שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
ויצא
פרק א
שנת תרע"א.
במ"ר צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברי שיש בי צמאים לך, מבואר מזה דיעאע"ה הי' גופו ג"כ במדריגת הנפש, ובזה יובן מה שיעקב אבינו תיקן תפלת ערבית, דתפילות כנגד תמידים תקנום, ותפילת שחר ותפילת מנחה כנגד זריקת דם התמידין ותפלת הערב כנגד האברים ופדרים שהי' מתעכלין והולכין כל הלילה והנה הדם הוא הנפש ותבא נפש ותכפר על הנפש, ועיקר הכפרה הוא בדם ע"כ הוא כפרה על הנפש לבד, ואברים ופדרים אין עיקר הכפרה תלוי בהם וממילא גוף של אדם שהוא בהתדמות אברים ופדרים אין לו עיקר כפרה בקרבן, ולכך קודם יעקב לא תיקנו תפלה כנגד זה, אבל יעקב שהעלה הגוף למדרגת הנפש תיקן תפלת הערב שגם הגוף יהי' לו כפרה כמו הנפש:
שלחני ואלכה וגו' פרש"י כיון שנולד שטנו של עשו וכו' שעשו דומה לקש ויוסף ללהבה ולהבה שולט למרחוק, ולהבין הלא עוד הי' לו ליעאע"ה לעשות כל הבירורין שעשה אח"כ בהמקלות, ויבואר עפימ"ש האר"י ז"ל, בענין גלות ישראל שהוא רק לברר הניצוצות הקדושות, א"כ אם לא חטאו ישראל האיך הי' נתברר וכתב הוא ז"ל, שאם לא חטאו ישראל, היו כל הניצוצות הקדושות באין להם מרחוק לארצם יע"ש, וזה גופא הי' כוונת יעאע"ה אחר שנולד יוסף ששולט למרחוק, חשב שיהי' בכחו להמשיך כל הניצוצות שמה לא"י ולשם יבואו אליו, ומה שלא הי' כן והוצרך להיות עוד בגלות הוא מטעם שלא נתעברה בבנימין, כי יוסף הי' צדיק דלעילא ובנימין צדיק דלתתא, ופירוש צדיק לתתא ולעילא נראה כי צדיק דלעילא ממשיך כל השפעות מלעילא למדת מלכות עד שיבא לתתא, וצדיק לתתא ממשיך כל התפלות ומעשה עוה"ז שצריכין עלי' למדת מלכות ומעלה אותם, וז"ש צדיקים יבואו בו ששני הצדיקים יבואו בשער ד' שצריכין לשני הצדיקים שיעלו הכל כנ"ל, ולכך כשראה יעקב אבינו שנתעברה בבנימין לא רצה להתעכב כלל כי אחר שכבר בא זמן בנימין לבוא לעולם א"כ ישתלם כל המעשה בירורין גם בא"י ומרחוק יבואו, אך יש להבין דבתחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור ויש לומר דמה שניחם אח"כ על תחילת מחשבתו והמתין על בנימין, דהנה יותר מה שבעה"ב עושה עם עני, העני עושה עם הבעה"ב, ובכן יותר מה שרצה יעקב לברר הניצוצות הקדושות מלבן, רצו החלקי קדושה מלבן להתברר ממנו ולבוא ליעקב ולהמשיך אחריו, וזאת מובן שהבירורין שעושין בא"י הוא באופן יותר טוב מהבירורין שעושין בחו"ל וא"כ אחר שכל עבודתו של יעקב הי' להוציא הניצוצות הקדושות מלבן, ואם כבר הי' מקום שיבואו החלקי קדושה מלבן ליעקב לא"י, בודאי הי' החלקי קדושה שבלבן רוצין בזה יותר, ואחר שראה יעקב שלבן רוצה שיתעכב עוד בחרן, הבין שעדיין אינו באפשרי שיבואו שמה לא"י דזאת הבין יעקב בטוב שלבן הי' מותל כל השפעות וברכות שבאו ללבן לרגלו של יעקב כדי שלא יצטרך להביט בפניו כי לבן ביקש לעקור את הכל והי' שונאו מאוד וכבש"ס גיטין נ"ו: ליתי אינש דלא מיתבא דעתיך מיני' וליחליף קמך דכתיב ורוח נכאה תיבש גרם, אך החלקי קדושה שבלבן דיברו בו והכריחו אותו לבקש ליעקב שיתעכבו שמה כדי שיתבררו מלבן ולהמשך אחר יעקב, ומזה הבין שעוד אין באפשרי שיבואו מרחוק אליו לא"י דאל"כ הי' בוחרים בזה יותר להתברר בא"י הקדושה, כי משם יהי' הבירור עצהיו"ט כנ"ל ומזה הבין שעדיין חסר לו בנימין ולכך נתעכב עוד והמתין על צדיק לתתא זה בנימין:
פרק ב
שנת תרע"ב.
וילן שם כי בא השמש, רבנן אמרו מלמד שהשקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לפרקים אמר המלך כיבו את הנרות כיבו את הפנסין שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה כך השקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה, ויש להבין ענין המשל בנמשל שאיך שייך בנמשל לומר שרצה לדבר בצינעה כדי שלא יטרידוהו שאר בני אדם כמו במשל, ונראה דהנה אין הנבואה שורה בחו"ל רק כשהתנבא מקודם בארץ והטעם יש לומר דהנה נבואה הוא ענין התדבקות הנפש בשורשה אך הגוף הוא דבר החוצץ בפני הנפש, וע"כ בארץ שהקדושה חל על גוף הארץ שהוא דומם ובודאי שהדומם שמה יש לו הזדככות בצד מה, וזה פועל ג"כ על גוף האדם שמקבל צורת מזוכך שלא יחצוץ עוד בפני הנפש, וע"כ כשהתנבא בארץ וקיבל הגוף צורת מזוכך שוב שורה הנבואה עליו אפי' בחו"ל, והנה בש"ס חגיגה (ו:) אעפ"י שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו, ונראה מזה שבחלום יכול להיות אפי' בחו"ל, והטעם כנ"ל שהא דאינו שורה הנבואה בחו"ל הוא מצד גוף החוצץ, ובחלום כשהאדם ישן הנפש מופשטת מהגוף, ואדם הזוכה לזה יכול לדבוק אז נפשו בשורשה:
והנה בזוה"ק ויצא יעקב מבאר שבע ר' שמעון אמר נפק מכללא דארעא דישראל, ולכאורה אינו מובן שעדיין הי' בארץ ישראל עד פרשה שני' וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, ונראה עפ"י מה שאמרנו במק"א בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל מקום שדעתו של אדם שם, נחשב כאלו הוא שם בפועל, ודייק לה ממתניתין פ"ד דעירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה כאלו הי' שם בפועל, וא"כ כשיצא על דעת ללכת לחרן כמ"ש רש"י, וילך חרנה יצא ללכת לחרן נחשב כאלו הי' שם בפועל תיכף כשפנה שכמו מבאר שבע, וזהו שכתב הזוה"ק דנפק מכללא דארעא דישראל, וכמו שאיתא במדרש שכל הפרשה מרמז על גלות ישראל, והנה סולם זה צלמו של נבוכדנצר אף דהמראה הי' בעודנו בארץ ואיך ירמוז זה על חוץ לארץ וע"כ כנ"ל שתיכף מיציאתו מבאר שבע נחשב כאלו הוא בחו"ל:
ולפימ"ש יובן טעמו של דבר מה שלא הי' לי נבואה בהקיץ ובזוה"ק (קמ"ט:) הקשה וכי יעקב קדישא דאיהו שלימא דאבהן בחלמא אתגלי עלוי ובאתר דא קדישא לא חמא אלא בחלמא ותירץ משום דעדיין לא נסיב ויצחק הוה קיים, ובחרן דנסיב ואעפי"כ כתיב וארא בחלום תמן אתר גריס ויצחק הוה קיים, ולפי דרכנו יש לומר עוד טעם מאחר דחשיב כאלו הוא בחו"ל ואין הנבואה שורה רק כשהתנבא פעם בארץ, ומאחר שלא מצינו לו נבואה מקודם בארץ ע"כ לא בא אליו הנבואה אלא בחלום, ואולי יש לומר דהזוה"ק שלא תירץ כן, רשב"י לשיטתי' דאזיל בתר כוונה, ולעולם חשבינן סוף ותכלית הכוונה, ומאחר שלא הי' רצונו להשאר שם רק לשוב אח"כ לא"י, אי אפשר לחשוב כאלו הוא לגמרי בחו"ל, וממ"נ אי אזלת בתר מה שהוא בפועל הרי הוא בפועל בא"י, ואי בתר הכוונה צריכין לחשוב תכלית הכוונה, ולפי דרכנו כפי הדיוק ממתני' דעירובין אזלינן בתר הכוונה אבל לא בתר תכלית הכוונה, שהרי שם תכלית הכוונה שיהי' רשאי לילך עי"כ לביתו ולמה יקנה שביתה בעיקר האילן או הגדר, אלא ודאי דאזלינן בתר הכוונה ולא בתר התכלית, ולפי"ז ניחא מה דבחרן מצינו מאמר הש"י אליו להדיא ל"א פסוק ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ וגו' ולא בחלום, והיינו כי זה הי' אחר שראה את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום ויהב דעתי' למהדר וכיון שדעתו הי' בארץ שוב נחשב כאלו הוא בארץ, וע"כ בא לו הנבואה בהקיץ, אבל קודם זה בחרן נאמר ואשא עיני וארא בחלום [ועיין רמב"ן ל"א פסוק י"ג שהא דאמר ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום זה הי' בהיותו עובד בבית לבן בצאנו בעת יחם הצאן, ומאמר אנכי האל בית אל הי' קודם הנסיעה ואיננו חלום אחד עם הא דלעיל, אלא שמפשט לשון הרמב"ן נראה שגם זה הי' בחלום אלא חלום אחר הוא ולפי דרכנו לא נעקור הכתוב מפשוטו שזה הי' מראה בהקיץ, ואולי הרמב"ן לא דקדק בזה באשר לא איירי בענין חלום או בהקיץ רק אם מאמר אחד הוא או שנים]:
ולפי מה שכתבנו נבוא לביאור דברי המדרש הנצב פתח דברנו בשביל לדבר עם יעקב בצינעה, היינו שיהי' בחלום בשעה שהנפש נפשטת מהגוף ויהי' בצינעה מהגוף שלא יחצוץ בעד המראה וע"כ השקיע גלגל חמה שלא בעונתה כדי שילין שם ויתפשט הנפש מהגוף ויקבל הנבואה בחלום ולא יחצוץ הגוף והוא ממש כעין המשל שרוצה לדבר עם אוהבו בצינעה שלא יחצצו ויטרידוהו זולתם:
ויקח מאבני המקום, ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן, ר"י אמר שנים עשרה אבנים נטל כך גזר הקב"ה שהיא מעמיד י"ב שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן י"ב אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, ר"נ אומר נטל ג' אבנים אמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו יצחק יחד הקב"ה שמו עליו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שקב"ה מיחד שמו עלי וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו, ורבנן אמרו מיעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל, וכל בני קטורה, מיצחק יצא עשו וכל אלופיו, ואני אם מתאחות הן ב' אבנים זו לזו יודע אני שאין יוצא ממני פסולת, נראה לפרש דהנה במלכים א' י"ח ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ה' אליו לאמור ישראל יהי' שמך, ונראה דהא דצריך י"ב אבנים כמספר השבטים משום דאליהו הקריב בשעת איסור הבמות עפ"י הדיבור וענין איסור הבמות נראה דעבודת הקרבנת הוא מצד הכלל ולא מצד הפרט, ואף שיש קרבן יחיד, מ"מ הוא מצד התכללות וכל מידי דליתא בציבור ליתא ביחיד ש"ס פסחים וע"כ אף למ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים מ"מ כשגבה דוד את הכסף ליתן לארונה מחיר מקום המקדש גבה הכסף מכל השבטים, ואיתא נמי כשנתחלקה הארץ הניחו דשנו של יריחו מלהתחלק ואמרו כל מי שיבנה בהמ"ק בחלקו יטלנה, הרי דמקום המקדש הי' מחירו מכל קהל עדת ישראל, וא"כ יש בו כח הכלל, ושילה אף דלא הי' לכל השבטים חלק בו, מ"מ באשר הוא בחלקו של יוסף שהוא צדיק יסוד עולם וכל ישראל נקרא על שם יוסף יש בו נמי כח כל הכלל, וע"כ אליהו שהקריב עפ"י הדיבור בשעת איסור הבמות, עשה תיקון לזה בצד מה, שנטל י"ב אבנים כמספר שבטי בני יעקב למען יהי' בהמזבח ההיא כח הכלל, ובמק"א פרשנו סיום הכתוב אשר הי' דבר ה' אליו ישראל יהי' שמך, כי בתקה"ז ישראל הוא אותיות שיר אל אל מימינא שיר משמאלא, והוא שם הכולל ובכח זה עשה אליהו את המזבח:
והנה י"ב שבטים שבהם כח התכללות לאו משום שהם כל קהל ישראל לבד, ואלו לא הי' ליעקב רק ששה בנים, הי' ששה אבנים כנגד כל הכלל כולו, אלא שמספר י"ב הוא מספר הכולל, י"ב צרופי הוי', י"ב גבולי אלכסון, י"ב מזלות, י"ב חדשים בשנה, וע"כ גזר הקב"ה ששבטי ישראל יהי' י"ב כמספר זה באשר ישראל הם כלל העולם כולו, ע"כ צריך להיות מספר השבטים כמספר כלל העולם שהוא י"ב, וע"כ אברהם לא העמידן כי אברהם מדתו חסד קו ימין ואף דאברהם הי' שקול ככל העולם כבמדרש לך שע"כ נקרא אברהם עברי שאלו הי' כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד הי' הוא מכריע את כולם מ"מ לא הי' יכול להעמיד הי"ב שבטים, כי מהפרט לא יצא כלל, וכן יצחק לא העמידן שיצחק הי' מדתו פחד, ובמדרש ריש תולדות ראוי' הי' רבקה שיעמידו ממנה י"ב שבטים, ובפסיקתא שעשו עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מטרין שלה שלא תלד, נראה דס"ל דיצחק באשר הי' כולו כליל ובטל להש"י לא שייך לומר עליו שהי' פרטי והי' יכול להעמיד י"ב שבטים לולא עשו שחתך מטרין שלה, ויש לומר שרמזו בזה כי קשה לומר שיהי' הדבר כפשוטו, והוא מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שדייק לה מהא דהש"ס דאי לולב צריך אגד אי מייתי מין חמישי גרע ועומד הוא דבאם אחד מהאגודה אינו ראוי הרי הוא מקלקל את הכל ושוב אין להנשארים עוד שם אגודה, וכזה י"ל דהיינו פירושו דחתך את מטרין שלה שלא תלד הי"ב שבטים שבאשר הוא איננו ראוי הוא מקלקל את האגודה ושוב אי אפשר שיהי' כל הי"ב כלל אחד אף בלעדו, ע"כ ניטל ממנה כח הלידה, כי באם הולידה עוד ע"כ שהי' פירוד ביניהם כמו שהי' בין עשו ליעקב, ומטעם זה אברהם באשר לא הי' יכול להוליד י"ב שבטים כנ"ל ע"כ לא הוליד בקדושה רק אחד וכן יצחק לא הוליד בקדושה רק אחד:
אך יעקב באשר הי' כלול בתרין ולא הי' איש מדה פרטית ע"כ הוא הוליד הי"ב שבטים, והנה בענין הא דיעקב כלול הוה יש להתבונן, כי לכאורה אינו מובן איך יהי' זה בכח בו"ד כי באם הוא איש חסד איך יהי' באותה רגע להיפוך, ובמדרש סוף פרשה יוד אמר ר' אבא בשר ודם בשעה שהוא עושה אסטאטיבה [גוזר מנוחה] אינו נותן דינטיבה, ובשעה שהוא נותן דינטיבה אינו עושה אסטאטיבה [הפי' מפני שהוא פעולות מתחלפות] אבל הקב"ה עשה אסטאטיבה ונתן דינטיבה וכו', וכן היא ברש"י פ' בשלח ה' איש מלחמה ה' שמו אף בשעה שנלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם ולא כמדת בו"ד וכו' ואין בו כח לעשות זו וזו, ונראה לפרש דיעקב הי' בטל בתכלית הביטול לרצון הש"י ולא הי' לו שום בחי' מצד עצמו ויעקב הוא מלשון עקב, וכמו שלא יצדק לומר על העקב שיש לו רצון ומדה בפני עצמו רק הוא בטל אל הלב והמוח וככל אשר יחפצו יטנו, כן יעקב אע"ה לא יתכן לומר עליו שהוא איש חסד או פחד שהרי הי' למעלה מכל אלה ורק זאת בחי' שלו שהוא בטל לרצון הש"י הן לשבט והן לחסד, וע"כ אין לו קו ולא מדה ולא גוון כלל, וכמו שאמר דהמע"ה לעשות רצונך אלקי חפצתי שאין לו רצון פרטי אחר:
ובזה יש לפרש מאמר הש"ס ברכות הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אלא מעתה הקורא לישראל יעקב הכי נמי שאני התם דאהדרי קרא, ולהנ"ל יובן דהנה שם ישראל כתבנו למעלה בשם התקוני זוהר שהוא שם הכולל ימינא ושמאלא, אך יתכן זה רק מפאת שם יעקב בחי' עקב שהוא בטל לגמרי כנ"ל, ע"כ אי אפשר שיתקרי ישראל ולא יעקב כי באם תקח ממנו שם יעקב ולא יהי' בחי' עקב אי אפשר שיקרא ישראל:
ומעתה נבוא לביאור דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דהנה במדרש שהתאחדות האבנים שנעשו אבן אחת הוא מחמת שנמסו כדונג מפני אשר נצב עליהם הש"י, ובתנחומא כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקב"ה נמחו כולם ונעשו אבן אחת ע"כ, והיינו דכל גשם יש לו ששה מרחקים ד' רוחות מעלה מטה וזה גבולו ומדתו, ומחמת התגלות אלקית שעליהם נתבטל מהותם ואבדו גבולם ומדתם ע"כ נעשו כולם אחד, וזה שאמר ר"י י"ב אבנים נטל אם מתאחות הן וכו' היינו כעין שאמרו ז"ל הבהמה והכלי כרגלי הבעלים, ואם הוא יש לו מדת הביטול להש"י זה משפיע גם על כליו, ע"כ אמר אם מתאחות הן הרי יש בו בחי' הביטול לאמיתו ונעשה כלול כנ"ל ע"כ יודע שהוא עתיד להעמיד י"ב שבטים כנ"ל:
ר"נ אומר שלשה אבנים נטל, היינו שר"נ פליג על ר' יהודה שאמר שיעקב הבחין מעלתו אם יש בו בחי' הביטול כנ"ל, שמהות יעקב שהי' בעצמו בחי' עקב אי אפשר שירהב עוז בנפשו שיגדל מעלתו ממעלת אבותיו אדרבה חשב שכל מעלתו הוא מחמת צירופו אל אבותיו, וזה שאמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו, יצחק יחד הקב"ה שמו עליו, אני אם מתאחות האבנים יודע אני שהקב"ה יחד שמו עלי היינו שהתאחדות האבנים מורה שהוא והן דבר אחד שהרי ג' אבנים מורה על שלשתן, וכמו שיחד שמו עליהן יחד נמי עליו:
ורבנן אמרו שני אבנים נטל אם יצא ממנו פסולת, הוא נוטה לסברת ר"נ שבאשר הם מדתם בלתי כללי אלא זה צד ימין חסד וזה צד שמאל גבורה, ויש להם מיצרים עשו וישמעאל, היינו כי במדת חסד יש חסד דקליפה אשר הוא מיצר לחסד דקדושה, וכן במדת גבורה כידוע, וע"כ יצא מהם פסולת שאי אפשר שלא יסתעף ממנו שמץ מנהו שאיננו כ"כ בתכלית הטהרה מצד שהוא בו"ד ואין זה גרעון בחיקם ע"ה רק כמו שא"א שיפרח באויר, אבל יעקב שמדתו ביטול כנ"ל, מזה אי אפשר שיסתעף ממנו שמץ מה בלתי טהור כמובן, ע"כ אם מתאחות זה מורה שיש בו בחי' ביטול כנ"ל וע"כ לא יצא ממנו פסולת:
וישכב במקום ההוא, ר' יהודה ור' נחמי' רי"א כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב, ורנ"א כאן שכב אבל כ' שנה שהי' בבית לבן לא שכב, ומה הי' אומר ריב"ל אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים וכו' רשב"נ אמר כל ספר תהלים הי' אומר וכו', נראה דר"י סבר דהשכיבה מורה על הגעתו לשלימות אחר העבודה והוא כענין (איוב ג׳:י״ז) ושם ינוחו יגיעי כח, שקנין שלימותו הי' בבית עבר עוד טרם בא לבית לבן שלגודל הכשפים והטומאה שבבית לבן לא הי' אפשר לו להחזיק שם מעמד אלא מחמת שנשתלם מקודם בבית עבר, ור"נ סבר שהשכיבם לא הי' מחמת שכבר הגיע לשלימותו רק הכנה על היותו אח"כ בבית לבן לקנות שם שלימותו, וכפשטא דקרא שהחלום הי' הכנה כמבואר:
אך בפלוגתא דריב"ל ורשב"נ נראה עפ"י דברי הרב בסידור בפי' דברי הש"ס פסחים מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' קעביד היינו להשלמת נפשו, ואח"כ לשמה הוא להשפיע בתורה, עכת"ד, והנה כל זמן היות האדם עוסק בהשלמת נפשו הוא בחי' נוקבין המקבלים, וכשהוא עוסק לשמה הוא בבחי' דיכרין המשפיעים, והנה במשניות סוכה ומדות שט"ו מעלות עולות מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, והיינו שיש ט"ו עליות עלי' אחר עלי' מן בתי' עזרת נשים מקבלים להיות בבחי' עזרת ישראל משפיעים, וע"כ אמר ריב"ל שכל אותן השנים שהי' בבית לבן הי' הולך עלי' אחר עלי' מן שלימות נפשו עד שנעשה בחי' משפיע, וכאשר עלה כל ט"ו העליות יצא משם להקרא בשם ישראל, וקודם לזה נקרא רק בשם יעקב, בחי' עקב בחי' תחתונה שבאדם והוא רמז לבחי' מקבל, ורשב"נ אמר כל ספר תהלים הי' אומר שעבודתו ועליותיו לא לבד לעצמו הי' אלא לפתוח פתח לכל זרעו אחריו ותיקון כל המאורעות כמו שידוע שבספר תהלים יש בו כל מאורעות ישראל ונרמז בו כל הצרות וכל הישועות עד שיחיו המתים:
והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, במד"ר והנה סולם זה הכבש מוצב ארצה זה מזבח וכו' רבנן פתרין לי' בסיני וכו' וברעיא מהימנא הנדפס בהשמטות והנה סולם דא צלותא וכו' ונראה דהנה תפלה נקרא חיי שעה ותורה חיי עולם, ואין הפי' מפני שמתפללין על חיי עוה"ז שהרי יש בה כמה בקשות על ענינים גבוהים, ולהבאים בסוד ה' כל התפלה הוא על ענינים רמים ונשאים, אלא הפי' הוא שתכלית. הכל הוא לימוד התורה, ובשלהי ברכות תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב פירש"י אין להם מנוחה מישיבה לישיבה וממדרש למדרש, ובזוה"ק פ' שלח ועוד בכמה מקומות איתא מישיבות של עוה"ב, ולא מצינו לעוה"ב שיהי' ענין תפלה הרי שתכלית הכל הוא תורה, וכן בעוה"ז אשר התורה היא בלבוש עניני עוה"ז, נמי לימוד התורה הוא תכלית הכל ובירושלמי כל חפצים לא ישוו בה אפי' כל מצותי' של תורה אינם שווים לדבר אחד מן התורה, אך לא כל לימוד התורה שוה ומעלתה רק לפי ערך הזדככות הלומד, וגם לפי הכשר ותיקון כל העולמות, שבתפלה ובמעשים טובים ובמצותי' של תורה מתקנים את כל העולמות, וע"כ האומר אין לו אלא תורה אפי' תורם אין לו, וע"כ לעוה"ב שיהי' כל העולמות מתוקנים ושמים וארץ על מכונם לא יהי' עסק אחר לא תפלה ולא מצות מעשיות רק לימוד והשגת התורה, בלבוש ענין השייך לאותו עולם ובהשגה שיכול להשיג ולסבול עד רום כל העולמות, ובעוה"ז כל התפלות ומצות ומעש"ט הכל הם רק תיקון העולמות בכדי להגיע אל התכלית, נמצא התורה צריכה לתפלה ומצות ומעש"ט כדי שיהא העולמות מתוקנים ושיהי' האדם עצמו מנוקה ומתוקן מכל שמץ פגם ודבוק בהש"י, ואז לימודו בתורה היא רם ונשא וגבה מאוד ודורשי רשימות פירשו מאמר הש"ס שמעתא בעיא צלותא כיומא דאיסתנא, היינו שהתורה צריכה לתפלה זכה צחה וברורה כיומא דאסתנא, ומ"מ תכלית הכל הוא תורה והוא חיי עולם ותפלה הוא רק חיי שעה היינו לתקן הכל עד שעי"ז יכול לבוא לחיי עולם, כמו שכל חיי שעה הוא להגיע על ידו לחיי עולם ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת:
ומעתה נבוא לביאור דברי המדרש, דהנה ענין סולם איננו ענין תכלית רק הכנה כדי להגיע על ידו להעלי' כמובן, וכאשר הראו לו ליעקב אע"ה מראה הסולם, היינו שהראו לו את ההכנות המביאים אל השלימות, וזה שאמרו זה מזבח שהוא ענין הכנה להקריב בו קרבנות וזה מוביל לקנין השלימות שהקרבנות הם מכפרים ומסלקין את הפחיתות מאדם ואז נעשה ראוי לקנין השלימות והתכלית, ומ"ד זה תפלה הוא נמי כנ"ל שהתפלה נקרא חיי שעה שאף שהתפלה הוא דביקות הנפש בשורשה ולא סילוק הפחיתות מ"מ איננו עוד התכלית, והכל הוא הכנה אל התכלית, ונרמז גם זה במראה הסולם, וחד אמר זה סיני שהיינו תורה שאף התורה הוא התכלית מ"מ הרי יש בה גם את זה שהוא מכשרתו ומרוממתו על המעשים ועם כל מעלתה הרי היא מנקה ג"כ הפסולת מאדם וכמ"ש בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, וע"כ חברים העוסקים בתורה פטורים מן התפלה כי כל התיקונים שעושה התפלה נעשה גם ע"י התורה, אם עכ"פ הלימוד הוא כראוי אך לאו כל אדם זוכה לזה, וזה הוא רק לרשב"י וחבריו כדאיתא בירושלמי וכנ"ל דשמעתא בעיא צלותא, ומ"מ איש המקבל עליו עול תורה כדת ופורש עצמו מן הכיעור ומן הדומה לו התורה עצמה מנקה אתו מכל פסולת ומכשרתו ומרוממתו על כל המעשים:
במדרש וברש"י הסולם הזה רגליו עומד בבאר שבע וכו' וכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה עמד בזה שלא מצינו מעלה לבאר שבע על כל ארץ ישראל עכ"ד, ועוד יותר יקשה להרמב"ן שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה עי"ש, ונראה דהנה הפרשה רמז לגלות וכבר כתבנו שמעת פנה שכמו מבאר שבע נחשב כאלו הוא בחו"ל, והנה מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, היינו אף שהתפלה הולכת לרקיע דרך מקום המקדש כבהש"ס ברכות יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים אף שהוא בחורבנו, מ"מ כמה מקטריגים מלאים את כל האויר דאינם מניחים לתפלה לעלות, ורק ע"י ד' אמות של הלכה שהוא כתרים בפני המקטריגים, ובמדרש משפטים משל למטרונה שהיא מהלכת והזיין לפני' ולאחרי', כן הוא המשפטים, ובכלל הוא כל הלכה של תורה בירור כשר ומותר וטהור מפסול ואסור וטמא, והנה דעת רש"י וכן בכמה מדרשים זולת המדרש שהביא הרמב"ן שיצחק אבינו הי' דר בבאר שבע והנה אמרו ז"ל יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי', א"כ אצלו הוא הד' אמות של הלכה וכתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי וע"כ הוא שער השמים וטוב לתפלה וזה רמז לדורות, שכל מקום שמרביצין בו תורה לשם שמים אף בגלות היא שער השמים א"כ מקום צדיקי הדורות שלומדין שם תורה לשם שמים, זה היא שער השמים בגלות ובאמצעותם התפלה מגעת לרקיע דרך מקום קדשי הקדשים, וכן שמעתי בשם המגיד הקדוש הרבי ר' בער שאמר לשני תלמידי חכמים תלמידי הגר"א שהי' נוסעים לארץ ישראל ועברו דרך עירו, ושאל להם אם כבר תקנו חו"ל שנוסעים לארץ ישראל, ויעץ להם שישארו אצלו שאצלו הוא א"י וכן הי' שנתעלו לקדושי עליון, והפירוש כנ"ל:
ויאמר לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה וגו' נראה שיעקב לא רצה בשכר שיהי' לבן הנותן רק שמאליו יבוא לו שכרו ע"י לידת הצאן כמראה שהתנו, ויובן עפ"י דברי האלשיך בפסוק ונתן לי לחם לאכול, היינו שלא יגיע לו השפעה רק ע"י הש"י בעצמו ולא ע"י שר הארץ עי"ש, וע"כ אם הי' לבן הנותן שכרו שוב הי' בא ע"י שר הארץ כמובן, ויש עוד לומר דהנה נותן ומקבל יש להם חיבור וצירוף זה לזה שדבר הניתן מחברן ומצרפן ועיין מ"ש מהר"ל בהא דהלוחות הי' טפחים בידו של הקב"ה וטפחים בידו של משה שאז תכלית הדיבוק משה בהש"י עי"ש, והנה יעקב לא רצה להתחבר כלל אל לבן, וזה פי' עם לבן גרתי שהי' תמיד מחזיק עצמו לגר בלתי מחובר ללבן, אדרבה כוונתו הי' להתרחק ממנו, עצמו וממונו, ועיין בזוה"ק בפסוק והכשבים הפריד יעקב, ע"כ לא רצה בשום שכר שיבוא מידו, רק מעצמו כנ"ל, ובזה יש לפרש מה שבמצרים לקחו הרכוש גדול רק ע"י שאלה, ולמה לא בקשו מהם במתנה כי בודאי לא הי' מונעים מהם שהרי אמרו כולנו מתים ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולמה להם לקחת בשאלה שיהי' להם להמצרים טענה עליהם ובש"ס תמיד שבאו המצרים לדון לפני אלכסנדרוס מוקדון, ולהנ"ל ניחא שהרי כל עצמם הי' צריכים להפרד מהמצרים שלא יהי' להם שום חיבור, ע"כ לא הי' יכולים ליקח במתנה רק בשאלה ולזכות בהם אח"כ מעצמו בדין שלל מלחמה כאשר רדפו אחריהם כמ"ש הספורנו שם, אבל אם הי' לוקחים מתנה מהם, לעולם הי' להם קצת חיבור באמצעות המתנה והבן:
והנה איתא בספרים שהשפעות שבשבת אינם הולכים דרך שר הארץ רק ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולהנ"ל יובן שהרי שבת הוא נחלת יעקב, וע"כ היא כמו השפעת יעקב אע"ה כנ"ל, ובזה י"ל הטעם מה שמאכל שבת אינו מגשם כאיתא בכתבי האר"י ז"ל, ויובן דברי הקדוש ר' משה מפרשעווארסק שאמר ששיריים של שבת הוא כעין שיורי מנחות, דמשולחן גבוה קזכי, והנה שבת מיט' שיתא יומין מתברכין, והי' בדין שישראל שומרי שבת לעולם יהי' השפעתם שלא ע"י השר, אך כבר אמרנו במק"א שכמו שנשאר באדם קדושת שבת בימי המעשה לעומת זה יש לו ברכה בכל ששת ימי המעשה מברכת שבת, וממוצא הדבר שאיש שנשאר בו קדושה רבה משבת על ימי החול אין השפעתו בימי החול ע"י שר הארץ ואין אכילתו מגשמת אותו כנ"ל:
פרק ג
שנת תרע"ג.
במדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ר' פנחס בשם ר' הונא בר פפא פתח אז תלך לבטח דרכך, אם תשכב לא תפחד, אז תלך לבטח דרכך זה יעקב דכתיב ויצא יעקב, אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן, ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא עכ"ל, ויש להבין מה השמיענו המדרש והכתוב משלי מה שלא ידעינן מהכתוב של תורה, ואם נאמר שבא להשמיענו שהלך בלי פחד ויראה, הלוא במדרש בסמוך שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו, ובתנחומא מפורש עוד יותר, שהי' מתירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו מכיון שראה אותו הקב"ה בצרה גדולה, נגלה עליו בחלום, וברש"י וישא יעקב רגליו משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת, ומכלל שקודם שהובטח הי' מתירא, כפשטא דפרשה שהוצרך לנדרים ומכאן שנודרין בעת צרה:
ונראה דהנה אמרו ז"ל שנטמן בבית עבר י"ד שנים, גם בלילה לא שכב לבו אלא שהי' עוסק בתורה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' כעין מה שכ' הזוה"ק (פ"א:) באברהם דכתיב כאשר הקריב לבא מצרימה כאשר קרב מבעי לי', מאי כאשר הקריב אלא כדכתיב ופרעה הקריב דאיהו אקריב להו לישראל לתיובתא אוף הכא הקריב דאקריב גרמי לקב"ה כדקא יאות, לבוא מצרימה לאשגרא באינין דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים עכ"ל, כן נמי הי' ענין יעקב כשהלך לבית לבן מקום הכישוף והטומאה, ובזוה"ק (קס"ו:) לבן הארמי קלי אזיל בעלמא דלא הוה בר נש דישתזיב מיני', ע"כ התקשר עצמו ביתר שאת בתורה שהיא תחזיק בידו שלא יתאבד ח"ו בבית לבן, עכת"ד, ולי יש להוסיף בה דברים עפ"י מה שאמרו ז"ל למה נקרא כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, וע"כ הי' מתירא שלא יבוא לידי ג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע שפ"ד ולה"ר כבמדרש פרשה ע', ואף שהי' צדיק גמור איש תם יושב אוהלים מנעוריו ולא הי' לו שייכות כלל לענינים אלו כי לא שלט בו יצה"ר, מ"מ הי' מתירא מכוחות הכישוף שלא יכריחהו וימשכהו ברשתו כענין שבמדרש קהלת בעובדא דר' יונתן דערק חד מן תלמידוי לגביהון וכו' פרח ואינון פרחין בתרי' עד דמטא לתרעא וטרד באפיהון אמרון ר' יונתן אזיל גלוג לאמך דלא הפכת ואסתכלת בן דאילו הפכת ואסתכלת בן יותר ממה דהוינין פרחין בתרך הוית פרח בתרן, ונראה עוד לומר עפ"י מה דאיתא במגלה עמוקות דהא דהלך עשו אל ישמעאל כוונתו הפנימית הי' מאחר שראה שיעקב הוא קו האמצעי ואי אפשר לעשו שהוא מצד השמאל ללחום כנגדו ע"כ הלך להשתתף עם ישמעאל שהוא מצד הימין לבוא על יעקב משני הצדדין מצד שור ומצד חמור דסט"א, עכת"ד, כי עשו הוא שור המזיק כידוע שפני שור הוא מהשמאל, וקליפת ישמעאל הוא חמור כדכתיב בי' והוא יהי' פרא אדם, ופרא הוא חמור הבר, ושור וחמור הם תרין גיזרין בישין, ושע"כ נאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דלא לאתחברא לון כידוע:
ויש לומר עוד כי היינו טעמא דמת ישמעאל באותו הפרק כדי שלא יהי' צירוף לשניהם, ומ"מ נשאר לבן הארמי במקומו של ישמעאל שהוא ג"כ מצד הימין ומראות נגעים [שהוא לבן בטומאה] שבעים ושנים גמטריא חסד דקליפה, ולולא שמת ישמעאל הי' כוחו עוד יותר גדול, אבל גם מחמת לבן הי' די והותר:
ויש לומר עוד דזה עצמו הי' עצת רבקה, ששלחה אותו לפדן ארם מפני חמת עשו אחיו, ולכאורה הי' יותר משומר מעשו בעמדו בבית אביו שהי' עכ"פ מתירא מאביו להרוג את יעקב, ממה שהי' משומר בבית לבן שלא ירדוף אחריו עשו לבית לבן להרגהו שמה, אבל הוא הדבר שהיא אמדה את דעתו של עשו שיחשוב שגם מבלעדו יתאבד בבית לבן והוא מהכא ישלח את חיצי טומאתו מצד השמאל ולבן משם מצד הימין ושניהם יחד ימשכהו ברשתם להחטיאו להממו ולאבדו, ונקי יהי' מדמו בעיני יצחק אביו, ורבקה הצדיקת ביודעה צדקת יעקב בטחה בצדקתו שלא יהי' ביכולתם כלל לפגמהו ושעי"ז בעצמו ישיג שמה תוספות מעלה:
אך יעקב שהי' בעיני עצמו בבחי' עקב לא הרהיב עוז בנפשו ולא האמין בעצמו שיהי' ביכולתו לעמוד נגד כל אלה, ע"כ הי' עצתו אמונה להטמן בבית עבר י"ד שנים מקודם, והיינו משום דמצות התורה המלובשים במעשים גשמים הנברא בשבעת ימי בראשית אף שיש בהם כח לתקן את כל הדיעות וליישר את כל המעשים שהוא נמי נברא בשבעת ימי בראשית, וכן כל התיקונים למעלה הוא נמי בעולמות העליונים שהם נבראים בשבעת ימי בראשית אך לא להגביה את האדם למעלה מהטבע ושבעת ימי בראשית, אבל תורה שהוא עץ חיים עץ הנטוע במקום חיים שהוא למעלה משבעת ימי הבנין וכאמרם ז"ל תחת השמש אין לו יתרון אבל בעמל התורה שהוא למעלה מהשמש יש לו יתרון והתורה נברא אלפים שנה קודם שנברא העולם, בכחה להגביה את האדם למעלה מהטבע והרוחניים הנבראים בשבעת ימי הבנין, מה שאין זה בכח מצות ומעש"ט שהרי הם נבראים בשבעת ימי בראשית כנ"ל איך יהי' בהם כח להגביה את האדם למעלה משבעת ימי הבנין:
והנה כבר אמרנו במק"א שהתהוות הכישוף הוא רק מפאת הצמצומים שהי' מוכרח להיות בבריאת העולם שבלעדי הצמצום לא הי' יכול העולם להבראות שהי' מתבטל במציאות, ומפאת הצמצומים נתהוה ענין שניות וכשוף המכחישים את פמליא של מעלה, ולפי"ז יובן עצת יעקב להטמין עצמו בבית עבר היינו להיות טמון כולו בתורה, לבל יהי' שום מציאותו אלא בתורה כי זה לשון טמון, וכמו הטמנת חמין לשבת שאם למעלה מגולה מעט אינו נקרא הטמנה, ומאחר שכל מציאותו לא יהי' אלא בתורה הרי כל חיותו הוא התורה, וכמו שהתנאים נקראים נוני ימא משום שכל חיותם אינו אלא בתורה כמו דג שכל חיותו אינו אלא במים, וע"כ התורה שהוא למעלה משבעת ימי הבנין מגבהתו ומרוממתו על כל מה שנברא בשבעת ימי בראשית, ומאחר שהוא למעלה מהבריאה והצמצום שוב אינו מתירא מהכישוף שכל התהוותו אינו אלא מכח הצמצום, ואינו מתירא מקליפת שור והחמור שהם תרי גיזרין בישין שהם מקו הימין וקו השמאל עשו ולבן, שהרי הוא נתגלה ומרומם מכל הקוין, והם אין להם שליטה אלא במה שעדיין בטבע וקוין לא במי שהוא למעלה מכל אלה:
ובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ה':) א"ר יוחנן משום ר' בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילת חסדים יצרם מסור בידם, פירש"י משלחי רגל משלחין ומשליכין רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם, והיינו יצה"ר הבא מכח כישוף ותרין גיזרין בישין שהם שור וחמור, כי בגמילות חסדים בזה מיישר את הנבראים שנברא בשבעת ימי הבנין כנ"ל, אך כשנוסף לעסוק בתורה נתרומם עוד למעלה כנ"ל, וע"כ כשעוסקים בתורה נוסף על הגמילות חסדים גם יצרם זה קליפת שור וחמור מסור בידם, וכעין יעקב אחר כל צדקותיו הטמין עצמו בבית עבר כנ"ל:
וזה שפתח לה ר' פנחס בשם ר' הונא בר פפא פתחא להאי פרשתא מהכא אז תלך לבטח דרכך, והיינו דכל הפרשה שם מדבר משבח התורה אשרי אדם מצא חכמה וגו' ומסיים אז תלך לבטח דרכך, וידוע במלת אז שהוא אחד רוכב על שבעה היינו שמגיע למעלה מהטבע ושבעת ימי הבנין, ואמר זה יעקב שהשכיל לקיים בעצמו להטמן בבית עבר וע"י התורה הגיע למעלה משבעת ימי הבנין, וזהו ויצא יעקב מבאר שבע ובזוה"ק וכן הוא בלקוטי תורה להאר"י ז"ל שבאר שבע הוא בינה שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, וכל זה הוא בכח התורה כנ"ל וילך חרנה שעי"ז הרהיב עוז בנפשו ללכת לחרן למקום כישוף כזה:
ולפי האמור יש לפרש הענין שהתאחדו האבנים אשר שם מראשותיו ונעשו אבן אחת שזה הי' נס גמור בלתי מובן מה צורך הי' בזה ולא עביד רחמנא ניסא למגנא, ולהנ"ל יובן שהי' זה לחזק את לבו שיראה שהטבע וקשיות האבנים נדחים מפניו כדונג מפני האש, וכבמדרש כתיב כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ וגו' מי שנגלה הקב"ה עאכו"כ, וכל זה הי' בשבילו, א"כ שוב אין לו ממה לפחד ולהתירא רק יחליף כח והכל ידחה מפניו וזה שמסיים המדרש אותן האבנים וכו' נעשו תחתיו כמטה וכפרניס מה רטיבה הרטיב קורות בתינו ארזים וגו' צדיקים וצדקות נביאים ונביאות שיצא ממנו, היינו מחמת שאין הטבע עומד כנגדו כלל ע"כ אפי' התולדות שלו שהם בטבע נמי הם למעלה מן הטבע צדיקים וצדקות נביאים ונביאות ואין הטבע חוצץ, וכמו שיהי' לעתיד ונבאו בניכם ובנותיכם:
ובזה יש ליתן טעם מדוע לא נדר את הנדר עד אחר החלום ולכאורה איפכא מבעי' לי' דבהמראה כבר נתחזק לבו ולא הי' כ"כ בצרה גדולה כמו מקודם המראה, וקודם המראה שהי' בצרה גדולה הי' לו לנדור, והאמנם שאיכא מ"ד במדרש שמסורסת היא הפרשה והנדר הי' קודם לכן, אך לאינך מ"ד דעל הסדר נאמר מאי איכא למימר, אך להנ"ל יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דבאשר הי' יעקב מפחד מעשו ומלבן אחז בלמעלה מהטבע כי נדר הוא לשון נ' דר שער הנ' עכת"ד, והנה יעקב פתח בנדרים שלא מצינו קודם לזה לשון נדר וכבמדרש תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה, והיינו משום דמעולם לא זכה אדם לאחוז בשער הנ' כמו יעקב, וע"כ קודם מראה זו שנתאחו האבנים כנ"ל, היינו שראה בעיניו שבא למעלה משבעת ימי הבנין, לא הרהיב עוז בנפשו לאחוז בנדרים, אלא אחר שראה בעיניו שהגיע זכותו לזה פתח בנדרים, ולשון פתח היינו מלשון פתח שהפתיח פתח לכל, ומ"מ כל הנודרים מגיעים לזה באמצעות יעקב וע"כ תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה:
וממוצא הדברים הנ"ל יובן דמענין זה הוא לכל איש ישראל שבששת ימי המעשה הי' השמים והארץ נמתחין והולכין והי' מתעבה ומתגשם מחמת התרחקות מהשורש, ובשבת שב הכל למקורו והוא ביטול הצמצום, וע"כ איש שזוכה לקדש את השבת כראוי לו אינו מתירא ממאורעות הטבע שהתהוותם הוא מפאת הצמצום, וזהו שאמרו ז"ל יכולה היא שתרחם, שפירש"י אם תכבדוה מלהצטער בה, כי באם אינו מצטער מחמת כבוד השבת, השבת מרוממתו על המעשים שבטבע שמהם תוצאות הצער רח"ל, וכמו שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין:
אעבדך שבע שנים ברחל בתך וגו' יש להתבונן מדוע לא שמע מקודם מלבן כמה שני עבודה יחפוץ כסדר העולם שהמוכר אומר מקודם כמה הוא רוצה, ואפשר לא יעלה על דעתו לבקש כ"כ, ונראה דהנה בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל יחזקאל מאמר ב', שמה גילה סוד לידת קין שהי' רצוף למעשה חטא הידוע רח"ל שחטא אדה"ר ע"כ כשיצא טפת קין היתה מעורבת עדיין עם טפה של קרי שקדמה לה עיי"ש, ויש לומר דזהו הטעם שהי' ראש לרוצחים מפני תערובת זו כי הוא חטא שפ"ד וע"כ משך אותו לשפ"ד, והנה ידוע שיעקב תיקן חטא שפ"ד של אדה"ר שהיא חטא הידוע רח"ל שבהיותו בן פ"ד שנים לא ראה טפת קרי מימיו, וסבל יסורי הגלות בבית לבן למירוק חטא זה, והנה פסק דיני' אנפשי' להיות בגלות שבע שנים לסבול יסורי הגלות לכפר חטא של אדה"ר בזה, וטעם מספר שבעה שהוא כל החלקים שבו, שש קצוות ונקודה הפנימית כולם סובלים יסורי הגלות, לעומת שבהחטא הי' כל חלקי האדם מרגישים כאמרם ז"ל בש"ס נדה כל שאין איבריו מרגישין, וע"כ טרם שתיקן כל ענין חטא זה לא רצה להוליד תולדות למען לא יהי' בהתולדות שום סוג ופגם מעין ענין לידת קין כנ"ל ועליו להעמיד תולדות שיהיו נקיים בלי פסולת, ונראה שהי' לו טהרת ז' שנים אלו כעין שבעה שבועות שיטהרו ישראל מזוהמתם, ואח"כ זוכין ליום החמשים, כן זכה ללאה שהוא דוגמא דידי' כבזוה"ק:
והנה זה לימוד לאדם היות עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט, ובאם הוא מלא פסולת מובן שתולדותיו הם המצות ומעש"ט שעושה הם מלוכלכים, ועל זה ידוו כל הדווים שהוא מקלקל ומטנף מצות ה', וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם הקנה שראה באחד מקולקל ומטונף שבא לעשות מצות ללבוש טלית ולהניח תפילין, לא הי' יכול עוד להתאפק וצעק עליו בקול רשע למה אתה מטנף מצות ה', עכת"ד, כי ידוע שהמצות הם רמ"ח אברים דמלכא, והרי הוא כאלו הוא מטנף כביכול פלטין של מלך, וזה שאמר הכתוב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים, אף כי האדם אין רגע שאיננו נצרך לשמירה, מ"מ כאשר תלך אל בית אלקים צריך שמירה ביותר מפחיתות וטינוף הגוף והנפש המכונה בשם רגלים, ויתכן עוד לפרש מדברים שהוא רגיל בהן ויעשה תשובה על העבר ויקבל על עצמו על להבא, ואם ישים האדם הדברים אל לבו להתבונן ולהעמיק בהם נקל יהי' בעיניו עול השמירה כנ"ל, ויש לזה רמז בכתוב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, שכל עניני האבות הי' בדוגמא העליונה כמפורש בזוה"ק, והי' נקל בעיניו את יסורי הגלות שבע שנים והי' נחשבים אצלו כימים אחדים, וכמ"ש הספורנו שחשב שהי' ראוי לתת מוהר יותר מזה, וכל אדם שמבין ביותר נקל בעיניו השמירה ביותר:
ויש לומר שזהו ענין זכירה ושמירת שבת כל ששת ימי המעשה כמ"ש ז"ל שהמצוה לזכור תמיד את יום השבת, ובודאי כמו שבא המצוה בזכירה כן היא גם מצות שמירה, היינו שישמור עצמו כל ששת ימי המעשה שיהא ראוי לקבלת שבת, וכעין שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלקים כנ"ל כן כתיב אם תשיב משבת רגליך ולא כתיב בשבת אלא משבת והיינו בשביל שבת, וזה שסמכן הכתוב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, וכעין יעקב שתיקן חטא אדה"ר בז' שני עבודה וגלות קודם שנשא את לאה ורחל והבן:
פרק ד
שנת תרע"ד.
בענין יעקב אבינו ע"ה שהי' צריך מירוק בעשו ובלבן כבר אמרנו מפני שיעקב כלול היה ממדת אברהם ויצחק ע"כ מצד מדת אברהם שבו מדת החסד נצרף בבית לבן, ומצד מדת יצחק שבו נצרף ע"י עשו, ויש עוד לומר דהנה כתיב ויעקב איש תם, ולכאורה הלא מצינו לשון תם במי שאינו נשלם בשכלו, ושאלת התם בהאגדה מה זאת, אך הפירוש דהכא כתיב איש תם היינו שהי' מושל על מדת התם שבו, שוב מצאתי בהשמטה לזוה"ק סי' נ"א עיי"ש, ולפי דרכנו היינו שהשכיל להיות בטל לגמרי להשי"ת ולבטל את דעתו ורצונו אליו ית"ש, וכענין שאמרו בהמה אדעתא דמרה קאזלא, וזה כמו שאמרו ז"ל אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, אף שטבעו הי' לעשות כל עניניו בהשכל ודעת שלימה, ביטל את דעתו לדעתו ית"ש, ולזה הי' הצירוף והמירוק בבית לבן הארמי שהוא היפוך מדת התם כמו שפירש"י כל שאינו חריף לרמות קרוי תם, והי' צריך ללכת תמיד עם לבן ברמאות כאמרם ז"ל שאמר לרחל אחיו אני ברמאות, וכבמדרש וישלח מה לבן דאיהו רבון דרמאי יהבתי' בחיפתי, וזה הי' לא ליום אחד אלא עשרים שנה, והרמב"ם כתב באגרותיו שהכתוב עם עקש תתפל אינו נאמר בדור שכולם עקשים דא"כ הי' צריך ללכת תמיד בעקשות והי' העקשות נעשה קנין בנפש כי ההרגל נעשה טבע שני, עכ"ד, וע"כ יעקב שהוצרך עשרים שנה ללכת עם לבן כל היום ברמאות ובעצות ובתחבולות, ומ"מ נשאר במדתו להיות תם עם הש"י, וזה עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, והי' זה נסיון גדול מאד למדתו זה, ונתברר מדתו שהוא איש תם מושל על מדת תם שבו ולבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואז זכה למדת האמת, והוא צירוף אות א' עם אותיות ת"ם והאלף מורה על הממשלה שהוא ראשית האותיות היינו שהוא מושל על מדת התם, ובזה הכח עשה את כל החיל הזה בבית לבן שידוע שהוציא מלבן את כל חלקי הטוב שהי' בו מלובן העליון, והי' הצאן נקוד וטלוא כל אשר לבן בו וגם בהמקלות מחשוף הלבן אשר על המקלות לפועל דמיוני להוציא ממנו את חלקי לובן עליון והוא פלא עליון אותיות אלף, ועי' בזוה"ק (קס"א.) ובניצוצי אורות שם אות א', ובעבודתו זה בפרטית נפשו להוציא לפועל את הראשית שבו למשול על כל מדותיו ולהיות לבו ברשותו כנ"ל, זכה לכל אלה ודו"ק, ונעשה צירוף מלת אמת וזכה לתורה דכתיב בה אמת כבש"ס ע"ז והוא תכלית מעלת השכלי, והוא ראש ותוך וסוף של כ"ב אותיות, וע"כ לא נמצא כתוב אצלו מלת אמת עד שובו מבית לבן, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, חסדים הוא אע"פ שאינו כדאי, זה המשיך בביטול שלו להש"י אף דבר נגד שכלו ורצונו, ומדת האמת המשיך בעבודתו בבית לבן כנ"ל:
אך אחר שזכה למדת האמת נצרך שנית צירוף ומירוק גם למדה זו, והוא עשו שורש השקר היפוך האמת כבמדרש ויקרא שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, וכמו שכתב הרמב"ן (מ"ח ט"ו) שלא נתיחד לו מדה זו עד שובו לארץ אבותיו מפני שהי' צריך להתנהג בדרך פתלתול ואיננו דרך האמת, ולדרכנו הוא מחמת שהי' נצרך עדיין מירוק עשו:
ולפי האמור יש לפרש שני השמות יעקב וישראל, שם יעקב הוא מצד בחי' הביטול מלשון עקב אלא היוד בראש השם להורות כענין איש תם שהוא מושל על בחי' העקב שהוא ביטול והכנעה, ושם ישראל מורה אל תכלית מעלת השכלי והוא צירוף לי ראש והוא מדת האמת ראש ותוך וסופן של כ"ב אותיות התורה:
ועם זה יובן מה שאמרו ז"ל לא שעקר שם יעקב ממקומו אלא שישראל עיקר ויעקב טפל לה שבלי אותיות תם אין כאן מלת אמת ראש ותוך וסוף כנ"ל, והיינו שמחמת ההכנעה והביטול זוכה למעלת השכלי, כי כל מה שהוסיף מעלת השכלי והי' יותר ערום בדעת הוסיף עוד בהכנעה וביטול ולהשים עצמו כבהמה, ואין זה בלי זה, כי אלו יצוייר סילוק מדת התם אי אפשר שיהי' לו שלימות שם ישראל לי ראש, כמה שאי אפשר להראש לבד לחיות בלי גוף:
ובדוגמת זה יש לומר בשבת מדת זכור ושמור, כידוע ששמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, והיינו כי בהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדת מלאכה בהריחו ריח קדושת שבת, ומשליך ממנו הכל למעלה משום חשבון ודעת כאלו כל מלאכתו עשוי' ונמשך אחר השבת כענין הנ"ל בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה והוא מדת התמימות, וזה שאנו אומרים בזמירות הלילה ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ובשביל זה זוכין עוד יותר למדת זכור שהוא שבת דיממא שהוא תכלית שלימות השכלי, אך אין זה בלי זה, כדמיון שם יעקב וישראל, וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ודו"ק:
ויצא יעקב מבאר שבע, יש להבין שדי הי' באמרו וילך חרנה, ולמה בגלות אברהם למצרים ויצחק לפלשתים לא כתיב מקום יציאתם משם, ונראה דהנה הוא הוצרך להבחן במדתו מדת האמת, וידוע דאמת הוא בלתי שינוי, וכמו שדייק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור מנהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, והנה ידוע כי שינוי פתאומית קשה יותר לסבול משינוי בהדרגה, וע"כ גלות בבל הי' כ"כ קשה, וזוה"ק ריש פ' שמות האריך בזה והרבה פסוקי איכה נאמרו בזה האמונים עלי תולע חבקו אשפתות השליך משמים ארץ ועוד למכביר, והנה גלות יעקב הי' מעין גלות בבל כבש"ס פסחים היכן משגרן לבית אמם, ובמדרש ר' לוי פתח קרא בגלות והוא גלות בבל, והנה סלם זה צלמו של נבוכדנצר, וע"כ גלות יעקב הי' ג"כ בסיגנון זה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ובכל אלה נשאר על עמדו ולא נשתנה ממצבו וצדקתו, וזה תכלית המירוק, והבחי' למדת האמת, ע"כ מזכיר היציאה מבאר שבע הוא איגרא רמה שמיטה או יובל כבזוה"ק וילך חרנה הוא בירא עמיקתא:
והנה יש לפרש מה שיעק"א תיקן תפלת ערבית היינו שאפי' יהי' אדם בתכלית השפלות והחשכות בבירא עמיקתא אחרי היותו ברום המעלות אל יתיאש ויחגור שארית כחו ויתאמץ בתפלה, כמו יעק"א שהי' אז בתכלית השפלות בעצמו והי' העולם חשך בעדו שהי' מתיירא שלא יפול ח"ו לג' עבירות חמורות כבמדרש לקמן בפסוק וישמרני בדרך הזה, ומ"מ לא נתבהל והי' דעתו מיושבת עליו לתפלה:
במדרש י"ב אבנים נטל אמר היו צריכין להעמיד י"ב שבטים אברהם לא העמידם יצחק לא העמידם אני אם מתאחות ידע שהוא עתיד להעמיד י"ב שבטים, וכבר אמרנו לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל היכי שצריך להתאחד אם מתאחד עמם זר שאינו מתאחד ביניהם מקלקל ההתאחדות אפי' מהראוים ודייק לה מהא דש"ס סנהדרין דאי לולב צריך אגד אם מוסיף מין זר גרוע ועומד הוא, דשוב אינו אגד כלל, והנה י"ב שבטים הם מתאחדים כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' והם יחד כאיש אחד כעולם אחד וכמו י"ב מזלות שברקיע, וי"ב ר"ח אם יצייר פירוד בקישור המזלות יחרב העולם כן י"ב שבטי' ישורון, אך אי אפשר להתאחד רק כשכולם בטלים אל הש"י, אבל אם הם בריות נפרדים א"א שיהי' כולם אגודה אחת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף דגם ביאתן למדבר סיני אינו מפורש שהי' בתשובה, אך זה הפי' מדכתיב ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד וזה בלתי אפשר אלא כשהם בתשובה, ומעתה יובן מדוע אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן שבאשר יצא מהם פסולת הי' הפסולת מקלקל את האחדות, וע"כ לא הולידו אברהם ויצחק אלא אחד אחד צדיק, כי אי אפשר שיהי' יותר מאחד שהרי הי' בלתי מתאחדין, וממילא לא הי' עליהם השראת השכינה כנ"ל ויהי בישרון מלך, ולפי"ז יובן שעשה יעק"א לסימן אם מתאחדות זו לזו אני יודע שאני מעמידן שהרי ההתאחדות מורה על הביטול לזה שנגלה עליהם כבמדרש בסמוך, ובפי' מת"כ שם, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שמה שלא נתאחדו האבנים שהי' שם אלא מה שהיו תחת מראשותיו, היינו כענין שאמרו עצמות ששמשו נותר, וכן אבנים אלו ששמשו את יעקב השיגו בקצת מעלת יעקב ע"כ הרגישו ונתפעלו, עכת"ד, ולי יש להוסיף בה מעט דברים שכל שם יעקב הוא ע"ש עקב שמירה על ביטול ליוד שבראש שמו, וע"כ האבנים שנתאחדו הוא מחמת ענין הביטול שבו, ואם אבנים שתחתיו כן בניו עאכו"כ, ומוכרח שלא יהי' בהן פסולת כנ"ל, וע"כ יעמיד הי"ב שבטים מה שאברהם ויצחק לא העמידן:
ובזה יש לפרש דברי המדרש את הוא תרעיא דימא שנאמר עלה הפורץ לפניהם, דהנה קריעת ים סוף הי' מחמת התגלות אלקית כמ"ש הים ראה וינוס וכו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוקי יעקב, והיינו שהי' נתבטל מציאות הים כהמס דונג מפני האש אם לא הי' בורח, אך יש בכאן שאלה מאין נמצא שיהי' נקרע במקום ובפסיעה שעמדו שם ישראל ופסיעה אחת הלאה שעמדו שם המצרים לא נקרע כבמדרש, ובודאי שהתגלות הי' מתפשט על כל השטח, אך יש לומר שההתגלות אלקות הי' על כל אחד ואחד מישראל בפרטות וע"כ ראתה שפחה על הים וכו' והים הרגיש האלקות באמצעות ישראל שכל מקום שהי' ישראל עומד שם הי' השכינה נראית וכענין שאמרו ז"ל במדרש כל מקום שמיכאל נראה שם השכינה נראית:
ונראה שישראל זכו להיות בבחי' זו על הים להיות בעצמם מעון לשכינה מיעק"א שהי' בטל להש"י כנ"ל, והנה ה' נצב עליו על יעקב כבמדרש עד שהאבנים נתאחדו כנ"ל, ומה שהזכיר הכתוב מלפני אלקי יעקב, ע"כ את תרעיא דימא:
ולפי האמור יש ליתן מעט טעם לשבח על י"ב חלות בשבת, כי שבת הוא נחלת יעקב ואז יכולין להיות בבחי' בטול כנ"ל וזה שבת ששב למקורו ע"כ הא רזא דאחד ע"כ הי"ב חלות הם דוגמא לי"ב אבנים שהי' מתאחות תחת יעק"א, ועם זה מובן שאין זה אלא להשרידים אשר ה' קורא שמתבטלים להש"י כנ"ל:
במדרש א"ר ברכי' מלמד שהראהו הקב"ה ליעק"א שרה של בבל עולה ויורד וכו', אמר הקב"ה למה אין אתה עולה באותה שעה נתירא יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה כך אני יש לי ירידה א"ל הקב"ה אם אתה עולה אין לך ירידה ולא האמין ולא עלה כו' א"ל הקב"ה אלו עלית והאמנת לא הי' לך ירידה לעולם אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדין וכו', וכבר פרשנו שלא האמין בעצמו שלא יבוא הוא או אחד מזרעו לידי חטא, ויהי' גדול צער הירידה יותר מאלו לא עלה כלל כענין כי אתה נשאתני ותשליכני, אך עדיין איננו מיושב כל הצורך הלוא בודאי הד' מלכיות שהם מכעיסים ובאים, ואם לפי הזכות והחובה לא הי' צריך להיות להם עלי' אפי' יום אחד, וא"כ ע"כ איננו לפי הזכות והחובה ושוב למה מתיירא:
אך יש לומר עפ"י דברי המהר"ל בספר הנצח בהא דר' יוחנן בן זכאי ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורין מתוך גללי בהמתן של ערביים אמר אשריכם ישראל בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט בכם ובזמן שאי אתם עושים רצונו של מקום הוא מוסר אתכם ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה, ודקדק שמאחר שאז לא עשו רצונו של מקום, א"כ אוי להם מבעי לי' ולא אשריכם, ופירש שהשפלות זה עצמו מראה מעלת ישראל שאינם כמו כל העולם שהיא תחת הטבע והמזל, שאלמלא כן, אפי' בשעת ירידה הי' להם לפחות להחשב במציאות כמו גלגל החוזר כשהוא למטה, אבל כשהשפלות הוא כ"כ פלאים עד שנחשב שאינם במציאות כלל, זה מורה שישראל כל ענינם הוא רק מהש"י בעצמו, וע"כ הכל תלוי באם עושים רצונו של מקום, עכדה"ק, ובזה יש לפרש שיעקב חשב שכמו עליות של שרי האומות שהוא בטבע וסדר הבריאה, כ"כ אמר לו לעלות ויהי' לו מציאות גם מצד הטבע, אך הוא בקדושתו מחל על כל חיי הטבע ולא חפץ רק בהשפעת החיים מצד הש"י ואפי' שעי"ז יצמח לו באחד הזמנים שח"ו ישראל לא יעשו רצונו של מקום ירדו פלאים, נמי יותר טוב לו, וכמו שאמר ריב"ז אשריכם ישראל, והיינו מחמת תכלית ביטולו להש"י, ולא הי' חפץ בשום מציאות בלתי מהש"י לבדו בלי התלבשות בטבע, וזהו שלא האמין בעצמו שישארו תמיד עושין רצונו של מקום, ואם ח"ו לא יעשו רצונו של מקום ואעפי"כ יהי' להם מציאות כמו שאר האומות, א"כ לא יהי' מאושרים, ומוטב לו לסבול ח"ו רעות רבות וצרות כאשר לא יהי' עושין רצונו של מקום, ושיהי' כל מציאותיו מהש"י לבדו כנ"ל, וא"כ למה לו לעלות ממ"נ אם יעשו רצונו של מקום יהי' להם כל טוב מהש"י בלי התלבשות הטבע אף מבלעדי העלי' ואם ח"ו להיפוך הוא מרוצה ח"ו שיהי' להיפוך ולא יהי' להם מהטבע כלל, ואתיא הא כבש"ס שבת (פ"ט:) אמר לו בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך, והכל מחמת עצם בטולו להש"י שלא הי' בעצמו שום מציאות מבלעדי שם ה' הקרוא עליו, אך גם זה נחשב ליעקב לחטא, כי אדרבא מחמת גודל הביטול לא הי' להתחכם יותר מדי, ואם רצונו של הקב"ה שיהי' לו מציאות הטבע הי' צריך לקבל באהבה גם את זה, וכמו שאמר דוד המע"ה אם כה יאמר לא חפצתי בך וגו', ובאמת שהי' זה נסיון גדול מאוד ליעקב לפי מדריגתו שיבטל גם את ביטולו להש"י מחמת מאמר הש"י, וא"כ אם עמד בנסיון זה שהי' ביטול שבביטול הי' נעשה דבק עוד יותר עד שבלתי אפשר הי' לו ולזרעו לבוא בשום פעם לבחי' אין עושין רצונו של מקום, וזה שאמר לו אלו האמנת ועלית לא הי' לך עוד ירידה לעולם, ויש לבאר עוד יותר שבזה הי' נתקדש גם עולם הטבע כמו לעתיד ודו"ק, אבל עכשיו שלא עלית והבחירה חפשית לבוא באחד הזמנים בבחי' אין עושין רצונו של מקום הרי בניך ישתעבדו בד' מלכיות וכו' עד הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד אכי"ר ב"ב:
פרק ה
שנת תרע"ה.
והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, פירש"י עולים תחילה ואח"כ יורדים מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאין חו"ל ועלו לרקיע וירדו מלאכי חוץ לארץ ללותו, ויש לדקדק מש"ס שבת (כ"ג:) מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד אש משלים לעמוד הענן פירש"י שהי' עמוד האש בא קודם שנשקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי, עכ"ל, וא"כ למה בכאן לא המתינו מלאכי א"י מלעלות עד שירדו תחילה מלאכי חו"ל, ובאמת בחזירתו כתיב ויפגעו בו מלאכי אלקים שפירש"י שבאו לקראתו מלאכי א"י ללותו לארץ, ומלאכי חו"ל עדיין לא נסתלקו כמו שפירש"י ויקרא שם המקום מחנים, שני מחנות של מלאכי חו"ל ושל מלאכי א"י, ובמדרש שנטל מאלו ומאלו ושלח אל עשו הרי שהיו שניהם יחד, ולמה בכאן נסתלקו של א"י מקודם, ונראה דהנה יש להבין למה הוצרך יעקב למלאכים ללותו ולשומרו הלוא הוא ע"ה הי' גדול מהמלאך וכתיב כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, אך בזה יש לומר שמעלתו זה לא השיג עדיין עד שובו מבית לבן, ועדיין נצרך לשמירת ולוית המלאכים, ונראה דהנה ברש"י שהאבנים אשר שם מראשותיו התחילו מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דמה שהי' זה בפעם הזאת ולא בכל עת אחרת כששכב, שהוא כעין הדין עצמות ששמשו נותר בשעת שנעשה נותר שיש בהן טומאה כמו נותר עצמו, וכמו נתעברה ולבסוף נטרפה שגם הולד נטרפה, אבל נטרפה ולבסוף נתעברה אין הולד נאסר, ולהבדיל יש לומר כן נמי דבשעת שהשיג יעקב מעלתו כל שהי' אז טפל אליו נתעלה, אבל מה שנעשה טפל אליו אח"כ לא נשתנה מכמו שהי' עכת"ד, ולי יש להוסיף בה דברים, עפ"י מה דאיתא ברח"ו דבעת שנימול האדם זוכה שבאה בו נפש רוח ונשמה כדי להשלימם באותה מצוה אך מסתלקין עד שישבר קליפת יצה"ר בהתחנכו במצות, עכ"ל, ביאור הדברים שכמו שמצינו בגאולת מצרים וכן לדורות שבאותה הלילה זוכין לכל ההארות גדולות אלא שנסתלקין עד שזוכין להם אח"כ אחת לאחת למצוא חשבון בימי הספירה עד שבחג השבועות זוכין לכולם, ונראה שכך היא המדה שלעולם בהתחלה ובראשית דבר וחינוך מצוה זוכין בכל כל מה דאפשר לעשות אח"כ בענין מצוה זו בפרט, כי אחר הראשית נגרר הכל, אלא שנסתלק עד שיזכה אח"כ אחת לאחת, ומ"מ נשאר רשימו שבאמצעות הרשימו נקל אח"כ לזכות בהם, וע"כ רואין בחוש שבהתחלה וחינוך יש לעולם התעוררות ביותר כמו יום שנעשה בר מצוה או יום הנשואין של אדם, והטעם כנ"ל שכל האורות שאפשר לזכות ע"י מצוה זו אף לימים יבואו כולם נקבצו באו לו בעת ההתחלה והחינוך בכלל, אך נסתלקין ממנו עד שיזכה בהם ע"י מעשיו הטובים אחת לאחת בפרט, וכעין זה שמעתי בשם כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפשיסחא לפרש מאמר הכתוב אל תאמר שימים הראשונים הי' טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת ע"ז, ופירש שזה נאמר על המתאוננים שאין מאיר להם הארה והתעוררות כמו שהי' להם בראשונה, ואומרים שהימים הראשונים הי' אצלם רק בשאלה מהש"י ולא הי' מהם, וידוע דשאלה חוזרת לבעלי', ודפח"ח, והמשל כמו שמלוין לאדם מעות שיהי' לו במה לעשות מסחר וקנין להרויח, ואם לא יזדרז להרויח מה, אח"כ מאומה לא ישאר בידו, והשוטה מסתפק עצמו בהתעוררות זאת, ואח"כ כשנסתלק ממנו הניתן לו מהשמים מתאונן שהימים הראשונים הי' טובים מאלה, ולפי דרכנו כך הוא המדה לעולם שבעת החינוך והתחלה זוכין לכל האורות בכלל והם הם המעוררים את האדם ברשפי אש, ויש לומר שכן הוא המדה בכל בוקר חדשים לבקרים רבה אמונתך, אלא שאור התפילה נסתלק ונשאר הרשימו כנ"ל:
ולפי האמור יתפרש מה שעיקר קידוש הוא בליל שבת אף דנלמד מקרא דזכור וידוע דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ולמה זה שמקדשין בכניסת שבת ואין ממתינין על יום, ולהנ"ל יש לומר דבכניסת שבת נקבצו באו כל האורות של כל חלקי השבת בכלל וע"כ אז בחי' זכור ושמור דהוא שבת דיממא נמצא באדם, והיינו שרואין בחוש שבעת התחלת וכניסת שבת יש לכל אדם התעוררות ביותר, וע"כ אז זמן הקידוש, ואח"כ נסתלקין וזוכין להם אח"כ אחת לאחת בעתו ובזמנו לפי מדת שהאדם מתעצם בקדושת ועונג שבת:
מעתה יש לומר דהיינו הך שכתב הרח"ו שבעת שנימול האדם זוכה לנפש רוח ונשמה אלא שאח"כ מסתלקין ונשאר הרשימו מהם לבד ובאמצעות הרשימו זוכין אח"כ אחת לאחת וכמ"ש בזוה"ק זכה יתיר יהבין לי' נפשא וכו':
ולפי האמור יש לומר דכן הי' ביעק"א ע"ה באותה הלילה שזכה לנבואה הנכבדת, ושכל מה שזכה אח"כ כל ימי חייו חדשים עם ישנים כולם נקבצו באו לו באותה הלילה, וע"כ מובן אשר כל ימיו אח"כ עד רגע אחרונה שלו לא היו שווים במעלה כמעלתו באותה הלילה, שהי' כל האורות יחדיו, וע"כ זהו שמריבות האבנים זו עם זו שכל אחת אומר עלי יניח צדיק את ראשו, אז דווקא ומובן שמכאן אין קושיא וזה שלא הי' אח"כ כן:
והנה במדרש פ' ע"ז סי' א' מה הקב"ה כתיב בי' ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו ופירש בעל נזה"ק שלעתיד יתפשט מלכותו וממשלתו ית"ש בעולם לבדו בלי אמצעות המלאכים אף יעקב כתיב בי' ויותר יעקב לבדו ומפרש בזוהר שאז נבדלו ממנו כל מחנות המלאכים שהיו מלוים אותו תמיד והוא לבדו בכחו נתגבר נגד שרו של עשו בלא אמצעות המלאכים עכ"ל, ומעתה מיושב הא דמלאכי א"י עלו טרם שירדו מלאכי חו"ל שהרי באותה הלילה שהי' ההתחלה והחינוך לכל אלה ונקבצו באו בו כל המדריגות וגם זאת שנאמר בי אח"כ ויותר יעקב לבדו ע"כ לא הוצרך לשמירת ולוית המלאכים אלא כשסתלק ממנו המעלה הגדולה שוב נצרך להמלאכים ואז ירדו מלאכי חו"ל ללותו:
ולפי האמור יש ליתן טעם על מה שאנו אומרים קודם קידוש צאתכם לשלום, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שבואכם לשלום אומרים למלאכי שבת שהם דוגמת מלאכי א"י וכמו א"י שאינו נמסר לשר ושליח ובהכרח שמלאכי א"י בטלים לגמרי להש"י עד שאין להם מציאות בפ"ע, כן הוא מלאכי שבת ששבת הוא שכל הבריאה שבה אל הש"י והמלאכים הם בתכלית הביטול, ובצאתכם לשלום אומרים למלאכי חול שהם בדוגמת מלאכי חו"ל, ודפח"ח, ולפי דרכינו יש עוד לומר עפ"י מה שאמרנו לעיל שבעת הקידוש נקבצו באו להאדם כל המדריגות שבכחו להשיגם בכל יום השבת וידוע ששבת הוא נחלת יעקב ע"כ כמו שיעקב בעת מראה הנכבדת לא הוצרך למלאכים, כן הוא בצד מה בכל איש ישראל בעת הקידוש, ובואכם לשלום וברכוני לשלום היינו לסייעהו ולהובילהו עד מעלה ההיא, וכמו המלאכים שלוו את יעקב עד המראה, והיינו מה שאנו אומרים, אחר שלום עליכם מקרא כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, היינו הדרך המוביל אל המטרה, ומקרא ה' ישמור צאתך ובואך וגו' כי אחר שמגיעין אל תכלית הנרצה לא צריכין עוד אל המלאכים, אלא הש"י בעצמו ישמור צאתך ובואך וגו':
דעת רש"י שמראות הסולם הי' שרגליו בבאר שבע ואמצע שפועו נגד בהמ"ק וסוף שפועו נגד בית אל ונעקר הר המורי' ובא עד בית אל, ובהר המורי' הי' מקום השכיבה, והרמב"ן פירש שדיעות חלוקים במדרש, אם רגליו עמדו בבאר שבע וסוף שפועו נגד בהמ"ק, או רגליו בבהמ"ק וסוף שפועו נגד בית אל ומקום השכיבה במקום רגליו של הסולם למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', ויש להבין לדעת הרמב"ן הלא מפורש שהמצבה שנעשית מהאבן ששכב עלי' היתה בבית אל, ובהכרח לומר שמקום השכיבה הי' בבית אל או בהר המורי' שקראו בית אל, ומ"מ אי אפשר שהי' במקום רגלו של הסולם, שהרי מרחק רב ביניהם, ואיך נשא משא כבד כזה מרחק רב כזה, ולא נמצא מזה בדברי רבותנו ז"ל ולא דברו בו:
ונראה דהנה במדרש שקפל הקב"ה כל ארץ ישראל כפנקס ואמר מה דתחות רישך דידך, ויש לפרש דבזוה"ק דיעקב כלול הוה, וכבר אמרנו לפרש שמדריגתו היתה גבוה למעלה מכל התחלקות ע"כ הי' כלול מכל המדות, וע"כ יש לומר דכמו שהגיע למדריגה כוללת זכה נמי לשורש של ארץ ישראל שכולל את כל חלקי הארץ, ונחשב שכל א"י הי' תחת מראשותיו, וכמו למעלה כן למטה, וע"כ גם בגשמית הארץ לא הי' גבולות הארץ תופסין מקום נגדו, ואין תימא שהאבן ששם מראשותיו שנעשה בו נס שנעשה מהרבה אבנים אבן אחת, שהי' במקום רגליו של הסולם, ולרגע אחת תפס מקומו במקום שפועו, אחרי שהי' צריך לו שמה, ולא יעצרהו הגשם, לא גשם הארץ ולא גשנם האבן:
במד"ר והנה ה' נצב עליו ר"י בר זמרא פתח כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים ר' אליעזר בשם ר"י בר זמרא צמאה לך נפשי כמה לך, אמר ר' אייבו ככמהות הללו שהן מצפין למים, רבנן אמרי כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך היכן בארץ צי' ועיף בלי מים ע"כ בקודש חזיתיך ע"כ בקדושה חזיתיך לראות עזך זו פמליא שלך וכבודך והנה ה' נצב עליו:
נראה לפרש דהנה ידוע שכל נביא הי' צריך הכנה לנבואתו חוץ משרע"ה שהי' תמיד מוכן, והנה הכנה יצדק כשהוא בהקיץ אף שבשעת הנבואה מתבטלים החושים ותרדמה נפל עליו מ"מ הכנתו שמקודם הביאהו עד הלום, וא"כ יעק"א ע"ה איך בא אליו הנבואה בעת השינה שלא ידע להכין את עצמו מקודם, וכמו שפי' הספורנו ואנכי לא ידעתי שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי, עכ"ד, מה גם כי טירון הי' לנבואה שלא מצינו לו נבואה מקודם וכן מפורש בזוה"ק, וע"כ ר"י בר זמרא פתח פתחא להאי פרשתא מהכא כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, היינו כי ענין הכנה לנבואה צריכה מפאת גשם הגוף המושך לענינים השייכים לגוף וצריכין הכנה לבל יעצרהו הגשם, וכענין שכתב הר"ן בדרשותיו בענין רבע שקל כסף נשאמר נער שאול ליתן לשמואל, וע"כ יעק"א ע"ה שהי' בבחי' זו כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, היינו שלא הי' לו תשוקה אחרת אלא אלקית ושם עצמו כמדבר צי' ועיף בלי מים [ומים הוא שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו] היינו בלי שום תשוקה לתענוגי עוה"ז, ע"כ לא הוצרך לשום הכנה, וכמו משרע"ה שלא הוצרך לשום הכנה מפני שהי' גם גופו קדוש מושלל מכל חמדת העולם ונזדכך עד שלא הי' חוצץ בפני הנבואה, ובא ר' אלעזר בשם ר"י בר זמרא להביא מרישא דקרא צמאה לך נפשי כמה לך, היינו שלא שלילת תשוקת עוה"ז הביאהו שלא נצרך להכנה לנבואה, אלא הצמאון לאלקית כמו מי שעומד במדבר צי' ועיף בלי מים ודבק לשונו אל חכו בצמא, וצמאון הזה דחה וגבר מכל המונעים מהשיג את החפץ, ובאמת זה לימוד לכל איש ואיש כפי מה שהוא שאין שום דבר עומד בפני הרצון, ובאם הי' הרצון שלו כראוי לא הי' לו שום דבר מניעות, ואפי' חומה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ובא ר' אייבו ופירש יותר היינו דר"י בר"ז אמר דשלילת החפץ לתענוגי עוה"ז גרם, ור"א בשם ר"י בר"ז אמר דצמאון דקדושה גרם ובא ר"א אמר דשניהם גורמים, והיינו ככמהות הללו שמצפים למים כאמרם ז"ל דלא מארעא קרבי אלא דמאוירא קרבי, כן יעק"א לא הי' מקבל שום חיות מענינים ארציים שהם מתחת כמו שכמהות לא ינקי מארעא, אלא כל חיותו מאלקית ממעל דומיא דכמהות דמאוירא קרבי, ובאשר שתי המעלות הי' בו ע"כ לא עמד שום דבר חוצץ לפניו, ורבנן הוסיפו לומר שלא לבד שנפשו הי' צמאה לו אלא אף רמ"ח אברים שיש בו הי' צמאים, היינו אפי' בעת שאין השכל בהיר ורואה את עצמו כארץ צי' ועיף בלי הארת השכל ואף שאין בו שום לחלוחית חיות אלקי ואעפי"כ האברים מעצמם נמשכים אחר האלקית וצמאים אליו כמו הנפש, וזה רבותא יותר מאד ומורה על תכלית הזדככות שהגוף מצד עצנוו מתלהב להש"י, וכמ"ש גם חושך לא יחשיך ממך, וזהו ע"כ בקודש חזיתיך בקדושה חזיתיך וזהו תכלית קדושה כי קדושה הוא נבדל וזה הוא נבדל לגמרי עד שגם בשרו הי' נבדל לאלקית, וזה והקדישו את קדוש יעקב, והכל הוא תירוץ למה באה אליו הנבואה בלי הכנה:
ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, יש להבין הלוא האמהות נביאות הי' כמו שפירש"י בקריאת שם לוי ויהודה, ורחל בלידת יוסף, ולמה לא היתה יודעת גם מתחילה בנבואה שעתידה להוליד בנים, ונראה דהנה במדרש טעם שנתעקרו האמהות מפני שנתאוה הקב"ה לתפילתן, וע"כ יש לומר דמהאי טעמא גופא העלים ה' מהם העתיד כדי שיתפללו, אך עוד לאלוק מלין דבעיקר הדברים שנתעקרו מפני שמתאוה הקב"ה לתפילתן יש להבין דסוף סוף למה תהי' כזאת שיצטערו אף בלי שמגיע להם עונש, ונראה דהנה יש לדקדק בכתוב שאמרה ואם אין מתה אנכי שלכאורה יוצדק הלשון ואם לא היינו אם לא יעשה כדברי' ולשון אם אין מורה אם אַיִן כאן דבר זה, שאיננו שייך כאן כ"כ לשון זה, אך הנה בזוה"ק ח"ב (ס"ד:) במה שאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין וכי טפשין היו ישראל דלא ידעו עלה דא וכו' אלא הכי קאמר ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי הוי', וע"ז לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דשפע הבא מעתיקא בא בחסד ה' אף בלי התעוררות התחתונים, והבא מהוי' צריך להתעוררת מעשה התחתונים ותפלה ובקשה, וזהו שהי' רצונם לידע אם ההנהגה היא מעתיקא איננו נצרך לעבודתם ולמעשה התחתונים, וע"כ לא התפללו להש"י שיתן להם מים, דא"כ לא הי' נתברר להם ספיקם, אלא באו במכוון דרך תלונה, ודפח"ח, ועל דרך זה יש לפרש גם כאן דבודאי אם לא הי' האמהות מתפללות על בנים נמי הי' מולידות שהרי על דבר זה תלוי כל בנין העולם, כי באם ח"ו לא נולד עם ישראל הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו, ובלתי אפשר שהי' תלוי במקרה ואפשר, אך באם לא היו מתפללות היו מולידות בחסד ה' ובעתיקא הי' תליא מילתא, והנה ידוע שדבר הבא בחסד גמור איננו כ"כ דבר המתקיים ומצוי מקטריגים לאמור כל אפיא שוין, וע"כ יותר טוב הבא ע"י התעוררת מעשה התחתונים, וכטעם כלל ביאת נשמה לעוה"ז, ע"כ נתעקרו כדי שיתפללו ויהי' הכל באופן הטוב יותר ויותר, ובאם לא התפללו מחמת שלא היו עקרות בטבע הי' להם בנים בהכרח והי' ביאת עם ישראל לעולם בחסד גמור ובעתיקא תליא מילתא, ולא הי' כ"כ באופן הטוב, ומעתה יובן מאמר רחל הבה לי בנים היינו שבמעשיו יעורר למעלה וכנ"ל ואם אין היינו שאם ממדריגת אין יהי' לה בנים מתה אנכי שאז א"א שיהי' כ"כ באופן הטוב ובהכרח לא יהי' בני' כ"כ במעלה כמו שאר השבטים ומאה מיתות ולא קנאה אחת:
ומעתה מיושב שאף שהאמהות נביאות היו והיו יודעין שיולידו מ"מ עדיין לא ידעו אם ממדריגת זעיר אפין אם ממדריגת אין:
ונראה דגם בגאולה העתידה כן כי בכלל הגאולה מוכרחת בין עושין תשובה בין אין עושין תשובה, אך אם ישראל יעשו תשובה תהי' הגאולה באופן אחר לגמרי רם ונשא וגבה מאד וע"ז נאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, היינו שבמשפט וצדקה שישראל עושין יעוררו הגאולה, אבל אם ח"ו לא יזכו לא תהי' כ"כ בהתרוממות, ומ"מ למענו למענו יעשה, וכמו שאמרו ז"ל זכו וארו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על החמור, הש"י יזכנו לראות בהתרוממות קרן ישראל במהרה:
פרק ו
שנת תרע"ו.
במדרש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו עולים שנים ויורדים שנים אלו שרי ארבע מלכיות וכו' והנה ה' נצב עליו כתיב וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלד' שמיא מלכו די לעלמין וגו', בפשיטות יש לומר שהראהו את ארבע מלכיות בכאן כמ"ש הרמב"ן בברית בין הבתרים שהראהו הקב"ה לא"א רמז שעבוד ארבע מלכיות כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחוזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו שארבע מלכיות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם וזה ע"מ אם יחטא לפניו עכ"ל, וכן יש לומר בכאן שאחר שהובטח הארץ אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה לזרעך, הודיעו ששייר במתנתו שעבוד ארבע מלכיות, אבל עדיין יש להבין הרי כבר נודע לו זה מאברהם, ולמה לו לחזור ולהודיעו, ויש לדחוק שלא יהא סבר שימחול הקב"ה אותו השיור, ומ"מ זה דוחק גדול, שאדרבה לטובה הוא להצולם מגוהנם ואברהם בירר לו המלכיות כבמדרש שם:
אך נראה עפי"מ שהגדנו בשבת העבר שכוונת יצחק הי' לברך את עשו וליתן לו את כל האומות לעבדים שהם הארבע מלכיות והמסתעפים מהם אף שהי' יודע שאיננו צדיק וראוי לזה בצדקתו אלא שע"י השפעת קדושה בקרבו באמצעות הברכות יתעורר בקרבו הנשמות הטמונים בו ויביאהו לתשובה וכאשר יתעלה בתשובתו יעלה עמו כל העולם שהם עבדים לו וכמו ולד טריפה כשנתעברה ולבסוף נטרפה שהטריפות פועל בולד שהי' במעי אמו בעת שנעשה טריפה, כן להיפוך העלי' שיתעלה עשו [ לפי דעתו של יצחק] מטומאה לטהרה יפעל גם בכל הניתן לו לעבדים והם עבדים תחתיו בעת עליותו, אך רבקה הרגישה רשעת עשו וזדון לבו אשר השפעת קדושה לא יחזירהו למוטב והיהפוך כושי עורו, וע"כ סיבבה שיעקב יקבל את הברכות וזרע יעקב יגביהו את הארבע מלכיות ואת כל העולם כולו לשמים, וכמו שכך יהי' באמת לקץ הימין, שחלקי הטוב שנמצא בהם יתברר ויתוסף על גבול הקדושה וחלקי הרע בעשן יכלו והיו כלא הי':
אך כמו למשל בירור התבואה תחילה דשין אותה להפריד הפסולת מהאוכל שלא יהי' הפסולת דבק בו או מקיפו ועדיין הוא מעורב ואח"כ ע"י מלאכת זורה בורר ומרקד מנקין אותה ומפרישין אותה לעצמה, דוגמא זו יש בבירור טוב ורע, שתחילה צריך לסלק הדביקות שיש ביניהם ואח"כ מגביהין את הטוב ודוחין את הרע, אבל כל עוד שדבקים זה בזה אין שייך ברירה, וע"כ אף שעיקר הבירור יהי' לקץ הימין מ"מ צריכין מקודם להפריד ולסלק הדביקות שביניהם, וזהו עבודתנו מאז ועד קץ הימין, ע"י שמהות הארבע מלכיות מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד ולה"ר אבות הטומאה של כל העבירות, וישראל מתאמצים בכל עוז שלא להמשך אחריהם ונתרחקים מהם, ולעומת הפירוד והריחוק ישראל מהם כן נעשה פירוד וסילוק הדביקות שבין חלקי הטוב וחלקי הרע שביניהם ומה שראוי להמשך אחר ישראל תיכף נמשך תיכף ונתוסף על גבול הקדושה, והנשאר יתתקן לעת קץ הימין מה שראוי להתתקן, ומה שהוא לגמרי פסולת אז בעשן יכלו כנ"ל, וישראל בגלותם בין האומות הם כדמיון אבן השואבת שמשפילין אותה עד מקום פיזור המחטין שע"פ הארץ והמחטין נדבקין באבן השואבת ומוגבהין עם אבן השואבת, ואפי' אם מונח שם עשת ברזל שאינה נמשכת אחר אבן השואבת מ"מ היא מתנענעת ונסתלק החיבור להארץ, ומובן שכ"ז נעשה רק כשמגביהין את אבן השואבת אבל לא כשמשליכין אותה ומנחת גם היא בארץ, כן ישראל אם אינן נמשכין אחר האומות אז נעשה הבירור באופן זה, אבל כשנמשכין ח"ו אחר האומות הוא דומה לאבן השואבת הנמשך אחר הברזל ושניהם שוכבים לארץ:
והנה מאחר שיעקב קיבל על עצמו ועל זרעו אחריו עבודת הבירורי והתיקון של כל הארבע מלכיות, וכל עבודת הבירור והתיקון תלוי בהתנהגות ישראל בהיותם בגלות בין המלכיות, ע"כ נדרש ליעקב שיכבוש הדרך לפני בניו, וכמו במדרש שאברהם כבש את הדרך לפני בניו במצרים כבמדרש פ' לך, כן נדרש שיעקב יכבוש הדרך לפני בניו בשעבוד ארבע מלכיות:
והנה במדרש ריש פ' וישב לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו [כן הגירסא בילקוט ועיין במת"כ שם], ולא נחתי מדינה, ויבוא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף, ובסוף פרשת בשלח דורש המדרש מקרא זה על ארבע מלכיות לא שלותי מבבל, ולא שקטתי ממדי, ולא נחתי מיון, ויבוא רוגז באדום, הרי שמאורעותיו מקבילים לארבע מלכיות ומקרא אחד לשתיהן, וכאשר נתבונן במאורעותיו נמצא נמי שהם בסגנון אחד עם מאורעות ישראל בארבע מלכיות:
ראשונה בצורותיו ומאורעותיו הוא בית לבן, נראה שהוא בכלל מלכות בבל, וכבר הבאנו דברי הש"ס פסחים להיכן משגרן לבית אמם, והוא כדעת רש"י שארץ מולדתו נחשב אזור כשדים והרמב"ן חולק שרחוק זה מזה אבל דעת חכז"ל שהכל חד וכל ארץ עבר הנהר חדא הוא אף שכולל ארצות רבות ומאורעות יעקב שמא נמי הי' דוגמא דגלות בבל, ובזוה"ק ח"ב (ב'.) אי יחזקאל נביאה מהימנא הוה ועל מה דחמא במהימנותא איהו וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי וכלא איצטריך אמר ר"ש מאן דרגיל למסבל צערא אע"ג דאתי לפום שעתא צערא סביל מטלנוי ולא חייש אבל מאן דלא רגיל בצערא והוא כל יומוי בתפנוקין ועידונין ואתי לי' צערא דא הוא צערא שלים ועל דא אצטריך למבכי וכו' אבל גלותא דבבל הוה צערא שלים כלהון בכי על גלותא דבבל מ"ט בגין דהוו בתפנוקי מלכין דכתיב בני ציון היקרים והשתא הוו נחתין בגלותא וכו' חשיבו דהא לית לון קיומא לעלמין דהא קב"ה שביק לון ולא ישגח בהון כעלמין וכו' כד נחתו לבבל אתפתחו שמיא ושראת רוח נבואה קדושה על יחזקאל וחמא כל מה דחמא ואמר לון לישראל הא מאריכון הכא וכו', כיון דחמו ישראל כך חדו וכד שמעו מילין מפומי' דיחזקאל לא חיישו על גלותהון כלל דהא ידעו דקב"ה לא שביק לון וכו', ובדוגמא זו הי' יעקב שהי' יושב אוהלים אוהל של תורה מימיו, ופתאום הי' מוכרח ללכת לבית לבן שהי' מפורסם בכשפיו, ובמדרש שלא היי' בטוח בעצמו ומתירא שלא יביא לידי ע"ז ג"ע ושפ"ד ולה"ר, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הא דכתיב וידר יעקב נדר ומכאן שנודרים בעת צרה, כי נדר תלוי בשער החמשים נ' דר כידוע, והיינו כי מצא עצמו אשר בדרך הטבע הוא אבוד ואין לו תקנה, והי' עצתו לאחוז במה שלמעלה מהטבע, כי שבעה הוא בטבע וכן שבעה פעמים שבעה שהוא מספר מ"ט עדיין הוא בטבע וחמשים הוא למעלה מהטבע, עכ"ד, וממוצא הדברים שהי' יעקב כאבוד בעיני עצמו דוגמת שהיו ישראל בבבל דחשיבו דקב"ה שביק לון ולית להו קיומא לעלמין, וכמו ששם הי' להון מראות יחזקאל למשיב נפש כן הי' מראות הסולם ליעקב שהובטח בשמירה ונשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת:
ולפי האמור יש לפרש מה שאמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ולכאורה אינו מובן מי לא ידע גודל מעלת מקום העקידה, והוא בעצמו אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי ויהיב דעתי' למיהדר כברש"י ובהיפוך קושית הזוה"ק וכי תווהא הוא דלא ידע, אך יש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק (קכ"ז:) ת"ח אי עפרון הוה חמי במערתא מה דהוה חמי אברהם בה לא יזבין לה לעלמין אלא ודאי לא חמא בה ולא כלום דהא לית מלה אתגלוי אלא למארי' ובגין כך לאברהם אתגליא ולא לעפרון לאברהם אתגליא דילי' הוה לעפרון לא הות אתגליא דלא הוה לי' חולקא בי' בגין כך לא אתגלי לעפרון כלום ולא הוה חמא אלא חשוכא ועל דא זבין לה, עכ"ל, ובדוגמא זו יש לומר בכל קדושת המקום לא אתגליא אלא למארי', וטיטוס שנכנס להיכל בודאי לא הרגיש שמה שום שינוי מקום זה ממקום אחר, וע"כ יעק"א ע"ה שהי' אז בעיני עצמו בתכלית השפלות לא צייר בנפשו שיפעול קדושת המקום עליו שירגיש בו שום שינוי, וזהו שאמר ואנכי לא ידעתי היינו שלא עלה בלבי שארגיש שיש ה' במקום הזה:
עוד זאת מצינו השתוות גלות יעקב בבית לבן לגלות בבל, בבבל הי' עיקר הנסיון בע"ז, וכן בבית לבן שהי' מלא כשפים שהוא ע"ז, וכן נמי בבבל שם עיקר העירוב טוב ורע כידוע מענין הצלם ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, ודוגמא זה הי' בבית לבן שיעקב אע"ה בירר את הטוב מבין הרע לחלקו כבזוה"ק (קס"א: וקס"ב), וכן בגלות בבל הי' להם נביאים לא כמו בגלות המר שאנו בו שאבדה כל חזון וכן מצינו ביעק"א בבית לבן שהי' לו שם נבואה, וכן הגאולה מבבל כתיב בלשון בריחה בישעי' מ"ח כ' צאו מבבל ברחו מכשדים וביעקב כתיב ויברח הוא וכל אשר לו וגו':
צרה שני' שעלי' אמר לא שקטתי מעשו, וגם כתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו ואיתא בספה"ק שיותר הי' ירא מהאחוה של עשו שלא יהי' לו חיבור עמו ממה שהי' ירא מהריגתו, וזהו כפול לשון מיד אחי הוא החיבור, מיד עשו הוא רשעתו פן יבוא והכני אם על בנים, וכן הי' בגלות מדי שתחילה הי' סעודת אחשורוש שרצה בחבורתם והזמינם לסעודה כדי למשוך אותם לזנות כבמדרש ואח"כ הי' גזירות המן להשמיד להרוג ולאבד, מקביל לצרת יעקב שבכפלים: