אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

ויגש

חנוכה

פרק א

שנת תרע"א.

בזוה"ק פ' מקץ (דף ר"א:) מים עמוקים עצה בלב איש דא יהודה והא אוקמוה בשעתא דאיתקרב לגבי' דיוסף על עסקי דבנימין ואיש תבונות ידלנה דא יוסף, ולכאורה אינו מובן דהא יותר יוצדק לומר עצה בלב איש זה יוסף, ואיש תבונות ידלנה זה יהודה וכמ"ש במ"ר, ויש לפרש דברי הזוה"ק דהנה יוסף צדיק יסוד עולם והוא המשפיע לכל השבטים והי' כולם צריכין לקבל ממנו, אך בלתי אפשר לקבל מזולתו רק בהיות נכנעין תחתיו, כמו הלבנה שמקבלת מאור השמש וכידוע, והשבטים הי' מנגדים ליוסף וכ"ש שלא הי' נכנעין תחתיו, ואף שהתוודו ואמרו אבל אשמים אנחנו אעפ"כ עוד לא מצינו שנכנעו תחתיו, וזאת היתה עצת יוסף לאמר להם מרגלים אתם והכריח אותם להביא את בנימין והכל כדי להכנים בלבם הכנעה ולדכא לארץ חיתם עד שחשב יהודה א"ע לאובד משני העולמות וכמ"ש במ"ר ליש אובד מבלי טרף והי' רוצה להיות עבד ליוסף, וע"י שהכניע את יהודה שהי' המלך וראש לכל השבטים, עי"ז נכנעו כולם תחתיו, והנה באמת בעומק הלב של יהודה הי' בעל הכנעה, וזהו ענין מלכות בית דוד וכמו שאמר דהמע"ה ואנכי תולעת ולא איש, אבל הי' בהעלם מאוד, וזה הי' עבודתו של יוסף בעצות להעלות ולגלות מה שנמצא בעומק הלב של יהודה, וזה שדרשו ע"ז מים עמוקים וגו' היינו דיש מים אבל הם בעומק, ואיש תבונות בתחבולותיו הוא דולה אותם, וכמו כן ביהודה הי' נמצא הכנעה, אבל הי' בעומקו של לבו ויוסף הצדיק בתחבולותיו הוציא זאת מההעלם אל הגילוי:

וכן הוא בקדושת שבת שאין יכולין לקבל מקדושת שבת רק אם האדם נשבר בעצמו ושפל בעיניו והוא חושב א"ע כאיש אובד עצות לאמר איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, דשבת נקרא קודש והוא אבא כנודע והנער זהו נשמה כבזוה"ק, וכשאדם פוגם אובד הנשמה כמ"ש האר"י ז"ל דהנשמה הולכת ממנו בעת שהולך לעשות עבירה ר"ל, וזהו עיקר ההכנה שיש לעשות בע"ש, וזהו שובתין מתוך מריעין, דע"י השבירה הזו שאדם שבור בעצמו וחושב כנ"ל כי איך אעלה וגו' עי"ז יכול לקבל מקדושת שבת, וזה שרמזו חז"ל הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר יכולה היא שתרחם שבאמת אם מקבל השבת, השבת מרפא אותו והנשמה חוזרת אליו, וז"ש בזמירות ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקישוטין אזלין ומאנין ולבושין, הקישוטין ומאנין ולבושין הם התורה והמצוות, ואעפי"כ העיקר שיחבק לה בעלה איננו מצד הקישוטין והלבושין רק ביסודא דילה זה הכנעה שהוא היסוד של ישראל, שאינם נחשבין ליש בפ"ע, וכתיב כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעיטין עצמכם וכ"ז מחמת שבירת הלב כנ"ל:

במ"ר כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, ולכאורה יפלא למה נתמלא יוסף עברה על יהודה, בשלמא יהודה על יוסף ניחא, אבל יוסף על יהודה מה כעס הי' לו עליו, והלא מבואר במ"ר שכל הדברים שדיבר יהודה ליוסף עד ולא הי' יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף כו' וא"כ אותה הי' מבקש, ונראה דהנה כתיב ולא יכול יוסף להתאפק משמע שאם הי' יכול להתאפק הי' מתאפק עוד עד שילכו כל הנצבים עליו ומוכח שהי' תועלת ממה שממתין להגלות להם דאל"ה לא הי' מצער את אחיו אחר שהי' רואה איך הוא נותן נפשו על בנימין, מה גם שגרם בזה צער ליעקב שהי' יושב וחרד על בנימין, וכל רגע כשנה יחשב ואפי' אם הי' יכול להתאפק נמי הי' צריך לקרות הוציאו כל איש מעלי, כדי למהר להתוודע להם, ומה ביקש עוד, ולכן נראה דהנה במ"ר פ' וישב פרשה פ"ד ר' לוי בשם ר' חמא כך הי' יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, ולכאורה אינו מובן, הלא ידע שפיר ברוה"ק שעוד צריך לתקן כל התיקונים עד ביאת הגואל, והנה במהר"ל בגבורות הקשה על היש אומרים דמחמת מכירת יוסף נגזר גלות מצרים יע"ש אבל בזוהר חדש מבואר כי"א [וכבר כתבנו בזה בפ' וישב], אשר ע"כ נראה כוונת הזוהר חדש הוא דאם לא הי' מכירת יוסף הי' די במה שיוסף לבד יסבול עבדות ועינוי עבור כל ישראל וכמו משיח צדקינו שהוא מחולל מפשעינו וכן הוא במדרש שאחד גולה לאספמיא ואחד לגליא בזה יכול להתקיים גלות ישראל, וזה הוא עתה שנתאחדו כלל ישראל ואחד יכול לסבול עבור כל הכלל וקודם מ"ת הי' צריכין לזה דווקא צדיק הדור שהוא ככל הדור, וזה הי' דווקא אם הי' כולם נכנעין תחת יוסף, אבל אחר שמכרו אותו למצרים ולא הי' נכנעין תחתיו לכך לא הי' הגלות שלו והעינוי שסבל במצרים עבורם ע"כ הם צריכין בעצמם לסבול הגלות, ובזה נבין דברי המ"ר שסבור יעקב אבינו שתח"מ מגעת בימיו, דכבר נודע דאם היו ישראל במצרים הארבע מאות שנה לא היו צריכין לסבול שום גלות עוד אח"כ וכל הגליות אחר מצרים הוא להשלים מה שחסרו במצרים, אך לא הי' יכולין להתעכב עוד במצרים אף רגע אחת מחמת המ"ט שערי טומאה כנודע, ויוסף הצדיק הנה הוא עמד בנסיונו במצרים וא"כ אם הי' הוא סובל הגלות עבור ישראל במצרים בודאי הי' נשלם כל התיקונים והבירורים וא"כ הי' תחה"מ מגעת בימיו של יעקב ואל תתמה היאך הי' יוסף יכול לפעול בהשנים מועטים האלה שהי' במצרים להשלים כל הארבע מאות שנה שהי' צריכין ישראל להיות במצרים דהרי אף בלא זה הי' עיקר התיקון נעשה ע"י יוסף הצדיק כנודע מהאר"י ז"ל דס"ה יש רפ"ח נצוצין קדושין ויוסף הצדיק תיקן ר"ב וזהו ויצבור יוסף "בר" ופ"ו נצוצין הולכים ומתתקנים עד היום בגליות, ומעתה מובן מה שעוד הי' רוצה להתאפק מלגלות עצמו להם, גם דברי המ"ר שיוסף נתמלא עברה על יהודה, דאחר שאם הי' נכנעים תחת יוסף בעת שסבל העינוי הי' גמר התיקון, א"כ גם עתה אף שעבר ימי העינוי אעפי"כ בכל עוד שעשה התיקונים ויצבור בר וליקט כל הניצוצין קדושין, אם הי' נכנעין אז תחתיו והי' הוא ככל הכלל כולו הי' הבירור ביתר שאת ולכך רצה לעכבם עוד שלא להגלות להם כי בהיותם עומדים לפניו באימה ומצטערים על בנימין הי' בטלים אליו ונכנעים תחתיו ובכל רגע ורגע שהי' אפשר לו להתאפק והם עומדים בהכנעתם הי' נעשה תיקונים ובירורים יותר גדולים, ע"כ אם הי' ביכולתו להתאפק הי' ממתין עכ"פ עד שיצאו מעצמם כל הנצבים עליו והכל כדי שיהי' התיקונים והבירור הנצוצין ביתר שאת באשר יהי' נחשב כאלו כל הכלל עשו התיקונים, וזה שהתמלא עברה על יהודה שלא הניחו להשלים כוונתו הטובה:

במ"ר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, להבין כפל הלשון, גם הקו' המפורסמת הלא עוד לא הזכיר להם יוסף המכירה ומהו הלשון שלא היו יכולין אחיו לעמוד בתוכחתו, ונראה דהנה לשון הפסוק אני יוסף אחיכם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, והיינו כי בראותם מאור פניו אז נבהלו בעצמם מפני הבושה בראותם עתה העיוות אשר עשו, ובכן אף שלא אמר להם מאומה, אעפי"כ כאשר הראה אותם מה שעשו, התביישו בעצמם, כן הוא לעוה"ב, מראין לאדם מה הוא ועד כמה גדלה נשמתו ומה שקלקל אותה בעוה"ז, ואז הלא יבוש ופניו יחורו וזהו לשון תוכחה שמראין אותו גדלותו שהי' וקלקל, ובזה מובן היטב לשון המ"ר לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא והבן היטב, ובאמת אם הי' אדם יודע ומכיר ערכו היינו לא שהוא בשר ודם רק גדלה מעלתו ונשמתו, שוב לא הי' חוטא בנפשו:

להבין למה אין מביאין ראי' שהקריבו ב"נ שלמים ממ"ש ביעקב ויזבח זבחים וגו', ונראה דהנה בגמ' פסחים (נ"ו.) באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי יע"ש, ואמר הרבי זצוקלל"ה מאלכסנדר הפירוש דענין בשכמל"ו הוא שיתגלה כבוד ה' לעין כל כמו לעתיד שכתוב ונגלה כבוד ד' וגו' ויעקב אמרו שהוא ושבעים הנפשות שלו הי' מתוקנים כל כך עד שהי' בבחינה שיהי' לעתיד, משא"כ מרע"ה לא הי' יכול לתקן כל הדור שיהיו כולם בבחי' הזו ולכן לא אמרו עכתדה"ק, והנה שלמים הוא שלימות הנפש שאף הנפש הגשמי יתעלה שיהי' מאכלו של אדם כקרבן שנקרב ע"ג המזבח, ובשלמים כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ופירש"י דמ"ע בין הנאכלין לכהנים בין הנאכלין לישראל מוכח מזה דאכילת בעלים ג"כ מכפרת כמזבח, וא"כ אחר שהי' יעקב במדרגה היותר גבוה מעין לעתיד א"כ אין ראי' ממה שהקריב שלמים שכל ב"נ הקריבו:

פרק ב

שנת תרע"ב.

במד"ר כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', לבאר עמוקה מלאה צונן והי' מימי' צוננין ויפין ולא היתה ברי' יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו, ע"כ, נראה דהנה בש"ס סוטה יוסף קידש ש"ש בסתר לפיכך הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא לפיכך נקרא כולו ע"ש של הקב"ה, ויש להבין בשלמא יוסף נתוסף לו אחר שקידש ש"ש שמעיקרא הי' נקרא יוסף ואח"כ יהוסף, אבל יהודה נקרא כך מעולם, ומזה נראה שהש"ס מדבר ממהותם שזה מהותו הי' לקדש ש"ש בסתר וזה בפרהסיא, ובזה ניחא מה דבש"ס סוטה (דף יוד:) איתא דהא דקידש ש"ש בפרהסיא היינו דהודה ואמר צדקה ממני, ושם (ל"ו:) היינו דקפץ תחלה לתוך הים, וכבר תמהו ע"ז המפרשים, ולפי דברנו דהש"ס מדבר ממהותם לא קשיא כלל דהא והא איתא, ושניהם עדים על מהותו, והיינו דיוסף מדתו להיות הכל בהסתר והצנע ולא הראה את גודל צדקתו לחוץ כמ"ש ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ופירש"י מסלסל בשערו, ובזוה"ק ותתפשהו בבגדו משמע שהקפיד על מלבושיו שיהי' נאים ולא הי' נראה לחוץ מה שבלבו צדיק יסוד עולם, וע"כ הזמין לידו קידוש ש"ש נמי בסתר ויהודה הכל הי' רואין את צדקתו והי' בחיצוניות ג"כ צדיק תמים וכמ"ש יהודה אתה יודוך אחיך ע"ד פירש"י ע"כ נזדמן לו קידוש ש"ש נמי בפרהסיא:

ונראה דמדות שני צדיקים אלו יש לכל אחד מעלה מיוחדת דמדת יוסף שהי' הכל בהצנע והסתר וכל שהוא בהצנע יש לו כח גדול בעולם עליון הנסתר, ועיין בהקדמה לספר אור חדש למהר"ל, וע"כ איתא במד"ר פ' צ"ט שיוסף הוא כנגד עשו שהרע שלו הוא במצפון, וחזיר סימן טומאה שלו בהצנע ופושט טלפיו ומראה שהוא טהור, ע"כ כחו גדול כ"כ, ובפרדר"א דרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואין אומרים בפיהם ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, כי כל דבר שהוא במצפון הן לטוב הן לרע כחו גדול ביותר, ומדת יהודה יש לה מעלה מיוחדת שבאשר הקדושה שבו נראה בחיצוניות יש בו כח להגביה לשמים גם בחי' נגלית היינו להגביה גם עוה"ז הנגלה לעשותו קדוש ודבוק בעולם עליון, הכלל להמשיך מלמעלה למטה יש למדתו של יוסף תוספות מעלה, ולהגביה את העולם משפל מצבו יש למדתו של יהודה תוספות מעלה, והנה ידוע מדתו של יוסף שהוא צדיק יסוד עולם והוא המושך כל שפע קודש ממעלה למטה ע"כ אחז צדיק דרכו ההסתר וההצנע כי למדתו זה יש להמצפון תוספות מעלה, ומדתו של יהודה הוא המלוכה מרכבה למלכות שמים והוא השתוקקות ממטה למעלה בשירות ותשבחות כידוע מענינו של דוד המע"ה ע"כ אחז צדיק זה דרכו בהתגלות כי למדה זאת יש להתגלות מעלה יתירה כנ"ל:

ובזה יש לפרש ענין שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד דצריכין שניהם, דהנה בזוה"ק ח"ג (דף וא"ו.) בפסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל תא חזי בכולהו גלוותא דגלו ישראל לכלהו שוי זמנא וקצא ובכלהו הוו ישראל חייבין לקב"ה ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי כזמנין אחרנין והאי קרא אוכח דכתיב נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב מתל למלכא וכו' עד אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה, ע"כ, ולכאורה משמע דבגאולה העתידה לא יעוררו ישראל כלל, והרי הכתוב אומר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אך יש לומר דכל זמן דכנסת ישראל שכיבת לעפרא אין בה כח לעורר כלל מלמטה למעלה וכמ"ש הזוה"ק, אך בראשונה יבוא משיח בן יוסף וימשיך אור גדול רם ונשא וגבה מאד מלמעלה למטה וכמ"ש הזוה"ק אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה, ולזה צריך דווקא משיח בן יוסף כי לזה יש ליוסף תוספות מעלה כנ"ל, ואח"כ כשתקום מעפרא ותשוב רוחה עלי' אז יהי' ההתעוררות ממטה למעלה וציון במשפט תפדה ושבי' וגו' ולזה צריך דווקא משיח בן דוד שלזה יש ליהודה תוספות מעלה כנ"ל:

ודוגמא זו מצינו בכל ש"ק דידוע דיוסף הוא שבת כבזוה"ק שחושב והולך שבעה מוספין לשבעה צדיקים ומוסף שבת ליוסף, וכמו מדתו של יוסף שהמשיך מלמעלה למטה, כן בהכנסת ש"ק כולהון מתעטרין בנשמתין חדתין שהוא מלמעלה למטה ואח"כ בכח זה ישראל מעוררין ממטה למעלה בתפילה וקידוש וסעודה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:

ולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש הנצב פתת דברינו דהנה ידוע שכל אלו ענינים שבין השבטים הי' הכל פועל דמיוני על גאולה העתידה כבמדרשים, ובשביל זה אנו מפטירין ביחזקאל וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידיך וגו', וזה מדתו של יוסף נקרא באר עמוקה מלאה צוננין ויפין דהיינו עומק רום עמוק עמוק מי ימצאנה, ויהודה קשר חבל בחבל נימא בנימא משיחה במשיחה עד שנתגלה מדתו ונמשך ממעלה למטה, וזה ענין משיח בן יוסף כנ"ל, ויוקים לה מעפרא, ואח"כ יבוא משיח ב"ד בב"א:

ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, מכאן רמז וסמך למה שאנו אומרים בצאתכם לשלום קודם קידוש, ונראה דהנה בכל מצוה נברא ממנה מלאך והמלאכים שנבראו מכל המצות שבששת ימי המעשה, להם אנו אומרים בואכם לשלום שכמו שיש עלי' לכל המצות, שעשה בששת ימי המעשה כן יש עלי' להמלאכים שנבראו מהם, וכבר אמרנו כמה פעמים בשם החובת הלבבות דממעשה המצוה נוחלין בעוה"ז שהוא עולם הנגלה, וממצפון המצוה נוחלין עוה"ב שהוא עולם המצפון, ובודאי המלאכים שנבראו מהמצות הם נמי ע"ז האופן ממעשה המצות נברא מלאכים משמשים את האדם בעודו בעוה"ז ומשמרים אותו מכל רע, וממצפון המצוה מלאכים משמשים לעוה"ב, והנה שבת הוא מעין עוה"ב, והוא דיבוק נפש ישראל בפנימית וע"כ שבת אין בו מצות עשה בעשוו' רק שביתה ממלאכה, וע"כ המצוה היא עונג שהוא בפנימית ולא שמחה שהוא בהתגלות, וע"כ קודם הקידוש וסעודה שהוא דיבוק פנימי, כי הסיר מסך המבדיל בין ישראל לאביהן שבשמים כל איש ואיש לפי דרגא דילי', וכעין שאיתא במד"ר משל למלך שהי' יושב בטרקלין ווילון מתוח לפניו וכשהוא רוצה לדבר עם אוהבו הוא מקפל את הוילון, ובשבת כל ישראל נעשים בבחי' אוהב כמ"ש בתדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל וכו' ונח בשביעי מתרצה עם בניו ועם ב"ב, וכן הוא עד רום המעלות שהקב"ה מתרצה עם בנו בכורו ישראל ומקפל הוילון ומתודה בלב ישראל, נודע בשערים בעלה כל חד כפי מה דמשער בלבי', מעין התודה יוסף אל אחיו, אומרים בצאתכם לשלום למלאכים הנעשים ממעשה המצות, שבזה הענין אין להם מקום, וכל ענינם רק להוביל את האדם ולשמרהו עד הגיעו למעלה זו, כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בדרך, בדרך דווקא, ואח"כ ה' ישמור צאתך ובואך, ה' בעצמו:

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ולא נאמר ממנו, נראה דמפניו דייקא היינו דעד כה שהסתיר עצמו מהם, הסתיר עצמו גם במראית פניו, אף שחכמת אדם תואר פניו, ובלי ספק שהי' פניו מאירים מאד כעין מעשה דנתן צוציתא, ועוד שהיו זיו איקונין של יעקב דומה לו ושופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר, מ"מ לא הכירו בו מאומה והי' נדמה להם רק כאיש חכם מחכמי האומות ולא יותר, ובודאי לא נקל הוא להסתיר עצמו כ"כ, ובפני אנשים חכמים וצדיקים כמו השבטים שבודאי הי' מבינים בצורת הפרצוף, וע"כ כשהתודע עצמו להם הי' כל האורות שבפניו בוקעים עוד יותר, כטבע כל דבר העצור כשהתפרץ לצאת בוקע ויוצא בכח גדול מאד והי' פניו בודאי נורא מאד, ובזה נבהלו מפניו דייקא ולשון נבהל הוא כמו עומד משומם ומתפעל לאמר מה זאת, לפני רגע הי' נראה כאיש פשוט, וכמו רגע נהפך למראה מלאך ה' נורא מאד, ומזה הבינו עד כמה טעו בו בעת שמכרוהו שחשבוהו למחויב מיתה והנה הוא איש רם ונשא וגבה מאד, והי' העולם חשך בפניהם שלאיש כזה עשו מה שעשו, עד שלא יכלו לדבר ולא הי' להם מצח להרים ראש, ובזה יש לפרש פני שבת נקבלה והבן:

וזה שאיתא במדרש אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה יוסף קוטנן של שבטים וכו' לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכך לעיניך עאכו"כ, והיינו שלעתיד שיתגלה כבוד ה' ויראה כל אחד בעיניו שמלא כל הארץ כבודו, והוא רואה ומביט מאזין ומקשיב לכל תנועה קלה ומחשבה שבלב האדם, יזכור כל אדם למי עוללתי כה, ובפני מי עשיתי מה שעשיתי, וזה שכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, היינו שאין אומר ואין דברים רק שיהי' נערך לפני כל איש ואיש ומעצמו יראה ויבין מה עשה, בודאי הבושה ידכא לארץ חיתו ולא ישאר עוד לא פה לדבר ולא מצח להרים ראש:

שמני אלקים לאדון לכל מצרים וגו' שמעתי בשם הרה"ק מרוזין זצללה"ה שמני כמו שמתי היינו שעשיתי את אלקים לאדון לכל מצרים, והנה לכאורה זה רחוק מהפשט כי שמני הוא במשקל אכלני חורב ולא יתכן לפרשו כמו שמתי, ונראה לפרש בפשיטות דהנה יעקב הי' מיצר לצאת לחו"ל להיות תחת שר הארץ, וידוע דכל השפעות הולכים דרך שר הארץ, וע"ז נאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים, וזה שאמר יוסף שמנו אלקים כפשוטו ששם אותי לאדון לכל מצרים, והיינו כי הנני במקום שר הארץ ואנכי המשפיע, ומעמים אין אתי, ע"כ אין לך להיות מיצר לרדת אלי:

ובזה יובן מה שצוה יוסף למצרים להמול באמרו אלקי אינו זן את הערלים, ולכאורה אינו מובן שזה נראה גרעון ח"ו בכבוד ה' שלכל העולם שהם ערלים יש זן ומפרנס זולתו, והוא אינו זן אלא מולים, אבל הפירוש הוא כנ"ל שהשפעת כל העולם אף שהוא מהש"י מ"מ הולך דרך שר הארץ שהוא מקבל שפע עבור אומתו ועיין שערי אורה, והשפעה שהי' במצרים לא הי' כלל דרך השר רק השי"ת באמצעות יוסף צדיק יסוד עולם שומר הברית ע"כ צריכין להיות מולים, ובודאי כן הי' כוונת הרה"ק הנ"ל והשומע טעה:

וממוצא הדבר דהנה איתא בספרים שבשבת ההשפעה איננה באה באמצעית השר, וע"כ אין מאכלו של שבת מגשם, ומ"מ כמו שאמר יוסף שלקבל השפעה על ידו צריכין להיות מולים מובן שלקבל השפעה באמצעית שבת צריכין להיות ראוי מתדמה בצד מה לשבת, והבן:

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי, במד"ר רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי מה', ויש להבין מאין הבין יעקב שיוסף בכל אותן הצרות לא הרהר או אמר נסתרה דרכי, ונראה שזה עיקר גדול להיות יודע שכל מאורעותיו הכל הוא בהשגחה פרטית מאת הש"י וכל ההסתרות והמניעות הכל הוא אלקות ממש, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, שמרע"ה הוקשה לו מאין כחו של פרעה כ"כ גדול לאמץ את לבבו שאחר כל שבעה מכות עדיין עומד במרדו וכל שבעה הוא בטבע כמספר שבעת ימי בראשית, וזה שלקה שבעה מכות הרי נלקה כל כחות הטבע, וע"כ שיש בו כח למעלה מהטבע, ע"ז השיב לו הקב"ה כי אני הכבדתי וגו' שהכל הוא מאתי ודפח"ח, ובכח אמונה זו שבלב האדם שהכל הוא אלקות הוא מחליף כח לעמוד כנגד הגל ואין הגל שוטפו, ואם ח"ו הוא חושב שהוא מושלך מאת פני ה' ואינו מביט עליו בלתי אפשר להחזיק מעמד שישאר בצדקתו ברב תלאות שונות שעוברים על האדם:

ובזה יובן מאמר הכתוב ואמר כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים, והקשו המפרשים הלא כשאמר כי אין אלקי וגו' הרי הוא וידוי ולמה לא ירחם עליהם מעתה ועוד יוסיף להסתיר פניו, ולהנ"ל מובן שמאמר אין אלקי בקרבי הוא שחושב שהוא מושלך מאת פני ה' לגמרי ולא שם לבו שזה עצמו הוא אלקות ובזה עצמו שהוא חושב שאיננו מושגח הוא מביא עליו הסתרת פנים ח"ו, כי כמים פא"פ, שמאחר שחושב שאיננו מושגת הוא כמסתיר פניו ממטה למעלה בזה הוא גורם ח"ו הסתרת פנים ממעלה למטה, ואין לך נבואה קשה כאותה שעה שנאמר המסתיר פניו מבית יעקב כמו שאמרו ז"ל, ואז ח"ו האדם עלול להתקלקל ביותר וצריך חיזוק גדול מאד לידע שגם ההסתר זה הוא אלקות, וע"כ הבין יעקב שמאחר שיוסף עמד בצדקו בכל אותן הצרות, אי אפשר שהי' אמר נסתרה דרכי וגו', כי בודאי הי' נופל בנופלים ולא הי' אפשר לו להחזיק מעמד בצדקו:

ברש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, ובספר גור ארי' למהר"ל פירוש נחמד לפי כאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות ומשלם שכר טוב ליראיו וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים ויאהבתו וכו' ובזה מתרץ מה שלא קרא אז יוסף ק"ש, והדברים ראוים למי שאמרם, ונראה להוסיף עוד דברים דמאחר שבא אז בגלות וידע שמדת הדין מתוחה כנגדו כמ"ש הרמב"ן בפסוק ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ע"כ התקשר אז דוקא באהבה ביחוד הש"י ובזה נמתקו כל הדינים, וזה הי' הקדמה ופתח לכל הגלות שהכל נגרר אחר הראשית ובאשר הראשית הי' בדביקות ואהבה וביחוד הש"י ונהפכו כל הדינים לחסד ורחמים ואחר הראשית נגרר כל הגלות, ולזה הי' מתכוין מתחילה שכאשר יבוא יוסף לנגד עיניו ויתעורר בו אהבה יגביה את האהבה לשורשה למען תהי' ראשית בואו לגלות באהבה ודביקות ויחוד הש"י, וע"כ יוסף אף שבודאי בראותו את יעקב אביו נתעורר בו ג"כ אהבה והגביה את האהבה לשורשה כמדת הצדיקים, אעפ"כ לא קרא את שמע באשר לא הי' אז אצלו תחילת בואו להגלות ולא תחילת מתוחת הדין להמתיק אותו ביחוד הש"י, והבן הדברים מאד:

ובזה יש לפרש ענין הבדלה במוצש"ק כאמרם ז"ל קדשהו ביציאתו היינו בתחילת הכניסה לששת ימי המעשה שהוא כעין גלות לעומת יום השבת, ע"כ מתקשרים אז באהבה ובברכה ועל היין דוקא דשורשו למעלה במקום דכל חדי וכל ברכאן מתמן נפקי כמ"ש הזוה"ק, ואחר ראשית ימי המעשה נגרר הכל כענין הנ"ל, ואולי מזה נסתעף מנהג החסידים ואנשי מעשה לכוין שיהי' סעודה השלישית דוקא אז להמשיך הקדושה והדביקות שמתדבקים אז בהש"י בשירות ותשבחות רעוא דרעוין ביציאת השבת והכנסת ימי החול, והכל מטעם הנ"ל, רק שם שמדת הדין מתוחה הי' צריך ק"ש ויחוד הש"י כדי למתק הכל בשורש היחוד, ובכל מוצש"ק אין צריך לזה רק לאהבה ודביקות לבד, כדי שיהא נגרר כל ששת ימי המעשה אחר ההתחלה:

פרק ג

שנת תרע"ג

במדרש כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו' לבאר עמוקה מלאה צונן וכו' התחילו הכל דולין הימנה ושותין כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו, ע"כ, והנה לפי"ז הפי' בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה, אך בזוה"ק (ר"א:) מים עמוקים עצה בלב איש דא יהודה וכו' ואיש תבונות ידלנה זה יוסף, ונראה לפרש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ושניהם צודקים, דהנה במדרש לעיל מיני' כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף, ויש לדקדק שמשמע שבשביל שהי' מלכים הי' ההגשה, והלא אף בלתי היותם מלכים נמי, ובמדרש הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר חורש זה יהודה [ובילקוט מסיים בה שנאמר ארכיב אפרים יחרוש יהודה], בקוצר זה יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים, ויש להבין הענין מהו שזה נקרא חורש וזה קוצר, וכ"ק אבי אדומו"ר זצל"ה הגיד עפ"י מאמר הש"ס מ"ק מה דרכו של חורש לרפויי ארעא שלעומתו בנפש האדם לרפות ולרכך את קשיות לבו והוא כענין שאמר הכתוב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וכמו שריפוי הארץ הוא צורך שתוכל לקבל לתוכה את גרעוני הזריעה, כן בנפש ריפוי וריכוך קשיות הלב הוא צורך לקבלת הארה אלקית והוא לב נשבר ונכנע וזהו מדתו של יהודה ושל דהמע"ה ודפח"ח, ובדרך זו יש לפרש גם ענין קוצר עפ"י מה שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל דענין מלאכת קוצר הוא במה שמפרידו מחומר הארץ דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ולעומתו יש לומר בנפש דשכל האדם המוטבע ומחובר לחומר האדם נחשב חומר לעומת שכל הנבדל ומופשט מחומר, וא"כ זה שמבדיל ומפריד שכלו מחומרו עד ששב שכל הנבדל [וענין שכל הנבדל מבואר הרבה בדברי מהר"ל ז"ל] זה נקרא קוצר, וזה מדתו של יוסף:

וממוצא הדברים שיוסף ויהודה הם מוח ולב, היינו שיוסף השפיע בישראל ענין שכל הנבדל שיהי' ביכולת כל איש ישראל לדקדק את שכלו ולזככו עד שישוב שכל הנבדל, ויהודה השפיע בישראל ענין הכנעת הלב והסרת לב האבן ממנו עד שישוב לב בשר:

והנה מוח ולב הם שני מלכים שבאדם, המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם, והלב הוא מלך שממנו תוצאות ומקור החיים, ובאשר המוח הוא שכלי ע"כ איננו כ"כ בעל שינוי, וע"כ מצינו ביוסף שהוא במדריגת המוח הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנשבה לבין הגוים, הוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, וכל השינוים לא פעלו עליו להשנות ממהותו ונקרא איתן שהוא חוזק כדכתיב ותשב באיתן קשתו, אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי, ובמדרש קהלת סוף פרשה א' מינה והולך שינויי הלב עד ששים לפי גירסא דווקני שם עיי"ש, והיינו שידוע שמספר ששים בדברי חכמז"ל הוא מספר הריבוי, כי ששה הוא ששה קצוות ועשרה הוא מספר הכלל כמו שכתב מהר"ל ז"ל בכמה מקומות, אבל קלקלתו זו תקנתו שהוא מתפעל ונכנע ועושה תשובה ואינו עומד בדבר רע, וזהו מדתו של יהודה שכתוב בו וירד יהודה מאת אחיו שפירשו ז"ל שירד ממעלתו שנלקח יוסף שהוא צדיק יסוד עולם המשפיע עליו, וזה תקנתו שנכנע יהודה במעשה תמר, והנה המוח והלב צריכין זה לזה המוח צריך ללב לקבל ממנו טבע הכנעה במקום שצריך להיות נכנע להש"י או למי שגדול ממנו ולהתפעל ולעשות תשובה אם אירע קלקול על ידו ולהיות מודה על האמת, והלב צריך למוח לקבל ממנו טבע החיזוק שלא ירך לבבו ולא יתפעל ויתבייש מפני המלעיגים עליו, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזנו ממקומו, וזה מדת ישראל שמדתם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ומ"מ אמרו ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות ובמדרש בשלח פ' כ"א יונתי בחגוי סלע הי' לו לומר יונה בחגוי סלע וכו' אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי אבל אצל האומות העולם הם קשים כחיות וכו' למה שאומות העולם אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים מן המילה הזה שאתם מולים והם מבקשים לבטל להם את המצית והם נעשים כנגדם קשים כחיות וזה מדת דוד המלך ע"ה שנאמר בו עדנו העצני ופירש"י ז"ל בשעה שהי' יושב ועוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת ובשעה שהוא יוצא למלחמה הי' קשה כעץ וארז, וכ"ז בא מצד מדת יהודה ויוסף שהשפיעו ממדתם בכל ישראל:

והנה יש להבין מדוע בסוף פ' מקץ קיבל יהודה על עצמו את הדין באמרו האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, וכאשר התחסד עמהם יוסף באמרו ואתם עלו לשלום אל אביכם, חזר להתווכח עם יוסף, וכתבו המפרשים הטעם שמתחילה חשב שזה בא להם מחמת חטא מכירת יוסף ואף שבנימין לא הי' עמם במכירתו מ"מ העולם נידון אחרי רובו והוא נתפס בחובם, אבל כשאמר יוסף ואתם עלו לשלום אל אביכם ותפס את בנימין לבדו שלא הי' עמם במכירתו הרי נראה בעליל שלא מטעם חטא מכירת יוסף הוא, ונכון הוא, ויש לי להוסיף בה דברים שחשב אחר שנתפס בנימין לבדו ומוכרח שאיננו בחטא מכירת יוסף א"כ בודאי שזה בא לקיים גזירת ועבדום וענו אותם, וחשבו שאחד יכול לפרוע השטר חוב בשביל כולם, ובמדרש חזית ופסיקתא פ' החודש כך אמרת לנו להשתעבד בע' אומות והשיב להם הקב"ה אחד מכם גולה לגליא ואחד לאספמיא מעלה אני עליכם כאלו כולכם נשתעבדתם שמה, אך נראה דמדה זו נוהגת רק אחר שעברו ישראל את הירדן ונעשים ערבים זה לזה הוו כולם כאיש אחד וכל אחד ואחד הוא כאבר מאדם שלם וכמו שאם יכאב לאדם אבר אחד מגיע הכאב לכלל האדם כן הוא אדם פרטי מישראל לעומת הכלל כולו, אבל קודם שעברו ישראל את הירדן אין לנו שיהא נוהג מדה זו, אך נראה דצדיק יסוד עולם באשר הוא כולל כל הפרטים יש בכחו לפרוע השטר חוב בשביל כולם, ובנימן נקרא צדיק דלתתא כבזוה"ק ע"כ נתפס בשביל כולם, כך עלה על דעת יהודה:

ולפי"ז יובן מה דהתעורר יהודה לבקש מיוסף שיקבל אותו תמורת בנימן לעבד עולם, כי באשר יהודה הוא מלך א"כ הרי הוא ככל הכלל כולו כמ"ש הרמב"ם שלבו לב העם ולו נאה ולא יאה לסבול העבדות ועוני בשביל כל הכלל, וכמ"ש במשיח צדקנו והוא מדוכא מעונותינו מחולל מפשעינו ובחבורתו נרפא לנו, ובפסיקתא שאמר משיח להקב"ה ימות הוא ועשרה כיוצא בו ואל יהי' ניזוק צפורן אחד מישראל, והנה הוא מדת הכנעה וביטול בשביל הכלל, וזה בחי' לב כנ"ל שזהו מדתו של יהודה, וממנו ירש דוד המלך מדה זו באמרו תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן, מה עשו, ומלך המשיח כנ"ל:

ובזה יש לפרש דברי המדרש ליש אובד מבלי טרף זה יהודה שמסר עצמו על בנימי', אמר שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, ואינו מובן הלשון שהטעיתי את אבא מה הטעה הי' שם, אך בילקוט הגירסא שאמרתי לאבא טרף טורף יוסף, וכן הוא במדרש מפורש לקמן שיהודה אמר ליעקב טרף טורף יוסף כי יוסף אמר ליהודה מפני מה לא עשית כן את אחיך כשמכרת אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו טרף טורף יוסף, וגירסת הילקוט אתי שפיר טפי, אך לפי גירסא זו יש להבין מה הוא הלשון שמא ימחול לי הקב"ה והמת"כ עמד בזה ולפי דרכנו יתפרש בטוב, דהנה יהודה חשב שלו נאה ולא יאה למסור עצמו לעבד עולם בעד כלל ישראל ולפרוע את השט"ח של ועבדום וענו אותם בעד כולם, באשר הוא מלך ולבו לב העם, ובודאי שאם יהי' הוא הפורע את השט"ח יבוא הענין בטוב ביתר שאת כי מלך קודם לכ"ג, שהוא צדיק הדור ובאשר מעלתו גדולה כן יצמיח יותר גדולה לישראל משעבודו ועניו כמו במשיח כנ"ל, אך הלוא כתיב וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו, שאמרו אלו אמרת להשיבו היינו מושיבים אותו, ואף שדנו אותו לרודף, מ"מ התחרטו שהי' להם למסור נפשם אפי' שיאבדו ח"ו עוה"ז ועוה"ב, הכל בשביל צער אביהם ומצות כיבוד אב, ואף שכולם הסכימו במכירתו ומה קושיא הי' להם על יהודה, אך הוא הדבר שבאשר הוא מלך ישראל הי' צריך שימצא בו ביותר מדה זו של מסירת הנפש עבור כל אחד מישראל מה גם עבור אותו צדיק אביהם שהוא מרכבה ודוגמא לעולם העליון וצערו בודאי הי' נוגע למעלה ק"ו מאדם אחר פרטי שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ומובן עד היכן הי' מגיע צער של אותו צדיק, וע"כ באשר לא השכיל יהודה על מסירת הנפש חשבו שאבד מעלת המלוכה, ומעתה יובן דברי המדרש שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו טרף טורף יוסף שבמסירת נפשו זה על בנימין ימחול לו הקב"ה על אותו עון ושוב בשביל שיש בו מדת מסירת הנפש ישוב למעלתו ולמלכותו, ויתקיים בו ועבדום וענו אותם ביותר טוב כנ"ל:

והנה מדה זו אף כי הוא מדתו של יהודה מעולם עוד לא יצאה לפועל עד הנה שבא מעשה לידו, ע"כ בהתקרבות יהודה ויוסף בדבר בנימין ונתאחדו יחד קיבל זה מדתו של זה וזה מדתו של זה והשפיע ממדת שניהם יחד לכל ישראל וע"כ שוב נמצא זה בטבע ישראל כנ"ל במדרש יונתי תמתי, וזה הרמז על לעתיד שנאמר ועשיתם לעץ אחד שיהי' בכל איש ישראל טבע זו בשלימות כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר שזהו מדת יהודה וגם כתיב נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה היינו שישובו כולם שכלי עד שגם הלב יהי' במדריגת המוח, וא"כ יהי' שני המלכים הם המוח והלב לאחדים וזהו תכלית הנרצה:

ומעתה יובנו דברי המדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו שכל צורך התאחדותם הוא בשביל היותם מלכים זה מוח וזה לב כנ"ל, וגם דברי המדרש ונגש חורש בקוצר שהתאחדותם הי' פועל דמיוני על לעתיד שיהי' בכל איש ישראל שני המלכים לאחדים, שזה מכונה בשם חורש הוא מעלת הלב הוא לב בשר, וזה מעלת המוח שיהי' שכל נבדל שלעתיד יהי' זה בשלימות בלב כל איש ואיש מישראל, ולעומת זה יהי' שמים וארץ על מכונם שהם בדוגמת מוח ולב כמ"ש והשמים יענו את הארץ וגו':

ולפי האמור יובנו דברי המדרש והזוה"ק ששניהם לדבר אחד נתכוונו אלא שהמדרש מיירי מן מעלת יוסף שהוא שכל הנבדל שקיבל יהודה מיוסף שהוציאו לפועל, ובמדרש החכמה תעוז לחכם, כנגד מי אמרו שלמה המקרא הזה לא אמרו אלא כנגד יוסף הצדיק, והזוה"ק מדבר מן מעלת יהודה הוא לב בשר שדלה והוציא יוסף לפועל מן יהודה:

ויש לומר שבדוגמא זו התאחדות מוח ולב יש גם בכל שבת בצד מה, וזהו ענין זכור ושמור כי שמור הוא בלב וזכור הוא במוח וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, היינו ששני האורות שבו כאחד, וכן אנו אומרים בחרוזי קבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי הוא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, זהו מעלת והשכל והמוח שבראש שהשפעתו ממקור הברכה, וחרוז השני מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה וכו' הוא מעלת הלב שהיא בעלת שינוי וההיפוך כנ"ל:

במדרש אמר רבי סימון בנימוסיות שלנו כתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו, וזה יש לו לשלם, ויש להבין מה טענה הוא זו וכי זקוק מושל מצרים לדון עפ"י נימוסיות שלהם, ונראה דהנה במדרש כי כמוך כפרעה ואם שולף אני את חרבי ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים, והנה הכתוב אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וגו', ובודאי יהודה לא התפאר בגבורתו ובזרוע בשר אלא תלה הגבורה בבעלי', כי יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה והש"י אתו, והנה לפי דברי יוסף שעוד התחסד עמם ואמר להם ואתם עלו לשלום של אביכם והתפיסה בבנימין כדין וכשורה עשה, שוב לא הי' מקום עוד ליהודה לומר שבכח יגבר איש שהי' נראה ח"ו כאלו בוטח בגבורתו ולא על הש"י כי לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא, ע"כ הקדים לומר בנימוסיות שלנו כתוב וכו' ונימוסיות שלנו הם הדינין שנצטוו ב"נ על הדינין, וא"כ שוב ה' יהי' בעזרתו כמאמר הכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי:

במדרש ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך אמר רבי אלעזר בן פדת יוסף ראה ברוח הקודש ששני מקדשות עתידין לבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב וכו', ואיתא במפרשים שבהמ"ק נקרא צואר כמ"ש כמגדל דוד צוארך, וצוארך כמגדל השן, והטעם שנקרא בהמ"ק צואר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי כמו צואר הוא ממוצע בין הראש והגוף כן בהמ"ק ממוצע בין העולם העליון להתחתון עכ"ד, ויש להוסיף ביאור עפימ"ש בלקוטי התורה מהאר"י פ' וישב כי יש ג' ענינים בצואר והם נרמזים בשר המשקים ושר האופים ושר הטבחים, הקנה, והוושט, והוורידין, והנה כמו בגשמיות כן ברוחניות הקנה מוציא קול בתורה ובתפלה, והוושט הוא המאכל כשהוא בקדושה לברר את חלקי הקדושה שהוא במאכל, והוורידין הם המוליכין את בירור הדם מהלב להמוח, כן ברוחניות את רעותא דליבא שעולה מהלב להמוח:

ובדוגמא זו הוא בהמ"ק התפילה כי כל התפילות אפי' מסוף העולם עולין דרך בית קה"ק כאמרם ז"ל יכוין את לבו נגד בית קה"ק, ושיר שעל הקרבן כי עיקר שירה בפה, ושניהם הם מתיחסים לקנה, הקרבנות שנקראים אכילת מזבח מתיחסין לוושט, הווידוי ושבירת הלב שעל הקרבן ורעותא דליבא הם מתיחסין לוורידין וכל שלשה אלו מחברין את העולם עליון והתחתון דוגמת מוח ולב:

ולפי מה שאמרנו בדרושים הקודמים שיוסף ויהודה הם דוגמת מוח ולב והתאחדם הוא פועל דמיוני על העתיד שיהי' שמים וארץ על מכונם יובן מה שרמז לו בכאן כאומר אף שנעשה פועל דמיוני על העתיד, אבל עוד טרם יגיע לגמר התיקון יחרבו המקדשות ויהי' פירוד בין הדבקים עד ישקוף וירא ה' וירחם על עמו ויזרוק עליהם מים טהורים ויטהרו הלבבות והשכל, ולזה רמז בבכי' שהדמעות יורדין מן המוח ונקראים מים טהורים כידוע:

ויש לומר דזה עצמו הוא ענין תפלות וסעודות שבת, דכמו בהמ"ק הוא ממוצע בעולם בין העליון והתחתון כן הוא שבת בזמן, היינו בין זמה"ז ובין זמן עוה"ב ששבת הוא מעין עוה"ב והוא בזמה"ז, וע"כ תפלות שבת יש בכל תפלה ז' ברכות, דוגמת הקנה המיציא קול מהריאה שיש בו חמשה אונות ושתי אומות, ושלש סעודות נגד שלשה חלקי הוושט, תורבץ, וושט, טפח בוושט סמוך לכרס הפנימי באופן שעולם הוא הבהמ"ק, שנה הוא שבת, נפש הוא הצואר כולם הם בדוגמא אחת:

במדרש וירא את העגלות וגו' ר' לוי בשם, יוחנן בר שאול אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה הערופה הייתי עוסק הה"ד וירא את העגלות ותחי רוח, ויש להבין שנראה שהזכרת פ' עגלה הערופה הוא באין ברירה כשיראו שלא יאמין, ולמה לא יזכירו לו תיכף סימן זה שבפרשת עגלה הערופה הי' עוסק, ונראה עפ"י מאמר הרבי מלובלין זצללה"ה, משנכנס אב ממעטין בשמחה, היינו ממעטין את כחות החיצונים השולטין אז בשמחה עכת"ד, כי השמחה ממעט את כחות החיצונים ששורשם רק עצבות ויללה, וע"כ הש"י סיבב סיבות שתחילת ירידת יעקב למצרים יהי' מתוך שמחה וחדוה ותחילת ירידתו נחשב משעה שקיבל עליו לירד למצרים, וכתיב רב עוד יוסף בני חי ובתרגום סגי לי חדוה, מה גם תחילת ביאתו בפועל שמה שהי' בכבוד גדול מאד ובמדרש תנחומא שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה ברי' בעולם ואלו הן יתרו ויעקב, ומבואר ביותר בספר הישר, ועל גביהם שמחה הגדולה שאון כמוה מראיית פני יוסף, וזה הי' לעזר מעט, ומיעוט תוקף וכח הגלות:

ובזה יובן הטעם שלא רצה יוסף להזכיר לו פרשת עגלה הערופה שבזה הי' חולשת דעת יעקב, כי בזוה"ק (ר"י:) ת"ח יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לוי' ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה וכד אמר יעקב טרוף טורף יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרימנא לי' ותו דהוינא ידע דאחוי סניין לי' ושדרנא לי', ובטעמי המצות להאר"י פ' שופטים שעגלה הערופה שהוא באה על דם שלא נודע מי הכהו, הם הטיפות שנשפכו לארץ עי"ש, וידע יוסף שיעקב יבין מהזכרה זאת את העשרה טיפין של ויפוזו זרועי ידיו, ויאשים את עצמו כי הוא גרם לי' ויגרום לו רוח עצב, ע"כ לא רצה שיזכירו לו ענין זה רק באין ברירה:

ונראה עוד לומר שאף שלא האמין להם והי' מוכרחים להזכיר לו, מ"מ כוונת יוסף עשתה והצליחה שהרי כתיב ויפג לבו כי לא האמין להם, כמ"ש הרמב"ן שפסקה תנועת הלב והי' כמת מחמת שמחה הפתאומית, אבל כשהזכירו לו ענין זה נכנס בו רוח עצב מעט וזה הי' לו לרפואה, ועיין ספורנו, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי כל פסולות בעודו נצרך להיות שומר לפרי אין עליו שם פסולת, וע"כ מקבל טומאת אוכלין, א"כ ה"נ שרוח עצבות הי' נצרך לו לרפואתו ולהחיות את רוחו א"כ גם רוח עצב זה נחשב למחי' ומשיב נפש ושוב אין עליו שם כח מכחות החיצונים ודו"ק:

ויש לומר דכן בכל מוצאי שבת שנכנסין בימי החול הוא מעין גלות ולהחליש כח הגלות צריכין שמחה כנ"ל, וזה טעם זמירות מוצאי שבת:

וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד, וברש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, ובספר גור ארי' למהר"ל נתן טעם לשבח למה אז דוקא קרא את שמע ושפתים ישק, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאשר יוסף הוא שטנו של עשו ועשו הוא מתנגד לאחדות ה', וע"כ כאשר ראה יעקב שטנו של עשו קרא את שמע שהוא אחדות ה' עכ"ד, ויש לי להוסיף בה דברים דהנה בש"ס פסחים ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו שמו אחד אמר רב נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב העוה"ז נכתב בהוי' ונקרא באד' אבל לעוה"ב כולו אחד נכתב בהוי' ונקרא בהוי' סבר רבא למדרשה בפירקא אמר לי' האי סבא לעלם כתיב פירש"י זה שמי לעלם חסר וא"ו לשון העלמה, ביאור הדברים כי בפסיקתא לפרשת זכור אמ"ר אבא בר כהנא כל זמן שזרעו של עמלק קיים כביכול כאלו הפנים מכוסות נעקר זרעו מן העולם נתגלו הפנים שהי' כאלו מכוסות ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות את מוריך ע"כ, וע"כ בעוה"ז נכתב בהוי' ונקרא באד' היינו שאינו מתגלה שם הוי' שמורה על יחוד הש"י הי' הוה ויהי' וכל הנמצאות אינן נמצאות אלא מאמיתת המצאו, אלא שם אד' לבד שמורה שהוא אדון להעולם ומושל בו כרצונו אבל ענין שם הוי' איננו עדיין בהתגלות ואינו נראה לעין כל רק ידוע בקבלה וזהו העלימהו באשר בעוה"ז כביכול כאלו הפנים מכוסות, אבל כשנעקר זרעו של עמלק מן העולם נתגלו הפנים ואז יהי' ה' אחד ושמו אחד, וע"כ כאשר ראה יעקב את יוסף שהוא שטנו של עשו הבריק לנגד עיניו מה שיעשה לעתיד ושעל ידו יהי' ה' אחד ושמו אחד והתפרץ מלבו קריאת שמע שהוא יחוד ה':

פרק ד

שנת תרע"ד.

ויגש אליו יהודה, והקשו המפורשים למה בראשונה אמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, וכאשר יוסף התחסד ואמר רק אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, התעורר להגשה למלחמה ולתפלה ולפיוס, וכבר אמרנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה כל אריכת דברים היו שיתפיים יוסף ליקח אותו לעבד תחת בנימין כמ"ש הרמב"ן, וא"כ בפשיטות ניחא דתחילה שסבור שכולם יהי' לו לעבדים הי' די שיפקיע את עצמו ולא שיהי' תחת בנימין, אלא עתה שנתרצה יוסף שכולם יהי' נקיים, שוב מצא מקום לבקש שיקבל אותו תמורת בנימין, אך עוד לאלק מילין עפי"מ שפרשנו שהא שאמרו אבל אשמים אנחנו לא אמרו תיכף כשאסף את כולם למשמר אלא אחר שישבו במאסר שלשה ימים והיקל עליהם שרק אחד יאסר אז אמרו אבל אשמים אנחנו אף שבתחילה הי' בצרה עוד יותר שהי' כולם בסכנה, ואמרנו כי באמת אינו מובן איך אדם בר דעת עובר עבירה, ואינו משים אל לבו שהש"י עומד עליו ורואה את מעשיו, ועוד הלה' תגמלו זאת וגם מעלת נפשו איך הוא בעצמו משפילה עד שאול תחתי', וגם על כל תנועה ותנועה יהי' צריך ליתן דין וחשבון ועל מעט הנאה ישלם כפלי כפלים יסורי גיהנם ר"ל או אפי' בעוה"ז, וכל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעיו, אך התירוץ הוא שיצה"ר מטמטם את לבו ומשכח ממנו כל החשבונות, אך התינח בשעת עבירה אבל אח"כ שהיצה"ר מניחו ורשעים מלאים חרטות, אך איננו קורע את בשרו מעליו ומתמרמר עד מאד, אך גם בזה אל תתמה אל החפץ, כי בכל עבירה נברא מלאך מקטרג ומשחית וכמו למעלה כן למטה מטמטם את לבו ותרדמת מרמיטה מפיל על האדם, ומחליק הדבר בעיניו ומבקש לו התנצלות להקטין עד מאד את החטא, וזהו המונע מתשובה כי עיקר התשובה הוא אחר הכרת החטא, מה גם השבטים כי מידן דיינוהו למיתה, וגם זה לא מהם היתה אלא מאת ה' היתה זאת כבמדרש וישב למה תתענו השם מדרכך כשרצית נתת בלבם לשנוא כשרצית נתת בלתם לאהוב, ומ"מ נברא מזה מלאך משחית, ומובן כי נקל הי' לו להחליק הדבר בעיניהם שדין אמת דנוהו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואף שחזרו ואהבהו מ"מ עדיין חשבו שדין אמת דנוהו, ואין להם על מה להתחרט, רק אחר שנתמרקו שלשה ימים בבית האסורים אף שלא נתמרק החטא לגמרי מ"מ התחרטו עכ"פ על האכזריות שלהם כמ"ש הרמב"ן, אף שבגוף הדבר עדיין צדקו בעיניהם, ויש להסביר זה איך אפשר שבגוף המכירה לא נתחרטו וחשבו שדין אמת דנוהו, ומ"מ התחרטו על שהתאכזרו נגדו בהתחננו אליהם, כי אין על הדיין להטות את הדין בשביל רחמנות כמ"ש הרמב"ן שבהרחמנות על הרשעים יאבד כל דין והוא אכזריות על הצדיקים, ונראה לפרש כי על לה"ר בודאי אי אפשר שדנוהו למיתה כי אין בעל לה"ר חייב מיתה, אך יש לומר שדנוהו למורד במלכות שהרי יהודה הי' מלך וחשבו שכל החלומות הוא הרהורי לבו שמורד במלכות, והנה הדין במורד במלך שאם רצה המלך למחול מוחל כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, ע"כ התחרטו על האכזריות שלא מחלוהו, ובזה יש לפרש דברי רש"י בפסוק וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך, ואינו מובן נימרו אינהו לנפשייהו הלוא הם היו רוצים להרגו, ועוד לשיטתם שדין אמת דנוהו איך בשביל צרת אביהם התחרטו, ועוד בעיקר הדבר איך החליפו דין מיתה על דין מכירה לעבד:

אבל לפי האמור הכל ניחא מאחר שיהודה הי' המלך ואם הי' מוחל הי' מחול, אבל הם בעצמם לא הי' יכולין למוחלו, אבל יהודה שהדבר הי' בידו הי' לו למחול משום צרת אביהם, וע"כ הוא החליף את דין מיתה למכירה שבידו שבו הי" הדבר תלוי, היוצא לנו מדברנו שעדיין לא החחרטו על עיקר המכירה בחשבם שדין אמת דנוהו אלא התחרטו על האכזריות שהי' להם לבקש מיהודה שימחול, וכל זה אחר המירוק של שלשה ימי המאסר שהוחלש כח מלאך המשחית המטמטם את הלב ומחשיך את העינים, ובכל מה שנמרקו ביותר נודע להם החטא ביותר, וא"כ אז שעדיין חשבו שצדקו במכירתו לא מצאו מקום לתלות מה שאורע שוב עם בנימין אלא שהגיע העת נפרוע החוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, באשר עתה כל י"ב שבטים בשעבוד, וחשבו שאם יוסף חי בודאי עובד עבודת עבד באחד המקומות, ויהי' איך שיהי' מ"מ כל בני יעקב אחד מהם לא נעדר הם בשעבוד ואולי גם יעקב בעצמו יבוא אליהם לפדותם ויהי' גם הוא בשעבוד, ואף אם לא מ"מ השבטים בעצמם כל בית ישראל המה, וקבלו עליהם דין שמים לפרוע השטר, אך כאשר שמע ואתם עלו לשלום אל אביכם ואין כולם בשעבוד א"כ לאו היינו גזירת הגלות אלא עונש אחר ומחמת שהי' מדוכאים ביותר נתישבו שבודאי לא טוב עשו במכירת יוסף כי לפי מסת שנוסף להם מירוק הכירו יותר אשמתם, ומה שעד כה לא מצאו בעצמם עול שבו עתה לחשוב שלא צדקו במכירתו ודמו הנה נדרש, ומה שנתפס בנימין והם נקיים כי כך הוא המדה כבש"ס ב"ק בפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים אין הפרענות באה לעולם אלא בשביל הרשעים ואינו מתחלת אלא מן הצדיקים, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב הזוה"ק (קפ.) בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק, בזמנא דקב"ה אשגח בעלמא ולא הוי עלמא כדקא יאות ואזדמן דינא לשריא על עלמא כדין קב"ה נטל זכאה דאישתכח בינייהו בגין דישרי דינא על כלהו אחרנין ולא ישתכח מאן דיגין עלייהו דהא כל זמנא דזכאה שארי בעלמא דינא לא יכיל לשלטא על עלמא, וע"כ התחיל העונש בבנימין שהוא צדיק ואין לו נגיעה במכירת יוסף ובודאי יגיע גם להם עונש באחרונה ועוד שהרי בלתי אפשר לעולם שיתקיים אלא על צדיק שהוא יסוד עולם, ומראש חשבו את יוסף לצדיק יס"ע אלא שחשבו שנפגם ונתקלקל, ולולא שיש אחר ממלא מקומו הי' העולם מתמוטט, וחשבו את בנימין לממלא את מקומו, כמו שבאמת כן הי' כמ"ש בזוה"ק, ועתה כאשר נלקח את בנימין חשבו שהכל לעונש שלהם שהרי נשארו בלתי יסוד, ובודאי ח"ו יהי' מתמוטטין והולכין, ע"כ התישב יהודה שאין חכמה ואין עצה אלא לתקן חטא מכירת יוסף, והנה יהודה הי' מלך שלהם ולבו לב כל העם ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאין, ע"כ תלה כל החטא של המכירה על עצמו, ועליו לתקן, ועוד שבאמת עיקר החטא תלוי בו שבידו הי' למחול לו לגמרי כנ"ל, ונפל על עצה לקבל על עצמו להיות עבד עולם עונש מדה במדה על מה שלעבד נמכר יוסף, ובזה יהי' תיקון על החטא על כל השבטים, ושוב לא יהי' מתמוטטין, וזהו דרך קדושי עליון לקבל על עצמם עונשין בשביל כל הדור, משרע"ה אמר מחני נא מספרך למען יהי' כפרה על כל ישראל ועיין ספורנו שם, ודוד המלך ע"ה אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו, ובאמת זה הי' עצה נכונה וטובה שבאמת בהקבלה לבד להיות עבד, נתמרק החטא:

ולפי האמור יובן מה הי' לו ליוסף לצער עוד את אחיו בלקיחתו את בנימין שהרי ידע שהזקן יושב ומצפה לראות את בנימין בחזירתו ורגע לשנה יחשב, ובכל רגע ורגע שנתעכב הרי הוא נוטל את חיי אביו, ובשלמא עד כה חשב יוסף שאם הקב"ה אינו מגלה לו אני אגלה לו, ואף שאין השכינה שורה מתוך עצבות מ"מ הרי יצחק הי' קיים ולמה לא גלה לו יצחק, בודאי הוא רואה שאפשר לחול עליו רוה"ק על יעקב אלא שאין רצונו של הקב"ה לגלות לו וע"כ אף הוא אינו מגלה, וא"כ אין ליוסף ג"כ לגלות, אך עתה כששמע מהם שיצחק איננו כבמדרש שהוא שאל להם אביכם הזקן זה יצחק והשיבו לו עבדך אבינו זה יעקב חי ומכלל שיצחק מת, וא"כ למה הוא אינו מגלה לו, ומה שהקב"ה אינו מגלה לו אין ראי' שהרי אין השכינה שורה מתוך עצבות, ומה גם עתה שנוסף לו ענין פחד ומגור על שמעון ובנימין בודאי א"א שתשרה עליו רוה"ק ושוב חל על יוסף חיוב כיבוד אב לגלות לו, ובכל רגע ורגע שמעכב הוא מתחייב בנפשו:

אך לפי האמור יש ליתן טעם, כי במדרש שהתודעות יוסף לאחיו הוא רמז על עתיד, וע"כ הי' צריך שיהי' בשלימות האפשר שיהי' לאחדים בלב אחד, אך בעוד לא נתמרק החטא, הי' החטא עצמו עושה פירוד בין הדבקים, וא"כ אם עתה בעוד לא נתמרק החטא ועדיין אינם מתחרטים באמת במכירתו, אף כשיתוודע להם אי אפשר שיהי' כאיש אחד וזה יהי' גורם קילקול על לעתיד, ע"כ בהכרח המתין עד שיתחרטו באמת במכירתו וקיבל יהודה על עצמו דין שמים מדה במדה להיות עבד עולם ונתמרק החטא אז בא העת לעשות הרמז על לעתיד:

ואפשר עוד דהא דכתיב ולא יכול יוסף להתאפק משמע דאם הי' יכול הי' עוד מתאפק, ולמה, וכבר דברנו בזה, ויש לומר עוד דהנה איתא בזוה"ק דעשרה הרוגי מלכות הי' גלגול השבטים ונידונו במיתה על חטא מכירת יוסף, ולכאורה הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה ומיתה ממרקת ולמה הי' עליהם עוד דין אחרי יותר מאלף וחמש מאות שנה, אך יש לומר לפי דרכנו כי עיקר התשובה אפשר לעשות רק אחר המירוק וא"כ לפי ערך המירוק הוא התשובה ואם המירוק הוא יותר לעומתו התשובה נמי היא בעומק הלב ביותר, וא"כ אחר שהי' כולם אבודים בעיני עצמם כבמדרש ליש אובד בלי טרף אז הי' עיקר המירוק עד דכדוכה של נפש, ואז התחיל התשובה עד דכדוכה של נפש, ואם הי' מתמהמה עוד זמן מה והי' רואים שכל תחנוני יהודה לא פעל מאומה היו מעתה אבודים בלי שום תקוה והי' המירוק עד התכלית, ולעומת זה הי' התשובה עד התכלית ולא הי' נשאר עליהם שום שמץ ולא הי' צריכין להתגלגל בעשרה הרוגי מלכות, אבל יהודה הי' דוחק את השעה ולא הי' יכול יוסף עוד להתאפק עד שיתמרק החטא לגמרי עד התכלית כי עדיין הי' התקוה נשקפת להם שיהודה בתחנוניו ובטענתו ירכך את לבו, ולעומתו נשאר עוד רושם מהחטא שלא הי' התשובה עד התכלית ונשאר עוד שמץ מנהו שהי' צריכין לבוא בגלגול הרוגי מלכות:

ובזה יש לפרש דברי המדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו מלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה ע"ז וזה נתמלא עברה ע"ז וכבר דקדקנו בשלמא יהודה על יוסף ניחא אבל יוסף על יהודה למה, כי אותה הי' מבקש לראות שימסר נפשו על בנימין אחיו כבמדרש כל הדברים שאתה קורא מויגש עד ולא יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף ולבנימין וכו', אך לפי דרכנו יובן דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם מה שנתאחר כ"כ הקטרוג על ענין מכירת יוסף עד אחר חורבן בית שני כי לפי השקפה חיצונית הי' יוסף נוטל נקמה מאחיו במה שציער אותם כ"כ, ואם הי' בעצמו נוטל נקמה מהם שוב לא הי' עליהם דין שמים, אבל באמת ח"ו לא כוון יוסף לנקמה, אדרבה הכל הי' מחמת חמלתו עליהם שלא יהי' ענושין מחמת החטא בזה ובבא, ע"כ רצה שיתמרק החטא, וא"כ לפי האמת לא לקח יוסף נקמה מהם ועדיין נשאר הקטרוג, אך החיצונים אינם יודעין תעלומות לב, ולא ידעו שלא לקח נקמה מהם, ע"כ לא ידעו לקטרג, אך אחר חורבן בית שני שאיתא בזוה"ק שאז נמסר רזי תורה לחיצונים, נתודעו מסוד הזה ע"כ אז הי' הקטרוג, ודפח"ח, ולפי דרכנו יש לומר על דרך זה באופן אחר דהנה השבטים עשו תשובה על מכירת יוסף ויהודה קיבל על עצמו להיות עבד עולם בשביל זה, אך יש תעלומות לב שאפי' האדם עצמו אינו יודע ואינו יכול לעמוד עליו אלא הקב"ה לבדו, והשבטים אף שעשו תשובה מ"מ בתעלומות לבם עדיין הי' נשאר רושם שלא נתמרק כנ"ל, וכבר הקדמנו שכל שאינו נתמרק אין התשובה שלימה, אך זה איננו נמסר אלא להקב"ה לבדו, ואם הם עצמם לא הרגישו בזה על אחת כמה וכמה שהמקטרגים לא הרגישו, עד אחר חורבן בהמ"ק שנתגלה להם דברים טמירין וכתיב ויגל את מסך יהודה ובמדרש גלי מה דכסיא, ע"כ אז נתודעו מזה המקטריגים, והנה יוסף ראה ברוה"ק מה שבתעלומות לבם שעוד לא נגמר תשובתם עד התכלית ימכח זה יהי' ההרוגי מלכות וע"כ נתמלא יוסף עברה למה עדיין התגנב טינא בלבם ואין תשובתם שלימה, ומוטב הי' ליהודה לשתוק ולקבל על עצמו דין שמים באין עוד תקוה והי' המירוק בתכלית והתשובה בתכלית ולא הי' נצרכין להרוגי מלכות, וזה לימוד לכל אדם אשר יהי' רובץ תחת משא המניעות, אלא יקבל עליו דין שמים ויט שכמו לסבול, ובשביל זה יזכה לתשובה, ואז בודאי כל המניעות כעשן יכלו, וכבר אמרנו שרמזו ז"ל מאחר שקבלת עליך את הדין נימוס פטור אתה, וישראל נושע בה' תשועת עולמים:

בזמירות נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם שמחם בבנין שלם באור פניך תבהיקם ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, נראה דהנה כבר אמרנו שיוסף הוא זכור ויהודה הוא שמור, שיוסף הוא בבחינת הראש שבישראל כבמדרש ויחי שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, והוא זכור ושמור שהוא במוח, ויהודה הוא הלב של ישראל שהוא מלך ולבו לב כל העם כמ"ש הרמב"ם, ובשבת שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והוא דוגמת התאחדות יהודה ויוסף שהוא התאחדות כלל ישראל ומרומז על לעתיד כבמדרש, והנה שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, הפי' כי עיקר המאחד את ישראל להיות כאיש אחד הוא בית הבחירה שכולם מתקבצים בבית אחד ואין לנו אלא כ"ג אחד, וכל התפלות מתקבצים שמה כמ"ש והתפללו אליך דרך ארצם, וכבש"ס ברכות יכוונו את לבם נגד בית קדשי קדשים ומשם נעשה מכולם עטרה אחת לחי עולמים, אך צריך שתקדים לזה ביאתם לארץ שארץ ישראל הוא המאחד כל ישראל בארץ אחת, ואח"כ למנות להם מלך שמלך הוא מאחד עוד יותר, ונקרא עוצר כמ"ש זה יעצור בעמי שפירש"י שמקבצם יחד שלא יתפזרו אנה ואנה, ולעומת זה הוא עמלק קוצץ בן קוצץ נרגן מפריד אלוף ומצווין למחות את שמו ואח"כ זוכין לבית הבחירה שהוא התאחדות לגמרי כאיש אחד, ויש לומר ששלשה מיני התאחדות היינו ארץ ישראל ומלך ובית הבחירה הם נגד גוף ונפש ושכל, ארץ ישראל הוא המאחד בגוף ומלך בנפש ובית הבחירה בשכל, וכן לעתיד ומפורש ביחזקאל בהפטורה של שבת זו הנה אני לוקח את עץ יוסף וגו' ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי וגו' והבאתי אותם אל אדמתם וגו' ומלך אחד יהי' לכולם למלך וגו' ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם, הרי כל שלשה מיני התאחדות:

והנה שבת זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהוא דוגמת התאחדות יוסף ויהודה, והוא רזא דאחד, ושבת הוא היפוך מעמלק כבפרקי דר' אליעזר, ופרשת זכור קורין בשבת כמ"ש והי' בהניח ושבת הוא מנוחה והוא יומא דנשמתא, א"כ בשמירת שבת זוכין לכל שלשה מיני התאחדות בגוף ונפש ושכל, והוא ענין ג' סעודות בשבת, וזה שיסד בזמירות נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם שהוא התאחדות כנ"ל, זוכין להשמח בבנין שלם שהוא התאחדות לגמרי כנ"ל, והנה כמו בכלל כן בפרט שכל פרט ופרט צריך להיות בית המקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם דייקא, ואמרו ז"ל לשעבר היתה השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד, וזו באור פניך תבהיקם, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם:

ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחי' וכו', ויש לתמוה שהרי מי שהושיט ידו ליקח בשר חזיר והעלה בידו בשר טלה צריך כפרה דאיהו מיהו איכוין לאיסורא, ועוד שאמרו ז"ל שעשרה הרוגי מלכות מינייהו הוא, הרי שהנם אשמים בחטא זה, ואיך החליק יוסף הדבר בעיניהם, כי זה גורם מניעת התשובה, ונראה דהנה מצינו שאמר להם יוסף שלשה לשונות אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, ואל תרגזו בדרך, וכאשר נדקדק בלשון עצב נופל על עבר כמ"ש כי נעצב המלך על בנו, חרון על הוה כמו בקין ויחר לקין מאד כי עדיין עוסקים באותו ענין וכן כולם, רוגז על עתיד כמו שמעו עמים ירגזון, ושלשה לשונות כאלו מצינו נמי בפסוק אחד, ובזוה"ק (מ"ח ע"ב) דרשו אותו על שבת ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך מעצבך על עבר ומרגזך על עתיד ומן העבודה הקשה אשר עובד בך על הוה, והיינו שכך צריך להיות במנוחה ועונג שבת עד אשר לא יזכור כלל לא מעבר ולא מעתיד ולא מהוה, וכבר אמרנו פעמים רבות מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' לשמים, והפי' כענין שכתוב כי חדות ה' הוא מעזכם, וכ"כ יהי' דבק באהבה ועונג שבת עד כאלו הוא למעלה מהזמן, ואחד הוא לו העבר והעתוד וההוה וכולם אינם תופסין מקום נגד עונג שבת, וע"כ מוחלין לו כל עונותיו ובתנחומא בראשית שעונג שבת טוב יותר מאלף תעניות כי כל העונות נופלים תחת הזמן וכן התיקון ע"י התעניות ויכול להיות שבעומק הלב עדיין אין התשובה שלימה ושאפי' האדם עצמו אינו מרגיש, אבל עונג שבת שנעשה מופשט ולמעלה מהזמן מועיל יותר כי שם אין מציאות לעונות, וע"כ אפי' עונות כאלה שנשאר מהם רושם בעומק הלב ג"כ נמחלו:

ולפי האמור יש ליתן טעם על י"ב חלות בשבת, שהאר"י ז"ל יסד בזמירות יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי דאינון את בשמי' כפילא וקלישא, צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וגו', כי מספר י"ב הוא כולל כל הפכים, י"ב גבולי האלכסון, י"ב חדשי שנה, כי שנה הוא מלשון שינוי, והיינו דבי"ב חודש נכלל כל מיני שינוי, וע"כ בשבת שצריכין להיות למעלה מן הזמן עבר ועתיד והוה הוא כחד ושהוא למעלה מכל הפכים, וע"ז מורה נמי שלש סעודות בשבת לרמוז נמי כי עונג שבת כולל כל שלש זמנים עבר עתיד והוה, וזה עצמו נרמז בי"ב תלות, וזה שאמר תיכף הטעם דאינון את בשמי' שיש י"ב צירופי הוי' כנודע, ואמר עוד צרורא דלעילא דבי' חיי כולא כי צרורא הוא מלשון צרורין ומונחים דבי' חיי כולא שהוא כולל הכל וכנ"ל, והא דאמר יגלה לן טעמי' אף שאמר תיכף הטעם הפירוש הוא דטעמו של דבר הוא הפנימיות שלו, וזה שמבקש שהפנימיות של י"ב חלות היינו כל חיות שבהצירופין יהי' בהתגלות:

והנה כבר אמרנו שיוסף ראה ברוה"ק שעדיין לא הי' התשובה כ"כ שלימה בעומק הלב שאפי' הם עצמם לא הרגישו מזה וע"כ תולה עליהם עוד עונש עשרה הרוגי מלכות וע"כ קשה הי' עליו התודעו באותו זמן והי' רוצה עוד להתאפק עד שיתמרקו עוד יותר, אבל לא יכול להתאפק ע"כ יצא לחפש עצה לתקנם שלא יצטרכו לעשרה הרוגי מלכות, וכבר אמרנו שהתאחדות יוסף ואחיו הוא שבת זכוור ושמור בדבור אחד נאמרו, ע"כ הי' עצת יוסף שיהי' כ"כ בשמחה וחדות ה' יהי' מעוזם עד שלא ירגישו בעבר ועתיד והוה מחמת עונג זה שירגישו התיקונים הגדולים שבכל העולמות שנעשו ע"י התאחדם והרמז שיש בזה על לעתיד ויהי' כ"כ מזה בעונג ובהתגלות הפנימיות כמו עונג שבת, ובזה יהי' נמחל הכל ולא יצטרכו עוד לעונש הרוגי מלכות, וזה שאמר ועתה ואמרו ז"ל במק"א אין ועתה אלא תשובה, פי' שלשון ועתה הוא להתחיל בדרך חדש וממילא הוא תשובה, וכאן נמי כך הפירוש, להתחיל בדרך חדש כזה, ודו"ק:

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק מדוע לא מצינו שאחר התודעו להם עשה סעודה לשמוח עמם כמנהג, ולי נראה עפ"י מה דאיתא בת"כ יכול שיהי' שבת אסור בכולם [היינו הענוים כמו יוה"כ] ת"ל הוא אסור בכולם ואין שבת אסור בכולם, והדבר פלא איך הי' הו"א שיהי' מחויב בעינוי הלא הוא יום שמחה, ונראה עפ"י מה דאיתא בספה"ק כי חיוב עינוי הוא משום שאז בא הארה ממקום גבוה כ"כ ומשם ניתן שפע חיים ואין צריכין לקבל חיות ע"י דברים גשמיים, ולפי"ז יובן שהי' הו"א שגם שבת אסור בכולם היינו שאין צריכין לזון ולקבל חיות ע"י דברים גשמיים, אך נתמעט כי באשר מיני' שיתא יומין מתברכין ובאכילת שבת נותנים ברכה בהמאכל הגשמי וממנו שובע יוצא לעולם, כענין לחם הפנים בשבת, אבל מצד עצמו באמת אין בשבת ענין לאכילה גשמיות וכבר דברנו מזה, והנה התאחדות יוסף ואחיו הי' דבר הנוגע בכל העולמות שכל העולמות התאחדו התחתון בהעליון, והאיר אור גדול מרום המעלות ואולי עוד יותר מיוה"כ ע"כ הי' אז שפע החיות בלתי ע"י דברים הגשמיים וע"כ לא הי' אז להם ענין לסעודה אלא נשיקין דרחימא התדבקות רוחא ברווחא לבד:

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, במדרש כתיב זאב וטלה ירעו כאחד וארי' כבקר יאכל תבן בוא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעוה"ז מרפא אותן לעתיד לבוא, וכו', ואף החיות מתרפאין שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד הכל מתרפאין מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא ונחש עפר לחמו וכו' ד"א זאב זה בנימין וטלה אלו השבטים שנאמר שה פזורה ישראל וכו' ארי' זה יהודה שנאמר גור ארי' יהודה כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וכו' לפיכך ואת יהודה שלח לפניו, נראה דהנה בבריאת העולם שהיו שמים וארץ על מכונם והיו קשורים התחתון בעליון עד סיבה ראשונה, וע"כ לא הי' בהם מדת הטרף וכמ"ש הרמב"ן בפרשת נח כי כתיב הנה נתתי וכו' ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם, ואח"כ במבול שנשתנה סדרי בראשית ונעשו כולם נפרדים משורשם נשתנו טבעם לטרוף ולאכול קצתם את קצתם, וע"כ לעתיד שישוב חיבור העולמות כמו שהי' קודם חטא אדה"ר, כתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, כי דעת הוא לשון חיבור, היינו שמפאת שהארץ תשוב לחיבורה בעליונים ישובו גם החיות לטבעם שהי' בעת היצירה, אך הנחש שגם קודם חטא אדה"ר הי' נפרד וע"כ הסית את אדה"ר ואמר לה"ר על בוראו ע"כ מה יועיל לו חיבור של העתיד וע"כ ישאר בקללתו ונחש עפר לחמו, ולפי"ז יש לפרש גם הד"א דקאי על השבטים נמי מהאי טעמא דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו', והוא ענין אחד עם פי' הראשון דקאי על חיות ממש שענין אחד לשני הפירושים, וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק:

וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, משמע שמקודם נתקבץ הכסף ביד יוסף ואח"כ כשקיבץ את הכל הביא את כל הכסף יחד לבית פרעה, ויש להבין למה הי' לו טורח הזה ולא נמסר כסף המכר של כל יום ויום לאוצר המלך כהמנהג, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בראשון ובשני, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות הי' כל השתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש גדול באמת, וכסף וזהב הגשמי הי' רק לבוש לזה, ולפי"ז מובן אשר כסף וזהב של יעקב לא הי' צריך לבוא מקודם ליד מצרים עכת"ד, לפי"ז יש לומר דבכוונה עשה יוסף שלא הלך הכסף ישר לאוצרות פרעה אלא תחילה באו תחת ידו, וכן ברוחניות הי' בא כל רצוניות והשתוקקות הגשמים והחומרים אליו והוא זככם ודקדקם מקודם עד שלא היו כ"כ מגושם, כדי שיהי' אח"כ ביכולת ישראל ללקחם להקדושה, כי באם לא הי' נעשו מקודם מזוכך ביד יוסף לא הי' בכח ישראל להפכם מבירא עמיקתא טנופא דכסופא דהאי עלמא לאיגרא רמא הוא רצוניות והשתוקקת תורה ועבודת ה' אדרבה הי' חשש שלא ימשכו את רצון ישראל למה שהם בגשמיות:

פרק ה

שנת תרע"ה.

במדר"ת ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים וגו' אמר רבי יהונתן בשעה שהי' יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהם עד שבא משיח לפיכך וסרה קנאת אפרים, עכ"ל:

ויש להבין וכי מלאכי השרת בעלי קניגין הם ובאו להתענג על ראיית הקניגיא, ועוד הלוא צורת המלאך הוא שליח הש"י ולא לעצמו כלל, ועוד מה זה דמסיים לפיכך וסרה קנאת אפרים דמשמע דבשביל הא ירידת המלאכים דלעיל מיני' סרה קנאת אפרים, דליכא למימר דאביאת משיח קאי דלא שייך למימר לפיכך אלא אז, וגם בתחילת המאמר ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים משמע נמי דלאו אביאת משיח קאי, ואינו מובן מה ענין זה לזה:

ונראה דהנה במרכבת יחזקאל פני ארי' אל הימין ופני השור אל השמאל, והנה ידוע דימין הוא חסד ימין מקרבת, ושמאל הוא גבורה שמאל דוחה את מה שאינו ראוי, והנה אמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת רחמים ושתפה למדת הדין, ומשמע דהתכלית הוא מדת הרחמים ע"כ הקדימו, דאל"ה הי' די לשתף מדת הרחמום למדת הדין כדי שיהא העולם ראוי להתקיים, ומדהקדים מדת הרחמים מוכרח לומר דזה התכלית ומדת הרחמים גדול במעלה ממדת הדין, והא דהצריך לשתף את מדת הדין כלל, דאל"ה הי' כחות הרעות מתפשטין בעולם יותר מדי, והי' רעת האדם רבה, לזה באה מדת הדין ליתן קץ וגבול לכל דבר לבל יתפשט יותר מהראוי לו:

ולפי"ז יש לומר דכל ענין סור מרע מתיחס למדת הדין, שבמה שהאדם מושך ידו מן הרע, לעומתו מדחה את כחות הרעות לבל יתפשטו חוץ מגבולם ומדחה את הרע ממנו ומכל העולם כולו, וזה הי' מדתו של יוסף הצדיק במה שהי' סור מרע הדחה את כחות הרעות בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם, וזה שבמדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, היינו שהדחה את כחות המושכים לערוה מעל כל ישראל, וזה הי' הענין שאפי' להמצרים כפאן למול, היינו לדחות את כחות הערלה מכל ארץ מצרים, הכל להכין מקום עבור ישראל, וזה שנקרא יוסף שור כמ"ש בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, כי זה מדתו להדחות כחות הרעות במה שהוא בעצמו הי' סור מרע, אבל יהודה מדה אחרת היתה בו הוא מדת חסד ורחמים, כי מדתו הי' עשה טוב, וע"כ הודה במעשה תמר והציל את שלש נפשות, ע"כ נקרא ארי שבימין שבמרכבה, ובש"ס סוטה שיהודה קידש שם שמים בפרהסיא לפיכך נקרא כולו על שמו של הקב"ה, היינו כל ד' אותיות הוי' שזה שם של רחמים, והוא מהוה את כל נמצא:

והנה באשר תכלית הכוונה הוא מדת חסד ורחמים, ומדת הדין הוא רק צורך לבל יתפשט כחות הרע יותר מדי, א"כ מדת חסד ורחמים הוא גדול במעלה ממדת הדין, ע"כ בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי, וזה מורה שמעלת ארי שהוא חסד ורחמים גדול ממדריגת שור שהוא מדת הדין, כמו שבתחילת ברייתו של עולם הקדים מדת הרחמים כנ"ל, וע"כ המלוכה שייך ליהודה, וכן נמי הלכה כב"ה שידוע שמדת ב"ש הוא מדת הדין ומדת ב"ה הוא מדת הרחמים:

אך הנה ידוע מ"ש האר"י ז"ל שלעתיד יהי' הגבורות יותר במעלה מהחסדים וע"כ יהי' אז הלכה כב"ש, וא"כ יש להבין למה אז תשוב המלוכה לבית דוד שבא מיהודה ולא לבית יוסף, אך נראה דהנה באמת כל ישראל הם כאיש אחד ממש, וברש"י פ' ויחי לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של אילה יכול שלא כללן כולן בכל הברכות ת"ל ברך אותם, ובמדרש פ' נשא מבואר יותר שעשה אותם יונקים זה מזה, והיינו שכל המדות יחד הם בכל ישראל אלא שכל אחד הוא רק צנור שיהודה הוא צנור להשפיע מדת ארי לכל ישראל ויוסף השור וכדומה, ומ"מ כל המדות יחד הם בכל אחד, אך התאחדות ישראל בזה האופן יהי' רק לימות המשיח כמ"ש בההפטורה ועשיתים לעץ אחד והיו לאחדים בידי וגו' ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ וגו' ופרשה זו עתידה לימות המשיח כמפורש שם, ובטור ששלש תפילות של שבת ערבית שחרית ומנחה נגד שלשה שבתות, שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת של לעתיד, וע"כ במנחה שהוא נגד שבת שלעתיד אומרים אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שעדיין לא זכו ישראל להתאחדות זה שיהי' נקרא גוי אחד בארץ עד לעתיד, וע"כ הא דניתן המלכות ליהודה משום שמדתו ארי מדת חסד ורחמים זה שייך דווקא בזמן שעוד ישראל אינם כאיש אחד, אבל לעתיד שכל אחד יהי' בו כל המדות יחד אין ליהודה או ליוסף מעלה על זולתו, והא דמלך המשיח יהי' מזרע יהודה לאו משום מעלת יהודה על זולתו, אלא מצד זכותו של דוד בעצמו ראש השלישים ראש לשלשת האבות ניתן לו המלוכה לו ולזרעו אחריו, ואולי יצוייר ח"ו שאין כאן זרע דוד לא הי' מגיע המלכות לאחד מזרע יהודה זולתו, כי אז אין ליהודה מעלה יותר מיתר השבטים, וע"כ שוב אין כאן שאלה למה לעתיד כשיהי' הגבורות יותר במעלה לא תסוב המלוכה לזרע יוסף, שהרי יד כל השבטים שוים, אלא שזכה דוד ונטלו:

ולפי האמור יתיישב לנו הכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה וגו' והראשונים ז"ל נתקשו במלת עד דמשמע עד אז ולא יותר, והרשב"א בתשובה ח"ד פירש שהוא כמו לעד, היינו שלא תסור המלוכה לעד, אלא אעפ"י שתסור תחזור לבסוף ונסתייע מנוסחת התרגום שהי' לפניו, אבל נוסחת התרגום שלפנינו אינו כן, אך לפי דרכנו הנ"ל אין כאן קושיא והפירוש כפשוטו שיעק"א נתן המתנה ליהודה רק עד אז, ומשם ואילך אין ליהודה תוספות מעלה על זולתו, וכולם במעלה גבוה כמו יהודה אלא שכתר מלכות זכה דוד ונטלו וכנ"ל:

ולפי מה שאמרנו מענין יהודה ויוסף שמדתו של יוסף הוא להדחות את כחות הרעות ומדתו של יהודה להמשיך חסד ורחמים לישראל, ולעתיד יהי' כולם כאחד, יובן ענין שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ומשיח בן יוסף יהרג, ומשיח ב"ד יחי' אותו, והיינו דכמו מדתו של יוסף להדחות כחות חיצונים, כן נמי בתחילה יהי' משיח בן יוסף שעל ידו יהי' כל המלחמות ויאביד את זרע עמלק הוא דחיית כחות רעות מן העולם, ואז רק אז אחר שיתבער הכחות הרעות יאיר אורו של משיח ב"ד, ואז שוב לא יהי' צורך עוד למשיח בן יוסף, אף שעדיין ישאר מפליטי האומות ויהי' צורך למדת הדין שלא יתפשטו יותר מדי, מ"מ אחר ביאת משיח ב"ד אז יהי' כל ישראל לאחדים כנ"ל, ונמצא שבמשיח ב"ד יהי' גם מעלה זו ולא יצטרך שוב למשיח ב"י, כי באם הי' עוד צורך בו לא יתכן שיהרג בשביל חטא הקדום, כדאיתא בספה"ק, אלא ודאי שאז לא יהי' צורך בו וכנ"ל, אלא שמשיח ב"ד שבו יהי' התכללות הכחות כולן יחי' אותו, ואז ישוב גם משיח ב"י כלול, אבל מ"מ לא יקרא עוד משיח בן יוסף שאיננו משום מעלת יוסף כמו שלא יקרא משיח ב"ד משיח בן יהודה ודו"ק:

והנה כל ענין יהודה ויוסף הי' דוגמא על לעתיד כמבואר במדרש ובזוה"ק, ומשמע דהויכוח שביניהם עד התודע יוסף אל אחיו הי' דוגמת זמן הגלות שעדיין יש פירוד לבבות בישראל ואחר התודעו הי' דוגמת לעתיד שיהי' כולם לאחדים וגוי אחד בארץ, ובמדרש פ' ויחי נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, ובכן יש לומר דכל מה שהתאפק יוסף ולא התוודע להם לא ממנו הי' אלא כמו שלא יתכן לדחוק את הקץ למהר את הגאולה קודם הזמן, כן לא הי' יכול להתודע טרם הגיע העת, ומ"מ אף שאנו מושבעים שלא נדחק את הקץ שפירש"י שלא ירבו בתחנונים יותר מדי, עדיין נשאר לנו עצה למהר הגאולה היינו לעשות אגודה אחת וכבמדרש פ' ויחי הנ"ל, אך כמעט אין הדבר בידינו כי תוקף הגלות עושה פירוד ואינו מניח להתאחד:

ומעתה נבוא לפרש דברי מדר"ת הנצב פתח דברנו, ונקדים עוד הקדמה אחת הידוע שיש מלאכים הבאים לבני אדם לסייע להם בעבודתם וכפי מהות המלאך כן יעורר סיוע בלבות האדם, והנה ידוע מה שאמרו ז"ל בפסוק המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל שהוא כולו שלג ופחד זה גבריאל שהוא כולו אש עושה שלום במרומיו שאין המים מכבין את האש ולא האש מכלה את המים, ולפי"ז יובן מליצת המדר"ת בשעה שהי' יהידה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלה"ש בואו ונרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה, אף שבנוהג שבעולם שור מתירא מפני הארי, היינו שקודם שהתודע יוסף הי' המדות חלוקים, ומדת הדין הי' צריך להכנע מפני מדת הרחמים, וא"כ הי' ליוסף להכנע ליהודה, ויהודה הוא מלך כנ"ל שהקדים מדת הרחמים, והיינו שהי' בדין להתודע אליו, אבל לא הי' באפשר כנ"ל שלא ידחקו את הקץ, אך במה שירדו המלאכים למטה היינו ללבותיהם בזה יבוא להם סיוע להתאחד כנ"ל כמו מהות המלאכים, ואפשר שהלאכים האלו הם מיכאל וגבריאל בעצמם או ממחנות שלהם וזה מותר כנ"ל ועשיתם אגודה אחת, וזה שאמר ועכשיו היינו טרם שירדו המלאכים שור וארי מתנגחין ועומדים היינו שכל אחד עומד במדתו והקנאה ביניהם עד שבא משיח, ובכן במה שירדו ועשו סיוע להתאחדות הלבבות בזה עצמו עשו סיוע להקדמת ביאת משיח וזה שאמר לפיכך בשביל ירידתם זה וסרה קנאת אפרים:

והנה האדם הוא עולם קטן ובשבת מאירים בו שני מלאכי השרת המלוים את האדם אחד מימינו ואחד משמאלו דוגמת מלאכי השרת שירדו ליהודה ויוסף, ובאשר המלאכים הם מתכללים ומתאחדים כנ"ל גורמים נמי באדם עצמו כח התאחדות כל חלקי מדותיו להש"י, וזה זכור ושמור כי בשמירת שבת מחללו הוא דוגמת מדתו של יוסף כנ"ל ומדחה מהאדם את כל חלקי הרע וערקין לנוקבא דתהומא רבא, וזכור הוא הארת קדושה העליונה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין דוגמת מדת יהודה, וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וזה התאחדות מדת יהודה ויוסף, והמלאכים הנ"ל מסייעין לזה כמו המלאכים שירדו ליהודה ויוסף לסייעם לבוא להתאחדות ולהם אנו אומרים שלום עליכם כו' ברכוני לשלום, כי ברכה בכל מקום הוא לשון תוספות, והיינו שכל מדה שבאדם מתוספת עד שתקוף גם חברתה להתאחד עמה, ואח"כ אומרים, בצאתכם לשלום כמ"ש ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו:

כי נבהלו מפניו, יש להתבונן שלכאורה יותר הי' ראוי לומר נבהלו ממנו ולא נבהלו מפניו, ונראה דהנה אף כי מידן דיינוהו, והי' להם התנצלות כי, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך כ"ז בדין תורה שמצוה הוא לדון כך, אבל לא בהוראת שעה, והם בהוראת שעה דיינוהו כמו שכבר אמרנו זה בשם כ"ק אבי אדומו"ר זנללה"ה, וכאשר ראו תואר פניו שהי' ציס"ע ובזוה"ק דכל הדורא דגופא בי', וחכמת אדם תאיר פניו, אז נתביישו בעצמם למי עוללו ככה ובאו לתשובה שלימה, כי בעוד האדם יש לו קצת התנצלות ומחליק הדבר בעיניו א"א לבוא לתשובה, כי ראשית כל הוא הודעת החטא כמ"ש הר"י, וכן לעתיד כתיב ונקוטותם בפניכם, היינו שפני הצדיקים דומה לחמה ולבנה וכו', ועמך כולם צדיקים, וכן כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, וכן כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאשר יביטו בפני עצמם אז יראו ויבינו להתבייש ממעשיהם הקודמים שאיננו לפי מהותם, וזהו שבמדרש אוי לנו מיום הדין וכו' ויערוך לפני כל אחד ואחד כמו שהוא, היינו כמו מהותו, וכן בשבת ברכו במאור פנים, מזה עצמו יבין המבין שמעשיו בששת ימי המעשה אינו לפי מהותו, וזה עיקר התשובה נוטריקון. שבת בו תשוב:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה