אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

פסח

צו

פרק א

שנת תרע"א שבת חוה"מ

מפטירין העצמות היבשות, וכתבו הגאונים משום דקבלה בידינו שבפסח יהי' תחה"מ, וי"ל עוד טעם דהנה ביום א' של פסח השיגו ישראל הארות גדולות למעלה מכפי מדריגתם, וממילא דבעוד שהי' אור הגדול שופע עליהם לא הרגישו מיעוט מהותם כמובן, אך אחר יום שניטלו מהם כל האורות הגדולים וחזרו למוחין דקטנות כמבואר בדברי האריז"ל, ממילא אז הביטו בעצמם מהותם האמיתית מה היא לעומת מה שהי' ביום אתמול והיו בעצמם כעצמות יבישות, וכמ"ש ביחזקאל ל"ו שלעתיד ראשונה יהי' קיבוץ גליות ואח"כ ונקוטותם בפניכם על עוונותיכם, שבעודנו בחושך הגליות אין אנו מרגישין עד כמה נתרחקנו ללכת מדרך האמת, אך אח"כ נבין בעצמינו, וכ"כ במצרים שבעודם במצרים אף שהיו במ"ט ש"ט כל דרך איש ישר בעיניו, ורק כשיצאו וטעמו וראו ביום הראשון את האור כי טוב, ואח"כ כשניטל מהם נשבר לבם בקרבם והיו בעצמם כלא היו וכעצמות היבישות שכבר הי' בהם לפני זמן כביר רוח חיים הוא קבלת האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ויצא מהם הרוח מחמת טומאת הגלות, ע"כ הבינו שהם מחוייבים להתחיל בספירה לטהר את המדות לשוב למעלותם הראשונה במ"ת ולהיות סוד ה' עלי אהלם:

בש"ס ברכות דבר נא באזני העם וישאלו אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק כו', וכבר האריכו בזה המפרשים דלמה דווקא משום שלא יאמר כי בלא"ה הקב"ה מקיים הבטחתו, ונראה דהנה כתבו ז"ל דבאם היו ישראל כל הת' שנה במצרים שוב לא הי' עוד שום גלות, וצריך להבין כי הרי הגלות באה על חטאים של אח"כ ולא על העבר, אך י"ל דבאם היו ישראל כל הת' שנה ולא נדבקו בתועבת ותאוות מצרים היו זוכין לעומתם בת' עלמין דכסופין והיו דבקים מאד באהבת השי"ת עד שכל העולם ותענוגיו לא הי' עוד תופס מקום נגד האהבה הגדולה ההיא, וממילא שלא היו באין לידי שום חטא שנמשך רק מאהבת חיצוניות, כי הכל הי' אפס ואין, ובאמת האהבה הזו היא הרכוש גדול, וזולתו הבל, אך באשר לא יכלו להתמהמה שהיו עומדים על פי פחת שער הנ' שבטומאה, ע"כ לא זכו לאהבה הגדולה כנ"ל, ואפי' כנגד הרד"ו שנה שהוו במצרים לא הי' באפשר לפתוח להם את היכל האהבה למען לא ימשך מזה אהבות חיצוניות, וכבר דברנו מזה בשבת הגדול, אבל זה נשאר לעתיד כשיזדכך זיכוך רב וימחה זרעו של עמלק עשו וד' מאות איש, לעומתם ירשו ד' מאות עלמין דכסופין הנ"ל, אך מצד שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם, היינו שמאחר שמ"מ קישוי השיעבוד השלים לד' מאות שנה, ע"כ יש להם עכ"פ מצד החסד ליתן להם בצד מה מהרכוש גדול הנ"ל, אף שאין מגיע להם מצד הדין, ששכירות אין משתלמת אלא לבסוף, מ"מ מצד מדת החסד יש ליתן להם, ואם אינן יכולין לקבל את האהבה להשי"ת מופשטת, מטעם הנ"ל, יש ליתן להם עכ"פ בלבוש הגשמי שהוא כסף, וכ"ז הוא בזכות אברהם שמדתו חסד, וזה תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, שכסף הוא אהבה וזהב הוא יראה, וכסף שהוא הרכוש גדול לא היו יכולין לקבל רק נקודות נקודות ולא הרבה כנ"ל, אבל בים השיגו מדת היראה כמ"ש ויראו העם את ה', זה בא להם בשפע כי מיראה אינו יכול למשוך לחיצוניות ח"ו כמובן:

ברש"י פ' אמור סמיך פ' מועדות לשבת לומר כל המחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות, נראה כי שבת הוא במוח וכאמרם ז"ל שבת יעשה כולו תורה, ויו"ט הוא בלב, וע"כ שמחה היא ביו"ט ולא בשבת, כי שמחה היא בהתפעלות ורגש הלב, ושבת הוא במוח בלי התפעלות והרגש כי המוח הוא קר, וזה לעומת ימות המשיח ועוה"ב, כי שבת מעין עוה"ב, ויו"ט מעין ימות המשיח, והוא כנגד תפילין ש"י ותפילין ש"ר, שתפילין ש"י הוא להיות נקשר כל רמ"ח לעבודתו באהבה וכמאה"כ בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ותפילין ש"ר הוא במוח וראו כל עם הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמרו ז"ל אלו תפילין שבראש, והנה כ"ז שבין עיניך יהיו שתים כי מוח בלי לב אינו כלום, ואדרבה חכמתו מרובה ממעשיו כו' וע"ז נאמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וע"כ המחלל את המועדות הוא מקלקל את לבו, וברמז שהוא נמשך אחר אהבות חיצוניות והוא מקושר בהם, ממילא הוא כאלו מחלל את השבתות וחכמתו ותורתו כאלו אינם כלל, והם מחוללים עד ישוב בתשובה ויתקן הכל אכי"ר:

יש להבין מדוע בסוף פ' תשא הוזכר שבת אחר חג המצות, משא"כ בכל התורה כולה שהוזכר שבת קודם כל המועדות, ונראה דהנה כבר כתבנו במק"א שבבריאות עולם הי' שבת אחר ששת ימי המעשה, וכ"כ לפי הכנת ששת ימי המעשה זוכין להארת שבת, וזה שבת זכר לבריאות עולם שבדברות הראשונות, אך כשחטאו בעגל ונפלו ממעלתם, שיהי' ביכולתם להכין מעצמם בימי החול כנ"ל, נאמר בדברות אחרונות זכר ליצי"מ, והיינו שכמו יצי"מ שהיו בלתי מוכנים וכמאמר הרבי ר"ב זצללה"ה ופסח ה' על הפתח, היינו דאמרו ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כו', וישראל במצרים לא היו יכולין לפתוח אף כחודה של מחט וזהו ופסח על הפתח הזה והביא הגאולה, בחסד עליון לבד עכת"ד, ויש להוסיף שהגאולה היתה מטעם בהוציאך וגו' תעבדון את אלקים על ההר הזה, וא"כ הרי נותן להם השי"ת כח והארה מקודם למען יוכלו אח"כ לעבוד, וכ"כ השבת נותן השי"ת הארה וקדושה לעמו ישראל מקודם למען יהי' ביכולתם לעבוד ה' בששת ימי המעשה, ולפי"ז יובן שבפ' תשא שהיא אחר חטא העגל שהשבת הוא זכר ליצי"מ ע"כ נזכר אחר חג המצות:

פרק ב

ליל שביעי של פסח

במכילתא והמים להם חומה מימינם ומשמאלם מימינם זו מזוזה ומשמאלם זה תפילין, יש לפרש דהנה בקריעת י"ס היו שני ענינים, אחד שנדחה החומר כמ"ש המהר"ל, והיינו שאין גוף וחומר הישראלי מושל כ"כ על כחות הנפש שלו, והשני שעוד עלו לרום המעלות עד שראתה שפחה על הים כו' וזהו שתי מצוות מזוזה ותפילין, כי מזוזה היא שלא יהי' ביכולת הרע לקרוב אל הבית וכמו שאחז"ל מזוזת נוטריקון זז מות, ותפילין הוא להתקשר בהשי"ת, ובזכות שתי מצוות אלו שעתידין ישראל לקיים זכו ישראל לשני הענינים על הים כנ"ל:

במכילתא תבא אסרה שנאמר ויאסור יוסף רכבו ויעל וגו' ותעמוד על אסרה שנא' ויאסור את רכבו, ביאור הדברים דהנה ממה שאסר פרעה בעצמו את מרכבתו שאינו לפי כבוד המלך, מזה נראה שהי' כח למעלה מהטבע, היינו השר שלו שהי' מכשכש בקרבו עד שיצא ועבר חק וגבול הנימוס, ולעמוד נגד זה הכח הי' זכות יוסף הצדיק שמחמת מצות כיבוד אב ואהבת המצוה עבר גבול הנימוס, וזכותו הי' ג"כ אור מושפע ממקום עליון גבוה מאוד למעלה מכולם, וזה שעמד נגד כח פרעה כנ"ל:

פרק ג

שש"פ

במ"ר אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז אמר ר"ב בשם ר' אבהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז משל למלך כו' מה בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כך אמרו ישראל וגו' אלא כביכול עומד שנא' עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר, ונראה לפרש עפ"י מאמר כ"ק אאמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המ"ר פי' פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל, ואמר הוא ז"ל שכל הנסים שהיו עד הנה, כגון אברהם מכבשן האש הי' לצורך הצלתו וכדומה שלא הי' ניצול אם לא נעשה הנס, אבל בים הי' יכולים להנצל אף בלעדי הליכתם אל הים, ובתוס' שבאותו רוח שנכנסו יצאו ולא עברו לרוחב והנס נעשה רק בשביל שיהי' דביקות ישראל בהשי"ת בלי לבוש הטבע כי כל הנבראים דבקים בהשי"ת באמצעות ההשפעה מהשי"ת אליהם, ואם ההשפעה היא בדרך הטבע הרי הדביקות מלובשת בהטבע וכאשר היתה ההצלה דרך נס בלא לבוש הטבע היתה הדביקות בלי לבוש, והם בחכמתם הבינו שזה כוונת הנס ע"כ אמרו שירה להדבק בהשי"ת בלי נרתיק הטבע ודפח"ח:

והנה ההפרש בין המלך לאוגוסטוס שהמלך עומד ואגוסטוס יושב יש לפרש נמי כה"ג, דעומד הוא ללחום מלחמתם ולהצילם מכל צר ואויב והוא לצורך הצלתם, אבל יושב הוא להורות שזה מנוחתו בהיותו דבק עמהם, כענין כתפארת אדם לשבת בית, והוא צורה להם וזהו דברי המדרש משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך היינו שלכאורה בהשקפה ראשונה הי' נראה על הים ג"כ בחי' עמידה להצילם מחרב פרעה, אך במה שאמרנו שירה שהיא הוראה שהכוונה לדביקות נתיישבה מלכותך וכסאך נכון והבן:

במדרש הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו' משל למדינה כו' כך אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני שחטאתי לפניך באז שנא' ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו בים לכך אני משבחך באז הה"ד אז ישיר, ונראה לפרש דהנה ידוע דלשון אז הוא למעלה מהטבע אחד רוכב על שבעה כמ"ש המהר"ל, ויש לפרש דזה הי' כוונת משה באמרו ומאז באתי אל פרעה, דידוע דחומר הוא מתפעל ושכל הוא בחוזק ומפני זה אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם מפני שהם חומרים ומתפעלים, אבל ישראל הם עם קשה עורף, וזה מורה על מעלתם שהם שכליים, וע"כ בראות משה שפרעה הכביד עוד העבודה והרע לעם הזה הי' הדבר תמי' בעיניו כי מצריים הם חומריים והי' להם להתפעל בנקל אחרי שמעו קולו של משה ששכינה מדברת מתוך גרונו ובלי ספק שהי' נורא מאוד והם עוד התחזקו והרעו לעשות, ואף שמה שלא שמע פרעה לשלח לא הי' לו לפלא אחרי שכבר נאמר לו ואני אקשה את לב פרעה, אבל מ"מ הי' לו להשאר אבן דומם ולא להתחזק עוד להיפוך, ע"כ חשב שאדרבה זה עצמו הי' החסרון שמחמת שהי' הדיבור למעלה מהטבע וכאשר לא הצליח לרכך לב פרעה השיג מזה עצמו עוד התחזקות, אבל באם הי' נביא אחר שאין שכינה מדברת מתוך גרונו אף אם לא הצליח לרכך לב פרעה כמו שכבר נאמר לו ואני אקשה את לב פרעה עכ"פ לא הי' עוד מתחזק בכח למעלה מהטבע, וז"ש מרע"ה ומאז באתי אל פרעה היינו בשביל שבאתי אליו בכח למעלה מהטבע הרע לעם הזה וזה הי' חטא למרע"ה שהרהר אחר מדותיו של מקום מחמת שלא הי' יכול לסבול צערן של ישראל והי' לו לבטוח בהשי"ת שבודאי כן צריך להיות, וכך יפה להם, כי באמת הי' נצרך דווקא שישיג פרעה כח שכלי וכח החיזוק מאד למעלה מן הטבע, שאל"כ לא הי' בא לידי כך שירדוף אחר בנ"י בעוד ראה אתם עמוד אש וענן שהוא יוצא מהיקש הטבעי, ולא היתה קריעת י"ס כלל, וז"ש והרי טבעת אותו בים מזה אני יודע ומכיר חטאתי לכך אני משבחך באז, היינו במה שהי' השליחות באז למעלה מן הטבע כנ"ל:

במד"ר ר' בני אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה שנא' ויבקע עצי העולה, ואומר ויבקעו המים, נראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק האי אעא דלא סליק נהורא מבטשין לי' כך גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא, והנה אברהם שבקע עצי עולה למען אחז בהם האש בכל חלקיו כי כמו שהוא עץ עב אין האש נאחז בתוכיותו והוא נעשה דוגמא לזרעו שנהורא נשמתא דלהון ואחז בכל חלקיהם מבית ומחוץ והגוף לא יאפיל את כח הנשמה ואדרבה יזדכך הגוף וישוב כולו אור, וזה חילוק בין זרעו של אברהם לנביאי וחסידי או"ה שבהם אין השכל והחומר נעשים יחד כולו שכל רק שנפרדים זה מזה וכבר דברנו מזה במק"א, וע"כ נבקע מפניהם הים שהים הוא חומרי ואינו עומד בפני שכלי ומאחר שגם גופם נעשה שכלי ע"כ נדחה מפניהם הים ויבקעו המים:

יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות ופי' כ"ק אאדמו"ר זצללה"ה שכמו שבא לראות הדר כבוד שכינתו כך יראה בעצמו ויבחין אם הוא ראוי לכך ודפח"ח, ואין הפי' שיתמרמר על מהותו היותו רחוק מהנדרש ממנו, כי יו"ט לשמחה ניתן ולא לעצוב ולדאוג על רחוקו מהשי"ת ובזוה"ק הקשה על בע"ת במאן אנפין יקום קמי' מארי' הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה עי"ש, ומאחר שיו"ט מחוייבים בשמחה [וכן הוא אומר בעזרא אל תעצבו ואל תבכו כי חדות ה' הוא מעוזכם וזהו בר"ה שאין בו מצוות שמחה מה גם ברגלים שיש בו מצוות שמחת הרגל] אי אפשר שהמצוה תהי' שבירת הלב ויתאונן אדם חי גבר על חטאיו, רק הפי' הוא עפ"י דברי הש"ס חגיגה עבד שרבו מצפה לראותו, וכה יחשוב אדם בנפשו ויביט בעצמו ובמעמדו ושאעפ"כ הקב"ה מצפה לראותו, מזה יתלהב לבו באהבת השי"ת עד שכל נפשו ומאודו יתן באהבתו, ומזה בא שמחת יו"ט בשלימות:

פרק ד

שנת תרע"ב

ענין שמברכין טל בפסח, הנה אמרו ז"ל בפדר"א כשרצה יצחק לברך את עשו אמר לו הנה הוא זמן שנפתח בו אוצרות טל, והענין כי טל לא מיעצר לעולם היינו כי הגשם בא מאתדל"ת, אבל טל הוא אף בלא התעוררת דלתתא, ולזה כשרצה יצחק אע"ה לברך את עשו אף שלא הי' מחזיק את עשו לרשע אבל בודאי לא הי' מחזיק אותו לצדיק שיזכה לברכות ע"י מעשיו ולהכי רצה לברכו בבתי' טל, שיתקיים אף שלא יהא ראוי, ובזה יש לפרש מאמר הש"ס תענית ישראל שאלו שלא כהוגן יבא כגשם לנו והקב"ה השיבם אהי' כטל לישראל, כי גשם פעמים מתבקש פעמים אינו מתבקש, פי' דגשם הוא השפעה הבאה לעומת המעשים לטוב או למוטב וכשח"ו אין מעשים טובים מה גם להיפוך יכולה ח"ו לבוא השפעה להיפוך, וכעין גשם המבול, אבל בבחי' טל הוא לטובה לבד, ובא אף בלא אתעדל"ת, רק אם הוא כלי מוכשר לקבל, ולזה הי' צריך שיבואו הברכות ליעקב אע"ה על זה האופן, כי אם הי' יצחק אע"ה מברך ליעקב בידיעה שהוא יעקב והוא הי' ראוי להברכות מצד מעשיו ממילא אם הי' זמן שישראל ח"ו אינם ראויין לא הי' מקום להברכות לחול, אך כיון שיצחק הי' סבור שהוא עשו, ברכו בבתי' טל שיתקיימו הברכות לעולם בין ראוי בין אינו ראוי, והא דכתיב ויתן לך אלקים בדין כבר פרשנו במקומו:

בפייט שחרית יום ב' עולה ויחס שמות חמשה עגל פר אלף שור בקר כדת חמשה, זומן כיפור בעד נפש נקובת חמשה, נפש רוח חי' נשמה יחידה מחומשה ע"כ, פי' כל קרבנות באים לכפר כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, היינו שנפשה של בהמה באה על המוקד תמורת נפש האדם, אך כל זה הוא לכפרת הנפש באשר הבהמה יש לה ג"כ נפש אבל רוח נשמה חי' יחידה שהם כוחות שכליים שאין דוגמתם בבהמה איך מתכפרים, אבל חמשה שמות שבשור מורים שיש לשור ג"כ חמשה מהותים כי שם של דבר הוא מהותו והיינו שיש לשור מעלה שהוא מלך שבחיות ויש לו מדת התנשאות, וזה היפוך מדת החומר שכל חומר מתפעל, גם יש לו דעת והכרה כמאה"כ ידע שור קונהו, ומספר חמשה מרמז שהוא יש לו השפעה מחמשה חומשי תורה, וע"כ יש לו ענינים שהם שכליים בצד מה ובקרבן שור מרמז לאדם שמבטל דעתו וכח השכלי שבו להש"י, ע"כ הוא כפרה ג"כ על כחות השכלי שבאדם, והנה גם בסוכות קורין זו הפרשה ולמה לא עשה הפייטן זה על סוכות אבל באשר פסח לחם עוני מורה על ביטול הדעת להש"י וכמו שכתוב זכרתי לך וכו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אף שלא היו יודעים לפי שכלם, איך יחיו, והוא כעין קרבן שור לבטל הדעת להש"י כנ"ל:

עוד שם רץ אל הבקר אב בזה מועד עת אשר גדודם להזמין ועד בכן זכרון שור אהג בזה מיעד ע"כ, היינו כי ענין זה שבישראל שביכולתם לבטל עצמם להש"י ולשכוח לגמרי עניני עצמותם הוא ירושה ממדותיו של אברהם שרץ אל בקר אף כי הי' זקן וחלוש ממילתו מ"מ עבור מצות הש"י ביטל את כל עצמותו ושכח לגמרי כי הוא חלוש, כי אלמלא שכח למה לא שלח לישמעאל להביא את השור כמו שנתן לו אח"כ לעשות אותו, אלא מחמת חביבות ואור המצוה שכח לגמרי את עצמותו, ומירושה זו יש בישראל ענין הביטול, ע"כ בא ענין זה בפסח דוקא:

קול צפצפה יונת אלם איך בי יבחר בקול ענות אשר שמעתי חג לה' מחר לפדה נתן שוע וכו' חגיגת שור לחג בחר, היינו כי מדת ישראל הוא ביטול כנ"ל וע"כ אמר הפייטן יונת אלם כמ"ש אחת היא יונתי תמתי, ובמדרש אצלי הם כיונה פותה אין לב, וא"כ חששו ישראל אולי בהעגל אבדו מעלתם במה שנמשכו אחר הערב רב כיונה פותה, אך בזה שלחגיגה נבחר שור כנ"ל לבטל דעתו להש"י, זה הי' להם תנחומין כי נרצו במדתם, ואדרבא מזה עצמו נראה מעלת ישראל איך הם מבטלים דעתם להש"י, כי לשעה קלה שהראה להם השטן דמות משה מת לא יכלו להתאפק אפי' שעה חדא ובקשו במקומו להיות להם לממוצע, כמו שכתבו ז"ל שלא הי' כוונתם ח"ו לע"ז וזה מורה שהי' כ"כ דבוקים בהש"י שלא הי' יכולים לחיות כרגע בלי דיבוק ענין אלקי, וכעין שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו, וזה מורה מהנבחר לשור דאל"ה אין קטיגור נעשה סניגור ודו"ק:

פרק ה

שבחהמ"פ

ששת ימים תאכל מצות, מה שביעי רשות אף ששה רשות וכו', אכילת מצה לילה הראשון חובה ומכאן ואילך רשות, ונראה דהנה באכילת אדה"ר מעץ הדעת נשתאב יצה"ר בגופו, ומשמע שקודם לכן לא הי' לו יצה"ר וא"כ איך חטא, וכבר אמרנו שמקודם הי' היצה"ר מחוץ לגופו עומד ומפתה כמו שאמרו הס"ם רכב על נחש, אבל ע"י אכילת עץ הדטו"ר נשתאב בגופו ממש וכמו שאמרו ז"ל איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר ואמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובזה אמרו ז"ל כיון ששמעו דיבור לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, מלבם דייקא, וכעין אדה"ר שקודם החטא שהי' היצה"ר רק מבחוץ, וע"כ נצח משרע"ה למלאכים בטענתו כלום יצה"ר יש ביניכם, אף שגם מישראל נעקר יצה"ר אבל הוא הדבר שאמר ביניכם דווקא, אפי' מבחוץ:

ולפי"ז יובן מה שאמרו עבירה גוררת עבירה, כי ע"י העבירה נשתאב היצה"ר עוד יותר בעומק הלב ותחת אשר מעיקרא יושב בין שני מפתחי הלב לבד, אבל ע"י עבירות יורד בתוך הלב, ומושך בכח יותר לעבירות לאט לאט עד שבא ח"ו לנקודה הפנימית שבלב, והוא לעומת שער הנ' שהבא שם א"א לו להשתנות עוד, וכן להיפוך ע"י מצות ומע"ט וביותר ע"י לימוד התורה מרחיקין אותו מבין שני מפתחי הלב וכוחו הולך ומתמעט ונקל לו לבוא עוד לידי מצות יותר, כי כשהיצה"ר נופל היצה"ט קם ויורד לתוך עומק הלב עד דאיתכפיא ואתהפכא היצה"ר לגמרי, והנה ישראל במצרים שהגיעו למ"ט שער"ט הי' היצה"ר בהם בפנימית הלב עד קרוב לנקודה הפנימית, ולזה בא מצות אכילת מצה לילה הראשון לגרשהו מתוך פנימית הלב, וכמ"ש הזוה"ק שמצה מלשון ריב ומצה שעושה מריבה עם הסט"א עד שמגרשהו מפנימית האדם, אבל אחר שנגרש מהפנימית אין צריך עוד יותר, כי יותר מזה אין בכח המצה לעשות, אלא שלזה נצרך הספירה עד כשעמדו לפני הר סיני פסקה זהמתן, אבל עדיין צריך שמירה שלא יחזיר היצה"ר לתוך פנימית הלב באשר עודנה יושב בין שני מפתחי הלב ואורב מתי ימצא שעת מוכשר לפניו, וע"כ נאסר עוד חמץ כי חמץ הוא יצה"ר ובאכילת חמץ חזר ונשתאב בעומק לתוך גופו של אדם כי עדיין הלב חלוש ומפתחי הלב חלושים ואינם עוד סגורים כראוי וכמ"ש הזוה"ק קפ"ג. כיון דאכלו האי אסוותא דאיהו מצה אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וכו', וע"כ בשאר ימי הפסח אין צורך עוד לאכילת מצה כי כבר נגרש כנ"ל אלא שצריך שמירה שלא יחזור היצה"ר למקומו הראשון ודי באיסור חמץ כנ"ל, וכעין זה יש לומר שמירה דשבת, דשבת הוא יומא דנשמתא שהוא בפנימית ובהאיר אור קדושת שבת ממילא הסט"א בורחת מפנימית האדם אלא שצריכין שמירה שע"י מלאכה חוזר ונשתאב בפנימית האדם, והנה בשש"פ שירדו לתוך הים וכתיב הים ראה וינס, ממילא בורחת הסט"א וכנ"ל, וע"כ במד"ר סוף בא ששבעת ימי הפסח הם כמו שבעת ימי השבת, וממילא שש"פ הוא כמו שבת ומשום שהסט"א בורחת, וע"כ אז א"א שיהי' צריך לאכילת מצה, וממנה למד לכל הששה ימים שאף שעדיין הי' מצרים רודפים אחריהם, לא תימא שעדיין הי' היצה"ר בתוך גופם בפנימית ממש שצריכין למצה אלא שהי' בחיצונות לבד כמו שביעי:

בפרשת תשא נאמר שבת אחר חג המצות מה שאין כן בכל התורה שלעולם הקדים שבת לכל המועדות, וכבר דברנו מזה, ונראה דהנה בפרשה אחר שהזהיר על כריתת ברית עם עע"ז כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות וגו' כל פטר רחם וגו' פטר שור ושה ופטר חמור תפדה בשה וגו' כל בכור בניך תפדה וגו' וביום השביעי תשבות וגו', ונראה דהא דאלהי מסכה לא תעשה לך לא בא להזהיר על ע"ז ממש, אלא כענין שנאמר בפ' יתרו לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב שפירש"י שבא להזהיר על הכרובים של הכפורת שלא יעשה אותן של כסף וכן שלא יעשה בבתי כנסיות אף שהם לשמים, והיינו כי ענין אלקי לחול על צורה מהצורות אי אפשר בלתי שנצטוה מהש"י אבל הנעשה בלתי ציווי רק מפאת שכלו והבנתו א"א שתחול עלי' ענין אלקי וממילא חל עלי' דבר חיצוני לעומתו וכבר דברנו מזה, וזה הי' חטא העגל שח"ו לא רצו ישראל להפרד מהש"י אלא בחשבם שמשה מת רצו בצורה זו להבדיל כעין משכן וכליו שיהי' בו קדושה, אבל מאחר שהי' בלי ציווי הש"י לא הי' אפשר לחול עליו ענין אלקי וממילא חל עליו ענין חיצוני והי' ע"ז, ובכוזרי מדמה ההשתחואה לעגל כעין מה שהזכיר בש"ס קסבר בהכ"נ הוא והשתחוה לה, וע"כ אחר מעשה עגל הזהירם על זה אף שהכוונה לשמים, וע"ז סמיך לי' את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, היינו לנהוג קדושה בימים שבהם שורה ענין אלקי, וכן בהמצה אף שאין בה קדושה מ"מ יש בה ענין אלקי שהרי בזוה"ק שהוא מגרש הסט"א מהאדם, ובודאי שיש בה ענין אלקי אשר הסט"א בורחת מזה, והוא היפוך אלהי מסכה שלפי השערתם חל עליו ענין אלקי, ובאמת אינו כן וע"כ חל עליו כח הסט"א, ובהמצה אף שבלתי אפשר לשער איך יחול עליו ענין אלקי לגרש את הסט"א, מ"מ באמת חל עלי' כנ"ל, והיא מחזקת את הקדושה בגוף האדם, בגוף ונפש ושכל:

ולפי"ז יובנו דברי רש"י ערל ובן נכר, בו אינו אוכל [היינו בפסח] אבל אוכל במצה ומרור שפירש"י שמיתר, והתוס' הקשו אטו מצה קדושה יש בה, ולהנ"ל ניחא דסד"א דמאחר שיש בה כח החיזוק כנ"ל, א"כ ערל ובן נכר נמי ע"י המצה נתחזק אצלם ח"ו קליפת וטומאת הערלה או הע"ז, קמשל"ן דמאחר שהוא מאכל בלי פסולת אינה מחזקת את הפסולת אלא הקדושה לבד, בגוף ונפש ושכל, ולזה באה המצוה בקידוש בכורה שלושה ענינים, חמור מתייחס לגוף, בהמה טהורה לנפש, וכאמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, בנים מתייחסים לשכל שהבן נמשך ממוח האב, והכל נמשך מכח המצה, וכבר אמרנו במק"א שבשבת הוא השלמת גוף ונפש ושכל, ומרומז בג' סעודות שהם כנגד ג' אבות שתקנו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד שהם בגוף ונפש ושכל וכמו שכתבנו במק"א באריכות, והנה אחר מעשה העגל שנפלו ישראל ממדריגתם הגדולה בלתי אפשר להם לזכות לקדושת שבת שהיא גבוהה למאד נעלה ואין בה תפיסת יד האדם כי היא קבועה וקיימא ואינו דומה ליו"ט שיש בו תפיסת יד האדם שב"ד מקדשין לי', כי אם באמצעות קדושת חג המצות ואכילת מצה המקדשין את האדם בגוף ונפש ושכל, ע"כ באו הכתובים כסדרן:

בשחהמ"פ מפטירין בעצמות היבשות, וכתבו הגאונים משום דקבלה בידיהם שתחיית המתים יהי' בפסח, ונראה הטעם משום דתחה"מ הוא מצד חסד לבד, ובמדרש פ' לך שאמר הש"י לאברהם לכשיעשו בניך פגרים בלי גידין ועצמות זכותך עומדת להם, וזה מדת אאע"ה שמדתו חסד, וע"כ בברכת מחי' מתים יש נוסחאות מחי' [בצירי] ובנוסח הרב דהוא תנא דווקנא כתיב בסגול כי נקודת סגול הוא בחסד כידוע, וע"כ יהי' תחה"מ בפסח שהוא זמן החסד ומתיחס היו"ט לאברהם, ונראה דכמו תחיית המתים האמיתית יש דוגמתה בכל שנה שאף לאנשים שהם פגרים בלי גידין ועצמות היינו בלי התקשרות הרומז אלי' גידין ובלי התחזקות הרומז אלי' עצמות, זכות אברהם עומדת להם ביו"ט הזה לקיים בהם ונתתי רוחי בכם וחייתם אף שאין להם זכות לזה כלל, אם אך רוצים מהיום ולהלאה לשוב לתחי', וכמים הפנים אל פנים וגו' מתעורר נמי בלב איש ישראלי הרצון להש"י אף שאיננו מרגיש המתיקות, כשם שהש"י רוצה בנו למעלה מהטעם אף שאנו בלתי ראויים, ולא כמו שכתיב, טעמו וראו כי טוב ה', אלא אף קודם הטעימה מתעורר הרצון כנ"ל, ואם ח"ו אין מתעורר בו הרצון, זה לאות שהוא בבחי' אינו רוצה לצאת ומתו בשלושת ימי האפילה, ובמדרש שהי' להם פטרונים מן המצרים, וכ"כ זה שאין מתעורר בו הרצון כנ"ל זה לאות שתשוקתו לדברים חומרים נוחים בעיניו ואינו רוצה לצאת, לאיש כזה גם היו"ט של פסח אינו מועיל, וצריך תשובה רבה ותפילה עצומה שיפתח ה' את עיניו ויקרע את סגור לבו:

ויש לומר עוד דבזה עצמו שמרגיש שאיננו מתעורר ברצון יש לאדם ליקח התעוררת ולדמות עצמו למה שהיו ישראל במצרים שאמרו נואש מן הגאולה עד תום ד' מאות שנה כמ"ש רש"י שיר השירים, וכבר אמרנו שהיו כמתיאשים מהיות להם עוד תקוה ולא ציירו בנפשותם שיהי' ביכולתם לסבול עוד ק"ץ שנה אחרי שהיו במ"ט שע"ט, והיו כאובדי עצות, ומ"מ התעוררו ברצון ולא הניחו אז קבלת אבותם ולא נתבטלו להמצרים וזה הי' הסיבה לישועתם, כן נשאר לדורות, שכל איש אפי' כשהוא בשאול תחתי' יתאמץ בכל עוז ולא יניח דרגין שלו ובודאי יושע, כי לעומת שבירת לבו תבוא לו הישועה כי השי"ת רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, ובכן מוכרח עכ"פ להתעורר שישבר לבו בקרבו, וזהו מצות לחם עוני, וזה עצמו הוא סי' חירות כמ"ש המהר"ל, וכבר דברנו מזה, וכמו מתי יחזקאל שהרמז לכל בית ישראל שאמרו אבדו תקותינו נגזרנו לנו, וזה עצמו היא סיבה להחיותם, וזה שראינו שהי' אז במצרים זה עצמו נותן כח ותעצומות לבלי להתיאש ח"ו לגמרי, ובזה יש ליתן טעם להעומר ממחרת של פסח דהנה העומר הוא שעורים מאכל בהמה והוא כאמרם ז"ל בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה שפירש"י דכאי רוח, וזה נצרך שיהי' ממחרת יו"ט דוקא לזכור מה שהי' כנ"ל ולא יתיאש ח"ו לגמרי שזה גרוע מהכל:

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, הקשה לי בני היניק אהרן ישראל שיחי' למה נצרך הציווי לבנ"י הלוא הענן הי' הולך לפניהם, וכאשר הקב"ה העתיק את הענן לדרך פי החירות שם הי' הולכים ישראל ממילא, ונראה דהנה לכאורה קשה מה שפירש"י בפסוק ויעשו כן להגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך אנו מתקרבין אל רודפינו אין אנו צריכין אלא לברוח, ולא אמרו אלא אין לנו אלא דברי בן עמרם, ויש להבין הלוא הי' רואין עמוד ענן ועמוד אש שהוא נס יוצא מהיקש הטבע ולמה לא יאמינו ללכת אחר הענן, אבל נראה דהנה יציאת מצרים הי' בחסד גמור, וקריעת י"ס הי' צריך שיהי' ע"י זכותם, וע"כ מצינו שטען עוזה שר של מצרים דין יש לי עליהם, ולמה לא טען ביציאת מצרים, אלא יש לומר שזה הטעם דיציאת מצרים שהי' בחסד הש"י ולא בדין לא הי' יכול לבוא בטענת דין, אלא על הים שהי' נצרך שיהי' זכותם מסייע לזה בא בטענת דין, כי לההוצאה שהי' להוליכם אל הר סיני לא הי' נצרך ללכת להים כמו שכתבו המפורשים אבל באשר חפץ ה' להראותם קריעת י"ס להשריש היראה והאמונה בקרבם כדכתיב ויראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סיבב הש"י שילכו להים, אבל באשר לא הי' להם זכות עדיין לזה צוה הש"י וישובו ויחנו שיאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם ובזכות זה יהי' ראוי לקרי"ס, אבל אם הי' אומרים איך נקרב אל רודפינו שוב לא הי' אפשר להם לשוב ולחנות לפני פי החירות, אלא הי' הולכים ישר לסיני, ולפי"ז מאחר דכל ההולכה הי' תלוי' ברצונם שוב א"א לומר שהענן הי' הולך טרם שאמר להם משה ושקבלו עליהם, דאי לאו שקבלו עליהם הי' באמת הענן מעתיק עצמו לדרך הר סיני, ומיושב הכל בעזה"י:

פרק ו

ליל שביעי של פסח

במד"ר חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל הי' עסוקין בכסף וזהב, ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף וכו', ויש להבין שהרי העסק בביזה הי' נמי מצוה וכן כתיב דבר נא לשון בקשה, ובמכילתא נאמר בלשון זה, להודיע חכמתו וחסידתו של משה שכל ישראל וכו', ונראה דהנה כתב האריז"ל אהא דכתיב וינצלו את מצרים, שאמרו ז"ל שעשו אותה כמצולה שאין בה דגים, היינו שכל ניצוצות קדושות שהי' מפוזרים בכל העולם נקבצו ובאו למצרים וישראל הוציאו הכל משם, וזה הוא הרכוש הגדול, ובודאי כל אחד ואחד נמשך אחר ניצוצות שהי' שייכים לשורש נשמתו, והי' זה השלמת נפשם ונשמתם, והיתה מצוה, וכדין עשו מה שהקדימו הרכוש שזה הי' מצוה מהש"י, וקודם לעצמות יוסף, ועוד שקודם שהי' מוכנים לצאת לא הי' עליהם השבועה וטרם שהוציאו הרכוש לא הי' מוכנים לצאת כי זה היתה תכלית שעבודם, ועוד ח"ו לומר שישראל שכחו את השבועה שהשביעם יוסף, ולא נצרך אלא להקדים:

והנה אמרו ז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, עוד אמרו ז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו, [עוד אמרו העושה לפנים משורת הדין, ונראה ששניהם דבר אחד דהנה אם אדם עושה כשורת הדין הוא משלים את נפשו כי הנפש יצאה ממקום הדין כבמדרש ויקרא, אך איש שמתחסד עם קונו עושה לפנים משורת הדין] וע"כ אף כי עוד לא נאמר למשה שיהי' קריעת ים סוף ושיהי' נצרך לארונו של יוסף, כמו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה, מ"מ חכם עדיף מנביא ורואה את הנולד שיתבקש להם ארונו של יוסף, וע"כ משה שראה בחכמתו שיהי' נצרך לישראל ארונו של יוסף, לא השגיח על שלימת נפשו שישיג ע"י הרכוש אלא הי' חסיד מתחסד עם קונו, והשליך את שלימת נפשו מנגד עבור צורך ישראל שהוא צורך גבוה והתחסד עם קונו והי' עסוק בארונו של יוסף, וזהו דברי המכילתא להודיע חכמתו וחסידתו של משה וכו':

ויקח משה את עצמות יוסף עמו, יש לומר שרמז בזה דהנה מדתו של יוסף הוא שמירת הברית, ונגדרו כל ישראל בזכותו כבמדרש, ואחת היא ופירסמה הכתוב, והנה בשמירת הברית יש תועלת עצמו לבל יפול בבאר שחת, ותועלת גבוה לבל לשקר בחותמא דמלכא כבזוה"ק, וישראל שומרי הברית, בודאי הי' נמצא בהם שחששו ביותר לתועלת עצמם, ומשרע"ה הגביה עשייתם למדריגתו שהוא הי' מתכוין תמיד לצורך גבוה ולא להשלמת נפשו כבמאמר הקדום, ולשון ויקח הוא לשון הגבהה כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מלשון הש"ס בלולב שנאמר ולקחתם ובש"ס מדאגבה נפיק בי' וכבר אמרנו שכן מצינו איזו פעמים במדרש, שויקח הוא לשון הגבהה:

הנה קריעת ים סוף הי' בלילה והשירה אמרוהו ביום כברש"י, ובודאי לא במקרה הי', כי לילה רומז לזמן שאין השכל מאיר והוא מתחזק באמונה, וזהו שאנו אומרים אמת ואמונה ערבית, וע"כ ירידה לים שהי' במסירת הנפש ונסיון גדול, ובודאי לא הי' השכל אז אצלם כ"כ מאיר דאלמלא כן לא הי' נחשב נסיון, וידוע דבכל נסיונות לוקחים מאדם כל מדריגותיו, ואאע"ה בעת העקידה נאמר וירא את המקום מרחוק, ופרשו בו שראה את הש"י מרחוק ממנו, וכן הוא במדרש שקרא לנסיון גרשין, ע"כ מתייחס זה ללילה, אבל השירה שהיתה במדריגות גבוהות מאוד שכוונו כולם ברוח הקודש לומר כולם בפה אחד מלות שוות כבמכילתא זה מתייחס ליום:

פרק ז

שביעי של פסח

במד"ר שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת י"ס ומכת בכורים באמת ויציב ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו וכו', ומה בין יציאת מצרים לקריעת י"ס, אלא שיציאת מצרים קשה וכו' ולמה צריך להזכיר קריעת י"ס באמת ויציב לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר ויאמינו וכו' עכ"ל, ויש להבין דמאחר דיציאת מצרים קשה מקריעת י"ס, הי' להם לקנות האמונה ביותר ביציאת מצרים מבי"ס, ונראה דתרי גווני אמונה נינהו, אמונה פשוטה שהקב"ה כל יכול ומשגיח ומעניש ומשכיר ומשדד הטבע, זה הי' להם במסורת האבות ובעיניהם ראו זה במצרים, אלא בקריעת י"ס נתחדש להם אמונה שכל עניני האדם הדחקות והמניעות רח"ל אף שהם למירוק, ודיחוי הפסולת מ"מ עוד יש בהם תועלת עצום ותוספות מרובה, כמו שהי' על הים שלכאורה הי' ללוא צורך, שהרי דרכם לסיני לא הי' דרך הים כלל, ומתחלה הי' סוברים שזה למירוק לשבר אח לבביהם שיזדככו עוד יותר, אבל אח"כ כשראו את מעלות טובות שהשיגו על הים, עד שכל שמם עברים, ע"ש עברו ים, וראתה שפחה על הים וכו', מה שאי אפשר הי' להם להשיג אם לא באו להים, בזה קנו אמונה שלימה אשר כל ענינם וכל מאורעות שלהם הן לטוב והן למוטב כולם לתועלת עצום להם, ולא לדיחוי רע בלבד וזה לימוד גדול לכל איש שידע ויאמין אשר אפי' נזדמן לו מעשים אשר לא ראוים ותקרב לשחת נפשו, וצריך מירוק עליהם הכל הוא להעליתו למדריגה גבוה עוד יותר, אם אך יתעודד בעתו וישוב עליהם בתשובה שלימה, ובזכות אמונה זו זכו לומר שירה שהוא דביקות מאחר שהרגישו שלא נשלכו כלל בשביל מעשיהם הרעים, ובשביל מה שהמרו על ים בים סוף ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו', אלא הם דבוקים עדיין בהש"י ועשה להם נסים גבוהים כ"כ ומדריגות נבואה פנים אל פנים כבמדרש כמה גדולים יורדי הים, נתעורר בקרבם אהבה ודביקות עצומה:

עוד שם במדרש וכשם שהם טהרו את לבם ואמרו שירה וכו' כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל, וכן איוב אמר על לא חמס בכפי ותפילתי זכה וכו' ומנין שכל מי שמרחיק עצמו מן הגזל תפילתו זכה שנאמר נקי כפים ובר לבב מה כתיב אחריו ישא ברכה מאת ה' זה דור דורשיו, נראה דגזל אף שהוא כפשוטו גזילת ממון חבירו, מ"מ רמז יש בדבר לתשוקת חיצונית מה גם פגם הברית זה הוא גזל פנימית קדושה ומוסר וכו' רח"ל, וזה שהביא מקרא נקי כפים ובזוה"ק דלא עביד בידוי טיפסא שידוע מה שפירשו בו המפרשים, וע"ז סובב הולך כל דברי המדרש, וכמו שהם טהרו את לבם היינו כאמרם ז"ל ארונו של יוסף ראה רומז למדת שמירת הברית, ע"י יכלו לומר שירה ולהתדבק למעלה, וזה בנין אב לכל הבא להתפלל כי תפילה היא לשון חיבור שצריך מקודם לטהר לבבו מכל אלה ולעשות תשובה ולקבל על להבא, וכנראה שיו"ט זה שש"פ מעותד תיקון לפגם ברית והוא יום הששי לעומר מדת יסוד, והדברים עתיקים:

במד"ר הה"ד פי' פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו על הים לא הי' אדם שיאמר שירה להקב"ה אלא ישראל וכו', אברהם מכבשן האש ומן המלכים, יצחק מן המאכלת יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמרו שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה וכו', ויש להבין למה באמת לא אמרו שירה, ונראה עפי"מ שפירש אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דהא דחזקי' לא אמר שירה על הנס שלו משום שלא נתפעל מן הנס שהוא חוץ לדרך הטבע שידע שגם הטבע הוא בריאה מהש"י כמו חוץ לטבע, וגם הטבע הוא חוץ לדרך הטבע עכ"ד, אבל עדיין צריך להבין א"כ מה חטא הוא זה שעל כן לא נעשה משיח כדאיתא במדרש, ונראה דהנה תכלית האדם בעוה"ז הוא האמונה היינו להיות נמשך אחר הש"י אפי' בלי הארת השכל, ובשביל זה זוכין לעוה"ב תכלית האור כי טוב, והיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם וכמ"ש במשיח והי' צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, והיינו אף שהשגות שלו יהי' גדולים מאוד מאוד כדכתיב הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, מ"מ האמונה תגבור בו מאוד כ"כ עד שכל השגות הגדולות עדיין אינם תופסים מקום, ותכלית הידיעה אשר לא נדע, וישוב הכל לאמונה, ובשביל האמונה יבוא להשגות עוד יותר גדולות ויבין וידע יותר שעדיין לא התחיל לידע ויבוא עוד יותר לאמונה וחוזר חלילה עד בלי שיעור ותכלית, אבל סוף כל סוף היא האמונה, ובא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי', כי האמונה היא יסוד הכל ותכלית הכל, והנה מובן דהתפעלות מהנס אף שישראל מאמינים בני מאמינים שהקב"ה כל יכול, מ"מ כשבא בפועל דבר שהי' מקודם בבחי' אמונה מביא התפעלות, ולפי"ז אף בהשגות גדולות כמו במשיח נמי יש מקום להתפעלות מהנס שאף שמקודם בואו הי' רואה זה היטב בעין שכלו ראי' ממש, מ"מ בהנסים עצמם כמו שהם בעוה"ז הטבעי, הם נמי למעלה למשל קריעת י"ס שהי' בפועל בהים אשר לפנינו, ולמעלה הי' סודות נוראות גבוה מעל גבוה, ולאיש אשר משיג עוד יותר יראה בהקריעת י"ס ענינים עוד יותר, וא"כ ענינים שהי' מקודם בבחי' אמונה, ושבו להיות בבחי' ראי' מביא לידי התפעלות, וע"כ מצינו שירה לעתיד אף שיהי' השגות גדולות מצויות מאוד ויהי' הכל מאיר לנגד עיניהם שהכל הוא למעלה מהטבע כמו חזקי' המלך כנ"ל, מ"מ יבואו להתכלית שהוא אמונה ויהי' שייך בהם התפעלות, והמביא לידי אמונה זו הוא מלך המשיח שיסודו ותכליתו אמונה כדכתיב והאמונה אזור חלציו כנ"ל, הוא יכניס זה בלב ישראל, ולפי"ז יובן מדוע לא נעשה חזקי' משיח שהרי לא אמר שירה ולא נתפעל, וע"כ שעדיין לא בא לבחי' האמונה שיהי' למשיח, להכניס אותו בלב ישראל לזכות על ידה לעוה"ב כנ"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם:

והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד אשר יורדי הים באו למדריגה שלעתיד, וע"כ הפייטן במערבית חורז פסח מצרים פסח לעתיד, ויורדי הים אמרו זה אלי ואנוהו, ולעתיד יאמרו הנה אלקינו זה קוינו לו וגו' עכת"ד, ויש לומר עוד דהיינו הך דכתיב ויאמינו בה' וגו' שבאו לבחי' אמונה שלעתיד:

ומעתה יובן הא דפי' פתחה בחכמה, היינו שהם פתחו פתח בחכמה שאפי' יהי' החכמה גדולה מאוד מ"מ ישוב הכל לבחי' אמונה, וע"כ הראשונים לא נתפעלו מהנם כנ"ל, כעין חזקי' מלך יהודה, ולא אמרו שירה, אבל ישראל אמרו שירה מעין לעתיד כנ"ל, ואל תתמה שישראל באו לענינים שלא באו האבות שהרי מפורש שבאמרו זה אלי ואנוהו מעין לעתיד שנאמר על משיח הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד שדרשו על האבות, אלא שיורדי הים הי' להם זה לשעתם לבד, ובזה יש לפרש עוד מאמר המד"ר נכון כסאך מאז עד שלא אמרנו לפניך שירה על הים כביכול עומד, ולא נתישב כסאך אלא כשאמרנו שירה לך באז הה"ד נכון כסאך מאז, והיינו כי עמידה הוא הכנה, וישיבה הוא התכלית, ואז באו להאמונה שהוא התכלית כנ"ל:

פרק ח

אחרון ש"פ

כ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל התעורר למה ביצ"מ הוצרך מצות מעשיות, פסח ומילה, ובקריעת י"ס לא הוצרך מאומה, ואמר הטעם משום שבאו אז לבחי' גבוה כמו לעתיד ומצות בטילות לעתיד לבוא עכ"ד, ועדיין אינו מובן שעכ"פ היו צריכין למצות מעשיות בכדי שיזכו לבוא לבחי' זו, ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, והטעם יש לומר דהנה ידוע דמחשבה היא יותר במעלה ממעשה שזה בחוש הנכבד שבאדם שהוא המחשבה, אבל המעשה הוא באברים גשמיים, ומ"מ אם אדם יחשוב בתפילין ויכוין כל הסודות ולא יניח תפילין במעשה כל מחשבתו אינה כלום, ויעבור על מצ"ע, והטעם דהנשמה לא חסר לה כלום אף טרם שירדה לעולם וכל ירידתה לעולם הוא לתקן את הגוף או בחי' התחתונה שבנפש, וע"כ בלי מעשה בפועל אינו כלום, ורק המעשה בפועל הוא מזכך את הגוף, ולעומת הזדככות הגוף כן תהי' מעלתו בנבואה, כי הנשמה כמו שהיא יכולה להשיג גבוה מעל גבוה, אלמלא הגוף שהוא מכסה על הנשמה, וע"כ לפי שיעור זיכוך הגוף תשיג הנשמה, וע"כ משרע"ה שהוא הי' מזוכך בתכלית וגופו הי' מקודש יותר ממלאכי השרת, ע"כ לא חצץ הגוף בפני הנשמה, ולכן לא קם נביא עוד כמשה, ושאר הנביאים אינם יכולין להשיג יותר מכפי שיעור הזיכוך, וע"כ על הים שהי' מסירת הנפש עצום והשליכו את נפשם מנגד שוב לא הי' הגוף שלהם מפסיק, והיתה הנשמה יכולה לבוא להשגות היותר גדולות מה שלא ראו הנביאים כנ"ל, ולפי"ז יובן נמי מה שלא היו צריכין למצות מעשיות לבוא לבחי' גבוה כמו לעתיד מה"ט גופי':

וכשאני לעצמי נראה לי עוד טעם שלא היו צריכין למצות מעשיות, דהנה ביצ"מ שהיו צריכין פסח ומילה כבר אמרנו שהי' לתקן חטא אדה"ר, באכילת עץ הדטו"ר, וגם אמרו ז"ל אדה"ר משוך בערלתו הי', ועיין בלקוטי תורה מהאריז"ל ריש יחזקאל, וכבר אמרנו דבאכילת עץ הדטו"ר כתיב ג' ענינים ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ושלושה דברים אלו הם נגד גוף ונפש ושכל, וזה מתוקן באכילת פסח מצה ומרור, שהם נגד ג' אלה כמ"ש באריכות ומילה הוא תיקון אהא דמשוך בערלתו הי', והנה בקריעת י"ס והנסיון שלו היו צריכין לתקן חטא נח שלא התפלל על דורו, ובזוה"ק פ' תזריע דחטא מניעת הדיבור במקום הראוי, חשוב פגם הדיבור ונגעים באין עליו כמו על לה"ר, וידוע שברית המעור וברית הלשון מכוונים, ע"כ לאיש צדיק כמו נח נחשב מניעת הדיבור במקום שראוי לדיבור כמו פגם ברית, עוד איתא בזוה"ק שחטא נח הי' שלא הקריב קרבן על דורו, ובקרבן שהקריב לבתר הי' לו להקריב מקודם כדי לשכך כעס וחימה, וע"כ נחשב כאלו הוא הביא את המבול ונקרא מי נח, והנה ישראל תקנו שני חטאים אלה, כי בתפלתם על הים שהי' לרצון שעלי' נאמר הראוני את מראיך השמיעוני את קולך כי קולך ערב וגו' תקנו חטא מניעת התפלה של נח, ובמה שמסרו נפשם ונכנסו במים עד חוטמם שנחשב כאלו הקריבו עצמם לקרבן לה' תקנו חטא מניעת הקרבן של נח, וע"כ כמו שלרגלי נח נהפך היבשה לים, נהפך לרגליהם ים ליבשה, ומעתה מובן שלא הוצרכו עוד למצות מעשיות כי התפלה ומסירת הנפש השלימו התיקון:

ויבקעו המים, כל מימות שבעולם, ובמכילתא דאפי' מים העליונים נבקעו, ויש להבין למה נצרך לזה, ונראה דהנה פרעה חשב שבעל צפון סגר עליהם המדבר, וכנראה דבעל צפון הוא משער החמשים דקליפה, והוא נעלם ע"כ נקרא צפון, והוא דבר שאין בו שינוי, ובמכילתא שבעל צפון הי' שני אבנים מבראשית הבריאה, והוא משום דזה ענין שאין בו שינוי, וחשב פרעה להתגבר עליהם בכח זה להכניסם בשער הנ' דטומאה, והנה מים העליונים הם משער הנ', והוא הא הראשונה, ומים התחתונים הא אחרונה כבתקה"ז, וע"כ בבקיעת מים העליונים בא הנם משער הנ' עד י"ס סופה דכל דרגין, וזה לעומת פרעה שבא עליהם מכח שער הנ' דטומאה, לעומתו האיר עליהם משער הנ' דקדושה ונתבטלה כל הטומאה כהמס דונג לפני האש, ומאחר שנתבקעו מים העליונים שהוא שורש כל המים ע"כ בהכרח שנתבקעו כל מימות שבעולם:

סוס ורוכבו רמה בים, שהי' שניהם קשורים, נראה דהנה בזוה"ק שרוכבו הוא השר שלהם, וידוע דכל מכה שבא על מצרים, כנגדה באה ישועה לישראל, והיינו דישראל נקשרו בהקב"ה שנקרא רוכב שמים:

פרק ט

שנת תרע"ג יום א' של פסח

ענין שמברכין טל ביום א' של פסח, הנה כתיב בשיר השירים ה' פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל, פירש"י שאני מלא רצון ונחת רוח אברהם אביך שערבו עלי מעשיו כטל הנני בא אליך טעון ברכות וכו', המשיל את הרצון בטל, כי רצון הוא למעלה מן הטעם כי אין טעם לרצון, והוא דומה לטל דלא מעצר לעולם שאינו מפאת זכות התחתונים והוא למעלה מן הטעם, ואין לאדם חלק בו אלא במה שהוא פותח את סגור לבבו להיות כלי קיבול, וכמו שבמשל פתחי לי אחותי רעיתי, וכמו שהטל נופל על כל דבר שאין עליו דבר המפסיק, וע"כ הזמן בפסח שהוא זמן שנותנין השפעות מן השמים בחסד עליון אעפ"י שאינן זוכין מפאת מעשיהם, וכבר אמרנו הטעם שרצה יצחק לברך את עשו בפסח ובטל, שיצחק ג"כ לא חשבו לצדיק גמור שיזכה בהשפעה מצד זכות מעשיו אף שלא חשבו לרשע, מ"מ חשב שעכ"פ יפתח את סגור לבו ויהי' עכ"פ כלי לקבל, אך באמת עשו הוא להיפוך מזה שלא די שלא הי' לו רצון לקבל קדושה ולהסיר את טמטום לבבו אדרבה כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדומו"ר הרבי ר' בונם זצללה"ה שעשו הי' לו במוחו נשמות גדולות, והי' שומר את לבו שלא יבוא בו שום הארה, ע"כ ניטלו ממנו הברכות, אך ישראל קדושים הם בהיפוך מזה וכדכתיב צמאה לך נפשי, מה גם בפסח שישראל מתקרבין להקב"ה אחר שמבערין השאור החומץ והמעול שהם קליפת הלב והם מלאים רצון להקדושה ע"כ אז הוא זמן ברכת טל:

מה שמתפללין על הטל אף דלא מעצר לעולם, אך יש לומר דהנה מצינו שעתיד להחיות בו את המתים, ואיננו משל לבד אלא בפשיטות טל ממש, וכן הי' במתן תורה שהחיו אותם בטל זה, והיינו כמו נשמה בגוף כן בגוף הטל נתלבש דברים עליונים מאד עד שאפי' ענין התחי' נתלבש בטל, והנה אף כי גוף הטל לא מיעצר, מ"מ הטובות שנתלבש בטל זה איננו תמיד, והראי' שאין תחיית המתים בזה"ז, וזה שאנו מתפללים שיתלבש בטל זה כל הברכות וכל הישועות:

פרק י

יום ב' של פסח

אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו וגו' ומונה והולך שבעה שבחים, הנה מספר שבעה הוא מספר כולל ששה צדדים ונקודה הפנימית באמצע, להורות שדביקות ישראל בהש"י איננה תלוי' בדבר רק הוא דיבוק עצמי ע"כ הוא כולל מכל צד, ונראה דלעומת זה בגאולת ישראל ממצרים נמי מונה והולך שבעה דברים שנאמר או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וגו', והוא ג"כ מטעם הנ"ל, ולעומת שהי' נגוף למצרים הי' רפוא לישראל, ומזה נשאר לדורות שבעה ימי הפסח:

בפייט אז על כל חיתו יער נשאת שור וכו', הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי הש"ס ר"ה דפסול שופר של פרה משום דקיימי גילדי גילדי היינו שאין בו כח התכללות והוא פרטי עכת"ד, ויש לומר דענין קרבן שור הוא להיות נרצה גם מצד הפרט כמו שהוא בפני עצמו אף בלתי סיוע מצד הכלל, ובאמת זה מדריגה גבוה מאד, וזה פרים כנגד אברהם דכתיב בו אחד הי' אברהם שלא הי' לו אלא זכות עצמו בלבד, וכן שור שהקריב אדה"ר שהי' יחידי בעולם, ואדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין:

והנה מוספין של יו"ט לבד השעיר חטאת שבא לכפר, העולות שהם דורן הם פרים ואילים וכבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב, לרמוז שבראשונה אחר שכל ישראל התאחדו בכנסת ישראל מצד קדושת היום ומועד מלשון התועדות כמ"ש הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו, וכן מקראי קודש כמו קריאי העדה שהוזמנו כל ישראל לראות ולראות צריך כל פרט ופרט לטהר עצמו כדי שיהי' הכלל ישראל קולטתו עכ"פ, כמו שאמרו ז"ל ארץ ישראל אין מקיימת עוברי עבירה, ומובן שק"ו כנסת ישראל למעלה, אילים כנגד יצחק, והיינו שאף שיצחק הי' מדת הדין ומדת הדין בודאי נותן שיהי' כל פרט בפני עצמו נרצה, וכשנשאלה אמרה נפש החוטאת היא תמות מ"מ בעקידה נכלל יצחק באברהם ואברהם ביצחק, ע"כ קרבנו איל שמטבע האיל לנוגח כמ"ש ראיתי את האיל והנה מנגח ימה וצפונה וגו', ונוגח שהמית נתמעט מומן הצאן, מ"מ הוא מין צאן המורה ג"כ על התכללות כמו שאמרו ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד, וראשו של זה בצד זנבו של זה, ואם אחד לוקה כולם מרגישים, וע"כ כבשים כנגד יעקב שהוא כלול, והי' לו קהלה גדולה וי"ב שבטי', וזה הסדר פרים בראשונה ואח"כ אילים ואח"כ כבשים להורות כנ"ל כי לעומת שנרצה מצד הפרט, מתעלה להכלל בכנסת ישראל מעלה אחר מעלה, ואז הריצוי מצד הכלל הוא יותר ויותר, וזהו תכלית הכוונה:

והנה ישראל כשיצאו ממצרים שלא היו כ"כ נרצים מצד הפרט כמ"ש ואת עירום וערי' ומ"מ הי' נרצים מצד הכלל, וע"כ עומר הבא מצד שהוא ממחרת השבת ולא כתיב בי' יום החודש כמ"ש בקרבן פסח י"ד בניסן ולא כתיב בהעומר שהוא ט"ז בניסן והוא להורות שתלוי דווקא ממה שהוא ממחרת יו"ט של פסח ואלו יצוייר העדר יו"ט של פסח הי' נמי העדר העומר, ועיין באבני נזר סי' שפ"ד, וע"כ קרבן הבא עם העומר הוא כבש להורות הריצוי רק מצד הכלל ובכח הריצוי שבכלל מתחילין לספור ספירת העומר אחת לאחת למצוא חשבון עד יו"ט של עצרת שישראל נרצים גם מצד הפרט כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו וכו' ואז הריצוי מתעלה והולך מצד הפרט ואח"כ מצד הכלל ע"כ קרבן הבא בשביל הלחם הוא פר ואילים וכבשים:

ברש"י שיר השירים הנך יפה רעיתי הנך יפה, אני הייתי בושה בקלקולי והוא חזקני בדברי רצוים לומר סלחתי כדבריך והרי את יפה ויפה וכו', והרי את יפה בנעשה והנך יפה בנשמע ע"כ, ויש להבין הרי אבדו נעשה כבמדרש אבדתם נעשה שמרו נשמע, ונראה דהנה לעיל מני' ברש"י צרור המור דודי לי דודי נעשה לי כמי שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל וכו', ומשמע מדקאמר ריח טוב מן הראשון שנתוספו במעלה אחר החטא, ואיך הוא זה הלוא הלוחות הראשונות היו מעשה אלקים ומכתב אלקים והשניות לא היו אלא מכתב אלקים לבד ומעשה משה שפסל שני לוחות כראשונים, אך יש לומר דהנה ענין נעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל, ואבדו זה במעשה העגל מחמת שהשטן החשיך את עיניהם ובאו לכלל טעות באשר לא הי' משה עמהם, ואם היו עומדים במעלתם להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל לא הי' מקום לאותו מעשה עכ"ד, והנה מעלה זו נמצאת על שני אופנים יש אשר נמשך אחר רצון הש"י מטבעו למעלה מן הטעם והשכל כמו תינוק שקורא אבא שאינו מבין מה שייכות לו לאביו, והוא מצד הטבע לבד וכמו טבע שאר בעלי חיים הנמשכין אחר אמם, ונמצא זה בישראל מצד מקור מחצב נשמתם כדכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ויש אשר נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הודאת השכל מחמת שהבין בשכלו שכך ראוי להיות אחר שנוכח לדעת כי טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו, והש"י מלא רחמים ועד זקנה אני הוא ועד שיבה וכו' ע"כ השכיל שטוב למסור עצמו להיות נמשך לרצון הש"י ולא יביט על הוראת השכל כלל, כמו מי שהוא יודע שכעת הוא יום לא יביט על שכלו שיאמר לו שהוא לילה ויתלה הטעות בשכלו, והנה לכל אחד משניהם יש מעלה מיוחדת, דרך הראשון הנה הוא כולו קודש שהרי גם הגוף מעצמו קדוש להיות נמשך אחר רצון הש"י, וזה ענין התקוה לעתיד שכתוב ולא ילמדו איש רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, כי אף הקטן שאין לו עוד שלימות הדעת נמי לא יצטרך ללימוד לדעת את ה' כי מעצמו יהי' נמשך אחר הש"י כי יהי' שלימות גם מצד הגוף והתולדה, משא"כ דרך השני שאין בו שלימות מצד הגוף והתולדה אלא מצד השכל שהשכיל והבין שכך ראוי להיות, ומ"מ יש לדרך השני נמי מעלה מה שאין בדרך הראשון שדרך הראשון אין להאדם בבחירתו כ"כ חלק בו, כי הוא מתולדת טבעו, משא"כ בדרך השני שזה נעשה בבחירתו, ועל כן יש לדרך השני יותר זכות כי הזכות תלוי בבחירה, וע"כ כתב הרמב"ן שלעתיד יהי' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם וע"כ לא יהי' בהם לא זכות ולא חובה:

והנה ישראל קודם מעשה העגל הי' להם דרך הראשון שהי' להם מטבעם ושורשם, ואחר שפסקו זהמתם בשעה שעמדו על הר סיני יצא לפועל נקודת לבבם ושורשם הטוב, אך באשר לא הי' זה בבחירתם ולא הי' להם חלק בו לא נתקיים, כענין מה שכתב הרמב"ן בטעם בשמים במוצאי שבת ולא במוצאי יו"ט משום שהרוח יתירה שזוכין ביו"ט אינו מסתלק אחר יו"ט והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם משום דשבת קבוע וקיימא ואין לאדם חלק בו ע"כ במוצאי שבת נסתלק, אבל יו"ט דבי דינא מקדשין לי', ויש לישראל חלק בו ע"כ הוא דבר של קיימא עכ"ד, וזה עצמו הוא ההפרש בין לוחות הראשונים ללוחות השניים, שהראשונים היו מעשה אלקים ולא הי' לישראל שום חלק בהם אף שמעלתם גבוה מהשניים לא נתקיימו, אבל אחר אותו מעשה שהיתה תשובתם כ"כ גדולה מאוד וקבלו על עצמם להיות דייש למלכיות ולמלאך המות אחר שכבר הי' בני חורין מהם, כי השכילו שקרבותם אל אלקים יותר טוב מלהיות בני חורין מהם, וטוב ה' למעוז ביום צרה, וזכו להיות נמשך אחר רצון הש"י ולבטל דעתם כנ"ל דרך השני, והי' זה נעשה בבחירתם והי' להם חלק בזה, ע"כ הלוחות שניות הם מעשה משה, והם קיימים לעולמי עד, ואף שנגנזו עם הארון זורח הם שם, ומעתה יובן שצרור המור זה הוא נותן ריח טוב מן הראשון, וזה נשאר בידם והנם יפה בנעשה:

פרק יא

שבת חוהמ"פ

יש להבין דבפרשת תשא נכתב שבת אחר חג המצות משא"כ בכל התורה כולה, וכבר דברנו מזה, ונראה דהנה ששת ימי המעשה היו כל הנבראים נמתחין והולכים ובשבת שבו למקורם ושאבו בקרבם נשמה של הבריאה, וזה כילוי המלאכה דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וכבר דברנו בזה באריכות, והנה כעין מה שהי' בבריאת העולם, הי' ביציאת מצרים שיצאו לפועל כל העשרה מאמרות לעומת מה שנתבטלו למצריים העשרה מאמרות ע"י העשר מכות, וע"כ כמו שבבריאת העולם הי' השבת גמר הבריאה ובו ניתן נשמת הבריאה, כן הי' ביציאת מצרים שבשבת שאח"כ ניתן לישראל נשמת היציאה, ואפשר עוד לומר דהנה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת הי', ובודאי לא הי' זה במקרה, אלא שהכל בכוונה נפלאה, ויש ליתן טעם כדי שיהי' יום השלישי בשבת, וביום השלישי נעשו לגמרי נפרד ממצרים כמ"ש מהר"ל בספר התפארת טעם חודש השלישי למתן תורה עפ"י המדרש שגיורת לא תנשא עד שלשה חדשים, שאז נעשה נפרד לגמרי ממה שהי' מקודם, ולפי דרכנו נאמר שזה הי' נמי ענין יום השלישי ליציאה, והאיקטורין ששלח פרעה עמהם להחזירם לזמן שלשה ימים שקבע להם עמדו עליהם והכו אותם ופצעו אותם, כי באשר הי' אז שבת והשיגו נשמת היציאה, ע"כ נהיתה אז היציאה לגמרי, ביום השלישי להיציאה, דהא ביום השלישי נפסק החיבור עם המצרים, ומחמת שהי' יום השבת השיגו אז נשמת הבריאה, והכל הי' בעתה ובזמנה, ולהורות ענין זה נכתב שבת אחר חג המצות ודו"ק:

המהר"ל כתב הטעם הא דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א', משום דכל ענין חוה"מ משום דקדושה לפני' ולאחרי' נעשו הימים שבנתים ג"כ מקודשים, ואז עדיין לא נתקדש השביעי שעדיין לא הי' קי"ס, ע"כ לא הי' חוה"מ כלל, ויש להבין דא"כ כל ימי העולם נמי הימי חול הם בין שתי השבתות, ואין לומר דהכא חמשה ימים והתם ששה, הרי חג הסוכות נמי ששה ימים חוה"מ בין שתי הקדושות:

ונראה דהנה בש"ס גיטין (ע"ז.) אחר השבת הוא שלשה ימים ואחר החג הוא שלושים יום, ובזוה"ק כלה לא אעדי עטראה עד שלושים יום, ואינו מובן שהרי שבת קדושתו גדולה מיו"ט ולמה לא ימשך הארה משבת לכה"פ כמו מיו"ט, אך יש לומר היא הנותנת שבאשר קדושתו גדולה מאד יש הפרש בינו לימי החול ביותר, ואין בכח ימי החול לקבל הארת קדושה משבת כמו מיו"ט, ויובן יותר עפ"י דברי הרמב"ן בטעם שאין מצריכין לבשמים במוצאי יו"ט כמו מוצאי שבת משום דרוח יתירה של יו"ט אינו מסתלק, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם משום דשבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם ע"כ אין להאדם קנין בו אבל יו"ט דבי דינא מקדשין לי' ויש לאדם חלק בו ע"כ איננו מסתלק, עכ"ד, ויש לומר דהיינו טעמא דנמשך הארת יו"ט יותר מבשבת משום אמצעית רוח היתירה הנשאר, אבל לא בשבת והכל טעם אחד:

ויש עוד לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דנשאר מזמנים המקודשים הכל לפי ההזמנה וההכנה שאדם מכין עצמו ליו"ט, והנה בש"ס גיטין (ע"ז.) חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי' שבתא, והיינו דכמו דהכנה לשבת היא ג' ימים וע"כ אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת שאז חל עליו חובת שבת ע"כ מהאי טעמא נמשכה הארת השבת ג' ימים אחר השבת, וכן נמי באשר שואלין ודורשין קודם לחג שלושים יום והמפרש והיוצא בשיירא בתוך שלושים חייב לבער שחלה עליו חובת הפסח ע"כ נמשך הארת החג לאחר החג שלושים יום וכלה לא אעדי עטראה עד שלושים יום, וע"כ דעת רבי בש"ס גיטין שם לאחר הרגל שלושים יום, ובזה יש ליתן טעם לדברי הרמב"ן שרוח יתירה שביו"ט אינו מסתלק ומשמע שאינו מסתלק כלל לעולם, ואינו מובן למה ימשך עוד יותר מהארת יו"ט והי' צריך עכ"פ להסתלק אחר שלושים, דהנה כתיב ואחר ישתה הנזיר יין ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה נקרא עוד נזיר אחר שמותר בכולן, ואמר שמאחר שנתקשר במעלתו שוב אין היין מזיק לו עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים דהנה יין יש בו שורש גבוה חמרא דמנטרא, וכל הקדושות נאמרו על היין, אך באשר יכול להביא גם לדברים שאינם ראוים ומשחית הדעת, כאמרם ז"ל יין יש ששותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו ת"ח שותהו וטוב לו, וע"כ נאסר לנזיר לגמרי, אבל אחר שהי' פרוש שלושים יום שוב לא יביאהו היין לדברים שאינם ראוים, כיון שהורגל בקדושה שלושים יום, והוא כת"ח ששותהו וטוב לו, וכעין זה נאמר אחר שהורגל עם רוח יתירה של יו"ט שלושים יום כמסת ההכנה כנ"ל נקשרה עמו הקדושה שלא תפרד עוד לעולם, ומאחר שאינה עתידה להסתלק ההארה לעולם, שוב גם במוצאי יו"ט אין הנפש מרגשת כ"כ באפוקי יומא, אבל שבת שההארה אינה נמשכת יותר מג' ימים לפי מסת הכנה כנ"ל, ועתידה להסתלק לגמרי אחר ג' ימים, ע"כ מרגשת הנפש תיכף באפוקי יומא שהיא מתעוררת להסתלק אחר ג' ימים:

ולפי הנ"ל יובן טעם הפרש חוה"מ שיש בו הארת הקדושה לפני' ולאחרי', אבל שבת, שאין נקרא אחר השבת אלא שלשה ימים, הגם שאחר שלשה מתחילה הארת שבת הבאה, מ"מ אין הארת שבת זו מועלת עד שבת הבאה ואלו אית להו לפני' ולא לאחרי', ואלו לאחרי' ולא לפני', משא"כ בחה"מ:

והנה יש לומר דכמו בכלל כן בפרט דכל כמה שאדם מכין עצמו ליו"ט בקדושה וטהרה לעומתו נשארת הארת היו"ט אח"כ, מה גם ביו"ט של פסח שכל ההארות יו"ט זה הם רק בחסד ה' ואין לאדם חלק בו רק מה שמזמין א"ע לקבל הקדושה, מובן שהכל תלוי בהכנה בכל רגע ורגע מימי החג צריך הכנה לקבל קדושת החג ששופעת כל ימי החג בלי הפסק:

לך ואספת את זקני ישראל וגו' ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי וגו' ושמעו לקולך פירש"י מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלין, והרמב"ן הקשה ומנין להם שיאמינו שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם:

ונראה דהנה במכילתא פקוד אתכם במצרים יפקוד אתכם בים סוף, פקוד אתכם על הים יפקוד אתכם במדבר, פקוד אתכם במדבר יפקוד אתכם על נחלי ארנון, פקוד אתכם בעוה"ז יפקוד אתכם לעוה"ב, נראה הפירוש שבאשר גאולת מצרים היא כוללת כל מיני גאולות וישועות ישראל וגם ימות המשיח כמו שמפורש במשנה וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא ימות המשיח שאז נמי יזכר יציאת מצרים, והפירוש בודאי מפני שנוגע אף לימות המשיח, וכבר דברנו מזה, ע"כ נאמרה בשירת הגאולה בלשון כולל כל הגאולות, והיינו שכל הנסים שעושה הקב"ה עם ישראל אין זה תכלית הכוונה אלא שגוררים עוד נסים והם הכנה על להבא עד עוה"ב:

והנה במה שהוצרכו לסימן איזה גואל של אמת אין הפירוש שמא יבוא אחד בזדון לבו ויכשף ויעשה אותות להוציא את ישראל ממצרים, כי על גוי אין לחוש, שישראל יודעין שממנו פנה ממנו יתד ואדירו ממנו יצא, וגם המצרים אמרו זה כבמדרש שלא רצו להשליך זכוריהם הם ליאור אף שהחרטומים אמרו שאינם יודעין אם הגואל מישראל או מהם, המצרים לא האמינו להם ואמרו שאיש מצרי לא יגאלם לעולם, ועל ישראל בודאי אין לחוש שלא נחשדו ישראל על כך להוציא את כל הקהל להמיתם במדבר ברעב ובצמא, ומה יתרון יהא לו מזה, ובודאי הפי' שלא יביא כח חיצוני ויהי' לרוח שקר בפי אחד מישראל, והוא לא יבין להבחין אם הוא רוח שקר, וידמה לו שהוא רוח נביאיי, וכעין שכתב מהר"ם גלאנטי בענין נביאי שקר בזמן החורבן שהיו מוטעין מכחות רעות כדי לכלות ולאבד את ישראל ח"ו, והם היו סבורין שהיא נבואה אמיתית:

והנה בש"ס מגילה (ג':) ויהי בהיות יהושע וגו' והנה איש עומד לנגדו וישתחו לאפיו והיכי עביד הכי וכו' חיישינן שמא שד הוא שאני התם דאמר לי' כי אני שר צבא ה' ודילמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, והנה ידוע דשם המיוחד להש"י הוא שם הוי' ב"ה וב"ש, ושאר השמות נקראו בהם גם המלאכים ושרים כמו שם אלקים שגם המלאכים והשרים ואפי' הדיינים נקראין אלהים והש"י נקרא אלקי אלהים ואדוני האדונים, וע"כ לא הי' ליהושע לחוש שמא כוונתו לשר משרי מעלה שהרי אמר שם הוי', ומובן דבמצרים שעדיין לא נודע שם הוי' עד ביאת משרע"ה לא הי' סימן במה שיבוא אחד ויאמר שאלקים שלחו, כי שמא כח חיצוני מדבר בו והשם אלקים כוונתו לכח חיצוני, וכמ"ש הזוה"ק דכן הוא שם אלקים הנאמר באבימלך בלבן ובבלעם:

ומעתה יובן הסימן של פקוד יפקוד, דהנה ידוע דכל כחות החיצונים הם רק כחות פרטים ואף כישוף שאמרו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה מ"מ הוא רק כח פרטי אבל להיות שליטה על הכלל כולו, לא נמסר לשום כח מכחות חיצונים, אלא הש"י לבדו, וע"כ אם יבוא אחד ויאמר פקוד יפקוד אלקים, מוכרח להיותו גואל של אמת ששוב אין לומר שכוונת אלקים על כח מכחות חיצונים שהם אין בידם שליטה על גאולה כוללת עד עוה"ב, וע"כ כוונתו על הש"י, והוא כעין שכתב הזוה"ק איש אם כי יקלל אלקיו ונשא חטאו ולא כתיב בי' מיתה, דהא לא ידעינן מאן הוא אלהיו מאן דחלא דילי' אי אחד מן השרים או חד מן כוכביא או חד מדברי עלמא וכו' אבל אי אמר ה' האי לית ליה למטען בהאי וכו' ואם הי' משקר הי' מוציא שם שמים לבטלה וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה ודו"ק:

פרק יב

שביעי של פסח

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק לא תתערין מלה, בעתיקא תליא מילתא, ויש להבין הלוא זאת הי' מתבקש כמ"ש הראוני את מראיך השמיעוני את קולך כי קולך ערב וגו' ובמדרש משל למלך שהי' בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים שמע המלך והצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה מה עשה המלך גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך וכו' אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, וא"כ למה הפריעם משה מתפילה:

ונראה דהנה צריך להבין המשל שלא היתה רוצה לדבר עמו, היתכן אחר שנתרצית להנשא לו לא היתה רוצית לדבר עמו, אך יובן בהקדם דברי המדרש שאמר ה' למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך, ודקדקנו במלת כבר קדמה שא"א לומר קדום בזמן שהרי הכל הי' כאחת, ואם לומר קדום במעלה יש להבין היתכן זה כי במדרש ברכה שתפלתו של משה היתה דומה לחרב שקורע כל המסכים, אך יש לומר דהנה ישראל נקראו עברים ע"ש עברו ים, וידוע דשם הוא המהות, וא"כ זהו מהותן של ישראל, ובהכרח לומר שקריעת י"ס הי' כ"כ גבוה כמהותן של ישראל, ובאשר ישראל הם פנימים בסוד ישראל עלו במחשבה, הי' נתבקש שיתגלה פנימית עומק לבם של ישראל, והנה תפלה הנרצית הוא התגלות פנימית הלב, אך אין כל התפלות שוות, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שלכן נמשלה תפלה לקשת, כמו קשת לעומת שהוא נמתח ונמשך לאחור, הוא זורק את החץ למרחוק לפנים, כן תפלה לעומת שהוא מיצר עד דכדוכה של נפש, היא עולה למעלה למעלה:

והנה ישראל במצרים שהיו מדוכאים עד מאד והתיאשו בחיים וברש"י שיר השירים נואש הייתי עד תום קץ ד' מאות שנה, וברמב"ן וימת מלך מצרים ויאנחו וגו' שהיו אומרים אבדו תקותינו נגזרנו לנו, וא"כ היתה תפילתם עולה למעלה למעלה ביותר, ועתה על הים שהי' נתבקש שיתגלה פנימית לבם של ישראל ע"י תפלה הי' נדרש תפלה כזו מדכדוכה של נפש, והנה איש שכבר מורגל בנסים א"א שיהי' כ"כ מזוכה, כמו איש שלא ראה עוד נסים ואינו יודע מקום הצלה, כי מי שמורגל בנסים עוד לא אבדה תקותו על צד המופת עכ"פ, וע"כ אחר שכבר הורגלו ישראל בנסים מיציאת מצרים, לא הי' אפשר להיות תפילתם כ"כ מעומק הלב, מה עשה הקב"ה הביאם במיצר מכל צד כמ"ש יונתי בחגוי סלע, הנחש מבפנים והנץ מבחוץ ועוד שהיו רואים את שר של מצרים נוסע אחריהם, לא האמינו עוד בחיים והיו בעיניהם כמתיאשים אפי' על צד המופת ונעשו מדוכאים מאד והיתה תפלתם מפנימית עומק הלב כמו שמתבקש מהם, וזה שאיתא במדרש אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש וכו' השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, הנה מפורש שהי' להם שני מיני קולות, היינו שני מיני תפלה, אבל מתבקש מהם תפלה כאותה שהיתה במצרים דווקא, אך משרע"ה הוא בבטחונו הגדול בהש"י ועוד שכבר נאמר לו בפירוש ואכבדה בפרעה וגו', והי' בטחונו חזק בישועת הש"י, וכל תפלתו היתה רק שעכ"פ ימהר הישועה ולא יצא לבם של ישראל מגודל הפחד והבהלה, ומ"מ אי אפשר שתהי' תפלתו כ"כ מתוך לב נשבר ומדוכא כמו תפלת ישראל, וזה שאמר קדמה תפלתן של בני היינו שעלה למקום עמוק וגבוה ביותר כנ"ל:

וזהו הפירוש שבת מלכים לא היתה רוצית לדבר עם המלך היינו באותו קול עציב ותחנונים כשהיתה ביד הליסטים, שהרי בת מלך היא ולה לב גבוה ואי אפשר לה להכניע עצמה כ"כ, והנה המשל מותאים להנמשל:

ולפי הדברים האלה יובן מה שאמר להם משה ואתם תחרישון שהרי כשבישר להם התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, שוב לא היו כ"כ מדוכאים ולבם נשבר בקרבם, ולא היו יכולין להתפלל כ"כ מעומק הלב כנ"ל אלא תפלה פשוטה, ותפלה כזו לא היתה מתבקשת:

ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק בעתיקא תליא מילתא, והרמ"ק פירש ששמה א"א לעורר בתפלה וצעקה אלא בלב וכוונה, ואינו מובן כי אטו היתה תפילתם בצעקה לבד ולא מתוך לב וכוונה, ולמה יגרע אם תהי' גם בצעקה, ולפי דרכנו יובן בפשיטות שבמקום גבוה כזה א"א לעורר אלא מתוך עומק לב נשבר ומדוכא עד מאד כנ"ל, מה שאחר שבישר להם ישועת ה' שוב אי אפשר:

במדרש ר' בני' אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה שנאמר ויבקע עצי העולה ואומר ויבקעו המים, נראה הפירוש דבמה שבקע אברהם את עצי העולה זה לאות על עצם רצונו להעקידה ולא בשביל הכרח, דאם הי' שום צד הכרח בדבר לא הי' עושה טצדקי להסיר המניעות, והנה הוא חשש חששה רחוקה שמא לא ימצא עצים כשרים לקרבן, ואם הי' שום צד הכרח בדבר אם לא מצא עצים והי' נמנע להקריבו לא הי' לו אשם בדבר ושוב לא הי' הכרח, ומזה נבחן אמיתת לבבו שרצונו שיתקיים רצון הש"י, וידועים דברי מהר"ל בפי' דברי הש"ס אי הוית התם הוה נקיטת בשפולי גלימא ורהטת, כי לדבר שאדם אינו רוצה אלא שיצרו מכריחו הוא מבקש שיבוא לו מונע, ולהיפוך מי שרוצה בדבר הזה לא על צד ההכרח הוא מהדר להסיר כל מונע, ובזה נבחן נקודת לבו של אברהם שהוא דבוק בהש"י למעלה מן הטעם, אלא שרצונו זה רצונו, וע"כ זכותו נמי לעומתו שהש"י בחר בזרעו אחריו ורוצה ה' בעמו ישראל למעלה מהטעם אלא רצון עצמיי, והנה כל סדרי הטבע הכל הוא ע"פ טעם וסדר, ונדחה מפני בני ישראל שרוצה ה' בהם למעלה מן הטעם:

ועוד יש לומר דהנה במדרש ששר של מצרים קטרג עליהם הללו עע"ז והללו עע"ז מה נשתנו אלו מאלו, והקב"ה השיבו שכל מה שעשו הוא מחמת טירוף ובלבול הדעת ורשעת המצרים שהפחידום ואיימו עליהם, והיינו דבעצם ישראל הם דבקים במקום למעלה מן הטעם ודבר זה ירושה להם מאברהם כנ"ל, ועוד שכמים פנים אל פנים, שכמו שהקב"ה רוצה בהם למעלה מן הטעם כן גורם לעומתו שישראל דבקים בו ית"ש למעלה מן הטעם, וע"כ אף שהם לפעמים נטו מדרך האמת הוא סיבה צדדיות ובסור הסיבה ישובו בנ"י לדבוק במקום באהבה, וכמו שידועין דברי הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וזה הי' מסלק כל קטרוג ואדרבה כל החטא ישוב על קדקוד מצרים שהביאום לידי חטא, וזה שאמר לו הש"י שוטה שבעולם, שהרי במה שאתה מקטרג על ישראל על ראש אומתך תרד, וכל זה נצמח מפאת רצונו של אאע"ה שיצא לפועל ונראה בהתגלות במעשה בקיעת הענים, וע"כ יוצדק לומר שבזכות אברהם קרע להם את הים:

אשירה לה' כי גאה גאה, ובזוה"ק הקשה נשירה מבע"ל ותירץ משום דהוו משבחין תשבחתא דמטרנותא, ונראה לפרש דהנה במכילתא תבוא אסרה של יוסף ותעמוד על אסרה של פרעה, ביאור הדברים דהנה אסירת המרכבה היינו לקשור הסוסים למרכבה הוא דוגמא להתאחדות חומר וצורה שהסוסים שמושכים המרכבה הם כמו צורה ורוח חיים להמרכבה שהיא החומר, והפרש שבין אסרת יוסף לאסרת פרעה שיוסף הקשיר החומר להצורה וביטל את החומר להצורה, ופרעה הי' להיפוך שהקשיר את הצורה להחומר וביטל את הצורה להחומר, וכאשר נדקדק בכתוב נמצא רמז השינוי לשון שביניהם שביוסף כתיב ויאסור יוסף מרכבתו והיינו שהמרכבה קשר להסוסים, ובפרעה ויאסור את מרכבתו, היינו שהוסיף מלת את ללוא צורך אלא להעיר שקשר את הטפל למרכבתו כענין שדרשו ז"ל את בשרו את הטפל לבשרו, והנה יוסף האסיף את כל כחות חומר וצורה שבו להיות לאחדים בקיום מצות כיבוד אב, ולעומת זה פרעה האסיף כל כחות צורה והחומר להיות לאחדים לרדוף אחרי בני ישראל, ויש לומר שמזה נמשך והנה מצרים נוסע אחריהם בלב אחד כאיש אחד והנה מצרים הוא שר של מצרים שנעשו מהכל הגמוניא אחת, כי בהתעוררות הענפים מתעוררים השרשים, ובזה יונח לנו דקדוק עצום דבמצרים כתיב בלב אחד כאיש אחד הקדים הלב לאיש, ולהבדיל בישראל כתיב כאיש אחד בלב אחד, דהנה מלת איש הוא צורה כמו איש נעמי והלב הוא חומר המתפעל, וע"כ פרעה שהקשיר הצורה להחומר ונעשה הצורה טפל להחומר הקדים מלת לב לומר שאיש שהוא הצורה נטפל ללב, ובישראל להיפוך:

והנה זכות אסרה של יוסף עמדה נגד אסרה של פרעה ונהפך אסרה של פרעה לו לעצמו לרועץ שמזה נעשה סוס ורוכבו קשורים זה בזה להגדיל היסורים שלהם, וכן הסוסים נמשכו אחר הסדנים שלא כטבע כבמדרש ובפייט, והנה באשר נהפך הגלגל על המצרים זכו ישראל בכל ענינם, וכך הוא המדה, וזכו ישראל ג"כ להתקשרות חומר וצורה לעבודת הש"י, אלא בישראל נטהר ונהפך הדבר להיות כעין אסרה של יוסף שהחומר ביטל להצורה, והנה מזה נמשך ג"כ התאחדות ישראל ומשה עד שהיו כולם כאיש אחד, וע"כ כתיב אשירה לשון יחיד, ואפשר להעמיס זה בתירוץ הזוה"ק כידוע למבין:

במכילתא ובפייט חשב הרבה כלי מלחמה שהקב"ה נלחם עמם על הים, ונראה הפי' דהנה בזוה"ק ח"ג (קצ"ד:) דפנחס אמר לצלי' קום קטלי' לבלעם ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עלוי קדושה עלאה בגין דלא תיפוק נשמתי' ותתכליל במילין דדרגין קדישין וכו', והנה כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו, ופירש"י בשמו הוא נלחם, אך באשר אינם ראוים שתיפוק נשמתיהון במילין דדרגין קדישין, היו אמצעים רבים שנשתלשלו מכחות הדין, עד למטה מטה, בדרגין דלאו קדישין, והם הם שלקחו נקם מהם, והם נקראים כלי מלחמה:

פרק יג

שנת תרע"ד יום א' של פסח

ולקחתם אגודת אזוב, ובטעם שרק פסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב ולא פסח דורות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהנה ישראל היו כעובר במעי בהמה ולא היו נחשבים ברי' בפני עצמן אלא נכנעין לפרעה ולמצרים, וע"ז נצטוו שיגביהו את ההכנעה להיות נכנע לשמים כי כל לשון קיחה הוא הגבהה, אבל פסח דורות שישראל הם שלימים במוחין וכל חיות הנפש ומדות וצריכין להגביה הכל להש"י שוב אין ענין לאגודת אזוב עכת"ד, ולי נראה להוסיף בה דברים עפ"י מה שהגדנו במק"א שבדם הקרבן מתקרב נפש המקריב, כי הדם הוא הנפש ובאיברי ואימורי הקרבן מתקרב גם גוף המקריב, והנה בספר הישר לר"ת שנפש האדם באשר היא מן העליונים טבעה להתנשאות ונמשכת אחר הכבוד והגאוה, והגוף טבעו נוטה לחומרית ותאוה עכת"ד ומובן שלעומת שהנפש באשר היא מן העליונים טבעה להתנשאות ממילא הגוף שהוא מן התחתונים טבעו להכנע אף שנוטה לתאוה מ"מ מדת הגאוה אין בו, וע"כ בכל הקרבנות שנתקרבו שניהם הגוף והנפש לעומת שהגבהת הנפש גורם התנשאות ויש חשש שימשך אחר כבוד וגאוה טבע הגוף שנתקרב להש"י גורם הכנעה ונעשה ממוזג, אך במצרים שלא הי' הקרבת אימורים כלל ובש"ס פסחים מאן לימא לן דלאו שויסקי עביד פירש"י צלי, והטעם יש לומר שעוד לא הגיע הזמן שיתקרב גם הגוף שעדיין היו צריכין לזכך את נפש הבהמית עד מ"ת שפסקה זוהמתן, ולא נתקרב אז אלא הנפש לבד, ויש לחוש שיגרום התנשאות יותר עד שימשך מזה גסות הרוח ועזות, ע"כ היו צריכין לאגודת אזוב עם הזאת הדם למען יהי' ג"כ דבר שמושך להכנעה. אבל בפסח דורות שיש הקרבת אימורין שמושך את האדם להכנעה אין צריכין לאזוב:

ענין טל שמברכין בפסח, הנה טל הוא בא בלי הרגש שאין אדם מרגיש בירידתו ובא בחשאי היפוך הגשם שבא בקולי קולות וברגש כדכתי' קול המון הגשם, והנה בש"ס תענית שישראל שאלו שלא כהוגן ויבוא כגשם לנו והש"י השיבם כהוגן אהי' כטל לישראל, היינו שהם שאלו שיבוא להם בהרגש, אך זאת הוא שלא כהוגן שיכול לצמוח מזה גיאות ח"ו אנא צריך שיהי' כטל בלי הרגש היינו שלא ירגיש שעושה שום רבותא במעשיו הטובים ולעומתו כל מה (מה) שמשיג הארות אלקית, כמו שאדם אינו מרגיש שיש בו רוח חיים והכל מצד ביטולו להש"י, והנה יצחק אבינו חשב את עשו למדקדק במעשיו, ואף שלא הי' חשב אותו לצדיק גמור, מ"מ חשב אותו שהוא בטל אליו שהרי מקיים כיבוד אב ובאמצעותו הוא בטל להש"י ואינו בעל הרגש ע"כ רצה לברכהו בטל, אך באמת נהפך הוא שעשו הי' בתכלית הישות ועשוי כבן שנים הרבה שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כאיש שלם במעלות ומדות טובות הנקנה לאדם לא ביום אחד ולא בשנה אחת אלא בשנים הרבה, היפוך מדת הטל, וטל שייך ליעקב הוא הקטן בעצמו שלא הי' לו בחי' ההרגש כלל, ע"כ מאת ה' היתה זאת שברכת טל הסיב להראוי לה:

והנה בפדר"א שבלילה הזה נפתחים אוצרות טל, וע"כ הי' הזמן מסוגל ליציאת מצרים שהיו ישראל בטלין להש"י. כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה בלי שום הרגש, וע"כ נאסר להם ליום הזה עכ"פ חמץ שהוא מורה התנשאות והרגש, וזה נשאר לדורות ע"כ מתפללין אז על טל:

פרק יד

יום ב' של פסח

יש ליתן טעם מה שאנו מתחילין לקרות בתורה הקריאה של יום בפרשת שור או כשב וגו' אף שלכאורה אין לו ענין עם פרשת המועדות שלאחריו, ונראה דהנה במדרש פ' אמור תועבה יבחר בכם אותה תועבה שכתוב בה עשו להם עגל מסכה מאותה תועבה הביאו לפני קרבן שנאמר שור או כשב או עז ברעתם ישמחו מלך, עכ"ד, וכן מאריך בפייט עפ"י דברי המדרש שפרשה זאת מורה על כפרת עון עגל, והנה הא דברעתם ישמחו מלך הוא מורה עוד יותר מכפרה שהוא סילוק עון לבד, אבל זה מורה כענין זדונות נעשו כזכיות שברעה עצמו משמח את המלך והוא התהפכות מדת הרוגז לרחמים, והיינו מחמת תשובה הגדולה שעשו ישראל אף שלא מהם היתה התקלה אלא מן הערב רב, מ"מ מחמת גודל שבירת לבם קבלו על עצמן להיות דייש לטלאך המות ומרמם למלכיות, וזה גרם למעלה רחמנות גדולה על ישראל, ומי הביא לרחמנות זה הלוא הרוגז המוקדם, ובאשר הרוגז הי' סיבה להרחמים ע"כ נעשה מהרוגז רחמים, ומהרעה עצמה שמחה ורצון לפניו ית"ש וכעין שאמרנו מענין העומר בפסח, ע"כ קורין זה בפסח:

משכני אחריך נרוצה פירש"י אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני ואני אמרתי אחריך נרוצה להיות לך לאשה, נראה לפרש עפ"י דברי המדרש במדבר ג' אשרי תבחר ותקרב, יש נבחר ולא נתקרב, נתקרב ולא נבחר, נבחר ונתקרב, אברהם יעקב משה נבחרו ולא נתקרבו אבל הם קירבו את עצמם, יתרו רחב קירבם הקב"ה אבל לא נבחרו, אהרן ולוי נבחרו ונתקרבו, והנה עוד שם במדרש ישראל נבחרו שנאמר ובך בחר ה' אלקיך ולא מנינו שנקרבו, ובזה יש לפרש הכתוב משכני שמעתי משליחיך שאמרת למשכני היינו לקרבני, אך ישראל לא המתינו אלא מאחר שנבחרו לא המתינו עד שיתקרבו אלא הם קירבו א"ע וזה אחריך נרוצה בלתי משיכה ובלתי קירוב, וכמו אברהם יעקב משה שהם קירבו א"ע, ובשביל זה עצמו הביאני המלך חדריו:

פרק טו

שביעי של פסח

במכילתא תבוא אסרה של יוסף שאסר לילך לקראת אביו ותעמוד על אסרה של פרעה הרשע לילך לרדוף את ישראל, נראה לפרש דהנה כתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים מתרגם איסורין לשון קישור העמרים, והיינו כי כל השבטים היתה מדתם לקשר כל הכחות להש"י, אבל קמה אלומתי וגם נצבה, הטעם יובן בהפרש הראשונים שהיו מקיימין ענין המצות בלבושים שונים כמ"ש הזוה"ק ביעק"א שכיוון מצות תפילין בהמקלות, אבל אחר מתן תורה הכל בכלים מוגבלים משוער מאת יוצר כל, והנה יתרון שאת להכלים שצותה התורה מהכלים שעשו הראשונים כל אחד לפי הגות לבו תבונות, שמצות התורה הם אלקית וכאשר נצטוינו עליהם, אנחנו נעשים שלוחי הש"י ושלוחו של אדם כמותו ומתיחסים המעשים להמשלח, אבל קודם מ"ת היתה העשי' עשיית בו"ד, וממילא ההפרש נמי בדבר הקיום, כי מעשה האלקים הוא יהי' לעולם, אבל מעשה בו"ד כשם שהוא עובר כך מעשיו עוברים, וע"כ אף שכל מעשה השבטים לקשר כל הכחות להש"י, אבל הי' רק מעשה בו"ד שאין לו קיום, אך יוסף בנסיונו הגדול שהי' יצרו מתגבר עליו ונמתחה הקשת וחזרה וישב ולא עבר עבירה כשיצרו מתגבר עליו נותנים לו שכר כעושה מצוה והי' נחשב מעשה מצוה ממש, ובאשר ב"נ נצטוו על עריות, הנה מעשיו שוב היו נחשבים מעשה שמים לפי הנחה הנ"ל, ע"כ שוב הי' למדתו קיום, וזהו קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי היינו שכל קיומם הוא באמצעות יוסף:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה