שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
שמות
פרק א
שנת תרע"א.
במ"ר רבנן פתחין פתחא להאי קרא מהכא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצריים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותן לשנאה שנא' הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו לקיים מה שנא' עתה יאכלם חדש את חלקיהם עכ"ל המ"ר, נראה פי' הדברים לפי מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה הכ"מ פי' המ"ר מגלת אסתר בימים ההם כשבת וגו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע ביהמ"ק חרב ורשע זה עושה מרזיחין אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו' יע"ש, היינו דשבת הוא מנוחה ועונג ומחמת חילול השבתות לקחו או"ה המנוחה והעונג מישראל עכתדה"ק, ולפי"ז יובן דברי המ"ר הנ"ל כי מדרגת יוסף הוא חי כידוע, ואם אדם עושה העבודה בחיות בא מזה התחדשות ובכל עת מחליפין כח בעבודה וכל זמן שיוסף חי הי' מדרגתו פועלת אצל כל א' מישראל שיהי' העבודה בחיות ושלא יהי' מצוות אנשים מלומדה וכל חיות העבודה באה מכח שמירת הברית, וז"ש המ"ר וכיון שמת יוסף והפרו ברית מילה ופגמו בזה וניטל כח החיות והתחדשות מישראל לקחוהו או"ה וז"ש יאכלם חודש את חלקיהם דזה שהתגברו בכח גדול ובחיות על ישראל, הוא מחמת שישראל הפרו ברית מילה ושוב ניטל מהם החיות וההתחדשות בעבודה ולקחו זה המצרים ולכך יכלו הם לשלוט כ"כ על ישראל וז"ש ויקם מלך חדש שנתחדשו גזרותיו, וזה עתה יאכלם חודש את חלקיהם היינו הענין חידוש שהוא חלק ישראל, וז"ש חז"ל יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ולכאורה אינו מובן דיצה"ר נקרא מלך זקן וכסיל, ומה שייך התחדשות אליו, אך הוא כנ"ל שע"י שאדם פוגם בשמירת הברית ובמדת חיות, עי"ז נמצא אצל יצה"ר התחדשות, וז"ש בגלות תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וגו' מרוב כל, דמלת תחת אין פירושו טעם על הגלות. דעל הגלות יש טעמים רבים, אך באיזה כחות מתגברין או"ה על ישראל ע"ז אמר הכתוב תחת וגו' בשמחה, ובכן יכולים הם להתגבר כי הם נוטלין החיות והשמחה, ובזה יובן דברי המ"ר הבאים מצרימה וכי היום באו והלא ימים רבים הי' להם שבאו למצרים אלא כל זמן שיוסף הי' קיים לא היו להם משאוי של מצריים מת יוסף נתנו עליהם משאוי, לפיכך כתיב הבאים כאלו היום נכנסו ע"כ, והיינו דמלת הבאים משמש לשון הוה שהרי הוא מלרע, וכמו שפירש"י בפ' ויגש, וזה שהוקשה להמ"ר והלא כבר באו וא"כ למה כתיב לשון הוה ולא לשון עבר וע"ז מתרץ דהנה הרמב"ן כתב דכולם ידעו הגלות, ובודאי כל א' כשירד למצרים קשר א"ע בקשר חזק ואמיץ בכל כחו שלא יפול בפח שמה ולא יתגשם ח"ו, ובטבע האדם דאף אם הוא תחת פחד היותר גדול אם הדבר נעשה מורגל אצלו, הרגל נעשה טבע, וא"כ אין העבודה כ"כ בחיות גדול כמו שהי', וז"ש המ"ר כ"ז שיוסף חי וגו' דיוסף הכניס בהם חיות וההתחדשות לעבוד העבודה בחיות וכאלו היום באו לגלות, שאז קודם שהאדם מורגל בזה וקושר א"ע בקשר חזק ואמיץ כנ"ל, וא"כ ממילא לא הי' להם משאוי של מצרים כ"ז שיוסף חי, מחמת האי טעמא גופא כיון שכל זמן שיוסף חי הי' עבודתן בחיות והתחדשות, א"כ לא הי' להם כח להמצריים להתגבר עליהם, וזה שמסיים המ"ר לפיכך כתיב הבאים כאלו אותו יום נכנסו למצרים אין הפי' אותו יום, יום שמת בו יוסף רק הפי' כל יום ויום שיוסף הי' חי הי' אצל ישראל כאלו אותו יום באו שמה והיו עושין עבדות השי"ת בחיות:
וכענין הזה הוא שבת, דשבת היא גאולה כאחז"ל אלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, והטעם יש לומר כנ"ל דכל הגלות היא מה שלקחו האו"ה החיות, ובשבת שב כל אחד לשרשו ששם מקור החיות, ובכן משיג כל אחד ממקור החיות נשמה יתירה, ועי"ז מחליף כח בעבודת השי"ת שיהי' בחיות וכשזה קם זה נופל, ועי"ז שישראל משיגין חיות ומחליפין כח בעבודה, מוציא אותם זה הכח מהגלות:
להבין מה שנראה במדרשים חלוקים בענין התחלת השעבוד בפ' ויחי מצינו משמת יעקב אבינו התחילה שעבוד מצרים על ישראל, ובפ' שמות אמרו כל זמן שיוסף קיים לא הי' להם משאוי של מצריים, מת יוסף נתנו עליהם משאוי, וברש"י פ' וארא כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא הי' שעבוד, ובשמות רבה שכל זמן שאחד מיורדי מצרים הי' קיים לא הי' שעבוד בישראל הרי יש כאן ד' מדרשים חלוקים, ונראה דהנה ידוע שכל הדברים והענינים והגזירות שיורדים מעולם העליון בראשונה הם ברוחניות ואח"כ משתלשלים ויורדים בגשמיות כענין יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ וגו' וכעין זה הי' גזירות השעבוד שהי' במצרים מתחילה הי' חל ברוחניות ואח"כ נשתלשלו וירדו עד שהי' שעבוד הגשמיי וידוע דשורשי הרע הן ע"ז ג"ע שפ"ד, וממילא קודם שהי' השעבוד הגשמיי הי' השעבוד הרוחני שהי' מוטל עליהם השלשה קליפות מהשלשה עבירות והי' עליהם העבודה רבה לדחות מעצמם אלו הקליפות שלא להיות נמשך אחריהם וכל זמן שיעקב אבינו הי' קיים הי' קדושתו משפיע על כולם ולא הי' כח בכל הקליפות ליגע בהם כי הכל נדחו מפניו, והנה ע"ז הוא טעות בשכל ולכך כשנפטר יעקב אבינו ע"ה שהי' עיניהם ולבם של ישראל הי' נמשך עליהם הקליפה שמושך לע"ז והקליפות האחרות לא הי' נמשך עליהם מחמת שהי' יוסף קיים והוא הי' שומר הברית והגין על ישראל, וכשמת יוסף נתנו עליהם משאוי של מצרים היינו שהי' נמשך עליהם הקליפה מג"ע, והקליפה של שפ"ד לא הי' נמשך עליהם כל זמן שאחד מן השבטים קיים שהי' מתנגדים לשפ"ד, כי ראובן אמר אל תשפכו דם ויהודה אמר מה בצע כמבואר כ"ז ברמב"ן עי"ש, והי' בני יעקב שהי' ההיפוך משפ"ד ולא ראה טפת קרי מימיו, ובמהר"ל דשפ"ד הוא חטא מצד הגוף והם שהי' בני יעקב בכן כמו שהי' הוא קדוש ולא ראה כו' כן גם הם היו קדושים בגופים והי' ההיפוך משפ"ד, וכשמתו השבטים נמשך עליהם הקליפה משפ"ד, אך עדיין לא הי' שעבוד בגוף כל זמן שהאחד מהשבעים נפש קיים, דכתיב יצב גבולות עמים למספר בנ"י שכל השבעים אומות מקבלים מהשבעים נפש כנודע, וא"כ אחר שהם מקבלים מהשבעים נפש, א"כ א"א שיהי' השבעים נפש תחתם בשעבוד, ואחר שמתו כל היורדי מצרים הי' מתחיל שעבוד הגוף, ונראה דהשלש סעודות שבת הם מפקיעים מהשלש קליפות האלו, דסעודת הלילה איתא בכתבי האריז"ל שהיא יצחק, ובמהר"ל שיצחק תיקן החטא של ע"ז, ובהקדמה לתקה"ז ד' בגדי לבן כולו רחמים בשמא דהויה, ולית מאן דמחיל בהון על עריין אלא איהו, ד' בגדי זהב כולו דינא מסטרא דאדני ולית מאן דמחיל על ע"ז אלא איהי, עכ"ל. ולכן סעודת הלילה שהיא חקל תפוחין בסוד אדני מכפרת ומבטלת הקליפה מע"ז, ובסעודת יממא שהיא כנגד אברהם, והוא תיקן חטא ג"ע ולכך היא סעודת עתיקא קדישא בסוד הוי' ועתיקא קדישא הוא לובן העליון והוא בסוד ד' בגדי לבן, והסעודה השלישית היא נחלת יעקב שביטל הקליפה משפ"ד שלא ראה טפת קרי מימיו, ומבטלת הקליפה משפ"ד שהיא מושז"ל, וזהו רעוא דרעוין:
במ"ר בני בכורי ישראל, כאן חתם הקב"ה על הבכורה, נראה ביאור הדברים עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה פי' מאמרם ז"ל ניטלה בכורה מראובן וניתנה ליוסף דהוא משום שהמהר"ל כתב שמעלת הבכורה היא שא"צ לאחיו שהרי הי' בעולם טרם צאת אחיו להעולם, ולכך יוסף הצדיק שהי' במצרים יחידי ולא הי' צריך סיוע מאחיו לכן לו ניתנה מעלת הבכורה עכתדה"ק, ולכן ישראל שהי' אז אחר עבור ימי הגלות טרם צאתם ממצרים ולא הי' להם שום סיוע לא משמים, שהי' הסתרת פנים, ולא אחד מחבירו כמ"ש במ"ר וידע אלקים שאפי' אחד מחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו וזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ועושין תשובה, והוא דאחז"ל יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו, והוא מטעם שע"י תשובתו מתעורר גם האחר, ואז במצרים שהי' קודם הערבות לכך לא הי' מרגיש אחד מחבירו, וא"כ כל אחד הי' בפני עצמו ולא הי' לו סיוע לא מעליונים ולא מתחתונים, לכך ניתנה להם מעלת הבכורה, והבן:
במ"ר ויעש האותות לעיני העם, השלשה אותות הי' כנגד שלשת אבות, ביאור הדברים דמרע"ה אמר הן לא יאמינו לי, דמשמע דבר ברור שלא ישמעו כי באמת מצד הטבע הי' רחוק להאמין לרועה צאן שיאמר שנגלה אליו השי"ת ורוצה לגואלם, וע"ז צוה לו השי"ת לעשות האותות האלה שהם כנגד האבות לעורר בהם מעלת אבותם שהם למעלה מהטבע, וממילא יאמינו, וממילא מעצמם יהי' נמשכין אחר האמת, וכענין שאמרו ז"ל אעפ"י דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ואז בעצמם יאמינו, ולא רק מפאת האותות כי כל אותות עדיין אינם כ"כ דבר ברור כמ"ש הרמב"ם רק שעצם הנפש ידע וישכיל:
עתה תראה. במ"ר ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים. אינו מובן מה זו תירוץ על שאלתו, ונראה דהנה בזוה"ק בשלח ואתם תחרישון לא תתערו מלה בעתיק תליא מילתא והפי' בזה שמעתי מכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה שמחמת שבא ממקום גבוה שאינו מגיע שמה שום התעוררות התחתונים עכתדה"ק, והנה משה רבינו ע"ה בחר לישראל לנוח ביום השבת כמבואר במ"ר ופרעה אמר תכבד העבודה וגו' ואיתא במ"ר שאמר שאל יהי' נפישין ביום השבת ונראה שזה שהי' שובתין ביום השבת הי' התחלת התעוררות להגאולה דשבת הוא רזא דאחד והרבי ר"ד ז"ל מלעלוב אמר לא תאספון באלף יתירה שלא יתאספו, והוא מענין אחד דכמו ששבת הוא התחלת הגאולה רזא דאחד כמו כן ההתאספות היא ג"כ התחלת הגאולה, וכמ"ש במ"ר הקבצו ושמעו האספו עשיתם אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה, ויש לומר דכמו שהי' רצון העליון שיהי' קריעת ים סוף בלי התעוררות התחתונים, כ"כ הי' הרצון שיהי' כל הגאולה, ואח"כ שהי' הרצון העליון שיבא הגאולה בלי התעוררות התחתון לכך נגזר עליהם ליקח מהם השבת וההתאספות למנוע מהם התעוררותם, ויש לומר טעם במה שהי' הרצון שיהי' הגאולה דווקא ממקום העליון בלי התעוררות דמחמת שגאולת מצרים הוא מקור ושורש לכל הגאולות כמבואר כ"ז במדרשים ואם גאולת מצרים הי' ע"י התעוררות הי' א"כ הגאולה מהגליות שאח"כ שמסתעפין מגאולת מצרים צריכין ג"כ דווקא להתעוררות התחתון, ואם הי' ח"ו ישראל אינם ראוים לעורר הגאולה לא היו נגאלין, לכן הי' הרצון דווקא בלי התעוררות ואיך שיהי' ישראל יהיו נגאלין והנה מבואר במדרשים דאם הי' משה רבינו ע"ה נכנס לא"י לא הי' שוב שום גליות, וא"כ זה שהשיבו הקב"ה למשה רבינו ע"ה עתה תראה וכו' וא"כ כשלא תכנס לא"י שוב יהי' גליות, וא"כ ההכרח להרע להם כדי שלא יהי' להם שוב התעוררת בזה ולמען יוכלו להגאל אח"כ בשאר גליות, וכנ"ל. ולהנ"ל מיושב מה שכתוב אח"כ וידבר אלהים אל משה דבר אתו משפט ולכאורה הלא כבר ניתן לו עונשו שלא לראות במלחמת ל"א מלכים, ולהנ"ל א"ש דבאמת איננו נאמר לעונש לבד רק תירוץ מספיק על שאלתו, והבן:
פרק ב
שנת תרע"ב.
ויאמר משה אל האלקים וגו' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, פירש"י מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים, ויש להבין הלא לפני ששים שנה או ששים ושמונה שנה הי' תמה מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אלא שנתיישב לו במה שראה בישראל דלטורין, וברש"י הלשון אמר מעתה שמא אינם ראוין להגאל, והי' הדבר אצלו רק בשמא, ואחר זמן רב כזה נהפך הגלגל שהי' בפשיטות אצלו שצריכין להשתעבד אלא מחמת זכות אם יהי' נמצא בם יוציאם, הלא אפי' אם לא יהי' בישראל שום זכות ח"ו מ"מ אינם ח"ו גרועים מכל ע' אומות, ואם כי אז נסתפק שמא אינם ראויין להגאל מחמת שהי' בהם דלטורין, הי' לו להבין מאמר השי"ת אחת משתי אלה, או שכבר כלו הדלטורין ועשו תשובה, או שזה אינו מעכב בגאולתם, אבל לא להחליט שצריכין זכות מחדש, ועוד יש כמה דקדוקים ואין להאריך בהם:
ונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו נשמות גבוהות מאד אשר ירדו למטה בקליפות באותן ק"ל שנה של אדה"ר ונתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה אך שם הוסיפו לחטוא ונתמרקו בגלות מצרים כמבואר בכתבי האריז"ל, ויש להבין למה הובאו בדור המבול ובדור הפלגה אחרי שגלוי וידוע לפניו שיוסיפו לחטוא, הגם שהבחירה חפשית מ"מ הלוא דבר הוא:
ונראה דהנה איתא בספר המגיד להב"י שיש נשמות שנשתאב בהם הרע כ"כ שאין בכח גהינם למרק, ואם יתלבנו ע"י הגהינם לא ישאר בהם ח"ו מאומה, ולהם אין תקון רק ע"י גלגול, אך באשר עבירה גוררת עבירה ואם יתגלגלו כמו שהם בעוד הזוהמא רבה בהם בתוקפה אי אפשר לקוות מהם שום תועלת כי עבירות הקודמות ימשכם בתוקף לעבירות עוד יותר גדולות, אך העצה שהם יורדין לגהינם להחליש הזוהמא ולא שיתמרקו שם רק מעט בכדי שלא ימשכו אח"כ כאשר יתגלגלו לעבירות, ואז יש לקוות שיטיבו מעשיהם, ויתקנו ע"י הגלגול, ולי יש להוסיף בהן דברים דצורך הגלגול הוא גם לאותן שלא נשתאב בהן רע כ"כ עד שאש הגהינם יכלה אותם לגמרי, אלא שמחמת שגהינם אין בכחו רק לכלות הזוהמא כאמרם ז"ל כלי ינתנו לכובם להסיר מהם כל טינוף וכל לכלוך, אבל לא להיסיף בהם שלימות, וע"כ איש אשר עונותיו לא נתנוהו להשלים נפשו בתורה ובמצות מה יועיל לו הגהינם להשנים את נפשו שבלתי אפשר כי אם בתורה ומצות, וע"כ אחר הגהינם שנחלש כח הזוהמא שלא ימשך עוד ברשת עבירות הקודמים כנ"ל, מוכרח לבוא בגלגול כדי להשלים את נפשו, וגדולה מזה כתב האריז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי וישראל כדי להשלימה בכל דבר, ומ"מ בלתי גהינם להחוטאים א"א להתגלגל כדי שלא יוסיפו לחטוא כנ"ל, ואין הגהינם עושה סוף התיקון רק במי שכבר השלים את נפשו בגלגול זה או בהקודמים אלא שנשתאב בו זוהמא מחמת עבירות, לזה ממרק הגיהנם לגמרי ויעלה נקי אל מקומו לשלום:
ולפי האמור יובן דהנהו נשמתין דיצאו מאדה"ר באותן ק"ל שנה שלא הי' עלייהו חטא משפט גהינם, וגם הי' באונס, ומ"מ באשר טבע המוליד ורעיוניו בעת הולדה דביקין בהנולד, הי' דבוק בהנשמות ההם כח רע מושך לחטא הוצאות שז"ל רח"ל, ולא נחלש כח הרע בגהינם, ע"כ כאשר באו בגלגול בדור המבול הוסיפו לחטוא באותו חטא עצמו ואז רק אז כאשר הוסיפו לחטוא הי' עליהם חטא ראוי להתמרק בגהינם ואף בעודם בזה העולם ביסורי המבול שכל טיפה יטיפה הי' נרתח בגהינם כבמד"ר ונחלש כח הרע [וענין דור הפלגה ביארנו במק"א שהי' מחמת חטא ע"ז שהי' באדה"ר] ואח"כ הי' יכולים להתגלגל ולהתמרק לגמרי בגלות מצרים עד שיצאו ככסף צרוף ונמצא שהי' קלקלתם בדור המבול תקנתם:
והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה אמר בטעם רוצח בשגגה שגולה לערי הלוים, משום דמי שחטא בחיים נלקח ממנו חיותו ואין לו חיים, וע"כ אף שאין עליו עונש שהרי בשוגג עשה מה שעשה מ"מ אבד את חיותו, וזאת העצה שישאב חיים חדשים עכ"פ ע"י אמצעית הלוים, כי לוים הם דבקים במקור החיים ולשון לוי' הוא חיבור ודבקות ע"כ עבודתם היא בשיר שהוא דבקות וחיות, וע"כ נאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי, ודפח"ח. והנה חטא מוציא שז"ל רח"ל שהוא כאלו שופך דמים, נמי הוא כענין הרוצח אלא שברוצח שהוא בגוף אבד גם חיים הגופניים, וזה שהוא כאלו שופך דמים ולא שופך דמים ממש, שהוא מקלקל רק כח שהי' ראוי להיות נפש, ועדיין איננו בפועל, ע"כ הוא אבד ג"כ חיות הנפש שבקדושה והוא כח התלהבות ורגש הנפש בעבודת השי"ת, ובזה יובן מה שהחסידים ואנשי מעשה מלפנים הי' יותר בשמחה ובחיות והתלהבות נפש, מפני שהי' קדושים ביותר וזהירים בענינים אלו מאד בכל מיני סייג וגדר:
והנה באשר גלות מצרים הי' למרק חטא הזה כנ"ל שהי' הפגם בחיות הנפש שניטל מהם כח החיות כנ"ל, ע"כ בכח זה שהי' הפגם שלטו המצרים והניחו עליהם עבודה יתירה כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך ועבדת את אויביך וגו', וזה שאיתא במדרש שכן עשו לכל אחד מישראל כל מה שעשה הלבנים ביום ראשון שמו עליו לגזירה שיעשה כנגדן בכל יום ויום, היינו מפני שביום ראשון בודאי עשו בחשקות וחיות כי הי' פרעה עצמו עמהן במלאכתן ומלבן תלוי בצוארו, ונגזר עליהם שיהי' כן תמיד העבודה בחשק וחיות, וזה הי' מירוק גדול כדי שיהי' ראוי לתורה שצריך שכל יום יהי' בעיניך כחדשים כאלו היום נתנו:
ובזה יש לפרש הלשון שנתחדשו גזירותיו שלכאורה אינו מובן שעד כה לא הי' עליהם שום גזירה, וממילא כל גזירה שגזרו עליהם הי' חדשה ומהו שאתא לאשמעינן, אבל להנ"ל יובן שזה עצמי הי' גזירה שיעשו הכל בהתחדשות וחיות וכל יום ויום שיעבדו יהי' כאלו חדש הוא, וכענין יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום:
ובזה יש לפרש מה שבכל הפרשה מן ויקם מלך חדש עד וימררו את חייהם, שהוא התעוררת הגלות נאמר ישראל בלשון יחיד עם בני ישראל רב וגו' עד וכאשר יענו אותו וגו', כי ידוע שהתאחדות ישראל הוא מצד הפנימיות שבהם כי בגופים הם נפרדים זמ"ז ורק בנפשות הם מתאחדים, וע"כ איש אשר עבודתו בקרירות בלתי רגש הנפש עוד איננו נוגע לכלל ישראל, וממילא אין לו עזר מהכלל, ורק כשהוא עושה ברגש הנפש שמה הוא מתאחד בהכלל, וע"כ הגלות שהי' בענין חיות ורגש הנפש ע"כ מזכיר אותם בלשון יחיד, ובזה הענין התחכמו ליטול מהם זה הכח ולהניח זה הכח בעבודתם, ובהתעוררת הגאולה שוב מזכירם השי"ת בלשון יחיד, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וגו' כל הפרשה, כי הענין זה הי' בגלות וצריך לישועה, וזה שאמר הקב"ה וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ זבת חלב ודבש, כי ארץ ישראל היא המאחדת את ישראל ולא נתערבו עד שעברו את הירדן, וידוע מענין א"י שהוא חיות דקדושה וארץ צבי כתיב בה גמדא ופשטה כאלו הי' בה רוח חיים כי היא רומזת לארץ עליונה, ודוד המלך שהי' מרכבה לה הי' תמיד בחיות ורגש הנפש בשירות ותשבחות, ובזוה"ק ח"א (ר"ז:) דוד מלכא הוא חי וקורבא דיליה לחי העולמים:
ולפי האמור יובן הענין פקידה כפולה שהי' לסימן שהוא גואל של אמת כמד"ר שהי' מסורת בידם שכל גואל שיבא ויאמר פקידה כפולה הוא גואל של אמת, היינו שבאשר צריכין לגאולה כפולה היינו להוציאם מתחת עונש המר שהוא השעבוד, ועוד ליתן להם חיים חדשים כי החיים שלהם אבדו כנ"ל בענין הרוצח, שאפי' מבלעדי השעבוד הרי אין להם חיים מאחר שחטאו בחיים, ובודאי זה הענין שהם נשמות שהי' בדור המבול הי' סוד כמום וחתום באלף עזקאן, ולא יודע זה בלתי בקבלה, ע"כ הי' זה סימן לגואל של אמת:
ובזה נבוא בביאור מקראי קודש הנצב פתח דברנו, שאמר משה מה זכות יש לישראל שיעשה להם נס להוציאם ממצרים, היינו כנ"ל דמאחר שחטאו בחיים אין להם חיים, הגם דלסלק מהם השעבוד לא קשיא לי', דאף דהבין ברוח קדשו שהם הי' בדור המבול וצריכין מירוק, וזה שאמר ואכן נודע הדבר שהפי' אצלי במה שראה שהי' בהם דלטורין, אף שאין זה מדת ישראל שהם פנימים בעלי סוד, מזה השכיל והבין ברוח קדשו בשורש נשמתם שבוודאי בא זה מכח חטא בגלגול הקודם בדומה לו, והוא חטא דור המבול, ששניהם הם חטא בסיגנון אחד כידוע למבין, ובזה יתישב מה שלכאורה קשה קושיא עצומה וכי בשביל חטא יחיד יענשו כל ישראל, וידוע שלא נתערבו ישראל קודם שעברו את הירדן, אך הפי' הוא שהשכיל עי"ז בשורש נשמתם ונודע לו מי המה אלה ובשורש כל ישראל אחד ע"כ הבין שכל ישראל צריכין מירוק וחשש שמא מעתה אינם ראוין להגאל שמאחר שעדיין יש בהם דלטורין שנצמח מחמת חטא הקדום, מזה נראה שעדיין חטא זה לא נתמרק לגמרי, אך אח"כ כשעבר זמן רב כזה בצרות גדולות כמו אלה לא הסתפק כלל שבודאי נתמרק חטאם וראויין להגאל מעבודת פרך כי מה נשתנו מכל ע' אומות, מה גם ששמע מהשי"ת שרצונו לגאלם ידע בבירור שנתמרקו לגמרי, אך במה שאמר השי"ת ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש שהיא חיות דקדושה כנ"ל, מזה תמה מאין יהי' להם חיות כי מאחר שחטאו בחיים אין להם חוום, וזה שדקדק מה זכות יש להם שיעשה להם נס שלכאורה אינו מובן מאין ידע שיעשה להם נסים, ועיין רמב"ן בפסוק ואמרו לי מה שמו שעדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים, אך לפי האמור יש לומר דלשון נס נאמר על לשון הגבהה כענין ארים נסי שאו נס אל הגוים, ולא בא דווקא על אותות ומופתים, והנה הבין משה שלהעלותם אל ארץ ישראל צריכין לחיים חדשים, וזהו הנס להגביה אותם משפל חיותם לחיים גבוהים בהתרוממות הנפש, ומאין יזכו לזה, וידיעה זו היא ידיעת עקרי הגאולה והי' רוצה לידע מה הוא הזכות, ולא ח"ו כמקטרג רק להתברר על עסקיו כענין ששאל מה שמו להתברר על עסקיו כמ"ש במד"ר, ועיין רמב"ן שפי' שדרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו כלומר באיזה מדה הוא שלוח אליהם עי"ש, כן יש לפרש מה זכו ישראל ודו"ק:
וזהו שהשיבו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' שהוא מתן תורה, והיינו עפ"י דברי הש"ס (מכות יוד.) מנין לדברי תורה שהם קולטין שנא' את בצר במדבר וכתיב בתרי' וזאת התורה עי"ש, וכמו שבאמצעית ערי מקלט הוא משיג חיים חדשים כן הוא באמצעית התורה, ובזה יש לפרש דברי המד"ר פקוד פקדתי פקוד להבא פקדתי לשעבר ואינו מובן מהו, ולהנ"ל יש לומר עפי"מ שכתבתי לעיל בענין פקודה כפולה, וזה פקוד להבא הוא מ"ת פקדתי לשעבר על המירוק, וממוצא הדברים יש לומר דהא דאיתא בזוה"ק שעל חטא זה תשובתו קשה מהאי טעמא הוא ומ"מ בעסק התורה נתקן ומשיג חיים חדשים חיים שהוא חיים אכי"ר:
וכעין זה יש לומר דבש"ק נמי יש שני ענינים אלה. זכור ושמור דשמור מדת לילה הוא להשליך מעליו כל מחשבת חוץ וכל הרהורין ממלאכה ויהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', וכאשר הוא בבחי' זו לעומת שהוא משליך ממנו הפחיתות ועניני החומר מסירין ממנו ומנשמתו כל לכלוך וכל טנופא, ונשאר נקי כאמרם ז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, אבל באם חטא בחיים כנ"ל אין לו חיים אף שאין עליו שום עונש, לזה הוא מצות זכור שהוא חיים חדשים ממקור החיים, וזה בדיבור אחד נאמרו שמאחר שהוא עושה מה שעליו לעשות במצות שמור כנ"ל אז ממילא בא לבחי' זכור ובלוחות הראשונות שהיו הכל מתוקנים הי' נכתב זכור לבד, אבל בלוחות שניות אחר שהתפשט מסאבותא בעלמא אי אפשר לבוא לבחי' זכור רק לבחי' שמור וממילא באין אח"כ לבחי' זכור:
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. פירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, ונראה עפי"מ דאיתא בספרים דהא דפרו ורבו כ"כ הי' מפאת ריבוי חלקי הטוב שהי' מתברר מהמצרים ונתוסף על חלקי קדושת ישראל, והנה בגוי מחשבה כמעשה, וכאשר חשבו לענות את ישראל חשוב כאילו כבר עינו אותם, וא"כ חלקי הקדושה שהי' צריך להתברר ע"י העינוי כמ"ש אשר שלט האדם באדם לרע לו ופרשו ז"ל ששלט אדם דבליעל על אדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל דבשביל השליטה שהוא שולט נחברר ממנו חלקי הקדושה ונשאר ריק מכל טוב, זה נגמר תיכף בשעה שהי' נותנין לב לענות, וע"כ נגמר תיכף אצלם הכח להרבות ולהפריץ:
ובזה לימוד לאדם לבל יתבהל לאמור איך נוכל את יצה"ר שהוא הר גבוה וקשה ולהבקיע בין חומות ברזל המונעים את האדם להשיג שלימותו, ולזאת ישיב אל לבו כי מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, וא"כ תיכף כשנדבה לבו אותו להתקדש הרי תיכף באה בו כל הקדושה מכל המעשים שהוא עתיד לעשות ונהפך לו לב אחר, ושוב אין להעריך עצמו קודם הקבלה לאחר הקבלה, וק"ו הדברים אם במה שהי' נותנין המצרים לבם לענות אותם נתוסף בישראל כח לפרות ולרבות עד שלבשו צורה אחרת שלא נשמע כמוהו שכולם יחד ילדו ששה בכרס אחד, עאכו"כ איש שנותן דעתו להתקדש ומקבל עליו באמת עול תודה ועול מצות שנשתנה תיכף מהותו וצורתו לאיש אחר, וכמו שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, אך כ"ז באם הקבלה היא מעומק הלב באמת, כי לא לפניו חנף יבוא, וכי מה יועיל החיצונית להשיג כח פנימי, אם לא ברגש הנפש רוח אייתי רוח ואמשיך רוח:
במד"ר ר"ח בר פפא אמר אותו יום [שהושלך משה ליאור] כ"א בניסן הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולם מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים ביום זה, א"ר אחא בר חנינא אותו יום ששה בסיון הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה, ביאור הדברים, עפ"י מה שפירשתי במק"א מאמר הש"ס (פסחים קיח.) דרש ר"ש השילוני בשעה שהפיל נ"נ הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ייאעשה נס בתוך נס, ופרשנו שזה שהקב"ה גובר על הטבע איננו כ"כ רבותא ועיקר כבודו של הקב"ה שהטבע בעצמה אין לה שום מציאות כי אם ברצון השם כי כל הנבראים נבראו מאמיתת המצאו, וזה עצמו מפלאות תמים דעים שאש יכול לשרוף נגד כבוד ה', כי לפי האמת נגד רצון השי"ת הרי אין לו שום מציאות אלא שמפאת צמצומים הרבים נעשה האש כמו דבר יש ונפרד בפני עצמו שאינו מרגיש מה שהוא נגד כבוד השי"ת, וזה שאמר גבריאל אני שר של אש כשארד לתוך הכבשן יתעלה האש לשורשו ושוב לא יהי' להאש שום מציאות לעשות נגד כבוד השי"ת אלא מבפנים יהי' קר ויקדיח מבחוץ, וכן לעתיד כשתתעלה כל הבריאה נאמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו לא תכוה ולהבה לא תבער בך, היינו שאיננו נצרך להתגבר ולדחות את הטבע כי זה איננו כ"כ שבח, כי עדיין איננו מורה שהטבע אין לו שום מציאות כי אם מאמיתת המצאו אלא שהקב"ה יותר חזק מהטבע, ועכ"פ יש להטבע מציאות בצד מה אבל כשהטבע כמו שהיא אינה פועלת האש אינו שורף והמים אינם שוטפין נגד כבוד ה' זה מורה שבח יותר שאין לכל נמצא שום מציאות אלא ברצון ה':
ועפ"י הדברים האלו יש לפרש דברי המד"ר הנ"ל דהנה שירה היא דביקת מלמטה למעלה וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ותורה היא מלמעלה למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני כי תורה היא מעולם עליון למעלה למעלה וירדה ונתלבשה למטה בעניני זה העולם, וע"כ לנתינת התורה ירדה שכינה למטה ולא הוגבהו ישראל למעלה, ובאמת צורת האיש משה הי' בשניהם להרכין שמים לארץ ולהגביה הארץ לשמים, וע"כ בהשירה הגביה הארץ לשמים ובתורה שקיבל הרכין שמים לארץ, והנה מה שלא נטבע [ועיין במד"ר פ"ט סי' י' וביפ"ת שם] ונלקה במים כשהושלך ליאור אף כי המים הם היפוך לו כמ"ש איצטגנוני פרעה שראו אשר מושיען של ישראל ילקה במים, ובוודאי שחכמים הי' ושמץ דבר חכמה הי' נמצא בם, כי המים הם הפכים לו, והטעם יש לומר בפשיטות כי המים הם חומרים כמ"ש המהר"ל וצורת משה הוא נבדל מחומר ושמו משה כי מן המים משיתוהו, אלא שלגודל מעלת משה לא הי' בכח המים להטביעו, ואלמלי אדם אחר שהי' המים לו להיפוך לגמרי הי' נטבע במים ולא הי' מועיל התיבה, אבל איצטגנוני פרעה לא ראו יפה שהם הי' סבורים שמחמת שהמים הפכים לו יטבע במים וראו ראי' אחת ולא ראו שתי ראיות שלגודל מעלתו אינם פועלים בו מאומה, ונהפך הדבר למי מריבה שהמים הי' מי נסיי והי' להם כח גדול ועל ידיהם הי' אפשר שיגזור גזירה על משה, אבל מי היאור אין להם שום מציאות במדריגת משה, וכעין שנאמר לעתיד כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כנ"ל:
ואך מאין נתעלו המים שלא היו יכולין לפעול פעולה נגד משה' בזה פליגי. מר סבר שזה הי' מחמת מהות משה שהגביה את הארץ לשמים ע"י השירה, וכשהושלך משה ליאור הי' הדבר כעין העגין שירד גבריאל לתוך כבשן האש כנ"ל, שבאשר הוא ע"ה הגביה את הארץ לשמים והוא בתוך המים נתעלו המים ושוב לא הי' ביכולתם לפעול נגד משה ונגד כבוד השי"ת. ומר אמר כי מצד מעלת משה שהרכין השמים לארץ, ובבואו במים הרי בא בהם כח עליון הוא כח התורה שממנה כל נברא כאמרם ז"ל (ב"ר פ' א') הביט בתורה וברא את העולם ובשביל זה נתעלו המים כנ"ל:
וישב משה אל ה' ויאמר וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה. ואינו מובן התירוץ על קושית משה למה זה שלחתני. וכבר דברנו מזה. ונראה דהגה במד"ר (פ ה') כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים וגו', עוד שם אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה על משה במדין וכו'. והנה בעדיות (פ"ב מ"י) משפט המצריים י"ב חודש, ממילא נחשוב למפרע ששה חדשים ונמצא שהשליחות הראשונה היתה בתשרי, שהרי השליחות השני' שאז התחילו המכות היתה י"ב חודש לפני היציאה שהיתה בניסן, ולפי"ז היתה השליחות הראשונה בתשרי והשני' בניסן. והוא כעין בריאת העולם דאיפלגי ר"א ור"י אי בניסן אי בתשרי וכתבו התוס' בר"ה (כ"ז.) דאידי ואיד‘ דא"ח דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן, וכבר פירשנו דכמו שיאמר בדבר ה' שמים נעשו, יבדיבור שהיא בהתגלות נברא העולם הנגלה, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימיות העולמות. וכן משמע בזוה"ק (ח"ב כ'.) שכתב דבמחשבה נבראו כל העולמות והרי כתיב בדבר ה' שמים נעשו, אלא ודאי דאפנימיות קאי, וכתבו בשם האריז"ל דביום א' דר"ה דנין על עסקי הפנימיות להשפיע למטה ושם אין שום ויתור ע"כ הוא דינא קשיא, ובזה פירשנו דהא דאמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין ראה שאין עולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד, היינו שתיכף בתחילה כך הי' הרצון שפנימיות העולמות שנבראו במחשבה תהי' במדה"ד, וע"כ היתה המחשבה בתשרי זמן הדין, והעולמות בפועל יהיו במדה"ר ע"כ נבראו בפועל בניסן שהוא זמן הרחמים:
והנה יצי"מ היתה בסגנון בריאת העולם, כי אז נתגלו עשרה המאמרות שבהם נברא העולם, וכבר דברנו מזה. וע"כ במו שבריאת העולם בפועל ובהתגלות היתה בניסן, כן היתה היציאה ממצרים, וכן והתחלת המכות היתה בניסן שהרי ע"י עשר המכות נתגלו עשרה המאמרות. וממוצא הדברים תקיש כי כמו שבריאת העולם בהעלם היתה בתשרי שלפניו כן היציאה מן הגלות בהעלם היתה בתשרי שלפניו, דהיינו מעת השליחות הראשונה. והיינו כי נפשות בנ"י שהיו שקועים וכלואים בעמקי הגלות, כמ"ש רש"י (ר"פ ויחי) נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, זה נפסק מעת השליחות הראשונה. אך באשר זה הי' בתשרי שהוא זמן דין, היתה הפסקת השעבוד מהנפשות בדין, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ולפי התחזקו בימי החושך והאפלה בימי הרעה. וע"כ תמצא שהיו בישראל עוד רשעים כדתן ואבירם ובאותם שמתו בשלושת ימי האפלה מפני שלא היו רוצין לצאת, והיינו שחירות הנפשות לא הועילה להם להחיותם להיטיב אחריתם, כי זה הי' בדין בתשרי כל אחד ואחד לפי הראוי לו. ומזה נצמח שאף במתן תורה היו מדרגות מדרגות ולאו כל אחד שוה לחבירו, אף שהיציאה היתה שוה לכולם, מ"מ חירות הנפשות היתה בדין במדה ובמשקל' ורק היציאה בהתגלות היתד, בניסן ברחמים, וע"כ אפילו דתן ואבירם יצאו:
ולפי האמור יובנו מקראי קודש במאמר הראשון למשה, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגר ועתה לכה ואשלחך וגו'. ולכאורה בלתי מובן הסדר, שמקרא ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגר הי' צריך להקדים למקרא וארד להצילו. ועוד שנראה לכאורה בכפל לשון, שהרי כבר אמר ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. אך לפי האמור יתפרש בטוב, דהנה בני ישראל במצרים היו שקועים וכלואים בעמקי הצרות עד שלא הי' להם פה לדבר ולהתפלל כלל לפני השי"ת, ובזוה"ק שהדיבור הי' בגלות, ולא יהיו יכולים רק לנאק נאקת חלל ולצעוק מפני נוגשיו אבל לא באופן שתקרא תפלה ראוי' לבוא לפני השי"ת, אלא זו היתד. רק אחר התעוררות הגאולה במחשבתו יתברך שהיתר, גאולה בפנימיות כנ"ל, וכמה שאמר הכתוב וארד להצילו מיד מצרים, שמחשבתו יתברך ששם עליהם עין ולא הסתיר עוד פניו מהם זו עצמה היא הירידה להצילם מיד מצרים. וימתקו הדברים לפי דברי הרמב"ן (בראשית י"ח כ') בפסוק ארדה נא ואראה שהיא ירידה ממדה למדה, וכאן נאמר שהיא ירידה ממדת הסתרת הפנים מהם למחשבת הגאולה, וע"כ אח"ז נאמר בלשון אחרת כי לא נאקו נאקת חלל לבד ולא צעקה בעלמא מפני נוגשיו, אלא צעקת בנ"י באה אלי שהוא לשון תפלה גמורה וכנ"ל, היוצא לנו מכל אלה שמעת שליחות הראשון פנים חדשות באו לכאן שהגאולה כבר הי' בהעלם ונפקחו עיניהם ולבם של ישראל שהי' סתומים ואטומים כמאמר הכתוב אני ישונה ומאז נתעוררו כל אחד לפי מה שהוא לשפוך את נפשו לפני ה' ולא הי' עוד בבחי' שינה:
והנה במד"ר ד' גזירות גזר עליהם פרעה, וזה הי' גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן, והיא היתה גזירה קשה מאד שלא ניתן להם מנוח להשיב את רוחם אליהם, ובמד"ר שהו' נוחין ביום השבת וניטל מהם השבת, וידועין דברי הרה"ק מהר"ד מלעלוב לא תאסיפון נאמר באלף שהוא מלשון אסיפה שלא יתאספו יחד, כי ע"י האסיפה הי' מחזק אחד את חבירו וגם זה ניטל מהם, ולפי הנ"ל יש ליתן טעם בפשיטות מדוע אחרו פעמי הגזירה זו עד אחר שליחות הראשונה כי באם הי' גזירה זו טרם שהי' גאולה בהעלם, הי' ח"ו בלתי יכולת לסבול גזירה רעה כזו, ורק ע"י שכבר הי' הגאולה בהעלם והי' להם התחזקות כל אחד ואחד מעומק לבבו, וממוצא הדברים שהכל הי' בעתו ובזמנו לא הי' ראוי לא להקדים ולא לאחר, להקדים הגזירה לא הי' ביכולתם לסבול, וכן מפני זה עצמו לא הי' יכול לאחר השליחות, שא"כ הי' הגזירה טרם גאולה הפנימית, וגם הי' הכל בעתו ובזמנו זה בתשרי בדין וזה בניסן ברחמים מקביל לבריאת העולם כנ"ל, וזה שאמר לו השי"ת עתה תראה היינו שעתה תהי' הגאולה נגלית ונראית מכלל שעד הנה היינו בשליחות הראשון הי' בהעלם:
פרק ד
שנת תרע"ג.
וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. ובמדרש בתחילה בחומר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה מהו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, אמ"ר שמואל בר' נחמן א"ר יוחנן מלמד שהי' מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין עבודת פרך הוא שאין כוונת המעביד לתועלת עצמו שצריך אל הפעולה אלא להעביד את העובד לבד וכמו שפירש"י לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך, עכ"ד הצריך לענינינו, ובזה יובן דרשה רשבר"נ אר"י מלמד שהי' מחליפין וכו', היינו דהצריך אל הפעולה לעולם לא יחליף כנ"ל שהרי עי"ז אין הפעולה נעשית כ"כ בשלימות ובמהירות כהוגן כמובן, אלא באשר כוונתו להעביד את העובד לבד לאכזריותו הוא מחליף למען יהי' יותר קשה על העובד, ואם ככה הוא עושה נתגלה כוונתו ולא נשאר לו התנצלות שלתועלתו הוא מתכוין, והיינו דדייק לה משום דקשה לו למה כתיב קרא בפרך אם להודיענו כוונתם הרעה, הלא כבר מבוארת במאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, אלא ודאי שהשמיענו גודל רשעם שבמכוון גלו רוע כוונתם למען יכאב לב העובד ביותר כמובן, ואיך גלו כי מי' יודע תעלומות לב, ועל כרחנו שהי' מחליפין כנ"ל:
והנה מבואר שהי' גזירה משולשת, א' בחומר ובלבנים, ב' ובכל עבודה בשדה, ג' בפרך. והיינו כי וימררו את חייהם בתחילה בחומר ובלבנים, דהיינו בעבודה קשה מאד כבמדרש שאין לך מלאכה קשה כמלאכת הטיט, ולבסוף ובכל עבודה בשדה כמו שפי' הרמב"ן כגון החפירות והוצאת הזבלים הכל נתנו עליהם וגם הי' רודין בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם, עכ"ל, ועוד הוסיפו בפרך, היינו שהחליפו כנ"ל לגלות רוע כוונתם שאינם מתכוונין לתועלת עצמם רק לענותם בסבלותם:
ונראה ענין צורך גזירה שתהי' משולשת, דהנה אמרו ז"ל ג' מדות טובות יש בישראל ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, ויש לומר ששלשה אלה הוא ירושת שלשה אבות אברהם יצחק יעקב, כל אחד מדה מיוחדת, היינו ביישנים ירושה מיצחק דהנה בושה הוא מדת הדין והצמצום שהוא עומד מרחוק ומתבייש לקרב הלום מפני חשובותו של אדם גדול ונכבד ואין לו מצח להרים ראש, וכמו שאמר איוב ראוני נערים ונחבאו והוא נקרא יראת הכבוד, וזה עיקר מצוות יראת ה' מפני הדר גאונו ולא מפני יראת העונש כאמרם ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זה הבושה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ויראת ה' הוא מדתו של יצחק, ובב"ר פ' ס' בן מביש זה יצחק שבייש את כל אומות העולם בשעה שנעקד ע"ג המזבח, שלעומת שהי' בו מדת הבושה נגד השי"ת שהיא מדת היראה, לעמתו הי' כל העולם מתביישין ממנו ומעבודתו, וממנו נטבע בזרעו מדת ביישנים, רחמנים ירושה מיעקב שידוע שמדתו מדת הרחמים, ובב"ר פ' ע"ה כרחם אב על בנים כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן וכו', ר' לוי אמר זה יעקב, גומלי חסדים ירושה מאברהם, שמדתו חסד, כדכתיב חסד לאברהם, ובב"ר פ' ס' שהחסד מתגלגל לעולם בשבילו:
והנה מקום אתי לבאר מהו ההפרש שבין רחמנים לגומלי חסדים אף שלכאורה בני בקתא חדא נינהו, שונים הם זה מזה, שמדת גומל חסד הוא שתשוקתו לעשות חסד ובזה שעושה חסד הוא משלים את תשוקתו, וע"כ מהדר אחר הצריכין לחסד, ואם אינו מוצא הצריכין לחסד הוא מצטער כמו מי שאינו משביע את נפשו, וכמו שאיתא באאע"ה כשהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה ולא הי' עוברים ושבים הי' מצטער, הרי כי גמילות חסד הוא השלמת נפשו ותשוקתו, ומדת רחמנות אינו להשלים את תשוקתו אלא למלאות חסרון הנצרך, ואם לא יזדמנו לפניו אנשים שהם בצרה וצריכין לרחמים איננו חסר לנפשו ע"כ אינו מהדר אחריהם, וזהו תכלית מדת הרחמנות שאינו מתכוין לטובת ותשוקת עצמו כלל אלא הכל לטובת זולתו, האומנם שיש רחמן מפאת רכות לבו והוא מרחם על קשי יום בשביל להשקיט המית לבו, אבל אין זה שבח מדת הרחמנות שזה בודאי הוא רק לטובת עצמו וכמ"ש בעל חובת הלבבות, ועיקר מדת הרחמנות הוא שאינו חושש לטובת ותשוקת עצמו כלל אלא רק לטובת זולתו, וע"כ מדת הרחמן גדול ממדת גומל חסד, וזה מדתו של יעקב אבינו, וזה מדתו של אברהם אבינו, קיצור הדברים שמדת ביישנים רחמנים גומלי חסדים הנמצא בישראל הוא מירושת שלשת האבות מדה לכל אחד מהם:
והנה ישראל נצרפו במצרים כצרוף את הכסף, היינו שלעומת כל מדה טובה שבהם הי' המירוק בצד ההיפוך, ובזה נבחן אם הוא קנין עצמי על טהרת הקודש, ובכן יש לומר שג' מדות אלו ביישנים רחמנים גומלי חסדים נצרפו בגזירה משולשת הנ"ל, היינו לעומת מדת אברהם ותשוקתו להעניק מטובו לזולתו אף שאינו חייב לו כלום, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך למרר חיי אנשים בעבודה היותר קשה למי שאין להם עליהם חוב של כלום [ואפי' לדברי הרמב"ן שדרך הגרים להעלות מס, מ"מ אין החוב למרר את חייהם אפי' במעט] ולעשוק מהם את חיי נפשם, והוא ממש היפוך גמילות חסד [והי' העבודה בחומר ובלבנים שהוא לבן נמשך מקו הימין והבן] ולעומת מדת יצחק ביישנים עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך בעזות שנתנו עליהם כל עבודה בשדה החפירות והוצאת הזבלים מלאכה נבזה ונמאס והיו מכים ומקללים אותם כנ"ל בשם הרמב"ן כדי לביישם ולהשפיל את נפשם לעומת שהי' בני מלכים ראויים לכבוד [והי' עבודה בשדה לעומת מדתו של יצחק שנאמר בו ויצא יצחק לשוח בשדה, ואמרו ז"ל יצחק קראו שדה, וגם הפסולת שיצא ממנו הוא עשו איש שדה והבן] ולעומת מדתו של יעקב רחמנים שהוא רק לטובת זולתו בלי שום נגיעות וטובת עצמו כלל, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך שנתנו עליהם עבודת פרך כנ"ל שאין הכוונה לתועלתם אלא לאכזריות לבד להעביד את העובד כדי לענותו היפוך מדת רחמנות כנ"ל:
ולפי האמור יש לפרש ענין ג' סעודות של שבת שיש בהם הארה מג' אבות, ליל שבת הוא יצחק, ובשחרית אברהם, ובמנחה יעקב, והנה מדתו של יצחק הוא בושה כנ"ל, כן צריך כל איש להיות מלא בושה בהופיע אור קדושת שבת וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין לא מחמת הסתכלות בשפלות עצמו איך ירד פלאים ולמרר את נפשו, שלזה אין זמן בשבת, וכבר אמרנו שזה צווחין אף עקתין בטלין ושביתין אלא מחמת גדלות וחשיבות קדושת שבת, וכענין ראוני נערים ונחבאו, והיינו הך שבתקה"ז ששבת הוא אותיות בשת, ולעומת שהאדם נרתע לאחוריו זוכה שבאין מלאכים ומדדין ומקרבין אותו לשבת וכעין שהי' בסיני וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק מפני יראת הכבוד הי' באין מלאכי השרת ומדדין אותן שנאמר מלכי צבאות ידודון ידודון, וזה שאנו אומרים שלום עליכם בליל שבת, ואם האדם משכיל ביותר להתבייש מקרבין לו עוד יותר וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' מגביה שפלים עדי מרום שהשפל אם מגביהין אותו נעשה יותר שפל בעצמו ע"כ מגביהין אותו עוד יותר וחוזר חלילה עד שמגביהין אותו עד מרום, ודפח"ח. ובודאי הפי' כנ"ל ששפלותו הוא מחמת בושה כנ"ל, וזה כל ענין השלום עליכם, סעודת שחרית הוא של אברהם שמדתו חסד והוא סעודתא דעתיקא שאין בו שום תערובות דין והוא עיקר עונג שבת דכבוד יום קודם לכבוד לילה ואין למעלה מעונג. סעודתא תליתאי הוא של יעקב שהוא רחמנים כנ"ל שאין הכוונה לנגיעת ותשוקת עצמו כלל אפי' להתענג אלא בתכלית הביטול לרצון השי"ת, וזה רעוא דרעוין, וכמ"ש בזוה"ק דיעקב כל עובדוי לשמא דקב"ה, והיינו למעט אפי' השלמת נפשו ותשוקתו:
ולפי האמור יש ליתן טעם מה שמשה בירר לישראל את יום השבת למנוחה אף שבחו"ל לא קיימו את המצות טרם מ"ת, מ"מ נתן מעלה לשבת משאר הימים שבשאר ימים יחסר המירוק אבל בשבת שמועיל כמו המירוק שע"י העבודה לא יחסר להם המירוק, וזה שאיתא במדרש תנחומא שעונג שבת מועיל כמו אלף תעניות שבשבת נעשה המירוק ממילא:
ולפי האמור בענין גזירה משולשת הנ"ל יש לפרש מקראי קודש, ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה', ונצטוה לעשות אות הנחש ואות הצרעת והי' אם לא יאמינו וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' יעשה אות הדם, ויש להבין דאם אות השני גדול ויותר פלא מראשון שייך לומר אם לא יאמינו לאות הראשון יעשה את השני, ואינו מובן מה פלא בזה יותר מבזה, ולפי הפשוט נראה שאות הנחש הוא יותר רבותא מאות הצרעת, כי אות הצרעת יקרה לפעמים שאדם נעשה מצורע אבל שנעשה ממטה נחש לא שמענו:
ונראה דהנה במדרש והן לא יאמינו לי אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך וכו' בני הם מאמינים בני מאמינים שנאמר והאמין בה', [הנאמר באברהם], ויש להבין הלא משה לא אמר הן לא יאמינו בהשי"ת אלא לא יאמינו לי ויאמרו לא נראה אליך ה', ומה חטא הי' עושין בזה, אדרבה מפורש ברמב"ם פ"ז מהל' יסה"ת ה"ז וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שה' שלחו באמת ומשה לא אמר שיספקו ישראל ביכולת ה' לגואלם ולהוציאם ממצרים שהרי כבר ידעו זה מיעקב ומיוסף שאלקים פקוד יפקוד אותם, ובמדרש שהי' בידם מגילות שהי' משתעשעים בהם בשבת לומר שהקב"ה גאלם, אלא אמר שיספקו בנביאתו ומה דמיון זה למה שהאמין אברהם מה ששמע בעצמו מהקב"ה:
ונראה לפרש עפ"י דברי הפסיקתא פרשת החודש ורבנן אמרו קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אמרו לו רבינו משה האיך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים [והנה בודאי אין הפי' בחודש הזה אתם נגאלים שעמד בר"ח ואמר להם פרשת החודש, דהרי כבר ראו בעיניהם תשע מכות מופלאות ולא הי' להם עוד לספק על הגאולה ועוד ע"ז לא שייך לומר קול דודי הנה זה בא אחר שכבר בא זה שנים עשר חודש, ועוד הרי במכילתא שנתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם והן פסח ומילה כדי שיהא בידם מצות להגאל בהם, אלא ודאי הפי' דקאי על תחילת ביאת משה רבינו, ומה שאמר בחודש הזה אתם נגאלין קאי על כלל הגאולה שבסוף היתה בחודש הזה, וכן פירש"י שיר השירים נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ד' מאות שנה וכו' הנה זה עומד סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהי' עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי שנאמר ראה ראיתי את עני עמי וגו' עכ"ל רש"י, והנה מאמר זה הוא בתחילת ביאתו], ויש להבין הלא אמר להם אלקי אבותיכם שמשמעו שבא בזכות אבות ולמה צריך לזה מעשים, אך הנה בב"ר פ' ע"ו הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו, ע"כ אמרו אין בידינו מעשים היינו מעשים כאלה שיהי' נחשבים עכ"פ בוחרים בדרכיהם ועושין כמעשיהם, וכמו שהגיד זקיני זצללה"ה מקאצק אהא דאמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, ואמר ששוטה הוא זה שירהב בו נפשו להשוות מעשיו למעשה אבות אלא הפי' יגיעו היינו שיהי' להם נגיעה בעלמא, וזה עצמו מה שאמר משה רבינו ע"ה כי יאמרו לא נראה אליך ה' היינו שלא יאמינו כי חפץ ה' בגאולתם, אבל באפשריות הנבואה ג"כ לא הי' מספקים שהרי אהרן הי' נביא במצרים מקודם, ומ"מ תפסו חכז"ל על משה רבינו ע"ה שדיבר שלא כהוגן כי מאחר שהקב"ה אמר ושמעו לקולך בודאי יאמינו גם בזה שבצדקת השי"ת יעשה עמהם עכ"פ אעפ"י שאינם כדאי וזה ממש מה שנאמר באברהם ויאמן בה' שפירש הרמב"ן שהאמין שבצדקת השי"ת יעשה עמו עכ"פ, עיי"ש:
העולה מזה שמשה חשש שלא יאמינו בעצמם שהם ראוין לקבל זכות אבות, וע"ז אמר לו השי"ת שיעשה אות הנחש, היינו דהנה אמרו ז"ל דנחש אינו נהנה בנשיכתו אלא כוונתו רק להזיק והוא כדמיון עבודת פרך במצרים שהכוונה לא להנאת עצמם אלא לענותם, ולעומתו בקדושה הוא מדת יעקב שהי' כל עובדוי לשמא דקב"ה, ולמטה להטבת זולתו ולא להשלמת נפשו ותשוקתו כלל, וכמו שבקליפה יש נחש בריח המבריח מן הקצה אל הקצה, כן יעקב נקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרישא דכל דרגין עד סיפא דכל דרגין, ובזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, וע"כ בא אות הנחש לרמז להם שזכותו של יעקב עומד להם לסלק כח מצרים ששעבדו בהם בפרך שהוא כענין נחש, והנה חזר למטה וכחם נסתלק, ואם עדיין לא יאמינו היינו שיחשבו שזכות יעקב לבדו אולי איננו מספיק מטעם שאינם ראויין כנ"ל, יעשה עוד אות הצרעת, דהנה צרעת הוא לבן, ומראות נגעים ע"ב גימטריא חסד והוא חסד דקליפה ואין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, וזה כחו של מצרים ששעבדו בישראל ומררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, והנה שבה כבשרו זה לאות כי כחו של אברהם הוא חסד דקדושה ביטל את כח זה של מצרים, ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלו, היינו שיחשבו אולי גם זכות שניהם איננו מספיק באשר הם אינם ראוין ומדת הדין יקטרג עליהם יעשה אות שלישי הוא אות הדם שמורה על מדתו של יצחק מדת הדין בקדושה, דהנה דם בקליפה הוא כחו של עשו ובב"ר פ' ס"ג כי לדם אעשך ודם ירדפך זה עשו וכי עשו שונא את הדם וכו', רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו כי ידוע שמדתו רוצח ושפיכות דמים ובכלל שפיכת דמים הוא הלבנת פני חבירו כאמרם ז"ל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים דאזל סומקא ואתי חיורא והוא הפסולת של יצחק אבינו מדת הדין בקדושה והוא מסר את דמו לקרבן והוא בבחי' בושה ובייש את כל אומות העולם כנ"ל, וע"כ תקח ממימי היאור ושפכת היבשה והי' לדם ביבשת והוא אזיל חיורא ואתי סומקא שמורה שגם זכות של יצחק עומד להם ואברהם מהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא והוא כענין התקיעות בזוה"ק פ' אמור:
ויש לומר עוד בלשון אחר שאחר אות הראשון שהראה להם שזכותו של יעקב עומד להם עדיין יחשבו שזכותו יועיל לסלק גזירה שלישית שהיא לעומתו כנ"ל, אבל אכתי ישאר עליהם שתי גזירות הראשונות מאחר שהם בעצמם אינם ראויין לגאולה, ע"כ נצטוה לעשות אות השני אות הצרעת שמורה שזכותו של אברהם עומד אעפ"י שאינם ראוין ויסלק מעליהם גם גזירות הראשונות, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, היינו שיחשבו שזכות של אברהם מדת החסד יספוק לסלק מעליהם רק מרירת חייהם שהוא היפוך מדת אברהם, אבל עדיין ישאר עליהם שעבוד מצרים למס עובד, כמ"ש הרמב"ן בפסוק הבה נתחכמה לו שכן דרך הגרים להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה עכ"ל, וא"כ הרי כך מדת הדין נותן, ע"כ נצטוה לעשות אות השלישי אות הדם שמורה שגם מדת הדין מסכמת בגאולתן וכנ"ל.
ומעתה מיושב הכל שאין שייך לומר שאות זה גדול מזה ולא זה מזה ולא שיעשה את האות היותר גדול ויותר פלא ולא יצטרך לשני אותות הקודמים שהרי כל אות ואות יש לו ענין בפני עצמו ודו"ק:
במדרש הבאים מצרימה. והלא ימים רבים הי' להם שבאו למצרים אלא כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משאוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משאוי לפיכך כתיב הבאים כאלו אותו יום נכנסו למצרים את יעקב כל אלה מכחו של יעקב שסיגל מצות ומעש"ט וזכה להעמיד י"ב שבטים, נראה הפי' שמלת הבאים הוא מלרע שהוא לשון הוה ולכאורה הי' יותר יוצדק לומר אשר באו שהוא לשון עבר, אלא שבודאי שכשבאו למצרים כל אחד ואחד קשר עצמו בקשר אמיץ בהשי"ת והוסיפו לעצמן דביקות ואומץ הלב לבל יטמעו בין הגוים המצרים ערות הארץ, ואף שבטבע ההרגל מפיג הפחד מה גם כי יוסף בשביל שגדר עצמו מן הערוה הי' סובל על עצמו כל משאוי מצרים ואחז בהם לבל יפול על ישראל ובכן אז לא הי' מרגישין כ"כ את ערות מצרים האורב עליהם וכשהי' רואין א"ע במצרים בלתו נשחתים הי' ממילא בעיניהם הקשר בלתי צורך כ"כ והי' נעשה רפוי מעט, וזה שאמר כל זמן שיוסף קיים לא הי' להם משאוי, וא"כ לא הי' צריכין כ"כ לגדרים, השכילו על הימים הבאים להלאה ונדמה להם שכל יום הי' כאלו היום נכנסו וחדש הוא הדבר להם, וזה שאמר את יעקב כל אלה מכחו של יעקב, כי יעקב הוא בחי' עקב שהי' רואה את עצמו תמיד בדיוטא התחתונה וכאלו עדיין לא התחיל כלום, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם הטמנתו בבית עבר י"ד שנים קודם הליכתו לחרן לקשר עצמו עוד בקשר כפול ומכופל בתורה שעדיין לא האמין בעצמו שלא יטמע בבית לבן היפוך מדתו של עשו איש שלום בעצמו כמו שכבר הגדנו כמה פעמים, וזה שאמר שסיגל מצות ומעש"ט, ולשון סיגול הוא המקבץ יד על יד כי אוהב כסף לא ישבע כסף וכל מה שיש לו נדמה לו לפחות מכפי הראוי, ומי שיש לו מנה רוצה מאתים, ובמדרש אוהב מצות לא ישבע מצות, וע"כ זכה להעמיד י"ב שבטים כי כמו שלא הסתפק עצמו בשלימותו אלא הוסיף בכל יום, לעומתו נתנו לו משמים כל השלימות והם י"ב שבטים שהם כל שלימות הבריאה כנגד י"ב מזלות, והם נקראים ע"ש הגאולה, כי כל ענין גאולה הוא כמו עובר שנשלם צורתו בבטן הוא מתנענע ליותר שלימות כי אלו הסתפק העובר עצמו בשלימותו לא יצא לעולם כן ישראל בגלות, וכל זה בא מכח יעקב כנ"ל שהכניס טבע זו בזרעו אחריו:
במדרש ואלה שמות בני ישראל ע"ש גאולת ישראל נזכרו כאן, ראובן שנאמר ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש וישמע אלקים את נאקתם, לוי ע"ש שנתחבר הקב"ה לצרתם מתוך הסנה, לקיים מה שנאמר עמו אנכי בצרה, ויש להבין שזהו צרת הגלות, ואינו דומה לאינך שהם ע"ש הישועה והגאולה, וזהו ע"ש הצרה, ונראה לפרש שזה שנאמר עמו אנכי בצרה זה עצמו הוא הישועה, היינו כי לפי סדר הבריאה אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה ואין שייך שיהי' הענין גלות בעולם, היינו להיות אומה תחת יד זולתה מה גם ישראל שהם בלתי חומרים ואין ראוי להם השעבוד, וכל הגלות והשעבוד הוא רק מפאת החטא שיצא מנתיב היושר, והקטיגור מקטרג שכמו שהוא נטה משורשו וממקומו הראוי והמשיך עליו כחות ושעבוד החיצונים כן מגיע לו הגלות והשעבוד, אך באשר שנתחבר המקום לישראל ובצרתם לו צר א"כ המקטריגים כביכול עליו הם מקטריגים ולזה אין להם רשות וכענין שאמר הרבי מלובלין והמגיד מקאזניץ שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ואיש שיש לו צרה רח"ל ומתפלל להשי"ת אם איננו משים אל לבו צערו אלא כביכול צער השכינה כל המקטריגים בדילין ממנו, אך זה עצמו שישכח לשעתו את רישו עד שכל תפילותיו יהיו רק עבור כביכול איננו דבר קל, אבל זה בא מצד החיבור שהשי"ת מתחבר לישראל וכמים הפנים אל פנים מתעורר בלב ישראל נמי חיבור, ושוב בכח אדם לעורר בקרבו האהבה להשי"ת כ"כ עד שנקל יהי' בעיניו צערו נגד צער כביכול, ובזה יש לפרש מקראי קודש ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וכו' וארד להצילו וכו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגו', ולכאורה זה כפל לשון אחר שכבר אמר בתחילת דבריו ראיתי ושמעתי וידעתי ומה הוסיף באמרו צעקת בני ישראל באה אלי גם יש לדקדק בלשון ועתה שמשמע ולא מקדמת דנא הלא כבר אמר כנ"ל, אך לפי דרכנו יובן שקודם שנאמר וארד, היינו הירידה לסנה להתחבר לצרת ישראל הי' צעקת בני ישראל על ענים ועל נוגשיהם ומכאוביהם, אבל אחר שנאמר וארד וגו' נתעלו ישראל עד ששכחו את רישם והצעקה הי' רק עבור כביכול וזה ועתה וגו' באה אלי:
במדרש ויאמר אל עמו הוא התחיל בעצה תחילה לכך לקה תחילה, ויש להבין שהרי לעיל מיני' במדרש רבנן אמרי למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו הי' אלא שאמרו המצרים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו אמר להם שיטים אתם עד עכשיו משלהם אנו אוכלים וכו' כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשובו אותו עכ"ל, א"כ הרי הם התחילו, ונראה עפ"י מה שאמרנו כבר בפי' עבדים היינו לפרעה במצרים, היינו שהי' גלות כפול המלך קשה והמדינה קשה, והנה המלך כמו הראש והמדינה כמו הגוף, ובכן מה שמתייחס הגלות והעבדות לפרעה הוא הראש והשכל היינו ששעבדו בהם בעצות והתחכמות עליהם ולעומת זה הי' ישראל אז אובדי עצות, ויש לומר נמי להיפוך שבמדרש כיון שמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים, והנה הלכו חשיכים בעצה נבערה ופגמו בהשכל והעצה ע"כ באו עליהם בעצות והתחכמות, ולא נתמלא צור אלא מחרבנן של ירושלים, ומה שמייחם השעבוד למצרים שהם בערך הגוף הוא השעבוד בפועל הגוף, והנה הם אמרו לפרעה בא ונזדווג לאומה זו ולא אמרו להתחכם ולחפש עצות רק להרע להם בפועל, אבל פרעה אמר הבה נתחכמה לבוא עליהם בעצה ובהשכל, וכל אחד יש בו מעלה בפני עצמו, השכל בודאי יש לו מעלה ומחשבה בעצה תכון, אבל הגוף יש בו מעלת החוזק, ושניהם יחד הוא רע מכל צד, וע"כ שפיר אמר הוא התחיל בעצה היינו שבחלק העצה הי' הוא המתחיל אבל בחלק הגופני הי' הם המתחילים, אבל זולת חלק העצה שבו לא הי' יכולין לעשות להם כי חלק הגוף בלי חלק השכל איננו מתקיים, וע"כ ממנו התחיל הפורענות, כי הכל הולך אחר חלק השכל, וכעין שאמרו הכל הולך אחר המעמיד:
ובדוגמא זו נאמר בעבודת השי"ת בכל ימי חיי חלדו של אדם יש חלק המעשיי וחלק השכלי, שזה בלא זה לא יתכן, ומ"מ מתייחס הכל אל חלק השכלי, ולעומת זה ששת ימי המעשה ויום השבת, דהנה כבר אמרנו במק"א ששני בחינות יש בשבת שבת שאחר ימי המעשה כברייתו של עולם, ושבת שקודם ימי המעשה כברייתו של אדה"ר שנברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד כבש"ס סנהדרין, ויום השבת הוא ראשית לכל ששת ימי המעשה הבאין אחריו, והנה אדה"ר הוא שכליי לעומת כל הנבראים שבששת ימי המעשה, וכולן כנגדו כערך הגוף אל השכל, והנה התחלת חלק המתייחס להגוף הוא ביום הראשון והוא הראשית והתחלת חלק המתייחס להשכל הוא ביום השבת, ושבת הוא הראשית, והנה בשבת כתיב בי' ברכה ומיני' שיתא יומין מתברכין כי הכל נגרר אחר הראשית, וע"כ לעומת שאדם מבטל את חלק גופו לחלק השכלי שבו ונעשה כאלו כולו שכלי, לעומתו מתברך בכל ששת ימי המעשה משבת, אבל אם ח"ו להיפוך שעושה עיקר מחלק גופו ואינו נחשב שכלי אין הראשית שלו אלא יום הראשון ונגרר אחריו ולא אחר השבת שאן זה ראשית שלו וע"כ ישראל שהם כולם שכליים מתברכין בכל ששת ימי המעשה משבת:
ויאמר אליהן מלך מצרים מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים, יש לדקדק במה שאמר לשון עשיתן, שבמה שהחי' אותם הוא העדר עשי' שלא המיתו אותן, ואיך יצדק בזה לשון עשי', ואין לפרש שקאי על מה שהי' מספקות להם מים ומזון, שהרי בודאי לא ידע מזה פרעה דאלו ידע לא הספיק להן תרוצם כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, אלא ודאי שלא ידע מזה, וא"כ אין כאן לפי דעתו אלא העדר עשי' ולמה אמר לשון עשיתן, ונראה לפרש עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם התוס' ב"ק (ל"ב.) דלהכי כתיב גבי עריות ונכרתו הנפשות העושות אף דאשה קרקע עולם ולא עבדה מעשה, מ"מ ההנאה נחשב כמעשה, ולזה יש לומר דהצדיקות הללו במה שהחי' את הילדים הי' מלא שמחה ופניהם מצהילות מרגשת קודש, וכענין שאמר הכתוב לב שמח ייטב גהה שפירש"י כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין, וזה שהוכיחן פרעה מדוע עשיתן שהייתם כ"כ נהנים במה שלא מלאתן את ציוויי עד שנחשב לכן לעשי', כי פרעה ידע כי שערי תירוצים לא ננעלו ובודאי ואמרו לו תירוץ שלא הי' יכולין, אבל תפס עליהן במה שהי' לכן שמחה בדבר שלא מלאתן את ציווי, אך הם השיבו לו שני דברים כלולים בדיבור אחד כי חיות הנה שצורת איש הישראלי להיות תמיד בחיות ושמחה מפני דקות החומר ובשביל זה עצמו בא שבטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, וכענין שפי' מהר"ל בספר גבורות פט"ו למאמרם ז"ל שפירשו כי חיות הנה שנמשלו כחיות השדה מפני שכל תנועת החי' יותר בקל מן האדם מפני דקות החומר שלהן ולכך ממהרין להוליד וישראל מפני שאין בהם גסות החומרי כח טבעם יותר פועל בהם במהירות וממהרין להוליד כמו חיות השדה עכ"ד, ולפי דרכנו יבוא הפי' שהחיות ושמחה מצוי בהם ביותר ולכן פניהם מצהילות ביותר מפני דקות חומרם ומחמת זה עצמו ממהרין להוליד:
והנה כתיב ושמרו בנ"י לעשות את השבת לדורותם. והמפרשים דקדקו בלשון לעשות שהלא שבת היא שביתה ממלאכה שהיא שב ואל תעשה כבש"ס יומא מה מלאכה שהיא בשב ואל תעשה, ולפי האמור יובן שצריך אדם להיות נהנה משמירות שבת ופניו מצהילות וע"כ חשוב כמעשה, ובזה י"ל מ"ש במד' ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול, כי ברכה היא לשון תוספות על העיקר וכאשר מצות שבת היא שיהי' נהנה ופניו מצהילות, והנה יש כאן עיקר ובאה בזה תוספות ברכה:
ולפי האמור יובן הלשון לעשות את השבת לדורותם. עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מרש"י סנהדרין דאם נהנה מדבר נדבק בו ואם אינו נהנה אינו נדבק בו, וע"כ מצות שבת היא לעשות הייני שיהי' נהנה משמירת שבת, ובזה יהי' לו דביקות לשבת ונשאר ממנו לדורות, וממוצא הדברים הוא לימוד לכל איש שלעומת שהוא נהנה מלימוד התורה ומתפילה ומעשיית המצות, לעומת זה נעשה דבוק בהם ונשאר ממנו להלאה, ואם לאו לעומת שבא כן ילך:
ויאמר ה' למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה. ותמהו המפרשים מה זה תשובה על שאלתו למה זה שלחתני קודם הגיע זמן הגאולה, וכבר דברנו הרבה בזה, ונראה עוד לומר דהנה ברש"י בני בכורי ישראל כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו, ויש להבין מדוע הי' החתימה עתה ולא מקודם מאז הי' המכירה, ואמרנו בזה עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הא דנלקח הבכורה מראובן ונתנה ליוסף כי מבואר במהר"ל שמעלת הבכור שהוא איננו נצרך ליתר האחים שהרי נולד קודם להם, אבל שאר האחים נצרכים אליו, וכאלו הוא סיבה להם. עכ"ד, וע"כ יוסף שהי' במצרים לבדו וחשבו עליו שכבר נאבד א"כ לא הי' לו שום סיוע מהם, ואעפי"כ הוא יוסף בצדקתו מתחילתו ועד סופו, ע"כ יש בו מעלת הבכור. עכת"ד, והוספתי לומר שלכן לא אהני תשובת ראובן שלא תלקח ממנו הבכורה, אף שעשה תשובה גדולה והי' עסוק בשקו ובתעניתו, ובמדרש אתה פתחת בתשיבה וכו', אך באשר אמרו מי גרם לראובן שיודה יהודה, א"כ שוב הוא נצרך לזולתו ואין זה מעלת בכור, ולפי"ז יש לומר דישראל במצרים שהי' בהסתרת פנים מאד, והי' הגלות גובר עליהם מאד, ואעפי"כ נמצאו שלימים ועשו תשובה כל אחד בפני עצמו כבמדרש ורבנן אמרו וירא אלקים שעשו תשובה וכו' וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו זה מכוון לבו וזה מכוון לבו ועושין תשובה. עכ"ד, והנה לא הי' להם סיוע זה מזה, ע"כ נתגלה בחי' ומעלתם שהוא מעלת הבכורה, וע"כ רק עתה חתם הקב"ה על הבכורה:
והנה ידוע שכל מעלה ומעלה שבישראל הי' צריך צירוף במצרים, ועתה אחר שעשו תשובה כל אחד לבדו והשיג מעלת הבכורה שוב הי נצרך לצירוף מה שלא הי' צריך מקדמת דנא, והנה גזירה הרביעית שלא ליתן להם תבן ויפץ העם בכל ארץ מצרים והי' מרוחקין זה מזה לעומת אשר עד כה ישבו יחדיו בארץ גושן, למען יבחן מעלתם זה אם יכלו לעמוד גם בלי חבורת איש ברעהו, וכמ"ש הרה"ק ר' דוד מלעלוב לא תאספון כתיב באלף שמשמעו לשון התאספות היינו שלא יתאספו יחד, ובזה יש ליתן טעם למה נצרך הגזירה שלא יהי' נוחין ביום השבת כבמדרש, כי שבת היא רזא דאחד והיא מאחדת נשמות ישראל בפנימיות. ע"כ ניטל מהם זה בכדי להבחין כל איש ואיש בפני עצמו, וכענין שברש"י פרשת נצבים כביכול כאלו הקב"ה נוטל כל אחד בידו ומעבירו מן הגלות, ופי' זקיני זצללה"ה מקאצק היינו שיבחן כל איש ואיש לפי מה שהוא בעצמו ולא מצד הכלל, ולפי"ז מובן שגזירה זו באה בעתה ובזמנה, והיתה התשובה עתה תראה ולא מקדמת דנא, וי"ל עוד מה שפירש"י ולא תראה במלחמת ל"א מלכים שכיבוש הארץ הי' מצד הכלל וכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, אבל יצי"מ הי' מצד הפרט כנ"ל, ועם זה יובן שגאולת מצרים הי' צריך להיות דווקא ע"י משה וכיבוש א"י ע"י יהושע. והבן:
פרק ה
שנת תרע"ד.
במדרש הה"ד חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר וכו', שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושנאהו שכן מצינו בישמעאל ועשו אבישלום ואדוניהו, ואוהבו שחרו מוסר זה הקב"ה על שאהב את ישראל דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' שהוא מרדה אותן ביסורים אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין התורה וארץ ישראל וחיי עוה"ב. עכ"ל.
נראה דשלש מתנות טובות אלו הם מקבילים לשלשת חלקי האדם נפש רוח ונשמה, ארץ ישראל מקביל לנפש, והתורה לרוח, ועוה"ב לנשמה, ויתבאר עפ"י מאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לנושות רצון קונה, וארץ ישראל הוא השתוקקת לישראל שבשמים שורש נשמתם כמ"ש בנים אתם לד' אלקיכם ונקרא ישראל כמ"ש הזוה"ק ריש פרשה זו, והיינו שהנפש מצד עצמה ושורשה היא נמשכת לרצון השי"ת אפי' בלי שום התחכמות והתבוננות אלא כמו טבע האש שמתנענע ומתלהב למעלה, ולעומת זה נמצא ארץ טמאה שרצונו נמשך לדברים שאינם ראויים וטמאים, ורצון שבאדם הן לטוב והן ח"ו להיפוך נקרא נפש כבש"ס חולין (ק"כ.) נפש לרבות השותה פירש"י נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפי' שורה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח, אך ישראל טבעם מתולדה להמשך אחר השי"ת, וזהו מתנה טובה מהשי"ת, וכמו ארץ ישראל בפועל כן ארץ ישראל ברוחניות שהוא הרצון והמשכה להשי"ת למעלה מבחי' הדעת, וא"כ ארץ ישראל מקביל לבחי' הנפש שבאדם, תורה היא מקבילה לבחי' הרוח שבאדם כמ"ש אכן רוח הוא באנוש, שהרוח הוא בחי' התנשאות שבאדם ואשרי להאיש שהתנשאות שלו היא התורה שנותנת חיים והתנשאות להיות מוגבה בדרכי ה', ולעומת זה נמצא רוח טועים שמושכת את האדם לגסות רוח והשתררות על זולתו, וממנה קנאה ואיבה ותחרות וכעס כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ואיתא בשם האר"י ז"ל שבמצות מתקנין את הנפש, ובתורה מתקנין את הרוח, וזהו מתנה טובה מהשי"ת, וכמ"ש בנחמי' ט' כ' ורוחך הטובה נתת להשכילם, וא"כ תורה מקבילה לבחי' הרוח שבאדם, עוה"ב הוא מקביל לבחי' הנשמה ואף שעוה"ב הוא בגוף ונפש, מ"מ הרי אין בו אכילה ושתי', והיינו שבעוה"ז ניזון הנשמה באמצעות הגוף ע"י אכילה ושתי', ועוה"ב הוא בהיפוך שהגוף יהי' ניזון באמצעות הנשמה, וכענין שכתוב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, והיינו ע"י שהגוף יהי' בבחי' נשמה, וא"כ עוה"ב מקביל לבחי' נשמה, והנה כל שלשה אלה נקראו מתנה כי מתנה הוא דבר שאינו שייך לו אלא שדעת אחרת מקנהו, כן כל שלשה דברים הללו אינם שייכים לאיש קרוץ מחומר אלא הם באדם בבחי' מתנה:
ונראה ששלשה מתנות אלו זכו ישראל מכח שלשה אבות, ארץ ישראל שהוא הרצון להמשך בטבע אחר השי"ת זכו ישראל מכת אברהם, וכמו שנאמר לו לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, והיינו שיניח את כל הרצונות שיש לו במולדתו ובבית אביו ויתפוס רצון אחד היא אלקית, ואברהם נקרא נדיב שהי' תחילה לגרים כבש"ס חגיגה, וזהו הענין נדיבות שנדב את רצון שלו שמטבע האדם להמשך אחריו, והוא השליכהו ממנו עד שלא נשאר לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים ובשביל זה עצמו זכה לארץ ישראל בפועל וזיכה לבניו אחריו להיות הרצון שלהם נמשך אחר רצון השי"ת כמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, וכדאיתא בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וזהו הלכה שנאמרה לכל איש ישראל כקטן כגדול, אף שבפועל איננו מרגיש כ"כ, מ"מ כן הוא בטבעו למעלה מכח ההרגש, שיש כמה כתות שבאדם שבעצמו איננו מרגיש כידוע מחכמת הנפש, תורה היא מדתו של יעקב כידוע איש תם יושב אוהלים בית מדרשו של שם ועבר וי"ד שנים שהי' נטמן בבית עבר בלילה לא שכב לבו אלא הי' עוסק בתורה, ומכחו זכו ישראל לתורה, עוה"ב הוא מדתו של יצחק שהי' בעוה"ז כמו בעוה"ב והי' עולה תמימה ויחד השי"ת שמו עליו בחייו [וידוע בכוונת אלקי יצחק שהוא בינה שהוא עוה"ב ומשם נשמת ישראל כנודע] ובש"ס שבת לעתיד לבוא יאמר ה' בניך חטאו לי וכו' עד שיצחק אמר פלגא עלי ופלגא עלך ואם ת"ל כולו עלי הרי קרבית נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו, הרי כי מכחו של יצחק ישראל זוכין לעוה"ב:
ויש לומר שמעון ג' מתנות אלו ישראל זוכין בצד מה ביום השבת, הענין א"י שהוא להשליך כל הרצונות אלא להמשך אחר רצון השי"ת, זהו הענין זוכין בשבת שישראל פונין את מחשבתם ומסיחין דעתם מכל מלאכה וחשבונות הרבים אשר חשבו בני אדם ושיהי' כל מלאכתך עשוי', ומעוררין בקרבם אהבה ורצון להשי"ת ומקבלין את השבת בשיר וכלות הנפש, וכמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וישראל נקראו אז כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', תורה הרי אמרו שבת יעשה כולו תורה, והמצוה להיות לבו מוגבה בדרכי ה' כמו שאמרנו בזה כמה פעמים, עוה"ב הרי שבת היא מעין עוה"ב והיא יומא דנשמתא והיינו שהגוף יהי' בבחי' נשמה כמו שאמרנו במק"א, וכל אלה נמי בזכות שלשה אבות כמ"ש בתקה"ז שבת היא ש' בת ש' הוא ג' אבות בת היא כנסת ישראל, והיינו שבחי' של ג' אבות מאירין בכנסת ישראל, וע"כ זוכין לשלשה מתנות אלו שהם מכח שלשת האבות:
והנה אף ששלשת האבות כל אחד ואחד הי' שלם בג' בחי' נפש רוח ונשמה והי' לכל אחד כל הג' מתנות הנ"ל שהרי הי' כל אחד מרכבה לשכינה ואם היו בלתי שלמים לא הי' שם ה' שורה עליהם כי השם לא שרויא באתר דפגים, אך מ"מ להוריש לבניהם אחריהם לנטוע בלב הדורות הבאים שיהיו שלמים כמותם, זה הוא מעלה יתירה רמה ונפלאה שיהי' תולדותיהם כיוצא בהם, ותדע שדורות הראשונים אף שהי' צדיקים לא הורישו מצדקתם לבניהם כלל, אף האבות לא הגיעו אלי' בשלימות גמור ואלמלי הגיעו לזה בשלימות הי' נגמר התיקון, כמו אדה"ר קודם החטא, ואולי עוד ביתר שאת כמו שאני מקוין לעתיד, שהרי ידוע שהאבות תקנו חטא אדה"ר בכל פרטיו שהי' פתוך בי' ע"ז ג"ע ושפ"ד והאבות תקנו זה והי' צריך שיהי' נגמר התיקון, ובאמת יעקב אבינו הי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו כברש"י פ' וישב, אך החסרון הי' שתולדותיהם לא היו כיוצא בהם ממש, ובהכרח שגם בהשורש הי' נמצא בדקות גדול חסרון, אף שבהם לא הי' נחשב לפגם מ"מ בהדורות הבאים יהי ניכר ונראה וכמ"ש הרמב"ן בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה כי האב שורש והבן נצר משרשיו יפרה עיי"ש, וע"כ אף שאין ענין זה נחשב בהם לפגם מ"מ בדורות הבאים יפרה וירבה עד שיהי' נחשב לפגם, ודבר זה הי' צריך מירוק בגלות, וע"כ לא הגיע הגלות בהם בעצמם אלא הגירות לבד ולא הי' בכלל ועבדום וענו אותם, כי הם מצד עצמם לא הי' נחשב להם לפגם:
ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ם נדרים (ל"ב.) אמר ר' אבהו אמ"ר אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה, ור' יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך, ובוודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים ומר אמר חדא ומר אמר חדא, והיינו כי שלשה דברים אלו בוודאי אצל איש אחר לא הי' נחשב כלל לחטא כי ידוע במדרש שכוונת המלכים הי' על אברהם וא"כ הי' נחשב למלחמת מצוה ואפי' להצלתו של לוט שהי' נשמת דוד המלך ע"ה עדיין בו בוודאי ג"כ נחשב למלחמת מצוה וא"כ כך הוא הדין שבמלחמת מצוה הכל יוצאין, וכן במה שאמר במה אדע הרי בב"ר פ' מ"ד ר' חייא בר חנינא אמר לא כקורא תגר אלא באיזה זכות יתקיימו וכן בש"ס מגילה (ל"א.) אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר לו לאו אמר לפניו רבש"ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת פירש"י כלומר הקרבנות יכפרו עליהן, וא"כ מה זה חטא, וכן במה שאמר שהפריש בני אדם מלכנוס תחת כנפי השכינה, הלא אברהם לא כוון בתחילה לזכות בהן כדין המציל מן הגייס, ותדע שאברהם השיבו אם אקח מכל אשר לך הרי שאם לא השיב לו דבר מה הי' חשוב קיחה מתחילה, ובוודאי לא הי' א"א מחוייב להכניסם תחת כנפי השכינה בע"כ שלא כך הי' מדתו אלא במדת חסד הי' מקרב ומגייר גיורים, לא לקחת אותם שבוים, אך לגודל מעלת אברהם הי' גם זה נחשב לשמץ דבר בהשורש, ונראה ששלשה חטאים אלו שדקדקו ומצאו הם מקבילים לנפש רוח ונשמה ושלש מתנות תורה וארץ ישראל ועוה"ב כנ"ל, והיינו דבר זה שעשה אנגריא בת"ח הי' נחשב אליו ע"ה כפגם בכבוד התורה ופגם ברוח, ודבר זה שאמר במה אדע, היינו שהי' מסופק שמא יחטאו ישראל ולא יזכו לירושת הארץ אף ששורש ישראל דבקים במקום, ובוודאי כאשר הבטיחו הקב"ה שיתן להם את הארץ בוודאי יהיו נמשכין לרצון השי"ת כענין א"י כנ"ל, וא"כ פגם בזה קצת בכבוד ארץ ישראל ובנפש, ודבר זה שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה לבי אומר לי בהיות ידוע שהיו נשמות גבוהות מאד בדור המבול ובדור הפלגה שהי' צריכין צירוף ומירוק שאח"כ נתגלגלו במצרים, אחשוב שגם בסדום הי' כן, ואלמלי קבלם אז אברהם הי' נעשים מתוקנים בנקל, אך באשר נשארו בסדום וחטאו עוד ביותר עד שאמרו ז"ל אנשי סדום אין להם חלק לעיה"ב, ואף שעצם הנשמות בוודאי נתמרקו ונתקנו מ"מ כמה וכמה ניצוצות שבאם היו נתקנים בהדבקם באברהם הי' גם להם עלי' ורק בלא זה הלכו לאיבוד, כמבואר אצלינו במק"א הפרש שבין המתוקנים בעודם בחיים להנעשים מתוקנים ע"י שמסבות מתהפך וחשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וא"כ חטא אברהם בזה נחשב לפגם עוה"ב ובהנשמות:
קיצור הדברים שבוודאי לאדם אחר לא הי' זה נחשב לחטא כלל, אך אברהם אבינו ע"ה לרגלי גודל מעלתו ושלימותו בנפש רוח ונשמה היו שלשה דברים אלו קצת פגם, ושע"כ לא היו דורותיו כיוצא בו בשלימות נפש רוח ונשמה ובג' מתנות טובות, ונצרכו להתמרק במצרים:
ולפי האמור יובן שבבין הבתרים נגזר גלות משולשת גרות, עבדות, וענוי, שהוא מקביל לשלשה ענינים שהי' בהם קצת חטא לאברהם אבינו ע"ה שהתמרקו כדי שיזכו לשלש מתנות טובות הנ"ל, גרות היא מירוק לנשמה כי מקומו של אדם בעולם הזה רומז למקום שורש נשמתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהעתקת דירת אדם מעיר לעיר היא ענין גדול מאד ואם הוא נשאל בזה הוא אצלו לשאלה חמורה מאד שהוא ענין העתקת שורש נשמתו, עכת"ד הצריך לענינינו, וא"כ מובן אשר גרות היא מירוק לנשמה כדי שיזכו למתנת עוה"ב, עבדות היא מירוק לנפש שמצד הנפש אין ראוי לאדם להשתעבד לזולתו כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור שהשעבוד אינו ראוי אלא להחומר ולא להנפש, כי נפש היא רצון כנ"ל בשם רש"י חולין ועבדות לזולתו היא היפוך מזה והוא מירוק למתנת א"י שהוא הרצון להמשך אחר השי"ת, ותחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, עינוי הוא להשפיל ולדכא לארץ חייתו והוא מירוק לבחי' הרוח שהוא ענין התנשאות להיות מוגבה לבו בדרכי ה' שהוא מתנת התורה כנ"ל:
והנה באם הי' ביכולת ישראל להתמהמה במצרים עד תום ד' מאות שנה הי' נגמר המירוק והי' נשלמים בבחי' נפש רוח ונשמה, והיו זוכין לשלשה מתנות טובות, אך באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה הי' הצורך לשלוח את משה רבינו ע"ה ששה חדשים לפני זמן התחלת המכות שמאז פסק השעבוד, ונראה שהכוונה הי' שיהי' קישוי השעבוד עוד יותר וזה ישלים את הזמן, ונראה עוד לומר דלולא דתן ואבירם הי' נמי התיקון נשלם לגמרי, ומסתייע לומר כן שהרי אמר לו השי"ת למשה עתה תראה שפירשו ז"ל עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים, ומכלל דלולא שאמר למה הרעות הי' משה מכניס את ישראל לארץ, ואיתא בספה"ק דאלמלי הי' משה מכניס את ישראל לארץ לא הי' עוד באפשר להיות גלות וחורבן, וידוע דכל הגליות היו מפני שלא נתקן במצרים לגמרי ומוכרח דאם לא אמר למה הרעות הי' נגמר התיקון תיכף, ואפשר שהי' צריך להתמהמה עוד בקישוי שעבוד זה, ובאשר נכנסו תחת רשות משה שהוא כולל מעלת כל ג' אבות יחד הי' בכחו לעזור לישראל שיהי' בכחם לסבול זה, מה שלא הועיל לזה זכות ג' אבות, אך דתן ואבירם גרמו כל אלה שלא יהי' התיקון בשלימות כבמדרש ריש פ' וארא כי העוסק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה אמ"ר יהודה בר' סימון כי העושק יהולל חכם זה משה עושק שעשקו אותו דתן ואבירם יהולל חכם עירבבו אותו ויאבד את לב מתנה וכי תעלה על דעתך שהי' משה מתאבד אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט ואף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה, וא"כ דתן ואבירם גרמו שלא הי' נעשה התיקון בשלימות וצריכין עוד מירוק בשאר גליות:
וממוצא הדברים יתפרש הטעם ותירוץ לקושית משה רבינו ע"ה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, שהכל הי' לצורך כדי שיגמר התיקון ולא יצטרכו עוד לגליות, וזה נרמז בהתשובה עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים ומכלל דאם לא גרמת דתן ואבירם הי' רואה ומוכרח שהי' נגמר התיקון, ולפי"ז מובן צורך השליחות:
והנה באשר לא הי' המירוק בשלימות אי אפשר הי' לישראל לזכות בשלשה מתנות בשלימות, והיינו כי כבר אמרנו ששלשה מתנות בשלימות הי' צריך להיות כאדה"ר קודם החטא, והי' צריך להיות כל הג' מתנות לגמרי באופן אחר וכמו שיהי' באמת לעתיד, ובמדרש כל תורתו של אדם בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של מלך המשיח, וכן ברש"י שיר השירים ישקני מנשיקות פיהו שישראל מצפין שלעתיד יתגלה להם טעמי ורזי תורה, וכן נמי ארץ ישראל שעתידה להיות באופן אחר לגמרי ועתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, וכמו שהי' הג"ע לאדה"ר, וכן בעוה"ב נמי יש לומר דאחר גמר התיקון יהי' עוה"ב בגוף ונפש, וכשיעתק האדם מעוה"ז לעוה"ב יעתק בגוף ונפש, ומשלו משל למי שדר בבית ובעלי' שברצונו עולה ויורד, אבל קודם גמר התיקון נעתק הנשמה לבד, וא"כ עדיין לא זכו ישראל לשלש מתנות הטובות אלא קצת מעין ג' מתנות אלו: