שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
שמיני
פרק א
שנת תרע"א
במד"ר רב אהבה בר כהנא פתח חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה שלחה נערותי' תקרא רב ירמי' בר אלעי פתר קריא בברייתו של עולם חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי בראשית וכו' ר"א ב"כ פתר קריא באוה"מ וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי המלואים וכו' שלחה נערותי' תקרא זה משה הה"ד ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו':
נראה דהנה יש להבין הלא בכל מקום השמיני נכבד מהשבעה כידוע דכל שבעה הוא בטבע ושמיני הוא למעלה מהטבע, וכאן נראה לכאורה להיפוך שכל ז' ימי המלואים ישבו פתח אוה"מ ונתקיים בהם הביאני המלך חדריו ולא הסיחו דעתם מדביקות השי"ת, והשלמים שהקריבו היו קדשי קדשים ונאכלין רק בחצר אוה"מ, וביום השמיני לא היו צריכין לישב תמיד פתח אוה"מ, והשלמים היו רק קדשים קלים ונאכלין במקום טהור כמו לעולם:
אך יובן עפ"י דברי זוה"ק דהואיל שמצה יותר טוב לנפש מדוע אין אנו אוכלין תמיד רק מצה, ותירץ עפ"י משל לחולה שקם מחליו שתחילתו הוא צריך שמירה רבה במאכליו שלא יזיק לו, ואח"כ כשנתחזק כחו א"צ שמירה ויכול לאכול מה שרוצה, וזה י"ל ג"כ במלואים שבתחילת ענינם היו צריכין שמירה מאד כי כל שבעה הוא בטבע, ועולם הטבע הוא בגשמיות ואדמו"ר זצללה"ה הכהן הגדול מאלכסנדר אמר כי לשון טבע הוא מלשון טובע בנהר, שאדם צריך שמירה שלא יטבע בגשמיות, והגשמיות הוא היפוך מדתם שנא' ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, ע"כ היו צריכים שמירה יתירה, וזה שביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו, היינו שמשה משכם והגביהם למדריגתם כי זה הוא הלשון קרא שקראהו שיביא אצלו הלום כמו שכתבנו מזה בפ' ויקרא, וידוע מדריגת משה שהי' תמיד מוכן לנבואה בלי שום הכנה ולא הי' בבחי' רצוא ושוב רק הי' דבוק וקשור תמיד בדרגין קדישין דילי', ולזה כשהגיע יום השמיני אחרי שנקשר אהרן בשבעה ימים והגיע יום השמיני שהוא על הטבע הגביהו למעלה על הטבע למען ישאר תמיד בקדושתו בלי שינוי עד שאין הטבע יכולה עוד להורידו מקדושתו, וכמו שבכל ימות השנה א"צ למצה כנ"ל, וע"כ איתא בש"ס כ"ג שסרח מלקין אוחו ומחזירין אותו לגדולתו שנא' אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו:
והנה מעין זה הוא בשבת בראשית שכוונת הבריאה היתה שתהי' שבת אחר שבעת ימי בראשית, היינו שמלאכת יום השביעי נכפלה ונעשה בששי, וע"כ כשהגיע יום השבת כבר נגמרה מלאכת כל שבעה ימים, והיתה הכוונה שאח"כ יבוא יום השבת ותתקדש כל הבריאה עד שלא יהי' עוד אפשר להתקלקל, וע"כ אמרו ז"ל שאם המתין אדה"ר עד יום השבת הי' נגמר כל התיקון, והטעם כנ"ל שהי' בא והאיר אור גדול למעלה מהטבע על כל שבעת ימי בראשית, וכענין הנ"ל יום השמיני שאחר ז' ימי המלואים, וז"ש חצבה עמודי' שבעה והבנין הוא למעלה על העמודים וכה היתה הכוונה בעת בריאת עולם, אך אדה"ר נקרא פתי חסר לב שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש אבל בשמיני למלואים שהיו שבעת ימי המלואים ז' עמודים והשמיני על גביהן ואהרן ובניו שמרו משמרתם הי' תיקון בצד מה לחטא אדה"ר בזה:
וכפר בעדך ובעד העם, ובקרבנות העם הי' כפרה רק להעם לבדם, ולא לאהרן, וכבר עמדו בזה הכלי יקר ואוה"ח, ונראה דהנה קרבן הוא כשמו שמקרב הנשמה ומקשרה בשורשה, ומזה באה הכפרה ששואב חיים ממקור החיים או כמו מים שנטמאו שנטהרו בהשקה, ולפי"ז באשר שישראל היו דבוקים באהרן ואהרן בקרבנו קשר את נשמתו בשורשה ונדבקה במקור החיים ממילא כל ישראל שהיו דבקים בו נתקשרו במקור החיים באמצעות אהרן, אבל בקרבן העם ששורש נשמתם נמוך משורש נשמתו לא הי' ביכולת קרבן זה לקשר את אהרן בשורשו והבן:
וירא כל העם וירונו וגו' יש להבין מהו חידוש דברים שהי' בירידת האש עד שנתפעלו כ"כ וירונו וגו' הלא עמוד ענן ועמוד האש היו עומדים על מחנה ישראל כל ימי היותם במדבר, ובמדרש שאמרו אומ"ה אלוהית הם אלו שאין משתמשין אלא באש, ומה הוא הרבותא והחידוש בירידת האש, וי"ל שהם חשבו עצמם מרוחקים ונזופים מחמת חטא העגל, וכל עננים שהי' עליהם הי' רק בזכות משה, וכן בענן על המשכן לא הי' חידוש בעיניהם שהמשכן הי' הקמתו ע"י משה, אבל בקרבנות שע"י מרע"ה לא ירד האש רק ע"י עבודת אהרן, ואהרן הי' עליו קצף מחמת חטא העגל, וע"כ שכבר נרצה עוונם, וזה הי' ההתפעלות להדבק בהש"י באהבה אחרי ראותם חיבתם לפניו יתברך:
ויקחו שני בני אהרן וגו' אש זרה אשר לא צוה אותם, ויש להתבונן איך קדושי עליון אלו שאמר עליהם משה לאהרן עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך איך טעו בזה:
ונראה עפ"י מה שכתב הרב בכוונת המקוה דשמחה היא כוללת הפכים, והראי' שאדם בעת שמחתו הוא יכול לסבול אפי' שונאו ומתנגדו, ונראה דכן תהי' גאולה העתידה בב"א, ואף שלא זכו, עכ"פ בעתה תהי' הגאולה, והיינו שאז ישמח ה' במעשיו, ומחמת שמחה הגדולה יתקרבו כולם אפי' אלו שהיו ח"ו בתכלית הריחוק, ואחר שיתקרבו ויטעמו מתיקות ההתקרבות ישליכו איש אלילי כספו וזהבו וישובו בתשובה שלימה עד שיהיו נרצים מצד עצמם:
וי"ל שזה היתה כוונת נדב ואביהוא עפ"י מאמרם ז"ל שאותו יום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, וחשבו הם שהגיע זמן תיקון הכללי כמו לעתיד שהכל יתקבל ויתוקן ולא יהי' עוד שום זרות, וע"כ אז לא יהי' נצרך לאש קודש דווקא, אך הלא אחז"ל שלא הי' שמחה שלימה מחמת שמתו נדב ואביהוא, וא"כ הם שלא שיערו מראש שימותו הבינו שיהי' שמחה בשלימות, אבל באמת לא הי' השמחה בשלימות שבשמים עבר ועתיד והוה הכל צפוי מראש, אבל הם לא הי' ביכולתם לידע זה ושפטו רק משמחת הקמת המשכן שהבינו שמזה צריך להיות שמחה למעלה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ע"כ טעו והקריבו אש זרה:
במדרש חטא בני אהרן שהורו הלכה בפני רבם, וי"ל דהנה בכתבי האריז"ל שהם היו תרי פלגי גופא מקלקול קין, וכבר אמרנו במק"א שענין קין הוא מלשון קנין כאומרה קניתי איש את ה', והוא הי' קנין ויש בעיני עצמו, ע"כ יצא לצד כפירה ושניות, אבל חלק הטוב שבו הי' להיות תקיף בעבודת ה' כענין ויגבה לבו בדרכי ה' ולא ישוב מפני כל, וע"כ הם שחשבו לתקן חטא קין אחזו במדה זו ויגבה לבם להקטיר קטורת לפי השערתם שמעשה זו נרצה בעיני ה' ולא המתינו על הוראת משה והכל הוא מפאת גודל חיזוק הנפש, אך החטיאו המטרה ולא עלתה להם התיקון כהוגן, ומ"מ מחשבה טובה אינה נאבדת, וידוע בספר הזוה"ק שבפינחס נתעברו בו תרין נשמתין אלין, וזשאה"כ זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו, כי ענין פנחס הי' כגון זה שהוגבה לבו בדרכי השי"ת ולא שאל עצה ממרע"ה כי הבא למלוך אין מורין לו כן, וזה הי' תיקון שלהם והבן:
במדרש א"ר יודן בר' שמעון כל בהמות ולויתן הם קיניגון של צדיקים לעת"ל וכל מי שלא ראה קניגון של או"ה בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטין בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקרעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, יש לפרש דלויתן הוא אהבה ודביקות מלשון ילוה אישי אלי, ושור הוא יראה ועול מלכות שמים שנא' פני השור משמאל וכשור לעול, ולעתיד יהיו שניהם יחד כאמרם ז"ל אטייל עמכם בג"ע יכול לא תהיו מזדעזעים ממני כו', ולכאורה הוא שני הפכים, אך אז יאיר אור גדול למעלה מכל ההפכים, וזה הוא הקניגון וכל מי שאינו נמשך אחר אהבת חיצוניות ורצון של עוה"ז ונקרא שלא ראה קניגון של או"ה בעוה"ז זוכה לראותה שאז יהי' התכללות כל המדות יחד וכל ישראל אף שכל אחד יש לו מדה מיוחדת לפי ערך שורש נשמתו, מ"מ יהיו כולם לגוי אחד בארץ מחמת אור הגדול שלמעלה מכל הפכים, כענין שכבר זכו לזה בצד מה בעת מ"ת שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, וזה שנקרא הזמן שבועות, ולכאורה הלוא הוא יום חמשים אחר שבעה שבועות, אך הענין משום שהכל נמשך מפאת התכללות ישראל יחד, וע"י כן אז האיר עליהם אור גדול כנ"ל, וזה בשבועותיכם מחמת שבועות שלכם, וכאשר ישים האדם אל לבו איך שזה יתד שהכל תלוי בו, נקל יהי' לו לכוף את יצרו להתאחד עם זולתו, כי לעומת ההתאחדות והתכללות זוכין להארת זמן מ"ת וזוכין לעתיד לקניגון של צדיקים, וכעין זה שבת אחר ששת ימי המעשה, שששת ימי המעשה הם נגד שש מדות שבכל יום מאיר מדה אחת, יום א' חסד כו', ובשבת נעשה מכולם כלל אחד ומאיר אור גדול שהוא כולל את כולם והולך ואור עד סעודה שלישית שהיא רעוא דרעוין שכלל כל הרצונות למעלה מהמדות והוא כעין קניגון כנ"ל:
פרק ב
שנת תרע"ב
במד"ר אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה הי' הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים כו' ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה וכו' חייך שאני צוררה לך בכנפיך וכו' ר' לוי אמר כל שבעת ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנם לא"י ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, ר' חלבו אמר כל ז' ימי המלואים הי' משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא הה"ד ויהי ביום השמיני:
נראה דהיה כתבו המפרשים שלח נא ביד תשלח היינו שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר ראוי ממני, כי הי' עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, ויש להבין דא"כ למה נענש עלי' שאין לך מדה טובה מענוה וכל מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה. ונראה דמ"מ החטא הי' דבהדי כבשי דרחמנא למה לך דהי' לו להשיב אמריו לעצמו הלוא הש"י לפניו נגלו כל תעלומות לב ויודע יותר ממני שאינני כדאי, ואם רוצה לשלחני בודאי כך ראוי להיוח, אבל הוא ע"ה לא כן חשב, אלא מחמת שישראל בלתי ראויין כ"כ ע"כ שלח עבורם הפחות והשפל שבאנשים, כעין שאמרו ז"ל ב"ק (נ"ב.) כד רגיז רע"א על ענא עביד לנגדא סמותא, ובאשר נחן נפשו על ישראל סירב על השליחות, למען יהי' לישראל תועלת כשיהי' להם גואל טוב ממנו, ובמדרש שתחילה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אני הוא שאמרתי אנכי אעלך גם עלה, הרי שהי' מהדר לטובת ישראל, ולכה"פ גואל טוב ממנו, ומ"מ לפי גודל מעלת משה גם זה נחשב לחטא, כללו של דבר שהי' זכות מצד אחד, ענותנותו הגדולה ומסירת נפשו לתועלת ישראל וחטא מצד אחד דבהדי כבשי דרחמנא למה לך:
והנה בש"ס סוטה בהא דביקש משה לכנוס לארץ ישראל וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא לקיים מצות התלויות בארץ, והרח"ו כחב דהא שהי' מהדר לקיים את מצות התלויות בארץ משום דידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש מתוקנים אלא ברמ"ח מצ"ע, ע"כ למען השלים את האברים שלו שהן לעומת מצות אלה הי' מהדר עליהן. הנה איתא במדרשים ובספה"ק דאם הי' משרע"ה נכנס לארץ הי' בלתי אפשר להיות גולין ממנה ובהמ"ק לחרוב, ואם היו ישראל חוטאין הי' ח"ו כלי' בשונאיהם של ישראל, שלא הי' יכול לשפוך חמתו על העצים והאבנים, וא"כ אף שהי' נצמח טובה גם לישראל בכניסתן לארץ, אבל תקנתן היתה קלקלתן ח"ו, וכן נמי מה שהי' חפץ משה בכהונה גדולה בודאי לא ללבוש את הבגדים או לכבוד המדומה הי' צריך, אלא דמבואר בכתבי האר"י שכל נפש צריך להתגלגל בכהן לוי וישראל כדי לקיים כל המצות שנוהגין רק בכהן או בלוי, וע"כ י"ל דהיינו טעמא של מרע"ה שחפץ להשלים המצות שנוהגין בכ"ג שלא יצטרך לבוא לגלגול וישלים כל המצות בעודנו בזה העולם כי הי' גם לוי והי' נשלם בכל קומתו, והנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והשפיל עצמו ממדריגתו הגדולה שהי' מרכבה לשכינה ועסק בדברים פשוטים, לעשות שלום בין איש לאשתו, ולהכשיר את ישראל לאביהן שבשמים, ובזוה"ק שאהרן הוא שושבינא דמטרנותא היינו להגביה את כנסת ישראל מלמטה למעלה, ולפי"ז יש לומר שלתועלת ישראל טוב יותר הכהונה לאהרן שהוא יכול להשפיל עצמו ביותר להגביה את ישראל:
ויש לומר עוד דהנה שבת גדול מיו"ט דשבת אסור בו מלאכת אוכל נפש וחייבין כרת על חילולו, ויו"ט מקבל משבת דשבת נקרא קודש ויו"ט הוא רק מקרא קודש כבזוה"ק, והנה בשביל זה עצמו שקדושת יו"ט פחותה מקדושת שבת, ורק מקבל משבת, יש לו מעלה שקדושתו מתעצמת ביותר בלב האדם שהרי האדם יש לו שייכות ביותר לקדושת יו"ט מלקדושת שבת, ומה"ט יש לומר דהנשמה יתירה של יו"ט אינה הולכת מהאדם אחר יו"ט כמו בשבת, כמ"ש הרמב"ן בספר האמונה והבטחון ואין מברכין על הבשמים במוצאי יו"ט, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם כי שבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם, אבל יו"ט דיש בו תפיסת יד האדם דבי דינא מקדשין לי' ע"כ מתקיים יותר עכ"ד, ולפי דרכנו יש לומר דבאשר שבת מרומם יותר ממהות האדם ע"כ אין להאדם צירוף כ"כ עמו שיתקיים בו משא"כ יו"ט שהוא רק מקרא קודש ע"כ מתקיים ביותר בישראל שהם אנשי קודש ועיין בזוה"ק (צ"ד.), אבל שבת הוא קודש מלה בגרמי', וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר במה שיסד האר"י ז"ל רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין, שבגו כל עלמין השבת הוא סתים ואין בהם אלא רשימא בעלמא ממנו שאינם יכולין לסבלו מחמת רוממתו, אלא ע"י שעתיק יומין בטיש בו שירד עכ"פ רשימו ממנו למטה, ושמחה נוהגת ביו"ט ולא בשבת ששמחה היא התפעלות הנפש והיא בחי' לב, ושבת הוא בחי' מוח שאין בו התפעלות וכבר דברנו מזה, וע"כ ביו"ט יש קרבנות מרובים משבת שהקרבנות הם לקרב את ישראל לאביהן שבשמים, ויו"ט באשר איננו כ"כ גבוה הוא מסוגל לזה ביותר, כי שבת מפני שהוא כ"כ גבוה לאו כל אדם זוכה בו כ"כ, והוא קבוע וקיימא, ויו"ט ב"ד מקדשין לי', ויש לומר דמשה הוא בחי' שבת, וכן אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, ואהרן הוא בחי' יו"ט המקבל משבת, וע"כ לתועלת ישראל להגביה אותם ממטה למעלה כנ"ל שזהו בחי' כהונה גדולה הי' אהרן יותר מוכשר, שלרגלי גדולת ומעלת משה לא הי' יכול להשפיל עצמו כ"כ כעין שבת שאינו יכול להתעצם כ"כ בלב האדם:
וזה שאמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך, היינו שאני מתנהג עמך לפי שיטתך שחששת ביותר לתועלת ישראל, כן אני עושה בענין הכנסתך לארץ ישראל ובענין כהונה גדולה, והנה הוא לו לעונש מצד אחד, והפקת רצונו בצד אחד, ממש מדה במדה:
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', בת"כ, אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי אלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', היינו שקרבו והעמידו את עצמם לקבל המדריגות, ואמר להם משה מדריגות אתם חפצים עשו אתם את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו', עשיתם כן אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' עכדה"ק, ביאור הדברים דבודאי ישראל שהי' לבם נשבר בקרבם מחמת חטא העגל ועשו תשובה גדולה מאד בודאי העבירו את יצה"ר מלבם, אלא דידוע דכל מה שאדם עומד במעלה גבוה, כן צריך לנקות עצמו ביותר, ויש דברים הרבה שאינם נחשבים כלל לחטא לרוב בני אדם אלא לאנשי מעלה לעומת מעלתם גם זה נחשב לחטא וכן כתיב וסביביו נשערה מאד, ואמרו ז"ל מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וידוע מה שכתבו הספרים בטעם היא"צ שבאשר אז הנשמה הולכת למקום גבוה אז נתעוררו דברים שבמקום הראשון לא הי' נחשב לחטא ובמקום גבוה זה גם זה נחשב לחטא וצריך מירוק, ולפעמים פוסקים עליו גהינם אף שכבר זה מנוקה מכמה שנים ויושב ברום המעלה, ומספרים על הרס"ק מראפשיץ זצללה"ה שהלך ר"ה לתשליך ופגע בהרבי מלובלין זצללה"ה בחזירתו מתשליך, ושאל לו הרבי אנה אתה הולך והשיב שהולך להגביה מה שהשליך הרבי, ולא לבד בדרך צחות אמר כן אלא שכן הוא באמת:
ולפי"ז ישראל אף שכבר היו נקיים בלתי שום פסולת, מ"מ כשהעמידו עצמם לקבל מדריגות אמר להם אותו יצה"ר העבירו מלבכם, היינו האומנם שיצה"ר שלכם מכבר עקרתם אותו, אבל אותי יצה"ר, שעתה מחדש נחשב ליצה"ר, שעד כה לא הי' נחשב ליצה"ר כלל, והכוונה על זה עצמו שהעמידו עצמם לקבל מדריגות, א"כ הרי אתם עובדים את עצמיכם לקבל פרס ולעומת מדריגות גדולות כאלו שאתם חפצים, גם זה נחשב ליצה"ר, אלא שתהיו ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום שיהי' כל מגמתיכם לצורך גבוה ולא לצורך עצמיכם, וזה שהוסיף תיבת ביראה אחת כי יראה הוא העומד מרחוק היפוך אהבה שהוא תשוקת האדם להתדבק בו ית"ש, וזה שאמר כשם שהוא יחידי כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, וזה יחוד המעשה שלא יתכוין בו אלא צורך גבוה לבד, אבל כשכוונתכם להשיג מדריגות אין העבודה מיוחדת לשם ית"ש, אלא גם לצורך עצמיכם, אלא אתם עשו את שלכם, ואז המדריגות יבואו ממילא, וכענין שאמרו ז"ל אל תאמרו אקרא וכו' שאהי' בן עוה"ב אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ואומנם אין זה עבור פשוטי העם כמונו והלואי שיהי' כל מגמתינו תמיד להשיג מדריגות ולא לכסיפין דהאי עלמא, אך יש בדברים האלה לימוד לכל איש באשר יש זמנים מיוחדים לכל נפש שבא בו התעוררות כמ"ש ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, ואז צריכין תשובה ביותר על דברים שבשאר זמנים אינם נחשבים כ"כ לחטא, ובזה יש לפרש כפל הלשון והתקדשתם והייתם קדושים, שאחר שתקדשו תצטרכו עוד להתקדש גם מזה שלא נצרכתם מקודם:
בת"כ הובא ברמב"ן אתם יש בידיכם לשעבר שנאמר וישחטו שעיר עזים במכירתו של יוסף וכו', להבין מה שייכות לחטא מכירת יוסף כאן בשמיני למלואים, וי"ל דהנה אוהל מועד מלשון התועדות, שכל ישראל נתועדין למקום אחד ונאסרו הבמות, וכמו בחיצוניות כן בפנימיות, וכשישראל הם לגוי אחד בארץ הם מתדבקים בהש"י כדכתיב ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו', והוא התועדות ישראל וקב"ה, והנה יוסף הצדיק יסוד עולם הוא המאסף את כל כחות ישראל ומקשר אותם באביהם שבשמים ומדתו נקרא כל, כי כל בשמים ובארץ, ובתרגום דאחיד בשמיח וארעא, ובמכירת יוסף פגמו ישראל במדה זו, שהוא ענין אוהל מועד, ועמד זה להם לשטן על דרכם, ע"כ הוצרכו לכפרה ע"ז החטא טרם שירדה שכינה לאוהל מועד, ובזה יובן ענין עשרה הרוגי מלכות שהיו על חטא מכירת יוסף שנתאחר עד סוף בית שני, שכל זמן שבהמ"ק קיים והיו ישראל מתאחדים כנ"ל לא הי' חטא הזה עושה כ"כ רושם, אבל בסוף בית שני שנתרבה השיאת חנם וחלק לבם נתעורר החטא ההוא כענין שנאה תעורר מדנים שבמדרש ריש פ' צו, ואולי יש לומר גם להיפוך שבאשר הי' בהמ"ק עומד להחרב ולא הי' להם דבר המאחד נתעורר אותו החטא והביא שנאת חנם בלבם, ובודאי שניהם אמת, שזה הביא את זה וזה את זה:
וימציאו בני אהרן את הדם אליו, הנה כל העבודות היו באהרן בעצמו, ובודאי הטעם עפ"י מה שכתב הרמב"ן שקרבנם שוה ליוה"כ, וכמו ביוה"כ שכל עבודות אינם כשרים אלא בכה"ג, כן הי' במלואים, ולפי"ז יש להבין מה נשתנה ההולכה שכשר בבני אהרן, ונראה דאף דדינם ככהנים הדיוטים שהרי אם עבדו אוננין היו מחללים הקרבן כדלקמן, מ"מ הי' להם דין כ"ג במקצת כדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו והי' אסור להם להטמא לקרובים כמ"ש הרמב"ן, ויש לומר דבחיצוניות הי' דינם ככ"ג, וע"כ כל אלה שהוא בחיצוניות נאסרו, אבל ההקרבה שהיא פנימית ענין הקרבן בזה לא הי' דינם ככ"ג, וע"כ הולכה שהוא עבודה שאפשר לבטלה כבש"ס סוף פ"ק דזבחים שוחט בצד המזבח וזורק, הנה שאין זה מעיקר פנימית הקרבן, ובזה שוב דינם הי' ככ"ג:
ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, וכבר התעוררנו בזה מדוע התפעלו כ"כ מהאש הלוא לא דבר חדש הוא להם כי עמוד אש הי' אתם תמיד, ולכאורה זה יותר פלא מירידת האש, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים עליהם אלוהית הם אלו שכל תשמישם באש, וכבר אמרנו טעם בזה, ויש עוד ליתן טעם דהנה כתיב אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, וזה הי' ענין עמוד אש שהי' הולך לפניהם במדבר שהי' שורף את הקוצין ואת הברקנין כבמדרש, ובפנימית הנה המדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב משכן הסט"א כבזוה"ק פ' תצוה, והי' האש מלהטת כדכתיב להבה תלהט רשעים, כי אש הוא מדת הדין כנודע והוא שמאל דוחה, עתה ראו חדשות שירד אש של מעלה וקיבל את קרבנם שזה דיבוק עצמי, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל השפעות הבאות מלמעלה העיקר הוא מה שע"י השפעה מתדבקין באביהן שבשמים, כי השפעה הוא אמצעי בין נותן להמקבל עכ"ד, ואף אנו נאמר שכמו בהשפעה מלמעלה למטה שהדיבוק הוא רק דרך אגב שהרי צורך ההשפעה הוא להחיות התחתונים ואין להם חיים זולתם, ק"ו הקרבנות שהם השפעה מלמטה למעלה כבמדרש רעיתי כביכול מפרנסני, שהקב"ה אינו צריך להשפעה זו כדכתיב אם ארעב לא אומר לך כי לי כל חייתו יער, א"כ כל עצמה של השפעה זו היא הדיבוק שבאמצעית הקרבן מתדבקין באביהם שבשמים כמו נותן להמקבל, מזה נתפעלו מאד, ולא עוד אלא שירד אש ואכל את קרבנם, שאש הוא מדת הדין שמאל דוחה, ואצלם נעשה האש ימין מקרבת כמו שאמרו ז"ל שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים, מזה נתעורר אצלם התפעלות אהבה מאד, מזה יש לימוד לכל אדם להתעורר באהבה בזמנים המקודשים וביום ש"ק שהקב"ה רצה בנו, והפנימית כל העולמות שבים למקורם, ודי למבין:
בילקוט וידום אהרן מה הי' לו לומר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשמיני רומז לימות המשיח, וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין ולעתיד כתיב ומל ה' את לבבך וגו' ומילת הגוף רומז לזה וע"כ מילה בשמיני, והנה אמרו ז"ל בחטא נדב ואביהו שהורו הלכה בפני רבם, ונראה דלעתיד לא יהי' שייך זה האיסור שהרי כתיב ולא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' וגו', וזה שהי' יכול אהרן לומר הלוא כתיב וביום השמיני ימול דהוא רומז לעתיד, וא"כ כאן דהוא שמיני למלואים נמי רומז לעתיד וא"כ אין עליהם עון במה שהורו הלכה בפני רבים, ודפח"ח, ולפי דרכו זה יש לי להוסיף דברים ולתרץ גם לכל הדיעות בחטאם, דהנה מפורש בכתוב ויקריבו אש זרה, וצ"ל דחכמים ירדו לסוף הדבר מאין בא להם טעות כזה, וכל אחד לפי דרכו מצא חטא שהביא לטעות כזה, והנה אש זרה מבואר בזוה"ק ובספרים שרומז לסט"א שהי' לה התקרבות ואחיזה בקדושה ע"י מעשה זה והיינו שבשביל שהיו צריכים ליחד סטרא דקדושה ולא נתיחד באשר הי' דבר אשר לא צוה ה' ע"כ שרה במקומו דבר שהוא בהיפוך וכטעם טומאת מת בזוה"ק, והכניסו טומאה למקדש, אך זה שייך דווקא לאנשים גדולים כמותם שהי' להם ליחד כנ"ל, ואם אנשים פשוטים היו עושים ככה אפשר לא היו נענשים כלל אפי' אביאה רקנית שאעפ"י שנתנה התורה מסיני לא נענשו עלי' עד שנשנית באוהל מועד. ואז עדיין לא נשנית כמובן, אלא לפי מעלתם וגדלתן הי' חטא ונענשו עלי':
והנה בטעם מילה בשמיני וערלות תוך זמנה לאו ערלות הוא, וקטן תוך שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה, איתא בספרים הקדושים כי ביום השמיני נשפע על התינוק קדושה יתירה שאינה יכולה לסבול את הערלה או כדי שלא יהי' להערלה יניקה מהקדושה ההוא, ע"כ באה מצות מילה, אבל קודם לכן שאין הקדושה גדולה אין הערלה מזקת, והוא ממש כענין הנ"ל, שלנדב ואביהו לרגלי גודל קדושתם הי' חטא, אך לעומת זה הי' התנצלות לנדב ואביהו שבאשר הי' ביום השמיני שרומז לעתיד כנ"ל, והי' שמחה לפני המקום כיום שנברא בו שמים וארץ, ובמדרש כלות משה שנכלו המזיקין מן העולם חשבו שהגיע לתיקון הכללי שלעתיד כמ"ש ואת רוח הטומאה יעבור מן הארץ, ואין מציאות לסט"א בעולם, וכנראה כן היתה כוונתם וחשבו לעשות גמר להתיקון, וקרבו מה שראוי לקרב, והשאר חשבו שכבר נדחה ונכלה מן העולם, וא"כ מזה עצמו שבאת לחייבם כעין ערלה בשמיני, בזה עצמו יש ללמד עליהם זכות, כנ"ל:
ובזה יובן תיקונם בפנחס כבזוה"ק, והיינו דזמרי נמי ח"ו לומר עליו שכוונתו היתה לטמאות עצמו, אלא חשב שכבר נמתקה כענין רחב שהיתה לילית הקליפה וגיירה ונסבה יהושע, וכבר כתבנו במק"א שזה הי' ענין כישוף אחיזת עינים שחשב שחזרה לקדושה, וזה שאמר בת יתרו מי התיר לך, שאינו מובן שצפורה היתה צדיקת ובמדרש שטהרה את הבית כציפור, ומה דמיון לטמאה זו, ובע"כ לומר שחשב שגם היא חזרה להקדושה, אבל באשר לא כן הי', הי' ענינה כמכניס טומאה למקדש כנ"ל באש זרה, ופנחס הבין זה וקנא לה' והרגם ולא הי' לו טעות בה, ע"כ הי' תיקון לחטא נדו"א:
במדרש מלכות הרביעית ר' יוחנן אמר שקולה כשלשתן ור"ל אמר יתירה משלשתן וע"כ שלשתן נרמזו בפסוק אחד, ודניאל ראה אותן בלילה אחת, והרביעית בפסוק אחד בפ"ע ודניאל ראה אותה בלילה אחרת בפ"ע, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דכמו בקדושה מדת אמת מבריח מן הקצה אל הקצה, כן להיפוך מדת השקר מבריח בקליפה מן הקצה אל הקצה, ועשו הוא שקר כבמדרש הא שוא שבראתי בעולמי, ופושט טלפיו, ומראה שהוא טהור, וטומאתו בפנים, ע"כ הוא מבריח את כל שלשתן או עוד יתירה משלשתן ודפח"ח, ובזה יש לומר דבזמירות שבת מזכיר הד' מלכיות, כל מלכות בחרוז מיוחד, ומלכות הרביעית בשלושה חרוזים, לרמז שהיא לבדה כשלשתן, ושייך זה לשבת כי שבת היא נחלת יעקב וכתיב תתן אמת ליעקב, והוא היפוך מלכות הרביעית שענינה שקר, וכמו ששקר מבריח מן הקצה אל הקצה והוא מחזיק כח כל המלכיות ממילא שבת שהוא אמת הוא מבטל את כל המלכיות, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בה אומה ולשון:
ויאמר משה אל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לשון הנותרים עפ"י דברי הש"ס מגילה לשאר עמו שמשים עצמו כשיריים, והיינו שהם היו בעיני עצמם כנותרים. עכ"ד. ונראה דבשביל זה נשתיירו שהרי הי' זה היפוך חטא נדו"א שהורו הלכה בפני רבם או שנתחייבו עוד מסיני ויחזו את האלקים ולכל הדיעות הי' ענינם היפוך הכנעה, וע"כ הם שהיו נכנעים נצולו, ובזה יש לומר הטעם דבשביל שהושוו בדמימה זכו שנתיחדו בהדיבור בפרשה מאכלות אסורות, דהנה הדמימה נצמח ג"כ מפאת גודל ההכנעה שנכנע יכול יותר לקבל גזירת המקום מאהבה כמובן:
והנה מאכלות אסורות כתבו ז"ל הטעם מפני שהנאכל ישוב לגוף האוכל, ובאשר מאכלות האסורות נשפעים משלש קליפות הטמאות א"כ נעשה חלק מהגוף נשפע מהטומאה ושוב אינו ראוי שישרה עליו נשמה קדושה, והרח"ו מוסיף שלעומת שהי' שורה בו נשמה קדושה שורה עליו כח טומאה כעין טומאת מת, ולדברי כולם הוא קילקול הגוף:
והנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושניהם צריכין זיכוך, זיכוך הנפש הוא ע"י שכל התורה, והגוף ע"י הכנעה וביטול והמשכה לרצון הש"י, וע"כ הם שהי' בהם מדת הכנעה ונשלם גם גופם, להם ראוי ומתאים פרשת מאכלות אסורות:
ענין עומר ושתי הלחם, עומר הוא שעורין מאכל בהמה ובמה שמקריבין זה להש"י, מכניעים את נפש הבהמיית להש"י, וזה הוא פתח להספירה וזיכוך נפש הבהמיית ממדות רעות, וכמ"ש במאמר הקדום שזיכוך הגוף שהוא נפש הבהמיית הוא רק ע"י הכנעה, ולפי זיכוך נפש הבהמית בא אח"כ זמן הקרבת שתי הלחם שהם חטים, וחמץ רומז להתנשאות שהם כח נפש השכלית וכמ"ש ספר הישר לר"ת שעניי התנשאות שבאדם באה מצד מעלת נפשו שהוא מן העליונים ע"כ מהותה להתנשא ולהשתרר, וכשמקריבין זה להש"י, מבטלין עי"ז גבהות הנפש להש"י, ולוקחין זה לתורה, אך כ"ז הוא אחר כניעת נפש הבהמית אבל בעוד נפש הבהמית בתוקפה אין זמן לבטל גבהות הנפש, אדרבה לפעמים היא צריכה כדי להתקומם נגד תאות נפש הבהמית, לחשוב גדלות נפשו שאין ראוי לפניו תאות המטונפות, ויבוא מזה להגביה לבו בדרכי הש"י ע"כ את הכל יפה בעתו זה בפסח, ולספור שבעה שבועות וזה בשבועות:
פרק ג
ר"ח אייר
הנה חודש זה נקרא חודש זיו, נראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי ניסן הוא מצד הכלל ולזה מורה טלה שאין להם אלא קול אחד, ואייר הוא מצד הפרט, וזה שמזלו שור וכמו שרמזו ז"ל בשופר של פרה כיון דקיימי גילדי גילדי, עכ"ד. ולי יש להוסיף בה דברים דהנה בחודש ניסן הי' התגלות אלקית עד שכל כחות החומריים נכנעו להקדושה כדכתיב וידעו מצרים כי אני ה', וזה שאנו אומרים בהגדה עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, שמחמת התגלות אלקית נכנעו כל כחות החיצונים, וע"ז מורה טלה הכנעה כאמרם ז"ל מה טלה ראשו של זה בצד זנבו של זה, וע"כ הי' האור אלקי מאיר לכולם בשוה כי האור לא הי' כפי התעוררות התחתונים, והמסך המבדיל נתבטל א"כ הי' לכולם בשוה. והנה הוא בכלל, אבל אייר שלא הי' בו התגלות אלקית, וכחות החומריים לא נתבטלו מעצמם והם חוצצים ומבדילין בפני אור האלקי ואינו מאיר ללבות בנ"י אלא לפי ערך הזיכוך של כל אחד ואחד שסילק ממנו הפחיתות וכח ההסתר, וא"כ הרי הוא לכל פרט ופרט רק לפי ערכו, וזהו שמזלו שור כמ"ש ידע שור קונהו ומורה שהכל הוא לפי ערך הכרתו, וכתיב נודע בשערים בעלה ובזוה"ק כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי', וע"כ יובן שנקרא זיו היינו שאין בו אלא זיו של האור המתגלה בניסן, והזיו אינו יכול להאיר דרך מחיצה עכורה אלא דרך זכוכית שלכן אין יד כולם שוה בו, וע"כ בחודש זה באו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים ואין מים אלא תורה, היינו שכל שבט ושבט יש לו מעין מיוחד בתורה לפי ערכו:
ובזה יש לפרש לשון ספר יצירה בניסן כתיב המליך אות ה' בשיחה, שאות ה' מורה על כנס"י והוא מצד הכלל כנ"ל, ובאייר כתיב המליך אות ואו בהרהור, כי ואו הוא אות המשכה כנודע, והוא אות אמת כמ"ש בזוה"ק, ובהרהור היינו כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי':
פרק ד
שמיני ופרה שנת תרע"ג
כתיב ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו', וידוע בספרים הקדושים מהו אש זרה, ובזוה"ק (ל"ז:) ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' ודאי מלה אחרא אתקשרו בקשירא דא ושרו לכ"י לבר, ויש לתמוה על אנשים גדולים כמותם שאמר משה עליהם עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך יהי' להם טעות כזה, ולא הרגישו מהו קדושה ומהו חיצוניות, ונראה לפרש בהקדם ענין פרה אדומה, שאין טהרה לטומאת מת בלעדה, ומה שטעמה נעלם ולא נתגלה אלא למשה כאמרם ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ובמדרש פ' חקת נראה שגם למשיח ואולי עוד לכל דורו יתגלה טעם פרה, ממקרא זה והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון עיי"ש ובגרסת הרד"ל:
ונראה דהנה טעם הזוה"ק בטומאת מת ידוע שהוא מחמת שבכל דבר שנתרוקן ממנו קדושה מתאוין כחות הטומאה לדבוק בו, ע"כ מתדבקין כחות הטומאה בגוף מת שנתרוקן ממנו נשמה הקדושה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלכן טומאה בוקעת ועולה עד לרקיע אף שזה ענין גבוה כאמרם ז"ל רשות היחיד עולה עד לרקיע, ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, ורה"י הוא בקדושה ורה"ר הוא בחיצוניות, מ"מ טומאה זו שהיא לעומת הקדושה שהי' שורה בגוף זה כמו שרה"י שהיא קדושה עולה עד לרקיע כן הוא טומאת מת, והאר"י ז"ל הוסיף לומר שלא תאמר שאחר שנסתלקה הנשמה באין כחות הטומאה אלא שזה עצמה הוא ענין המיתה שע"י שניתן רשות לכחות הטומאה לדבוק בו, אין נשמה הקדושה יכולה לסבול ובורחת, וממילא יובן שטהרה מטומאה זו היינו שתברח הטומאה מחמת גודל הקדושה צריך לקדושה נעלה מכחות הנשמה, שהרי הנשמה בורחת מפני טומאה כזו, וע"כ שצריך קדושה גדולה מזה להבריח את הטומאה, והנה כתב ונשמת ש' תבינם הרי שהנשמה היא מבינה, וע"כ כתיב ימותו ולא בחכמה, היינו שכל מקום שמאיר בחי' חכמה אין כאן בחי' מיתה, שדי לטומאה שניתן לה כח ורשות להבריח נשמה שהיא מבינה ולא מחכמה שלמעלה המינה כנ"ל שהטומאה היא לעומת הקדושה שהי' מקודם בגוף זה, ובכן בהכרח לומר שפרה אדומה שידוע בזוה"ק שהיא מבינה בהצטרף לה מים החיים נשפע בה כח החכמה מקור מים חיים, וכתיב תורת חכם מקור חיים, וגם חכם גמטריא חיים, וכן כתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני הרי ששורשה בחכמה, והנה באדם נפש רוח ונשמה חי' יחידה, וביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנפש רוח ונשמה מלובשים בתוך הגוף וחי' יחידה הם מקיפים מלמעלה, וע"כ כחות הטומאה להבריח נשמה הקדושה מהגוף הם רק לעומת הנשמה ולא לעומת חי' יחידה הגבוהים ממנה, והנה ידוע שבחי' חי' שורשה בחכמה, וע"כ אדרבה היא מברחת את כחות הטומאה כנ"ל שזה ענין פרה אדומה בהצטרף לה מים חיים כנ"ל, וידוע שמשה זכה לבחי' חי' ומשיח ליחידה, וע"כ נגלה טעם פרה למשה ולא לזולתו עד לימי המשיח דכתיב והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון שדרשו ז"ל שאז יהי' טעם פרה מגולה, והיינו משום שמשיח יזכה ליחידה:
ולפי האמור יש לפרש ענין נדב ואביהו דהנה איתא בספרים שבחי' יחידה א"א להשיג אלא במסירת הנפש, וכבר היו קדושים שהשיגו בחי' יחידה אך נתפרדה נפשם מעל גויתם והרבותא במשיח שישאר בחיים בזה העולם ויש לומר עוד שבשביל בחי' יחידה שתהי' בזה העולם, מזה עצמו יצמח שרוח הטומאה תעביר מן הארץ כי רוח הטומאה מוצאו משניות כנודע, ובהופיע בחי' יחידה בעוה"ז יופיע לעומתה אחדות ה' בזה העולם וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו' ויתבטלו כל השניות, וק"ו מפרה אדומה שמטהרת טמאים שמברחת את רוח הטומאה כבמדרש מזין עליו והיא בורחת, ונתגלה טעמה למשה שהי' בו בחי' חי' כנ"ל, מה גם למשיח שיהי' לו בחי' יחידה, שאז תטהר כל העולם, וע"כ נדב ואביהוא שהיו חכמים גדולים רצו למסור עצמם להשיג בחי' יחידה וחשבו שישארו בחיים, וכעין שהי' ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וממילא יתבער רוח הטומאה ולא יהי' שום זרות בעולם, אך החטיאו המטרה שאז נמי היו ראוין לעונש אלא שהמתין להם עד כאן, ולא הי' בכחם להשיג בחי' יחידה ולהשאר בזה העולם, ונשאר עדיין זרות, ונסתעף שנדבק אש זרה במקום שאין ראוי:
פרק ה
שנת תרע"ד
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו', ובש"ס מגילה היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנברא בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ויש להבין דהרי ויהי טובא איכא באורייתא ומה חזית דדמיא להאי טפי מלאינך, ובעיקר הדבר יש להבין לשמחה מה זו עושה ביום הראשון שעדיין הי' הכל משמש בערבוביא ויותר הי' צודק השמחה ביום הששי שכתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד וביום הראשון לא נאמר כי טוב אלא על האור לבד:
ונראה דהנה במדרש רב אהבה ב"ר כהנא פתח חכמות בנתה ביתה טבחה טבחה שלחה נערותי' מי פתי ר' ירמי' בר אלעאי פתר קרא בברייתו של עולם וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו שבעה ימי בראשית שנאמר כי ששת ימים וגו' ויברך אלקים את יום השביעי וכו' שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה וכו' מי פתי יסור הנה הן הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש ר' יונה בשם ר' אבא בר ירמי' פתר קרא בגוג לעתיד לבוא חצבה עמודי' שבעה אלו ז' שנים של גוג וכו' בר קפרא פתר קרא בתורה וכו' אחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה הן הניחו דעתו של הקב"ה ואמרו לעגל וכו', ר' אבא בר כהנא פתר קריא באוהל מועד וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו שבעת ימי המלואים וכו' שלחה נערותי' תקרא זה משה הה"ד ויהי ביום השמיני, ויש לדקדק במה שאמר שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה שאדם וחוה הם נערות הקוראות א"כ מי ומי הנקראים, גם הדרשות לכאורה אינן שוות דמעיקרא כשדורשין על ברייתו של עולם היתה הקריאה ביום הששי קודם החטא כמו שמסיק מי פתי שהניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש, וכשדורש באוהל מועד היתה הקריאה ביום השמיני:
ונראה דהנה כוונת הבריאה היתה שמין האנושי ימשיכו את כל הנבראים אחר רצון הש"י, כי אז לא הי' העולם כ"כ מגושם ואפי' בהמות וחיות הי' בהם הבנה להשתחות לפני אדון כל כבמדרש שבאו כולם להשתחוות לפני אדה"ר והוא אומר להם אני ואתם בואו ונשתחוה נברכה ונכרעה לפני ה' עושנו, והיתה בחינת דעת והכרה גם בבהמות וחיות, והראי' מלעתיד שיחזור העולם כמו שהי' קודם חטאו של אדה"ר כמ"ש הרמב"ן, וכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיינו שכ"כ תתפשט ותרבה הדעת בכל הארץ שאפי' החיות ידעו וירגישו את רצון ה' שלא לרעות ולא להשחית:
והנה ברש"י בראשית שכל המלאכה שהיתה ראוי' לעשותה ביום השביעי הקדים לעשותה בששי, כי בששי הי' בראשונה בריאת הבהמות וחיות וכתיב וירא אלקים כי טוב כמו שנאמר בכל יום ויום, הרי שבבריאת בהמות וחיות נגמר מלאכת היום ואח"כ כתיב האמירה נעשה אדם, ובריאת האדם היתה ראוי' להיות ביום השבת אלא שהקדים ובראו בששי כדי שיהא יום השביעי יום נייח, ולפי"ז בבריאת האדם נגמר מלאכת כל שבעת ימי בראשית, והיתה הכוונה שאחר גמר בריאת שבעת ימי בראשית אז ימשיכו אדם וחוה את כל הנבראים לקראת האלקים, ולעומתם יתקדש היום ויתעלה כל העולם עם כל הנבראים ותופיע קדושת שבת בכל הנבראים וזה יהי' קיום וחותם הבריאה, אך נתקלקל הענין בחטאו של אדה"ר אדם ביקר בל ילין ונתגשם העולם וכל הנבראים עוד אינם בבחי' דעת והכרה עד עת קץ שימלא הארץ דעה כנ"ל ואז תתקיים כל הכונה ועצת ה' היא תקום וישמח ה' במעשיו:
ולפי האמור יש לומר דכן היתה הכוונה שיתתקן הכל במ"ת אך נתקלקל מחמת חטא העגל ולא הי' עדיין תיקון הכללי, וזהו דרשת בר קפרא דפתר קריא בתורה:
אך אחר שנתרצה ה' לישראל וצוה להם על המשכן היתה הכוונה לחזור על תיקון הכללי, ובמקום אדה"ר שנתרחק נתקרב אהרן, והכוונה שאהרן בקרבנותיו ועבודתו יתקן המעוות ויחבר שמים וארץ ויתברר ויתלבן העולם קו לקו עד שיהי' תיקון הכללי בתכלית התיקון כמ"ש בבעל הטורים שלעתיד לבוא יהיו כל ישראל כהנים כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', והם ימשיכו את כל העולם כולו לחסות בצל הקב"ה ויחזור העולם לכמו שהי' ויסולק את מעבה ועכירת הגשם עד מלאה הארץ דעה, ומקודם לזה תתקיים דרשת ר' יונה שפתר קריא בגוג וכל דברי חכמים קיימים, כי הכתוב כולל הכל מה שהי' ראוי ומה שיהי' שהכל הוא בסגנון אחד, שאחר השלמת השבעה שהוא לעומת עולם הטבע שהוא כדמיון העמודים שהם יסוד הבית אח"כ יופיע אור שהוא למעלה מהטבע לסלק את גשמית הטבע לזככו ולרוממו שיהי' נמשך אחר רצון הש"י שיתקיים ישמח ה' במעשיו, ואם לא נתקיים בפעם הראשון עוד יבוא יום, וזה שאמר הכתוב ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר אלא ישמח שעתיד לשמוח כבמדרש:
קיצור הדברים שכל הקילקול שע"י חטא אדה"ר התחיל להתתקן ע"י אהרן וככה ימשך עד שיהיה לעתיד גמר התיקון, וכאשר נדקדק נראה שחטא אדה"ר הי' במחשבה דיבור ומעשה, במחשבה ומעשה איתא בתיקוני הזוהר שאדה"ר חאב במחשבה לעילא ובמעשה לתתא, וגם מצינו לו חטא בדיבור שאמר אכלתי ואוכל עוד, ובזה יובן שאהרן הקריב חטאת ועולה, שחטאת מכפר על המעשה והעולה על המחשבה, שתמהו המפרשים שהחטאת הי' לו להביא על מעשה העגל שהי' פגם במעשה, אבל עולה למה, שהכוונה היתה טובה שבשבילה זכה להיות כ"ג כבמדרש, ולפי דרכנו יובן כי גם חטא העגל נמשך מחטא הקדום, היינו שחטא הקדום גרם לו לאהרן שיזדמן לפניו מעשה מכשול כזה, כי לולא חטא הקדום מאדה"ר לא הי' ראוי שיזדמן לפניו מכשול כזה וכתיב ורגלי חסידיו ישמור, וע"כ הכפרה היתה באה על השורש ובאשר אז הי' גם חטא המחשבה ע"כ הוצרך גם לעולה, ובמה שחטא הקדום הי' גם בדיבור הי' התיקון עתה בדיבור ברכת כהנים, ואפשר עוד לומר דבש"ס יומא שגם מקרא הפרשה מעכב, אולי הי' גם זה באהרן כמו שמצינו ביוה"כ שהכ"ג הי' הקורא, וברמב"ן שהקרבנות היו מקבילים לקרבן של יוה"כ, א"כ גם זה הי' לכפרת חטא הדיבור:
ולפי דרכנו זה יש לפרש ג"כ השמחה שהיתה ביום הראשון של מעשה בראשית, ושני לו השמחה ביום השמיני למלואים, דהנה הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה מראש את חטא אדה"ר והקילקול עד שסוף כל דבר לעת קץ יתתקן הכל וסוף המעשה הי' במחשבה תחילה, וכמו למשל אדם הבונה בית שיודע מראש שטרם יבוא לתכליתו יהיו הכותלים והרצפה מלוכלכים בסיד ובחרסית כדרך הבנינים, ואילו לא הי' מצוייר לפניו תכליתו וגמרו ונקיותו אלא לכלוכו בעודנו באמצע הבנין, בודאי לא הי' בונה אותו אלא שסוף המעשה גמרו ונקיותו מצוייר לפניו מראש, ושעתיד לקבל תענוג ממנו, כן הדבר בתחילת הבריאה הי' הכל גלוי וידוע לפניו כל הקלקולים והלכלוך חטאים עונות ופשעים וכמה וכמה דורות מכעיסין ובאין, ולולא שהעמיד הש"י לנגד עיניו את תכלית הכל ושעתיד לשמוח במעשיו לא הי' בורא אותו, אלא שהעמיד הש"י כמו חי נצב לפניו ית"ש את כל העתיד והשמחה שעתיד לשמוח במעשיו, וזה הי' תיכף בתחילת הבריאה, ע"כ מתיחס השמחה ליום הראשון כיום שנברא בו שמים וארץ הוא חומר היולי הראשון כמ"ש הרמב"ן אז הי' כל השמחה העתידה לנגד עיניו ית"ש באשר זהו התחלת הבריאה, ויוצדק בו השמחה יותר מאחר גמר מעשה בראשית שאז ג"כ לא הי' התכלית עד עת קץ והשמחה יותר יוצדק בהתחלה שצייר לפניו שמחה העתידה והעתיד וההוה הוא בהש"י בבחינה אחת א"כ אז הי' השמחה שלימה, וכן נמי בשמיני למלואים שנתקרב אהרן לעומת שנתרחק אדה"ר שממנו התחיל התיקון שלא תפסוק ולא תתבטל עד עת קץ כאמרם ז"ל מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, ואף שהרבה הרבה זמנים יהיו בנתים חרבנות וגרושין וצרות מחול ירביון, מ"מ העמיד הש"י לנגד עיניו את הסוף ותכלית הכל ושמחה העתידה לבנות על יסוד זה, שנתקרב אחר שנתרחק והוא ממש דוגמת השמחה כיום שנברא שמים וארץ אף שלא הי' בשלימות וכנ"ל אלא מחמת שצייר לפניו העתיד, כן נמי הי' בשמיני למלואים דוגמא לו:
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת. פירש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה על מעשה העגל שעשה, ואינו מובן למה האריך ולא פירש בפשיטות לכפר על מעשה העגל ומהו הלשון להודיע שמכפר, ונראה דהנה בויקרא רבה פרשה כ"ז שור או כשב או עז וכי שור נולד והלוא עגל נולד אלא משום עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל, ועוד שם במדרש לעיל מיני' תמן תנינן כל השופרות כשירין חוץ משל פרה וכו' אלא מפני שהוא קרן של עגל על שום ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וא"כ יש להבין למה נצטוה אהרן להקריב עגל, ונראה דהא דאמרינן ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון הוא רק בעוד העון עדיין יש בו ממש, אבל העון שנמחל לגמרי עד שלא נשאר רושם חטא לא שייך זה, אדרבה איננו מזכיר עון אלא מזכיר זכות כי תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות, וע"כ לא מצינו זה בחטא שנמחל אלא בחטא העגל שלא נמחל לגמרי, דכתיב וביום פקדי ופקדתי וגו', אך הא גופא צריך להבין הרי ישראל עשו תשובה גדולה מאד וקבלו עליהם ברצון נפשם להנתן למרמס למ"ה ולהיות דייש למלכיות, למה באמת לא נמחל לגמרי ומשרע"ה למה לא פעל ועשה תיקון לזה, ויש לומר דהנה בזוה"ק דישראל לא אצטריכו עגל לחטאת כמו אהרן משום דכל אינון דחבו בי' קבילו עונשא בין במלולא בין בעובדא בין בפולחנא, ואפי' אינון דלא עבדו מדי אלא דסליקו לי' ברעותא דלבייהו למפלח לי' אתענשו כמה דכתיב וישק את בני ישראל אלא כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח לי' אלא דסליקו גוונא דרעותא מיני' וכו', ופי' באור החמה ואפי' שלא הרהרו עבודתו אלא שעלה במחשבתם שיש בו ממשות, והנה ידוע שמקום שמשם בא התיקון צריך להיות במדריגה גבוה ממקום שנפגם ע"י החטא, וע"כ חטא פגם המוח הוא קשה יותר להתתקן, מה גם אלו דסליקו גוונא דרעותא מיני' שהוא פגם הרצון שהוא עוד יותר נעלה מהשכל כי הרצון הוא בגלגולת המקיף על המוח, ע"כ התיקון קשה מאד, וידוע שמשרע"ה זכה לבחי' חי' שהיא בחכמה ומשיח יזכה לבחי' יחידה שהיא בכתר, ע"כ גם משרע"ה לא הי' יכול לתקן חטא הזה לגמרי וביום פקדי וגו' עד משיח שיזכה לבחי' יחידה הוא יעשה תכלית התיקין, והנה כ"ז הי' בישראל שהי' החטא ברעותא, אבל אהרן שהמחשבה הי' טובה וזכה בשבילה להיות כ"ג אלא שהמעשה הי' לא טובה שהטעו אותו מכשפי ערב רב כבזוה"ק ועשה תשובה מאהבה כדאיתא בתדב"א, ע"כ נהפך בודאי לזכות, ואין כאן עון כלל, ולא שייך שלא יהי' למזכיר עון ע"כ שפיר הקריב עגל לחטאת, וזהו שפירש"י להודיע שמכפר לו וכו' שבזה שנצטוה להקריב עגל בזה מודיע שנתכפר לו לגמרי ולא נשאר שום רושם חטא כלל, אבל בישראל אם היו צריכין לחטאת על מעשה העגל לא הי' שייך שחטאתם יהי' עגל, אלא שלא היו צריכין אלא עולה ולא חטאת, ועולה איננה מזכרת עון אלא ריצוי בעלמא ואינה ענין להני דלכפרה קאתי דאית בהו משום מזכיר עון, ודו"ק:
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' וברש"י לקמן פסוק כ"ג אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו, ויש להבין שאיך אפשר שיהי' באמת אהרן כדאי וחשוב ממשרע"ה והרי הכתוב מעיד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה והכתיב נמי והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, וגם אהרן הי' ע"פ האדמה וא"כ הרי הי' משה ענו יותר ממנו, ואף בהא שפירש"י שמות ואו כ"ו יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד, היינו בענין השליחות כמ"ש המפרשים ועיין כלי יקר, אבל במהותו הרי משה הי' רבו של אהרן ובמדרש שמות פ' ג' י"ז ואתה תהי' לו לאלהים אעפ"י שהוא אחיך הגדול ממך יהי' מוראך עליו מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים אמר לו כשם שמוראי עליך כך מוראך עליו [וכשאני לעצמי הייתי אומר דהא דשקולים הם הי' קודם יציאת מצרים ומ"ת, אבל אח"כ נתעלה משרע"ה וכפירוש הזוה"ק בפסוק ומשה עלה אל אלקים עיי"ש, ועוד אמרו ז"ל משרע"ה מחציו ולמעלה אלקים מחציו ולמטה איש, ולפי"ז הי' אפשר לומר דהא דשמות רבה פ"ג על אח"כ קאי] ומ"מ יהי' איך שיהי' אי אפשר לומר שאהרן כדאי וחשוב ממשה בעת הקמת המשכן:
ונראה דהנה אמרו ז"ל גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר [היינו שעדיין יש לו מציאות גרוע בצד מה] אבל משה אמר ואנחנו מה [היינו שאין לו מציאות של כלוה], והנה השוה לו בזה גם אהרן ששניהם לא הי' להם בעיני עצמם מציאות של כלום, וא"כ יש להבין מה שאמר הכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה שאמרנו לעיל שמוכרח שהי' ענו יותר מאהרן, ואיך אפשר להיות יותר מאין, כי ואנחנו מה פירושו שאין להם מציאות כלל והם בעיני עצמם כאפס ואין, ומה אפשר להיות יותר נעדר ויותר שולל מאפס ואין כידוע בהגיון שבדבר של מציאות יש לומר יותר ופחות אבל בשלילות אין שייך יתר ופחות כי אם תאמר שהשני פחות מראשון א"כ הי' לראשון בהכרח צד מציאות ולא שלילה:
ונראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני הכנעות, יש הכנעה מחמת שיודע ומרגיש שפלות עצמו, ויש הכנעה שאף שיודע מעלתו מ"מ לעומת שיודע ומשיג גדלות אלקית הוא בעיניו כאפס ואין אפי' הי' מעלתו אלפים פעמים ככה, אין למציאותו נגד מציאת ה' ראוי להקרא מציאות כלל וממין זה האחרון הי' ר' יוסף שאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא, דאף שיודע מעלותיו ושהוא ענו מ"מ לא הי' תופס מקום בעיניו להקרא שיש לו מציאות בצד מה, עכת"ד, ויש לומר ששני מיני הכנעות האלו היו במשה ואהרן, משה איננו שייך לומר שלא ידע מעלתו שהרי ידע שפיר שמעולם לא זכה שום אדם למה שזכה, והוא בעצמו כתב בתורה את מעלותיו והאיש משה ענו מאד, ולא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל מ"מ באשר השיג מגדלות אלקית יותר מזולתו, הי' יודע שאין מציאותו ראוי להקרא מציאות יותר ממה שיודע זולתו והי' בעיניו כאפס ואין עד התכלית ולא מצא לעצמו שיהי' לו אפי' מציאות גרוע נגד מציאות הש"י, וע"כ איתא באבות דר"נ והאיש משה ענו מאד יכול אף ממלאכי השרת ת"ל מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, אף שמלאכי השרת הם קדושים וטהורים ואין בהם פחיתות ושפלות ולא שייך לומר בהם שהם ענוים מחמת השגת שפלות עצמם, וע"כ שהם ענוים מפאת השגות גדולות אלקית, וש"מ שמסוג זה הי' משרע"ה, אלא שמלאכי השרת משיגים יותר, ותדע שהרי הם מסרו למשרע"ה במרום מסודות אשר הוא לא ידעום כבמדרש וזוה"ק, ע"כ הם ענוים עוד יותר, ובסוג זה בודאי לא הגיע אליו אהרן שהרי משה השיג יותר:
אך אהרן מדה אחרת היתה בו שהי' רואה בשפלות עצמו והי' בעיניו שפל עד התכלית מה גם אחר מעשה העגל שהי' חטא ההוא קבוע במחשבתו כענין שנאמר וחטאתי נגדי תמיד והי' נדמה לו המזבח בצורת העגל מה"ט כמ"ש הרמב"ן, וענין זה לא הי' במשרע"ה, הצד השוה שבהם שהיו שניהם בעיני עצמם כאפס ואין כמו שאמרו ואנחנו מה, זה מפני תוספות השגתו באלקית וזה מפני הרגשת שפלותו, וכל אחד בענינו גדול מחבירו, וע"כ בהא דוהאיש משה ענו מאד ששם מיירי מהענוה מחמת השגת גדלות אלקית שנאמר מכל האדם שממעט מלאכי השרת כנ"ל שהם יותר ענוים שבהם אינו שייך שפלות עצמם ע"כ כתיב מכל אדם אשר ע"פ האדמה ואהרן בכלל שבענין זה לא השוה לו אהרן:
והנה במדרש נשא ויהי ביום. כלות משה ויהי ווי הי' מי אמר ווי מלאכי השרת אמרו ווי אמרו עכשיו הקב"ה מניח אותנו וכו', ובמגלה עמוקות פרשה זו שבשלושה מקומות קטרגו המלאכים סימן א'מ'ת' אדם משכן תורה, היינו בבריאת אדם קטרגו, ובמשכן היינו השראת השכינה למטה, ובנתינת התורה למטה, אך התחתונים נצחו, והטעם כמ"ש מהר"ל כי התחתונים הם עלולים ביותר, והיינו מחמת שיודעים בשפלות עצמם, ומקרא מלא הוא ואת דכא ושפל ובגמ' אני את דכא, ע"כ לגבי ענין השראת השכינה למטה שנצמח מפאת דכאות ושבירת הלב הי' באמת אהרן כדאי וחשוב ביותר ממשרע"ה, ואתיא הא כמ"ש האר"י ז"ל בלקוטי התורה למה אתה בוש לכך נבחרת לכך דייקא משום שאתה בוש, ולפי דרכנו יובנו הדברים היטב שמשום שאתה בוש והמזבח נדמה לך בדמות עגל ונשבר לבך בקרבך משום זה אתה נבחר שלהוריד השכינה למטה נתבקש איש כזה דווקא, ויש עוד מקום לומר שמה שנזדמן לאהרן שיטעהו המכשפים ויבוא חטא על ידו אף שרגלי חסידיו ישמור הכל הי' מטעם זה כדי שיהי' שבור לב עד התכלית, ואותה מדה נתבקשה להשראת השכינה, ולולא זה לא הי' אפשר שיהי' כ"כ שפל בעיניו ושבור לב כ"כ כי הי' קדוש ה' לא חטא מעודו כמ"ש הרמב"ן, ע"כ מה' היתה זאת להניחהו למקרי המכשפים למען יטעה וכנ"ל:
ולפי האמור מענין שני מיני הכנעות יש לומר שהיינו ג"כ שני מיני הכנעות, הכנעה של ערב שבת, והכנעה של שבת, שבכתבי האר"י שכל העליות צריכין להיות בחי' ביטול והכ עה מקודם, ובע"ש נצרך להכנעה ע"י שירגיש בשפלות עצמו וזה ענין בר בי רב דיתבו בתעניתא במעלי שבתא, והיינו כמו שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דכל שאיננו חזק בעצמו לקיים כל תרי"ג מצות הוא בכלל ארור אשר לא יקים כמ"ש הרמב"ן ושבת הוא ברוך ואין ארור מדבק בברוך, עכת"ד, והעצה היעוצה לזה היא הכנעה ושפלות ובית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, בזה מסלק ממנו את כחות הרעות וכל מחשבות טרדה דל"ט מלאכות ומשליך הכל ממנו להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' ובזה בא לעומתו לקדושת שבת, אך בשבת עצמו אין ענין להתמרמרות הנפש, וכבר אמרנו שזהו שאנו אומרים צווחין אף עקתין בטלין ושביתין היינו הצווחין ועקתין שאדם על עצמו, אך מ"מ א"א לעליות שבת בלתי ביטול והכנעה כנ"ל, ולזה העצה הכנעה מחמת השגת גדלות הש"י שבשבת נפתחים עיני כל איש ישראל לראות ולהשיג מה שלא ידע, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכל שמוגבה יותר נעשה נכנע יותר, וזהו ברם אנפין חדתין היינו פתחים חדשים להעשות נכנע וכנ"ל:
ולפי האמור יש ליישב קושית הרמב"ן על רש"י שפי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דהמיעוט לעולם הוא בדבר שנאמר בו אך וא"כ צ"ל מיעוט בשבת ולא מיעוט במלאכת המשכן, ולהנ"ל יש לומר דמלאכת המשכן שהיא להשרות השכינה למטה נתבקשה מחמת שפלות עצמו, וענין זה איננו בשבת א"כ הוה מיעוט בשבת והוא ממש כפרש"י אהרן אחי כדאי וחשוב ממני וכו', אף שמשה גדול מאהרן וכ"כ שבת ממלאכת המשכן מ"מ בענין זה זה גדול מזה:
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', בת"כ אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', וכ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד כי ישראל העמידו עצמן הכן לקבל המדרגות, ואמר להם משה מדריגות אתם רוצים, אתם עשו מה שעליכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' עשיתם כן אז וירא אליכם כבוד ה' עכ"ד, ונראה לבאר דהנה משה ביקש הראני נא את כבודך והשיב לו הש"י כי לא יראני האדם וחי, ובמדרש וחי אפי' חיות הקודש, ויש לומר מפני שהש"י הוא אחד יחיד ומיוחד, וכל הנבראים הם מורכבים, ואפי' מלאך איתא בשערי אורה שהיא מורכב ממהותו וממה שלמעלה ממנו והוא נפש אליו, והמורכב אינו יכול לסבול את הפשוט וניתק הרכבתו ואי אפשר שישאר בחיים, ונהירנא שכך איתא בספה"ק, והנה מה שכתוב כי היום ה' נראה אליכם וכן וירא אליכם כבוד ה' לא תקשה, כי זה קאי על אש של מעלה רבוצה כארי אוכל קרבנין נראה לעיני בשר, אף שבפנימית הי' מלובש בו כבוד ה', מ"מ שוב הי' מורכב מפנימית וחיצונית, והי' יכול אדם המורכב לסבלו, ומ"מ יש לומר היות ידוע שמעת חטא עץ הדטו"ר כל הנבראים התחתונים שבהם תערובות טו"ר עד עת קץ שרוח הטומאה יעביר מן הארץ, וכמו שתאמר שאין המורכב יכול לסבול את הפשוט, כמו כן תאמר שאין המורכב מטוב ורע יכול לסבול את מה שאין בו שום שמץ תערובת טו"ר, וע"כ אש של מעלה שיצאה מלפני ה' שלמעלה מכל שום שמץ תערובות רע, לא הי' בכוחם של מורכבים מטוב ורע לסבלו, הגם שהיתה מתמדת כל ימי בית ראשון נראית לצדיקים ולבלתי צדיקים אינו דומה לתחילת יציאתו מלפני ה' כי אח"כ כשאכל קרבנין והפך את כל חלקי הקרבן שהי' מתערובת טו"ר לכולו טוב א"כ ישנו בו גם חלקי התערובות אלא שנתהפך, ומ"מ שוב יכולין המורכבים מטו"ר לסבלו, אך כשיצא מלפני ה' טרם אכל קרבנין שעדיין אין בו שום דבר מחלקי התערובות לא היו יכולין המורכבים לסבלו, לזה אמר משרע"ה תקנה אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' שבאמצעות יחוד המעשה ידחה חלקי הרע לשעתו עכ"פ אז וירא אליכם כבוד ה':
ולפי האמור יש לפרש מחשבת נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, דהנה ידוע בזוה"ק שאש זרה הוא כחות חיצונים מסט"א, והדבר יפלא שח"ו לומר על צדיקים אלו שהביאו טומאה למקדש, אך הענין הוא היות כי על חפץ מצוה חל שם שמים והם כוונו לעשות מצוה ושיחול עליו שם שמים ובאמת שלא הי' מצוה ולא חל עליו שם שמים, ע"כ חל עליו כח חיצוני לעומת שהוכן להיות חל עליו שם שמים וכטעם זוה"ק בטומאת מת מפני שהי' כלי ונרתק לקדושה ונתרוקן מהקדושה חל עליו דבר ההיפוך, ולאו דווקא דבר שהי' בו כבר השראת קדושה אלא דבר שהי' מוכן לקדושה נמי, והיינו טעמא דטומאת קרי שאיתא בכוזרי שהוא מעין טומאת מת, ובזה יש לפרש נמי טעמא דלאו דלא תוסיפו על הדבר שהפשטנים אמרו משום שמא יבוא לגרוע, ולפי האמור ניחא בפשיטות, והנה נדב ואביהוא לרגלי היותם גדולים כמשה ואהרן אין לומר עליהם שיטעו בזה, אך יש לומר שהיות ידוע, וכן הוא באלשיך, שטבע האדם להחזיק את זולתו כמו שהוא בעצמו, הצדיק מחזיק את זולתו לצדיק, וכן להיפוך, וכבר פרשנו את הכתוב אמר נבל בלבו אין אלקים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב אין גם אחד, שהכל הוא מאמר הנבל שכבר פסו אמונים מבני אדם והכל השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב אין גם אחד, ובזה יחליק בעיניו לעשות כל רע, אבל ח"ו יש ויש צדיקים וחסידים עושי מלאכת ה' באמונה ורבים אשר אתנו מאשר אתם אלא שאין מכריזין על עצמן, וכבמדרש למה נמשלו ישראל לאגוז מה אגוז נראה כולו עץ פוצעו אתה מוצא בו מגורות מגורות של אוכלין כך ישראל וכו', וע"כ נדב ואביהוא הצדיקים הם בודאי נתבררו ונתבטל מהם שום שמץ תערובת רע, והי' כולו טוב, ממילא חשבו שגם כל ישראל כמותם, ובאשר אמר להם משה שזה מעכב על השראת כבוד ה' בודאי ביערו את כל שמץ רע מקרבם, והראי' שהרי זכו כולם לראות את כבוד ה', וע"כ חשבו היות ידוע שכל העולם תלוי בישראל והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כאשר הם ביערו מקרבם את כל חלקי הרע כן נתבערו כל חלקי הרע מכל העולם כולו ונתקיים את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואין עוד במציאות שום דבר חיצוני, ושוב אין כאן בית מיחוש להקריב מה מחמת גודל אהבתם אף שלא צוה אותם, ולא המתינו לשאול את משרע"ה כמו שעשו הנשיאים, אך באמת לא כן הי' שעדיין לא נעדרו החיצונים אלא אתכפיא לשעתו בלבד, ולשון העבירו יצה"ר וכו' משמע נמי לשעתו כלשון שאמרו ז"ל מעבירין את המת מלפני הכלה, אבל אין העברתו מן העולם מעכב על המראה, וע"כ במקום שחשבו שיהי' חל שם שמים חל אש זרה:
ומהא דת"כ לימוד לכל איש נלבב ליום השבת שאז הוא זמן השראת כבוד ה' בלבות בני ישראל, וכמו שאנו אומרים בזמירות של ג' סעודות קריבו לי חזו חילא וכו', ונוכל להמליץ בו כי היום ה' נראה אליכם, אך אי אפשר כשהאדם בלתי מתברר מתערובת טו"ר, ולעומת הבירור זוכין למראה הנכבדת, ואף שמי הוא שיאמר זכיתי לבי מ"מ צריכין עכ"פ להעביר את יצה"ר לשעתו עכ"פ להפשיט את עצמו ממשכא דחויא ולקבוע את כל רעיוניו בסדר קדושה והבדלה מטנופי דהאי עלמא ושבת יעשה כולו תורה, ואף שאין זה כ"כ דבר נקל מ"מ שבת עצמו יכולה היא שתרחם ומסייעהו, כי בשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר, וכן כתיב מזמור שיר ליום השבת כי טוב וכו' ע"כ אז נקל לבוא לבחי' זו לשעתו עכ"פ ואז זוכין למראה כבוד ה':
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, בעל מגלה עמוקות הקשה שמאחר שנעשה בהם דין הו"ל לומר מלפני אלקים שהוא מדת הדין ולא הוי' שהוא רחמים, פירוש הדברים אף שמצינו שם הוי' בעשיית דין ברשעים היינו משום שהרשעים מהפכים מדת רחמים לרוגז אבל צדיקים הללו שמתו מיתת נשיקה כמ"ש המפרשים לא יתכן זה, ונראה לתרץ דהנה בפ' אחרי בקרבתם לפני ה' וימותו, היינו שמחמת קרבתם שהתדבקו באהבת הש"י עד כלות הנפש אף שאין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח מ"מ לעומת התדבקם כ"כ באהבה עוררו למעלה נמי אהבה רבה לעומתם ונטלו נפשותיהם בנשיקה, ומעתה מובן שבלתי אפשר הי' להזכיר כאן שם אלקים שם הדין, שאלמלי כן הי' שמאל דוחה ולא הי' אפשר להם להתדבק כ"כ עד כלות הנפש, וכל מיתתם היתה רק מחמת שם הוי' ב"ה והדברים ברורים למבין:
ברש"י לפי שהשוו כולם בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה, נראה לפרש דהנה בחטא נדב ואביהוא איפלגי תנאי זה בכה וזה בכה ובודאי כל דברי חכמים קיימים, שהרי לכאורה קשה למה נדו מהמפורש בכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, אך יש לומר דהנה בש"ס עירובין ויומא דר' אליעזר אמר לא מתי בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבם שדרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ופירש"י יומא שכדין עשו, אבל זיל לאידך גיסא למ"ד על הקרבה מתו הלוא שפיר דרשו שכן הוא ההלכה באמת ומה חטאו, ויש לומר עפ"י דברי הש"ס יומא (מ"ה:) מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו והי' הו"א שאש מחתה יקח ממזבח הפנימי ע"כ הוצרך לימוד מפורש שלא יהא אלא ממזבח החיצון, ומ"מ סברא דבסמוך לו לא נדחיא לגמרי שהרי על מזבח החיצון גופי' יש בסמוך לו דהיינו כנגד הפתח ואף דאידחי מזבח הפנימי מ"מ הסמיכה שמזבח החיצון לא מדחיא, וכן הוא באמת שצריך שיהי' כנגד הפתח שהוא סמוך ביותר ומייתא לה שם מקרא, ובזה מיושב לי קושית התוס' שם למה לי קרא דבדעבד מהאי גיסא ומהאי גיסא כשר תיפוק לי' דלא שינה עליו הכתוב לעכב, ולהנ"ל יש לומר דאחר דילפינן בבנין אב דצריך בסמוך לו והי' הסברא שיקח ממזבח הפנימי אלא שמפורש בכתוב דמזבח החיצון ומ"מ סברא דבסמיך לו עדיין קאי וא"כ מצד הבנין אב הי' צריך ליקח מכנגד הפתח, והכתוב שינה עליו ליקח מכנגד הפתח הרי שינה עליו לעכב, ומעתה מובן לנ"ד דאין ראי' מונתנו אש שאעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט דשם דמיירי במזבח החיצון הוה אש הדיוט סמוך לו אבל קטורת שנקרב בפנים הוה מזבח החיצון סמוך לו, וכן הוא בתוס' עירובין דלר' אליעזר צריך לומר שעל מזבח החיצון הקריבו, ממילא לאינך מ"ד טעו בזה שהשוו פנים לחוץ, מטעמא דבסמוך לו או מטעם אחר ומ"מ טעותם הי' במשא ומתן ובפסק של הלכה, אך הא גופא יקשה מאין בא לקדושים האלו שיטעו במשא ומתן ובפסק הלכה וכמ"ש הרמב"ן בפרשת שופטים כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול, אך לזה שוב יש לומר כטעמי דתנאי מר אמר הכי ומר אמר הכי שבשביל חטא זה נסתעף שטעו בדבר הלכה בודאי כל דברי חכמים קיימים שדברים הרבה היו סיבה להם שיבואו לכלל טעות בהלכה, אבל זולת זה לא יתכן שיבואו לכלל טעות כי האיברים גופייהו נמשכים לכל מה שהוא רצון הש"י, וכמו שהגיד כ"ק זקני זצללה"ה מקאצק שלכן כתיב באברהם וישלח את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, כי האיברים של אאע"ה היו מעצמם נמשכין למצוה ולא הצריך לשלוח אותם, אבל בעקידה שבאמת לא היתה הכוונה לשוחטו שוב לא היו האברים נמשכים והוצרך לשליחת יד כן הי' בקדושים הללו, ובזה יש לפרש טעם דכל השוגגין צריכין כפרה אף דעני זה מה קעביד, שהרי אפי' בדבר שהי' זהיר טובא לא הי' אפשר לו לידע נמי חייב, אך להנ"ל יש לומר שאלמלי הי' זהיר וזריז בכל מצות ה' לא הי' בא מכשול כזה לידו והי' פרוש מדבר זה מעצמו אף בלי הוראת השכל שהאיברים שבו לא היו נמשכין כלל לדבר זה:
ונראה דהא דקיבלו עליהם גזירת המקים באהבה, היינו שהיו נמשכים אחר רצון הש"י, אף שכמו זר נחשב הדבר בעיניהם מ"מ קבלו באהבה כאלו הי' דבר נעשה לרצונם, וזהו הפירוש באהבה, והוא תיקון על חטא נדב ואביהוא שהם באו לכלל טעות באשר שכלם הרא' להם כך ולא היו נמשכים מעצמם בלי הוראת השכל, שאלמלי הי' כן לא באו לכלל טעות, אבל הם השוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה ונמשכו לרצון הש"י אף בלעדי הוראת השכל:
ולפי האמור יובן מה ששכרם הי' פרשת מאכלות אסורות שאף שמאכל ומשתה של אדם אינם נכנסין בשכל האדם אלא כמ"ש הכוזרי שמהמאכל ומשתה נתהוה איד הדם, ונפש הצומחת נתלה באיד הדם והחיונית נתלה בצומחת והשכליות בהחיונית, וע"כ הם שנתקדשו בקדושת הגוף שהי' נמשך לרצון הש"י אף מבלעדי השכל נאות להם פרשת מאכלות אסורות שיהיו גם הגופים קדושים:
יש להבין סמיכת פרשת מאכלות אסורות לפרשיות של מעלה, והרמב"ן עמד בזה, ואענה אף אני חלקי בזה בעזהי"ת, הנה חטא הראשון שבעולם הי' בענין אכילה הוא אכילת עץ הדטו"ר, וממנו נסתעף כל עון וכל חטאת כל נגע וכל פגע, ע"כ כשהוציא ה' את ישראל ממצרים הי' ראשית התקרבם תחת כנפי השכינה באכילת מצוה פסח מצה ומרור, ובאכילת מצוה זו יהי' תיקון על אכילת עבירה של אדה"ר, ובזה יש ליתן טעם על מה שנצטוו לאכול קדשי שעה של מלואים באנינות ומשרע"ה הי' חושב שגם בקדשי דורות הותרו, ואהרן השיב לו אם שמעת בקדשי שעה שמא אין לך להקל בקדשי דורות, ויש להבין דבכל מקום הנוהג לדורות חמור ואם נדחה אנינות באותו יום מפני קדשי שעה ק"ו מפני קדשי דורות, וליכא למימר דמחמת דקילי אין מזיק בהם אנינות, ליתא שהרי ק"ו ממעשר דקיל יותר ומ"מ אסור לאונן, וע"כ לומר דחומר המצוה דוחה האנינות, א"כ שפיר יש ק"ו קדשי דורות מקדשי שעה, אך יש לומר דכמו ישראל דנכנסו תחת כנפי השכינה ע"י אכילת מצוה פסח מצה ומרור כנ"ל, כן נמי הכהנים נתחנכו ע"י אכילת מצוה מה גם שהם הוצרכו לתקן חטא אדה"ר כמו שהגדנו במאמרים הקודמים וזה שנצטוה משה באנינות יאכלוהו כי כמו שאכילת האיסור של אדה"ר הביא אנינות לעולם, ע"כ אכילת מצוה זו דוחה, את האנינות והיינו כדאיתא בש"ס פסחים חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה פסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שעיקרו אינו בא אלא לאכילה, כן נמי הי' הענין שקרבנות המלואים הנאכלין עיקרם אינו בא אלא לאכילה מטעם הנ"ל, ע"כ נאכלין נמי באנינות וכעין פסח בטומאה, והנה ישראל נתקרבו באכילת פסח שהוא קדשים קלים, אבל אהרן דכתיב בו ויבדל את אהרן להקדישו קודש קדשים, נמי נצרך להתקרבתו אכילת קדשי קדשים, ולא הספיק אכילת קדשים קלים לבד, ובזה יש לפרש מה דהקדים הכתוב אכילת המנחה באנינות ולכאורה זבחים קודמים למנחות וכשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתם כבש"ס זבחים, אך הוא הדבר שחזה התנופה וכו' הוא קדשים קלים, ע"כ הקדים הכתוב עיקר הנצרך שהיא המנחה שהיא קדשי קדשים, ומעתה מובן שזהו רק בקדשי שעה שעיקרם אינו בא אלא לאכילה אבל קדשי דורות שעיקר כפרה בדם אין ענין לזה, וזה הי' סברת אהרן והודה לו משרע"ה:
ולפי האמור יש ליתן טעם מה שנסמך למשא ומתן של הלכה זו פרשת מאכלות אסורות, דידיעת הפכים אחד, דכמו שהנכנס לקדושה היא ע"י מאכל של מצוה כ"כ ח"ו להיפוך כאמרם ז"ל הובא ברש"י סוף פ' קדושים אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו:
ויש לומר ג"כ שברוב שנים קוראים פרשה זו בשבת ראשון אחר הפסח, ובודאי לא במקרה היא אלא בכוונה, מטעם הנ"ל אחרי אכילת מצוה שבחג הפסח מיכלא דאסוותא מיכלא דמהימנותא שישראל מתחדשין ומחליפין כח לכנוס תחת כנפי השכינה להיות לעם לה', באה אח"כ האזהרה לפרוש ממאכלות אסורות כנ"ל:
ומכאן יש לימוד לכל אדם הבא לטהר שראשית דרכו ישגיח על אכילתו שיהי' בקדושה ובטהרה, ובשביל זה בא לטהרת מחשבה, וכל עבודתו ותורתו יהי' באופן אחר לגמרי, ובזוה"ק כל עמל אדם לפיהו, בשביל שלא שמר את פיו ממאכלות אסורות, ומובן ממילא להיפוך שהמתקדש במאכלו נסתלק ממנו כל עמל, וברש"י תהלים ותורתך בתוך מעי שמאכלי הוא עפ"י התורה שנשמר ממאכלות אסורות, א"כ המתקדש במאכלו נעשים גם המעים שהוא שפלות הגוף נמי קודש, ודי בזה:
פרק ו
שנת תרע"ה
במדרש אמ"ר שמואל בר נחמן כל ז' ימי הסנה הי' הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים וכו' ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה משה אתה אומר שלח נא ביד תשלח חייך שאני צוררה לך בכנפיך, אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנם לארץ ישראל בשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, ר' חלבו אמר כל ז' ימי המלואים הי' משמש בכהונה גדולה וקסבור שלו הוא בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך הוא הה"ד ויהי ביום השמיני:
ויש להבין למה בתחילת השליחות הי' מסרב ואמר שלח נא ביד תשלח ובמדרש שמות פ' ג' סי' כ"א ורבנן אמרי סבור אתה שהי' מעכב משה לילך אינו כן אלא כמכבד לאהרן וכו', עתה כשהגיע לשמש בכהונה גדולה נהפך הדבר וקסבור שלו היא ולמה לא כיבד גם עתה לאהרן, ועוד איך סבר ששלו היא הלוא כבר נבחר אהרן ונמשח ונתרבה כל שבעה:
ונראה דהנה בעיקר סירובו של משה יש להבין הלוא במדרש שם פרשה ב' סי' י"ג בפסוק ויאמר הנני, הנני לכהונה הנני למלכות, ולמה לכהונה ולמלכות הי' מוכן ולשליחות סירב, וכמו שהי' מכבד לאהרן דבר השליחות כבמדרש הנ"ל הי' לו לכבדהו ג"כ בדבר כהונה ומלכות, ועוד שבמדרש פרשה ג' סי' וא"ו בפסוק ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא א"ר שמעון לודייא בשם ר' סימון בשם ר"ל אמר משה עתיד אני להעשות סירסור בינך וביניהם כשתתן להם את התורה ותאמר להם אנכי ה' אלקיך וכו', א"כ הרי כבר ראה מראש מה שיהי' בסוף שהוא יוריד את התורה לישראל ולא סירב ובהשליחות סירב:
ונראה דהנה בזוה"ק שמשה הי' במלולא ואהרן בעובדא, ונראה שמשה ואהרן היו כמו נשמה וגוף, מלולא מתיחס אל הנשמה כמ"ש ויהי האדם לנפש תי' ומתרגם לרוח ממללא, ועובדא מתיחס אל הגוף, ויש להסביר הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני ענוה והכנעה, יש שמבין בשפל מצבו מאין בא מטפה סרוחה והוא חומר גס ועכור ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה מעותד לכל פגע ונגע בעודו ולאן הוא הולך במותו למקום עפר רימה ותולעה, ע"כ הוא שפל בעיני עצמו ונכנע, ויש ענוה והכנעה שאעפ"י שיודע ומכיר את מעלתו, מ"מ לגודל השגתו באלקית אין מציאותו נחשב מציאות אפי' אם הי' לו מעלות רמות ונשגבות אלף פעמים ככה עכת"ד, וכבר אמרנו שאף שמשה ואהרן שניהם היו ענוים ונכנעים ביותר כאמרם ז"ל שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, שמ"מ הי' לו שום מציאות גרוע בעיני עצמו כמו עפר ואפר, והם אמרו ואנחנו מה שלא הי' להם בעיני עצמם אפי' מציאות גרוע, מ"מ חלוקים היו בענותנותם, אהרן הי' לו שפלות ממין הראשון, ומשה ממין השני הנ"ל, ונסתייענו מהכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, אף שגם אהרן נכלל במאמר ואנחנו מה ובשלילה היינו שלא הי' להם אפי' מציאות גרוע אין שייך פחות ויתר, אלא ודאי דשם מדבר מהענוה ממין השני שמחמת השגה באלקית, ובזה הי' משה גדול מאהרן, ותדע שמדבר ממין ענוה זו שהרי דרשו ז"ל יכול אפי' ממלאכי השרת ת"ל מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, שאצלם לא שייך מין ענוה הראשונה, וע"כ מדבר ממין ענוה שע"י השגה שבזה יש לומר שמלאכי השרת הם יותר ענוים מפני שמשיגים יותר, אפי' ממשה בעודו בגוף, שהרי קבל כמה דברים מהם:
והנה כאשר נדקדק בענין שני מיני הכנעות וענוה אלה נמצא שמין הכנעה וענוה הראשונה הוא מפאת הגוף שמתבונן בשפלותו, ומין השני הוא הכנעה וענוה מחמת השכל, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש הא דאמרינן מגביה שפלים עד מרום, שמטבע השפל בעיני עצמו כשמגביהין אותו מתבייש ונעשה שפל עוד יותר [וזה מדת ישראל כמ"ש כי אתם המעט מכל העמים שפירשו בו שאתם ממעטין עצמיכם נתתי גדולה לנבוכדנצר וכו' אבל אברהם אמר ואנכי עפר ואפר] ושוב מגביהין אותו יותר ושוב נעשה שפל יותר וחוזר חלילה, ע"כ מגביה שפלים עד מרום, ודפח"ח, והנה בודאי באותו ענין שהוא נכנע נתרומם וכמו שאמר הלל השפלתי הוא הגבהתי, וע"כ משה שענותנותו מתיחס להשכל נתרומם ונתעלה שכלו עד מרום, ואהרן שענותנותו מתיחסת לגוף כנ"ל נתרוממה ונתעלתה ונגבהה בחינת גופו להיות גם גופו קודש קדשים, ולפי האמור מובנים דברי הזוה"ק שמשה במלילא המתיחס להשכל ואהרן בעובדא שמתיחס לגוף, ויש לומר עוד דמה"ט זכה אהרן לזרעו אחריו להתקדש בקדושתו כמו שמברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, שהבנים מתיחסים להגוף ולא להשכל כידוע וכבר דברנו מזה:
והנה לפי האמור מובן אשר דברים שמתיחסים לשכל צריכין להיות ע"י משה, והמתיחסים לעובדא ע"י אהרן, ולפי"ז יש לומר דהא שאמרנו לעיל בשם המדרש שמשה סירב בשליחות משום שהי' מכבד את אהרן זה שייך רק בדבר שהי' אהרן נמי ראוי לזה, אבל בדבר שאין אהרן ראוי לה אין שייך בכאן כיבוד, ולפי"ז ניחא מה שמשה אמר תיכף עתיד אני להעשות סירסור בינך ובינם כשתתן להם את התורה ולא מיאן בזה ולא סירב לכבד בזה את אהרן, דבענין להוריד את התורה ממעלה למטה שמתיחס לשכל מובן שנצרך לזה דווקא איש שמעלתו מעלת השכל, אבל אהרן שמעלתו מעלת הגוף בעובדא אין לו ענין להורדת התורה ממעלה למטה, וע"כ לא הי' שייך לכבד בזה את אהרן:
ומעתה יש ליישב נמי הא דאמר הנני לכהונה הנני למלכות דהנה כהונה יש בה שני ענינים, יש שהוא בעובדא עבודת הקרבנות וכמו שפירש"י דלשון כהן פועל עובד הוא, אך יש בו נמי המשכת השפע מלמעלה למטה וזה מתיחס ביותר לשכל, ויש לומר שביותר מתיחס זה לכהן גדול, שתיבת גדול הוא התפשטות ממעלה למטה, וכידוע שמדת החסד נקראת גדולה, ואאע"ה נקרא גדול האדם הגדול בענקים, וע"כ ענין כהונה גדולה מתיחס לשכל, וכהן הדיוט לעובדא, ע"כ יש לפרש דהא שמשה אמר הנני לכהונה היינו כהונה גדולה וכענין שמנינו שיעקב אבינו ע"ה הי' כ"ג כבמדרש שאמר הקב"ה למיכאל עשית לכ"ג שלי בע"מ, וידוע שיעקב מלבר ומשה מלגאו, ע"כ הי' כהונה גדולה יותר ראוי לו מלאהרן ושוב לא שייך בזה כיבוד כנ"ל, וכן הא דאמר הנני למלכות, נמי יש לומר דענין מלוכה הוא להרים דת האמת והתפשטות גבול הקדושה, וכן נמי משפט ששייך למלך ושלמה המע"ה ביקש חכמה לעשות משפט באמרו מי יכול לשפוט את עמך הכבד הזה, ומתיחס ביותר לכח שכלי, ע"כ אמר הנני למלכות ולא כיבד בזה את אהרן, אך בענין השליחות להוציא את ישראל ממצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, והי' נצרך להגביהם ממטה למעלה זה הי' יכול גם אהרן, ובאמת כך היתה מדתו של אהרן להרים את הנכשלים משפל מצבם, מה גם לעשות אותות לעיני ישראל ילעיני פרעה שזהו בעובדא בודאי הי' אהרן נאות לזה, ע"כ סירב וכיבד בזה את אהרן:
ומ"מ הי' עליו חרון אף כי בהדי כבשי דרחמנא למה לו, והי' לו להשיב אל לבו שבאשר כך הוא רצון ה' שהוא יהי' הגואל ולא אהרן בודאי כך טוב וכך יפה, והוא בכלל מדת בטחון שביאר בחובת הלבבות שאין הפירוש שיבטח שישתנה הדבר לטוב אלא שיבטח בה' שבודאי הכל הוא לטוב לו, ואם יהי' טוב שישתנה הדבר בודאי ישתנה, ובאם לא ישתנה בודאי כך טוב ויפה, ובודאי כך הוא בענין הנוגע לכלל ישראל שבאם רצון הש"י שהוא יהי' הגואל ולא אהרן בודאי כך צריך להיות:
והנה במדרש בפסוק כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ומה מי שבוטח בע"ז נעשה כיוצא בו הבוטח בהש"י אינו דין שיעשה כיוצא בו, ואיך יתכן לומר כן, אבל הפי' שכמו שהקב"ה כולל הכל והכל שוה לפניו העוה"ז והעוה"ב כחשכה כאורה כי הכל נמצא מאמיתת המצאו, כ"כ הבוטח בה' נתעלה ונתרומם וכולל כל הבחינות וכל המדות, וע"כ אם הי' משה קיבל השליחות בלי שום חשבונות אלא הי' בוטח בה' שכך ראוי להיות אף שלפי חשבונו הי' צריך לכבד את אהרן, הי' נעשה מרומם וכולל הכל הן בעובדא הן במלולא הן מעלת השכל הן מעלת הגוף, וע"כ הי' ראוי להיות גם כהן הדיוט וכה"ג ולוי ומלך וגואל ומוריד את התורה, אך באשר מיאן וסירב אבד מעלה זאת, וניטלה ממנו הכהונה שהיא בעובדא כנ"ל, ונשאר לו רק מעלתו במלולא, וע"כ גם בענין הגאולה צירף לו את אהרן שיהי' לו כגוף לנשמה, ולדעת האומרים שמשה כל ימיו שימש בכהונה גדולה, היינו משום שכהונה גדולה מתיחסת לשכל כנ"ל, ומ"מ הנ"מ בזרעו אחריו שמצד מעלת השכלי אין מוריש לבניו כנ"ל, אבל אם הי' זוכה למעלה הכוללת והי' לו מעלת הגוף כמו מעלת השכל היו בניו יורשים הכהונה ממנו:
והנה יש לומר שלעומת שמשה אבד בסירובו מעלת הכוללת כנ"ל, זכה אהרן ע"י מעשה העגל גם להיות כ"ג כבמדרש פרשת צו פרשה יוד סי' ג' משל לבן מלכים וכו' אמר לו פדגוגו אל תייגע עצמך תן לי ואני חותך א"ל יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני חייך מן פלטין דידי לית את זייע וכו' אמר לו הקב"ה לאהרן אהבת צדק אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן ע"כ משחך אלקים אלקיך א"ל חייך מכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה: