שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
וישלח
פרק א
שנת תרע"א.
ויהי לי שור וחמור במ"ר שור זה משוח מלחמה כו' חמור זה מלך המשיח שנא' עני ורוכב על חמור צאן אלו ישראל כו' ועבד ושפחה הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם ע"כ, ביאור הדברים נראה דלכאורה צריכין להבין מה תועלת בזה השליחות להגיד לו כ"ז, ועוד מדוע נרמזו השני משיחים בשור ובחמור דווקא, וכשנתבונן הענין שיוצטרך לעתיד לשני משיחים הוא דאיתא בס' הישר לר"ת באשר שיש באדם שני חלקים גוף ונפש, בכן הם מושכים לשני דברים הגוף לדברים גופנים חומריים והנפש לגיאות, אחר שהנפש הוא ממקום עליון גבוה, והגיאות בשורשו הוא ג"כ ממקום גבוה, וכ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע אמר שהעיקר יצה"ר מגיאות הוא אצל אדם שכבר נסתלק ממנו התאוה עכתדה"ק, ובאשר שישראל בגלות הם בשפל המצב צריכין לסלק מהם מקודם החומר והתאוות הגופניות והוא ע"י שמירת הברית וזה כחו של יוסף וזה יפעול אצלם משיח בן יוסף ואח"כ כשיסולק מהם החומר והתאוות שאז מתגברת היצה"ר מגיאות והתנשאות ע"ז יבא מלך המשיח שהוא דהמע"ה שהוא ראש בעלי הכנעה, להכניע אותם לעבדות השי"ת, ולבטל היֶשות להיות בטל להשי"ת וכל זה יש גם בשבת דהנה בשבת האדם יש לו נפש יתירה והוא השתוקקת לקדושה הופוך תאוות החומר והוא ענין משיח בן יוסף ושבת בעצמו הוא יוסף כנודע ובאמצעות משיח בן יוסף יזכו ישראל להיות מסולק מכל התאוות החומריות ובשבת יש הארה מזה, אך אחר שנפשו מתעלה יש שוב חשש גיאות והתנשאות כנ"ל, בכן בא שבת ג"כ ומבטלו דשבת היא שביתה וביטול היש והוא כח משיח בן דוד וא"כ יש בשבת שני כחות של השני משיחים, וזהו מ"ש בזמירות על חדא תרתי נהורא לה ימטי, ועתה מובן מה שמשיח בן יוסף נרמז בשור, דשור עיקר לחרישה ובגמ' מה דרכו של חרישה לרפויי ארעא, וזה עבדות המשיח בן יוסף לרכך את הלב האבן וכמ"ש והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ומשיח בן דוד נרמז בחמור שרומז על הכנעה עני ורוכב על החמור כמ"ש יששכר חמור גרם ויט שכמו לסבול וגו' וז"ש במ"ר צאן אלו ישראל וכו' דצאן אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים וכמ"ש חז"ל, ועבד ושפחה כמ"ש כעיני עבדים אל יד אדוניהם, היינו שלא יהי' להם שום מציאות בפני עצמם בלתי פניהם כלפי מעלה, וזה תכלית המכוון והנה במ"ר שמה ששלח יעקב אליו שרצה להחזירו בתשובה, ולכן שלח לו כ"ז להגיד לו שזה הוא עיקר תכלית הבריאה, וז"ש ויהי לי וגו' שכבר יש לו כל זה ובכן שלח אליו למצוא חן בעיניך, הכוונה שזה הדרך ימצא חן בעיניו:
קטנתי מכל החסדים וגו' נראה לבאר עפ"י דברי התנחומא וז"ל פגעה בו כת ראשונה נפלו עליו הכוהו ושברוהו, אמר להם הניחוני שאני בן בנו של אברהם הוסיפו להכותו, אמר להם הניחוני שאני בנו של יצחק הוסיפו להכותו ע"כ ולכאורה למה הוסיפו עוד להכותו בשביל זה, אך הטעם אחרי שהי' לו אבות הקדושים א"כ הקושיא עליו יותר חזקה למה הרשיע כ"כ, דכן הוא האמת שכל אדם נשפט לפי המקום ולפי הזמן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' תשובה וז"ש יע"א ע"ה קטנתי וגו' רצונו לומר אחר שיש לו כל כך חסדים ואמת א"כ הוקטן מעשיו בעיניו לומר שלא עשה כלום:
במ"ר אין כאל ומי כאל ישרון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ד' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו, ע"כ. נראה ביאור הדברים, הנה בריאת העולם הי' ע"י צמצום וע"י כן יש לו קיום לכל הבריאה דאל"כ הי' בלתי אפשר לכל הבריאה להתקיים כי הי' מתבטל במציאות, אך ע"י הצמצום שוב יוכל לבוא לידי שניות ח"ו ולהתנשא ולאמר אני אמליך, משא"כ לעתיד שכתוב ונשגב ד' לבדו ביום ההוא והאלילים כליל יחלוף ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו אז יתבטלו כל השניות, והנה ביעאע"ה כתיב בו ויעבר את מעבר יב"ק, וידוע כי יב"ק היא יחוד ברכה קדושה, דענין יחוד ברכה וקדושה היא שייכת רק דווקא במקום שנמצא כנגד ויש להתדמות שיש שניות שייך לומר יחוד, וכן ברכה וקדושה, וכמ"ש יתרון האור מן החושך, דאם יש חשכות שייך לומר האור, ויעקב שעבר את מעבר יבק היינו שהתדבק א"ע במקום הגבוה מאד עד שאין שייך שמה שום התדמות משניות ח"ו, ולמעלה מכל הנבראים, וז"ש ויותר יעקב לבדו, דשם הוא לבדו הוא, דשום בריאה לא יכול לבוא ולהתדבק שמה ולכך נצחו להמלאך, דהמלאכים נבראו בשני ואחר שיעקב התדבק כ"כ גבוה א"כ במציאותו לא יכול המלאך לעמוד נגדו, וזה כוונת המדרש כמו לעתיד יהי' ונשגב ד' לבדו שיתבטלו כל הצמצומים והתדמות השניות, כן הי' ויותר יעקב לבדו שהתדבק במעלה העליונה עד מאוד שאין כל נברא יכול להתדבק שם ורק יעקב לבדו:
ובזה נוכל להבין ענין שבע השתחויות עד גשתו עד אחיו, דהנה בקידושין (כט:) הוה ההיא מזיק בי רבנן דאביי ורב אחי בר יעקב עאל ובת בההוא בי רבנן אידמי לי' כתנינא דשבעה רישוותי' כל כריעה דכרעי' נתר חד רישא וכתב המהרש"א בח"א דז' רישין דתנינא הם ז' כחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם ע"כ, ונראה דז' כחות הטומאה הם מת ושרץ ונבילה, זיבה נדה יולדת וצרעת, וידוע דז' כחות הטומאה הם כנגד שבעת ימי הבנין, דלמעלה משבעת ימי הבנין אין להם שום שליטה, וידוע דעשו היא מזעיר אנפין דקליפה, והיינו שכל שבעה כחות הטומאה הי' נכללין בו, ויעקב אבינו שעבר את מעבר יב"ק נמצא עולה למעלה מז' ימי הבנין, בכן בכל כריעה שכרע נתר לי' חד רישא, וסילק ופירד ממנו שבעה כחות הטומאה ונשאר בו בעשו רק החלק הטוב, שהי' בראשו נשמות גבוהות וזהו אחיו של יעקב, וזהו עד גשתו עד אחיו, ואם הי' נשאר עומד כאשר העמיד אותו יעקב הי' נשאר טוב, אך מחמת גיאותו חזר לכמו שהי' וכמ"ש וישב עשו ביום ההוא לדרכו כי באותו הרגע שדיבר עמו יעקב הי' טוב אך אח"כ נפל ממדריגתו, והנה בשבת האדם נתעלה וממילא נפרדו ממנו כחות הרע, ואם הי' האדם מחזיק א"ע כל ימי השבוע ממה שנשאר לו משבת הי' האדם גדול מאוד, אך אם יפול ח"ו הלא שב הוא לקדמותו ומזה יוצא לנו תוכחת מוסר שיחזיק אדם א"ע במדרגתו משבת כנ"ל, כי ע"ז גם יעקב לא הועיל לעשו:
ויחץ וגו' והצאן וגו' לשני מחנות ולהבין מדוע לא חצה את החמורים נראה דהנה חמור רמז למלך המשיח כנ"ל ממדרש וכשהאדם בהכנעה אין לו לירא משום מזיק וכחות חיצונים, דהידים ידי עשו, ואין להם כח אלא בגלוי כמ"ש חז"ל מה ידים מאבראי, והכנעה היא בסתר, וז"ש חז"ל הוי קביל וקיים בית אפל אין פותחין את חלונו לראות את נגעו, והבן היטב:
בגמ' יעקב אהדרי' קרא הטעם יש לומר דהנה הרבי ר"ב זצוקלצה"ה מפרשיסחא אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך היינו שהברכות ישיגוך במקומך, היינו שכל הברכה באה רק ע"י הכנעה ושבירת הלב, לכן יזהר שבל יתגאה אחר השגת הברכה, והברכה ישיגוך במקומך הראשון בהכנעה ושבירת הלב, עכתדה"ק, והנה יעקב הוא בחי' עקביים וכל השם ישראל זכה עי"ז שהי' בחי' עקביים, ואל"כ לא זכה לזה ולכן נצרך שישאר לו שם יעקב היינו שגם אחר השגת שם ישראל ישאר בהכנעה וז"ש שמך יעקב לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהי' שמך, ולכאורה אינו מובן הלשון "אם" אך אם הוא תנאי, היינו שלא יקרא שמך יעקב רק כאשר אם יהי' שמו ישראל אבל אם יהי' שמו ישראל אז שוב יהי' שמו יעקב, וז"ש בזוה"ק דבחד זימנא שקרא לו הקב"ה ישראל סגי, היינו כנ"ל מחמת שאם הוא תנאי:
נראה שיעקב בחיר שבאבות עשה דרך ושביל לארבע הגליות, ובית לבן הוא כנגד גלות בבל כמ"ש חז"ל על גלות בבל היכן אני משגרן לבית אמן פסחים (פ"ז:) ועשו הוא כנגד גלות מדי להרוג ולאבד, וחשש על עשו פן יבא והכני אם על בנים וצרת דינה כנגד גלות יון להבעל לטפסר תחילה, וצרת יוסף היא כנגד גלות אדום ואין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, והבן, והארבע תפלות של שבת הם תיקון כנגד הגליות, דהשלש תפלות הם כנגד שלשת האבות שהם היו כנגד השלשה גליות כמבואר במהר"ל ז"ל, ומוסף הוא כנגד יוסף וזהו תיקון על גלות הארוך הזה:
פרק ב
שנת תרע"ב.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום, ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו', ויש לדקדק בתיבת "לפניו" שנראה לכאורה מיותר, שלפניו לא יוצדק אלא אם הי' הוא בא אחריהם, אבל מאחר שהשליחות הי' לשעיר שלא הלך כלל יעקב לשם כמו שפירשו בפסוק עד אשר אבוא אל אדוני שעירה עי"ש, וגם עוד לא ידע שעשו הולך לקראתו שיפגשהו שהרי שלח המלאכים לשעיר, לכאורה לא יוצדק תיבת לפניו, ועוד יש לדקדק שתיבות "ויצו אותם" נמי מיותר:
ונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שהשתמש יעקב במלאכי עליון ולא סגי לי' בשלוחי בו"ד, עפ"י דברי המדרש שאמר אשלח לו שליחים אם יחזור בתשובה, ולהחזירהו בתשובה לא סגי לי' בלאו הכי עכת"ד, ויש לבאר דבריו ז"ל, דהנה בודאי לא הטעה יעקב עצמו שיהפך כושי עורו ובדברים מועטים האלה יחזור בתשובה אחרי שדר זה כמה בביתו של יצחק אביו שהוא גדול יותר מהמלאך ובודאי רצה למשוך את לבו ולקרבו להקדושה ולא חשך ממנו דברים טובים מאלה, ואם זה לא הועיל לו, איך יש לקוות שיחזור בתשובה ע"י שליחות זה:
אך יובן בהקדם הענין שני משיחים שיהי' לישראל ב"ב משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שמשיח ב"י ע"י ימחה זרעו של עמלק והמלחמה עם זרע עשו כי אין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, וכמו בחיצוניות כן ברוחניות שיסיר את מסך המבדיל בעד לב בני ישראל ויקרע את סגור לבם וירכך את לב האבן עד אח"כ יבוא משיח ב"ד וימצא לב בשר מוכן וראוי לקבל את האור כי טוב שימשך מלמעלה, ובזוה"ק ח"ג (קנ"ג) על משיח ב"ד לאתבא לצדיקיא בתיובתא, ולכאורה יותר יוצדק לומר לאתבא את רשיעיא, אך נראה שזה יעשה ע"י משיח ב"י שיתבער הרע על ידו, ובמדרש בטל יצה"ר מן העולם הכל באין תחת כנפיו של הקב"ה, וידוע ששורש היצה"ר הוא נחש הקדמוני שרו של עשו, וכאשר משיח ב"י יכלה זרעו של עשו למטה בהכרח שנפל כבר שרו למעלה כמאה"כ יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, וא"כ כל הרשעים יעשו תשובה, אך אחר ביעור חמץ ימשוך משיח ב"ד אורות גדולות מאד ויאר את עיני ישראל ויטע בלבבם אהבה יתירה להדבק בשם ד' עד אשר אפי' הצדיקים ימצאו עצמם אשמים על קוצר עבודה, וזהו לאתבא צדיקיא בתיובתא. ויש לומר עוד שאחרי התשובה ע"י משיח ב"י ישובו הכל להיות צדיקים, וכולם יהי' נכללים בלאתבא צדיקיא בתיובתא, ולפי"ז יהי' ענין משיח ב"י כדמיון חורש לרפויי ארעא כדי לקבל הזריעה שע"י משיח ב"ד, וכענין שאמר הכתוב הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו':
ובדוגמא זו הוא יום הששי מדתו של יוסף ששי לשבעה צדיקים לשבעת ימי הבנין, ובש"ס עירובין בני בר רב דיתבו בתעניתא במעלי יומא דשבתא שהיא לרכך את קשיות לב האבן כדי שיקבל אח"כ הנשמה יתירה ביום הש"ק, כי בש"ק עצמו אין זמן תענית והתמרמרות הנפש וצוחין אף עקתין בטלין ושביתין, וזה צריך לעשות ביום הששי להכין את הלב לשבת, וזה הוא ענין משיח ב"י כנ"ל:
ובזה יובן דברי המדרש ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, ובודאי הכוונה על משיח ב"י כמו הכתוב בכור שורו הנאמר ביוסף, ויש להבין למה שינה לקראותו בשם משוח מלחמה שהוא כהן נשאל בשמונה בגדים האומר הפסוקים הנאמרים בפ' שופטים, אך יובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שנצרך למשוח מלחמה מיוחד שזה כל עבודתו לאמור איזה פסוקים בעת שיארע באחד הזמנים מלחמה, ואמר הטעם כי שמה אין אזהרה על מעשה רק על מחשבת הלב אל ירך לבבכם וגו' שזה איננו כמעט ביד האדם, והי' צריך לזה איש קדוש רם וגדול מאד מאד שדיבורו יעשה רושם בלב השומע, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה דברים דהנה שם כתיב ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי היא שיושיע אתכם, ויש להבין מאי שייטי דק"ש הכא, אך הענין דהנה באשר כל הנבראים נבראים מאמיתת המצאו אינו מובן איך ביכולת שום נמצא לפעול שום פעולה נגד רצונו יתברך, אך זה מפלאות תמים דעים שהסתיר אורו מהנבראים צימצים אחר צימצום עד שיכול לדמות שהוא דבר יש ונפרד בפני עצמו ואינו מרגיש רצון הש"י, אבל באמת אין עוד מלבדו שמלא כל הארץ כבודו אחר בריאת העולם כמו קודם בריאת העולם, וע"כ לעתיד שנאמר ונגלה כבוד ה' נאמר כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, כי בהתגלות כבוד ה' שוב אין בכח המים לשטוף ואש לכות ולהבה להבעיר נגד רצון הש"י, באשר אין נמצא כי אם אמיתת המצאו, והנה כבר פרשנו דברי הש"ס חולין (ז:) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ואעפי"כ האי אתתא דקא מהדרא למשקל עפרא מתחות כרעא דר' חנינא למיעבד לי' כשפים ואמר לה שקילי אין עוד מלבדו כתיב ואפי' כשפים, משום דר' חנינא נפיש זכותי' ואף שאין מדרך הצדיקים לסמוך על מעשיהם הטובים ויעקב יוכיח, כבר אמרנו הטעם דאין הפי' זכותי' מעשים טובים שבידו רק שהי' מזוכך מאד ולאיש שהוא מזוכך מאד והוא רואה בעיניו שמלא כל הארץ כבודו, אין לכשפים שום שליטה שהרי כל מציאת הכשפים היא רק מצד הצימצום והסתרת אורו יתברך שמו, וכעין סיגנון זה נוכל לאמור בענין משוח מלחמה דהנה כל מה ששייך לירא ממלחמת האויבים הוא רק מצד ההסתר והצימצום דאל"כ אין בכח החרב לחתוך וכדומה נגד רצונו יתברך רק מפאת ההסתר כנ"ל, והנה משוח מלחמה נשאל בשמונה בגדים וידוע ששבעה הוא במספר שבעת ימי הבנין ומספר שמונה הוא למעלה משבעת ימי הבנין, וכנור של לעתיד יהי' של שמונה נימין, ויש בו ענין לעתיד, ובכח קדושתו הוא מאיר בלב ישראל לראות בעינים ממש שמלא כל הארץ כבודו והכל בטל ואפס ואין נגד רצונו יתברך, ושאין בכח החרב לחתוך כנ"ל, ואז באמת אין החרב שולט וכדומה ולא הי' להם עוד ממה לירא, ולפ"ז יובן שייטי דק"ש שהוא יחוד הש"י הכא. ולפ"ז יובן שענין משוח מלחמה ומשיח ב"י לעתיד הם בסיגנון אחד כי זה כל פעולתם להסיר המסכים המבדילים המסתירים אור הש"י כנ"ל, וע"כ נקרא משיח ב"י משוח מלחמה ע"צ השאלה באשר מוזכר אצל משיח ב"ד שור זה משיח ב"י וחמור זה משיח ב"ד לכן כינה את משיח ב"י בשם משוח מלחמה להורות על ענינו מה בינו לבין משיח ב"ד:
והנה בענין עשו איתא בספרם שהי' בו נשמות גבוהות מאד ואלו רצה הי' יכול להיות אדם גדול מאד ולא לחנם טעה בו יצחק אבינו ע"ה, ונראה דהנה ידוע שס"מ הוא שרו של עשו, שסוף השם הוא שם קרוש ולעתיד יביא הקב"ה את היצה"ר ושוחטו, היינו שיפריד ממנו חלק הטוב להיות מלאך קדוש והחלק הרע יכלה, ובודאי דוגמא שלו הוא עשו למטה שיש בו ג"כ חלק טוב מלובש בתוך חלקי הרע, ויש לומר שזה שרמזו ז"ל במדרש יש ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים וקא חשיב לי' לעשו, וידוע ששם של דבר הוא קיומו כמ"ש הרשב"א בתשובה, וקיומו של דבר הוא הפנימיות שבו כמו שנשמה של אדם שהיא הפנימיות שבו הוא קיומו וכשהנשמה נפרדת ממנו הוא כלה ונרקב ונאבד, וזהו שעשו שמו נאה היינו הפנימיות שבו אך מעשיו כעורים, וכמו ששרו לעתיד שיִשָחֵט ויתפרד ממנו חלק הטוב לשארית, והרע יכלה, כן עשו למטה, כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו ואמרו ז"ל בעושה מעשה עשו, אבל חלקי הטוב יתברר ממנו ויהי' לו שארית בארץ, וזהו שאמרו ז"ל עתיד חזיר לטהר ורמזו ז"ל על עשו שנמשל לחזיר, ואפשר שכן יהי' גם בפשיטות כאשר יטהר השורש למעלה יטהר החזיר למטה, וע"כ לעתיד נאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', כי עשו הוא ראשית של כל האומות כדכתיב ויצא הראשון, ואמרו ז"ל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, הרי ששמו ראשון ולא ראשון למלתי' דווקא, וממנו ירש עמלק להיות נקרא ראשית גוים, וממילא כאשר יכלה חלקי הרע שבעשו ויתברר חלקי הטוב לשארית, אחרי הראשית יגרור הכל היינו כל האומות שהוא ראשית להם, ויתברר גם מהם חלקי הטוב, וזה אז אהפוך וגו'. וע"כ תמצא כשנדמה ליצחק וחשב שעשו הוא מתוקן אמר לו שא נא כליך וגו' ובמדרש שזה ארבע מלכיות, היינו שהוא יגביהם משפל מצבם, כמו שיהי' לעתיד שיהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' אך אדרבה הוא הי' בתכלית הרוע ובאשר כל הגוים נמשכין אחריו נתקלקלו עוד יותר, וכמו שר שלו שאיתא במדרשות שהי' שר גדול בעל י"ב כנפים [ומספר י"ב ידוע שהיא נגד י"ב גבולי אלכסון] ומרד בקונו, וכדוגמא זו הי' עשו למטה:
והנה יעקב כשבא מבית לבן עם כל השלימיות כבמדרש שור זה משוח מלחמה חמור זה משיח ב"ד, וצאן אלו ישראל וכו' חשב יעקב מחשבות שהגיע העת לתקן את כל העולם כמו שיהי' באמת לעתיד, והיינו לתקן בראשונה את עשו ואחריו כל אדם ימשוך כנ"ל, אך לעתיד באשר כבר יצאו ממנו כל נשמות הגבוהות ר"מ ורע"ק ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ועובדי' גר אדומי הי', ולא ישאר בו רק מעט חלקי הטוב זעיר שם זעיר שם, ולעומת זה מאז עד לעתיד הֵרע לעשות ונשתאב בו כ"כ חלקי הרע לא יהיו להם תקנה כי אם לכלותם ולקיים בהם ולא יהי' שריד לבית עשו, ורק המעט טוב שבו לבד יהי' לפליטה, אבל באם הי' מתוקן בימי יעקב בעוד הי' בו כל נשמות הגבוהות ולא נשתאב בו עוד כ"כ חלקי הרע הי' התיקון לגמרי באופן אחר נעלה מאד ולא הי' צריך כלי' ומחיית שמו, אלא שהכל הי' נכלל בקדושה, וחשב יעקב שראשית מעשה התיקון צריך להיות על סדר העתיד היינו תחילה ענין משיח ב"י להפריד ממנו כחות הטומאה שנדבק בהם, ואח"כ להסיר ממנו קשיות הלב, ואח"כ ליטע בלבו אור הקדושה, והנה ראשית דבר חשב שבעוד גאותו ורום לבו קיימת אין תרופה, כי כל מה שיוסיף להאיר לבבו מתוך החושך יתגאה עוד יותר, ובזוה"ק שיש קליפות שהן עננין חשוכין שכל האור שיבוא בהן נשתקע בתוך החושך כמו שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה שלא נודע כי באו אל קרבנה וכבר דברנו מזה במק"א שהוא קליפת הגיאות, ע"כ שלח יעקב אליו מלאכים והנה מלאך צורתו ביטול שהוא בטל בתכלית להש"י, וכבר דברנו מזה במק"א, וע"כ אין לו שם קבוע באשר אין לו שום בחי' עצמית, ובאשר יבואו המלאכים אל לבו יגרום לו הכנעה, וכאשר יכנע מעט אז יפרדו ממנו בהכרח עכ"פ לשעתו כל כחות הטומאה שאין להם נייחה בלב בלתי מתגאה, וזה פירוש הדברים ששלח לו אם יחזור בתשובה ולכאורה בלתי מובן, וכך הי' צריך לומר ששלח לו שיחזור בתשובה, והלשון אם יחזור בלתי מובן, אך יש לומר ששני שליחות הי' ראשית שיבואו המלאכים אל לבו שעי"ז יכנע וישבור לבו בקרבו ויעשה תשובה בצד מה, ואז רק אז יעשו שליחות השני, היינו שיאמרו לו המאמר עם לבן גרתי, ובזה יסיר את קשיות לבו כעין מעשה משיח ב"י וזה ששלח לו ויהי לי שור שהיא משיח ב"י היינו שבידו להסיר את קשה ערפו ולטהר לבבו, וחמור זה משיח ב"ד לטעת בלבו אורות קדושים וכו', אך כל זה אחר שיראו בו שנעשה נכנע, ואם הי' כן הי' באמת בדעת יעקב ללכת אצלו לשעיר לתקנו לגמרי, אך עשו בזדון לבו לא קיבל את השליחים ולא שם דעתו להכנע מעט וע"כ לא אמרו כלל השליחות השני, ומיושב קושית היפ"ת מאין ידע עשו שהוא רומז לו ענין המשיחים, ולהנ"ל יובן שבאם הי' נעשה ונכנע הי' הנשמות הגבוהות שבו מאירין בו והי' באמת ידע הכל, ומיושב תיבת לפניו שהי' נראה לכאורה מיותר, ומעתה יבוא בתכלית הדקדוק, היינו קודם שילך הוא אליו בעצמו לתקנו יביאו בו המלאכים להכניעו, ויבוא בדקדוק מה שנאמר ויצו אותם, והיינו מפני שזה שליחת שני' כי שליחת ראשונה אין בו לא אומר ולא דברים, אלא יבואו אל לבו למען ישיג ע"י הכנעה, ורק אח"כ כשיפעלו אצלו הכנעה, אז מתחיל שליחת השני' לאומרם לו המאמר עם לבן גרתי, וזה רק אם יחזור בתשובה, היינו שישם אל לבו הכנעה בצד מה ויבואו דברי המדרש בדקדוק, אך עשו זדון לבו השיאו ולא נעשה נכנע כלל ע"כ לא אמרו לו כלל שליחת השני' כמ"ש הרמב"ן שעשו לא נתן להם רשות שיבואו לפניו, ולפי דרכנו לא נתחייבו כלל בשליחת שני' בלי הכנעתו, ולפי"ז לא הי' שום מקום עוד שילך אצלו לשעיר באשר עדיין איננו בבחי' תיקון עד לעתיד שיתקיים ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ומשפט משמש לשון בירור דברים כמ"ש רש"י, היינו שלעתיד יברר ע"כ את חלקי קדושה ממנו, אך אז יהי' ברוח משפט וברוח בער ולא ישאר ממנו רק חלקי קדושה זעיר שם זעיר שם, והשאר יתקיים בו וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, אבל באם הי' נכנע והי' נתקן בימי יעקב הי' מתוקן כולו וכל הכחות שבו הי' נכללין בהקדושה כנ"ל:
ובזה תוכחת מגולה לכל איש ואיש אף שסוף כל סוף לא ישאר פרסה מאיש הישראלי חוץ לגבול הקדושה והכל יתוקן לעתיד בין רוצין בין אינם רוצים וכמאה"כ חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אבל החילוק הוא שבאופן זה ח"ו כמה וכמה חלקי האדם לא יתקנו כ"כ מהרה זולת חלקי הקדושה לבד, והשאר כמה צרופין אחר צרופין יתברר מעט מעט כמאמר הכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף וגו', אבל כשאדם עושה תשובה ומקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אפי' אם עדיין איננו כ"כ בשלימות, מ"מ יבוא יום ויתוקן כל חלקי האדם בפעם אחת כל קומתו שלימה אמן כי"ר ב"ב:
במד"ר ולמה עם לבן גרתי ואחר עד עתה מפני שלא נולד שטנו של אותו האיש אבל עכשו נולד וכו', ויש לפרש דהנה כתיב ויגע בכף ירך יעקב וכתיב והוא צולע על יריכו ואיתא בספרים שפגע במדת נצח, ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, עפ"י מאמר המגיד הקדוש מקאזיניץ, מי יעלה בהר ה' ויותר רבותא מי יקום במקום קדשו, היינו שיהי' לו עמידה וקיום ולא יפול ממדריגתו, וזהו מדת נצח, והנה ביעקב אבינו ע"ה לא פגם כלל וכל יומוי בחד קטירא אתקטר, אלא בדורות הבאים הטיל פגם כי מאד קשה להשאר בדביקתו, וכבמדרש והשיבו את האבן עפ"י הבאר למקומה עכ"ד, ומזה מוכח שעשו יש לו כח הנצח בקליפה דאל"ה לא הי' שר של עשו יכול לפגום בנצח דקדושה, וכן כתיב בו ועברתם שמרה נצח, וע"כ אף שיעקב בהשתחויתו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו הפריד ממנו ז' כחות הטומאה, כעין רב אחא בר יעקב בקידושין דהוה האי מזיק בי רבנן דאידמי לי' בשבע רישוותא ובכל כריעה דכרע נתר חד רישא וכמו שאמרנו זה אשתקד, עכ"ז כתיב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה שחזר תיכף לסורו, והכל מפני מדת נצח דקליפה שהי' בו, אך לעומתו הי' יוסף הצדיק הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, ועמד בנסיונו אחר כל אלה הצרות ולא נפגם ח"ו, זהו מדת נצח דקדושה, ושורשו מפאת שמירת הברית וברית תרגום קים והשומר בריתו הוא חי וקים בלי שינוי, ולהיפך עשו נדבק בערוה כבמדרש פ' צ"ט ע"כ הוא נצח דקליפה שאינו נשתנה מטומאתו, וע"כ כשנולד יוסף נתחזק מדת נצח דקדושה, וכמו שמברכין ברואה קשת זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו, וע"כ שוב לא נתירא מעשו:
ויש לומר עוד שיעקב בעצמו לא נתירא מעשו מחוזקו, אלא נתירא שקליפת עשו לא יעכב את יוסף מלבוא לעולם. וכיון שנולד סר יראתו ממנו:
ויהי לי שור וחמור צאן ועבד, ברש"י לשוורים הרבה קורא שור, ויש להבין שהרי כמה פעמים נכתב גם בלשון רבים, ויש לומר דהנה במדרש שור זה משוח מלחמה חמור זה משיח ב"ד וצאן אלו ישראל וכו' ולכאורה נראין דברים רחוקים מפשט, אבל באמת הם דברים קרובים מאד, והיינו עפ"י מה שכתבנו במק"א הטעם דלא נזכר בתורה יעודים הרוחניים, ואמרנו דידוע מכתבי האר"י ז"ל שהשפעה העוברת מעולם לעולם אינה מתרוקן אלא מתרבה והוא כמדליק מנר לנר, וא"כ השפעות הבאים מכוכבים ומזלות יכול להיות שהוא רק בעולם דלמטה, אבל השפעות ישראל שהם מהש"י בעצמו וא"כ אם הגיעה למטה שיתברך גם הגשמיי הרי הוא עוברת דרך כל העולמות ואינו מתרוקן אלא מתרבה כנ"ל, הרי בהכרח הוא כולל כל היעודים הרוחניים בכל עולם ועולם כמו שהוא, בעולם הנשמות שם הוא יעוד הנשמות וכדומה, וע"ד זה יש לומר בברכת יעקב אע"ה שבאה ממקור העליון משורש כל דבר ודבר, למשל משורש שור היינו ממקור העליון ששור נשפע משם בא לו שור הגשמי. והנה שורש שור הוא ג"כ שורש משיח ב"י הנקרא שור, וכן כולם, אלא שבהשתלשל למטה למטה ברבות הצימצומים נעשה שור גשמי אבל למעלה היא ענין רוחני גדול מאד, וע"כ הוא קרוב מאד לפשיטו של מקרא והפשט והדרש הם דבר אחד. ולפי"ז יוצדק שפיר מה שנכתב שור וחמור להורות על שורשו שהוא אחד וממנו נסתעף הפרטים והבן:
והנה שבת הוא נחלת יעקב וברכת שבת הוא ממקור הברכות שישראל מתדבקין בשבת במקור השפעה וממנו משתלשל למטה כל השפעות הגשמיות וכל שיתא יומין מיני' מתברכין וזה שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא וגו', ובזוה"ק ח"ב (פ"ח.) כיון דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח בי', אלא הכי תאנא וכו' ואינו מובן כ"כ התירוץ, ולהנ"ל יובן התירוץ דבשבת באין לשורש ומקור הברכה, ואף שאינה באה לעוה"ז כי מן לא הי' יורד מרשות היחיד יחידו של עולם לרשות הרבים שהיא עוה"ז, מ"מ במקומו זורח הוא שם, ולעולם הגשמי משתלשל ויורד בימי המעשה, והוא כעין מה שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור וגו' משיח ב"י ומשיח ב"ד, אף שעדיין לא בא לזה העולם מ"מ הרי הי' לו השורש למעלה ואימתי שיהי' הזמן שיצטרכו בזה העולם אז יבואו, כן הוא ביום השבת:
וירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו ויבכו. ברש"י נקוד על וישקהו לומר שלא נשקו בכל לבו, אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותו פעם ונשקו בכל לבו. ויש להבין וכי רשב"י בא ליפות את עשו, ונראה שכיון לדבר פנימי נכבד, כי יש להתבונן שלא נאמר וישקו זה לזה כמו שנאמר ויבכו ששניהם בכו, אבל הנשיקה הי' רק עשו ליעקב. והענין הוא עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש יבוא בן נשיקה [זה גלות הפלישתי שהי' בן ערפה שנאמר בה ותשק ערפה לחמותה] ויפיל ביד בן דבוקה [זה דוד בן רות שנאמר בה ורות דבקה בה] כי בתחילה נאמר שם ותשק להן [נעמי לרות וערפה] ואח"כ אחר דברי נעמי נאמר ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, והיינו כי נשיקה הוא התדבקות רוחא ברוחא, ובהנשיקין של נעמי להן נתנה בהן מרוחה הקדושה שיקשקש בהן, ואם הן בפנימיות טוב יתאחדו רוח ברוח עד שיבוא לידי גירות באמת, ואם רצונם להתגייר הוא רק משפה ולחוץ לא יתאחדו הרוחות ורק המעט קדושה שעדיין נשאר בהן מבעליהן ימשך מהן ויתדבק ברוחה הקדושה, וזה ותשק ערפה לחמותה היינו שהשיבה את האי רוחא שנתנה בה נעמי מקודם ונחדבק בנעמי, וממילא את המעט טוב שהי' בה מבעלה נמשך אחר נעמי ונשארה ריק משום דבר קדושה, ורות שפנימיותה הי' טוב דבקה בה, ובאשר הסט"א כל חיותו הוא מהמעט קדושה שהאיר בה וזה בן הנשיקה שנפרד ממנה כל חלקי הטוב ע"כ נפל לפני בן הדבוקה. ודפח"ח, וכענין זה יש לומר דהנה יעקב בהשתחויות הכניס בו חלקי קדושה ואם התעורר להיטב מעשיו הי' נדבק ביעקב והי' לו תיקון, אך באשר נשאר כמו שהי' הי' הנשיקין שלו ליעקב כעין הנשיקין של ערפה שהשיב ליעקב כל חלקי הקדושה שהכניס בו, ובאשר הי' בו נשמות גבוהות מאד כמו שחכמים הגידו, נדבקו אז הנשמות ההם בהחלקי קדושה שהכניס בו יעקב וכולם נמשכו ובאו ליעקב, ומזה נסתעף מה שהי' להם עלי' אח"כ מבין שני הסט"א, ובכן יעקב לא נשק לעשו כי כבר הכניס בו חלקי קדושה בהשתחויות ולא הי' צריך להנשיקין אדרבה הרי הרגיש שהי' ללא יועיל והוא משיב לו מה שהכניס בו. והנה הנשמות הגבוהות שהי' בעשו הי' טמונים בו עמוק עמוק מאד שלא הי' ביכלתם לצאת ממנו כ"כ מהרה עד אחר הרבה דורות וע"כ אם לא הי' הנשיקין מעומק הלב לא הי' נגיעה עדיין בנשמות ההם, וזה שאמר רשב"י שנכמרו רחמיו עליו באותו פעם ונשקו בכל לבו וע"כ הי' עלי' לנשמות ההם:
ויבוא יעקב שלם עיר שכם וכתב הרמב"ן שהמעשה הזה הי' רמז לזרעו שהמקום ההיא יכבש תחילה לפניהם טרם הורישו יושבי הארץ וכמו שפירש באברהם שנאמר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, ויש להתבונן מדוע באמת כבשו תחילה שכם טרם הורישו יושבי הארץ, ולא עוד אלא שבאותו יום שעברו את הירדן באו תיכף להר גריזים והר עיבל שהיא מקום שכם, והוא רחוק מהירדן ששים מיל כבש"ס סוטה, הלא דבר הוא, ונראה עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שכם בן חמור שכתיב בו והוא חפץ בבת יעקב, היינו לא מפאת צורתה רק מפני שהיא בת יעקב, ושכם הוא מלשון חלק כמ"ש ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, והיא חשב שיש לו ג"כ חלק במציאת עולם אף במדריגת יעקב, וזה היפוך בחי' גר צדק שצריך שיאמר יודע אני ואיני כדאי כבש"ס יבמות, עכת"ד הצריך לענינינו, והנה נראה שגם המקום באשר שמו שכם נמי יש בו טבע ההיא, היינו שטבע המקום גרם ביושביו טבע התנשאות שיהי' כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל, רמז לזה חתיכה הראוי' להתכבד שאינה בטילה, והנה מדה זו אי טב לית טב מינה ואי ביש לית ביש מינה, ולטוב היא כאשר יאמר בשבילי נברא העולם עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לטובה, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך ואם אין אני לי מי לי, ויהי' עז כנמר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו וירהב עוז בנפשו ויגבה לבו בדרכי השם, ואם לביש ח"ו היא מדת עשו הרשע וגורם גסות הרוח ועז פנים עד שאין תרופה למכתו, וכבר אמרנו שמדה זו היא קליפה שנקרא בזוה"ק עננין חשוכין שכל אור שבא בהן נשקע במקומו וכדמיון שבע פרות הרעות שנאמר בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהן רע כאשר בתחילה, והנה האדם בראשית ימי עבודתו נצרך מאד למדה זו לרהב עוז בנפשו לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ואם לא תדרוך נפשו עוז כמעט מן הנמנע שיצליח בעבודתו, כי היצה"ר מרפה ידי העובדים עבודת הקודש כבזוה"ק באריכות פ' שלח שפי' ע"צ הרמז כל פרשת מרגלים בענין זה, אך צריך לזה שמירה יתירה לבל יצא שכרו בהפסדו שימשוך מזה התנשאות יתירה וגסות הרוח ועזות מצח לקיים ירהבו נער בזקן ונקלה בנכבד, וסוף סוף מאומה מהטוב שבה לא נשאר בידו רק חלקי הרע:
והנה בתחילת כיבוש הארץ שהי' צריכים להתחזקות גדול כי מלחמת העמים הי' קשה עליהם מתחלה ועד סוף כמ"ש הרמב"ן, ע"כ הי' הציווי שראשית בואם בארץ יהי' במקום שכם למען יקנו בנפשם מדת התחזקות וידרכו נפשם עוז, אך באשר מדה זו צריכה שמירה יתירה כנ"ל לזה באו תחלה למקום הזה אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר ויעקב שהוא מלשון עקב שכל ענינו שהי' בעצמו בבחי' עקב כמו שדברנו הרבה מזה, הם הם הי' בכוחם להאציל על מקום זה רוח מבינתם שיהי' מדת המקום רק על צד הטוב כנ"ל, וזה יש לפרש ויבוא יעקב שלם היינו שבחי' יעקב שהיא מלשון עקב הי' אצלו בשלימות מחמת זה בא עיר שכם:
ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל על שכם שהוא מקום מוכן לפרעניות בו עינו את דינה בו קלקלו השבטים בו נחלקה מלכות ב"ד, וח"ו לומר שחכז"ל דברו בגנאי עיר אחת בארץ ישראל ומה גם עיר שיעקב אע"ה נתן ליוסף במתנה בודאי אין בה ח"ו שום שמץ פסול, אך הוא הדבר שאמרו שמטבע המקום לגרום ביושביו טבע התנשאות ואי טב לית טב מיני', אך כל דבר טוב ומועיל צריך לשמירה ביותר כנ"ל, וע"כ תמצא בכל שלשה אלה שחשבו, זה הענין הי' בעוכרם, שם עינו את דינה שכבר כתבנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששכם הי' בו מדת העזות וגאות, ולפי דרכנו טבע המקום גרם לו ומה שלא השתמש במדה זו לטוב נהפוך לו לרועץ, וכן שם קלקלו השבטים כמבואר שלא הי' רוצים להיות נכנעים ליוסף שהוא צדיק יסוד עולם והם ראו את עצמם לחלק ועיין גור ארי' פ' וישב בענין חשד של השבטים שהי' אוכלין אבר מן החי, וגם זה נוכל לומר שטבע המקום גרם כנ"ל, ובמה ששם נתחלקה מלכות ב"ד הדבר מבואר שלא הי' רוצים להכנע למלכות ב"ד ולבהמ"ק והכל ענין אחד ומעיד על גודל המקום ולא על גריעותו ח"ו, והענין הוא לימוד גדול ותוכחת מגולה להבאים לעבוד עבודת הקודש איך לפלס כל מדה בפלס השכל שיהי' נוכח ה' דרכו, כי בכל מדה טובה יש דבר מה להיפוך:
ויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר אתו שם אלקים בית אל, הנה תיבת שם מניגין בתביר שהוא מפסיק וא"כ שם המקום, אלקים בית אל, וזה מבואר, ולמעלה ויבוא יעקב לוזה וגו' ויקרא למקום אל בית אל, ויש להבין השינוי, ונראה דלמעלה הי' קודם שנקרא מפי הקב"ה שמו ישראל ולא הי' נשלם מדתו קרא למקום אל בית אל כי שם אל הוא מדת הרחמים כבמכילתא, והיינו כי לא הרהיב עוז בנפשו שיהי' לו מציאות רק במדת הרחמים, אבל אח"כ כשנתבשר בשם ישראל שהוא שם כולל כמו שכתבנו למעלה בשם תקוני הזוהר שיר משמאלא אל מימינא, אז קרא למקום, אלקים בית אל, שזה שם מדת הדין, ובזה קיים נדרו שנדר והי' ה' לי לאלקים כידוע פירושו בדברי המקובלים:
פרק ג
שנת תרע"ג.
במדרש ויהי לי שור וגו' רבנן אמרי שור זה משיח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו חמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על החמור וצאן אלו ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי ועבד ושפחה הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' עכ"ל, נראה לפרש דהנה במדרש שלהי ויצא כמה מלאכים הי' חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ ר' הונא בשם ר' אייבו אמר ס' רבוא רבנן אמרי ק"ך רבוא וכו' אמר ר' יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים וגו', ויש להבין למה לא הי' סגי לי' מלאכים ממחנה אחת אלא שנטל מאלו ומאלו, ויש לפרש עפ"י מה שאמרנו במחלוקתם כמה מלאכים חלים ומרקדים וכו' שאתיא הא כהך מחלוקת בפרשה ע"ג כמה כלבים הי' ליעק"א ר' לוי אמר ששים רבוא כלבים ורבנן אמרו מאה ועשרים רבוא, ויובן הפירוש עפ"י דברי המד"ת בפ' ויצא פיסקא ג' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ומהו יפול משלימין לו כענין שנאמר וממנשה נפלו על דוד עכ"ל, וכן משמע בזוה"ק (קעד:) עיי"ש, והנה בש"ס שבת בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא מלה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ובשעה שחטאו ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקו מהם, וטעם שמלה"ש היו ס' רבוא והמלאכי חבלה היו ק"ך. יש לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי נעשה ונשמע הוא בלב ומוח שהוא נפש ושכל, נעשה הוא בנפש היינו ברצון אפי' בלי הוראת השכל ונשמע הוא מצד השכל עכ"ד, והנה בקדושה הנפש והשכל הם אחדים ע"כ כנגדם לקשור השני כתרים הוא שליחות אחת, אבל כשחטאו והי' פירוד בין המוח והלב שלא מה שהמוח משכיל הלב מתאוה, וע"כ ליטול מהם השני כתרים שהם כנגדם נצרך לכל אחד מלאך מיוחד שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, והי' כנגד כל אחד מישראל שני מלאכי חבלה, וכשזוכין משלימין לו כנ"ל במדרש תנחומא יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כי זה שכנגד הלב מתיחס לשמאל שמשכן הלב בצד שמאל של אדם, וזה שכנגד המוח מתיחס לימין וידוע כי החכמה בקו הימין ובינה בקו השמאל והלב מבין, הרי כי השכל ימין והלב שמאל:
ומעתה יובן המחלוקת של ר' לוי ורבנן דהנה זלע"ז עשה אלקים דכמו שיש ס' רבוא נשמות בקדושה יש לעומתם בטומאה וכשזוכין נעשין אותן שבטומאה נכנעין להקדושה, והנה יעקב אבינו נכלל בו כל ס' רבוא נשמות ישראל וכשזכה נכנעו אליו כל הס' רבוא שלעומתם בטומאה, וזהו הרמז בס' רבוא כלבים שחזרו להיות שומרי צאנו של יעקב, זהו דעת ר' לוי, ורבנן אמרו ק"ך רבוא כלבים היינו שהענינים שהם לעומת הנשמה שבקדושה יש לחשוב שנים לכל אחד זה לעומת המוח וזה לעומת הלב, כי המוח והלב שבטומאה הם בלתי מחאחדים כנ"ל, ובזה יש לפרש דברי המדרש דמסיים ולא פליגי מאן דאמר ששים רבוא לכל עדר חד כלב ומאן דאמר ק"ך רבוא לכל עדר שני כלבים, והיינו דזה חשב מספר הענינים מה שהוא לעומת נשמה הקדושה והם ס' רבוא לעומת ס' רבוא נשמות שבקדושה, וזה חשב שנים לכל אחד לעומת המוח לבד ולעומת הלב לבד ומ"מ ר' לוי ורבנן שניהם לדבר אחד נתכוונו אלא שזה חשבו אחד וזה חשבו שנים:
ומעתה יובן מחלוקת ר"ה בשם ר' אייבו ורבנן, דהנה ידוע דלעומת עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה זוכין אח"כ ביום השבת הארה מן השמים, ורמזו בזה מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואיתא בספרים שגלות יעקב בבית לבן לברר חלקי הקדושה, הי' כעין ששת ימי המעשה לעומת יום השבח, וע"כ אחר שבא יעקב שלם עיר שכם נכתב בו תיכף שמירת שבת, כי ביאתו אח"כ לא"י הי' כעין שבת אחר ששת ימי המעשה, וע"כ לעומת עבודתו בבית לבן להכניע הס' רבוא או הק"ך רבוא ענינים חיצונים שהם לעומת ס' רבוא נשמות ישראל שבקדושה, זכה לעומתם כשבא בגבול א"י למלאכים קדושים מלאכי השרת ממש, וזהו ויפגעו בו מלאכי אלקים, וע"כ ר' לוי שחושב ס' רבוא כלבים שנכנעו כנ"ל זכה לעומתם לס' רבוא מלאכי השרת, ורבנן לשיטתייהו שהי' ק"ך רבוא כלבים סברי שזכה לעומתם לק"ך רבוא מלה"ש:
ולפי האמור יובן דברי ר' יודן שנטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו עפ"י מה שאמרנו בש"ק ויצא בשם המג"ע שכוונתו של עשו הי' לבוא על יעקב שהוא קו לבוא, וכו', ואף החיות מתרפאין שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד הכל מתרפאין מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא ונחש עפר לחמו וכו' ד"א זאב זה בנימין וטלה אלו השבטים שנאמר שה פזורה ישראל וכו' ארי' זה יהודה שנאמר גור ארי' יהודה כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וכו' לפיכך ואת יהודה שלח לפניו, נראה דהנה בבריאת העולם שהיו שמים וארץ על מכונם והיו קשורים התחתון בעליון עד סיבה ראשונה, וע"כ לא הי' בהם מדת הטרף וכמ"ש הרמב"ן בפרשת נח כי כתיב הנה נתתי וכו' ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם, ואח"כ במבול שנשתנה סדרי בראשית ונעשו כולם נפרדים משורשם נשתנו טבעם לטרוף ולאכול קצתם את קצתם, וע"כ לעתיד שישוב חיבור העולמות כמו שהי' קודם חטא אדה"ר, כתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, כי דעת הוא לשון חיבור, היינו שמפאת שהארץ תשוב לחיבורה בעליונים ישובו גם החיות לטבעם שהי' בעת היצירה, אך הנחש שגם קודם חטא אדה"ר הי' נפרד וע"כ הסית את אדה"ר ואמר לה"ר על בוראו ע"כ מה יועיל לו חיבור של העתיד וע"כ ישאר בקללתו ונחש עפר לחמו, ולפי"ז יש לפרש גם הד"א דקאי על השבטים נמי מהאי טעמא דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו', והוא ענין אחד עם פי' הראשון דקאי על חיות ממש שענין אחד לשני הפירושים, וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק:
וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, משמע שמקודם נתקבץ הכסף ביד יוסף ואח"כ כשקיבץ את הכל הביא את כל הכסף יחד לבית פרעה, ויש להבין למה הי' לו טורח הזה ולא נמסר כסף המכר של כל יום ויום לאוצר המלך כהמנהג, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בראשון ובשני, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות הי' כל השתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש גדול באמת, וכסף וזהב הגשמי הי' רק לבוש לזה, ולפי"ז מובן אשר כסף וזהב של יעקב לא הי' צריך לבוא מקודם ליד מצרים עכת"ד, לפי"ז יש לומר דבכוונה עשה יוסף שלא הלך הכסף ישר לאוצרות פרעה אלא תחילה באו תחת ידו, וכן ברוחניות הי' בא כל רצוניות והשתוקקות הגשמים והחומרים אליו והוא זככם ודקדקם מקודם עד שלא היו כ"כ מגושם, כדי שיהי' אח"כ ביכולת ישראל ללקחם להקדושה, כי באם לא הי' נעשו מקודם מזוכך ביד יוסף לא הי' בכח ישראל להפכם מבירא עמיקתא טנופא דכסופא דהאי עלמא לאיגרא רמא הוא רצוניות והשתוקקת תורה ועבודת ה' אדרבה הי' חשש שלא ימשכו את רצון ישראל למה שהם בגשמיות:
פרק ד
שנת תרע"ה.
במדר"ת ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים וגו' אמר רבי יהונתן בשעה שהי' יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהם עד שבא משיח לפיכך וסרה קנאת אפרים, עכ"ל:
ויש להבין וכי מלאכי השרת בעלי קניגין הם ובאו להתענג על ראיית הקניגיא, ועוד הלוא צורת המלאך הוא שליח הש"י ולא לעצמו כלל, ועוד מה זה דמסיים לפיכך וסרה קנאת אפרים דמשמע דבשביל הא ירידת המלאכים דלעיל מיני' סרה קנאת אפרים, דליכא למימר דאביאת משיח קאי דלא שייך למימר לפיכך אלא אז, וגם בתחילת המאמר ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים משמע נמי דלאו אביאת משיח קאי, ואינו מובן מה ענין זה לזה:
ונראה דהנה במרכבת יחזקאל פני ארי' אל הימין ופני השור אל השמאל, והנה ידוע דימין הוא חסד ימין מקרבת, ושמאל הוא גבורה שמאל דוחה את מה שאינו ראוי, והנה אמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת רחמים ושתפה למדת הדין, ומשמע דהתכלית הוא מדת הרחמים ע"כ הקדימו, דאל"ה הי' די לשתף מדת הרחמים למדת הדין כדי שיהא העולם ראוי להתקיים, ומדהקדים מדת הרחמים מוכרח לומר דזה התכלית ומדת הרחמים גדול במעלה ממדת הדין, והא דהצריך לשתף את מדת הדין כלל, דאל"ה הי' כחות הרעות מתפשטין בעולם יותר מדי, והי' רעת האדם רבה, לזה באה מדת הדין ליתן קץ וגבול לכל דבר לבל יתפשט יותר מהראוי לו:
ולפי"ז יש לומר דכל ענין סור מרע מתיחס למדת הדין, שבמה שהאדם מושך ידו מן הרע, לעומתו מדחה את כחות הרעות לבל יתפשטו חוץ מגבולם ומדחה את הרע ממנו ומכל העולם כולו, וזה הי' מדתו של יוסף הצדיק במה שהי' סור מרע הדחה את כחות הרעות בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם, וזה שבמדרש יוסף והיינו דשני מיני יצה"ר כנ"ל אחד מהם יתלבן ויכלל בקדושה והוא יצה"ר של תאוה כדאיתא בזוה"ק שאלמלא היצה"ר לא הי' חדוותא דשמעתתא, וא"כ יש לו שורש בקדושה, ולעתיד ידחה ממנו הזוהמא וישאר מנוקה ומלובן, אבל יצה"ר של שקר להטעות את השכל לאמור לרע טוב אין לו שום ענין ושורש בקדושה, כי בקדושה אינו נמצא כלל ענין השקר והטעה, וע"כ כל עבירות שבתורה יכול להיות להם היתר לשעתו עפ"י נביא כגון אליהו בהר הכרמל חוץ מעבודה זרה שהנביא ההוא יהרג, והכל מטעם זה שכל עבירות יש תמורתם בקדושה וכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן רחמנא, אבל ע"ז ששורשו טעות ושקר אין לו מציאות שורש בקדושה כלל וע"כ אין לו היתר לעולם, וע"כ עמלק ששורשו שקר כמ"ש במק"א וכמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך מיעקב הנקרא ישורון ועמלק הוא מלשון עקלקלות עכ"ד, ואף אנו נאמר כי יעקב אמתי הוא ועמלק הוא שקר ע"כ לא יהי' לו שום תיקון לעתיד וכן הא דכתיב ולא יהי' שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו, ולכאורה יקשה א"כ כל האומות נמי בודאי לא יתקיימו בלתי מתוקנים, אך להנ"ל יובן דהנה במדרש ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, וא"כ שם עשו מורה על שקר וזה לא ישאר לעתיד וזהו בעושה מעשה עשו היינו עיקר מהותו, אבל שאר האומות שמהותם יכול להשתנות לקדושה ישאר שמם ומהותם בקדושה, ולפי הנ"ל דנגד שני מיני יצה"ר הם משיח בן יוסף ומשיח ב"ד, משיח ב"י יבער את יצה"ר של פגם השכל זה נקרא מלחמה בהחלט שימחה את שמם כנ"ל, ובזה יובן דברי המדרש ואחר עד עתה עד שלא נולד שטנו של אותו האיש שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, אבל משיח ב"ד שהוא נגד פגם הלב לא יהי' צריך ללחום עמהם למחות את שמם כלל אלא ממילא יתבררו ויתלבנו ויכללו בקדושה, ואין זה נקרא מלחמה כלל:
ולפי האמור יובן הא שרמז לעשו שכל בטחונו שהי' על קליפת שור וחמור הנה נכזבה תוחלתו כי הנם נעשים נכנעים אליו, וזהו ויהי לי היינו שהם עתה לי ולא לך הם בהחלט, והם נכנעום לשור וחמור דקדושה שהם שני המשיחים:
ויש לומר עוד שעל שני אלה מורה שם ישראל דבזוה"ק שיר משמאלא אל בימינא, שיר משמאלא דהיינו דביקות ותשוקה שבלב שבצד שמאל שבאדם והוא תיקון הלב, אל מימינא שהוא הארת המוח כידוע בשם אל שבי"ג מדות של רחמים, וסימנך אל ה' ויאר לנו, והוא תיקון המוח ובאשר זכה יעקב ותיקן הלב והמוח כנ"ל ע"כ זכה לשם ישראל:
ולפי"ז יובן ברכת המלאך שלא מצינו שם במה ברכו אלא מה שקראו שם ישראל, והיינו לעומת שנגע בכף ירכו פגם המוח והלב בדורות הבאים הכריחו יעקב להודות לו שהוא תיקן זה, וסוף כל סוף יהי' התיקון בכל ישראל, שלכן כל זרעו נקראים בשם ישראל, ולפי"ז יובן מדוע דחק יעקב את השעה ולא שמע אל המלאך שבכה והתחנן לו להמתין עד בית אל שהקב"ה עצמו יקראהו בשם ישראל, והטעם כנ"ל כי זה השם מורה על התיקון כנ"ל שבזה התגבר על כחו של עשו כנ"ל, והנה אחר שנפטר יעקב אבינו מעשו ומלבן נאמר בו ויחן את פני העיר שקבע תחומין וזה שמירת שבת כבמדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת, והיינו שאחר שנשתלם יעקב ונכנעו אליו כל הכחות חיצונים ותיקן פגם המוח והלב זכה לשבת, וקצת מעין זה הוא בכל איש ישראל, כי שני אלה הוא בשבת זכור ושמור, שבת דלילא ושבת דיממא, שבת דלילא הוא שמור, שהוא בלב והוא הזמן שנתעורר בכל ישראל אהבה ודביקות לאביהן שבשמים לעומת שמשליכין מעליהם עול חשבונות הרבים מטרדת הל"ט מלאכות, וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, והוא תיקון פגם הלב מאהבת חיצוניות, שבת דיממא הוא זכור שהוא במוח ובו הארת חדשים כידוע, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי וכו' ובזמירות ימינא ושמאלא וכו' כי בשבת יש הארה גדולה משני המשיחים ואלמלי שמרו ישראל וכו' מיד נגאלין, ועכ"פ כל איש לפי ערך שמירתו את השבת בזכור ושמור נתקן בצד מה פגימת המוח והלב שבו:
ובזה יש לפרש מה דכתיב בחריש ובקציר תשבות וחכז"ל דקדקו מאי אריא חריש וקציר כל ל"ט מלאכות נמי ודרשו יצא קצירת העומר או אפקי קרא לשביעית כידוע, אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולהנ"ל יש לומר עפ"י דברי המדרש ריש ויגש הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר, חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף, ע"כ בא הכתוב לרמז דבשמורת שבת זוכין מעין שני המשיחין המכונים חורש וקוצר, ודו"ק:
ותעבור המנחה על פניו פירש"י בשם מדרש אגדה אף הוא שרוי בכעס שהי' צריך לכל זה, יש להבין מה בא הכתוב להשמיענו שבודאי בלתי אפשר שלא הי' שרוי בכעס על עשו שבא להורגו, ונראה שהי' בכעס על עצמו מדוע איננו בוטח בה' כראוי דאלמלי כן לא הי' כלל עליו מורא בשר ודם, וכמאמר הכתוב ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, והי' בכעס על עצמו שהי' צריך לכל זה וכמדת הצדיקים שתמיד מוצאים חסרון בעצמם היפוך מדת עשו שהי' תמיד איש שלם בעיני עצמו ולא מצא אצלו שום חסרון, ובהכעס והרוגז שהי' לו על עצמו הגביה את מדת הרוגז והכעס שבעולם להקדושה, ומזה עצמו בא שנתבטל רוגזו של עשו, אך שוב הי' מתירא שאחר הנחת הרוגז יתקרב אצלו וכמו שפירשו המפורשים בכתוב הצילני נא מיד אחי היינו שלא יהי' לו אחוה עמי, ויותר הי' ירא מטובתו מרעתו, אך במה שהי' עתה היפוך לגמרי ממדתו של עשו כנ"ל, נעשה תוספות פירוד בנפשותם ולא יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים, וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה:
ותקע כף ירך יעקב וגו' ויאמר שלחני וגו', ונראה שזה רמז על עתיד אף שיהי' זמן שזרעו של יעקב יהי' בשפל המצב מאד, שע"ז באה הרמז של ותקע כף ירך יעקב, מ"מ הנחשלים האלו עוד בכחם להתגבר על שרו של עשו, כמו שהתגבר יעקב עליו אף אחר תקיעת הכף, וזה נותן חיזוק לימינו אלה שמצב ישראל מוזר מאד ברוחניות ובגשמיות, אל נתיאש ח"ו אלא נתחזק עליו בכל עוז ובעזרתו ית"ש נעשה חיל ונתגבר עליו:
במדרש רבי שמעון אמר מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח, ודעת הרבה מראשונים שמעלת המלאך גדול ממעלת האדם, ונראה דאלו ואלו דא"ח דאיתא בספר שערי אורה שגם המלאך מורכב מגוף ונפש, וע"כ כשנערוך מהות גוף של אדם קרוץ מחומר למהות גוף המלאך שגם גופו רוחני בודאי מעלת המלאך גדול, אך כשנערוך מעלת נשמתו של אדם למעלת נשמתו של המלאך מעלת נשמת האדם גדול שהוא פנימי ביותר וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ואיתא בשער הקדושה להרח"ו חלק ג' שער ב' כי אור מחצב הנשמות פנימי ועליון מן אור מחצב המלכים עיו"ש באריכות, וע"כ אם האדם הולך אחר נשמתו ומבטל את הגוף להנשמה להיות כעבד נשמע בכל בחינותיו איש הזה נחשב מהותו הנשמה ושוב מעלתו גדולה ממלאך, אבל אם עושה את הגוף עיקר מהותו הוא הגוף אלא שיש בו נשמה, וגוף המלאך מעלתו גדולה כנ"ל:
והנה לפי"ז איש העושה ועובד כפי כחו וטבעו עדיין לא נגע בכח נשמתו, ובמהות גופו המלאך גדול, וע"כ עדיין יש בכח המלאכים המקטרגים ולהיצה"ר להמציא לו מניעות שונות להפריעהו מעבודתו, אך אם עובד בכח גדול למעלה מכפי טבעו והרגלו בזה מעורר כח הנשמה, וכמ"ש בזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה בכוחך דא נשמתא דבר נש, הרי דאם עובד בכח גדול נחשב ומתיחס מעשיו להנשמה, וכבר השרשנו שבמהות הנשמה מעלת האדם גדלה, ע"כ אין ביכולת מלאכים המקטריגים והיצה"ר בכללם להפריעהו ולמנעו, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד ונקרא אשר לא עבדו, שמאה פעמים הי' אז ההרגל וע"כ הרי עדיין לא עבד בכח נשמתו ואין זה נחשב כלל עבודה לעומת עבודה בכח נשמתו:
והנה זה עצמו הי' ביעקב שנבחן מעלתו ועבודתו שהי' בבית לבן אם הי' בשלימות גמור, ע"י שנאבק עמו המלאך, ובאשר יעקב הי' כל מהותו הנשמה כי כל עבודתו הי' למעלה מטבע אנושי ע"כ נצח להמלאך ותקף בו בכח באמרו אליו לא אשלחך כי אם ברכתני:
והנה שבת הוא יומא דנשמתא, וע"כ איש הזוכה לקבל שבת כראוי, נתעלה ביום השבת ומעלתו גדולה ממעלת המלאך, וזה ענין שלום עליכם שאנו אומרים בשבת, ושוב נתרחק ממנו כל המניעות והמכשולים והמעצורים:
במדרש ואהליבמה ילדה וגו' הה"ד איך נחפשו עשו רבי סימון אמר קליפת בצליא כ"כ למה גליתי מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שביניהם וכמה ממזרים העמיד רב אמר שלשה ר' לוי אמר ארבעה, נראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מה שאמרו ז"ל שמסורת הוא שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן קטנן של שבטים כי עשו נמשל לחזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור ורשעתו הי' בהסתר ובהעלם וכל מדרגה נסתרת ונעלמת מן העין הוא יותר גבוה, ובסטרא דקדושה אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואת זלע"ז עשה אלקים, וכל מדריגת הטומאה היא בנגלה כדכתיב ויקרא בקול גדול וכל שהוא בנסתר יש לו קירוב בצד מה אל הקדושה ומזה נתירא יעקב עד שנולד יוסף שמדריגתו פנימית נעלמת בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה אף כי כל ישראל הם פנימים יוסף היא פנימית שבפנימית, וע"כ היא קטנן של שבטים כי כל דבר שהיא פנימי ביותר נברא באחרונה ביותר כמו שנברא האדם באחרונה ודפח"ח, וכאשר נסתכל בכתוב נראה שלא נכתב בפירוש בכתוב שהי' עשו רשע אלא עפ"י פי' של תורת שבעל פה כי מה שכתוב שהי' איש יודע ציד איש שדה עדיין אינו מבורר שהי' בזה דבר רשעת ותדע שהרי יצחק ידע מזה כדכתיב כי ציד בפיו ועכ"ז הי' סבור שהוא צדיק, ומ"ש ויבז עשו את הבכירה אינו מפורש שביזה את הבכורה מצד עבודתו של מקום כי הי' לו התנצלות בשביל המעלה והשררה שבו אלא שהתורה שבע"פ גלתה לנו מה הי' בפנימית, כי תורה שבכתב כתובה על קלף בהתגלות ע"כ לא נכתב בה אלא הדבר כמו שהוא הדור בלבושו, והתורה שבע"פ הוא התגלות פנימית תורה שבכתב וע"כ לא נכרתה ברית עם ישראל אלא על תושבע"פ כי הברית היא שיהי' ישראל פנימים דבקים במקום וזה רק באמצעית תושבע"פ, זולת בפרשה זו נחפשו עשו נבעו מצפוניו ונגלה מסתריו שנכתב בתושב"כ את מסתריו שהוליד ממזרים, ובזה ניטל ממנו כחו הגדול, ובזה יש לפרש מחלוקותם כמה ממזרים העמיד דהנה ידוע שמספר שלשה הוא בקדושה רזא דמהימנותא כבזוה"ק פ' בא כי השנים הם לשני צדדים והאמצעי פנימי ביניהם ומחברם, ומספר ארבעה נוטה לצדדין ומתפשט רחוק מהשורש מכל צד ע"כ מספר ארבע מלכיות שבעולם המתנגדין למלכות שמים כמבואר במהר"ל בספר נר מצוה וכמו שנראה בחוש שעושין שתי וערב להורות התפשטות לארבע רוחות, והנה עשו שנגלה מצפוניו ונדחה מהפנים אל החיצוניות יצדק לומר שנדחה ממספר שלשה אל מספר ארבעה, וע"כ רב אמר שלשה אזיל בתר מה שנדחה ממנו והיינו שהי' לבוש במספר שלשה וניטל ממנו זה הלבוש, ור' לוי אמר ארבעה אזיל בתר המספר שנדחה אליו והוא מספר ארבעה:
ולפי האמור יש ליתן טעם על ג' סעודות בשבת ששבת הוא לגמרי פנימית יומא דנשמתא ע"כ יש בו ג' סעודות להורות שאפי' האכילה שהיא דבר גשמי נמי הוא פנימי:
פרק ה
שנת תרע"ד.
במדרש ויהי לי שור וחמור שור זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו חמור זה יששכר דכתיב יששכר חמור גרם ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק וכו' ובניו של יששכר יודעין מה הקב"ה עושה בעולמו, ונראה לפרש דהנה איתא במג"ע דהא שהלך עשו להתחתן בישמעאל הי' עצה רעה לבוא על יעקב משני צדדים מצד הימין ששם שורש קליפת ישמעאל ומצד שמאל זה עשו תרין גיזרין בישין שור וחמור, עכת"ד, ויש לפרש כי ידוע שהקליפה מצד ימין מושך לחסד דקליפה שהוא תאוות רעות, והוא חמור תכלית החומר, אשר בשר חמורים בשרם, וישמעאל נקרא פרא אדם פרא זה חמור הבר, והיינו שחמור של ישוב אף שהוא תגבורת התאוה מ"מ עודנו בגדר וגבול, אבל חמור הבר זהו התמכרות לתאוות רעות בלי גבול וגדר, כל תועבה העובר חק וגבול אנושי, והקליפה מצד שמאל מושך לגסות הרוח וע"ז ורציחה ושפ"ד, והוא קליפת שור ששורשו מהשמאל פני שור מהשמאל, ובהשתלשל למטה נעשה שור המזיק, וקרן השור מורה על גסות הרוח והוא שורש ע"ז ושניות לאמור אני ואפסי עוד וממנו נמשך שלא להחשיב בעיניו שום דבר ולדכא תחת רגליו כל אסירי הארץ, כאלו אין שום דבר במציאות זולתו, ובש"ס ב"ק לא הרי הקרן שכוונתו להזיק, וזה עשו וקרניא עשר מיני' יקומין והוא אדמוני סימן שהא שופך דמים כברש"י והוא עיף מרציחה, וכל זה נמשך מגסות רוחו כל שניות וע"ז ושפ"ד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לדבר מש"ס ר"ה פרה כיון דקיימי גלדי גלדי, בקיצור הדברים שהי' כוונתו רעה לבוא על יעקב בכחות חיצונים מכל צד להכניס ח"ו ביעקב מחשבות רעות יצרא בישא דע"ז ג"ע ושפ"ד, ג"ע מימין ע"ז ושפ"ד משמאל:
והנה בש"ס ע"ז (ה:) אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם נמסרים ביד יצרם וכו' פירש"י משלחים ומשליכים רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם, ויש להבין מה שפרט בכאן תורה וגמילות חסדים יותר מכל המצות שבתורה, ונראה לפי האמור ששני מיני יצה"ר הבאים על האדם מימין ומשמאל קליפת שור וחמור כנ"ל ע"כ לבטל מהם שני מיני יצה"ר אלה מקביל תורה וגמילות חסדים, והיינו דהדבק בתורה מוציאתו מהיות דבק בתאוות וכמו שאמרו ז"ל גדולה מזו אמרו יפנה לבו לדברי תורה שאין מחשבת עריות מתגבר אלא בלב הפנוי מן החכמה והוא מבטל קליפת חמור, וגמילות חסדים נמשך מפאת ביטולו להש"י והרי הכל בריאותיו כמוהו כמוהם הוא היפוך ע"ז רציחה ושפ"ד זה מבטל קליפת שור, וכשעוסקים בתורה וגמילות חסדים משלחים ומשליכים מעליהם שני מיני יצה"ר אלה:
והנה בש"ס ב"ק (י"ז.) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים וכו' זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם, ופירש"י יוסף איקרי שור דכתיב בכור שורו הדר לו, ונראה דש"ס ע"ז והש"ס ב"ק הם דברים אחדים דכמו שיש שור וחמור דקליפה עשו וישמעאל כן יש לעומתו שור וחמור בקדושה, והיינו דשור הקליפה היא גסות הרוח, וכוונתו להזיק, ושור בקדושה לגבה לבו בדרכי הש"י, ורב תבואות בכח שור, ולעומת קרן הקליפה כמ"ש ולרשעים אל תרימו קרן שנמשך ממנו גסות הרוח ושניות וע"ז ובקדושה הוא רמה קרני בה' שהעבודה להש"י בכח גדול ובהתלהבות יתירה ובזה מושך כל מיני השפעות וחיות, ובזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) חדוה דבר נש משך לגבי' חדוה אחרא עלאה, ובודאי חיות והתלהבות בעבודה מושך חיים וזה רב תבואות בכח שור ברוחניות, ומזה נמשך גמילות חסדים גם בפועל וזהו מדתו של יוסף בכור שורו הדר לו שהי' תמיד בחדוה ובחיות מוגבה לבו בדרכי הש"י אפי' בכל מה שעבר עליו, וכמ"ש הרמב"ן בפרשת שר המשקים והאופים, וכתיב ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו שבאשר הי' מדתו שומר הברית שנקרא חי והי' כל עבודתו בחיות ובהתלהבות ובנהירא דאנפין, ע"כ נמשך ממנו שהי' זן ומפרנס מדת גמילות חסדים, והיא שור דקדושה הפוך עשו שור דקליפה, וזה שבמדרש פ' צ"ט יוסף כנגד מלכות אדום זה בעל קרנים וזה בעל קרנים, חמור דקדושה הוא לעומת חמור דקליפה שהוא למלאות תאוות נפשו וחומרו וחמור דקדושה הוא אוהב תורה ויט שכמו לסבול עול תורה ולעומת תאוות הרעות שמוסיף והולך כמ"ש הרמב"ן בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה כענין שאמרו ז"ל משביעו רעב לעומתו בקדושה אוהב תורה לא ישבע טעמי תורה, אך לא בגיאות ח"ו אלא נכנע כחמור ומקבל עליו עול תורה כחמור למשא, וזה מדתו של יששכר חמור גרם וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול, וע"כ העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שני השבטים יוסף ויששכר שהם שור וחמור דקדושה ומשליכין את שני מיני יצה"ר עשו וישמעאל שור וחמור דקליפה:
ולפי האמור יובן דברי המדרש ששלח יעקב לעשו ויהי לי שור וחמור, דלעומת שהי' עשו בוטח בשני גיזרין בישין שיש לו שור וחמור דקליפה, שלח לו יעקב כי יש לו השורש שור וחמור שהוא בקדושה יוסף ויששכר ושוב אין לו כח לעשו לעמוד כנגדו שבהופיע השורש בטל אליו המסתעפים ומשתלשלין ממנו:
ועם מה שכתבנו יש ליתן טעם לשבח למה הי' נצרך לשלוח מלאכים רבים למ"ד מלאכים ממש ולא הי' סגיא במלאך אחד וכי לצוותא או לעזר הם צריכין ומלאך אחד המית את כל מחנה סנחרב שהי' מאה ושמונים אלף איש, אך יובן בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות ידוע שמכל מצוה נברא מלאך ואותם המלאכים שנעשו ממצותיו של יעקב אותם שלח לעשו שיבואו תוך לבו לעוררהו בתשובה וזה שאיתא במדרש שלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שבאשר הויתם ממצות ומעש"ט הם מסוגלים ביותר לעורר בלבו אהבת המצות ומעש"ט, ולפי האמור יש לומר ששלח להכניע קליפת שור וחמור שבלבו, והיינו ע"י מצות ומעש"ט המתיחסים לשור וחמור דקדושה, וע"כ הי' נצרך למלאכים מתיחסים לצד הימין ולצד השמאל ולא הי' סגיא לי' באחד:
ויש לומר שבשבת זוכין לשתי אלה בקדושה שידוע שמוסף שבת הוא יוסף נצרך להיות בחדוה בנהירו דאנפין רמה קרני בה', ואמרו ז"ל ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פנים של אדם בשבת כמו בחול והוא נקרא קרן כמ"ש במרע"ה כי קרן עור פניו וכתיב וקרנים מידו לו והוא קרן השור בקדושה תרוממנה קרנות צדיק וצדיק נקרא מי שהוא שומר הברית מדתו של יוסף, וכתיב נמי כל שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע היפוך ממה דכתיב ויהי ער בכור יהודה רע, ולעומת שאדם שומר הברית מושך ברכה מהשבת כי מני' שיתא יומין מתברכין כמ"ש ביוסף ויוסף הוא המשביר ויכלכל יוסף כנ"ל, גם בשבת הוא מדת יששכר כי שבת יעשה כולו תורה ודכ"ע בשבת נתנה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, והוא ביטול בחי' שור וחמור דקליפה עשו וישמעאל, וימינא ושמאלא ובינייהו כלה, כי כלה היא מלשון כלתה נפשי אל ה' זה אי אפשר כי אם לעומת השלמה מימין ומשמאל, וזה זכור ושמור שמור הוא מדת לילה והוא חמור דקדושה והוא ימינא שבהכנסת שבת שאדם מרגיש קדושת שבת ומעריך את עצמו לעומת קדושת שבת נעשה נכנע ומתאוה ומשתוקק ומקבל על עצמו על להבא ומקיים ויט שכמו לסבול, זכור הוא מדת יום רמה קרני בה' והוא שור דקדושה והוא שמאלא, ורק אז ובינייהו כלה זוכין להיות בבחי' כלות הנפש כלתה נפשי לה', ובדוגמת המלאכים שאמרנו שהם נתהוו מהמצות ומעש"ט של יעקב אבינו שמתיחסים לימין ושמאל כן נמי בשבת באין יחד המלאכים שנתהוו ממצות ומעש"ט שעושין בכל ששת ימי המעשה המתיחסים לימין ושמאל והם המסייעין לאדם לזכות לשבת שהוא שלימות מימין ומשמאל ולהם אנו אומרים שלום עליכם מלאכי השלום, וע"כ שבת הוא גאולה, כי כל הגליות הוא מעשו וישמעאל שהם כלל הע' שרים ל"ה מימין ול"ה משמאל כידוע:
במדרש ויבוא יעקב שלם, בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע וכו', נראה דהנה כתיב והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, ובזוה"ק דעשו כאל אחר הוה ויעקב לא יסגוד לההוא סטרא ולההוא חולקא כלל וכו' והוא עבר לפניהם מאי והוא דא שכינתא דהוה אזלא קמי' וכו' כיון דחמא יעקב אמר הא עידן לסגדא קמי דקב"ה דהוה אזיל קמי' כרע וסגד שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ולא כתיב וישתחו לעשו וכו', ונראה דשבע השתחואות הי' שענין השתחואה הוא ביטול מהותו, והיינו שביטל כל שבע מדותיו לרצון הש"י, ובזה עצמו מה שביטל כל שבע בחי' מדותיו להש"י ניצל מעשו, כי כל הרעה הבאה ח"ו לאדם הוא רק מפאת מעט פסולת שנמצא בו, כטבע הזבוב שאינו עומד אלא במקום מכה, ובאשר יעקב ביטל מהותו ועצמותו להש"י שוב לא הי' מקום לעשו לשלוט בו, וכענין למקום יפה ברחת שאמר בלעם כשראה את הקני, וממילא כשזה קם זה נופל כדמיון כף מאזנים כשזה עולה זה יורד, וע"כ נתבטל כחו של עשו שבע כחות הטומאה שהביא נחש הקדמוני לעולם שכולם נקבצו בעשו, וכבר אמרנו שהוא כדמיון המובא בפ"ב דקידושין בההוא מזיק דהוה בי רבנן דאידמי לרב אחא כתנינא בשבע רישוותא ובכל כריעה דכרע נתר חד רישא, והנה מובן דלאו כל אדם ביכולתו לבטל עצמו כרגע להש"י באופן כזה, אלא שיעקב אחר כל עבודתו כל ימיו לשרש מקרבו כל בחי' וכל תנועה אשר לא לה' המה, וזה עצמו הצילו תמיד מכל צרותיו, אלא שבכאן לגבי דעשו שהי' בו כל שבע כחות הטומאה יחדיו, הי' צריך לדבוק בהש"י בכל שבע מדות יחדיו שלזה מרמזין השבע השתחויות, וע"כ אחר שנפטר מעשו כתיב ויבוא יעקב שלם שמעתה הי' שלם מכל צד, וזהו שהביא המדרש קרא דבשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רעה, דכל שבע הצרות הנמשכים מז' כחות הטומאה לא יוכלו ליגע בו:
ויש לומר דבדוגמא זו הוא שבת יום השביעי, דכל יום הוא לעומת מדה מיוחדת ובשבת הוא כולל הכל ולעומת שהאדם מבטל בכל יום ויום מדתו לרצון הש"י זוכה בשבת לדבוק בהש"י בכל בחינותיו וממילא נושע מכל צרותיו כאמרם ז"ל יכולה היא שתרחם, ובודאי שהשבת עצמו מסייע לאדם שיהי' ביכלתו לבוא לבחי' זו, ואולי מקביל לענין זה ז' ברכות שבתפלות שבת, וכמו כן ארבע תפלות ושלש סעודות שהם שבע:
בש"ס שבת (ל"ג:) ויבוא יעקב שלם ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, נראה לפרש ענין מטבע שווקים מרחצאות שהוא מקביל לענין שלמעלה שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו שפירושו בגוף ובנפש ובשכל והוא כענין בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, שבכל לבבך הוא הגוף ובכל נפשך זה הנפש ובכל מאודך שדרשו בכל ממונך זה השכל כמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות נתיב אהבת ה' עי"ש, וכן נמי הא דשלם בגופו זה הגוף שלם בתורתו זה הנפש, כי האבות שהם עצמם הי' שורשי התורה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פי' דברי המדרש ויקרא פ' ב' שהאבות נקראו תמימי דרך שקיימו את התורה עד שלא נתנה, היינו שהם עצמם הי' שורשי התורה וזה שאיתא במדרש סוף ויגש ועד עכשיו שלא נתנה תורה וכו' ר' לוי אמר מעצמו למד תורה שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, וע"כ מתיחס התורה לנפש של אבות, ואינם כמו שאר אנשים שהתורה הוא מתיחס להשכל שלהם שהוא דבר נוסף על מהותו, אבל האבות מהותם הי' התורה והם והיא דבר אחד ע"כ הנאמר ביעקב שלם בתורתו היא שלימות נפשו, שלם בממונו זה היא שלימות שכלו כמ"ש בשם מהר"ל שבכל מאודך שדרשו זה ממונך הוא השכל [וכן מצאתי בגור ארי' שבת למהר"ל ששלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו הוא כענין בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אלא שהוא מסדר באופן אחר שלא עפ"י דרכו בנתיבות הנ"ל]:
ובזה יש לפרש מחלוקת רב ושמואל ור' יוחנן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה הלשון תיקן להם יש לפרש שיהי' על צד הטוב ולא על הצד הרע, וסבר רב מטבע תיקן להם היינו שיהי' הממון שלהם מתוקן והיא שלימות השכלי כנ"ל שהממון מתיחס לשכל ושמואל אמר שווקים תיקן להם היינו שיהיו השווקום שלהם מתוקנים היפוך ממה שאמר רשב"י על מלכות הרשעה תקנו שווקים להושיב בהם זונות, ויעקב תיקן להם שווקים שיהי' השווקים מתוקנים על צד הטוב לסחורה ולהצטרכות נפש האדם כמו שדרשו בארצות החיים זה מקום שווקים, ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם זה שלימות הגוף להסר הזוהמא גשמיות ורוחניות, והם שלשה מיני שלימות גוף ונפש ושכל, ואף שכל אחד מודה לחבירו מחלקותם הוא במה התחיל לתקנם זה אמר שהתחיל לתקנם מצד השכל ואחריו נמשך אינך שלימיות, וזה אמר שהתחיל מצד הנפש, וזה אמר שהתחיל מצד הגוף, ומ"מ כולם מודים שאחר שכתוב ויבוא יעקב שלם שפירושו בגוף ונפש ושכל, התחיל לתקן גם את זולתו בשלשה מיני שלימיות אלה, כענין שאמרו ז"ל התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים:
ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח וגו' וכן כתיב ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל ביתאל וגו' ואח"כ וירא אלקים אל יעקב עוד וגו' ויקרא את שמו ישראל וגו' ויצב יעקב מצבה ויסך עלי' נסך וגו' ויקרא יעקב את שם המקום וגו' אלקים ביתאל, ובספורנו ויסך עלי' נסך והשלים נדרו שנדר באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, ויש להתבונן מדוע נצטוה תחילה לעשות מזבח ולמה לא הציב המצבה לשלם הנדר בראשונה תיכף והמתין עד אחר מראה השני', ונראה לפרש בהקדם מה שפרשנו ענין ההפרש שבין מזבח למצבה ומצבה היתה אהובה בימי האבות ועכשיו שונאה, כי מזבח הוא של אבנים הרבה והיינו שהעבודה להשי"ת איננה מצד הפרט אלא מצד הכלל ואין לנו אלא כהן אחד ומזבח אחד שכל ישראל מתאחדים בבית אחד ומכח קיבוץ כולם נעשה מזבח אחד להקריב עליו לגבוה והיינו טעמא דשחוטי חוץ, ואליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות עפ"י הנבואה עשה תיקון מעט ככתוב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ה' אליו ישראל יהי' שמך, והיינו שעשה פועל דמיוני שיתאחדו במזבח זה כל הי"ב שבטים, וע"כ נבחר רק מזבח ולא מצבה, שמצבה היא של אבן אחת ומורה על פרטות ולא על התאחדות כלל ישראל, אך היתה אהובה בימי האבות היינו שהם עצמם הי' כל הכלל ואין זולתם:
והנה לא מצינו מצבה כי אם ביעקב ולא באברהם ויצחק אף שאחד הי' אברהם ולא הי' זולתו, ויש לומר הטעם שבאשר הי' לאברהם מדה פרטית אברהם בחסד יצחק בגבורה עדיין לא הי' שלימים כמו יעקב שהי' כלול, וע"כ ביעקב נתאחדו הי"ב אבנים ששם מראשותיו ונעשו אחד ולא כן באברהם ויצחק, וע"כ מצינו ענין מצבה של אבן אחת נמי רק ביעקב, והנה יעקב נדר והי' ה' לי לאלקים כפי הזוה"ק וכן דעת הרמב"ן שגם זה מן הנדר, ויש לפרש שהנדר הי' שיגיע בעבודתו כ"כ למעלה למעלה שיהי' כ"כ כלול עד שהשם הוי' שהוא הנהגת עולם במדת רחמים והשם אלקים שהוא דין יהי' אצלו לאחדים אף שגם מאז כלול הי', מ"מ הי' כענין צירוף שני המדות כמו שני כחות באדם אחד ומ"מ הי' שני כחות, אבל נדר שיגיע כ"כ למעלה גבוה מעל גבוה טרם התחלקות עד שיהי' ממש אצלו הכל אחד ולא שני כחות מצורפין והוא מצד עוצם ביטולו להש"י עד שלא נשאר לו שום מהות יצירה רק ביטול, והדברים עמוקים ואי אפשר לפרש יותר ותן לחכם ויחכם עוד, ובזכות זה נקרא שמו ישראל אותיות לי ראש שהיא ראשית המציאות:
ולפי האמור יובן שקודם שנקרא שמו ישראל אף שהי' כלול מ"מ הי' כעין צירוף שני כוחות עדיין הי' נאות לו מזבח שהוא קיבוץ מאבנים הרבה, אך אחר שזכה במעלתו ונקרא ישראל עשה מצבה וקיים הנדר והי' ה' לי לאלקים הא חדא, והאבן הזאת וגו' הא תרתי, ולהם ענין אחד, ומעתה באים הכתובים כסדרן שבתחילה נצטוה לעשות מזבח מפני שעוד לא נקרא ישראל ואח"כ נקרא ישראל ואח"כ הציב המצבה ונשלם הנדר:
ולפי האמור יובן שמקום המזבח קרא אל ביתאל כי שם אל הוא רחמים שאז עדיין נתבקש לו רחמים, אך אחר שזכה במעלתו ושילם הנדר והי' הוי' לי לאלקים נקרא למקום אלקים בית אל [וכמו שכבר דקדקנו מנגינות הטעמים שמלת שם שלפני תיבת אלקים מנוגן בתביר שהוא מפסיק וא"כ אלקים הוא נסמך לתיבת בית אל, וא"כ נקרא המקום אלקים בית אל] שהיא שם מדת הדין שאז הי' אצלו הכל בהשואה אחת:
במדרש התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה וכו' כך אומה"ע הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם והללו אומרים בשבילנו נברא העולם אמר להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעין בשביל מי נברא העולם הה"ד כי הנה היום בא בוער כתנור וגו':
ויש להבין הלא יעקב ועשו חלקו ביניהם העולמות עשו נטל עוה"ז ויעקב עוה"ב ומה זאת שאמרו האומות בשבילנו נברא העולם ואטו בשופטני עסקינן שאמרו שתכלית בריאת העולם הי' העוה"ז הכלה ונפסד וכל תאוותיו נמבזות, ואי אינם יכולין ליתן מעצור לרוחם, מ"מ אינם כ"כ טפשים שלא לידע שלעתיד יעקב ירש את עוה"ב, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בדברי המדרש במי שהוא מודה בשני עולמות ודקדק הלא גם הגוים אומרים ומזכירין בפיהם עוה"ב, אלא הפירוש הוא שמודה ששניהם אחד ואין עוה"ז נפרד להיות יש בפ"ע, וכעין שבמדרש מי יתן טהור מטמא עוה"ב מעוה"ז, עכ"ד, ובזה יש לפרש שע"ז העולם מריבים האומות זה עם זה עשו אומר שבשבילו נברא עוה"ז וישמעאל אומר בשבילו, אבל באמת העוה"ז ומלואו נמי לא נברא אלא בשביל ישראל כדי שיזכו על ידו לעוה"ב כי לגודל מעלת עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י מה שמתרחק מעוה"ז ומכסיפין דילי' וזה פנימית הכוונה בבריאות עוה"ז, והאומות נוטלין את חיצוניותם להתענג בתענוגיו וחושבין שזה תכלית הכוונה בבריאותו, והוא ממש כמשל התבן והקש שכל הויתם אינו אלא לשמירת הדגן שבתוכו ועל ידם יגדל הדגן כי אי אפשר בענין אחר והשוטה חושב זה לעיקר, ובדוגמא זו יש לומר שבת וששת ימי המעשה ששבת היא מעין עוה"ב, אך א"א לזכות בו אלא ע"י הטורח ועבודה בסור מרע ועשה טוב ובבירור הפסולת בששת ימי המעשה מזה עצמו זוכין לשבת כמו שמשלו משל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת:
פרק ו
שנת תרע"ה.
כה תאמרון לאדוני לעשו עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וגו' וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, יש להתבונן בענין הפרשה השליחות והתשובה ומספר הד' מאות איש שבודאי לא במקרה הי', וגם הא דהתקין עצמו לדורן לתפלה ולמלחמה, ונראה דהנה פרט בכאן חמשה דברים שור וחמור צאן עבד ושפחה, אך במדרש שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, חמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על החמור צאן אלו ישראל שנאמר ואתן צאני וגו' ועבד ושפחה שנאמר הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה וגו' הרי שכלל עבד ושפחה כאחד ואין כאן אלא ד' דברים, וכן בפ' י"ב שור זה יוסף חמור זה יששכר צאן אלו ישראל ועבד זה דוד ושפחה זו אביגיל נראה דעבד ושפחה נחשבים כאחד כי האשה נתכללית בבעלה, ובודאי מספר ד' נמי איננו במקרה, וגם למה פרט דברים אלו לבד ולא פרט נמי גמלים:
ונראה לפרש דהנה בזוה"ק (קמ"ב.) בס"ת יעקב שלימו נטל אינון מקלות תפילין דרישא ברהטים אתר ודוכתא לדיורי תפילין, עכ"ל, ויש לומר דהא שבחר יעקב להשתדל בענין מצות תפילין דוקא עפי"מ דאיתא בשער הקדושה להרח"ו שבכל דבר ודבר יש בו ארבע אותיות הוי' והוא חיותו של הדבר, עכ"ד, והנה ידוע שכל כח וענין הסט"א הוא לכסות ולהאפיל עד שלא יתגלה האלקית בעולם, ולעת"ל כתיב ולא יכנף עוד מוריך, וכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, ומזה הי' השתדלות האבות הקדושים לגלות את פני הלוט הלוט ולהקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' עד שיתגלה ויתראה אחדות ה' בעולם שכל הנבראים הם נמצאים מאמיתת המצאו ואין עוד מלבדו, אלא ד' אותיות הוי' בלבד, והנה בזוה"ק שד' פרשיות שבתפילין מקבילים לד' אותיות הוי' יוד קדש, הא והי' כי יביאך, ואו שמע, הא והי' אם שמוע, ויש לומר דזה הוא שאמרו ז"ל אתקש כל התורה כולה לתפילין והרי זה בא ללמד ונמצא למד היינו דתפילין הוא כלל התורה כולה, דכמו דכל התורה כולה הוא שמו של הקב"ה, כן הוא תפילין, וכמו שבאמצעות התורה מחגלה כבוד ה' בעולם כן הוא באמצעות התפילין, ויש לומר עוד דהנה ידוע דארבע מאות עלמין דכסופין הם שזוכין ישראל ונראה ששורש מוצאם נמי ד' אותיות הוי' מאה לכל אות שידוע מענין התכללות עשר פעמום עשר והוא ענין מאה ברכות בכל יום והדברים עתיקים, ולפי"ז מובן הטעם דהשתדלות יעקב בבית לבן שבירר לחלקו סטרין דקדישין, הי' כענין מצות תפילין מקביל לד' חותיות הוי' שיהי' כבוד ה' בעולם בהתגלות כנ"ל, ויזכה לד' מאות עלמין דכסופין:
ונראה עוד לומר דהנה ידוע שבאדם יש גוף ונפש ושכל וכח עליון המחבר את כולם והוא צלם אלקים שבאשר גבוה מהכל ביכולתו להקיף ולחבר את הכל ובלשון המקובלים נקרא נפש רוח ונשמה ונשמה לנשמה והם מקבילים נמי לד' אותיות הוי', וע"כ בהשתדלותו בבית לבן לברר כנ"ל זכה להשתלם בכל ארבעת חלקי האדם, ובשביל זה זכה לת' עלמין דכסיפין:
והנה את זה לעומת זה עשה אלקים כמו ד' אותיות הוי' בקדושה שכל הנמצאים הם מאמיתת המצאו והם שורש וחיות המציאות כולו, לעומתם יש בטומאה ד' כחות רעות שהם שורש חרבן ושממון מחריבי המציאות, והם ד' גוליירין בישין עון משחית אף וחמה, וכנגדם באדם ד' מרות מרה לבנה מרה אדומה מרה ירוקה מרה שחורה, ובזוה"ק שהמרה הוא גיהנם באדם, וידוע דברי המהר"ל שענין גיהנם הוא העדר המציאות והוא מקביל לד' אשות הזמה הידועים, ובאשר כח בעליהם הוא ס"ם נכלל בהם שגמטריא אותיות שלו שהם בטומאה היא מאה [כידוע ששתי אותיות הראשונים שלו הם בטומאה והאחרונים הוא שם קדוש] וכבר אמרנו במק"א שהם מאה כחות רעות, וע"כ ארבע אשות הזמה הם ד' מאות כחות טמאין מושכין למה שהן, והם בטומאה לעומת ת' עלמין דכסיפין בקדושה, והבורח מן ת' כחות רעות אלו זוכה לעומתם לת' עלמין דכסיפין: