שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
צו
פרק א
צו ושבת הגדול שנת תרע"א
להבין ענין שבת הגדול שהא דמקחו בעשור הי' צריך להיות בשבת דווקא דאל"ה הי' צריך להקרא יום עשירי לחודש יום הגדול, ומאחר שנקרא שבת שקודם פסח שבת הגדול בין שהוא עשור לחודש או לא נראה בעליל ששבת היתה הגורמת, ונראה דהנה בשביל שלא הי' בידם מצוות במה להִגָאֵל ניתן להם פסח ומילה, ולמה דווקא מצות אלו:
אך י"ל דהנה מבואר בכתבי האריז"ל כי אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת טו"ר ועירב טו"ר אז נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים באדה"ר כאמרם ז"ל בפסוק איפה היית ביסדי ארץ, ואח"כ באותן ק"ל שנה שפירש מאשתו ובאו הרוחות והיו מתחממין ממנו המשיך אותן הנשמות שהם באים מסוד טוב לההיא קליפה תקיפא דאיקרי רע, והנה אותן הנשמות היו נשמות קדושים וגבוהים מאד, ונתגלגלו שנית בדור המבול, והוסיפו לחטוא, ונתגלגלו בדור הפלגה, אח"כ נתגלגלו בדורות ההם שנשתעבדו תחת יד פרעה ואז נצרפו ונתלבנו עד שיצאו כולם נקיים ומלובנים וזה מבואר בכתבי האריז"ל:
ונראה כי הנה מבואר שבאכילת עץ הדעת הי' ענין חטא ע"ז, כמו שאמרו ז"ל והייתם כאלהים יוצרי עולמות מן העץ הזה אכל וברא את העולם, והנה האמין לקדמות העץ ושניות, ומזה נסתעפה קליפת ע"ז בעולם, אך בחטא השני באותן ק"ל שנה שהי' לאונסו כמבואר בעירובין לא הי' בו שמץ חטא ע"ז ומזה נסתעפה רק קליפת ג"ע וש"ד כמובן, ובדור אנוש נתגלגלו לתקן חטא הראשון, ובדור המבול לתקן חטא השני, ובדור הפלגה לתקן שוב חטא הראשון ובכל אלה עוד הוסיפו לחטוא, עד שבמצרים קבלו עונשם לגמרי, בגזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו נתקן חטא השני שהוא חטא דור המבול, ובעבודתם בחומר ובלבנים נתקן חטא דור הפלגה שנאמר בהם הלבנה לאבן והחמר הי' להם לחומר:
אך למען לבוא לעומת זה להקדושה היו צריכין למצות, כי כל עוד שלא נכנסו לעומת זה בקדושה לא היו יכולין להיות גאולים, וזה שניתן להם פסח ומילה, כי פסח הוא ביעור ע"ז כמ"ש בזוה"ק וכאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וזהו גמר התיקון מחטא הראשון, ומילה היא גמר תיקון חטא השני כמובן:
והנה חטא ע"ז הוא חטא בפנימיות, שהחטא הוא במחשבה שהיא אינה נגלית, וע"כ בכל עבירות אין מענישין על הרהור רק בחטא ע"ז כמבואר בסוף פ"ק דקידושין, וע"כ מצות פסח שהוא ביעור ע"ז לא הי' יכול להתחיל רק ביום השבת שהוא ג"כ פנימיות יומא דנשמתא, ע"כ מצות לקיחה שהיא משכו ידיכם מע"ז לא היו יכולין להגיע אליו רק באמצעית שבת שהאיר עליהם אור קדושת שבת, ובכח השבת שהתחילו בו היו יכולין לעשות הפסח, ע"כ מתיחס יום הלקיחה לשבת דווקא:
ולפי האמור יובן עוד שכל הגאולה היתה באמצעות השבת, כי כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כי היכל האהבה שבשמים אם הוא נפתח הוא מביא אהבה רבה בין ישראל לאביהן שבשמים ובין ישראל זה לזה והרה"ק ר' לו"י זצללה"ה מבארדיטשוב הוא פתח את ההיכל הלז והיתה אז אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו באהבה זו לרוע התאמצו צדיקי הדור לנעול אותו, עכתדה"ק, ובזה הבנתי מאמר חכז"ל באור שנברא ביום ראשון ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, כי ידוע שאור שנברא ביום ראשון הוא חסד והוא היכל אהבה כנודע:
והנה ידוע כי שורש כל החטאים הוא התשוקה וחמדה לדבר שאינו ראוי, ואפי' חטא ע"ז נמשך ממה שמשתוקקים למשוך השפעות מכוכבי השמים וכסיליהם, וכמו חטא הראשון של עץ הדעת טו"ר נאמר ותרא האשה כי טוב וכו' וכי תאוה וכו' ונחמד וכו', וזאת ידוע כי מטבע האדם שיהי' לו מדת התשוקה ואם אין מניח התשוקה במקום הראוי היינו לעבודת הש"י, בהכרח הוא משתוקק לדברים פחותים וחומרים, וכבר כתבנו במ"א שלשתי התשוקות רמזו חכז"ל וכינוי אותם בשם קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין ישבו שתיהן אל תאמין, ולעומת שאדם משתוקק להקדושה היא מסירה ממנו תשוקות חיצוניות, אך מאין יבוא להשתוקקות הקדושה כל עוד מצאתו לא רחץ, רק כאשר בזמנים מיוחדים שנפתח מעט היכל האהבה מזה יכול לבוא בלב אדם אהבה והשתוקקות להקדושה אבל ג"כ קשה שיתפתח היכל ההוא בעוד תשוקות החיצוניות קיימות למען לא יצמח מזה אהבות חיצוניות, וכל זה הי' בגאולת מצרים שהגאולה נצמחה מההשתוקקות להקדושה, וכמו שאמרו ז"ל שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, היינו שמצד התגלות אלקית התלהבו לבבות בנ"י להמשך אליו יתברך, וכטבע הברזל הנמשך אחר אבן השואבת, וזה העלם ממצרים, אבל בעוד שהי' השתוקקות החיצוניות בתוקפו לא הי' אפשר שתתגלה אהבה כ"כ בעולם כנ"ל, אך בשבת שהוא יום אהבה ורצון ואז היתה לקיחת הפסח שבזה נתקן חטא ע"ז כנ"ל ובטלה החמדה חיצונית שנמשכה מחמדת עץ הדעת טו"ר כנ"ל ועכ"פ בכלל נחלשה תשוקה החיצונית שוב לא היו יכולין הרשעים ליקח ההתגלות אהבה לחיצוניות שלהם, כי הנה כל מה שהרשעים ביכלתם למשוך אהבה אלקית לאהבתם המגונה הוא רק מפאת ההסתר והצמצום, וממילא כי אחר ביטול הע"ז והצמצומים המסתירים אורו ית"ש ביותר לא יכלו הרשעים עוד ליקח אהבה אלקית לאהבתם המטונף, שכל כחם להנות מהקדושה ולהגשימה הוא רק מפאת ההסתר והצמצומים כנודע, וכאשר נתבטל כח הע"ז והצמצום אז הי' באפשר לפתוח את היכל האהבה כנ"ל, ויבאו להם השתוקקות והתלהבות להקדושה ועי"ז שוב נתבטל ונתקן גם חטא השני מאדה"ר ובאו למצות מילה כנ"ל, וזהו שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, נמצא שכל הגאולה נמשכה מפאת שהוקדם להם השבת, וע"כ בכל שבת שקודם הפסח אפי' איננו בעשור לחודש נקרא ג"כ שבת הגדול, כי חסד נקרא גדול כמאה"כ לך ה' הנדולה וגו':
במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, תלה הכתוב חטאת לשחיטת צפון בעולה כאלו הי' עיקר צפון לעולה ולמה, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי זצללה"ה טעם שחיטת צפון בעולה, כי עולה באה על הרהור הלב שהוא במצפון ע"כ מקומו בצפון שנגזר שם צפון מפני שהוא במצפון מהחמה כמ"ש הא"ע, עכת"ד, אך לפי"ז יש להבין מדוע חטאת טעונה צפון כי חטאת באה על מעשה עבירה נגלית בלי מחשבה לחטא היפוך העולה, ונראה עפ"י שכתבנו במק"א שענין השוגג שהזדמן לאיש ישראלי לעבור עליו בלי דעת, שהוא מחמת שבודאי מכבר השתוקק לאותו דבר אף שהזהיר מלעשותו מחמת ציווי הש"י מ"מ מאחר שהשתוקק לזה הרי יש לו חיבור לזה הדבר וע"כ מזדמן אליו דבר הזה לעבור עליו בשוגג והכפרה הוא על מה שהשתוקק אליו כבר, וא"כ שוב הכפרה על שורש החטא שהביאו לזה והיא המחשבה ע"כ טעונה ג"כ צפון, וזה שתלוי' בעולה להורות כי החטאת נמי הכפרה על הרהור הלב כמו עולה:
האומנם כי לכאורה יקשה על הנחה זו מהא דאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, וידוע דעת הרמב"ם שיצא לחלוק בין עבירות השכליות והשמיעיות, ולדידי הפי' עפ"י דברי הא"ע בלאו דלא תחמוד שרבים תמהו איך אפשר שאדם לא יחמוד לדבר יפה ונחמד לעיניו ונתן משל לזה שהוא כמו שלא יתאוה האיש להיות לו כנפים לעוף למעלה כי דבר הנמנע לא יתאוה לו הטבע, ככה צריך איש הישראלי לידע שכל דבר שלא ניתן לו מן השמים לא שייך אליו כלל כמו כנפים לאיש ולא יכול לקחתו בתחבולותיו והוא נמנע ממנו ע"כ לא יתאוה לו כלל ודפח"ח, ואף אנו נאמר שכ"ש דבר שאסרה תורה היא עוד יותר נמנע מפחמין לאכילה, ומה שאמרו ז"ל אבל אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, היינו שבאם לא הי' גזר הי' באמת דבר טוב כי הביט בתורה וברא את העולם, ואם עפ"י התורה הי' זה מותר ומאכל לאיש הישראלי אז הי' לו צורה אחרת והי' באמת טוב, אבל עכשו שהתורה אסרה אין זה רק רע וכפחמין לאכילה ואי אפשר להתאוה לו כלל, וע"ד זה תקיש לכל העבירות שבאם לא אסרה תורה בהכרח שהי' לו צורה אחרת והי' טוב וראוי, אבל עתה שאסרה תורה שוב נמאס ואין ראוי להשתוקק אליו, וע"כ המשתוקק אליו הוא חוטא וצריך כפרה:
בזוה"ק רב אחא פתח ואמר והאש על המזבח תוקד בו וגו' אמאי ובער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר אמאי וכהנא אמאי והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קאתי ורחיקא הוא מן דינא וכו' והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, ותירץ דהוא אשא אכלא אשא עי"ש, ועדיין אינו מובן ופי' כ"ק אבי זצללה"ה דהנה שמאל דוחה וימין מקרבת, וכהנא דהוא מסטרא דימינא צריך לעולם לקרב ולא לרחק, ואש שטבעו לכלות הוא מסטרא דשמאלא שדוחה, אבל אש אכלא אש איננו מכלה האש או דוחה אותו אלא מקרבו ומכללו אליו ונכלל אש הנאכל באש האוכל וזה עצמו מדת הכהן ודפח"ח, ועיין יומא (כ"א:) יש אש דוחה אש דגבריאל ויש אש אכלה אש דשכינה והדברים מבוארים ובהירים, והנה כתבו המפרשים טעם לגלות ושעבוד מצרים למען יורגלו בני ישראל לשאת על שכמם עול, ועי"ז נקל יהי' להם לשאת את עול תורה ומצות וכענין הנאמר ברחבעם בד"ה למען ידעון את עבודתי ואת עבודת ממלכי הארץ, וא"כ הרי גם הצרות והשעבוד בעצמו לטובה ולא למרק לבד, שדבר שהוא למירוק הרי אינו טוב בעצם רק לתכלית טוב, אבל להרגיל את האדם לשאת עליו עול תורה ומצות הוא טוב בעצם, הא למה זה דומה למרגיל את התינוק שיכול להלוך שהוא בעצם טוב, והבן:
וזה הוא התכללות שמאלא בימינא, שמשמאלא נעשה ימינא, וכה הענין בששת ימי המעשה שהעבודה כדי לקבל את יום השבת, היינו שעבודת אדם תהי' בכל ששה ימים שעי"ז יזכה לקבל אור קדושת השבת, ובזה נכללין כל ששת ימי המעשה בשבת, ובכן שבת שקודם היציאה מהגלות אז נכללו כל ימי הגלות בהגאולה, כמו כל ששה ימים בשבת, וכמו מדת הכהן כנ"ל, וע"כ נקרא שבת הגדול חסד מדת הכהן שנקרא גדול והבן הדברים:
במד"ר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירום רבנן פתרין קריא באהרן בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן ובניו וגו', ונראה דהנה צריך להבין מענה אהרן למשה שאמר לו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, וענה אותו שבשביל שאמרו לי עשה לנו אלהים שילכו לפנינו ואימר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא, אבל מ"מ למה אמר להם כלל למי זהב ולמה השליכו באש כלל, וי"ל דכל כוונת אהרן היתה באשר הובחן שכל הצרה הזאת שכל ישראל יבואו לכלל טעות הוא באשר בעוד משה עמהם הי' הוא המאחד והיו כולם כאיש אחד חברים ובלתי אפשר שיתדבק בהם דבר רע כאמרם ז"ל אין חטאת ציבור מתה שציבור דבקים במקור החיים כמאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, אך באשר משה עלה למרום ונפרד מהם ע"כ נשארו בלי כח המאחד אותם, וע"כ הי' כל איש ואיש בפני עצמו, וזה שאמרו ז"ל שאיוו לאלהות הרבה שלא היו כאיש אחד רק פרטי פרטים, וע"כ אין עצה רק לאחד אותם יחד, והיתה עצתו שיקח מכל אחד ואחד זהב ויתיך כל אלה לעשותו גוש אחד ויהי' זה דוגמא לכח האחדות שהשפיע הוא בהם וכאשר ישובו ויתאחדו שוב יתבטל טעותם כנ"ל, אך המכשפים בכשופיהם פעלו שיצא העגל הזה, כללו של דבר התנצלות אהרן הי' שהתכוין לאחד אותם, וכוונתו היתה רצוי', ע"כ זכה להקריב חביתין בכל יום שבאות י"ב חלות כמנין שבטי ישראל והיינו לאחד את כל י"ב שבטים לעשותן כאחד, וע"כ דעת ר' שמעון שכה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו קרבין משל ציבור באשר הוא קרבן ציבור, הגם דלא קי"ל הכי רק משל יורשים היינו משום דכה"ג אפי' בעולם העליון עבודתו לאחד את הכלל כמו שהי' בעודו בזה העולם, והחביתין קריבין חצאין ולדעת הרמב"ם מחלקין כל חלה וחלה לשנים ומקריב י"ב חצאין בבוקר וי"ב חצאין בין הערבים להורות שאין לכל אחד שום השלמה בפני עצמו, כי עיקר פירוד לבבות נמשך ממה שכל אחד אדם שלם בפני עצמו, ולהיפוך אדם שבור שיודע שאין לו השלמה בפני עצמו רק מן הש"י שהוא משלים את הכלל כולו, זה מביא לידי אהבה והתאחדות, וכ"ז זכה מפאת כוונתו הטובה, וזה שאמר המד"ר בלשון זה הושפל כי זה בגמט' י"ב שכוונתו היתה לאחד הי"ב שבטים אבל שם לא עלתה כהוגן ובלשון זה הוגבה לאחד הי"ב שבטים גמט' זה, והבן:
בפייט של שבת הגדול הוא נותן טעם לכל עניני יו"ט של פסח, ולמה זה, ולמה זה, מה שלא מצינו כן בכל הפיוטים, ויש לומר דהנה כתיב זאת חקת הפסח, וחקה היא בלי טעם, ונראה דאיכות גאולת מצרים הי' באשר היו ישראל עבדים לפרעה ע"כ היתה היציאה רק ע"י שלקחם הקב"ה לו לעבדים, ועבדות הש"י הוציאם מהיות עוד עבדי פרעה, וכענין אמרו ז"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד, כי כל קדושת הגוף שהיא בעצם מסלקת השעבוד שהוא במקרה, והקב"ה שלקח את ישראל לעבדים הוא קדושת הגוף לעולם, וזהו שאמר הכתוב עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד, וע"ז באה מצות פסח שנקרא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, והנה עבודת עבד היא אף בלתי יודע הטעם, ולא עוד אלא שאי אפשר להקרא עבודת עבד אם יודע טעמו של דבר שצוהו הש"י, כי אם יודע הטעם אין לך הנאה גדולה מטעמם של מצות, וזה ידוע להזוכים להם וכמאמר הכתוב טעמו וראו כי טוב, וכל עבודת עבד הוא רק כשאין הנאה לעבד כבש"ס קידושין (כ"ב:) כי קאמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא, ע"כ מצות הפסח שנקרא עבודה והוא עבודת עבד להש"י שזה מוציאתו משעבוד פרעה נצרך שיהי' חקה דווקא:
ובזה יש לפרש דברי המכילתא ואת עירום וערי' שלא הי' בידם מצות במה להגאל וניתן להם שתי מצות שהם פסח ומילה, וכבר עמדנו בזה הלוא זנותם עמד לישראל לעולם כמאמר הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ועוד שכבר נאמר בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר, ומה הי' חסר להם עוד זכות ומצות כדי להגאל, אך להנ"ל יובן שהוצרכו לעבוד עבודת עבד להש"י שזה יוציאם מעבדות פרעה, וזהו פסח כנ"ל, וגם מילה היא חותם עבדות כמ"ש המפרשים ז"ל בטעם מצות מילה ובאמת גם מצות מילה היא מכלל החקים, ועיין אבן עזרא בפסוק התהלך לפני והי' תמים, שלא תשאל למה המילה:
אך עם כל המעלה שיש למצות החקים כנ"ל יש בהם עוד צד להיפוך שהיודע טעמו של דבר זה מביא לו שמחה שהיא עיקר גדול בעבודת הש"י כמ"ש עבדו את ה' בשמחה, והעושה בלי ידיעת הטעם רק עבודת עבד קשה הדבר שיהי' כ"כ בשמחה, וידוע שכל הגלות בא מחמת העדר השמחה בעבודת הש"י כמאמה"כ תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב וגו', אך לזה הי' תיקון שמקחו של פסח שהוא התחלת מצותו הי' בעשור לחודש שהי' אז ביום השבת ובשבת נאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם, והיינו שמזה עצמו שזכו להיות עבדי הש"י והש"י הוא המקדש אותם ומיחדם לעבודתו הי' להם שמחה גדולה עד מאד, והידיעה זאת אף כי כל איש יודע זה תמיד, מ"מ אין כל הידיעות שוות שיש ידיעה מקופיא, ויש ידיעה עצמית עד שנוגעת ללב שממנו מקור מוצא השמחה, וידיעה זו באה באמצעות השבת, ואז היתה העבודה שלימה מכל צד, ומאחר שעשו בשמחה שוב באו לידיעת הטעם כי שמחה היא התגלות הנעלם כידוע, וכ"ז הורה לנו הפייטן במה שנותן טעם לכל דבר ודי בזה למבין:
במד"ר גופא אמר רב אידי מתאוה הי' דוד לקרבנם של נשיאים הה"ד עולות מחים וגו' איזה קרבן שיש בו פרים ואילים וכבשים אלא קרבנם של נשיאים שנאמר ולזבח השלמים וגו' ר' יהודה ור"נ ורבנן ר"י אומר חביב קרבנן של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל בים שירה שאמרו ישראל בים זה א' ואנוהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון בן עמינדב ר"נ אמר חביבה קרבנן של נשיאים כשני לוחות הברית בשני לוחות הברית כתיב מזה ומזה הם כתובים וכאן כתיב זה קרבן וגו' ורבנן אמרו חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבן של נשיאים בקרבנות של נשיאים כתיב זה קרבן נחשון וגו' וכאן כתיב זה קרבן אהרן אמר ר' ברכי' חביב קרבן של אהרן לפני הקב"ה כי"ב שבטים מה טעם זה מנין זה עכ"ל, המאמר הזה אומר דרשוני וחיו:
ונראה עפי"מ שכתבנו במק"א ענין החנוכה והמלואים שנראה שהיא מצוה גם לדורות ובית עולמים ולעתיד מפורש בכתוב החנוכה, ואמרו ז"ל מלואים הקריבו בימי עזרא, ויש להבין שמץ מנהו עפ"י דברי הרמב"ן שאם בא לאדם אהבה אלקית יניחנה בתוך חפץ של מצוה וזה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ עכת"ד, ובודאי שיער חכמתו יתברך גדר האהבה וצוה לעומתה מצות מעשיות שיהיו כלים להאהבה, ובזמני קודש שהאהבה יותר גדולה נצטוינו להקריב מוספין ומצות יתירות בכל רגל ורגל מצה וסוכה ושופר, וכדומה, והנה ידוע שבראשית חינוך האדם לעבודתו יתברך תגדל האהבה ואיתא ברוקח אין חוזק כחסידות בתחילתו, ויובן מזה שבעת הקמת המשכן או בהמ"ק היתה האהבה גדולה מאד אשר אין ערך לאהבה התמידית, עד שאמרו ז"ל שמחמת גודל השמחה בעת חינוך המקדש שכחו ואכלו ושתו ביוה"כ, מזה נראה בעליל עד כמה גברה האהבה והשמחה שהרי יצאה מגדר וגבול חק אנושי, וע"כ היו צריכין לתוספות קרבנות למען יהי' זה כלים לאהבה רבה זו וכדברי הרמב"ן הנ"ל, וזה עצמו הי' קרבן הנשיאים וע"כ הקריבו פרים ואילם וכבשים, כי פרים כנגד אברהם, אילם כנגד יצחק, כבשים כנגד יעקב כמ"ש רש"י, והיינו כי אברהם הי' מוגבל במדתו מדת החסד, יצחק במדת הגבורה, יעקב במדת התפארת, וע"כ הקריב כל אחד לפי מהותו, אבל הנשיאים בעת הקמת המשכן שגברה בהם האהבה כ"כ עד למעלה מגדר וגבול לכן הקריבו פרים ואילם וכבשים יחד כנגד כולם:
וזה שאמר המד"ר מתאוה הי' דוד לקרבנם של נשיאים וגו', כי ידוע מדת דוד המלך ע"ה שהיא השתוקקות ממטה למעלה להש"י כמאה"כ כלתה נפשי לה' וכל ספר תהילים מלא מזה, והיתה השתוקקתו להש"י עד אין קץ וגבול ותמיד הי' נראה בעיניו כמקצר באהבתו יתברך, והתאוה לקרבנם של נשיאים היינו שתהי' אהבתו למעלה מכל גבול ושיצטרך לכלים פרים ואילם וכבשים יחד כנ"ל:
ובא רבי יהודה וביאר מעלת קרבן הנשיאים כשירה שאמרו ישראל על הים שלגודל אהבת הנס יצאו מכל גדר וגבול עד שזכו כולם לנבואה גדולה כזו לומר זה א' ואנוהו, כי לשון זה הוא כמורה באצבע וכמי שיהי' לעתיד כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו', ואמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, היינו שכ"כ גברה עליהם האהבה עד למעלה מכל גבול וגדר ולמעלה ממהותם, וכ"כ הי' קרבן הנשיאים וכנ"ל:
ור"נ אמר בלשון אחר כשני לוחות הברית, היינו כי ענין מזה ומזה הם כתובים שהיו נקראין משני עבריהן, וידוע דלוח המתהפך ישוב ימין להיות שמאל ושמאל להיות ימין והאותיות יהיו מהופכין בלתי נקראין קריאה הגונה, אך לוחות הברית נראה שהיו למעלה מגדר ימין ושמאל והכל הי' בנס עד שהיו נקראין משני עבריהן, וכך הי' קרבן הנשיאים למעלה מכל הפכים והכל מצד עוצם האהבה כנ"ל:
ורבנן אמרו חביב קרבנו של אהרן כקרבן של נשיאים, דהנה חביתין מקריב כל כהן ביום חינוכו, ולפי דברנו הנ"ל יובן שבאשר ביום חינוכו האהבה יותר גדולה מהאהבה התמידית ע"כ צריך כלי להאהבה וזה החביתין, ובאשר כה"ג מקריב חביתין בכל יום נראה שאצלו חביב כל יום ויום כשעה ראשונה, ובכל יום ויום מוסיף והולך באהבה עד שלעומת יום אתמול הוא היום כדבר חדש לגמרי, ובכל יום אצלו חוזק חסידות בתחילתו, א"כ הרי הוא בלתי קץ וגבול והוא כקרבן נשיאים:
ור' ברכי' אמר חביב קרבנו של אהרן כי"ב שבטים, היינו שידוע שי"ב ראשי חדשים הם כנגד י"ב שבטים, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שכמו שי"ב חדשים בכל חודש יש התחדשות וצירוף הוי' מה שאין בזולתו, וע"כ חודש מלשון התחדשות שתמיד מתחדש והולך, כמו כן הוא ענין י"ב שבטים שהיו תמיד בהתחדשות וחיות חדש בעבודת הש"י, ובמדרש חזית א' ט"ו ב' מה יונה מחדשת בכל חודש גורן כך ישראל מחדשין בכל חודש תורה ומעש"ט והנה החביתין באות י"ב חלות כנגד י"ב שבטים, ומורה שיש בו ענין כל הי"ב שבטים שהוא התחדשות אהבה וחיות בעבודת הש"י, והכל הולך אל מקום אחד:
ולפי דברנו אלה יש לפרש שאלת הבן חכם והתשובה אליו, שהוא שאל על כלל המצות אחרי אשר אתם הזקנים הגעתם לאהבת הש"י כראוי למה נצטויתם עוד במצות שבודאי תכלית המצות לעורר האהבה שבין ישראל לאביהן שבשמים, וזה שדייק אתכם הזקנים, שבודאי הבנים שלא הגיעו לתכלית האהבה נצרכים למצות עדות חקים ומשפטים, ותשובה ע"ז ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים היינו שיהיו המצות כלים לאהבה וזה לטוב לנו כל הימים שתהי' האהבה שמורה בכלים שתשאר עד לעולם, וזה עצמו מוזכר בההגדה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שישאר טעם פסח בפיו:
וממוצא הדברים שימי חג הפסח שעיקרם בחסד ואהבה צריכים שמירה וכלי להאהבה, וזה מנהג כל ישראל לטרוח הרבה לחג הזה ולבני תורה הלימוד הרבה בהלכות אלו שרבו כמו רבו דיני חו"מ וקרבן פסח, הלכות אלו הם שמירה וכלי להאהבה רבה של כל איש ישראל:
ובזה נוכל לומר שזה עצמו הוא תשובה לבן רשע זבח פסח היא לה' שהוא כלי להאהבה ובהגדה לכם ולא לו שמאחר שאין בו אהבה להש"י אין המצות שייכים לו, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה [שפירש"י בשביל שאקיים מצותיו] עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל, שמאחר שכל הגאולה היא כדי לקיים המצות והמצות הם כלי להאהבה והוא שאין בו האהבה ואין המצות שייכים אליו שוב לא הי' נגאל, אבל אנחנו אלה פה חיים כולנו חיים באהבתו ועבודתו יתברך ויתברך:
פרק ב
שנת תרע"ב.
במד"ר זה קרבן אהרן ובניו, זש"ה ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל וכו' והי' שמשון תמי' בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזה זה קרבן אהרן ובניו, יש לפרש דהנה כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, והנה ידוע כפרה דקרבנות היא מחמת דכל העולמות מתקרבים מחמת הקרבן כמ"ש הזוה"ק היפוך עבירה דכתיב ונרגן מפריד אלוף, ע"כ היא תיקון וכפרה על עבירות, ולפי"ז יש להבין כפרת אכילת כהנים מהו, ולרש"י גם אכילת בעלים בכלל וכבש"ס פרק תמיד נשחט האי עשה והאי עשה, ועיין מנחת חינוך מצוה ק"ב:
ויש לומר עפ"י מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל דיוחנן כ"ג שימש בכ"ג שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי שבא לו מחמת אכילת קדשים שלא בכוונה ונתעברה בו נשמה רעה שמשכה אותו לרע רח"ל ע"כ, והנה ידיעת הפכים אחד שבודאי ע"י אכילת קדשים בכוונה מתעברות בו נשמות קדושות וטהורות שמושכים אותו לטוב, והנה כתיב את קרבני לחמי לאשי, והכוזרי נשאל על זה איך שייך לומר בהקב"ה לחמי והשיב שבמה שאמר לאשי מיישר כל קשה, שהוא לחם לאשי לבד ולא להש"י, אלא שעי"ז מביא לידי השראת השכינה, דוגמת המאכל שבאדם שגורם השראת הנשמה בגוף אף שהנשמה היא רוחנית ואינה נהנה ממאכל גשמי, מ"מ המאכל גורם לאיד הדם והוא נושא את נפש החיונית ונפש החיונית נושא למה שלמעלה ודק ממנה, וזה הדק נושא למה שעוד דק ממנה עד אחר הרבה אמצעים הוא נושא להנשמה, כן הוא בענין הקרבן שהוא נושא לאשי, וזה נושא שלמעלה ודק ממנו, וידוע דעשרה כתות מלאכים הם, ולמטה מכולם אשים כמ"ש הרמב"ם, ויש אלפים ורבבות מדריגות זה למעלה מזה וזה כסא לזה עד רום המעלות, ועל סדר זה גורם הקרבן לקירוב העולמות עד השראת השכינה:
והנה ידוע שנשמות הצדיקום גדולים ממלאכים, ובמדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר זה הנשמר וכתיב כי מלאכיו יצוה לך הוי שהצדיקים גדולים ממלאכים, ואפי' לדעת המחקרים שמלאכים גדולים, מ"מ זה רק בנשמות המלובשים בגוף, אבל נשמות בעולם העליון בודאי הכל מודים שגבוהים ממלאכים, והנה ידוע שנשמות הבאים בעיבור אינם מלובשים ונקשרים בהגוף שבאו בו ויכולין לצאת ממנו בכל עת שרוצין, וכאשר ח"ו בא לעבור עבירה מסתלקין ממנו, וא"כ נשמות צדיקים הבאים בעיבור לכ"ע הם גבוהין ממלאכים והם מעון לשכינה, וא"כ יובן שאכילת קדשים בכוונה שגורמת שיבואו לשכון עמו נשמות צדיקים, היא מביאה ביותר להתקרבות העולמות והשראת השכינה יותר מקרבנות הקריבים ע"ג מזבח שהם מאכל רק לאשים, וזה הוא מעון לנשמת צדיקים:
ולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש מהאוכל יצא מאכל, שאהרן אוכל כל הקרבנות ואכילתו יותר גבוה כנ"ל איך יביא הוא קרבן שיהי' לאשים, וזה דבר המתמי', אבל כך גזרה חכמתו יתברך:
ולפי האמור יש ליתן טעם בפסח מצרים שהיו גם האימורים נאכלין ובש"ס פסחים מאן לימא לן דלאו שוויסקא עביד פירש"י צלי בשפוד, משום דאז ישראל היו במעלה גדולה מאד מאד גבוה לפי מהותם, ולילה כיום יאיר להם, זכי אז נמי שתהי' אכילתם כמו הקטרת אימורין לאישים:
וממוצא הדברים נשמע לאכילת מצה בזה"ז שבזוה"ק שמצה מלשון ריב ומצה היינו שעושה מריבה עם הסט"א לגרשהו מגוף הישראלי הוא נמי באופן זה כי אתכא דרחמנא קסמיכנא כמי אכילת קדשים דמשלחן גבוה קזכי שהיא מביאה לידי עיבור נשמות גבוהות מאד הבאים בעיבור לסייע בעבודת הש"י ומושכין אותו לטוב, והסט"א ערקת מקמי נשמות ההם, אך צריכין לזה כוונה והתפעלות ורגש קודש ושיזכור בעת אכילתו מה הוא זה כעין אכילת קדשים בכוונה זוכין כנ"ל:
בפייט ולמה אכילת חמץ עד שש שעות, זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות, הפירוש פשוט כי ששה חדשים מקודם פסק השעבוד שנפסק מהם כח המצרים שנמשל לחמץ, ולא זכו לבוא לתחת כנפי השכינה שהוא דוגמת המצה שהוא מאכל בלי פסולת עד פסח, וזה הי' חפזון שכינה להעביר גזירות רעות שהוא השעבוד עוד קודם תם קץ הגלות, שהרי ברית בין הבתרים הי' בפסח כפירש"י בפסוק ליל שמורים, ושלמו ימי הגלות נמי בפסח, ויש לומר שהרי זה כענין מ"ת שהי' רחוק מעת היציאה שלשה חדשים ובמדרש שהוא ג' חדשי הבחנה, ופי' המהר"ל כדי שיהיו נבדלים לגמרי מהמצרים בלי שום חיבור, כענין זה יש לומר בטעם פסיקת השעבוד ששה חדשים מקודם, וזהו לימוד למשכיל שצריכין מקודם הפסח לטהר לבבו, ולא להמתין עד יגיע יום הפסח, ולזה בא הרמז ג"כ באכילת חמץ שנאסר מחצות, ואתה דע לך:
ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו', יש ליתן טעם למצוה זו, ולכאורה נראה מפשטת דברי חכז"ל שזה הוא הכנה על יום השמיני ומינה ילפי ליוה"כ כדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם מה כאן פרישת שבעה ליום אחד, אבל הלשון דכתיב עד יום מלאת ימי מלואיכם וכתיב קרא אחרינא תשבו יומם ולילה שבעת ימים משמע דאחר שבעת ימים אינם צריכין לישב, ואם איתא דכל הישיבה היתה הכנה ליום השמיני א"כ כ"ש דביום השמיני היו צריכין לישב:
ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק ח"ב (מ'.) דשאור וחמץ דהו' רשו אוחרי שלטנין וממנין על שאר עמין וקרינן להו יצה"ר רשותא אחרא אל נכר אלהים אחרים אמר ר' יהודה אי הכי כל יומי שתא נמי אמאי שבעת יומין ולא יתיר אמר לי כל זמנא דאתחייב בר נש לאיתחזי גרמי' בן חורין הכי איצטריך כל זמנא דלא אתחייב לא איצטריך למלכא דעביד לחד בר נש רופינוס כל אינון יומין דסליק להאי דרגא וכו' לשתא אחרי נטיר אינון יומין ולבש אינון לבושין כגוונא דא ישראל וכו', והמפרשים פרשוהו דבתחילה צריכין שמירה ואח"כ אינו מזיק חמץ ושאור, וכן בכל שנה שנתעורר ענין הגאולה צריכין שבעה ימים הראשונים שמירה, ולפי"ז יש לפרש דהיינו טעמא דפרישת שבעה, דידוע דמחשבות הדור כולם נקבצו באים לצדיק הדור והוא מעלה אותם, ולזה צריך שמירה יתירה שמחשבות האלו לא יתפסו מקום אצלו ולא יקלקלוהו, וע"כ אהרן ובניו שנכנסו לכהונה בראשית ימי הכנסתם היו צריכין שמירה והשמירה הי' מחיצת חצר אוהל מועד, ולזה יוצדק הטעם פן תמותו, אבל אחר עבור שבעת הימים שוב כחם יפה בעצמם לדחות כל אותם המחשבות ולשרוף אותם כקש ותבן, וזה עצמו הי' הענין ביום הכפורים שהי' הכ"ג צריך שמירה ביותר עד שנחשב לנם שלא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ ועיין תיו"ט, ובזה יובן בפשיטות ש"ס יומא מעשה בכ"ג שסיפר עם ערבי אחד בשוק ביוה"כ ונתזה צנורא מפיו על בגדיו, ותמהו הלוא הי' צריך פרישה, ולהנ"ל יובן שלאחר הפרישה שבעה ימים הי' כחו יפה אף לספר עם ערבי בשוק:
ולפי"ז יש להבין ענין פלוגתא דר"י ור"ל דר"י יליף לה פרישה לכ"ג ממלואים ור"ל יליף לה מסיני, דבסיני הפרישה לכנוס למחנה שכינה ע"כ לאו משום האי טעמא, אלא שיהי' נבדל מכלל העם, וימי הפרישה הם כמו אמצעי בין ימים שקודם להם שהי' בתוך כלל העם ובין ימים שהוא במחנה שכינה נבדל לגמרי, שכל זמן שנבדל לגמרי מזמן הקודם צריך לזמן אמצעי, וכעין מה שאמרנו בטעם איסור חמץ מחצות ועיין במאמר הקדום, וכן הי' הפרישה ליוה"כ שהי' צריך הכ"ג ביוה"כ להיות נבדל לגמרי כמו מלאך, וכבירושלמי וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכ"ג לאו אדם הוא אלא וכו', ולפי"ז אין ללמוד זה ממלואים דא"כ כ"ש יום השמיני שהי' צריך לפרישה מה שאינו נראה מהכתוב, אבל לר"י הפרישה היתה לשמירה כנ"ל והוי דומיא דמלואים ולא דומיא דסיני, ולפי"ז מעשה דכ"ג שסיפר עם ערבי בשוק ביוה"כ אתיא כר"י, ולר"ל צריכין לומר דשעת הגזירה הוי ואין הפרישה מעכבת בדעבד:
וממוצא הדברים דכל איש ישים אל לבו להיות פרוש בימי הפסח ביתר שאת ולא דווקא מחומרי דחמץ אלא מכל עניני יצה"ר שהחמץ מרמז עליו ובזה יקנה קנין בנפשו קנין קדושה וטהרה לכל ימות השנה:
פרק ג
צו וזכור שנת תרע"ג.
זאת תורת העולה וגו' והרים את הדשן, יש לדקדק מה ענין תורת העולה לתרומת הדשן, הלוא תרומת הדשן יכול להיות מדשן אימורי שאר קרבנות ולמה תלה בעולה, ונראה דהנה יש להתבונן במצות תרומת הדשן, דהנה שלשה דברים יש בקרבן, דם, אברים ופדרים, ודשן, דם הוא הנפש ומכפר על הנפש ובזה תלוי עיקר הכפרה, אברים ופדרים הם לריח ניחוח ומ"מ אינן מעכבין את הכפרה, דשן מוציאין אותו מחוץ למחנה, ונראה דעצם הנפש מכופר בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר, אך מדות המסתעפין מהנפש מתכפרין בהקטרת איברים ופדרים, שבהם מלובשים חלקי הזן חיות הנפש, כי כל מדות יש בקדושה וכנגדן בתמורה כמו חסד דקדושה ולעומתו אהבת חיצוניות וכן כל שבע מדות, וזה נתברר בלהב אש המזבח חלקי הרע בעשן כלו והוא מאכל לחיצונים כבזוה"ק, כי כל זינא אזיל בתר זיני', וחלקי הטוב עולים מלובנים ומזורזים לריח ניחוח, ובאשר יוצא ע"י אש המזבח כל חלקי החיות ואינו נשאר רק הגוש הנעשה אפר שאין בו שום חלקי החיוח, זה אין בדוגמתו בקדושה, ע"כ נדחה לחוץ:
והיינו שלעומתו באדם הוא עצבות ומרה שחורה שאין בו שום חיות ואין דוגמתו בקדושה, כי בקדושה כתיב עוז וחדוה במקומו, ועצבות ומרה שחורה הוא רק בסט"א, ע"כ אין בו חלק שיתקבל בפנים, קיצור הדברים עצם הנפש נתכפר בדם, כי הדם הוא נושא לנפש הבהמה ונפש האדם המגולגל בה כבר קבלה עונשה בצער הגילגול ובשחיטה ובהגיע הדם אל קיר המזבח נדבקה הנפש ביסודה, ואין בו חלקי פסולת הנדחה כי כל טיפה וטיפה חזיא לזריקה, ובזריקת טיפה אחת נדבקה הנפש ביסודה, איברים ופדרים בהם מלובש חיות ומדות הנפש שישנם בקדושה וכן בתמורה, נתברר בלהב המזבח, חלקי הרע כלו בעשן והוא מאכל החיצונים, וחלקי הטוב עולים מלובנים לריח ניחוח, עצבות ומרה שחורה זהו אפר שאין בו שום חיות, אף אינו מצמיח כי אפר האיברים לכ"ע אינו מצמיח כמ"ש תוס' חולין (פ"ח:), וזה לאות שאין בו שום חיות כלל, ואין דוגמתו בקדושה ע"כ נדחה לחוץ:
אך באשר אין עוד מלבדו ואי אפשר שיהי' דבר במציאות בלתי שיהי' בו ניצוץ קדוש המחי' אותו, וכתיב כי לא ידח ממנו נדח, ע"כ יש בו עדיין מצוה והיא מצות תרומת הדשן שנברר את ניצוץ הקדוש שבו, אך איננו נתקבל בפנים כמו שהיא, אלא ושמו אצל המזבח ושם נבלע במקומו והוא מסיבות מתהפך עד שניצוץ הקדוש חוזר ובא ונכלל בקדושה, ומ"מ בעודו יש בו מעילה לאות שהוא ניצוץ הקדוש, אלא שהוא בסתר המדריגה מהופך לחלק רע שאין בו שום חיות, וצריך ליבון אחר ליבון וצירוף אחר צירוף, בדומם צומח חי מדבר עד אשר תשוב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה והדברים עתיקים:
ובזה יש לפרש הכתוב זאת תורת העולה פירושו תורת העליות, והיינו העליות שעל ידי מוקדה על המזבח שהרשעה נכלה בעשן, וחלק הטוב עולה לריח ניחוח, ועוד עלי' ע"י תרומת הדשן כנ"ל, והנה דוגמת זה הוא ארבע מלכיות ועמלק, שארבע מלכיות אף שהם חלק רע ומתנגדים למלכות שמים והם כח מושך לעבירות, מ"מ באשר ענינם לעשות בחיות וכחות הנפש, ויש דוגמתם בקדושה, כי שורשם ושורש שורשם עד למעלה ד' אותיות הש"י, ע"כ יתבררו ויתלבנו ויצרפו לעתיד וישאר מהם חלקי הקדושה ויהי' ענינם כח מושך לדוגמתו בקדושה וחלקי הרע יתפרדו מהם לחרפות ולדראון עולם, והוא דוגמת אברים ופדרים הנאכלין בלהב המזבח כנ"ל והרשעה כולה כעשן תכלה:
אך קליפת עמלק שהיא קליפה רעה מאד והיא קליפה מושכת לקרירות ומרה שחורה כמו שאיתא בספרים בפסוק אשר קרך בדרך שפירשו שהביא בהם קרירות ומצץ את כל חלקי החיות שבהם עד שכל מה שעושין הוא בלי חיות ורגש הנפש כלל, וכבר אמרנו שזה מתאים עם פירש"י צוננך והפשירך מרתיחתך שכל האומות היו יראים וכו' והקרה אותם בפני אחרים, היינו עפי"מ שכתוב והי' בית יעקב אש וקדושו ללהבה, שלעומת שישראל עושין עבודתם עבודת הש"י בחיות וברשפי אש הם כאש בפני אומות העולם וכולם יראים מפני ישראל כבמדרש פ' בא, כמו שיראים מפני האש שלא יכוו בלהב אש אוכלה, אך כאשר עושין בקרירות וכמצות אנשים מלומדה, שוב כן הם בפני האומות, וזה שפירש"י צוננך והפשירך בפני האומות שע"י שהם בעצמם נעשו צוננין כן הם בפני האומות, וקליפה זו אין דוגמתה בקדושה, ועלי' נאמר ולא יהי' שריד לבית עשו, כי אינו דומה לשאר אומות, ואין לו תקנה אלא מחה אמחה את שמו מתחת השמים, ואז הניצוץ הקדוש שבו ע"י סיבות מסיבות שונות יהי' לו תיקון לשוב אל הקדושה, והוא בדוגמת תרומת הדשן שאיננו מתקבל בפנים רק ע"י ביטול שנבלע במקומו וכנ"ל, וכענין שאמרו ז"ל בקצת רשעים שנעשו אפר והרוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ובעשרה מאמרות שעי"ז יש להם תיקון ועלי', ואינו דומה לשאר האומות שבהפרד מהם הרע תשאר המדה כמו שהיא בקדושה, אבל קליפת עמלק שאין דוגמתה בקדושה וניצוץ הקדוש שהי' בו נתהפך בעמלק לרע, כמו שביארנו במקום אחר, שהרי כמה אומות הרעו לנו יותר מעמלק, פרעה שחט ק"נ ילדים בביקר וק"נ בערב ושאר גזירותיו אם בן הוא והמיתן אותו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ועוד כהנה, היוצאים מגדר וחוק אנושי, ועמלק בדרך מלחמה בא עליהם שהוא דבר הנוהג בעולם, וכולם לא נגזר עליהם כליון ומחיית שם כמו בעמלק, אבל הוא הדבר שעמלק הי' בו ניצוץ הקדוש שהרי הוא מזרע יצחק, וגם אביו אליפז הי' נביא אומה"ע, והוא ברוע בחירתו הפך את ניצוץ הקדוש לרע, וע"כ הי' כחו כל כך גדול עד שמרע"ה הי' לו כ"כ טורח במלחמה זו והי' חושב אותה לנס גמור ובנה מזבח וקרא שמו ה' נסי, והכל מפני שהי' לו כח מהקדושה שנהפכה אצלו לרע גמור שאין דוגמתו בקדושה וניצוץ הקדוש שבו שנתקלקל אי אפשר לחזור ולשוב להקדושה כמו שהוא אלא ע"י תיקונים מתיקונים שונים:
ולפי האמור יש לפרש מחשבת שאול שאמר לשמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה', ומוכח שהי' לו טעות גמור עד שחשב שקיים המצוה בשלימות, והיינו שהוא ידע שהניצוץ הקדוש שהי' בעמלק אי אפשר שיאבד לגמרי כי לא ידח ממנו נדח, וע"כ חשב שראשית החרם בודאי יש בו חלקי הקדושה כי ראשית הוא בקדושה כי ראשית כל דבר הוא קדושה ורק בהשתלשלות נתהוה כחות רעות כידוע, וע"כ נקרא עמלק ראשית גוים באשר יש לו אחיזה בהראשית וממנו התחיל השתלשלות הרע וע"כ בהשלל שנקבצו בו מרבית חלקי ניצוץ הקדושה נקרא ראשית החרם, וכן נקרא מיטב הצאן, היינו שיש בהם ניצוץ הטוב שהוא הקדושה, כי כל טוב הוא בקדושה והסט"א הוא רק רע, וע"כ חשב שאול שבלקחו זה לזבוח לה' יחזרו חלקי הקדושה לשורשם, אך טעה בזה כנ"ל:
ואולי גם באגג הי' טעות כזה, שבאשר מלך הוא ראשית העם חשב שמוטב להחיותו ולהחזירו להקדושה, אך זה טעות כנ"ל שאין ניצוץ הקדוש שבעמלק יכול לשוב להקדושה כמו שהוא, ואולי מטעם זה נשבע הקב"ה שלא יקבל גרים מזרע עמלק, אלא צריך מקודם להחרימו ואז רק אז ע"י סיבות וגלגולים שונים יכול לחזור להקדושה, ואפשר שע"ז אמרו ז"ל מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, שלכאורה יקשה הרי אין מקבלין גרים מעמלק, ומשמע שאפי' בדיעבד אם קבלו אינו מקובל כמו שהרג דוד לגר עמלקי שאיתא בפדר"א שנזכר דוד שנשבע הקב"ה שאין מקבלין גרים מעמלק אף שכבר הי' מקובל שהרי בן איש גר עמלקי הי' [ובפסיקתא שהוא דואג האדומי או בן דואג לפי חלופי הגרסאות] ולהנ"ל יש לומר דהא דמבני בניו של המן למדו תורה, היינו אחר שנחרמו ונהרגו ע"י סיבות וגלגולים שונים נתלבן ניצוץ הקדוש שהי' בהם ושב אח"כ לעוה"ז בגוף אחר, והם נקראו בני בניו של המן, וברוך ה' היודע:
והנה כמו שבכלל כן בפרט, שאפי' רשע גמור שעבר עבירות חמורות יכול עדיין לשוב בתשובה ובכח החמימות והתלהבות להעבירות ישוב לעשות טוב תורה ומצות בהתלהבות, אבל מי שיש בו מדת העצבון והתקררות תשובתו יותר קשה הרבה מאד שהרי אין דוגמתו בקדושה, וכמו בחולי הגוף שלמחלת מרה שחורה כמעט אין תרופה, כן הוא בחולי הנפש שמי שנתגברה עליו קליפת עמלק עד שעושה הכל בקר רוח ובעצבון תשובתו קשה מאד:
אך הש"י ברחמיו הרבים חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח המציא גם לזה תרופה, והיינו דהנה ידוע כי בעת שמחה יכול איש לסבול אפי' שונאו כמ"ש הרב בסידור בכוונת המקוה, וממילא מובן דכן נמי להיפוך דבעלי העצב ומרה שחורה לא יכלו לסבול שום איש ובוחרים לשבת בדד ומואסים בחבורת אנשים וכחות נפשם נוטים לשנאה ואיבה, והנה נצטוינו לזכור מה שעשה לנו עמלק לעורר בקרבנו שנאה ואיבה לזרעו, א"כ מדה זו יש בה נמי מצוה, ובזה נעשו מתוקנים גם בעלי מדה רעה זו, שהרי במדה זו עושה מצוה, דומה לזה איתא בכתבי האר"י ז"ל שבמה שאדם כועס ומקנא להש"י יכול להתתקן בפעם אחת, כי הכעס הוא תכונה רעה שבנפש וכאשר לקח תכונה זו למצוה נעשה מתוקן לגמרי, כן יש לומר בענין איבה ושנאה שהם תולדות העצבות ששורשם בשבתאי, וכעס שורשו במאדים וכמו שנעשה מתוקן ע"י הכעס לדבר מצוה כן נמי באיבה ושנאה, ונתקיים בכל עצב יהי' מותר היינו מעצב זה של מצוה נמשך אח"כ שמחה, היפוך עצבון שאינו של מצוה שנמשך ממנו כעס ורוגז, וע"כ ממצות זכירה של עמלק נולדה שמחת פורים בלב, ולעומת האיבה והשנאה שעורר בלבו על עמלק בזכירתו אותו, לעומתה נתהוה השמחה בפורים:
ובזה יש לפרש דברי הגמרא (למד.) פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין פרשת זכור כי היכי דלא תקדום עשי' לזכירה, וכן כשחל בשבת אתמר נמי דרב סבר דמקדימין דצריך דווקא הקדמה לפרשת זכור ולא בבת אחת, ואינו מובן דהרי זכירה דקרא עיקר קאי על קריאת המגילה וכמו דקריאת המגילה ועשי' הם ביום אחד למה לא יהי' נמי קריאה דפרשת עמלק דכותי', ולהנ"ל יש לפרש שהרי מן העצב באה אח"כ השמחה של העשי', ולא יתכן להיות שניהם יחד:
יש ניתן טעם מה שמקדימין וקורין זכור בשבת שלפני פורים ולא סגי הקריאה בפורים עצמה אף להסוברים בש"ס הנ"ל דלא מצריכין להקדים היכי דחל בשבת עצמה ולא איכפת להו הא דזכירה ועשי' בהדי הדדי, א"כ למה לא סגי לי' הקריאה בפורים עצמה, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה בכל הרוגי מלכות שהרג שלמה המע"ה אדוניהו יואב שמעי כתיב ששלח את בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימת, הלא בניהו בן יהוידע הי' על הכרתי ועל הפלתי שאמרו ז"ל שהם האורים והתומים א"כ למה בחר להרוג את האנשים האלה ע"י איש החסד, ופירש שהרוגי מלכות שהיו מורדים במלכית הי' יכול להתגנב בלבב ההורג גם קצת שנאה ונקמה כטבע אנישי ע"כ בחר דוקא באיש החסד, למען יהי' נקי על טהרת הקודש לשם שמים לבד ודפח"ח, וכמו כן נוכל לומר הנה עמלק ימ"ש הי' הילך נגד כוונה אלקית ורצה לקלקל כל ענין האלקי שנתגדל כבוד שמו יתברך ביציאת מצרים ע"י האותות והמופתים ושמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו' ועמלק רצה לבטל זה, נוסף לזה עשה לנו רעה גדולה שהקרה אותנו בפני אחרים והסיר פחד ישראל מן האומות וזה רעה גדולה בגשמיות נוסף על עיקר הדבר שקלקל ברוחניות שבלעדו הי' נגמר כל התיקון בעת מ"ת כמו שאיתא בספרים, ובסיבתו אנו סובלין כ"כ עד ימות המשיח ב"ב, ובהמצוה לעורר בקרבנו את השנאה ואיבה לעמלק הי' יכול להתערב גם שנאה על מה שעשה לנו בגשמיות, לזה תקנו לנו חכז"ל להקדים בשבת שהוא זמן רצון ואהבה שכל איש משליך ממנו חשבנותיו הגשמים ודבקים בהש"י באהבה למען תהי' השנאה והאיבה בעמלק רק על טהרת הקודש לבדו שהי' רוצה לקלקל זה האהבה, ויותר ממה שעשה לנו עשה לו ית"ש כמ"ש בפייט:
וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל, יש ליתן טעם בזה, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם דכהנים צריכין בגדים ואם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ולוים אינן צריכין לבגדים, ואמר כי הכהנים באשר הם פנימים ועבודתם בחשאי צריכין בגדים לכיסוי הפנימית כמו כל דבר פנימי צריך כיסוי, וכן הנשמה כשבאה לזה העולם צריכה לכיסוי שהוא הגוף, וכן מלאך כשנשתלח לזה העולם צריך ללבוש גופני, אבל לוים שעבידתם בהתגלות בשיר ובקול אינן צריכין לכיסוי, עכת"ד, והנה הא דלא סגי לי' הכיסוי כמו לכל נשמה דהיינו הגוף, מוכרח לומר דגם גופו קנה מדריגה פנימית ע"כ גם גופו צריך לכיסוי הבגדים, וכן מוכח מדברי המהר"ל שפירש בשם אהרן שאותיותיו המה פנימים, הא, הוא אמצע יחידיות, ריש, אמצע המאות, נון, אמצע עשיריות, והאלף הוא אלופו של עולם המאיר בו, והנה שם של אדם איננו להנשמה לבדה רק בהצטרפה עם הגוף ונפש, והראי' נשמות המגולגלות, ער ואונן נקראו אח"כ שמם פרץ וזרח, מחלון נקרא אח"כ עובד, ובאשר שמו של אהרן מורה על פנימית מוכח שגם גופו זכה למדריגה פנימית, וע"כ זכה לזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אף שהזרע מתיחס ביותר להגוף וכבר דברנו מזה, וע"כ ענני כבוד בזכות אהרן וכן סוכה דוגמת ענני כבוד, שהיא מקפת על הגוף והנשמה בהשוואה אחת והכל מטעם הנ"ל שגם גופו זכה למדריגה פנימית, ובזכותו הופיע ענין זה בצד מה לכל ישראל, ונראה לומר שזכה לזה מחמת מסירת נפשו עבור ישראל במעשה העגל כמו שפירש"י מוטב שיתלה הסרחון בי, והנה השליך את נפשו מנגד עבור ישראל, ואפי' לאבד גם את נשמתו ועוה"ב שהוא הפנימית ע"כ לעומת מעשיו זה זכה שנתגבר אצלו כח הפנימי שלו עד שהחזיר גם את החיצוניות שלו דהיינו גופו למדריגה פנימית:
והנה מנחה שקומצין ממנה הקומץ להקטיר לגבוה היינו שכל חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בכל המנחה נקבצו ובאו כולם בהקומץ ועולין לגבוה והשיריים נאכלין לכהנים, והקומץ במקום הדם שבזבח, שהדם הוא הנפש ובו נקבצין כל חלקי הקדושה והחיות של הזבח, והקומץ לגבי שירים הוא כערך נפש לגבי הגוף שהיא פנימית המנחה ונקרא אזכרתה כי זכירה היא פנימית של דבר, וכן שבת יומא דנשמתא כתיב בי' זכור, ונבחר הקומץ לגבוה כמו שנבחרה הנשמה מהגוף כמ"ש בזוה"ק שקב"ה אתרעי בנשמתא דבר נש ולא בגופא, וע"כ כהנים שגם גופם במדריגת נשמה ע"כ כולו כליל ואין בהם קמיצה, ובזה יובן טעמו של ר' שמעון דס"ל מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן, דמאחר שהוא חטא חטא שוגג מתיחס להגוף ולא להנשמה, שוב א"א שיהי' גופו עוד במדריגת נשמה, ודי שזה קרב לעצמו וזה לעצמו, ורבנן סברי דמ"מ מאחר שאין נפסל מהכהונה, ואפי' כ"ג שסרח מלקין ומחזירין אותו ואין למעלתו השתנות ע"כ אין בו קמיצה כלל:
בפדר"א המשיל את השבת לכוס יין ועמלק לכוס חומץ, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכחו של עמלק הוא כח פנימי רע וזה שהמשילהו לחומץ שהוא נמי פנימית כמו יין אלא שזה טוב וזה רע, וע"כ כמו ששבת הוא פנימית יומא דנשמתא כן לעומתו עמלק בטומאה, וע"כ כחו כ"כ גדול כי כל דבר פנימי יש לו כח גדול, עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים עפ"י מה שאמרנו שעמלק הי' בו ניצוץ הקדוש והפכו לרע, זה הוא ממש כחומץ שהי' מתחילתו יין ונתקלקל, ולפי"ז יש לפרש וישמע הכנעני מלך ערד [שהוא עמלק] שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד שנאמר ויראו כל העדה אל תיקרי ויראו אלא ויֵרָאו, והיינו לפי מה שאמרנו בדיבור הקדום שאהרן זכה שנתגבר בו כח הפנימית עד שהחזיר גם החיצונית שלו למדריגה פנימית, ע"כ עמלק הוא ממש היפוך אהרן, זה הפך גם את החיצונית למדריגה פנימית וזה הפך את הפנימית שלו לרוע מדריגה חיצונית, כי כל צד הרע מתיחס לחיצונית וצד הטוב לפנימית, ועמלק שקילקל את הפנימית שלו והפכו לרע הוא בהיפוך מאהרן:
והנה ידוע כשזה קם זה נופל וע"כ כל ימי אהרן שהי' הכל במדריגה פנימית נפל כח עמלק שהי' לו כח פנימי כנ"ל ונשאר לו רק כח חיצוני לבד ע"כ לא הי' כחו גדול, אך כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד קם החמס למטה רשע, ולעומת שהיו ישראל דבקים בכח פנימי וע"כ הי' משכנם תוך ענני כבוד, עתה וייראו שנתגלו, ונתחזק בעמלק כח פנימי שלו לרוע, והסתיר עצמו בכסות ולשון של כנעני, לעומת שבעוד אהרן הי' קיים לא הי' יכול להסתיר עצמו, והיתה עצת ישראל שדבקו עצמם בנדר, וידוע שנדר הוא לשון נ' דר שהוא כח פנימי נעלם, ע"כ נפל כח פנימי של עמלק ונשאר בחיצונית שלא הי' כחו כ"כ והחרימו אותו:
ולפי האמור יש ליתן טעם על מצות זכירת עמלק, כי הנה הוא פושט טלפיו ומראה שהוא טהור ומסתיר את רשעתו ע"כ כחו גדול, ע"כ המצוה להזכיר בפה מה שעשה בגודל רשעתו כדי שיהי' רשעתו נגלה בפועל, ולא יהי' כחו כ"כ גדול, וזה שבמדרש שכתוב תמחה וכתיב מחה אמחה אתם מזכירין שמו מלמטה ואני אמחה שמו מלמעלה הרי שהזכירה נקראת ג"כ מחי', והטעם כנ"ל, שבמה שמגלין רשעתו ומשפילין כחו מלמעלה, הזכרה עצמה היא מחיית עמלק, עד לעתיד דכתיב בעובדי' איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, היינו שתתגלה רשעתו שהיתה טמונה בסתר לבבו בזה עצמו יתבטל מהותו לגמרי, וזהו עצמו הוא מחיית שמו, בב"א:
כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי עמלק הוא היפוך יעקב אבינו ע"ה ששמו ישראל ישרון מלשון ישר והוריש לזרעו אחריו כח קדוש מושך לישרת לב ושכל ישר בתורה, ועמלק הוא כח רע מושך לעקלקלות עכת"ד, ויש לומר שזה שאנו אומרים בסעודה שלישית שהוא סעודתא של יעקב אע"ה כבזוה"ק לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, דידוע דעמלק הוא קליפת כלב ומרומז בפסיקתא בא הכלב ונשכו, כי כשהופיעה מדתו של יעקב נתבטל כחו של עמלק:
ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו', יש לדקדק למה בהצואה בפ' תצוה נאמרו הזאות אלו קודם הקרבת אימורי השלמים וכאן במעשה נאמרו אחר ההקרבה, והרמב"ן ז"ל עמד בזה, ונראה דהנה בזוה"ק וכן דעת הרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו ופרשת תצוה נאמרה קודם מעשה העגל, והנה אמרו ז"ל כי הפר ושני האילים הם לכפר על אדה"ר ושני בניו, וברש"י שהוא לכפר על מעשה העגל, ויש במדרש שפר החטאת נגד אהרן ושני האילים כנגד שני בניו, אך אלו ואלו דא"ח דקודם החטא הי' לכפר על אדה"ר ושני בניו כנ"ל, אך אחר החטא בא גם לכפר על מעשה העגל, ורש"י ז"ל שפי' בפרשת תצוה שהוא לכפר על מעשה העגל וכן במדרשים הם ס"ל מפורש דמעשה העגל קדים, אך לדעת הזוה"ק והרמב"ן בפשיטות כמו שכתבתי:
והנה ידוע שחטא העגל הי' במעשה לבד אבל הכוונה היתה טובה, ובמדרש שכל עצמו שנבחר לכהן הי' בשביל טוב כוונתו, ואף שלדעת הזוה"ק א"א לומר כן שהרי הבחירה באהרן לכהן הי' לדידי' מקמי מעשה העגל, מ"מ לא פליג על טובת כוונת אהרן, ואפשר שצפה לפניו יתברך את טובת כוונתו וע"כ בחרו לכהן ולא פליגי בזה:
עוד צריך להקדים הקדמה שהדם הוא הנפש מכפר על הרצון והמחשבה שבהעבירה שהם כחות הנפש, אף שמכפר על השוגגין אבל כבר כתבנו במק"א דהא דהשוגגין צריכין כפרה שאלמלא לא הי' להם תשוקה לאיסור זה לא הי' מזדמן לפניהם שיעברו בשוגג ורגלי חסידיו ישמור והכפרה היא על תשוקה הקודמת, והאימוריי מכפרין על מעשה העבירה:
והנה ידוע ששמן המשחה מעלה את האדם למדריגה גבוה, ובמדרש שאפי' בגשמיות אם הוא קצר נעשה ארוך ומכ"ש ברוחניות:
ומעתה יובן השינוי שבין הצוואה להעשי', דהצוואה היתה בקרבנות בשביל חטא אדה"ר, והנה נפש אדה"ר אמרו המפרשים שנתעברה אז באהרן ושני בני אדה"ר בשני בניו, וע"כ כשנזרק הדם תיכף נגמר הכפרה כי כפרת הנפש הוא בדם לבד וכאן לא הי' אלא נפשו של אדה"ר, ואחר שנגמרה הכפרה בדם תיכף הי' יכול להזות עליו משמן המשחה ולהגביהו שהרי הפסולת שנתהוה ע"י החטא חלף הלך לו, והי' ראוי לקבל הזאת שמן המשחה, אבל במעשה שהי' אחר החטא שהי' במעשה ושלזה צריך כפרת הקרבת האימורים כנ"ל לא הי' יכול להזות עליו עד אחר הכפרת האימורים למען יתפרד הפסולת מגופם לבל יקבל גם הפסולת תועלת משמן המשחה הגם שהמשיחה היתה עוד קודם כל הקרבנות, יש לומר שזה הי' רק להעלותו מזרות לכהונה אבל הזאות אלו שהיו לתוספת מעלה ועלי' יתירה הי' צריך שיהי' מקודם מנוקה מכל שמץ פסולת, וכענין זה יש לומר קריאת פרשת זכור קודם פורים וכן תענית אסתר שמקודם, כי בפורים נפתח אור עליון גדול מאוד מעולם הנסתר ע"כ צריך להיות מקודם מנוקה מפסולת, וכן יש לומר טעמא דהני בני רב דיתבו בתעניתא במעלי יומא דשבתא:
פרק ד
צו ושבה"ג שנת תרע"ד
יש ליתן טעם על מה שנקרא שבת הגדול, דהנה מדת גדולה היא התפשטות, והש"י נקרא גדול שמדת טובו מתפשטת ממעלה מעלה עד מטה מטה, וכאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, והנה בזוה"ק ח"ג (ק"ח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מן המצות, מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי עול לא עביד מידי הכי נמי איצטריך לי' לבר נש וכו' ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים, ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דבר נש עד דאשתכח גבי' בהאי עול ובג"כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם עכ"ל, וכבר דקדקנו במק"א איך יתאים המשל לנמשל דהאי תורא אם לא קיבל עול ברישא אין המחרישה קשורה בו ואינה נמשכת אחריו ואיך שייך זה בעול מלכות שמים, ופרשנו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמה שהמצות הם פועלים בעולמות העליונים הוא משום שהעושה את המצוה הוא כמו שור שמושך את המחרישה ומתיחסת הפעולה להש"י כמו שמתיחסת מלאכת החרישה לאדם החורש, והבהמה היא כגרזן ביד החוצב בו כמ"ש הרמב"ן עכת"ד, וא"כ הוא חשוב פעולת הש"י ולא פעולת בו"ד, וע"כ מובן דבלעדי העול איננה מתיחסת שוב הפעולה להש"י וחשובה פעולת בו"ד, ואי אפשר שפעולת בו"ד תפעול בעולמות העליונים, א"כ אינו עושה מאומה והוא ממש כעין שור בלתי נתינת העול עליו ברישא שאינו מושך את המחרישה כלל, וכן היו ישראל במצרים שהי' עליהם עול מצרים לא היו יכולין לקבל עליהם עול מלכות שמים, א"כ לא פעלו במצותם בעולמות העליונים כלל, והנה כל זה הי' עד יום העשור לחודש הזה, אך בעשור לחודש שמשכו את הפסח למרות רוח מצרים ולא היו יכולין לומר להם דבר הנה פרקו מעליהם את עול מצרים ושוב הי' ביכולתם לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה ושוב פעלו במעשיהם בעולמות העליונים, וזה שפסח נקרא עבודה, שעבודה בכל מקום משמע שהוא לצורך הנעבד והיינו צורך גבוה, ולולא שקדמו לפרק מעליהם את עול מצרים ע"י משיכת הפסח כנ"ל לא הי' אפשר לעשות את הפסח במצרים:
ומעתה יובן למה נקרא שבת הגדול לפי הנחה הנ"ל שגדול נקרא מה שמתפשט חוץ מגבולו, וכמו שהש"י נקרא גדול מפני שמתפשט מדת טובו עד למטה מטה, כן נמי נאמר להיפוך ממטה למעלה שכשמעשה התחתונים מתפשטים לעולמות העליונים נקרא ג"כ גדול, וזה התחיל ביום זה ונתחדש ענין זה שלא הי' מקודם ע"כ נקרא גדול, ואין זה ענין לכל הנסים שנעשו לישראל עד אז בכל המכות והנפלאות אף שכל הנסים נקראים גדולות כנ"ל מהכתוב ספרה נא את כל הגדולות אשר עשה אלישע, מ"מ זהו ממעלה למטה שהנס שהוא מעולם שלמעלה מהטבע מתפשט לעולם הטבע, וא"כ הוא גדלות הש"י ואין זה ענין למה שמעשה ישראל נקרא גדול:
ולפי האמור יש ליישב נמי הא דנקרא שבת הגדול ולא עשירי הגדול דמשמע דשבת גרים לזה ואינו מובן, אך יש לומר דהנה בזוה"ק דשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשבת הוא הכל אהבה ורצון ואין שייך לקראותו עול עכת"ד, וצריך להבין דא"כ שוב יקשה איך מצוות שבת פועלת בעולמות העליונים לפי הנחה הנ"ל שכל מה שפועל בעליונים הוא מצד העול והוא נחשב פעולת הש"י, ובשבת שהכל אהבה ורצון שוב ליהוי כעושה מאליו ולא תתיחס הפעולה להש"י, אך יש לומר דהנה עול מלכות שמים נאמר ג"כ אצל מלאכים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, וכד הוינא טליא שאלתי לכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה איך שייך לומר עול אצל מלאכים, והשיב לי שעול שלהם הוא שלא יביטו למעלה ממדריגתם למרות תשוקתם העצומה עכת"ד, ובאופן זה י"ל ששייך עול מלכית שמים גם בשבת שלא יביט למעלה ממדריגתו וכעין הגבלת הר סיני, ודווקא העול שהוא כעין תפילין לשעבד מוחו ולבו זה אינו שייך בשבת, וזהו שכתב הזוהר בדקדוק מעול מלכות שמים דאיהו תפילין מזה פטור בשבת שהוא אהבה ורצון ולא עול, ואף בימות החול העול בכפלים מבשבת אין זה מגרע בשבת מהפעולות בעולמות העליונים, כי לא שייר ממה שאפשר, וכעין אמרם ז"ל אף דמקדש חצי אשה אין קדושיה קדושין מ"מ חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה קדושיה קידושין שלא שייר בקנינו ודו"ק:
והנה במצרים שאמרנו שאז כשפרקו מעליהם עול מצרים קבלו עליהם עול מלכות שמים שלימה, עדיין יש להבין שבודאי היתה העבודה מתוקה אצלם מדבש ונופת צופים וזה היום שקיווהו מצאוהו ראוהו איך שייך לקראותו עול, אך באשר הי' אז שבת שלעולם אז העול מלכות שמים שלא יביט למעלה ממדריגתו, ואי אפשר בשבת בענין אחר שוב נחשב זה עול מלכות שמים שלימה וכעין לא שייר בקנינו ודו"ק:
זה קרבן אהרן ובניו וגו' ומבואר דכ"ג מקריב חביתין בכל יום וכהן הדיוט ביום חניכתו, אך יש שינוי ביניהם דכ"ג אינו צריך לעבדה בידו אלא שמשלו היא באה ואפי' מת איפסק הלכתא דבאה משל יורשין, וכהן הדיוט צריך לעבדה בידו, והטעם יש לומר פשוט דענין חביתין דכהן מביא ביום חינוכו משמע שבאה מחמת חביבות שכל דבר חדש חביב הוא על האדם ומה"ט הלל ומגילה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמים משום איידי דחביבא יהיב דעתי' ושמע, והא דחביבא משום דמזמן לזמן קאתי, וכבר אמרנו שכפי מסת האהבה כן צריכין להיות המצות בפועל שיהיו כלים להאהבה, וע"כ ברגל יש תוספת קרבנות משבת, ואף דשבת מעלתו גבוה מ"מ הרגל דמזמן לזמן קאתי חביבא לי', וצריך תוספת כלים, וע"כ ביום חינוכו לעבודה או לעבודת כהונה גדולה [כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש] שחביבא לי' באה מנחת חביתין, וכ"ג מקריב בכל יום כבר אמרנו משום דכל יום אצלו כרגל דמי, היינו שיש לו בכל יום השגות חדשות שלא הי' לו אתמול, וכמו שאמר הרה"ק היהודי זצללה"ה שבכל יום יום לעומת יום אתמול הוא בערך יהודי לערך נכרי, ויש לומר עוד דהנה הא דמזמן לזמן קאתי חביבא לי' משום דבדבר שאדם מורגל נתישן אצלו ואיננו כ"כ בחיות ורגש הנפש, וכ"ז הוא מחמת טבע הגופני, אבל מפאת הרוחני איננו נתישן, וכמו המלאכים אף שהם נקראים עומדים ואינם הולכים מדרגא לדרגא וכמו אתמול כן היום, ומ"מ כולם עונים באימה ואומרים ביראה ברגש עצום ואינו נתישן אצלם מאומה כי רק טבע החומר גורם שמישן, וע"כ כ"ג שהגיע לשיעיר הזדככות מלאכי, וכמו שאמרו בירושלמי אהא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכי כ"ג לאו אדם הוא ותירץ דאה"נ עיי"ש, וע"כ אינו נתישן אצלו וחביבא לי' כל שעה כשעה ראשונה, ויש לומר שמטעם זה נקרא כהן גדול עפ"י מה שאמרנו במאמר הקדום כי גדול נקרא התפשטות מחוץ לגבול כמו מלמעלה למטה שהתפשטות הוא למטה כן מלמטה למעלה שהתפשטות הוא למעלה, כן נמי יש לומר דהתפשטות קדושת כהונה עד שגם גופו ישיג שיעור הזדככות מלאכי נקרא נמי גדול, והנה מובן שכל זה הוא בפנימיותו אבל מפאת חיצונית המעשה אינה מוסיפה לו רגש וחיות, ע"כ כהן הדיוט שחידוש המעשה גורמת החביבות צריך לעובדה בידיו, אבל כ"ג שאין חידוש המעשה גורמת אלא מצד פנימיותו הוא כלפיד אש בוער איננו זקוק להמעשה אלא שתיעשה משלו:
ולפי האמור מענין החביתין יש לפרש דברי המדרש שחביב קרבנו של אהרן כקרבן נשיאים כתיב התם זה קרבן נחשון בן עמינדב וכתיב הכא זה קרבן אהרן ובניו, ונראה דהנה לעיל מני' חביב קרבן של נשיאים כשירה שאמרו ישראל על הם כתיב התם זה אלי ואנוהו וכתיב הכא זה קרבן וכו' וחד אמר כשני לוחות הברית דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים ולכאורה אינו מובן הגז"ש דזה על קרבן קאי ומה דמיון לזה אלי ואנוהו או מזה ומזה הם כתובים, אך ביאור הדברים דשירה שאמרו ישראל על הים היינו שנתעלו ונגבהו מכלי הגוף עד שלא הי' הגוף חוצץ בעד המראה וע"כ ראתה שפחה על הים וכו', ובאמת כל ענין שירה הוא התגברות רגש הנפש על כחית הגוף כמו שרמזו ז"ל יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ובשירת הים הי' עוד יותר וע"כ אמרו זה אלי ואנוהו שמשמע שהיו מראין באצבע, אף כי לא יראני אדם וחי כי הגוף חוצץ ויוצאה הנפש מנרתיקה מ"מ אז לא הי' הגוף חוצץ, וזהו שאמרו ז"ל שמעין זה הי' קרבן נשיאים שחביבת גלוי שכינה שהי' אז עבר כל חוק וגבול אנושי והיו כ"כ מזוככים עד שלא הי' הגוף חוצץ והיו רואין בעיניהם למי הם מתקרבין, וזהו הפירוש זה קרבן היינו התקרבותו, וזה שאמר כשני לוחות הברית דכתיב מזה ומזה שנקראים משני עברים וחומר האבן לא הי' מפסיק, כן נמי הגיעה חביבתן של נשיאים ושיעור הזיכוך שלהם למדריגה גבוה עד שכחות הגוף והחומר לא עמדו לשטן עלי דרכם, וזהו נמי שחביב קרבנו של אהרן כקרבן הנשיאים היינו שהגיע לשיעור הזדככות מלאכי שלא נתישן אצלו כלל והי' חביב עליו כל שעה ושעה כשעה ראשונה והי' תמיד במדריגה זו כמו הנשיאים בעת החניכה:
ולפי האמור שלכן נקרא כהן גדול מפני התפשטות הקדושה שבו על הגוף נמי להזדכך שיעור מלאכי יש לפרש נמי מה ששבת זה נקרא שבת הגדול, שבאשר מסרו נפשם ללקיחת הפסח וכמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו נתפשט כח הרוחני שבהם גם על הגוף להתקדש בקדושת הנפש, ומזה נתהוה מה שנמשכו אח"כ אחר הש"י בלי שום התחכמות וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' שגדולה נקרא חסד ע"כ נקרא שבת הגדול ודו"ק:
הנה ד' מיני קרבנות הם שנזכרו בפרשה זו עולה חטאת אשם ושלמים, וברעיא מהימנא (כ"ח.) עולה חטאת ואשם תלת פקודין אינון תלת אבהן, שלמים מטרנותא אתר דאיהו תשלומין דכלא וכו', ונראה לפרש דהנה ידוע דשלשה אבות תקנו חטא אדה"ר דהי' כלול מע"ז ג"ע שפ"ד שזה חטא בנפש וזה ברוח וזה בנשמה כמו שדברנו מזה במק"א, אברהם דדרגי' חסד תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק דדרגי' פחד ויראת ה' תיקן חטא ע"ז במה שהקריב נפשו קרבן לה', יעקב דאחיד בתרין ודרגי' רחמים תיקן חטא שפ"ד במה דלא ראה טפת קרי מימיו, והנה חטאת הבאה על חטא המעשה בלא מחשבת עבירה דהיינו שוגגין היא מתיחסת לגוף, וכבר אמרנו שרוב חטאות שבתורה הם בעריות כי היא עבירה שבגוף ובש"ס סוטה היא עשתה מעשה בהמה, ע"כ נראה דקרבן חטאת לכפר הוא בזכותו של אברהם דבאשר הוא תיקן חטא ג"ע שהוא שורש עבירה שבגוף ע"כ כל השוגגין שהם עבירה שבגוף מתכפרין בזכותו, עולה מכפרת על הרהור הלב הוא בזכותו של יצחק שתיקן חטא ע"ז שעיקרו במחשבת הלב, וע"כ על כל עבירות אין נענשין על המחשבה חוץ ממחשבת ע"ז, ובזכותו שהקריב עצמו לעולה מתכפרין ישראל בקרבן עולה על הרהור הלב, אשם מתן דמו הוא כעולה ובשרו ואימוריו כחטאת הוא כלול תרוויהו והוא בזכותו של יעקב שלא ראה קרי מימיו דפתוך בחטא זה כל ג' עבירות רח"ל, בזכותו מתכפרין ישראל באשם שעיקרו בא על מועל בהקדש ומוציאו לחולין, שהוא חטא הדומה לו בצד מה:
והנה יש באדם צלם אלקים שהוא המאחד ומחבר את כל חלקי האדם וכתיב אך בצלם יתהלך איש, וקודם הסתלקות האדם מזה העולם אתעבר צולמא דילי' כבזוה"ק, ובאשר הוא מאחד כל חלקי האדם מוכרח לומר שהוא גבוה מהכל, ונראה דכמו שבפרט כן הוא בכלל, כמו דאבות הם נפש רוח ונשמה של כלל ישראל, כן משרע"ה הוא הצורה וצלם אלקים של כלל ישראל, והוא המאחד ומקשר הכל, וזהו שאמרו שקול משה ככל ישראל, ונראה דזה ענין קרבן שלמים והוא שלימות של ג' קרבנות חטאת עולה ואשם, וכמו שהם בזכות ג' אבות כן שלמים בזכות משה, ויש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק דכתב שלמים מטרנותא אתר דאיהו תשלומין דכלא, ויש לומר דזהו התורה שהיא שלימות הכל ומאחדת הכל, וע"כ נביא התורה הי' משרע"ה ולא זולתו שזה מדתו כנ"ל, ויש לומר דמה"ט לא מצינו שלמים בצבור אלא בעצרת יום מתן תורה:
ויש לומר דהיינו נמי ד' מיני לחם שבתודה, דהנה ענין תודה שבאה על נס היינו שהוא מודה שאינו כדאי והש"י הפליא חסדו עמו, וג' מיני מצה מורים על נפש רוח ונשמה כאלו מודה שהש"י השיב אליו נפשו רוחו ונשמתו אחר שהי' ראוי להיות נעדר מהם, ולחם חמץ שהוא כנגד ג' מיני מצה מורה על צלם אלקים שהוא בכח התורה מאחד ומקשר את כולם, וכמו בעצרת שתי הלחם הבאות חמץ, והטעם יש לומר כי חמץ הוא ענין התנשאות כמו שאיתא בספרים, וכל מיני התנשאות וגיאות הוא מטבע שפסלתה מלכות שמים לא מיני' ולא מקצתה, אך יש מין התנשאות הנרצה היינו להיות מוגבה לבו בדרכי הש"י והוא בכח התורה שנותנת רגש חיים ונשיאת ראש להאדם וכמ"ש במק"א, וע"כ שתי הלחם באות חמץ, וזה נמי ענין חמץ שבתודה על חסד ה' ששב אליו את צלם האלקים:
ולפי האמור יש ליתן טעם בענין ד' כוסות שבין שלישי לרביעי לא יפסיק, שד' כוסות הם נגד ד' לשונות של גאולה וגם נגד ד' כוסות התרעלה שעתיד להשקות את אומה"ע, ונראה ששניהם ענין אחד דג' לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי הם נגד נפש רוח ונשמה, היינו הוצאתי הוא כמו שמוציאין הטובע בנהר והוא בנפש שעבירה שדבוק בה היא הטובע אותו במצולות ים, הצלתי הוא מנזק הבא מזולתו כמו המציל מן הלסטים וזה מתיחס ביותר לרוח שמצד עצמו איננו נוטה לרע, וגאלתי הוא משעבוד אפי' מרחוק וזה מתיחס לנשמה שא"א לצד הרע אלא להאפיל אורה, ולשין הרביעי ולקחתי שהם מתן תורה זה מתיחס לצלם אלקים כנ"ל, וכן נמי ד' כוסות תרעלה שעתיד להשקות לאומה"ע שהם ד' מלכיות שלש הראשונות נגד נפש רוח ונשמה שהם כחות רעות למשוך את האדם לע"ז ג"ע ושפ"ד כמו שביארנו זה באריכות במק"א, ומלכות הרביעית שהיא שקולה כשלשתן היא נגד צלם אלקים, וענין שני הטעמים היינו ד' לשונות של גאולה וד' כוסות התרעלה הם דברים אחדים וע"כ בין שלישי לרביעי לא יפסיק כמו שאי אפשר שיהי' פירוד בין צלם אלקים לנפש רוח ונשמה, שהסתלקות צלם אלקים מהם הוא גורם ההעדר ובלתי אפשר זולתו ע"כ בין שלישי לרביעי לא יפסיק:
בפרשת המלואים יש לדקדק שהי' שני פעמים נתינת שמן המשחה, א' קודם כל המעשים, תיכף אחר הלבישה כתיב בפרשת תצוה ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו וגו' וכן בפרשת צו אחר הלבישה כתיב ויקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו' ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן, ובאוה"ח נתן טעם למה במעשה הפסיק בין הלבישה למשיחה במשיחת המשכן, ומ"מ מבואר שזה הי' קודם התחלת הקרבנות, ולבסוף אחר כל הקרבנות ומתן בהונות וזריקת דם מהאיל המלואים כתיב ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו', הנה קודם כל המעשים הי' משיחה ולאחר כל המעשים הי' הזאה:
ונראה דהנה כבר אמרנו דמשיחת שמן המשחה היתה נוגעת גם לגוף כי אפי' הי' קצר קומה ונמשח נעשה ארוך כבמדרש, וקרבנות הם כפרה לנפש ואפי' הקטרת האימורין שאמרנו כבר שהיא גם כפרה לגוף, כי הדם שהיא הנפש של הבהמה מכפר על נפש האדם והאימורים שהם הגוף והחומר של הבהמה מכפרים על גוף וחומר האדם, מ"מ כפרה היא ענין פנימי, ואינו דומה לשמן המשחה שפועל בו בחיצונותו הנראה לעינים, ויש לומר כי שמן המשחה שורשו בחכמה כי שמן הוא חכמה, והבשמים שבו שורשם בבינה וע"כ הם חריפים כי ממנה דינין מתערין, רומז לתורה דמחכמה עלאה נפקת, ואחר בינת הלב הם הדברים כמ"ש במק"א, וע"כ היא כוללת הכל הגוף והנפש כי אפי' בריאים הגשמיים חיותם מהתורה כי הביט בתורה וברא את העולם: והנה הי' בדין שבראשונה יתכפר בהדם וישאר נקי ראוי לקבל קדושת שמן המשחה שהיא קדושה גבוה ומעלין בקודש, ועוד כי כפרה הוא מלשון קינוח כמו שפירש"י שהוא סילוק הפסולת לבד, ושמן המשחה הוא תוספת מעלה, אך יש סברא נמי להיפוך כי מאין יבוא אדם להנקות אם לא בכח התורה, כי מבלעדי כח התורה אין שום חיות לאדם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ע"כ תחילת כל דבר הוא משיחת שמן המשחה לערות עליו רוח ממרום כח התורה, ואח"כ יכול לבוא להכפרה, ושוב שנית לקדשו בהזאת שמן המשחה, ומכאן לימוד לכל איש שעלה על לבו לבוא ולגשת לטהר את נפשו ראשית דבר ישקע רעיוניו בתורה ואח"כ יבוא מזה לחרטה אמיתית, ויעשה כלי שרת ראוי לתורה כמ"ש הרבינו יונה שהפה צריך להיות כמו כלי שרת, ואך אז יעלה תורתו ועבודתו לרצון, וע"כ בתחילת הגשתו שעוד מצואתו לא רחץ אל יבקש גדולות בלימודו, כי אפי' מחשבות מבלבלים אותו אל יחוש כי כך הוא המדה, והעיקר הוא הלימוד אחר הנקיון:
ולפי מה שאמרנו יש ליתן טעם למה הבנים לא נמשחו בשמן המשחה אלא הזאת שמן המשחה לבד כמ"ש הרמב"ן, דהנה אהרן הי' צריך כפרה על חטא העגל ובניו נמי היו ראוין להענש בעון אביהם, אלא שהועילה תפלתו של משה ומתו שנים ונשתיירו שנים, וע"כ נמי צריכין כפרה, ומ"מ באשר החטא לא הי' מגופם אלא בחטא אביהם לא היו צריכין למשיחה הקודמת להכפרה כנ"ל, ואינו דומה לאהרן שהי' החטא מונעו מגשת אל הכפרה והי' צריך סיוע מהמשיחה כנ"ל, אבל הם לא הוצרכו לכך והי' די בכפרה והזאה:
פרק ה
צו ושה"ג שנת תרע"ה
ענין תרומת הדשן, הנה ידוע שיש בכל נמצא ד' ענינים, הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם ד' יסודות ארמ"ע, בשנה שבת ויו"ט ור"ח וימי חול, בנפש גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, וכל אחד כלול נמי מארבעה וארבעה מארבעה עד כי עצמו מספר וקצת הצריך לענינינו נזכירם ומהם תקיש על השאר, "אש" כלול מארבעה אש היסודי שהוא חשוך כמ"ש הרמב"ן בפ' בראשית, ואשא אוכמא וחיוורי ותיכלא הנזכר בזוה"ק, "רוח" אמרו ז"ל ד' רוחות מנשבות בכל ים, "מים" מי באר, מי נהרות מי גשמים מי הים, "עפר" נמי כלול מארבע, דומם, צומח, חי, מדבר, "ודומם" עצמו כלול מארבע, עפר, וחול, [ההפרש ביניהם שזה עושה פירות וזה אינו עושה פירות], אבנים, ומתכות, וכן "צומח" עצמו כלול מארבע, ירקות, וזרעים אילנות, ופרי העץ, "חי" כלול מארבע וכולם בפסוק אחד, החי', וכל בהמה, רמש, וצפור כנף, "מדבר" נמי נזכרו שם, מלכי ארץ וכל לאומים, שרים וכל שופטי ארץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, "ומתכות" שהוא אחד מחלקי הדומם נמי כולל מארבע, זהב, וכסף, ונחושת, וברזל, ועיין בזוה"ק פ' וארא, וכן כל אחד מחלקי החי דם, ובשר, גידין, ועצמות, וכן בחלקי המדבר, גוף, ונפש, ישכל, וצלם אלקים, ושורש כולם ד' עולמות, אבי"ע, וד' חיות נושאות את הכסא, ושורש שורשם ד' אותיות שם אדנ', וד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, שכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו:
ובאשר את זלע"ז עשה אלקים עשה כנגדן ד' מיני כחות המתנגדים להמציאות והם ארבעה גוליירין בישין, עון, משחית, אף, חימה, הנרמזים בפסוק אחד והוא רחום יכפר "עון" ולא "ישחית" והרבה להשיב "אפו" ולא יעיר כל "חמתו", והם שורש לד' ענינים המתנגדים להמציאות הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם הוא נרמז בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ובמדרש דורשו על ד' מלכיות המתנגדים למלכות שמים תוהו זה בבל, בוהו זה מדי, חושך זה יון, על פני תהום זו מלכות הרשעה, והיינו שד' מלכיות אלו הם נשפעים מד' כחות רעות אלו, בשנה הם ד' תקופות שבהם מתעוררין ד' כחות רעות אלו, ומהם נסתעף ד' פרקים שאירעו צרות לישראל שנקבע בהן ד' צומות, ובנפש ד' מרות, מרה אדומה, לבנה, ירוקה, שחורה, ובזוה"ק שהמרה היא כמו גיהנם באדם, וכמו שמציאת העולם נחלק לד', הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, כך נמי המתנגדים להמציאות נחלק לד', הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש:
ונראה שמלכות בבל מקבלת למרה אדומה בנפש, ובמתכיות הוא זהב, וכתיב אנת הוא רישא דדהבא, ובמדרש שפרה אדומה זו בבל, ויסודה יסוד אש שממנה הגיאות העולה הוא למעלה והכעס והחימה, וזה מצינו בנבוכדנצר שנתגאה ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ונמצא אצלו הכעס והחימה ביותר, ובמדרש פ' לך אימה זו בבל שנאמר באדיין נבוכדנצר התמלא חימה, הרי שזה הי' מהותו, ושורש מלכות בבל הוא האחרון מד' גוליירין בישין שהוא "חימה", מלכות מדי מקביל למרה לבנה, ובמתכיות כסף כמ"ש חדוהי ודרעוהי די כסף, ויסודה מים שממנה בקשת התענוגים והתאוה וסעודת אחשורוש לעד וכמ"ש מהר"ל בספר נר מצוה שכל ענינה של מלכות זו למלאות נפשם המתאוה וכמ"ש בדניאל קומי אכלי בשר שגיא, ושורש מלכות מדי הוא הראשון מד' גוליירין בישין שהוא "עון" וסתם עון הוא התאוה וכמ"ש הן בעון חוללתי, מלכות יון מקבלת למרה ירוקה שבנפש, ובמתכיות הוא נחושת כמ"ש מעוהי וירכוהי די נחש, ויסודה רוח שממנה תאוות הממשלה ולרדוף באף את מי שאינו נכנע אלי', ושורש מלכות יון הוא השלישי מגוליירין בישין שהוא "אף", מלכות הרשעה מקבלת למרה שחורה שבנפש ובמתכיות הוא ברזל ראש המשחיתים וחרס כמ"ש בדניאל, ויסודה יסוד עפר, וכמו עפר שהוא מבלה ומכלה את הכל כך טבע מלכות הזאת להשחית את הכל כמ"ש בדניאל אכלה ומדקא ושארה ברגלי' רפסה, וכמו שהאריך מהר"ל בספר הנצח, וכמו טבע בעלי מרה השחורה שהם שונאי המציאות כנודע, ושורש מלכות הרשעה הוא השני מגוליירין בישין שהוא "משחית", ובמדרש פ' תרומה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל וכו', כסף זו מדי וכו', נחושת זו יון וכו', אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורן לעת"ל חוץ מאדום וכו':
ונראה שהדורן הוא שלעת"ל יתבררו מכל הכחות שבעולם כל חלקי הקדושה והיינו שבכל הכחות וכל המדות יש דוגמתן בקדושה כידוע שבכל הכחות שבעולם יכולין להשתמש בהם בקדושה לאהוב את ה' ולירא ממנו בכל תוקף שהי' מונחת האהבה והיראה בחיצוניות, וע"כ שלש מלכיות הראשונות שהם זהב וכסף ונחושת שהם יראה ואהבה והתפארת והעוז יהפך לקדושה וזהו הדורון למלך מ"ה הקב"ה, אבל מדת השחתה והעדר המציאות אין דוגמתו בקדושה כי כל ענין קדושה הוא החיים והמציאות, ואפי' העונשין הם רק לתקן ולהדחות המתנגד להמציאות, וע"כ ברזל לא נמצא לא במקדש ולא במשכן, ע"כ לא נתקבל מהם הדורון לעת"ל, ועל זה נאמר ולא יהי' שריד לבית עשו:
והנה ענין הקרבנות הקרבין ע"ג המזבח כל חלקי החיות מבררין ומקריבין, והיינו, דם, ובשר, וגידין, אבל עצמות מצד עצמם אינם עולין ע"ג המזבח אלא כל זמן שהן מחוברין לבשר עולין עם הבשר פירשו לא יעלו כבש"ס זבחים, והיינו כי דם בשר וגידין שיש בהם חיות שהם שלשה חלקים הראשונים שבחי, הם לעומת שלש מלכיות הראשונות שיש בהן חיות ולעתיד יחזרו להקדושה וזה יהי' הדורון למלך מ"ה הקב"ה כנ"ל, אבל עצמות שבעצמם אין בהם חיות אלא ע"י שהם מחוברין להבשר עולין עמו ויסודם מיסוד העפר, הוא דומה למלכות רביעית, וה"ה נמי כל האברים אחר שנבררו מהם חלקי החיות העולים לגבוה ולא נשאר אלא הדשן לבד והיינו יסוד העפר לבד, הוא דוגמת מלכות הרביעית ונדחה לחוץ כי הוא ממרה השחורה שענינה רק להשחית ולבלע את הכל ודוגמתו האפר שאינו עושה פירות ואינו מצמיח כמ"ש התוס' פרק כיסוי הדם שדם איברים לכ"ע אינו מצמיח ע"כ נדחה לגמרי וכמ"ש ולא יהי' שריד לבית עשו:
ואך באשר אי אפשר שיהי' דבר בעולם שלא יהי' בו ניצוץ הקדוש המחי' אותו, חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא מצות תרומת הדשן שאפר עם כל ענינו שהוא בלי חיות ובא מצד השחתה כנ"ל נמצא בו עוד ניצוץ טוב והיינו שנמשל בו ענין הכנעה כמ"ש ואנכי עפר ואפר, היפוך מדתו של מלכות הרביעית האומרת אני ואפסי עוד, והיינו כשיתבונן האדם שהוא נשחת לגמרי כאפר בלי חיות ואין לו שום מציאות בפ"ע, והוא מבטל עצמו לכלל ישראל אז באמצעות כלל ישראל אפשר שישיג חיים חדשים, ולזה בא הרמז שבתרומת הדשן שלוקח קומץ דשן במחתה ושמו אצל המזבח, כי מזבח הוא כנס"י ונבלע בצדו הרמז שיהי' כ"כ בתכלית הביטול עד שישוב כמו בלוע, וזה תיקונו והוא כעין מ"ש הרמ"ע בהא דאמרו ז"ל נשמתן נשרפת ונעשו אפר תחת רגלי הצדיקים:
ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס פ"ב דיומא דבעא תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר או מתרומת מדין ילפינן לה, ופשט לה דמקומץ המנחה ילפינן לה, היינו דכל ענין תרומה מורה על התרוממות הנפש שע"י אסיפת התבואה שגורמת שמחה לאיש וכמו שכתבו ז"ל בטעם סוכות זמן שמחתנו באשר בא בזמן האסיף, וכן הלוי באסיפת מעשרו שלא עמל ולא טרח בה, מה גם השבים ממלחמת מדין שנתנו נקמת ה' במדין ולא נפקד מהם איש ובידם כל השלל הזה, שבודאי היתה נפשם מתרוממת, לזה באה המצוה להרים תרומה לה' היינו שההתרוממת תהי' כולה קודש לה' ולא יתערב שמץ גיאות ח"ו, ופשט לה שבתרומת הדשן אינו כן שאין כאן עדיין מקום התרוממת הנפש, אדרבה כאן נתבקש דווקא הכנעה ושפלות רוח וכענין מנחה כאמרם ז"ל מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב את נפשו, והיינו דדשן המורה על הכנעה כמו מי שנשחת מכל וכל ולא יוצלח עוד לשום דבר יכול ח"ו לצמוח מזה יאוש הנורא והתרשלות, לזה באה מצות התרומה היינו לרומם את ההכנעה לה', היינו להיות נכנע להש"י לתורתו ולעבודתו ולידע ולהאמין שעוד ישוב לאור באור החיים, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסח מצרים שטעון הזאה באגודת אזוב כמ"ש ולקחתם אגודת אזוב היינו שישראל במצרים לא הי' להם מעלה אלא היו נכנעים לפרעה, ואותה הכנעה נצטוו להגביה אותה לה' היינו שלא להיות בשפלות ידים אלא נכנעים לה' ולתורתו, וזה ולקחתם שהוא לשון הגבהה כענין אמרם ז"ל בלולב מדאגבה נפיק בי' עכת"ד, כן נמי הוא ענין תרומת הדשן: