אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

ויקרא

פקודי

פרק א

ויקרא וזכור שנת תר"ע.

בש"ס חולין, אדם ובהמה תושיע ה' אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, הענין דכשאדם מבטל דעתו ורצונו לרצון השי"ת לעומת זה נותנים לו דעת מן השמים, וכעין אומרם ז"ל בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ד' יביט, וכאשר נחנן בדעה מן השמים אז נושע בכל ענינים, וכענין שהמע"ה ששאל חכמה ומדע, ואמרם ז"ל אני שואל בתו של מלך והכל בכלל, ואמרם ז"ל דעה קנית מה חסרת, ויש להסביר הדברים, דהנה נודע שדעת היא התקשרות, ומאחר שהאדם מבטל דעתו ומשליך ממנו את כל התקשרות שיש לו לעניני עוה"ז והבליו, ומשים א"ע כבהמה להיות נכנע לרצון השי"ת, וכמו בהמה דאדעתא דמרה קאזלא, לעומת זה נקשרה נשמתו בשורשה, ממילא הוא מושך משורש נשמתו כל מיני השפעות, כי שורש נשמתו הוא דבוק במקור החיים, ועוד כי לעומת שהוא נכנע ומשפיל עצמו לפני השי"ת, הקב"ה מגביהו כאמור מגביה שפלים עד מרום אעפ"י שאינו ראוי לכך:

והנה זה בעצמו היא הענין זכור ושמור הנאמר בשבת דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, דשמור הוא השמירה מלעשות מלאכה, היינו דכל ימות החול מחשבתו ודעתו של אדם מפוזר בל"ט מלאכות, ובשבת עוזב כל מחשבת מלאכה ומבטל את התקשרות שיש לו לעניני עוה"ז, לעומת זה הוא זוכה שתתקשר נשמתו בשורשה ומושך עליו הנשמה יתירה מלמעלה, ושבת הוא בחי' דעת ונאמר לדעת כי אני ד' מקדשכם, וגם הוא מתעלה ומתאחד בתוך כלל ישראל אעפ"י שהוא בעצמו אינו כדאי ועדיין עומד מחוץ לתחום הקדושה, וזה שרמזו ז"ל היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, כבמדרש כבהמה אנו נמשכין אחריך, והרי ישראל הם בהמתו של הקב"ה, והקב"ה קורא לה והיא באה אליו אף שעומדים מחוץ לתחום, וכעין מה דאיתא במדרש במרע"ה שא"ל הקב"ה עד מתי אתה משפיל עצמך וכו' ויקרא אל משה, אף שמרע"ה הוא בסוד הדעת שתמיד הי' דבוק וקשור למעלה, אך העליות אין להם שיעור והאי כתר עליון אוכם הוא לגבי עילת העילות, ויצדק גם לגבי משה שקרא אותו לבוא אליו למעלה ממקום שהי' עומד בו בתחילה וכמו שהי' בגשמיות שנקרא לבוא אל אוה"מ בעוד שהוא עמד בחוץ, כ"כ הוא ברוחניות:

והנה לעומת זכור ושמור דשבת שהוא מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, זלע"ז עשה אלקים, הוא קליפת עמלק שהיא דעת דקליפה ומטמטמת הלב, ואינה מנחת לו לבטל דעתוי לרצינו יתב' רק ללכת אחר דעתו, הרי מלמטה למעלה, ובתנחומא סוף תצא כל זמן שזרעו של עמלק קיים כאלו כנף מכסה את הפנים אבד זרעו מן העולם לא יכנף עוד מוריך, הרי מלמעלה למטה, ואולי לזה נאמר כי מחה אמחה ונאמר מחה תמחה ובמדרש אמרו ישראל רבש"ע אין אנו יכולין בו, א"ל הקב"ה תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה, היינו שעל ישראל רק להכין לבבם לבטל דעתם כנ"ל מלמטה למעלה, ותקב"ה מוחק שמי מלמעלה שלא יסתיר האור מלמעלה למטה אכי"ר ב"ב:

שמעתי מפי כ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ שעמלק היפוך יעאע"ה שיעקב הוא ישר וזה הוא שם ישראל ישרון, ועמלק הוא מלשון מעוקל, עכת"ד, והנה יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, ומבואר בזוה"ק דהוא כלול בתרין דהיינו שהוא מחבר שני ההין שבשם הוי' ב"ה, שנקרא עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, [ועי' בזוה"ק וארא תיאובתא דיובלא כו' ולנגדא עלי' ברכאן ולארקא עלי' מבועין מחוקין וכו' תיאובתא דשמטה לאתברכא מיני'] ודוגמתו. באדם התחתון המוח והלב, היינו שהמוח שהוא השכל יאיר להכב להשכילו להדבק בטוב ולמאום ברע, ולעומתו הלב יקבל השכלת המוח שיהפך טבעו שלא יתאוה, רק ליהטוב, ועמלק היפוך זה שכל מגמתו להפריד ביניהם. היינו בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאיתגליא, וע"כ נקרא קוצץ כידוע, ודוגמתו באדם התחתון להסתיר את אור השכל שלא   יאיר להלב, ושהלב לא יקבל מהשכל כלל שאפי' מה שהלב יודע בהכרח שזה הוא רק רע, לא יפסוק בשביל זה מלהתאוה לו ולהשתוקק אליו, והנה ידוע מ"ש הזוה"ק שלאה ורחל הם בדוגמת עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, ויעקב כל עבודתו הי' ברחל דוגמת עלמא דאיתגליא, וממילא בלתי כוונתו השיג את לאה שהיא דוגמת עלמא דאיתכסיא, ומגו נגלאה אתי לפנימאה, כ"כ מצוות מחיית עמלק, עיקר עבודת האדם היא להכין את לבבו לנקותו מקליפת עמלק כנ"ל ואז ממילא אף בלתי כוונתו נפתח אור השכל ויאיר להלב, וזהו השתי מחיות, תמחה את זכר עמלק שמוטל על האדם, ואז אח"כ מחה אמחה שזה עושה השי"ת בעצמו אף שאין האדם עושה בזה כלום:

בפסיקתא ואהרן וחור תמכו בידיו אהרן בזכות הכהונה וחור בזכות המלכות, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה, והנה בקרא מפורש שהי' בידם חטא על ריב בנ"י את ה' ועל נסותם וגו', וי"ל דזב"ז תליא, דהנה כ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ אמר הטעם שלהם שבאו דרך מריבה ולא התפללו שינתן להם מים, עפ"י דברי הזוה"ק שהיו מסופקים אם הנהגתם היא בשם הוי' ז"א או אין, היינו מבחי' אין, שלש הראשונות, והפי', עפ"י דברי זוה"ק פ' בשלח ואתם תחרישון לא תתערון מלה דבעתיקא תליא מילתא, הרי דבעתיקא אין אתערותא של התחתונים בתפלה מעוררת, וזה שאלתם אם השי"ת מתנהג עמהם עפ"י מעשיהם והתעוררותם, משום שהנהגתם היא בשם הוי' ז"א ושמה מגיעה התעוררות תפלת התחתונים, או הנהגתם היא משלש ראשונות ואז הוא בלי התעוררותם כלל, וע"כ אם היו מתפללין שוב לא הי' הספק מתברר אצלם כלל, כי אולי הם עוררו זה בתפילתם, עכת"ד ודפח"ח, והנה ידוע שהנהגה שהיא עפ"י מעשה התחתונים היא רק מעשה בנ"י ומכח התורה, שהרי כ"ו דורות שקודם מ"ת זן הקב"ה את העולם בחסדו, כבש"ס פסחים, והיינו מצד חסד ד' ולא עפ"י מעשה התחתונים, ובכן אם היו מסופקים אם הנהגתם היא עפ"י מעשיהם כלל, מזה נצמח שרפו ידיהם מן התורה, שבאם הי' בבירור אצלם שהכל מתנהג עפ"י מעשיהם ובכח התורה והיא חייך ואורך ימיך היו מתחזקים בתורה, והנה במדרש פ' תולדות בפסוק הנאמר על עשו אם לא דם שנאת ודם ירדפוך, ועשו הוא שונא את הדם ר"ש ב"נ אמר זה דם בכורה וקרבנות, ר"ל אמר זה דם מילה, נראה הפי' דקרבנות הם המעוררים בעליונים כנודע, וע"כ עשו, שהיתה מגמתו לילך אחר תאוות לבו המטונף הי' שונא את הקרבנות, שהוא רוצה השפעות הטוב שלא עפ"י מעשה התחתונים, ור"ל אמר שזה דם מילה היינו שבמילה נשלמו אברי האדם שהם בצורת שין דלית יוד כנודע, ובזה נעשה האדם מקודש כלי לתורה, וכהא שהשיב אונקלוס אפי' חכם גדול אם אינו מל א"ע א"י ללמוד את התורה כמבואר במדרש, וע"כ עשו שהי' בוחר בתאוות לבו ולא חפץ להיות שומר הברית הי' שונא לתורה, וע"כ כאשר היו בישראל שני חטאים הנ"ל, שהיו מסופקים אם השי"ת מתנהג עמהם לפי מעשיהם, ועבירה גוררת עבירה שרפו ידיהם מן התורה, ע"כ בא עליהם עמלק כחו של עשו שהי' שונא לשני דברים האלה, וע"כ מרע"ה כשבא להלחם בעמלק תמכו בידיו שני זכותים אלו, זכות כהונה שהוא עבודת הקרבנות, וזכות המלכות, כי מלכות ישראל היא כח התורה כדכתיב בי מלכים ימלוכו, והמלך הי' הס"ת עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו, ועושה לו כיס ותולה בצוארו, ותורה שבע"פ היא מלכות כמ"ש בזוה"ק וכמ"ש בתדבא"ר פ"ג שאמר דהמע"ה שהקב"ה כרת לי ברית שאני אהי' בקי במקרא במשנה בהלכות ובאגדות שנא' כי לא כן ביתי עם אלקים כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה וגו' ואין ברית אלא תורה וכו' ערוכה בכל במקרא במשנה בהלכות ואגדות ושמורה שיהיו ד"ת שמורים בי לעולם ולעולמי עולמים, וע"כ בזכות שתי אלה התגבר על עמלק:

וילחם עם ישראל ברפידים ואמרו ז"ל שרפו ידיהם מן התורה, ויש להבין הלא עדיין לא ניתנה תורה, ואם נאמר דקאי על הפרשיות שניתנו להם במרה, מ"מ מצות ת"ת בודאי רק מסיני נצטוו עלי', ולמה הגיע להם עונש על רפיון ידים מהתורה, ונראה לפרש דהנה בעודם במצרים הודיע להם מרע"ה מאמר השי"ת תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואיתא במדרש שא"ל על ים סוף בואו ופרעו את החוב הרי שידעו זה מראש, וכתבו המפרשים שספרו ספירה יום יום והי' משתוקקים מאד לבא ליום הנכבד ההוא, והנה בודאי ידעו כי לקבלת התורה צריכין הזדככות רבה, וכמו שבאמת הי' כך שפסקה זוהמתן, וע"כ כשהגיעו לרפידים שהיא מסע האחרון קרוב לסיני והיו סבורין מקודם שכאשר יגיעו לעת ההוא כבר יהיו מזוככים כראוי ומוכנים לקבלת התורה, אבל כאשר עשו חשבון הנפש מצאו עצמם עדיין רחוקים מזה ורפו ידיהם כמתיאשים שבעוד ימי מספר עוד יגיעו להזדככות כראוי, וזה שרפו ידיהם מן התורה שעתידין לקבל, והוא ממש כלשון שהביאו ז"ל לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידם, ששם נאמר על מורך הלב מפחד המלחמה שנגד פניהם והיו בעצמם כמתיאשים, וזה הי' נחשב להם לחטא, כי יש לו לאדם לבטוח בהשי"ת ולעשות ככל אשר נצטוה כי אין מעצור לד' להושיע ברגע אחת, כי מאחר שהאדם עושה כמו שנצטוה והוא שליח השי"ת, הרי שליח של אדם כמותו, וכל מה שעושה הרי הוא כאלו השי"ת הוא העושה, ובודאי סוף הכבוד לבוא ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף, ובכן איננו רחוק לאיש שעדיין איננו מזוכך שבעוד זמן קטן יגיע להשלימות אם הוא רק עושה מצות השי"ת בתמימות כמו שנצטוה, כי אולי בעוד זמן קטן הזה יקבל שכרו בפעם אחת מכל מה שעשה עד הנה, ואז ימצא עצמו מזוכך בפעם אחת, כי גם זה מתנת השי"ת היא, ולא יפה עשו החשבון על להבא, שבזה הסירו הבטחון מהשי"ת וחשבו שהזדככות צריכה לבוא מעצמם ואיננה מתנה מהשי"ת, וזה שקר כנ"ל, ובאמת שבעוד ימי מספר אח"כ כשבאו לסיני פסקה זוהמתן, וזה בכלל אמרם ז"ל אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב וע"כ בא עמלק שורש השקר, ועוד שכאשר רפו ידיהם ונתיאשו ונתקררו בעבודה משכו עליהם את עמלק והקרירם עוד יותר כמו שכתבו בפירוש אשר קרך, וכעין זה עצמו הי' חטא מרגלים שחשבו עצמם שאינם ראוים לנצח את מלכי כנען וחזק הוא ממנו כמו שכתבנו במק"א, ומה כ' שם וירד העמלקי והכנעני וגו' ועפ"י הדברים האלה יש לפרש עוד מה שדקדקנו במאמר הקדום שבכתוב נאמר החטא על ריב בנ"י את ד' וחז"ל הזכירו רק שרפו ידיהם מן התורה, ואמרנו שם דהא בהא תליא עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר הכ"מ עש"ה, ולדרכינו זה יש עוד לפרש מה דהא בהא תליא, עפ"י הדברים הנאמרים שם שהיו מסופקים אם השי"ת מתנהג עפ"י מעשיהם מדה במדה, או שהשי"ת נותן להם הכל בחסד עליון אף שלא עפ"י מעשיהם עי"ש, כי באם השי"ת מתנהג עמהם כפי מעשיהם, יוצדק לומר שאין שכירות משתלמת אלא בסוף, ואם עדיין אינו מרגיש אין ראי' דשמא למחר יגיע הסוף וישתלם הכל בפעם אחת, אבל אם נאמר שהכל מצד החסד מה יתרון ליום מחר מהיום, א"ו אין זה מתנה מהשי"ת כנ"ל, וכיון שלא מצאו עצמם בעת ההוא מזוככים ומוכנים רפו ידיהם]:

ולדרכינו זה נוכל לפרש חטא שאול המלך דהנה כתיב ויחלוש יהושע וגו' ופרש"י שלא הרגם כולם שעשו עפ"י הדיבור של שכינה, ויש לפרש הטעם שמאחר שישראל עדיין לא היו בשלימות, שהרי עוד לא קיבלו התורה ולא באו לארץ, ולאחר מחיית עמלק צריך להיות הכל בשלימות, השם שלם וכסא שלם, וכמו שאין ליטול הקליפה מהפרי טרם נתבשל כל צורכו, כן נמי נצטוו שלא למחות עדיין זכר עמלק לגמרי, רק כאשר יניח ד' וגו' אחר ביאתן לארץ והעמידו עליהם מלך שאז היו מוכנים להתיקון הכללי, כן הבנתי ממדרש ריש פ' משפטים, והנה שאול המלך בצדקתו וענותנותו היתירה לא מצא א"ע כלי מוכן לתיקון הכללי, ובוודאי מצא בעצמו חסרונות למכביר כדרך צדיקים הגדולים, וכידוע ממעשה דרב סעדי' גאון על קוצר עבודה, וע"כ שפט שבודאי השי"ת הצופה ומביט ויודע סתר לבב האדם לא צוה רק על מלחמה פשוטה כמ"ש מלחמה לד' בעמלק מדר דר, שע"כ הפי' שלא ימחה שמו בפעם אחת, כי שוב לא תשאר מלחמה לדור אחר, וע"כ חשב שגם לשמואל לא נאמר בנבואה רק לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו ומכאן ואילך והמתה מאיש ועד אשה הם דברי שמואל בעצמו שדייק מלשון והחרמתם את כל אשר לו [כמ"ש באלשיך עפ"י דרכו] כי האדם יראה לעינים ושמואל מחזיקו לצדיק גמור, וע"כ הגיע העת למחות שמו לגמרי, אבל השי"ת יודע נקודת לבבו בודאי לא צוה כן כמו שאין נכון ליטול הקליפה מהפרי קודם שנתבשל וכנ"ל, או י"ל בפשיטות שאפי' הי' הציווי למחות שמו של עמלק לגמרי, היינו בכלל ציווי זה שיהי' ג"כ כלי מוכשר לזה,   ומאחר שאדם הוא בעל בחירה ובבחירתו עדיין לא הגיע למדה זו שוב אין עליו החיוב ואפשר שאינו רשאי למחות שמו לגמרי כנ"ל, וזה שהוכיחו שמואל אח"כ אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה שזה המאמר מראה בעליל כדברינו, שחטא שאול הי' שהחזיק עצמו לקטן, אבל שמואל הוכיחו ע"ז בשתי טענות, א' כי לו יהי' שאתה מצד עצמך אינך ראוי, אבל מ"מ הלא ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ד' למלך על ישראל, וא"כ מה שאתה עושה הוא מתייחס לכלל ישראל, ועל עצמך אתה רשאי לומר שאינך ראוי אבל לא על כלל ישראל, והטענה השנית הלא יישלחך ד' בדרך, היינו שאתה שליח ד' ושליח של אדם כמיתו כנ"ל ובשביל שתעשה מצות ד' בתמימות תשלים את נפשך, וברגע ההיא תעשה כלי מוכן לזה כי סוף הכבוד לבוא, ואין לך להתחכם יותר ולעשות חשבונות בלתי צודקים, והי' לך לבטוח בהשי"ת שבודאי תהיו מוכנים, והוא ממש כעין חטא רפידים שרפו ידיהם מן התורה, וכמו שאז מחמת חטא זה בא עמלק, כ"כ מחמת חטא שאול בא אח"כ המן בימי מרדכו ואסתר כאמרם ז"ל במדרשים, שאז הי' ג"כ ביד ישראל כעין חטא זה שנהנו מסעודתו של אותו רשע שעשה משום שהגיע שבעים שנה לגלות בבל ולא איפרקו אמר תו ודאי לא איפרקו כמבואר בגמ', וכאשר היו על אותה סעודה נראו כמתיאשים על הגאולה, והוא כעין חטא רפידים הנ"ל ע"כ יצא אז העונש לפועל:

ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והוא מציב לו יד פרש"י בונה לו מזבח הוא המזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס, ואינו מובן כי מזבח של אליהו הוא בהר הכרמל נחלת בני אשר צפונית מערבית לא"י, ורחוק הוא שיהי' כרמל הנאמר בשאול זה הר הכרמל שהרי הוא בא ממלחמת עמלק שהוא בנגב א"י, ואיך יעבור עם הבזה עד קצה א"י השני לחלוק הבזה, וגם הוא רחוק מגלגל מהלך כמה ימים, ובודאי כרמל זה הוא בארץ יהודה כמבואר ביהושע ט"ו נ"ה, ונאמר עוד איש במעין ומעשהו בכרמל והוא לא רחוק מגלגל, ולדעתי רבותינו הקדושים רמזו לנו דבר עמוק כי כל דבריהם דברי חכמה, כי חטא שאול הי' שטעה להורות הוראת שעה, אף שידע הנאמר בתורה תמחה את זכר עמלק, שפירושו אפי' בהמה שלא יאמר בהמה זו משל עמלק היתה, מ"מ חשב מאחר שהוא אינו מוכן לזה כמ"ש במאמר הקדום יכול להורות הוראת שעה שלא למחות שמו לגמרי, וכמו שיהושע לא הרגם כולם רק חתך ראשי גבורים שלהם שהי' עפ"י הדיבור, כ"כ חשב שהוא בכח המלוכה יכול ג"כ להורות הוראת שעה בזה, ועי' בי"ב דרשות להר"ן דהא דב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת לא לעבור על ד"ת רק לעשות סיג לתורה זה שייך למלך, ובמקום שאין מלך יכול הב"ד לעשות כן, ע"כ חשב שכמו שיכול לעשות למגדר מילתא הראת שעה, כ"כ מותר לו להורות בזה שלא למחות שמם לגמרי, כמו שאין ראוי ליטול הקליפה מהפרי טרם שיתבשל, והוא ג"כ כעין למיגדר מילתא שלא יבא לידי קלקול, אבל טעה בזה שאין להורות הוראת שעה רק למגדר מילתא ממש היינו כשרואה שהעם פרוצים בדבר אחד, או רק עפ"י נביא כמו יהושע שעשה עפ"י הדיבור, אף שאז לא הי' לעבור על ד"ת שהרי עד אז לא נצטוו למחות זכר עמלק, או אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות שהי' עפ"י הדיבור כמ"ש ובדברך עשיתי וגו' ופרש"י שהקרבתי בבמה בשעת איסור הבמות, וא"כ מה שקלקל שאול בהיראתו הוראת שעה שלא כד"ת נתקן ע"י אלי' שהורה הוראת שעה כדין וכדת, וזהו שריפא את מזבח ה' ההרוס והבן:

במדרש ויקרא ויקח לו את כל אלה, רבנן ורשב"י, רבנן אמרי כל הכפרות הראה הקב"ה לא"א ועשירית האפה לא הראה לו ורשב"י אמר אף עשירית האפה הראה לו נאמר כאן אלה ונאמר להלן מאלה מה אלה האמור כאן עשירית האפה וכו' ואל אלקינו כי ירבה לסלוח הקב"ה וויתר לנו סליחה אחת משלו ואיזו זו עשירית האפה, הנה עשירית האפה שבאה לכפרה היא מנחת חוטא שהיא בלי שמן ובלי לבונה, ובמדרש אין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעש"ט וכן הכתוב אומר לריח שמניך טובים וגו', ולבונה היא זכות אבות ואמהות כבש"ס סוטה שנא' אל גבעת הלבונה, והנה כל הקרבנות הבאות לכפרה הם מצד החסד, שמה"ד אומרת נפש החוטאת היא תמות רק התורה שנקראת תורת חסד אמרה יבא קרבן ויתכפר לו, וע"כ אאע"ה שמדתו חסד הראה לו כל הכפרות להורות לו שזה הוא מצד מדתו, אבל עשירית האיפה שהוא בלא שמן ולבונה רומז לכפרה על איש שאין בו לא תורה ולא מעש"ט ולא זכות אבות כי הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם מתקיים עליהם כבמדרש וישלח, וכפרה על איש כזה גם מדת החסד לא תספיק כי מדת החסד לעולם צריכה למדת משפט למי ראוי לעשות חסד, דאל"כ היו כל הרשעים זוכין מצד מדת החסד, וע"כ תמצא באברהם שנא' כי ידעתיו וגו' לעשות צדקה ומשפט, משום שלעולם למדת הצדקה שהוא מדת חסד צריך משפט, וכבר כתבנו בזה במק"א, ע"כ לא הראה זה לאאע"ה באשר כפרה זו לא באה ממדתו, ורשב"י אמר שאף עשירית האפה הראה לו, שמאחר שעשה תשובה דאיל"ה זבח רשעים תועבה, א"כ שוב אין לומר עליו אינו בוחר בדרכיהם, אף שעדיין אין בו לא תורה ולא מעש"ט, גם זה היא מדתו של אאע"ה לקרב רחוקים כמ"ש את הנפש אשר עשו בחרן, ר"ש אמר שהקב"ה וויתר סליחה אחת משלו, דעכ"פ יש בכל איש ישראל חלק אלוק' ממעל, ומצד אותה הנקודה הוא ראוי לקבל החסד, וזהו כפרה אחת משלי והבן, ובזה תוכחת מוסר לבל יפול לב האדם עליו אף שהוא בתכלית הריחוק מהקדושה והוא בלא תורה ומעש"ט, לא יאמר ח"ו נואש, רק יחזק א"ע ויקבל עליו להיות מהיום והלאה תחת עול תורה ומצוות ויזכה לחסדו של הקב"ה אכי"ר:

פרק ב

שנת תרע"א

במד"ר ויקרא אל משה, ולא כאברהם, באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם המלאך קורא והדיבור מדבר ברם הכא אמר ר' אבון אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני המדבר שנאמר אני אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו, להבין מעלת הקריאה אם הוא ע"י הקב"ה, כי לכאורה עיקר הוא הדיבור ומה נ"מ מי הוא הקורא ע"כ, ונראה בהקדים מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שפירש ההפרש שבין ויקר שנאמר בבלעם לויקרא שנאמר במשה, כי לשון ויקר היינו שהדיבור בא אליו למקומו ולא נתעלה ע"י הדיבור ונשאר בלעם הרשע כמו שהי' עומד מבחוץ, אבל לשון ויקרא הוא שקרא אותו שיקרב הלום, ונתעלה לקראת הדיבור עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שמודדין לאיש כמדתו שבלעם הרשע עם כל בקשתו קרבת אלקים לא רצה להניח מעשים מכוערים שלו, ואתונו תוכיח, רק רצה בשניהם יחדיו קרבת אלקים בעודנו מלוכלך בטנופת מעשיו המכוערים, ע"כ נמדד לו כמדתו, שאפי' בעת בא לו הדיבור לכבוד ישראל לא הוציאו הדיבור ממהותו הרע רק הדיבור בא אליו, וכמשל הזוה"ק במצורע הדופק על הפתח, אבל מרע"ה שכל מהותו הי' פרישות מהחומר כשמו משה כי מן המים משיתיהו כמ"ש המהר"ל בספר גבורות, והי' מתקדש והולך ופירש מן האשה, ע"כ נמדד לו במדתו שנקרא ונתעלה לקראת הדיבור ונתקדש עוד יותר ויותר, וזה הוא מאמר המד"ר משל למלך שהי' לו אשה ופלגש, כי אשה היא בקידושין ופלגשים בלי קידושין לדעת רוב הפוסקים, וקידושין היא מיוחדת ומזומנת לו ואסורה אכ"ע כהקדש, וזה נביאי ישראל שהם מיוחדים ומזומנים רק לעשות רצון אביהם שבשמים ולא לצורך עצמם כלל, אבל נביאי אומה"ע הם רק כדמיון פלגש והבן:

והנה במד"ר ריש הפרשה ברכו ה' מלאכיו נקראו הנביאים מלאכים וכו' וכי מלאך הי' והלא פינחס הי' ולמה קורא אותו מלאך אלא אמר ר' סימון פינחס בשעה שהי' רוח הקודש שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים, ע"כ, דהנה מלאך הוא מלשון שליחות היינו שאין לו שום בחינה ומהות בפ"ע רק לעשות רצון משלחו הוא ממ"ה הקב"ה, וכן הנביאים לא חשו על עצמם כלל רק לעשות שליחותם, אך כ"ז הוא בעת שרה"ק שורה עליהם לבשו מלאכות, אבל כשנסתלק מהם הרוה"ק שבו להיות כיתר אנשים, וע"כ רק אז שרוה"ק שורה עליהם פניהם בוערות כלפידים, אבל מרע"ה הי' תמיד מוכן לנבואה והי' תמיד כמו מלאך שכל מהותו היא השליחות, וע"כ תמיד הי' אור האלקי על פניו והי' צריך למסוה:

ולפי"ז יובן דברי המד"ר הנצב פתח דברנו דכל הנביאים הי' המלאך קורא, היינו שהמלאך קוראו והגביה אותו עד שנתעלה למדריגת מלאך ואז הי' הדיבור מדבר עמו, ברם הכא אני הקורא, היינו שמרע"ה לא הוצרך שיתעלה למדריגת מלאך שזה הי' תמיד אף קודם הקריאה, אלא שהקריאה היתה מאת הש"י היינו שהוגבה ונתעלה עוד יותר ויותר ממדריגת מלאך:

ולפי הדברים האלה יובן מה שאנו אומרים ליל ש"ק קודם הסעודה בצתתכם לשלום, דהנה אמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גילה רז זה לבני לשון שמה"ש משתמשים בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, ואמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מה"ש וקשרו לכל אחד שני כתרים כנגד נעשה ונשמע וכשחטאו פרקו מהם וכולם זכה משה ונטלם, ואיתא בכתבי האריז"ל שבשבת משה מחזירם לישראל, וזה ישמח משה במתנת חלקו וממוצא הדבר שבשבת חוזרין ישראל למדריגתם שקודם החטא שהיו כמלאכי השרת, ואולי מטעם זה איתא במד"ר בראשית ברכו במאור פנים שאין מאור פניו של אדם דומה בשבת כבחול, והיינו שכל איש ישראל בשבת לובש מלאכות בצד מה, וכענין בשעה שרוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים כנ"ל, וזו היא צורת איש הישראלי בכל יום השבת, ולפי"ז בעת סעודת שבת שהיא כעין קריאה לסעודתא דמלכא נתעלה עוד יותר ואינן צריכין עוד למלאכי השרת שיעלום רק כעין אני הקורא שהי' למשה רבינו ע"ה, והיינו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו שהוא נותן זה במתנה לישראל כמ"ש האריז"ל, ומגיעים לעונג שאין למעלה מעונג, ע"כ אנו אומרים בצאתכם לשלום וכו', וכעין שאיתא בזוה"ק שכל ששת ימי המעשה מתיחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין שלא ע"י אמצעית המלאכים, והבן:

מן הבקר ומן הצאן, הנה כתיב ידע שור קונהו ופירשו המפרשים ששור יש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנהו, ואולי מטעם זה מלך בבהמות שור, ואמרו ז"ל חמשה מיני גאים בעולם, שור בבהמות, וצאן היא הכנעה ושפלות ראשו של זה בצד זנבו של זה, היפוך מדתו של שור, ושניהם אין בהם שבח זולת כשהם בקדושה היינו שיגבה לבו בדרכי השם ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המלעיגים עליו ועל עבודתו יהיו בעיניו כאפס וכאין, אבל זולת מהקדושה הגיאות היא ענין רע מאד, וכמו כן הכנעה ושפלות בקדושה להיות נכנע לה' ולתורתו ועבודתו, אבל זולת מהקדושה ההכנעה תביאהו להכנעות מפני הרשעים ולהתבטל מפניהם, וזה שמשני מינים אלו מביאים קרבן לה', היינו שענינם יהי' רק בהקדושה:

ברש"י מן הבהמה ולא כולה להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה, ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה, ונראה בהקדים דברי הרח"ו, כי אם האדם חיטא כבהמה יורד ומתגלגל בבהמה כיון שחטא כמוה, ויש לנפש המגולגלת תיקון בהקריב הבהמה לקרבן וע"י שחיטתה ושריפתה נתקנה ועולה לריח ניחוח עכת"ד, ויש לומר כי לעומת התיקון לנפש המגולגלת הוא תיקון גם למביא את הקרבן באשר על ידו נתקנה נפש המגולגלת, וזה טעם כפרת הקרבן, ונראה מלשון הרח"ו שכתב כיון שחטא כמוה, שדווקא לחטא שהוא חטא באשר הוא אדם ועשה מעשה בהמה לזה יש תיקון בגילגול להעשות קרבן, אבל אם עשה מעשים מכוערים שאינן ראוין אפי' לבהמה אין לו תיקון זה, והנה ידוע שנפש בהמה טהורה היא מקליפת נוגה שמתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב, היינו שהטוב שבבהמה להיות דכאי רוח ולהיות נמשך לרצון בעלי', כאמרם ז"ל (חולין ה.) אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה ופירש"י דכאי רוח, ובמדרש כבהמה אנו נמשכין אחריך, והרע שבבהמה היא להיות נמשכת לגמרי אחרי תאוות חומריות יותר מכפי הסדר ולהזיק בקרן שן ורגל, ונפש החוטאת שהגיע עונשה להתגלגל בבהמה הנה היא מתדבקת בחלק הטוב שבבהמה עד תתמרק עונה, ואז יסבב ה' סיבות שתזדמן בהמה זו לקרבן, והי' בעת תעל חלק הטוב שבבהמה להתברר לחלק גבוה תשיב נפש החוטאת מנוקה מעון למקום מעלתה לריח ניחוח, אך אם ח"ו נאשמה הנפש בעבירות שאינן ראוין לחלק הטוב שבבהמה אז לא תוכל הנפש להדבק בחלק הטוב שבבהמה רק בחלק הרע שבה, ואז תוסיף הבהמה לעשות מעשים מכוערין שאינן ראוין אפי' לבהמה שנפש הרשע המגולגלת בה מושכת אותה למעשים מכוערין אלו, ובזה יובן ענין שור הנסקל שלכאורה אינו מובן שהרי אין הבהמה בעלת בחירה ולא שייך למען ישמעו ויראו ולמה תענש, אך הוא הדבר שהעונש מגיע לנפש הרשע המגולגלת בה:

ומעתה יובנו דברי רש"י באלו שנתמעטו מהיות קרבן: מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, שזה ענין רע אפי' לבהמה ומורה שמגולגלת בה נפש רשע כנ"ל שמושכת את נפש הבהמה למעשים אלו, וזה אין לה תיקון בהקרבן כנ"ל ע"כ פסולה מקרבן: מן הבקר להוציא את הנעבד, כי הטוב שבשור להיות מתגאה ומלך בבהמות, וכבר כתבנו במאמר הקדום שבדוגמא זו צריך האדם לגבה לבו בדרכי השם ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המחרפין והמגדפין והמלעיגין על עבודת הש"י יהיו בעיניו כאפס וכאין ויבטלם בלבו כעפר, ולהיפוך מזה הוא נעבד צד הרע שבשור לומר אני ואפסי עוד ואנא אמלוך, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וזה מורה שמגולגלת בו נפש רשע כזה שאין לו תיקון בקרבן, מאחר שהזדמן להעשות נעבד: מן הצאן להוציא את המוקצה, כי צורת הצאן להיות מיוחד ונכנע לבעליהן כמאה"כ ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואמרם ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה שמוקצה לע"ז היא צד הרע שבצאן ומורה על נפש רשע המגולגלת בו כנ"ל: ומן הצאן, להוציא את הנוגח שהמית, דהנה ידוע דפרים אלים וכבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב, וידוע דיעקב כלול בתרין, ע"כ בצאן שהוא כנגד יעקב יש בו שתי מדות, מדת הכנעה, ומדת הדפה והנגיחה, כמ"ש ביחזקאל ל"ד ט' הנני אני ושפטתי בין שה ברי' ובין שה רזה יען בצד ובכתף תהדופו ובקרניכם תנגחו כל הנחלות וגו', ומצד מדת הכנעה נתמעט המוקצה, ומצד מדת הדפה והנגיתה שצד הטוב הוא כענין רמה קרני בה', והצד הרע שבו הוא כמאה"כ אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, וכאשר גבר בצאן חלק הרע שבו עד שהמית את האדם זה מורה על עוצם רשעת המגולגל בו כנ"ל, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטריפה, דהנה כתיב ידע שור קונהו ופרשו המפרשים שיש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנה אותו, ויש לומר שמטעם זה נקרא בקר מלשון בוקר שפירש הא"ע שהוא מבקר שכאשר בא השחר יכול לבקר ולהבחין את הצורות, ובאשר שיש לשור דעת וכח הכרה ע"כ נקרא בקר, והנה טריפה היא מלשון עירוב כמו שבא בדבריהם ז"ל ביצים טרופות בקערה, והיינו שכח הממית נתערב בו בעודנו חי, והוא עירוב כח מות וכח חיים וסופו למות, והוא היפוך הענין בקר שהוא ענין מבחין ומבדיל מצד הדעת שבו, ובאשר נעשה טריפה מורה שנתגלגלה בו נפש רשע היפוך צד הטוב שבבקר ושאין לו תיקון בקרבן כנ"ל

במד"ר ר' לוי ור' יצחק אמרו, שני דברים בימין, ושני דברים ביד, שני דברים בימין תורה וצדקה, תורה מנין שנאמר מימינו אש דת למו, צדקה מנין דכתיב צדק מלאה ימינך, שני דברים ביד נפש ומשפט נפש שנאמר אשר בידו נפש כל חי, משפט דכתי' ותאחז במשפט ידי, הנפש נתונה במקום משפט, ונפש יוצאה ממקום משפט וחוטאת אמר ר' יצחק אמר לה הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם וגו' ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא בשגגה ע"כ, ונראה דהנה מה שהקב"ה עושה חסד עם בריאותיו יותר מכפי גמול מעשיהם זה מתיחס לימין וזה מלמעלה למטה, וזה שני דברים בימין התורה והצדקה כי מה שהקב"ה נתן התורה לישראל זהו חסד גמור ולא גמול המעשה, ובש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, הרי שאפי' מרע"ה לא הגיעה זכותו להיות ראוי לקבל התורה מהש"י, ורק מפאת חסד ה' ניתנה התורה, וצדקה מבואר שהיא כשמה שהרי אין להמקבל תביעה וחוב על הנותן ורק מפאת חסד הנותן לבד, ושני דברים בשמאל היינו ממטה למעלה שזה מתיחס לשמאל כנודע, וזה נפש ומשפט, היינו כי נפש מלשון רצון ותשוקה כלשון אם יש את נפשך היינו שהנפש בטבעה להשתוקק, אך למען תשתוקק רק לדבר ראוי ע"ז בא המשפט לברר מהו ראוי ומהו אינו ראוי וזהו מדת הצמצום שמתיחסת לשמאל כנודע וזה שהנפש נתונה במקום משפט, והנה דם נפשו של אדם קצה בו ולכה"פ אינו משתוקק אליו, ועכ"ז נאמר רק חזק לבלתי אכול את הדם, והיינו מפני יצה"ר הנטוע בתוך לבו של   אדם והוא משתוקק לרע באשר הוא רע, ובאמת זה בנין אב לכל השתוקקות היצה"ר שכל התשוקה שלו הוא מצד שהוא רע, ורק היצה"ר מלבשו בדבר ערב ומסמא את עינים עד שאין אדם מרגיש בהרעל הספון בקרבו, ועי"ז יובן ענין השוגגין מאין בא והזדמן לאיש הישראלי שישגוג בדבר איסור ולמה צריך כפרה, אך הוא הדבר שאיש שיצה"ר סימא את עיניו להשתוקק לדבר איסור אף שלא עלה על דעתו לעשותו באשר הוא נשמור מלעבור את פי ה', מ"מ מאחר שהוא בסמיות עינים ומשתוקק אליו כבר יש לו חיבור לדבר הזה ע"י התשוקה, ועי"ז מזדמן אליו דבר הזה לעבור עליו בשוגג וע"כ צריך כפרה על התשוקה שהי' לו לדבר הזה שהיא הביאתו לעבור עליו בשוגג, וזה שאמר ר' יצחק אני כתבתי לך רק חזק לבלתי אכול הדם ומזה יש לך לדייק ולידע שכל מה שאסור לך הכל הוא רע וארס של נחש טמון בחובו ואתה לא עשית כן רק יש לך נפש לזה היינו תשוקה מזה נצמח כי תחטא בשגגה:

ולפי מה שפרשנו לשון נפש תשוקה ורצון יש לפרש מאמר הכתוב וביום השביעי שבת וינפש שבפשיטות קשה להולמו שלא יעף ולא יגע ואיך שייך לומר וינפש ועיין רש"י, אך יש לומר עפ"י דברי התדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל וכו' ופירשו המפרשים שבשבת הוא יום מנוחת הגוף ועוסק בתורה ותפילה ואז הוא מרוצה לפניו יתברך, וזה פירוש וינפש שהקב"ה מקבל נייחא ורצון מעולמו:

או מצא אבדה וכחש בה, ופי' בזוה"ק שזה שאדם משיג נשמה לעבוד בה עבודת ה' וכיחש בה והלך אחרי שרירות לבו עכת"ד, ויש להבין מהו ונשבע על שקר, וי"ל עפ"י מה שכתב הרמב"ן בספר אמונה והבטחון שאם בא לאדם הארה אלקית ואינו עושה בה תורה ומצות הוא עובר על לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, היינו שנושא ומקבל שם ה' שהיא ההארה אלקית לבלתי שום תועלת, ולפי"ז י"ל דאם ח"ו לוקח זה ההארה להנאת גופו, היפוך מה שנצטוינו ולעבדו בכל לבבכם בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר היינו שיקח היצה"ר ג"כ לעבודת הש"י, וכמ"ש הזוה"ק דיצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא, וע"כ זה שעושה בהיפוך שמשעבד את נשמתו לגופו הוא יצה"ט ליצה"ר, הוא עובר על שבועות שקר היינו שנושא שם ה' לשקר והבן, וזה צריך כל איש ואיש להשגיח על עצמו איך להתנהג בשבת וימים המקודשים ויתבונן בעצמו לבל יהי' ח"ו נושא שם ה' לשוא או לשקר:

יש להבין למה הקדים לאמור להם מצות הפסח בר"ח מאחר שמקחו בעשור ובמכילתא שדווקא בעשור ולא מקודם, והביקור הי' אחר הלקיחה דווקא ולמה הקדים כ"כ, אך י"ל דעשרה ימים אלו הם כנגד עשרת ימי תשובה וכמו ששם הוא עשרה עמקים היינו לבוא לעומק הלב יום אחר יום עד נקודה הפנימית, כ"כ עשרה ימים אלו שנאמר משכו ידיכם מע"ז ובכלל ע"ז כל הרצוניות שלא לה' המה בכל יום ויום להשגיח היטב על יחוד המעשה לה' יום אחר יום עד נקודה הפנימית שבלב, זה הי' עבודתם בעשרה ימים אלו, וכן נשאר זה לדורות, ולעומת טהרת הלב ויחוד המעשה שבימים אלו זוכין אח"כ להארה אלקית בימי הפסח:

פרק ג

שנת תרע"ב

במד"ר רב תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת, וכו' יש זהב הכל הביאו נדבתן למשכן זהב שנאמר וזאת התרומה וגו' ורב פנינים זו נדבתן של נשיאים דכ' והנשיאים הביאו וגו' וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה ויקרא אל משה, עכ"ל, ויש להבין למה לא הביא ומי עיכב על ידו, ואם הי' לו טעם בדבר, בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר:

ונראה דהנה ענין נדבת המשכן הי' שכל איש מסר בחינת מדותיו ורצונו ותשוקתו להש"י כענין טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כי תכלית מגמתם היא דיבוק שכינה והיו נותנים כל הון ביתם באהבה, ונדבת המשכן היתה פועל דמיוני לזה, שכאשר הרצון וחפץ בא לכלל מעשה יש לו יותר קיום, והנשיאים הביאו את אבני שוהם וגו' שאבנים יקרות נתהוו מניצוץ אור השמש על חומר עכור ומזככו ומהפכו לגוף מאיר, וזה פועל דמיוני על אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתקא לעשית מיצה"ר יצה"ט, שעבודה זו נאותה להנשיאים ראשי אלפי ישראל שמדתם ידוע בתקה"ז בהקדמה, אך משרע"ה באשר הי' בתכלית הזיכוך והי' תמיד דבוק בשכינה, ולא הי' לו כלל שום רצון אחר, לא הי' שייך לומר בו שאין לו עוד חפץ בחמדת העולם ומוסר הכל להש"י, כי גם עוד טרם דבר המשכן לא הי' לו חפץ בדברים אלו וגם גופו הי' מזוכך ומאיר וקירון עור פניו לעד, ובמדרש שגופו של משה הי' מקודש יותר ממלאכי השרת, ע"כ לא הי' שייך אצלו להביא נדבה למשכן, אבל משרע"ה שלא הביט כלל על שלימות עצמו כאמרם ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' לו במדבר נחלת שדה וכרם ועסק משא ומתן, ובהכרח שעסקיו הוא ניהו מדריגות שלו, שהוא ע"ה לא השגיח ע"ז אלא להשלים את ישראל לאביהן שבשמים, היתה נפשו עגומה עליו, כי ידוע שבאם האדם כופה את יצרו ומשעבדו לעבודת הש"י, או מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא, לא את עצמו בלבד הוא מתקן אלא על הכלל כולו יצא, שכל הכלל מקבל תועלת מזה ברב או במעט, שאתו עמו נמשכו בצד מה כל השייכים לשורש נשמתו, הקרוב קרוב קודם ואחריו כל קהל ישראל, מה גם ראש ומנהיג הדור, ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאים, ובזוה"ק על דוד המלך ע"ה שבילדותו הי' היצה"ר רודף אחריו והוא ע"ה הורגו בתענית וכוון להדפו מכל הכלל כולו, ואפי' ביחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו מה גם מנהיג הדור, וע"כ חשב שיותר טוב הי' באם הי' לו עוד מה לכפות ולהפך והי' זה תועלת יותר גדולה עבור ישראל, והיתה נפשו עגומה עליו כי מה יתרון להקב"ה ממנו, כי לא הסתפק בשלימות נפשו כנ"ל, אלא כל מגמתו היתה מונחת בהשלמת ישראל לאביהן שבשמים, והי' רוצה יותר שיהי' שייך בו נדבת המשכן כנ"ל:

אך הש"י אמר לו חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל, ויובן בהקדם מאמר המד"ר פרשה ג' טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח, טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה אלא ורעות רוח רעותי' למעבד עבידתי' בהון תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר בשובה ונחת תושעון עכ"ל, ויש להבין מה השמיענו בזה שלמה המע"ה, ומי לא ידע שמנוחת שבת היא טובה מטרחת ששת ימי המעשה, ומהו רעותי' למעבד עבידתי' בהון, ומהו הראי' ממה שאין נגאלין אלא בזכות שבת, אבל הפי' היא דהנה בששת ימי המעשה עבודת האדם היא בל"ט מלאכות ובטרדת המו"מ באמונה, לברר את כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשמיות זה העולם כידוע מענין רפ"ח ניצוצין, וכן במה שאדם מרגיז יצה"ט על יצה"ר, ועבודתו בכניעת והתמרמרות הנפש בזה מברר חלקי הטוב מהרע, אך בשבת בורר אסור ואין אז זמן עבודה בבירור רפ"ח, אלא שכל מה שנברר בששת ימי המעשה עולה להכלל למעלה כי העולמות שבים לשורשן, וכן באדם הפרטי לעומת עבודתו בששת ימי המעשה באותה מדה הוא בא לקבל קדושת שבת לא פחות ולא יותר, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכבר פרשנו הפסוק העם ההולכים בחשך ראו אור גדול יושבי צלמות אור נגה עליהם, שההולכים בחושך בששת ימי המעשה וחושך הגשמיות אינו מונע מהם ההילוך אלא שוברים את חומות המניעות והולכים ועובדים, שזה מכונה בשם הילוך, ומה"ט האדם נקרא בשם מהלך כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כשמגיע יום השבת רואים אור גדול, אבל מי שהטרדות והמניעות מונעים ממנו ההילוך ונשאר בבחי' יושב צלמות אין לו בשבת אלא נוגה בלבד ולא אור גדול:

ולפי"ז דבר גדול השמיענו שלמה המע"ה שטוב כף נחת הוא יום השבת ממלא חפנים, היינו שכל טובת יום השבת נצמחת ממה שעמל בששת ימי המעשה, ואם הוא יושב בחיבוק ידים ולא עמל בששת ימי המעשה בבירור כנ"ל, לא יהי' לו בשבת אור גדול כי טוב אלא מעט נוגה כנ"ל, אלא ורעות רוח שפי' המד"ר מלשון רעותא דליבא היינו לפי עבודתו בחול בבירור הנ"ל ברעותא דליבא ולא כמאן דשדי בתר כתפוי, וכל כמה שאדם עובד עבודתו בימות החול ברעותא דליבא לעומתו זוכה למנוחת ועונג שבת, וא"כ לפי"ז אף שבשבת אין העבודה בבירור רפ"ח, מ"מ זה עצמו הוא תכלית הבירור שעבד בכל ימי החול, והרב זצ"ל בספר תורה אור הסביר ע"פ משל כמו קונה חפץ שהלוקח נותן הכסף תחילה ואח"כ מביאו לביתו, והבאה לביתו היא בשבת שהעולמות שבין לשורשן, וכן באדם הפרטי מה שעל ידי העבידה זוכה למנוחה ועונג שבת, שזה התכלית מהעבודה, וזה שסיים תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת, היינו כי הגאולה תלוי' בקץ בירור הרפ"ח כידוע, ובשבת הלוא בורר אסור ומ"מ הגאולה בזכות שבת, הרי שכל הבירור שבששת ימי המעשה תכליתו הוא יום השבת וכאלו הבירור נעשה בשבת:

ולפי הדברים האלו יובן תשובת הש"י למרע"ה דיבורך חביב עלי יותר מהכל, והוא עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין אמירה לדיבור, שאמירה היא עצם המאמר הבא מזה לזה, ודיבור הוא חיבור המדבר עם מקבל הדיבור, וע"כ תאמר ראובן אמר לשמעון אבל לא תוכל לומר ראובן אמר עם שמעון, אבל בדיבור תוכל לומר ראובן דיבר עם שמעון שזה מורה חיבור ראובן עם שמעון עכת"ד, והנה משה הוא שבת כידוע וכמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכמו ששבת הוא תכלית ימי המעשה ששב לשורשו כנ"ל, כן הוא מרע"ה בערך ישראל שכל מה שישראל עובדין בבחי' אתכפיא ואתהפכא, הכל נקשר ונדבק בשורשו ע"י משרע"ה מאז ועד עתה ומשרע"ה לא מת, והוא מאיר בתוך לבות בני ישראל, ומקשר ומעלה את כל עבודתם לריח ניחוח, וזהו דיבורו של משה היינו החיבור של משה ודיבוקו בהש"י, אבל כמו ששבת הוא טוב רק בשביל ומחמת עמל ששת ימי המעשה, וכל החביבות לפני הש"י דביקות שישראל מתרפקין על אביהן שבשמים ביום השבת נצמח מן עמל שבששת ימי המעשה, כן הוא חביבות הדיבור עם מרע"ה נצמח ביותר מן עבודת ישראל, כי באם ח"ו אינן עושין מצות ומעש"ט אין שבח וחביבות ודיבוק למרע"ה כמו שאמרו ז"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, וכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופין במדבר בשביל חטא המרגלים לא נתיחד הדיבור עם משה, א"כ הרי כל חביבות הדיבור הכל נצמח מעבודת ישראל וכמו שבת כנ"ל, ולפי"ז שפיר נחמו למשה שכמו שבת אף שאין בו ענין הבירורין מ"מ באשר הוא תכלית הברורין נקשבו כל הברורין כאלו נעשו בשבת ובזכות שבת ישראל נגאלין כנ"ל, כן היא כל מלאכת המשכן והנדבה שהביאו ישראל והנשיאים בחי' אתכפיא ואתהפכא הכל נחשב כאלו משה עשה זה שהרי הוא הוא המדביק והמקשר ע"י דיבורו כנ"ל:

בזוה"ק הקשה הלוא כתיב עבדו את ה' בשמחה וגו' פולחנא דבעי בר נש למפלח לקב"ה בשמחה בחדוה ברעותא דליבא, בגין דישתכח פולחני' בשלימו, בר נש דחטי קמי מארי' ותב לקמי' במאן אנפין יקום קמי' הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה עיי"ש, ויש ליישב דהנה טהרת התשובה היא כעין מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן ע"י שאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון הש"י נעשה טהור כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה נטהרו כמוה, כן הוא בנפש האדם, אך הנה כתיב עוז וחדוה במקומו, ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עונות להדבק בהש"י הלוא אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין למקוה שלא סלקא להו השקה, אך יש לומר עפ"י דברי התוס' (חולין ק.) דחתיכה הראוי' להתכבד לא בטלה אף שקודם הביטול אינה ראוי' להתכבד מחמת האיסור שבה מ"מ אם תאמר שתבטל שוב תהי' ראוי' להתכבד ע"כ אינה בטלה, עי"ש, ואף אנו נאמר בנ"ד להיפוך אם תאמר שיתבטל למקור החיים ויהי' טהור שוב יהי' ראוי להתדבק שהרי עוונותיו פרחו ממנו, ושוב לבבו יהי' שמח כבמדרש שבהמ"ק נקרא יפה נוף משוש כל הארץ מפני שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, וכמו בחתיכה הראוי' להתכבד אזלינן בתר אחר הביטול כן נמי בענין בעל תשובה אזלינן בתר אחר הקיבול ושפיר סלקא לי' השקה, ובזה יובנו דברי המד"ר דבהמ"ק נקרא לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל, ושכל הלבבות שמחין בו, ששניהם טעם אחד, כי ה"ט דמלבין משום שכל הלבבות שמחין בו ע"כ הוא מלבין וה"ט דשמחין בו משום דמלבין והכל דבר אחד:

ולפי קושית הזוה"ק יש להבין הא דשבת הוא עיקר זמן תשובה כמו שכתוב בספרים ומרומז בתיבת שבת נטריקון שבת בו תשוב, עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור ששבת צריך להיות כל מלאכתך עשוי' אפי' בעניני חפצי שמים, והיינו שאין לו להצטער אלא להיות שש ושמח בעבודת הש"י ולא ישגיח על עצמו כלל, וע"כ הוא זמן נבחר לתשובה שיכול לעשות תשובה מתוך שמחה וחדוה, לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה אשר מהיום והלאה יהי' נמשך לרצון הש"י ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב וכאלו הוא ברי' חדשה וכקטן שנולד וזהו עיקר תשובה:

במד"ר ויקרא אל משה מה כתיב למעלה מהענין פ' משכן כאשר צוה ה' את משה משל למלך שצוה את עבדו וא"ל בנה לי פלטין על כל דבר ודבר שהי' בונה הי' כותב עליו שמו של מלך וכו' לימים נכנס המלך וכו' אמר כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפני ולפנים כך וכו' הי' כותב עליו כאשר צוה ה' את משה אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפני ולפנים לכך נאמר ויקרא אל משה, ויש להבין מהו הכבוד שנכתב על כל דבר כאשר צוה ה' את משה, וכי אם לא הי' כותב לא הי' מובן שנעשה עפ"י ציווי ה', והרי זה הוא מצוה גם לדורות:

ונראה דהנה השראת השכינה במשכן ע"י מעשה בו"ד זה הוא דבר המתמי' שאפי' שום רוח חיים אין בכח האיש למשוך ע"י כלים שיעשה לזה, מה גם השראת השכינה, אבל התירוץ מובן שבאשר הכל נעשה עפ"י ציווי הש"י ושליחו של אדם כמותו הרי הוא כאלו כל המשכן הי' מעשה שמים, וע"כ יובנו דברי רש"י בפסוק לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, שאם אתה עושה את הכרובים שבמשכן של כסף הרי הן כאלהי כסף וכן אם עושה אותן ד' או בבתי כנסיות הרי הן כאלהי זהב, ולכאורה למה יהיו כאלהי כסף ודי הי' לומר שלא קיים המצוה, אבל הוא הדבר הכרובים נעשו להשראת השכינה כמ"ש ונועדתי לך שמה ודברתי אתך מעל הכפורת, וכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, וכל זה יתכן רק כשנעשה על פי הציווי והי' שליח של אדם כמותו, אבל אם שינה בדבר מה ובטלה השליחות, אי אפשר שתהי' בו השראת השכינה, ושוב שורה בו דבר חיצוני כטעם הזוה"ק בטומאת מת, וע"כ הוא כאלהי זהב, וכן בנדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, וידוע בספרים אש זרה מאי ניהו, ואינו מובן שהרי הם התכוונו למצוה, אך הוא הדבר שבאשר לא צוה אותם ולא הי' שלוחים ואי אפשר הי' שיחול שם השם במעשה ידיהם שוב שרה בו דבר חיצוני לעומתו, וזה הי' הענין שמרע"ה כתב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה' את משה להורות שכל מה שהוא עושה, הש"י הוא העושה, ושליחו של אדם כמותו, ובלעדי השליחות אינו עושה מאומה שאיננו דבר נפרד כלל, וזהו כבודו של מקום שהכל בטל אליו יתברך בתכלית, וע"כ הי' שכרו נמי מדה במדה שלא יהי' נפרד עומד מבחוץ אלא קרא לו שיכנס:

במדרש וברש"י שיר השירים מעיו עשת שן זה ת"כ באמצע חמש ספרים כמעיים שהם באמצע הגוף, ביאור הדברים עפ"י דברי הכוזרי שכתב דענין קרבנות להשראת השכינה הוא כדמיון מזון לנפש אף שאין הנשמה נהנית מהמזון, אלא ע"י המזון נתהוה איד הדם, ואיד הדם הוא נושא לנפש החיונית, ונפש החיונית נושא לנפש השכלית, ובערך זה היו הקרבנות שהם נקראים לחמי, אבל איך הם לחמי מפני שהם לאשי הוא אש של מעלה, ואש של מעלה הוא כסא לענין דק ממנו וענין דק זה לעוד דק ממנו עד שהוא כסא להשראת השכינה, והנה אורייתא וקב"ה כולא חד, וע"כ יש לומר שבאמצעות ת"כ מתדבק הענין אלקי והתורה בלב ישראל, כמו שבאמצעית מעשה הקרבנות בפועל נעשה כסא וכסא לכסא עד למעלה למעלה להשראת השכינה, כ"כ התורה וענין אלקי המתדבק בלב ישראל הוא בלימוד ת"כ, והלימוד מביא שיהי' הענין אלקי והתורה ממש בלב ישראל:

ארבעה מיני קרבנות יש בפרשה עולה ושלמים חטאת ואשם, ונראה דהנה קרבן כשמו שהוא מקרב את לב ישראל לאביהן שבשמים והם לעומת ארבע מלכיות שכל ענינם להתנגד לענין זה ושלא תופיע מלכות שמים בעוה"ז באמצעות ישראל, והם כחות רעות שאינם מניחין את ישראל לעסוק בתורה ובמצות לקרב את לבם להש"י, וידוע שהם לעומת ד' אותיות הוי', וג' אבות ודוד המלך ע"ה, ויש לומר דהנה כבר אמרנו שד' מלכיות הם שורש ע"ז ג"ע ושפ"ד, ולה"ר הוא הכולל כל ג' עבירות כידוע שלה"ר מגדיל עונות כנגד שלשתן, וכמו שג' אבות הם כנגד ג' עבירות אלו, אברהם תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק תיקן חטא ע"ז במה שהקריב עצמו לקרבן, יעקב תיקן חטא שפ"ד שלא ראה קרי מימיו שהוא ענין שפ"ד כידוע מש"ס נדה, דוד המלך תיקן חטא הדיבור במה שהרוה להקב"ה בשירות ותשבחות, ואלמלא קיבל דוד לה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא הגלנו מארצינו כי הי' נגמר התיקון לגמרי, ואף כי דברים ניכרים חזא בי' ולאיש אחר לא הי' נחשב לחטא, מ"מ באשר הוא בא לתקן פגם הדיבור הי' צריך שיהי' נקי לגמרי עד קצה האחרון, ובזה יש לפרש פלוגתא דרב ושמואל אי קיבל דוד לה"ר או לא דמר אזיל בתר כל עלמא ואינו נחשב לחטא ומר אזיל בתרא דידי', ומודים זה לזה אלא שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויש לומר שד' מיני קרבנות אלו, עולה כנגד יצחק שנעשה בעצמו עולה ע"ג מזבח, ובאשר יצחק הוא היפוך קליפת ע"ז שנענש על המחשבה, בזכותו זכו ישראל לקרבן עולה שהיא מכפרת על המחשבה, חטאת כנגד אברהם שהוא תיקון חטא ג"ע שמתיחס למעשה גשמי וחומרי כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה, וע"כ רוב חטאות שבתורה הם בעריות, והא דנמנה בכריתות חמש עשרה משום דסוגים קחשיב דוק ותשכח, ובכלל החטאת באה על שוגגין שאין בהם אלא מעשה חומרי בלי השכל ע"כ הוא ביותר בחטא ג"ע, שלמים הוא מדתו של יעקב כידוע בזוהר והוא הי' הראשון שקרב שלמים כדכתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, אשם הוא קרבן המתדמה לעולה במתן דמים, ובבשרו לחטאת, [ותמי' לי דברי הרמב"ן פ' לך לך שכתב כי האשם כחטאת היא אין ביניהם לבד השם, הלוא עיקר הקרבן היא הדם והוא דומה לעולה, אלא שר' אליעזר משוה אשם לחטאת מהקישא] והיא מדתו של דוד המלך ע"ה המקבלת ממדתו של אברהם וממדתו של יצחק שהם עולה וחטאת כנ"ל, ועיקרו שהיא הדם כעולה, ואולי באשר בזכות האבות זכו ישראל לקרבנות אלו לכן הראה לאאע"ה בברית בהב"ת:

ואפשר עוד לומר שד' מיני קרבנות אלו הם מקבילים לד' כתות הנזכרים בהפטורה שבוע זו, זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו לה', ובשם ישראל יכנה, ואין להאריך:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע וגו' במד"ר זש"ה אל תהי עד חנם ברעך וגו' אל תהי עד חנם אלו ישראל שנאמר ואתם עדי נאום ה' ואני אל, ברעך זה הקב"ה שנאמר רעך ורע אביך אל תעזוב, והפתית בשפתיך מאחר שפתיתם אותו בסיני ואמרתם כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע לסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל עכ"ל, ויש להבין דעד חנם משמע שמעיד לו מה שלא ראה ומה זה שמביא המדרש קרא דאתם עדי ואני אל, ואם הכוונה דקאי שהעידו עדות שקר להעגל במה שאמרו אלה אלהיך ישראל לא הי' לו להביא קרא דאתם עדי וקרא דרעך ורע אביך, ונראה דהפי' עד חנם עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש יתרו יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, היינו שא"צ לתת בעד אהבת התורה כל אהבות ותשוקות חיצוניות ויכול להיות לו שניהם יחד, ת"ל לקחת בלקיחה נתנה לך שאין אדם זוכה לתורה אלא אם משליך ממנו בעד אהבת התורה כל כסיפא דהאי עלמא, עכ"ד, ובסיגנון זה נאמר אל תהי עד חנם היינו מה שבאת להעיד שאני אל לא תסתפק להעיד חנם היינו שלא תשליך ממך כל אהבות ותשוקות חיצוניות, כי זה הוא פיתוי לבד כי הרי שאמרתם נעשה ונשמע ולבסוף מ' יום אמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל והיינו שהרי ידוע שלעומת גודל האיש אפי' שגגה קלה נחשב לחטא כאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים אפי' כחוט השערה, והנה בחטא העגל איתא בראשונים ז"ל שלא הי' ח"ו כוונתם לצאת מתחת רשותו של הקב"ה אלא הי' טעות בעלמא, ובכוזרי משלו להרואה בית ע"ז וקסבר בית הכנסת היא והשתחוה לה, וכ"ז מפני שכחות החיצונים הטעו אותם לומר ודאי מת משה, ויהיו נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב ורוחות רעות השולטים במדבר, אבל מ"מ יש לדקדק אחר שישראל עמדו אז ברום המעלה ממתן תורה למה ניתן רשות לכחות החיצונים להטעותם כ"כ, ונראה שזה נמשך מחטא הקדום, ויובן עפ"י דברי המדרש פי"ח דאמר ר"מ אפי' בשעה שאמרו נעשה ונשמע הי' לבם לע"ז, וח"ו לומר שהדברים כפשטן, אלא שהי' נבם לעבודה שזרה להם, והיינו כי המבוקש מישראל שיהי' כל עבודתם צורך גבוה ולא לתועלת עצמם כלל כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וזהו כבמשנת אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' וכמ"ש רש"י וא"ע והרמב"ן בכתוב בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים "כדי שאקיים מצותיו", ובכתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם עי"ש, והנה ישראל שהיו להוטין אחר השכינה אפשר שנתערב בהם כוונת תועלת עצמם לרוות נפשם השוקקה כעין קיבול פרס כענין שאהי' בן עוה"ב, והם הי' להם קורת רוח של עוה"ב עוד בעוה"ז, והיינו שהי' לבם לעבודה שהיא זרה להם, לפי גודל מעלתם, והדברים עתיקים, [וכבר דרשו ז"ל במקום אחר הלשון לעבודה זרה עבודה שהיא זרה לו, א"כ יש לפרש גם דברי ר' מאיר כן], ולפי האמור יש לומר שכל ענין חטא העגל נמשך מזו העבודה שהיא זרה להם, שמחטא הקל נמשך חטא בדוגמתו ושגגה יותר חמורה, והיינו כי באם היתה כל עבודתם צורך גבוה לא הי' מקום לכחות החיצונים להטעותם ולומר ודאי מת משה והם צפוים להיות נתונים למלתעות שני נחש שרף ועקרב וכחות רעות השולטים במדבר, כי ישראל משיבין לנפשם מאחר שכל מהותם ועבודתם צורך גבוה השם הטוב בעיניו יעשה, אם ח"ו רוצה בהעדרם בודאי כך יפה להם למלאות רצונו, ואם ירצה בקיומם אין מעצור לה' להושיעם גם מבלעדי משה, או להחייהו או להעמיד להם משה אחר, אבל מחמת חטא הקדום שכוונתם בעבודתם לצורך השלמת נפשם וכעין קיבול פרס כנ"ל נמשך שהיו חוששין לנפשם ובאו לכלל טעות ושגגה גדולה כזו, דומה למה שהגדנו במק"א טעם דכל השוגגין צריכין כפרה, כי צורת האדם שכל מעשהו יהיו עפ"י הוראת השכל, ולא ירום את ידו לעשות דבר אלא שישקול מקודם במשקל שכלו אם ראוי או לא, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל, נמשך מזה שממציאים לפניו חטא שוגג מעשה בלי השכל, ע"כ צריך כפרה על חטא הקדום שעשה מעשיו בלי הוראת השכל שזה הביאו לידי חטא שבשגגה, ובסגנון זה הי' כל ענין חטא העגל וזה לאות שמה שאמרתם נעשה ונשמע עדיין לא הי' בלב שלם אלא נתכוונתם לתועלתכם, ולאנשים גדולים וצדיקים כהם גם זה נחשב עד חנם שלא נתנו בעד אהבת התורה כל תועלתם ולא זכרו כלל את השלמת נפשם וזה לימוד לכל איש הבא להטהר שלא יסתפק עצמו באם באה לו אהבת אלקית בזמנים המקדושים כל עוד שלא השליך ממנו באמת כל טנופא דהאי עלמא, ומקבל על עצמו בלב שלם אשר מהיום והלאה לא ישוב עוד לכסלה:

ויש לומר דוהוא עד או ראה או ידע שהרמב"ן כתב דוהוא עד קאי אראה או אידע כי לא יתכן עדות אלא בשני אלה, ונראה דתיבת או אם כי בפשיטו מיותר ויותר יוצדק לומר שראה או ידע, מ"מ בא לרמז לשלשה זמנים שמתעורר בכל איש ישראל רגש ברב או במעט לאהבת הש"י, והם בג' סעודות בשבת, והוא עד הוא בסעודתא דליליא דקידוש הוא עדות על חידוש עולם, או ראה הוא במנחה דשבתא שאז באין לבחי' ראי' כמו שאנו אומרים בזמירות בני היכלא דכסיפין למחזי זיו וגו' דבי' מלכא בגליפין וגו' קריבו לי חזי חילי וגו', או ידע זה הוא סעודתא דיממא דעתיקא קדישא דשם אינו שייך ראי' אלא ידיעה לבד, ועל כל אלה קאי אם לא יגיד שצריכין להיות בבחי' עד, והיינו שישליך ממנו כל ענינים אשר לא לה' המה, וזהו עדות שאני אל, שהרי שליכין בעד אהבתו כל עניני עוה"ז וכסופיו, וכדכתיב אל תהי עד חנם כנ"ל, ולאנשים אנשי מעלה צריכין שלא להתכוין לשום תועלת עצמיי אפי' דקדושה אלא הכל צורך גבוה, וכמו שרמזנו לעיל בדברי ר"מ

פרק ד

שנת תרע"ג.

ברש"י מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה, ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה מן הבקר להוציא את הטריפה, יש לפרש עפ"י דברי הרח"ו כי בקרבנות מעלין נפשות המגולגלין בבע"ח אלו עכת"ד, ואותן שיש בהם פסולים אלו מורה שיש בהן נפשות מגולגלות שעדיין אינן עולין לריח ניחוח וצריכין עוד מירוק אחר מירוק, ונראה שבודאי הם השלשה עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובש"ס פ"ק דשבועות דג' עבירות הללו נקראין טומאה, והיינו דנוסף על העבירה שבידו הוא נעשה טמא ואינו ראוי לביאת מקדש של מעלה, וע"כ נוסף על המירוק שעל העבירה צריך מירוק וטהרה על הטומאה, וע"כ בהמה שנתגלגלה בה נפש שיש מעונות האלו נזדמן לבהמה זו פסולים להקרבה, והנה מיעוטים הנ"ל הם רובע ונרבע, זה לאות שנפש המגולגלת בה עברה על ג"ע, מוקצה ונעבד הוא לאות שעברה על ע"ז, נוגח שהמית או שנעשה טריפה הוא לאות שעברה הנפש על שפ"ד, וע"כ או שהחטא שדבוק בה מושך אותה עדיין לעבירות כמו אלה וזה רובע ונוגח, או שנעשה בה לעונש כמו אלה וזה נרבע וטריפה, וכבר אמרנו במק"א שזה טעם בהמה חי' ועוף הנסקלין אף שאינם בעלי בחירה ואין בהם לא זכות ולא חובה, הכוונה של העונשין הוא על נפש המגולגלת בה כדי לכלא פשע ולהתם חטאת, ובאמצעות קבלת העונשין תתמרק החטא, וכן יש שנתמרק בחטא ביסורי הגלגול לבד הכל לפי ערך דביקותו בהחטא ואינה צריכה לעונש ויסורי ההריגה, ובאשר צריכה שתפסול לקרבן מזדמן שתעשה אלו המעשים בפני עד אחד או בפני הבעלים בכדי שתפסל לקרבן ולא תהרג, ומ"מ אף שנעשה מנוקה מהעבירה ע"י עונש הגלגול בהבהמה מ"מ עדיין צריכה טהרה מטומאתה, והנה בש"ס (סנהדרין ל"ט.) עיקר טבילה באש, ורומז להנפשות שטובלות בנהר די נור או בגהינם רח"ל, והנה נפש ההוא אם תכנס לגהינם טרם שנתמרק עונה אז תכלה ח"ו בהאש, וכהא דאיתא בספר המגיד לב"י בענין שני עונשין אלו היינו גיהנם וגלגול, שנפש החוטאת שדבוק בה החטא מאד, אם היתה מתגלגלת כמו שהיא ועונה בה הי' החטא שדבוק בה מושך אותה לעבירות גדולות בכמו אלה בסוד עבירה גוררת עבירה, ואם הי' המירוק שלה בגיהנם לבד טרם שהגיעה לתכלית המירוק הי' אש הגיהנם אוכל אותה לגמרי, ע"כ העצה שלא תתמהמה בגיהנם עד גמר הכיבוס אלא מעט להחליש כח העבירות שבגלגול לא תמשוך עוד לעבירות עכ"ד, ויש לומר דנפש שיש בה עונות הנ"ל העצה שתגלגל מקודם בבע"ח למרק העון, שבהן אין חשש שתוסף להרשיע עוד יותר כי אין בבע"ח זכות וחובה ואח"כ יעלה לה הגהינם לטבילה להטהר מטומאתה, ומאחר שעדיין אינה טהורה לעלות לריח ניחוח, ע"כ נזדמן לה פסולים אלו לדחות מהקרבן עד תטהר מקודם:

במדרש ר' תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו הא אינו מדבר אלא בתחתונים עליונים ע"י שהן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה נאמר ברכו ה' כל צבאיו אבל תחתונים ע"י שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו:

ויש להבין דהאינם עומדים בתפקודיו של הקב"ה מלאכיו קרית להו, בתמיה, דמלאכיו משמע ההולכים בשליחותו, ונראה דהנה בזוה"ק (ק"ח.) מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי לא עביד מדי הכי נמי אצטריך לי' לבר נש לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלח בי' בכל מה דאצטריך ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח עכ"ל, ויש להבין איך יתאום המשל עם הנמשל, ששור המושך במחרישה אם לא קביל עלי' האי עול אין המחרישה נמשכת כלל, ומה דמיון זה למצוה שנעשית עכ"פ, אך יובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמה שמצוה עשיית בו"ד פועלת בעולמות העליונים הוא מחמת שהאדם הוא שליח הש"י ושליח של אדם כמותו היינו שהמעשה מתיחס להמשלח וא"כ הרי הקב"ה הוא העושה עכת"ד:

והנה בש"ס קידושין דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ופירש"י דהוה כעושה מאליו, ואינו מובן דכל שליח דעלמא נמי הוא עושה בבחירתו, ולמה יהי' זה נחשב כעושה מאליו יותר מכל שליחות דעלמא, ואם בא לומר דכה"ג לא אתרבי שליחות, למה הוסיף לומר דהו"ל כעושה מאליו, דבודאי כל היכי דלא נעשה שליח מדינא הוא כעושה מאליו, ונראה דהנה חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ העושה שליח שחזקתו שיעשה שליחותו הרי הוא כאלו המשלח פועל המעשה ברוח פיו, וכמו זורק חץ שהחץ הולך ופועל, אבל לדבר עבירה שחזקה שלא יעשה השליח שליחותו, ואף אם נתרצה לעשיתו מ"מ בכל רגע ורגע חזקתו שיחזור משליחותו, ומה שאיננו חוזר משליחותו הרי זה איננו מעשה המשלח כלל, וכמו אשו משום חציו שכתבו התוס' שצריך שיהי' קרוב לודאי שידלוק כעין חציו, וע"כ זה שעכ"פ איננו קרוב לודאי שעשה שליחותו ולא יחזור בו בכל רגע ורגע, א"א לחשבו שהמשלח ברוח פיו פעל המעשה, אלא הוא בבחירתו עושה מאליו:

ובזה יובן משל הזוה"ק דכשאינו מקבל עליו עול מלכות שמים תחילה אלא שרצון עצמו בכך אפי' להשלמת נפשו ולא מחמת הציווי אלא שעושה בבחירתו מחמת שכך ראוי לעשות, שוב א"א ליחס המעשה להש"י אלא כעושה מאליו, וא"כ שוב א"א שתפעל המצוה בעולמות העליונים כלל, ומאחר שהמצות הם צורך גבוה היינו לתקן העולמות העליונים, ואם אינו מקבל עליו עול מלכות שמים תחילה היינו לעשות המצוה מחמת ציווי הש"י, א"כ אין עולמות העליונים נפעלים ונמשכין אחר מעשיו כלל, א"כ הוא דומה ממש להאי תורא וכו' שאין המחרישה נמשכת אחריו כלל אי לא קביל עלי' האי עול:

מעתה יובן אשר כל ישראל שנצטוו במצות לצורך גבוה נקראו מלאכים שהוא לשון שליח, היינו שהם שלוחי הש"י דאל"ה לא הי' עשייתו כלל לתועלת הנדרש, ויש לומר דהיינו שאנו מברכין על כל מצוה וצונו שהוא לקבל עליו מקודם עול מלכות שמים היינו לזכור שהוא עושה מחמת הציווי כנ"ל, כי האדם בעל שינוי ולא כל אדם זוכה לכך להיות עומד תמיד בבחינה אחת כמו מרע"ה שהי' תמיד מוכן בהשואה אחת כמו מלאך משרת, אבל האדם שהוא בעל שינוי צריך בכל פעם לפני כל מצוה לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ומהאי טעמא שהוא בעל שינוי צריך לקרות את שמע פעמים בכל יום ולא סגי לי' בפעם אחת, מפני שהוא בעל שינוי ושינוי העתים פועלים בו, ע"כ צריך לקבל עול מלכות שמים בבוקר ובערב, וכן נמי בכל שינוי מעשים, ע"כ צריך לברך וצונו ללבוש מלאכות, היינו להכניס עצמו תחת העול:

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש התחתונים שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו של הקב"ה אין הפי' שמבעטין במצות ח"ו, כי לא דברה תורה במתים, ועוד מהו הלשון שאינן יכולין לעמוד כאלו אין הדבר תלוי בבחירתם, הלא הבחירה הוא חפשית, אלא הפי' שאינן יכולין לעמוד בתפקודיו היינו שהם בעלי שינוי ואינן יכולין לעמוד ולהתקיים תמיד בבחינה אחת, בתפקודיו היינו העול מלכות שמים וצריכין לקבל עליהם תמיד מחדש כנ"ל, וזה שאמר ברכו את ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו, דהנה ידוע שבברכת הש"י ממשיכין ברכה מלעילא לעילא, ולמען יהי' ביכולת בו"ד לפעול בעליונים צריך ללבוש מלאכות כנ"ל, היינו לקבל עול מלכות שמים כי נצטוינו לברך וגם בזה שייך לעשות מחמת הציווי ולא מחמת שכך ראוי לעשות אלא מחמת שאנו מחויבים, וזהו ולא כל מלאכיו היינו אף שכל ישראל נקראים מלאכים שהם שלוחי הש"י, מ"מ בשעה שאינן לובשים מלאכות אינן יכולין לפעול בברכתם למעלה, ואין הכוונה למעט אנשים אחרים ולחלק אנשים מן אנשים, אלא באיש זה עצמו בשעה שלובש מלאכות משעה שאינו לובש, ואם הי' כתיב כל מלאכיו הי' במשמע כל האנשים שנקרא מלאכיו בכלל אף בשעה שאינו לובש מלאכות, כי כל ישראל לעולם נקראים מלאכים, ע"כ כתיב מלאכיו שפירושו בשעה שלובש מלאכות, והוא שם הפועל, ולא שם התואר, כידוע בדקדוק:

ולפי האמור יש לפרש סיום דברי המדרש גבורי כח עושי דברו אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצות ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקלי' ביירה כרמי' ביירה ויהיב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה, רב הונא משום ר' אחא אמר בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, לשמוע בקול דברו א"ר תנחום בר חנילאי זה משה וכו' ויקרא אל משה, בא לפרש דהאי גבורי כח אדלעיל קאי שהם גבורי כח לעמוד ולהתקיים תחת העול בלתי שינוי זמן יותר ארוך, וזה שומרי שביעית כנ"ל שהיו לובשים מלאכות בצד מה כל השנה בלי שינוי, וזה שאמר בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר, אף שזה לא התמיד שנה שלימה כשומרי שביעית אלא עד שבעה עשר בתמוז שאבדו נעשה, מ"מ באיכות זה יותר גדול שהיו עומדים הכין כמלאכים ממש תחת העול לעשות כל מה שנצטוו בלי הבדל דבר בשכלם למען יזכו וישמעו עוד דבר ציווי, ור' תנחום בר חנילאי אמר זה משה שהוא הי' תמיד בבחי' אחת בלתי שינוי כנ"ל כל ימיו, וע"כ זכה לזה שנקרא לכנום לפנים, כי זה שהי' בלתי בעל שינוי מורה על מהותו שהי' פנימי ביותר, כי כל שהוא יותר פנימי הוא יותר בלתי בעל שינוי, כי השכל שהוא פנימי איננו בעל שינוי כמו הגוף שהוא בחיצונית כמ"ש המהר"ל בכמה דוכתי, וע"כ נקרא נמי לכנוס לפנים:

והנה בשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים, שהם לעומת נעשה ונשמע, ע"כ עכ"פ בשבת צריכין ישראל להיות בהתחזקות ביותר שלא להניח מדביקות וללבוש כל היום מלאכות, וכבר אמרנו במק"א שזה הטעם שמאור פניו של אדם אינו דומה בשבת לשל חול, דוגמא לדבר פינחס בשעה שהי' רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואף דבשבת איננו זמן קבלת עול, כמ"ש בזוה"ק דפטור מעול מלכות שמים דהיינו תפילין, מ"מ צריך להיות לובש מלאכות באהבה ודביקות, ישמע חכם ויוסיף לקח:

במדרש כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאאע"ה חוץ מעשירית האיפה, רשב"י אומר אף עשירית האיפה הראה לו הקב"ה לא"א נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה אלה האמור כאן עשירית האיפה אף אלה האמור להלן עשירית האיפה וכו' ריב"ם בשם ר' זעירא אף הקב"ה ויתר לנו סליחה אחת משלו, וכבר פרשנו במק"א דכפרת עשירית האיפה זה מנחת חוטא, וזה דוחק, דאלה שנאמר במנחת חוטא אינו קאי על המנחה אלא על החטא, ובפשיטות דקאי על סתם מנחות דשיעורן עשירית האיפה ואלה קאי על המנחה, ויש לפרש מחלוקתם, דהנה כתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, ופרשו ע"ד רמז כי כל דבר אשר יבוא באש היצה"ר תקנתו באשא דאורייתא, ויש להוסיף בה דברים שלשון אש התורה איננה לימוד התורה בפשיטות ובקרירות רוח אלא בהתלהבות, ובכלל זה כל מצותי' של תורה הנעשה בהתלהבות ורשפי אש, ולזה מרמזים כל הקרבנות שהם מיני דמים על ענין זה שיהיו כל עשייותיו בחמימות והתלהבות, כי הרתיחות באדם בא מצד הדם שבו, וזהו שכל הכפרות הראה לו הקב"ה לא"א חוץ מעשירית האיפה שאין בה דבר המתיחס לחמימות והתלהבות, כי מדתו של א"א הי' בחמימות ובהתלהבות וחוזק גדול לא ישוב מפני כל, ואחד הי' אברהם והי' מכריז לגוים וקורא בשם ה' והוא נקרא איתן, והוא נקרא תוקפא דדרום בלשון המקובלים, וכתיב בי' והוא יושב פתח האוהל כחום היום ובזוה"ק ח"א (צ"ח.) כחום היום דהא אתנהיר ימינא דרגא דאברהם אתדבק בי', וע"כ כפרות שהם ממיני דמים הראה לו לאברהם מפני שהם ממדתו, אבל כפרות שמעשירית האיפה לא הראה לו, ומר סבר דאף עשירית האיפה הראה לו שהוא קרבן עני, כמו שאמרו ז"ל שבמנחה כתיב, נפש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב את נפשו, וזה נמי מדתו של א"א עם כל חזקו והתלהבותו והגבהת לבו בדרכי ה' הי' בעיני עצמו שפל ועני נגד הש"י כמ"ש ואנכי עפר ואפר, וע"ז מורה עשירית האיפה, ומר סבר שכפרה זו ויתר הקב"ה משלו כדכתיב את דכא אשכון, ובמקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, כי העילה מתדבקת בעלול ובאשר הוא עני ומדוכא בעיני עצמו הש"י ויתר גדולתו ובוחר לשכון בו, ומזה עצמו בא הכפרה שהוא סילוק החטא, כי אין החטא יכול לסבול אור השכינה:

בש"ס כריתות (י"א:) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפי' אינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו מ"מ, ומסקנת הסוגיא שם דבשותק אפי' עד אחד אמר לו אכלת חלב מביא קרבן, ומשום דשתיקה כהודאה דמיא, אבל באומר איני יודע פטור ואצ"ל היכא דמכחיש לי', ובשנים אמרו לו אכלת חלב אף שהוא אומר לא אכלתי מחייב ר' מאיר ורבנן פטרי משום דמתרצינן דבריו לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, נראה לפרש דהנה דעת הוא מבדיל בין דבר לדבר, כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה עוד מקרא בדעתו תהומות נבקעו, והיינו שיודע שנפרד מהקדושה, והוא דהנה אמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו לגהינם, פירש"י מלפפתו כורכתו, א"כ מובן עד כמה קשה לאדם לעשות תשובה שהרי העבירה עצמה, היא אסרתו כבעבותים כמ"ש הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, היינו שהעבירה עצמה היא כעבותות העגלה וכורכתו כנ"ל, אך אם האדם יש לו דעת ומרגיש עד כמה מגיע הפגם והוא נפרד ממקור החיים והוא כאיש אובד עצות ועומד מלא בושה והכנעה מרחוק, זה עצמו מרחיק ומבדיל ממנו העבירה שעכ"פ לא תהי' דבקה בו, דכמו שהוא עומד מרחוק, כן נעשית העבירה מרוחקת ממנו, ואז אפשר לבוא לידי תשובה עזיבת החטא וחרטה באמת מעומקא דליבא, כי אין העבירה עוד דבוקה בו ומושכת לבו לאחור, אלא נפרדת ממנו, ואינו עוד קשור בידה, וע"כ מובן שהעיקר הוא מה שיודע ומרגיש בחטא, אבל לא כשיודיעוהו אחרים והוא אומר איני יודע, אף שאנו מאמינים לדברי העד כל עוד שאינו מכחיש לומר לא אכלתי, מ"מ מאמינים נמי אליו שהוא אינו יודע ואין לחייבו בקרבן, כי בעוד שהוא אינו מרגיש ואינו מאמין להעד ועדיין אינו יודע אין לו עוד תועלת בהקרבן, אבל כשאינו מכחיש אלא שותק שכהודאה דמיא היינו דאין הפירוש כהודאה דמיא שמודה לו שגם הוא יודע שכן הוא אלא שמהימן לו העד, שוב יכול לבוא לכלל דעת עד כמה נפרד כנ"ל שלעומתו העבירה נפרדת ממנו, אך כל זה הוא בעד אחד מעידו אכלת חלב, אבל כששנים מעידין בו מאחר שבדין תורה הוא שהשומע מפי הגדת עדים היא כאלו רואה המעשה בעיניו כמ"ש מהר"ל בספר דרך חיים, א"כ אין אנו מאמינים אותו שעדיין הוא מסופק ואינו יודע או מכחיש, אלא אנו תופסין ששקר אומר, וע"כ מחייב ר' מאיר ורבנן פטרי משום דמפרשין דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד, וכל שיש לפרש דבריו כן, אין אנו תופסין אותו למשקר ואינו רוצה בכפרה, אבל בעד אחד שאין מדין התורה להחשב הגדתו כאלו רואה בעיניו, למה נחזיקו למשקר ואינו רוצה בכפרה, והכל מודים שמאמינים אותו שאכתי לא ידע ושוב אין כאן תועלת בהקרבן, אך כשאינו אומר איני יודע אלא שותק אנו תופסין שבודאי מאמין לדברי העד:

פרק ה

ויקרא וחודש שנת תרע"ד

החודש הזה לכם ראש חדשים, וברש"י הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשירח מתחדש יהי' לכם ר"ח, ומהכתוב הזה יצא לכל מוני המצות שמצ"ע לקדש חדשים, ויש להתבונן למה נכתבה מצוה זו יחד עם מצות הפסח בלי שום הפרש פרשה ביניהם, שהרי אין מצוה זו תלוי' בה כלל, כי מצות קידוש חדשים היא גם בכל חדשי השנה ולאו בניסן דווקא, ומצות הפסח נמי אינה תלוי' במצות קידוש חדשים, שהרי אפי' אם לא הי' ניתן לישראל מצות קידוש חדשים והי' מתנהג עפ"י חשבון כמו מאדה"ר עד אז נמי הי' אפשר לצוות שיעשו פסח בי"ד לחודש הזה שעפ"י חשבון:

עוד יש להתבונן בלשון קידוש החודש מה הוא, כי אין ר"ח יום מקודש כלל והול"ל קביעת החודש שישראל עפ"י הראי' קובעין שיהי' ר"ח ביום למד או ביום ל"א כמו שאנו קובעים עתה עפ"י החשבון שנקרא קביעת החודש כמ"ש הרמב"ם, ומ"ש דקביעות שעפ"י הראי' נקרא קידוש, ובמדרש ובפסיקתא שהיו מברכין ברוך מקדש חדשים, מהו קדושתו, עוד יש להתבונן בדברי המדרש בשבח ישראל שנמסר להם קידוש חדשים, מה השבח לישראל בזה, ומה רבותא ותועלת לשראל יותר משאם הי' מתנהג סדר החדשים עפ"י חשבון כמו מאז קודם יציאתם ממצרים:

ונראה דהנה בברכת הלבנה אנו אומרים שהם עתידין להתחדש כמותה, ובמדרש שלכך נאמר החודש הזה לכם שאתם בדוגמתה, ויש לפרש דהנה הלבנה אין לה אור מעצמה אלא שמקבלת מהחמה, והיא כדמיון מראה המלוטשת העומדת נגד החמה שניצוצות ניצוצין הימנה. וע"כ היא נבנית לעתים ונפרצת לעתים לפי מעמדה נוכח החמה, בדוגמא זו הם ישראל שאין להם מציאות בעולם הטבע מפאת המערכת וגרמיים השמימיים, אלא כל מציאתם הוא מהש"י למעלה מסדר הטבע, וע"כ אמרו ז"ל אין מזל לישראל, ומובן שכל ענינם תלוי לפי מצבם נוכח פני ה' ומסתכלין כלפי מעלה ומשימים בטחונם באביהן שבשמים כדמיון הלבנה לפי מצבה נוכח השמש, וכמו שבהלבנה שכיח ליקוים היינו שאחד הכוכבים או הארץ עצמה מפסיקים בינה לבין השמש ומסתירין ממנה אור המאיר כן נמי בישראל אם ח"ו הם חוטאים מושכין עליהם כחות חיצונים המטמטמים את הלבבות ומפסיקין בין ישראל לבין   אביהן שבשמים, ואין מגיע אליהם אור פני מלך חיים, ואין מועיל מה שמסתכלין כלפי מעלה ושמו בטחונם בו, וכענין שאמרו ז"ל בש"ס יומא על שעת חורבן בית ראשון רשעים היו אלא שתלי בטחונם בהקב"ה, וכמאמר הכתוב כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, והוא כדמיון ליקוי הלבנה, ואז ח"ו ישראל הם בדיוטא התחתונה שפלים וירודים מכל האומות, כי האומות יש להם מציאות בעולם הטבע, ואפי' כשהגלגל שלהם למטה מ"מ יש להם מציאות בצד מה, אבל ישראל בהעדר מהם אור האלקי אין להם מציאות של כלום, וידועין דברי מהר"ל בספר הנצח בדברי הש"ס כתובות (ס"ו:) שאמר ר' יוחנן בן זכאי, כשראה ריבה אחת מלקטת שעורים מבין גלולי בהמתן של ערביים, אשריכם ישראל שבזמן שאתם עושין רצונו של מקום אין שום אומה ולשון שולטת בכם וכשאי אתם עושין רצונו של מקום הוא מוסר אתכם ביד בהמתן של אימה שפלה כזו, שמזה עצמו, שנמסרו ביד בהמתן של אומה שפלה כזו שנחשב כאלו ח"ו אינם במציאות כלל, נראה מעלת ישראל שכל מציאותם הוא מהש"י לבד, והנה הם כדוגמת הלבנה דלית לה מגרמה כלום, ואין לה אור אלא כפי מעמדה נוכח השמש, וכשאין בינו לבינה דבר המפסיק:

ולפי"ז יובן הא דאומה"ע מונין לחמה וישראל ללבנה, כי כל אחד מונה לפי דוגמתו, אומה"ע שניתן להם מציאות נפרד בסדר הטבע הוא כדמיון החמה, וכמו שהגיד הרה"ק ר' יצחק זצללה"ה מווארקא במאמרם ז"ל קילל את הנחש מזונותיו עמו, ולכאורה מה קללה היא זה, והגיד שזהו מפני שעשהו נפרד וניתן לו מזונותיו בכל מקום שהוא הכל כדי שלא יבוא לשאת עיניו השמימה, כי צורת כל הנבראים שיחסר להם די צורכם כדי שישאו עיניהם לשמים, ונדחה הנחש מזה, וכדמיון זה הוא מציאת אומה"ע נפרד ונדחה מאת פני ה', אבל ישראל הם כדמיון הלבנה כנ"ל ע"כ מונין ללבנה:

ויובן עוד דברי המדרש כשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל נוחלין עוה"ז ועוה"ב, כי באשר אין להם מגרמם כלום אלא מהש"י א"כ אין נ"מ בשינוי העולמות ושינוי הזמנים, כי אצל הש"י הכל שוה, וכל אימת שישראל מסתכלין כלפי מעלה ואין ביניהם דבר החוצץ אורם מבהיק, ומובן שלעוה"ב יושלם תנאים אלו ביותר, אבל אומה"ע שמציאותם מצד עצמם בסדר הטבע אין להם ענין אלא בעולם הטבע:

והנה כשנבראו המאורות היו שניהם שוין שנאמר את שני המאורות הגדולים, ומחמת קטרוג הלבנה נתמעטה, ואין הפירוש שלולא החטא הי' לה אור מעצמה שלא מחמת השמש שזה לא יתכן שהרי כל סדר הבריאה ממעלה מעלה עד מטה הכל הוא בחינת משפיע ומקבל, והדברים ידועים למבינים שלא יתכן זולת זה, אלא הפירוש יש לומר שהי' מהלכתה בגלגל גבוה אשר לפי מהלכתה היתה תמיד נוכח השמש, וע"כ לא הי' לה שום מיעוט לעולם, וגם באשר הי' מהלכתה בגלגל גבוה, לא הי' לה ליקוים לעולם, כי סבת הליקוי הוא כשנכנס דבר מה ביניהם, וכאשר היתה מהלכת בגלגל גבוה לא הי' שום דבר גורם ליקוי, וזה ידוע להתוכנים שכל ליקוים נתהוים רק מפאת שפלות מהלכתה, וזהו הפי' שנתמעטה הלבנה היינו שמהלכתה בגלגל קטן יותר נמוך לארץ, וע"כ מסבבת את הגלגל בזמן מיעוט, שכל היקף הגלגל הוא מעט לעומת הקף הגלגל שהי' מהלכתה מקודם מיעוט הלבנה, וזה גורם הסרתה מאת נוכח פני השמש, וגורם הליקוים פעם תחשך אורה לגמרי ופעם תראה אורה כמבין עשישית הכל כפי עכירת דבר המסתיר את האור או אידים ואויר משחת ועכור כמובן, ולעתיד כאשר יהי' תיקון הכללי יתתקנו שני הקילקולים האלה, וזה שאנו אומרים בברכת הלבנה למלאות פגימת הלבנה ולא יהי' בה שום מיעוט, היינו שמעמדה יהי' תמיד נוכח פני החמה שבזה תלוי המיעוט, זה תיקון אחד, ואמר עוד ויהי' אור הלבנה כאור החמה היינו שלא יהי' שום דבר ביניהם המסתיר ומאפיל את האור לא מפאת הכוכבים כי תשיב לסבב בגלגל הגדול ולא משום דבר אחר כי בזה"ז אין אויר העולם פנוי מאידים ורוחות רעות ובדברי חכז"ל שכל האויר מלא מזיקין, וע"כ אפי' בזמן שאין ליקוי מפאת הכוכבים וגוף הארץ מ"מ אין אורה מבהיק כ"כ, וע"כ אף שאצלינו נראה ונחשב שהלבנה בטהרתה, הוא רק מחמת שלא ראינו מעולם באופן אחר, כי באמת איננה בטהרתה אלא כמבין עשישית, ולעתיד לבוא שיסורו כל המסכים והאויר יהי' נקי תהי' אור הלבנה כאור החמה זה תיקון השני, [ובמק"א אמרנו באופן אחר, ברוך ה' היודע].

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה