שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
וישב
פרק א
שנת תרע"א.
להבין ענין יוסף ואחיו, הנה כתיב ויכלו השמים וגו' וכבר פרשנו דהוא מלשון התכללות, שכל ששת ימי בראשית היו הברואים נמתחין והולכין, והי' כל דבר ודבר נפרד בפני עצמו, וכשבא יום השבת נעשה בחי' נפש בבריאה, כמ"ש וינפש, וכמו האדם דע"י כח חיות והנפש שבו יש בכל אבר ואבר כח הכללי, כמו שדקדקו ממה שאין סומא מוליד סומא, כן הי' בשעת הבריאה כשבא שבת הי' כל פרטי משיג כח הכללי, דשבת הוא מאחד אותם, וכמו כן י"ל בשבטים שכל אחד ואחד נחשב צורה שלימה בפ"ע, ובשביל מעלתם לא היו מתאחדים כמו שארז"ל אין דעתם של בנ"א שוות, וכמו שהשיב המהר"ל דפירוד הלבבות בישראל אין זה מחמת חסרונם רק ממעלתם שהם שכליים, ובכן אינם יכולים כל כך בנקל להתבטל אחד לחבירו יע"ש, אך אם היו נכנעים תחת יוסף שהי' בחי' שבת הי' הוא מאחד אותם לגמרי, אך באשר הביא את דבתם רעה ונולד שנאה ביניהם לא הי' עוד בכחו לאחד אותם, וגורם התחלקות הלבבות ופירוד הדעות עד שמכרו אותו, ואז נתחלקו ונפרדו לגמרי, ובזה יובן היטב דברי המ"ר שאחר מכירת יוסף אמרו השבטים בואו ונפזר עצמינו, דידוע דכל כמה שאדם דבוק בהכלל כל כך מסייע לו כח הכלל, ואחר שמכרו את יוסף שהי' המאחד את הכלל, א"כ שפיר אמרו בואו ונפזר עצמינו, כלומר כל חד וחד יפייס לעצמו:
ובזה יובן המ"ר והובא ברש"י דשכם מקום מוכן לפרעניות שם ענו את דינה שם קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד, ולכאורה יפלא הלא שכם הוא אחד מג' מקומות שבא"י שאין לאו"ה קטרוג עליהם כמו שארז"ל, והוא עיר מקלט לרוצח ויעקב נתנה ליוסף במתנה והיתכן לאמר על מקום כזה שהיא מוכן לפורעניות, אך הוא הדבר שאמרנו שההתחלקות ופירוד בין השבטים הי' לרוב מעלתם, זה הוא ענין עצמו בשכם שמחמת גודל מעלת המקום הוא מעורר ביושביו מעלת הצורה להיות נחשב צורה שלימה בפ"ע, והוא גורם התחלקות, וכמו ששכם הוא לשון חלק כמ"ש אחלקה שכם, כמו כן הוא גורם ביושביו מדת התחלקות להיות איש פרטי וצורה שלימה בפ"ע וזהו שם ענו את דינה, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקלל"ה דמחמת ששכם הוא לשון חלק בכן גרם לו להיות נתעלה בעצמו וחשב לאמר שראוי להיות חתן יעקב כמ"ש כי חפץ בבת יעקב היינו שעיקר חפצו להיות חתן יעקב עכתדה"ק, ושם קלקלו השבטים שכל אחד הי' ברי' וצורה שלימה בפ"ע ולא הי' נכנעים תחת יוסף ושם נחלקה מלכות בית דוד שלא הי' נכנעים תחת מלכות בית דוד:
קמה אלומתי וגם נצבה, הענין ידוע דא"א להיות עלי' לאדם, אם לא שיכניע א"ע מקודם ולבטל ולהשפיל א"ע בתכלית הביטול, וכן בין כל עלי' ועלי', וכענין שאז"ל אימת קגביל לבתר דבלי, ובכן אצל השבטים כתיב מאלמים אלומים ותשתחוין לאלומתי, דא"א להתקשר א"ע לעלות מעלה אחר מעלה רק ע"י הכנעה והשתחוי' קודם כל עלי', משא"כ יוסף שהי' בחי' שבת כתיב בי' קמה אלומתי וגם נצבה דבשבת צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, וא"צ שוב שום התמרמרות הנפש רק דלכנוס בשבת צריכין הכנעה והתמרמרות, וכענין שאמרו שובתין מתוך מריעין, אבל אחר שזוכין ובאין לשבת שוב עולין מעלה אחר מעלה עד סעודה השלישית, וא"צ עוד שום השתחוי' וביטול ואחר שקמה שוב גם נצבה:
איתא במהר"ל בגבורות פ"ט די"א דמחמת מכירת יוסף נגזר גלות מצרים, והוא ז"ל הקשה ע"ז שהרי גלות מצרים הי' סיבה למכירת יוסף כמו שאמרו ז"ל וישלחהו מעמק חברון כדי לקיים את עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, ועוד אמרו ז"ל במדרש משל לפרה שהי' מושכין אותה לקולין ולא היתה נמשכת משכו את בנה לפני' יע"ש, והנה בזוהר חדש מבואר כיש אומרים, ונראה לישב קושית המהר"ל דהנה מצרים הי' גלות כפולה אחד בעינוי ושעבוד להגוף, שנית גלות בנפש, דמצרים הוא ערות הארץ, והתורה צריכה להעיד עליהם שהן שבטי יה, וכמ"ש גן נעול וגל נעול וכמו שדרשו ז"ל, וקודם מכירת יוסף הי' די בגלות בארץ לא להם וכמו שאמר הקב"ה לאברהם, ולא הי' צריכין להיות במצרים דווקא, ואף אם הי' במצרים לא הי' מזיק להם בענינים האלו להיות גלות לנפש דכבר תיקן זאת אאע"ה, וכמו שארז"ל במ"ר על פסוק ויעל אברם ממצרים שאמר לו הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, אך אחר שפגמו במדת יסוד ומכרו את יוסף הצדיק שוב הי' צריכין להיות בגלות מצרים דווקא ולהתמרק ולהצריף ע"י נסיון זה לעמוד נגד מצרים שטופי זמה:
במדרש רות אלו הי' ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו ויצילהו מידם בכתיפו הי' מוליכו אצל אביו, ולהבין וכי הי' ראובן רודף אחר הכבוד, ונראה דלפי גדלות השבטים הי' ראובן יודע שפיר דאחר שהם אומרים לכו ונהרגהו בטח הוא מן השמים כדרך מאה"כ ד' אמר לו קלל, וכענין דברי המדרש למה תתענו ד' מדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, ולכן הי' מסופק ראובן אם רשאי הוא להצילו אחר שראה שרצון ה' הוא כן, ואינם רשאים לעמוד נגד רצונו ית"ש, וזה שהצילו הוא כפימ"ש הר"מ ז"ל מטיקטין [הובא בס' פנים יפות] וישמע ראובן הבת קול שאמר ונראה מה יהיו חלומותיו, ולכן אמר אחר שהוא שמע והם אינם שומעים ש"מ שעליו להצילו כדרך שאמרו חז"ל גבי אילפא ור' יוחנן ר"י שמע ואילפא לא שמע אמר ר"י מדאנא שמעי ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא שעתא לכך ויצילהו מידם יע"ש, ולפי"ז יובן המדרש היטב דכל מה שהציל אותו הי' מחמת הב"ק ונראה מה יהי' חלומותיו א"כ לא הי' רשאי רק להציל אותו מן המיתה, אבל לא להוליכו אצל אביו, דאדרבה עי"ז הלא אפשר לא יתקיים החלומות אחר שראה מהבת קול שרצון השי"ת שיתגלגל סיבה ויתקיימו חלומותיו, משא"כ אם הי' יודע שהקב"ה כותב עליו ויצילהו מידם, א"כ שפיר הי' ביכולתו גם להוליכו אצל אביו:
ולפי האמור יתיישב קו' הרמב"ן ז"ל על רש"י שפי' והוא נער את בני בלהה וגו' שהי' מקרבן א"כ למה לא הצילוהו בני השפחות, והנה הם ד' וראובן עמהם ויוסף עצמו, ולהנ"ל א"ש דלא הי' רשאים לעמוד נגדם אחר שראו שכן הוא רצון השי"ת:
במ"ר ויהי בעת ההוא מה כתיב למעלה מן הענין והמדינים מכרו אותו ולא הי' צריך קריי' למימר אלא ויוסף הורד מצרימה ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו ר' אלעזר ור' יוחנן ר"א אמר כדי לסמוך ירידה לירידה ר"י אמר כדי לסמוך הכר להכר, להבין הלימוד מהסמיכות מירידה לירידה, הענין דהנה בכל הנסיונות צריכין מקודם ליקח ממנו המדרגות, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקלל"ה על אברהם אבינו שאמר עליו הכתוב בעת העקידה וירא את המקום מרחוק, דהיינו שראה את הקב"ה מרחוק כי נלקח ממנו המדרגות הגבוהות שלו דאל"כ לא הי' שום נסיון אצלו עכתדה"ק, וזה הענין גופא הי' אצל יהודה ויוסף דלפי גדולתם לא הי' שום נסיון אצלם [שגם יהודה הי' לו נסיון במה שהודה וקידש ש"ש בפרהסיא] וזה הוא שכתוב אצלם ירידה שירדו שניהם ממדריגתם הגבוה:
במ"ר וימאן ויאמר הן אדוני א"ל למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה אברהם קח נא את בנך אשמע לך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן, א"ל למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה אשמע לך ושמא יגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא ע"כ, נראה שזאת הי' עצה עמוקה מיוסף הצדיק בראשונה וימאן מוטעם בשלשלת ופסיק, כדי להפרידו בפ"ע, והיינו שהמיאן לא הי' מחמת הטעם אלא מצד עצם הנפש למעלה מהטעם, וכמו שאיתא בספר תפארת שלמה בפסוק ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך היינו שנותן לך מתנה זו שתוכל לומר לא כן בלי שום טעם והתווכחות, ואעפי"כ כדי שלא ישאר אצלו אהבה חיצוניות דבק עצמו באהבת השי"ת וצייר אצלו שיבחר לעולה ובנבואה ונדחה ממנו לגמרי אהבה החיצוניות, שבמקום אהבת הקדושה כל אהבות נעשו אפס ואין כי נמתקה האהבה בשורשה, וזה שאמרו חז"ל גדולה מזאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד עכ"ל הרמב"ם, והיינו שחוץ מזה שטרדת החכמה מועיל נגד הדברים החיצוניים אך העיקר הוא האהבה שבתורה מושך האדם מאהבה החיצוניות כנ"ל, והבן:
במ"ר ותתפשהו בבגדו וגו' ויצא החוצה קפץ בזכות אבות המד"א ויוציא אותו החוצה שמעון איש קטרון אמר בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל הה"ד הים ראה וינוס בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס ע"כ, נראה לבאר עפ"י דברי המ"ר מטרונה שאלה את ר"י א"ל אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה הי' עומד בכל חומו והי' עושה הדבר הזה כו', נראה ששאלתה הי' שזה אינו בגדר הטבע, והאמת כן הוא שמעשה יוסף הי' למעלה מהטבע, וזה שכוון המ"ר קפץ בזכות אבות דכתיב ויוצא אותו החוצה דדרשו ז"ל שהגביהו למעלה מהכוכבים, היינו דאברם מצד הטבע אינו מוליד אך הגביהו הקב"ה למעלה מהטבע ומצד זה יש ביכולת בכל זרע אברהם להתקדש למעלה מהטבע, ואין מזיק להם הטבע כי מצד הטבע אין לזרע אברהם מציאות בעולם, ומצד זה קפץ יוסף ועשה ג"כ למעלה מהטבע, ולכך נמי הים ראה וינוס, דאחר שהוא עשה למעלה מהטבע נדחה ג"כ הטבע מפניו:
להבין הענין שיוסף הי' אסור בבית האסורים עשרה שנים מחמת שהוציא דבה על עשרה אחיו, ולכאורה הי' צריך זאת להיות תיכף בבואו למצרים לא אחר שזכה ותיקן מדתו מדת יסוד במעלה גבוה מאוד נעלה, אך הענין דהנה מבואר בספה"ק שבאמת נדמה לו שהשבטים חטאו בשלשה דברים האלו והי' נראה בעיניו שהוא חטא וכוונתו הי' לתקן אותם ולא ח"ו להוציא עליהם שם רע חלילה, ואולי הי' מוטל עליו לתקן אחר שהוא צדיק יסוד עולם, וכענין שאחז"ל בכה"ג אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע הוה ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, וא"כ לגבי אינש אחר לא הי' שום חטא, ובאשר לא הרהיב עוז בנפשו לדבר ולהוכיח את אחיו הגדולים סיפר לאביו למען יישרם, אך לגבי יוסף הצדיק לגבי גודל מעלתו וכתיב וסביביו נשערה מאוד הי' נחשב חטא לגבי', וא"כ דווקא אחר שבא עובדא לידו והושלם במדתו צדיק יסוד עולם בעובדא אז הי' נחשב חטא לגבי', וכעין מה דאיתא בספה"ק דיא"צ הוא שהבר מינן עולה בכל שנה במעלה יותר גבוה ומה שבשנה העברה לא הי' נחשב לו לחטא עתה בשנה השנית שעולה במעלה יותר גבוה נחשב לו לחטא, ובזה יש לומר דלכך כל הימים טובים הם ימי דין כמ"ש חז"ל בחג נדונין כו' משום שהם ימי עלי' שאדם עולה בהן למעלה ועי"ז מתעורר הדין, משא"כ בשבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה שדרשו ז"ל שהוא יום השבת דכתיב בי' ויברך וגו':
פרק ב
שנת תרע"ב.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, וברש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם עוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, ויש לתמוה מה עול מצאו בו ביעקב שביקש לישב בשלוה, שבודאי לא חפץ בהשלוה להתענג בתענוגי עוה"ז רק לעבוד עבודתו עבודת הקודש בלב פנוי מטרדות, וכן כל הצדיקים בודאי אין מגמת פניהם לתענוגי עוה"ז, וא"כ למה לא יבקשו לישב בשלוה על התורה ועל עבודה, וברמב"ם פ"ט מהל' תשובה שכל יעודי התורה וכל מה שנתאוו כל ישראל לימות המשיח הוא רק שיהי' פנוים לעסוק בתורה ובמצות לזכות בהן לחיי עוה"ב, ובסוף ה' מלאכים לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו וכו' אלא כדי שיהי' פנוים בתורה וחכמתה ולא יהי' להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי עוה"ב, וא"כ כל ישראל המתפללים על משיח הרי הם מבקשים לישב בשלוה, ובמדרש נאמר בשינוי לשון מעט א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז וכו', ואינו מובן מה כפל השלוה, אם כוונתו על שלוה יתירה להתענג בתענוגי עוה"ז אפי' שלוה אחת הוא אך למותר, ואם להוסיף בתורה ועבודה גם כפל וכפלי כפלים הוא קודש ואין שלוה גדולה מימות המשיח ואעפ"כ אף צדיקים היושבים שלוה מתאוים לו כנ"ל, עוד יש לדקדק בדברי המדרש שאמר שהצדיקים יושבים "שלוה" ולא בשלוה, ומבקשים לישב "בשלוה" ולא שלוה, ולמה לא נקיט אידי ואידי שלוה או אידי ואידי בשלוה:
ונראה דהנה ידוע שביאת אדם לעוה"ז הוא להעלות כל חלקי הקדושה מבחי' התחתונה עד רום המעלות מדומם נעשה צומח ומצומח לחי ומדבר עד רום המעלה, וכמו שבפרט כן בכלל בכל עולמות עליונים בחי' עליונה יורדת לעולם שלמטה הימנה ללקט אורות ולהעלותם למעלה, וכן הוא בכל גלות שנגלו ישראל לבין האומות הוא ללקט מהן כל חלקי הקדושה כמ"ש אשר שלט האדם באדם לרע לו, ובא הפי' בדברי חכמי האמת ששלט אדם בליעל על אדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל שבזה הוא מוציא ממנו כל החיות, וכמו שהי' במצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגן, וכן הוא בכל הגליות וכבש"ס פסחים לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, והכוונה על חלקי קדושה:
והאר"י ז"ל הקשה דא"כ אם לא חטאו ישראל ולא הי' כלל גלות איך הי' עלי' לחלקי קדושה אלה, ותירץ שאם לא חטאו הי' כחם יפה למשוך אליהם את חלקי הקדושה מרחוק, והי' הכל נמשך אחריהם לא"י, אך ע"י החטא הורע כחם וצריכים לחזור אחריהם לחו"ל מקום שהם טבועים שם:
והנה ידוע דכל חלקי הקדושה שמוציאים ממקום שהי' טבועים שם צריכין נקיון, וכמו בגשמיות שיש ל"ט מלאכות שהם ל"ט תקונים עדי יהי' לו עלי' באמצעות האדם וכמשל הפת שצריך נקיון מהפסולת ע"י י"א מלאכות שבפת, עד שיהי' ראוי לאכילת האדם, כן הוא בכל חלקי הקדושה המוציאים מתחת יד הגלות צריכין בירור ונקיון, והנקיון הוא במה שאדם המוציאם סובל יסורי הגלות בגשמיות ושפלות וגם בעבודתו עבודת הלב זו תפילה הוא בשפלת ושבירת הלב והוא נבזה בעיניו נמאס בהעריך את עצמו שהוא ברי' שפלה קטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעים ב"ה עד שאין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש, ובאשר האדם הוא עולם קטן בשבירת גסות לבו ובהכנעתו גורם שגם כל קליפה הסובבת את נקודה הפנימית נכנעת ונפרדת מהקדושה עד ששב כל חלקי הקדושה ברור ונקי, ובאם לא חטאו ישראל שלא הי' צריכין לגלות והקדושה המפוזרת בכל חלקי העולם הי' נמשך מאליהם לארץ ישראל ולא הי' יסורי ושפלת הגלות, הי' נעשה הנקיון והבירור ע"י שפלת האדם והכנעתו לפני הש"י ע"י הערכת עצמו נגד קטן מקטני משרתיו העומדים לפניו במרום והפחד והאימה, בזה לבד הי' גורם הכנעה להסט"א, אך ע"י החטא שנתחייבו גלות, ואמרו צרימו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, אין הקליפה נכנעת רק ע"י יסורי ושפלת הגלות ג"כ, והענין הזה סובב הולך עד תכלית התיקון שלא יהי' עוד מה לברר ואז יבוא עולם שכולו שבת שלא יהי' נמצא בעולם רק אהבה ורצון ודביקות ועונג עצום וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, אבל עד אז צריך להיות בבחי' גלות הן ע"י גלות בפועל כשחטאו והן ע"י שפלת עצמו שזה נמי נקרא גלות הנפש במעטה הגוף, שהכל בדוגמא אחת, ואיתא בספרים שכל נשמת הצדיקים הם גרים בעוה"ז, ובמדרש איכה בת גלים ברתהון דגלוואי, הרי שהאבות צורתם ומהותם נקרא ע"ש הגלות, אף שכתב הרמב"ן שהאבות הי' כמו מלכי ארץ חשובים וספינים מאד, כמו שמפורש בכתוב באברהם נשיא אלקים אתה בתוכינו, ומלכי ארץ השתדלו לבוא בברית אתו וכן ביצחק, מ"מ בואם לעוה"ז הוא ענין גרות וגלות ללקט אורות ולנקותם ע"י הכניעה והשפלות, וכיון ששלמו ללקט מה ששייך לשורש נשמתם עלו למרום להתענג על ה' באהבה רבה ודבקות עצום ועונג רב לעומת הבירורים ונקיונם שפעלו בעודם בזה העולם, וכן הוא בכל איש ואיש היום לעשותם ומחר לקבל שכרם:
והנה שבת הוא מעין עוה"ב וע"כ אין העבודה בשבת ע"י כניעה ושפלות כי בשבת אין זמן ברירה ובורר אסור בשבת, וכן כל ל"ט מלאכות, וכמו שבגשמיות כן הוא ברוחניות, ועבודת שבת הוא רק באהבה ורצון ודביקות ועונג ויגבה לבו בדרכי ה' וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, והוא מעין עוה"ב, וכמו שעוה"ב הוא לעומת הברורים ונקיונם בעוה"ז כן הוא שבת לעומת העבודה והבירור בששת ימי המעשה, והוא מחליף כח להתחיל מחדש בששת ימי המעשה הבאים:
והנה יעקב אע"ה אחר שבא שלם מעשו ומלבן והשלים כל הברורים השייכים לחלק נשמתו נאמר בו שמירת שבת, ויחן את פני העיר שקבע תחומין, אך אז התחיל בירור הנוגע לכל הכלל והוא בירור גלות מצרים, אבל באשר יעקב כחו יפה לא הי' צריך עדיין לרדת למצרים אלא שהקדושה נמשך אליו לא"י כנ"ל בשם האר"י אלמלא חטאו ישראל, מה גם יעקב אחר הברורים שעשה מעשו ומלבן ונאמר בו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל בודאי כחו יפה להמשיך אליו מרחוק כנ"ל, אך שוב הי' צריך שיהי' עבודתו בבחי' שפלות והכנעה כדי לנקות את הבירורין כנ"ל, אבל הוא לא עשה כן אלא וישב יעקב וכעין עוה"ב שנאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, וזה הוא ביקש יעקב לישב בשלוה הוא שלוה אמיתית מעין עוה"ב, ואף שיש כמה צדיקים שזכו מעין זה בעודם בעוה"ז כענין עולמך תראה בחייך, אבל לא בקביעות וישיבה אלא לפרקים ולעתים ידועים, וזה וישב יעקב בארץ מגורי אביו ובזוה"ק מאי מגורי אביו כד"א מגור מסביב, והיינו כי גלות מצרים התחיל משנולד יצחק, כי עיקר הבירור הוא ע"י צמצום ומדת הדין, ובאדם הוא התמרמרות ושפלות הנפש כנ"ל, ואם הי' יעקב עושה כן עדיין לא הגיע זמנו לרדת בעצמו למצרים עד שנולדו כל השבעים נפש כמ"ש המהר"ל, אך באשר ישב ועטרותיו בראשו להנות מזיו השכינה, קפץ עליו רוגזו של יוסף ובתרגום יונתן ל"ז י"ד ובההיא יומא שרוי גלותא דמצרים, ומדוקדק הלשון קפץ, כי קפיצה הוא לא ע"י סדר, כי מה שהוא בסדר נקרא הילוך ומה שהוא במהירות שלא בסדר נקרא קפיצה, ויש לומר עוד עפ"י הירושלמי ריש ברכות אר"ח רבה לר"ש ב"ח בי רבי כך הוא גאולתן של ישראל בתחילה קימעה קימעה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת מאי טעמא כי אשב בחושך ה' אור לי כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך וכו' עד ליהודים היתה אורה ושמחה עכ"ל, ובודאי כך הי' צריך להיות סדר הגלות קימעה קימעה, תחילה הי' צריך לישב יעקב במקומו ולמשוך אליו כל חלקי קדושה עד לאחר מכאן הרבה רוגזו של יוסף כדי שירד בעצמו עם השבעים נפש למצרים, אך קפץ עליו רוגזו של יוסף תיכף שלא בסדר, והכל מטעם שבקש לישב בשלוה מעין עוה"ב כנ"ל בלי מעשה הבירור כנ"ל, ובזה יבוא דברי המדרש בדקדוק בשעה שהצדיקים יושבים שלוה היינו שהם פנוים מדבר המטרידם, וזה נקרא יושב שלוה ומבקשים לישב בשלוה היינו שמבקשים שישבו ומתענגים מזיו השכינה ולא שיהי' עבודתם בבחי' בירור כנ"ל, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, היינו שזה הענין שהם מבקשין הוא לעוה"ב ואין זה ראוי להיות בעוה"ז בישיבה בקביעות, ואדרבה עוה"ז הוא עולם הבירור ולעומת שהוא מדחה מעליו כל הטרדות והמניעות בה במדה הוא זוכה לעוה"ב באותו ענין עצמו, ואף אם הוא יושב שלוה הוא צריך עכ"פ לשפלות הנפש והכנעה להיות נכה רוח ולהתמרמר כנ"ל, ומכאן ישכיל ויבין כל איש אשר נוכח ה' דרכו אם בא עליו מניעות וטרדות שונות אל יפול לבו עליו כי אדרבה אז הוא עיקר הבירור שבמה שהוא מדחה ממנו כל הטרדות ואפי' מחשבות רעות רח"ל במה שהוא משתדל ומתאמץ לדחותם ממנו מזה נעשה עיקר הבירור ואשרי וטוב לו, ובאבות דר"נ שטוב יותר אחד בצער ממאה בריוח, וממילא אחר הבירור יבוא האור כי טוב, אשר בלתי אפשר שישיג זה האור בלתי שקדום לו חושך, זולת מי שזוכה לשתי שלחנות היינו משום שכבר בירר מה ששייך לחלק נשמתו בגלגול הקדום לזה די שפלות הנפש בעצמו לברר עבור הכלל כולו, אבל בני עלי' הם מועטים, ובמדרש אין לך ברי' שאין הקב"ה מנסה אותו וזה עצמו הוא הנסיון שידחה מעליו כל הטרדות והמניעות, וכאשר יתבונן האדם בבוא עליו מניעות או מחשבות רעות רח"ל שזה הרגע מנסה אותו השי"ת אז נקל לו לדחות ממנו כל המניעות וכל החושך יהפך לאור:
ולפי אשר אמרצו שבאותו ענין שאדם מדחה ממנו המניעות ומתחזק נגדם באותו בעצמו יזכה אח"כ בחלקו, יובן מה שדורשי רשימות פירשו ע"ד רמז פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, שזה רמז על הגופים ונשמות שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, כי איתא במדרש בראשית וחושך עפ"נ תהום זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן וכו' ובפ' לך חשיכה זה יון וכו', הרי שאז שלט קליפת החושך, וכאשר ישראל התחזקו ומסרו נפשם על קדושת ה' ודחו מהם את החושך וקיימו בעצמם כי אשב בחושך ה' אור לי, זכו לעומתם לאור גדול אשר חושך לא יחשיך ממנו היינו שקוי אור הש"י מפלש בתוך החושך להאיר בתוך החושך ואין בכח החושך להיות מסך מבדיל כי האור בוקע והולך וקורע כל המסכים, והנה מה שנמצא גופים ונשמות שאינם עולים בשבת הוא מפני רב עונות המטנפין את הנפש כמ"ש כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, וע"כ יש להם עלי' בחנוכה שאז זמן שאין שום חושך מחשיך בפני אור ה' המאיר כנ"ל, וזהו שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, והיינו טעמא שנשאר לדורות מצוה קבועה מה שלא מצינו שום מצוה ממקדש שנשאר בגבולין ולולב יש לו עיקר עכ"פ מדאורייתא בגבולין, אך הוא הדבר מטעם שחשכת הגלות אינו מאפיל לגבי מצוה זו, וזהו לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מיטיב ומדליק את הנרות שנחמו לאהרן שכתב הרמב"ן ריש פרשת בהעלותך שרומז על נרות חנוכה ע"ש:
וישראל אהב את יוסף מכל בניו, יש לדקדק מדוע בריש הפרשה קראו בשם יעקב וכאן שינה לקראותו בשם ישראל, ונראה עפ"י שכבר אמרנו בשם תקה"ז הוראת שם ישראל שיר אל שיר משמאלא אל מימינא, א"כ הוא שם הכולל ימינא ושמאלא והוא כולל כל הפכים, ע"כ אהב את יוסף שהוא נמי כולל כל הפכים, ובכל הרפתיקאות שעברו עליו לא נשתנה מהותו כמו שפירש"י ריש שמות הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהי' במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו, הרי שהי' נעלה מכל הפכים, וכבר אמרנו שזה נמשך מפאת שמירת הברית, וכל זינא אזל בתר זיני' ע"כ אהבו מכל בניו:
ועתה לכו ונהרגהו, יש לדקדק בלשון לכו כי לשון זירוז והתעוררות לעשות דבר מצינו רק לשון עמידה כמו ועמד ואמר ובלשון חכמים בא לו לגרה בא לו לדופן השמאלית בא לו לעוקץ ועיין רמב"ן ריש פ' חיי, ונראה עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור שפירש"י רצו לעקור יוסף שנקרא שור, ודקדק הוא שלא הי' שם שום כעס ואיבה ושנאה ח"ו רק כל מה שעשו הי' ברצון רק שדנוהו שהוא מחויב בכך כמו שכתבו המפרשים ז"ל עכת"ד, ובזה יש לפרש שאמר להם שמעון לכו היינו שילכו מהבחי' שהי' עד עתה שונאים אותו כי אוהב ושונא פסול לדון וילבשו רק רצון ויקיימו ושפטו העדה והצילו העדה ואז רק אז נוכל להרגהו, אבל כל זמן שאנחנו בכעס עליו אפי' עבור דבר שעשה עולה גדולה מאד מ"מ אנו חשובים נוגעין בדבר, וכמו ששמעתי מכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שאמר שנוגע פסול לדין אפי' מחמת שאינו יכול לסבול העולה שעשה האחד לחבירו ג"כ קרוי נוגע, רק צריך הדיין לעמוד לגמרי מבחוץ ודפח"ח:
במדרש רשב"נ פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים הי' עוסקין במכירתו של יוסף, ויוסף הי' עסוק בשקו ובתעניתו ראובן הי' עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב הי' עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה הי' עסוק ליקח לו אשה והקב"ה הי' עוסק בורא אורו של מלך המשיח, והרה"ק רבי ר' בונם מפרשיסחא אמר שיהודה חשב בעצמו שלו לא יועיל שום תשובה באשר הי' יכול להשיבו אל אביו ע"כ נשא אשה אולי יעלה אותו אחד מבניו, וזקיני זצללה"ה מקאצק כשסיפרו לפניו זה המאמר אמר חס לי' לרבינו זצללה"ה שיאמר ככה שאיש יסמוך על בניו שיתקנוהו, רק בודאי כך אמר שמאחר שחשב שאבד כל מה שסיגל מיום היותו ע"כ התחיל מחדש לעבוד את ה' והתחיל ממצוה ראשונה שבתורה עכת"ד, ונראה לפרש עוד ע"ד פירוש הרה"ק מפרשיסחא, דהנה איתא בספרים מה בין אברהם אע"ה לבין צדיקים שקדמוהו שצדיקים שקדמוהו הסתפקו עצמם בשלימות נפשם, אך אאע"ה הי' כל מגמתו שיצא ממנו אומה שלימה קוראים בשם ה' שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בכל העולם, עכ"ד, ובודאי כל זרעו אחריו הצדיקים הלכו בדרכיו שכל מגמתם הי' למען כבוד הש"י שיתרבה בעולם, וכולם ידעו שצריכין להוליד בנים למען יהי' קיבוץ עדה שלימה קוראים בשם ה', והנה כולם הי' עוסקים בשקם ותעניתם לתקן פגמם, אך יהודה המציא דרך חדש מאד נעלה, כי בין כה וכה צריכין אנו ראשית לראות שיהי' צורך גבוה נעשה, ואפי' ח"ו אין לנו עוד שום תיקון מ"מ חלילה לנו לגרוע מצורך גבוה להעמיד עדה קוראי בשם ה', כי עבדים אנחנו להש"י ואחת היא אם נתקן עצמנו או לא, העיקר שלא יפסיד הש"י, וכעין ששמעתי מהרה"ק ר' אברהם המלאך שפי' דברי הש"ס ברכות שריב"ז בכה ואמר איני יודע איזה דרך מוליכין אותי, ותמוה כי ח"ו לומר שריב"ז לא הי' ממארי דחושבנא, ואמר ז"ל שיש שני מיני צדיקים, יש צדיק אשר אם ח"ו פגם בדבר מה אינו זז משם עד שמתקן תיכף הפגם, ויש צדיק עוד גבוה מזה שאפי' אם ח"ו פגם בדבר אינו פונה מעבודתו לתקן את הפגם כי באותו רגע שהוא עוסק לתקן את עצמו הרי הוא עובד את עצמו, אלא הוא עובד והולך להלאה את הש"י ואינו משגיח על עצמו כלל, וזה מעלה גדולה מאד, ומ"מ הפגם צריך תיקון, וע"כ צדיק כזה יוכל להיות לפעמים שיצטרך ללכת לגיהנם למרק ולתקן הפגם, וצדיק גדול כזה הי' ריב"ז ע"כ אמר איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי עכת"ד, וכעין זה הי' יהודה שלא השגיח על עצמו לתקן הפגם רק לעבוד עבודתו צורך גבוה להעמיד אומה ישראלית קורא בשם ה', וזהו אורו של מלך המשיח שאינו משגיח על תיקון עצמו רק על תיקון ישראל כמו שאמר דוד המלך ע"ה ואלה הצאן מה עשו תהי ידך בי ובבית אבי, ואיתא בפסיקתא שאמר משיח על עצמו יאבד מאה כיוצא בו ואל יהי' ניזוק צפורנו של אחד מהם, וכ"ז הי' להם משורשם שהוא יהודה, ואולי לזה כוון הרה"ק זצלל"ה מפרשיסחא רק השומע החליף "למען יהי' לו בנים טובים" בתיבות יעלה אותו אחד מבניו:
במד"ר ויהי בעת ההוא ולא הי' צריך קריי' למימר אלא ויוסף הורד מצרימה וכו' ר"א אמר כדי לסמוך ירידה לירידה, ולכאורה הי' צריך לכתוב ויוסף הורד מצרימה קודם שהרי זה מוקדם כבמד"ר לקמן שאמרו לשעבר הי' זקוק להשיאנו נשים ועכשיו הוא עסוק בשקו ובתעניתו אינו בדין שיהא עסוק להשיאנו נשים אמרו ליהודה וכו' מיד וירד יהודה וכן הוא בפירש"י שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, ונראה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמחמת שעבירה גוררת עבירה לא הי' בדין להעניש את החוטא על עבירה מאוחרת שהרי עבירה שקדמה לה גורר אותה וכמעט שהוא מוכרח לעשותה אלא העונש הוא על עבירה ראשונה שהיא הביאה אותו לכל אלה עכת"ד, והנה כתב השל"ה ובית עשו לקש רמז שקש הוא ראשי תיבות קנאה שנאה שזה מעשה עשו ובטבע ישראל אינו כן, וא"כ השבטים שנענשו על מכירת יוסף הי' עיקר העונש על הקנאה והשנאה שקדום, כי המכירה כמעט היתה בהכרח, מה גם לפי דברי המדרש כשרצית נתת בלבם לשנוא וכשרצית נתת בלבם לאהוב, וא"כ ו"ל שגם בהשנאה לא הי' להם אשמה שהי' מוכרחים והעונש הוא על הקנאה המקודמת לכל:
והנה בזוהר חדש דגלות מצרים הי' מחמת חטא מכירת יוסף, ואף דגלות מצרים הי' סיבה להמכירה כבמדרש משל לפרה שמושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת משכו את בנה לפני' וכו', ולא שהמכירה הי' סיבה להגלות וכבר הקשה המהר"ל כן, וע"כ לומר דעיקר הגלות הי' גזירה מוקדמת, אבל מ"מ אם לא הי' אצלם חטא לא הי' ראוי הגזירה לצאת לידי פועל כי אין יסורין בלא חטא, וכעין מה שכתב המהר"ל פ"ט בס' הגבורות, ולפי דברנו הנ"ל יצא הגזירה לפועל מעת שנאמר ויקנאו בו אחיו, או מוישנאו אותו:
והנה במד"ר ידוע תדע ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, הרי שהגלות היא פיזור ומבואר הדברים במהר"ל שנרמז במלת גלה, והדברים עתיקים, והנה במדרש וירד יהודה אמר בואו ונפזר עצמינו ובאמת כן הוא בפשיטות שמלך הוא המאחד את העם וכתיב זה יעצור בעמי כפירש"י שם, וע"כ יהודה שהי' מלך עליהם שנאמר וירד יהודה מאת אחיו נשארו כולם מפוזרים, ולפי דברנו הנ"ל נשלם גזירה ההוא היינו גזירת הפיזור שהוא יירד יהודה מאז למפרע כשאח"כ מכרו אותו, וא"כ הא דויוסף הורד מצרימה שזה הי' סיבה שירדו כולם למצרים שיושלם בהם הגלות, הסיבה לזה הי' הא דוירד יהודה שהותחל הגלות כנ"ל, וא"כ, הכל נכתב כסדר, שהא דוירד יהודה אף שהי' מאוחר בזמן הי' מוקדם בגזירה ובמחשבה, ואחר שנאמר שמכרו אותו להמדינים שבזה חל העונש למפרע ויצא הגזירה לפועל הא דוירד יהודה ובשביל להשלים הגזירה שיהי' פיזור ביותר במצרים נכתב הא דויוסף הורד מצרימה:
וימאן ויאמר אל אשת אדוניו, תיבת וימאן היא בשלשלת ובפסיק כדי להפרידו מתיבות ויאמר אל אשת אדוניו, וזה להורות שמיאן לא מצד הטענות אלא שמיאן בפשיטות בלי שום טעם ובלי שום התחכמות, והא שהציע לפני' טענות לא צריך לזה אלא להרגיע אותה, וזה לימוד גדול לכל איש ואיש בהגיע שום מעשה אשר בלתי ראוי תחת ידו לא ידחה הדבר בטענות שכליות שהשכל איננו בהיר תמיד ומאיר לנגד עיניו והרי השוחד יעור, ואין לך שוחד גדול מיצה"ר שהוא מחליק הדבר בעיניו ועושה מעבירה מצוה, וכמה שאמרנו כמה פעמים שזה רמזו בש"ס כת"ת נדמה לו, והרי ביוסף היא ראתה באיצטרלוגין שלה ומסתמא גם יוסף ראה והיצה"ר בודאי הראה לו לעשות מעבירה מצוה ואם המיאן הי' ע"י טענות שכליות הי' מקום ליצה"ר למשכו ברשתו, אבל המיאן הי' מצד עצם נפשו בלי שום טענות והתחכמות, וזה לימוד לדורות, ויש לומר עוד שיוסף הביא זה המדה בכל ישראל כי כל ישראל נקראו בני יוסף וכמו שאב מוריש טבעו לבניו כן הטביע יוסף דרכו בקודש לכל ישראל, והיא שעמדה לישראל בימי יוונים שהי' פלסופים וגם הם מאסו בגשמיות אבל הי' זה עפ"י חקירה, ואין לזה קיום, כי אחר כל חכמתם וחקירתם נשארו מזוהמים כידוע מענינם ומגזירותוהם שתבעל לטפסר תחילה, אבל ישראל הם מצד עצם נפשם מואסים ברע, ע"כ כחם גדול מכח היוונים ברוחנית וקמה אלומתי וגם נצבה:
פרק ג
שנת תרע"ג.
במדרש יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ואת אמר והוא נער אלא שהי' עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו מתלה בעקיבו מתקן בשערו, הי' רועה ויבא יוסף את דבתם רעה מהו, רבי מאיר ור' יהודה ור' שמעון, ר' מאיר אומר חשודים הם בניך על אבר מן החי, ר' שמעון אומר תולין הן עיניהם בבנות הארץ, ר' יהודה אומר מזלזלים הן בבני השפחות וקורין להם עבדים, ויש להבין היתכן שאלו קדושי עליון הי' בהם ח"ו שום פגם מענינים אלו, ואף שכתבו המפורשים שרק ליוסף נדמה לו ככה אבל לא הי' כן באמת, אבל לקדושים האלה גם זה לא יתכן דהרי כתיב והייתם נקיים וגו', ועוד היתכן לומר על יוסף איש מרכבה צדיק יס"ע שהי' עושה מעשה נערות וכו' והיתכן שיעשו דבר שיהי' לו חשש לעז וחילול השם ח"ו, ועוד יש להבין מדוע הי' אלו ענינים דווקא שבוודאי לא הי' שום דבר במקרה, כמ"ש המהר"ל בענינים העקרים אין לומר שהי' שום דבר מקרה, ומאחר שזה הי' סיבה לגלות מצרים שהוא יתד שהכל תלוי בו אי אפשר שיהי' במקרה:
ונראה דהנה במדרש שכל המלכיות נקראים ע"ש מצרים מפני שהם מצירים לישראל, ומזה נראה שנכלל בגלות מצרים כל הד' מלכיות, וע"כ תמצא שד' גזירות גזר פרעה על ישראל, וברבה שמות פרשה כ"ו, דורש המקרא לא שלותי מבבל ולא שקטתי ממדי ולא נחתי מיון ויבוא רוגז באדום, ד"א לא שלותי מגזירה הראשונה וכו', הרי כי הד' גזירות מקבילים לעומת הד' מלכיות ושורש אחד לכולם, והנה כבר כתבנו במק"א כי שורש הד' מלכיות הם כחות חיצונים המושכין את האדם לחטא ע"ז ג"ע שפ"ד ופגם הדיבור שהוא לשון הרע או חטא דור המבול רח"ל, דאיתא בש"ס נדה שהוא כאלו עע"ז ושופך דמום, ואיתא בספרים שהוא כמו ע"ז ג"ע שפ"ד רח"ל, ובאמת ענין אחד לשניהם, וכבר דברנו בזה במק"א, וע"כ כשתמה משרע"ה מה חטאו שיהי' משועבדין בעבודת פרך וכיון שראה שהי' בהם דלטורין אמר אכן נודע הדבר, אף שידוע במקובלים שהי' בשביל חטא דור המבול וק"ל שנה של אדה"ר, אבל הטעם משום דדא ודא אחת הוא, ושקול כשלשתן, כמו מלכות הרביעית ששקולה או יתירה משלש מלכיות הראשונות, כבמדרש סוף פ' שמיני, ולפי זה גלות מצרים הי' שמה כל ד' כחות חיצוניות, ובמדרש שמות פ' א' כך הי' שיעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השיעבודים שבעולם:
והנה בהגדה וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי להיות בגלות תחת יד אחר אי אפשר אלא אם יש ביניהם קצת השתוות וכן הוא במהר"ל, וע"כ יעקב באשר הי' בלי שום שמץ פסולת לא הי' אפשר שיהי' בגלות, כי כבר נתברר מכל צד ונצרף בבית לבן וכתיב ויבוא יעקב שלם, אך במדרש פרשה צ"א מעולם לא אמר יעק"א ע"ה דיבור של בטלה אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בני במצרים והוא אומר למה הרעותם לי וכו' משמע מדברי המדרש שנתפס יעקב בדיבור של בטלה, ובשביל זה הי' להגלות מצרים קצת אחיזה בו, וזה אנוס עפ"י הדיבור, היינו דיבור שהוציא לבטלה, ודפח"ח, ולי יש להוסיף בה שגם דיבור של בטלה שנזרקה מפי יעק"א לא ממנו הי' שהרי ברית המעור וברית הלשון מכוונים, וכמו שלא ראה טפת קרי מימיו כ"כ לא ממנו הי' שיצא מפיו דיבור של בטלה אלא האלקים אנה לידו והדיבור עצמו הי' אנוס:
ובדוגמא זו נאמר על השבטים אהובי עליון, ובמדרש פרשה ע"ד שהיו צדיקים כיוצא בו, לא הי' אפשר שישתעבדו במצרים [שהם הי' עליהם יותר שיעבוד מיעקב אבינו בעצמו שהוא לא הי' עליו שום שיעבוד אלא במה שהי' גר במצרים אבל הי' יושב בכבודו של עולם, והשבטים אחר שמת יעקב נאמר שנסתם עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד] בעוד לא הי' עליהם שום שמץ ונדנוד חטא, ולא הי' אפשר לגלות מצרים לצאת אל הפועל עד שהאלקים אנה לידם דברים בלתי ראוים לפי מעלתם וקדושתם, וכמו ששמעתי שכן צורפי הזהב עושין מערבין מעט סיגים ועופרת בהזהב ועי"ז מסתנן ומצטרף ונעשה יותר בהיר וצח, כן הי' הענין בקדושי עליון אלו:
וכעין זה איתא במדרש ר' יהושע בן בייתוס בשם ר' יהודה בר' סימון כתיב למה תתענו ה' מדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, ובתנחומא מפורש עוד יותר נורא עלילה על בני אדם א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה אתה מביאן וכו', וא"ר יודן הי' הקב"ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וכו', ולפי דרכינו נאמר ג"כ על כל הדברים הנאמרים בפרשה הכל האלקים אנה לידם כדי לקיים הגזירה:
ולפי האמור יש לפרש את ענין דבתם רעה מהו שר' מאיר אמר חשודים הם בניך על אבר מן החי ור' שמעון אמר תולין הם עיניהם בבנות הארץ ור' יהודה אמר מזלזלים הם בבני השפחות וקורין להם עבדים ורש"י הביא שלשתם יחד בלי מחלוקת, בודאי דעתו ז"ל שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אלא שמר אמר שזה ראשון, וכולם מודין ששלשתן היו שם, ולפי דרכינו י"ל דהנה כבר אמרנו שבמצרים נקבצו באו כל הכחות חיצונים המושכים לע"ז ג"ע שפ"ד ופגם הדיבור שהוא לה"ר וחטא דור המבול, וכבר אמרנו שבלתי אפשר הי' שיבואו בגלות מצרים עד שיהי' בהם שום שמץ ונדנוד חטא, ונאמר עוד כמו שבמצרים הי' הגלות מכל ד' כחות הרעים כן הי' צריך להיות השמץ והנדנוד חטא נמי מעין שמץ ד' מיני חטאים אלו, ואינו דומה ליעקב שהי' די הדיבור של בטלה שהוא לא הי' לו גלות מכל אלו ענינים כלל אבל כשנפטר יעקב אבינו שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, אף שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא נתנו עליהם משא מצרים, וע"כ לומר שנסתם עיניהם וכו' מחמת כחות הרעות המושכים כנ"ל, וכבר דברנו מזה במק"א:
וי"ל כי אלו שלשה דברים חטא אבר מן החי, וחטא תולין עיניהם בבנות הארץ, וחטא שמזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים, הם שמץ מחטא ע"ז ג"ע שפ"ד, כי ענין אבר מן החי איתא בטעמי המצות להרדב"ז שהוא ענין קיצוץ בנטיעות דומה לחטא אדה"ר ודור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם עי"ש, והנה אמרו ז"ל שחטא דור הפלגה הי' חטא ע"ז, הרי כי חטא אבר מן החי הוא מסתעף מן חטא ע"ז, ועיין ג"א שהי' חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים שהם דוגמתם והבן, ואף שח"ו לומר שאכלו ממש אבר מן החי, מ"מ הי' עכ"פ דוגמא ונדנוד אבר מן החי שכתבו המפורשים שאכלו מן השחיטה קודם שיצאה נפשה, והם הי' סבורין שיצאו מכלל בני נח והשחיטה התירה להם, ויוסף סבר שעדיין לא יצאו לקולא, ולדידי יש עוד לומר דתלוי אם יצחק נצטוה על השחיטה שיש בזה מדרשים חלוקים, דאם נימא שנצטוה שוב השחיטה מתירה וכמתה חשובה, ובאם לאו אינה מותרת עד שתצא נפשה ועיין בגור ארי' ומתורץ לפי"ז קשייתו, ויכול להיות שהם סברו שנצטוה ממש, ויוסף סבר או קיבל מיעקב שלא נצטוה ומה שנהג אצלו שחיטה הי' ככל שאר מצות ששמרו האבות אע"פ שלא נצטוו, ועוד יש לומר בזה ואין כאן מקומו, יהי' איך שיהי', הנה הי' שמץ ונדנוד איסור אבר מן החי שהוא מסתעף מחטא ע"ז, תולין עיניהם בבנות הארץ הוא שמץ ג"ע ואף שח"ו לומר שהדברים כמשמען, אלא הפירוש הוא שענין ג"ע הוא חיבור למה שאינו ראוי כמ"ש המהר"ל, ואולי הם הי' רוצים לישא נשים מבנות כנען, ובזה אתי שפיר לשון תולין עיניהם היינו לישא אותם לנשים, ובאשר לפי גודל מעלתם לא ראוי להם להתחבר עם זרע כנען המקולל הוא נחשב לשמץ ג"ע, ועי' רמב"ן בפסוק בת איש כנעני, מזלזלים בבני השפחות וקורין להם עבדים והי' מתביישין בזה הוא שמץ דבר של שפיכת דמים כאמרם ז"ל דהמבייש פני חבירו כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא, והנה אלו ג' שהביא את דבתם רעה הוא שמץ דבר של ע"ז ג"ע שפ"ד, והם ענין ג' מלכיות הראשונות, ובזה יש לפרש ענין מחלוקות התנאים אחרי שכבר כתבנו שלא מהם הי' לבוא לידי שמץ ונדנוד חטא אלא האלקים אנה לידם, י"ל דכולהו ס"ל שאינו צריך לומר דבכל השלשה האלקים אנה לידם אלא חטא אחד, וחטא זה גרר להשני וכן להשלישי כי כל מה שנוכל למעט במה שהאלקים אנה לידם יש למעט, ע"כ רבי מאיר סבר שזה שיש בו שמץ ע"ז זה הי' הראשון שהאלקים אנה לידם, כי ענין זה איננו בא מצד המשכת החומר ובודאי הוא רחוק המציאות, ע"כ נאמר שזה הי' הראשון וזה הי' סיבה להשנית והשלישית, ור' שמעון סובר ששמץ ג"ע באשר יותר קרוב להאדם יוצדק יותר שנאמר שזה ראשון, כי יותר נקל להכשל בו מחטא שרחוק ממציאות האדם, ויותר סברא לומר שהאלקים אנה לידם דבר שנקל להכשל בו, ור' יהודה אומר ששמץ שפ"ד יוצדק יותר לומר באשר שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, ובאשר מטבע האנושי להיות פירוד לבבות יותר נקל להיות נכשלים בזה:
ולפי האמור יש לומר שהשלשה דברים שתפסו על יוסף שהי' עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו, נמי האלקים אנה לידו ובאלו השלשה יש נמי שמץ ג' הנ"ל בכדי שגם הוא יכול לבוא בגלות מצרים, והיינו דהנה שערות הראש הם נמשכים ממוח, ובאשר שורשו גבוה צריך שמירה שלא יבוא לידי גיאות דאיתא בספר הישר לר"ת כי גיאות באדם נצמח מפאת נפשו שהוא ממקום גבוה מהעליונים, והיפוך זה הוא נזיר' וע"כ בש"ס נדרים (ט:) בנזיר הבא מן הדרום ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה שאגלחך לשמים עכ"ל, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, הרי שהתיקון בשערו הי' שמץ ונדנוד חטא ע"ז, ממשמש בעיניו הוא פגם בעין וממנו נסתעף שמץ ג"ע שמתייחס תמיד לעין כדכתיב אחרי עיניכם זה זנות וכתיב וישא לוט את עיניו ודרשו ז"ל שלשון ערוה הוא וכתיב ותשא אשת אדוניו את עיני', וכמו שאמרו ז"ל תולין עיניהם בבנות הארץ, מתלה בעקיבו הוא פגם בעקב וממנו נסתעף שמץ חטא שפ"ד, כמו שהעקב הוא בחי' תחתונה שבאדם והיא אמצעי בין האדם להארץ ומחבר את האדם לעוה"ז ושפ"ד היפוך מזה שמפריד החיבור, ורמזו ז"ל כל דשקיל מיתא מביתא טב בר סנדלא, ובמקרא נמי נאמר גלעד קרית פועלי און עקבה מדם ועי' רש"י ורד"ק שם, הרי כי גם ליוסף אנה האלקים לידו מענין ג' אלה והכל מטעם אחד, ולעומת ג' מלכיות הראשונות:
והנה במדרש פ' שמיני שמלכות הרביעית שקולה או יתירה משלשתן, ובמדרש פרשה צ"ט שיוסף הוא כנגד מלכות אדום, ובמדרש ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף כמו שדרשו בפ' בשלח על מלכות אדום כי זה הוא לעומת זה, וע"כ כמו שמלכות אדום שקולה או יתירה משלשתן בטומאה לעומתו הוא יוסף בקדושה והוא ראש השבטים כבמדרש פ' ק', וע"כ למען שיהי' ביכולת הגלות לשלוט בו לא סגי לי' בשמץ ג' חטאים הנ"ל אלא נמי בחטא השקול כשלשתן והוא חטא לה"ר ששקול כנגד ג' אלה, ואף שח"ו לומר שהי' באמת חטא לה"ר, שהרי כוונתו הי' לתקן המעוות ולהיישירם, וכבר אמרנו שבאשר הי' צדיק יסוד עולם עליו הי' מוטל הדבר, וכמו שאמרו ז"ל בש"ס יומא בכה"ג אחיו הכהנים אי איתא דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ובודאי אם הי' מוכיחם ודיבר עמם פא"פ בודאי הי' נתברר ביניהם הדין עם מי, ואם הי' נתברר שהצדק אתו בודאי הי' חוזרין בהם, אך יוסף הצדיק לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו, ולכן סיפר לאביו שהוא יישירם, ומ"מ לפי גודל מעלתו נחשב זה אצלו לחטא מה שלא הוכיחם, כי בדבר הנוגע לכבוד שמים צריך להיות עז כנמר וגבור כארי והחלש יאמר גבור אני וכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ובזוה"ק פ' תזריע שמניעת הדיבור במקום שצריך להוכיח וראוי לדבר נחשב כאלו פגם בדיבור ולה"ר עד שגם עבור זה נגעים באין עליו עיי"ש, א"כ זה החטא שבודאי ג"כ לא ממנו הי' אלא שהאלקים אנה לידו נסתעף ממנו שסיפר לאביו ונכשל בחטא לה"ר, אף שכוונתו הי' לטובה, וע"כ הי' מקום לגלות מצרים גם בבחי' זו לשלוט גם עליו שמדתו הי' להיפוך מזה לגמרי שהרי הוא כנגד עשו, ועשו הוא פגם הדיבור כמו שביארנו זה במק"א, והוא הי' היפוך מזה לגמרי, ולא הי' יכול לבוא בגלות מצרים בבחי' זו עד שהאלקים אנה לידו גם חטא זה, ויש לומר שבחטא זה נמכר לעבד באשר נהג שפלות בעצמו במקום שאינו ראוי ולא הוכיחם הי' העונש שסבל שפלות העבדות, ומכירתו הי' בשכם עפ"י מה שאמרנו בענין שכם שהוא מלשון חלק להגביה לבו בדרכי השם, והוא לא עשה כן, ע"כ לקחו אחיו מדה זו ומכרוהו וכמ"ש בטעם ששכם מוכן לפרענות דאי טב לית טב מיני' ואי ביש לית ביש מיני', ובאשר הוא לא לקח מדה זי לטובה נמשך ממדה זו רעה שאין רעה כמוה:
ובאמת מצינו ליוסף שתיקן את הכל במצרים, פגם שערות הראש שהוא היפוך ענין נזיר כנ"ל נאמר ולקדקד נזיר אחיו, פגם העין מצינו במדרש שאותה הרשעה נתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואעפי"כ לא הביט בה, וכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ובמדרש ד' צ"ח אתה מוצא בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים הי' בנות מלכים וכו' כדי שיתלה עיניו ויביט בהן אעפי"כ לא הי' מביט בהן, ובזה תיקן פגם העין שהי' ממשמש בעיניו, פגם מתלה בעקיבו שאמרנו שהוא שמץ ענין חטא שפ"ד תיקן במה שהי' חס על אחיו בהתודעו להם שלא יתביישו כמו שפירש"י ויגש בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו שהי' שומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם, וכמו שכתבנו שהמבייש פני חבירו הוא שמץ ענין שפ"ד, ממילא הנזהר מזה הוא תיקון על חטא זה, פגם לה"ר הכלול שלשתן תיקן במה שלא סיפר לאביו שום דבר מענין המכירה, ובפסיקתא שלא רצה להתייחד עם יעקב פן ישאלהו דבר המכירה, ובודאי שתיקן את שלש אלה במצרים לא לבד לעצמו תיקן אלא גם לכל כלל ישראל שכחות הרעות האלו לא ימשכם כ"כ בחוזק, כי הוא הי' המוריד את ישראל למצרים כבמדרש מי מורידן למצרים יוסף, וכל ישראל נקראו על שמו:
ועפ"י דרכינו זה יש לפרש הענין ד' תפלות שבשבת ושלש סעודות, דג' סעודות הם נגד ג' אבות כידוע, והם נותנין עוז ותעצומות לישראל נגד ג' כחות הרעים המושכים לג' עבירות כנ"ל, וכנגדם תפלות ערבית שחרית ומנחה שהאבות תקנום, ומוסף שבת שהוא יוסף כידוע הוא מציל מכח חיצוני המושך ללה"ר ופגם הדיבור בלי מעשה, וע"כ לא תקנו כנגד זה סעודה אלא תפלה שהיא בדיבור לבד, ור' חידקא שסובר שד' סעודות הן סובר שהדיבור כמעשה:
ברש"י נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות א"ע, יש להבין וכי הי' חסר להם לאכול בבית יעקב בחברון, ונראה הפי' עפ"י מה שכתבנו במק"א בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששכם הוא לשון חלק, וזה הי' עון שכם בן חמור שחשב א"ע לחלק ולו נאה להיות חתן יעקב עכת"ד, והנה אחיו של יוסף שקנאו בו והי' מתיראים שלא ידחו מפניו ח"ו, ונפלו פניהם ויראו לנפשם שלא יפלו בנופלים כמחיאשים ח"ו, שזה גרוע מהכל, ע"כ הלכו לשכם היינו להחליף כח ולהגביה לבם בדרכי ה' לומר כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, וכמו שאמרנו כבר שזה ענין שכם ואי טב לית טב מיני', וזה הפי' לרעות א"ע היינו להחליף כח, ואולי י"ל שגם יעקב ששלח את יוסף לשכם הי' ג"כ לכוונה זו לפי מה שאמרנו בליל ש"ק שיוסף לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו כשנדמה לו שהן חשודין על אבר מן החי וכו' ומחמת זה סיפר ליעקב, וזה גרם לכל מה שגרם שאלמלי הוכיחם הי' נתברר לו שלא חטאו, או הם היו מודים לו, ומניעת התוכחה נחשב ליוסף לחטא, ויעקב הרגיש בזה ושלחהו לשכם לכוונה זו:
והנה קמה אלומתי וגם נצבה, נראה לפרש עפ"י מה שאמר המגיד הקדוש מקאזניץ בפסוק מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, שהם שני דברים שאפי' שכבר עלה בהר ה' מי הוא אשר יהי' לו שמה עמידה וקיום שלא יפול ממעלתו עכ"ד, ונראה דמאחר שהחומר והגוף הוא בעל שינוי ותמורה ע"כ תמיד חליפית וצבא עמו, אבל איש שכל מעשיו הוא בכח נשמתו כדאיתא בזוה"ק כל מה שתמצא לעשות בכוחך עשה בכוחך דא נשמתא דבר נש, וכבר אמרנו שהפי' הוא שעושה בחיות והתלהבות עם כל כחו וכוונתו מעורר כח הנשמה שבו ומתייחס המעשה להנשמה, וכמו שהנשמה איננה בעלת שינוי ותמורה שהרי הוא מהעליונים, כן למעשי' יש קיום ועמידה, ויש רמז לזה במדרש פרשה ל"ד ששאל אנטונינוס את רבינו מאימתי נשמה נתנה באדם משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא אמר לו משיצא ממעי אמו אמר לו לאו משל אם תנוח בשר ג' ימים בלא מלח מיד הוא מסריח, והוא רמז ופלא על מעשי אדם שאם אין בו כח הנשמה אין לו קיום, והנה מדריגת יוסף הוא חי כידוע, והיינו שכל מעשיו הי' תמיד בחיות נפלא, ע"כ הי' מרכבה למדה ההוא, וע"כ הי' למעשיו עמידה וקיום, וזה קמה אלומתי וגם נצבה שנשארת על עמדה, וזהו שפירש"י שמות ויוסף הי' במצרים להודיעך צדקתו של יוסף הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהי' במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו, וזה שאיתא במדרש אתם כונסים פירות ואני כונס פירות שלכם רקוביו ושלי עומדין, והיינו שכל מה שהי' עבודתם בחיות הוא רק מפאת יוסף שהוא הי' משפיע מדה זו לכולם, אך כ"ז הוא כאשר הי' בטלין אליו, וזהו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, ואז הי' גם בהם מדה זו, אבל כשמכרוהו נחסר להם מדה זו, וע"כ כשאצרו פירות קודם הרעב נרקבו והוצרכו לרדת למצרים לשבור אוכל:
והנה כן נאמר שבשבת שהוא יומא דנשמתא שאיש הזוכה לקבל שבת כראוי יש לו עמידה וקיום, וכמו שזוכר את השבת כל ימי החול ובטלין כל ימי החול לשבת היינו לזכור תמיד את ההתעוררות שהי' לו בשבת, והי' מתגעגע לבוא עוד לזה בשבת הבא ומכשיר את מעשיו שיהי' ראוי לזה זה הוא מעין והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, היינו שכל ימי החול בטלין לשבת, ומקבלים כל ימי החול הארה משבת שיהי' גם בחול כל מעשיו בכח הנשמה ויהי' לו עמידה ולא יפול בנופלים ח"ו:
וישלחהו מעמק חברון פירש"י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרעך, ויש להבין לשון עצה העמוקה שבפשטות הי' זה עונש על מה שאמר במה אדע, ולשון עצה יוצדק רק על דרך להשיג חפצו ולא על עונש, ונראה לפרש דהנה במדרש פרשה מ"ד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו, גיהנם, ומלכיות, ומתן תורה, ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים, אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות ר' חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות עכ"ל הצריך לענינינו, ויש לפרש מהו ענין השתים ולא סגי באחד, עפ"י מה שכבר דברנו שבהכשר כלים מבלוע איסורין יש שני הכשרים הגעלה וליבון, הגעלה הוא להפליט הבלוע ולדחותה, והבלוע שדבוקה ביותר עד שאי אפשר להפרידה צריך ליבון שישרף הבלוע במקומה, ולעומת זה יש בנפש האדם שחלקי הרע שנשתאבו בו בתולדה או מפאת קילקול עבירות צריך הכשר להפריד ולדחות ממנו את חלקי הרע, והוא כעין הכשר הגעלה, אך יש אשר חלקי הרע שנשתאבו בו דבקים בנפשו עד שאי אפשר להפריד ממנו לזאת צריך שישרף הרע במקומו ויתבטל ויהי' כלא הי', והוא כעין הכשר ליבון, ונראה עוד לומר דחלקי הרע מתולדה עדיין אינם כ"כ דבוקים כמו קליפת האגוז בעודה רכה ורעננה נקלף בקל, אבל כשנתיישן נעשית דבוקה ביותר וצריך רב טרחה להסירה, כן בנפש חלקי הרע שמתולדה אינם כ"כ דבוקים ובהגעלה סגיא להו, אבל כשנתיישן והוסיף עבירות נעשין כ"כ דבוקים עד שצריכין ליבון, וכבר אמרנו שהתורה דכתיב בה הלא כה דברי כאש נאום ה', הוא מכלה ושורף את כל חלקי הרע שבאדם והוא ליבון הנפש, ועבודת קרבנות וכן תפלה שבמקום קרבן ושאר מצות ומעש"ט הממשיכין אור אלקי בנפש, ומחמת שהאיר אור אלקי בנפש חלקי הרע בורחין ומתפרדין ממנו, והוא הגעלה לנפש, והיינו שחלקי הרע שאינם כ"כ דבוקים נדחין ונטהר הנפש כמ"ש תחטאני באזוב ואטהר, וכמו טהרת מי חטאת שאיתא במדרש משל למי שנכנס בו רוח חזזית וכו' מזין עלי' והיא בורחת, שחלקי הטומאה נפרדין, וכדמיון זה הוא כל טהרת הקרבנות וכו' כנ"ל, אבל למי שנדבק בו כ"כ עד שאינו נפרד כנ"ל ע"ז נאמר בזבח ומנחה אינו נתכפר אבל נתכפר בתורה, שתורה הוא ליבון ששורף ומכלה את כל חלקי הרע והוא תכלית הטהרה שאינו צריך עוד לשום דבר, ומובן שזהו הוא כשעשה תשובה על לשעבר ומקבל עליו להבא, ואם לא ח"ו הלא כתיב ולרשע אמר אלקים וכו' ותשא בריתי עלי פיך:
והנה לעומת שתי אלה תורה ובהמ"ק הוא גיהנם ושעבוד מלכיות, גיהנם הוא אש שורף את חלקי הרע שבנפש, ושיעבוד מלכיות היינו כי כחות הרעות שבשיעבוד מלכיות מושכות לכל רע ובלבול וטירוף הדעת, ואויר ארץ העמים טמא, ומצא מין את מינו וניער הוא החלקי הרע שבאדם ונדבקו יחד, וכשהאדם מתגבר בכח ומשליך ממנו את כל הרהורים וכל המחשבות אשר לא טובים, ומתחזק לעומת כל המניעות והמעצורים והמכשולים ומנתק עצמו מחלקי הרע, הנה נשארו חלקי הרע דבוקים בכחות הרעות שבשיעבוד מלכיות ונפשות ישראל יוצאים נקיים ומזוקקים, ויש רמז לזה במשנה כריתות כך הי' מוכי שחין שבירושלים עושין הולך לו ערב פסח אצל הרופא וחותכו עד כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו והלה עושה את פסחו וכו' ודו"ק, והוא כמו עלוקה המוצצת את פסולת הדם המקולקל, והם נמי כמו הכשר ליבון והגעלה, וע"כ אם ישראל עוסקים בשתים הוא תורה ובהמ"ק אינם צריכים לליבון גיהנם והגעלת שיעבוד מלכיות, פירשו משתים הם נדונים בשתים לכלא פשע ולהתם חטאת, ובזה אמר הקב"ה במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות אברהם בירר לו את המלכיות, והיינו אף כי העבירות שנדבקו כ"כ בחוזק אינם נפרדין ע"י שיעבוד מלכיות דהוא כדמיון הגעלה, מ"מ הי' עצת אברהם שע"י שיעבוד מלכיות יפרד מהם את חלקי הרע שאינם כ"כ דבקים, וכאשר אך יתמעט חלקי הרע שוב נפשות ישראל שהם בעצם טובים טהורים ונקיים יתעורר בקרבם תשוקת התורה, ושוב אור ואש התורה ישרף את שאר חלקי הרע שלא יצאו ע"י שיעבוד מלכיות שכדמיון הגעלה, ובאמת כן הי' ביציאת מצרים שבאו תיכף לקבל התורה ופסקה זוהמתן, ובזה יובן כל דברי המדרש שם ומחלוקתם שר' יודן ואינך אמוראי אמרו אברהם בירר גיהנם והקב"ה בירר לו את המלכיות ורב הונא אמר שהי' אברהם אבינו מסופק עד שהקב"ה יעצו לברור המלכיות, ולהנ"ל יובן שבאשר זה הוא עצה תלוי בדעת דורות הבאים אם ע"י שיעבוד מלכיות יתעוררו לתורה, ואם לאו סוף סוף שיצטרכו גיהנם כנ"ל, ולא ידונו בשתיהן אלא קים לי' בדרבה מיני', ולזה איפלגו אם אברהם עצמו נפל על העצה, וחדר לדעת זרעו אחריו, וי"א שאברהם לא הי' יכול לידע עתידות ובירר לו גיהנם, וי"א שהי' מסופק, ועכ"פ הי' ענין עמוק:
ולפי"ז י"ל דהנה חטא אאע"ה שאמר במה אדע שהי' חטא קל וקלוש מאד, ותדע שכמה וכמה תתרו המפורשים לפרש מה חטאו בזה, עד שי"א שלא הי' חטא כלל, ועכ"פ חטא כזה בהגעלה סגי לי', וע"כ לא נגזר עליו רק שיעבוד מלכיות, אבל אברהם ידע מה שיהי' בזרעו אחריו במצרים שהפירו ברית מילה ואיש שקוצי עיניו לא השליכו, וברמב"ם שכמעט נעקר העיקר ששתל אברהם אבינו, והי' סברא לומר שמאחר שסוף סוף ירשו גיהנם לא ידונו בשתיהן ודי שקים לי' בדרבה מיני' ולא ישתעבדו במלכיות כלל, וע"ז הי' עיקר עצתו של אאע"ה שבל נחוש שבודאי אח"כ יבואו לתורה כנ"ל, וזה עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון:
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו פירש"י לאחר מכאן מפני שתלה בו יוסף לזוכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, ויש להבין כוונת יוסף שבודאי ח"ו לומר על יוסף, אחרי שראה שה' אתו עד שאפי' אדוניו ושר בית הסוהר ראו זה, יסיר בטחונו מהשי"ת ויבטח על מצרי זה, ונראה לפרש עפ"י דברי האריז"ל בלקוטי התורה, ששלשה שרים תחת יד פרעה, שר המשקים, ושר האופים, ושר הטבחים, וכנגדן באדם, קנה, ושט, ורידין, קנה נגד שר המשקים שכן הריאה שואבת כל מיני משקים, ושט נגד שר האופים שכל המאכל בולע הושט, ורידין נגד שר הטבחים שבו הדם עי"ש, והנה הורידין הם האמצעים בין הלב והמוח ועל ידם שולח הלב את צחיחי דדמא להמוח, וע"כ יוסף באשר הוא צדיק יסוד עולם אחיד בשמיא וארעא ונגד זה באדם המוח והלב, הי' ראשית עבודתו במצרים להוציא את חלקי הטוב משר הטבחים שהוא לעומתו בקדושה, וע"כ כתיב ויקנהו פוטיפר בסוד אשר שלט האדם באדם לרע לו, ופירשו ז"ל האדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל שעי"ז מוציא ממנו את כל חלקי הקדושה שהי' בו וכן הי' בפוטיפר, ובמדרש כי גם במלכותו נולד רש במלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפר, ועוד במדרש בכל עצב יהי' מותר בכל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ובודאי עי"ז עצמו שהי' ה' אתו בבית פוטיפר עלה בידו לברר משם את כל חלקי הקדושה, כי החלקים נמשכין ונדבקים במקורן:
והנה בשר המשקים שהי' חלומו בענין טובת ישראל כבמדרש והנה גפן לפני אלו ישראל ובגפן שלשה שריגים משה ואהרן ומרים, ואמר לו יוסף אתה בשרתני בשורה טובה אף אני אבשרך בשורה טובה, ואין הפי' שהוא כעין תשלומין ושוחד אלא מזה עצמו שבשרהו טובת ישראל ידע שחלומו הוא מסטרא דקדושה, ובודאי בא החלום לבשר גם לו טובות, וכענין שכתוב כי איש טוב אתה וטוב תבשר, ובחלום שר האופים הי' להיפוך, וע"כ חשב יוסף כי כמו שע"י שהי' ה' אתו בבית אדוניו המצרי נברר ממנו כל חלקי הטוב כן יהי' בענין שר המשקין שלא לחנם בא אליו החלום מסטרא דקדושה אלא שעי"ז יתבררו ממנו חלקי הטוב, וזה יהי' ע"י שיזכרהו אל פרעה, ושלימת הקליפה והמתקתה ע"י שהיא שומר לפרי, ובאמת כן הי' צריך להיות לברר את חלקי הקדושה משר המשקים אחר שר הטבחים כי הוא יותר קרוב במעלה אחר שר הטבחים קודם שר האופים, כמו שבאדם הריאה שואבת כל מיני משקים דרך הדופן ומשמש להלב בלתי אמצעות כלים התחתונים שהם כרס וכבד, ונראה כי בירור שר האופים הי' ביציאת מצרים באכילת הפסח שהי' אכילה הראשונה שבקדושה, אבל שר המשקים נברר במה שדיבר טובות על יוסף כי דיבור הוא באמצעות הקנה, ויוסף חשב לו מעת בשר לו בשורה טובה בחלומו, והנה בכל אלה אין לתפוס כלל על יוסף שלא תלה בו בטחונו כלל, אלא שחכז"ל תפסו עליו במה שאמר לו לשון זכירה שהוא לשון שבקדושה, כי זכירה הוא דביקות והסט"א הם ענפין דמתפרדין, וכל עוד שלא שמש את יוסף לדבר עליו טובות אל פרעה לא נמתק עוד ולא הי' לו לומר בו לשון זכירה, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ריש מקץ עיי"ש, וכן משמע מדברי המדרש שלא תפסו על יוסף שהי' בוטח בשר המשקים אלא על לשון זכירה, שאיתא שם ודבר שפתים אך למחסור על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים, הרי שלא תפסו עליו אלא בדבר שפתים לבד, והמ"כ כתב שבטח בתשועת אדם ולא ידעתי מנין לו:
פרק ד
שנת תרע"ד.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' יש להתבונן הלא אמרו ז"ל צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה, א"כ אחר היסורין שסבל יעק"א ע"ה עד שזכה למדתו ונקרא מפי הקב"ה בשם ישראל ושב אל יצחק אביו וישב בשלוה הי' צריך להיות שלוה שאין אחרי' יסורין, וכאן אנו רואים להיפוך שאחר השלוה חזר ליסורין עוד ביתר שאת מאשר עד כה, ואם ביסורין הקודמים עדיין לא נתמלא המדה מאין נמשך השלוה שבנתיים, שלא כמשפט שאר הצדיקים שהשלוה רק לבסוף ולא בסירוגין:
ונראה דהנה במדרש לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף, והנה זה המקרא נדרש בשמות רבה פרשה כ"ו לא שלותי מבבל ולא שקטתי ממדי ולא נחתי מיון ויבוא רוגז באדום, מזה נראה שיעקב אע"ה סבל יסורין לעומת כל הארבע מלכיות, וכבר אמרנו שגלותו לבית לבן הי' דוגמת גלות בבל כבמדרש שפתר קרא דויצא יעקב בגלות ושם מביא הגלות בבל, וגם במראה הסולם הנה במדרש חד לישנא שזה צלמו של נבוכדנצר, והפחד שהי' לו מעשו פן יבוא והכני אם על בנים זה דוגמת גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד שנתקיים בהם ופחדת לילה ויומם לא תאמין בחייך, כבמדרש ריש מגילת אסתר, וצרת דינה הוא דוגמת גזירת היוונים שתבעל לטפסר תחלה, ומכירת יוסף הוא דוגמת גלות אדום בחרבן בית שני ע"י שנאת חנם, כמ"ש הספורנו ריש הפרשה, כי מאז שיצא מבית אביו היו עניניו כמו קורותינו בגלות ראשון, ומאז שחזר אל ארץ מגורי אביו הי' קורותיו כמו שקרה לנו בבית שני וחרבנו וגלותינו וגאולתינו לקץ הימין:
והנה כבר אמרנו בשם מהר"ל ונשנה כאן בשביל דבר שנתחדש בה, ששלש מלכיות הראשונות הי' ענינם ע"ז ג"ע ושפ"ד, ומלכות הרביעית כולל שלשתן והוא פגם הדיבור, ופרשנו שמלכות בבל הי' קליפה מושכת לע"ז כמו שמבואר בכתוב מענין צלמו של נבוכדנצר, ובמדרש שהי' שם כתוב מונח בפיו והי' מכריז ואומר אנכי ולא יהי' לך, ועוד במדרש מהתנין שהי' לנבוכדנצר שהי' בולע כל מה שהי' משליכין לפניו והתפאר בפני דניאל שיש לו אלוה גדול כזה, והי' כוונתו להטעות את ישראל ולמשכם לע"ז, ודניאל הוציא את השם מפיו של הצלם, וגם הרג את התנין, פרס ומדי הי' קליפה מושך לג"ע כבמדרש שזה הי' כל כוונת הסעודה של אחשורוש ומעשה ושתי, יון הי' קליפה מושך לשפ"ד, והיינו דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל שענין מיתה הוא שכחות הטומאה באין באדם עד שהנשמה הקדושה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, וזה בפרט, והנה בישראל שורה שם ה' כדמיון נשמה בגוף כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, וקליפת יון הי' להביא טומאה בישראל בחשבם שעי"ז יסתלק שם ה' השוכן בתוכם, וזה שגזרו שתבעל לטפסר תחילה, וטמאו כל השמנים שבהיכל, ועם זה גזרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, והכל כדי לסלק השראת השכינה מישראל שהוא כעין שפ"ד, ורמזו ז"ל באמרם קשה עליהם טהרת כלים יותר משפ"ד, אך מלכות הרביעית כלול משלשתן היינו שכחות חיצוניות שיש בה מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד יחד, וזה שמושך לפגם בדיבור שהוא לה"ר שמגדיל עונות כנגד ג' עבירות אלו:
והנה במדרש פ' שמיני איפלגי ר' יוחנן ור"ל חד אמר ששקולה כשלשתן וחד אמר יתירה משלשתן, ויש לפרש מחלוקתם שאלו ואלו דברי אלקים חיים, דהנה ידוע בטבע שמכל דבר המורכב משני דברים נולד כח שלישי אשר לא נמצא בשניהם, מה גם בהמורכב משלשה דברים נולד כח רביעי גדול שכמעט אי אפשר לשער מהות כח הנולד, וכענין זה הוא במלכות הרביעית שבאשר יש כל הג' כחות הרעים המושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד יחד א"כ מצד הרכבת ג' אלו יחד נולד כח חיצוני גדול מאד הרבה יותר מג' כחות האלו, והוא כח מושך לרע בשביל שהוא רע, כמאמר הכתוב נפש רשע אותה רע, ומזה נמשך חטא לה"ר אף שאיננו מתכוין לתועלת כלל כמ"ש ואין יתרון לבעל הלשון, וע"כ זה שאמר שקולה כשלשתן הוא בפשיטות שיש בה כל שלשה כחות רעות, וזה שאמר יתירה משלשתן מודה שאין בה אלא ג' כחות אלה אבל באם נקבצו באו יחדיו והוא כח כלול ומורכב משלשה ע"כ נולד כח רביעי גדול מאד ענם רע מופשט, מה שלא נמצא בכל השלשה, כמשפט הנולד מהרכבה של ג' הנ"ל, וא"כ בשביל שהיא שקולה כשלשתן היא יתירה משלשתן:
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש סמוך להנ"ל ובב"ר פ' ס"ה, ר' פנחס בשם ר' סימון מכל הנביאים לא פרסמוה אלא שנים משה ואסף משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער, ונראה הפי' דכולם לא ראו צורתה כי בדניאל מפורש צורת החיות שנמשל המלכיות בהם קדמיתא כארי' וכו' ובמלכות הרביעית לא ראה לה צורה אלא נהיא משניא מן כל חיותא די קדמי', ומשה ואסף ראו אותה בצורת חזיר, והטעם שכולם לא ראו לה צורה יובן בהקדם דברי המדרש ויקרא פ' כ"ט מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ע' עווקים ושל מדי נ"ב ושל יון ק"פ ושל אדום עולה ולא יודע כמה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו אמר אפשר שאין לזה ירידה אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא עבדי יעקב אפי' הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו הה"ד אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך עכ"ד, ויש לפרש של בבל עולה ע' עווקים היינו שלא הי' כח בשר ההוא לעלות יותר וכן מדי ויון כי כח הקליפה הוא בגבול וגדר, אבל כח שר מלכות הרביעית כח הנצמח מן הרכבה של שלש שהוא כח גדול מאד כח רע מופשט מכל צורה, והוא כמעט שאי אפשר לשער גודל כחו, ע"כ הי' עולה ולא יודע כמה, אלא מ"מ אי אפשר לעלות יותר מהגבול שהרי הוא צריך להחזיר המלכות לבעלי', א"כ הירידה אינה מפאת שכלתה כחה, שהרי כחה עוד חזק לעלות יותר ויותר אלא שהמניעה שצריכה להחזיר המלכות, ועתה יובן דכל הנביאים לא יכלו לעמוד על צורת חי' זו, כי צורתו של חי' מגביל כחו, למשל כח ארי' הוא כך וכחו של דוב כך, אבל חי' הרביעית שכחה עוד יותר לא הי' יכולין להגביל לה צורה באשר הוא כח רע מופשט מצורה, אלא משה ואסף ראו צורתה בדמות חזיר, היינו שבמדרש סוף שמיני ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעלי' הה"ד ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, א"כ היינו צורתה שעתיד להחזיר המלכות, וזה גבול וגדר שלה, אף שמצד עצמה יש לה עוד כח ואינה נגבלת בצורה זו, אבל מצד מי שהמלכות שלו ניתן צורה לחי' ההוא, והוא פירוש נכון:
והנה ידוע דשלשה אבות תקנו חטא אדה"ר שהי' פתוך בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, היינו שאברהם הי' קדושתו היפוך לגמרי מג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק הי' היפוך לגמרי מחטא ע"ז שהקריב עצמו לקרבן לה', ויעקב הי' היפוך לגמרי מחטא שפ"ד, ודבר זה יובן עפ"י מה שכתבנו למעלה שמלכות יון הי' בו כח חיצוני מושך לשפיכת דמים, היינו הכנסת טומאה לגבול קדושה, ויעקב הי' היפוך מזה לגמרי שלא ראה טפת קרי מימיו שלא הי' הטומאה ביכולת לקרב אליו כלל, כידוע מענין מקרים ר"ל שהוא בא מחמת התדבקות כחות הטומאה כדאיתא באדה"ר באותן ק"ל שנים, וזה מביא לידי המקרים שהוא ענין שפ"ד, וע"כ אמרו יעק"א לא מת, והנה אברהם הוצרך להבחן ולהתמרק במצרים שהוא ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם היפוך מדתו, וכן יצחק בפלשתים שהוא קליפת ליצנות כמ"ש במק"א שהוא היפוך יראת ה' מדת פחד יצחק, וכבר הארכנו בזה, ויעקב שהוא כלול בתרין ע"כ נבחן ונתמרק בכל שלשה ענינים בבית לבן מג"ע, ובעשו מע"ז, ואף שהי' ירא מאד פן יבוא והכהו אם על בנים והוצרך להשתחות ולהראות הכנעה לפניו, מ"מ הכל הי' להשכינה ההולכת לפניו כדאיתא בזוה"ק והוא עבר לפניהם דא שכינתא, ובצרת דינה שהי' ענין הכנסת טומאה בגבול קדושה כענין גזירת יוונים שתבעל לטפסר תחלה, ומ"מ נדחה הטומאה ולא עוד אלא שנהרגו כולם כמו שהי' ענין בהיוונים, זה הי' לו לבחינה ומירוק לבחי' של עצמו היפוך שפ"ד כנ"ל, ומאחר שנבחן ונתמרק בכל ג' ענינים אלה שעליהם נאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי שהוא ענין כחות חיצוניות של שלש מלכיות הראשונות זכה למדתו שנקרא שמו ישראל כמשפט הצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה:
אך כלפי שאמרנו ענין מלכות הרביעית מפאת הרכבה שבה משלשה כחות חיצוניות נמצא בה כח רביעי גדול יותר משלשה אלה, ומפאת שהיא שקולה כשלשתן היא יתירה משלשתן, כן לעומתה בקדושה ביעק"א ע"ה אחר שהשיג את מעלתו ונקבצו באו בו כל ג' שלימות של אברהם ושל יצחק ושלו יחדיו, וישב בשלוה בארץ מגורי אביו, נצמח מכח ההרכבה כח גדול מאד יתירה משלשתן אשר לא שערנוה מראש, והוא עצם קדושה שבקדושה בלי גבול וגדר, ומובן אשר גם מעלתו זו צריכה להבחן כמו מעלותיו הקודמות בשעתן, ולעומת גודל המעלה שלא הי' ערך לה בהקודמים, כן הבחי' צריך להיות בענין שלא הי' ערך לה בהקודמים, והיינו דאברהם נתקרב להשי"ת במדת האהבה יצחק ביראה יעקב במדת הרחמים, עתת בא דרך חדש מאד שלא שערוהו הקודמים, והיינו כי סימן הי' נמסר ביד יעקב שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, ומובן ההיפוך, וממילא אחר מכירת יוסף שנסתלק ממנו רוח הקודש לא תלה שהוא בשביל העצבות אלא בשביל שהי' רואה א"ע כאחד מבני גיהנם, והטעם י"ל כידוע ששליח שנהרג בדרך צריך המשלח כפרה, מה גם הוא שהי' יודע שאחיו שונאים אותו ושלח אותו אליהם, הי' רואה א"ע פושע בנפשו של יוסף והי' חושב א"ע כאלו הוא בעצמו שפך את דמו, וזה שאמר כי ארד אל בני אבל שאלה, כי כלפי שכל עצמו בא לעולם לתקן חטא שפ"ד, נעשה לגמרי ההיפוך, וזה שנקרא רוגזו של יוסף שהוא פחד הגיהנם כמ"ש שאול מתחת רגזה לך, ומאחר שחשד את השבטים שהם הרגוהו, הנה חשבם לאדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס לא יתמכו בו, א"כ הם נמי אבודין ונדחין מאת פני הקודש כמו קין שהרג את אחיו, גם עוד תקוה אחת שהי' נשאר בלבו על בנימין שהי' נקי מכל אלה התיירא עליו שיקרהו אסון בדרך רדתו למצרים, ואולי הי' לו חשד על השבטים שיעשו עמו כמו ביוסף, וא"כ ראה שח"ו כל עבודתם מאברהם ואילך הכל יעלה בתוהו, ואין לו עוד תקוה, מ"מ בכל אלה לא נסוג אחור משלימותו, והי' עובד את ה' ככחו אז ככחו עתה, וע"כ תמצא בכל הפרשה בענין שליחת בנימין למצרים שהי' אז בתכלית הצער והצרה שלא היתה כמוהו, נזכר בשם ישראל שהוא שם של גודל מעלתו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, והוא להורות שעם כל שהי' חושב א"ע אבוד משני עולמות לא נפל ולא נסוג אחור מאומה מעבודתו הנפלאה שבשבילה זכה להקרא בשם ישראל, וזה עצם קדושה שבקדושה, שקדושה הוא נבדל מפחיתות להדבק במה שראוי, וזה הי' נבדל גם מזה אלא הכל צורך גבוה אף שהוא לא יהי' לו מזה מאומה אלא יהי' אבוד בגיהנם, והוא קדושה בלי גבול וגדר, ואין נתלה בשום דבר וזה הוא בחינה ומירוק למעלתו החדשה שיתירה משלשתן כנ"ל לעומת כח מלכות הרשעה בטומאה, ולפי האמור יובן למה נמסר ליעקב סימן זה שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יהי' רואה פני גיהנם, שדבר זה לא הי' ולא יהי', ואם לשמח את לבו שכאשר יפטר מן העולם ויראה את כל בניו עומדים לפניו עוטרים את מטתו ידע שלא יראה פני גיהנם, לא הי' צריך לכך, כי גם בלי זה הי' יודע אז מה הוא לו כבזוהר שהי' רואה את אברהם מימינו יצחק משמאלו והשכינה עומדת לפניו ובדביקותא עלאה אסתלק מעלמא והי' רואה את עולמו בחייו ולא הי' צריך אז לסמנים, אך לפי האמור יובן שבשביל זה עצמו נמסר לו סימן זה כדי שיחשוב שהוא בן גיהנם, ומ"מ לא נפל ולא נסוג אחור כנ"ל ויהי' לו בחינה ומירוק על מעלתו זה הנפלאה:
ומעתה יובן שהכל הי' בסדר נפלא היסורין שלו והשלוה שלאחרי' ולא בסירוגין כלל, כי בלתי אפשר הי' שיגיע לו רוגזו של יוסף טרם השלוה שהשיג מדתו להקרא בשם ישראל, כי עדיין לא הי' בו ענין הנולד והנצמח רק מפאת הרכבת שלשה שלימיות הקודמים:
והנה כבר אמרנו ששלשה אבות הנחילו לבניהם אחריהם כח ואומץ לבלי להמשך אחר כחות רעות המושכין לע"ז ג"ע שפ"ד ואביזרייהו, ובודאי גם יעקב הנחיל לבניו אחריו זה המעלה עצם קדושה שבקדושה כנ"ל לעומת כח מלכות הרשעה, שבלעדי זה לא הי' אפשר להתקיים בין מלכות הרשעה זו אשר ארכה הימים ואבד כל חזון ואין אתנו יודע עד מה, ולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל אין ב"ד בא עד שיתיאשו עצמם מן הגאולה וח"ו לומר כפשוטו שהרי זה עיקר מן י"ג עיקרים, אלא הפי' הוא שהגאולה לא יהי' כתנאי בעבודתו כי אפי' ח"ו אם לא יגאלנו הש"י אין אנו נפטרים מלעבוד אותו, ואחת הוא אם יגאלנו בדור הזה או באחד מן הדורות הבאים, וכל זה מפאת הירושה שהנחיל לנו יעק"א ע"ה לעבוד ה' אפי' כשאין בנו מתום מכף רגל ועד ראש ואין מקווה, וכמו שאיתא בשם בעש"ט שפעם אחת שמע שמכריזין עליו שאבד את עוה"ב בשביל מעשה שהי', והי' שמח שמעתה יעבוד את ה' בתכלית הלשמה בלי שום תקות פרס, וכן איתא בתלמידו אחריו המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה מראוונע שאמר על עצמו שאפי' הי' ח"ו עבר עבירה היותר חמורה לא הי' נפל מעבודתו עבודת ה', כי לא בשביל שיורש גיהנם נפטר מעבודת ה' כי איננו עובד בשביל השכר שאם יצוייר שלא ישיג שכר מלאכתו יניח עבודתו אלא כעבד נאמן צורך גבוה בלי שום תקוות שכר, כמו שאיתא במשנה אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, הגם שבודאי העובד את ה' ימצא חיים לפניו יתברך, אבל אין זה מטיל תנאי בעבודתו כאמרם ז"ל אל תאמר אשנה בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וכל אלה ירושה היא לנו מיעק"א ע"ה, ואף שהוא מעלה רמה ונשאה שלפי השקפת האדם לאו כל מוחא סביל דא אלא לבני עלי' שהם מועטין, מ"מ מצד ירושת אבות רשאי כל איש להאמין בנפשו שיכול לבוא לידי מדה זו, ואם לא תמיד יכול לזכות לזה עכ"פ באחד הזמן מן הזמנים המוקדשין, ולכל הפחות להדחות מעליו מחלת היאוש שהוא גרוע מהכל, ואף שאפי' אם כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה יהי' בעיניו כרשע, ותקותו מפח נפשו, מ"מ יהי' לבו אמיץ בגבורים כי סוף כל סוף בל ידח ממנו נדח, וישוב לאור באור החיים וכל תנועה וכל הגה וכל מחשבה איננה נאבדת אפי' מאיש נמוך שבנמוכין, ואם היא טובה נעשה ממנה הררי עד לאכול מפרי' ולשבוע מטובה, וכן ח"ו להיפוך:
ויש לומר היות ידוע כי פסח שבועות סוכות הם לישראל בזכות ג' אבות והם הנותנים כח לישראל לעמוד נגד ג' כחות הרעות המושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד ואביזרייהו, אך שבת איתא במהר"ל שיש בו כח כל השלש רגלים יחד, וכבר אמרנו שזהו ענין שלש סעודות בשבת, ולפי האמור שמפאת הרכבה נולד כח רם ונשא מה שאין באחד מכל אלו, כן נמי נאמר בשבת שמפאת שיש בו כח כל השלשה רגלים ניתוסף בו כח רם ונעלה מאד, והוא נחלת יעקב שהוא עצם הקדושה מופשט מכל ואינו תלוי בשום דבר, ובאמצעות קדושת שבת יש דרך לכל איש ישראל להגיע למעלה רמה זו כנ"ל וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרים זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' אפי' בעניני שמים נמי, והיינו שלא יזכור כלל ממצבו, ולא יתרפה במלאכתו בשביל שהוא במצב בלתי נכון ואפי' ח"ו גיהנם פתוחה לו מתחתיו, ולכל הפחות לדחות ממנו מחלת היאוש, אפי' כשרואה עצמו בתכלית מצב רע כי סוף כל סוף ישראל נרצים להשי"ת, וכמו שאומרים בקידוש ורצה בנו וזה מצות קידוש היום לכל איש מישראל יהי' מי שיהי', הרי שכולם נרצים ואין להתיאש ח"ו בשום אופן, וכבר דברנו מזה במק"א ואין מהצורך להאריך עוד:
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, ויש לתמוה צדיק כביר כזה יחטא בלה"ר ח"ו, ועוד יש לתמוה מאחר שיוסף הי' צדיק יסוד עולם וממשיך השפעה לכולם כמו הראש להגוף, איך יתכן שישנאו אותו כמו שלא יתכן שהגוף ישנא את הראש, וגם לא יתכן לומר שהשבטים לא ידעו מה הוא, ונראה דבודאי נדמה לו שאחיו פגמו בשלשה דברים כמו שאיתא בספרים ועליו הי' מוטל להיישירם באשר הוא הי' צדיק יסוד עולם, וכבש"ס יומא אחיו הכהנים אי איכא דאית בי' מלתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ואם הי' מוכיחם כדין בודאי הי' משיבין אליו דברים להראותו שטעה שבודאי הי' מקיימים והייתם נקיים וגו', ואולי להיפוך הי' חוזרין בהם, אך באשר הי' קטנם של שבטים לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו, והנה בזוה"ק פ' תזריע דמי שיש לו להוכיח ואינו מוכיח היה פגם הדיבור ונגעים באין עליו כמו על לה"ר, ובאשר ענותנותו של יוסף הביאו להעדר התוכחה שנחשב פגם הדיבור, זה גרם לפגם הדיבור עוד יותר, היינו שסיפר לאביו כדי שהוא יישירם, ואף שכוונתו טובה מ"מ הי' נחשב לפי מעלתו לפגם הדיבור ולה"ר, והנה ברית המעור וברית הלשון מכוונים, וע"כ נפגם מדתו מדת צדיק יסוד עולם שמירת הברית, וע"כ נפסק חבל הכסף שהי' ממשיך השפעה ברוחניות ובגשמיות ונעשה פירוד בין הדבקים, ומזה נמשך ויקנאו בו וישנאו אותו כי בעוד הי' מקבלים על ידו והיו נהנים ממנו הי' דבקים בו, ולא הי' אפשר לצדיקים כמותם שבודאי הרגישו בצדקתו שיהי' נעשים לו שונאים, אך באשר נפסק כל אלה נתהוה השנאה, ובשביל שיתקן יוסף מעלתו ויחזור להיות צדיק יסוד עולם משפיע לכל כלל ישראל הוצרך שוב לנסיון באשת פוטיפר וקנה שוב מדתו מדת צדיק יסוד עולם, ובזה יובן דברי המדרש פ' פ"ו ואהי' להם כמרימי עול שרוממתי צריו עליו ואיזו זו אשת פוטיפר כ"כ למה על לחייהם בשביל דבר שהוציא מלחייו ויבא יוסף את דבתם רעה, והיינו כנ"ל דלולא שפגם במה שהביא את דבתם רעה לא הי' צריך לבוא לכלל נסיון, והנסיון הי' תיקון כדי שיחזור למדריגתו, ואחר ששב למעלתו הוצרך שוב למירוק הוא העונש על לשעבר הישיבה בבית הסוהר עשרה שנים על שהוציא דבה על עשרה אחיו, וכל אלה נמשך מראשית הפגם מחמת ענותנותו היתירה שלא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו, והוא כעין מה שאמרו ז"ל בחרבן בית שני ענותנותו של ר' זכרי' בן אבקילוס החריבה את ביתינו והגלינו מארצנו, כן הי' הענין מכירת יוסף דוגמא לחרבן בית שני כמ"ש הספורנו:
ענין שני החלומות שהי' ליוסף, הראשון והנה אנתנו מאלמים אלומים שהוא בארץ והשני והנה השמש והירח וגו' בגרמיים השמימים, והוא להורות כי ממשלתו מתברכת בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כי מדת יוסף צדיק יסוד עולם אחיד בשמים ובארץ, וכאשר נסתכל בכתוב נראה כי יעקב הולידו בהיותו בן צ"א שנה והוא כמספר שני שמות הוי' אדנ' ששמים וארץ רומזים אליהם, והי' אז יעקב בבחי' זו לחבר שמים וארץ היינו להמשיך התגלות אלקית בארץ כמו שהוא בשמים, ובאשר הי' אז באותה בחי' הי' תולדותיו אז כיוצא בו בבחי' זו עצמה, וזהו בחי' שבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ובאדם הוא המוח והלב, ובכל ימי החול הטרדות מפרידין ובשבת הזמן בכל אחד מישראל להתעורר ולהתאחד במוח ולב, אך זה אי אפשר בלתי שמירת הברית שהוא המחבר, ושבת כשאדם מתעורר בהתלהבות ורגש הנפש הוא תיקון לפגם ברית, והנה עשו במעשיו הרעים הי' היפוך מזה לגמרי וכמו שאיתא בפסיקתא בהא דכתיב ולא יכנף עוד את מורך כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, והוא כל ענין הגלות כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר וגו' וע"כ כיון שנולד יוסף הוא שטנו של אותו האיש בטח יעקב ורצה לשוב, וזה שבמדרש מי מורידן למצרים יוסף למען לא יתגבר כ"כ הגלות, והוא הי' שורש הגאולה כמ"ש וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים כמ"ש הרמב"ן שמתחילה הי' הסתרת פנים והיו לאכול, ובשבת שהוא זכור ושמור בדיבור אחד חיבור שמים וארץ מדתו של יוסף הצדיק היפוך הסתרת פנים ע"כ הוא גאולה: