שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
מקץ
פרק א
שנת תרע"א. מקץ ושבת חנוכה
במדרש הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנית, ויש להבין לשון עצתן של שבטים שמשמע שהי' בזה עצה עמוקה, ועוד מלשון עוד לא נבנית משמע שעדיין לא נבנה ומ"מ עוד יבא יום ויבנה:
ונראה דהנה בשבת אין בו מצות שמחה רק עונג וביו"ט יש בו מצות שמחה, וי"ל בזה הטעם משום דשבת הוא יומא דנשמתא והוא לגמרי פנימיות כמו הנשמה שהיא נעלמה בתוך הגוף, וע"כ אין בו מצות שמחה ששמחה היא התגלות הנעלם, כמו שאנו רואין שלפעמים מביא לידי ריקוד שהוא לגמרי באברים החיצונים, ובשבת הוא רק עונג להתענג על ה', אין אומר ואין דברים רק התגברות כח השכלי עד שכל כחות הנפשי הם כמעט שובתים לבטלים, ומעין עוה"ב שהצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וממה שאמרו צדיקים יושבין נראה שאיננו כענין שמחה שגורמת תנועה מחמת התלהבות כדמיון נר דלוק שמתנועע, רק ישיבה במנוחה ורוח קר בלי התלהבות, וכלשון שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב, אך יו"ט הוא מצות שמחה בהתלהבות ובהלל ושירה וירונו מטוב לב, ונראה ששבת ויו"ט הם בחי' מוח ולב ששבת הוא בחי' מוח שהוא קר, ועונג המוח איננו בהתלהבות רק בהתגברות כח השכלי, ויו"ט הוא בחי' לב משכן חום הטבעי ורשפי' רשפי אש וגו', והוא בחי' בתי גואי ובתי בראי, ועי' ביע"ד ח"ב דרוש א' דבבתי בראי הוא שמחה וחדוה ושירה, ובתי גואי כתיב המשל ופחד עמו, ועי' יש"מ פ' אחרי שיש שני מיני צדיקים יש העובדים בשמחה ובהתלהבות זכאה חולקיהון ועדיין הם מבחוץ שהם מבחי' בתי בראי והפנימים הרואים פני המלך עובדים בבחי' המשל ופחד עמו עיי"ש, ולפי"ז יובן דברי תקה"ז שיש צדיקים שהם בחי' שבת ויש בחי' יו"ט ויש לומר כהנ"ל, ובאמת שיש לכל אחד מהשני מיני צדיקים מעלה מיוחדת, שהבחי' שבת הוא רם ונשא מאד מבחי' יו"ט והבחי' יו"ט הוא ממשיך אלקית למטה מטה יותר מבחי' שבת המעלה גם את החיצונית באשר העבודה הוא גם בהחיצונית והלל ושמחה והתלהבות, והנה ידוע שיוסף הוא שבת ובודאי דרך עבודתו הי' ברוח קר ובמנוחה בלי התלהבות רק להתענג על ה' הכל בפנימיות ובבחי' מוח בהתגברות כח השכלי כנ"ל, ובמדרש סוף ויחי שאמר יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש תבואתה לראש יוסף ע"כ, ולפי"ז בודאי שעבודת יוסף הי' בבחי' ראש ומוח, ועבודת השבטים הי' בבחי' לב שהוא מלך כל האברים, ובאשר הם בבחי' הגוף, ע"כ הי' עבודתם בבחי' הלב, בשמחה ובהתלהבות הלל ושירה, וע"כ תמצא דהמע"ה הבא מיהודה מלך השבטים הי' עבודתו תמיד בשירות ותשבחות, וזה הי' המחלוקת בין יוסף לשבטים, שידוע שכל דרך איש ישר בעיניו להנהיג גם את זולתו על דרך עבודתו, וע"כ יוסף רצונו להנהיג את כל העולם כולו בבחינתו הכל בהסתר ובפנימיות, והשבטים רצו דווקא להנהיג את העולם בבחינתם בהתלהבות והתגלות אלקית, וכמו שבאמת כן יהי' לעתיד לבא כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, וזה הי' עצתן של שבטים להכניע את יוסף תחתם כדי שיתנהג העולם בבחינתם, והרס ה' עצתן של שבטים שבעוד התיקון איננו נגמר אין לך יפה מן הצניעות והדברים עתיקים, ועוד לא נבנית עד ימות המשיח שאז יתנהג העולם בבחינתם כנ"ל:
ולפי האמור יובן דברי המ"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים וכבר כתבו המפורשים והקשו שאיפכא מסתברא, ועוד מה פשעו וחטאו בזה וכי אין אדם רשאי לעשות השתדלות ולהרבות בפצורים ע"י השתדלנים להוציאו לחירות, ולהנ"ל דכל עבודת יוסף הי' בבחי' שבת והוא בלי שום פעולה ועשי' באברים החיצונים רק הכל בהעלם והסתר והוא עצמו הוא תכלית בחי' בטחון וכאלו כל מלאכתו עשוי' והעלול פונה רק אל עילתו, וכל הפעולות והשתדלות אצלו הי' נחשב כעין חילול שבת, ועפ"י מאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד, וזה שמדייק המדרש אשר שם השם מבטחו זה יוסף שהרי ע"י שאמר זכרתני וכו' ניתוסף לו שתי שנים, אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, וש"מ שהוא הי' בוטח בהשם בתכלית האפשר והי' בחי' שבת כנ"ל:
במדרש יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק בעבירה כו' עד מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה, והנה בחובת הלבבות דלעוה"ב שהוא עולם המצפון אינם זוכין רק מחמת העבודה שהיא במצפון הלב, [וע"ז אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא] ומחמת עבודה שהוא בגלוי זוכין רק להאי עלמא שהוא עולם הגלוי, והנה ממה שנאמר מחשבה שלא חשבה בעבירה כו' שזכה עבור זה לעניני עוה"ז, משמע שגם עבודה במחשבה איננו נחשב לעבודה שהיא במצפון, ובאמת המחשבה נקראת רק לבוש הנפש, ונראה שזוכין לעוה"ב רק ברגשי הנפש שהנפש נתרגש בעשיית המצות ובלימוד התורה, וזהו העבודה שהיא במצפון הלב ובשבילה זוכין לחהעוה"ב, אבל כל עוד שהנפש איננה נרגשת אף שלומד ומתפלל כל היום, כל עוד שהוא ברוח קר עדיין הוא מבחוץ, והבן זה שהוא עיקר גדול בדרכי העבודה:
ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו, הלא כבר אמרו אבל אשמים אנחנו והתודו על מכירת יוסף שבשביל זה באה עליהם הצרה הזאת, ומה זה שחזרו ותמהו מה זאת וגו' הלא ידוע הי' להם בשביל מה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכ"מ אמר בזה דבר נחמד, דהנה השבטים חשבו את יוסף לרודף כמבואר בספרים, ולפי טעותם דין אמת דנו אותו, אך באשר עוותו את הדין בשוגג נדונו במדה כנגד מדה שגם עליהם נעשה עיוות הדין, ע"כ במה שאמר להם מרגלים אתם חשבו שאדון הארץ יש לו באמת טעות בהם וחשבם באמת למרגלים, וכמו שהם עוותו הדין בשוגג, כן העונש שמעוות עליהם את הדין בשוגג, אבל כאשר ראו את הכסף השב באמתחותיהם שזה בלתי אפשר כי אם במזיד לעשות להם עלילה, לזה תמהו שאין זה מדה כנגד מדה שהם עוותו הדין בשוגג ועליהם מעוותין הדין במזיד, ע"כ לא ידעו מדוע באה עליהם עונש כזה ע"כ ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים דהוינו טעמא שבא עליהם עונש זה משום דשגגת תלמיד עולה זדון, ומי לנו תלמידי חכמים גדולים יותר מהם, אך הם בענותנותן היתירה לא תשבו א"ע לת"ח ע"כ תמהו:
טמאו כל השמנים שבהיכל, נראה שהיוונים הרשעים בכוונה טמאו, דאל"ה הול"ל נטמאו, ואף שבודאי ודעו דטומאה דחוי' בציבור, והטעם בזה י"ל עפ"י דברי הש"ס סוטה (מ"ט.) רשב"א אומר טהרה בטלה טעם וריח, ובודאי אם כן הוא בגשמיות כ"ש ברוחניות, וטעם וריח הוא תורה ומצות כבמדרש אמור ובפייט הקליר א' של סוכות, וע"כ היוונים שחשבו להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך התחכמו בראשונה לטמא הכל, והנה איתא בספרים שחטא ישראל אז שבשביל זה התגברו עליהם היוונים, הי' התרשלות בעבודה בלי התלהבות ורגש הנפש רק כמצות אנשים מלומדה, וזה הוא בלי טעם וריח, כי ע"כ תורה ומצות מכונים בשם טעם וריח באשר טעם וריח הוא חיות של הדבר, וכ"כ תורה ומצוה הם חיות העולם, הביט בתורה וברא את העולם, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הכל בכח התורה כי נמשלה לדד כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם, ורמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא, ממשיכין חיות לרמ"ח אברים שבאדם, ובאשר שישראל פגמו אז בטעם וריח, זה נתן כח להיוונים לטמאות הכל ולבטל מהם לגמרי הטעם והריח, וע"כ כשעשו תשובה ומסרו נפשם לקיים התורה והמצות שאין לך התלהבות ורגש הנפש יותר מזה, הושיעם השי"ת וגברו בית חשמונאים ונצחום זכו לנס בענין טהרה שלא ידליקו שמן טמא להורות להם שיזהרו מעתה בעבודתם שיהי' בטעם וריח, וזה שתיקנו נ"ח שהוא מצוה ע"י האור דוקא שהוא רומז להתלהבות ותורה אור, וכ"כ הלל והודאה שהוא חיות והתלהבות בקדושה ולא תיקנו בסעודה שאין זה מורה על חיות כנ"ל:
פרק ב
שנת תרע"ב. מקץ ושבת חנוכה
במד"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני וגו' נתוסף לו שתי שנים, והכל תמהו א"כ הרי איפכא מסתברא, ונראה דהנה איתא במהר"ל בספר נר מצוה דשלש מלכיות הראשונות בבל פו"מ ויון הם כנגד גוף ונפש ושכל, ומלכות הרביעית שקולה כשלשתן היא כנגד כח הדיבור שבו קיבוץ גוף ונפש ושכל, ויש לומר עוד בלשון אחר בבל שהי' כחו כח הממשלה והפחד כמ"ש הלא זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות הוא כנגד מדת היראה שבקדושה ונבוכדנצר הרשע הי' מתנגד ומבטל מיראת שמים כי הי' רוצה להטיל אימה ופחד על כל העולם, ובמד"ר פ' לך והנה אימה זו בבל, ובש"ס חגיגה יצא זה שיש לו שני אדונים, פרס ומדי הי' כנגד מדת אהבה שבקדושה והרשעים האלה הי' רוצים למשוך הכל אל אהבה חיצונית וסעודתו של אחשורוש ומעשה ושתי יוכיח, ולעומתם בקדושה הוא אברהם ויצחק כידוע שאברהם מדתו אהבת הש"י, ויצחק הפחד והיראה כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, מלכות יון הי' מתנגד למעלת ישראל כמו שספרו ז"ל שהי' אומרים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ולעומתם יעקב בקדושה דכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ומלכות הרביעית ששקולה כשלשתן יש בה כל הרע שבשלשה מלכיות הראשונות דכתיב בה דחילא ואימתני ותקופא יתירא, הרי זה מדת בבל מרעיש ארץ מרגיז ממלכות, ובמדרש מתרפס ברצי כסף בזר עמים קרבות יחפצון שמכניסין אותם בדבר שיצה"ר חפץ בו הרי זה מדת פרס ומדי, והיא מתנגדת תמיד למעלתן של ישראל וזה מדת יון, ועד דהיא במעי אמו זירתי' מתיח לקבלי' והוא אדם בליעל לעומת אדם דקדושה, וא"כ הרי יש בו ענין כל ג' מלכיות הראשונות והוא שקול כשלשתן, ונראה שלעומתו בקדושה הוא יוסף הצדיק, ובמד"ר פ' צ"ט יוסף כנגד מלכות אדום, וביד מי מלכות הזאת נופלת ביד משוח מלחמה שבא משל יוסף, וידוע שמדתו הוא כולל הכל:
והנה במדרש פ' פ"ז שאמר יוסף אבא נתנסה זקיני נתנסה ואני איני מתנסה אמר לו הקב"ה חייך שאני מנסה אותך יותר מהם, ע"כ, ונראה הטעם שנתנסה יותר מהם שהוא לעומת מעלתו שהוא כולל הכל, וכמו שמלכות הרביעית שקולה כשלשתן, כן הוא יוסף, ע"כ צריך להתנסות נמי כשלשתן, וכשנתבונן נראה בנסיונו ענין שלשה הנ"ל תחילה רצתה אותה הרשעה למשוך אותו באהבה חיצוניות כמ"ש במד"ר החזיקה בו ונשקה לו, ואח"כ בבית הסוהר היתה מיראת אותו עושקתך אני חותכת אני פרנסה שלך, כובלתך אני, כופפת אני את קומתך, מסמא אני את עיניך, וכו' עד ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, הרי נתנסה באהבה חיצונית וביראה חיצונית לעומת מעלתו כעין אברהם ויצחק, אך לעומת מעלתו כעין יעקב יש לומר דהנה במד"ר פ' ס"ה הן עשו אחי איש שעיר גבר שדין כמד"א ושעירים ירקדו שם ואנכי איש חלק כמד"א כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ופי' האמרי יושר שאין אני צריך לעשות השתדלות רק בהשגחה, עכ"ל, הרי כי מצד שהוא חלק ה' והוא בטל אליו יתברך לגמרי אינו צריך לשום השתדלות ואין לו רק לבטוח בהש"י ולמסור אליו את כל נפשו ולהאמין שכל מה שבא עליו הכל הוא מהש"י הטוב ומטיב והכל הוא לטובה, בהשגחה מדיוקת, וכמו שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו כמו תינוק היושב בחיק אמו שרוחצתו וסכתו ומלבישו ומאכילהו ומשקהו אף שהוא אינו יודע ולפעמים הוא עוד בוכה כאלו היתה עושית לו רע ח"ו, ומ"מ אמו עושה לו כפי הבנתה לטוב לו, כן הוא איש הישראלי בחיק הש"י, וזהו ענין חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו:
והנה ידוע קושית כל המפרשים מדוע לא שלח יוסף כתב לאביו להודיעו שהוא חי שלא יצטער עליו כ"כ, ועוד יותר יגדל התימא בהיותו יושב עשר שנים בבית הסוהר וחייו תלוים לו מנגד והרשעה מיראתו ומפחידתו כנ"ל שבודאי הי' בא אביו ופדה אותו בכל ממון שבעולם, והרמב"ן תירץ שהבין שבלתי אפשר להתקיים ענין החלומות שחלם להם בהיותו בבית אביו, והנה הוא תירץ על מה שלא הודיע קודם שישב בבית הסוהר שהי' מצפה בעבור היותו בבית שר גדול שמצוין שם גדולי המלכות יש מקום שיכול לעלות לגדולה, וכן אח"כ כשעלה לגדולה, אבל בעודו יושב בבית הסוהר והעולם חשך בעדו בודאי לא ראה בזה דרך להגיע את קיום החלומות על פי דרך הטבע, ובזוה"ק ח"א (קצ"ד:) יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא בעציבו דלבא דהוה אסיר תמן, עכ"ל, ואין השכינה שורה מתוך עצבות, וא"כ לא השתמש אז ברוח הקודש לידע אחרית דבר, ואעפי"כ לא שלח כתב לאביו להודיעהו ממצבו המר, וכבר אמרנו הטעם עפ"י מה שפירש"י שיצחק הי' יודע שיוסף חי ואעפי"כ לא גלה ליעקב באמרו הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, זה עצמו הי' טעם יוסף הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, שהרי רואה שכך הוא רצון הש"י, ואם כך הוא רצון הש"י בודאי כך הוא טוב כנ"ל שאמר יעקב אנכי איש חלק חֵלק ה', כן הי' יוסף היפוך היונים הארורים שאמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, בכל אלה מתבאר מעלת יוסף כנגד כחו של עשו בחיצוניות שהוא שקול כשלשה מלכיות הראשונות:
ובזה יש להתבונן איך אדם גדול כמוהו בא לידי חטא לה"ר על אחיו, אך לפי דברי המהר"ל הנ"ל שעשו הוא לעומת כח הדיבור שהוא כולל כל חלקי האדם, ולפי מה שכתבנו שיוסף בקדושה הוא לעומת כחו של עשו בחיצוניות יובן הדבר עפ"י מה שכתבו הספרים שיוסף באמת חשב שאחיו חטאו בענינים אלה, וכבר כתבנו במקום אחר שיוסף באשר הי' צדיק יסוד עולם הי' עליו מוטל להיישר הכל, וכעין דברי הש"ס יומא אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, אך באשר לא הי' דבריו נשמעים אצלם כי הי' קטנן של שבטים ולא הי' לו פה לדבר בפני אחיו הגדולים ע"כ הגיד לאביו כדי ליישרם, וזה החילוק בין מוציא דבה הוא כסיל שאומר דברי שקר ומביא דבה הוא שאומר אמת כמ"ש הרמב"ן והיינו באמת ובתמים חשב שהם חטאו בזה וצריכין ליישר אותם, ואלו אדם אחר כמוהו עשה זה לא הי' עליו שום קושיא וחטא, אבל יוסף לרגלי מעלתו הגדולה שהוא כח הדיבור שבקדושה אצלו הי' נחשב לחטא כאמרם ז"ל בפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ובזה פגם מעט מעלתו הגדולה כח הדיבור שבקדושה, ע"כ נצרך מירוק בנסיון ברית המעיר המכוון כנגד ברית הלשון והנסיון של עשרה שנים בבית הסוהר שהי' עצור במילין מלהודיע לאביו כנ"ל, ושב למעלתו הגדולה ביתר שאת מאחר שעובדא בא לידו ונקרא צדיק יסוד עולם בפועל תחת אשר מקודם לא הי' רק בכח, והי' בדין לצאת ממאסרו, אך למעלתו הגדולה שנתקיים בו כי חלק ה' עמו והי' בוטח בה' מאד כנ"ל, שוב בא פגם מעט לעומת מעלתו הגדולה היינו שעשה השתדלות בצד מה ע"י שר המשקים שאמר כי אם זכרתני וגו', אף שלגבי אדם אחר לא הי' זה פגם כלל כי זה כל סדד העולם שנוהג על פי הטבע לעשות השתדלות בטבע ולהתפלל להש"י שיצליח במעשיו כמאה"כ וברכך ה' בכל אשר תעשה ובספרי יכול אפי' יושב בטל תלמוד לומר בכל אשר תעשה, מ"מ למעלת יוסף שהי' בוטח בהש"י כ"כ עד שאפי' כתב לא רצה לשלוח לאביו שהי' נחשב אצלו ליציאה מגדר הבטחון, לו הי' נחשב לחטא, אף שבודאי חשב שזה סיבה מאת הש"י שיחטאו שר המשקים והאופים וינתנו בבית הסוהר וכמאמר המד"ר הקציף הקב"ה אדונים על עבדיהם ליתן גדולה לצדיקים, מ"מ נענש על שגגתו שהי' לו לבטוח שהכל יֵעָשה ממילא בלתי השתדלותו, וכ"ז מפני גודל בטחונו בהש"י נחשב אצלו זה לחטא, וזהו שאמר המד"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, והראי' שע"י שאמר זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, מזה יראה גודל בטחון של יוסף כנ"ל:
ולפי הדברים הנ"ל יש להבין בענין נר חנוכה עפי"מ ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין שמנים שטבעם להיות נמשכים אחר הפתילה אף שנמשכים לכלות באש הבוער בפי הפתילה, כן בדוגמא זו צריכין להיות נמשך אחר הש"י אף שלפי ראות עיניו יבוא לו מזה רע ח"ו בעסקו בתורה ובתפילה לא יהי' לו פנאי להרויח כדי פרנסתו וכדומה אעפי"כ יהי' נמשך אחר השי"ת ויבטח בשם ה' שההולך בדרכי ה' כל המארעות שיבואו עליו הם לטוב לו, עכת"ד, והנה הוא מדת הבטחון וזהו חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו היפוך דברי היוונים הארורים שאמרו וכו' שאין לכם חלק באלקי ישראל, והנה בעת הטובה היינו שעוני השכל בהירים אין זה כ"כ רבותא לאדם, וכמו שהקשה זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק על מאמר הש"ס כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו, והקשה ז"ל הלוא אין למעלה מעונג, וא"כ כשהגיע לעונג מה חסר לו עוד, וכבר אמרנו יישב לזה במק"א, וממוצא הדבר שאיש שהוא מתענג על הש"י נקל לו להיות בבחי' שכל העולם ומלואה יהי' בעיניו כאפס וכאין ורק ה' יהי' מבטחו, אבל בעת רעה ששערי הלב והשכל סתומים, ואז להיות נמשך אחר הש"י ולבטוח בו כנ"ל הוא רבותא יותר, וכמו שהי' יוסף הצדיק בבית הסוהר עשר שנים בעציבא דלבא כנ"ל בשם הזוה"ק, וזה ענין נר חנוכה להאיר בר"ה מקום החושך לקיים גם חושך לא יחשיך ממך, וזכו לזה ע"י נצחון את היוונים שהם היפוך מזה כנ"ל, וע"כ נ"ח בשמאל היינו כי שמאל דוחה ואפי' שהוא בבחי' דחוי' שמדחים אותו מן השמים ואין מאירין לו פנים ג"כ יהי' נמשך אחר הש"י ואפי' בר"ה כנ"ל ואפי' כגון יוסף בבית הסוהר, ובאמת מהמשכה אחר הש"י בחושך כנ"ל הש"י מאיר לו כמאמר הכתוב העם היושבים בחושך יראו אור גדול, והוא בחי' שבת אחר ששת ימי המעשה, שאז שוב אין זה עבודה ורבותא להמשך אחר הש"י, ובזה יתורץ קושית התוס' מנ"ל דמותר להשתמש לאורה תיפוק לי' דכבתה זקוק לה ואינו יכול להדליק בשבת, ולהנ"ל ניחא דאחר שהגיע שבת שוב אין ענין לנר חנוכה שאז אין רבותא להמשך אחר הש"י וכל עצמו של נר חנוכה הוא רק בעוד שאיננו מאיר קדושת השבת, וזה עצמו יכול להיות טעם דמדליקין נר חנוכה ואח"כ של שבת:
בזוה"ק ר' אבא פתח רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכו' עד את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותי' לאתרא ואתרעי לי' לאתפייסא בהדי' וכו' כגוונא דא יוסף וכו' מה כתיב ויריצוהו אתפייסו לי' וכו', ונראה דהנה כתבו המפורשים בפסוק אין פותר אותם לפרעה באשר הם פתרו רק בדבר הנוגע אליו לבד ולא לכללות המלכות, ואינו מובן כי שבע אפרכיות אתה כובש וכו' נמי נוגע לכללות המלכות, אך יש לומר בלשון אחר דהם פתרו בדבר פרטי, אבל חלומו הי' בדבר כללי שהרי ענין המזונות הוא הכל כמ"ש ולא תכרת הארץ ברעב, כי באם לא יהי' להם מזונות הי' כולם מתים ולא הי' נשאר להם שורש וענף, ובדבר כללי אין להחרטומים שום אחיזה והשגה כי הם רק פרטים וכל דבר כללי הוא רק בקדושה הכולל הכל, וזה ידוע למבין, וע"כ פתרון חלום זה הי' שייך רק ליוסף שמדתו צדיק יסוד עולם הוא כולל כל המדות, אבל מחמת דהוה עציב מן בירא ועצבות הוא היפוך כללי, כמו שידוע בטבע דבעלי העצב רוצים לישב ביחיד בלתי חברת אנשים וכמ"ש הרמב"ם בספר המורה, ע"כ הוצריך למילין דפיוסא להעלותו לבחי' הרצון דרצון הוא למעלה מכל חלוקי המדות, וזה שאמר הכתוב רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו שמעלה אותם לבחי' הרצון, כמו שהם ירחיו בחי' יראה ומיחלים לחסדו הוא אהבה, כן מעלה אותם לבחי' הרצון, וכן הי' יוסף שנתעלה אז לבחי' הרצון שהוא נעלה מכל הפרטים, ע"כ הי' יודע פתרון חלום הנעלה מן הפרטים:
בש"ס מנחות (מ"ג:) ראב"י אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, נראה דציצית מזוזה תפילין הם בזכות ג' אבות, ציצית בזכות אברהם כבמד"ר פ' מ"ג אמר לו הקב"ה אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית וכו' עיי"ש מזוזה בזכות יצחק מזוזת זז מות, והיינו כי מות מסטרא דשמאלא ובמה שיצחק מדתו יראה כמ"ש ופחד יצחק וגו' קו השמאל של הקדושה, בזה גרם שנופל פחד ה' על כחות חיצונים שלא יקרבו להקדושה, ובזה הוא זז מות כל ענין מיתה התקרבות כחות חיצונים כמבואר בהאריז"ל, וזה הוא ענין מזוזה כבזוה"ק ח"ג (רס"ו.) ת"ח בשעתא דאינון זינין בישין קריבין לפתחא דב"נ זקפן רישא ומסתכלן בשמא קדישא דאיתתזי לבר וכו' מיני' דחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש, תפילין בזכותו של יעקב כמבואר בזוה"ק ח"א (קס"ב.) בסתרי תורה, יעקב שלימא נטל אינון מקלות תפילין דרישא ברהטים אתר ודוכתא לדיורי תפילין, והיינו דג' אבות השפיעו לזרעם אחריהם קדושה עליונה כל חד בדרגי' דילי', וישראל מקבלים הקדושה ע"י ג' מצות אלו:
ובמ"ש דמזוזה היא ע"י מדתו של יצחק שע"י שהוא הי' פחד ה' תמיד לנגד עיניו, זכה לעומתו שהחיצונים יהי' פחד ה' לנגד עיניהם ודחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש, יש לפרש ענין דמזוזה בימין ונר חנוכה משמאל, היינו דמזוזה היא בחי' שמאל דוחה מדתו של יצחק, וכל שהוא מימין הכניסה הוא לשמאל אדם שבבית, ועיין זוה"ק ח"ג (רס"ג:) כיון דנפיק בר נש מתרעא דביתי' ההיא שידא זקף ענוי וחמי ליצה"ר דשארי לשמאלא אתמשיך לההוא סטרא ואתעדי מימינא ובההיא סטרא קאים שמא דמארי' וכו', ונר חנוכה הוא בחי' ימין מקרבת להאיר את החושך והוא רומז למנורה שהיא בדרום קו הימין, ובו מתקרבין אנשים אפי' בלתי ראוים אם אך מקבלים על עצמם על להבא, ולעומתם בטומאה הוא גיהנם של אש וגיהנם של שלג, וע"כ מזוזה ונר חנוכה מצילין מדינה של גהינם, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ח"א (רל"ח:) אמר רבי יהודה כתיב לא תירא לביתה משלג וכו' דינא דחייבי דגיהנם תריסר ירחין פלגא מינייהו בחמה ופלגא מינייהו בתלגא וכו' והיכן משתלמי נפשייהו בשלג וכו' יכול אף ישראל כן ת"ל לא תירא לביתה משלג מאי טעמא בגין דכל ביתה לבוש שנים אל תקרי שנים אלא שנים כגון וכו' מזוזה ונר חנוכה והרי זה כמבואר:
כבר אמרנו שקליפת יון הוא לעומת יעקב בקדושה כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והם אמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק וגו', ויש לומר עוד כי מדתו של יעקב הוא תפארת תורה וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שקליפת התורה הוא גיאות, וזהו ענין היוונים הארורים שמדתם מדת העזות ונקראים נמר והוא טבעו עז מכל החיות וכאמרם ז"ל הוי עז כנמר, וע"כ כל חפצם הי' לבטל התורה מישראל כמו שאנו אומרים כשעמדו עליהם מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתיך וגו', ובקדושה התורה נקראת עוז כמ"ש ה' עוז לעמו יתן:
והנה יעקב לא ראה טפת קרי מימיו והי' הפנימיות שלו משתמר, ויש לומר דכל מי שעוסק בחכמת חיצוניות הוא מעין חטא משז"ל ר"ל, כי החכמה היא דבר פנימי והיא מוציאו לחכמת חיצוניות הרי הוא מעין חטא הנ"ל, וזהו היוונים שהי' לעומת מדתו של יעקב וע"כ כשגברו בית חשמונאי ונצחום הי' תיקון לחטא זה, וכן בכל שנה בימים האלו הוא תיקון לחטא זה, אם אך מקבל עליו להיות נשמר להבא, והנה באשר חטא זה הוא בפנימית צריך התיקון נמי להיות בהתחזקו בקדושה בפנימית, ונראה דהתיקון תלוי בהלל והודאה שהוא ענין רגש הנפש שהנפש נתפעלת ומהללת ומודית מקרב ולב עמוק, כי המחשבה היא רק לבושי הנפש כנודע שמחשבה דיבור ומעשה הם ג' לבושי הנפש, וכבר אמרנו שזה מוכח מהא דאמרו ז"ל יוסף משלו נתנו לו, ולכאורה יש להבין הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אך הענין כמו שאיתא בחובת הלבבות שזכות מעשה המצות בפועל זוכין בהאי עלמא, ובמצפון הלב שבמצוה זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון, וע"כ ביוסף הצדיק נמי אף כי זכותו הגדול בשביל מצפון הלב שבמעשה שמור ומונח לו לעוה"ב עולם המצפון, אבל עבור מה שפעל ועשה בגלוי שכרו נמי בעוה"ז הנגלה, והנה שם אמרו מחשבה שלא חשבה בעבירה תבוא ותקרא חכמה, הרי שמחשבה איננה נחשבת עוד בפנימיות ובמצפון והוא רק לבושי הנפש, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב הרמ"ע שמחשבה של אדם נחקקת באויר ונראית לדקי הראות, ע"כ איננה נקראת עבודה שבמצפון, ועוד אין זה בכח לתקן את פגם שהוא בפנימית, אלא הרגש הנפש שיש בהמצוה הן בהנרות הן בהלל והודאה שהרמב"ן כתב שיוצאין בהלל בשמחת יו"ט, הרי שאין מדברין באמירת הלל בפה ואפי' במחשבה, רק ברגש הנפש שבו, והנה בש"ס נדה כל ש"ז שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין, וע"כ התיקון לזה הוא רק הרגש הנפש שבו, וע"כ יכול להיות שילמוד איש ויתפלל כל היום ועדיין הוא עומד מבחוץ, אם עושה בקרירות ובלי רגש הנפש, אין בעבודתו די מסת הביאו לחיי העוה"ב, וזה יסוד גדול בדרכי העבודה, וכבר דברנו מזה:
מה שבפתרון פרות הטובות ושבלים הטובות אמר חלום אחד הוא, ובפרות הרעות ושבלים הרעות לא סיים חלום אחד הוא, ויראה שמפני זה דקדקו במדרש שמ"ב שנה הי' צריך להיות שנות רעב, ויש לומר עוד דשבע שני שבע באים מסטרא דקדושה מקום האחדות ע"כ נאמר בהם חלום אחד הוא היינו שבא ממקום האחדות, כי בזה נקבצו כל נצוצות הקדושות למצרים כדי שישראל יעלום ביציאתם ממצרים, וכמו שרמזו ז"ל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשעלו ממצרים נטלוהו עמהם, וע"כ הי' השני שבע רק מסטרא דקדושה וממקום גבוה דוקא, אבל שבע שני הרעב שהוא מהסט"א לא נאמר בהם אחד:
ענין יום השמיני דחנוכה הנקרא בפי כל זאת חנוכה דהנה בכתבי האר"י לקרות בכל יום מימי ניסן בקרבנות הנשיאים איש יומו, וביום י"ג ניסן פ' זאת חנוכת המזבח, והטעם מפני שאז ביום הי"ג נקבצו באו יחדיו כל האורות של כל הי"ב נשיאים, ויש לומר דהנה בכל מקום השלמה מאיר ובא ברכה ושירה על דבר הנשלם כמ"ש בשבת ויכל אלקים ביום השביעי וגו' ויברך וגו' וכבר אמרנו שלשון ויכלו הוא שנעשה מכל הפרטים כלל אחד, וכן במלאכת המשכן שהוא בדוגמת כל חלקי העולם כמו שהוא במדרשות ובסה"ק נאמר בסוף ויברך אותם משה, כי שורה בו ברכה ממקום היותר עליון, וכן הוא בי"ב נשיאים אחר הקרבתם נעשה מכולם כלל אחד כמו שהוא בפרשת זאת חנוכת המזבח ואז שרה עליהם י"ג מכילין דרחמי, וכן הוא בכל שנה מימי ניסן, כן יש לומר בחנוכה שביום השמיני נעשה מכל השמונה ימים כלל אחד, וע"כ נקרא שמונת ולא שמונה כמו שאנו אומרים בהנרות הללו וכל שמונת ימי חנוכה, ע"כ שורה עליהם אז ברכה ממקום היותר עליון מכל שמונת הימים, כמו שנקרא שבעת ימי בראשית אחר שנעשה מכולם כלל אחד ושרה עליהם ברכה ממקום עליון גבוה יותר מכל שבעת הימים, כן הוא בשמונת ימי חנוכה, וע"כ מבואר בסידור האר"י ז"ל שכל ימי חנוכה מאיר בכל יום מדה אחת מי"ג מדות של רחמים עד יום השמיני שמאיר בו כל המדות מן נוצר עד ונקה כי עד נוצר מאיר עוד מאתמול כי כל יום נתוסף מדה אחת על של אתמול, והוא ממש כיום י"ג ניסן שמאיר כל הי"ג מדות, והכל משום שנעשה מהפרטים כלל אחד:
פרק ג
להתחלת חומש בני אהרן ישראל יחי'.
הנה מצות חינוך הוא להתרגל במעשה מצות ובתורה להתרגל בתורה, ולכאורה כאשר מתרגל נעשה כמצות אנשים מלומדה, וע"כ שמצות חינוך להתרגל שיהי' מוסיף והולך בכל עת ובכל יום יהי' בעיניו כחדשים וזה חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנה היינו שלא יסיר מענין חינוך שבכל יום יהי' לו חינוך והתחלה מחדש, וזה ענין חנוכה שאחר שפטרו מעליהם עול היוונים הארורים עשו חינוך והתחלה לעבודת הש"י וחנכו המנורה והמזבח, וזה מאיר ובא בכל שנה שנתעורר בלב ישראל רצון וחינוך להתחיל מחדש בעבודה, אך באופן זה שיהי' כל יום בעיניו כחדשים ושלא יסיר מהחינוך וזה שאמרו ב"ה מוסיף והולך בהנרות להורות על ענין נכבד זה, וע"כ תמיד חל חנוכה בפרשתו של יוסף שזהו מדתו כשמו יוסף ה' לי בן אחר, וע"כ הוא נקרא חי שכאשר מוסיף בכל יום הוא חי, וזה שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי שהוא במדריגת חי מוסיף והולך, כי לולא זה אי אפשר הי' להשאר בצדקו במצרים, ואמרו ז"ל יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, וע"כ אם האדם אינו מתחדש בכל יום בחיות חדש רק בקרירת ומצות אנשים מלומדה בודאי היצה"ר חזק ממנו, אבל כשהוא עושה בחיות חדש אז הקב"ה עוזרו נמי בכל יום בכחות חדשים:
במד"ר ויקרא פ' ז' אמר רב אסי מפני מה מתחולין לתינוקות בת"כ ואין מתחילין מבראשית אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים יבואו טהורום ויתעסקו בטהורים, יש לפרש עפ"י שאיתא בספרים וכן שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר קרבנות זמנם לעתיד שהאדם יהי' מתוקן ואז יהי' הזמן לתקן ולהעלות את בעלי חיים, אבל עתה הקרבנות הם לתקן את האדם לבד, והנה העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וע"כ תינוקות שלא טעמו טעם חטא ועדיין אינם צריכין תיקון לעצמם מגילגול זה עכ"פ כמו שאמר המד' יבואו טהורים ע"כ עסקם בת"כ הוא מעין לעתיד:
עוד יש לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאמר בשם זקיני זצללה"ה מקאצק, שהלימוד בסדר קדשים מטהר את המחשבות, ובשם אדמו"ר הרי"ם מגור זצללה"ה אמר שללימוד סדר קדשים צריכין מחשבות טהורות, והוא הכריע ביניהם שלעומת שאדם לומד במחשבות טהורות בה במדה הלימוד מטהר את המחשבות, ונקל לו טהרת המחשבה בכל פעם יותר עכת"ד, ולפי"ז מובן שלהתחיל בלימוד ת"כ בעוד המחשבות לא נטהרו צריכין לעבודה יתירה להרחיק מעליו בכח כל מחשבת חוץ ע"י צמצום כל חושיו בעיון ההלכה, וממילא מובן שהתינוקות שלא ידעו ממחשבות לא טהורות הלימוד בת"כ יאות לפניהם ביותר ומשמר אותם שלא יתפגמו מחשבתם, ונהירנא כד הוינא טליא כ"ק אבי זצללה"ה ספי לי כי תורא דינים והלכות פסוקות בת"כ יותר מבשאר חלקי הש"ס אף בעודני רך שלא יכולתי להבין יותר מהלכות פסוקות אולי הי' מטעם הנ"ל:
ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן, יש להתבונן למה עשה יוסף תחבולה זו לצער כ"כ את הצדיקים האלו, ואף שכתבו המפרשים שרצו לבדוק אותם באהבתם לבנימין, עדיין אינו נות לי כי בשביל שהוא צריך לידע יצער אותם כ"כ והמדקדק במעשיו מדקדק שלא יצער אפי' שום בעל חי, ומכ"ש צדיקים כמותם, ועוד שסוף כל סוף אין הבדיקה שלימה כי שמא מחמת הערבות נכנסו לתגר, ואף את"ל שרצה למרק אותם עוד מחטא מכירתו, מ"מ הרי הי' נצמח מזה צער ליעקב אע"ה שהרי התמהמהו ע"י מעשה זו כיום תמים, ובודאי ביעקב אבינו ע"ה שהי' יושב וחרד על בנימין רגע ליום נחשב לו:
ונראה שהי' זה עצה עמוקה דהנה יוסף הי' צדיק יסוד עולם וע"י בא לכל השבטים כל מיני השפעות הן ברוחניות הן בגשמיות, אך כשמכרוהו נפסק הצינור, ומפורש בזוה"ק שהי' בנימין במקומו, ונראה שזה הי' תיקון אהא דכתיב וירד יהודה מאת אחיו שפירשו ז"ל שזה הי' מחמת שהי' חסר צדיק יסוד עולם ויהודה הי' מרכבה למדת מלכות ובאין יסוד המשפיע א"א למלכות לקבל והדברים עתיקים, ובודאי כאשר נעשה בנימין במקומו צדיק יסוד עולם שב יהודה והשבטים למעלתם, ובודאי שהם לא הרגישו זה בבירור מירידתם ומעלייתם, מאין ובשביל מה, כי אלו הי' מרגישים בתחלה לא הי' להם טעות במהות יוסף, וכן מצינו שאמרו בני הנביאים אל אלישע הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשיך ופירש"י אדוניך ולא אדונינו מלמד שהי' שקולים כאליהו, ואעפי"כ כשעלה אליהו בסערה השמימה אמרו אל אלישע פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים, ופירש"י אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך ועכשו נעלם מהם היכן הוא מלמד מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים ע"כ, הרי כי אף שהי' להם רוח הקודש באמצעות אליהו מ"מ בעודו עמהם לא הרגישו וחשבו עצמם גדולים כאליהו, כן יש לומר באחי יוסף שבעוד יוסף או בנימין אתם חשבו עצמם שאינם צריכים להם, רק כאשר נפרדו מהם מצאו עצמם חסר, וכל דבר חסר משתוקק להשלמה מה גם צדיקים אלו, שכל חיותם הי' הענין אלקי, והנה בהיות בנימין אתם לא הי' חסר להם דבר, וע"כ בהגיע עת להתוודע יוסף לאחיו והוא רמז על לעתיד כמ"ש בהפטורת ויגש קח לך עץ אחד וגו' רצה יוסף שיהי' הדיבוק ביניהם בתכלית השלימות, ובעוד שלא הי' יודעים שהם בפני עצמם אינם שלימים והם בלתי יוסף או בנימין שבמקומו כחצי דבר, אי אפשר שיהי' הדיבוק באותו אופן כמו שהוא הדיבוק באם יודעין שבלתו הם כחצי דבר והם מקבלים הכל על ידו, ע"כ הי' עצתו ליקח מאתם את בנימין להפרידו מהם להיותו לו לעבד, ואז בודאי לא הי' יכול להשפיע להם כנ"ל, כמו שלא הי' יכול יוסף אחר שמכרוהו והוצרך להיות בנימין במקומו, בודאי כמו כן הי' כאשר הפריד מהם את בנימין, אז הרגישו מה שחסר להם, וכמו שהרגישו אחר הסתלקות אליהו שכל רוה"ק הי' באמצעות אליהו, וע"כ אח"כ שנתודעו מיוסף הי' הדיבוק יותר שלם, וזה שרמז באמרו את גביעי גביע הכסף כי גביע בגמטריא מילה כמו שאיתא בספרים להורות כי כל מה שעושה הוא שבנימין הוא צדיק יסוד עולם במקומו, והבן הדברים:
פרק ד
שנת תרע"ג. מקץ ושבת חנוכה
יש להבין שלא מצינו חטא בימי חשמונאים ומדוע עמדה עליהם מלכות יון הרשעה, ובב"ח איתא שהי' מפני התרשלות בעבודה, וגם זה טעמא בעי מדוע באמת התרשלו אחרי שהי' עדה קדושה חסידים פרושים צדיקים אחר שמעון הצדיק שהי' נסים נגלים במקדש וישראל נרצים להשי"ת, מאין באה שהכלל ישראל נתרשלו בעבודה, אך בזוה"ק ח"ב (רנ"ח.) דשלטנא דילי' לא הוה כבית ראשון דהוה בי' שלמא תדיר בגין דמלכא דשלמא דילי' תדיר הוה בגוי' וע"ד הוה בשלם, בית שני לא הוי בי' שלם הכי בגין דערלה קטרוגא בי' תדיר וע"ד הוו כהנא זמינין בגוי' לקטרגא בהאי ערלה ולהו אצטריך מלה לקטרגא בהדה ולאגנא על בית שני עכ"ל, הנה מבואר בזוהר טעם דלא הוה שלם בבית שני [בודאי כוונתו על שנאת חנם שהי' שם] בגין דערלה קטרוגא בי' תדיר, ולזה הי' צריכין שהכהנים יקטרגו בהאי ערלה ובודאי הכוונה על החשמונאים בימי יוונים שהישועה הי' ע"י הכהנים, אך עדיין הדברים סתימין מהו קטרוגא דערלה איזה ערלה הי' שם, ומה ענין הכהנים נגד ערלה, ונראה דהנה אמרו ז"ל ש"ס ברכות (ד'.) ראוי' היתה ביאה שני' של ימי עזרא להיות כביאה ראשונה אלא שגרם החטא, וברש"י סוטה שהחטא מבית ראשון גרם, ומכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי הפי' הא שלקחו נשים נכריות בבבל, ובודאי שניהם אמת שהחטא של בית ראשון גרר אחריו עבירה של הנשים נכריות, והנה ידוע דבא על הנכרית נמשכה ערלתו ולא מבשקר לי', וע"כ יש לומר דחטא זה הביא קטרוגא דערלה, והנה ידוע דבית ראשון הי' בזכות ג' אבות ובית שני הי' בזכות כנס"י, וע"כ לולא חטא הערלה הי' ראוי' לעשות להם נסים בימי עזרא כבימי יהושע, כמ"ש אחת היא יונתי תמתי ובמדרש חזית פרשה ה' ב' ר' ינאי אומר תאומתי כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני, אך בשביל חטא הערלה נתעכב האחדות ישראל וכבמדרש פ' לך אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ, וכבר אמרנו הטעם מה שתלוי' ביאתן לארץ במצות מילה, כי ביאת ישראל לארץ הוא התאחדות ישראל, כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ובעוד הערלה ביניהם אי אפשר להתאגד ולהתאחד וכמו שדייק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדברי הש"ס סנהדרין (פ"ח:) דאי לולב צריך אגוד גרוע ועומד הוא, דאם יש דבר זר וחיצון בהאגד מקלקל את כל האגד ולא שמי' אגד, ודפח"ח, וכן הוא הענין בערלה המעכב ביאתן של ישראל לארץ, והיא שעכבה את הנסים שהי' ראויין להיות בימי עזרא, וזה גרם בבית שני שהי' בו שנאת חנם מפני שהי' חסר התאגדות ישראל, וע"כ הי' חסר בו החמשה דברים, [ויש לומר כי רמזו במספר חמשה, כי באדם יש חמשה הרגשות והם אדם אחד, כי עיקר אגד הוא חמשה כבמשנה אבות ומנין שאפי' חמשה ת"ל ואגודתו על ארץ יסדה, אך אם אין האדם עושה מעשיו כראוי נעשה פירוד בין חמשה הרגשות שמקורן מחמשה בחי' שבו, וע"ז נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי] והנה כמו שערלה היא המפרידה בין התאחדות ישראל לעומתו הם הכהנים זרע אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומאחד את לבבות ישראל זה לזה ומאחד את לבב ישראל לאביהן שבשמים ובלשון הזוה"ק שושבינא דמטרנותא, ע"כ הוו כהני זמינין לקטרגא בגוי' בהאי ערלה ולאגנא על בית שני:
ולפי"ז יש ליתן טעם מה שנטלו החשמונאים גם כתר מלכות שענין מלוכה היא התאחדות העם וכדכתיב זה יעצור בעמי, ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו', וע"כ כתר מלכות זכה דוד ונטלו מפני שהוא הי' מרכבה למדת כנס"י, ומטעם זה נתן יעק"א המלכות ליהודה שהוא בן הרביעי כידוע ליודעים, אך אז שמצד הערלה בלתי אפשר הי' להם להתאחד ע"י כנסת ישראל, וכל כח האחדות הי' ע"י כהנים לבד לכן להם יאתה גם המלוכה:
ולפי האמור דבחטא נשים נכריות שבבל הי' המשכת הערלה ובאמצעות זה התגברו היוונים, יובן שליטת היוונים לגזור גזירות רעות שתבעל לטפסר תחלה שהוא מדה במדה לחטא לקיחת נשים נכריות בבבל, ומזה בא שטמאו את השמנים שבהיכל, כי שמן רומז למוח החכמה, ומחמת פגם ברית נפגם מוח החכמה, ע"כ הי' להם שליטה בדוגמא דידי' לטמא את השמנים שבהיכל:
ולפי"ז יש לקיים גם דברי הב"ח שהי' שם התרשלות בעבודה, כי כמו שבגשמיות המוח משלח רוח חיים דרך חוט השדרה לבל האברים, כן הוא גם בעניני רוחניות שרגש חיות קדושה בא מהמוח, וידוע דאם אדם משיג דבר חדש מתרגש ומתפעל כאלו רוח חיים חדשים באין בקרבו, כי החיים באין מהמוח, וע"כ שומר הברית נקרא חי והוא מרכבה לצדיק חי עלמין, וכל עצמותיו הם בשמחה, כמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מקרא שנאמר תגלנה עצמות דכית מלשון טהרה כי טהור מתרגם דכי, והפי' עצמות שטהרת, ודפח"ח, ושם קאי על טהרה מפגם ברית, וממילא להיפוך פגם המוח מביא עצבות ומרה שחורה, ע"כ הביא התרשלות בעבודה, ואולי מחמת זה עמדו בעתים הללו פלסופים בעולם ונתרבה חכמות חיצוניות כי ידוע שבחטא ישראל לוקחין האומות את השפע בענין ההוא, וכמו שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש אסתר תנו ימים כנגד ימים שבחילול שבת שהוא מנוחה ושלוה לוקחים האומות המנוחה והשלוה, וע"כ מחמת פגם המוח לקחו הם מעלת המוח והשכל, ולפי האמור אין לתמוה מדוע בעתים האחרונים נתרבה כ"כ חכמות חיצוניות, וטובה השתיקה, והוא רחום יכפר עון:
ובזה יש לפרש דברי המדרש ביקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל, ביקש לץ חכמה זה חרטומי פרעה ואין, ודעת לנבון נקל זה יוסף, דהנה החרטומים בודאי היו בקיאים בפתרון חלומות דאל"ה לא הרהיבו עוז בנפשם לפתרו כי פן לא יתקיימו דבריהם ויחייבו את ראשם למלך, אך אחר שישב יוסף במאסר ותיקן את פגם המוח מהעשר טפין כידוע, או פגם לה"ר שהוא בדוגמא דידי', ולא ללמד על עצמו יצא אלא על כל הכלל יצא, ע"כ ניטל החכמה מהחרטומים:
ונראה דבמסירת הנפש על התורה ועל המצוה שהי' להם אז כמבואר ביוסיפון תקנו פגם המוח כי מסירת הנפש הוא עוד למעלה מהמוח, וע"כ בא להם הנס בשמן שהוא חכמה להראות להם שנרצו מעשיהם ותקנו פגם זה, והנה זה נתעורר בכל שנה, וע"כ יש בחנוכה תיקון לפגם ברית אפי' להחטאים שבקצת מקומות מהזוהר דלא מועיל תשובה, שכתבו הטעם משום דתשובה היא בלב כדכתיב ולבבו יבין, ופגם זה הוא במוח שהוא למעלה מהלב, אבל בחנוכה שנתעורר התיקון שבא למעלה מהמוח שוב יש תיקון על פגמים האלה, וזהו פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ואיתא בספרים שפתילות ושמנים רומז לנפשות ונשמות, ולהנ"ל יש לומר דכוונו על החטא ההוא דשבת הוא תשובה כמ"ש בנוטריקון שבת בו תשיב, ולחטא ההוא הרי אינו מועיל תשובה, זולת מי שזוכה לעונג שבת שכתבנו במקום אחר שזה תיקון גם לחטא זה כי אין למעלה מעונג, אבל השבת עצמה אין תיקון לזה, אבל בחנוכה יש תיקון לכל אלה:
א"ר הונא פתילות ושמנים וכו' בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, והקשו בתוס' מנ"ל דמותר להשתמש לאורה דילמא משום דכבתה זקוק לה ואינו יכול לתקנה בשבת, וכמה תירוצים נאמרו בזה, ונראה עוד לומר דהנה במדרש דשבת ברכו בנר, ולכאורה למה אין מדליקין בפתילות ושמנים הפסולין למה לא נימא דברכת שבת יעמיד לו שידלוק יפה, וכמו שהתחיל למוד את גורנו אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה וכבש"ס ב"מ (מ"ב.) וכתב הריטב"א שמברך בשם ומלכות, וע"כ לומר שאין הדבר ספק מדסומכין לברך ע"ז ברכה גמורה ולא חיישינן שמא לא נשלח ברכה והוה ברכה לבטלה ועובר על לא תשא, והטעם משום דמאחר שהבטיחה התורה עשר בשביל שתתעשר, שוב אין בזה שום ספק שבודאי כן הוא, ולמה לא נימא גם בשבת כן, אך יש לומר דהנה כל ברכה צריכה שמירה מהחיצונים, והגם ששבת אין צריך שמירה, היינו משום שישראל מקיימין מצות שמירת שבת והוא כבוד שבת וכמו שמירת המקדש אף שאין צריכין לשמור מפני גנבים, מפני שאמרו אינו דומה פלטין של מלך שיש עליו שומרים לפלטין של מלך שאין עליו שומרים, וכן היא מצות שמירת שבת שלא יהי' באפשר לבוא לידי חילול אף שבלא"ה נמי לא יבוא לידי חילול, ומחמת שמירת שבת שהיא לכבוד שבת כלהו ערקין ואין צריכה הברכה לשמירה ע"כ באם יש חשש שמא יטה אף שבאמת לא יהי' צריך להטות מפני ברכת הנר, מ"מ הוי כפלטין של מלך שאין עליו שומרים, והוא פגם בשמירת שבת, ושוב אין השבת שומר את הברכה, ושוב אין יכול להיות בו ברכה ושוב שייך באמת החשש שמא יטה, ומעתה נר חנוכה אי אמרת אסור להשתמש לאורה ואין בו חשש שמא יטה שוב סומכין על ברכת שבת שידלוק שפיר, זהו סברת רבא, ומיושב קושיית התוס', ובזה יש לפרש הא דא"ר זירא אמר רב וכו' מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול א"ר ירמי' מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה, אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה משמי' דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי גמירתיה לשמעתא מעיקרא מאי נ"מ לגירסא דינקותא, והקשו האחרונים מה פריך מה נ"מ הלוא כשלא קבלה הי' סבר מותר להשתמש לאורה ואולי הי' בא לכלל איסור, ונראה דהנה הפי' הפשוט דרק טעמא דמתיר רב לא קיבלה, דגוף שמעתא דרב לא אמרה ר' ירמי' אלא ר' זירא, וגם אביי לא יחלוק על שמעתא דרב, אלא ודאי אטעמא קאי, ויש להבין מדוע קשה הי' הדבר עליו לקבלו, כי הטעם פשוט לכל אחר שביאר רבא טעמא דאוסר מובן להיפוך טעם המתיר, כי ידיעת הפכים אחד, אך להנ"ל יובן דהרי י"ל דשפיר ס"ל כבתה זקוק לה ומ"מ מותר דלא חייש דילמא פשע ובודאי יתקנה דבאמת סברא דשמא יפשע קשה מאד מהיכא תיתי לומר שיפשע במצוה חביבה זו, ואיננו רחוק לומר שרב לא סבר לה לחשש זה, ובחול בפשיטות מותר אף דס"ל כבתה זקוק לה משום דלא חייש שמא יפשע, ובשבת מותר משום דס"ל אסור להשתמש לאורה ואין כאן חשש הטי', אלא מה תאמר אם ס"ל זקוק לה ליחוש שמא יכבה ולא יכול לתקנה בשבת ליתא, דמאחר דס"ל אסור להשתמש לאורה, וליכא חשש הטי' שוב סומכין על ברכת שבת שידלוק יפה כנ"ל:
ופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו' יש לדקדק למה לא נאמר בפרות הרעות נמי רועות באחו, כשעומדים אצל הפרות הטובות, וכן בחלום השבלים בהטובות כתיב עולות בקנה אחד, ובהרעות לא נאמר בקנה אחד, ונראה דהנה בזוה"ק דהטובות הם מסטרא דקדושה והרעות מסטרא דמסאבא, והנה באילון דמסטרא דקדושה שפיר נאמר בהו ותרעינה באחו בחבורא באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא, ועולות בקנה אחד שבקדושה הכל הוא באחדות, אבל בסטרא דמסאבא שהם ענפין מתפרדין לא נאמר בהו באחו, ולא בקנה אחד:
ובזה יובן למה החרטומים לא מצאו הפתרון דבודאי חכמים היו כלשון התורה ובקיאין בפתרון חלומות אחר שהרהיבו עוז בנפשם לפתור למלך חלום במילתא דעבידא לאגלוי' וכמ"ש הרמב"ן שמות ח' י"ד כי חכמי החרטומים יודעין היו מה בכח ידם לעשות וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות, אך הטעם שלא מצאו ידיהם ורגליהם בפתרון חלום זה יש לומר עפ"י דברי הזוה"ק א"ר יהודה ח"ו דהוה ידע בלעם בקדושה דלעילא כלל דהא קב"ה לא אתרעי בעם ולישן אחרא דישתמש ביקרי' אלא בנוי קדישין עכ"ל, א"כ החרטומים לא היו יכולין לידע רק בענינים התלויים בסטרא דלהון, ולא ידעו להבחין מהו בסטרא דלהון ומהו בקדושה דלעילא תליא כי לא ידעו ממנה כלל, ע"כ פתרו לפי דרכם שבע בנות אתה מוליד שכל חיותם משלש קליפות הטמאות, וכן שבע אפרכיות אתה מכבש שזה ענין תליא במלכות שלהם שהיא מלכות הרשעה, אבל בדבר התלוי בקדושה דלעילא לא ידעו דבר:
ובזה יש לפרש דברי המדרש ביקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים ודעת לנבון נקל זה יוסף, דהנה במדרש בסמוך כל אומה ואומה שעומדת בעולם מעמדת לה חמשה חכמים שישמשו אותה ולא עוד אלא נותן בה הקב"ה שלשה דברים חכמה בינה וגבורה וכו', ויש לדקדק מדוע לא חשב גם דעת שבכל מקום שמזכירין חכמה ובינה מזכירין גם דעת עמהם, אך יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין דעת היא להבדיל בין דבר לדבר וכמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, וכמו שאמרו ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, עכ"ד, ולפי"ז יש לומר שענין דעת לא נמצא אלא בישראל, שיודעין בקדושה דלעילא וגם בחיצוניות ניתן להם בחי' דעת להבדיל בין קודש לחול או אפי' בין קודש לקודש כי בקדושה הכל מבורר היפוך תערובות, אבל אומה"ע שאינם יודעין בקדושה דלעילא כלל ושורשם מעולם התהו עד לא אתברר, ובמדרש שלאומה"ע נתן מצות גלומות שלא הפריש בהם בין טומאה לטהרה ע"כ לא ניתן להם בחי' דעת כלל:
ויש לומר עוד להמתיק הדברים עפ"י דברי המדרש שמות ט"ו שישראל נקראים בכור בן השנואה, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שישראל הם תמיד שנואים בעיני עצמם ומוצאים בעצמם חסרונות ומבקשים להכשיר מעשיהם, אבל אוה"ע הם תמיד שלמים בעיני עצמם ואהובים שאינם מוצאין בעצמם שום חסרון ודפח"ח, ובאמת כן אמרו ז"ל צדיק אחד הי' באומות ולא בא אלא בתוכחות, ומשה רבינו שהי' מובחר מין אנושי לא בא אלא בלשון תחנונים, והנה זה עצמו שהאדם יודע ומכיר את ערכו לעומת גדלות השי"ת זה הוא בחי' דעת שיודע להבדיל בין דבר לדבר, ובמדרש ויקרא א' ט"ו ויקרא אל משה וכו' מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו תדע לך שהוא כן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים וכו' ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר ויקרא, ודייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזהו בחי' דעת, ואם לאו אפי' הוא ת"ח נקרא ת"ח שאין בו דעה, וע"כ ישראל שהם שנואין בעיני עצמם והוא בחי' דעת ניתן להם מהשמים דעת וכמו שאנו מברכים אתה חונן לאדם דעת והוא כענין יהב חכמה לחכימין שפירש"י למבקשי חכמה, וכן הוא בענין דעת שישראל המחפשים בחדרי לבבם אולי זה עוד לא לפי הראוי ואולי זה הנה הם מבקשי דעת ע"כ הם נחנין מהשמים בדעת:
ולפי האמור יובן דברי המדרש בקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, היינו שהם בקשו פתרון החלום בבחי' החכמה כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין, ואלו הי' בהם בחי' דעת להבדיל הי' יודעין שפתרון חלום זה איננו תלוי בסטרא דלהון אבל הלוא אין בהם בחי' הדעת אלא בחי' חכמה לבד, ואין, שפתרון חלום זה איננו תלוי שמה, ודעת לנבון נקל שיוסף הי' לו בחי' הדעת והוא הבדיל בין קודש לחול והרגיש שחלום הטובות הם בסטרא דקדושה והרעות בסטרא דמסאבא ע"כ נקל הי' לו לעמוד על פתרונו:
ולפי הדברים האלה יש לומר הא דכתיב בשבת כי אות הוא ביני וביניכם, ולכאורה אינו מובן מה אות הוא זה כי כמה בטלני איכא בשוקא, ואם להמאמין שהשי"ת צוה את ישראל על השבת לזה אין צריך אות, שהמאמין יודע בלא זה שהשי"ת בחר בעמו כמפורש בכתוב, ולהבלתי מאמין בתורה מה אות הוא זה, אך להנ"ל יש לומר דהנה שבת הוא דעת כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם, כן איתא בספרים, והיינו דכל כמה שאדם משתדל בששת ימי המעשה להכשיר מעשיו באשר יודע ומבין כמה הוא רחוק מקדושת שבת שהוא גבוה מאד, ולפי הבנתו בערך חשובת ומעלת השבת הוא רואה את עצמו עדיין עומד מבחוץ, במדה זו זוכה בשבת לדעת ולהרגיש את קדושת השבת, ממילא אומה"ע שאינם בגדר זה לא ניתן להם השבת ואין בהם בחי' הדעת, א"כ זה האות ביני וביניכם שהרי יש בחי' הדעת בישראל ואפי' אומה"ע מודין שיש בחי' הדעת בישראל, ולו חכמו השכילו הי' להם מזה עצמו להבין שהש"י בחר בישראל ומאתו בא הדעת כמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ובש"ס נדה ובמדרש תשא כי ה' יתן חכמה ולמי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה [ויש עוד לומר עד"ה מה שאינו בנמצא בחי' הדעת באומה"ע כי דעת היא פנימית הכתר, וידוע כי חוצפא מלכותא בלי תגא, והכתר נהפך להם לכרת, ע"כ אין בהם בחי' דעת כלל, והנה מקום אתי לפרש ולהסביר לעצמי הא דאיתא במקובלים שהכתר נהפך להם לכרת, והרי מצינו כמה פעמים בלשונם כתר דקליפה, ולפי דרכינו יש לומר על דעת שהיא פנימית הכתר ליתנייהו בקליפה דשם נהפך לכרת, לכאורה יש סתירה לזה ממכת צפרדע שבסידור האריז"ל, ויש לומר שזה בחי' עורף שזה היפוך הדעת דקדושה ע"כ נקרא בדרך השאלה דעת דנוקבא בקליפה, אבל חיצונית הכתר ישנו גם בקליפה, ואם שגיתי ה' יכפר בעדי]:
ולפי דרכינו יש לומר ענין היוונים שטמאו כל השמנים שבהיכל וכבר דקדקנו שלא אמרו נטמאו שהי' במשמע ממילא, ולשון טמאו מורה שבכוונה טמאו, והיינו כי דעת היא סדר טהרות, ובאשר ענין דעת לא נמצא באומות, וכבמדרש שהבאנו לעיל שנתן להם מצות גלומות, ולא הפריש בהם בין טומאה לטהרה כי זהו דעת, ויש חכמה באומות תאמין תורה באומות אל תאמין, ובפי' המשניות להרמב"ם בהקדמתו לטהרות כי סתם תורה היא הלכות טומאה וטהרה ומסתייע ממה שאמר הקב"ה לחגי הנביא שאל נא את הכהנים תורה שהכוונה על הלכות טומאה וטהרה, ע"כ היוונים באשר יש בהם קצת מעלת החכמה בצד מה לא הי' יכולים להתנגד כ"כ לחכמת התורה כמו שהי' מתנגדין לטהרות שהיא דעת שאין בהם בחי' זו כלל וכלל, ע"כ טמאו בכוונה השמנים שבהיכל שהוא רומז לחכמה, והיינו שכוונתם היתה שהחכמה תהי' בלי בחי' דעת, וע"כ הי' הנס בטהרת השמן דווקא להורות על ענין זה שיש בחי' דעת בישראל:
ועם זה יובן מה שגזרו על שבת חודש מילה, כי שבת ומילה הם דעת ועיין בסידור הרב שער המילה, וחודש הוא נמי התחדשות בכל חודש צירוף אחר כידוע, וכל התחדשות בא אחר ההעדר היינו שלעומת שהוא ידע את ערכו כנ"ל בא לו בר"ח הארה חדשה, והוא בחי' דעת כנ"ל ע"כ הי' מתנגדים ביותר לשלשה אלה:
במדרש הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנה, וכבר דקדקנו מלשון עוד לא נבנה ולא אמרו שוב לא יבנה, שמשמעה שעתידה עוד להבנות, ויש להבין מה זה, וגם מהו הלשון עצתן של שבטים איזה עצה הי' שם, ובודאי לא קאי על גוף המכירה שיהי' עבד במצרים, שזה אין לומר שעתיד להבנות:
ונראה לפרש דהנה בש"ס סוטה (יוד:) יוסף שקידש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב עדות ביהוסף שמו, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, פירוש, דהנה ידוע דה"א אחרונה שבשם הוי' ב"ה מורה על מדת מלכותו יתברך שהוא התגלות כבוד ה', וע"כ יוסף שמדתו הכל בהצנע, נזדמן לידו כמדתו קידוש שם שמים בסתר, וע"כ אין בו אלא שלש אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה בלי ה"א אחרונה, אבל יהודה קידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שם של הקב"ה עם ה"א האחרונה המורה על התגלות כבוד ה':
והנה ענין התגלות כבוד ה' זהו תכלית הנרצה מכל הבריאה שיהי' התגלות כבוד ה' למטה בעוה"ז הגשמי, והאבות הקדושים התחילו להוריד השכינה למטה, ואברהם אע"ה הקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי', בא יצחק והוסיף בא יעקב והוסיף, ותכלית הכל יהי' ע"י משיח ב"ד ב"ב כי אז נאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו' היינו שאפי' חומר האדם הנקרא בשר האדם יראה וירגיש כבוד ה' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו וגו', והנה ידוע שמלך המשיח הוא דוד בעצמו כמו שאנו אומרים בהושענות שיסד הקליר, והוא רגל הרביעי שבמרכבה, היינו שג' אבות הם מרכבה לג' אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה ודוד המע"ה מרכבה לה"א האחרונה והוא הבא מזרע יהודה הנקרא כולו על שם של הקב"ה עם ה"א האחרונה המורה על התגלות כבוד ה' כנ"ל, ועליו התנבא יעק"א ע"ה לא יסיר שבט מיהודה וגו' שאליו יאתה המלכות באשר הוא מרכבה למלכות שמים, שהוא התגלות כבוד ה':
ועם זה יובן מה שאמרו ז"ל ראש השלישים זה דוד שהוא ראש לשלשת האבות, שהרי הוא הגומר את כל עבודת האבות מה שהם התחילו, ואין המצוה נקראת אלא ע"ש מי שגומרה:
והנה חלום יוסף והנה תסיבנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, ויש לפרש כפל הלשון, דהנה השתחואה יש על שני אופנים, או למלך שאין על גביו אלא ה' אלקיו, או לשר המושל אף שהוא תחת יד מלך מ"מ יש לו ממשלה על מי שתחתיו, והנה השבטים ששמעו החלום הבינו שיתקיים עכ"פ, אבל עדיין היו מסופקים אם יהי' מלך או מושל, וזה שאמרו המלוך תמלוך עלינו או משול תמשול בנו:
והנה באשר ידעו שכל ענינם הוא פועל דמיוני על העתיד, ולעתיד הבינו שתכלית הנרצה הוא התגלות ה' כנ"ל ע"י משיח ב"ד, ע"כ הי' הדבר נדון בקרבם כי אם יוסף יהי' מלך והוא פועל דמיוני על עתיד, בודאי כן יהי' לעתיד ומזרע יוסף ימרדו על מלכות ב"ד ומלך המשיח, ועל ידו לא יהי' התגלות כבוד ה' כ"כ כמו ע"י מלך הבא מזרע יהודה כנ"ל, אך באם יהי' רק מושל יכול להיות לעתיד מזרע יוסף תחת יד מלך המשיח הבא מיהודה והוא יהי' מושל על כולם, ומ"מ יהי' נכנע אחת יד מלך המשיח, ואז שוב ע"י מלך המשיח יתגלה כבוד ה' כנ"ל, וכענין שהי' יוסף מושל במצרים על הכל ומ"מ הי' תחת יד פרעה, ובאשר החלום לא גזר אומר בהחלט שיהי' מלך, הי' אדיר חפצם שישתנה הוראת החלום על ממשלה לבדה, לזאת הי' עצתם שימכרנו למצרים ויהי' הוא נכנע תחתיהם ומלך שלהם הוא יהודה כמבואר במדרשות נמצא יהי' נכנע תחת יד יהודה, ואף שיעשה מושל באחד המקומות שירד שם לא יזיק כי לא יהי' פועל דמיוני על מלוכה אלא על ממשלה, וזה יתכן להיות תחת יד מלך המשיח ב"ד כנ"ל, וכעין שאיתא בזוה"ק (קפ"ד.) אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה עד לא יחות למצרים וכו' ומצראי הוו עבדין לי' אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו, ולפי דרכינו י"ל כנ"ל, והנה כוונתם היתה רצוי' כדי שיהי' התגלות כבוד ה' באופן יותר נעלה לעתיד, ע"י משיח בן דוד:
והנה מצינו שאמר לו יהונתן בן שאול לדוד אל תירא וכו' ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהי' לך למשנה, ואף שיהונתן נהרג קודם שמלך דוד, מ"מ בודאי מאחר שנכתב בכתבי קודש עתיד להיות כן והיינו שמלך המשיח הוא יהי' דוד בעצמו, ומשנה לו יהי' יהונתן, והנה יהונתן יש בו נמי ג' אותיות ראשונות של שם הוי' ב"ה כמו ביהוסף, ויתכן שאז יבוא יהונתן לזה העולם בזרע יוסף, ועכ"פ זרע בנימין נקרא ג"כ זרע יוסף שעשרה בני בנימין הם שהי' עתידין להיות מהעשרה טפין של יוסף וכנודע, והם בני רחל שתפסה פלך שתיקה ע"כ אין בהם ה"א האחרונה כנ"ל:
ולפי האמור יובנו דברי המדרש הנצב פתח דברינו משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנה, שעצתן היתה שיוסף יהי' תחת ידם שהראש והמלך שלהם הי' יהודה, הרס ה' עצתן כי יוסף לא נעשה תחת ידם, אדרבה הם היו כולם תחת ידו והוא הי' המפרנס והזן אותם, ולא נבנה עצתן עוד עד לימות המשיח שאז יבנה עצתן שיהונתן יהי' משנה למלך המשיח והוא יכניע את כל העולם כולו ואת עצמו תחת יד משיח ב"ד, ואז ע"י משיח בן דוד יתגלה כבוד ה' באופן נעלה כהמבוקש וסוף מעשה במחשבה תחלה:
ביוצר של שבת שני' של חנוכה אודך כי עניתני וכו' משאול העליתנו ארוממך ה' כי דליתנו, נראה דהנה מצינו שלא הרי הגאולה מיון כהרי הגאולות ממלכיות הקודמות, שמלכיות הקודמות נשפל מקודם מלכות מצרים ע"י עשר מכות ואח"כ נתרומם קרן ישראל, וכן בבבל וכן בהמן, אבל ביוונים הי' להיפוך שנתרומם בראשונה הלך רוחם של החשמונאים והרהיבו עוז ללחום עם היוונים ונתגברו עליהם, והיינו כי מלכיות הקודמות, ביטול הרע מקודם ואח"כ נתרומם הטוב משום שכן הוא הסדר באדם עצמו סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וכך הי' במצרים שישראל עשו תשובה מקודם כבמדרש שאפי' אחד מחבירו לא ידע, ואח"כ פסח משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וגם שמלו באותו הלילה שכל אלה הוא ביטול והסרת הרע מקודם, וכן בבבל ווידוי דניאל ותפילותיו בעד כלל ישראל ובימי המן דברי הצומות וזעקתם, אבל קליפת יון היתה כ"כ גבוה עד שהחשיכה עיניהם של ישראל, ע"כ לא הי' עצה כי אם להתחיל מהתרוממות חלק הטוב שהקב"ה נשא לבם של חסידים וקדושי עליון אלה ולעומת זה נשפל ונכנע צד הרע, וזה שרמז הפייטן שהגאולה הי' מצד והעליתנו משאול ודליתנו היינו בעודי בשאול טרם נדחה חלק הרע הגבהתי אותי ורוממתני, וזה נשאר לדורות בימי חנוכה שאפי' איש שעודנה מצואתו לא רחץ יכול להתעורר ולקבל עליו להבא לעשות טוב וע"י קבלה זו ממילא ידחה הרע ממני, ואין חלקי הרע מעכבין אותו מלקבל עליו להבא, וזה שרמזו פתילות ושמנים וכו' מדליקין בהם בחנוכה:
פו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה ואיתא בספרים שרומז על אנשים שמגושמים ביותר ע"ד שאין להם עלי' בשבת מ"מ יש להם עלי' בחנוכה, ויש לומר הטעם דהנה מה שאין להם עלי' בשבת הוא מחמת גסות ועובי החומר שמפסיק וחוצץ בפני אור של שבת, אך חנוכה שזכו ישראל מחמת מסירת הנפש נשאר ג"כ לדורות שהחומר לא יחוץ, ושוב יש עלי' להחומר ג"כ:
מה שלא נשאר בגבולין מעבודת המקדש רק נרות חנוכה, יש לומר דהנה כל עבודת המקדש הי' ע"י כהנים, וגם הם אם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והטעם ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מפני שהם פנימיים צריכין ללבוש כמו הנשמה שצריכה להתלבש בגוף, וע"כ בגלות שהכל בהתגלות והחיצונים שולטין ע"כ אין מקום לעבודת כהנים אבל הדלקת המנורה דכשירה בזר ואפי' בחוץ, ע"כ נשאר ממנה גם זכר בזמה"ז, ובזה יובן טעמא דהדלקה עושה מצוה דלענין הנחה שצריכה כהן ובגדי כהונה אין מקום בזמה"ז:
ובזה יש לפרש דברי המדרש ריש בהעלותך לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מטיב ומדליק את הנרות והיינו דענין הנשיאים שיצאו למעלה מגבול וגדר והקריבו קטורת נדבה וחטאת נדבה והיינו משום שנתגלה האור בלי לבוש ובלי כלים ולזה הי' אהרן מצטער שלא זכה לזה ונחמו בנרות, והיינו הדלקת הנרות אף שכשירה בזר מ"מ כתב הרמב"ן שכל זמן שאהרן קיים הי' הוא עצמו המדליק את הנרות, והוא ממש כעין ענין קרבן הנשיאים, ויש לומר שכל ענין זה שיהי' הדלקה כשירה בזר, ושעי"ז נסתעף נרות חנוכה כנ"ל הכל הי' ע"י שאהרן פתח הפתח לזה, ואתיא שפיר דברי הרמב"ן שרומז לנרות חנוכה, ודו"ק:
פרק ה
שנת תרע"ד. מקץ ושבת חנוכה
ויהי מקץ שנתים ימים, יש להתבונן במספר שנתים שנתוסף לו בשביל שאמר לשר המשקין זכרתני והזכרתני, שבודאי לאו בשביל כפל הלשון בעלמא, כי העונש בא בשביל שבטח בשר המשקין ומה נ"מ אם אמר שתי פעמים זכירה או פעם אחת, גם יש להתבונן בגוף הענין שבין יוסף לאחיו, ונראה להקדים מאמר הש"ס שבת נר חנוכה משמאל ומזוזה בימין, והענין כי מזוזה היא שמירה לבית שלא יכנסו כחות חיצונים ומזיקים כבמדרש אתה בפנים והקב"ה שומר אותך מבחוץ, וכל לשון שמירת בית הוא שלא יכנס דבר זר, וע"כ מצות מזוזה מימין הכניסה ולא מימין היציאה כמו שאמרו ז"ל ביתך דרך ביאתך, כי היא שמירת הכניסה ולא היציאה, אך נר חנוכה שהענין פרסומי ניסא והוא התפשטות קדושה אף לרה"ר עלמא דפרודא, וע"כ חשבינן מפנים לחוץ, היינו שהקדושה שהיא ברה"י מתפשטת לרה"ר, וע"כ אף נר חנוכה המצוה בימין כי כל פנות שאתה פונה לא יהא אלא לימין, אלא שבמזוזה חשבינן ימין הכניסה ונר חנוכה ימין היציאה שהוא שמאל הכניסה, אך יש להבין א"כ אף בבית שאין שם מזוזה הי' צריך ליתן נר חנוכה בשמאל שהוא ימין היציאה והרי הדין בבית שאין שם מזוזה נותנין נר חנוכה בימין הכניסה כמבואר בפוסקים:
ונראה דהנה בזוה"ק ח"א (רל"ח:) בפסוק לא תירא לביתה משלג כי כל בותה לבש שנים, אל תקרי שָנים אלא שנַים, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה, היינו שמצילין מדינה של גיהנם שהוא תריסר ירחין פלגא מנייהו באשא ופלגא מנייהו בתלגא, ביאור הדבר דהנה גיהנם של אש הוא על עבירות הנעשים מכח אש של יצה"ר שנשתאב בתוכו מחמת עבירות שעבר על מצות לא תעשה, כענון שכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, וגיהנם של שלג על מניעות מצות עשה מחמת קרירת רוח ועצלות, והנה ע"י עבירות מצות לא תעשה נותנים מקום לסט"א לכנוס בגבול הקדושה, ובעבירות ממניעת מצ"ע גורמים מניעת התפשטות גבול הקדושה, כי ע"י עשיית מצות עשה ממשיכין אלקית ממעלה למטה ונתרחב גבול הקדושה, והנה עבירות ל"ת ע"י אש היצה"ר איננו שכיח כ"כ בישראל עם קדוש, אך ענין קרירת ועצלתים ממצ"ע ובכלל זה כל שאין מעשה המצות ותורה ותפלה בהתלהבות אלא בקרירת רוח וזה שכיח בכל אדם ואפי' צדיקים צריכין בזה שמירה וזירוז, וע"ז אמר הכתוב לא תירא לביתה משלג הוא גיהנם של שלג הבא על עצלות במצ"ע והעדר התלהבות כי כל ביתה לבש שנים, היינו כי מצות אלו מקבילין לעומת שתי אלה, כי מילה היא סילוק חלק הנחש לבל יקרב לגבול הקדושה והיא מקבילה לשמירה ממצות ל"ת, ועוד שידוע ששס"ה גידין שבאדם כנגד שס"ה ל"ת ואבר זה הוא קיבוץ וכללות כל הגידין, וע"כ סתם עבירה שבדברי חכמים היא פגם ברית, וכמו שהגיד הקדוש היהודי מפרשיסחא שסתם עבירה שבש"ס היא עריות וסתם מצוה היא צדקה עכ"ד, והוא מתאים לדברינו שזה התפשטות גבול הסט"א ר"ל וזה התפשטות גבול הקדושה, וע"כ מילה שהיא הכרתת הערלה היא מניעת התפשטות כח הסט"א, ופריעה היא התגלות רשימא קדישא שבזה נשלם שם שין דלת יוד באדם כנודע, והיא התרחבות גבול הקדושה, כי בהתגלות שם זה בורחין כחות החיצונים, וכן ציצית ותפילין כי ציצית הוא מציל מאש היצה"ר כבש"ס מנחות באו ד' צצוותיו וטפחו על פניו, וכמו שאנו אומרים והטלית יפרוש כנפיו עליהם ויצילם, ותפילין הוא התרחבות גבול הקדושה כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך זה תפילין שבראש, ואפי' תפילין של יד נמי כבתקה"ז דיהבי חילא למאריהון לכבוש עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, ובזוה"ק שתפילין הם דוגמת ביהמ"ק, והוא נמי כלל מצות עשה שבתורה כמו שאמרו ז"ל הקיש כל התורה כולה לתפילין, וכן נמי מזוזה ונר חנוכה כמו שאמרנו לעיל שמזוזה היא שמירה שלא יכנס דבר חיצוני לפנים, דוגמת שמירת ל"ת, ונר חנוכה הוא פרסומי ניסא התפשטות והתרחבות גבול הקדושה, ומובן ביותר עפ"י מה שכתב הב"ח שהחטא שבשבילם התגברו היוונים מתחילה הוא קרירות ועצלות בעבודה, וממילא כשעשו תשובה ונצחום התחילו בעבודה מחדש בהתלהבות יתירה, וע"ז מורה הנס בנרות שהלהב עולה, א"כ מצות הנרות מצילין מעונש גיהנם של שלג וכן תפילין ופריעה, אחר שמזוזה וציצית והכרתת הערלה מציל מגיהנם של אש, וזה שאמר לא תירא משלג אף שזה שכיח ביותר כנ"ל, מ"מ באשר לבש שנים שהמצות כפולות הנה נוסף על שמירה והצלה מכחות חיצונים יש בהן נמי התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, וזה מציל מגיהנם של שלג:
ויש לומר עוד שמה שהזוה"ק פרט מצות אלו אף שבודאי יש עוד מצות שסגולתם זה לשמירה מכחות חיצונים וזה להתרחבות גבול הקדושה, ובכלל כל מצות ל"ת, ומצות עשה, היינו טעמא ששלשה אלה מקבילין לנפש רוח ונשמה או גוף ונפש ושכל בלשון מהר"ל, כי מילה ופריעה הם חותם הגוף, וציצית ותפילין הם בנפש היינו שמעוררים כחות הנפש לחסות בסתר כנפי השכינה שזה ענין ציצית וגם תפילין הוא מלשון חיבור בהשי"ת והוא דוגמת ביהמ"ק, ונרות חנוכה ומזוזה הם בשכל, כי נר הוא רומז לנר ה' נשמת האדם והוא אור השכל, וכן מזוזה זז מות שמיתה היא היפוך התדבקות הנשמה בהאדם שהוא השכל, וכמ"ש ימותו ולא בחכמה, וע"כ מזוזה שהיא זז מות היא בשכל, א"כ שלשה זוגות אלה הם כלל הכל שהן מצד הגוף הן מצד הנפש הן מצד השכל יהי' נשמר לבל יקרב כחות זרים, ולעומתו להתרחב ולהתפשט גבול הקדושה, והן מצילין מגיהנם של אש ומגיהנם של שלג:
והנה לפי האמור הי' לכאורה בדין שמי שאין לו ציצית לא יניח תפילין וכל מי שאין לו מזוזה לא ידליק נרות חנוכה, כי איך יעורר התפשטות גבול הקדושה אם עדיין לא נשמר שהחיצונים לא יתפשטו בגבול הקדושה, אך דברים האלה לא יתכנו אלא במזידין שלא להיות ציצית בבגדו או שלא יקבע מזוזה בפתחו, שע"ז כתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך וכמ"ש הרמב"ם שעושה מצות וטורפין לו בפניו, אבל מי שאנוס ואין לו ציצית או מזוזה לא שייך זה, והתפילין עצמם או נר חנוכה שמועיל להתרחבות גבול הקדושה ק"ו שמועיל להדחות כחות חיצונים שלא יכנסו לגבול הקדושה, ובזה יש ליתן טעם הא דעשה דוחה ל"ת שבכלל מאתים מנה:
ויתבאר יותר עפ"י מה שאמרנו במק"א ענין שופטים ומלכים שבתחילה כשבאו ישראל לארץ הי' מתפרנסים ע"י שופטים ואח"כ ע"י מלכים ומהו ענין שופט וענין מלך, שלכאורה לשניהם ענין אחד, שזה וזה נלחמו עם אויביהם ועשו משפט אלקים בארץ ומה בין זה לזה, שלזה יקרא שופט ולזה מלך, ואמרנו שהשופט הוא כשמו לעשות משפט אלקים בארץ ובזה עוררו למעלה מדת המשפט שלא יבואו זרים בגבול ישראל ובכלל זה להדוף את שארית מהשבעה אומות מארץ ישראל, כי ארץ ישראל מוחזקת היא להם מאבותיהם והכנענים שהי' בה הוא התפשטות זרים בגבול ישראל, וכענין שאמר הכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, כי בעשיית משפט מעוררים למעלה מדת המשפט שלא יכנסו החיצונים בגבול שאינו שייך להם, אך מלך מדה יתירה הי' בו להתרחבות גבול קדושה להרים דת האמת בכל העולם, והוא ענין מלחמת הרשות שלא מצינו זה בשופטים, וע"כ בא בסדר נכון מתחילה התפרנסו ישראל ע"י שופטים לשמור שלא יבואו חיצונים בגבול קדושה, ואח"כ באו מלכים להרחבת והתפשטות גבול קדושה, והיינו טעמא של דוד המלך שכבש תחילה סוריא בעוד שהי' נשאר שארית הכנענים בארץ, כי להדוף את הכנענים זה הי' מדת השופטים בראשונה, אלא באשר שישראל שאלו מלך לפני הזמן לא הספיקו להדוף את כל הכנענים, ונשאר גם זה למלך כי המלך יש לו נמי לעשות משפט אלקים בארץ, ומ"מ עיקר מדתו הוא התרחבות גבול קדושה, ומה שעליו להשלים פעולת השופטים הוא כעין תשלומין, וידוע דאם יש על האדם תפלת תיוב דהאידנא ותפלת תשלומין מקדים תפלת חיוב דהאידנא, זה הי' דעתו של דוד המלך ע"ה ומ"מ תפסו עליו בזה שאמרו ז"ל סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות כבספרי פ' עקב, והיינו שלאו מדין תשלומין אתי עלה אלא שזה נמי מעיקר מצות המלך ובכלל מאתים מנה, וע"כ נאמר במלך נמי מצות משפט וכנ"ל, אלא שעיקר מינוי שלו להרחיב גבול קדושה, וכמ"ש ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם, ומובן היטב שהרודף אחר אויביו ומכלה אותם בכלל זה שהוא נשמר שלא יבואו האויבים עליו:
ומעתה יובן שמי שאין לו ציצית או שאין לו מזוזה שמ"מ הוא מניח תפילין ומדליק נר חנוכה, והוא כדמיון מינוי המלך בעוד שלא נהדפו שארית הכנענים מארץ ישראל, ולפי"ז יש להבין הטעם דבאם אין לו מזוזה מדליק בימין הכניסה להורות על ענינו שהוא משמש גם במקום מזוזה:
והנה בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שמור הוא ממצות ל"ת שלא יחלל את השבת במלאכה, וענין לשון חילול איתא בתקה"ז שמכניס הסט"א לחלל דילה, א"כ בשמירת שבת הוא שמירה בפני החיצונים שלא יכנסו לגבול הקדושה, כענין כלל מצות ל"ת, וזכור הוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה וכמו שאנו אומרים בזמירות של קבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי והוא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים התפשטות הקדושה בלי מצר וגבול, ומאחר שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מורה ששני הענינים הם בשבת בעצם, והוא עוד יותר ממדת המלך שעיקר מדתו הוא התרחבות כנ"ל וענין השמירה שהוא מדת השופט הוא דרך אגב, אלא בשבת שניהם בעצם לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, וכל זה מורה מה שבדיבור אחד נאמרו, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:
והנה ידוע שיוסף הוא שבת, ע"כ נמצא ביוסף נמי שני ענינים אלו בעצם, והיינו מלך ושופט שהוא ענין ממשלה לבד לשמירה כנ"ל, אך אחיו לא עלה על דעתם שיהי' מעלתו כ"כ גדולה אף שידעו ממנו שהוא איש צדיק שומר הברית כי אנשים צדיקים וחכמים כמוהם בודאי הי' להם טביעת עין בתואר הפנים וכמו שאמרו ז"ל סימן לעבירה הדרוקן, עאכו"כ שמדה טובה מרובה שניכר באור הפנים מי שהוא שומר הברית, אך הם חשבוהו שכמו שהוא שומר הברית לעומתו אין דבר רע יכול לדבוק בו, ועל כל הכלל כולו יצא שבסיבתו כלל ישראל יהי' נשמר שלא יכנס בגבולם דבר זר, וכמו שהי' באמת כאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון במה שאינו שלו יאכל בחלקו בכל הרואה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבשביל שלא התחבר למה שאינו ראוי לו, שכרו שדבר שאינו ראוי לא יכול להתחבר אליו, אבל לא עלה על דעתם שיהי' בו מדת המלך נמי, ומדת המלוכה חשבו ליהודה כמו שהוא באמת שממנו יצא מלכות ב"ד ומלך המשיח, וע"כ כאשר סיפר להם החלום השיבו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, והיינו שחשבו שפתרון החלום הוא רק אחד משני דברים או מלוכה או ממשלה שהיינו מדת המשפט כנ"ל, וזהו הוראת הלשון אם ולא עלו על דעתם שיכול להיות שניהם יחד, ובאשר ידעו שענין מלוכה שייך ליהודה חשבו ליוסף כמורד במלכות ב"ד שחייב מיתה, ובא החלום ברוב ענין אם הוא מורה על מלוכה בהכרח שרעיוניו על משכבו סליקו, אך אם פתרונו על ממשלה יכול להיות שזה חלום אמת ולא מצד הרהורי לבו, ע"כ לא עלה על דעתם להרע לו ולדונו כמורד במלכות, אך ע"י חלום השני והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שזה אין לו פתרון על ממשלת שופט שהיא רק לשמור אלא על ענין מלוכה מורה התפשטות מלכותו מחוץ לגבולו כמו הגרמיים השמימיים שהם חוץ לגבולו, אז חשבוהו למורד במלכות וחלומותיו הם הרהורי לבו לבד, וכמו שאמרו לבסוף ונראה מה יהיו חלומותיו שאז יתברר שאינם חלום נבואיי אלא הרהורי לבו לבד, והלכו לשכם לרעות את עצמם היינו לחלוף כח רוחני שיהי' ביכולתם לעשות בו דין מורד במלכות, וזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות להמיתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבקשו לו דין מיתה עפ"י הוראת שעה אף שידעו שאיננו מחויב מיתה מצד דין תורה עכ"ד, ולפי דרכנו יובן עפ"י דברי הש"ס מגילה שהשיבה אביגיל לדוד עדיין לא יצא טבעך בעולם ואין על נבל דין מורד במלכות, כן נמי אף לפי שיטתם לא הי' ליוסף דין מיתה עפ"י דין תורה אלא שרצו לדונו עפ"י הוראת שעה:
אך באמת יוסף הוא שבת והי' בו שני הענינים זכור ושמור יחד כנ"ל, וע"כ מצינו ליוסף שני הענינים, ראשון הי' לו הנסיון עם אדונתו ועין שלא רצתה ליזון במה שאינו שלה כנ"ל בזה זכה עבור כלל ישראל שיהי' נשמרים מכחות הרעות ומכישוף של מצרים שלא יטמטמו אח"כ את מוח ולב בני ישראל לגמרי בגלות, כמו שאמרו ז"ל יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, כי לולא יוסף הי' ח"ו נלכדו בשחת זו טמנו להם בכחות הרעות וכישוף להמשיכם לערות מצרים, והוא מדת השופט שהוא שמירה בפני כחות החיצונים שלא יבואו בגבול שאינו שלהם שאין להם שייכות לנפשות ישראל כלל, ואח"כ הוסיף יוסף להרחיב גבול הקדושה שזה ענין מלך והיינו שכפאן למול והוא התפשטות גבול הקדושה בגבול מצרים, וכאשר נסתכל בברכות יעקב ליוסף נמצא בו שני הענינים ותשב באיתן קשתו וגו' הוא ענין שמירה שלא יבואו זרים בגבולו, והוא לשון ישיבת הקשת במקומו להגן, והוא בשכר הנסיון שדרשו ז"ל בותשב באיתן קשתו, כמו שפירש"י שם ואח"כ הוסיף לברכהו עד תאות גבעת עולם ברכה פרוצה בלי מצרים נחלת יעקב כמו שפירש"י והוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה:
ולפי האמור יובן ענין השתי שנים שנתוספו לו על שאמר זכרתני והזכרתני, כי כבר אמרנו שלאיש אחר לא הי' זה חטא כלל, וכך הוא מנהגו של עולם להשתדל ולעשות כל מה ביכולתו לעשות ועם זה להתפלל אל ה' שיצליח דרכו ולא לסמוך לגמרי על נסים, אך יוסף שלרגלי גודל מעלתו ובטחונו בה' לא הי' ראוי לו לעשות שום פעולה אלא לסמוך הכל על הנהגת השי"ת והשגחתו עליו בפרטיות, והי' השתדלותו זו נחשב ג"כ אצלו לחטא ופגם, ולפי מה שאמרנו שהיתה מדתו בכפלים מלך ושופט, א"כ הי' הפגם ג"כ בשני הענינים, ע"כ הי' עונשו נמי לשבת עוד שתי שנים שנה שנה לכל פגם, כי שנה הוא לשון שינוי כמ"ש הא"ע וכענין נמי מה שאמרו ז"ל משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש מהאי טעמא, וכאשר נשלם השנתים ימים יצא לחירות ושב לאיתנו:
וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצוהו מן הבור ובזוה"ק ר' אבא פתח ואמר רוצה ה' את יריאיו את המיחלים לחסדו וגו' עד ובג"כ רוצה ה' את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותי' לאחרא ואתרעי לי' לאתפייסא בהדי' ובג"כ רוצה ה' את יראיו ולא ביראיו כגוונא דא יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא בעציבא דליבא דהוה אסיר תמן כיון דשדר פרעה בגיני' מה כתיב ויריצהו אתפייסו לי' ואהדרי לי' מילין דחדוון מילין למחדא ליבא בגין דהוה עציב מן בירא, נראה דהפיוס ליוסף וכן הפיוס ליראיו היינו שהקב"ה מראה להם שכל מה שעבר עליהם הכל הי' לתכלית נרצה מאד וכענין לטובתי נשברה רגל פרתי, וכל הדברים שעבר עליהם היו מוכרחים, ולעומת המעלה הגדולה המעותד להם כל מה שעבר עליהם אינן תופסין מקום כלל, ולמשל איש שיש לו טורח בהלעטת המאכל, שאין זה נחשב כלל טורח לעומת התועלת שיש לו מהמאכל, והוא בוחר בהטורח למען יגיע להתועלת, כן נמי אם הי' נותן להם מתחילה לבחור היו בוחרים מעצמם בהצער והטורח למען להגיע להתועלת אלא שמתחילה אי אפשר להם להראותם ולהודיעם שא"כ לא יהי' שום נסיון כלל, אבל אח"כ כשעמדו בנסיון הקב"ה מפייסם במה שמראה להם כנ"ל, והמשכיל מאמין ויודע מראש לצייר בנפשו זה הענין, זה נותן כח ועצמה ביד איש לסבול כל מה שעבר עליו, וזה עצה היעוצה לפני כל איש שילדי יום עומדים לשטן עלי דרכו שישכיל וידע ויצייר זה היטב בנפשו, ובזה ימתקו לו מרירות ילדי יום המונעים אותו ומתיצבים כחומה נגדו:
הנה בחנוכה תקנו שלש מצות הדלקת הנרות, הלל, והודאה, היינו לומר על הנסים, ונראה ששלש אלה הם בגוף ונפש ושכל, הדלקת הנרות הם בשכל להאיר עיני השכל שהוא משכן הנשמה וכתיב נר ה' נשמת אדם, הלל הוא בנפש, כי הוא שמחת הנפש כמ"ש הרמב"ן שהלל של יו"ט הוא בכלל שמחת יו"ט וכל שמחה היא התפעלות ורגש הנפש, והלל הוא מלשון הלולא וחינגא, ובמדרש ויצא שהי' מכללין בו כל הלילה ואומרים הא לי' הא לי', הרי כי לשון הלל הוא לשון שמחה והוא בנפש, הודאה היא בגוף שמקבל הכנעה והוא מודה שאינו כדאי, וכמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה' שפירש"י שנטלתי יותר מחלקי, והכנעה להחזיק עצמו שאינו כדאי היא מצד הגוף, כמ"ש בספר הישר לר"ת כי הנפש מצד שהיא מן העליונים נמשך ממנה גיאות עכ"ד, ובקדושה הוא להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ואינו שבע לעולם תורה ומצות, ובמדרש פ' ויקרא בפסוק וגם הנפש לא תמלא אמר ר' לוי משל לעירוני שנשא בת מלכים אעפ"י שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך כל מה שפעל אדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו למה שהיא מלמעלה, א"כ הודאה לומר שאיני כדאי ושנטלתי יותר מחלקי מתיחסת לכחות הגוף, כי מצד הנפש שהיא מן העליונים אינו שייך לומר יותר מחלקי, א"כ ג' מצות אלו מקבילין לגוף ונפש ושכל היינו שזכו להתעלות ולהתרומם הן בגוף הן בנפש הן בשכל: