אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

חנוכה

מקץ

פרק א

שנת תרע"א.

הנה ידוע שז' קני המנורה רומזין לז' מדות והשמן והאור רומז לחכמה השופע על המדות, שהוא חכמת התורה דאורייתא מחכמה עלאה נפקת, והוא שופע על המדות לזככם ולטהרם שיעתקו מטבעם הגשמי עד שלא יתאוה כלל לגשמיות רק הכל עפ"י התורה, וכמו כן בשאר המדות שיעתקו מטבעם הגשמי, וזה הוא רק בכח התורה דמחכמה עלאה נפקת, וכתיב כולם בחכמה עשית ואמרו ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, ע"כ יש בכח התורה לשנות טבעי המדות ממהותם שנבראו ככה ובכח התורה יכלו להשתנות לטבע אחר, ומובן מאליו שלחכמה הטבעית אין לה כח זה לשנות המדות ממהותם, כי אף שידע וישכיל היטב בחכמה הטבעית שאין נאה לאדם להיות להוט אחר התאוה, מ"מ הרוח הטבעית איננה נשתנית מכמו שהי' ואף שלפעמים יתגבר כח השכל הטבעי למנוע מתאוה זו, מ"מ התאוה שנטוע בלב במקומה עומדת, וספרו על אריסטו ראש הפלסופים שהוא בעצמו חיבר ספר המדות והבין בשכל אנושי שבו כמה גרוע הוא בעל תאוה, ומ"מ מת מחולי שהעלה לבו טינא:

והנה היונים שלטו אז על ישראל וכל מגמתם להשכיחם תורתיך ולהתנהג עפ"י שכל אנושי, ואף שחיברו ג"כ ספרים בתורת המדות, מ"מ הידיעה נשארה נפרדת מהמדות כנ"ל, ובודאי שבחכמתם הי' מעט נצוצי קדושה שנפלו בשבירת הכלים, דאל"כ לא הי' להם חיות כלל:

והנה בכתבי האר"י ז"ל עת אשר שלט האדם באדם לרע לו היינו דזה שהאדם בליעל שולט על האדם דקדושה הוא לרע לו ליקח ולהוציא ממנו חלקי הטוב להתוסף על אדם דקדושה, והיוונים ששלטו אז על ישראל בכח החכמה שבהם שהי' בו מעט מנצוצי קדושה כנ"ל הי' לרע להם והוציאו הישראל מהם החלקי קדושה לגמרי, ועל כן איתא בספרים שמאז והלאה לא העמידו היוונים פלסופים בעולם ולעומת זה נתרבה השפע חכמה אצל ישראל עד שעבר הגבול להאיר אף במקומות השפלים בר"ה שהוא מקום החצונים לסמא את עיניהם ולכך מצות נ"ח הוא ברה"ר, ובזה יש להבין פלוגתת ב"ש וב"ה בש"א פוחת והולך ובה"א מוסיף והולך היינו כ"א לפי מדריגתו דב"ה מדרגתם עניוות ועניוות היא המשכה ממעלה למטה כמ"ש אני את דכא אשכון לכך קאמרי הם דענין נ"ח הוא התרבות שפע החכמה להמשיך ממעלה למטה כנ"ל לכך קאמרי מוסיף והולך, דא"א להאיר אור גדול בפעם אחת במקום החושך וכענין שאחז"ל כך הוא גאולתן של ישראל קימעא קימעא עד הולך ואור עד נכון היום, ולכך ביום ראשון נר אחת וזה נעשה כלי לקבל אור יותר, וזה מוסיף והולך שכל יום נעשה הכנה לחבירו לקבל תוספת אור, וב"ש שמדריגתם גבורות כנודע שהוא עליות ממטה למעלה, קאמרי פוחת והולך, דהנה כ"ק אאמו"ר זצוקלל"ה אמר עמאה"כ ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, דהלא לא סיפר הכתוב בגנותו של יצחק ח"ו ואדרבה חז"ל דרשו זקן יצחק שהי' זקן ויושב בישיבה א"כ למה ותכהין עיניו מראות, אך הענין דכתיב ישת חושך סתרו דמחמת רב האור א"א להביט בו ולהשיג בו כלל ולכך נקרא חושך, ויצחק הי' מדתו גבורות עלי' מעלה מעלה ובשביל זה שהי' יושב בישיבה והלך ממעלה למעלה עד שתכהין עיניו מראות כנ"ל עכתדה"ק, ולכך ב"ש שהי' גבורות סברי דמה שהאדם הולך למעלה נתמעט בכל פעם ההשגה ולכך קאמרי פיחת והולך דכל עוד שנתרבה שפע חכמה ממקום גבוה יותר נתמעט ההשגה, וזה שרמזו חז"ל שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה ואיתא בספה"ק שקאי על הנשמות דבשבת א"א שיהי' להם עלי' ובחנוכה יש להם עלי' ואינו מובן למה, ובהנ"ל יובן שפיר שבשבת נעשה אור גדול מאד ונשמת ישראל נמשכין ועולין אחר האור וכדמיון שמן הנמשך אחר הפתילה להתקרב ולהכלל בהאור, ויש נשמות שנתגשמו כ"כ שאין נמשכין אחר האור וזהו פו"ש שאין מדליקין בהם בשבת מפני שאין נמשכין אתר הפתילה, משא"כ בחנוכה שהאור יורד מטה מטה למקומות השפלים ומאיר אף להנשמות שנתגשמו ביותר ואם אך יש להם מעט רצון לעבודת ה' אז בנקל להתלהב ולהדבק להקדושה:

יראה לי שהד' מלכיות כל אחד פעל על גלות השני וע"י שנצרפו בגלות הראשון הי' ביכלתם לבוא ולסבול גלות השני ובמ"ר בא בבבל נמצאת שלמים שנא' הן איתי אלהנא די אנחנו פולחים ומכח זה שנצטרפו בבבל החליפו כח והי' להם עמידה וכח לסבול את הגלות השני ולעמוד נגד גזירת המן, ובמדי נמצאת שלמים שנא' ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה החליפו כח לעמוד בגלות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתן ואמרו כתבו לכם וכו' ובזה שהתגברו עליהם שלא להשכיחם מהתורה לכך החליפו כח ונתוסף להם כח ועצמה בתורה וזה שנותן להם כח ואונים לעמוד נגדם בגלות אדום שאין לנו שיור רק התורה הזאת:

יש לומר הטעם דסעודת חנוכה הוא רשות הוא עפ"י דברי האריז"ל שהטעם שנ"ח אסור להשתמש לאורה כדי שלא יהי' אחיזה להחיצונים ע"ש, וי"ל עוד שבמה שעושין סעודה אף שלא נצטוו עלי' בזה ניכר איך התורה חביבה להם, וכעין שאמרו ז"ל כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה שפירש"י שעושין משתה ומבואר אצלינו במק"א שהוא דוקא משום שלא נצטוו ואעפ"כ עושין:

וטמאו כל השמנים ידוע דשמן הוא חכמה והם טמאו אף החכמה בישראל ולזה הי' צריכין להפך שהי' חתום בחותמו של כה"ג שהוא צנור להשפיע ממעלה וצנור הוא אותיות רצון לעורר רצון העליון על ישראל שהוא למעלה מהטעם ולכך נתעורר אצל ישראל ג"כ רצון למעלה מהחכמה ובזה הכח התגברו נגד היונים, כי לאו"ה אין להם כח זה ולכך הקטן שבישראל מוסר נפשו על קדושת השם, ואו"ה אינם מצווין על קדושת השם כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וישראל הם חבל נחלתו עדב אחסנתי' למעלה מהטעם ע"כ בכחם למסור נפשם על קדושת השם, ואו"ה אינם בכלל בסוג זה וזה נשאר לדורי דורות שע"י אור נ"ח האדם מעורר למעלה מהשכל ולמעלה מהזמן ואמר הרבי זללה"ה מלובלין על מסור אחד שבשעה שהדליק נ"ח שאז נשמתו מאירה בשמים:

נ"ח בשמאל, להבין הענין הזה, גם למה לא נעשה זכר למלחמה שעשו, גם האיך הי' המלחמה ע"י כהנים וכקו' הזוה"ק דכהן הלא חסד הוא, אך הענין דהמלחמה ההיא לא היתה ככל המלחמות שיהי' שמאל דוחה להרחיק הרע, אך הם המשיכו אור גדול ממקום גבוה מאד למטה מטה ועי"ז ממילא בא מפלת היוונים, וזהו הרמז נ"ח בשמאל אף שלכאורה המשכת החכמה שהוא מקו הימין הי' יותר טוב בימין, אך זה בא להורות שמזה עצמו בא הנצחון ונצחון מתיחס לשמאל דוחה ולכך הי' צריך דווקא ע"י כהנים שהם חסד, דלא בגבורות וכח יגבר איש רק בחסדים שעוררו מלמעלה החשמונאים וא"כ שפיר יש גם זכר למלחמה:

להבין ענין כבתה אין זקוק לה שלא מצינו כה"ג בכל המצות, ונראה דהנה בזוה"ק פ' בשלח ואתם תחרישון לא תתערון מלה דבעתיקא תליא מילתא, והפי' שמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל הרכ"מ ששם בעתיקא מחמת גובה המקום אין בכח האדם לעורר בתפילה, וזה לשון עתיקא שנעתק מהגיע שם התעוררת האדם ע"כ, והנה ידוע דבחנוכה מאיר אור רם ונשא וגבה מאד, וצריך להבין איך אנו יכולין לעורר זה בהדלקתנו הנרות, אך י"ל דלמעלה תמיד שופע אור ההוא משעה שהדליק אהרן את המנורה כדבעינן למימר לקמן, אך יש מסכים רבים המסתירים שלא יאיר למטה, ובהדלקתנו מעוררים רק להסיר המסכים, ושוב ממילא האור מאיר למטה, והוא כענין והאבן גדולה על פי הבאר וגו' וגללו את האבן, ויש לומר שזכינו לכך שיהי' בכח הדלקתנו להסיר המסכים מפאת גודל מסירת הנפש שהי' אז כמבואר ביוסיפון, וכמו שמסרו את גופם וחיצוניות שלהם בשביל קדושת שמו יתברך, לעומת זה זכו שלא יהי' שום חיצוניות עומד בפני הדלקת הנרות שנתקן לזכר לנס ההוא ויסורו כל מונע ומבדיל המסתיר את אור הגדול הנ"ל:

ולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש הובא ברמב"ן ריש בהעלותך א"ל הקב"ה למשה לך ואמור לאהרן כו' לגדולה מזאת אתה מוכן הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, והנה ידוע דכשאין בהמ"ק קיים והקרבנות בטלין מפני חרבנו אף הנרות בטילות, והרמב"ן פי' שרומז לנ"ח, ולכאורה קשה הלא נ"ח אינם במנורה ומה זה שאמר המדרש אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, ולפי דרכינו י"ל שזה קאי על נרות של מעלה שמשם האור שופע למטה שבשעה שהדליקם אהרן לעולם הם דולקין והולכים והדלקה בחנוכה היא רק כנ"ל להסיר את מסך המבדיל, ובזה יובן הטעם דכבתה אין זקוק לה דברגע הדלקה הוסר את מסך המבדיל ושוב אף שכבתה מ"מ האור שלמעלה מעצמו מאיר והולך, אך לפי"ז עדיין צריכין למודעי למה במקדש כבתה זקוק לה, וי"ל דהנה בירושלמי וכל אדם לא יהי' באוהל מועד, וכי כה"ג לאו אדם הוא, ותירץ שבאמת כה"ג נעתק אז ממדריגת אדם למדריגת מלאך, והנה גם בכל יום פורשין בשעת הקטרה ושייך קושיית הירושלמי וצריכין לומר כתירוצו, והנה קטורת ונרות בני בקתא חדא נינהו, וכן כתיב שמן וקטורת ישמח לב, שפי' הזוהר על נרות וקטורת, ע"כ במקדש כשנעתק ממדריגת אדם למדריגת מלאך הי' בכחו לעורר גם במקום גבוה כזו כמו שהי' אהרן בכח לעורר בהדלקתו את המנורה העליונה כנ"ל אבל אנחנו בגבולין דיינו שבהדלקתנו מסלקים רק המסך והמסתיר את האור, ע"כ אם כבתה אין זקוק לה:

פרק ב

שנת תרע"ב. מוצש"ק ליל ב'

בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה, בודאי לא הי' הזמן במקרה, ונראה דהנה בכ"ה באלול נברא העולם ומאז עד כ"ה בכסלו הוא שלשה חדשים, והענין דהנה במדרש בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים א"ר הושעי' שנה לי ר' חיי' הגדול גיורת שפחה משוחררת לא ינשאו ולא יתארסו עד ג' חדשים ופי' המהר"ל בספר התפארת דכ"ה דזמן ג' חדשים הוא זמן מחולק לעצמו שיהי' נכנסין תחת רשות שכינה עי"ש, ולדידי יש לומר בלשון אחר דהנה שלש עולמות יש עולם התחתון והתיכון והעליון וכנגדן באדם מוחא כבדא וליבא שהן משכן נפש רוח ונשמה נפש בכבד רוח בלב נשמה במוח, והנה נתינת התורה היא לנשמה שמשכנה במוח ע"כ בחודש השלישי שהגיע הזיכוך למוח ניתן התורה והם ג' חדשי הבחנה שיהי' נבחן בנפש רוח ונשמה שהם גוף ונפש ושכל בלשון מחקרים, וזה עצמו טעם של הגיורת שפחה ומשוחררת שאינה ראוי' לבוא בקהל טרם עבר עלי' ג' חדשים כדי שתקבל זיכוך בכל ג' חלקים אלו, וכן יש לומר בזמן חנוכה דבכל שנה מתחדש הבריאה כמו שאנו אומרים בר"ה זה היום תחילת מעשיך על בריאת אדה"ר, וכן הוא בכל שנה בכ"ה באלול בא התעוררת מחדש וכמו אז נעקר תוהו ובוהו מן העולם, כן בכל כ"ה אלול נעקר קצת התוהו ובוהו שהוא השתדלות הגשמי שהוא תוהו ובוהו הבל וריק ומתעורר הלב לתשובה, וזה מנהגינו שמשכימין לסליחות מאז והלאה, ומאז מתחיל הזיכוך עד ג' חדשים נשלם הזיכוך בכל ג' חלקי האדם, ואז הגיע הזמן להאיר אור האלקי בנשמת האדם, ומזה בא הנס בנרות המנורה ובשמן שרומז לחכמה ראשית הבריאה, ומשם מתפשט עד למטה, והם ג' צרופים כידוע ליודעים וכנגדן שלשה ברכות והבן:

פרק ג

ליל ג'

כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג, הנה שמן הוא חכמה כבהש"ס מפני ששמן זית מצוי להם לפיכך חכמה מצוי' בהם, וכתיב ראשית חכמה יראת ה', והיינו כי חכמה הבאה לאדם היא רק שפע אלקי, וזולתה איננה נקרא חכמה רק דרך השאלה, כדכתיב כי השם יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וע"כ אי אפשר לאדם לקבל החכמה מהש"י רק ע"י יראה שהוא עומד מרחוק כדכתיב מרחוק ה' נראה לי, וכמ"ש במשה רבינו ע"ה אסורה נא ואראה את המראה וגו' ופירשו המפורשים במלת אסורה לעמוד מרחוק היינו להתרחק עוד יותר עי"כ ואראה את המראה, ויראה הוא אותיות ראי', היינו באותה מדה שיש בו מדת יראה זוכה לבחי' ראי' וחכמה הוא בחי' ראי' שהוא ראית השכל וחכז"ל השתמשו תמיד במלת ראי' על החכמה נראין דברי פלוני רואה אני את דברי פלוני היינו שחכמתו ודעתו מסכימים לזה, והנה היכל הוא במספר ס"ה כמספר שם א"ד שהוא מרות ואדנות שהוא שם של יראה, וע"כ חכמה אלקית שבישראל מכונה בשם שמנים שבהיכל, והיוונים הארורים הם לגמרי בהיפוך זה שמדתם חוצפה ועזות שהוא היפוך מדת היראה והרמב"ן הביא על אריסטו שחשב הוא ותלמידיו הרשעים שכל שאינו משיג בשכלו איננו אמת, והם כששלטו על ישראל הכניסו מדתם זה בישראל היפוך מדת היראה וזהו שטמאו כל השמנים שבהיכל וטומאה הוא מלשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם שפירש"י עבירה אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, והיוונים הארורים במה שהכניסו מדתם מדת העזות שהוא היפוך היראה בלב ישראל אטמו השפעת שפע חכמת אלקית מישראל ורצו להכניס בהם חכמתם חכמת חיצונית אשר באמת אין ראוי לקראותו חכמה כי הוא בנוי על שכל אנושי שבמה נחשב הוא, שהרי קצת חכמות תמצא גם בבע"ח הטבעיים כמו שספרו חכמי הטבע, וכמו שאנו רואין מבנין הכוורת של דבורים, ותחבולת בע"ח לצוד קצתם את קצתם, ומעט חכמה שנמצא בהם בחקירות אלקית שאיננה נמצא מסוג זה בבע"ח גנוב הוא אתם מספרי שלמה המלך ע"ה שהגיעו ליד אריסטו וגרע והוסיף והתליף לפי הֵלך רוחו עד שנהפכה לו לרועץ וכל שאר חכמתם שנמצא גם ביתר בע"ח בזה מעט ובזה מעט על אופן אחר זה לעד אמת שאיננה נקרא חכמה בהחלט אלא דרך השאלה, וחכמה שראוי לקראותו חכמה הוא רק חכמה אלקית שמשיג בכח הנשמה שבו ולא מפאת כח הגוף והרגלו, וזהו הוא שטמאו כל השמנים שבהיכל עד שלא נמצא אלא פך אחד של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, היינו כדכתיב באהרן הכהן ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, וכן מצינו בו מדת היראה מאד ואמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, וספרו ז"ל שהי' רואה את המזבח בדמות עגל והי' מתירא לקרב אליו ופי' הרמב"ן שכ"כ קיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד עד שמחמת יראתו מחטא העגל נדמה כאלו העגל עומד ומעכב בקרבנותיו, והנה כה"ג הוא נקודה הפנימית שבישראל, ובכח קדושת הכה"ג עורר נקודה הפנומית שבישראל ושם שוכן מדת היראה למעלה מהשכל והדעת רק מצד עצם נפש ישראל ומן נקודה זו התפשט שוב מדת היראה בכל ישראל ונתרבה החכמה מאד, וע"כ נעשה הנס בשמן להורות ענין נכבד הזה:

פרק ד

ליל ד'

ולא הי' בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, הקשה הב"י למה עושין חנוכה שמונה ימים הלא על יום אחד הי' בו להדליק וא"כ לא הי' הנס רק על ז' ימים, ונראה דהנה כל גשם הוא בעל גבול ששה קצוות ד' רוחות מעלה ומטה ואינו יוצא מגדר גבולו, אך כשנעשה בו נס, ונס הוא לשון הגבהה כמ"ש שאו נס אלא עמים ארים נסי, נעשה מוגבה מגבול הגשם ופשט צורת הגשם בעל גבול ולבש צורה נסית בלתי בעל גבול, וע"כ הי' בו להדליק כמה ימים, ובודאי אם לא הי' להם עוד שמן טהור אחר שמונה הי' דולק והולך יותר, וכמו שנראה מדברי הר"ן שגם בנר המערבי בזמן עדות קבועה אלמלא כיבו אותו והטיבוהו מחדש הי' דולק והולך לעולם, והכל מטעם הנ"ל שהנס עשאהו בלתי בעל גבול, רק שלא הוצרכו יותר לא רצו להשתמש בנס יותר, וא"כ לפי"ז שפיר מובן שכל שמונה ימים הי' הנס ודלק שמן נסיי ולא שמן טבעי כלל שהרי כבר פשט צורה הטבעית ולבש צורה הנסית והבן הדברים שאי אפשר לפרש בכתב יותר:

ובדברים אלו יש לישב קושיא עצומה שהרמב"ן כתב בפ' ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה שהחשמונאים שמלכו בישראל עברו על צוואת הזקן לא יסור שבט מיהודה ובא עליהם עונש נמרץ שנכרת זרעם רח"ל, ויש לתמוה הרבה מדוע הצדיקים האלו שקיימו כל ישראל במסירת נפשם, איך עברו על מקרא מפורש בתורה בזדון או אפי' בשגגה, וכל ישראל והסנהדרין הסכימו עמם ולא עוררו אותם להזכירם שעוברים על מקרא מפורש בתורה, ואין לומר שהם לא מלכו בישראל אלא זרעם אחריהם ותאמר שהם לא היו כ"כ צדיקים ומלכו בזרוע, לא יתכן שהרי מפורש כאן וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום הרי הש"ס קורא את המנצחים בשם מלכות:

אך לפי דרכנו הנ"ל יש לומר דהנה נצחונם שהי' בנס גדול מאד הי' כעין נס השמן היינו שיצאו מגדר בעלי גשם והוגבהו למדריגת שכלים נבדלים מחמת מסירת נפשם ע"מ להרג על קדושת הש"י ותורתו ע"כ נתעלה גם גופם למדריגת שכלים נבדלים וכמו שתמצא שמלאך אחד הרג את כל אוכלסין שבחיל סנחרב, כן הרגו מועטין את המרובין, והנה אמרו ז"ל משה רבינו כה"ג הי' וחולק בקדשי שמים הי' אף שהי' לוי, מחמת שמשה לא הי' מוגבל בקו ידוע אלא הי' למעלה מכל הפכים וע"כ הי' יכול להיות לוי וכהן ביחד, והנה נאמר ויהי בישרון מלך על משרע"ה ולא נאמר שעבר על צוואת הזקן, היינו נמי מטעם זה מחמת כי צוואת הזקן הי' באשר כל שבט יש לו מדה ידועה, ומדת המלכות אין בכל השבטים אלא ביהודה, אבל משרע"ה שהי' למעלה מכל הפכים, כן נמי הי' יכול להיות מלך, וזה עצמו נוכל לומר על הצדיקים הללו חשמונאי ובניו שכמו שהי' הנס בשמן שהוא חכמה וכנראה שעלו ונתעלו בחכמה וכתיב כולם בחכמה עשית, וכל הפכים שבעולם כולם מוצאם מחכמה שהיא ראשית הבריאה, וע"כ הי' הם ג"כ נתעלים מכל הפכים והי' יכולים להיות נמי מלכים כמו משה רבינו ע"ה, וכדין עשו, אך זרעם אחריהם שלא היו במעלתם ואעפי"כ החזיקו במלכות הם עברו על צוואת הזקן ועליהם בא העונש השם ישמרנו ויזכנו לראות את צמח דוד:

פרק ה

ליל ה'

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, והקשו בספרים למה המתינו עד שנה אחרת ולא קבעו תיכף כשראו הנס, ונראה דהנה יש לדקדק למה בפורים כתבו אגרות שיקיימו ישראל עליהם, ונאמר קיימו וקבלו, וקבל היהודים, ובחנוכה לא מצינו זה, ומשמע שב"ד של חשמונאים עשו מעצמם וקבעו חובה על ישראל, ויש לומר דהנה בש"ס והיכן צוני ולא תסור, והנה לא תסור נאמר בפרשת זקן ממרא ושם נאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם וע"כ אמרו מצאן אבית פגי והמרה עליהם אין המראתו המראה, וכתיב עוד שם ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו' עד לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מכל הלין משמע דהלאו דלא תסור מדאורייתא הוא רק על תקנה שעשו הב"ד בעודם יושבין בלשכת הגזית, אבל אם עשו תקנה בעודם חוץ מלשכת הגזית אין על העובר עלי' חיוב לא תסור [ולכאורה קשה ע"ז מדמברכין אלולב כל שבעה ובסוכה מייתי עלה הא דמברכין אנר חנוכה והיכן צוני וכו' ומשמע דהיינו טעמא דמברכין אלולב כל שבעה דאית בי' לא תסור מדאורייתא כמו נר חנוכה כדבעינן למימר לקמן, אף דמשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, הרי דעל התקנה שלאחר החרבן נמי קאי בלאו דלא תסור, אך יש לומר דמאחר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא יחשוב כמו המקדש קיים, כשהוצרכו לתקן תקנה ישבו במקום לשכת הגזית למען יהי' חיזוק להתקנה, ומצינו שהי' בירושלים הסנהדרין אף לאחר החרבן טרם שנתישבו ביבנה כבמשנה ריש פ"ד דר"ה ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה, ועיין בריטב"א שם] וע"כ בפורים שהי' בשושן ולא היו סנהדרין יושבין בלשכת הגזית לא הי' כח ביד ב"ד לתקן תקנה מדאורייתא ע"כ הוצרך שיקבלו עליהם ישראל מעצמם, והא דמברכין אמקרא מגילה היינו משום דלגבי זכירה לא כתיב קבלה כלל והקבלה כתיב רק על העשי' כי הזכירה יש לה עיקר בדאו' היא זכירת מחית עמלק ובירושלמי שהמגילה נתנה מסיני ובש"ס דידן עד שמצאו מקרא כתיב בתורה, וע"כ לא נזכר בגמ' מנלן שמברכין והיכן צוני כמו שאמרו לגבי נר חנוכה דלמקרא מגילה לא צריך קרא דולא תסור, דהקבלה לא כתיב רק לגבי עשי', ועל עשי' באמת אין מברכין, ומיושב בזה קושית האחרונים למה אין מברכין על משלוח מנות, אבל נר חנוכה שהי' ב"ד של חשמונאי יושבין בלשכת הגזית שפיר איתא הלאו דלא תסור, ולפי"ז מובן שפיר החילוק בין פורים לחנוכה שבפורים לא הי' כח ב"ד יפה לתקן תקנות ע"כ הוצרכו שישראל יקבלו עליהם, אבל חנוכה שב"ד הי' בלשכת הגזית וכחם יפה לתקן תקנות והעובר עליהם הוא בלא תסור לא הי' צורך לקבלת ישראל:

ומעתה מיושב הא דלשנה אחרת קבעום וכו' שכבר חזרה סנהדרין למקום קביעתם ללשכת הגזית, אבל באותה שנה שהיו כולם טמאי מתים לא הי' יכולין לבוא ללשכת הגזית אפי' לאותו חלק הבנוי בחול, שהרי זה הי' בנוי בחיל עכ"פ כמבואר במדות ומדרבנן עכ"פ אסור ובימי יהושפט גזרו עלי' כבש"ס יבמות חצר החדשה שחידשו בה דבר ואמרו טמא מת אל יכנס למחנה לוי' דהיינו החיל וע"כ לא הי' להם אז כח לתקן תקנות:

עוד יש לומר דהנה בכל ימים טובים יש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון שנאמר בו כי טוב, כן שמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, וכן משמע בזוה"ק אמור, ובחנוכה כתיב עשאום ימים טובים בהלל והודאה פירש"י לא שאסור בעשיית מלאכה, היינו שבכל ימים טובים מקבלים ההארה הנ"ל ע"י קדושת היום או ע"י מצות הנהוגות ברגל ההוא ועיין זוה"ק סוף תצא וחנוכה שאין בו קדושת היום מקבלים ההארה ע"י ההלל והודאה או ע"י הנרות ויהי' הפירוש קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, דהא דעשאום ימים טובים קאי לפניו ולאחריו, היינו או מחמת שקבעום היינו הנרות או מחמת ההלל והודאה, ויראה לי הפי' דכל כמה רגש הלל והודאה שבאדם כך באותה מדה מקבל הארה מאור שנברא ביום הראשון:

והנה בירושלמי הקשה היאך מותרין תמיד בעשיית מלאכה הלא ביום שאדם מקריב קרבן אסור בעשיית מלאכה ובכל יום מקריבין תמידין, ותירץ משום דכתיב ואספת דגנך, והנה זה ניחא בתמידין דבכל יומא איתא, אבל ביום החנוכה שחנכו את המזבח והמקדש דלא שכיח בודאי אסור בעשיית מלאכה וכמו שמצינו בימי שלמה שעשאוהו חג שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, וא"כ חנוכה שחנכו את המזבח כדאיתא בפסיקתא בודאי עשו אותן הימים יו"ט והי' אסורין בעשיית מלאכה, וא"כ אז קבלו הארת היו"ט ע"י קדושת היום, וע"כ אין היו"ט היום כבחי' שהי' אז, וא"כ שוב לא קשה למה לא תקנו אז על להבא:

פרק ו

ליל ו'

בפלוגתא דב"ש וב"ה דבש"א פוחת והולך ובה"א מוסיף והולך דטעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דב"ה משום דמעלין בקודש ואין מורידין, יש להבין הדמיון מפרי החג ששם מקריבין שבעים כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם שייך לומר פוחת והולך, אבל איך יתכן זה בנרות חנוכה שאין אנו מדליקין עבור האומות כלל, ונראה דהנה כח היוונים הוא חכמה כמ"ש המהר"ל, והחכמה בעצם היא טובה, ואפי' חכמות חיצוניות יש בהן צורך לעולם, ואפי' לתורה יש בהן צורך כמ"ש על הרמב"ם ז"ל שלמד כל חכמות חיצוניות לרקחות ולטבחות לתורת השי"ת, אך עיקר החסרון של היוונים הי' הגסות רוח שלהם כמ"ש הרמב"ן שחשב הוא [אריסטו] ותלמידיו הרשעים שכל מה שאינו משיג בשכלו איננו אמת, וא"כ אין מהצורך רק להעביר קליפת גסות הרוח וחוצפה יתירה שהביאו לעולם, ואז ישאר עצם החכמה טובה, וזה בהאיר אור התורה לאמיתה, וכל דבר נמתק בשורשו, מה גם כי בהאיר אור התורה לאמיתה יתראה מה בינה לבינם כקוף בפני אדם ועוד בפחות מזה, וע"כ אומרים ב"ש ביום הראשון מדליק שמונה, כי אחר שכבשו את היוונים בגשמיות צריך לשרש אחר ארס של נחש שהשאירו בלב קצת מישראל, ובעוד שקליפת הגסות רוח קיימת בתוקף צריכין להמשיך רב אור לבטל העזות וגסות הרוח, ולעומת שמתבטל והולך הגסות הרוח שוב אינם צריכים בביטולם אור גדול כ"כ ודי בפחות מזה, כי ידוע שהעשי' למטה מעוררת בדוגמתה למעלה ברוחניות, וזה ממש כפרי החג שכח האומות מתמעט והולך אין מהצורך להקריב עליהם קרבנות כ"כ, ובה"א מוסיף והולך שכל כמה שקליפת יוונים מתמעט יתראה האור יותר ויותר, כמאמר הכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ועושין לזה פועל דמיוני בהוספת נרות חנוכה:

עוד יש לומר דהנה להסיר גסות הרוח יש שני מיני עצות, א' להסתכל בשפלות עצמו מאין באת וגו' וגם חלישת שכלו שהוא מלא שיבושים וטעיות ומה שהיום תופש לדבר ברור למחר בא רעהו וחקרו שהוא טעות או בעצמו ימצא בו בדק, וכל מה שיבחין ויסתכל בהֵלך רוחו ומהות נפשו ובחלישת גופו ימצא בכל פעם יותר ויותר, עצה הב' להתבונן בגדלות הש"י וגודל מעשיו הנפלאים כמ"ש דוד המע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כננת מה אנוש כי תזכרנו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' יסוה"ת, וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעות עכ"ל הזהב, אך עצה הראשונה צריך שמירה יתירה לבל יתבטל בעצמו לגמרי ויתיאש מהשיג שלימותו וכמו שהאריך הזוה"ק לפרש בפרשת שלח דברי המרגלים ע"ד הרמז, וזה גרוע מהכל, אבל להעצה השני' א"צ לשמירה מיאוש כמ"ש הרמב"ם שם בשעה שיתבונן אדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, עכ"ל, הרי שזה גורם להשתדלות יותר והנה ב"ש שמדתם מדת הדין שהוא שמאל דוחה ונרמז בדבריהם ז"ל דוחפו באמת הבנין שבידו וכמו שכתבנו בזה במק"א תפסו לעיקר עצה הראשונה וסוברים שענין הנרות להביט את שפלותו והוא כענין אחפש את ירושלים בנרות, עון רבה משתכח כבש"ס פסחים ובזה אין להוסיף שלא יבוא מזה יאוש כנ"ל, ובה"א שאור הנרות להסתכל בגדלות הש"י ובנפלאותיו העצומים, ולזה צריך להיות מוסיף והולך:

ולפי דברי ב"ה יש לפרש שמן זית זך כתית למאור שדרך ועצה זו להסתכל בגדלות הש"י אין בו פסולת וכל שמוסיף להסתכל יותר ימצא וישתוקק יותר וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וזהו זך בלי שמרים, אבל לדרך ב"ש יש בדרך הזה פסולת היינו היאוש:

פרק ז

ר"ח טבת

הנה בטור שו"ב ר"ח הם כננד י"ב שבטים, ולפי סדר השבטים הכתובים באבני האפוד כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש, ר"ח טבת הוא נגד שבט אשר, ונראה שיש בו רמז שר"ח שלו הוא תמיד בחנוכה, בברכת יעקב מאשר שמנה לחמו, ובברכת משה וטובל בשמן רגלו, ונרמז שבר"ח שלו יהי' בו ברכת שמן, ונראה עוד דברכת שמן הוא ענין נכבד מאד, דהנה בזוה"ק ח"א פ"ח. דבשעה שהשיבה אשת עובדי' לאלישע אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, אמר לה נחמתני וכו' אבל השתא דאית לך שמן דא הוא אתר לאשתכחא בי' ברכאן מנלן דכתיב כשמן הטוב וכו' עד שמן לסטר ימינא ומסטרא דימינא נפקי ברכאן לעלמא עי"ש כל המאמר, ונראה דבחנוכה שהי' הנס בשמן, זה מורה שהגיעו למקור הברכה דמתמן נפקי ברכאן לעלמא וכל הנסים שהי' בנצחון היוונים הכל נכלל בנס ברכת השמן, ומיושב מה שמקשין העולם מה רבותא כ"כ שהי' נס במקדש הלוא עשרה נסים נעשים בכל יום במקדש, ואפי' בגבולין הי' מלומדים בנסים וההולך למוד את גרנו אמר יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה, ואח"כ מודה על שנשלח לו ברכה בכרי הזה, הרי שהי' ברכה מצוי' אצלם בתמידיות ומאי אולמא דנס חנוכה, ולהנ"ל ניחא שעיקר רבותא שבאו למקור הברכה, ושוב נשלח ברכה לכל הפרטים בכל ענינים, ולא הי' ברכה פרטית בדבר אחד בלבד:

ולפי"ז יש לומר טעם שלא תקנו סעודה כמו בפורים דה"נ הי' הנס מלחמה כי הזכר שעושין לדורות הוא באשר בכל שנה כשהגיע זמן שנעשה בו נס מתעורר הנס כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו וע"כ עושין פועל דמווני למען יחול הנס כמו מאז, ומאחר שבשעת הנס הי' במקור הברכה וממנו נסתעף לענפים, ע"כ אין צריך לעשות עוד זכר רק לעיקר הנס ממקור הברכה והם נרות חנוכה וממילא נמשך הברכה לכל דבר ואין צריכין לפועל דמיוני להפרטים:

בספר יצירה פ"ה מ"י המליך אות ע' ברוגז וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש זו"נ, ונראה דהנה לפי האר"י ז"ל חודש טבת הוא עין ימין דז"א, ויש להקדים מאמר הזוה"ק אית רוגזא ואית רוגזא אית רוגזא דמתברכא מעילא ותתא ואית רוגזא דאתלטיא מעילא ותתא עכ"ל, רוגזא דאתלטיא מבואר דהוא כחו של עשו, והנה לפי סדר האר"י ז"ל שסידור החדשים על סדר הדגלים חודש טבת הוא מיוחס לשבט דן, והוא מלשון דין ובש"ס פסחים (ד.) האי דאמר דוני דיני אמר שמע מינה מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו וגו', אך בש"ס מגילה (ט"ו:) ולרוח משפט זה הדן את יצרו פירש"י כופהו לשוב בתשובה, ונראה דמי שהוא דן את יצרו בזה מסלק מעליו כל הדינים ובמקום שיש דין אין דין דבמקום שיש דין למטה אין דין למעלה, ומהפך מרוגזא דאיתלטיא לרוגזא דמתברכא, ולדעתי זהו ענין חודש טבת דהוא מירחין דעשו ושורה בו דינים ורוגזא, ובמה שאדם דן את יצרו נהפך לרוגזא דקדושה כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ובזמן החורבן שלא הפכוהו שלט הרוגזא דאתלטיא ובעשירי בו סמך מלך בבל על ירושלים:

והנה בזוה"ק ח"א (ב':) כד בעי קב"ה למברי עלמא אתו כל אתוון קמי' וכו' עד אות ע' לא אברי בה עלמא משום דאית בי' עון אע"ג דאמרה דאית בי' ענוה, והיינו כי אותיות עון הוא אותיות ענו, והוא מתהפך בצירופו כמו שבענינים הם מהופכים, כי עון הוא מזיד, והפיכו הוא ענו כי ענו הוא שפל בעיני עצמו ומתבטל לרצון הש"י היפוך המזיד, ונראה כי איש שהוא בעל עין טובה ואינו מתקנא בזולתו מדה זו בכחה להפך מעון לענו, וזהו שאמרו באבות איזהו דרך ישרה וכו' עין טובה, וכו' שבכלל דבריו דבריכם כי היא מדה כוללת כנ"ל שמהפכת העון לענו:

וכעין זה מצינו בגדי שהרמב"ן כתב דבחלקו של ס"ם מהאמות עשו ומבהמות שעירים, ואעפי"כ נבחר לקרבן, ועיין בזוה"ק ח"ב (קפ"ה.) מזה נראה שיש בו נמי כח להתהפך מרע לטוב, וזה עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו, ועל ידיהם נטל הברכות מעשו איש שעיר ואתהפך ממה שהי' שעיר עזים בסטרא דעשו נהפך לטוב לסטרא דיעקב, ובפייט שקלים למוסף גדי קישור ידים ברכות לישא באהבת עור גדיו שכינה נתעלסה:

וכעין זה מצינו כבד באדם דבזוה"ק ח"א (קל"ח:) במדה"נ דהוא חלקו של עשו [וזה ידוע בספרים דכבד וטחול הם עשו וישמעאל] אך הוא נברא לשמש להלב והיינו באם צדיק אוכל לשובע נפשו כדי לעבוד את השי"ת באכילה ההיא והוא משלח הצחיחא דדמא להלב הרי הוא עבד להלב ומתהפך להקדושה וכמו עבד כהן שאוכל בתרומה אבל אם הוא אוכל לתאות נפש הבהמית שמשכנה בכבד, הוא עבד מורד באדוניו והוא חלקו של עשו [ואולי כן הי' יצירתו של עשו להיות משמש ליעקב והי' גם הוא נכלל בהקדושה, אך הוא בזדון לבו כמו השר שלו הוא ס"ם עבד מרד באדוניו]:

ומעתה דברי הספר יצירה מבואר שהמליך את אות ע' ברוגז היינו אות ע' ע"י עין טובה מתהפך מרע לטוב מעון לענו [ויצדק הלשון המליך עפ"י דברי הש"ס נדרים לאו מלכא אנא דקא מתהנית מנאי ולא קא אהני מנך, הרי כי מטבע המלך להיטב לזולתו אף בלי תקות השלמת גמול והוא מדת עין טובה כמובן] ועי"ז שהוא נמשך אחר הש"י הוא מרגיז יצה"ט על יצה"ר ומהפך הרוגז דאתלטיא מעילא ותתא ע"י שהוא דן את יצרו וכופהו לשוב בתשובה, לרוגז דאיתברכא מעילא ותתא, וזהו חדש טבת דלפי קבלת האר"י ז"ל הוא עין ימין דז"א, ועין ימין הוא בחי' עין טובה, והוא מהפך הרוגז כנ"ל ואת חודש טבת שהוא מירחין דעשו להיות לצד סטרא דקדושה דיעקב, וכן גדי, וכן כבד, כנ"ל ששורשם בעשו, והם מתהפכים לסטרא דיעקב וע"כ המליך אות ע' ברוגז וקשר לו כתר זה כתר מלכות לשלוט להפך הרע לטוב, ונעשה מצירוף עון ענו ומרוגז דאתלטיא רוגז דאתברכא וצר בי' גדי בעולם להיות שייך בעולם ענין התהפכות מרע לטוב כענין גדי, וע"כ אפי' איש רשע גמור עוד לו תקוה כי בכחו להתהפך מרע לטוב כענין גדי כנ"ל, וטבת בשנה שהוא חודש טבת מיוחד לזמן ההיפוך כנ"ל, וכבד בנפש להתהפך מהיות מתאוה לבלוע לתאות הבהמות להיות חלקו של עשו הבלען כאמרו הלעיטני נא, ולהיות מסטרא דיעקב לקיים צדיק אוכל לשובע נפשו כנ"ל וכן כל עניני נפש המתאוה שמשכנה בכבד לעשותו מרע טוב ומדרגא דעשו דרגא דיעקב:

וממוצא דבר שבהחודש הזה צריך כל אדם שמירה יתירה מכעס ומרוגז דאתלטיא, וכן חלק עשו כנ"ל באשר הוא חודש המתהפך כנ"ל וצריך שמירה לבל יתהפך ח"ו לצד הרע אלא ישגיח היטב על כל מדותיו ועניניו שיהי' נוטים לצד הטוב, ואפי' איש שהוא נוטה רח"ל בטבעו לצד הרע נמי יש ביכולתו בחודש הזה להתהפך לטוב אמן כי"ר:

פרק ח

ליל ז'

כשנכנסו יוונים בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכו' ולא נשאר בו רק פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג, הנה יין נפסל במגע נכרי ושמן אינו נפסל ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי יין הוא באתגליא ומשנכנס יין יצא סוד ע"כ יש להם אחיזה בו, אבל שמן הוא דבר שבחשאי, ומאחר שהגוים הם באתגליא כבש"ס עירוכין סתם גוי מפעא פעי אין להם כח לפסול את השמן עכ"ד, והנה במד"ר פ' מטות שלשה מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל כל חמדת העולם חכמה, גבורה, עושר, והנה עושר הוא כל ענינו בהתגלות כי הוא חוץ לגוף האדם גבורה הוא יותר פנימי שאיננו ניכר כ"כ מבחוץ, ולפעמים ימצא מי שמבנה גופו איננו גדול מסתם בני אדם ועכ"ז יש בו כח גדול, חכמה היא פנימית לגמרי שהשכל יושב בחדרי חדרים, והנה בשלשה אלה הי' אחיזה לשלשה מלכיות הראשונות, בבל מדתה הכח הגבורה פרס ומדי מדת העושר, בהראותו את עושר וגו', יון מדת החכמה שהעמידו פלסופים וחכמי יון כידוע, ובאשר הי' להם אחיזה בפנימית שהוא חכמה לכן יכלו לטמאות את כל השמנים שבהיכל שהוא פנימית, שכל שמן הוא בחשאי, ועוד שהוא בהיכל:

אך הנה יש תעלומות חכמה שהוא פנימית שבפנימית שם לא הי' להיוונים שום אחיזה, ויראה דעל תעלומות חכמה נאמר והחכמה מאין תמצא, וע"כ אי אפשר להשיגה רק מי שהוא אפס ואין בעצמו, וזה שאמרו ז"ל שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה שבאשר סודה גבוה מאד אי אפשר להשיגה רק משה רבינו ע"ה שהוא הי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ובכלל זה הם כל תעלומות חכמה, שלעומת מדתו בבחי' אין, בה במדה הוא זוכה לתעלומות חכמה, וע"כ תמצא שהלכה כב"ה מפני שהיו ענוים ביותר כבש"ס שבת, ע"כ כיוונו ביותר לתעלומות החכמה והלכה, וזהו פך השמן שהי' מונח בחתמו של כה"ג כי אהרן הי' נמי ענו ושפל בעיניו מאד כמאמר הכתוב ואהרן מה הוא וגו' ואנחנו מה ונכלל אהרן עם משרע"ה בזה, וזה עצמו הי' צריך לכהונה כמ"ש האר"י לכך נבחרת, לכך דייקא משום שאתה בוש, וכל בחי' מדה זו שהי' נמצא אז בישראל הי' באמצעות הכהנים, ויורו משפטיך ליעקב, ולזה לא הי' להיוונים שום אחיזה שהרי הם לגמרי היפוך מזה שמדתם עזות כידוע, ע"כ משם בא הנס:

פרק ט

שנת תרע"ג. ליל א'

בימי מתתיהו וכו' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק מלשון מחקי שביותר היו היוונים מתנגדים לחקים שהם בלי טעם אלא למעלה מהטעם והרשעים הללו שהי' בהם חכמת הפלסופים וכמ"ש הרמב"ן שחשב הוא ותלמידיו הרשעים שכל שאיננו משיג בשכלו איננו אמת ע"כ הי' מתנגדים ביותר לחקים עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים ולדקדק עוד מלשון חקי רצונך כאלו החקים תלוים ברצון ולשון להשכיחם תורתך, והיינו דהנה ענין רצון הוא למעלה מהטעם וכמאמר החכם אין טעם לרצון, וכמו שאנו רואין בחוש ברצונו של אדם אף שלפי השכל והטעם צריך להיות בהיפוך אלא שהלב רוצה למעלה מהטעם, ואף שהמוח והשכל הם למעלה מהלב, ולמה יהי' הרצון שהוא בלב למעלה מהשכל, אך הענין דהרצון אין מקורו מהלב לבד אלא שמאיר להלב ממקורו של השכל שאף השכל בעצמו אינו מרגיש, וכענין שתוק כך עלה במחשבה לפני, וזהו בחי' של דוד המע"ה שהוא בחי' לב של ישראל כאמור לך אמר לבי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, שהלב הוא שיש לו ההשתוקקות והוא בחי' של דוד המע"ה וכל ספר תהלים מלא מזה, ולעתיד יהי' דוד ראש לשלשת האבות, אף כי האבות הם בבחי' מוח, והבן נמשך ממוח האב, מ"מ יהי' דוד הראש, והטעם כנ"ל שמדתו בחי' הרצון שבלב שהוא גבוה מבחי' המוח והשכל, וע"כ החקים שהם למעלה מהטעם שורשם מבחי' הרצון שהוא למעלה מהטעם למעלה כביכול, ולעומתו מעוררים בישראל הרצון לאביהם שבשמים למעלה מהטעם והשכל עד מסירת הנפש והוא הדביקות בשורש ישראל כי ישראל עלו במחשבה וע"כ יוצדק לומר שהחקים תלוים במדת הרצון:

והנה היוונים הארורים הי' מתנגדים לזה כנ"ל וע"כ עמדו על ישראל להשכיחם תורתך היינו כי מדת השכחה נצמח מפאת התרחקות כי לדבר שאדם נקשר בקשר אמיץ לא במהרה הוא שוכח, וישראל מפאת שהם דבקים בשורשם בחי' הרצון עד מסירת הנפש לא שייך אצלם שכחה, אלא מפאת קליפת יון שעמדו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך ושורש אחד לשניהם:

וע"כ יובן הלשון שטמאו כל השמנים שבהיכל דהנה היכל הוא בחי' הלב תוכו רצוף אהבה כברש"י שיר השירים, ושמן שבהיכל הוא בחי' עליונה שהוא בחי' הרצון המאיר להלב כנ"ל, וטומאה הוא לשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, היינו שחשבו לטמטם את מקור נכבד זה שלא יאיר להלב לעורר בחי' הרצון, ונעשה להם נס לשעתם שנתגבר בהם בחי' הרצון עד שמסרו נפשם על קדושת השם וגברו על קליפת יונים שהחשיכו עיניהם, וע"כ נעשה להם נס גם בשמן טהור שבהיכל להורות על הענין שהי' בנס המלחמה שגם מסירת הנפש הי' בנס מאתו יתברך כנ"ל:

פרק י

ליל ב'

ואתה עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם, הנה לשון ריב הוא מלשון כי יהי' ריב בין אנשים עוד טרם נקרבו למשפט לברר הדין עם מי, ודין הוא להוציא העושק מיד העושקו נקמה הוא עוד יותר מכפי המגיע לענוש את הרשע, וכמ"ש הרמב"ן במדין שצוה להרוג את כל זכר בטף לנקמה, ובכן יש להבין הלשון רבת את ריבם, ונראה דהנה מצב ישראל הי' אז מוזר מאד אשר רבים מהחסידים נהרגו והנשארים היו בחרפה וברעה גדולה מתחבאים במערות והיוונים הארורים הי' מחפשים אחריהם להשמידם, ויתר העם לא עמדו בנסיון ונתנו את ידם להיוונים וכמעט שנכבה גחלת הישראל, ואין איש מתעורר כלל לעשות דבר לטובת הדת כי הי' כולם כמתייאשים ומצפים ליהרג על קידוש השם זאת הי' תכלית נחמתם, וע"ז אמר הכתוב ועוררתי את בניך ציון על בניך יון והמפרשים עמדו על לשון ועוררתי, ולפי דברנו יוצדק מאד לשון הזה שהי"ת עורר אותם לבל ישנו כמתייאשים, עד שחשמונאי ובניו הרימו ראש לצאת לקראת נשק בגודל לבב, וע"ז נאמר רבת את ריבם, היינו שהריב שנתהוה ביניהם לבין היוונים, מאת ה' היתה זאת, ואח"כ כשנתעוררו מלמטה דן ה' את דינם של העשוקים, ואח"כ נקם את נקמתם כדאיתא ביוסיפון:

והנה זה נשאר לדורות בימים ההם בזמן הזה בא התעוררות בלב אנשים אפי' המתיאשים, אם אך צר להם ממצבם הנוכחי, כמו אז שעמדת להם בעת צרתם דוקא, כמו כן היום כל איש מצוק ומר נפש הרובץ תחת משא מלך זקן וכסיל ומצפה ומשתוקק להושע, אך חסר לו התחזקות והתעוררות לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, והוא כמתיאש בעיני עצמו לצאת מהמבוכה הזאת בחשבו כי הרבה פעמים התחיל ולא עלה בידו לגמור, ע"כ איננו מאמין בעצמו שעודנה הברירה בידו והבחירה חפשית ואם יקבל עליו מהיום לפרוק ממנו עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, לכתוב ידו להשי"ת, יעשה ויצליח, לאיש כזה בא היום התעוררות מלמעלה כמו מאז שנאמר ועוררתי את בניך ציון על בניך יון, אבל ההתעוררת הוא רק לפי מסת שהוא מיצר ונפשו מרה לו:

ולפי האמור יובן מה שחכמים הגידו ברמז דברי הש"ס פתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, דקאי על נפשות ישראל המגושמים ביותר שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, בהקדם דברי אדמו"ר הרי"ם מגור זצללה"ה כי שבת הוא ברוך, ואיש שאיננו מוסכם בדעתו לשמור כל התורה כולה הוא בכלל ארור אשר לא יקים כמ"ש הרמב"ן ואין ארור מדבק בברוך עכ"ד, וכבר אמרנו שזהו התשובה שאיתא בספרים לעשות בע"ש, ובש"ס עירובין הני בני בי רב דיתבו בתעניתא במעלי שבתא, היינו לצאת מכלל ארור שיכול לדבק בברוך הוא שבת, אבל לא די במה שהוא איש מצוק ומר נפש על עצמו בעוד איננו מוסכם בדעתו שמהיום והלאה ישמור כל התורה עוד לא יצא מכלל ארור, וזה הפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת, מ"מ בחנוכה אם הוא מיצר ונפשו מרה לו יש לו עלי' בחנוכה היינו שלמעלה בא להתעוררת שיסכים בדעתו כנ"ל, משא"כ בשבת שצריך שיהי' בו ההתעוררת מצד עצמו כנ"ל ואח"כ יכול להתדבק לשבת להיות לו עלי':

פרק יא

מוצש"ק ליל ד'

ענין נר של שבת הוא להאיר את עיני השכל עד שאפי' הגוף ירגיש בקדושת שבת כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנר של שבת הוא משום שלום ביתו שהאדם הוא הנשמה והגוף הוא בית הנשמה וכל אחד מושך לזה שהוא ואין שלום ביניהם, ובשבת אפי' הגוף מרגיש ונעשה שלום עכ"ד, והנה נר חנוכה הוא להאיר את עיני האדם שיהי' ביכולתו להכיר מומי עצמו כעין שכתוב אחפש את ירושלים בנרות דעון זוטא נמי משתכח, וכעין שכתוב שבעה אלה עיני ה' המשוטטים בכל הארץ שזה ענין המנורה המורה על ההשגחה, וכאשר הי' הנס במנורה נתהוה מזה כח השגחה גם באדם עצמו שיכול להשגיח על תעלומות לבו, אך בשבת אין זמן לזה אלא להרגיש מתיקת השבת כדכתיב ומתוק האור עד שכל עניני עוה"ז יהי' כאפס ואין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם אדמו"ר הרי"מ זצללה"ה מגור שבשבת צריך להיות כל מלאכתך עשוי' אפי' בעניני שמים נמי עכ"ד, והיינו מה"ט שאין הזמן להשגיח על עצמו כלל וזה צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, ע"כ אין בשבת ענין וזמן לנר חנוכה, שהרי זה להסתכל בשפלות עצמו, וזה רק להסתכל בגדלות השי"ת, וע"כ איתא בספרים שבשבת לכ"ע כבתה אין זקוק לה, אך באין לקדושת שבת רק מחמת שטרח בע"ש, ע"י חשבון הנפש כמה הוא רחוק, ובש"ס עירובין הני בני רב דיתבין בתעניתא במעלי יומא דשבתא, וע"כ נר חנוכה הוא הכנה טובה לשבת, ונר חנוכה קודם לנר של שבת, וכן מהאי טעמא הבדלה קודמת לנר חנוכה לפי מנהג ותיקין:

פרק יב

ליל ה'

בש"ס ברכות לך ה' הגדולה והגבורה וגו' וההוד זה מלחמת נחלי ארנון, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמדת ההוד הוא כשהשי"ת עוזר לאדם ומושיעו אף שהאדם עצמו אינו יודע, וכענין אין בעל הנס מכיר בנסו, וכמו שפירשו בפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו, היינו שאין מכיר בהם אלא הוא יתברך לבדו, כמו בנסי נחלי ארנון שישראל לא היו יודעין שהאמוריים הי' נחבאים במערות שבין ההרים והנס שנעשה להם עד אח"כ שהבאר הודיעם עכת"ד, ויש לפרש הדברים כי באם האדם יודע מהצרה מקודם ומתפלל להשי"ת שיצילו, הרי יש להאדם חלק בהצלה, שהרי באה ע"י התעוררותו ואפי' כשאינו יכול להתפלל, בזה לבד שמיצר שכינה מה אומרת קלני מראשי נחשב נמי שיש לו קצת חלק בהישועה שהרי במה שהי' מיצר הי' סיבה להישועה, אבל כשלא ידע כלל מהצרה א"כ לא הי' שום סיבה להישועה אלא הקב"ה לבדו ע"ז יש להודות להשי"ת ביותר, ובתקה"ז תיקון י"ג שהוד הוא הודאה מלשון הודו לה' כי טוב, והרי לאה שאמרה הפעם אודה את ה' שפירש"י שנטלתי יותר מחלקי יוצדק בו לשון הודאה, מה גם שאיננו שום סיבה לזה:

והנה בתקה"ז שם וכן הוא במקובלים כי חנוכה הוא בהוד, ויש להבין שהרי הי' ידוע להם הצרה והתשועה ולמה הוא בהוד, ונראה דהנה אמרו ז"ל וחושך ע"פ תהום זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן וכו', והיינו שהצרה היתה כ"כ גדולה והי' כמתיאשים עד שכמעט לא הרגישו אמיתת הצרה וגדלה, וכענין בשר המת שאינו מרגיש באזמל, והיינו דכל מה שהרגישו מהצרה לא הי' תופס מקום לעומת אמיתת הצרה, וכ"כ לא הי' מרגישים את גודל הישועה ומעלתה שהי' כ"כ גבוה רם ונשא, שהי' צריך להיות ממקום גבוה לעומת גודל הצרה, וכאשר לא הרגישו גודל הצרה לא הרגישו גודל הישועה רק אח"כ דאתיישב רוחייהו בגוייהו הבינו למפרע עד היכן היתה הצרה מגעת ואת גודל הישועה ומעלתה, וכמ"ש הזוה"ק ח"ב (מ"ה.) ת"ח כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוה תבר בגוייהו וכו' בר נש כד איהו שביק פלחנא כדין ידע תבירו דגרמוי תבירו דרוחי' ע"כ, ואיתא במפרשים שזה טעם הקדימות מצה למרור שאחר החירות שנרמז במצה הרגישו במרירות, וע"כ שוב יוצדק לשון הוד בנס חנוכה:

ולפי האמור יש לפרש הא דלשנה אחרת קבעו ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ותמהו המפרשים למה המתינו עד שנה האחרת ולא קבעו תיכף ולהנ"ל מובן שפיר:

ובזה יש ליתן טעם אהא דכבתה אין זקוק לה, דהנה בהדלקת נרות חנוכה בכל שנה מעוררים את שורש הנסים ולעומת שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתהם מאירין הנרות בלב ישראל, וכמו אז שבא הרמז בנרות להרגיש למפרע כנ"ל כן הוא לדורות שהנרות מאירין את העינים, וא"כ אחר שהדליק שוב איננו באותה בחי' שיצטרך להאיר עיניו ודו"ק:

הרואה נר חנוכה צריך לברך, ויש להבין מ"ש מכל המצות שהם לפרסם הנס שאין בהם ברכה אלא לעושי המצוה ולא לרואה שחבירו עושה המצוה, והרי הרואה ושומע לחבירו קורא את המגילה אם לא כוון לבו לצאת או שלא שמע מלה אחת שהוא לא יצא באותה קריאה, אינו מברך כלל על מה שרואה ושומע קריאת מצוה:

ונראה דהנה כל קרבנות לא נראה בהם התועלת והצורך בגשמיות, אלא הקרבן עולה ונכלל בלהב אש המזבח והוא מתקן למעלה מה שצריך, אבל נרות המנורה לבד מה שהשמן נכלה ועולה בלהב הנר, שהוא כעין כל הקטרת האשים, עוד בו תועלת וצורך להאיר, ואף שלא לאורה הוא צריך, אינו דומה פלטין של מלך וכו' והוא כבוד פלטין של מלך שהוא מעוטר בנרות ופנסין, ע"כ כשתקנו נרות חנוכה דומיא דמנורה תקנו ג"כ מצוה כפולה גוף ההדלקה שהשמן נכלה, והשני מה שהנר מאיר לכבוד הנס, וע"כ יש בו שתי מצות, הדלקה והרואה:

ובזה יש ליתן טעם למ"ד כבתה זקוק לה, אף שמודה לטעמא דמ"ד אין זקוק לה שכתבתי בדיבור הקודם, מ"מ ס"ל הגם שבענין הדלקה כבר אתעביד מצותו, מ"מ לענין חלק המצוה שמאיר עודנה לא אתעביד מצותה, ולמ"ד אין זקוק לה ס"ל דאין המצוה נחלקת וכיון שאין בה עוד חלק ההדלקה כל מה שיהי' מאיר איננו נחשב שהוא אור של מצוה כלל ודו"ק:

פרק יג

ליל ו'

הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם וכו' הנה מלכות יון הרשעה ראה אותה דניאל בדמות נמר עז שבחיות כאמרם ז"ל הוי עז כנמר, וע"כ הי' בהם מדת העזות ביותר כידוע בספרים, אך הקב"ה בורא ממכה עצמה רפואה כדכתיב וממכותיך ארפאך, והיינו דממדה זו עצמה מדת העזות התחיל הישועה, כי לולא מדת העזות לא יתכן שחשמונאי ובניו לבדם ירהבו עוז בנפשם להוציא חרב שלופה על מחנה כבדה של יוונים, כחול אשר על שפת הים לרוב גבורי חיל שכבשו את כל העולם, והי' להם למסור עצמם להריגה על קידוש השם כמו שעשו אלפים ורבבות קדושים קודם להם, ולא הרהיבו עוז בנפשם לבוא להלחם אתם, אלא באשר אז מדת העזות גברה ושלטה בעולם הוא קליפת יון, את כח מדה זו עצמה לקחו להם והרהיבו עוז בנפשם לבוא להלחם אתם, ובכן לקחו את מדה זו עצמה להקדושה, ובאמת זה עצמה הי' הישועה שכחם של היוונים שבה אל הקדושה ונשארו ריק מכל כח וסר צלם מעליהם, והבן הדברים:

והנה מדת העזות אף שבעצם היא מדה רעה מאד ועז פנים לגיהנם, מ"מ אם משתמש במדה זו בקדושה כגון החשמונאים וכיוצא בהם לעבודת השי"ת, הרי אמרו ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ובש"ס הקשה על יָעֵל הלא מתהניא מעבירה, מזה מוכח דעבירה לשמה צריך להיות לגמרי לשמה בלי שום תערובות בלתי לשמה, ומזה לימוד להמשתמשים במדת העזות לעבודת השי"ת שישמרו היטב לנפשם שלא יתערב בו תערובות שלא לשמה ניצוח או להתיהר ולהראות כחו שלא ישוב מפני כל וכדומה, ובאם לאו לא יצא מכלל עז פנים לגיהנם, ועל ענין זה בא הרמז בנרות חנוכה שאסור להשתמש לאורה שיהי' הכל לשמה כמו שהי' בשעת הנס, [ואפשר מטעם זה לא תקנו סעודה שיש בה הנאת הגוף], ויש לומר שזה טעמא דאבוקה ומדורה פסולים, כי ענין שמן הנמשך אחר הפתילה מורה על ביטול להתכלל בלהב האש ומדורה ואבוקה אין השמן נמשך אחר האש אלא האש מלהט את השמן כמ"ש המהר"ל בספר נר מצוה, וע"כ פוסל אפי' נר של שעוה, או של חלב לנר חנוכה, וטעמא דמתירין נר שעוה וחלב מפני שכל משהו ומשהו שנעשה מהותך מכח האור נמשך אחר הפתילה, ואינו דומה למנורה ולאבוקה, וזה רמז דהתלהבות בעבודת השי"ת יבוא מבחי' ביטול לבד דהיינו לשמה כנ"ל [ובאמת שזהו בחי' טובה דבאם באה מבחי' ביטול יכול להיות שיהי' לשמה ובלא"ה אי אפשר], ואולי היינו טעמא דפוסל פסולי שמנים ופתילות שאין מדליקין בהם בשבת גם לחנוכה מפני שאינם נמשכין יפה אחר הפתילה מטעם זה, ולדידן דקיי"ל דמדליקין דמ"מ נמשכין הם אחר הפתילה אלא שאינם נמשכין יפה, דאי אינם נמשכין לגמרי לא הי' דולקין כלל:

פרק יד

ר"ח טבת

מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון, יש לדקדק בלשון מזבח חדש שידוע שאין לנו כעת לא מקדש ולא מזבח, וכל מה שיהי' לנו יהי' חדש, ולא מן הישן, ויש לפרש דהנה כתיב ונתתי לכם לב חדש, ונראה פירושו דהנה ידוע ששני חללים יש בלב חלל הימיני משכן נפש הקדושה לב חכם לימינו, ובחלל השמאלי משכן היצה"ר לב כסיל לשמאלו, ועבודת האדם להפוך חשוכא לנהורא ולעשות מיצה"ר יצה"ט, וע"כ לעתיד שיהי' התיקון בשלימות ושהיצה"ר יתבטל מהיות עוד רע ויהי' הכל טוב, א"כ יהי' חידוש דברים שהלב ישתנה מהותו ולא יהי' עוד בגוונא שהוא היום, זה נקרא לב חדש, ובדוגמא זו נאמר במזבח דהנה כבר אמרנו שענין מזבח הוא התאחדות והתכללות כל ישראל, כמ"ש באליהו בהר הכרמל ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו', ובכח התכללות כל כנסת ישראל נעשה דוגמתם מזבח אחד מקובץ מאבנים הרבה ואבן אחת נקראת מצבה שאף שהיתה אהובה בימי האבות שהם היו יחודים ומ"מ כל אחד הי' כלל כולו, אבל עכשו שנאה מפני שנעשה חק לכנענים שהם ענפין מתפרדין, וישראל הם גוי אחד דוגמת חלוקי אבנים רבים מתאחדים ומהם נעשה מזבח אחד, והנה כמו שרוצין לחבר שני חתיכות מתכות וכדומה לעשותם לאחדים צריכין להעביר מקודם החלודה שביניהם, כן הענין בכנסת ישראל שצריכין להעביר כח הנחש המפריד בין הדבקים, כן בכל חודש שהוא התחדשות כנסת ישראל כנודע צריכין להסיר את החלודה היא חלק הנחש, וזהו ע"י שעיר החטאת, דאיתא בזוה"ק שהוא כעין שעיר המשתלח, אלא ששעיר המשתלח מעביר עונות ממש ע"כ נשתלח לעזאזל המדברה, וזהו אינו מעביר רק החלודה שהוא התישנות היפוך חיות חדש בעבודת ה', ומזה בא טינא בלב איש על חבירו להפריד בין הדבקים, דכשהעבודה היא בחיות אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא הכל בטלין להשי"ת כמו שהענין במיכאל וגבריאל שזה שר של מים וזה שר של אש ואין מכבין זא"ז מפני שהם בטלין להשי"ת, ומ"מ באשר איננו עונות גמורים אינם נדחין לחוץ ונקרב בפנים:

אך לעתיד דכתיב אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים מפני שאז יהי' באמת כל ישראל כאיש אחד ממש כמ"ש קח לך עץ אחד וכתיב ליהודה וגו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וגו' ועשיתם לעץ אחד וגו', ולא יהי' צריכין להתחבר ולהתאחד, שוב לא יהי' נצרך לשעיר חטאת לכפר דוגמת עזאזל אלא יהי' נעשה ברצון כמו עולה וזהו ושעירי עזים נעשה ברצון, ע"כ שפיר נקרא מזבח חדש שהרי יהי' במהות אחר ממה שהי' חלוקי אבנים מתדבקים ואז יהי' כאלו הוא מאבן אחד ממש, וכמו לב שנקרא חדש באשר ישתנה מהותו:

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהכתוב מחצת ראש מבית רשע רמז לר"ח טבת שהוא מירחין דעשו, ושנים או שלשה ימים הראשונים נבלעים בימי חנוכה עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים, כי איתא בספרים שלעתיד ישחט הקב"ה את שר של עשו שהוא ס"ם, ושני אותיות הראשונות שלו יתבטלו ושני אותיות האחרונות יוכללו בקדושה, והיינו שהשם שלו הוא מלמטה למעלה, ושני' אותיות האחרונות שבו הוא שורשו בקדושה, ע"כ ראשות ימי טבת שהוא שורשו והתחלתו יש לכללו בקדושת ימי חנוכה, ואף שזה יהי' רק לעתיד שימתק שורשו והתחלתו, יש לומר שנצוח את היוונים שבימים ההם מסייע לזה להוציא ממנו את הימים האלו הרומזים לשורשו והתחלתו, והיינו שישראל בימי יוונים הי' עשוקים ומצוקים עד מאד, עד שהתפרץ מקרב לבם כח ועוז למעלה מטבע אנושי לעמוד איזה אנשים נגד חיל כבד מאד, אך הדחקות שהי' כ"כ גדול מאד הוא שעבר כל חוק וגבול, והוא כדמיון קשת דכל כמה שהוא מושכו לאחור יעוף החץ יותר להלאה, ובכח גדול יותר, וע"כ בכתוב נתכנה מלחמה זו בקשת כדכתיב כי דרכתי לי יהודה קשת ועוררתי את בניך ציון על בניך יון, וניתן ע"ז אות בשמים שמזל חודש זה הוא קשת וכבר דברנו מזה, וע"כ כמו קשת שכשנדרך היטב ונמשך לאחור הרבה יעוף החץ רחוק מאד וכן הי' מלחמתם בגשמיות שדרכה נפשם עוז, כן הי' ברוחניות שהגיעו לשורש היוונים שהוא בחכמה ושם הי' נצחונם, ובאשר הגיעו למדריגה גבוה כזו שהוא ג"כ כחו ושורשו והתחלתו של עשו ע"כ הי' בכחם להכליל את ראשית ימי טבת שרומז להתחלתו כנ"ל בקדושה, ובזה יש ליתן טעם מה שמזל חודש טבת הוא גדי שאיתא ברח"ו ז"ל שגדי רך הוא עדיין בקדושה וכשנזקן ונעשים שערותיו מתפשטים שב להסט"א כמ"ש הרמב"ן שחלקו של ס"ם בבהמות שעירים, והנה גדי שהוא התחלת הויתו של הבהמה הוא בקדושה כמו שורשו והתחלתו של עשו, וא"כ מזל החודש מורה על שורשו והתחלה שנכלל בקדושה, ולפי"ז יובן מה דאיתא בתנחומא פ' האזינו שהמזלות רומזין על עניני האדם אחר המיתה אחר שנשקל במאזנים ונמצא חייב מורידין אותו לשאול תחתית שאול וגיהנם כעקרב המוטל לארץ ולישחין ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת וכו' מיד נעשה רך ונקי כגדי עכ"ד, והיינו כי הגיהנם מוצץ ממנו הפסולת ונשאר כהתחלתו קודם שחטא והוא הרמז כגדי לעומת שקודם התמרק חטאו בגיהנם הי' כשעיר ועז:

ולפי האמור יש לפרש דברי הספר יצירה המליך אות ע' ברוגז וצרפן זה בזה וקשר להם כתר וצר בהם גדי בעולם טבת בשנה כבד בנפש, דהנה בזוה"ק (ב:) וכן ע' עון אע"ג דאמרה דאית בי ענוה אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא, ונראה הפי' דאות ע' בשורשה מורה על ענוה, אך בהתפשטות למטה מורה על עון, וע"כ לברא בה העולם שהוא התפשטות כלשון המדרש שהי' נמתחין והולכין לא יתכן באות זה, והנה אות ראשונה שבעשו היא ע' שזה מורה שבשורשו נמצא בו טוב, אך בהתפשטות הוא רע והא שוא שבראתי בעולמי והוא האותיות שבו בלתי אות הע', וכחו של עשו הוא כעס ורוגז היפוך מדת ענוה, כי הענו לא ירגז ולא יתקצף, כי ענו הוא שפל וסבלן, וזה שאמר בספר יצירה המליך אות ע' ברוגז היינו שאות ע' שמורה בשורשה על ענוה יתגבר על בחי' הרוגז שהוא היפכו וצרפן זה בזה היינו שהרוגז לא יהי' בקליפה שרוגז זה הוא היפוך אות ע' בשורשה כנ"ל, אלא רוגז דקדושה היינו לא על זולתו ח"ו אלא על עצמו כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וקשר להם כתר היינו שיהי' הכתר של הע' שהוא שורשו והתחלתו גובר וצר בהם גדי בעולם כנ"ל שהוא התחלתו של שעיר עזים שעדיין הוא בקדושה וטבת בשנה שהוא ראש של ירחין דעשו ומ"מ התחלתו ושורשו נכלל בקדושה, וכבד בנפש כאמרם ז"ל כבד כועס והוא רוגז ואיתא בזוה"ק שכבד הוא עשו אבל כשנפרד ממנו חלקו הרע ונשאר צירוף ע' ברוגז כנ"ל שהוא שורשו והתחלתו הוא טוב ובקדושה ומשמש להלב לבשל את הדם ולהקריב לפני הלב את צחיחי דדמא, והנה כל שלשה אלה בעולם שנה נפש הם בחדא מחתא:

פרק טו

ליל ז'

מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, ונראה דהנה אמרו ז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת, ומזוזה בימין מורה על ימין מקרבת שבה פרשת ק"ש שמע והי' אם שמוע, נר חנוכה בשמאל מורה על שמאל דוחה כאמרם ז"ל מעט אור ידחה רב חושך, אך הנה איתא בזוה"ק כי יש קליפות הנקראין עננין חשוכין שהאור שבא בהן נטבע ורומז לזה שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שלא נודע כי באו אל קרבנה, וכתבנו במק"א שהיא קליפת הגיאות והעזות שכל מה שבא בו הארה אלקית משיג יותר גיאות ויותר עזות, וא"כ לנגד קליפה זו לא נוכל לדחותה באור, וע"כ ביוונים שכל ענינם הי' גיאות ועזות לא הי' בדין לדחותם באור, אך באשר לולא שהי' שולטת בעולם קליפת העזות והגיאות לא הי' באפשר שירהבו איזה אנשים להלחם נגד חיל כבד כזה, ורק קליפת הגיאות והעזות עמד אז לימינם לרהוב עוז בנפשם, א"כ נתקן ונתעלה מדת הגיאות והעזות שהשתמשו בו לקדושה, ושוב אין קליפת הגיאות כ"כ קשה ושוב אין זה מטביע את האור ושוב יכול האור להדחות את החושך, וע"כ גם לדורות בחנוכה אור הנר חנוכה נעשה לשמאל דוחה את קליפת הגיאות והעזות, ועוד מטהרתו מהפסולת ומקרבתו לקדושה לדרוך נפשו עוז לקבל על עצמו להלאה בתוספות כח ובהתלהבות יתירה:

פרק טז

ליל ח'

בחנוכה יש שתי מצות, נרות, הלל והודאה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי אור הנר הוא בעין, והלל והודאה הם בפה, והוא לעומת חם שפגם בעין ובפה, וירא ויגד ושם ויפת שתקנו שתיהן ויכסו את ערות אביהם שלא יתפרסם הוא היפוך ויגד, וערות אביהם לא ראו הוא היפוך וירא, ובשביל זה הי' להיוונים הבאין מיפת כח בפה ועין שהי' בהם מעט קדושה, וכשגברו בית חשמונאי ונצחום ולקחו מהם מעלתם זה, תקנו כנגדם נר חנוכה לעומת העין, והלל והודאה לעומת הפה ודפח"ח, ויש להסביר הדברים עפי"מ דאיתא בספר עשרה מאמרות ויגד לשני אחיו בחוץ, חוץ הוא מקום החיצונים חוץ מגבול הקדושה והיינו שהמשיך קדושה להחיצונים עכ"ד, ונראה דזה כוונת המדרש ואמר להון ואגיד להון, היינו שלשון הגדה הוא המשכה כבש"ס שבת דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה, וע"כ כשתקנו שם ויפת נמשך הקדושה אליהם ולא לחוץ, אך היוונים שהשתמשו בזה לרע זה עצמו הי' מפלתם וכעין שאמרו אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' ומשום דהתשובה הביאתו לחטא שאלמלא התשובה לא הי' סמך לבו לחטא ע"כ שוב אין התשובה מועיל לו, כן הדבר בנ"ד שמאחר שהקדושה שנמשך אליהם הוא הביאתם למרוד ע"כ ניטל מהם וניתן לישראל וגברו עלוהם ונצחום, ונתוסף הקדושה על ישראל ע"כ תקנו בתוספות קדושה זו שתי מצות אלה בפה ועין כנ"ל, ויש לומר ששתי מצות אלה נותנים עוז לישראל להתגבר במצות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, כי לישנא הוא קולמסא דליבא, וע"כ במצות הלל והודאה מתקנין אחרי לבבכם ובמצות הנרות שהם להאיר את העינים מתקנין אחרי עיניכם, וע"כ מתחילין תיכף חדשי טבת ושבט שהן העיינין כידוע בכתבי האריז"ל:

הנרות הללו קודש הם, ולא נאמר קדושים הם כי קודש הוא מלה בגרמה כבזוה"ק פ' אמור והיינו מקור הקדושה, וקדושים נאמר ג"כ על מקבלי הקדושה, ומתקדשים כמו שנאמר קדושים תהיו, והנה מקור הוא עצם הדבר שאינו מקבל שינוי וע"כ הנרות לעולם מאירים, אלא האדם צריך להסיר מסך המבדיל כענין שכתוב כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה ויעצם את עיניכם וכבמדרש פ' בהעלותך בנרות המנורה, עיי"ש, וכן נר חנוכה דומיא דמנורה תקנוהו, ובזה יובן הלשון של שמונת ימי חנוכה, דהנה בכל מקום שמצינו מספר שמונה הנה השמיני נחלק משבעה כמו שמיני של מילה שמיני של חג, וכאן אומרים שמונת ימי חנוכה שהוא לשון צירוף כל השמונה יחד כי אין חילוק בין יום השמיני לשאר ימי חנוכה, ולהנ"ל ניחא שהרי נר הנדלק ביום הראשון נשאר דולק עדיין במרום והנה נקבצו באו כולם יחדיו כל השמונה ימים, ע"כ נאמר שמונת ימי חנוכה:

פרק יז

זאת חנוכה

במה שרגילין לקרוא את יום השמיני דחנוכה זאת חנוכה, נראה כי פירוש הפשוט, כמו בחנוכת הנשיאים שאחר שפרט כל אחד ואחד לבדו חזר וכלל את כולם כאחד, וידוע מדת זאת כי הוא כנישו דכל נהורין ואיתא בסידורין לאמור בכל יום מימי ניסן נשיא ליום וביום י"ג פרשת זאת חנוכת המזבח, ובודאי הוא מטעם הנ"ל, כן יש לומר בחנוכה שיום השמיני כולל הכל ובסידור האר"י שחושב והולך הי"ג מדות של רחמים מדה ליום עד יום השמיני שבו כלול מן מדה השמינית נוצר חסד עד מדה י"ג שהוא ונקה, ואולי משום זה לבד שכלול מן ששה מדות של רחמים יוצדק בו לשון זאת כנ"ל, ויש לומר עוד דכל שמונה הוא למעלה מהטבע שלהטבע מתיחס מספר שבעה כשבעת ימי הבריאה, וכן הוא השמונת ימי חנוכה שיש בהם הארה גדולה ממקום גבוה מאד, וביום השמיני מאיר מה שלמעלה מהשבעה אל תוך השבעה וממשיך את הארת הנס גם לתוך הטבע, ולפי"ז יובן מה שביום השמיני יש בו הששה מדות של רחמים האחרונות והבן הדברים.

פרק יח

שנת תרע"ד. ליל א'

ב"ש אומרים ביום הראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים ביום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, וטעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה משום דמעלין בקודש ואין מורידין, ויש להבין מה ענין נר חנוכה לפרי החג ששם הטעם שהם כנגד שבעים אומות רמז שהם כלין והולכים, אבל נרות חנוכה שהם לאורה ושמחה ליהודים צריך להיות מתעלה והולך ואם החושך יכסה וארץ וערפל לאומים, עליך יזרח ה' כבודו עליך יראה:

ונראה דהנה יש להבין ענין פרי החג דמשמע שמקריבין עבור שלות האומות, ועם זה פוחתין והולכין רמז שיכלו, שהוא לכאורה שני הפכים בנושא אחד, ובזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) ואי תימא אי הכי רע עין הוינן לגבייהו אין דהא כתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו אבל אנן לא יהבינן אלא בחדוותא, והתירוץ אינו מובן כ"כ, ועוד במדרש הובא ברש"י שם למדה תורה דרך ארץ שאם יהי' לאדם אכסנאי ביום ראשון מאכילו פטומות וכו' הלא אין משם ראי' דשם מרמזין שיהי' כלין והולכין:

אך נראה דענין פרי החג היות ישראל הי' עומדים בימים הנוראים בדין, והי' מרוחקים, וכמו שכתב הרבי ר' בונם זצללה"ה שמרחוק ה' נראה לי זה סוד ר"ה, וכאשר יוצאין זכאין ומתקרבין ישראל אחר היותם מרוחקים כמ"ש וימינו תחבקני שזה סוכות, מזה נתוסף אהבה ושמחה לישראל עד מאד, הרבה יותר ממי שלא הי' לו ריחוק מעולם, ובזה מובן שסוכות הוא זמן שמחתנו יותר מכל המועדים, והנה ידוע דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, שכאשר בא לאדם אהבה להשי"ת יניחנו בחפץ של מצוה, זה בתורה וזה בתפלה וזה במצות מעשיות, ובזמן המקדש נמשך מזה ריבוי קרבנות, והכוונה שיהי' כלים מכילים את האהבה והשמחה, והנה ידוע דכשהאיש בשמחה סובל אפי' שונאי נפשו כמ"ש הרב בכוונת המקוה, ולדידי הטעם דכשהלב מלא על כל גדותיו בשמחה מתפשט גם חוץ לכלי הלב, וע"כ אינו סובל את שונאו רק כשהוא בשלימות השמחה, דכ"ז שהשמחה היא מוגבלת בלב והלב הוא מבחין ומפריד בין אוהב לשונא איננו סובל עדיין את שונאו, אלא כשנתמלא הלב בשמחה עד שמתפשט השמחה מחוץ לגבול הלב אז אינו מבחין, וע"כ בסוכות שהשמחה והאהבה רבה מאד מחמת הקירוב הגדול אחר הריחוק, אז הלב אינו יכול להכיל ומתפשט הימנו ולחוץ וסובלים אפי' אוה"ע שהם הפכים לישראל ושונאים להם, וע"כ שבעים פרים שמקריבין אין צריכין לומר שהם בעצם על האומות אלא שישראל מקריבים על עצמם להיות כלים לאהבה והשמחה, אלא שכמו שהשמחה והאהבה מתפשט על זולתנו כ"כ הכלים דהיינו הקרבנות מתפשטין ומגינים גם עליהם, וזה שאיתא בזוה"ק הנ"ל אבל אנן לא יהבינן אלא בחדוותא ומובן התירוץ ודו"ק, וטעם שהפרים מתמעטין והולכין הוא שבכל יום ויום נעשו ישראל מורגלים יותר ואינו כ"כ חדש להם ובהכרח שהשמחה והאהבה ביום שני א"א להיות כ"כ בהתלהבות כמו ביום הראשון, וע"כ באותה מדה שהשמחה והאהבה נתקרר ומתמעט, הכלים נמי מתמעטין ואינן מתפשטין כ"כ על זולתנו, וזה רמז שהן כלין והולכין, ומ"מ יש כאן לימוד דרך ארץ להתנהג עם אכסנאי שהרי הסעודות שעושין לאכסנאי הוא מפני האהבה והשמחה בו, ובאשר השמחה והאהבה מתמעט, כן הסעודה מתמעטת:

ומעתה יובן טעם ב"ש להיות נר חנוכה פוחת והולך כפרי החג, דהנה ישראל בימי יוונים היו שפלים ומדוכאין עד מאד מתחבאין במערות והיוונים היו מחפשים אחריהם והורגין אותם, ולא הי' להם שום דרך להצלה והי' מצפין למיתה על קידוש השי"ת, זה הי' נחמתם בענים, ופתאום נהפך הגלגל ונתקיים בהם וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו, והי' קירוב אחר ריחוק העצום, ונתגדל האהבה והשמחה עד מאד, ותקנו אז נרות חנוכה שיהי' כלים להאהבה כנ"ל בפרי החג, וזה נשאר לדורות בהגיע הזמן נתעורר שמחה רבה בלב ישראל והנרות הם כלים לזה, וע"כ ס"ל לב"ש דכמו בפרי החג דבכל יום ויום מתמעט השמחה מפני שאינה כ"כ חדש כדאתמול כמו כן בחנוכה בכל יום מתמעט השמחה ע"כ נתמעטו גם הכלים והוא ממש כפרי החג:

אך ב"ה ס"ל דאדרבה אם איתא שבכל יום ויום מתמעט לא הי' כל הימים נקראים ימי חנוכה, דכל ענין חינוך הוא באשר בתחילתו הוא נעשה בהתלהבות יותר גדול ואם הי' יום מחר כאתמול הי' מתקרר ולא הי' נקרא ימי חינוך, אלא ודאי שבכל יום ויום יש אורות חדשים מה שלא הי' מאתמול ובכל יום הוא לגמרי חדש, וע"כ מוסיף והולך שבכל יום נתוסף אור חדש על האתמול, ונעשה אהבה ושמחה חדשה, וזה הפירוש נס בכל יומא איכא דכמו שהי' התחדשות ביום ראשון כן הוא בכל יום ויום מימי חנוכה והולך ואור עד יום שמיני:

ולפי האמור יובן הלשין מה שאנו אומרים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם שבפשיטות אינו מובן מה אתי לאשמעינן דבודאי כולם קדושים, דמהיכי תיתי לומר דבשאר הימים אינם קדושים כמו ביום ראשון, אך להנ"ל יובן דהנה ידוע כי קודש הוא מלה בגרמי' וקדוש הוא נמשך מקודש, והיינו כי קודש הוא ראשית המציאות, וע"כ שבת כתיב בי' כי קודש הוא לכם, והוא מקור החיות שמן המקור הזה נמשך חיות לכל המציאות, והנה בחנוכה זכו לחיות חדש ממקור החיות וע"כ נעשה הנס בשמן שהוא חכמה כידוע, וע"כ הנרות הם קודש ולא קדושים, אך הי' סברא לאמור שזה הי' ביום ראשון שהי' הדבר חדש ועשו מה שעשו בהתלהבות יתירה וחיות נפלא, זכו נמי למקור החיות, אבל כשנתמעט ההתחדשות יום אחר יום יוצדק בהם יותר לשון קדושים שהם מקבלים מיום ראשון שהוא קודש, וזה הסברא הי' נאות לדברי ב"ש, על דרך הנ"ל, לזה אמר וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ולא קדושים הם, וכב"ה כנ"ל:

פרק יט

ליל ב'

בקושיית המפרשים הלוא טומאה דחוי' בציבור ולמה הי' צורך בהנס ולא עביד רחמנא ניסא למגנא, יש לומר דהנה נראה ענין היוונים שהי' כל כוונתם להכניס טומאה במקום קדושה, וכמו שאמרנו בש"ק דהיינו מה שאיתא בספרים דקליפת יון מושכת לשפ"ד, כי בהאריז"ל דענין מיתה שניתן רשות לכחות הטומאה להדבק באיש הזה והנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, על היפוך שלעולם הטומאה בורחת מהקדושה כמ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת, וזהו מחמת גזירת עונש המיתה ניתן לה רשות להטומאה עד שהקדושה תסתלק מפני', וקליפת יון בחציפותיהם כוונו להכניס טומאה במקום קדושה כדי שתסתלק הקדושה, וזהו שטמאו כל השמנים שבהיכל וגזרו שתבעל לטפסר תחילה, ופרצו י"ג פרצות בהסורג מקום המבדיל שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם, וזהו ענין שפ"ד ורמזו ז"ל קשה עליהם טהרת כלים יותר משפ"ד, כי הוא ענין אחד בדומה לו, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וחזר הדבר שהטומאה תברח מפני הקדושה, ובא הרמז בדברי חכז"ל שחתכו ראשו של הגמון "וברחו" כולם, שכמו ברוחניות שהטומאה בורחת מפני הקדושה כן נעשה בגשמיות שנפל פחד היהודים עליהם אף שהי' כמוהם עשרת אלפים, ולשון בריחה הוא מחמת פחד, וע"כ נעשה הנס בנרות להאיר על ענין הזה שנתגלה אור גבוה מאד שהטומאה בורחת מפניו בהכרח, וכענין טבע הנר שמעט אור ידחה רב חושך, כן הי' אז שחושך היוונים [כענין שאמרו ז"ל וחושך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם] נדחה מפני אור הקדושה:

והנה ענין טומאה דחוי' בציבור שמחמת חביבת הציבור סובל הקדושה גם את הטומאה שנדבק בהם, וע"כ בש"ס פסחים (פ"ד.) פסח הבא בטומאה למ"ד שפסח פסול לית בי' משום שבירת עצם משום דכתיב בו בכשר ולא בפסול האי נמי פסול הוא, הרי דאף דנתקבל מ"מ עדיין מקרי פסול, וע"כ אם הי' אז מדליקין שמן טמא מפני שטומאה דחוי' בציבור הי' נחשב שטומאה איננה בורחת מפני הקדושה אלא שנתקבל מחמת חביבת הציבור, הי' זה היפוך הניצוח שנצחו את היוונים, ע"כ נעשה הנס שלא הוצרכו לדין טומאה דחוי' בציבור, וזה נשאר לדורות בימים ההם בזמן הזה בכל איש פרטי הבא לטהר הטומאה שעליו נדחה מפני הקדושה, כי תיכף כשבא לטהר שורה עליו קדושה עליונה והטומאה בורחת, וזה ענין שמדליקין הנרות על פתח ביתו מבחוץ להבריח את כחות החיצונים שמשכנם ברה"ר עלמא דפרודא, והיינו טעמא דפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ודורשי רשימות אמרו שזה רומז על הנפשות שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, והיינו מפני כי אף שקדושת שבת גבוה מעל גבוה ואיש שזכה לדבק בקדושת שבת הנה הוא נושע מכל כחות רעות כי כלהו ערקין ואתעברו מינה, מ"מ באשר שבת הוא ברוך ואיש שהוא בכלל ארור רח"ל אין ארור מדבק בברוך, ונשאר עומד מבחוץ, אבל חנוכה שזהו כל הענין חנוכה שהטומאה בורחת מפני הקדושה, אם אך רוצה לטהר נטהר בהכרח:

נראה דכעין שאמרו כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ואף שנדחה הנחש מ"מ צריך לנקות מן הזוהמא ועד שעמדו ישראל על הר סיני לא פסקו זוהמתן, כן הענין ביוונים שהי' כל ענינם להטיל טומאה וזוהמא בישראל אף שנהרגו וברחו ובטלה מלכות יון עדיין נשאר מהזוהמא שהי' צריך בירור ונקיון לזמן מרובה, ויש לומר דהיינו טעמא שהורקנוס הזקן הכריח את האדומים לקבל עליהם מילה ושם אותם שומרים על שערי ירושלים כמו שהובא ביוסיפון ובא"ע ואז היו הסנהדרין וכל מעשיהם הי' עפ"י רוה"ק, ולכאורה בלתי מובן למה הי' להם זה, אך יובן עפ"י המבואר בכתבי האריז"ל שאותו האיש הי' גלגול עשו וע"כ נדבקו אליו בראשונה האדומיים, ואח"כ נמשך אחריו גם קצת יהודים, ונראה שכולם הי' שיריים מזוהמת היוונים כנ"ל ונפרד מישראל באמצעות אלו האדומים שנתפרדו מישראל, וכמשל הרוצה לצרף את הכסף להסיר סיגיו מוסיף בו בדיל ושאר חלקי סיגים, כדי שימצא מין את מינו וידבקו סיגי הכסף בהבדיל והסיגים שהכניס ואת כולם יחד שואב האש ונפרד מעל הכסף, כן הי' הענין בהאדומים שנספחו אל בית ישראל באונס מצא מין את מינו, היינו האדומים את הזוהמא שנשתייר מהיוונים, וכל הזוהמא יחדיו נדבקו באותו האיש וישראל נעשו ככסף צרוף והוא נידון בצואה רותחת שהוא משל על זוהמא הנדחית שנדבק בו, ואולי בזה יש ליתן טעם על ביטול תורה של כל ישראל בכל שנה בעת לדתו, כי התורה מרחק את כחות חיצונים וכה דברי כאש נאום ה' כמו אש המצרף כסף ושורף את כל הסיגים, ואין בקליפה ההוא כח להתפשט, כי כח התורה לנגדו, וע"כ במכוון מבטלין מן התורה ונותנים לו מקום להתפשט כדי שישאב את הזוהמא, וישראל יתקנו לאט לאט עד שיבוא משיח במהרה:

פרק כ

ליל ג'

בש"ס שבת (כ"ג:) הרגיל בנר הויין לי' בנים ת"ח, ונראה לפרש ועם זה יתיישב דברי מהרש"א למה בנר אמרו הרגיל ובאינך שם אמרו הזהיר במזוזה הזהיר בקידוש היום, אך יש לומר שלכאורה צריך להבין דלשון הרגיל משמע שעשה מתוך ההרגל והרי העושה מתוך ההרגל הרי זה מגונה וכמאמר הכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, אך הפירוש דהנה נראה מענין היוונים שכל כוונתם הי' לטומאה, טמאו כל השמנים שבהיכל וטמאו את בנות ישראל, כי צורת איש ישראל להיות משתוקק לאביהן שבשמים כי נפשו חלק אלקי ממעל וכמו שלהבת המתנענע ונמשך למעלה, אך עבירה מטמטמת לבו של אדם, וזה עצמו ענין טומאה שהיא מלשון טמטום כבש"ס אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, וזהו ענין קליפת יון שהי' רוצים לטמטם את הלבבות שלא יהי' נמשכים ומתלהבים אחר השי"ת כמו שמטמטמין מקור נובע מים, כי הי' מתנגדים לזה שישראל יש בהם חלק אלקי ממעל וזהו שגזרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נתלהבו נפשות ישראל ביותר להמשך אחר השי"ת כרשפי אש שלהבתי' המתלקחת ומתלהבת למעלה, ולאות אמת שנרצה ענינם למעלה בא הנס בנרות שענין הנר ששלהבת עולה מאלי' שנמשך למעלה, השמן נמשך אחר הפתילה ועולה בלהב אש אוכלה בכל רגע ורגע בחיות חדש כאמרם ז"ל המוציא שלהבת ברה"ר פטור שמה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר כי בכל רגע ורגע בא אור חדש, ובנר אמרו ז"ל שיש אור הישן ונתוסף בו בכל רגע ורגע גם אור חדש, וזה מתאים לענין ישראל שהי' אז באותה בחי' בחיות חדש בכל רגע ורגע בלתי נתישן כלל ולא נתקרר האהבה והחיות:

ולפי"ז יש לומר שגם לדורות זה הענין נר חנוכה להמשך אחר השי"ת כלהב אש עולה למעלה בכל רגע בחיות חדש בלתי ישון ובלתי קירור, וגם נר של שבת יש לומר שהיינו הך וכמ"ש אם תשיב משבת רגליך והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהפי' הרגל שלך היינו שלא יעשה מעשהו על צד ההרגל ומצות אנשים מלומדה רק בחיות חדש ובהתלהבות:

ולפי האמור יהי' הפירוש הרגיל בנר היינו שיהי' רגיל בענין התחדשות ולא דוקא לפעמים יתעורר בהתלהבות אלא יהי' רגיל כן, ומעתה יובן דהרגיל בנר שכרו שיהי' לו בנים ת"ח, דהנה כבר אמרנו בש"ק שבבחינה שאדם עומד בה תולדותיו שיוליד אז יהי' כיוצא בו בבחי' זו, וכמו יעק"א שהי' בן צ"א שנה כשהוליד את יוסף ומספר צ"א הוא מספר שני שמות הוי' אד', והיינו כי יעקב הי' אז בבחי' זו לחבר שמים וארץ, וע"כ הוליד אז את יוסף צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא ובארעא, וע"כ זה שרגיל בנר היינו לא שעשה כן לפרקים אלא שהוא רגיל בהתחדשות ע"כ תולדותיו שיוליד אז יהי' כיוצא בו במדת התחדשות וזה ת"ח דנביעו אורייתא בלבם, וכאמרם ז"ל מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם כן דברי תורה שמוצאין בה טעמים חדשים, א"כ השכר הוא נאות מאד לענינו:

ובזה מיושב דקדוק המהרש"א דבדקדוק גדול אמרו הרגיל בנר היינו דווקא שיהי' רגיל בהתחדשות ולא לפרקים ודו"ק:

פרק כא

ליל ה'

אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו, בעו מיני' מריב"ל מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה וכו' אלא אמר רב יוסף אבוהון דכלהו דם, ובתוס' הקשו דהכא משמע דאיסור נוי סוכה משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דטעמא משום מיגו דאתקצי למצותה, עוד הקשו דמה פריך בביצה מנויי סוכה דמהני בי' תנאה אעצי סוכה דלא מהני בי' תנאה, דילמא שאני עצי סוכה דנפקי מקרא דחג הסוכות תעשה לך מה חג לה' אף סוכה לה' שעצי סוכה אסורין כל שבעה, ע"כ לא מהני בי' תנאה, ועוד הקשו דבפרק כירה משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאתקצאי למצותה, עוד קשיא להו אהא דקאמר אבוהון דכלהו דם, ולא קאמר אבוהון דכלהו עצי סוכה דנפקי מקרא עיי"ש:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה