אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

במדבר

בחוקתי

פרק א

שנת תר"ע

להבין ענין מספר בנ"י, נקדים דברי הזוה"ק תצוה פתח ההוא סבא ובמדבר אשר ראית מהו ראית אלא קוב"ה דבר לון לישראל במדברא מדברא תקיפא כמה דכתיב נחש שרף ועקרב וגו' ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין דעלמא, מ"ט בגין דההוא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשתין רברבן אתתקף מלכותא קדישא ואסתלק על כלא וסיהרא אתנהירת וכדין אתכפיא מלכא חייבא סט"א ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא דאיהו אתר ושלטנו דסמאל חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפא וחילי' ולכתתא רישי' ולאכפיא לי' דלא ישלוט ע"כ, והנה ידוע צורך היותר גדול לניצוח מלחמות הוא חוזק הלב וכ"כ כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו' אל ירך לבבכם וגו', ובד"ה כתיב פני ארי' פניהם לא ישיב בפני כל, ולהיפוך תחילת נפילה ניסה, ומזה יובן למעלה למשכיל מלחמה רוחניות שיתד שהכל תלוי בו היא התאמצות וחוזק הלב, שלא יתבטל דעתו מפני כל המניעות והמצירים, ויהי' חשוב בעיני עצמו ויראה א"ע כאילו כל העולם כולו תלוי בו, כאמרם ז"ל לעולם יראה אדם א"ע כאילו הוא חציו זכאי וחציו חייב והעולם כולו חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו כאילו הכריע א"ע ואת העולם כולו לזכות, וע"כ טרם שנכנסו ישראל למדבר ללחום את המלחמה הגדולה ברוחניות כנ"ל בזוה"ק, באה המצוה למנותם כי דבר שבמנין חשוב ואינו בטל, למען יחזיקו מעמד במלחמה הגדולה ההיא, שלא יוכל הס"ם להטעותם ולהמריך את לבבם, וכאשר נסתכל בכתובים נראה שכל המנויים שהיו בישראל, היו רק קודם מלחמה, רוחנית או גשמית, מנין הראשון, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, שהיו צריכין אז התחזקות גדולה שלא יטמעו בין המצריים, וכמו שפי' כ"ק אאמו"ר זצלל"ה מאה"כ אלה שמות בנ"י עפימ"ש הרשב"א בתשו' דשם של דבר הוא קיום הדבר, וכאשר הלכו למצרים מקום טומאה הוצרכו לחיזוק ולקיום ביותר עכתדה"ק, ואחר יצי"מ, אחר שנפלו בחטא העגל וחזרה הזוהמא להתפשט והוצרכו אח"כ למלחמה הרוחנית שבמדבר כנ"ל בזוה"ק, וקודם כניסתן לארץ במלחמת מלכי כנען, ואח"כ קודם כל מלחמה כמו שמבואר בכתובים, רק פעם אחת בימי דוד שהי' שלא לצורך מלחמה, נחשב לחטא:

ולפי דרכינו יובן ההפרש שבין מנין זה ובין המנין שקודם כניסתן לארץ, כי במנין זה נאמרו ארבעה דברים, במספר שמות, לגלגלותם, למשפחותם ולבית אבותם, ובמנין שני לא נאמר רק למשפחותם ולבית אבותם כי הנה מלחמה הרוחנית שהיתה במדבר במקום נחש שרף ועקרב וצמאון, שלדעתי יש לפרש כי הם ארבעה קליפות שבטומאה לעומת ג' אבות ודהמע"ה שבקדושה, כי שרף כשמו הוא אש שורף שלעומתו בקדושה פחד יצחק, ועקרב הוא קרירות כבש"ס ע"ז, והוא לעומת קו הימין שבקדושה מדתו של אאע"ה כנודע והוא מי החסד, ונחש הוא נגד מדתו של יעקב כלול בתרין, וסימנך כי לא נחש ביעקב, ובמדרש תרומה זהב וכסף ונחושת נחושת זה יעקב, וצמאון הוא לעומת מדתו של דוד דכתיב בי' צמאה נפשי לאלקים צמאה לך נפשי, וי"ל עוד שהם לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה כי זה לעומת זה עשה האלקים והכל הולך אל מקום אחד, וע"כ נאמר כאן ארבעה דברים הנ"ל נגד הד' כחות שבקליפה, כי מספר שמות לגלגלותם הם כנגד שני אותיות ראשונות, וע"כ במנין השני שהיתה המלחמה רק עם ז' מלכי כנען שהם לעומת ו"ה שבקדושה, ע"כ לא הוצרך שמה לא מספר שמות ולא לגלגלותם רק למשפחותם ולבית אבותם לבד והבן:

ולפי דרכינו יובנו דברי המדרש רבה, שאו את ראש אם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו הוא כמו שאומרים לקוסטנר סב רישא דדין, דהנה זה שאמרנו דצריך כל הבא ללחום מלחמות ה'. להיות לו גודל התאמצות הלב להיות חשוב בעיני עצמו, הלא מזה יוכל לבוא ח"ו גסות הרוח ויֶשות והוא שורש פורה ראש ולענה, ובכן עצה היעוצה לזה, לחשוב ולדעת כי הנהו שליח ד' ומאתו הגדולה והגבורה, וכל אשר הוא יותר בטל לד' יוגדל יותר נצחונו, כמ"ש כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו', ומאחר שכל חשיבותו הוא מה שבטל להשי"ת, לא יוכל לצמוח מזה שום גסות וישות, וזה שאם יזכו יעלו לגדולה, היינו שיזדככו כ"כ עד שיהיו בטלים להשי"ת בתכלית הביטול, ואז יעלו לגדולה דהגוף יתעלה במדריגת הנפש, ואם לאו כו' היינו שישיגו מזה התנשאות וגסות הרוח היפוך הביטול כנ"ל, אז נעשין נפרדים מאת השי"ת וכמו שפי' הרבי ר' בער זצלל"ה מאה"כ אנכי עומד בין ד' וביניכם, דהכוונה דמי שהוא יש בעצמו ואומר על עצמו "אנכי" זה שעומד ומפסיק בין ד' ובינו, ואינו מקבל שום חיות מהשי"ת, וזה הוא סב רישי' דדין, כמו שפוסקין את ראשו של אדם ואין הגוף שואב ממנו חיות, כ"כ מי שהוא יש בעיני עצמו הוא נפרד מהשי"ת ושוב אינו מקבל חיות ממקור החיים:

להבין ענין הדגלים, ובמ"ר כשירד הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כתות כתות של מלאכים מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו מיד התאוו ישראל כו' הענין, כמו בגשמיות הדגל הוא סימן שיתקבצו אליו הנפזרים כמ"ש רש"י וביותר במלחמה שהנפרד לא יהי' נאבד בהפרדו רק יוכל לשוב אל מחנהו בכל עת, כ"כ הוא ברוחניות, והנה כתיב ודגלו עלי אהבה, ודגל הוא לשון חיבור, היינו שיהי' תמיד דבוק באהבת השי"ת, וזה שראו ישראל מיכאל ודגלו כי המלאכים אינם נפרדים כלל ועומדים תמיד במדריגתם, וזה שהתאוו ישראל היינו שאפי' בעת הפרדם לעסוק בעניני חומריות ישאר לבם דבוק באהבת השי"ת, ולא יהי' ביכולת החומריות להאפיל את אור האהבה:

ובזה יובנו דברי המ"ר במה שאמרו או"ה שובי שובי ונחזה בך ממך דוכסין ממך אפרכין, השיבו בנ"י מה תחזו בשולמית וגו' כלום אתם יכולים לתת לי גדולה כדרך שעשה לי במדבר דגל מחנה יהודה וכו' היינו דאין הפי' ממך דוכסין וכו' היינו בנשיאות ראש גשמי, אך הכוונה כענין שאמר בלעם שמוטב שיהי' השי"ת נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה, וז"ש ממך דוכסין כו' היינו להיותם יודעים שיש לישראל דקות השכל אמרו שכולם יהיו עובדים להשי"ת וישראל בראש כולם, וע"ז השיבו מה תחזו וגו' דהנה האו"ה אין להם מצד עצמם שלימות הגוף ודביקות עצמיי רק מצד הארת השכל, כמ"ש מהר"ל ז"ל דמא בן נתינא שמו, וכל דבר שהוא מצד השכל אינו רק בעת שהשכל מאיר לו, וזה א"א להיות בתמידית כמובן, אבל ישראל הם דבקים בדיבוק עצמיי וכחשיכה כאורה כי חושך לא יחשיך ממך, וזה שהשיבו כלום אתם נותנים לי כו' דיבוק עצמיי אף בשעה שעוסקים בגשמיות להשאר אח"כ כמקודם:

הגבלה ופרישה, כתיב ואת ערום וערי' ואמרו ז"ל ראה הקב"ה שאין להם זכות במה ליגאל נתן להם שתי מצוות דם פסח וד"מ, כ"כ במ"ת אחר שהתעלו ישראל מאוד וכל מה שבאו במעלה יותר ראו יותר עד כמה הם רחוקים עוד ממ"ת ואין להם במה ליקרב למ"ת הקדושה, לכך ניתן להם שתי מצוות אלו, וכשנתבונן נמצא כי שתי מצוות אלו פרישה והגבלה הם מקבלות נגד פסח ומילה והבן הדברים מאד:

הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר דלא יהי' לאו"ה טו"ת מדוע להם נאמרו דברים שהן היפוך טבעם, מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף, ולישראל לא נאמר, דגם לישראל נאמר כזה, דטבע ישראל הוא שרוצה להתקרב להקדושה, ונאמרה להם מצוות הגבלה לעמוד מרחוק וזה נגד טבעם עכתדה"ק, ולי יש להוסיף בה דברים דמצוות פרישה היתה לבטל כל אהבות חיצוניות ושבה כל האהבה לשורשה, וע"כ היתה אז אהבתם להשי"ת עצומה מאוד מאד בכלות הנפש ממש, ואז דווקא נצטוו לעמוד מרחוק, וזה היפוך טבעם לגמרי ונסיון גדול מאוד:

פרק ב

שנת תרע"א

בזוה"ק דבעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא, המפורשים פרשו דהמנין בעת הקמת המשכן הוא לידע חיילין דמשכנא שעליהן שרתה השכינה בהקמת המשכן והמנין הנזכר בפ' במדבר הוא נמי להשראת השכינה, אבל בצאתם ממצרים קודם מתן תורה מנאם לידע החיילין המקבלים התורה ומנין הזה לא נזכר בתורה בפירוש אלא שנרמז במ"ש הכא במדבר סיני דהו"ל למימר באוהל מועד לבד, עכת"ד:

ולולא דבריהם הי' נראה לפרש שמנין אחד הוא האמור כאן אלא שנרמזו בו שני ענינים, והיינו דבמנין זה נזכר במספר שמות לגלגלותם, ולמשפחותם לבית אבותם, ויובן עפ"י דברי המדרש ויקהל כתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובין אלו, אלא כשהקב"ה מבקש לקראותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא אין לי אלא למעלן מנין אף למטן שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהפי' הוא שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט עכת"ד, ולפי"ז יש לומר שמספר שמות לגלגלותם הוא הפרט כל איש ואיש לפי מה שהוא ולפי דעתו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוה, ולמשפחותם לבית אבותם הוא מצד הכלל, ועיין ספורנו במספר שמות כי הי' אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית למעלתו על דרך ואדעך בשם ולא כן קרא לדור של באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות בספר האישים עכ"ל, והנה במד"ר שמות שקולין הם ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר מונה מספר לכולם שמות יקרא וכו' ולפי שהם משולים ככוכבים קרא שמות לכולם עכ"ל, והיינו דכמו הכוכבים שלכל אחד יש לו ממשלה מיוחדת והשפעה על הארץ כידוע, זה חום וזה קור כל אחד יש לו ענין מה שאין לחבירו כידוע, וזה מבטו על חלק ארץ זה וזה על זה, ומזה בא השתנות האיקלימים, ויש בהם ענין אחד שכולם שוים בו והיינו שכולם מאירים על הארץ ביחד ואור כוכבים נמי אור הוא כבש"ס ריש פסחים, כמו כן ישראל יש בכל אחד ענין מה שאין בזולתו, ויש בהם ענין כללי שכולם הם קהל אחד וגוי אחד בארץ, והם נרצים מצד הפרט ומצד הכלל כמו המלאכים:

וי"ל שענינים אלו שבישראל מצד הכלל ומצד הפרט, הם עבודה ותורה, כי עבודה היא מצד הכלל, ותפילה שקרוי' עבודה עיקרה בציבור, ואפי' תפילת יחיד נכללת בתפילת ציבור ונעשה מכל התפילות עטרה אחת למלך מה"מ הקב"ה, וכן הקרבנות עיקרם הם קרבנות הציבור וכל קרבנות היחיד קריבות בין שני התמידין בכדי שיוכלל הכל בקרבן ציבור, והמשכן בא מנדבת הציבור, הכלל דכל ענין עבודה הוא מפאת הציבור, אבל תורה היא מצד הפרט, כל איש ואיש לפי שכלו והבנתו, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבו, ואפי' יחיד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו כבמשנה אבות פרק ג', ומעתה יובנו דברי הזוה"ק דמאחר שבמנין זה נאמרו שני ענינים במספר שמות לגלגלותם שהוא מצד הפרט כנ"ל, ולמשפחותם לבית אבותם מצד הכלל כנ"ל, א"כ הם מתיחסים לשני ענינים, דמספר שמות לגלגלותם הם חיילין דאורייתא, ומשפחותם לבית אבותם הם חיילין דמשכנא, וע"כ במנין שני דור באי הארץ שהוא מצד הכלל כנס"י כנודע, וכמאמר הכתוב ואנחנו הרבים לנו נתנה הארץ למורשה, לא נאמר שם רק למשפחותם לבית אבותם, ולא במספר שמות ולא לגלגלותם:

וכענין זה יש לומר בשבת דיש בו שני ענינים זכור ושמור, שבת דליליא שמור, ושבת דיממא זכור, דשמור הוא במל"ת שלא לעשות מלאכה ובזה הכל שוין וא"כ הוא מצד הכלל, וזה שאנו אומרים ויכלו שפירושו מלשון התכללות כמו שדברנו בזה במק"א ומשום שאז הוא זמן התכללות וע"כ אפי' בקידוש שהוא זכור כאמרם ז"ל זכרהו על היין אומרים ויכלו להורות שהוא זמן התכללות, וישראל נרצים מצד הכלל, ושבת דיממא הוא זכור שהוא במוח וזה יש לכל אחד ואחד כפי מה שהוא וכפי מה דמשער בלבו, ואז ישראל נרצים גם מצד הפרט:

וכן יש לומר דביו"ט של פסח הוא מצד הכלל וזה מורה מצות פסח שה לבית אבות שה לבית, ובקריעת י"ס ראתה שפחה על הים, ומשום דהכל הוא מצד הכלל ויד כולם שוה, אבל שבועות הוא השגות שהשיגו במ"ת וזה במוח ע"כ מקבל כל אחד כפי מה שהוא וכפי הזדככות הספירה, וכאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, וישראל נרצים גם מצד הפרט, וע"כ אמרו ז"ל שאפי' הי' חסר אחד מישראל לא ניתנה התורה, ומשום שהם ככוכבים שלכל אחד כח ומשטר מיוחד ומה שיש לזה אין לזה, ואם הי' חסר אחד הי' חסר ענין זה לגמרי, ולא הי' ניתן התורה כי התורה היא שלימות הכל ולא באתר פגום וחסר, ואולי מצד שהשכילו זה נעשו כאיש אחד בלב אחד שכל אחד ידע שחבירו הוא ככוכב ברקיע שיש לו ענין מיוחד והוא משלים הכל, ואף אם יש לו עולה מחבירו הלוא תקונו יותר מקילקולו ומצד זה בא לאהוב את חבירו ולהיותם כאיש אחד בלב אחד:

במד"ר שאו את ראש כל עדת בנ"י, רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם שאומר לקוסטינר סב רישי' דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה וכו' ואם לא יזכו שימותו כולם עכ"ד, ונראה דהנה כל העולמות נמסרו תחת הנהגות ישראל ועולין במעלותיו וח"ו כן הוא להופוך, וע"ז נאמר כל שתה תחת רגליו, והנה אמרו ז"ל אעפ"י שנתנה תורה מסיני לא נענשו עלי' אלא מאוהל מועד, והנה שלימות אוהל מועד נגמר במנין הלז שנפקדו חיילין דמשכנא ומשמרתו כי נגמרו שמים וארץ על מכונם, ובכן מאז והלאה אם ישראל זוכין הרי הם מזכין את כל העולמות וכל העולמות משפיעים עליהם כל מיני טובות, ות"ו להיפוך הוא להיפוך, והכל הוא בשביל שכל שתה תחת רגליו, וע"כ נרמז זה בשלימות ענין אוהל מועד, והלשון שאו את ראש שמשמש דבר והיפוכו הכל הוא מטעם אחד נשיאות ראש על הכל:

במד"ר איש על דגלו באותות הה"ד הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכי השרת והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל וכו' אמרו הלואי כך אנו נעשין דגלים כמותן וכו' עד ואמר למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו, נראה דהנה המלאכים הם אמצעים בירידת השפע מעולם העליון להתחתון שהעולם התחתון אין בכוחו לקבל רוחניות השפע כמו שיורד מעולם העליון רק באמצעות המלאכים נתהוה השפע לדבר יש עד כדי שיהא ראוי לעולם התחתון, וכ"כ להיפוך כל התפלות והעבודות העולות מעולם התחתון להעליון מזדככות ומתדקדקות ומתנקות מכל גשם ע"י אמצעות המלאכים, כי אין עולם העליון יכול לסבול אף מדא דהאי עלמא, וזה שעשוים דגלים דגלים אלו מצד החסד ואלו מצד הדין ואלו מצד הרחמים, כי בעולם המלאכים נתחלק ונברר הכל לשורשו:

וזה שהתאוו ישראל להעשות דגלים דגלים היינו שיהי' דבקותם בלי אמצעית המלאכים, כי לגודל אהבתם להדבק בהש"י לא הספיקו עצמם בדבקות ע"י אמצעי וזה ודגלו עלי אהבה, ובאמת שלעתיד לבוא נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שתהי' מחיצתם לפנים ממה"ש ואדרבה יהיו ישראל אמצעים בין הש"י להמלאכים שלגודל שפע האלקית שתהי' אז לא יוכלו המלאכים לסבלו רק באמצעית ישראל שיהיו אז ברום המעלות בתכלית הזדככות יותר ממה"ש:

וזה שאיתא במד"ר שאמ"ה אומרים לישראל שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך ואין נחזה אלא שררה [שולטונין הגמונין דוכסין אפרכין איסטרטליטין] וישראל משיבין להם מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, מה גדולה אתם נותנים לנו שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וגו' עכת"ד, הרי שדימה המד"ר דגלי מדבר למחולת המחנים, והנה מחול הוא סיבוב להמרכז, וכענין שאמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לע"ל והם מרמזים עליו באצבע זה אלקינו וגו' והיינו שהוא דבקות בלי אמצעי, ומעין זה היו דגלי מדבר:

ויש לומר עוד שבזה תקנו ישראל מה שנחשב להם לחטא שאמרו למרע"ה אחר מ"ת דבר אתה עמנו ונשמעה שהיו חפצים באמצעית משה שאמר להם משה התשתם את כוחי כנקבה, כי העריכו את עצמם שאינם יכולין לקבל בלתי אמצעי ואמרו פן נמות, ועתה שהתאוו לדגלים שהוא דבקות השי"ת בלי אמצעי ולא השגיחו אם יהי' ביכולתם לסבול, ונתרצו אפי' שתצא נפשם מנרתיקם לגודל אהבת הש"י, זה הי' תיקון על מאמרם דבר אתה עמנו ונשמעה:

במד"ר ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו [הנאמר אחר פרשת מינוי הלוים קודם פ' הדגלים] שריחקו עצמם מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן עכ"ד, ונראה שבשביל זה זכו אח"כ לדגלים, ובאמת שזה הי' להם לנסיון גדול שאחר כל טהרתם והזדכוכתם בעשית משכן וכליו וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, והיו עומדים בהשתוקקת גדולה להדבק בהש"י נאמר להם שיתרחקו, ולא נכלמו ולא הפצרו שלא יעשה להם ככה, רק קבלו מאמר הש"י כמו שנצטוו, ובשביל זה נתקיים בהם מרחוק ה' נראה לי, וזכו לדגלים שענינם הוא להדבק בהש"י בלי אמצעי כמ"ש במאמר הקדום, וזהו כעין מצות הגבלה במ"ת שכבר אמרנו במק"א שבאה מצות פרישה קודם מצות הגבלה כדי להפוך מקודם כל אהבות חיצוניות לאהבת הש"י וכאשר תגדל אצלם האהבה להש"י בתכלית שלא תשאר להם שום אהבה בעולם רק אהבת הש"י, ורק אז נצטוו להתרחק שלא ליגע בהר אפי' בקצהו שזה הי' נסיון גדול, ובשביל זה דווקא זכו לנשיקות שהם הדברות כבמדרש שהדברות הם הנשיקות שהוא תכלית החיבור והדיבוק:

נראה צורך הדגלים במסעות המדבר כי ידוע שבהמדבר הי' מקום השראת הסט"א וד' קליפות נרמזות בנחש שרף ועקרב וצמאון, ובכח התורה אורין תליתאי בטלו את שלש קליפות נחש שרף ועקרב, ובהדגלים שהענין הי' דיבוק אלקי בלי אמצעי כנ"ל וכמ"ש במאמרים הקודמים אשר לגודל תאותם לדבוק בהש"י מסרו נפשם אף שיפרד נפשם מעל גויתם, ומצד אהבה הגדולה זכו לדגלים, וזהו צמאון דקדושה כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו', ובהצמאון דקדושה בטלו צמאון דקליפה:

פקד את בני לוי וגו' מבן חדש ומעלה וגו' וברש"י משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דהנה ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והיינו שאף בלתי שמיעת השכל יהי' הגוף מעצמו נמשך אחר רצון הש"י, אך איתא במד"ר שאחר מעשה העגל אמר להם הקב"ה שברתם נעשה שמרו נשמע, והיינו להיות עכ"פ נשמע להוראת השכל, וע"כ נשארה מעלת ישראל מחמת הוראת השכל, וע"כ נמנו רק מבן עשרים ומעלה שאז נתגדל ועמד על מלואו והשכל בשלימות כאמרם ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, אבל הלוים שלא חטאו בעגל ונשארו במעלתם שאף הגוף בלתי הוראת השכל נמשך להש"י, וע"כ נמנה מבן חודש משיצא מכלל נפל שאז הגוף הוא בן קיימא, ודפח"ח, ולפי האמור יש להבין הא דכ"ע בשבת נתנה תורה שנראה שנצרך שבת למתן תורה, כי תורה היא שלימות הכל לגוף ולנפש, וע"כ נצרך טהרת הספירה ופרישה עד שגם הגוף יהי' במדריגת השכל בצד מה וכמ"ש האבן עזרא בפסוק ותעש בחפץ כפי', שלא נאמר בחפץ השכל, רק בחפץ כפי' שגם הכפים יחפצו עיי"ש, וע"כ הוצרכו לומר נעשה ונשמע כנ"ל, אך אח"כ אבדו נעשה משום שלא הי' למשה חיבור עמהם שהי' אז בתכלית רום המעלות כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, וזה מורה שמה שאמרו מקודם נעשה לא הי' מפאת עצמם רק באמצעית מרע"ה. ובכן לא הי' די זה לשלימות הגוף לקבל את התורה בלי אמצעי כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם, וכמ"ש רצונינו לראות את מלכנו אינו דומה השומע מפי המלך לשומע מפי השליח אך נסתייעו מפאת קדושת שבת ששבת הוא ג"כ שלימות גוף ונפש יחד, וזה מורה ג' סעודות של שבת וכמ"ש במק"א, וע"כ בשבת מחזיר משה לישראל השני כתרים שהשיגו באמרם נעשה ונשמע ופרקו מהם אחר חטא העגל ובשבת מחזירם לישראל ומטעם הנ"ל, וע"כ נצרך שבת למתן תורה, וי"ל דהיינו טעמא דבמרה נצטוו ולא המתין במצות שבת עד סיני, כי לולא השבת לא היתה יכולה להיות נתינת התורה כלל:

מה ביאתם למדבר סיני בתשובה, יראה שהתשובה באה מפאת ראותם מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בנ"י, כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' מר"ח, ולעומת המראה הבינו שעדיין אינם ראוין לקבלת התורה וכמאמר הש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ובכל זה רצה בם הקב"ה וקרבם לפני הר סיני כדי ליתן להם התורה, בזה התקשרו באהבה ובאו לידי תשובה מאהבה ונעשה מהכל זכיות, ועי"ז נעשו עכ"פ בצד מה מוכנים לקבלת התורה, וזהו בכל ש"ק בהכנסת שבת צריך כל אחד להבחין ולהעריך א"ע אם הוא ראוי לקבל קדושת שבת, ואעפי"כ רצה בנו הש"י, וזה מביא אהבה בלב ישראל, וזה תשובה מאהבה ונעשים באמת ראוים, והבן:

פרק ג

ר"ח סיון

יומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, שמעתי בשם כ"ק אדומו"ר מהרי"ם זצללה"ה מגור שחולשא דאורחא הוא מעמלק אשר קרך בדרך, עכת"ד ולכאורה זה רחוק מהפשט, אבל נראה בזה כוונה עמוקה. דהנה כבר אמרנו דענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה הי' מחמת ראותם שהם קרובים להר סיני ועדיין אינם מרגישים בעצמם שיהיו ראוים לקבל תורה ובשביל זה היו בעצמם כמתיאשים ורפו ידם, אך זה חטא כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך, והאדם אין לו רק למלאות את ציווי הש"י ולהאמין שבודאי עצת ה' היא תקום, ובשביל חטא זה בא עמלק שורש השקר להטעות את האדם בחשבונות שקר נגד האמונה, כי כל קליפת עמלק היא מקור השקר וכסות ולשון שינה, ואם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, וזהו אשר קרך בדרך שציננך והפשירך מרותחיך, שמחמת הקרירות ורפיון ידים כנ"ל בא עליהם עמלק לקררם עוד יותר:

והנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב פירש"י חתך ראשי גבוריו ולא הרגם כולם עפ"י הדיבור, ומובן שקליפת עמלק עדיין לא נתבטלה לגמרי עד לע"ל שימחה שמו מתחת השמים, וע"כ כשבאו להר סיני וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לולא הי' קליפת עמלק רפיון ידים וקרירות קצת אצלם והיו מתחזקים להאמין שהם נרצים להש"י ליתן להם התורה ושיזכו למעלת הנבואה הי' צריך להיות לבם בוער כאש שלהבתי' ולא יגעו ולא יעפו, כמו שאנו רואים שאם יש לאיש להרויח הון עתק לא ישן ולא יגע ולא יעף ויקצר בעיניו כל טורח ויעבור אורחת ימים, מה גם לדבר גדול כזה היו צריכין להחניף כח ולא הי' להם חולשא דאורחא כלל, הלוא מרע"ה שהי' בהר ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה ובמדרש שלא ישן משום שלא יתבטל מלימודו ומשלו משל לאם אומרים לאדם כל מה שאתה תמדוד לעצמך דינרי זהב יהי' שלך שלא יחפוץ לישון באשר יודע כמה הוא מפסיד בעת השינה, ומעין זה הי' להם להיות בעת בואם למדבר סיני וראו את מראה הגדול הזה לולא קליפת עמלק שקירר אצלם הדבר, ואז הרגישו חולשא דאורחא, וא"כ דבריו ז"ל הם מותאים עם הפשט:

ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגינית, והקשו בתוס' הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע, ויש לומר אמירתם נעשה ונשמע הי' בעוד היתה האהבה בוערת בקרבם מאד בהתפעלות הנפש בראותם מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שהי' עוד מר"ח כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' וגו' מר"ח, ואין זה ראי' על קבלתם אם לא תהי' בעת האהבה כמוה, ע"כ כפה עליהם ההר ובעת הכפי' נכבה האהבה לשעתה בהכרח, כי כל דבר שמכריחין לאדם לעשותו אפי' יהי' הדבר בתכלית הטבה נפשו סולדת ממנו כידוע בטבע, ובהיותם בבחי' זו קבלו התורה, וע"כ נשאר זה לעולם והבן:

פרק ד

שנת תרע"ב

בדבר מנין ישראל למה הוצרך, ברש"י דכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, ולכאורה אינו מובן דקמי שמיא גליא, בשלמא דכשנפלו בעגל מנאם שהוא להודיע שבחסד ה' עליהם אף אחר המגפה וההריגה לא נחסר ממנינם, וכמו שהי' ביציאתם ממצרים כשש מאות אלף רגלי, כן גם אחר מעשה העגל שלא הי' אלא חצי שנה והנם עודפים עוד שלשת אלפים חמש מאות וחמשים, וגם זה לאות שלא היו הנחשלים בעגל כ"כ מרובים, ושלא יהיו האומות מונין את ישראל שכולם ח"ו הפרו ברית, ע"כ בא הכתוב להראות לכל באי העולם שרק הערב רב נכשלו ועכ"פ לא היו אלא מועטין, אבל כשבא להשרות שכינתו עליהם זה דבר הנוגע רק לשמים וקמי שמיא גליא מה בצע בהמנין, והרמב"ן כתב טעם להודיעם חסדי ה' עליהם שבשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה ועתה שמם ה' ככוכבי השמים לרוב, וזה אינו מובן שהרי אחר מעשה העגל כבר הי' מנין, ושני המספרים שוים:

ונראה דהנה ישראל נמשלו לכוכבים כמ"ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ובעקידה נאמר ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויש להתבונן למה נאמרו שניהם ככוכבי השמים וכחול, יאמר המרובה שבשניהם והמועט בכלל, ונראה דזה בכמות וזה באיכות, דכחול הם בכמות, שיהי' בהם הריבוי, וככוכבים הם באיכות שישראל חשובים וגדולים ככוכבים, ובזה יובנו דברי המדרש אברהם נתברך בכוכבים שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים, יצחק נתברך בחול שנאמר והרבה ארבה את זרעך וגו' יעקב נתברך בעפר הארץ שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ, כי אמרו ז"ל שאצטיגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, ואמרו ז"ל מלמד שעשו בימה והושיבו אותו למעלה והיו מקלסין לפניו מלך אתה עלינו נשיא אתה עלינו וכו' אבל הוא השיב הגדולה לבעלי' באמרו אל יחסר העולם מלכו אל יחסר העולם אלקיו, וע"כ בזכות זה נתברכו בניו ככוכבים בחשיבות, ובש"ס פרק הרואה האי דאמר חזאי בחלמא דקטיף לי כוכבא א"ל בר ישראל גנבת פירש"י שנמשלו לכוכבים, יצחק מדתו הריבוי כמבואר במהר"ל בספר הנצח פרק ה', ומצאתי רמז לזה בכתוב וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, אף דמקודם יצחק לא הוליד אלא ישמעאל, אלא דקאי על יצחק. ודו"ק. וע"כ בזכותו נתרבו בניו כחול שהוא הריבוי, יעקב הוא כלול משניהם לפיכך נתברכו בניו כעפר הארץ שהוא עושה פירות ומלך לשדה נעבד, והכל הי' מן העפר אפי' גלגל חמה, והבן:

והנה כוכבי השמים יש לכל אחד ממשלה בארץ כידוע בספרים, והם אמצעים לקבלת השפע ממעל ולהגיעה לארץ הן לשבט והן לחסד, ובאשר ישראל נמשלו לכוכבים, הם אמצעים לחיות אלקות הנמצא בעולם, והכל ע"י ישראל, ובאם יצויר ח"ו שלא יהיו ישראל בעולם הי' כל העולם חרוב, כמו מבלעדי כוכבי השמים, וכמו כל כוכב וכוכב פרטי יש לו ממשלה ומשטר פרטי בארץ. כן כל איש ישראלי הוא צינור פרטי ויש לו ממשלה פרטית, ואם ח"ו מקלקל מעשיו לא את עצמו לבד מקלקל אלא את כל הצינור, ומגיע הפגם לכל אשר הוא יש לו ממשלה עליו, וממנו לכל העולם כמו אם יעדר כוכב אחד ברקיע:

ולפי האמור יובן היטב ענין המנין כי במדרש ויהי ביום כלות משה, אותו יום נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, והיינו כמו שכל הנהגת הבית מוסר איש ביד ביתו כן ישראל נמסר להם הממשלה והנהגה בענין חיות אלקות כנ"ל, וע"כ המנין אז לא הי' רק לידע המספר, אלא הוא מלשון התמנות שיפקוד איש על משמרתו ונקרא המנין פקודים מלשון הפקד את הלוים שהוא מינוי ממשלה, ואז הכל נמסר ביד ישראל וכמ"ש כל שתה תחת רגליו:

ולפי האמור יש לפרש דברי רש"י, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, דהשראת השכינה היתה כמו בכלל כן בפרט על כל אחד, ובזה נמסר לו מה ששייך אליו כנ"ל, וע"ז הוצרך להמנין שהוא ענין התמנות:

ובמה שאמרנו יובנו דברי המדרש שאו את ראש אם יזכו יעלו לגדולה, ואם לאו וכו' כמו שאומרים לקוסטינור ארים רישא דפלן, ואינו מובן דאם לא זכו למה נכתב כאן, כי איננו מענין הפרשה, ולהנ"ל יובן דאם אחד ממונה על דבר לשמרו והוא פושע בשמירתו מזיק הוא, א"כ ההתמנות נהפך לו לרועץ, דאלו לא הי' ממונה עליו לא הי' עליו כ"כ אשם:

ולפי האמור יש לפרש דברי רש"י אך את מטה לוי לא תפקוד צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל וכו', ויש להבין כי לכאורה אין המנין גורם, ויהושע וכלב שנמנו ומ"מ חיו מהאנשים ההם, ולהנ"ל יש לומר דגזירת המרגלים נמי היתה לפי שהם היו ממונים על אישור העולם, ובביאתם של ישראל לארץ הי' אז נגמר כל התיקון ונתקדש גם חומר הארץ, וכמו שיהי' הענין לעתיד והיו שמים וארץ על מכונם, אבל הם לא רצו ללכת לא"י אלא לישב על התורה ועל העבודה במדבר לאכול מן ולשתות מי באר כמ"ש המפרשים, והנה פשעו בשמירת דבר שהם ממונים עליהם, והביטו רק על השלמת נפשם ע"כ הי' עליהם עונש, ואלו יצוייר שלא היו ממונים כנ"ל, לא הגדיל עליהם כ"כ העונש באשר כוונתם היתה להשלמת נפשם, והנה לא מצינו בשבט לוי שלא השתתפו במרגלים, אך מ"מ לא בא עליהם העונש באשר הם לא נפקדו בתוך בני ישראל, ולא הי' ענין זה במשמרתם, ומשמרתם הי' רק ענין אוהל מועד, וגם לחבר את ישראל באביהם שבשמים מלשון לוי שהיא חיבור, אבל לא משמרת אישור העולם, ואישור העולם ניתן ביד ישראל, והלוים נתקדשו יותר והכהנים עוד יותר, באופן שהלוים מקבלים מהכהנים וישראל מהלוים, וכל העולם מישראל, ע"כ לא בא עליהם העונש של מרגלים:

במד"ר ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כן עשו שרחקו עצמם מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן. ע"כ. ויש להתבונן שלכאורה הי' אותו הפסוק ראוי להיות אחר פרשת הלוים שקהת יחנו בדרום וגרשון במערב ומררי בצפון, אבל עוד קודם שנסדר חניית הלוים נראה לכאורה מקרא זה מוקדם, שאין סברא לומר שרחקו עצמם טרם נסדר חניות הלוים, והי' המקום פנוי, או שהלוים בראשונה חנו בערבוביא, כי למה היתה כזאת:

ונראה דהנה במדרש כשראו ישראל דגלי המלאכים בסיני התאוו ואמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם, ואמר הש"י למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו הה"ד ימלא ה' כל משאלותיך, ועוד שם במדרש שא"ה אומרים לישראל שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, הדבקו לנו בואו אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונין וכו' וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וכו', ולכאורה אינו מובן מה הוא הגדולה בהדגלים שישראל התאוו להם, ושמשיבין בזה לאוה"ע, וכבר אמרנו דדגלי המלאכים הם מעין ד' חיות הקודש הנושאים את כסא הכבוד, וד' מחנות המלאכים הם בעצמם מעון ומכון לשכינה, ולזה התאוו ישראל שתהי' מחנה ישראל בעצמה מעון ומכון לשכינה בלי אמצעות המלאכים, והבטיחם הקב"ה:

ונראה דהנה בסיני כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם בלי אמצעי, ויש לומר דישראל זכו לזה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאומה"ע כשהרתיק עליהם ניתן להם התורה שאלו מה כתיב בה, והשיבם לכל אחד מה שהוא היפוך מהותם לא תגנוב לא תרצח וכו', ולכאורה יש לאומה"ע טענה מדוע לא נאמר לישראל ג"כ כמותם אולי לא היו רוצים, ואמר הוא זצ"ל דמהות ישראל להשתוקק לקרבת אלקים, ובמה שנאמר להם מצות הגבלה וקבלו עליהם לעמוד מרחוק זה הי' נסיון גדול אצלם שמשלו על תאותם, עכ"ד, ועפי"ז יש לומר דלכן זכו שיהי' עמם הדיבור פנים אל פנים, כענין שנאמר במשה בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט:

ויש לומר דזה עצמו הוא טעם מצות הגבלה, שהרי כשאמרו אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי מלך רצונינו לראות את מלכינו, איתא במדרש שאמר הש"י וכי שומעין לשוטה מה שמבקש אלא שצפה הקב"ה וכו' שלא יאמרו אלו הראינו את כבודו וכו', מ"מ הרי מפורש שלא היו ראוין לזה אלא בשביל טעם אחר, לזה באה מצות הגבלה להתרחק ושיהיו מוגבלים שלא יתקרבו ביותר היפוך מהותם ובטלו את כל מהותם לרצון הש"י שוב בשביל זה עצמו נעשו ראוים לדיבור פנים אל פנים בלי אמצעי:

והנה בחטא העגל שלא יכלו עמוד בעצמם בלתי אמצעות משה אבדו מעלה זו ושוב אינם ראוים בלתי אמצעי והי' בלתי אפשר לעשותם דגלים כנ"ל שיהיו בעצמם מכון לשכינה בלתי המלאכים, ע"כ סיבב הש"י להישירם גם לזה, כי ישראל היו להוטים אחר השכינה כבמדרש בפסוק יבוא דודי לגנו לגנינו זה אוהל מועד, ובעוד תשוקתם עזה כמות אהבה נצטוו להניח את מקומם ללוים והם יתרחקו, וקשה כשאול קנאה, והם סבלו הכל מחמת ציווי הש"י, והוא ממש כעין מצוות הגבלה בסיני או עוד יותר הרבה מאד ובטלו את מהותם לגמרי ע"כ נעשו ראויים לדיבוק שכינה בלתי אמצעי והוא הדגלים, וא"כ שפיר יוצדק מקרא זה קודם הדגלים כי זה עצמו הוא סיבה להדגלים:

ולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל שישראל השיבו לאומה"ע מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, דהנה במדרש חזית שארבע פעמים כתיב שובי כנגד ד' מלכיות, ונראה דהנה ידוע דכמו ד' מחנות שכינה יש לעומתם בקליפה כדכתיב והנה ארבע מרכבות יוצאת מבין ההרים בנבואת זכרי', והם כחות המשפיעים לד' מלכיות כברש"י שם, הרי שהם מקבלים ע"י אמצעי וזהו שהשיבו ישראל שאפי' לשיטתכם שאתם מחשיבים לכלום את הגדולה והשררה שלכם מ"מ כלום אתם יכולים ליתן לנו כדגלי מדבר שהוא בלתי אמצעי כנ"ל:

והנה בתקה"ז שיחוד כנסת ישראל בקב"ה בימי החול הוא ע"י שלית הוא מט"ט ובשבת שלא ע"י שליח אלא ע"י צדיק חי עלמין, וע"כ בשבת שישראל נוטלין בלי אמצעי הם גבוהין בקדושה מהאומות בטומאה כנ"ל. וע"כ אלו שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, וע"כ בזמירות שבת מזכירין ד' מלכיות והגאולה מהם, ודוק:

איש על דגלו באותות וכו' מנגד פירש"י ברחוק מיל, יש להתבונן למה נצטוו ישראל להתרחק מן המשכן כל כך, ובמדרש שהוא מחמת חטא העגל, והלא כבר נרצה עונם ע"י תשובתם הגדולה וחזר לשרות שכינתו ביניהם וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם והי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, ולכאורה הי' אז העת לקרבם עוד יותר כי בע"ת מושכין ליה בחילא יתיר, ונהפוך הדבר כאלו ח"ו לא חפץ המקום בקרבתם, ועוד יש להתבונן מדוע נפסלו ישראל ע"י חטא העגל מעבודת הלוים אחר התשובה, בשלמא עבודת הכהנים יש לומר כמו כהנים ששמשו לע"ז, אבל מעבודת הלוים שלא מצינו שנפסל המשמש לע"ז למה נפסלו ישראל, ואדרבא כי כהנים ששימשו לע"ז תנן שהרי הם כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין, וא"כ לוים דאין המומין פוסלין בהם כדכתיב זאת אשר ללוים שנים פוסלין בהם ואין המומין פוסלין בהם, למה יפסלו במה ששמשו לעגל, ובאמת לפי דעת הרמב"ן והוא מדברי הזוה"ק שהפרשיות כסדרן נאמרו ופרשיות תרומה תצוה קודם מעשה העגל נאמרו למשה, ובפרשת תצוה נזכרה בחירת אהרן לכהן, וע"כ שהבכורים נדחו מעבודת הכהונה עוד קודם חטא העגל לדעת הזוה"ק, א"כ כל הדיחוי שנדחו הבכורים מחמת חטא העגל הוא רק מעבודת לוי', וקשה:

ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלעומת שאדם יש בו יראת שמים ועומד מנגד מחמת יראת הכבוד, לעומת זה גם החיצונים עומדים מנגד ממנו ויראים לקרב אליו, עכת"ד, וע"כ יש לומר דהריחוק לא הי' מצד עונש ודיחוי אלא אדרבא שזה הי' מחמת תקנתם ומעלתם, דאחר חטא העגל שחזרה הזוהמא להתפשט בעולם וניטלו מהם הכתרים חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות, למען יתבררו ויתלבנו ויצרפו מפני הזוהמא שנשתאב בקרבם, ובזוה"ק פרשת ויקהל שאף אחר התשובה ונצטוו על מלאכת המשכן עדיין הי' להסט"א מהלכים בין נשי ומשרייתא דישראל בינייהו, ובפרשת פקודי בההיא שעתא דמשכנא אתעביד הוה סטרא אחרא אזל ושאט וכו', ע"כ למען יתרחק מהם הסט"א נעשה להם עוד תקנה זו שע"י שיתרחקו ויעמדו מנגד ביראת הכבוד ששפטו את עצמם שאינם ראויין לקרב יותר, מחמת זה עצמו יתרחקו מהם החיצונים, מה שקודם חטא העגל לא היו צריכין לכך:

ויש לומר עוד כי ידוע שעבודת לוים היא בשמאל דוחה, ועבודת כהנים ימין מקרבת, ע"כ זה הענין שישראל נראין כנדחין ושעי"ז יעמדו ביראת הכבוד כנ"ל, נעשה דווקא ע"י בחירת הלוים שזהו מדתם, ועי"ז יש ליתן טעם שאמרו ז"ל למה נקוד על אהרן לומר שלא הי' במנין הלוים, כי מנין הלוים הי' לפדות את הבכורים שיבואו הם תחתיהם, אבל הכהנים שלא באו במקום זולתם שנדחו מפניהם שהרי אפי' לא חטאו בעגל לא היו עובדים הבכורים במשכן עבודת כהנים כנ"ל לשיטת זוה"ק, ע"כ לא בא במנין:

ולפי האמור בטעם שנתרחקו ישראל מעבודת הלוים יש ליתן טעם על מצות הגבלה בסיני, שהרמב"ן כתב שהגבלת המשכן היא מעין הגבלת הר סיני, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, דהנה אמרו ז"ל כשעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתן, יש לומר שזה הי' פרי מצות הגבלה שכמו שהם עמדו מנגד, לעומתם עמדה הזוהמא מנגד ולא היתה עוד לאחדים בקרבם, וימתק יותר עפ"י מה שכבר אמרנו במק"א שקודם חטא אדה"ר הי' היצה"ר חוץ לגופו ומחמת החטא נשתאב בגופו, ובהר סיני באו ישראל למעלת אדה"ר קודם החטא ולולא חטא העגל הי' נגמר התיקון כידוע בספרים, וא"כ נעקרה הזוהמא מקרבם, אלא שעמדו מנגד לבד, וכל זה נמשך ממצות הגבלה כנ"ל:

ביומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, והקשה מהרש"א תיפוק לי' משום דכל עליותיו היו בהשכמה עיי"ש, ונראה ליישב עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דמשום חולשא דאורחא היינו עמלק שקרך בדרך, ופרשנו דבריו הקדושים שיהיו מותאמים להפשט עפ"י מה שאמרנו במק"א הא דרפידים שרפו ידיהם מן התורה שפירשו שהוא ענין יאוש כדכתיב לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, שלכאורה אינו מובן שזה הי' שייך אם הי' להם עוד דרך רחוקה או שהיית זמן ארוך, אבל לא אז שעמדו במסע אחרון לסיני, הא למה זה דומה לאיש ששט כל רוחב ים הגדול וכשהגיע סמוך לשפתו מתיאש ורפו ידיו, ואמרנו שהפי' להיפוך שהם שהיו דור דיעה הבינו שפיר שלתורה צריכין להיות קדושים ומובדלים מכל עניני חומריות, ועתה ראו שקרובין לסיני, ועדיין לא מצאו את עצמם מוכנים לזה רפו ידיהם כמתיאשים, אבל זה הי' חטא דבהדי כבשי דרחמנא למה לך והי' להם לבטוח בהש"י שמאחר שהבטיחם ליתן להם את התורה כדכתיב בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה שקאי על קבלת התורה בודאי כן יהי', ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק בחשבונות שלו של שקר להוסיף להם יאוש ולקרר אותם כמו שחכמים הגידו במלת קרך שפירש"י צננך והפשירך מריתחך, והיינו שנעשו בעצמם קרים לעומת שמקודם היו עושים בחיות ובחמימות, ואף שהחליש יהושע את עמלק לא איבדו לגמרי עד ימות המשיח, וכל התקררות בעבודה היא תוצאות עמלק, והנה ישראל שבאו לסיני וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, היו צריך לעורר בקרבם רגש אהבה ותשוקה עד מאד בכלות הנפש, ולא היו צריכים לא להיות בחולשא דאורחא ולא יגעו ולא יעפו, ואפי' בתשוקת הבל של עוה"ז אנו רואים שאיש היודע שישיג הון עתק מעבר לים יקטן בעיניו כל יגיעה, מה גם תשוקה כזו שעזה כמות אהבה, אבל מחמת קליפת עמלק שעדיין קיים לא היו כ"כ בחמימות וחיות כמו שראוי להיות וע"כ הרגישו חולשא דאורחא, א"כ פירושו ז"ל מתאים להפשט:

ולפי הנ"ל יש ליישב קושיית המהרש"א דהנה הא דכל עליותיו בהשכמה יש לפרש הטעם, דבכל בוקר אתער חסד בעלמא וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכמים פנים אל פנים מעורר אהבה בלב ישראל לאביהן שבשמים, ובלעם אמר הן עם כלביא יקום פירש"י עומדים משנתן שחרית לחטוף את המצות, ולשון לחטוף הוא מורה גודל הזריזות מחמת אהבה כמובן, ע"כ בזה בכח התשוקה שנתעורר בישראל לקראת אביהן שבשמים בזה הכח עלה להר עבור ישראל שבמקום שתשוקתו של אדם שם, שם הוא, ולולא זה והיו נחשבים ישראל למטה לא הי' משה יכול לעשות עבורם:

ומעתה יובן אי לאו חולשא דאורחא דעמלק כנ"ל והיו ישראל בהשתוקקות גדולה כשבאו להר סיני וראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת, הי' יכול תיכף לעלות, אבל מחמת שהיו בקרירות מעט הוצרך להמתין עד שנתעוררה בישראל תוספות אהבה ותשוקה ע"י בוקר דאתער חסד בעלמא:

ולפי דרכינו זה יובן הפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה וכו' עד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי ישראל עדיין היו מעט בהתקררות שלא האמינו עדיין בעצמם שיזכו למעמד הנכבד הזה. אף שהיו לפני הר סיני וראו את האש הגדולה, וזה שאמר להם הש"י אתם ראיתם וגו', כי הנה ישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה, והיאומן כי יסופר כי אחר ימים מועטין עד ר"ח סיון יזכו לראות מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ופסקה זוהמתן, שע"ז אמרו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו הרי שהקריבה לבד הוא מעלה גדולה שאין על עפר משלה, וזה ואשא אתכם על כנפי נשרים במהירות גדולה מן מ"ט שערי טומאה עד ואביא אתכם אלי שהוא קריבה להר סיני, ובכן אל יתמה בעיניכם שבעוד איזה ימים תזכו למתן תורה, אף כי עדיין רב המרחק בין מצבם אז למצבם בעת מ"ת, ואין חסר אלא קבלתכם ברצון, וזה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שפירש"י שרים היינו שכל איש יהי' שר על לבו להטותו לכל אשר יחפוץ כאמרם ז"ל צדיקים לבם ברשותם, וכדכתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר. ובאמת שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שבמה שאדם מטה את לבבו לטוב בזה הוא מטה גם את לב זולתו או העולם כולו בצד מה, ובכן במה שהוא שר על עצמו נעשה שר גם על כל העולם, והוסיף להבטיח וגוי קדוש נבדל, היינו שלא לבד שימשול על רצונו ויכריחו עד שיהי' לבו ברשותו אלא שלבו מעצמו יהי' נבדל לגמרי מכל רע ולא יהי' צריך להכריחו, ואם כי כל הדברים האלה נראים רחוקים בעיני אדם שיגיע לזה אחר שהוא מרגיש את עצמו במצב ההיפוך לגמרי אל יתמה אל החפץ, שכבר ראינו יותר כזה ממצרים שהיו במ"ט שע"ט כנ"ל, כן יעשה עמכם להפליא עד תזכו ליעוד הזה, והנה זה הפסוק נוקב והולך בכל עת ובכל זמן, ובכל איש שאל יפול לבו בקרבו אפי' אם הוא במ"ט שערי טומאה רח"ל עוד לא אבדה תקותו אם אך יתעורר ברצון, וביותר בחג הזה שהכל תלוי בהתעוררות התשוקה, והבן:

פרק ה

שנת תרע"ג

במצוות המנין כתב הרמב"ן ולא הבנתי טעם מצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה וכו' ויתכן כי הי' זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה וכו' וכן הי' משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקיד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה וכו', ויש להבין הלוא אם לא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, ומובן שהנוצחים שלא בכלי זיין שוב אין נ"מ בין רב למעט ואינם צריכין לשום סדר ומשטר:

ונראה דהנה כתיב במספר שמות לגלגלותם וכמו שאיתא במדרש הובא ברמב"ן שיהיו כולם עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, וא"כ הוא השגחה על כל פרט ופרט לפי מה שהוא, והוא כענין שברש"י פ' נצבים בקיבוץ גליות שכביכול כאלו אוחז ביד כל אחד ואחד ומעבירו מן הגליות, וכעין זה הי' ענין הפקודים לישא את ראש כל אחד ואחד, והיינו דהנה א"י היא המאחד את כל כלל ישראל, אך לאו כל אחד זוכה שיהי' כלל ישראל קולטתו וכענין שאמרו ז"ל א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, וע"כ צריכין מקודם להתיישר כל פרט ופרט להיות עכ"פ ראוי שהכלל יקלטנו, וכן יש לומר נמי בענין המלחמה שהי' נצרך כיבוש ציבור ולא כיבוש יחיד והטעם יש לומר דהנה מספר שבעה הוא מספר הכללי ששה כנגד ששה קצוות והשביעי באמצע שהוא מרכז כל הששה ומאחדם, וע"כ שבעה מלכי כנען הי' להם כח כללי בטומאה, והוא מקביל לעומת ארץ ישראל בקדושה, ובזוה"ק דלולא שהיתה א"י ביד הכנענים מקודם ויצאה מהם לא היתה מעלתה כ"כ גבוה כי כל דבר נתמרק ונבחן בהיפכו, וע"כ יריחו היתה מלחמה הראשונה ליהושע היו בה כל ז' אומות כדמפורש יהושע כ"ד י"א, ונכבשה בשבת ודוק, ע"כ הוצרך שיהי' למלחמה של כיבוש הארץ תורת ציבור ע"י התאחדות כלל ישראל, ואולי זה רמוז בדברי הרמב"ן, והיינו כי מפקדי צבא המלחמה היו מבחינים באיזה מקום שם משכן הסט"א ביותר כלשון הכתוב שם הרגיעה לילית, והיו מעמידים שמה אנשים שהם נקלטין ביותר בכלל ישראל בגלל צדקתם וענותנותם, וע"כ נצרך מנין הפרטי מקודם שיהי' לכל פרט ופרט נשיאת ראש, בכדי שיתאחד בהכלל:

ויש לומר עוד דהנה האדם מורכב מגוף ונפש ושכל, וכבר אמרנו שבענין השכל אין לאחד התחברות עם זולתו שאין דעתן של בני אדם שוות וכל איש ואיש יש לו דעה בפני עצמו, ועיקר התחברות הוא בנפש להיות לאחדים בתשוקה ורצון אחד שאפי' זה דרכו באהבה וזה ביראה מ"מ כולם מכוונין לעשות רצון אביהן שבשמים, וכן התאחדות בגופן שיתקבצו כולם יחד, וע"כ נגד שלשה אלה היו שלשה ענינים מנין הפרטי במספר שמות לגלגלותם הוא להגביה את השכל והדעת של כל אחד ואחד בפרט, ואח"ז בא מנין הכללי כמה בכל שבט וכמה בכל דגל וכמה מספר כל הקהל כאחד, וכל אלה הם נגד הנפש, שהיא התקבצות הרצונות, וע"כ ישראל נקראו נפש אחת כמ"ש ביעקב שהיו שבעים והכתוב קראן נפש מפני שהן עובדין לאל אחד, וע"כ יש נמי שלשה מיני התאחדות שבט, דגל, כל הקהל, כידוע שהנפש יש בה שלש כחות, חיונית, טבעית, שכלית, לבד השכל שהוא הנשמה, ואח"ז כשבאו לא"י נעשה התאחדות גם בגופים שהיו מקובצים בארץ אחת, וע"כ הכל נעשה בסדר ובמשטר נכון זה אח"ז וכל המנינים היו הכנה לביאת הארץ, והנה בשבת זכור ושמור, שמור, הוא מדת לילה, וזכור הוא מדת יום, והם נגד נפש ושכל, שמור הוא בנפש, זכור הוא בשכל, וע"כ אין אומרים ויכולו בקידוש של שחרית שויכולו הוא התכללות כמו שאמרנו כמה פעמים, ובשכל אין שייך התאחדות שאין דעתן שוות כנ"ל, אלא בליל שבת שהוא בנפש יש התכללות, וע"כ אומרים שלשה פעמים ויכולו לעומת שלשה חלקי הנפש, וכנגד שלשה פעמים שנכלל המנין, שבט, דגל, כל העדה, כנ"ל:

מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, פירש"י מנגד מרחוק מיל, ויש להבין בטעם מצוה זו למה הרחיקם הש"י שיהיו רחוקים מיל, ולמה לא היו סמוכים ממש אל הלוים כמו הלוים להמשכן דלא כתיב בהו מנגד, ונראה דהנה ישראל היו צריכין לעבור את המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון שהם ד' קליפות הטמאות ולכתתא רישייהו כמ"ש בזוה"ק פרשת תצוה (קפ"ד.), והנה מובן שבכל מיני מלחמות הן גשמית הן רוחנית צריכין מקודם לבצר מעמדם שיהיו בטוחים שהאויב לא יפול עליהם, וכאשר הם מבוצרים אך אז מחפשים תחבולות ליפול על האויב, וע"כ משום דישראל לא אסתמרו מיני' וחאבו בכמה זימנין נשיך לון חויא כבזוהר שם, והנה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלעומת שאדם עומד מרחוק ביראת הכבוד מפני דבר קדושה שאין לו שייכות אלי', כ"כ עומדים החיצונים מרחוק ממנו ואין להם רשות לקרב אליו, והנה ידוע שלוים מדתם מדת גבורה שהיא יראה ופחד כמ"ש ופחד יצחק, הם היו שומרים משמרת הקודש, והשמירה היתה שעוררו בקרבם מדת היראה מחמת זה עצמו הי' פחד ה' על החיצונים והיו מתרחקים מהקדושה שבמשכן, ושוב היתה קדושת המשכן והארון שורפת ומכלה את כל החיצונים, וכמו כן היו צריכין ישראל שמירה כנ"ל, והשמירה שלהם היתה ע"י שהיו עומדים מנגד לאוהל מועד רחוק מיל שהיא תחום שבת, וידוע בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהוא שיעור התרחקות הסט"א מגבול הקדושה, ע"כ בריחוק ההוא הי' תועלת שלעמתם היתה הסט"א מרוחקת מהם ועומדת מרחוק בל קריב אליהם, ובזה היו מבוצרים שהי' יכולת בידם לכתתא רישייהו דסט"א:

ויש להסביר הדברים עוד עפ"י מה שאיתא ביערות דבש, דהיות ישראל נמשלו לאש שנאמר והי' בית יעקב אש ואומה"ע למים שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' ופירש"י אלו שרי האומות, וידוע שאש ומים הם הפכים ומתנגדים זה לזה, וכאשר נוגעין זה בזה המים מכבין את האש, אבל כשהם עומדים מרחוק בגבול ושיעור ידוע האש מיבש ומכלה את המים, כן הוא כשישראל מרוחקין מהם ישראל גוברין ומכלין את מתנגדיהם, וח"ו כשיש ביניהם קירוב האומות גוברין עכת"ד ודפח"ח, וכן הוא לפי דרכנו שלפי שיעור שהיו ישראל מרוחקין מאוהל מועד, הי' הסט"א שהוא כח האומות רחוקין מישראל לא קרוב ולא רתוק יותר מדי, ועי"ז היו ישראל גוברין עליהם כנ"ל:

ובפנימית הענין יש לומר דהנה ישראל דבקין בקב"ה באהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' וכאשר אש האהבה בוער כל הסט"א בטלין ומבוטלין שהכל כדלא בעיני ישראל, וכל כח האומות נגד ישראל הוא רק כאשר נשקט מעט אש האהבה, ע"כ כל תחבולתם לקרר את ישראל וראשית גוים עמלק וכתיב אשר קרך בדרך ופירשו המפרשים מלשון קרירות היינו שהכניס בהם מדת הקרירות ושוב הי' פתח פתוח לכל חטאת, וע"כ נצמח מזה שצננך והפשירך מרתיחך כמ"ש רש"י שמעתה הי' מקום לאומה"ע להתגרות בהם, והיינו כמו בגשמיות כן ברוחניות להכניס בהם מחשבות רעות, וע"כ עצה היעוצה לעמוד כנגד ביראת הכבוד ושוב אין ביכולת האומות לקרב להם לקרר, ועוד יש לומר דהנה ידוע דלכל דבר שאדם משתוקק ומונעין הדבר ממנו תגדל ביותר התשוקה וכבר דברנו מזה, ע"כ באשר להגדיל בישראל את רשפי אש שלא יהי' ביכולת האומות לקרר הי' עצה יעוצה שיעמדו מנגד למען תגדל התשוקה תמיד עוד יותר ולא תתקרר האהבה, ובזה יתגברו על הסט"א, והלוים באשר מדתם להתגבר באהבה בשיר ובדביקות מלשון ילוה אישי אלי, והיו מתחדשים חדשים לבקרים בתוספות האהבה לא היו צריכין לכך והיו יכולין לחנות סביב לאוהל מועד ממש:

במדרש אך את מטה לוי לא תפקוד אמר ר' פנחס בר אידי מה כתיב בראש הספר שאו את ראש כל עדת בני ישראל רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם האומר לקוסטינר סב רישי' דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאש יזכו יעלו לגדולה כמה דתימא ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אם לא יזכו שימותו כולם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ והי' גלוי לפני המקום שימותו כולם במדבר וינטלו ראשיהם לפיכך אמר הקב"ה למשה אך את מטה לוי וגו', וצריך להבין למה ניתן להם הרמז במקום הזה, לכתוב בכולם פקוד ולא הי' צריך להוציא שבטו של לוי:

ונראה דהנה כתיב במספר שמות לגלגלותם שמשמע שהמנין הי' להשכליים שמשכנם במוח וגלגולת, ולמה לא לכל בחינת גוף ונפש ושכל יחד, שכולם יחד הם אדם אחד, ולמה נצטוה שיגביה את הראש כמ"ש שאו את ראש, שהוא משכן השכל לבד, הגם שהתרגום מפרש ראש חושבן, המדרש נראה שמפרש ראש ממש שהרי אומר כאדם האומר לקוסטינר סב רישי' דפלן, ואף לפירושו של התרגום לגלגלותם אי אפשר לפרש בענין אחר:

ונראה דהנה בחובת הלבבות דבעבודת הש"י במצפון הלב זוכין לעוה"ב שהוא עולם המצפון, והפירוש דבכל מצוה ומצוה יש בה חלק הנגלה היא העשי', וחלק המצפון שהוא החכמה שבמוח וכוונת הלב, ובשני חלקי המצוה זוכין לשני עולמות, במעשה הנגלה לעולם הנגלה, ובכוונת המצוה במוח ולב שהיא במצפון לעולם המצפון, וכמו שהאדם הוא מורכב מנגלה ונסתר הוא גוף ונשמה גוף מתחתונים ונשימה מעליונים, כן העולמות עוה"ז ועוה"ב, וכמו שעיקר האדם הוא הנשמה שבו והגוף נקרא רק בשר האדם והוא כמו לבוש לבד, כן העוה"ב הוא העיקר ועוה"ז כמו פרוזדור לעוה"ב, וחלקי העשי' מתיחסים לגוף ע"כ זוכין בהם לעוה"ז, וחלקי החכמה והכוונה מתיחסים להנשמה ע"כ זוכין בהם לעוה"ב, ועם זה מובן ששלימות האדם הם החכמה והכוונה, והעשיי' היא טפלה, אף שבלעדי העשי' אין החכמה והכוונה כלום שהיא כמו נשמה בלי גוף שאין לה מציאות כלל בזה העולם, מ"מ עם העשי' העיקר היא החכמה והכוונה, וכמ"ש בספרים שהעשי' בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה:

והנה איתא בזוה"ק שבלתי עשי' א"א לפעול ולתקן בעולמות העליונים והמצות שאין בהם עשי' הדיבור הוא במקום עשי' דעקימת שפתיו הוי מעשה, א"כ לכאורה נראה היפוך מהנ"ל אלא שהעיקר היא העשי', אך באמת אין זה סתירה כלל, שלשלימות האדם החכמה והכוונה עיקר, אבל צורך גבוה העשי' עיקר, והדבר מובן ג"כ שהרי שלימות האדם היא הנפש שנשארת אחר הפרדה מעל גויתה, והחכמה והכוונה נחקקות בנפש כמ"ש הא"ע בהקדמתו לקהלת ויהיו מחוקקין עלי' שלא ימחו בהפרדה מעל גויתה כי המכתב מכתב אלקים הוא, עכ"ל, אבל חלק העשי' נפרדים ממנו אחר שפשט את לבושו דהיינו הגוף, אבל תיקון עולמות העליונים צורך גבוה זה נעשה בעת עשיית המצות, ע"כ יכול להיות עיקר העשי':

ולפ"ז יש לפרש הכתוב הנאמר במ"ת ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו', הנה כלל בפסוק זה שני הענינים שמוע תשמעו בקולי שהוא חלק העיוני החכמה והכוונה, ושמרתם את בריתי ובמכילתא זה שבת או ע"ז ומילה, הרי זה חלק מעשה המצות, הנה הקדים שמיעה לעשי', וישראל הקדימו עשי' לשמיעה, והיינו שהש"י תפס לעיקר שלימות ישראל, וישראל תפסו לעיקר צורך גבוה, ובזה יש לפרש מאמרם ז"ל מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, היינו שמלאכים אין להם תוספות שלימות שהם נקראים עומדים שאינם מוסיפין לעצמם מעלה ממה שהיו בעת בריאתם, וע"כ כל פעולתם אינה אלא לצורך גבוה שהרי אין להם בפעולתם צורך עצמיי כלל, כן היו ישראל אז באותו מעלה, לעשות הכל לצורך גבוה, והשמיעה נמי לא לשלימותם אלא נמי לידע מה לעשות עוד לצורך גבוה, כמו מלאכי השרת ברישא עושי והדר לשמוע:

ועם זה יובנו דברי המדרש כשחטאו בעגל אבדתם נעשה שמרו נשמע, ולכאורה במעשה העגל אבדו הכל יחד הן נעשה והן נשמע ולמה מיחס האבידה לנעשה לבד, אך יש לומר דהנה כתבו המפרשים שמעשה העגל לא הי' בו שום כוונת ע"ז ופריקת עול מלכות שמים אלא שהיו מוטעין שהראה להם השטן חושך וערבוביא בעולם לומר שמת משה ועשו זה במקום משה, אך באם היו ישראל במדריגתם לעשות הכל צורך גבוה מבלי להביט על שלימותם כלל, לא הי' מקום כלל לעשיית העגל, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מה שמצות בו"ד קרוץ מחומר פועלת בעולמות העליונים שהוא מטעם שליחת הש"י ושליח של אדם כמותו עכת"ד, וע"כ מעשה שבלתי נצטוה עלי' אפי' יעידו עלי' כל העולם שכך ראוי וכשר לעשות, מ"מ אין בה כח לפעול בעולמות העליונים שהרי היא מעשה בו"ד קרוץ מחומר ולא מעשה הש"י ואיך תפעול בעולמות העליונים, וע"כ העגל אפי' לפי השערתם שכך ראוי וצורך לעשות ואין בו שום צד עבירה ח"ו, מ"מ הרי לא נצטוו עליו לעשותו ושוב אין בו צורך גבוה כלל, אך הם נפלו ממדריגתם והביטו אז על שלימת נפשם והנה אבדו מעלת נעשה שהוא לתפוס עיקר צורך גבוה, אבל נשמע שהוא חלק העיוני והחכמה והכוונה שהוא ביותר לשלימת נפשם זה לא אבדו כלל שהרי לא היתה כוונתם על צד המרי כלל:

והנה איגלאי מילתא למפרע שמדריגתם הנעלה שהי' להם בראשונה לעשות הכל לצורך גבוה לא מהם היתה אלא מפאת שהיו דבוקים במשרע"ה והוא ע"ה התורה העידה עליו בכל ביתי נאמן הוא ועפ"י מה שהגיד כ"ק זקינו זצללה"ה מקאצק שנאמן הוא בלשון אשכנז "טרייא" שאינו חושש לטובתו אלא לטובת משלחו ומייתי לה מקרא וכל מעשהו באמונה ואיך שייך לומר בקב"ה באמונה אלא הפי' שהקב"ה איננו חושש אלא לטובת ישראל וכענין שאמרו ז"ל החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מבכבודו, כן יש לפרש מה שנקרא משרע"ה נאמן בית שהוא ע"ה לא חשש לצורך וטובת עצמו כלל, אלא לצורך גבוה וצורך ישראל וכמו שאמרו ז"ל מלמד שלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע כי לא הי' למשרע"ה במדבר עסקים גשמיים אלא הפירוש הוא השלמת נפשו, והוא ע"ה לא חש לזה כלל אלא שם כל מגמתו להיישיר את ישראל לצורך גבוה וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש בשלח ויקח משה את עצמות יוסף עמו עליו אמר הכתוב חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקין בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ואינו מובן שישראל נמי מצוה עשו בזה וכמ"ש דבר נא וגו' ופירש הוא ז"ל דידוע דכסף וזהב שהוציאו ממצרים היו דוגמא ופועל דמיוני לניצוצות קדושות כסף אהבה זהב יראה וכל ישראל עסוקים בכסף וזהב היינו מדריגות אלו להשלמת נפשם, אך משרע"ה הגביה את המצוה היינו שלא להסתכל על השלמתו אלא לצורך ישראל ולצורך גבוה שהי' נצרך ארונו של יוסף, וזהו הלשון יקח מצות שבכל מקום לקיחה הוא לשון הגבהה כמ"ש ולקחתם לכם ביום הראשון ובלשון הגמ' מדאגבי' וכו', והיינו שמשרע"ה הגביה את המצות שלא להסתכל אלא לצורך גבוה ודפח"ח, וממנו לקחו ישראל נמי קצת מדה זו, ובאשר הי' משרע"ה אז בתכלית רום המעלה שלקח את הלוחות מיד הקב"ה והי' נתעלה למעלה ונפרד מהם נפלו ממדרגה זו וחששו לצורך עצמם ובאו לכלל טעות ועשו מה שעשו:

ולפי האמור יש לפרש המשנה דמם' אבות פ"ג כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו וכו' אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפי' כל הרוחות שבעולם באותו ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, ומבואר שהמעשים מתיחסים לשרשים והחכמה לענפין, והטעם כי ידוע בספרים שהעליונים בערך תחתונים הם בערך שרשים לגבי ענפים, וע"כ מי שמעשיו מרובין היינו שהמעשה אצלו לעיקר מפני שהוא צורך גבוה, נחשב שרשיו מרובין שאפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו היינו רוחות רעות שמטעין את בני אדם למשכו ברשתם אין מזיזין אותו ממקומו, אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן ששרשיו מועטין שאינו עושה צורך גבוה לעיקר הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, כמו שהוא הפך את העיקר שהוא צורך גבוה לטפל ואת הטפל לעיקר עליונים למטה ותחתונים למעלה כן נמי הרוח בא ועוקרתו והופכתו תחתונים למעלה ועליונים למטה, והתבונן במה שאמר הרוח בא, דמשמע דבלי הרוח אין כאן דבר רע, והיינו דאין המשנה מדברת באיש שבעט במעשה המצות ח"ו דלא דברה תורה במתים ועוד דלא שייך עליו לומר מרובה ממעשיו דמשמע שיש לו מעשים אלא הם מועטין, ואם הוא בועט בקצת מצות שוב אין לו כלום והוא בכלל ארור אשר לא יקום כמ"ש הרמב"ן, אלא המשנה מדברת שעושה כל המצות אלא שחושב השלמת נפשו לעיקר כנ"ל, ועכ"ז עדיין אין זה רע ח"ו, אבל מ"מ הרי מעותד שוב לכל נזק שרוחות רעות היינו כחות החיצונים יכולין להממו ולבלבלו ולקטרג עליו, אבל כשעושה צורך גבוה אין רשות לכחות החיצונים אפי' לקטרג עליו כלל, כי הקטרוג שב ח"ו על הש"י, ומובן שע"כ ישימו יד לפה, וכמו שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ שאפי' בתפילה לא יתפלל שהש"י יסיר את צערו שבזה שכיח מקטריגים, אלא להסיר את צער השכינה שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וגו', ולפי דרכנו יובן נמי דבזמן שאדם כל מגמתו הוא צורך גבוה אין שום דבר וכח חיצוני יכול לעמוד כנגדו, אבל בזמן שהוא מתכוין להשלמת נפשו אף שאין זה רע מ"מ יש כמה מקטריגים שעומדים כנגדו לקטרגו להממו ולבלבלו, וזהו רוחות הרעות שנושבין ועוקרין אותו והופכתו על פניו, אבל בלתי הרוחות רעות יכול האילן להתגדל אף במעט שרשין ולאט לאט הוא משתרש, ויכול להיות שברבות הימים יהי' גם שרשיו מרובין או עוד יותר מענפיו ובנמשל הוא כמו שאמרו ז"ל מתוך שלא לשמה בא לידי לשמה:

והנה זה עצמו הי' הענין במעשה העגל שישראל שנפלו ממדריגתם מלעשות הכל לצורך גבוה אם לא הזדווג להם רוחות רעות הוא השטן שהי' מטעה אותם לא הי' כל רע, וברבות הימים היו באים לידי לשמה, אך זה הי' הצרה שבאשר חששו לצורך עצמן ועשו מן העיקר טפל ומן הטפל עיקר שוב הרוחות רעות נשבו בהם והטעו אותם והראו להם חושך וערבוביא והביאם לידי טעות ועשו מה שעשו, וזה שאבדו נעשה ואמר להם שמרו נשמע ואין הפי' שיסתפקו בנשמע לבד אלא שבאמצעות הנשמע יזכו לבוא שוב לידי נעשה, ומתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה:

ולפי האמור יש לפרש מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על ת"כ פרשת שמיני בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' שאיתא בת"כ אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש הוא ז"ל דהנה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', והיינו שעמדו נצבים לקבל מדריגות, ואמר להם מדריגות אתם רוצים עשו אתם את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' ואז ממילא כאשר עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', עכת"ד, ולכאורה אינו מובן מה חטאו בזה שרצו מדריגות ומי יתן והי' לבב כל ישראל שלא להשתוקק לשום דבר חיצוני וחומרי אלא למדריגות, אך להנ"ל יובן שהמבוקש מהם שמרו נשמע כדי לבוא לידי נעשה צורך גבוה כנ"ל, ולזה הי' כל ציווי המשכן והקרבנות, ומעתה כאשר עדיין עמדו נצבים לקבל המדריגות הרי עדיין אין אתם עושים תכלית המבוקש אלא צורך עצמיכם, וזה שבת"כ כשם שהוא יחיד כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו היינו יחוד המעשה בלתי צורך עצמם לבד, והמדריגות יבואו ממילא:

ולפי האמור יובן טעם המצוה שאו את ראש כל עדת בני ישראל עפ"י דברי המדרש הנ"ל בפסוק חכם לב יקח מצות ועפ"י פירוש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהגביה את המצות לעשות הכל לצורך גבוה, והנה נקרא חכם לב במה שהשכיל איך צריכין לעשות את המצות, והוא עפמ"ש הרמב"ן כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וכו' עכ"ל ולפי דרכנו יש לומר כי הם יאצילו עליהם ממדתם לעשות הכל לצורך גבוה, וכן נמי יש לפרש שאו את ראש וכן מה שנאמר לגלגלותם דהיינו הגבהת השכל עד שישכילו מעצמם איך לעשות את המצות שיהי' הכל צורך גבוה, כי זהו עדיין הי' חסר להם, ומעתה מיושב למה לגלגלותם לבד ולא לכלל האדם שהוא מורכב מגוף ונפש ושכל, כי זה הוא המתבקש מהם להיות חכם לב יקח מצות ואינו ענין ליתר חלקי האדם:

ומעתה יש לפרש שאם יזכו יעלו לגדולה היינו דלעומת שישראל משליכין את שלימות נפשם מנגד ואינן משגיחין רק על צורך גבוה, לעומתם עושה הקב"ה שעושה השלמת ישראל לעיקר ותולה את כל העולמות בשלימות ישראל כמו טפל הנתלה בעיקר והנם עולים לגדולה על כל העולמות, אם לא יזכו שימותו במדבר היינו שלא יזכו בתוספות חכמה הניתן להם להיות חכם לב יקח מצות כנ"ל אלא עדיין יעשו שלימת נפשם לעיקר, יהי' התוספות חכמה עוד גורם יותר להמשך אחר השמיעה ולבכר את השמיעה ע"פ העשי', כי התוספות חכמה הוסיף להם עריבות ומתיקות, וכעין שפירש מהר"ל מאמרם ז"ל מפני שלא ברכו בתורה תחילה היינו שהיו נמשכים אחר עריבות ומתיקות חכמת התורה ולא אל נותן התורה, ואז יהי' חכמתם מרובה ממעשם ביותר ויגרום הזדווגת רוחות רעות כנ"ל, ובפשיטות יש לומר שמשכו עליהם את הקטרוג עוד יותר שאפי' בעשיית משה ואהרן שהאצילו עליהם כנ"ל עדיין עושין העיקר לטפל וטפל לעיקר, וא"כ אינם ראוים ביותר שכל הבריאה תהי' טפלה אליהם והם יהי' עיקר הבריאה כנ"ל, והא למה זה דומה למעיקרא הי' רוח מצוי' ונתהוה רוח גדולה וחזקה שאינה מצוי':

והנה כתיב ויסעו מהר ה', וברמב"ן בשם מדרש אגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, ואינו מובן כי לשמחה מה זו עושה כי לא טפשים היו שלא הבינו כי הוא חייך ואורך ימיך, אך יש לומר דהנה רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין, ותרי"ג מצות כולם ידעו מסיני, וברח"ו שא"א להשלים רמ"ח ושס"ה של הנפש אלא ע"י רמ"ח ושס"ה מצות, וא"כ שפטו בשכלם כי אם ירבה ליתן להם מצות, לא יהי' זה להשלמת נפשם אלא לצורך גבוה לבד, וזה לא הי' להם לעיקר, וע"כ יובן שכל מה שאירע להם תבערה וקברות התאוה הכל הוא פרי רוחות רעות שנזדווגו להם בהיותם חכמתם מרובה ממעשיהם כנ"ל, והיינו עפ"י מה דאיתא בספר ברית מנוחה שתבערה וקברות התאוה הוא השגות ממעלות גבוהות יותר מכפי מדריגתם ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שעברו על במופלא ממך אל תדרוש עי"ש, והנה הוא משום שתפסו חכמתם לעיקר כנ"ל כי באם תפסו צורך גבוה לעיקר לא היו באין לכלל זה, שכללנו לעיל שכל מה שלא בא הציווי עליו א"א שיהי' בזה צורך גבוה, וזהו פרי רוחות רעות שנשארו בהם כנ"ל:

והנה ענין מרגלים איתא בספרים שרצונם הי' להתענג על התורה במדבר וימאסו בארץ חמדה לחרוש ולזרוע ולעסוק בגשמיות העולם, ולכאורה אינו מובן שהרי מפורש בכתוב שהיו מתייראים מפני חוזק האמורי יושב הארץ, אך לפי הנ"ל יובן דמאחר שהם היו נמשכים אחר עריבות ומתיקות התורה להשלמת נפש בחרו לשבת במדבר, והיתה העשי' נחית דרגא להם וטפלה בעיניהם, אך לא כן הי' הרצון עליון כי עיקר צורך גבוה נעשה ע"י עשי' כנ"ל, וידוע כי עיקר מעלת העשי' הוא בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ן שהוא משפט אלהי הארץ, וא"כ הם שרצו בחכמה בלי עשי' הוא בכלל חכמתו מרובה ממעשיו שהרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, וע"כ נזדווגו להם רוחות רעות כמ"ש הזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) כיון דחאבו נשיך לון חויא וכדין אתקיים הוא ישופך ראש וגו' ישראל מחו רישי' בקדמיתא ולא ידעו לאסתמרא מני' ולבתר מחא איהו בבתרייתא נפלו כלהו במדברא ואתקיים ואתה תשופנו עקב, והנשיכין הם הרוחות רעות שנזדווגו להם לייראם ולפחדם מהכנענים והיו נבהלין מחמת גובה קומתם והיו מבלבלין את מחשבתם עד שנדמו להם באמת שארץ אוכלת יושבי' הוא מחמת שבכל מקום שעוברין מצאו אותם קברי מתים שהיו הגדולים שבהם נגפין כדי שלא יתנו לב לאלו, והרוחות רעות החשיכו עיניהם עד שלא השכילו להבין זה וחשבו שארץ אוכלת יושבי' היא וגו':

ובזה יובן מה שכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ופירשו ז"ל וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם שבעגל, ומשמע דחטא העגל הי' גרם בחטא מרגלים ובני בקתא חדא נינהו, דאל"ה אין שייך לגלגל זה על זה, ואין מחשבין משטרא לשטרא, ולהנ"ל יובן כי ישראל שאבדו נעשה בחטא העגל וניתן להם לתקן חטא זה ע"י שמירת נשמע ולחזור למעלתם הראשונה לעשות הכל צורך גבוה, ואם היו עומדים בנסיונם בחטא מרגלים היינו שהיו משתוקקים להעשי' לצורך גבוה לא הי' בא להם הזדווגת רוחות רעות לייראם ולהבהילם מהכנענים, והי' בזה תיקון על חטא העגל, אך באשר לא עמדו בנסיונם באשר חטא העגל הי' עדיין מכשכש בקרבם נמשכו לחטא הקדום ונזדווגו להם רוחות רעות ונפלו במדבר, וע"כ נפקד עליהם נמי חטא העגל שחטא זה הי' הגורם לחטא מרגלים, ועוד כיון דהו"ל למלויי' לתקן חטא העגל ולא מימלי כמאן דכריא דמי, כבש"ס ב"ק מ"ח:

ומעתה יובנו דברי המדרש שאם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו ימותו כולם, כי הנשיאת ראש הי' גרמא בנזקין שבחרו להתענג על החכמה בלתי עשי' וימאסו בארץ חמדה, ולולא השגות הגבוהות כ"כ שהשיגו ע"י נשיאת הראש לא היו מואסים כ"כ בהעשי', כי לא היתה העשיי' כ"כ נחות דרגא להם, ועוד שמשכו עליהם קטרוג ביותר כנ"ל שנתהוה רוח שאינה מצוי' ומעתה מובן שבא להם הרמז במקום הזה שהרי הנשיאת ראש שימש אצלם דבר והיפכו:

ומעתה יובן ששבט לוי שלא חטאו בעגל ונשארו במדריגתם לעשות הכל צורך גבוה וכבמדרש על הלוים ולא עוד אלא שנמצאו עמו נאמנים ששמרו אזהרת לא יהי' לך וגו' לפיכך הם ראוים שיהיו נאמני ביתי ואתה הפקד את הלוים וגו' וכן הוא אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, ע"כ במדרש, וכמו שאמרתי בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שהעושה צורך גבוה לבד נקרא נאמן "ערייא" בל"א, וע"כ היו מעשיהם מרובים וכל הרוחות רעות לא הזיזו אותם ממקומם ולא טעו בעגל, ולא עוד אלא קיימו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' אף שהוא כאלו אכל חצי בשרו לא השגיחו על עצמם כלל רק הכל צורך גבוה, והי' תמיד גם הגוף במדריגת הנפש ע"כ לא נאמר בהם שאו את ראש ולא נאמר בהם לגלגלותם שלא לבד הראש והגלגולת אלא כל כלל האדם גוף ונפש ושכל, זכו למה שזכו, כי אצלם לא הי' המנין צורך לנשיאת ראש כלל אלא צורך התמנות:

ענין דגלים נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחרת, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו באל זה העולם לתקן, וכן הוא ענין דגלי המלאכים מחנה מיכאל באהבה מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחבירו וע"כ אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות, וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב יהודה לא יקנא את אפרים וכו' וכאמרם ז"ל ונתתי להם לב בשר לב בוסר בחלקו של חבירו, כי באשר יהי' כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות, וזהו מה שכתוב וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, היינו שיהי' לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו, ובזה יש לפרש דברי המדרש אומרים להם האומות שובי שובי השולמית הדבקו לנו בואו אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטלוטין שובי שובי ונחזה בך וכו' וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר דגל מחנה יהודה, וכבר תמהו המפרשים מה קול הקרי' הומה מגדולה זו, ולהנ"ל יש לומר בפשיטות דאומה"ע אפי' יש להם כל גדולות שבעולם לבם חסר, וכל מי שיש לו ממשלה יותר גדולה לבו יותר חסר עד לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, אבל דגלי מדבר נותנים מנוחה. ונייחא כנ"ל:

ובפנימית הענין יובן עוד יותר דהדבוק בשורש נשמתו הוא דבוק למקור חיותו ושואב חיים חדשים תמיד ממקורו וכל ימיו הוא בשמחה וחדוא ונהירו דאנפין והתרחבות הדעת, על היפוך גדולה של חיו בשרים שהוא עפ"י רוב יגון ואנחה וקנאת איש מרעהו וסופו תוגה:

ובזה יש לפרש דברי המדרש אף בלעם הביט בהם ויצאת עינו כנגדן שלא הי' יכול ליגע בהם וכו' התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו מכירין את אבותיהן ואת משפחותיהן, ולכאורה יש להבין מה ענין מכירין את אבותיהן לכאן, אך יש לפרש עפ"י מאמר הש"ס ברכות וע"ז שבלעם הי' יודע לכוון רגע שהקב"ה כועס בה שנאמר ואל זועם בכל יום, ופרשנו דהנה ידוע דבריאת עולם הי' ע"י צמצומים ובלא"ה לא הי' העולם יכול לבראות שהי' מתבטל במציאות, והנה כתיב המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן הוא אומר חדשים לבקרים וגו', וכמו שמעשה בראשית הי' ע"י צמצומים כן הוא בכל יום עת החידוש וזה נקרא שהקב"ה כועס בה, כמו להבדיל כשהאדם כועס על חבירו הוא מסתיר פניו ממנו ולא רוצה להביט בו, כן כביכול הוא מסתיר פניו מהעולם וברגע זו שהעולם היא בהסתרת פנים הי' לו שליטה בכשפיו, כמ"ש בפרשת בלק מילתא בטעמא, וזה שאמר בלעם מי יכול ליגע בבני אדם מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם היינו שהם דבקים בשורשם והכוונה בשורש נשמותיהם ששואבין תמיד חיים חדשים והם דבקים במקור החיים ואינם כלל בהסתרת פנים ע"כ אין לו שליטה עליהם בכשפיו:

והנה בשבת שב כל פנימית הבריאה לשורשו, וע"כ ישראל שהם פנימית בשבת שבים לשורש נשמתם ושואבים חיים חדשים, וזה הוא שבת יומא דנשמתא, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ובאשר הדביקות בשורשו גורם התרחבות הדעת ע"כ שבת היא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, וגורם חדוה ונהירו דאנפין ע"כ בשבת ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול כבמדרש:

במדרש כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו, וכו', למה שהם בני והם צבאותי, ע"כ, מדקאמר ולא עוד משמע שהדגלים הם רבותא עוד יותר מהמשכן, ויובן. עפ"י מה שכתבנו מכבר שהא שישראל נתאוו לדגלים כמו המלאכים היינו שהמלאכים הם אמצעים לירידת השפע מלמעלה שהיא בתכלית הרוחניות וכשעוברת השפע דרך המלאכים מעולם לעולם נתלבשת בכל עולם בלבוש של אותן המלאכים של אותו עולם עד בואה לעוה"ז שנתלבשת בלבוש גשמי, וכן להיפוך שהתפילות העולים מעולם התחתון להעליון נזדככו בכל עולם ע"י המלאכים שבאותו עולם בכל עולם ועולם ביותר עד שנעשו מהן עטרה לחי העולמים, וזהו שנתאוו ישראל שלא יהיו צריכין לאמצעית המלאכים, ויהיו דבקים בשורשם בלי אמצעי וכמו שיהי' לעתיד שמחיצתם תהי' לפנים ממלאכי השרת כמ"ש כעת יאמר ליעקב וישראל מה פעל אל, והנה המשכן וכליו הם האמצעי להשראת השכינה בישראל וקודם החטא היתה השכינה מצוי' עם כל אחד כמו שאמרו ז"ל, א"כ מובן שמעלת הדגלים היא עוד יותר ויוצדק לשון ולא עוד:

במשנה הגונב את הקסוה, ובגמ' שאזהרתי' משום ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש מה שכלי שרת נקרא קסוה שפירש"י בפ' תרומה שקסוה הוא דבר שיש לו תוך בלשון ערבי, כי כלי שרת שיש לו תוך מקדש ושאין לו תוך אינו מקדש, והנה האדם הוא כלי שרת כמ"ש הר' יונה, ע"כ עיקר הקדושה הוא בפנימיותו ותוכו וכמ"ש במשכן תוכו רצוף אהבה כן הוא בפנימית ישראל, והנה מי שתוכו מקולקל באהבות חיצוניות ואין תוכו כברו הרי הוא גונב את פנימיותו, היינו האהבה ממה שראוי' להיות וממשיכה לחיצוניות, הרי הוא גונב את הקסוה, ובכן בשבתות וימים טובים שנתעוררה האהבה בלב ישראל צריך שמירה ביותר, שיקבע מחשבתו בחוזק באהבת השי"ת שלא ימשך ממנו לאהבה חיצונית, ומה גם שבת עת המנחה סעודה שלישית רעוא דרעוין מנהג ישראל להיות דבקים אז בשירות ותשבחות ביותר:

והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, היינו שעבד שאין לרבו קורת רוח ממנו ועוד להיפוך הוא מגרשהו מכנגד פניו, אבל בן אינו מגרשהו לעולם שהרי לעולם נשאר בנו, והנה ישראל הם בנים למקום, וע"כ אפי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם שאין להקב"ה קורת רוח מהם וראויין לגרשם ח"ו, יאמר להם בני אל חי, ואין הקב"ה מתפרד מהם, וע"כ כל איש אפי' הוא בשפל המצב עד מאד יכולת בידו להטיב מעשיו ואל אחוזת אבותיו ישוב באין מונע ממעשיו הקודמים הבלתי ראויים:

פרק ו

שנת תרע"ד

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו' ובזוה"ק אי באוהל מועד מאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא, פירוש דהוקשה לו למה הזכיר במדבר סיני כלל וכי לא היינו יודעין מעצמינו שבאחד לחודש השני בשנה השנית היו במדבר סיני שהרי לא נסעו משם עד עשרים בחודש ההוא כמפורש בפרשת מסעות והי' די בהזכרת אוהל מועד לומר שהדיבור באוהל מועד הי' ולא בהר סיני כפרשיות הקודמות, אך התירוץ צריך ביאור:

ונראה דהנה בזוה"ק לעיל מיני' כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמא בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא, ואינו מובן מה הוא חיילין דאורייתא ומהו חיילין דמשכנא, והמפרשים נדחקו לומר כי שני מנינים היו אחת בצאתם ממצרים שנאמר כשש מאות אלף רגלי ומנין ממש הי' שם לידע את חיילים המקבלים את התורה, ומנין השני הוא המנין שמפרש כאן והוא נקרא חיילין דמשכנא כברש"י כשבא להשרות שכינתו עליהן מכאן:

אך לא זכיתי להבין פירוש זה שהרי מפורש כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קב"ה למפקד וכו', ואם כדברי המפרשים הרי מנין חיילין דאורייתא מקמי דאתוקמו אורייתא ומשכנא הוה, ועוד שבזוה"ק עוד שם וכולהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא כלא כגוונא דלעילא דהא אורייתא ומשכנא לא אתפרשו דא מן דא ואזלין כחד, עכ"ל, ואי אמרת דמנין חיילין דאורייתא הוא בצאתם ממצרים ממש הלוא אין שני המנינים שוה שבצאתם ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי דמשמע קרוב לשש מאות אלף ואילו הכא היו שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים יתירים, גם ליכא לפרש וכולהו הוו כחד בזמן אחד שהרי יש ביניהם כשנה תמימה, וא"כ הרי אתפרשו דא מן דא:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה