שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
ויחי
פרק א
שנת תרע"א.
במ"ר פרשה צ"ז אמר ר' עזרי' בשעה שבירך יעק"א את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מן דקיימין קיימין אמר להם יעק"א יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי' ע"כ:
נראה לפרש הנה ידוע שרצון הש"י להשפיע כל הטובות והברכות, אך המניעה הוא מצד המקבלים שאינם מוכנים לקבל יותר מכפי הראוי להם, שלא ישיגו מזה גיאות או כדרך וישמן ישרון ויבעט וכמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו, אך הגבול והגדר שיהי' כלי לקבל להברכה והשפעה הוא יראת אלקית כמובן שהירא את ה' באמת בלתי אפשר לו להתגאות ואין הירא בועט כבספרי פרשת ואתחנן, וע"כ בראשונה ברך יעקב את יוסף כי הוא הי' ירא ה' כמו שאמר את האלקים אני ירא וזה שאמר יעקא"ה יראו וגו' היינו עליכם להשתדל שתהי' יראי ה' באמת, ואז יהי' ברכה לכולכם, והנה ידוע שיוסף הוא שבת, וכמו שיוסף הי' המקור הברכה מחמת יראת ה' שבו כמו כן שבת הוא מקור הברכה שמיני' שיתא יומין מתברכין, משום יראה שבו כמ"ש בזוה"ק ובתיקוני זוהר, בראשית ירא שבת ושבת אותיות בשת, וזהו יראת ה' כאמרם ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם זו הבושה ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וממוצא הדבר נשמע שא"א לקבל מברכות שבת רק לפי יראת שמים שיש בו באדם, ואם יש בו יראה יותר מקבל יותר, כי לרגלי היראה שבו נפתח לו שערי הברכה ועל שבת נאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, דהוא מהאי טעמא דמחמת שהוא עם יראת ה' ע"כ לא יוסיף עצב עמה, וכעין זה יש לפרש למה פרשה זו סתומה, דהנה פירוש הפשוט י"ל כמו שאז"ל למה ניתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי להתבונן כו' יע"ש ולכן מצד הגלות נסתם וא"א להתבונן, אבל י"ל על דרך הנ"ל דהנה בגלות נאמר ידו פרש צר על כל מחמדי' ולכן צריכה להיות התוה"ק מסותרה שלא יהי' להסט"א יניקה ח"ו ממנה דע"י הגלות ושעבוד מלכיות יש מיעוט ביראת שמים כי המלכיות הם מתנגדים למלכות שמים כמבואר במהר"ל בנר מצוה, וברב ז"ל בסידור בתיקון חצות דאחר חורבן בהמ"ק אינו נופל פחד על האדם מצד עצמו מפחד ה' ומהדר גאונו, ואחר שבגלות חסר יראת שמים לכך רזי החורה א"א להיות בהתגלות, ולכך סתומה לפי שלא ניתנה רשות להתבונן ברזי התורה כ"כ, ובזוה"ק ריש ויקרא דבזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' רזי התורה נגלין לכל, משא"כ בגלות, אך בשבת שהוא יראה לכך בו הוא הזמן להתבונן ברזי התורה וכמ"ש וביום השבת יפתח, וכמו שאומרין בזמירות ונחזי ביקרי' ויחזי לן סתרי' וכו':
להבין ענין וכוונת יוסף שרצה שמנשה יתברך בתחילה, ויעקב בירך את אפרים מקודם, דהנה זכור ושמור שמור הוא מדת לילה זכור הוא מדת יום כמבואר בספה"ק, ושמירה הוא בל"ת להיות נשמר ממלאכה וזכור הוא התוספות קדושה, לכך שמור הוא מדת לילה שתיכף בקבלת שבת אדם מסיר מעצמו כל המחשבות שהי' טרוד בהן כל השבוע מל"ט מלאכות ומשליך מעליו החומריות והפחיתות כאלו כל מלאכתו עשוי' שלא יהרהר אחר מלאכה, וזכור מדת יום דתכלית קדושה הוא ביום כנודע מכתבי האריז"ל, ולעומת זה יש לומר שהוא מנשה ואפרים, דמנשה הוא נשני אלקים את כל עמלי וגו' והיינו להשליך מעליו החומריות והפחיתות והוא בדוגמת שמור, ואפרים ע"ש הפרני אלקים בארץ עניי שהוא תוספות טובה וקדושה וברכה והוא לעומת זכור, וע"כ רצה יוסף שמנשה יתברך מקודם כסדר השבת דבראשונה משליכין מעצמו הפחיתות ואח"כ יכולין לקבל התוספות קדושה, ויעקב מיאן בזה כי א"א שיתפשט האדם מעוה"ז ומחומריותיו רק ע"י הקדושת שבת שאדם מרגיש בעצמו המתיקות מהקדושה, ועל כורחך שקדושת זכור מתחלת תיכף בלילה ולכך עיקר קידוש בלילה אף שנלמד מזכור זכרהו על היין וזכור הוא מדת יום אך משום דזכור מתחלת קצת בלילה:
במ"ר ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, כוונת יעק"א ע"ה נראה לפרש דהנה בתקה"ז ללבי גיליתי לאברי לא גיליתי דלמי שהוא בחי' לב נגלה הקץ, והנה במדרש האספו ואגידה לכם האספו תטהרו, וביאור הדברים נראה שאסיפה שיהי' כולם כאיש אחד זה אי אפשר בלתי טהרת הלב כי כל עוד שיש פסולת בלב הוא כמו חלודה המפסיק בין הדבקים ואינו יכול להיות כאיש אחד עם זולתו, וע"כ במתן תורה אחז"ל מה ביאתן בתשובה וכתבו המפורשים ז"ל דהדיוק הוא משום שנאמר ויחן שם ישראל כאיש אחד ובלב אחד וזה א"א בלתי תשובה, ולפי"ז הי' כוונת יעקב שיהי' טהרת הלב ויבואו לבחי' לב ואז יוכלו לידע את הקץ, וזהו ואגידה לכם ומתרגמינן ואחוה שיראו בעצמם ולא יצטרך לאמור להם, ולכך מבואר בזוה"ק שגלה וסתים יע"ש, היינו שבאמת הוא גלה, והאיש שהוא בחי' לב ידע מתוך דבריו, והנה שבת הוא רזא דאחד ואחד א"א להיות בלתי טהרת הלב, הרי שבשבת בנקל לבוא לטהרת הלב וממילא יכולין לבוא אז לבחי' לב:
ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה מבואר בזוה"ק דאותן שבע עשרה שנה הי' ברום המעלות מאד, נראה כמו שהלך יעקב אבינו לבית עבר על י"ד שנה טרם הלכו לבית לבן כדי לקשר א"ע בתורה שלא יתקלקל ח"ו בבית לבן, כמו כן הי' הי"ז שנים במצרים, כדי שיתקשרו ישראל ע"י אמצעית יעקב בקשר חזק ואמיץ שלא יזיק להם הגלות ח"ו, ויראה עוד שהמספר שבע עשרה בגי' טוב וזהו מדת יוסף כמבואר בהאריז"ל, והוא כדי שיתקשרו ישראל במדת יוסף שמירת הברית, ולא יתקלקלו ח"ו בגלות מצרים וכן כתוב עליהם גן נעול גל נעול:
ואלקים פקוד יפקוד במדרש סימן מסר להם כל גואל שיבוא ויאמר גאולה כפולה זהו גואל של אמת, הענין נראה דהנה לשון גאולה כתב הרמב"ן דהוא כעין לשון מכירה שהחפץ נעשה של הלוקח לא שיסתלק המוכר א"ע מהחפץ, ולכך הלשון גאולה בלשון כפול דגאולת ישראל איננו כגאולת או"ה שנאמר בהם רק לשון שבות ושבתי את שבות מצרים, ובישראל נאמר לשון גאולה דהגאולה איננו רק מה שגאל אותם מהשיעבוד כי אם מה שלקח אותם אח"כ השי"ת אליו, ובגאולת מצרים נאמר ד' לשוני גאולה ואחד מהם ולקחתי אתכם לי לעם הרי שזה הוא מהגאולה, ולכך כל הגאולות ישראל בלשון כפול כמבואר בפדר"א דאותיות מנצפ"ך הכפולות מורה על גאולתן של ישראל יע"ש, ובזה יש להבין דברי המדרש הקיש גאולה לפרנסה מה גאולה כפליים אף פרנסה כפליים יע"ש, ואינו מובן מה הוא פרנסה כפליים, ולהנ"ל יובן דכשם שגאולה הוא כפולה ממטה למעלה כן הוא פרנסת ישראל ממעלה למטה, שאיננו כפרנסת כל או"ה שאיננו מרום המעלות רק מטבע העולם, רק פרנסת ישראל הוא מרום המעלות שבא ממקום גבוה מאד ממקור הרוחניות, והשנית שבא לאדם שנעשה מזון לו, וזהו כפולה, והטובה הנצמחת מזה כי אחר שבא ממקור הרוחנית אינו מגשם את האדם רק מוסיף בו רוחניות:
פרק ב
שנת תרע"ב.
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ובזוה"ק (רט"ז:) דהא כל יומוי לא איקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו וכו' בתר דנחת למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוהי זכאין צדיקים וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא וכו' ובתדב"א מפורש עוד יותר שחיים אלו הי' שלא בצער ושלא ביצה"ר ומעין עוה"ב, ויש להבין דמאחר שהי' שנים אלו בתכלית השלימות איך הי' בחו"ל שאיננה ראוי לשלימות ובזוה"ק (קנ"ח:) (וקס"ה.) דיעקב ברח מלבן בגין דדחיל יעקב דלא ישבוק לי' וישתלימו תריסר שבילין בארעא אחרא וע"ד כיון דחמא דמטא שעתא דבנימין ברח וכו' עד ולא עוד אלא בארעא דא לא אתחזי לאשלמא ביתא:
ונראה דהנה בקבלת שבת אנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה וגו', ויובן זה בהקדם דברי זוה"ק (רכ"א:) בענין עץ החיים ועץ הדעת טו"ר, דעץ החיים הוא אתר דדביקותא יחידאי דלא אשתני ולא מתהפיך לעלמין, ועהדטו"ר הוא אתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב וכאשר אכלו מעהדטו"ר כדין אתהפך לבייהו זימנין לטב זמנין לביש זימנין לרחמי זימנין לדינא עיי"ש, ובזה יובן הפסוק ועתה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם וכפי משמעות הכתוב קודם שאכל מעהדטו"ר לא נאסר בעץ החיים היינו כי בעוד הי' ישר כאשר עשהו השי"ת אם הי' אוכל מעץ החיים הי' קונה טבע עץ החיים שלא ישתנה ולא יתהפיך לעלמין, כמו שבאכלו מעץ הדעת קנה טבע עץ הדעת טו"ר, בודאי כן הי' באוכלו מעה"ח והי' נשאר לעולם ישר, אך כאשר אכל מעהדטו"ר וקנה טבע השינוי אם הי' אכל אח"כ מעה"ח והי' נקנה בו גם הטבע לבלי להשתנות ממהותו, הי' נשאר לעולם במהותו זה להתהפך מטוב לרע ומרע לטוב, וזהו הפי' ואכל וחי לעולם היינו במהותו זה ע"כ ויגרשהו מגן עדן וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, דהנה ידוע דממעשה המצות נברא מלאך בגוונא דמצוה שעשה, וח"ו להיפוך נברא מחבל בגוונא עון שעשה, וע"כ באכילת עץ הדטו"ר נברא מחבל בגוונא ההוא והוא מתהפך נמי מטב לביש כמו ענין החטא, וזהו להט החרב המתהפכת כמ"ש הזוה"ק שם מתהפכת מסטרא דא לסטרא דא מטב לביש מסטרא דרחמי לדינא משלם לקרבא וזה עצמו הוא השומר בפני עץ החיים:
והנה בזוה"ק דהא דאין משתמשין באילן בשבת ע"ד הרמז הוא העץ הדעת טו"ר, והדבר מובן ששבת הוא עץ החיים עץ הנטוע במקום חיים כידוע ממדת שבת, ולפי דברי הזוה"ק הנ"ל הוא אתר דדביקותא יחידאי דלא אשתני ולא אתהפך לעלמין, ויובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל שבת הוא מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, ולכאורה בלתי מובן הלא סוכה דירת ארעי בעינן והיא צריכה להיות ראוי' לשבעה, אלמא דאף ראוי לשבעה מיקרי ארעי, ושבת דאינו אלא יום אחד איך אפשר שלא יהי' ארעי, אך הענין דכשהגיע שבת צריך שיהי' כל מלאכתו עשוי' וכאלו הי' מלאכה אסורה לעולם רק ההבדלה הוא מתרת המלאכה דוגמא לזה כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אף שאזיל לי' הטעם שנאסר בשבילו, וא"כ בשעת השביתה הוא שביתה עולמית וע"כ הוא קבע ולא ארעי, ודפח"ח, ולפי"ז יובן דברים הנ"ל דשבת הוא עץ החיים דלא אשתני ולא אתהפך לעלמין, ובזה יובן לכל משכיל על דבר טוב שהקדושה ועונג שבת אם איננה דבר המתקיים לכה"פ כל השבת כולה, זה לאות שאיננה קדושה העליונה, ועדיין לא זכה בה, כי אלמלי היתה באמת קדושה העליונה לא היתה נשתנית ואתהפך עכ"פ טרם יציאת השבת וההבדלה המתיר כנ"ל, וממוצא הדבר שבת וימי המעשה הם עה"ח ועץ הדטו"ר, בשבת האיש הזוכה לה איננו בעל שינוי ובחול הוא בעל שינוי וצריך התחזקות עוד יותר עד שלא יפול ממדריגתו, וזה קומי צאי מתוך ההפיכה:
ובדמיון זה מצינו בעולם, כמו בשנה שבת וימי החול, כן בעולם חמה ולבנה, שחמה היא בלתי נשתנה בהליכתה, ולבנה נבנית לעתים ונפרצת לעתים, וידוע שבזמן מיעוט הירח יש לכחות הרע שליטה בעולם, וכאשר צריך להתחדש מקריבין שעיר ר"ח להפריש כחות הרעות אשר מונעין החידוש כידוע ומפורסם בזוה"ק, עד לעתיד שרוח הטומאה יעביר מן הארץ נאמר והיתה אור הלבנה כאור החמה, וימתקו הדברים יותר עפי"מ דאיתא בספרי חכמי האמת דכל חטא עהדטו"ר נמשך מקטרוג הירח ומיעוטה וא"כ שניהם דבר אחד כמובן:
והנה במד"ר שיעקב נקרא שמש כמ"ש והנה השמש והירח וגו' ובמד"ר שאמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש, ושמע קולן של מלאכי השרת בשעה שפגע במקום וילן שם באמרם אתא שמשא, והיינו שכמו שהשמש בלתי נשתנה כנ"ל כן הוא מדתו של יעקב והוא עץ החיים עץ הנטוע במקום חיים, ושבת נקרא נחלת יעקב, והוא נחלה בלי מצרים שאין לכחות הרע שום שליטה ואחיזה בו לעולם, וע"כ לא ראה טיפת קרי מימיו:
והנה השבטים הם י"ב כמספר חדשי השנה, וידוע דחדשים הוא בלבנה ובזוה"ק (ר'.) דכלהו שבטין בעלמא דנוקבא אינון, וע"כ השבטים לא היו במעלה כ"כ כיעקב דלא אשתני לעלמין והם במדתם יכול להיות אצלם שינוי בעת שליטת הרע, וע"כ הי' באפשר שיהי' להם טעות ביוסף שחשבוהו לרודף ועשו מה שעשו והוא כענין מיעוט הירח, ולפי"ז יובן מה שכתבנו לעיל בשם הזוה"ק דדחיל יעקב דלא ישתלימו י"ב שבטין בארעא אוחרי, והוא כמו שבעת חידוש הירח צריך שעיר לעברא לכחות הרעות שלא ימנעו החידוש, כמו כן דחיל יעקב דבחו"ל אדמה טמאה שיש שליטה לכחות הרע ימנעו שלימות השבטים, וע"כ ברח לא"י:
ומעתה יובן דכל זה הוא בהשבטים דבעלמא דנוקבא אינון, ושייך בהו התהפכות ושינוי ויש לכחות הרעות שליטה בצד מה כנ"ל, אבל יעק"א שלימא דהוא עץ החיים דלא אשתני לא אתהפך לעלמין נחלה בלי מצרים, הי' יכול להשתלם גם בחו"ל, אחר שכבר זכה בחלקו בבואו מעשו ומלבן שוב הוא למעלה מכל הפכים:
ולפי הדברים יש לתרץ הקושיא מ"ש דקרי לי' הכא יעקב ולא ישראל כי מאחר שזה שלימות כל ימי חייו הי' לכאורה יותר נכון לקראותו בשם ישראל, שהוא שמא שלים יתיר מיעקב, ולהנ"ל י"ל דהנה כבר אמרנו דהא דהי' יעקב כלול מכל המדות הוא מפאת שלא הי' לו שום בחי' בפני עצמו רק הי' בטיל בתכלית הביטול לרצון השי"ת וכמו שלא שייך לומר על הרגל של אדם שיש לו מדה או רצון כי הוא בטיל בתכלית, וכל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילך, והוא שם יעקב בחי' עקב, כי זולת זה אי אפשר לבשר ודם שיהי' בו מדות מתחלפות כאחד, וכמו שאיתא במד"ר מלך ב"ו בזמן שהוא עושה אסטיטבא אינו נותן דנטיבא ובשעה שהוא נותן דנטיבא אינו עושה אסטיטבא, וכן הוא בפירש"י ה' איש מלחמה ה' שמו עיי"ש, והנה הא דיעקב הוא לא אשתני ולא אתהפך לעלמין הוא מפני שכלול הי' והוא עץ הנטוע במקום חיים כנ"ל, א"כ שפיר הוא נתינת טעם למה הי' יכול להיות שלימות שלו בארץ מצרים חו"ל מפני ששמו יעקב, והדבר כמבואר:
ובמ"ש יובן צורך ירידת יעקב למצרים אף שלא הי' לו שמה גלות כלל אדרבה זה הי' עיקר שני חייו, דהנה כתב האריז"ל דקליפת מצרים הוא שכחה, והיינו דקליפה ההיא משכחת להאדם כל התפעלות וכל רעיון טוב וכמו רגע נשתנה הדבר והיו כלא היו, וע"כ פרעה ומצרים, אף בשעת המכות התפעלו ונכנעו, אך כרגע כאשר סר המכה שכחו מה שראו בעיניהם ויכבד לבו הוא ועבדיו, והנה בגלות מצרים הי' קליפה ההיא תוקפת בכח על לבב בנ"י להשכיחם כל רעיון והארה אלקית וקבלת האבות והי' צריכין ישראל אל חיזוק ביתר שאת לבל להשתנות ולהתהפך, וע"כ יעקב שהוא הי' העץ החיים דלא תשתני ולא תתהפך לעלמין הוא הי' ממש היפוך מצרים, ובהיותו שמה התיש כח הקליפה ההיא וכעין שכתב הזוה"ק טעם הליכת ישראל במדבר כדי להתיש כח הקליפה השולטת שמה, עיי"ש בפ' תצוה, כן הי' ממש ישובת יעקב במצרים י"ז שנה לתברא חילי' ולכתתא רישא דקליפת מצרים למען יהי' ביכולת ישראל אח"כ לעמוד ולהתחזק כנגדה:
עוד יש לומר בפשיטות ועם זה יתבאר למה נצרך שיהי' שלימת שני חיי יעקב במצרים דוקא, כי במה שכתבנו למעלה הוא רק טעם שלא הזיק חו"ל ולא עיכב שלימותו, אבל עדיין צריך למודעי מדוע הי' דוקא במצרים ולא בארץ ישראל, ונראה דהנה נאמר כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה, ויש לומר שבפסוק זה נכלל ד' גזירות, א' כי גר יהי' זרעך, וזה יכול להתקיים אפי' בא"י שנתקיים משנולד יצחק אף שעדיין הי' בא"י מאה ותשעים שנה, מפני שלא הי' להם ישיבת קבע כמו שפירש"י, ב' בארץ לא להם שאפי' יהי' לאיש כל טוב מאחר שאינו בארצו נחשב לו לגלות, ג' ועבדום, ד' ועינו אותם, כי יתכן להיות עבדות בלי עינוי כמו עבדי שלמה, שהי' עובדים לו לתועלתו, אבל עינוי הוא שמתכוין לא לתועלתו רק לענות את המעונה, וזה נעשה בד' זמנים מתחלפין, א' משנולד יצחק עד ירידת יעקב למצרים נתקיים גזירה הראשונה, ב' משבא יעקב למצרים עד שנפטר לעולמו שהי' יושבין בכבודו של עולם, ולא הי' חסר להם רק מה שהי' בארץ לא להם, אבל א"י מוחזקת הוא להם מאאע"ה כמו שפירש"י במס' ע"ז, ג' משנפטר יעק"א נסתם עיניהם של ישראל מצרת השיעבוד, ובמק"א כתבנו שגם השעבוד נחלק לענינים מתחלפין, וקצת חלקי השעבוד משנפטר יעק"א וקצת משנפטר יוסף וקצת משנפטר אחרון שבשבטים, גזירה ד' הוא העינוי התחיל אחר שנפטר האחרון מיורדי מצרים כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא היינו כל השבעים נפש, ואח"כ הבה נתחכמה וכו' למען ענותו בסבלותם, אז התחיל העינוי, ולפי"ז יובן שבלתי אפשר שיהי' שלימות שני חיי יעקב אלא במצרים דוקא לקיים מה שנאמר בארץ לא להם דאם הי' בא"י לא הי' גלות כלל שאין כאן גר מאחר שהי' מעין עוה"ב כנ"ל, ואין כאן בארץ לא להם שהרי א"י מוחזקת היא להם מאאע"ה, ואם לא הי' יעקב אע"ה יורד כלל למצרים נמי בלתי אפשר להתקיים בארץ לא להם לבד שהרי בלתי יעקב הי' גם השעבוד, שהרי כשנפטר יע"א תיכף נסתם עיניהם של ישראל מצרת השעבוד, ולפי הנ"ל יובן שקליפת מצרים שהוא השכחה היתה שולטת כאשר לא הי' יע"א להתיש את כוחה, מה גם ששלימות שני חיי יעקב לא הי' אפשר להתקיים כלל, ובכן בעתו ובזמנו ירד יעקב למצרים להשיג שמה שלימות שני חייו, ובזה נתקיים גזירת לא להם, וגם הא שהי' ד' גזירות דוקא נראה שהי' במכוון, ויש לומר בפשיטות שהי' הכוונה לזכותם כדי שיהיו ראוים לד' לשונות של גאולה, ואין להאריך עוד:
ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ויש להתבונן באריכת הלשון, ומה השמיענו יותר מאם הי' אומר ועתה שני בניך אפרים ומנשה שראובן ושמעון יהיו לי, ונראה דהנה אמרו ז"ל שהקב"ה כרת ברית עם השבטים לבל יעדר ח"ו אחד מהשבטים, וכן במד"ר פרשה צ"ד על ברית השבטים הקריב ופירש"י כלומר הקריב קרבן להקב"ה על אותה הבטחה שהבטיח הקב"ה לשבטים דכתיב שבועות מטות אומר סלה כלומר ברית כרותה עמהם שלא יכרת זרעו לעולם וכו', וי"ל עפי"מ שידוע שעפ"י רוב טבע המולידים בעת שהולידו הוא בהנולדים, ובאשר בעת שהוליד יעקב את השבטים הי' מתגורר בבית לבן והי' איש יחידי ודבר אין לו עם שום אדם כי כל אנשי המקום מכשפים ורמאים מטמאים בדיבורם כמ"ש השמר לך מדבר עם יעקב, ועי' בזוה"ק, וע"כ לא מצינו שהשתדל שם להכניס גרים תחת כנפי השכינה זולת עבדיו שהרי כתיב אצלו ויברח הוא וכל אשר לו לבד ולא נאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן כמ"ש באברהם, ונראה מפני שבחר להתבודד בשדה בלי יצטרך לדבר עמם מפני שהם מטמאים בדיבורם, והי' מתבודד ומתחסד עם קונו בלי שום סיוע מחברת אנשים, ע"כ טבע הנולדים אז הי' ג"כ כל איש צורה שלימה בפני עצמו בלי שיצטרך לזולתו, ע"כ הי' הכריתת ברית עם כל אחד בפני עצמו וכל שבט בפני עצמו נקרא קהל, ובנימין אף שנולד בא"י מ"מ עת הולידו התחיל בעודו בבית לבן וע"כ ברח מבית לבן כמ"ש בזוה"ק, ועוד שם דאתעברת מבנימין בחו"ל, הגם שבלתי אפשר לכוון החשבון שהרי שהה שתי שנים בדרך, מ"מ אף שלא הי' העיבור בפועל הי' בכח, וע"כ השבעים נפש אף שהי' צדיקים כמו הי"ב שבטים כמ"ש במד"ר ריש שמות ובפי' אמרי יושר שם, מ"מ לא נכרת ברית מיוחדת עם כל אחד ואחד, ומצינו בפ' פנחס שכמה משפחות נעדרו רח"ל, והטעם כנ"ל כי אלו נולדו מהשבטים שהי' יחד קהלה גדולה נקראת בית יעקב כמ"ש הרמב"ן, ע"כ לא הי' להם מעלת צורה הפרטית רק מה שהם הי' בתוך הכלל:
ולפי האמור יש ליתן טעם שי"ב שבטים אברהם לא העמידם יצחק לא העמידם, כי באשר אז הי' נצרך שהם יפרסמו האלקות בעולם, וזה א"א כי אם ע"י התחברות עם זולתם ויגיירו גיורים, מ"מ היו הם מעמידן לא הי' כריתת ברית עם כל אחד ואחד ביחוד:
ולפי"ז יובן מה שאפרים ומנשה זכו להיות כל אחד שבט בפ"ע וממילא כל אחד ואחד הוא בעל ברית בפ"ע, ולא יתכן שח"ו יעדר אחד מהם כמו שלא יתכן שיעדר ח"ו שבט ראובן או שמעון, מטעם הנ"ל שהרי יוסף בהולידו אותם לבדו במצרים והתחזק בצדקו בלי סיוע משום איש, וע"כ נקרא יוסף קדקד נזיר אחיו כמו נזיר הפרוש מעניני עולם, כן יוסף עם שהי' מלך והי' צריך להיות מעורב בין הבריות, מ"מ הי' איש מובדל ומופרש לעצמו, ע"כ תולדותיו שהוליד אז הי' להם מעלת צורה כל אחד בפ"ע כנ"ל, וזה שמדייק הכתוב ופירש טעמו של דבר הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם:
ובמה שכתבנו יובן גדלות המתנה שלפי שיטת רש"י שנחלקה הארץ לגלגלותם לא הי' להם חלק גדול כשנקראו שני שבטים יותר מאשר נקראו שבט אחד, וכל היתרון הי' רק בקריאת שם לבד, ולכאורה בלתי מובן מה נ"מ בזה כ"כ, ולהנ"ל שעי"ז הי' כריתת ברית עם כל אחד לבד והם בטוחים מהעדר ח"ו, יובן עד כמה הדברים מגיעים:
ובזה יש לפרש גם מקרא שלאחריו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, והכל תמהו שלא מצינו ליוסף עוד זרע והי' ח"ו דיבור הנביא לריק, [עי' רמב"ן] ובמד"ר מקץ מעולם לא יצא מפי יעקאע"ה דיבור של בטלה, ויש שפרשו על בני אפרים ומנשה, וצריך להבין מהיכא תיתי לרבות שצריך הכתוב להאריך כ"כ למעט, ואומר אני באימה דהנה עשרה טפין שיצאו מיוסף בודאי לא נאבדו ח"ו וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שנתגלגלו בבני אפרים ומנשה, וא"כ גם בני אפרים ומנשה הם בני יוסף, אך כל מעלת אפרים ומנשה שנחשבו כל אחד לצורה ושבט בפ"ע משום שנולדו מיוסף בעת הי' מתחזק בצדקו מאליו בלי עזרת שום איש, והנה בעת יציאת הטפין אדרבה שלא הי' יכול להתאפק, ואקינון של אביו ראה, וא"כ לא הי' להם מעלה זאת, ובמה שכתבנו שהכוונה על הטפין הנ"ל יוצדק הלשון אשר הולדת לשון עבר, ואין צורך למה שנדחקו המפרשים שנכתב עבר במקום עתיד:
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ויאמר מי אלה מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו' פירש"י וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוה"ק ויש להבין דסוף סוף במה יתורץ הקושיא לפי שעתיד לצאת ממנו כנ"ל, ואם זה אינו מזיק ומונע את הברכה למה בתחילה נסתלק הימנו רוה"ק, ונראה עפ"י מה שפירש"י לקמן בקהלם אל תחד כבודי שנאמר בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב אבל כשנתייחסו על הדוכן נאמר בן לוי בן ישראל, ולכאורה מה נ"מ כ"כ אם נזכר שמו או לא וכי אין נודע לכל שלוי הוא בן יעקב, אבל הפי' פשוט שיעק"א חשש שלא יגע הפגם עד לו, ואם הי' ח"ו מגיע הפגם עד השורש הי' ממילא מגיע הפגם לכל הענפים, וזה שבקש שלא יגיע הפגם עד אליו, ומה שלא ביקש שגם עד לוי לא יגיע למען לא יגיע הפגם לכל הלוים, יש לומר הטעם פשוט, שזה אי אפשר באשר שכל החטא נצמח מפאת שהי' לוי ומטועני הארון הי' והי' אדם גדול ובעל רוה"ק ובמ"ר פרשת קרח ואת אנוש כערכי שהי' שוה לאהרן זה שוחט וזה זורק, א"כ מה שהי' בן לוי זה הביאו להחטא ע"כ בהכרח הגיע שמה הפגם, אבל על הדוכן יזכר שמו, היינו שהטוב והזכות יגיע עד השורש:
ובענין זה יש לפרש גם כאן שבקשת הרחמים הי' שלא יגיע הפגם לאבותיהם של החוטאים למען לא יתפשט הפגם לכל ענפי שבט ההוא, וישאר כל השבט נקי מחטא הזה ע"כ אין חטאו של היחיד מעכב ברכת כל השבט, וזה הפי' שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה כלומר שלא נצמח חטאם של אלו מפני שהי' פגם בהשורש ח"ו:
ויש לומר עוד עפ"י מאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תאכל [קדשים בחלקו] בכל הרואה שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבשביל שלא התחבר לדבר רע הי' שכרו שדבר רע לא יכול להתחבר אליו וכל הרע בורח ממנו ומגבולו, ע"כ, והנה ברש"י שיוסף בקש רחמים על הדבר, ולמה לא ביקש יעקב רחמים כשהרגיש שנסתלק ממנו רוה"ק, ובפסיקתא סוף פרשה ג' פסקא ד' שיעקב הי' מגפפן ומנשקן ושמח בהם אמר שמא מתוך שמחה תשרה עליו רוה"ק ואברכם ולא חזרה עליו רוה"ק וכיון שראה יוסף צרתו נטלם ויצא לו לחוץ והרביצם על פניהם ומבקש רחמים מיד אמר הקב"ה לרוה"ק עד אימתי יהי' יוסף מצטער וכו' עד בזכותו של יוסף, ולפי הדברים הנ"ל יובן שזכותו של יוסף פעל שלא יתפשט הרע תוך גבולו, כ"כ הוא שלא יתפשט הפגם להשורש, וזה הוא הענין שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה שהוא מענין שמירת הברית, ובזכות זה נשמר כל השבט שלא יתפשט בהם פגם חטא של היחיד:
במד"ר אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, אקרא לאלקים עליון בר"ה לאל שגמר עלי ביוהכ"פ לידע איזה לשם ואיזה לגזירה, ד"א זה אבינו יעקב שהסכים הקב"ה עמו ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, בחיק יוטל הגורל זה גורלו של יוהכ"פ ומה' כל משפטו לידע איזה לשם ואיזה לגזירה, ד"א זה גורלן של שבטים וכו' ומה' כל משפטו שהסכים הקב"ה ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, ויש להתבונן מה שהשוה המד"ר ענין קריאת יעקב לבניו וברכתו אותם לענין יוהכ"פ וענין שני שעירים, ונראה עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה החילוק שבין ויקרא, לויקר, דלשון ויקר הוא שהדיבור בא אליו באותו מקום שהוא ולא נתעלה מאומה, אבל ויקרא שהוא שיקרב הלום לקראת הדיבור ונתעלה מעלה ממהותו הראשונה, וכענין הזה יש לומר בקריאת יעקב את בניו והעלה אותם וקישר אותם בשורש נשמתם ומשם בא להם הברכה לכל איש ואיש כפי מה שהוא ששורש נשמתו השפיע בו מה שמגיע ושייך לו, והוא כענין יוהכ"פ דכתיב לפני ה' תטהרו, היינו שכל נשמה חוזרת לבית אבי' ונקשרת בשורשה, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי הטומאה אינה יכולה להתדבק למי המקוה כדכתיב מעין ובור מקוה מים יהי' טהור, וע"כ בהשקת המים שהמים נדבקו להמקוה בהכרח פרחה טומאתם מהם, כן הנפש בהתדבק בשורשה והשורש הוא טהור, כבסוף פ"ק דקידושין למה הצדיקים דומין בעוה"ז לאילן שהוא עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וע"כ בהדבק בשורשו פרחה הטומאה והעונות מהנפש ההוא, וזהו לפני ה' תטהרו, וזהו השני שעירים שהעמיד אותם לפני ה' והשעיר שניתן עליו העונות נשתלח לעזאזל דוגמת התקרבת הנפש כנ"ל, שחלק הטוב נדבק וחלק הרע נדחה, כן הוא בדוגמא שני השעירים, וזה עצמו הי' הענין בקריאת יעקב לבניו וקשר נשמתם בשורשם ובהכרח נפרד מהם חלק שאינו ראוי להתברך, וזה שאיתא במד"ר האספו הטהרו האיך מה דאת אמר ויטהרו הלשכות ובמדר"ת הגירסא אחר תאסף וטהרתם הוא כעין הטהרה ביוהכ"פ, וע"י כן חל הברכה על חלק הראוי לברכה כל איש ואיש לפי"מ שהוא היינו לפי"מ ששייך לו, עוד שם במד"ר ורבנן אמרו צוה אותם על המחלוקות אמר להון תהון כולכם אסיפה אחת וכו' והיינו כנ"ל, כי באמת כל שורשי הנפשות אחד הם ואין ראוי כלל להם להיות מחליקות ביניהם, וכל המחלוקות ופירוד הדיעות והלבבות בא רק מחמת רחקם מהשורש, וע"כ באשר קשרם בשורש נשמתם זה עצמו מסלק המחלוקות וצוה אותם שיאחזו במדה זו ולא ירפנה:
וכעין זה הוא בכל שבת שהוא מלשון שב שהנשמות שבין למקורם ושואב חיים וברכה דמיני' שיתא יומין מתברכין והוא זמן תשובה, וכל השומר שבת כהלכתה אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, והכל כנ"ל שבאשר הנשמה שבה למקורה הוא כעין השקה ופרחה טומאתה ממנה וחלק הטוב נדבק ומקבל הברכה כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו כמו ברכת יעקב וכמו ששם צוה אותם על המחלוקות כן שבת הוא רזא דאחד והכל ענין אחד:
בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, פירש"י בסודם על מעשה זמרי, בקהלם על מעשה קרח, כי באפם הרגו איש זה שכם, וברצונם עקרו שור זה יוסף, עיי"ש, ויש להבין דהלשון כי משמע שהוא נתינת טעם, ואלמלא מעשה שכם ומכירת יוסף הי' מרוצה לבוא בסוד מעשה זמרי ולהקהל במעשה קרח, אתמהה:
וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי נראה בגמרא שזמרי נמי כוונתו הי' לשם שמים שהרי בגמרא איתא זימרי זינה ונפל על ידו כמה אלפים מישראל תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים ומדהשוו אהדדי שמ"מ שגם זמרי הי' כוונתו לשם שמים אלא שנדבק בו היצה"ר ונתקלקל, וזה הי' לו מפאת מעשה שכם, שעשו באפם, וכל כעס הוא מסטרא דשמאלא מקום שיש אחיזה להסט"א, וכן מעשה קרח שחשב להיות כהן ולוי יחדיו מחמת שחשב עצמו כמשה שהי' כהן ולוי, והטעם מחמת שהגיע למדת הרצון שנעלה מכל חלוקי המדות, אבל באשר ברצונם עקרו שור פגמו במדת הרצון עכת"ד, ויש להוסיף בזה ולבאר הדברים באופן אחר קצת עפי"מ שכתבנו במק"א שנראה מהזוה"ק שהי' במעשה זמרי ענין כישוף דעטרו לה בחרשין לאיתפס רישא דלהון, וזה שאמרה איני נשמעת אלא למשה רבך, וזמרי נלכד ברשת הכשפים עפי"מ שאמרו ז"ל למה נקרא כשפים שמכחישין פמליא של מעלה והוא כעין רוח רעה שהזכירו חכז"ל שמעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו והי' מוכרח במעשיו ר"ל והעונש הי' מגיע לו בשביל שהוא חייב בדבר שהביא את עצמו לידי האונס, כי אין הכישוף שולט אלא במי שהוא יש בעיני עצמו, אבל מי שהוא בבחי' זו שרואה בעיניו שהכל אפס ואין, ואין עוד מלבדו, אין כשפים שולטין בו כלל, והארכנו בזה מילתא בטעמא ופרשנו דברי הש"ס פ"ק דחולין, והיינו משום דזמרי הי' יש בעיני עצמו והראי' שאמר לה אני גדול ממשה או כפי חלופי גרסאות שם, ע"כ שלט בו הכישוף:
והנה בהא דיעק"א ע"ה הקפיד על שמעון ולוי, במעשה שכם שאמר לה עכרתם אותי, הכל תמהו שהרי נראה שבעצתו ובפניו אמרו להם להמול, והרמב"ן תירץ שהכוונה הי' ליקח את דינה מבית שכם ולילך ולא להרוג אותם, ועדיין אינו מיושב כ"כ דלמה זה שלשת ימים משעה שנמולו לא הוציאו את דינה, יעקב ויתר השבטים, ועד מתי הוחילו עוד, וכמו שהי' העת היותם כואבים להרוג אותם הי' בודאי שעה זו נח להוציאה, ומה זה שתיקה, אך יש לומר שכוונת יעקב ויתר השבטים הי' עפ"י מאמר חכז"ל כל השקפה לרעה חוץ ממתנות עניים שמהפך לרחמים, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי עולם הזה הגשמי אינו יכול לסבול רוחניות וכמו שאמרה אשתו של מנוח מות נמית כי אלקים ראינו, וע"כ כל השקפה הוא מחבר רוחניות לעוה"ז הגשמי ע"כ מביא חורבן הגשמי, אלא שע"י מתנות עניים שמתחבר לעני שהוא דכא ושפל רוח, ובאמצעות העני יכול לקבל רוחניות בשביל שנאמר אני את דכא, ודפח"ח, ומעתה נאמר דכוונת יעקב והשבטים הי' שיקבלו עליהם ברית מילה שהוא דבר גבוה מעולם הטבע וניתן לשמונה שהוא למעלה מהטבע והוא אות ברית בין השי"ת וישראל, ואם הם מתגיירים באמת ובלב תמים יהיו באמת ראויין לקבלת ברית כמו כל גר שמאחר שנתן דעתו להתגייר נעשה באמת ראוי לקבלת הרוחנית, ויש לומר עוד דגר שנתן דעתו להתגייר ולהטפל לכלל ישראל הרי הוא שפל רוח ודכא וכבש"ם יבמות אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו, ומאחר שנעשה דכא ושפל רוח שוב הוא יכול לקבל רוחניות כנ"ל ע"י מתנות עניים, ויהי' גרים בכלל אנשי בית אברהם, אבל אם דבר בליעל יצוק בהם ואינם מתגיירים רק עבור תועלת גשמי וכמו שאמרו מקניהם ובהמתם וכל קנינם הלוא לנו הם, אז בודאי יהפך להם הברית לרועץ ומזה עצמו יבוא להם החורבן כענין מאמר מנוח מות נמות כי אלקים ראינו וכמו השקפה לרעה כנ"ל, וע"כ היתה זה לבחינה טובה, ועצה עמוקה ראוי' ליעקב ובניו, אבל שמעון ולוי לא הי' יכולין להתאפק ולהמתין שימוכו מעצמם כי בודאי ידעו ברוה"ק מאמרם מקניהם וכו' ולא הי' להם עוד תקוה טובה, אבל ארך להם השעה ולא יכלו להמתין כרגע עוד כי היטב חרה להם כאמרם הכזונה יעשה את אחותינו ועל כן מהרו ושפכו דמם כמים, וזה הוא שכעס עליהם הזקן מדוע לא שמו מעצור לרוחם, והם השיבוהו כי לא יכלו להתאפק מחמת כעסם על עושי עולה והכזונה יעשה וכו', ומ"מ מובן שבודאי צדק יעקב אע"ה בטענותו עמהם והכעס הי' במקום שאין ראוי להכעיס רק להיות מתון, ושפל רוח יתמוך כבוד:
והנה איתא בספרים שכעס וגיאות בני בקתא חדא נינהו שכעס הוא ענף מגיאות, ומעתה יובן הכתוב, כי שפיר הוא נתינת טעם על מעשה זמרי, דהנה כבר כתבנו דלש"ש נתכוון והיינו דתחילת הכוונה הי' לא להתחבר בה ח"ו, אלא כעין פנחס וכלב שבאו בית רחב הזונה שהי' טמאת ה' רבת המהומה וכל האומר רחב רחב מיד נקרי, וכתבו המקובלים שהיתה לילית הרשעה, אך בבואם בביתה בקדושה יתירה שבהם נמתקה וגיירה ונסבה יהושע, כ"כ הי' חפץ זמרי נעשות שהרי באמת אחר כמה דורות נתקנה ונסבה רע"ק, אבל מאחר שהי' טמן בקרב לב זמרי מעט התנשאות מירושת אבות ממעשה שכם כנ"ל נתפס ברשת הכישוף כנ"ל עד שטמא עצמו בה ונהרג, אבל אלמלא מעשה שכם הי' סוד של זמרי עולה כהוגן והי' נעשה תיקון גדול ובודאי כחו של יעקב הי' נמי מסייע להם, ולא בא ח"ו לידי טומאה רק נתקנה כעין רחב כנ"ל:
ומעתה נבוא בביאור דהא דבקהלם זה מעשה קרח, והטעם שברצונם עקרו שור שפגמו במדת הרצון כנ"ל והיינו כי במכירת יוסף לא הי' ח"ו שום כעס אלא רצון כן אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, והדבר צריך ביאור מה ענין רצון להמכירה, אבל הפירוש הוא דהם חשבו את יוסף לרודף שלהם ובשבילו ידחו הם מלהיות בעלי ברית להשי"ת, אך הם ברצונם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם לאלקית הרצון הזה עבר כל חוק וגבול וקיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד שפירשו ז"ל מלשון שוגה ומשגה וע"כ לא ראו נכוחו ועיוו עליו את הדין לדונו במיתה או למוכרו, וזהו הפי' וברצונם עקרו שור, היינו שמחמת רב רצונם שעבר כל חוק וגבול ולא שמו חוק וגבול ורסן להרצון לבל יתפשט יתר מכפי המדה ולא יהי' כענין כי השוחד יעור, בזה רצו לעקור את יוסף שנקרא שור:
ומעין זה הי' חטא קרח שהוא לא רצה בגשמיות ופחיתות החומר ולא בכבוד המדומה כי הי' איש גדול וקדוש ובעל רוה"ק וראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכל אלה בלתי אפשר שיהי' באיש חומד לכבוד המדומה, אלא רצונו הי' מאד בכל לבבו ובכל נפשו וכל מאודו להיות כהן לשרת לפני ה' וכעין מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והרצון הזה אין רע ח"ו, ובזוה"ק (סט.) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון בגין דסלקין בתואובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל [נ"א ולא יהבו לי' רשותא] שבחא איהו דילי' וכלא משבחין לי', עכ"ל, ובזוה"ק (י"ז.) משמע דמחלוקת קרח על משה הי' ראוי להיות כעין מים התחתונים, והיינו כנ"ל, אך הי' צריך לעשות לו רסן וגבול להרצון לבל יצא ויתפשט חוץ לגבול והי' צריך לקבל דברי משה כמ"ש הזוה"ק שם אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא ושמאלא אשתדל לאסמכא בינייהו ולא בעי שמאלא וכו' כי הרצון דחקו וכל זה בא לו נמי מירושת אבותיו במכירת יוסף כנ"ל, ואלמלא זה שברצונם עקרו שור אלא ששמו מעצור לרצונם הי' קהלת קרח נמי עלה כהוגן ושבחא דילי' כנ"ל, וזהו באופן אחר מכפי אמרי קודש כ"ק אבי אדומו"ר הנ"ל:
וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים, ופירש"י גם אחיו נוסף על השליחות, ויש להבין מדוע לא המתינו עוד שיחזרו השלוחים וישמעו מענה יוסף, ויש לפרש שעיקר פחדתם הי' מפאת שהרגישו הגלות כאמרם ז"ל כיון שנפטר יעקב אבינו נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, ומדת הדין הי' מתוחה כנגדן, וידוע שכל הצרות שבאים על האדם רח"ל הכל הוא להסיר ממנו גסות הרוח ולעשותו נכנע, ובתרגום איכה ג' ל"ג כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ארום מן בגלל דלא עני גבר ית נפשי' ואעדי זחיחה מלבי' בגין כן גרים לאסתקפא תבירא בבני אנשא, ע"כ נטלו עצה בלבם מאחר דכל הגלות הוא שמתבקש מהם שיכנעו לבבם, ע"כ יותר טוב שיכנעו תחת יוסף ולא יצטרכו להיות נכנעים להמצרים, וכעין שבמדרש פ' ס' עבד משכיל זה אליעזר ומה השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו וכו' מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ואולי חשבו שגם מה שיוסף רחקם זה נמי הוא פרי הגלות, ובהכנעם תחתיו ולא יצטרכו לקבל הכנעה אחרת שוב יתן ה' בלב יוסף שלא ירחקם עוד וימצאו ממנו מענה טובה, ע"כ לא המתינו על המענה כי חשבו שע"י הכנעם תחתיו יענה שוב להם בלשון אחרת, וזה לימוד גדול לכל איש להכנע תחת רצון השי"ת, ובזה יסיר מעליו כל הצרות וכל הפרעניות ולא יצטרך להכנעה אחרת, והנה קרבו ימי השובבי"ם ימי התיקון על פגם הברית ישים האדם הדברים אל לבו וטובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, וגם על דרך רמז שובבי"ם הוא מלשון שבירה, היינו להיות לבו נשבר בקרבו, מלשון כי שובבים יהי' עגל שומרון וזה יותר טוב מכל תעניות ימי השובבים ויהי רחום יכפר עון:
פרק ג
שנת תרע"ג.
ויהי יעקב בארץ מצרים וגו' במדרש למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל, ורש"י הוסיף לאמר נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ויש לדקדק בכוונת רש"י בהוספה זו גם בכפל לשון עיניהם ולבם, גם יש לדקדק למה פרט הכתוב לומר בארץ מצרים הלא כבר מבואר שבארץ מצרים הי', גם בלשון ויחי יש לדקדק כי אחר שפרט ובא להודיענו המקום הי' לכאורה יותר מדוקדק לשון ויהי:
ונראה דהנה במדרש פרשה צ"ח ושמעו אל ישראל אביכם ר' פינחס אמר אל הוא ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, והמפרשים נדחקו בזה, גם יש להבין מה ענין זה אצל הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, וכי אם אינו בורא עולמות אינו ראוי שישמעו לו ח"ו, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק (ד:) ר' שמעון פתח ואשים דברי בפיך כמה אית לי' לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמשתדלון באורייתא ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההיא דאשתדל באורייתא עבד רקיעא חדא וכו' ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין והוא קרי לון שמים חדשים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עלאה, וכל אינון שאר מילין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים עכ"ל הצריך לענינינו, ויש לומר דזה כוונת המדרש בורא עולמות היינו מחידושין ורזין דאורייתא דאתעבידו מנהון שמים וארץ חדשים:
אך יש להבין מה רבותא דיעקב דמדה זו נוהגת בכל בר נש דאשתדל באורייתא, ונראה לומר דהנה הזוה"ק מביא פסוק ואשים דברי בפיך וגו' ע"כ יש לומר דזה נוהג רק אחר מתן תורה שנמסר הכל ביד ישראל וכל העולמות מתנהגין עפ"י מעשה התחתונים, הן לשבט והן לחסד, אבל קודם מתן תורה שעדיין זן הקב"ה את העולם בחסדו כבש"ס פסחים (קי"ח.) יכול להיות שלא נמסר ענין זה לתחתונים אף שהי' יודעין ולומדין תורה לא אתעביד מחידושין ורזין דלהון שמים וארץ חדשים והרי אמרו ז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מה גם לדבר גדול כזה שיהא נמסר ביד בו"ד, אין לנו אלא אחר שנתקיים בישראל הקרא ואשים דברי בפיך, שלפי פי זוה"ק שמפרש הכתוב על ענין זה יוצדק לשון זה על מתן תורה כענין שכתוב בישעי' ס"ג י"א, איה השם בקרבו את רוח קדשו שפורש"י ולמדני חקים ומשפטים, אבל קודם מ"ת אף שהיו נביאים לא מצינו בהם לשון זה:
אך יש לומר אעפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאבות נקראים שרשי התורה, ע"כ ת"ד הצריך לענינינו, ויש לומר שכך הי' הסדר של השתלשלות התורה לזה העולם, בראשונה האבות הי' שרשים ואח"כ י"ב שבטים עם יעק"א הי' י"ג כמספר אחד, א' רומז ליעקב, ח' בני הגבירות, ד' בני השפחות, או בחשבן וא"ו והאלף שרומז ליעקב באמצע, והוא מספר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן מקביל לי"ג מדות של רחמים, ואח"כ כשנעשו שבעים נפש הם מספר שבעים פנים לתורה, והם כנגד שבעים מלאכים הסובבים את הכסא שמהם נשתלשלו שבעים שרי אומות, ואח"כ ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה, שאז נתנה התורה בפועל נכתבת על קלף גשמי והקדושה שורה על הגשם, ולפי"ז יש לומר דאחר שנשלם השבעים נפש כנגד שבעים פנים לתורה אף שלא נתנה התורה בפועל בששים רבוא אותיות, מ"מ השבעים פנים לתורה הי' יכול להיות בעולם, והם החידושין ורזין דאורייתא:
והנה במדרש הובא בפיוט יום שני של שבועות שהתורה קותה לאיש שתנתן לו, והראה לה הקב"ה את אדה"ר וכשראתה זר מעשהו מיאנה בו ובמדרש, שאמרה גנב הוא, על נח אמרה שיכור הוא באברהם מיאנה מפני שאמר במה אדע, ביצחק מפני שאהב את עשו, כשראתה את יעקב חשקה בו, אבל לא שקט ולא הפנה שכל ימיו הי' בצרה, כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, וממוצא הדבר שבי"ז שנה שהי' במצרים שהי' ברום השלוה, כמ"ש בזוה"ק בתר דנחית למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוי זכאין צדיקים וכולהו בתענוגא ותפנוקי עלמא והוא יתיב ביניהון כחמרא טב דיתיב על דורדיי' כדין איקרי ויחי, לא הי' מניעה מצדו שתנתן לו התורה, אלא שעדיין לא נשלם הס' רבוא מצורפין ומזוקקין בכור הברזל במצרים שתנתן התורה בפועל בס' רבוא אותיות כנ"ל, ומ"מ בפנימיות שפיר יש לומר שזכה בה יעקב כשבא למצרים ונשלם השבעים נפש ברגע בואם שמה, עד שבחידושין וברזין דאורייתא דילי' אתעביד שמים וארץ חדשים:
והנה לעומת שמים וארץ הוא באדם מוח ולב וכבר דברנו מזה, וע"כ יעק"א במצרים בשמים וארץ דאתעבידו מרזין וחידושין דאורייתא האיר למיח ולב של ישראל שהיו אז, והניח גם הארה לזרעו אחריו, כי השמים וארץ עומדים, והוא שעמד להם שלא נטמעו בין המצרים, וכבר אמרנו שגלות מצרים הי' כפול גם ברוחניות היינו שמצרים הי' מליאה גלולים וכישוף, וגם ערות מצרים בשר חמורים בשרם, והי' טומאת מצרים מושך מצד אחד לטנופת ע"ז, ומצד השני הי' מושך לתאוה וערוה, והי' המירוק לשני מיני עבירות אלו, חטא דור המבול שהי' חטא התאוה, וחטא דור הפלגה, שהי' ע"ז, זה בלב וזה במוח ושכל, אבל ההארה שהי' להם מיעקב אבינו באמצעות שמים וארץ חדשים שהם מוח ולב, זה שעמד להם שלא נמשכו אחר טומאת מצרים שהי' במוח ולב, אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהתאוה מתיחסת ללב, וע"ז מתיחסת לעינים שהם במוח, וכמ"ש ביחזקאל ועיניו לא נשא אל גלולי וגו', הרי שע"ז מתיחסת לעינים או שיש לומר להיפוך כמו שדרשו ז"ל אחרי לבבכם זה מינות ואחרי עיניכם זה זנות, יהי' איך שיהי', שני מיני חטאים אלה מתיחסים לשני אלה המוח והלב:
ולפי האמור יתבארו דברי המדרש הקבצו ושמעו וגו' דהנה קיבוץ מתיחס לטהרת הלב כי להיות קיבוץ אנשים כאיש אחד בלב אחד לא יתכן אלא לבבות טהורים ומשתוקקים לתכלית אחד נרצה היא עבודת השי"ת, כי בעוד הלבבות משתוקקים לטנופת המחשבות, אין השתוקקות כולם לדבר אחד, אלא איש איש למלאות חומרו לבד, ושמיעה מתיחסת לטהרת המחשבה לקבל מה שראוי לקבל, וע"כ יעקב בצוואתו לבניו על חיזוק שלא יטמעו בגלות בהיותם לבדם בלעדו, אמר להם הקבצו ושמעו שזירז אותם על טהרת המוח והלב, ואל ירך לבבכם כי אל הוא ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, והם שמים חדשים וארץ חדשה שהם עומדים ומשפיעים בכם תוספות כח במוח ולב, וע"כ אל ירך לבבכם, ואל יפחדו ממה שיסתלק מהם והם נשארים לבדם בלי משען כי באמצעות השמים וארץ שברא ברזין וחידושין דאורייתא דילי' עוד ישפיע עליהם חיזוק למוח ולב ואל תיראו, כי מסור בידכם שלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:
ומעתה מבואר מה שכתוב לשון ויחי ולא ויהי ופרט בארץ מצרים להורות בזה שיעקב המשיך חיות חדש בלב ישראל והאיר את עיניהם ע"י רזין וחידושין דאורייתא נגד טומאת מצרים כנ"ל, ודווקא בארץ מצרים אחרי שנשלם השבעים נפש ולא מקדמת דנא, ויובן מה שהוסיף רש"י שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, כי כבר אמרנו שאיננו מדבר משעבוד הגשמי אלא משעבוד הרוחני שהרי כל זמן שאחד מן השבטים קיים או אפי' אחד מע' נפש לא הי' שעבוד בפועל, אלא קאי על שעבוד הרוחני, היינו שטומאת מצרים מושכם לשני מיני חטאים כנ"ל, ונסתם עיניהם ולבם כנ"ל:
ולפי האמור יש לפרש מה שאיתא עוד במדרש בטעם פרשה זו סתומה מפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם, היינו שכבר אמרנו בשם הפייטן שהתורה מיאנה בו מפני שלא שקט ולא הפנה, וע"כ במצרים שהי' שקט ושלוה זכה בפנימית התורה ועי"כ ברזין וחידושין דילי' אתעביד שמים וארץ חדשים כנ"ל, ע"כ הוא הקדמה טובה ללשון ויחי יעקב בארץ מצרים שבשביל שנסתם ממנו כנ"ל זכה לויחי וגו':
והנה שמים וארץ כנ"ל מאירים לנו עוד בגלותינו זה ואף שבטל יצרא דע"ז מ"מ העדר טהרת המחשבה מה גם בעמדנו בתפילה לפני השי"ת והמחשבות טורדות, היא שיריים מטומאת קליפת ע"ז שהגלות מושך לזה ועדיין צריכין אנו חיזוק לקיים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ויש לנו עוד סיוע משמים וארץ של יעק"א ע"ה ג"כ מצורף מכל הנעשה מאז ועד עתה, ועוד יש לומר ששבת היא נחלת יעקב ויש בה הארה מיעקב עצמו הוא נותן חיזוק למוח ולב ישראל לקיים ולא תתורו וגו', וזה זכור ושמור שזה במוח וזה בלב, וע"כ הזמן מסוגל ביותר לתשובה ולקבל עליו מחדש טהרת המוח והלב לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:
והנה מקום אתי להגיד את אשר נראה לי מדברי הזוה"ק הנ"ל שכמו שבחידושין וברזין דאורייתא אתעביד מנהון שמים חדשים שהם דוגמת המוח כנ"ל כן בלימוד רזי תורה אם הוא ראוי לכך נטהר המוח מהרהורין בישין ומבלבול הדעת [אבל ידוע שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק היינו כל עוד שאין פיו ולבו שוים להתקדש מתאוות המטנפות את הנפש, ואם לא ח"ו נהפך הדבר לקלקול המוח והדעת כך קבלתי] וכמו שבחידושין בתורה הנגלית אתעביד מנהון ארץ חדשה שהיא דוגמת הלב, כן בלימוד ויגיעת בשר בלימוד הלכה מה גם בחידושין נכונים נטהר הלב מטנופת התאוות:
ויהי ימי יעקב שני חייו וגו' יש לדקדק שהי' צריך לכתוב ויהיו, ונראה שבא לרמז שהי' כל ימיו בחד קטורא כמו שאמר רשב"י בזוה"ק ח"ג (רפ"ח.) כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטורא אתקטרנא בי' בקב"ה, והיינו דאף שמשונה הי' תולדות ימיו כמו שאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, והי' סבור שירש ח"ו גיהנם, ואמר נסתרה דרכי מה' היינו שחשב שגרם חטאו עד שהשי"ת הסתיר פניו ממנו והוא מעותד להיות מטרה לחצי הזמן, ולעומת זה אח"כ במצרים שהי' ברום המעלה והצלחה, מ"מ לענין עבדות השי"ת הי' כל הזמן בהשואה אחת לטובה וכאלו הי' הכל יום אחד ע"כ נאמר ויהי לשון יחיד, וכעין שאמרו ז"ל כיון דלא מיפסקי לילות מימים כחד יומא אריכתא דמיא, ובענינינו לילות הם זמן החושך והצרות שהצלחה פנתה עורף, לא איפסקי מימים היינו שלא הפסיק מעבודתו אף בימי החושך והצרות האלה, א"כ הכל כחד יומא אריכא, ויובן זה עפ"י מה ששמעתי שאמר המגיד הקדוש הרבי ר' בער שאפי' ח"ו אם הי' מזדמן לפניו עבירה גדולה לא הי' נגרע מעבודתו דבר, כי איננו עובד עבור עצמו רק להשי"ת, ואחת הוא לו אם ירש ג"ע או גיהנם, עבודת השי"ת אינה נתלה בזה, והסברתי עפ"י משל לעבד שהוא משועבד לעשות עבודת רבו, וחטא לרבו עד שחושב לקבל עונש מרבו, האם בשביל זה נפטר מעבודת רבו אדרבה אז צריך לדקדק יותר בעבודתו שבאשר איננו כ"כ נרצה קילקול קטן לגדול יחשב, ובאמת שזה תכלית הקדושה, שאפי' מה שהוא מתקדש בעבודתו להשי"ת איננו זוכר את עצמו כלל והוא נבדל מכל עניני עצמו אפי' מהיות קדוש, וזהו והקדישו את קדוש יעקב, שיעקב הי' תכלית הקדוש שהוא נבדל, ע"כ מיחד השי"ת קדושתו עליו, ויש לומר שבשבת יש הארה מענין זה לכל איש ישראל כל אחד לפי ערכו, וע"כ נקרא עתיקא קדישא כי עתיקא מלשון ויעתק משם, היינו שנעתק אפי' מקדושה והוא קדושה על קדושה ודו"ק:
במדרש וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר מה דברים שלא נתגלה לך נתגלה לי דברים שנתגלה לך על אחת כמה וכמה, ויש להתבונן מה ענין היקש ידיעות אלו כאלו זה תלוי בזה ולמה, ועוד שנראה שיוסף לא ידע מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר הלא מעשה ראובן ובלהה מוקדם הרבה למכירת יוסף, ובעת המכירה הי' ראובן עסוק בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, ובמדרש פרשה פ"ד אמר ראובן וכו' אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו, וגם מעשה יהודה ותמר אף שהי' אחר המכירה מפורש בתנחומא פ' ויגש שאמר יוסף ליהודה נורא דתמר כלתך אני מטפי, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מנשה ואפרים, דהנה שם מנשה הוא כי נשני אלקים וגו', ובמדרש פ' ע"ט יעקב בא שלם בתלמודו מבית לבן אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני וגו' וא"כ היתכן שנתן יוסף שבח להשי"ת על אשר שכח תלמודו, אבל הפי' שנתן שבח על אשר הי' לו כח עצמיי, ולא הי' נקרא ת"ח אלא חכם, ולא הי' צריך למה שהי' לו מבית אביו, וזה הכח נתן למנשה ויצא ממנו גדעון שנאמר בו לך בכחך זה בכחך דווקא, אבל יהושע שבא מאפרים הי' פני יהושע כפני לבנה דלית לה נהורא מגרמה כלום אלא מה שקיבל ממשה, וליוסף נדמה לו מעלת מנשה יותר, אבל יעקב אמר שמעלת יהושע יותר שיש בו בחי' ביטול עצמית שלו אל רבו והו"ל כמו רבו, וע"כ עמדה לו חמה כמו למשה וזה וזרעו יהי' מלוא הגוים, ודפח"ח, ויש לבאר הדברים דודא מעלת איש שיש לו מעצמו יותר גדול ממעלת המקבל מזולתו שזה בחי' דוכרא וזה בחי' נוקבא, ובש"ס אל ההרים לא אכל שלא בא בזכות אבות, אבל מעלת יהושע הי' שעם כל גדולתו ומעלתו שהי' לו מחמת עצמו ונקרא בן נון כמ"ש הרמב"ן פ' תשא כלומר הנבון כי אין נבון וחכם כמוהו, ויהושע בן נון היינו שבינה הולידו, והוא השפיל עצמו להיות משרת פשוט למשה להיות מסדר את הספסלין כמו שספרו ז"ל, ביטול מאיש כזה מובן שהוא מעלה גדולה עד מאד שבכלל מעלתו הוא מעלת גדעון שהוא מעלת עצמיי, שגם הוא הי' לו מעלת עצמיי ואעפי"כ ביטל את עצמיותו לפני רבו, וע"כ יעקב ויוסף לא פליגי בסברא איזה מעלה גדולה, אלא שיוסף ראה רק בשטחיות הענין שזה הולך בכח עצמיי וזה בכח רבו ולמראה עיניו שפט שזה גדול מזה, אבל יעקב הסתכל יותר בעומק וראה שזה שהולך בכח רבו איננו הוא מפאת שאין לו כח עצמיי אלא שיש לו והוא מבטל עצמיותו לרבו:
ולפי"ז יובן דברי המדרש ידעתי בני ידעתי, דהנה כתיב וילך ראובן וישכב וגו' וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, וברש"י ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים וכולם צדיקים שלא חטא ראובן, ונראה לפרש וישמע ישראל היינו שהבין כי שמיעה הוא לשון הבנה כלומר שהבין שאין כאן חטא ואינו נדחה מכלל שנים עשר שבטים, אף שבשטחיות הענין הי' נראה חטא, אבל לפי הבנה בעומק הדברים אין כאן חטא כלל, וכבר דברו מזה המפורשים, ויש עוד לומר שכל דברי חכמים קיימים וזה שאמר שהי' חטא וזה שאמר שלא הי' חטא שניהם לדבר אחד נתכוונו, שאף שבלבל את היצועין כפשטות הענין מ"מ לא ממנו הי' זה אלא הי' אנוס בדבר בכח עליון שהי' מכריחו בזה למען תחזור הבכורה ליוסף כי מחשבתו הי' ברחל כבזוה"ק, וכן מצאתי בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל בפרשת ויחי מפורש כמו שכתבתי, יהי' איך שיהי' שטחיות הענין הי' נראה חטא ובפנימיות לא הי' חטא, וכן ביהודה ותמר שהי' נראה לחטא אבל באמת לא ממנו הי' זה אלא רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה כבמדרש, והנה זה הי' סוד זתום וחתום, ובכתבי האר"י ז"ל כי נשמות הגדולים מאד אינם יכולין לצאת מתחת הסט"א אלא כשנראה להם שיש עבירה בדבר, וא"כ הי' צריך שיהי' זה הדבר בסוד כמוס, וע"כ אמר לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי דאלו הוה ידע שלא ממנו הי' זה לא יתכן להזכירו, וגם בראובן בודאי לא הוה ידע דאלו הי' הדבר מפורסם לא הי' יתכן ליקח הבכורה ממנו בשביל זה, וזה שאמר לו יעקב מה דברים שלא נתגלו לך היינו מעשה ראובן ובלהה יהודה ותמר שאתה היית סבור לפי שטחיות המעשה שהי' בכאן חטא ולא נתגלה לך הדבר בעומק ובפנימיות נתגלה לי, דברים שנתגלה לך היינו ענין יהושע וגדעון שאתה רואה למרחוק מי המה אלה עאכו"כ שהנני יודע אבל אני יודע בפנימיות יותר כנ"ל:
במדרש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו אמר ר' עזרי' בשעה שברך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין אמר להם יעקב אבינו יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי', ויש לתמוה ח"ו לומר שהשבטים חשדו את יעקב קודם פטירתו שנוהג כמנהג העולם להטות רצונם עם מי שהשעה עומדת לו, ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' ס"א משל למלך שהי' לו פרדס מסרו לאריס והי' בו שתי אילנות כרוכים זה לזה בכרך אחד אחד של סם חיים ואחד של סם מות, אמר אותו אריס אם משקה אני זה של סם חיים זה של סם מות שותה עמו וכו', כמשל הזה יש לומר באדם עצמו שהוא מורכב מטוב ורע שהרע הוא עמו מתולדתו, מה גם תוספות רע שנשתאב בקרבו ע"י מעשים בלתי ראוים, זה מונע ממנו הברכה כי ברכה היא לשון תוספות כמו שפי' הא"ע וכמו שאמרו ז"ל על נהר שנתגדל מימיו שמימיו מתברכין נהרא מכיפי' מבריך, וע"כ ברכה איננו חל רק דבר שהוא בנמצא ולא באתר רקניא כמ"ש בזוה"ק, כי באם אין כאן שורש דבר לא שייך לומר תוספות, ואם ינתן בו תוספות כח כמו שיתגדל ויתוסף חלק הטוב יתרבה ויתוסף נמי חלק הרע, ולא אהני לי' כלום, ועוד אם רבו רע יהי' התוספות שישיג חלק הרע יותר מאשר ישיג חלק הטוב ויהי' כעין שאמר הכתוב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש וישמן ישרון ויבעט, והטעם מפני שחלק הרע שבו נתרבה ונתוסף ביותר:
וע"כ השבטים שראו את יוסף יצא ופניו מצהילות מהברכות וידעו ביעקב שבודאי לא הי' מברך אם הי' חשש שיתגדל גם חלק הרע, וחשבו שבודאי כח המלוכה שבו מסייע, היינו שכמו שבכלל שמצות מלך הוא שיהא אימתו עליך, והטעם יש לומר כמו שאמר לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקני זצלה"ה מקאצק שפשוטי העם יכולין לפגום במחשבתם את הצדיק ח"ו, והוא זצללה"ה אמר שחכמינו ז"ל תקנו זה במה שאמרו מורא רבך כמורא שמים שמחמת היראה הם נבדלין ממנו ועומדים מרחוק, עכת"ד, כ"כ נאמר במלך שלבו לב כל העם, שכמו שהלב מרגיש כאב כל אברים וכמ"ש הזוה"ק פ' פינחס והכוזרי, כן כל מחשבות שלא טובים ודברים מכוערים פוגמים את המלך ולזה באה המצוה שתהא אימתו עליך, ובזה יהי' תיקון מעט, והנה כמו שבכלל כן הוא בפרט באותו אדם עצמו שאם חלק הטוב שבו מבהיק ממנו זיו ופחד שוב אין חלק הרע שבו מקבל חלק בהברכה, והנה השבטים ידעו שפיר מעלת יוסף שמשלו נתנו לו וזכה למלוכה בשביל צדקתו, והי' המלוכה שלו כעין מלך ישראל וזיו ופחד שהבהיק ממנו כמו שהועיל שכל העולם לא יכלו לפגמו הועיל ג"כ שחלק הרע שבו בעצמו לא יקבל חלק מהברכה ע"כ הי' יכול יעקב לברכהו, וזה הפי' שאמרו השבטים דין כל עמא עם קיימא היינו כמו שכל העם עם קיימא בשביל שהוא מלך אינם יכולין לפוגמו כנ"ל, ולפי"ז התיאשו השבטים מלהתברך מפני שאין להם זה המעלה:
אך יעקב השיב להם יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו שמפאת יראת ה' שבאדם והוא עומד מרחוק מלעשות דבר פן לא יהי' לרצון לפני השי"ת כמ"ש הרבינו יונה שזה עיקר היראה פן יעבור ח"ו על רצון השי"ת, לעומת זה הכחות הרעות שבו עומדים ממנו מנגד מלקבל חלק בהברכה, וזה יראו את ה' קדושיו היינו עליכם להיות יראי ה' ואז לא יהי' לכם מחסור כי מחסור הוא שם חלק רע שנקרא מחסור, ובודאי אין להמחסור שום אחיזה וחלק כנ"ל ואנא מספקא לכולי', ובאמת גם ברכת יוסף נמי לאו מטעם כח המלוכה שבו אלא מחמת שהוא ירא את ה' כמ"ש את האלקים אני ירא, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם אכילת קדשים בשילה בכל הרואה שאמרו בש"ס עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה יאכל בחלקו בכל הרואה, ופי' הוא זצללה"ה שכמו שהוא עמד מרחוק לבלי להתקרב לדבר שאינו ראוי, כן בכל ראות עיניו אינו יכול לקרב שום דבר חיצון שאינו ראוי, וטעם אכילת קדשום במחיצה הוא שלא ידבק בו כחות חיצוניות כידוע, וכמו שבכלל העולם כן הוא באדם עצמו:
ויש לומר שזה ענין ברכת שבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ובמדרש דרשינן על שבת, ולפי דרכנו יש לומר הפי' דעצב הוא שם חלק הרע כידוע דסט"א הוא כולו עצב ויללה ולילית כשמה, אך בשבת ע"י מצות שמירת שבת שלא יבוא ח"ו לידי חילול שבת ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, בשביל זה עצמו גם כחות הרעות מתרחקין ומתטמרין בנוקבא דתהומא רבה ואין הרע מקבלת מברכת שבת כלל ע"כ הוא מקור הברכה:
ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר וגו', נראה לפרש הוא דאבד כל השלשה דברים, בכורה, כהונה ומלכות ע"י הכעס, דהנה בכור כתב מהר"ל שבאשר הוא הראשית של הבנים הוה כאלו הוא סיבה לשאר האחים ואין האחים סיבה לו עכת"ד, ולפי"ז יש לומר דהבכור הוא כמו ממוצע בין האב ליתר הבנים, וכן כהונה דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ודעת הוא המחבר את השכל להמדות, וע"כ הוא מחבר את העולמות, וכן מלכות הוא הממוצע והמחבר את העם וע"כ נקרא עוצר כדכתיב זה יעצור בעמי שפירש"י שמעציר את העם שלא יתפרדו, הכלל כי אלו שלשה מעלות הם מעלות החיבור והממוצע, ויש לומר שענין מלוכה הוא חיבור בגוף, כהונה הוא חיבור בנפש, בכור הוא חיבור בשכל והבן:
והנה כעס הוא המפריד היפוך הדעת, ובאבן עזרא פ' חקת והנה החלק חלק עיי"ש, ע"כ אבד שלשה מעלות אלו שהם מעלות החיבור, ובזה יובן דברי הש"ס יומא כל הכועס אם תכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, כי חכמה שבישראל הוא מצד חיבורו להשי"ת, וע"כ הרואה חכם מחכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, ובחכמי אומה"ע אומר ברוך שנתן מחכמתו לבו"ד, והטעם משום דכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ובמדרש פ' תשא פרשה מ"א אינו מבקש אלא מזה שבתוך פיו נטל ונתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה וכל מי שמחבבו ביותר מפיו דעת ותבונה, וע"כ בישראל אומר ברוך שחלק שהוא חלק ממה שהוא לפני השי"ת, אבל לאומה"ע הוא נתינה בעלמא ולא מחלקו, ונביא בודאי מבואר שכל ענין נביאה הוא התדבקות הנפש בשורשה, וע"כ כל הכועס שהוא היפוך הדיבוק והחיבור ע"כ מסתלק ממנו החכמה והנבואה:
ובבכורה כהונה ומלכות יש לומר עוד בלשון אחר דבכל המחבר צריך שמירה יתירה שבל יתחבר דבר זר וחיצון והנה ידוע כי כעס הוא מסטרא דשמאלא ויכול להתחבר גם דבר זר ע"כ ניטל ממנו שלשה דברים אלו:
ולפי האמור יובן מה שאהרן זכה בכהונה ויוסף בבכורה דוד במלכות, אהרן כתיב בי' בשלום ובמישור הלך אתי וכתב הרמב"ן שלא כעס מימיו ובפייט רחוק מעם פחז כמים, יוסף הוא צינור השפע וצינור הוא אותיות רצון היפוך הכעס והוא צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא וארעא, דוד מדתו היא שפלות בעיני עצמו כמ"ש אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, ואותיותיו מורה על זה דלת בראש דלת בסוף אף לאחר ואו שהוא אות המשכת השפע כנודע, והנה שפלות בעיני עצמו הוא היפוך הכעס כי מי שהוא באמת שפל בעיניו לא יכעוס לעולם, ובש"ס פסחים כל הכועס אפי' פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו ממנה מנלן מאליאב שכעס על דוד וניטל ממנו המלוכה וניתנה לדוד, והרי זה כמבואר:
והנה בשבת זוכין לאהבה ורצון שאז נתגלה מדת אהבה ורצון מלמעלה כמו שאנו אומרים בקידוש ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו וזה מעורר מדת אהבה ורצון בלב ישראל, ובתדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו ורצון הוא היפוך הכעס וכתיב ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, ובזוה"ק (מ"ח:) דריש האי קרא על שבת עיי"ש, וע"כ אז זוכין ישראל להארה משלשה אלה בכורה כהונה ומלכות מלובשים בג' סעודות שבשבת סעודתא דליליא הוא מתיחס ליצחק סעודתא דחקל תפוחין דהוא מלכות כנודע, ואז התעוררת כח מלוכה בלב כל איש מישראל להיות מלך ומושל על כל גופו, סעודתא דיממא מתיחס לאברהם וכתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם ובא התעוררת כח כהונה היינו לקרב את נפשו לאביו שבשמים כעין כהן המקריב קרבנות לכפר על הנפש, ובסעודה שלישית סעודתא דיעקב בני בכורי ישראל מתעורר כח בכורה בישראל לקשר את נשמתו בשורשה, והוא חיבור וקישור שלשה אלה, זה את הגוף וזה את הנפש וזה את השכל והם מלכות כהונה ובכורה והבן:
פרק ד
שנת תרע"ד
ויחי יעקב ברש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, ובזוה"ק (רט"ז:) רבי יעקב אמר בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהם דישראל ר' יהודה אמר דכדין נחתא לגלותא ואשתעבידו בהון, ויש לדקדק מה הוסיף ר' יהודה על ר' יעקב, דבודאי שעבוד גשמי לא הי' כל זמן שאחד מן השבעים נפש קיים כמפורש בכתוב ריש שמות וע"כ שהכוונה על שעבוד רוחני שנסתם עיניהם, וא"כ היינו הך דרבי יעקב:
ונראה דרבי יהודה אינו חולק על רבי יעקב אלא בא לפרש דבריו, והיינו דהנה סתימת עיניהם ולבם של ישראל בגלות שזה עיקר הגלות כמובן יש להבין מדוע לא נאמר זה מפורש לא"א ע"ה בברית בין הבתרים, מזה נראה שהוא לתועלת עצום, והיינו כי הלב הוא הג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, וכמו שיש חומות ושערים לג"ע שלא יבוא שם ערל וטמא ושום חיצון וזר אלא הראוים לה, כן לב האדם שכחות חיצונים מתאמצים לפרוץ לתוכו וצריך שמירה, ובגלות שעת רעה הוא היינו שיש רשות לכחות חיצונים להתפשט צריך שמירה על שמירה, וכמו בגשמיות כשאדם עובר במקום אבק ועפר כשרוח חזק מעלה את האבק ומסמא את העינים ונמשך עם הנשמה ונופל על הלב והריאה וממלא את פיו חצץ, שצריך האדם לסתום את העינים ופיו וחוטמו שלא יכנס לתוכו האבק והעפר להשחית את גופו, כן בדומה הוא ברוחניות כשעת רעה הוא וכחות החיצונים מתפשטים ומתאמצים להתפשט על נפש האדם להממו ולאבדו, יש בסתימת עיני ולב הנפש תועלת עצום, שעכ"פ לא ישחיתו את הנפש ע"י כחות הרעות שיתעצמו בה למשוך אותה ברשת זו טמנו לה, כי בעוד העינים והלב פתוחים נקל לכחות החיצונים לכנוס לתוך תוכו, והגם שלעומת התועלת יש חסרון גדול שבלתי אפשר להאיר בהלב כח והארה אלקית, מ"מ תיקונו יתר על קילקולו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק והי' הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי לי', והגיד שהלב הוא סתום, אלא שבזמנים מיוחדים שנפתח הלב ואם האדם משים הדברים על לבו כאבן, אז בעת פתיחת הלב נופלים הדברים לתוך לבו, עכ"ד, ולפי דרכנו יובן שבזמנים מקודשים דהיינו שבתות ויו"ט דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה ואין לכחות הרעות שליטה להתפשט אז נפתח הלב, ובכן אם אדם עוסק בתורה ועבודה כל ימי החול שאז הלב סתום בעת רעה כנ"ל ונשאר מונח על הלב, כשיבוא יום השבת והלב נפתח באשר אז אין שום פחד שיכנסו בו כחות חיצונים, ממילא נכנס בו כל התורה והתפלה של כל ימי החול, ואינו נאבד מאומה, ולפי"ז מובן שסתימת עיניהם ולבם של ישראל בעת רעה ועיניהם הוא השכל דהיינו כח התורה ולבם הוא כח התפילה שמתיחס ללב כמ"ש צעק לבם אל ה', תיקונו יתר על קילקולו, כי התיקון הוא עצום דבלא"ה הי' ח"ו הנפש נשחתת עד לאין מרפא, והקילקול הוא רק לשעתו עד יבוא זמן פתיחת הלב, ואינו נאבד מאומה [ולפי האמור יש לומר דה"ט דהמנהג לבטל מעסק התורה בעת שחל זמן לידת אותו האיש, דעסק התורה בהכרח פותח את הלב והמוח בצד מה, אבל לעומתו התורה הזיין לפני' ולאחרי' כבמדרש והחיצונים ערקין פן ישרפו בהבל פי הלימוד, אך בעת הנ"ל מתעורר רוח רעה גדול מאד שהביא אתו עמו בלדתו שהתפשט בכל העולם, ואיננו נדחף מפני הבל עוסק בתורה כמו שהוא עצמו לא הועיל לו תורתו שהי' תלמיד ריב"פ, ע"כ מבטלין אז מעסק התורה שחוששין אז לפתיחה מפני התפשטות כח טומאה זו, וממוצא הדברים שבשבת בלא"ה כולם וגם כח רע זו בכלל ערקין לנוקבא דתהומא רבא אם חל זמן הנ"ל אין לבטל מפניו עסק התורה] ומעתה יובן דברי ר' יהודה שבא לפרש דברי ר' יעקב שאמר שנסתם עיניהם של ישראל, אמר ר' יהודה דמשום הכי הוא דכדין נחתו לגלותא ואשתעבידו בהון היינו שעבוד רוחני, ולטובה הוא זה, ואיננה בכלל גזירת בין הבתרים:
ולפי האמור יובן הא דכתיב וביום השבת יפתח דאיתא בספרים דקאי נמי על מפתחי הלב, היינו משום דבשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, וכן בר"ח שעיר של ר"ח [ובזה"ז ע"י הזכרת הקרבן] נסתלק הסט"א כבזוה"ק וע"כ אז נפתחו השערים באין שום פחד מכחות החיצונים, וע"כ שבת הוא גאולה ואלמלי שמרו ישראל כו' כי שבת הוא נחלת יעקב, וכמו שכל זמן שהי' יעקב אבינו קיים לא נסתם עיניהם ולבם של ישראל כן נמי בשבת נסתלק הסתימה:
ויש לפרש דהיינו זכור ושמור שבשבת דשמור גורם כמו שהוא נתרחק מדבר שאינו ראוי וממלאכה בשבת לעומתו נתרחקים כחות חיצונים ממנו ואין להם רשות לקרב אל לבו, וע"כ מפתחי הלב נפתחים, וזכור הוא הארה אלקית שנכנס אז ללב ישראל אחר שהלב אז פתוח, וזהו שבשבת יעשה כולו תורה באשר נסתלק סתימת העינים שהוא בשכל כנ"ל, וכן ריבוי שירות ותשבחות ותפלה באשר נסתלק סתימת הלב שהתפלה מתיחס ללב כנ"ל, ובזה יש לפרש מה שיסד האר"י ז"ל בזמירות נזמן לה השתא בפתורא חדתא, ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין, שכמו בגשמיות הדא פיתא מזוניתא דלבא, כן ברוחניות סעודת שבת מכניס ללב מזונות רוחניים, ונר של שבת מאיר את עיני השכל, ושני אלה הם היפוך מסתימת עיניהם ולבם של ישראל בששת ימי המעשה, וזה צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו שמחמת שכחות החיצונים שהם הצוחין והעקתין בטלין ושביתין נפתחו שערי הלב והמוח וזה ברם אנפין חדתין כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאנפין הוא פתחים כמ"ש פני המזבח ואמרו ז"ל שהוא הכבש ופירש"י שהוא כמו פתח המזבח עכת"ד הצריך לענינינו, ולפי דרכנו יובן שפירושו פתחים חדשים שהי' עד הנה סתימין מפני צווחין ועקתין שצווחין מתיחס ללב ועקתין להשכל, עתה נפתחו הפתחים ורוחין עם נפשין, שהנפש מתיחס ללב, ורוח הוא למעלה הימנו ומתיחס יותר לשכל, וכמ"ש ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם שפירושו רצון ושכל, חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי היינו הארות קדושות למוח ולב:
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הקיש פרנסה לגאולה מה גאולה בכפלים אף פרנסה בכפלים, ואינו מובן מהו הכפלים, אך לפי הנ"ל יש לומר חדא הוא הסרת המונע שהיינו סתימת מוח והלב, והשנית הארות קדושות שיבוא למוח ולב הפתוח, וכענין זכור ושמור דבשבת כנ"ל, וזהו גאולה בכפלים, אף פרנסה בכפלים, דלהשפעת פרנסה יש שני ענינים, חדא המשכת השפע ממקורו, והשנית שיבוא לאדם כי כמה מונעים ומקטריגים הסותמים את פתח הורדת השפע למטה וכמה דינים עוברים על השפע ההוא אחר שיצאה מהמקור ואיך תרד למטה אם בלבוש חומרי מאד וגס או בדקות וכמה מוצא פי ה' שיהי' בה כידוע זה בספרים, א"כ כמו גאולה שיש בה שני ענינים הסרת המונע והנתינה, כמו כן פרנסה יש בו שני ענינים הנתינה והסרת המונע, ואין ביניהם אלא לגאולה הסרת המונע קודם ובפרנסה הנתינה קודמת ואח"כ הסרת המונע, וזהו שאמרו ז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, היינו דמהר"ל כתב דענין קריעת ים סוף הוא סילוק החומר ובזוה"ק ובאר"י ז"ל שהוא התגלות אורות גדולות מאד, ובודאי הא והא איתא הסרת המונע והארה אלקית, וע"כ מדמה לה מזונות של אדם שיש בו נמי שני ענינים אלה:
ולפי האמור יש לפרש שהענין שבין יעקב ליוסף שיוסף רצה שיוקדם מנשה לאפרים ויעקב הקדים אפרים למנשה, דיש לומר דענין ומהות מנשה הוא הסרת המונע והי' יושב לפני יוסף והוא הכניס את שמעון לבית האסורים כבמדרש, ושמו מורה ע"ז כי נשני אלקים את כל עמלי, והעמל הוא המונע, ואפרים מהותו התפשטות הארה אלקית ושפע ה' והי' רגיל לפני יעקב בתלמוד, ושמו מורה ע"ז כי הפרני אלקים בארץ עניי, והנה יוסף הוא גואל ובגאולה הסרת המונע קודם ע"כ רצה להקדים את מנשה, אבל מדת יעקב הוא המשפיע כידוע למבינים ומפורש בכתוב האלקים הרועה אותי והוא פרנסה, וידוע דכל הצרכים בכלל פרנסה ובפרנסה הנתינה קודמת ע"כ הקדים את אפרים, והנה במדרש שם שפרנסה גדולה מן הגאולה ע"כ אזלינן בתר פרנסה, וקם דינא כיעקב אבינו והקדים אפרים למנשה:
עוד יש לומר בענין אפרים ומנשה וסברת יעקב ויוסף, כי לשון מנשה יש לפרש מלשון נושה עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר כהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בפי' הכתוב שנאמר בדוד המע"ה שמואל א' כ"ב ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא (א' במקום ה') וכל איש מר נפש ופירש הוא זצללה"ה על עבודת ה' כל איש שהי' נפשו בצרה ומצוקה על מה שהרגיש מצבו כי ברעה הוא וכל איש אשר לו נושה שידע בעצמו שהוא בע"ח גדול מחובת הלבבות, והי' לו בעצמו הנושה שהי' נושה בעצמו בחזקה לשלם את חובתו, וכל איש מר נפש שהי' נפשו מרה עליו על התרחקו מאת פני ה' עכת"ד, וכן יש לפרש שענין מנשה שהי' לו נושה כנ"ל, ואפרים הוא התפשטות הארה אלקית, ודעת יוסף הי' שצריך להקדים את מנשה, כי לפי גודל הידיעה שבאדם איך מצבו ונושה בעצמו והצמאון גדול אצלו באותה מדה יכול לקבל את הארה אלקית, ואם יחסר לו הצמאון אי אפשר לו לקבל, וכמ"ש נפש שבעה תבוז נפת, אך יעק"א ע"ה לא הסכים עמו להמתין בעבודה על הצמאון והנושה אלא יהי' איך שיהי' יקדיש את עבודתו בתורה ובתפלה אף שבלתי צמאון אינו מקבל חיות אלקית ממנו כמו האוכל כשהוא שבע שאינו מתעכל במעיו, מ"מ יכול להשיג עכ"פ מזה צמאון וכמ"ש טעמו וראו כי טוב וגו', ולרמז זה הקדים את אפרים לפני מנשה:
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י שנסתלקה הימנו שכינה לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, ויש להבין במה נתפייס וחזרה ונחה עליו רוה"ק, כי בודאי תחילה שנסתלקה רוה"ק אף שעתיד לצאת מהם יהושע ושאר הצדיקים, מ"מ נסתלק הרוה"ק כדי שלא יתברכו הרשעים כבמדרש שלא רצה אברהם לברך את יצחק וכמשל שתי אילנות בכרך אחד אחד של סם חיים ואחד של סם מות, כך לפי שעתיד לצאת ממנו עשו, וא"כ תינח אם הי' בקשת הרחמים שלא יצאו אלו לעולם אלא צדיקים לבד, אבל מאחר שסוף סוף יצאו ירבעם ואחאב ויהוא מהם למה חזרה הרוה"ק אליו ונתפייס לברכם, תחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור, ונראה שבקשת רחמים הי' שלא יפגמו את השורש שיצאו מהם ואז הי' נוגע הקילקול גם אל הצדיקים והי' בהכרח גם חלק הקילקול מתברך, והי' בקשת הרחמים שכל השבט יהי' נבדל ומרומם מהם, ולא יתפגם בפגימתם ולא יתברכו הם בברכתו, וזה שאמר קחם נא אלי ואברכם שהוא לשון הגבהה כמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בלשון לקיחה הנאמר בלולב ובלשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי', וקיחה ולקיחה להם פירוש אחד כמו שפירש"י בפ' תצוה, וזהו שפורש"י זה שאמר הכתוב ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, תרגלתי רוחי ליעקב בשביל אפרים עד שלקחם על זרועותיו אף שלא מצינו כלל שלקחם על זרועותיו אלא הפי' הוא שהגביהם והבדילם כנ"ל כמשל המגביה את התינוק, ודו"ק:
שכל את ידיו כי מנשה הבכור, ובתרגום אחכמינהון לידוהי, ויש לפרש שהכניס החכמה גם באברי הידים ולא שהמוח לבד השכיל, וכן הוא בא"ע שכתב כאלו ידיו השכילו מה שרצה לעשות, ולדעתי הוא כענין שנאמר ובתבונות כפיו ינחם שנתן ה' תבונה בהכפים, וכמ"ש בספר קול שמחה אהא דכתיב במלאכת המשכן אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שדרשו ז"ל אפי' בהמות, ופי' הוא ז"ל שאפי' חלק הבהמיות שבאדם, וכן פרשנו במק"א הכתוב ותעש בחפץ כפי', והוא כענין שאמר דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ובמדרש ריש בחקותי בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וזה הי' מדתו של יעק"א ע"ה שגופו שב שכלי וגם גופו השכיל להקדים את אפרים, והיינו טעמא שתיקן תפילת ערבית שהוא כנגד אברים ופדרים, שעיקר הקרבן הוא הדם כי הדם הוא הנפש, והאברים ופדרים הם לעומת גוף האדם והוא ע"ה העלה את הגוף למדריגת הנפש, ע"כ אצלו הי' האברים ופדרים נמי עיקר הקרבן כמו הדם ותיקן תפילת ערבית כנגדן, ומה"ט מצינו בו הראשון שקרב שלמים אף שלא קרבו בני נח שלמים כי אכילתו הי' כמו קרבן, ובזה יש לפרש הא דאיתא בזוה"ק ששבת הוא יומא דנשמתא אף שיש נשמה באדם גם בימי החול, היינו דשבת הוא נחלת יעקב וכמו שיעקב הי' גם גופו במדריגת נשמה, כן שבת יומא דנשמתא היינו דגם הגוף צריך להיות במדריגת נשמה, וע"כ אכילת שבת הוא קודש ואינו מגשם כדאיתא בשם האר"י ז"ל:
ויקרא יעקב אל בניו, במדרש ר' יודן ור' פנחס ר' יודן אמר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו, ר' פינחס אמר זימנו לבניו, אמר ר' אבין עשאו אפוטרופוס על בניו, נראה לפרש ר' יודן אמר שיעקב אבינו משך האלקית להיות עם בניו כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ובאשר האלקית יהי' בהתגלות זה עצמו ימשך את לב ישראל אחרי ה' ויהי' שמים וארץ על מכונם ויתקיים בהם כל הברכות כימי השמים על הארץ, ור' פינחס אמר זימנו לבניו היינו כמו שמזמין לפני חבירו דבר שאם ירצה יטלנו, והכל תלוי ברצון המקבל, כן האלקית יהי' מזומן לפני ישראל וכל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, וכמו שכתוב אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד, וכן כתוב דרשו את ה' בהמצאו, ור' אבין אמר עשאו אפוטרופס על בניו כמו שאפוטרופס מנהיג את היתומים ואינם נעזבים לרצונם אלא מסבב סיבות שילכו בדרך ישר לא יכשלו בה, כן השי"ת יהי' מסבב סיבות אשר סוף כל סוף ישובו תחת כנפיו, וכענין שאמר הכתוב אם לא ביד חזקה אמלוך עליהם, וכמו שאמרו ז"ל שאם אין ישראל עושין תשובה הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן, ויש לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והיינו דר' יודן מיירי מהנשמות שנשמת ישראל לעולם ראוין להשראת השכינה, ובהנשמות לעולם יאיר אור אלקי, ואפי' שהגופין והנפשות בלתי ראוין, וע"ז אמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאין שכינה שורה ביניהם, כי נשמה שבישראל טהורה היא, ור' פנחס מיירי בהנפשות שלפני הנפשות מוכן ומזומן האלקית אם ירצו להמשך אחר השי"ת, השומע ישמע והחדל יחדל, כי נפש הוא לשון רצון כברש"י חולין (ק"כ.) נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם, וכו' כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו, א"כ הכל תלוי בנפש עצמה ממה שהיא נהנית ויש לה קורת רוח אם באלקית היא מושכת עלי' הארה אלקית ואם ח"ו להיפוך הוא להיפוך, ובנפש יוצדק מאד הלשון זימנו לבניו, ור' אבין מיירי בבחי' הגוף הנולד מטפה סרוחה ומטבעו להמשך אחר חומריות והוא כמו יתומים קטנים שצריכים הדרכה והנהגה:
ויש לומר עוד שזה ענין שלשה מיני זמנים המקודשים שבישראל שבת ויו"ט ור"ח, שבשבת יש הארה לכל איש ישראל ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, ושבת קבוע וקיימא, יו"ט הוא לפי הכנת כל איש ואיש, ר"ח הוא יו"ט של דוד המלך כרועה עדרו ירעה וכמ"ש ודוד עבדי נשיא להם לעולם:
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים במדרש ר' סימון אמר מפלת גוג הראה להם, המד"א באחרית הימים תהי', ר' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם המד"א והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' וגו', נראה לפרש דהנה לעיל מני' במדרש האספו ר' אחא אומר הטהרו ורבנן אמרו צוה אותם על המחלוקות אמר להון תהון כולכם אסיפה אחת, ופרשנו דשניהם לדבר אחד נתכוונו, כי איך אפשר שיהי' כולם אסיפה אחת ואין דעתם של בני אדם שוות, אלא כשכל אחד ואחד מטהר את לבו ואין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים נמצא כולם פונים אל מרכז אחד ואז כולם נמשכים לשורשם ושורש ישראל הוא אחד, ואז יתכן שיהי' כולם אגודה אחת, וע"כ אמר ר' סימון מפלת גוג הראה להם והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיפת אין לו אחיזה אלא בחיצוניות כי כל זכותו הוא משום ויקח שם ויפת את השמלה ושמלה הוא חיצוניות עכת"ד, ויש עוד להוסיף בה דברים שבמדרש שם ששם נתאמץ במצוה ויפת נמשך אחריו, א"כ כל התעוררות שהוא מפנימית הנפש הי' הכל ע"י שם, ויפת שנמשך אחריו הוא בלתי התאמצות והתעוררת פנימי ע"כ אין לו אחיזה אלא בחיצוניות, וע"כ לעתיד שיגיע הזמן שישראל יגיעו למדריגתם שהם פנימים יתעורר ביפת רוח קנאה ע"ז שזה הענין אין בו כלל, ומזה יהי' נעשה מלחמת גוג ומגוג שהם בני יפת ומשם תהי' מפלתו, ויזכה לקבורה שהוא חיצוניות האדם שבזה לבד הוא אחיזתו שהגוף הוא כמו שמלה ולבוש לעצם האדם שהוא הנפש, וע"כ כשהשבטים התאספו היינו שהטהרו את לבבם כנ"ל וזכו לבוא אז למדריגה פנימית נקודה הפנימית שבלב, ע"כ אמר ר' סימון שהראה להם מפלתו של גוג שהוא נאות למדריגתם שהי' אז, ור' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם שלא לבד הסרת המונע אלא עצם מעלת ומדריגת ישראל שהם פנימים ויזכו לעתיד לבנין בהמ"ק מן השמים שהוא תכלית מעלת ישראל שמורה שהם פנימים, וע"כ נקרא בהמ"ק לבנון שהוא לשון לב כבמדרש והלב הוא פנימית האדם, ובמדרש איכה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק שנאמר והי' עיני ולבי שם, והנה שבת הוא פנימית שבפנימית יומא דנשמתא, וע"כ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, דהנה ישראל במתן תורה עלו אז במדריגה גבוה מאד, אשר כל אחד הי' בהמ"ק וכמו שאמרו ז"ל לשעבר היתה שכינה מצוי' עם כל אחד, וכל אחד בעצמו הי' מעון לשכינה אלא מחמת חטא העגל נפלו מזה המדריגה, והנה בשבת יכולין לבוא למדריגה שקודם החטא ובהאריז"ל שאותן שני כתרים שניטל מהם וזכה משה ונטלן בשבת משה מחזירן לישראל, ובודאי לאו לכל אדם הדברים אמורים אלא למי ששבת קולטתו, וזה שאמר אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל שאז הי' השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד, והיא עוד יותר מבנין בהמ"ק, ושהיא יומא דנשמתא תכלית הפנימית כנ"ל: