקית כמו שאמרו ז"ל אלקיהם של אלו שונא זמה וכמ"ש הא"ע פ' וילך, הרי הוא גוזל את התשוקה ממקום שראוי להיות, וכן ע"ז שנברא העולם ליתן כבוד להש"י וזה שנותן כבודו לאחר ותהלתו לפסילים הוא גזל, ובאשר בפנימית הוא גזל הוא גורר עבירת הגזל בפועל, ובכן הכל הוא דבר אחד, וכאשר הגיע עונם לידי פועל שהוא הגזל נחתם גזר דינם, ומקודם שלא הגיע הרע לפועל כ"כ לא הי' ראוי שיחתם גזר דינם כי הענין חתימה הוא הוצאת גזר הדין לפועל ושפיר יוצדק הלשון קץ כל בשר בא לפני שזהו קץ וסוף עונם כי מלאה חמס מפניהם, שזה סוף עונות הקודמים ע"ז וזנות, ובזה יובן התרגום שלכאורה הוא מחוסר הבנה שפי' ארי אתמליאת ארעא חטופין מן קדם עובדיהון בישא, ולהנ"ל יובן שאתמליאת ארעא חטופין בשביל חטא הקדום שהוא זנות וע"ז:
מפני מי המבול, ברש"י אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, והדבר יפלא לאמור על צדיק תמים שבצדקתי הציל את כל העולם שהי' מסופק בביאת המבול אחר שכבר אמר לו הש"י והוא עצמו הוא הנביא בזה, ועיין רמב"ן בפסוק והאמין בה' שנאמר באברהם שהקשה מה הזכות הזאת למה לא יאמין באלקי אמן והוא הנביא בעצמו וכו' ונראה שהוא כעין שאמר יונה הנביא כי ידעתי שאתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, וזהו הענין שלא האמין נח שיבוא המבול שחשב עוד יעשו תשובה וינחם ה' על הרעה, שידוע שכן מדת הצדיקים שאינם יכולין להאמין עד כמה מגיע רשעת הרשע, אך כאשר כבר ירד המבול ידע שאין עוד תקוה והוא עפ"י מה שאמרנו בפי' המד"ת שאין התשובה מועיל לאומה"ע, אף שמצינו בננוה וגם דור המבול שנח התרה בהם שיעשו תשובה, היינו שהתשובה צריכה להיות שישוב למעלתו הראשונה, והנה העושה תשובה מחמת אזהרת הנביא בלי ראות העונש עדיין, א"כ נקשר שוב באמונה, אבל העושה תשובה אחר שכבר ראה העונש בעיניו, א"כ איננו שב למעלתו הראשונה, שהי' עושה מפאת אמונה, אך בישראל מהני תשובה אף אחר ביאת העונש והוא נקרא נשיאת פנים וכמ"ש בשבת תשובה באריכות, אבל לאומה"ע אינו מועיל תשובה כזו וע"כ קודם שבא המבול הי' מסופק שמא יעשו תשובה, ואפי' אחר שירד הגשם שהרי עדיין לא נראה שהוא עונש שאם הי' חוזרין בהם הי' גשמי ברכה, אבל לאחר שראו המבול בעיניהם ששוב לא הועיל להם תשובה התיאש מהם לגמרי, וזהו הפי' שדחקוהו המים שהמים אבדו את סברו:
וידבר אלקים אל נח לאמר, ובמדרש החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר הי' בעיר שעשרה דורות מאדם עד נח ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך, פי' אף שדיבר לאדם וקין מ"מ בכולם לא נאמר לשון דיבור, וזה הוא וידבר הראשון שבתורה ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין דיבור לאמירה שאמירה מורה על עצם המאמר, ודיבור על צירוף המדבר והנדבר עמו, וע"כ במשה כל מ' שנה שהי' ישראל נזופין בעון המרגלים לא נאמר אלא ויאמר כאמרם ז"ל כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, והיינו הך דהכא שנח ביציאתו מן התיבה טהור וצדיק כאמרם ז"ל תיבתך מטהרת אותך זכה לחיבור מה שלא הי' איש עומד במצב כזה מיום ברא ה' אדם על האדמה, כי אפי' אדה"ר קודם החטא, כל המדריגות שהי' לו רק מתולדתו ולא מפרי מעשיו ונח קודם המבול נמי הי' עליו קשיות שהרי הוצרך לטהרת התיבה כנ"ל:
וימת הרן ע"פ תרח אביו וגו', איתא בכתבי האר"י ז"ל שהי' בו נשמת אהרן, ומאת כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי שנרמז זה בדברי חז"ל הקורא לאהרן הרן ע"כ, והנה ידועין דברי מהר"ל שאהרן אותיותיו פנימיים הא ביחידיות ריש במאות נון בעשיריות עכת"ד ויש לומר שהאלף שבראש מורה שמאיר בו אלופו של עולם היינו שהי' תמיד דבוק בהש"י ולפי"ז הרן שהי' חסר בו האלף ואין בו רק אותיות הפנימיות מורה שהוא פנימי אבל לא נשלם להיות דבוק כאהרן, מ"מ הפנימיות שבו הי' טוב וע"כ הי' טמון בתוכו כל אותן הנשמות נשמות כל האמהות שרה רבקה רחל ולאה וי"א אף בלהה זלפה, ונשמת דוד המלך ובזה יובן שהוצרך להשרף באור כשדים, וכעין שבישר המגיד להב"י לאחר שיגיע לרום המעלה יזכה להשרף על קידוש השם ואז ישאר כעמר נקי, וכן הי' ענין הרן שנראה שמה הי' חסר בו האלוף שהוא הדביקות זה בא מחמת שאז הי' שולטת קליפת דור הפלגה שכל ענינם עירוב טו"ר, וזה הוא שאיתא במדרש אשר בנו בני האדם שמא בני חמריא וגמליא אלא בני דאדם קדמאה, שהחטא היא עירוב טו"ר וברש"י דברים אחדים על יחודו של עולם, ובמדרש דברים חדים על ה' אלקינו ה' אחד, וע"כ שלטה אז קליפה בעולם המתנגד לאור אלופו של עולם והי' נצרך כח גדול מאד להאיר את החושך מה שלא נמצא זה בהרן, וע"כ אסתלק אלופו של עולם מתמן, ולכן הי' תקנתו שישרף באש על קידוש השם, אף שמסר עצמו ע"מ לעשות לו נס שאין עושין לו נס, מ"מ מבואר בתרגום יונתן שהי' קידוש השם בשריפתו שרבים הי' אומרים על אברהם שהרן עשה כישוף שלא ישלוט האש באברהם, וכיון שנשרף הרן הי' קידוש השם למפרע וע"כ הי' לו ליבון שנכלה החלק הרע ונשאר כעמר נקי, וע"כ כשבא אח"כ באהרן הי' מאיר בו אלופו של עולם:
והנה זה לימוד לכל איש ישראל שבעוד נשרש בו חלק הרע א"א שיאיר בו האלף הוא יחודו של עולם להיותו דבוק תמיד כי חלקי הרע מפסיקים וזה תשובה להמתאוננים על מה שאינם יכולין להשאר תמיד בבחי' אחת כמו שהי' בעת התפלה או אחר ימים טובים ושבתות כמו אז, כי חלקי הרע שעודנו בו מפסיק כנ"ל והעצה לזה הוא ליבון באשא דאורייתא, וכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר ובאמת שבת עצמו מועיל לזה כי בשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר וע"כ שבת הוא רזא דאחד, אך מי הוא שיזכה לשבת בשלימות בעוד מצואתו לא רחץ, וגם לזה העצה רק ליבון באשא דאורייתא, ולעומת הליבון באשא דאורייתא זוכה לשבת ושניהם כאחד טובים:
מזבח חדש בציון תכין וכו' ושעירי עזים נעשה ברצון, נראה דהנה שעיר של ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בהם ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ולכאורה אינו מובן מאין ימצא טומאה כזו שלא יהי' בה שום ידיעה לא מתחילה ולא בסוף, ולא עוד אלא שנראה שזה הי' שכיח יותר שהוצרך לכפרה זו בכל חודש, ויש לומר דהכה כתיב קודש ישראל לה' וגו' וידוע דקודש הוא מקור הקדושה וקדוש הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר, ואף דאיש פרטי לא הגיע זכותו להקרא רק קדוש ואפי' לעתיד יהי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מ"מ כנסת ישראל נקרא קודש שהוא מלה בגרמי' וכל יחיד ויחיד מושך קדושה מכנסת ישראל וע"כ נקרא רק קדוש וכנסת ישראל נקרא קודש, והנה כנסת ישראל הוא כשישראל באחדות אחד אבל כשיש פירוד לבבות ביניהם שוב אינם נקראים קודש, ושבו להיות כיחידים והצדיקים אינם נקראים רק קדוש, והנה ידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א וכענין טומאת המת, וע"כ בהסתלק ח"ו שם קודש מכנס"י מצד פירוד לבבות שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי' כי זלע"ז עשה אלקים, וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא והיינו דכח רע הזה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל ובאשר כח הזה הוא לעומתו בקדושה נקרא קודש מלה בגרמי', לכן מושך טומאה בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאינו מכיר בו אלא ה"י, וע"ז בא שעיר החטאת להרחיק את כח הרע הזה מהמקדש ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בו ידיעה וכו' והנה זה מתמיד עד לעתיד דכתיב וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים אז תהי' מעלת כנסת ישראל בשלימות ויתקיים בישראל לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא, וע"כ לא יהי' צורך עוד לשעיר החטאת לענין זה אלא לתוספות התאחדות כל רצונות ישראל שמצד מעלתם שכל איש ואיש בפ"ע הוא עולם מלא וכשם שאין פרצופיהן שוות כך אין דעתן שוות, ואז ע"י השעיר יתאחדו כל הרצונות בתוספות יחוד, וזהו מזבח חדש בציון שמזבח הוא התאחדות כנסת ישראל כדכתיב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב וכמ"ש בזוה"ק (סו:) ואז יתחדש התאחדות חדש חזק מאוד אשר לא תמוט לעולם, ושעיר עזים נעשה ברצון להתאחדות גם הרצון:
ענין שבת ור"ח הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא התאחדות יוסף שהוא מוסף שבת ויהודה הוא דוד המע"ה מוסף ר"ח והוא רמז על לעתיד כמ"ש ביחזקאל בהפטורת ויגש עכת"ד, ויש עוד לומר דהנה שבת הוא שביעי בימים שתלוי במהלך השמש לבד ואין בזה עסק ללבנה, ור"ח תלוי בהיקף הלבנה, וכאשר באים שניהם יחד הנה נולד כח עצום מאוד נשא וגבוה מהשמש והירח כידוע שמכל הרכבת שני דברים נולד כח שלישי אשר לא הי' כלל בשניהם, וזה כמ"ש לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם שזה יהי' לעתיד ב"ב ובשבת ור"ת יש הארה מזה כנ"ל:
פרק ד
שנת תרע"ד.
בשמות רבה פרשה למ"ד פיסקא י"ג ד"א מלך במשפט יעמיד ארץ אלו ישראל שנאמר ואתם תהי' לי ממלכת כהנים, ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול וכו' אמר ר' אחא ביקש הקב"ה ליתן להם ארבעה דברים תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין, ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה, ומה ש' כי נעבדנו אלו הקרבנות, ומה נועיל כי נפגע בו זה תפלה עכ"ל:
ויש להבין דזה ניחא אם הי' מקיימין השבע מצות שנצטוו אבל מאחר דגם השבע מצות לא קיימו והרעו לעשות עד מאד, איך יתכן ליתן להם עוד את כל אלה ובמכילתא פ' יתרו עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים אמר ר' שמעון בן אלעזר אם בשבע מצות שנצטוו בני נח שקבלו עליהן אינן יכולין לעמוד בהן ק"ו למצות שבתורה משל למלך וכו', ועוד מה ענין ד' דברים אלו דווקא:
ונראה דהנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל דכל הנשמות היו כלולין באדה"ר ובחטאו נתערב טו"ר נשמות הטהורות בהטמאות נשמות ישראל שמצד הקדושה בנשמות שמצד הטומאה ובאו בגילגול יחד בדור המבול כדי למרקם ולהפרד ביניהם ואך הוסיפו לחטוא עד שנמחו במבול, ואח"כ בדור הפלגה, עד שנשמות ישראל נפרדו לעצמם ובאו בגילגול במצרים ושם נתמרקו ונצחצחו, והנה במה שהוסיפו לחטוא בגילגולים הקודמים הי' מפני תגבורת צד הרע, ומ"מ אלו הי' מתאמצים לשבור את קליפה הקשה שהי' דבק בהם ונתפרדו מהרע לא הי' צריכין להתמרק כעונש המבול, אך כאשר לא התאמצו להתגבר על חלק הרע, אדרבה התגבר חלק הרע והוסיפו עוד לחטוא, והנה ידוע שחלקי האדם הם גוף נפש ושכל וצלם אלקים המחבר את כולם, ובכל חלק וחלק שמצד הקדושה הי' דבק בו מה שבצד הטומאה לעומתו, וכמו שיש צלם אלקים בקדושה יש לעומתו צלם טמא כי את זלע"ז עשה האלקים, וע"כ כשבאו בגילגול דור המבול שהי' הכוונה שיתאמצו כנ"ל ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים הנ"ל לעומת ד' חלקי האדם שיהי' להם למירוק כל חלק וחלק כדי שיפרד מהם חלקי הרע שלעומתם והנה תורה הוא מירוק השכל כמובן, יסורין היא מירוק הגוף ויש עוד לומר שאין הפירוש יסורי הגוף בפשיטות, אלא כמו שאמרו ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי בזה שהאדם מתמרמר בעצמו על מצבו הרע זה מירוק יותר מיסורי הגוף בפועל ומ"מ אין הפירוש שרצה ליתן להם יסורין הוא יסורי הגוף דווקא בפועל, אלא כח שיהי' ביכולתם להשים אל לבם מרדות והתמרמרות לקרוע בשרם מעליהם כדי למרק את גופם, עבודת הקרבנות הוא מירוק הנפש וכמו שאמרנו במק"א שקרבנות מתיחס לנפש כאמרם ז"ל תביא נפש ותכפר על הנפש ובקרבנות הזכיר תמיד שם נפש, נפש כי תחטא וכדומה, תפלה זה השלמה ומירוק של צלם אלקים, כי ענין צלם אלקים הוא המחבר כל שלושת החלקים גוף ונפש ושכל, וצלם טמא הוא המחבר את כל אלה לצד הטומאה ותפילה היא לשון חיבור כמ"ש נפתולי אלקים נפתלתי פירש"י נתחברתי והוא מחבר עליונים ותחתונים וע"כ ע"י התפלה שאדם מתדבק ומתחבר לצד הקדושה הוא מירוק וטהרת צלם אלקים, ואם הי' מתאמצים לשבור את הקליפה הקשה והי' מקבלין עליהם את ארבעה דברים אלו הי' מתמרקין בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים והי' זוכין למה שזכו אח"כ אחר מירוק במצרים, אך באשר לא התאמצו כנ"ל הי' הדבר להיפוך וכעין טעם זוה"ק בטומאת מת שמקום שהי' ראוי לקדושה אם יוצאה ממנו הקדושה שורה לעומתו ענין טומאה כן נמי יש לומר שמאחר שהי' ראויין לקבל ד' דברים אלו ולא בקשו שורה עליהם לעומתם ד' כוחות טומאה והם שמשכו אותם לע"ז ג"ע שפ"ד ופגם צלם אלקים, דהנה במדרש ותמלא הארץ חמס זה ע"ז, חמס זה ג"ע, חמס זה שפ"ד, חמס כמשמעו, וכבר אמרנו בשם מהר"ל דע"ז הוא חטא ופגם בשכל, ג"ע זה חטא ופגם בגוף שפ"ד הוא חטא ופגם בנפש, ויש לומר דחמס כמשמעו דהיינו גזל זה פגם בצלם אלקים המחבר כנ"ל וגזל הוא חיבור רע לאמור שלך שלי ולחבר אליו מה שאינו שייך לו, ועוד לעיל מיני' במדרש פיסקא ד' אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים וביפ"ת פירש דהיינו חירופין וגדופין, שזה בזיון לצלם אלקים כבמדרש סוף פ' כ"ד כגרסת המת"כ שם בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם וגו' בצלם אלקים עשה אותו שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי, הרי שבזיון הוא פגם הצלם אלקים וכן מצינו עוד שמרעה אל רעה יצאו לבזות גם את נח שהוא הי' לו הצלם אלקים בשלימות כידוע כי עיקר צלם אלקים הוא על שומר הברית ובמדרש לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל אמר ר' אבא בר כהנא כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח וכו' בוז שהי' מבזין עליו וקרי לי' ביזיא סבא, ויש לומר שמזה נמשך עוד שהי' נזקקין לשאינו מינן שבזה אבדו לגמרי את צלם האלקים שהי' עליהם, וע"כ הופקרו למאכל חיות כברש"י שאחר המבול הוצרך מפני זה להזהיר עליהם את החיות, ובזוה"ק ח"א קצ"א שמחמת צלם אלקים השורה על האדם כולהון דחלין וזעין מקמי' כד"א ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ ועליו נאמר בדניאל אלקי שלח מלאכי' וסגר פום אריותא ולא חבלוני דמלאכי' היינו צלם אלקים שהי' עליו, וכל אלה נמשך מחמת שהי' ראוי להם לקבל ד' דברים, תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו ע"כ הי' שורה עליהם ד' כוחות הטומאה לעומתם שמשכו אותם לע"ז ג"ע ושפ"ד ופגם צלם אלקים:
ועם מה שאמרנו יש לפרש דברי המדרש לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כוונתם אלא למטעת כרמים [למלאות תאותם] אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים, ולכאורה יפלא שחטא כזה יתכן לחשוב לאנשי המעלה שהמעשה איננו רע רק בעבור הכוונה, אבל דור המבול שהיו כל כך רעים וחטאים שהשחיתו במעשה והי' נזקקין לזכר ובהמה, וקל לאמור עליהם חטא כזה וכבר דברנו מזה, אך לפי דרכנו יש לומר שבעל המדרש מדבר מתחילת קילקולם מאין התחילו כ"כ להתקלקל, ולמה באמת לא בקשו הד' דברים שבקש הקב"ה ליתן להם כנ"ל שהלשון לא בקשו אינו משמע שצד הרע תקפם כ"כ עד שלא הי' יכולת בידם להתגבר ומשמע שלא בקשו כלל מעצמם שכבר נתקלקלו עד שלא הי' רוצים להתתקן כי אפי' הרשעים מלאים חרטות אלא שאינם יכולים להתגבר על יצרם מחמת שהורגלו בו, והם שלא בקשו, ע"כ לומר שאין זה תחילת קילקולם, ע"ז מדייק המדרש שתחילת קילקולם הי' מחמת שלא הי' כוונתם אלא למטעת כרמים, והיינו דבענינים האלו צריך האדם להתקדש שלא יהי' כסוס כפרד אין הבין, והעושה למלאות תאותו הוא מעשה בהמה, וע"כ הם שהי' כוונתם רק למלאות תאותם, פרח מהם מעלתם ושרה במקומה כח חיצון רע היפוך קדושה עד שנעשו כבהמה שלא רצו להתתקן, וע"כ לא בקשו הד' דברים שבקש הקב"ה ליתן להם:
ולפי האמור יובן דברי הש"ס כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' ואינו מובן דשם מדבר מחטא ע"ז שיש בה כרת ומיתת ב"ד, ומה ענין זה לביטול תורה שהוא רק מצות עשה גרידא, אבל לפי האמור יובן דמאחר שראוי לו לעסוק בתורה שהוא מירוק ושלימות השכל ואינו עוסק ע"כ שורה עליו כח רע לעומתו שמעות ומטעה את השכל עד שמביאו לחטא ע"ז או לאביזרייהו שהוא פגם השכל, ואדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח:
ויובן ג"כ דברי המדרש פ' כ"ח אמר ר' אבא בר' כהנא נעשה בעשרת השבטים מה שלא נעשה בדור המבול כתיב בדור המבול וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ובעשרת השבטים כתיב הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם הרי זה בלילה ומנין שאף ביום ת"ל באור הבוקר יעשוה וכו' אמר ר' ברכי' נעשה בשבט יהודה ובנימין מה שלא נעשה בסדומים בסדומים כתיב וחטאתם כי כבדה מאד ובשבט יהודה ובנימין כתיב עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד והדברים מפליאים איך זרע קדוש בני אברהם יצחק ויעקב שטבעם נטע נעמן יצאו כ"כ לתרבות רע, אך הוא הדבר שאמרנו שאדרבה לפי גודל מעלתם שהי' ראוים לקדושה עליונה מאד, וקילקלו אפי' קילקול מיעוט, מ"מ באשר השחית ענינם שלא הי' עוד מקום השראת קדושה העליונה, ממילא הי' שורה עליהם לעומתו כוחות רעות שמשכו אותם לכל רע בעל כורחם שלא בטובתם, וזה תוכחות מגולה לאיש הנלבב לשמור דרכו אפי' בדבר שאיננו נראה לו כ"כ קילקול, מ"מ באשר ישראל מעותדין למעלה גדולה, מה גם אנשים שהם טובים מתולדתם שראוים למעלה יותר גבוה צריך שמירה עוד יותר ויותר, שח"ו אם לא ישמור עצמו הוא מעותד ח"ו לנפילה גדולה יותר, מה גם בענין קדושת המעור אף כי אפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד אחד מעון, מ"מ עיקר הכוונה צריך להיות לא למטעת כרמים לבד ח"ו, ומובן שבכלל זה להתקדש במותר לו, ודי בזה אזהרה למבין יותר מפרשת קדושים:
הנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ובודאי צריכין למצוא דוגמא דידהו, ונראה דכמו דנח הי' מוכיח את דורו כבמדרש כרוז אחד עמד לי בדור המבול והוא נח, ובודאי אם הי' נכנעין אליו הי' מוציא אותם משאול תחתית שהי' טבועין בו, וכבר אמרנו שמפני שהי' מבזין אותו, היפוך שהי' להם להיות נכנע אליו, ע"כ לא הי' יכול להושיעם ותוכחתו לא פעל בהם מאומה, כי מה שדבריו של המוכיח יכולין לחדור תוך לב השומעים, אף שלא חידש להם מאומה מה שלא הי' יודעים בעצמם, הוא מחמת קישור הנפשות, והם שהי' מבזין אותו הי' נפרדים ממנו לגמרי ע"כ אפס מהם כל תקוה, וכן הוא בפרשת התוכחה שבתורת כהנים מואס באחרים העושים, וכבמדרש איכה אי קציפא אית סבר דכל מאן דרתח סופי מתפייס ואי מאיסה לית סבר, ע"כ באשר הגיע לגדר מיאוס שהי' מבזין אותו, לא הי' יכול להושיעם עוד לעולם [וממוצא הדברים נשמע שכל כמה שהשומעים אוהבים ביותר את המוכיח ונכבד בעיניהם כן יכול ביותר להושיעם ומקבלין תועלת ממנו]:
ובדוגמא יש לומר שכן היא שבת לעומת ששת ימי המעשה, דהנה אמרנו במאמר הקדום שדור המבול הי' מקולקלים בד' דברים בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים, היינו שהי' בהם כוחות רעות שנדבק בהם שהי' מושכים אותם לע"ז פגם השכל, ג"ע פגם הגוף שפ"ד פגם הנפש, גזל וחמס ומה שהי' נזקקין לשאינן מינן הוא פגם צלם אלקים, והוא כלל כל כוחות הרעות הנמצא בעולם ואביהם של כולם, והנה בכל ימי החול ידוע שיש שליטה לכוחות חיצוניות בעולם ובשבת כולם ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וע"כ מנהג ספרדים לומר בע"ש קודם מנחה הודו שמוזכר בו ארבעה שצריכים להודות, תעו במדבר, יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, יורדי הים, ויש לומר שארבעה אלו הם מעין ארבעה כוחות חיצוניות שנדבקו בדור המבול, תעו במדבר הוא רומז לתועה מדרך השכל, והוא מחמת פגם השכל, יושבי חשך וצלמות הוא מחמת פגם הגוף, כל אוכל תתעב נפשם הוא מחמת פגם הנפש, ויובן זה עם מה שאיתא בספרים שכל מאכל מצפה מתי יגיע להאכל לאדם שבזה הוא קונה שלימותו שנעשה מצומח חי למדבר, אבל כשהנפש פגום והמאכל מתקלקל בו עוד יותר, ע"כ ממאן המאכל להאכל לאיש ההוא וזה כל אוכל תתעב נפשם היינו שהאוכל מתעב את נפש מקולקל זה להאכל לו, יורדי הים וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו הוא מחמת פגם צלם אלקים, ויתבאר זה עפ"י דברי הזוה"ק פ' ויקהל (קצ"ט.) שדורש פסוקי יונה על הנשמה שהוא בגוף וכדין אזיל בר נש בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא כד"א והאני' חשבה להשבר ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וכו' וכדין אטיל קב"ה רוח סערה תקיפו דא איהו גזרת דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה וכו' כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה וכו', וכבר אמרנו במאמר הקדום שצלם אלקים הוא המחבר את גוף ונפש ושכל, וזה הוא קיומו של אדם בזה העולם כד"א אך בצלם יתהלך איש, ורוח הסערה תקיפא הוא היפוך מזה, והנה נתבאר שיסורי ארבעה אלו ר"ל נסתעף בשביל כוחות חיצוניות המושכים לפגם גוף ונפש ושכל וצלם, וקדושת שבת מוציא מזה, ע"כ אומרים קודם מנחה מזמור זה, להורות שניצולין מכל אלה וצריכין להודות לה' וכמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה':
וממוצא הדברים ששבת לעומת ששת ימי המעשה הוא בערך נח נגד דור המבול, ויש לומר עוד דכיון שאתה מקישו תקישו לכל צד דכמו דדור המבול מפני שלא הי' נכנעין לנח לא הי' יכול להושיעם, וכל כמה שהשומעים אוהבים להמוכיח ונכבד בעיניהם ודבקים בו, כן באותו מדה מקבלים טובה ותועלת ממנו, בדוגמא זו הוא בשבת דבאותו מדה שמשתוקקים להשבת ושמחים בבואו ודבקים בקדושתו בו במדה מקבלין תועלת מהשבת ודו"ק:
פרק ה
נח ור"ח מרחשון.
הנה בנח כתיב תמים הי' בדורותיו ובאברהם אחר כל הנסיונות כתיב בי' התהלך לפני והי' תמים משמע שעדיין לא הי' תמים, והרי נח שלא הגיע למעלתו, כי אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, ומ"מ נקרא תמים ולמה לא נקרא אברהם תמים, ובפשיטות יש לומר לפי דברי המדרש שנח נולד מהול, אבל עוד לאלקי מילין, דהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ויש להבין דהנה אמרו ז"ל ג' מועדים כנגד ג' אבות ור"ח כנגד דוד כמו שרמזו בש"ס שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע דכל המועדים מקבלין הקדושה משבת, וא"כ לכאורה נראה שנח גדול מהאבות ומדוד המלך כמו ששבת גדול מיו"ט ור"ח, והרי אמרו אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, אך נראה דהנה שבת קביעא וקיימא ויו"ט בי דינא מקדשין לי', וע"כ מצות שבת מדאורייתא הוא שביתה ממלאכה שהוא שב ואל תעשה ששבת בא מאליו והוא קביעא וקיימא אלא שצריך לשמור הקדושה שניתן לו, שלא יחולל ע"י מלאכה, אבל יו"ט בי דינא מקדשין לי' היינו שישראל עצמם מושכין הקדושה, ובדמיון זה הי' ההפרש שבין נח להאבות שנח הי' לו הקדושה מתולדתו, וכל עבודתו הי' רק לשמור עצמו שלא יפגמוהו בני דורו, וע"כ כתיב בי' תמים הי' לשון עבר שמעולם הי' תמים ואינו מפרי מעשיו כלל, והרבותא שלו וכל עבודתו ועשייתו הי' במה שהתאמץ שלא ימשכוהו בני דורו, אבל אברהם כל מה שהי' לו הי' הכל מפרי מעשיו, שהרי תולדתו הי' מן תרח שבא על אשתו בימי נדתה כבכתבי האר"י ז"ל, אלא שהוא בעבודתו משך עליו קדושה עליונה מאד, וכבמדרש אשרי תבחר ותקרב אשרי מי שבחרו הקב"ה ולא קרבו ומי הוא שבחרו ולא קרבו זה אברהם אלא הוא קירב את עצמו והוא ממש כמו יו"ט דבי דינא מקדשין לי', ובכן יובן שמה שאיתא בזוה"ק שנח הוא שבת לא מפאת מהות הקדושה שהוא גדולה מכולם אלא באיכות שהקדושה שבא לו הוא ממילא שלא ע"י המשכת מעשיו אלא כמו שבת דקביעא וקיימא, אבל האבות אף שבמהות הקדושה הי' שלהם גדול משלו מ"מ באיכות דומה ליו"ט שהם בעצמם משכו עליהם את הקדושה, וע"כ יובן מה דכתיב בי' התהלך לפני והי' תמים לשון ציווי שהוא בעצמו יעשה זה שיהי' תמים בענין המשכת קדושה עליו שנרמז בתיבות התהלך לפני היינו שהמשכת קדושה יהי' בלי חסרון:
ואולי שזה עצמו הוא היש דורשים לגנאי בדורותיו אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום היינו משום מה דסמוך לי' את אלקים התהלך נח דאברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו ונח הי' צריך סעד לתמכו, היינו הקדושה שהי' לו מתולדתו, והארה אלקית קדום, אבל אברהם צדקתו משכה ההארה אלקית וזה הפירוש מתחזק בצדקו מאליו, וזהו הגנאי שבנח שלא הי' כוחו יפה להמשיך מעצמו קדושה:
ולפי האמור יובן מה דבמדרש חשיב שבעה צדיקים שהורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד לארץ וקא חשיב מאברהם ואילך ולמה לא קא חשיב נמי נח, ולהנ"ל יובן שנח לא הי' כוחו יפה למשוך קדושה מלמעלה רק לשמור כנ"ל וכמו שמירת שבת ע"כ לא הי' לו חלק בענין הורדת השכינה למטה:
ולפי"ז יש לפרש הא דאיתא בש"ס זבחים דבעי למילף תדיר ומקודש תדיר קודם מהא דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח אע"ג דר"ח קדושי, וכבר תמה בזה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה איך יתכן לומר דר"ח קדיש משבת הלוא כל קדושת הזמנים נמשכין משבת ואיך יאמר דר"ח קדיש משבת, ועוד הרי ממקומו הוא מוכרע דשבת אסור בעשיית מלאכה מחמת קדושת היום כמ"ש ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם ובר"ח מותר בעשיית מלאכה ותירץ בכמה אנפי, ובעניותנו כבר אמרנו נמי כמה ישובים לזה, ולפי דרכנו יש לומר עוד דהנה קרבן שבת הוא מיעוט נגד קרבן ר"ח שבשבת הוא רק שני כבשים ובר"ח י"א בהמות, והטעם יש לומר בפשיטות משום דשבת קבוע וקיימא ואין צריכין להרבה קרבנות, כי כל הקרבנות הם רק לשמירת הקדושה שלא נהי' כשוטה המאבד מה שנותנים לו, אבל ר"ח הקרבנות מועילים להמשיך הקדושה ע"כ הם מרובים וע"כ שפיר קאמר הש"ס דר"ח קדישי דבענין הקרבנות קרבן ר"ח שהוא להמשיך קדושה וקרבן שבת שהוא רק לשמור בודאי המשכת קדושה הוא יותר רבותא מהשמירה לבדה, וכענין ההפרש שבין נח להאבות כנ"ל:
יש להתבונן בענין נח שנצטוה על אבר מן החי, ונראה עפ"י מה שכתב הגור ארי' בפ' וישב במה שאמר יוסף ליעקב חשודין הם בניך על אבר מן החי כי יוסף מפני שהוא עיקר התולדות ושאר השבטים היו חלקים ולפיכך נחשבים שאר השבטים כמו האברים שהם חלקים ג"כ אמנם יוסף הוא ראש המטה והוא כמו הגוף שנמשכין אחריו כל האיברים ולפיכך הי' חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים שהם דוגמתם עכ"ל ויש לפרש דבריו שבאשר יוסף הוא צדיק יסוד עולם, הי' צריכין שאר השבטים להיות נמשכין אחריו, וכבמדרש מי מורידן למצרים יוסף מי מכלכלם יוסף וגו' ובודאי כמו בגשמיות כן ברוחניות, אך השבטים באשר הי' גדולים בדעת הי' כל אחד שלם בפני עצמו ולא הי' נמשכים אחר זולתם אלא כל אחד ואחד לעצמו, והוא ענין אבר מן החי ברוחניות, וזהו הפירוש שהי' חושדן שנמשכין אחר האברים, היינו דכמו שראה אותם ברוחניות שכל אחד נמשך אחר דעתו לבד שהוא כמו אבר פרטי, חשב שהרוחניות מושך לגשמיות שכמו שברוחניות בודאי כן הוא בגשמיות, אבל באמת לאו משום הכי לא הי' נמשכין אחר יוסף אלא סיבה מאת ה' היתה שלא הכירו מעלת יוסף שהוא הצדיק יסוד עולם למען שיצא גלות מצרים אל הפועל ויוסף לפי שהי' מכיר חכמתם ודעתם הגדולה חשב שודאי מכירין הם אותו ואעפי"כ אינם נמשכין אחריו אלא כל אחד ואחד אחר דעתו לבד, והוא חטא אבר מן החי ברוחניות:
ולפי הדברים האלה יש לומר בנח שהוא הי' הצדיק יסוד עולם ועיקר החיות של כל העולם שומר הברית שנקרא חי, והוא כמו שבת, ע"כ אין לו להיות נמשך אחר זולתו ברוחניות שכולם כאברים בערכו, וכמו ברוחניות כן בגשמיות אבר מן החי ממש, ויש לבאר עוד ולומר שזכה לזה מחמת שהוא הי' מתאמץ בעצמו ולא הי' נמשך כלל אחר העולם, והי' עומד בצדקתו למרות כל העולם, ולולא שהי' כ"כ רשעים שעברו חוק גבול אנושי, הי' להם להיות נמשכין אחריו, א"כ זכה נמי שישאר לעולם לעיקר ולא יהי' נמשך אחר זולתו, ישובו המה אליו והוא לא ישוב אליהם, ולעומת שעד אז הי' לו ענין זה ע"י כוחו והתאמצותו, זכה שישאר כן לו לעולם ממילא שלא יהי' צריך לזה עבודה והתאמצות, וע"כ נאסר באבר מן החי גם בגשמיות:
ולפי האמור יובן אשר אדה"ר שהי' נמשך אחרי דעתו של נחש, לא הי' לו ענין עם אבר מן החי, אף שמשכחת לה כשנתלש מאליו לפי דברי התוס' שהי' מותר כבהמה שמתה מאלי' ודו"ק:
בספר יצירה המליך אות נ' בריח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם עקרב בעולם וחשון בשנה ודקין בנפש, ונראה לפרש דהנה כבר אמרנו במק"א כי ענין ריח היא פנימיות של דבר שאיננו נראה לחוש הראות, אלא שחוש הריח מריח מה דהוא תחות כנפא דלבושא, וע"כ המשכיל על העתיד נקרא ג"כ מריח, שהרי העתיד הוא מכוסה תחות כנפא דלבוש ההוה ואין נופל בו חוש הראות אלא חוש הריח, ומ"מ יש עתיד שנופל בו נמי לשון ראי' באשר הוא כ"כ ברור שאי אפשר להשתנות כאלו כבר בא, ומענין זה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל שפי' הספורנו על העתיד, וכן ארדה נא ואראה, אראה מה אחריתם כפי פירושנו שם, אבל דבר העתיד שאין לומר בו כאלו כבר בא נופל בו לשון ריח, וזה שבמדרש וירח ה' את ריח הניחוח הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניא מישאל ועזרי' עולין מכבשן האש, וכו' הריח ריח דורו של שמד:
והנה נ' הוא אות רומז על נפילה כאמרם ז"ל מפני מה לא נאמר נ' באשרי מפני שיש בה נפילתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף וגו', אך אין נפילת ישראל בהחלט ח"ו אלא נטמן ומכוסה בה ישועה עתידה ביתר שאת וזה שאמר הכתוב אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו' ולא נאמר כי אחרי נפלתי קמתי, כי הקימה איננה דבר נפרד לגמרי מהנפילה אלא שבהנפילה עצמה טמון ומכוסה בה הקימה, וכמו שבכלל כן בפרט שגם בנפילת הפרט ג"כ טמון בה ענין קימה, והמשכיל על דבר טוב יריח תיכף בנפילה את הקימה העתידה, וזה שאמרו ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחילה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, והפירוש כי בלתי אפשר שיצוייר המכה אם אין כאן רפואה טמון ומכוסה כי בלא"ה הי' ח"ו הנפילה נפילה, וזה אי אפשר, כי הנפילה בעצמה הוא קימה כנ"ל וזה שאמר המליך אות נ' בריח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, היינו שהנ' שרומז לנפילה המליך אותה בריח היינו ריח של הקימה העתידה ע"י נפילה ההוה, וקשר לו כתר, היינו שע"י זה הנפילה איננה נחשבת לנפילה אלא כתר מלכות נקשר בראשה וצרפן זה בזה היינו שאין קימה העתידה נפרדת מהקימה אלא שצרופין זה בזה והם כאיש אחד, וצר בהם עקרב בעולם, דבתקה"ז עקרב עקר ב' היינו דעקר ביתא דשכינתא, היינו דכל החרבן ועקירת ביתא דשכינתא אם כי נראה לכאורה לנפילה של שונאי ישראל, אין הדבר כן אלא הנפילה הוא קימה כנ"ל, כי הרי זה סותר ע"מ לבנות במקומו בנין טוב מן הראשון שיהי' מעשה שמים כבזוה"ק שעל בנין זה אמרו בשירת הים מקדש ה' כוננו ידיך ולא מעשה ידי אדם, וזה שרמזו סתירת זקנים בנין, וזה שעקרב שהוא עקירת ביתא דשכינתא מאין באה ומאין מוצאה ואמר שהוא מצירוף נ' בריח כנ"ל, ומשניהם צר עקרב בעולם ולא מאות נ' לבדה, ואמר עוד וחשון בשנה עפ"י מה שהגיד הרה"ק מהר"ם זצללה"ה שכל גזירת האומות תחילתן בחשון משום חטא ירבעם שעשה את החג בחודש השמיני בחודש אשר בדה מלבו, כי צורת החודש זה בגשמיות התחלת ימי גשמים שאין דעתן של בריות נוחה וגשם דולף טורד והעלה נבל ונופל ונקרא מקודם חודש בול שבלה הכל, וכמו בגשמיות כן ברוחניות מעותד חודש זה לנפילה, וע"כ הי' אז תחילת נפילת עשרת השבטים בימי ירבעם שחידשו חג בחודש הזה, ומזה נסתעף כל הגזירות בגלות כנ"ל, אך אין זה נפילה בהחלט דכמו בגשמיות שהנפילה של חודש הזה שהוא התחלת ימי הגשמים הוא חיים לעולם, ובסיבת הנפילה יתחדש פני האדמה לעשות ענף ולשאת פרי, כן כל נפילת הרוחניות הוא בסיגנון זה, ואף שאין אתנו יודע איך הוא זה, לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלאה הארץ דעה את ה' אז כל אחד יראה בעיניו את כל הטובה שהי' טמון בהנפילה ושלא הי' אפשר לבוא לכל הטובה הגדולה והיתירה אלא ע"י הנפילה, ולטובתי נשברה רגל פרתי, וכמו שאמרנו במק"א שזה יהי' הנחמה לעתיד שיתראה לעין כל שלא הי' אפשר באופן אחר, וכמו שבירת רגל הפרה שדמי' קלים בערך אוצר היקר שמצא בסיבתה, וכל מה שסבלו ישראל הוא דבר נקל וקל לעומת רב וגודל הטובה העתידה, ואלו הי' יודעין זה מראש הי' מתאוין לזה כמו שמתאוין ומתפללין על הגשמים, אלא שהי' טמון ומכוסה ומ"מ המשכיל ירגיש בחוש הריח את העתיד, וזה שאמר שחודש זה נבנה מצירוף נ' בריח כנ"ל, ובסגנון זה י"ל דקין בנפש, כי הדקין הם כלים להובלת המותרות לחוץ והם מעלין ריח רע ותקוץ בהם נפש היפה, ולכאורה נראה לאדם שהלואי שלא הי', אבל באמת בהם נטמן נמי חית הבע"ח ואם נקבו טריפה כמו ניקב הלב לבית חללו וניקב קרום של מוח, והוא סיבת החיות של הבע"ח, וזה נבנה נמי מצירוף אות נ' בריח, ודו"ק:
במדרש אמר ר' יעקב בר זבדי מה טעם עבד יוצא בשן ועין מהכא וירא ויגד, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענין שעבוד איננו שייך אלא לחומר כמו בהמה משועבדת לאדם אבל רוחני אינו ראוי להשתעבד, והנה חוש הראות והדיבור הם כוחות היותר רוחנים שבאדם, וע"כ איש שיש בו כוחות רוחניים אלו אין ראוי להשתעבד, רק באשר פגם חושים אלו ע"י וירא ויגד ע"כ נתקלקל להשתעבד, אך כאשר הפיל שנו או סימא את עינו נתמרק החטא ושוב אין ראוי לו השעבוד ודפח"ח, ויש לי להוסיף עוד דברים, כי כל רמ"ח אברים שבאדם הם לעומת רמ"ח מצ"ע א"כ יש בהם דוגמא וצורה עליונה ושורה עליהם כח רוחני, אך באשר הם גשמיים אין בהם כח לקבל כח הרוחני אלא ע"י אמצעות כוחות הנ"ל הראי' והדיבור הראי' מתיחס למוח והדיבור ללב, וכאמרם ז"ל לישנא קולמסא דליבא, וכאשר הם שלימים כולם הם שלימים באמצעותם, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, שכל מצותי הם כולל נגד כל רמ"ח אברים, וכמ"ש תנה בני לבך ועיניך לי ובירושלמי אם אתה נותן לבך ועיניך לי אני ידע דאת שלי ואם לאו אין את שלי, שהכל תלוי בשני אלה, וכענין שרמזו כלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה, וכתיב נמי מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, וא"כ כל זמן שאדם משמר את עיניו ואת לבו שבכלל זה כח הדיבור שבו אינו ראוי להשתעבד, וזה שבמדרש פרשה מ"ד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן ארבעה דברים הראה לו, גהינם, ומלכיות, ומ"ת, ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצילין משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים וכו' בירר לו את המלכיות, כי תורה הוא שלימות המוח, קרבנות הוא שלימות הלב, פירשו משתים שהוא פגם המוח והלב, והוא ענין ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כנ"ל הם משועבדים למלכיות, וזהו שכל שעבוד הנמצא בעולם הוא רק מוירא ויגד שהם פגם המוח והלב שנעשה כולו חומרי, ואך ע"י מירוק אחד מראשי אברים יהי' מה שיהי', שוב נעשה אותו אבר דוגמא לצורה עליונה וראוי לחול עלי' כח רוחני ופשטה קדושה בכולה וחל על כולו כח רוחני ומסלק השעבוד, והנה בשבת ישראל זוכין לבחי' מוח ולב והם זכור ושמור, וע"כ שבת מפקיע מידי שעבוד בפרט ובכלל בפרט כבמדרש עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגים, וגמירי דשמירת שבת לא מיעני, ובכלל אלמלי שמרו ישראל שני שבתות לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי שבתות מיד נגאלין, וכן נמי תורה ועבודה תורה מוח ועבודה הוא רעותא דליבא, וזה שייך בכל איש ואיש כפי מה שהוא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וממוצא הדברים להנצל משעבוד אין עצה טובה הימנה רק להשקיע מוחו ולבו בתורה ועבודה שהם כנגד המוח והלב, וכמו שנראה בחוש משנתמעט שוקדים על התורה ועל העבודה נמשך עול השעבד והשתרגו עלו על צוארינו, או שמירת שבת כהלכתה עכ"פ, הושיענו ה' וקבצנו והצילנו מן הגוים וגו':
פרק ו
שנת תרע"ה.
במד"ר פרשה כ"ט סי' ד' בפסוק ונח מצא חן, ר' יוחנן אמר לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שקשר עמו אהבה כך נאמר כאן חן ונאמר להלן וימצא יוסף חן בעיניו, רשב"ל אמר לאחד שהי' מהלך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שהשליטו כך נאמר כאן חן ונאמר להלן ותהי אסתר נושאת חן, רבנן אמרי לאחד שהי' מהלך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שנתן לו את בתו כך נאמר כאן חן ונאמר להלן ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים עד היכן עד שהי' יודע להבחין איזה בהמה ניזונית בשתי שעות ביום ואיזה ניזונית בשתי שעות בלילה, עכ"ל, נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל לקמן במדרש פרשה ל' סי' יוד בפסוק את האלקים התהלך נח משל למלך שהי' לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני כך אברהם שהי' כוחו יפה התהלך לפני והי' תמים אבל נח שהי' כוחו רע את האלקים התהלך נח עכ"ל, וזהו שאיתא כאן משל לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן וכו' היינו שראשית דבר שדיבקו ואח"כ באמצעות הדביקות זכה למה שזכה, וא"כ הי' ההתחלה מהש"י, ולא כמו שאמרו ז"ל באברהם שבחרו ולא קירבו אבל הוא קירב את עצמו, אבל נח הגיע למה שהגיע באמצעות שדיבקו מקודם, אך פליגי במה זכה, ר' יוחנן אמר שקשר עמו אהבה ומייתי לה מיוסף הצדיק, והיינו כמו שיוסף הצדיק שהי' מדתו מעולם שמירת הברית ומאס בתענוגי טנופי דהאי עלמא זכה לעומתו לקשר אהבה בעליונים ובשביל מדתו זה הי' יפה תואר ויפה מראה כבזוה"ק קפ"ט: ובודאי בשביל זה מצא חן, כן הי' בנח שדורו היו שטופים בתאוות ואהבות רעות והוא מאס בדרכיהן זכה לעומתי לקשר אהבה, והנה הוא שלימות והזדככות הגוף שאיננו מתאוה כלל לטנופי דהאי עלמא כי בעיד שיש בהאדם פסולת אי אפשר לקשור באהבת הש"י, וכמו שהגיד אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שכמו שמדבקין מתכת זה לזה צריכין מקודם להעביר החלודה ובלא"ה החלודה מפסקת ואי אפשר שיתדבקו יחד כן לב האדם בעוד יש עליו חלודה אי אפשר להתקשר בהש"י, רשב"ל אמר עד שהשליטו הוא שלימת הנפש שנקרא בלשון הזוה"ק רוח. והיינו להיות גבה לב בדרכי הש"י ושליט ברוח, וזה ג"כ מחמת שמירת הברית ובזוה"ק דשומר הברית מלכות נטרת לי', ומייתי לה מאסתר שמלכה על שבע ועשרים ומאה מדינה וכבמדרש פרשה נ"ח סי' ג' והי' מסתרת דברי' הבאה משאול המלך דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד הבא מבנימין יש פה ושותק שהוא ענין שמירת ברית הלשון המכוון נגד ברית המעור, ובסיבת זה היתה נושאת חן בעיני כל רואי', ורבנן אמרי עד שנתן לו את בתו היינו שלימת השכל, וכענין שאמרו ז"ל בשלמה המלך שלא שאל אלא חכמה שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, הרי שכינו את החכמה בלשון בתו של מלך, וזה שמסיים המדרש עד היכן עד שהי' יודע להבחין איזה בהמה נזונית בשתי שעות ביום וכו', וגם זה בא מחמת שמירת הברית שהדבר נוגע למוח ושכל כידוע:
ויש לומר שבדוגמא זו הוא שבת דבזוה"ק דנח הוא שבת, בשבת דמעלא שבתא דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין הוא כעין ראה אחד ודיבקו עד שקשר עמו אהבה שלעומת שאדם משליך ממנו חשבונות הרבים כסופין דהאי עלמא בא לעומתו לקשר אהבה והוא השלימות בגוף, ובהאר"י ז"ל שסעודת ליל שבת הוא יצחק עקידה שהי' עולה תמימה, שבתא דיממא הוא זכור שלימות הרוח להיות לבי מוגבה בדרכי ה' והוא סעודתא דאברהם שהי' לו רוח איתן נגד כל באי עולם וע"כ אמרו אל עמק שוה הוא עמק המלך שהשוו כל האומות והמליכוהו עליהם וזה עד היכן עד שהשליטו, וכן הוא בכל אדם שיש לו שליטה בעצמו להטות את כל חושיו לשמים כי צדיקים לבם ברשותם והוא מושל על עצמו כענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, במנחה דשבתא נחלת יעקב הוא שלימות השכל, ותורה נקראה מורשה קהלת יעקב ובזוה"ק שבשמחת תורה יעקב רישא לחדוותא וזהו עד שנתן לו בתו והדבר כמבואר:
במדרש רבה פ' ל' סי' א' בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואוהל ישרים יפריח זה נח, נראה לפרש שזה נצמח מזה היינו בשביל השמדת דור המבול הפריח אוהל נח, כי כך הוא המדה שכל חלקי הקדושה שהיא בעולם אם אין הדור ראוי לכך כילם זוכה צדיק הדור ונוטלם, כעין אמרם ז"ל זכה חלקו וחלק חבירו בג"ע, וכמו שכתוב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ואמרו ז"ל שבת (פ"ח.) וכולם זכה משה ונטלם דסמיך לי' ומשה יקח את האוהל שפירש"י לשין בהלו נרו והוא הי' קירון עור פניו, כן נמי יש לפרש הא דאוהל ישרים יפריח שזכה ונטל כל האורות של כל דור ההוא, ועל דרך זה יש לפרש הא דלעיל מיני' הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד, כי במדר"ת פ' נצבים שכל מה שהקב"ה מסתכל ומהפך במעשיהם של רשעים אין להם תקומה שנאמר הפוך רשעים ואינם ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעשיהם קאי על מעש"ט שלהם, היינו אף שעושה מעש"ט אם אך יהפוך עליו הגלגל מיד נהפך לאיש אחר זה סימן שגם מעש"ט שלו אינם שוים כלום עכת"ד, וכן הא דלעיל מיני' כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח נמי יש לפרש כה"ג היינו אף שלפעמים תפעמהו התעוררת לעשות מעש"ט הוא רק בסופה ובסערה בלי ישוב הדעת וכעבור סופה לא נשאר מאומה בידו, ומכל אלה הצדיק נוטל התחזקות ומכיר יתרון האור מן החושך להיות מקושר בישוב הדעת כיתד תקועה שלא תמוט:
במד"ר פ' ל"ג סי' ה' ר' אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ר' יוסי בר"ח אמר לשם נחת התבה נקרא שנאמר ותנח התבה בחודש השביעי, ונראה לפרש דהנה איתא בזוה"ק שעם מי המבול הי' מלא מלאכי חבלה ומשחיתים, ועוד שם כי התבה רומז לענין רוחני גבוה מאד, ובזה יש לפרש מה שנאמר בתבה ותרם מעל הארץ, שבאשר שלטו אז כוחות החיצונים על הארץ נהתלקה התבה למעלה עד שלא הי' לה חיבור לארץ והארץ אז הי' בתכלית השפלות והירידה מפני ששלט בה מי המבול וכוחות החיצונים עד שאפי' ג' טפחים של מחרישה נטשטש ונמחה במים על היפוך מדתו של צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אך אחר שהמבול הי' הלוך וחסור נתמעטו ג"כ כוחות החיצונים, והענין הרוחני שב להתדבק בארץ, והי' נעשה חיבור עליונים לתחתונים ממעלה למטה, וזהו ענין מה שכתוב ותנח התבה בחודש השביעי, והנה קרבן הוא כשמו שמקרב הכוחות, וביותר קרבן עולה שעולה למעלה היא מחברת התחתונים לעליונים ממטה למעלה ברישא, ובזה יש לפרש שהתנאים אלו איפליגי במהות נח שהי' איש צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אם מדתו הי' לחבר עליונים לתחתונים או תחתונים לעליונים, והיינו דבסור מרע באין לעומתו לקדושה, ולעמת שמתרחק מחלקי הרע נתדבק בקדושה העליונה, ובאשר האדם הוא עולם קטן בהתדבק ממטה למעלה ממשיך אתו את העולם כולו ובאם הי' אדם זוכה לתכלית הדיבוק לכל פרטי פרטיו הי' מדביק את כל העולם כולו וכענין שאמרו ז"ל יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, ומ"מ כל איש לפי ערך דביקותו עושה טובה לכל העולם להתדבק ממטה למעלה, וכמו כן במצות ומעש"ט שעושה האדם ממשיך עליו ועל כל העולם כולו קדושה עליונה ממעלה למטה, וא"כ איפלגי במהות מעלת וצדקת נח אם כוחו כ"כ גדול בסור מרע והי' מדביק העולם ממטה למעלה, וזה על שם קרבנו נקרא או עיקר כוחו בעשה טוב והמשיך קדושה עליונה ממעלה למטה וזה על שם נחת התבה נקרא, אף שודאי שניהם הי' בו, וזה בלי זה אי אפשר מ"מ בודאי עיקר מדתו וכוחו הי' באחד יותר על השני: