אור ברסלב
שם משמואל שבועות

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

שבועות

במדבר

פרק א

שנת תר"ע

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בכל המועדים ניחא מה ששמחת יו"ט אינה נוהגת בלילה משום דיש חיוב לקיים מצות אשר בזה קונים היו"ט בפסח חובה לאכול מצה, בסוכות לאכול בסוכה, לילה ראשונה חובה, משא"כ בשבועות דליכא שום חובה א"כ תתנהג שמחה גם בלילה, אך לפימ"ש בזוה"ק דצריך ננטרא דכיא עלאה דמטיא בהאי ליליא ניחא עכתדה"ק. ועדיין אינו מובן הלא זה בא מן השמים ואינו עושה שום פעולה בזה, אך י"ל דלשון נטרא הוא שמירה בלה"ק מלשון ואביו שמר את הדבר שיצפה האדם וישתוקק להאי דכיא, ואפי' למ"ד משמר לאו כעושה מעשה, מ"מ להשתוקקות זו צריך האדם לעורר עצמו ואינה באה מאליו, ובזה קונים היו"ט, וא"כ שוב לא שייך שמחה ג"כ קודם זה כמו בכל המועדים והבן:

במכילתא ושמרתם את בריתי רא"א זו ברית שבת ור"ע אמר זו ברית מילה וע"ז. להבין פלוגתתם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר ענין הפלוגתא בגמ' ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה, הענין, הזבוב דרכו לעמוד רק על דברים מאוסים, כ"כ היצה"ר מושך רק לדברים גופניים חומריים ופחותים, ושמואל אמר חטה, דחטה רומזת לדעה, אין התינוק יודע וכו' עד שיטעם טעם דגן, והיצה"ר מושך את האדם שילך אחר דעתו ולא יבטל את דעתו לדעת השי"ת ותורתו ובאמת שניהם אמת ולא פליגי רק מהו העיקר אצלו, ע"כ הגאולה היתה בשניהם, אחת גאולה מחומריות ודברים הפחותים ומצרים נקרא ערות הארץ ונאמר בהם אשר בשר חמורים בשרם, ומזה נגאלו בפסח בצאתם ממצרים וע"ז בא בפסח מנחת העומר הבאה מן השעורים מאכל בהמה רמז לגאולת נפש הבהמיות, ואחת גאולת הדעת וזה הי' במ"ת בשבועות, וע"ז באו שתי הלחם בעצרת מן החטים עכתדה"ק, וי"ל שזה עצמו הוא הפלוגתא במכילתא לענין ביטול ב' כחות היצה"ר רע"א זו ב"מ וע"ז, זהו לבטל כח היצה"ר מדברים הפחותים ומאוסים דערלה היא דבר מאוס וכאמרם ז"ל מאוסה היא הערלה וכו' וכן בע"ז נא' ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם ופרש"י מאוסים כגללים, ורא"א ברית שבת, דשבת הוא שביתה ממלאכה ושיהי' כל מלאכתו עשוי' והוא התבטלות הדעת שלא לילך אחר דעתו כנ"ל, וזה ענין שתי מצוות שנצטוו בעת מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים והגבלה הוא ביטול דעתו מההשתוקקות להתקרב כי כן נפש ישראל מתאוה לקרב והבן היטב:

כתב בס' גנת האגוז עשרת הדברות הם נגד עשרה מאמרות ודיבור אנכי נגד בראשית, הענין דהנה ביום הראשון נברא הכל רק שהי' בכח ולא יצא עדיין אל הפועל כמו שפרש"י בראשית, ובדיבור אנכי ג"כ נכלל הכל דהנה קב"ה ואורייתא חד וכשדיבר אנכי ד' אלקיך א"כ הרי כל התורה כולה לישראל ונצטוו בכל הכתוב בה למען להתדמות ולהדבק במדותיו יתברך ושוב כל התורה שנצטוו אח"כ הוא פירוש כל הנ"ל:

לא תשא כנגד יהי רקיע, דהנה אמרו ז"ל שמים התחתונים בוכין באמרם אנן בעינן למהוי קדם מלכא, אך שיער חכמתו יתב' שלפי מצב ומהות של התחתונים לא טוב שיהי' להם יותר בהירות והארה אלקית, והכל במדה במשקל, והנה כ' הרמב"ן בס' או"ב בפי' דיבור ל"ת שהוא כעין מ"ש אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ היינו עד שתעשה חפץ הוא כלי להכיל את האהבה והכוונה תורה ומצוות עי"ש, כי באם לאו הרי הוא נושא את שמו לשוא, והנה הוא כעין מאמר יהי רקיע מבדיל שלא תתפשט ההארה אלקית כי אם במקום הראוי ולפי ערך הראוי, והבן זה:

במדרש שה"ש רי"א בשעה ששמעו ישראל אנכי ד' אלקיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין, באו אצל מרע"ה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו כו' חזרו להיות למדין ושוכחין אמרו מה משה ב"ו עובר אף תלמודו עובר כו' רנ"א בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם באו אצל משה וכו' מיד חזר יצה"ר למקומו ע"כ, הענין דהנה כתיב בדבר ד' שמים נעשו, וכמו כן כשאמר אנכי ד' אלקיך התעלו ישראל להיות ראוים שיקרא הקב"ה שמו עליהם ונעשו ברואים חדשים דבקים במקום, וכתיב אין שכחה לפני כסא כבודך, ע"כ לא היו שוכחין, וכן בשעה שאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם כאומרם ז"ל לא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, ומאחר שכך אמר הקב"ה נעשה כך, כי דיבורו של השי"ת הוא מעשה, שבאמת לא הי' אצלם עוד היצה"ר ונעקר מלבם, אך כשאמרו דבר אתה עמנו וגו' ורצו יותר ע"י ממוצע וע"י הממוצע הוא הידיעה לבד ולא נעשה בדיבורו מעשה ופגמו בזה שבדיבור נעשה מעשה ע"כ היו לומדין ושוכחין וחזר היצה"ר למקומו ולא נשאר רק הציווי לבד ולא שיהי' הדיבור מעשה:

זכור את יום השבת לקדשו כנגד מאמר יקוו המים, דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והמים הם חומריים היפוך הרצון הנ"ל, ובמאמר יקוו המים נתגלה הארץ ועלתה למעלה היפוך מהותה וטבעה להיות למטה כמ"ש הרמב"ן ונתגלה בחי' ארץ בחי' רצון שלא יהיו המים החומריים מחפין על הארץ שהוא בחי' הרצון, וכעין זה הוא ענין שבת שע"י שביתה מל"ט מלאכות חומריים נתגלה הרצון שבלב בנ"י שמשתוקקין לאביהם שבשמים עד שלא יהי' החומריות מחפה על הרצון, וזהו כעין מאמר יקוו המים, והבן:

ישלם ד' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ד' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, ובמ"ר א"ר חסא אשר באת, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל מצוה גוררת מצוה, דאף שהמצוות הם פעולות נפרדות זמ"ז, מ"מ אם עושה מצוה בכל כחו שעושה בכח הנשמה כמאמר הזוה"ק את אשר וגו' בכחך עשה כחך הוא נשמתי' דב"נ, ומעורר בזה שורש המצוה ומקורה שהמצוות הם רמ"ח אברין דמלכא ושם הם כולם בתכלית היחוד ע"כ יש בכח מצוה אחת לגרור אחרי' את הכל, והעשי' שמוטלת על האדם אח"כ היא רק לשמור אותו הכח שלא יתפגם ולא יתקלקל, והנה ידוע כי עיקר שכר המצוות הוא המ"ע כאמרם ז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה הוא רק כשיצרו מתגבר עליו, וכבר ביאר זה מהר"ל ז"ל שבל"ת שהוא שמירה שלא יצא מגדרו ע"ז לא שייך שכר, ולפי"ז עיקר השכר המגיע לאדם בעשיית המצוות בשלימות הוא מהכח הראשון, אבל אח"ז הלא מצוה גוררת מצוה והכל הוא רק בגדר השמירה שע"ז לא שייך שכר כנ"ל, והנה כתיב משכרתך "שלמה" מבואר שפעולתך היתה בתכלית השלימות, דהשכר בא לעומת המעשה, וע"כ שמעשה היתה בכל כחה כח הנשמה, וא"כ שוב אין לה לקבל שכר על כל המעשים שאח"כ רק על מעשה הראשונה אשר באת לחסות והבן:

במ"ר רות וימד שש שעורים וגו' אר"י בר"ס בזכות וימד שש וגו' זכה ועמד ממנו ששה צדיקים וכאו"א יש בו שש מדות דוד חזקי' יאשי' חמ"ו דניאל ומלך המשיח ע"כ, הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין מלוכה לא הי' נמצא בישראל והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב עכלה"ק, והפי' פשוט כי באשר שכל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חבירו כמו שאין אבר שבאדם משתרר על אבר האחר, ומרע"ה שמלך, הוא מחמת שהי' נבדל מכלל ישראל ולא הי' נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל רק שקול משה כנגד כל ישראל, ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב גיאות כמשה"כ שמע נא גאון מואב גאה מאוד, וע"כ הי' נפש דהמע"ה נטמע בשבי' בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין התנשאות מהקליפה ולהביאו להקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים ושאול המלך שלא נתקיימה מלכותו אמרו ז"ל משום שלא הי' בו שום דופי, ושמואל הנביא א"ל אם קטן אתה בעיניך הלא ראש שבטי ישראל אתה, ועבור מעשה זה אבד המלוכה, מפני שהי' חסר לו כח הגיאות והשררה כאמור שם כי יראתי את העם, ואשמע בקולם, והנה בועז שנתן לה שש שעורים היינו שבטובת עינו נתן לה זה שהששה צדיקים הנ"ל שהיו מוכנים לצאת ממנו כמו שמבואר בכתבי האריז"ל בועז בו עז, נתן לה שיצאו ממנה, אף שהוא לא ידע עדיין אם ישא אותה שהרי עדיין הי' מסופק אולי ירצה הגואל ללוקחה, מ"מ נהג בה טובת עין ונתן לה, אף שזה כל חמדת ישראל דהמע"ה ומלך המשיח, בכ"ז מפני שידע שענין המלוכה יותר טוב שיבואו מעמון ומואב כנ"ל, לא השגיח על עצמו כלל רק לטובת ישראל לטובת כלל המלכות שיהי' עצהיו"ט בין יהי' ממנו או מאחר, ובאמת היא צדקת גדולה לסלק א"ע מנגיעת עצמו שהיא גדולה עד מאיד שהוא כל השתלשלות המלכות ישראל שהי' ראוי לצאת ממנו להיות נאמן [גיטרייא] ולהתרצה שיצא ההשתלשלות אף מזולתו אך באופן שיהי' עצהיו"ט, ובאמת מזה עצמו נשתל מלכות בית דוד שהי' תמיד מבטל א"ע לצורך ישראל כמו שמלא כל ס' תהלים מזה:

במ"ר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וכו' יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת, בלקיחה ניתנה לו יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו יע"ש והוא פלאי, והענין דהנה כוונת נטלה חנם הפי' כעין שאמר חנם בלא מצוות, היינו שלא יאמר האדם אקח התורה ולא אסלק א"ע מהבלי עוה"ז, ת"ל לקחת בלקיחה וכו', והיינו לסלק א"ע מכל וכל כעין שרוצים ליקח מקח נותנין דמים כדי לקבל המקח, כ"כ בהתוה"ק עי"ז שמסלקין הבלי עוה"ז באין וזוכין להתוה"ק לעומתו נגד הסילוק הבלי עוה"ז, וז"ש יכול יהא חייב ליתן לו דמים, היינו שזה שמסלק א"ע מעוה"ז הוא מחיר התורה, ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו, והיינו שע"י שמסלק א"ע מעוה"ז זוכה רק להיות דבוק בהשי"ת, ועו"ז זוכה לקבל המתנה כי כל דברי עוה"ז אינן כדאי להיות מחיר התורה להיות זוכין בהסלקם להגיע להתוה"ק, אך עי"ז נעשה האדם דבוק להשי"ת וממילא שוב זוכה להמתנה, אבל הכל הוא מתנה מאת השי"ת, וז"ש הפייט יזכו במתנה לבו דבקים והבן:

הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, הענין לחם זו תורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי, ובזוה"ק דשתי לחם הם כנגד שני הלוחות, וכבשים המתירין דידהו היינו הדם שהוא הנפש שמכפר על הנפש מורה על התפעלות הנפש באהבה ויראה, דלימוד התוה"ק ברגשת הנפש יש לו מעלה גדולה ואינו בגדר אחד עם לימוד הפשוט בלי רגש הנפש, ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, וי"ל שזהו ענין מצות הגבלה ופרישה למ"ת כי הגבלה היא יראה שיהא ירא מגשת ופרישה היא מה שפורש עצמו מאהבת חיצוניות לאהבת הש"י שבלתי שתי אלה לא הי' אפשר ליתן התורה, וזהו שכבשים מתירין את הלחם, ור"ש לשיטתי' דאזיל בתר כוונה וכל ספר הזוה"ק מלא מזה ס"ל דכבשים עיקר ואבדו הכבשים אבד הלחם דתורה בלי רגשת הנפש באהבה ויראה אינו כלום, אבל אנן קי"ל כרע"ק דלחם עיקר דהעיקר הוא התוה"ק ורגשת הנפש הוא רק צורך ושימוש לזה הלימוד, וע"כ אין הכבשים מעכבים אבל הלחם מעכב את הכבשים, דהתעוררות לבד בלי תורה הוא כגדפין בלא גוף, משא"כ תורה וכנ"ל, ולעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה ואפי' למ"ד דיוצא לבית השריפה הוא אף שהתורה איננה כראוי להיות והולכת לחיצונים, אעפי"כ הקב"ה שמסבב סיבוים מוציא אותה לאורה ואינה נדחת, והיינו טעמא דכל הנשרפין אפרן מותר, שהפסולת נשרף ונשאר נקי ומבורר:

בזוה"ק לנטרא דכיא עילאה דמטיא בהאי ליליא, להבין האיך שייך לשון דמטיא הלא טהרה היא רק שלילה, שהטומאה פורחת מהאדם ולשון הגמ' הטומאה פורחת ממנו ועי"ז נעשה טהור אבל מה בא עליו, והענין דשני מיני טהרה יש, טהרה במקוה, וטהרת מים חיים דלא מצינו רק בזב בלבד, והענין דטהרת המקוה היא במי שהטומאה חופפת עליו ופורחת ממנו ע"י מקוה, אבל זב שנתקלקל מעיינו ומקורו לא סגי במה שהטומאה פורחת ממנו רק צריך תיקון שיתתקן מעיינו ומקורו לזה צריך מים חיים שבא עליו חיות ממקור החיות, וז"ש הזוה"ק דכיא עילאה היינו טהרה ממקור מים חיים וכלשון הזוה"ק אמור אתר דמיין נבעין יע"ש, וזה מטי בליל מ"ת, דטהרה ממקוה שהטומאה פורחת זה כבר הי' להם בעת שפסקה זוהמתן:

במ"ר הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אצל סיני, הענין דשבועות הוא אירוסין שהקב"ה אירס את ישראל, ובקדושין צריכה האשה לבטל דעתה ולעשות עצמה הפקר לגבי בעלה שעי"ז בעלה קונה אותה כמ"ש הר"ן (נדרים ל'.), וזה הי' מעלת ישראל שזכו להתוה"ק, וז"ש כולכם בע"מ כו' כיון שאתם יש בעיניכם, א"כ אין זה כוונת ירידת ה' להר סיני כיון שאתם ההיפוך:

במ"ר בשעה שאמר הקב"ה לא יהי' נעקר היצה"ר מלבם, ולהבין הלא א"כ פסקה הבחירה וחזרה טענת המלאכים תנה הודך על השמים, והענין, דקודם חטא של אדה"ר הי' היצה"ר ענין בריאה בפ"ע, ואחר החטא בא היצה"ר לשכון בתוך הלב ממש יושב על שני מפתחי הלב כמין זבוב או כמין חטה, ובזה מערבב דעתו של האדם ממש, וע"כ בשעת מ"ת שחזרו למה שהי' קודם חטא אדה"ר נעקר היצה"ר "מלבם" דייקא, ונשאר ברי' בפ"ע כמו קודם חטא אדה"ר ולזה לולא חטא העגל לא היו מתים, כי עיקר טעם המיתה הוא למען היצה"ר שנשתאב בגופו של אדם שישוב לאפס ואין ע"י שיתבלע ויתרקב הגוף בעפר ויקום לתחי' נקי ומצוחצח, אבל כשנעקר יצה"ר לא היו צריכין להמיתה ואף שחזר היצה"ר למקומו כשאמרו דבר אתה עמנו מ"מ שוב לא הי' לו כ"כ דביקות עצום עם הגוף עד שלא יכול להפרד ממנו, ומחמת חטא נתפשטה הזוהמא ונשתאב לתוכם ממש, והבן:

דיבור לא יהי' לך כנגד מאמר יהי אור, דהנה כל הנבראים נבראו ע"י צמצומים והיו נמתחים והולכים בהתפשטות כמבואר בחגיגה עד שגער בהם הקב"ה, ומ"מ מחמת רב הצמצום נשארו בחושך, וע"ז בא המאמר יהי אור להמשיך לתוכם קו האור להחיותם, והנה ענין ע"ז בא מחמת הצמצומים וההסתר הגדול המחשיך עד שבא לידי כפירה ר"ל מי ד' אשר אשמע בקולו, וע"כ דיבור לא יהי' לך הוא כעין המאמר יהי אור:

אל ידבר עמנו אלקים פן נמות, ובמדרש מה הניי' יש באבידה שלנו, הענין אף שכל תקות המקוה היא מיתת נשיקה, וע' באוה"ח ריש פ' אחרי מות שנדב ואביהוא התקרבו מרצונם לפני ה' אף שהרגישו בצאת נפשם מנרתיקם, מ"מ נעימות עריבות צאת נפשם בנשיקה הגדיל על אהבת הנפש להגוף, ואפי' בלעם אמר תמות נפשי מות ישרים, אך אמרו איזה בחי' עבדות ותענוג ועשיית רצונו יתעלה תהי' בזה כאשר נמות בתשוקה עזה כזו, וז"ש המדרש מה הניי' יש באבידה שלנו, ואפשר לומר שזה הוא מה שהוטב בעיני ד' שאינם חוששים לטובת עצמם רק הכל עבור עבודת השי"ת, וע"ז אמר הטיבו כל אשר דיברו וגו', והבן:

לבעבור נסות אתכם, נסות לשון נס גבוה שלא כאשר חשבו שהנפש תצא מנרתיקה לגמרי רק שהנשמה תהי' בישראל מנושאת ונבדלת מכחות הגוף:

בענין הספק שנסתפקו האחרונים אם חובת היום קודם למוספין של יו"ט, י"ל כפי מה שמצינו ביוהכ"פ שפר העולה ושבעת הכבשים קודמים לעבודת היום לשיטת הרמב"ם, ואפי' לשיטת רש"י ז"ל שפר העולה ושבעת הכבשים היו קריבין עם תמיד של בין הערבים בטבילה חמישית, מ"מ י"ל עבודת פנים שאני, והענין שהי' מוכרח שמוסף היום של שבועות יוקדם לחובת היום עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על מאמרם ז"ל דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל, דבשבת שהוא עליית העולמות הי' זמן שלעומתו ירד ה' על הר סיני, וא"כ לכאורה יהי' יו"ט של שבועות שהוא יום מ"ת דווקא ביום השבת, ותי' כי היום שהוא יו"ט ממילא הוי כשבת, ובו כלי לקבל רוחניות התורה ודפח"ח [ובזה י"ל דמטעם זה במרה נצטוו על השבת כדי ליתן מקום וכלי שיהי' יום ראוי לנתינת התורה, דאם לא נצטוו על השבת עד מ"ת לא הי' יכול להתחיל נתינת התורה שהוצרך לזה שבת דווקא], והנה שני מיני קרבנות חובת היום ומוספין הם כנגד שני ענינים אלו שמוספין הם מחמת עליית העולמות כמו כל יו"ט, וחובות היום הם מחנות הקדושה שיורדת ממעלה למטה שבכל שנה מתעורר הענין שירד ד' על הר סיני כמו שאמר כ"ק אדמו"ר זצללה"ה, וע"כ מוכרחין להקריב מוסף היו"ט קודם כדי להמשיך ולעשות כלי להיו"ט ואח"ז להקריב חובת היום שבא בגלל התורה:

בגמ' מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו שהקדימו נעשה לנשמע כו', הענין, נעשה ונשמע פרש"י מוכנים לעשות קודם שישמעו, היינו שיודעים שבלתי עזר השי"ת אין יכולין לעשות מאומה, והציווי בעצמה היא הנותנת כח לעשות כמאה"כ בדבר ד' שמים נעשו, וכמו שאמר כלב עלה נעלה ופרש"י אפי' בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, ולא בלשון גוזמא אמר כן רק בפשיטות דאם יאמר כן שוב באמת יהי' כח לעשות כן, וכמ"ש ז"ל הובא ברש"י נצבים לא בשמים הוא שאלו הי' בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, שלכאורה אינו מובן איך שייך צורך על דבר הנמנע, אך הוא הדבר שדברנו שבאם הי' בשמים היתה הציווי ללמוד תורה נותנת כח לעלות לשמים ממש, וע"כ שפיר עומדים מוכנים לעשות קודם שישמעו, ואחת הוא להם אם יצוה להם דבר קשה או דבר קל, כי כמו זה כן זה אין אנו יכולים לעשות מאומה בלתי עזר השי"ת, וכאשר יצוה ע"ז יהי' העזר ע"ז, וזה הוא לשון שמה"ש משתמשין בו שהמלאך אין לו שם רק כפי השליחות, והנה שם הוא עצם הדבר, וא"כ אליו בודאי אחת הוא מה יצטוה שבאם יהי' השליחות באופן זה יהי' עצם זה, וכ"כ ישראל הדבקים בהשי"ת:

מחיית עמלק קודם מ"ת אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאשר אז קנו מדת היראה ע"י שראו ושמעו, ובעוד קליפת עמלק קיימת בתוקפה שהיא קליפת כלבין דחצופין גם זה לא הי' מועיל עכתדה"ק:

ולי יש להוסיף דברים דהנה אמרו ז"ל דימי עבורו של כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאנה הוא עץ הדעת טו"ר ומגיע עד שער החמשים ובו נרמז קליפת המן המן העץ היינו שכחו הי' כ"כ גדול בקליפה עד שער הנ' נעשה עץ חמשים וזה שרמזו כלב לחמשים יום לגידולו, כך שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ, והנה תורה היא עץ החיים נדרשת במ"ט וע"י מגיעין לשער הנ', וע"כ הי' לעמלק כח להאפיל אור התורה, והוצרך להחליש כחו מקודם:

פרק ב

שנת תרע"א

בזוה"ק רב אבא פתח אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, אחות לנו קטנה אלו ישראל דאקרי אחות להקב"ה ושדים אין לה היינו דתנינן בשעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני לא הוה בהון זכוון ועובדין טבין לאגנא עלייהו דכתיב ושדים אין לה דהא אינון תקונא ושפירא דאתתא ולית שפירא דאתתא אלא אינון מה נעשה לאחותינו מה יתעבד מינה בשעתא דקב"ה יתגלי בטורא דסיני למללא בפתגמי אורייתא ויפרח נשמתהון מנייהו עכ"ל, והנה במה שאמר דלא הוה בהון זכוון ועובדין טבין יש להבין דלאחר שיצאו ממצרים הי' להם כמה וכמה מצות פסח ומילה שבת ופרה אדומה ודינין שנצטוו במרה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תי' שישראל עסקו אז בשלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למ"ת וזהו ושדים אין לה שלא היו משפיעים היינו שלא הי' להם מצוות שיהי' עיקר הכוונה לעשות רצון קונם כאמרם ז"ל מצות לאו להנות עכ"ד ז"ל:

והדברים צריכין ביאור, כי שלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למ"ת הי' ג"כ מצוה ככל המצות, וגם בכל המצות נאמר ובחרת בחיים וגו', ובזוה"ק ח"ב (פ"ב:) דתנן שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למהוי שלים במארי' בגין דמארי בעא לאוטבא לי' בעלמא דין ובעלמא דאתי, וברמב"ם סוף הלכות תמורה שרוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגודל העצה לתקן הדיעות וליישר כל המעשים ובמה יגרעו מצות שנצטוו במרה באשר הם לשלימות נפשם:

ונראה דהנה בהא דמ"ד אתחומין לא איפקוד פירשו התוס' דהיינו אהוצאה לא איפקוד, וצריך להבין מ"ש משאר ל"ח מלאכות, אף דכתבו התוס' דהיא מלאכה גריעה, מ"מ מאחר דלפי האמת בסיני נצטוו על הוצאה כמו על שאר מלאכות, מ"ש דבמרה לא נצטוו על הוצאה, ונראה משום דשאר מלאכות הם תיקון החפץ משא"כ הוצאה אין החפץ נתקן בכך והתיקון הוא רק באדם שצריך אל החפץ ברשות זה, וטעם שנאסרה הוצאה הוא רק מפאת כי ידוע שרה"י הוא בקדושה ור"ה הוא בחיצוניות, ואדם המטלטל חפץ מרשות לרשות למטה מעורר בעליונים עירוב רשויות, וכמ"ש הבעש"ט ז"ל בפסוק ה' צלך שכמו שאדם נוטה כן הצל נוטה עמו, כן הוא כביכול למעלה, וכל העולמות מתעוררים לעומת מעשה התחתונים, והנה בש"ס פסחים (קי"ח.) א"ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן בהם תורה וזן אותם בחסדו, הרי דעד מתן תורה לא התנהגו העולמות עפ"י מעשה התחתונים, ומוכרח לומר דעד אז לא התעוררו העליונים לעומת מעשה התחתונים, וע"כ מובן דעד אז לא הי' הוצאה מרשות לרשות בכלל מלאכה, ואף דשאר מלאכת שבת נפקדו במרה אהוצאה לא איפקדו:

ולפי האמור היו כל ז' מצות של ב"נ וכ"כ המצות שנצטוו עד סיני רק לתקן את עצמם ולא לתקן את עולמות עליונים, כי מעשה התחתונים לא פעלו בהם כלל, רק אדה"ר קודם החטא נראה שהיו כל העולמות מתנהגים עפ"י מעשיו כאמרם ז"ל לעבדה ולשמרה לעבדה זה מצ"ע ולשמרה זה מצות ל"ת, וכן אמרו ז"ל ואדם אין לעבוד את האדמה עי"ש, אבל אחר החטא שהשפיל מעלתו נטל ממנו זה שלא יהי' עוד כל ההתנהגות של כל העולמות תלויין בו, שאלמלא כן לא הי' קיום להעולם מפאת רב הזוהמא שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, ויש לומר שלפי"ז הי' קטרוג המלאכים במ"ת מעין הקטרוג שהי' בבריאת העולם שלא יהי' הכל תלוי במעשה האדם וזכותו, כמאה"כ כל שתה תחת רגליו, וגם יש לומר שזה הי' הענין כפית ההר כגיגית, ובתוס' הקשו הרי כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו שמא מחמת שראו אש הגדולה היו חוזרין בהם, ולכאורה אינו מובן דאדרבה מחמת אש הגדולה הי' להם להתיירא שלא ימאנו בקבלת התורה, ועוד שהי' להם להשתוקק עוד יותר להתורה אחר שראו מעלת התורה וכבודה, ולהנ"ל יובן שע"י אש הגדולה הבינו עד היכן הדברים מגיעים שעד מ"ת לא היו כל העולמות נפגמים בהתפגמם, אבל כשיקבלו את התורה אם יחטאו ח"ו, יפגמו עולמות ומלאכים גבוהים ורמים ונשאים, ויתייראו להכניס עצמם לידי מדה זו:

ולפי"ז שפיר יובנו דברי קודש אבי אדומו"ר זצללה"ה שעד מ"ת היתה כל עבודתם לתקן עצמם ולא להשפיע לכל העולמות, וזה ושדיים אין לה שלא היו משפיעים לכל העולמות, כי במה שאדם במעשיו הטובים הוא מתקן ומשפיע לכל העולמות זה עצמו הוא המגין עליו מכל קטרוג, וכעין שאיתא בברכת יצחק ליעקב שאמר אח"כ גם ברוך יהי' ובמד"ר שם אמר ר' יצחק בא לקללו אמר לו הקב"ה הזהר שאם את מקללו לנפשך אתה מקלל דאמרת אורריך ארור, וכעין זה הוא בכל המקטריגים שאם באים לקטרג על האדם הם נזהרים מפני שעל עצמם הם מקטרגים שכולם עולים במעלותיו ויורדים בירידתיו וכמ"ש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, ובכן ישראל אז ששדיים לא הי' להם כנ"ל שלא היו כל העולמות מתנהגים לפי מעשיהם, לא הועילו מעשיהם הטובים לאגנא עלייהו בשעתא דיפרחו נשמתייהו, ולא היו המקטריגים נזהרים כנ"ל:

בש"ס שבת בתלתא אמר להו מצות הגבלה עי"ש ברש"י, יש ליתן טעם למה הקדים מצות הגבלה למצות פרישה, אף דבמעשה פרישה קודמת שהיתה שלשה ימים קודם מ"ת, והגבלה היתה ביום מ"ת דווקא שהרי נאמר לו בשעת מעשה רד העד בעם, ש"מ שקודם לכן היו רשאין לעלות, ונראה דהנה איתא בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, וכ"כ יש לומר דאז בשעה שעמדו על הר סיני והיתה תשוקת ישראל גדולה לקרבת אלקית, ואעפי"כ קבלו עליהם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, בשכר זה זכו להדבק בדביקת אלקות עוד יותר, ועי"כ היו יכולים אח"כ לבוא לידי מצות פרישה שהיא להתרחק מכל אהבות חצוניות לגמרי, וכמ"ש זקיני זצללה"ה מקאצק בדברי התרגום אל תקרבון לצד אתתא כי באם הוא בצד זה אינו בצד זה עכ"ד, כי אין הלב סובל שתי התשוקות כאחת, ולזה רמזו ז"ל קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין חרבה זו וישבה זו או להיפוך תאמין, כי ירושלים הוא השתוקקת הלב להקדושה וירושלים הוא ליבא דכל עלמא, וקיסרי הוא השתוקקת לדברים חיצוניים, והלב אינו פנוי מהשתוקקת, שלהיות לב בלי השתוקקת כלל אי אפשר, ולהיות שתי מיני השתוקקת יחדיו ג"כ אי אפשר אלא או זו או זו, ואינו דומה למוח שיכול לסבול שני מיני השכל יחד חכמת התורה ושאר חכמות, והראשונים ז"ל למדו כל שאר החכמות לצורך חכמת התורה כמ"ש בספרים הקדושים, אבל בתשוקת הלב אינו כן, וע"כ למען יהי' ביכולתם לעשות פרישה לגמרי מאהבת והשתוקקת חיצוניות, שהרי בשעה שנאסר להם נאסר להם לעולם כבש"ס ביצה כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, מסיני שהוצרכו אחר מ"ת להיתר, ובלי ההיתר היו אסורין לעולם, ולכאורה בלתי מובן למה הוצרכו שיהי' איסר עולם, אך הוא הדבר שהי' צריך שיהו מובדלים לגמרי למען יצא דבר זה מלבם לגמרי ושלא יהי' להם שום דביקת לאהבת חיצוניות, אך להיות הלב פנוי משום תשוקה לגמרי אי אפשר כנ"ל לכן הוצרך מקודם למצות הגבלה שנעשו דבקים באהבת השי"ת מאד כנ"ל:

בש"ס שבת דריש האי גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא וכו' ביום תליתאה בירחא תליתאי כמאן כרבנן, ויש להבין הלוא כר' יוסי נמי אתיא דקרא מפורש ויהי ביום השלישי רק ר' יוסי סובר דיום ראשון לפרישה הי' ביום החמישי כי יום הרביעי לא הי' לילו עמו, ומ"מ הכל מודין שלא הי' רק ג' ימי פרישה, ולמה לא אתיא נמי כר' יוסי:

ונראה עפ"י מה שכתב המהר"ל בטעם חודש השלישי שהוא כענין שלשה חדשי הבחנה כבמד"ר וכתב הוא ז"ל הטעם דצריך שלשה כי חודש הראשון מצורף להיציאה ויש לו צירוף בצד מה למצרים וחודש השלישי מצורף למ"ת וחודש האמצעי הוא מפסיק לגמרי שלא יהי' שום קירוב זה לזה, עכ"ד, וכ"כ נוכל לומר בטעם ג' ימי פרישה שהיו צריכין להיות נבדלים מאשה לגמרי וכבתרגום אל תקרבון לצד אתתא, היו צריכין נמי ג' ימים מטעם הנ"ל, וכמו שצרפם האי גלילאה ביום תליתאה בירחא תליתאי, ומאחר שלעולם חשבינן להראשון מצורף למה שקדום לו א"כ אף בלי לילו עמו הי' לו להיות כשר ליום הראשון לפרישה, וע"כ ע"כ כרבנן אתיא ולא כר' יוסי:

איתא בזוהר חדש דאנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו כמו זכור ושמור, ונראה לפרש עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס ברכות דרב אמר יצה"ר דומה כזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה הי', ופי' הוא ז"ל פלוגתתם דמאן דסבר דומה לזבוב הוא דמשתוקק לדבר מאוס כאמרם ז"ל אשה חמת מלא צואה, והסבור כמין חטה הוא שאינו רוצה לבטל את דעתו מפני רצון הש"י וחפץ תמיד לילך אחר דעתו לבד כי חטה מתיחסת לדעת כאמרם ז"ל אין התינוק יודע לקראות אבא עד שיטעום טעם דגן, עכת"ד, ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק מה הוא עיקר מהותו של יצה"ר ומ"מ שניהם מודים ששני מיני יצה"ר הוא, ויש לומר שלעומת שני מיני יצה"ר אלה הוא זכור ושמור, כי שמור הוא שלא יתקלקל בדברים הפחותים והוא מצות ל"ת, וזכור הוא במצ"ע בשכל האדם להיות נמשך אחר שכל התורה, וכבר אמרנו במק"א שזה ענין שתי מצות שנצטוו קודם מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים ומאוסים, והגבלה הוא ביטול דעתו לדעת התורה, וזה נמי ענין אנכי ולא יהי' לך, דאנכי הוא לבטל דעתו ורצונו לרצון הש"י, ולא יהי' לך הוא שלא ימשך אחר פחיתות והמיאוס כמו שפירש"י ותיראו את שקוציהם ואת גלוליהם שהם מיאוסים כגלל:

והנה זכור ושמור בדיבור א' נאמרו יש לומר כי זה בלי זה אי אפשר, שבאם אדם שולט עליו יצה"ר המושכהו לדברים פחותים ומיאוסים, אי אפשר שיהי' בו בחי' ביטול דעתו לרצון הש"י וממילא איננו בטל והולך אחר דעתו, וכ"כ להיפוך מי שהוא מתחכם והולך אחר דעתו ואיננו מבטל עצמו מפני רצון הש"י אי אפשר שיהי' נבדל מפחיתות וסוף שהוא נופל בדברים פחותים ומיאוסים, וכמו ששמעתי מהרה"ק מפרשיסחא שסוף של מחקרים כאלו לעשות מעשה זמרי, ולפי הדברים האלה מובן הפי' שגם אנכי ולא יהי' לך בדיבור א' נאמרו כי זה בלי זה אי אפשר:

בש"ס שבת ואמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וגו', והענין יובן עפ"י מה שכתוב בספר בני יששכר דכל החושים שבאדם נשתתפו בחטא אדה"ר, חוש הראי' שנאמר ותרא האשה, חוש השמיעה ששמעה לדברי הנחש, חוש המישוש ותקח, חוש הטעם שחיך אוכל יטעם, חוץ מחוש הריח שלא נשתתף בהחטא ולא נתפגם, עכת"ד, ובזה יש לומר דבקבלת התורה שהוא עץ החיים היפוך עץ הדעת טו"ר שהי' תיקון על חטא עץ הדעת, ואלמלא חטא העגל כבר הי' העולם מתוקן, ואף אם יתמהמה חכה לו במהרה בימינו שיהי' התיקון לגמרי בכח התורה, הי' צריך להיות בחוש שלא נתפגם שהוא חוש הריח, וממנו מתפשט התיקון ליתר החושים שנתפגמו, וזה לימוד להאדם הבא להתתקן שצריך להתחיל מאבר שלא נתפגם, והוא נקודה הפנימית שבלב שנקראה בתולה ואיש לא ידעה, והיינו שע"י יגיעה רבה באים להנקודה ההוא, וכשהוא נוגע בעבודתו ותורתו בעומק הלב, ממנו מתפשט תיקון על כל האברים, משא"כ תיקון בלתי בא בעומק הלב רק מהאברים שכבר נתפגמו, איך יתחיל התיקון:

בש"ס שם ואמר ריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל וכו' הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים שנאמר גשם נדבות תניף אלקים וגו', ויש להבין דמביא פסוק דגשם על טל, ובש"ס דישראל בקשו מהקב"ה ויבוא כגשם לנו, והקב"ה השיבם אהי' כטל לישראל, הרי דטל וגשם שני ענינים הם, ונראה עפ"י מה שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס הלז שטבע הטל הוא לעורר ליחות שבעצמו וע"כ אף שמהטל לא נשאר מאומה שהרי הוא עולה לקראת החמה מ"מ מועיל להזרעים שמעורר הליחות שבעצם הזרעים, וע"כ ישראל שאלו ויבוא כגשם לנו היינו ליתן שפע מלמעלה והקב"ה השיבם שלא נכון לעשות כן כי עיקר ביאת אדם לעוה"ז הוא שלא יהי' לו נהמא דכסיפא, רק כטל שיעורר אותם שהם בעצמם יתקדשו אף כשיקח מהם הקדושה שניתן להם מלעילא כדוגמת טל שעולה נגד החמה, וזה טל שעתיד להחיות בו את המתים שאיננו ברי' חדשה רק מעורר חיות הישן, ודפח"ח:

ולפי"ז י"ל דבשעת מ"ת שיצאה נשמתם ובמד"ר שהתורה טענה לפני הקב"ה שנתן אותה למתים וע"כ החיים הקב"ה היינו שנתן בהם חיות מחדש שאפי' לא יתעוררו מעצמם כנ"ל ענין טל, מ"מ יחי' אותם כגשם למען לא תנתן התורם למתים אבל ישראל הם השכילו והתעוררו מעצמם כענין טל הנ"ל:

והנה זה נשאר לעולם שבכל חג השבועות נותנים לכל איש מישראל חיות חדש, אך ההפרש במקבלים, יש שמקבלו כגשם היינו שאינו מעורר עצמו ביגיעת מוח ולב, ומסתפק עצמו בההתעוררת הבאה לו לשעתו, ויש שמייגע עצמו ומתעורר עד נקודה פנימית שבלבו, וזהו כטל כנ"ל, וניכר זה אחר צאת היו"ט שזה שהוא כגשם ואין בו מכחות עצמית רק מה שנותנים לו מן השמים, כשיצא יו"ט לא נשאר בו רק רושם בעלמא וכולי האי ואולי, אבל מי שקיבל קדושת היו"ט בבחי' טל נשאר בו גם אחר היו"ט כמו טל אף דעולה לקראת החמה נשאר כחו כנ"ל:

פרק ג

שנת תרע"ב

דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל, משמע דשבת היתה סיבה לנתינת התורה, ויש להבין למה אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו שהוא חל בששת ימי המעשה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר משום דבשבת הוא עליות עולמות הי' העולם ראוי לקבלת התורה, ועתה שנעשה יום עצרת יו"ט שיש בו נמי עליות העולמות שוב הוא כמו אז בשבת, ואז שלא הי' עדיין יו"ט נצרך שיהי' שבת, עכ"ד:

ויש לומר בסגנון זה מטעם אחר ועם זה יובן ענין דהוסיף משה יום אחד מדעתו, דהנה כל התורה היא שם אחד של הקב"ה, וא"כ המקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד הרי הוא כמו כותב חצי השם שאין בו קדושה, ובכן יש להבין הלוא אין כל המצות נוהגות באיש אחד יש מצות שהם במלך או בכהן. ורובם אינן נוהגות בזה"ז, ויש מצות פרטים אונס ומפתה ומוציא שם רע, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה תירץ מפני שהם בללמוד וללמד:

ויש לומר עוד בפשיטות דכמו דכל התורה הוא שם אחד של הקב"ה כ"כ ישראל הם כולם כאיש אחד, וכמו אדם הפרטי שעושה מצוה באחד מאבריו מועיל לכולו כן כלל ישראל, ובאשר שורש ישראל הם למעלה מן הזמן. ע"כ מצות שעשה המלך לפני אלפי שנים מועילים גם עתה לכל הכלל כולו, אך זה יתכן באיש שהוא מתאחד בכלל ישראל ואהבה ביניהם הם כמו איש אחד, אבל לא להיפוך ח"ו, וע"כ איתא במדרש כשישראל חנו לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד אמר הקב"ה שעתה הגיע שעת הכושר ליתן התורה, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב בספורנו בפסוק כל אשר דיבר ה' נעשה, היינו שבין כולנו נשלים את חפצו יתברך, וזה שייך רק כשכל ישראל כאיש אחד אז מועיל עשיית זה לזה:

והנה במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בשם הרה"ק מהר"י מווארקא זצללה"ה שלשון ויחן הוא לשון חן שדרכו של חבירו מצא חן בעיניו, וזה הי' עוד בר"ח, אך יש לומר דאף דלכאורה דבר גדול הוא מאד שדרכו של חבירו ישא חן בעיניו כי אין דעתם של בני אדם שוות, מ"מ בהעמיק על הדבר עוד יש מעלה גדולה מזה והיינו לאהוב לכל איש ישראל אף בשדרכו לא מצא חן בעיניו אחרי שיודע מטרת כוונתו שהוא לטוב אף שתועה מדרך השכל, שבאם דרכו מצא חן בעיניו אין כ"כ רבותא. ופן בשום פעם לא יכשר דרכו בעיניו יפסוק ההתאחדות, אבל כשמתאחד עמו בשביל מטרת כוונתו הוא קשר של קיימא, ובאמת שזה דרך לבוא לאהוב את כל איש ישראל כי הכל חפצים ליראה את שמך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכשיתקיים והדחתיו אל ארץ צי' ושממה ישובו כולם לתחת כנפיו יתברך, וכולם יתתקנו, מאחר שכל ישראל בפנימיותם טובים:

ויש לומר שזה היתה עצת מרע"ה שהוסיף יום אחד מדעתו, היינו שדעת הוא התקשרות כנודע והוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, והיינו משום שדעת הוא המבדיל כמאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין והוא המבדיל חיצונותו של דבר מפנימיותו, ובפנימית הכל אחד וע"כ מבריח מן הקצה אל הקצה, ומרע"ה בדעתו הגדולה העמיק לתוך פנימית ישראל והבדיל החיצוניות מהפנימיות, והבין כי מה שכתיב ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד והיינו שדרך זולתו מצא חן בעיניו לפי מעלת משה איננו מספיק זה. אלא שצריך להתאחד אפי' כשלא מצא חן בעיניו כנ"ל, ומאחר שנתינת התורה היא רק באמצעית משה כמו שנקרא על שמו תורת משה רצה להעלות את ישראל במעלותיו להתאחד כנ"ל, ע"כ הוסיף יום אחד ובא יום מ"ת בשבת, ושבת הוא רזא דאחד מפני שהוא יומא דנשמתא ומאיר הפנימית של ישראל, והוא שעמדה להם להיות ההתאחדות במעלה הגדולה כנ"ל, וזהו טעמו של דבר דכ"ע בשבת נתנה תורה, דלמ"ד בתרי בשבא איקבע ירחא מעיקרא היתה הכוונה שיארע מ"ת בשבת מטעם הנ"ל, ולמ"ד בחד בשבא איקבע ירחא הי' צריך מרע"ה להוסיף יום אחד בשביל זה שיהי' מ"ת בשבת:

והנה בש"ס חגיגה שטומאת עם הארץ טהור ברגל משום שנאמר ויאסוף כל איש ישראל כאיש אחד חברים הכתוב עשאום כולם חברים, והנה כי גם ביו"ט מתאחדים ישראל, ע"כ בזה"ז שיום עצרת הוא יו"ט יכולין לקבל הארת מ"ת אף בלי יום השבת:

דבר הקושיא שהקשו ז"ל למה אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו הלוא עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', ולכל הדיעות לא נתנה התורה בחמשי לחודש, ונראה דהנה כתיב והי' לאותות ולמועדים ולימים ושנים, ומובן שהתורה שהיא למעלה מהשמש כאמרם ז"ל מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו למעלה מהשמש יש לו, אין שייך לומר שזמן שהוא למטה מהשמש הי' גורם לנתינת התורה, ויותר הי' ראוי שיאמר זמן קבלת התורה, מצד המקבל שהוא תחת הזמן, ולא זמן מתן תורתינו, ובאמת אנו מברכין מטעם זה נותן התורה שהוא לשון הוה ולא נתן שהוא לשון עבר:

אך נראה שמאחר שמתן תורה תלוי בטהרת ישראל שספרו ז' שבועות לדכיותא כמ"ש הזוה"ק, א"כ זמן נתינת התורה אינו תלוי בימים שנתהוו מתנועת השמש אלא זמן שנטהרו ישראל, ואם הי' אירע הטהרה בזמן אחר הי' אז מתן תורה, וע"כ גם עתה בכל זמן שנגמרת הספירה שהיא טהרת נפשות ישראל נתעורר ענין מתן תורה, וע"כ עצרת פעמים בה' בחודש וכו' שהרי אינו תלוי בזמן החודש:

ובזה עצמו מיושב קושיית המג"א שהתורה נתנה ביום נ"ב ליציאת מצרים שהרי ביום חמישי בשבת יצאו ודכ"ע בשבת נתנה תורה, ולהנ"ל ניחא שאין אנו מונין כלל לימים שהם ע"י תנועת השמש אלא להטהרה שהי' אז ראויין לתורה, ואם אז הוצרך משה להוסיף יום אחד או אפי' למ"ד שלא הוסיף כלום אלא בשביל סיבה אחרת שלא הי' נגמר הטהרה, [ושמעתי מפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם הרה"ג מקוטנא זצללה"ה משום דבעמלק כתיב אשר קרך בדרך ופירש"י שהי' מטמאם במ"ז וקרי סותר יום אחד, וקלסוה] וכאשר נגמרה הטהרה נתנה תורה, וכן אנו אומרים זמן מתן תורתינו לזמן שנגמרת הטהרה, ואחת הוא אם נגמרה הטהרה ליום נ' או ליום נ"א:

וממוצא דבר שאף אדם שאינו מרגיש בתועלת וטהרת הספירה יש לו להאמין באמונת אומן ששורש נשמתו נטהר בהכרח, מאחר שאנשי כנסת הגדולה סדרו לנו בתפילה זמן מתן חורתינו שאין לו משמעות אלא הטהרה כנ"ל מוכרח לומר שהספירה עשתה את שלה על כל פנים אלא שלזה מעט ולזה הרבה ולזה בשורש נשמתו לבד ולזה אף בנפש, וזה נותן חיזוק גדול ביד איש להתחיל מחדש לגמרי וכעין מ"ש ז"ל בפסוק כי עמך הסליחה למען תורא:

ואפשר עוד לומר כי טהרת שורש נשמתו היא לפי ערך קבלתו על להבא כאמרם ז"ל אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובאשר שורש נשמתו הוא למעלה מהזמן נחשב תיכף בהספירה כאלו אז הי' הקבלה מחדש באשר הכל נצמח מכח הספירה ושוב הספירה מטהרתו, ובזה יש לומר כוונת המדרש שכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם:

כל אשר דיבר ה' נעשה. וזה הי' בתרי בירחא, ואח"כ בפרשת משפטים כתיב כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, וזה הי' בד' בירחא, וכבר עמדנו בזה, הלוא מבואר במדרשות שנעשה הוא מדריגה גבוה מנשמע ובחטא העגל אבדו נעשה אמר הקב"ה עכ"פ שמרו נשמע, הרי שנעשה הוא מדריגה גבוה יותר, וא"כ איך אחר שהיו במדריגה הגבוה חזרו ושתפו עמה מדריגה הקטנה ממנה, ואיפכא מסתברא שמעלין בקודש:

ונראה דהנה בזוה"ק שאין מחשבת האדם פועלת בעולמות העליונים אלא מעשה, אף דבלי כוונה מה יתרון להמעשה, ור"ש מארי דספר הזוהר אזיל בתר כוונה מ"מ עיקר הוא המעשה, והיינו שע"י המחשבה והכוונה פועל המעשה עוד יותר מבלי מחשבה וכוונה, ומ"מ עיקר מה שפועל בעליונים הוא המעשה, ונראה דכ"ז הוא לתיקון עולמות העליונים, אבל לתיקון שלימות האדם עיקר תיקון תלוי במחשבה וכוונה, שאם יודע טעם המצוה הוא מתענג ונדבק בה והלב מתרגש ומתפעל ובזה נעתק טבעו מחומרית לרוחנית ונשלם נפשו, אף שמחשבה לבד ג"כ אינה כלום מ"מ עם המעשה יש להאדם יותר תועלת מהמחשבה, וע"כ ישראל אחר ששמעו את יעודים הטובים והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, השיבו כל אשר דיבר ה' נעשה ועשו עיקר מהעשיי', והיינו שאינם נותנים לב על השלמת נפשם אלא לרצון הש"י לתקן עולמות העליונים שלזה העיקר העשיי' כנ"ל, כבנים נאמנים שאינם משגיחים לטובת עצמם כלל:

והנה יש מדריגה גבוה עוד יותר שאף שהוא עושה להשלמת נפשו נמי אינו נותן לב שהוא עבור טובתו רק כי כן הוא רצון הש"י, והשלמת נפשו אינה מכהה את כוונתו לשם יתברך לגמרי, בלי פתיך בי' צורך עצמו ותועלתו כלל, וכעין שכתב הספורנו בפ' נצבים בפסוק ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך לאהבה וגו' היינו שמה שבוחר בחיים לא יהי' כע"מ לקבל פרס אלא למען תחי' אתה וזרעך יהי' רק לאהבה, ודפח"ח:

ובזה יש לפרש שברביעי בחודש שהתעלו ביותר אמרו נעשה ונשמע דהנה נשמע הוא הבנת הדברים, וזהו שלימת האדם ביותר כנ"ל שגם זה יהי' מחמת רצונו יתברך כנ"ל, לא לצורך עצמו כלל, וזהו מאמר הש"ס מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, שהמלאך כל מהותו הוא לעשות שליחותו ולא להשלמתו כי המלאך הוא עומד ולא הולך אלא שזהו השלמתו שעושה שליחותו, ואם היתה כוונתו להשלמתו הי' זה גרעון בשליחותו ושוב לא הי' מגיע להשלמתו, אלא כל כוונת עשייתו היא שיחזור וישמע דבר שליחות אחרת ולא עבור עצמו כלל:

ובזה יובנו דברי חכז"ל שחזר הקב"ה על אומה"ע שיקבלו את התורה, ושאלו מה כתיב בה והשיב לעשו לא תרצח לישמעאל לא תגנוב וכו' ולא רצו לקבל, אבל ישראל לא שאלו וקיבלו בתמימות, והיינו שזה הענין לעשות לא לתועלת עצמו רק צורך גבוה זה אינו נמצא כלל אצל האומות וכל טיבוי דעבדין לגרמייהו עבדין, ע"כ רצו לידע מקודם אם תהי' התורה להשלמת נפשם, וכאשר שמעו שכתוב בה היפוך טבעם מיאנו לקבל, אבל ישראל שלא נתנו לב לטובת עצמם כלל אלא לצורך גבוה לא הי' להם לשאול כלל, וזה שהשיב רבא חנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, דזהו עיקר תמימות שאינו משגיח לתועלת עצמו כלל וממילא עושה כל מה שנצטוה בלי התחכמות ובלי חקירה על עתידות, וע"כ כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י עמו לחלקו, כמו שהוא אינו נותן לב לטובת עצמו רק צורך גבוה, לעומת זה נעשה חלקו של הש"י:

ובזה יש לפרש מה שנאמר לאאע"ה התהלך לפני והי' תמים גבי מילה, עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל נסיון המילה הי' באשר חשב שמאחר שיעשה נבדל מכלל העולם ע"י מצות מילה לא יהי' ביכולתו עוד למשוך לבם ולקרבם תחת כנפי השכינה, וזה היפוך מהותו לגמרי שכל מהותו והשלמתו הי' לקרב כל באי עולם תחת כנפיו יתברך, עכ"ד, וע"ז נאמר לו הי' תמים שלא יתן לב לתועלת עצמו והשלמתו, רק יעשה בתמימות מה שנצטוה:

ובמה שאמרנו יתיישב קושיא עצומה שהקשה כ"ק אאדומו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשחטאו בעגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקו מהם השני כתרים, והקשה ז"ל דלמה פרקו מהם הכתר שכנגד נשמע, הלוא לא קלקלו אלא נעשה, ולהנ"ל יובן דענין כתר הוא ענין מלוכה כעין מלך שהוא נבדל מהעם, ובדוגמא זו נפשו של אדם נבדלת מעצמו וכל עשייתו היא רק צורך גבוה, וע"כ קשרו להם שני כתרים שגם נשמע הוא צורך גבוה כנ"ל, אבל אחר חטא העגל שאבדו את נעשה היינו שדי שיהי' עבודתם לשלימות נפשם אף שאיננה כ"כ לצורך גבוה, וכבש"ס פסחים מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' קעביד ופירש הרב ז"ל דמעיקרא עביד אינש אדעתא דהשלמת נפשו, אלא שאח"כ הולך מדרגא לדרגא עד שמגיע לידי מדה זו לעשות כל מעשיו צורך גבוה, אבל לא בהתחלת עבודתו, ואז אחר מעשה העגל התחילו בעבודה מחדש, וממילא היתה להשלמת נפשם כנ"ל, וזהו שאבדו כתר הנעשה, ומובן שאבדו את כתר הנשמע מק"ו, וע"כ פרקו מהם השני כתרים:

במדרש פ' במדבר בשלשה דברים נתנה תורה באש ובמים ובמדבר, ע"כ, ביאור הדברים דהנה שלימות האדם הוא שיהי' שלם בגוף ונפש ושכל, ולעומתם הם אש ומים ומדבר, מדבר הוא שאין לו צירוף אל ישוב העולם, ורומז לשכל האדם שהוא הנשמה שמשכנה במוח שאין לה צירוף אל הגוף כמו שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ברכות שחמשה דברים שהנשמה נדמה להקב"ה ובתקה"ז איתא מה הקב"ה דן את העולם אף הנשמה דנה את גופא, ודיין צריך להיות נבדל מבעלי דינים, אש רומז לכחות הנפש שמשכנם בלב ורשפי' רשפי אש שלהבתי', מים רומזים לכחות החומר שמים הם חומרים כמ"ש המהר"ל:

וכן יש לפרש מאמרם ז"ל שהתורה נתנה בהר סיני ונשנית באוהל מועד ונשתלשית בערבות מואב שהוא מקביל לעומת שלשה אלה חלקי האדם, בהר סיני הוא נגד השכל כנ"ל, באוהל מועד נגד הנפש מקום הקרבנות שהוא נפש תחת נפש ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שהוא כחות הנפש כנ"ל, ערבות מואב מלשון ערבה שהוא חושך נגד כחות הגוף, והכוונה שישתלמו ישראל ע"י התורה בגוף ונפש ושכל להיות כולו קודש, ושיהי' התיקון הכללי נגמר:

אך הצליח מעשה שטן, שבהר סיני עשו את העגל שע"ז הוא חטא השכל, באוהל מועד הי' חטא המרגלים וימאסו בארץ חמדה ופחדתם ממלחמת ז' אומות שכל אלה הוא חטא הנפש שמשכנה בלב, ערבות מואב הי' חטא בנות מואב שהוא בגוף, ומכל ג' אלה נשאר לדורות, חטא העגל נאמר וביום פקדי וגו' חטא המרגלים נאמר וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, והם בכו בכי' של חנם ונקבע להם בכי' לדורות, חטא ערבות מואב נאמר ביהושע המעט לנו עון פעור אשר עדיין לא נטהרנו ממנו:

ונראה אף שתיקון הכללי לא יהי' עד ימות המשיח מ"מ נעשה תיקון בצד מה לג' אלה ע"י שילה, ובית ראשון, ובית שני, שילה בחלקו של יוסף נגד השכל שמשכנו במוח, ויוסף הוא בחי' ראש כבמדרש פ' ויחי שאמר להם יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו, בית ראשון ששרתה בו שכינה הוא תיקון הלב משכן הנפש שהיתה האהבה בו בהתגלות כמ"ש ברש"י שיר השירים בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבוני ונקרא לבנון שהוא לבן של ישראל כבמדרש. בית שני שחסרו ה' דברים ולא הי' בערך מקדש ראשון אלא בערך גוף להנפש, והבן:

במדרש בראשית א"ר אליעזר בר חנינא בשם ר' אחא עשרים וששה דורות היתה האלף קורא תגר לפני כסאו של הקב"ה אמרה לפניו רבש"ע אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי אמר לה הקב"ה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו' למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח אלא בך שנאמר אנכי ה' אלקיך, ע"כ:

נראה דהנה בריאת העולם הי' ע"י צמצומים כי בלאו הכי הי' הכל מתבטל במציאות, וזהו ענין אות בי"ת שסתום מג' צדדים וכעין בית המצמצם מה שבתוכו, ועיין בספר גבורות למהר"ל פט"ו, ומתן תורה הוא היפוך מזה כמ"ש וירד ה' על הר סיני, והיינו שיחודו של עולם האיר בתוך עוה"ז, וע"ז מורה אות א', וזה בחכמה יסד ארץ, והבן הדברים:

במכילתא דיבור אנכי, משל למלך שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם את החומה וכו' אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך המקום הוציא את ישראל ממצרים וכו':

ויש להבין דמשמע לכאורה דישראל קבלו עליהם מלכותו יתברך רק בשביל שהקדים להיטיב עמהם, וזה לא יתכן אלא בשביל שכך ראוי ומחויב, וכמו אאע"ה שקירב א"ע תחת כנפי מלכותו יתברך טרם היטיב עמו, ועל אהבתו יתברך הושלך לכבשן האש ואח"כ ניצול, אבל לא הקדים הצלה להאהבה:

ונראה לפרש דהנה בספר גנת אגוז דעשרת הדברות הם נגד עשרה מאמרות ודיבור אנכי נגד בראשית דבראשית נמי מאמר הוא, והנה בבריאת עולם כתיב עולם חסד יבנה שכל הבריאה היתה מצד חסדו ית"ש, שהרי עדיין לא הי' מי שיעורר בריאת עולם אלא הכל הי' בלי אתערותא דלתתא, וביותר דיבור בראשית שהוא ראשית הגילוי שלא הי' יכול לכתוב ויאמר שעדיין לא הי' מי שיקבל המאמר, ובאשר דיבור אנכי הוא נגד מאמר בראשית, הוא נמי באותו אופן שהדיבור לא בא ע"י אתערותא דלתתא כלל, וזהו משל המכילתא דאם המדינה מקבלים עליהם את אחד מהם למלך עליהם ואח"כ בונה להם חומות ושאר צרכים, א"כ הכל הוא מחמת אתערותא דבני המדינה וכן החומות והתיקונים שעושה מתיחסים נמי לבני המדינה שהרי הבנין נעשה ביגיעת כפים והוצאות אנשי המדינה, אבל כשבא אליהם מלך ממקום אחר ורוצה שיקבלו מלכותו עליהם והקדים להם בנין חומות ותיקונים הכל מתיחס להמלך שהרי הוא המעוררם ועושה להם התיקונים בלתי עשיית וסיוע בני המדינה שהרי עודנה אין לו רשות עליהם לקחת מהם מס, אלא עושה להם הכל ע"י חילו שהביא ממדינתו והוצאותיו, ובדוגמת זה הי' הדיבור אנכי שהש"י עושה עמהם הכל אף בלי אתערותא דלתתא. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים עפ"י שפירש הקדוש ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח, כי אמרו ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, וישראל במצרים לא היו יכולין לפתוח אפי' כחודה של מחט, והש"י פסח אפי' על פתיחה זו ועשה הכל בלי אתדל"ת כלל, ודפח"ח, והיינו דכמו שעשיתי שהוצאתיך ממצרים בלתי אתדל"ת, כן הוא דיבור אנכי אף שישראל אז בעת מ"ת היו יכולים לעורר במעשיהם הטובים, מ"מ לרוממות הדיבור אנכי מי שאנכי שם לא הגיע התעוררתם, וקבלו ישראל מלכותו יתברך מצד רוממותו, ודו"ק:

במשנה הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי רע"ק אמר ר"ש לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכב את הכבשים, נראה לבאר פלוגתתם עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש שני כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה [בחטא העגל] שמרו נשמע ופירש שלשון מזיגה הוא עירוב יין ומים, ורומז להתעוררות התחתונים בשם יין ומה שבא מלמעלה בשם מים, נעשה הוא עשיית והתעוררת התחתונים מצד עצמם ולעומתם בא אח"כ האור מלמעלה, נשמע הוא האור הבא מלמעלה מקודם וזה הוא המעורר את התחתונים, ובמעשה העגל שהי' מפאת שהי' אז משה רבינו ע"ה ברום המעלות שקיבל הלוחות מידו של הקב"ה ולא הי' יכול לפנות אל ישראל, וישראל היו מוטעים שמת משה והפסיקו במחשבתם דביקתם בו ע"כ נעשה מה שנעשה, ובזה גילו על עצמם שאינם יכולים לעמוד מצד עצמם, וזה שברתם נעשה, ודפח"ח:

ובדרך זה נוכל לפרש ענין הלחם והכבשים שבזוה"ק ששתי הלחם רומז לתורה, ותורה היא הניתנית מלמעלה למטה, ולעומתה האדם מתעורר למטה והוא הכבשים שהם בע"ח ותבוא נפש ותכפר על הנפש, והיינו הוא הרגש הנפש שבאדם, רע"ק סובר כי הלחם עיקר הוא ההתעוררות הבאה מלמעלה והוא נשמע כי שברו כוס של נעשה, ור"ש סובר שהכבשים עיקר והוא דוגמת נעשה כי אף ששברו נעשה מ"מ תקות המקוה להגיע לעתיד עוד למעלה זו, וע"ז מורה המנחה חדשה, והנה אמרו ז"ל דלית הלכתא כר"מ משום שלא יכלו חביריו להגיע לסוף דעתו, והלכה הוא לפי מהות המקבלים, ולעתיד יהי' הלכה כר"מ, וכן הוא בענין מחלוקתם דהלכה כרע"ק, ודו"ק:

ענין מה שקורין מגילת רות בשבועות הרבה טעמים נאמרו בזה ואענה אף אני חלקי בעזהי"ת, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה נתן טעם לשבח רות שזכתה לכל חמדת ישראל שיצא ממנה דוד המלך ע"ה עד מלך המשיח, והלוא הרבה גרים מתגיירין וכבר היו גרים שישבו בכבודו של עולם והניחו הכל ובאו במסירת הנפש להדבק בקהל ישראל כשהם דווים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהן, ולא זכו למה שזכתה, ואמר הטעם שזכתה כ"כ הוא משום שנעמי אמרה לה ארבע מיתות נמסרו לב"ד והשיבה באשר תמותי אמות, ולא השיבה שתשמור עצמה שלא תתחייב מיתת ב"ד אלא שמקבלת על עצמה אפי' בשביל גירותה יתגלגלו עלי' מיתות ב"ד נמי שוה לה להיות יהודית, וזה הרצון הוא בתכלית עומק הלב ובנקודה הפנימית שהיא בחי' יחידה ע"כ זכתה נמי לנקודה הפנימית שבישראל שמשיח ישיג בחי' יחידה ודפח"ח:

והנה תוס' הקשו למה כפה עליהם ההר כגיגית הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע ותירצו שמא כשראו את האש הגדולה היו חוזרין בהם, ועדיין אינו מובן אדרבה מחמת אש הגדולה הי' להם להיות יראים לחזור בהם, ונראה דענין אש הגדולה הי' להם להראותם את חומר הנושא שבאם ח"ו יעברו על התורה אחר שיקבלו עליהם יאכלם אש הגדולה של גהינם ויפלו במהמורות בל יוכלו קום, וכענין שאומרים לגר עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אין אתה ענוש כרת וכו' ועכשיו שבאת לידי מדה זו אכלת חלב ענוש כרת וכו', והרצון הי' שיקבלו ישראל אף על אופן זה שאפי' ליפול בשאול תחתית ע"י קבלת התורה נמי שוה אצלם להיות יהודים, וזה ממש ענין רות כנ"ל:

ואפשר לומר שמהאי טעמא זכו לדיבור אנכי נטריקן אנא נפשי כתבית יהבית שאפי' ח"ו ישראל לא יהיו ראוים יתקיים בהם השוכן אתם בתוך טמאותם אף שהם טמאים שכינה ביניהם, כמו שהם בחרו בקבלת מלכותו ית"ש, אף שלא יגיע להם עבור זה אלא גהינם, לעומת זה בחר בהם הקב"ה אף שלא יגיע ח"ו אליו יתברך מהם רק כמ"ש ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון נמי רוצה בהם:

פרק ד

שנת תרע"ג

יש להתבונן במצות הגבלה ופרישה במ"ת שבציווי הגבלה קודמת כבש"ס שבת בתלתא אמר להם מצות הגבלה ובד' אמר להם מצות פרישה, ובמעשה פרישה קודמת שבד' עביד פרישה ומצות הגבלה התחילה משעת מ"ת כמו שפירש"י שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, אלמא שאז הי' התחלת מעשה המצוה, וכבר דברנו מזה:

ונראה דהנה במכילתא פרשת בא הובא ברש"י הי' ר' מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו וכו' נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו' ור' אליעזר הקפר בר' אומר וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כדאי בהן שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם וכו' אלא לפי שהיו שטופין בע"ז וכו', ומ"מ לדברי ר' מתיא בן חרש לגודל האור שנפתח ביצ"מ לא הי' די בארבעה מצות אלו והיו צריכין עוד תוספות מצות, וניתן להם פסח ומילה, וכדמיון זה יש לומר במ"ת אף שכבר היו בידם מצות שנצטוו במרה שבת וכיבוד אב ואם ופרה אדומה ודינים, מ"מ לעומת גודל מעלת וחשיבת מ"ת לא הי' די במצות אלו כבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וכמו ביציאת מצרים ניתן להם שתי מצות פסח ומילה, מילה היא בסור מרע הוא חלק הנחש, ופסח הוא בעשה טוב, והוא עקירה מרשות הסט"א והנחה ברשות הקב"ה, כן נמי במ"ת ניתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם כדי לזכות למ"ת:

ויש לומר שמצות פרישה והגבלה מקבילים לעומת מילה ופסח, אלה נוכח אלה, דענין מילה הוא להבדל מחלק הנחש ובזה נעשו מובדלים מפרעה שהוא התנין הגדול, ובמ"ת היו צריכים באותו ענין קדושה עוד יותר שיהיו מובדלים משום שמץ פסולת לגמרי, ובזה יהיו מובדלים מכל האומות להתקדש לקבל התורה, וזה שניתן להם מצות פרישה כמדרש שאפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעוון שנאמר הן בעון חוללתי, ע"כ נאמר להם לפרוש לגמרי מענין זה, כי כשנאסרו נאסרו לעולם כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דהי' דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, ולא הי' האיסור לשעתו אלא לעולם, רק שאח"כ הותר, ומ"מ בשעה שנאסר נאסר לעולם, כדי שיהיו מובדלים לגמרי משום שמץ פסולת, וכמו שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על דברי התרגום לא תקרבון לצד אתתא כשמזמינים לצד זה אינם בצד זה, וא"כ היא מקבילה לעומת מצות מילה אלא שזו נעלה ביותר, ובמצות מילה נעשו מובדלים מפרעה ועקירה מרשות הסט"א, ובמצות פרישה נעשו מובדלים מבני נח ועקירה מרשות הטבע לגמרי, וענין מצות הפסח הוא קבלת עול מלכות שמים, כידוע למבינים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מצות הפסח שהוא מורה על היותם עבדי ה', וכמו עבד כנעני שמזונותיו משל רבו ועבד כהן אוכל בתרומה אף שעבד עברי של כהן אינו אוכל בתרומה, כי העבד כנעני אין לו מציאות בפני עצמו רק הוא בטל לגמרי לרבו והוא כמו בהמתו של כהן שאוכלת בתרומה, אבל עבד עברי שיש לו מציאות בפני עצמו ואיננו בטל לגמרי לרבו ע"כ אינו אוכל בתרומה, כן נמי ישראל מפני שהם בטלים לגמרי להשי"ת וכמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה והיינו כמו בהמה דאדעתא דמרא קאזלא, ע"כ מזונותם משולחן גבוה שהוא הפסח דאתכא דרחמנא סמכינא ומשולחן גבוה קא זכי כמו עבד ובהמתו של כהן שאוכלין בתרומה עכת"ד ודפח"ח, ובזה יש לפרש הטעם דלא הקריבו בני נח שלמים דענין זה להיות בטל להשי"ת להיות כמו בהמתו של כהן אינו נמצא כלל באומה"ע, וכל אחיזה שלהם אינו אלא במצות שכליות כמ"ש המהר"ל בדברי הש"ס קידושין דמא בן נתינה שמו, וע"כ אי אפשר שיהיו מותרים באכילת קדשים, וע"כ במצות הפסח נעשו ישראל ברשות הש"י שהוא מורה שמהות ישראל הם בטלים להש"י, וכמו שבמצות מילה יצאו מרשות הסט"א כנ"ל כן במצות פסח נכנסו לרשות הש"י, ולעומת זה יובן מצות הגבלה במתן תורה שהיא נמי כדמיון ענין פסח, דהגבלה היא לעמוד מנגד מחמת פחד ה' וקבלת עול מלכות שמים והוא בחי' עבד שצריך נטילת רשות עד היכן מותר לו לגשת ולהתקרב, והוא התבטלות לרצון הש"י וקבלת עול מלכות שמים עוד יותר ממה שמורה עליו ענין הפסח שהרי מהותם של ישראל להשתוקק לאביהן שבשמים וכמו שטבע האש לעלות למעלה, והגבלה היתה נגד מהותם לגמרי, ובמה שקבלו על עצמם מצות הגבלה ולא התנפלו ולא התחננו להעביר מעליהם גזירה זו זה מורה שבטלו לגמרי מהותם ורצונם לרצון הש"י, וכמו שמחמת מצות פסח זכו לכנוס לרשות הש"י, כן במה שקבלו עליהם מצות הגבלה זכו עוד יותר לקבל את התורה מפיו של הש"י, הרי שמצות פרישה והגבלה מקבילות למצות מילה ופסח:

והנה מצות פסח נאמרה בר"ח ופרשת המילה היינו שערל אסור בפסח נאמרה בי"ד, הרי שבציווי פסח קדום למילה, אבל בעשי' הרי מילה קודמת כדכתיב וכל ערל לא יאכל בו, ובמצרים עשיית הפסח היתה האכילה, ואינו דומה לפסח דורות שעשייתו היא ההקרבה, ותדע שהרי לדורות ערל אסור בהקרבה ובמצרים השחיטה היתה בעודם ערלים כמו שפירש"י שמלו באותו הלילה ובמדרש שבאו אצל משה ואמרו האכילנו מפסחך ואמר להם כך אמר הקב"ה אטימוס כל ערל לא יאכל בו מיד מלו את עצמן הרי שמלו בלילה והשחיטה היתה כשהן ערלים, והעשי' ע"כ נחשבת רק האכילה, והיא היתה אחר המילה, והטעם שבציווי פסח קדים ובהעשי' מילה קודמת יש לומר עפ"י דברי הנ"ל דפסח שהוא ענין המורה עבדות וקבלת עול מלכות שמים, ובזוה"ק פ' בהר כהאי תורא דיהבון עלי' עול בקדמיתא ובלי עול לא עביד מידי, ע"כ ראשית הכל היא קבלת עול מלכות שמים, ובאמת ע"י קבלת זו פרקו מהם עול זוהמת הנחש ונסתייעו לבוא למצות מילה להבדל מחלק הנחש וכמו שרמזו במדרש הנ"ל שאמרו האכילנו מפסחך ועי"ז נתנו נפשם למול וזכו לעשיית הפסח שהוא אכילה:

ובדמיון זה יש לומר במצות הגבלה ופרישה שמקודם היו צריכין לקבל עליהם עול מלכות שמים דהיינו הגבלה ובכח הקבלה זו נסתייעו לפרוק מהם כל שמץ פסולת כנ"ל ובאו לעביד פרישה, וע"כ בהציווי הגבלה קודמת אף שבעשי' פרישה קודמת כמו שביציאת מצרים בציווי פסח קדים אף שבעשי' מילה קודמת:

ומזה לימוד לכל אדם לקרב את עצמו מתחלה להש"י ע"י שמבטל את דעתו ורצונו ולא לעשות חשבונות רבות, וממילא יבוא אח"כ לעזוב את הרע הדמיון קבלת מצות הפסח ומצות הגבלה ואח"כ באין למצות מילה ופרישה כנ"ל כענין שאומרים בההגדה קדש ואח"כ רחץ:

ענין תפלה בלחש בציבור קודם התפלה שבקול הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי דבר שהוא באתגליא יש להחיצונים אחיזה בו, וע"כ מקדימין להתפלל בלחש ומאחר שנתקשר בהש"י ע"י התפלה שבלחש שוב אין לחוש עכת"ד, ונראה לבאר דבריו ז"ל דהנה בילקוט רות אמר ר' פרחי' באותה שעה הי' הקב"ה דן את העולם וב"ד של מעלה עומדין והקב"ה מסתירו שנאמר וילך איש עמדה מדת הדין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך מיד נגזר עליו ועל בניו וכו', ויש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (מ"ד:) בשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש בר נש בלחודוי ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודעין בי' בלחודוי דהא בזמנא אחרא דדינא תליא בעלמא אינון דאשתמודעין ורשימין בלחודייהו אע"ג דזכאין אינון אינון אתפסן בקדמיתא ועל דא לא ליבעי לאינש לאתפרשא מבין עמא וכו' ובגיני כך אמרה בתוך עמי אנכי יושבת ולא בעינא לאתפרשא מנייהו וכו', וזהו שהי' באלימלך שפירש לילך לחו"ל על היפוך בתוך עמי אנכי יושבת ע"כ אף שהי' צדיק גמור והקב"ה מסתירו עמדה מדת הדין והזכירו, ולפי"ז יש לומר דהנה כשאדם נצב להתפלל בודאי המקטריגים מקטרגים מי הוא זה שבא אל שער המלך ומטרידים ומבלבלים את מחשבתו כידוע שבשעת התפלה שכיח ביותר מחשבת חוץ ובלבול הדעת וצריך התחזקות גדול וכולי האי ואולי, והעצה היעוצה לזה היא תפילת הציבור לקיים בתוך עמי אנכי יושבת [ואפי' אם ע"י אונס מתפלל ביחיד מ"מ מחשבתו יהי' נקשר בתפלת הציבור ובשעה שהציבור מתפללים, ובהאר"י ז"ל שקודם כל תפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך וחד טעמא הוא] והנה תפלת ציבור היא בקול, ואף דבכל דבר שהוא באתגליא שייך עליו קטרוג, ציבור עצמו הוא הגנה, ויש להמתיק הדברים עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק הרבי ר' דוד מלעלוב דכשעשרה יחד מתפללים אפי' אם מלאך יבוא שמה נפשו יוצאה מגודל הפחד משום דכל בי' עשרה שכינתא שריא, ומה גם המקטריגים שחל עליהם אימה ופחד ובע"כ ישומו יד לפה, אבל תפלת היחיד לעולם היא בלחש והמשמיע קולו בתפלתו הר"ז מגונה, והטעם כנ"ל מפני שליטת החיצונים, המקטריגים ומבלבלים, ואך גם המתפלל בציבור להיות באמת נכלל בהציבור לא דבר נקל הוא כ"כ, והעצה לזה היא התפילה שמקודם בלחש שזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו, וכענין שהי' במצרים שבמדרש שזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ואפי' אחד מהשני לא הי' יודע, והתפלות פוגעים ומתאחדין זה בזה, ובאמצעות התאחדות ע"י התפלות שבלחש באין להתפלל תפלת ציבור בקול ושוב אין לחוש כנ"ל:

ויש לומר שזהו ענין ספירה וחג השבועות שספירה צריך שיהי' ספירה לכל אחד ואחד ויש כמה פוסקים דלא אמרינן בי' שומע כעונה, כי כל אחד ואחד ידע את נגע לבבו וצריך כל אחד לפשט את העקמימות שבלבו, ואין עקמימותו של זה דומה לשל זה, והוא כעין תפלה בלחש וכמו שבמדרש הנ"ל שהי' במצרים שאפי' אחד מחבירו לא הי' יודע, ועי"ז מתאחדים ומתכללים כל הכלל כענין תפלה בלחש, וכמו שהי' אז ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד מפאת התכללות כל שורשי נשמות, ואח"כ זוכין לשבועות מתן תורה שהי' בקולי קולות ולא מראש בסתר דברתי, וכל העולם היו שומעים קולות ופחדו ונתקבצו אצל בלעם כבמדרש, וזהו כעין תפלת ציבור שבקול, ובזה יש לפרש טעם שתי הלחם הבאים חמץ עפ"י מה דאיתא שמצה לחם עוני מורה על בלתי הרגש וחמץ מורה על הרגש:

בזוה"ק תנא בהיות הבוקר כד אתער זכותי' דאברהם דכתיב בי' וישכם אברהם בבוקר, ונראה לפרש דמדת אברהם היא התחדשות כעין חידוש העולם, כי הוא לא הי' לו רב שלמדו ושום סיוע משום אדם רק התחיל מחדש, וע"כ זכה למדתו מדת החסד אור שנברא ביום הראשון, והוא הי' תחלה לגרים, וזה הכח הוריש אברהם לבניו אחריו שכל איש יהי' מי שיהי' ואפי' בשפל וסתר המדריגה יהי' ביכולתו להתחיל מחדש, וזהו ענין מ"ת שנעשה עולם חדש, ומזה בא הארה בכל חג השבועות לעורר לבב אנשים להתחיל לגמרי מחדש ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלינה על לב, אלא כגר שנתגייר וכקטן שנולד, וזהו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה:

טעם שתי הלחם הבאות חמץ הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי בזוה"ק פ' פינחס (רנ"א:) שחמץ ומחמצת הם עננין חשוכין דמכסיין על נהורין דאתמר בהון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע חשוך כאשר בתחלה דכל כך חשוכא דעננין דלהון דלא יכלין נהורין לאנהרא להון ובגין דא ולא נודע כי באו אל קרבנה עכ"ל, וע"כ זהו טעם איסור חמץ בפסח כי אור המתגלה בפסח אינו יכול להאיר חשכת החמץ, ובכן יש לומר כי אור תורה המתגלה בשבועות באשר כל הנבראים חיותם מהתורה ובהתגלות השורש הכל שבים לשורשם וזהו טהרתם, ע"כ אף חשכת החמץ אינו מחשיך ומכסה על אור ההוא, עכת"ד, אך עדיין צריכין למודעי למה עוד מצוה בחמץ דווקא כי טעם זה איננו מספיק רק במה שאין בו איסור חמץ:

ונראה להוסיף בו ביאור דהנה כבר אמרנו במק"א דעננין חשוכין שרמוזין בחמץ שכתב הזוה"ק הנ"ל הם קליפת גיאות שרמוז בחמץ, כמו שאיתא בספרים בשם הרה"ק הרבי ר' שמואלקע מניקלסבורג דכל לחם יש בו שלש יסודות אש מים עפר ורוח אין בו, וחמץ יש בו נמי יסוד הרוח עכת"ד, וגיאות בא מיסוד הרוח כלשון הכתוב כל קבל די רוח יתירא בי', א"כ קליפת חמץ הוא קליפת הגיאות, ולקליפה זו אין שום אור יכול להאיר כי כאשר בא לו הארה הוא מתגאה עוד יותר ונהפך האור לחושך:

והנה לכל דבר יש שורש בקדושה, וגיאות בקדושה הוא כעין מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי הש"י, והנה במדרש שהרתיק הקב"ה על כל אומה ולשון לקבל את התורה ולא רצו, עשו בשביל לא תרצח ישמעאל בשביל לא תגנוב וכו' הפירוש הוא שבחנו את טבעם ומהותם שהם היפוך מצותי' של תורה, אך ישראל בגודל נפשם לא בחנו את מהותם כלל ולא שאלו מה כתיב בה אלא הרהיבו עוז בנפשם לקבל עליהם הכל, וזהו גודל הנפש והגבהת הלב בדרכי הש"י והוא השורש של גיאות בקדושה, ע"כ נתעלה מדת הגיאות בשורשו ואדרבה שנהפך לקדושה, ע"כ מצות שתי הלחם הרומז לתורה כבזוה"ק הוא דווקא בחמץ כי נהפכו העננין דחשוכין שהוא חמץ הרומז לגיאות לאור והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול כי מהחושך עצמו נעשה אור:

והנה ידוע דשלש יסודות אש מים עפר הם נגד שלש אותיות שבשם הוי' ב"ה יוד עם שני ההין ויסוד הרוח הוא נגד אות הואו שבשם הוי' ב"ה, וע"כ כאשר ישראל תקנו את יסוד הרוח הנ"ל ונהפך לקדושה זכו לתורה תורת אמת כי אות הואו הוא אות אמת כמ"ש בזוה"ק בפסוק ונתתם לי אות אמת, ויש להוסיף ולומר כי ידוע דאורייתא כולא חד שמא משמותיו של הקב"ה, וידוע ג"כ דכל השמות מסתעפין משם הוי' ב"ה כמ"ש בספר שערי אורה, וע"כ כאשר ישראל אכלו מצה במצרים זכו לשלש אותיות שבשם הוי' ב"ה, ועתה בעצרת שתקנו יסוד הרוח זכו לאות ואו, והרי נשלם בהם שם הוי' ב"ה, ע"כ זכו לתורה שהוא כולא שמא חד משמותיו של הקב"ה:

ולפי האמור יש לפרש מאמר הש"י הנה אנכי בא אליך בעב הענן, וכן מה שאנו אומרים אתה נגלית בענן כבודך וכו' דמשמע דהענן הוא ענין מיוחד וסיבה להתורה, דהנה בזוה"ק וכל העם רואים את הקולות שומעים מבעי לי' אלא הכי תנינן אילין קלין הוו מתגלפי בההוא חשוכא ועננא וקבלא ומתחזין בהו כמה דאתחזי גופא וכו' עיי"ש כל המאמר, והיינו כמו אותיות החקוקים על אבן כן היו אותיות הדיבור חקוקים בענן והי' אויר בענן כמסת האות והי' נראה האור מתוכו וע"כ היו רואין את הדיבור כאותיות של אש מאיר בתוך הענן והחושך, וא"כ הרי נעשה החושך והענן מגוף אותיות הדברות וכמו לוחות אבן שהיו הדברות חקוקים עליהם, ובמדרש שהדיבור עצמו שהי' נראה ונשמע בעת מ"ת תיכף נחקק על הלוחות, ולא כמו שנראה מפשטי הכתובים שהכתיבה על הלוחות הי' בארבעים יום שהי' משה בהר, והנה ענין לוחות האבן וענין החושך והענן אחד הוא, וא"כ קדושת הענן כמו קדושת הלוחות, ולמ"ש לעיל הדבר מובן כמו שישראל הפכו את מדת חושך של הגיאות והחמץ ועננין חשוכין לאור כן נהפך מהות עב הענן לקדושה והוא עצמו הי' סיבה להדברות, אף דבכל מקום ענן גדול רומז להיפוך כידוע מענין ענן גדול שבמרכבת יחזקאל בכאן רומז להחושך שנהפך לאור, ובזה יש לפרש דברי זוה"ק שכתב דעצרת הוא ביטול היצה"ר ובסמוך כתב דהאי אילנא מכפר על יצה"ר היינו דכפרה הוא לשון קנוח כמו שפירש"י, והיינו שמקנחין הזוהמא מהיצה"ר ומכניסין אותו לקדושה כמו שיהי' הענין לעתיד, ומאן דאמר ביטול יצה"ר היינו זוהמא של יצה"ר, והכל מטעם הנ"ל דישראל הפכו חושך לאור:

ובזה יש לפרש הכתוב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שישראל ע"י עוז וחוזק לבם זכו להתורה שנקראת עוז ובשביל זה עצמו ה' יברך את עמו בשלום שהוא שלום היצה"ר שנעשה יצה"ט:

במכילתא וישב משה את דברי העם אל ה', ומה היו דברי העם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומנין שהודה המקום לדבריהם שנאמר ויאמר ה' אלי הטיבו כל אשר דברו, ויש להבין שהרי המאמר הטיבו כל אשר דברו הי' על מאמר העם קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו, ואין לו ענין לנעשה ונשמע, והמפרש למכילתא פירש דדייק מתיבת כל לרבות את מה שאמרו מקודם נעשה ונשמע, ועדיין קשה יציבא בארעא וגיורא בשמיא שנעשה ונשמע הוא זכות הגדול של ישראל כמבואר במדרשים, ומה שאמרו קרב אתה ושמע איתא במדרש שתחילה היו לומדין ולא היו משכחין ונעקר יצה"ר מלבם וכשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו להיות לומדים ושוכחים וחזר היצה"ר למקומו, וע"ז איתא במדרש מי גדול הגנב או הנגנב והקב"ה אמר מי יתן והי' לבבם זה, ואיך יהי' ע"ז הודאה להדיא מהש"י הטיבו כל אשר דברו, ועל נעשה ונשמע יהי' נתרבה במלת כל כאלו זה טפל לזה אתמהה:

ונראה לפרש דהנה איתא במדרש שאחר מעשה העגל אמר להם הקב"ה אבדתם נעשה שמרו נשמע משל וכו' עי"ש, ומבואר שעד מעשה העגל עמדו ישראל במעלתם שהקדימו עשי' לשמיעה, ויש להבין שהרי תיכף אחר מתן תורה ויש אומר אחר שני דברות הראשונים אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ובמשנה תורה ושמענו ועשינו, הרי הקדימו שמיעה לעשי':

ונראה דהנה במכילתא דכשנגלה הקב"ה על אומה"ע כדי לקבל התורה בני עשו לא רצו בשביל דיבור לא תרצח וכו' וכשבא אצל ישראל מימינו אש דת למו פתחו פיהם כולם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, יש לפרש דכל אומה ואומה בחנו את טבעם ומהותם שאינם ראוים לתורה, אבל ישראל לא שאלו כלל מה כתיב בה לבחון אם טבעם ראוי לתורה, כי ישראל השכילו שבאשר ידבר ה', ובדבר ה' שמים נעשו, בודאי כמו כן ישתנה המהות מבלתי ראוים לראוים, וכמו שאיתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל שמחמת שאמר הש"י לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו וגו' שוב הי' מוכרח לחטוא, וק"ו הדברים כשאמר הש"י לא תרצח נשתנה הטבע של הרוצח וכדומה ששוב יש בכחו וברשותו שלא להיות רוצח וכדומה, וא"כ שוב אין נ"מ מה שיצוה אותם הש"י, אם דבר קשה נגד טבעם ומהותם או בלתי נגד טבעם ומהותם, וע"כ הקדימו נעשה לנשמע:

ולפי האמור יתיישב מה דקשה לכאורה הלוא איפסק הלכתא שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, א"כ לעולם יש להקדים שמיעה לעשי', אך להנ"ל יש לומר דשאני דברות הנאמרים מפיו ית"ש לנוכח ישראל שבזה נשתנה טבעם ומהותם כנ"ל שבזה יש להקדים עשי' ואינם נצרכים שהתלמוד יביא אותם לידי מעשה אבל בעלמא התלמוד גדול ויש להקדים שמיעה לעשי':

ומעתה יתיישב מה שהקשינו לעיל איך אומרים שבעגל אבדו נעשה הלוא עוד מקודם זה אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, וכן ושמענו ועשינו, הרי שעשו עיקר מהשמיעה והקדימו להעשי' עוד מקודם מעשה העגל, דלא קשה מידי דשם בקשו שמשה ידבר עמהם שאף שגם משה שכינה מדברת מתוך גרונו מ"מ אי אפשר שיהי' כ"כ במעלה כמו דברות ששמעו מפי הש"י, ובמדרש שאמרו ישראל אח"כ כשם שמשה ב"ד עובר כך תורתו עוברת, הרי שישראל הרגישו שלא הרי הדברות ששמעו מפי משה כהרי הדברות ששמעו מפי הקב"ה, וע"כ יש לומר שדיבור של משה לא הי' לו כ"כ כח זה שישתנה המהות והטבע, ע"כ אמרו ושמענו ועשינו הקדימו השמיעה כאמרם ז"ל שהתלמוד מביא לידי מעשה:

ומעתה יש לפרש את המכילתא הנצב פתח דברינו, דהנה ישראל שאמרו נעשה ונשמע והקדימו עשי' לשמיעה עדיין לא הי' ניכר כ"כ כוונתם הטובה שהשכילו מעלת דברי הש"י שמהפך הטבע והמהות כנ"ל, כי אפשר שהוא בפשיטות ובתמימות שסמכו עצמם על הש"י שלא יצוה להם מה שאין בכחם לקיים כמו שפירש"י בש"ס שבת אנן דסגינן בתמימותא, ואין זה כ"כ שבח שלפעמים אדם סומך עצמו גם על אוהב בו"ד, אך כאשר אמרו למשה דבר אתה עמנו הקדימו שמיעה וכנ"ל א"כ מוכרח דמה שבראשונה הקדימו עשי' הי' מחמת שהשכילו מעלת דברי ה', א"כ כל שבח שהקדימו עשי' לשמיעה נצמח מפאת שאח"כ הקדימו שמיעה לעשי', ויוצדק לומר הטיבו כל אשר דברו, הן בראשונה הן בשני', ובראשונה נתרבה ממלת כל, שהרי לא הי' בה בפ"ע כ"כ שבח אלא מחמת השני' ודו"ק:

ויש לומר עוד דישראל שאמרו למשה דבר אתה עמנו וגו', דהנה גם זאת שהתלמוד יביא לידי מעשה, לאו בבני נח איתא אלא בישראל שע"י שני הדברות ששמעו מפי הקב"ה נשתנה טבעם בכל הדברים עכ"פ שע"י התלמוד יבוא לידי מעשה, וזה הרגישו ישראל ואמרו דבר אתה עמנו ושמענו ועשינו שמעתה יכולין אנו להסתפק בדיבורך שהתלמוד שוב יביא אותנו לידי מעשה, וא"כ הוא ענין אחד לגמרי עם מה שאמרו בראשונה ודו"ק:

יש להבין למה לא סדרו לנו חכז"ל מס' על חג השבועות כמו על כל חג פסחים לפסח, ר"ה, יומא סוכה מגילה, ואף שאין מצות מעשיות ביו"ט זה, הרי יש שתי הלחם והבאים בגללו וכמו מס' יומא שעד פרק האחרון מדבר רק בקרבנות, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שחכז"ל גנזו האור של היו"ט בהמסכת, עכ"ד, ויש לפרש דבריו עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (צ"ג.) דפתח לפרשת המועדות מקרא ויקרא לאור יום וגו' תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב"ה לחייבין דזמינן למיקם בעלמא גניז לי' לצדיקיא לעלמא דאתי הה"ד וימנעו מרשעים אורם וכתיב אור זרוע לצדיק, ואינו מובן לכאורה מה שייך פתיחה זו לכאן, ונראה מזה כמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דבכל יו"ט יש בו הארה מאור שנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים, דכתיב בי' וירא אלקים את האור כי טוב, וע"ש זה נקרא יום טוב, עכת"ד, וע"כ מובן פתיחה זו ששייך לכאן, אך בענין מה שאמר כד אסתכל לחייבין וכו' גניז לי' יש להתבונן הלוא הש"י הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים ואין צרת עין למעלה ח"ו, ועוד וכי בשביל שיהנו בו גם הרשעים יפסידו הצדיקים, וגם לי גם לך לא יהי' ח"ו לומר כן, אך פירושו הוא ברור כי אור שנברא ביום ראשון הוא חסד ומביא בהנבראים כח אהבה, ואם לא נגנז היו הרשעים משתמשין באהבה זו לחיצוניות עד לאין מרפא והוו מטרטשי עלמא, ע"כ לטובתם ולטובת כל העולם נגנז, ולפי"ז ביו"ט שיש בו הארה מאור ההוא והוא מחדש ומעורר אהבה בישראל לאביהן שבשמים, ושוב יש חשש כנ"ל שלא ימשך ממנו גם לרשעים וישתמשו בו לחיצוניות, לזה היתה עצת חכז"ל שסדרו מסכת וגנזו את האור בהמסכת והיינו שלפי גודל ההשתדלות והעיון בהמסכת כן מוצאין את האור כי טוב, והרשעים בחושך ידמו, ויש לומר עוד עפ"י מה דאיתא בספרים ששם מסכת הוא נגזר משם מסך שהוא מסך המבדיל בפני החיצונים והאומות שבתורה שבכתב יש להם אחיזה בצד מה וביום שעברו את הירדן כתבו את התורה על האבנים שכל הרוצה יבוא וילמוד כבש"ס סוטה וע"ז, אבל בתורה שבע"פ אין להם שום אחיזה, וע"כ מובן שהוצרך לזה מסכת תורה שבע"פ ולא סגי לי' בתורה שבכתב בפרשת המועד, ובאשר יש בכל מועד ורגל אהבה ואור באופן אחר ע"כ סדרו לנו לכל יו"ט מסכת בפני עצמה, ודקי הראות מרגישין בכל מסכת סגנון ואור אחר, ולפי"ז יובן היטב דברי כ"ק זקיני זצ"ל הנ"ל:

והנה יו"ט של שבועות שכל היו"ט הוא מחמת נתינת התורה הן בכתב הן בע"פ שכולם נכללו בעשרת הדברות, ובמדרש שהדבור אומר כך וכך קלין וחמורין יש בי כך וכך ג"ש, ובתורה שבע"פ שבהן אין להם שום אחיזה, ואף ששמעו הקולות של מתן תורה שנתחלק לע' לשון, מ"מ התורה שבע"פ שבו בודאי לא שמעו, ובאמת נראה שגם הדברות עצמן לא שמעו כלל אלא קול הברה בעלמא וע"כ נתקבצו אצל בלעם ואמרו שמא מבול מביא לעולם כבמדרש, ואם איתא ששמעו הדברות מה הי' להם להתיירא, אלא ודאי קול הברה בעלמא שמעו, והא דנחלק לע' לשון כבר נתן כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה טעם לשבח אין כאן מקומו, ע"כ אין ביכולת שום כח חיצוני להשתמש באור ההוא ואינו נזקק למסכת לגנזו בה ולעשות מסך בפניו:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה