אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

קרח

שלח

פרק א

שנת תר"ע

להבין ענין קרח, הנה בליקוטי תורה מהאריז"ל וז"ל דע כי כשתסיר הבל ממשה תשאר קרח, והענין כי בהבל היו בו ל"ז נצוצים טובים וכל ש"ח רעים רק במשה נתקנו כולם, אמנם הש"ח רעות שהיו מתאחזים בהבל מצד הרע הנה הם סוד גלגול קרח כי הוא גי' ש"ח, נמצא כי גם קרח עקרו מהבל, אמנם כאשר נאמרה פ' זו שהוא עון ויקח קרח אז נתעבר בו רוח קין מצד הרע וז"ש ויקח קרח שארז"ל שלקח מקח רע לעצמו ונאבד מן העולם עכ"ל:

ולהבין כל זה נתבונן במהות קין והבל שבשניהם יש בהם צד הטוב וצד הרע, אשר לכאורה יפלא שלא מצינו בהבל שום חטא גם מדוע הומת, ונאמר דהנה ידוע ששמות בני אדם הם עצם מהותם מה גם שמות הכתובים בתורה, והנה בקין נאמר ותאמר קניתי איש את ה' ותקרא את שמו קין ומזה נראה כי קין הוא לשון קנין וכל קנין הוא דבר יש ונפרד, אך היא תיקנה זאת באומרה את ד' שאיננו דבר נפרד לעצמו רק את ה', וא"כ יש בשם הזה שתי בחי' והן אחת מצד הרע שהוא יש ונפרד בפני עצמו ומזה תוצאת כל הכפירות וכל הרעות, ומזה מסתעף כל ענין ע"ז, וזה שורש פורה ראש ולענה, אך יש בו בזה גם צד טוב ודבר טוב לעבודת ה' להיות לבו חזק לעומת כל המתקוממים נגדו להפריעהו מעבודת ד' והוא כענין שנא' ויגבה לבו בדרכי ה', וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב וכל העולם כולו כאלו חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לזכות, אבל זה צריך שמירה יתירה שיהי' רק בענין עבדות ד' ולא יתערב בו שום צד ישֶות וגאות בפני עצמו ח"ו, הרי שתי בחי' שהיו בקין ואלו רצה הי' נמשך לצד הטוב, אך הוא הלך בדרך הרע עד שכפר ואמר לית דין ולית דיין והרג את אחיו את הבל, ועבר על ע"ז וג"ע וש"ד כמאמרם ז"ל:

והנה שם הבל מורה להַבֵל את כל קניני עוה"ז להיות בעיני עצמו כהבל שאין בו ממש, אך בזה יש ג"כ שתי בחי' מצד הטוב ומצד הרע, שאם הוא יודע ומכיר בחסרונו ומשתוקק להשלים עצמו כאיש הטובע בנהר והושיט לו הקברניט את החבל והוא אוחז בו להציל את נפשו ויודע שמבלעדי זה אין לו חיים כלל, זה חלק הטוב, אבל באם הוא בעצמו כמתייאש ואיננו משתדל לשאוב לו חיים זה חלק רע, והנה בהבל מצינו והבל הביא גם הוא וגו' היינו שמעצמו לא התעורר להקריב קרבן לקרב א"ע לד' והי' בעיני עצמו כמתייאש, אך נגרר אחר מעשה קין שראה שהוא הקריב קרבן הקריב גם הוא, וזה הי' חטאו של הבל ע"כ נהרג, והנה לפי דברי האריז"ל הנ"ל חלקי הטוב שהיו בהבל כולם הותחלו לתקן ע"י מרע"ה וקרח, והנה משה ע"י ענותנותו הגדולה שהעידה עליו התוה"ק והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו' ובאדר"נ כ"ד מוכי שחין היו בירושלים ונפשו של משה היתה שפלה מהם והוא ממש כשם הבל שהי' בעיני עצמו כהבל שבהבלים, אך עם כל זה לא התייאש בעצמו ח"ו, אדרבה הי' עולה מעלה אחר מעלה עד שעלה אל אלקים וכמ"ש הזוה"ק שכל עליות בנ"א הם בעניני עוה"ז ועליות מרע"ה היו אל אלקים יע"ש, וכמפורש בעניניו בכתוב ויצא משה וגו' ויהרוג את המצרי, ואח"כ בכוש וכמבואר בילקוט היותו יחידי שם מלך ועמד בנסיון ולא נתבטל כלל ח"ו ותיקן כל ענין הבל כראוי להיות, וקרח ג"כ רצה לתקן ענין הבל היינו ש"ח חלקים שבו מצד הרע שאמרנו שהוא ענין ביטול ויאוש בעצמו, וידועין דברי הרמב"ם הלכות דעות דרפואת מדות רעות היא לאחוז להיפוך עד קצה האחרון, וע"כ לתקן את הביטול והיאוש העתיק עצמו לקצה האחר לגמרי היינו להיות כענין מ"ש ויגבה לבו בדרכי ד' להיות עובד בהתלהבות גדולה, אך לא שמר א"ע שלא יתערבו בו עניני יֶשות וגיאות עד שהרהיב עוז בנפשו לחלוק על מרע"ה ורצה להיות כה"ג, וזה בעצמו הוא מדת הרע שבקין ע"כ נתעבר בו חלקי הרע שבקין, והבן:

ובקשתם גם כהנה, להבין מה זו קושיא וכי מי יחוש חוץ מהם שהיו דבקים בהשי"ת והרגישו מתיקות העבדות ה', והנה בזוה"ק דלכן כהן נקרא קדוש ולוי טהור דכהן היינו נבדל, יעיי"ש, והיינו להיות נבדל גם מעצמו שלא ירגיש בטובת עצמו כלל, דאהרן הי' איש מרכבה ומחשבתו תמיד היתה קשורה במקום עליון אעפי"כ השפיל א"ע לפחותי העם לעשות שלום ביניהם, ובין איש לאשתו, והוא מחמת שהי' נאמן ואוהב להשי"ת ועשה כל מה שהי' ביכלתו להיות נצמח מזה טובה לעבדות ד', ולא השגיח על עצמו כלל, וזהו איש חסד, לגמול לחבירו חסדים, ואין כוונתו לעצמו כלל, וע"י כן בכחו להמשיך חסדים מלמעלה למטה אעפ"י שאינם שוים ושלא הרויחו במעשיהם זה, וז"ש ובקשתם גם כהנה, אחר שאתם הייתם מרגישים מתיקות עבדות השי"ת ורצונכם להרגיש עוד יותר ולעלות מעלה מעלה א"כ כוונתכם לעצמכם ואין זה מדת כהן:

במ"ר למה חלק קרח על מרע"ה אמר אני בנו של שמן בן יצהר שנא' תירושך ויצהרך וגו' תירוש זה יין ויצהרך זה השמן ובכל משקים שתתן את השמן תמצא עליון ולא עוד אלא שכתוב אלה שני בני היצהר וגו' וכי יש לשמן בנים אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד מלכות, אמר קרח מה אלו שנמשחו בשמן המשחה בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בנו של שמן איני נמשח ונעשה כהן ומלך מיד נחלק על משה, ע"כ:

להבין הדברים, בש"ס יומא אמרו לי' ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן וכו' ופי' המפרשים ובס' עבודת ישראל מהמגיד זצללה"ה מקאזניץ דהעיקר העבודת היום היתה על ידיהם והיו הם עושין עובדא דאהרן ברוחניות יע"ש, ונראה שמה שעיקר עבודת היום ברוחניות לא הי' נצרך שתהי' בכה"ג דווקא כי נשמת ישראל כולם המה קומה אחד שלימה, וכמו כהן העובד עבודה ביד נחשב שכל גופו עובד לא היד לבד, כמו כן נשמה העובדת ברוחניות נחשב כמו הכה"ג הי' עובד שהרי הוא אבר מאבריו מאחר שהכל אחד, אבל הגופים מאחר שהם נפרדים ע"כ צריך שתהי' העבודה בכהן דווקא והנה זה הי' טעות קרח באומרו כי כל העדה וגו', היינו שקדוש הוא נבדל ומאחר שכל העדה כולם נבדלים מהגוף, א"כ אף עשייתם הגשמי נחשבת כמו עשיית נשמה וא"צ לזה העבודה כה"ג דווקא רק כל מי שעובד עבודה נחשב כמו עבודת כה"ג שהי' הוא העובד שהרי הוא כאחד מאבריו כנ"ל, ובאמת מצינו מרע"ה שהי' לוי משורר ושוער, וכה"ג וחולק בקדשי שמים, והוא מצד כי גוף של משה נזדכך ועלה במדריגת הנפש, ובמ"ר וזאת הברכה כי גופו של משה קדוש יותר ממלאכים יע"ש, וגופו לא נעשה מסך מבדיל בין הנפש, וע"כ אפי' פעולת גופו נחשבת פעולת הנפש לבד, וע"כ הי' יכול להיות הכל כנ"ל:

והנה קרח חשב שגם כל העדה באשר שכולם הם קדושים אין הגוף שלהם מסך מבדיל, ועל עצמו חשב עוד יותר היינו שנזדכך עד מאד כמו משרע"ה, והנה במ"ר אמור כתיב וילבש מדיו שנעשה מדתם כמדתו וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו היו נכונים לו כמדתו, הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך, לפי שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו יע"ש, והנה חשב קרח שמה שאהרן משתמש בכה"ג הוא מחמת שנמשח בשמן המשחה ונשתנה גם הגוף לטובה וכן דהמע"ה, וזה שני בני יצהר שהם דוד ואהרן שנמשחו בשמן המשחה, וע"ז אמר אני בנו של יצהר שהוא בנו של שמן היינו שנזדכך גופו עד שאיננו מסך מבדיל בין אור הנשמה ושב כולו אור על אחת כמה וכמה שיכול להיות כה"ג, אבל באמת טעה בזה שאף שהם קדושים והגוף בטל להנפש, אבל עכ"פ לא הגיע למעלת מרע"ה שהגוף נעשה כולו נפש, וע"כ אמר מרע"ה בקר ויודע וגו' להקטיר קטורת, שמקשים למה קטורת דווקא לא קרבן אחר והם אמרו ע"ז אתם המיתם את עם ד' וכמ"ש הרמב"ן יע"ש, אך הטעם דקטורת הוא לשון קישור, והיא שבקטורת יש י"א סמנים ואחת מהן חלבנה וע"י שאר סמני הקטורת גם החלבנה נהפכת להיות מעלה ריח טוב, וא"כ הי' שפיר בחינה, שאם כדבריכם שגם הגוף נהפך להיות טוב א"כ אתם שייכים לעבודת הקטורת:

בזוה"ק בראשית (י"ז.) במאמר יהי רקיע בתוך המים בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא כו' עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי אעל בינייהו ואפריש מחלוקת כו' כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן שמאלא בימינא אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא אשתדל לאסכמא בינייהו ולא בעי שמאלא ע"כ יע"ש:

ולהבין זה נראה דהנה אמרו ז"ל מים התחתונים בוכין ואומרין אנן בעינן ליהוי קדם מלכא וזה ענין מחלוקת שכ' הזוה"ק, ועמודא דאמצעיתא דעל בינייהו ואפריש מחלוקת היינו שאף שהמים התחתונים אינם ראויין ליהוי קדם מלכא, מ"מ הם מקבלים השפעה ע"י אמצעית עמודא דאמצעיתא, וזה הוא הרקיע המבדיל בין מים למים, היינו שהמים התחתונים הם מקבלים השפעה מעליונים באמצעות הרקיע, והנה כה"ג הי' בקרח שרצה בכהונה גדולה כענין המים התחתונים שאומרין אנן בעינן ליהוי קדם מלכא, וז"ש אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא אשתדל לאסכמא בינייהו, היינו שקרח יקבל השפעתו באמצעות משה אף שבפני עצמו בלתי ראוי לכך לקבל בלי אמצעי, מ"מ עכ"פ יהי' לו ע"י אמצעית משה, וזה לא רצה קרח וז"ש המ"ר אח נפשע מקרית עוז זה משה, היינו שמשה הי' לו לקרית עוז שע"י יקבל קדושה העליונה והוא פשע בו, ובזוה"ק פ' קרח קרח אזיל במחלוקת כו' פלוגתא דשלום כו', ת"ח לית עלמא קאים אלא על שלום כו' ומה היא שבת דאיהו שלמא דעילאי ותתאי, משמע מזה דפלוגתת קרח היתה על שבת, והיינו דשבת מיני' שתא יומין מתברכין וכל שפע וקדושה שבאה לעולם הכל הוא באמצעות שבת וקרח לא רצה באמצעי כנ"ל ע"כ פליג על שבת והבן:

ואני הנה נתתי לך משמרת תרומותי ברש"י משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד וערער על השדה אמר המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן כ"ד מתנות כהונה לברית מלח עולם ע"כ, ויש להבין הלא מה כתיב יותר כאן ממ"ש בפ' תרומות הלא כבר כתוב שם, ואם שניתנה כאן בברית מלח הלא כל התורה כולה ניתנה בברית:

ונראה דהנה כל ברי' וברי' לפי מהותה כן הוא מזונותה וישראל שהם מובדלים מהאומות כמו כן מזונם מובדל שאסורים בשקצים ורמשים וברש"י תהלים תורתך בתוך מעי שמאכלו עפ"י התורה, וזה שבפ' זו נאמר שכל פרנסתו ומאכלו של אהרן משלחן גבוה בארצם לא תנחל אני חלקך וגו' משלחני אתה אוכל, א"כ בהכרח לומר שגם מהותו נשתנה לשבח עד שמאכל שלפי מהותו אינו רק משלחן גבוה, וזה לא הי' נשמע משאר הפרשיות של תורה שנאמרו בהן מתנות כהונה, ששם לא נאמר שמאכלו הוא רק משלחן גבוה דווקא, ובאלשיך עמאה"כ ונתן לי לחם לאכול היינו שאף בגלות יהא השפעתו דווקא ע"י הקב"ה לבדו לא באמצעות השר של ארץ ההוא:

והנה שבת הוא תפארת מדת יעקב ע"כ כל מאכל שבת אף בגלות אין השפעתו ע"י אמצעות השר רק מהשי"ת בעצמו, ובאמת המאכל של שבת הוא מושפע ממקום עליון גבוה מאד כעין משלחן גבוה קזכו, ובכל שבת יש לנשמות ישראל עלי' ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, ע"כ המאכל שהוא לפי מהותו של אדם כנ"ל הוא מושפע ג"כ ממקום גבוה, וע"כ כ' האריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, והנה בשבת מיני' שתא יומין מתברכין, וכ"כ במק"א דכל כך שאדם שם מעצור לרוחו בכל ימות השבוע לבלי להתגשם מחמת זכירתו את יום השבת כמו כן הוא מתברך כל ימות השבוע מברכת השבת, וא"כ לפי האמור פרנסתו של כל ימות השבוע ג"כ אינה הולכת ובאה ע"י אמצעות השר הארץ רק מהשי"ת לבדו וממקום עליון כנ"ל:

שלש סעודות, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר דלכך לא נקרא סעודה השלישית רק שלש סעודות לומר כיון שהג' סעודות ש"ש הם כנגד האבות ויעקב כלול בתרין, א"כ הסעודה השלישית יש בו מענין כל הסעודות, עכת"ד, ולפי האמור נראה שמי שלא קיים עונג פנימי כראוי בהשני סעודות ראשונות, יכול לקיים בהסעודה השלישית, ובאמת שבסעודה השלישית יותר נקל לבוא לעונג הפנימי דבשתי סעודות שהם כנגד אברהם ויצחק יש להם מצרים עשו וישמעאל כנודע, והם מונעים בצד מה את איש הישראלי לבוא לעונג פנימי אף שבשבת אין להם שליטה כ"כ, אבל בסעודה הג' שהיא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים אז יותר נקל לבוא לעונג הפנימי, וע"ז אמרו קריבו לי חזו חילי דלית דינין דתקיפין לבר נטלין ולא עאלין הנך כלבין דחציפין, ואולי מה ששתא יומין מינייהו מתברכין הוא ג"כ מסעודה השלישית דלית בה מצרים ומעיקין:

פרק ב

שנת תרע"ב קרח ור"ח תמוז

להבין ענין קרח אוש גדול כמוהו מאין נצמח אשר בפתע פתאום אחר שהי' חכם גדול ובעל רוח הקודש, ולשעה קלה נהפך להיות כופר בתורה מן השמים, ובילקוט שאמר שמלבד עשרת הדברות לא אמר הקב"ה אלא מלבך אתה בודאן, ועוד דהנה בסנהדרין קמפלגי תנאי אי עדת קרח יש להם חלק לעוה"ב, ומסקנא דיש להם חלק לעוה"ב ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל, וכן הוא במדרש דבר מוסכם שיש להם חלק לעוה"ב, ויש להבין הלוא הלכה מרווחת במשנה שהאומר אין תורה מן השמים חוץ מפסוק אחד וכו' אין לו חלק לעוה"ב, וזה שכפר בכל התורה לבד מעשרת הדברות מדוע לא דיברו בו כלל שבשביל זה לא יהי' לו חלק לעוה"ב:

ונראה דהנה במדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק כנגד משה ומרד וירד מן הכבוד שהי' בידו וכו' ומדינים כבריח ארמון שחלק על משה ועל המקום, ויש להבין מ"ש שירד מן הכבוד שהי' בידו התינח אם לא הי' לו עונש אחר אלא שניטל ממנו כבודו שהי' לו, אבל זה שהי' מן הבלועים והשרפים ושירד חיים שאולה למה להמדרש לכתוב שירד מן הכבוד שבודאי אין לו כבוד בשאול שהלך שמה:

עוד במדרש והובא ברש"י שאמר טלית שכולה תכלח פטורה או חייבת אמר לו משה חייבת, בית מלא ספרים מה שתהא פטורה מן המזוזה וכו' התחיל משחק עליו אפשר חוט אחד של תכלת פוטר את כל הבגד זו שכולה תכלת לא תפטר את עצמה וכן במזוזה, ואיתא בספרים שהשאלה זו היא בהתדמות שכל העדה כולם קדושים אינם צריכים לכה"ג אחד, אבל עדיין אינו מובן למה שאל בתכלת יותר מבלבן, שטלית שכולה לבן למה תצטרך ציצית של לבן, והי' בו ג"כ רמז זה:

ונראה דהנה כל חומר הוא מתפעל ובעל שינוי, ומצרים הם כלל החומר כמ"ש במהר"ל, וע"כ היו תמיד בעלי שינוי בבוא המכות נתפעלו ונכנעו, ותיכף כשסרה המכה שבו לסירם, ובמדרש שאמר ה' למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, והטעם יש לומר דהנה לא נגאלו אלא בזכות קבלת התורה כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', ובודאי מפני שעדיין לא שלמו הד' מאות שנה, ע"כ לא הי' אפשר להגאל אלא לצורך קבלת התורה, והתורה כתיב בה עוז באשר היא שכלי היפוך החומר ותורה היא עץ החיים דכתיב בי' ואכל וחי לעולם, היפוך המצרים שהם בעלי שינוי, ובעוד היתה קליפת מצרים שולטת לא הי' אפשר להתורה להנתן, ע"כ נדחה שעבוד מצרים מפני התורה, ובחינה זו עומדת לעולם, שכל איש הזוכה לתורה נותנת לו עוז שלא יהי' בעל שינוי כ"כ בנקל:

והנה כתיב ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, ובזוה"ק מתהפכת דמתהפך מדינא לרחמי ומרחמי לדינא מטוב לרע ומרע לטוב, והיינו שזה בעצמו השמירה לתורה שהיא עץ חיים שהאיש שאינו ראוי לתורה מכניסה בו הקליפה זו ענין מתהפך שלא יהי' בבחי' אחת, וכענין שכתוב והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, ושוב אי אפשר לו לבוא להתורה וכנ"ל:

והנה במשה כתיב כי מן המים משיתיהו ופירש המהר"ל שהי' נבדל מהחומר לגמרי והי' כולו שכלי, עיי"ש, וע"כ לא הי' בעל שינוי והי' תמיד מוכן לנבואה כמ"ש הרמב"ם, ע"כ הוא רק הוא הי' יכול להוריד התורה דכתיב בה עוז כנ"ל, אבל זולתו שהיו בעלי שינוי לא היו יכולים להוריד התורה, כי איך יֵעשה בלתי בעלי שינוי שיהי' ראוי לקבל התורה כל עוד שלא הי' להם תורה, אלא משה שהי' בלתי בעל שינוי מתולדתו כי אחר היותו בן ג' ירחים נאמר בו מן המים משיתיהו, והטעם יש לומר עפ"י מ"ש בספר המגיד לב"י שמשה אשתלים בשמיטיא קדמאי, ומאחר שהוא הוריד התורה לישראל שוב באמצעות התורה יש מקום להגיע לידי מדה זו, ובזה יובנו דברי המדרש שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, שהרי כל הגאולה היא בשביל התורה ותורה לא יתכן להנתן אלא ע"י משה שוב הכל תלוי במשה, ובמדרש וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה ומלך עז ימשול בם זה משה שהוא מלכה של תורה שנקראת עוז שנאמר עוז לעמו יתן:

והנה הכוונה היתה בנתינת התורה באמצעות משה שבאמצעות משה שהאיר בשורש נשמתם יהי' ביכולת ישראל לזכות שיהיו בעצמם בלתי בעלי שינוי ושיזכו לרב טוב הצפון, כי בעודם בעלי שינוי אי אפשר לבוא לכל היעודים הטובים, וכמ"ש בפרשת שופטים ואם ירחיב וכו' לאהבה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים וכמ"ש הרמב"ן שם שירמוז לימות המשיח כי אז יהי' ברור שילכו בדרך ה' כל הימים וזולת ימות המשיח לא יוצדק לומר כל הימים כי מי יודע מה יהי' אחרי כן עיי"ש, הרי שאז יגיעו ישראל לידי מדה זו וכך היתה הכוונה שיזכו תיכף לזה במתן תורה כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם וגו':

אך בחטא העגל שיצא לפועל באשר אז הי' משה מרומם מהם וקיבל את הלוחות מידו של הקב"ה ואז מצא השטן מקום להטעותם, זה מורה שעדיין לא הגיעו ישראל לידי מדה זו וכל מה שזכו ישראל הכל הוא באמצעות משה שהאיר בשורש נשמתם, וישראל מצד עצמם עדיין הם קצרי יד, וכן משתלשל זה בכל הדורות שהכל הוא כחו של משה שמשה עדיין עומד ומאיר נשמת ישראל בשורשם וכן גדולי הדור המשפיעים הארה אלקית בכל הדור הכל הוא מכח משה, כידוע מה שנא' בש"ס משה שפיר קאמרת ושליחותייהו קמאי קא עבדי, עד גמר התיקון שאז נאמר ולא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ובמדרש פ' ויחי אין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח דכתיב אליו גוים ידרושו ולא ישראל, ואז יזכו ישראל בעצמם לבוא לידי מדה זו כמו שהיתה הכוונה בעת מ"ת:

והנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואיתא בבעל הטורים שהכוונה היתה שכל ישראל יהיו כהנים ולעתיד יתקיים זה כדכתיב ואתם כהני ה' תקראו, ולהנ"ל יובנו הדברים כשיזכו ישראל בעצמם לא באמצעות משה שוב לא יהיו צריכין לכ"ג אמצעי וכמו משה בעצמו עם שהי' לוי הי' כ"ג וחולק בקדשי שמים, ויומתק עוד יותר שהרי כ"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, הרי שמעלת כ"ג הוא בלי שינוי, וע"כ הכוונה במ"ת וכן לעתיד שיהיו בלתי בעלי שינוי יהיו כולם כה"ג:

ויש לומר דבשבת דכתיב ישמח משה במתנת חלקו ואיתא בכתבי האר"י שבשבת משה מחזיר את הכתרים שנטלו מהם מחמת חטא העגל, ומובן שאז באים ישראל קצת לידי מדה זו, וזה שאנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, וכבר אמרנו עוד טעם בזה מפני שבשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר שהוא בעל שינוי ושבת הוא עץ החיים שהוא בלתי בעל שינוי, וגורם שאוכליו לא יהיו בעלי שינוי, וכן בר"ח שהוא יו"ט של דוד ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, והוא מענין אורו של מלך המשיח, אך מחמת חטא העגל אבדו את יו"ט של ר"ח כדאיתא בספרים ובשבת ור"ח שמסולק קצת חטא העגל מפאת שבת שוב מאירה גם בחי' הר"ח, ויכול כל איש לבוא קצת למדה זו יותר מבימי החול:

והנה קרח חכם גדול הי' ומסתמא ידע מכל אלה, אך חשב שכל שבט לוי באשר לא חטאו בעגל הם נשארו באותה מעלה שהיתה הכוונה במתן תורה, וביותר הוא בעצמו שהי' מטועני הארון שבו התורה שנקראת עוז, ובא לכלל טעות שהוא אינו נצרך שוב לאמצעות משה באשר הוא גדול השבט וזכה לתורה שנקראת עוז ואיננו עוד בעל שינוי ויכול להיות כ"ג, ע"כ מלאו לבו שלא להיות שוב נכנע למשה, אך זה שקר שאף שלא חטאו בעגל מ"מ אבדו גם מעלתם כמו שהקשה הזוה"ק על יהושע, ותירץ שהי' נגרר אחר הכלל, וכ"כ יש לומר על הלוים, ותדע שהרי אם לא אבדו מעלתם היו צריכין להיות חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, וקרח שחשב שמעלתו איננו באמצעות משה ולא הי' שוב נכנע אליו, והי' לו קנאה עליו עד שמרד בו שוב לא הי' יכול לקבל ממשה, וזהו שאיתא במדרש שירד מן הכבוד שהי' בידו היינו מעלתו שהיתה באמצעות משה, וזה נקרא כבוד כמו הנשמה בגוף נקראת כבוד כמ"ש שמח לבי ויגל כבודי ואחריו אף בשרי ישכון לבטח שהיא הגוף וכמ"ש הא"ע תהלים ז' ו', וה"ה כל הארה אלקית נקראת כבוד, ונעשה שוב בעל שינוי ונפל תחת יד להט החרב המתהפכת:

והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שענין כבוד באשר הוא מעולם העליון הוא שמירה שלא יתדבקו בו החיצונים, עכ"ד, וע"כ קרח שירד מן הכבוד שהי' בידו שוב נדבק בו כח רע לעומת הכבוד שירד ממנו וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, שיצא ממנו הכבוד שהוא הנשמה, כן זה שירד מן הכבוד שהי' בידו, בא בו דבר שהוא לעומתו, והיינו כח רע שאיננו בעל שינוי, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, וזהו מה שאמרו ז"ל ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, עיי"ש, דהנה במדרש וימח את כל היקום זה קין שנאמר ויקם קין ונראה דהנה שם קין הוא שאמרה קניתי איש את ה' וזה להיות בעצמו יש וקנין היא היפוך ונפשי כעפר לכל תהי', אך לעבודת הש"י נצרך זה מאד שיהי' חזק ותקיף בדעתו וכל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו, וזה את ה' היינו לעבודת ה', אבל זולת עבודת ה' הוא שורש פורה ראש ולענה וכבר דברנו מזה, וזה הוא רוח קין מצד הרע שהוא חזק מאד ברשעו לא ישיב מפני כל ואיננו בעל שינוי, וזהו מאמר המדרש היקום זה קין שנאמר ויקם קין, כי הלשון ויקם הוא ענין זירוז כמ"ש הרמב"ן ריש פ' חיי שרה ומורה על מהות קין שהי' זרוז ברשעו וע"כ לא הי' בעל שינוי לטוב וזהו היקום שהוא ענין חוזק ברשע שהי' נמצא אז בעולם וזה קין, יע"כ קרח שירד מהכבוד שהי' בידו ואבד ענין החוזק ובלתי בעל שינוי של צד הקדושה בא לעומתו עליו חוזק ובלתי בעל שינוי דצד הרע, וזהי דברי האר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, ומצאתי עוד רמז לזה מה שנאמר בפרשת עקב המדבר מדתן ואבירם ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם, וג' במסורה שנים במבול וחד הכא ובמבול דרשי ז"ל שזה קין, וה"ה הכא וגם קרח מהנבלעים:

ולפי"ז יובן מה שפקר במצות תכלת ובמזוזה עפ"י מה שאמרנו בש"ק שלח שלבן הוא התקשרות ישראל באביהן שבשמים ותכלת היא להרחיק את החיצונים לבל ידבקו באדם, עיי"ש, וכן מזוזה זז מות, וקרח שנדבק בו חלק הרע שבקין והוא שמשכתו לכל רע, הי' היפוך התכלת ומזוזה, וע"כ לא פקר אלא במנות התכלת ולא בלבן:

ולפי הדברים האלה יבואו דברי המדרש על הסדר איך שמרעה אל רעה יצא תחילה נאמר שחלק כנגד משה היינו שחלק רשות לעצמו לאמור שאיננו ע"י אמצעות משה, ואח"כ הוסיף לאמור ומרד שע"י חליקת רשות לעצמו בא לידי מרידה ואז שוב לא הי' יכול לקבל ממשה וזהו וירד מן הכבוד שהי' בידו, ועי"ז נשתאב בקרבו צד הרע עד שחלק על משה ועל המקום כי הקליפה ההיא תקפתו וירדה לשאול תחתית לחלוק על משה ועל המקום כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, ומ"מ אין זה ממנו של קרח כי משורש טוב לא יצא רע, אלא שרוח הרע תקפתו, וע"כ בשביל זה לא אמרו כלל שלא יהי' לו חלק לעוה"ב כי בזה הי' מוכרח במעשיו, והאומרים שאין לו חלק לעוה"ב הוא בשביל תחילת המחלוקה, וע"ז המסקנא דיש לו חלק לעוה"ב:

בן יצהר בן קהת בן לוי, פירש"י ולא הזכיר בן יעקב שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו במחלקותם שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי, והאור החיים הקשה להיפוך למה יזכיר ה' זכרון הצדוקים יצהר קהת לוי עד שאלמלא בקש יעקב רחמים על עצמו יש במשמע שגם הוא הי' נזכר ומה צורך יש בדבר:

ונראה עפ"י שאמרנו במקום אחר בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש הכתוב שנותן טעם על בקהלם אל תחד כבודי, וברצונם עקרו שור, ומה ענין זה לזה, ואמר כי ידוע שמדת הכהנים משונה ממדת לוים, אך מדת רצון היא כוללת כל המדות, וקרח חשב שבא למדת הרצון ע"כ חשב להיות כהן ולוי יחד כמו מרע"ה שהי' לוי וכ"ג חולק בקדשי שמים מטעם זה, אך באשר פגמו במדת הרצון במכירת יוסף ששם לא הי' ח"ו שום כעס ונקמה רק ברצין גמור אלא שחשבוהו לרודף כמ"ש בספרים, וע"כ כתיב וברצונם עקרו שור ולא באפם, זה שעמד לשטן לקרח שלא הי' יכול להגיע למדת הרצון, ודפח"ח, אבל עוד אינו מובן שהרי לכאורה לא מפאת הרצון שבהם הרעו בזה שנחשב שפגמו במדת הרצון, ופרשנו דברי קדשו ז"ל דהא שדנוהו לרודף שלהם ובשבילו ידחו הם ח"ו מלהיות בעלי ברית להש"י והי' להם טעות בו אף שלקדושים כמותם לא הי' ראוי הטעות בפרט בדיני נפשות שכתוב ושפטו העדה והצילו העדה שמחפשים אחר שום זכות והם עם כל גודל חכמתם בקשו ולא מצאו לו זכות, ולמה, אך הטעם מפני שבכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם היו חפצים באלקות וקיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד כי האהבה עברה כל חוק וגבול, וכמו נוגע שפסול לדין שבשביל נגיעתו הוא נמשך לצד אחד, כן הם מחמת רב רצונם באלקות שעבר כל חוק וגבול לא ראו נכוחה ועיוו עליו את הדין לדונו במיתה או במכירה וכענין כי השוחד יעוור, אבל באם היו שמים רסן ומעצור להרצון שלא יתפשט יותר מדי, והיו כמו דיין אמת העומד מרחוק בודאי היו רואים האמת, וזה הוא וברצונם עקרו שור מפאת גודל רצונם לאלקות רצו לעקור את יוסף שחשבוהו כעומד לשטן עלי דרכם:

ומעין זה הי' חטא קרח שהוא לא רצה בגשמית בכבוד המדומה כי הי' איש גדול וקדוש ובעל רוה"ק, אלא הי' רוצה באמת בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו לשרת לפני אל עליון, וכעין מים התחתונים שבוכין אנן בעינן למיהוי קדם מלכא כדמשמע מדברי הזוה"ק ח"א (י"ז.) וברצון הזה אין רע ח"ו אדרבא שבחא הוא לי' כמ"ש בזוה"ק ח"א (ס"ט.), אך הי' צריך לשום רסן ומעצור לרצונו ולקבל דברי משה, וכמ"ש בזוה"ק ח"א (י"ז.) אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקות בין ימינא ושמאלא אשתדל לאסכמא בינייהו ולא בעי שמאלא וכו', כי הרצון דחקו, וכל זה בא לו מירושת אבותיו ומלוי שהיא מלשון דביקות, ואלמלא זה שברצנם עקרו שור שהרצון עבר כל חוק וגבול כנ"ל, ופגמו בשביל הרצון הי' גם רצונו של קרח עולה יפה והי' שבחא דלי' כנ"ל:

ובזה יתישב לי עוד שלכאורה כל השבט לוי הי' ידם עם קרח שהרו מרע"ה אמר שמעו נא בני לוי, ובמדרש כיון שראה שלא שמע אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו התחיל לדבר להם שמעו נא בני לוי, ולא מצינו שהי' להם שום עונש על מה שהיו בתחילה עמו במחלוקתו, ובאין בן פלת שאשתו הצילתו הי' כל ימיו באנינות שפי' המ"כ מתאבל על שהי' תחילה עמהם בעצה, ובשבט לוי לא מצינו שעשו תשובה על זה, ולא בא עליהם שום עונש, אדרבה נשחבחו הלוים ועבד הלוי הוא ועי' בזוה"ק, גם פרשת מעשר נאמרה להם בכאן ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה, ובספרי הנה בשמחה שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, אך להנ"ל ניחא דמאחר ששמעו לדברי משה ונתפייסו שלא מצינו להם עוד דבר אחר דברי משה, שוב למפרע הי' שבחא דלהון, וכגון מים התחתונים וכמ"ש בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא דלהון:

ולפי דברים הנ"ל יתיישב קושיית האור החיים, שע"כ נזכרו הצדיקים במעשה זו עד לוי שהרי מעשה זו נמשכת מענין הצדיקים הנ"ל שהיתה האהבה לאלקות בוערת בקרבם בלי גבול כנ"ל, ואלמלא הם הי' הדבר עולה כהוגן, וכענין זה יש לומר נמי הא דיעקב ביקש רחמים על עצמו שהרי יעקב כשראה ברוה"ק מעשה קרח הנצמח מפאת מכירת יוסף כנ"ל מצא את עצמו ג"כ נאשם בזה, שהרי בסיבתו ששלח את יוסף אל אחיו נעשה מה שנעשה, וכמו שכתב הספורנו פ' וישב שכאשר חשב יעקב שטרף טורף יוסף קיבל עליו אבילות לכל ימיו מפני שאירעה התקלה על ידו ששלח את יוסף אל אחיו, וכידוע הדין במי ששלח שליח ונהרג בדרך שהמשלח צריך לקבל עליו תשובה, ואף אנו נאמר שכן הי' אחר שראה ברוה"ק את הקלקול שנצמח בזה לעתיד ומצא את עצמו נאשם בזה והי' סבור שגם שמו יזכר על הקלקול הזה וע"כ הוצרך לבקש רחמים על עצמו:

ולפי האמור יש להבין התיקון שיהי' לעתיד לעדת קרח, מאחר שכל הקלקול נצמח מפאת מכירת יוסף, ולעתיד שיהי' גמר התיקון לזה כמ"ש ביחזקאל הנה אני לוקח את עץ יוסף וגו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי, וכמ"ש בישעי' אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, ויתוקן שורש החטא ממילא יתוקן כל החטא, וזה יהי' בימות המשיח עוד לפני עוה"ב:

ויש לומר עוד דבכל ר"ח הוא תיקון בצד מה לעדת קרח עפ"י האמור, כי הנה י"ב ר"ח מתיחסים לי"ב שבטי ישראל, וכבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאף דלכל שבט יש חודש מיוחד, ולכאורה הי' צריך להקריב קרבן רק אותו השבע, והרי קרבן ר"ח הוא קרבן של כל קהל עדת ישראל ולא של שבט אחד בלבד, ואמר ז"ל הטעם עפ"י דברי המדרש פ' נשא שיעקב אאע"ה עשה אותם יונקים זה מזה, והיינו שבכל חודש וחודש שבט אחר הוא צינור לקבל השפעה בשביל כל הקהל, וע"כ אף שכל חודש מתיחס לכל השבט הוא נמי שוה בכל ישראל, וגם זה הוא תיקון בצד מה על מכירת יוסף שהוא התאחדות השבטים מעין לעתיד, וע"כ היא ג"כ תיקון בצד מה על עדת קרח:

ועוד יש לומר דהנה אמרו ז"ל שחנה התפללה על עדת קרח ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל, ויש ליתן טעם לשבח מדוע נבואה זו באה ע"י חנה, כי חטא קרח הי' מחמת פגם מדת הרצון, כנ"ל, והנה ידוע שמהרצון משתלשלות כל המדות, וע"כ כל שלמעלה מהמדות נכלל בבחינת רצון, ומטעם זה כתבו חכמי האמת כי ג' הראשונות נחשבים כחד, והנה חנה מספרה ס"ג כמילוי השני של שם הוי' שהוא למעלה מהמדות והוא נכלל במדת הרצון, וע"כ כתיב ותתפלל חנה על ה' והבן, ועל ידה הופיעה מדת הרצון שהוא תיקון לחטא קרח כנ"ל לימות המשיח שאז יהי' הכינור של שמונה נימין, וע"כ איתא בספרים הקדושים שלעתיד יהיו הלוים כהנים:

ולפי דרך זה נמי יש לומר שבכל ר"ח יש תיקון בצד מה לעדת קרח, דהנה בכל ר"ח מופיעה מדתו של דוד המע"ה כידוע, והוא ע"ה הי' כל מגמתו לחבר שני העולמות בסוד ותלכנה שתיהן שתי ההין, ע"כ כתיב צמאה נפשי שהוא נפש דוד לאלקים, מתי אבוא ואראה פני אלקים, ואלקים במקום זה הוא עוה"ב, וידוע דלעתיד יהי' הויות באמצע כמ"ש אשת חיל עטרת בעלה, ואז יופיעה מדת הרצון בעולם כמ"ש רוצה ה' את יראיו, וכן אנו אומרים ושעירי עזים נעשה ברצון, ובכל ר"ח יש קצת מזה, ובאמת שזה בא ע"י הכנעה ור"ח ראש ממועדי הכנעה כמ"ש הגנת אגוז, ע"כ יש בצד מה תיקון על חטא קרח, והבן כ"ז:

ויהי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני וגו', הנה מבואר שלעתיד יהי' ראיית פנים בעזרה בשבת ור"ח, ויש להתבונן בשלמא ר"ח שמחמת חטא העגל אין ר"ח עתה יו"ט בשלימות ע"כ לעתיד אחר גמר התיקון יהי' ר"ח כמו שלש רגלים, אבל שבת שלא נגרע ח"ו מעלת השבת בשום פעם מה נשתנה לעתיד מזמן הזה:

ונראה בהקדם להתבונן בפרשה זו שאמר מרע"ה שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל וגו' להקריב אתכם אליו וגו' ובקשתם גם כהונה, מה זה תמי' כי מי יחפוץ לשרת לפני מלך הכבוד אם לא מי שטעם את מתיקת העבודה, אדרבה הם שטעמו וראו את האור כי טוב הם צריכים להיות להוטים אחר דבר זה ביותר:

אך יש לומר עפ"י מה שאיתא בספר נועם אלימלך לפרש הא דסומא באחת מעיניו פטור מן הראי' דכתיב יראה יראה, כי האדם צריך שיהי' לו שתי עינים, עין אחת להסתכל ולהתבונן בגדלות הש"י, ועין השני לראות בשפלות עצמו, ומי שהוא סומא באחת מעיניו היינו שאף שיש לו עין אחת להסתכל בגדלות הש"י, אבל אין לו עין השני להסתכל בשפלות עצמו, אינו במצות הראי', ודפח"ח, והנה כ"ג כל יום הוא אצלו כרגל, וכמו שברגל המצוה לבוא ולהשתחות כן כ"ג הוא שוחה בכל ברכה וברכה, והנראה ממשנת תמיד ששם הוא כל סדר התמיד שבכל יום, ושם בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות וכו' משמע נמי שכ"ג הי' נכנס להשתחוות כל יום עיי"ש, ולפי האמור הי' צריך כה"ג להיות לו שתי עינים כנ"ל, להסתכל בגדלות הש"י, ולהסתכל בשפלות עצמו, ומי שאינו יכול להסתכל בשפלות עצמו כמו שפטור מן הראי', כמו כן אי אפשר לו להיות כ"ג, והו"ל כמי שאין לו אלא עין אחת ובע"מ הוא, וע"כ תמצא באהרן הכהן שהי' בוש לקרב אל המזבח עד שאמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, ופירש האר"י ז"ל לכך דווקא משום שאתה בוש, והיינו כנ"ל כי מפני שיש בו מדה זו הוא ראוי להיות כ"ג, וזולת זה אי אפשר להיות כ"ג, והנה מדת לוים היא אהבה שיר ודביקות ורוצים לקרב, ובאמת מצינו שאין המום פוסל בלוים דכתיב זאת אשר ללוים שנים פוסלין בהם ואין המום פוסל בהם. וע"כ למעלת הלוים אינה מזקת להם מדה זו ואפי' סומא באחת מעיניו כשר לעבודת לוי':

ובזה יובן מה שאמר להם משה ובקשתם גם כהונה עפ"י סגנון שאמר זקיני הקדוש זצללה"ה מקאצק, ובקשתם אף שאתם מהמבקשים אלקות גם כהונה תחפצו להיות גם שרים, ואף אנו נאמר לפי דרכנו ובקשתם אם אתם מהמבקשים היפוך מדת אהרן שאפי' על שנצטוה הי' בוש לקרב אבל אתם בקשתם אף מה שלא נצטויתם גם כהונה איך תוכלו להיות כהנים כנ"ל סומא באחת מעיניו:

ולפי האמור יובן טעם הלל ברגלים אבל לא בשבת ולא בר"ח, ובש"ס ערכין שבת משום דלא איקרי מועד ר"ח משום דלא אסור בעשיית מלאכה, ויש להבין א"כ שבת ור"ח יחד דאיכא תרווייהו נימא הלל, ולפי דרכנו יש לומר דענין הלל הוא כמו הודאה להש"י כי הלל והודאה בני בקתי חדא נינהו, וכמו ארבעה שצריכין להודות שניצולו מהסכנה, כמו כן איש המסתכל ומתבונן על שפלות עצמו מפאת מעשיו אשר לא טובים שאין בו מתום מכף רגל ועד ראש לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן, והי' ראוי להיות מוטל באשפה סחי ומאוס לכל עובר, ואעפ"כ הש"י ברוב רחמיו וחסדיו מושיט לו יד אהבת אותנו ורצית בנו וגו' מיד נתמלא רגש תודה והלל להש"י:

והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר בשם רבו הקדוש מהרי"ם זצללה"ה מגור כי בשבת צריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' בעניני שמים, וכבר דברנו מזה באריכות, ומובן שבשבת אין להסתכל בשפלות עצמו כלל אלא יהי' רק בעונג ורצון ולא יזכור מצבו ולא יתמרמר על עצמו כלל, והוא זמן שכל אסירי המלך משכחין בו נייחא, וכמו שאומרים בזמירות צוחין אף עקתין בטלין ושביתין, ע"כ אין שייך בו כ"כ הלל, וע"כ אפי' שבת ור"ח יחדיו לא שייך בו הלל, ויש להעמיס זה בכוונת הגמרא שבת לא איקרי מועד, כי מועד הוא לשון התועדות עליונים ותחתונים, ובבחי' האדם הוא הסתכלות בשתי עינים כנ"ל, ובשבת הוא יומא דנשמתא ורק עונג ורצון ואין בו הסתכלות בשפלות עצמו, ע"כ אינו נקרא מועד, ר"ח איקרי מועד אבל לא איקדש בעשיית מלאכה ואיננו מופנה כל כך להרגיש טעם מתיקת קרבת אלקים שיהלל וישבח ע"ז, ושבת ור"ח יחדיו נמי אין בו הסתכלות בשפלות עצמו ע"כ אין בו הלל:

וכעין זה יש לומר בעליית רגלים להשתחות שצריך הסתכלות בשתי עינים כנ"ל אין זמן בשבת, ועוד מעורר עצב בלב איש להיות שם על לבו מה שגרם רעה לעצמו, וכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ולא יתכן שיתחייב לעשות מחמת השבת דבר שהוא היפוך השבת, ומ"מ כשחל יו"ט להיות בשבת אומרים בו הלל, וכ"כ העלי' וההשתחוי' עושים בשבת אלא שהקרבן קרב למחר, מאחר שאין החיוב בא מצד שבת, ולא יתכן שהשבת שהוא שלימתא דכלא יגרע המצוה, אלא בשבת ור"ח שבאת לחייבו גם מכח שבת מה גם שבת לבדו לא יתכן לחייבו כנ"ל, אלא לעתיד שיהי' התיקון נגמר ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ובספרי פ' האזינו עתידה כנס"י לומר לפני הקב"ה הרי עדי קיימין אמר לה הקב"ה הריני מעבירן אומרת לפניו רבש"ע הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי וכו' ואומר לה הריני מעבירם וכו' כל המאמר שלא יזכר עוד שום מעשה לא טובה, ומובן שההסתכלות בשפלות עצמו לא יעורר בקרבו שום עצב כלל, אדרבה כל עוד שיבין שהוא ברי' קטנה שפלה יותר תגדל אצלו האהבה והצמאון להש"י, אז יהי' גם בשבת זמן הסתכלות בשתי עינים, ע"כ גם שבת יהי' בו עליית רגלים:

פרק ג

ר"ח תמוז

בספר יצירה המליך אות ח' בראי' וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהן סרטן בעולם ותמוז בשנה ורגל שמאל בנפש, נראה לפרש דלשון תמוז הוא מלשון למֵזֵא לאתונא דניאל ג' י"ט שפירשו בו הסקה ושריפה וכן מזי רעב, וביחזקאל והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז שפירש"י גם לשון היסק, והיינו שמזל חודש זה מושך לחמימות חיצוני, וכן סרטן אוכלין אותו בעלי זמה להלהיב תאותם כידוע, וא"כ שורשו חמימות רעה ר"ל:

והנה אות ח' הוא רומז לחטא, אבל לשון חטא מצינו משמש דבר והיפוכו כי חטא הוא חסרון כמו והיינו אני ושלמה חטאים שפירשו חסרים מלשון קולע אל השערה ולא יחטא, וע"כ הוא שם מושאל לשוגגין שעכ"פ הם חסרים מהשלימות, ומצינו ג"כ בלשון טהרה כמו וחטא את הבית תחטאני באזוב ואטהר, וכן מצינו בלשון ראי' משמש דבר והפוכו, יש מלשון רואה אני את דברי אדמון, ומלשון זה הראויות לתת לה מבית המלך, ויש מלשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת שפירש"י אל תסתכלו בי לבזיון, וכן לראוה בך, וכן יש לפרש בפרשת מטות ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל, והטעם יש לומר כי הראי' תלוי' במחשבת הלב אם אדם רוצה לראות טוב הוא רואה בדבר הזה טוב כי טובת העין הוא מעורר את חלקי הטוב שבדבר הזה להאיר נגד עיניו, ולהיפוך להיפוך, וע"כ המרגלים שהי' בדעתם שלא נכון לפניהם לעלות לא"י מטעם שכתב הזוה"ק או טעמים אחרים ראו בעיניהם חלקי הסותר מן העלי', ע"כ בראי' ההיא עצמה שהיתה שלא מטובת עין פעלו שעמדו לנגד עיניהם ענינים המניאים את לב בני ישראל וכמו שאמרו ארץ אוכלת יושבי' שכל מקום שהיו עוברים מוצאים קוברי מתים, ובאם היו נותנים טובת עין בזה היו רואים האמת הסיבה כדי שלא יתנו לב למרגלים וכדומה:

ובזה יש לפרש המליך אות ח' בראי' ששניהם ענין משמש דבר והיפוכו, וצר בהן סרטן בעולם ותמוז בשנה שהוא ענין חמימות כנ"ל, היינו להפוך את ענין חמימות חיצוני לחמימות דקדושה, כי התורה נקראה אש דת מלשון דת אש וביחזקאל ט"ו ז' כי מהאש יצאו פירש"י מהתורה שהוא אש, ובדברי חכז"ל האי ת"ח דרתח אורייתא הוא דמרתחא בי' דכתיב הלוא כה דברי כאש, ואש התורה הוא מהפך את אש המזל לקדושה, ובאם לאו ח"ו הוא שורש כל הרעות:

והנה לפי סדר הדגלים מיוחס חודש זה לראובן מלשון ראי' שהוא משמש דבר והיפוכו, והנה ראובן פתח בתשובה תחילה ותשובה נעשה לי זדונות כזכיות, וע"כ חודש זה שהוא מירחין דעשו עוד עתיד להתהפך מרע לטוב ויהיו הצומות לששון ולשמחה, ובודאי יתחיל המועד מי"ז בתמוז וימשך עד ט' באב, והימים שבנתים יהיו כמו חול המועד, ובבית ראשון שנאמר בשבעה לחודש ותבקע העיר אלא שאנחנו עושים יום הצום בי"ז לחודש משום דחורבן שני עדיפא לי', אבל לענין ימי ששון ושמחה שיהיו הימים האלה ב"ב בודאי יתחיל מז' לחודש ויצא רוב החודש בששון ושמחה א"כ יהי' כל החודש כולו קודש מהופך ממהותו מחטא לטהרה ומבזיון לכבוד:

פרק ד

שנת תרע"ג

ויקח קרח, אז"ל שלקח מקח רע לעצמו, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, ויש לפרש דהנה במדרש קין ראש לרוצחים, ומשמע שהיתה מהותו רציחה ביותר והוא הי' עיקרו של רציחה, והנה כבר אמרנו מה שנקראת רציחה שפיכת דמים אפי' חונקו שלא יצא ממנו דם וכמו שאמרו ז"ל אך את דמכם לנפשותיכם להביא החונק את עצמו, הטעם משום דאיתא בעץ חיים שער אבי"ע שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין גוף לנפש, ורוצח המפריד בין גוף ונפש היינו המסלק את החיבור הוא היפוך מהות הדם, ע"כ יאות לכנותו בשם שפיכת דמים, והנה קין הוא מלשון קנין כמ"ש כי קניתי איש את ה', והוא הי' בעיני עצמו כי הוא לבדו הוא קנין בעולם ואין זולתו, והוא היפוך מדת התכללות, כי ענין התכללות איש בזולתו נצמח שרואה א"ע חסר ואין לו השלמה אלא ע"י זולתו, והוא שראה א"ע שהוא לבדו קנינו של העולם ואפס זולתו הוא היפוך ענין התכללות, וענין התכללות הוא בכל דבר, באיש הפרטי מוח ולב, ובאישים מתפרדים לעשותם כלל וציבור אחד, וכן הוא התכללות עליונים ותחתונים וגוף בנפש, ע"כ היתה מהותו רציחה ושפ"ד שהוא היפוך מדת התכללות גוף ונפש עליונים ותחתונים:

והנה להיפוך מזה לגמרי מן הקצה אל הקצה היא מדת אהרן הכהן, קין הי' בעיני עצמו שהוא לבדו קנין בעולם ואפס זולתו, ואהרן מה הוא כי תלינו עליו ואנחנו מה, וברמב"ן וישמע משה ויפול על פניו אבל אהרן במוסרו וקדושתו הי' כמחריש ומודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך, קין היתה מהותו רציחה ושפיכות דמים היפוך מדת התכללות ואהרן היתה מהותו שלום לעשות שלום בין איש לרעהו בין איש לאשתו והניח דרגין שלו שהי' איש מרכבה, והי' מתחבר עם כל אחד ואחד מישראל אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ע"כ כמו שקין הי' ראש לרוצחים להפריד בין עליונים לתחתונים לעומתו הי' אהרן כ"ג לחבר עליונים ותחתונים תכלית התכללות, ושורש הכל שקין הי' קנין ויש בעיני עצמו, ואהרן הי' שפל בעיני עצמו, וידועין דברי האר"י ז"ל שמה שאמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו משום שאתה בוש לכך נבחרת והדבר כמבואר:

והנה במדרש אל תפן אל מנחתם הי' צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם מהו אל מנחתם כך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו מלבד עולת התמיד ומנחתה והיתה של כל ישראל קריבה הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ולא תאכלנו, ע"כ, ויש להבין למה באמת פרט את המנחה מכל קרבנות ולא אמר אל עבודתם והי' הכל בכלל, אך יובן במה שהגדנו בשבת הקדום שענין מנחה שהיא לכפרת הנפש, אף שאין לנפש הצומחת שום השתוות לנפש האדם ואין שייך בה לומר תבוא הנפש ותכפר על הנפש, כמו שאנו אומרים בקרבן מבע"ח, הטעם מפני שיש בכח הצומח ענין התכללות עי"ש באריכות, וע"כ קודם מ"ת והמשכן שעוד לא זכו ישראל להיות להם ענין התכללות להיות נקראים בשם ציבור אלא היו כדרך יחידים לא הי' למנחה מן הצמחים ענין בקרבנות, ולא מצינו קודם מ"ת שום הקרבה מן צמחים אלא ביעקב אבינו ע"ה ויצוק עליו שמן, מפני שיעקב כלול הוה כבזוה"ק, וממ"ת והמשכן ואילך שישראל זכו להתכללות ציבורי הי' ענין הקרבה מצמחים נוהג בישראל, וקרבן ציבור טעון נסכים מפני שכל ענין הקרבה מצמחים נמשך מצד מעלת הציבור, ע"כ לשלימת הציבור טעון נסכים, ומתשובת המרגלים ושבורת לבם וכדאיתא בתדא"ר לך ורצה את העניים הללו שיצא לבם זכו שנתעוררה בקרבם מדת התכללות שיש בפנימית כל יחיד מישראל וכל אחד מישראל בכחו לעורר בחי' נקודת לבבו, וע"כ הטעין גם לקרבן יחיד נסכים אחר שנתעורר בתשובה בהקרבת הקרבן נפתח סגור לבו ונתגלה נקודה פנימית שבלבבו, ולפי"ז יובן מאמר משה אל תפן אל מנחתם הואיל ופירשו אלו מבניך ואין בהם מדת התכללות שוב אין להם ענין עם מנחות ונסכים, אפי' בקרבנות ציבור:

ולפי האמור יובן מה שמרע"ה אמר לבחון בקטורת, והיינו כי קטורת אינה קריבה ביחיד אלא בציבור, ויש בה עשרה סמנים וחלבנה שהיא כנגד פושעי ישראל שבהתכללות הציבור הנרמז בעשרה סמנים נרצה גם החלבנה, ואולי משום זה איתא בזוהר דקטורת בעי לשושבינא לאתקטרא על ידי' בכלא ולאתקשרא מאן שושבינא דא כהנא, דאהרן הוא המקשר כנ"ל היפוך מדת קין, והנה קרח הלביש את עצמו בלבוש אוהב להכלל כולו, כאלו רוצה שכל אחד מישראל יהי' לו מעלת הכ"ג כי כל העדה כולם קדושים, וכמ"ש הרמב"ן בפסוק ח' כי קרח הי' מפתה לכל השבטים לכבודם ורצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, עכ"ל, א"כ יפה הוא הבחינה בקטורת מי הוא הקדוש וראוי לחבר עליונים ותחתונים מי שיש בו מדת התכללות הציבורי, כמו מדתו של אהרן כנ"ל, הוא ראוי לקטורת אבל קרח שהוא לכבוד עצמו דורש וכ"כ כל הפורשים מכלל ישראל לדרוש טובת עצמם לבד, כלשון המדרש הואיל ופירשו אלו מבניך, אין להם ענין לקטורת ולא להיות כ"ג:

ומעתה יובנו דברי האר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, שבמה שיצא לחלוק כמו שת"א ואתפלג שנחלק לבו מתוך העדה לחשוב עצמו להיות הוא לבדו ראוי וכענין קין כנ"ל היפוך מדתו של אהרן כנ"ל היפוך מדת התכללות משך עליו שיתעבר בו רוח קין מצד הרע:

ובזה יש לפרש מה דמשמע מזוה"ק דקרח הי' מחולק על שבת כי בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ופרשנו במק"א שלשון ויכלו שנעשו כלל אחד שמים וארץ עליונים ותחתונים, וע"כ הוא רזא דאחד ומביא האחדות והתקרבות בין אנשים, ובתדא"ר ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל שהוא מתרצה עם בניו וכו', וע"כ קרח שנתעבר בו רוח רע של קין שהוא היפוך מדתו של שבת משך אותו לחלוק על שבת:

ולפי האמור יש להבין ענין הסמיכות אחר פרשת מרגלים, עפ"י מה שאמרנו בשבת הקדום באריכות שפגם מרגלים הי' בכנסת ישראל והעדר מדת התכללות והי' חטאם כדמיון חטא בית שני שהי' שנאת חנם ועונשם כחרבנו, וכדמיון זה הי' ענין קרח היפוך התכללות כנ"ל, מה גם לדברי הרמב"ן שמעשה קרח הי' אחר חטא המרגלים וכן הוא ברש"י בשם המדרש שחושב זה לסירחון רביעי, א"כ יש לומר שכל ענין חטא קרח נמשך מפגם חטא המרגלים שפגמו בכח הכללי של כנסת ישראל, וידוע שמכל עבירה נברא מלאך משחית כענין העבירה ומושך לב העושה לעבירה זו ביותר, וידוע בספרים שהקטנים פוגמים את מחשבת הגדולים, ובאשר קרח הי' גדול שבשבט לוי, נפלו עליו כחות הרעים שנתהוו בפגם המרגלים ולא ידע להזהר ונלכד בשיחתותם, להיות נחלק כנ"ל ונתעבר בו רוח קין מצד הרע, וזה הביאתו להרשיע עוד יותר, עד שבמדרש שכפר בתורה מן השמים, כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, ובקרח נמי רוחו של קין דיבר מתוך גרונו, וע"כ אין זכר בכתוב ולא בדרש חכז"ל שבשביל שכפר כנ"ל לא יהי' לו חלק לעוה"ב כמו שאיפסק הלכתא דהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעוה"ב, אדרבה איפסק הלכתא עדת קרח יש להם חלק לעוה"ב ועליהם התפללה חנה ה' מוריד שאול ויעל, כי לא ממנו היתה זאת אלא רוחו של קין דיבר מתוך גרונו, והוא הי' כמוכרח, וכל העונש הי' על ההתחלה ושלא נתפייס תיכף ממשה, כמ"ש בזוה"ק אבל על אח"כ אין עליו עונש וכבר דברנו מזה:

ומזה לימוד ואזהרה יתירה לכל איש להזהר לדחות ממנו תיכף מחשבות זרים, כי ח"ו יכול להצמד לו ענינים רעים המושכים לכל רע, וזה סוד מה שאמרו ז"ל דקא מגרי יצה"ר בנפשי' והיום אומר לו כך וכו' הש"י ישמרנו:

במדרש הקב"ה צווח על ר"נ איש שחלקו עמו אל תאמינו [בקרח] טועה הוא אל יאמן כשוא נתעה וכו', ויש להבין במה שחשב את קרח לטועה, הלוא מזיד הי', ומה היתה טעותו, ונראה דהנה אמרנו בשבת הקדום והזכרנו במאמר הקדום שישראל אחר תשובתם הגדולה מחטא מרגלים והי' לבם נשבר בקרבם מאד זכו שכל יחיד ויחיד בכחו לעורר את נקודה הפנימית שבלבו והוא כח הכללי שבו, והנה איתא בבעל הטורים שלעתיד כל ישראל יהיו כהנים כדכתיב ואתם כהני ה' תקראו, והטעם יש לומר דבפנימית כל ישראל הם אחד, ולעתיד שיתגלה הפנימית שוב יחזור כל איש ואיש בפועל כמו אבר מאברי הכלל, וכמו ידו ורגלו של כ"ג הם נמי כ"ג מפני שהם אחד מאבריו, כ"כ יהי' כל איש ואיש כאלו הוא אבר מכ"ג והנה חכם גדול הי' קרח ומטועני הארון הי' ומשתמש ברוה"ק והי' כלפיד אש בוער באהבת הש"י, חשב בלבבו שזכה למדריגה שלעתיד, וגם כל העדה כולם קדושים, והטעם מפני שמחמת תשובה הגדולה אחר חטא המרגלים זכו להתעוררות כח הכללי שבפנימית הלב וא"כ שוב ראוי כל אחד להיות כ"ג כמו לעתיד כנ"ל, אבל באמת זה טעות שהתעוררות כח הכללי הוא רק בכח ועדיין איננו מגולה, וכמו בגשמיות שיש בכל אבר כח הכללי כמו שהוכיחו במופת שאין הסומא מוליד סומא, ומוכח שכח העין ישנו נמי בשאר האיברים, אך מ"מ איננו רואה דרך היד אף שפתוך בי' כח הראות, כי כח הראות שביד הוא בכח ולא בפועל, כן כח הכללי שזכו ישראל שיתעורר בכל פרט ופרט היא רק בכח ולא בפועל, ואף שקרח בעצמו הי' כלפיד אש בוער באהבה כנ"ל כאלו הי' נשמה לבד וכמו לעתיד, אין זה מפאת התגלות כח הנעלם שבו כמו לעתיד, אלא הוא כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר הי' מטועני הארון הי' רוה"ק שורה עליו וכמו דכתיב וישרנה הפרות ופירשו ז"ל שאמרו שירה עכת"ד, ובזה נתישב לי קושיא גדולה היא אלי, איך אפשר שיתקבצו שני הפכים באיש אחד יחד שיהי' כופר בתורה מן השמים כבמדרש, ועם זה יהי' לו רוה"ק וראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו, אך להנ"ל יובן שרוה"ק שהי' שורה עליו לא הי' מפאת בחי' נפשיות שבו שיתקלקל מחמת עבירה שמפאת בחי' נפשיות כופר כנ"ל, אלא מפאת כח הבהמיות שבו כמו הפרות כנ"ל, ע"כ לא היתה מזיקה לו עבירה שבנפש, וכעין אמרם ז"ל כששימש מעשה עץ שימש, אבל קרח לא הבחין שורש רוה"ק שבו מהו והי' סבור שהוא כח הנפש שנתגלה כח הפנימי שבו וכנ"ל:

ולפי"ז יובנו דברי המדרש שטועה הי', שהי' סבר שהגיע למדריגה גבוהה כ"כ כמו לעתיד, ועל כל העדה שכולם קדושים כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אף שבודאי אמת שכל העדה כולם קדושים ואון בן פלת אשתו הצילתו בתחבולה שסמכה עצמה ע"ז שכל העדה כולם קדושים כבמדרש ובש"ס סנהדרין, אבל מ"מ עדיין איננו הוא בפועל, וזהו העבודה שבזה"ז להוציא את קדושה הנעלמת שבכל איש ישראל אל הפועל, ורק לעתיד כשיתוקן הכל יהיו כל כחות הטמונים בפועל ואז באמת יהיו הכל כהנים כדברי בעל הטורים:

ועם זה יובנו דברי המדרש הובאו ברש"י ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו זה שמואל ששקול כמשה ואהרן ואף שכמה צדיקים נולדים מרשעים ואברהם מתרח, היינו שהוא הי' סבור שכל כחות הטמונים בו כבר הם אצלו בפועל, א"כ הרי יש לו בפועל כח שמואל ששקול כמשה ואהרן ואינו דומה לצדיקים הנולדים מרשעים שטרם שנולדו היו רק בכח ולא בפועל, וכל טעותו נצמח מפאת שלא ידע לחלק ולהבחין בין כחות נפשו לכחות שנשפעו בו מצד טעינת הארון כמו הפרות וכששימש מעשה עץ שימש:

אך עדיין צריכין למודעי מאחר שחכם גדול הי' למה לא ידע והרגיש החילוק שביניהם, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמשה הוא בחי' דעת והוא השפיע דעת בכל ישראל, ודעת היא כח להבדיל בין הנושאים, וזה שאיתא בגמ' שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם, היינו שישפיע בהם מדת הדעת לידע להבדיל בין שבת לחול, וע"כ קרח שנפרד ממשה שוב הי' חסר לו בחי' הדעת להבדיל בין מעלתו למעלת אהרן עכת"ד, ולדרכנו הדברים בהירים שלהכיר במדריגות שורשם ומוצאם לזה צריך דעתא צלולה וזכה מאד, ובאשר בא במחשבתו קצת הרהור הלב על משה מחמת הקנאה על נשיאותו של אלצפן בן עזיאל שמא איננו עושה על פי הדיבור אלא מדעת עצמו ובשביל זה נפרד ממשה וניטלה ממנו בחי' הדעת ולא ידע להבדיל בין המדריגות וחישב א"ע כמו לעתיד:

ולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק שמשמע שחלק על שבת, דהנה זה שאיתא בבעל הטורים שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים יש להבין שהרי מפורש ביחזקאל שכל הפרשה מדברת מלעתיד, ומ"מ מחלק בין כהנים לוים וישראלים, וע"כ לומר דבעל הטורים מיירי מעוה"ב שהיא עולם המצפון ואז יתגלה כל המצפון וכל מה שעתה הוא בכח אז יהי' בפועל, והנה עוה"ב הוא יום שכולו שבת ובודאי לא ינהג בו שבת בראשית שהוא מעין עוה"ב אחר שכולו שבת, ומסתייע סברא זו ממה שהוצרך הכתוב לכתוב בשמטה שתנהג בה שבת בראשית שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת לא תצטרך לנהג בה שבת בראשית, ואינו מובן ששמטה היא רק שבת הארץ, ואינו דומה כלל לשבת בראשית, ואך יובן עפ"י מה שכתב הרמב"ן ששמטה רומזת לאלף השביעי יום שכולו שבת ומאחר שאז לא תנהג שבת בראשית הו"א שגם בשמטה לא תנהוג, ומאחר שלעוה"ב אינה נוהגת שבת בראשית וקרח שחשב שהגיע למעלה זו שכל מה שבמצפון הלב נתגלה ונעשה בפועל כבמדריגת עוה"ב ע"כ חלק נמי שאין צריכין לשבת בראשית:

ובפשיטות יש לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א דשבת היא אמצעית בין עוה"ז לעוה"ב, דכל אמצעי יש בו ענינים מזה ומזה, וע"כ הוא מקשר עוה"ז בעוה"ב, וע"כ קרח שהי' סבור שאין צריכין לאמצעי ושכבר הגיע למדריגת עוה"ב ע"כ לא נצרך לו עוד לשבת:

וממוצא הדבר תוכחת מגולה איך להזהר ממחשבת חוץ שכל ענין קרח ועונשו שלא הי' כמוהו הכל נמשך מפאת הרהור הלב הראשון שמא משה עשה מה מדעתו, וממחשבה קלה זו היו כל תוצאות ענינו ודי למבין:

וילונו וגו' אתם המתם את עם ה', פירש רמב"ן שהאשימו אותם על שנתנו עצה לבחון בקטורת והיו יכולין ליתן אות ומופת אחר עכת"ד, ולפי"ז נראה דחשבו שמשה מדעת עצמו אמר לבחון בקטורת מפני שלא אמר מפורש בשם ה', ובזה יש לפרש עונשם וכפרתם בקטורת, דהנה רוב נביאת משה מצינו שלא אמר בשם ה' אלא בלשון משלחו כמ"ש ונתתי מטר ארצכם ואין משה הנותן מטר, ובשאר נביאים עפ"י רוב כתיב כה אמר ה' וכדומה ואינם מדברים בלשון משלחו והטעם מבואר שמשה שכינה מדברת מתוך גרונו משא"כ שאר נביאים, והי' תמיד דבוק בשכינה ע"כ כל דיבורו הוא מאמר הש"י, והנה הם שהאשימו אותו על מה שהבחין בקטורת וחשבו שמדעת עצמו עשה זה הרי הרהרו אחר רבם והוציאו לעז על נבואת משה לחשבו כשאר נביאים, וע"כ נתחייבו בעונש מגפה ר"ל, ובזה יובן ענין הקטורת שכיפר עליהם דהנה הקטורת הוקרב בחוץ כדכתיב הולך מהרה אל העדה, וכתיב וירץ אל תוך הקהל, והלוא קטורת שהקטירו בחוץ חייבין עליו כרת, אך הוא כענין אליהו בהר הכרמל שמותר להקריב בחוץ ע"פ נביא, ואף שמשה לא אמר זה בשם ה', וא"כ בזה עצמו הראה להם שאין משה אומר כלום מדעתו אלא שכינה מדברת מתוך גרונו, דאל"ה הי' מחויב כרת על הקטרה זו ואי אפשר שדבר שחייבין עליו כרת שהוא פסיקת החיים יעצור המגפה ויביא חיים, וכעין דברי המדרש פרשת בא שנתן טעם דאין מתרפאין בע"ז ג"ע ושפ"ד משום דהם שורש המות ולא יתכן שיביאו אלו חיים להחולה, וה"נ בנ"ד אי אפשר שדבר שחייבין עליו כרת יעצור המגפה:

ובזה יש לפרש מה שאמר המלאך לאהרן הנח לי לעשות שליחותי אף שהוא בעצמו מסר לו רז זה, והשל"ה נדחק בזה ודבריו הנם מובאים בדפוס בתוך דברי רש"י בשני חצאי עגולה, ולפי דרכנו יבוא הדבר אל נכון שזה הי' דברי המלאך שמה שקטורת עוצר המגפה הוא רק קטורת של מצוה אבל לא זה שחייבין עליו כרת, ואף שמשום פקוח נפש מותר לעבור על איסור כרת, מ"מ כל כמה שלא התרת אינו מעצר המגפה ואינו פקוח נפש, ושוב אסור לעבור ואינו פקוח נפש ומאין יתחיל ההיתר, וזהו שאמר אהרן אין משה אומר כלום אלא מפי הגבורה ואם אין אתה מאמין בוא ושאל, א"כ הרי מותר הקטרתו בחוץ והו"ל קטורת של מצוה ושוב עוצר המגפה:

והי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל, ויש להבין הרי כבר נתברר להם מהבליעה והשריפה והמגפה ומה להם עוד להתלונן ועיין רמב"ן, ונראה דהאותות ומופתים היו על מעשה משה שכל מה שעשה הי' הכל מפי הגבורה, באותות הבליעה והשריפה היו אות על בחירת הכהנים, ובמגפה הי' אות נמי על בחירת הלוים, וכל מה שמשה אומר הוא מאמר השכינה המדברת מתוך גרונו, אך עדיין נשאר עוד ספק התינח הבחירה עצמה של הלוים שהיתה ע"פ הש"י, אך טעם הבחירה הוא מפני שלא טעו בעגל, וישראל שטעו נתרחקו, וכבר כתבנו שחטא ישראל במעשה העגל אף כי מוטעין היו ואנוסין ושוגגין מפאת השטן שהראה להם דמות משה מוטל במטה וחושך וערבוביא בעולם, ועשו העגל רק שילכו לפניהם ולא לאלהות כמ"ש המפרשים ז"ל, מ"מ במעשה זו העידו עליהם שענינם איננו מכוון רק לצורך גבוה כמו שהראו במאמרם נעשה ונשמע ששמו העשי' לעיקר מפני שבלתי עשי' אינו מעורר בעליונים כמ"ש הזוה"ק, ובזה שעשו העגל שאף לפי טעותם מ"מ הי' בלתי ציווי מהש"י, וכל דבר שהוא בלתי ציווי מהש"י אי אפשר שיפעול מה בעליונים כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל מה שמעשה בו"ד פועל ומתקן עולמות העליונים הוא רק מטעם שליחות, א"כ הראו בעצמם שכל מה שאמרו נעשה ונשמע הי' מפאת שמרע"ה האיר ללבם, שמשה כל ענינו הי' לא לתועלת עצמו כלל וכאמרם ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, ואף שעסקיו היו מדריגות גבוהות ולא גשמיות, וכן העידה עליו התורה בכל ביתי נאמן הוא ופירש זקיני זצללה"ה מקאצק שמלת נאמן הוא "טרייא" בל"א היינו שחושש רק לצורך גבוה ולא לצורכו, כי כשהי' משה מוגבה מהם לא יכלו להתאפק ועשו מה שעשו, ע"כ נתרחקו, אבל הלוים איתא במדרש עליהם עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, והיינו שהם לא טעו בעגל ונשארו נאמנים "טרייא" לחשוש הכל לצורך גבוה, וע"כ הרגו את אחיו וכו' אף שהוא כאלו אכל חצי בשרו לא חששו על עניני עצמם וכמו שהארכנו בזה בפרשת במדבר, וא"כ התינח הבחירה בהם, אבל עתה במעשה קרח נראה שגם הלוים נשתתפו עם קרח במחלוקותו שהרי משה אמר שמעו נא בני לוי המעט מכם, מזה נראה שכל השבט הי' נמשך אחר קרח במעשה או במחשבה, ועכ"פ הי' משה חושש עליהם שלא ימשכו אחר קרח, וא"כ הרי שבקי לחסידתייהו שהרי אפי' נאמר שהיתה כוונתם לשרת למלך הכבוד מ"מ הרי לא הי' חסר להש"י כ"ג, וא"כ הרי חששו לצורך עצמם ולא לצורך גבוה, וגם בפשיטות עפ"י מה שהגדנו במק"א ואיתא קצת מזה בספרים שישראל במעשה העגל פגמו במדת התמימות, כי מי שהוא תמים ובטל לרצון הש"י איננו מתירא ואיננו מבקש עצות ותחבולות אלא נמסר לרצון הש"י וה' הוא הטוב בעיניו יעשה, וא"כ עתה שיצאו שבט לוי עם קרח לחלוק על משה הרי לכאורה פגמו נמי במדת התמימות שהי' להם להשיב אל לבם אם הי' רצונו של הקב"ה כך הי' מצוה את משה כך, וא"כ נולד ספק בלב ישראל שכמקרה ישראל במעשה העגל שאבדו את מעלתם שהקדימו עשי' לשמיעה קרה גם לשבט לוי במחלוקתו של קרח, ולמה יתקרבו עוד הם יותר מהם, ולזה בא ציווי הש"י לעשות הנסיון במטות איש אשר אבחר בו מטהו יפרח והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ובזה באו האות והמופת שכל מה שעשו הלוים הי' כמו מדתו של אהרן שהיו כל מעשיו לצורך גבוה, אלא שהיו סבורין שבזה יגדל כבוד ה' ביותר, וכאשר דיבר משה עמהם נתפייסו, וכמו שאיתא בזוה"ק שכך הי' צריך להיות כמו מים התחתונים שבוכין, אלא שצריכין להתפייס מן משה, וקרח הי' כל חטאו שלא נתפיים, והלוים שנתפייסו שוב אין עליהם שום קושיא:

ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע, פירש"י אין אנו יכולין להיות זהירין בכך כולנו רשאין להכנס לחצר אוהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד ימות:

ויש להבין הלוא המתים במגפה וכן הנבלעים לא משום קריבה מתו אלא משום עירעור על הכהונה ועל וויתור על נביאתו של מרע"ה, ואפי' החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת לא משום קריבה מתו אלא משום הקרבה, ומה זה הי' לישראל לטעון, ובתרגום לא חשוב לגמרי הר"ן איש אלא הא מיננא קטלת חרבא הא מיננא בלעת ארעא הא מיננא דמיתו במותא, ואלו הנשרפין לא קא חשיב, ולכאורה זה עכ"פ קרוב יותר למין הטענה מאינך, ועוד הטענה זו הי' להם לטעון בפרשת במדבר דכתיב והזר הקרב יומת, ומה ענין זה לכאן:

ונראה עפ"י מה שהגדנו במאמרים הקודמים מדברי המדרש שעדת קרח מוטעין היו ולבם אונסם, לזה התרגשו ישראל בכאן יותר מבשם, ששם לא שמענו אלא מזידין ואין ישראל חשודין להזיד, ואם יארע אחד וירשיע עונותיו ילכדנו, כמו בכל מיתות שבתורה, אבל כאן שראו שמתו אפי' אותם שהיו שוגגין ומוטעין, נתייראו כדברי רש"י הנ"ל פן יקרב אחד עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד בשוגג, וחשבו ישראל שאין זו מצד קנס ועונש שהרי קנס ועונש לא שייך בשוגגין ואנוסין, אלא שהוא כמו הנכנס לתוך אש בוערה שלהבה תלהטהו אחד שוגג ואחד מזיד, כן חשבו ונתייראו:

ולפי האמור יובנו דברי התרגום הא מיננא קטלת חרבא הא מיננא בלעת ארעא הא מיננא דמיתו במותנא, הנה התרגום הוציא הנשרפין, ועוד קטולי חרב מאן נינהו שלא הי' כאן שום חלל חרב, אך להנ"ל יובן שהרי ר"נ איש מקריבי הקטורת מותראין ועומדים היו שאחד יצא וכולם אבודין ומעצמם הכניסו עצמם לספק מיתה, ואין להתיירא בשביל אלו, ואף שהגדנו שלא הרגישו ההתראה מ"מ שגגת תלמיד עולה זדון, ע"כ אין התרגום חושב אותם בתוך הטענה, אך לעומת זה הכניס קטולי חרב ואף שלא הי' כאן חללי חרב, בודאי כוונתו על עובדי העגל שנהרגו בחרב הלוים, שגם שם היו מוטעין ושוגגין כמ"ש בספרים וכבר דברנו מזה במק"א, ואף שעפ"י עדים והתראה נהרגו מ"מ הרי לא התירו עצמן למיתה שהרי לא היו חושבין עוד שמשה יבוא ומבלעדי משה בודאי לא היו נהרגין כמו שלא הי' כח בידם למנעם כי הנכשלים היו רבים, ובודאי שעל פי הדיבור נהרגו וחשבו נמי שלאו משום קנס ועונש נהרגו אלא כמשל הנ"ל ואחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה', ע"כ צירף התרגום קטולי עובדי העגל עם אלו:

פרק ה

לחתונה

ענין ברכת שהכל ברא לכבודו קודם כל הברכות, כי הנה בברכות אלו נמצאים גם דברים גשמיים כברש"י בפי' הברכות, ולכאורה מאחר שהברכות כ"כ גבוהים ומספר שבע לעֵד שהוא ככל שבעת ימי הבנין איך מסתפקין מהם לענינים גשמיים, לזאת מקדימין לברך שהכל ברא לכבודו שגם הגשמיות איננו נפרד והכל נברא לכבודו, וע"כ בכח איש הישראלי לחפוץ בהגשמיות נמי לכבוד ה' לבד, כי הגשם עצמו מסייע בכדי לבוא לשלימות שנברא למענו, ובאמת שבברכה זו מעוררין כחו לסייע כנ"ל ודו"ק:

הנה בנשואין יש שלשה ענינים קדושין חופה וביאה, והוא דוגמא לכנס"י בהקב"ה וכן בכל פרט ופרט, קידושין הוא שפונה עצמו מתאוות עוה"ז ומזמין עצמו לעבודת הש"י וכעין שפירש"י מקודשת לי מזומנת לי ואסרה אכ"ע כהקדש, ובדוגמתו שלא יהי' נשמע לתאוות לבו, ולעומתו הקב"ה מזמינו אליו וכל כחות הרעות אין להם שליטה עליו וכמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו, והיינו כמו שאדם הוא קודש לה' כן כל אוכליו יאשמו, חופה היא עוד יותר שזוכה להארה אלקית חופף עליו כל היום, והיא הבאה לביתו לעומת שהאדם מתאמץ לחסות בצל הקב"ה ותורתו, ולעומת שתי אלה כתיב אשרי תבחר ותקרב, ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך תבחר הוא קידושין ומקביל לזה ישכון חצרך שהוא עדיין מלבר, ולבתר ותקרב זה חופה הבאה לביתו ומקביל לזה נשבעה בטוב ביתך אח"כ זוכין לדיבוק אמתי, ואין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעושה אותה כלי, וזה קדוש היכלך, ומלשון אלפים בת יכיל שהוא מכיל תמיד אור האלקי ששופע עליו בלי הפסק, וכן הוא בכלל ישראל יציאת מצרים היתה אירוסין היינו שהופרשו מטומאת מצרים והוזמנו להיות לעם להש"י, ואח"כ כשבאו לאיתם בקצה המדבר כתיב פרש עליהם ענן למסך דוגמת חופה והיא הבאה לביתו תחת ענני כבוד, מתן תורה הי' גמר הדיבוק, ישקני מנשיקות פיהו, ואח"כ כשנתקלקל הענין ונשתברו הלוחות, היו לוחות השניות קדושין מחדש וכל ימי היותם במדבר היו כעין אירוסין שהופרשו מנחש שרף ועקרב והוזמנו לעבודת הש"י כאמרם ז"ל בש"ס יומא שבמדבר היו ככלה בבית אבי' אח"כ כשנבנה הבית היא הבאה לביתו חופה ככלה בבית חמי', כבש"ס שם עד לעתיד דכתיב כי בועליך עושיך וגו', ובדוגמא זו יש ג' זמנים ר"ח יו"ט שבת, ר"ח שהוא אתפרשת מסטרא דמסאבא כמ"ש והיא מתקדשת מטומאתה והוא שעיר החטאת שנאמר בו לה' כמבואר בזוה"ק וידוע למבינים, יו"ט הוא הבאה לביתו והוא עלית רגלים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, שבת הוא דיבוק האמיתי מענין עוה"ב, וכן בשבת עצמו יש כל ג' ענינים אלה, ג' סעודות של שבת, סעודתא דלילא שאדם פורש עצמו מטרדת ימי חול ומזמין עצמו לשבת, דוגמת קידושין מזומנת לו ואסרה אכ"ע כהקדש, שבת שחרית סעודתא דעתיקא שהעתיק מבריותו והוא אור מקיף חופף עליו כל היום, במנחה דשבתא נחלת יעקב והוא דיבוק אמיתי, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל:

ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פרעניות מדינה של גהינם ומחבלו של משיח וממלחמת גו"מ, כי ענין גהינם הוא פסולת העולם וכמו מרה בגוף שכתב הזוהר שהיא גהינם שבאדם, והאיש שהוא מושך את ידו מתאוות העולם שהם נמי פסולת העולם, למשל אכילה היא לקיום הגוף ותאוות אכילה היא הפסולת שלו וצדיק אוכל לשובע נפשו וממנו תקיש אל השאר, ע"כ מי שהוא מזמין עצמו להתקדש כנ"ל שלא יהי' נמשך אחר הפסולת אין הגהינם ענין לו, וע"כ הסעודה של ליל שבת שהיא דוגמת קידושין אסרה אכ"ע כהקדש מצילה מדינה של גהינם, סעודת שחרית שהיא דוגמת חופה חופף עליו כל היום מצילה מחבלו של משיח, וכענין שכתוב כי על כל כבוד חופה, שאור המקיף מכל צד הוא שומר בפני החיצונים, סעודה שלישית שהיא עצם הדיבוק מצילה ממלחמת גוג ומגוג עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל אחיזה שלהם הוא מצד הלבוש והחיצוניות כמ"ש ויקח שם ויפת את השמלה, ומי שהוא דבוק בעצם ולא בחיצוניותו לבד הוא מוצל ממלחמת גוג ומגוג:

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק בשבת של נשואין שאין להסעודה אצלו פנים של סעודת נשואין וחייב אדם לומר כלשון רבו וכך אמר בלשון אשכנז "עם האט בייא מיר גאהר ניכט קיין פנים פין קיין סעודת נשואין", והדברים סתומים וחתומים, ולכאורה אדרבה דמבואר בפוסקים דבשבת אין צריכין לפנים חדשות, אך מצאתי ראיתי מבואר בש"ס פסחים (ק"א.) דר' הונא קדיש ואיתעקרא לי' שרגא ועיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהוה שרגא וקדיש וטעם, עכ"ל, ומשמע דבלא"ה הי' רב הונא קדיש ואוכל בביתו ולא הי' כלל על הסעודה, ולא עוד אלא שנראה שגם אחר שקדיש בבי' גננא וטעים חזר לביתו לאכול הסעודה ולא בבי' גננא, והרי מצינו בתנאים הראשונים שהיו מתעסקים בסעודת נשואין של בניהם בש"ס כריתות ר"ג הלך לאיטליז של עמאום ליקח בהמה למשתה בנו, ובש"ס קדושין (ל"ב:) שהיו מסובין בבית משתה בנו של ר"ג והי' ר"ג עומד ומשקה עליהם, ולמה לא סעד ר"ה במשתה בנו, אלא ודאי דבשבת שאני וכדברי זקיני זצללה"ה, ומ"מ בודאי אין זה אלא להגדולים וקדושים אבל לשאר עמא בודאי גם בשבת נוהגת סעודת נשואין ואדרבה אינן צריכין לפנים חדשות וכנ"ל, וממקומו הוא מוכרע שר"ה עיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהיו שם נרות דולקין בבית המשתה כמו שפירש הרשב"ם שם, הרי שהיתה משתה של נשואין גם בשבת, ואך יחידי סגולה לא היו נוהגין בשבת להיות על משתה נשואין, וכדקדוק לשון של כ"ק זקיני זצללה"ה "עס האט בייא מיר גאר ניכט קיין פנים וכו' דקדק לומר "בייא מיר" מכלל לשאר כל עמא יש לו פנים ופנים:

אך להבין הענין מה נשתנה יחידי סגולה מכל שאר עמא קדישא, יש להקדים מאמר הש"ס ברכות ריש פרק אין עומדין (ברכות ל"א.) אמרו לי' רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר ברי' דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי לי' אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן, והדבר יפלא שלשמוח בשמחה של מצוה בעי מני' והוא עציב קמעציב להו, וכי לית לי' דמצוה לשמח חתן וכלה, ועוד דמקרא מלא הוא בקהלת עת רקוד ובתרגום עידן בחיר לטפזא בהלולא וכן פירש"י בחתנים וכלות, אך יש לפרש דהנה יש לומר דענין שמחת נשואין הוא משום דהתקין לו ממנו בנין עדי עד וזרעו מתיחס אחריו וכל המניח בן כמותו כאלו לא מת, והוא ממש היפוך ענין אבילות ר"ל, שזה מחמת העדר מן העוה"ז וזה מחמת קיום נצחי בעוה"ז, והנה אמרו ז"ל אלמלא חטאו בעגל לא הוו מייתי, ובש"ס ע"ז בעי למימר דלא הוו מולדי, וחד טעמא הוא עפ"י דברי הילקוט אמרה חנה לפני הקב"ה יש צבא למעלה יש צבא למטה של מעלה לא פרים ורבים ולא מתים של מטה פרים ורבים ומתים וכו', וע"כ כיון דלא הוו מייתי לא הי' נמי מולדים, ואף לפי מה דמסיק הש"ס שם אנו כמי שלא באנו לעולם, מ"מ השמחה של נשואין היא רק משום שאדם מעותד להיות נעדר מעוה"ז, והש"י התקין לו ממנו בנין עדי עד, ואלמלא מה שהוא מעותד להיות נעדר מעוה"ז לא הי' כ"כ שמחה:

ולפי האמור יובן שפיר שרב המנונא זוטא לא מעציב קא עציב להו אלא אדרבה עורר לבם לשמחה של נשואין דמחמת דווי לן דמיתנן יש לן לשמוח בשמחה של מצוה זו, ואמרי לי' רבנן אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן, והיינו לא די שנשואין הם שלימות ונצחיות האדם בעוה"ז אלא אף לעולם העליון נמצא בו שלימות, כי הי תורה והי מצוה דמגני עלן וצריכין לנו להניח זרע עובדי ה' שיהי' לנו מהם סיוע בעולם העליון, ובזה יש לפרש הכתוב עת ספוד ועת רקוד דמשום שיש עת ספוד נמשך ממנו עת רקוד:

והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהא דבשבת צריך שיהי' כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' במילי דשמיא עכ"ד, והפי' הוא שצריך כ"כ להיות בעונג ובהגבהת לבו בדרכי הש"י לומר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ עד שאין חסר לו שום דבר, ובודאי לאו כל מוחא סביל דא אלא לשרידים אשר ה' קורא, ושלזה נאמר עולמך תראה בחייך ושבת הוא מעין עוה"ב, ולפי"ז מובן שלקדושים האלו מקוים הכתוב ברכת ה' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה שוב אין ענין לשמחת נשואין בשבת, ודברי כ"ק זקיני זצללה"ה ראויין למי שאמרן:

ענין הריקוד נראה לפרש, שהמרקד מגביה א"ע מחומר הארץ והוא רומז שהפעולות החומריות יהיו נמי כולם קדושות ומזוככות ומסולקות מתאוות החומר, והוא נמי כענין מלאכת מרקד להפריד הפסולת, וע"כ אין מרקדין בשבת שבשבת בורר אסור שזמן הברירה הוא בע"ש ובשבת צריך שיהי' כל מלאכתך עשוי' והוא מעין עוה"ב שכולו הטוב והמיטב ובהאר"י ז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, וזה ענין הריקוד לפני הכלה לרמז אף שאלו הענינים נראין חומריים, בישראל אינו כן וצריך שיהי' קודש מזוכך ומסולק מהגשמיות:

ובזה יש לפרש רב שמואל בר' יצחק מרקד אתלת, היינו שנשמות האדם מתלבשת בשלשה מחשבה דיבור ומעשה, והורה בזה שהאדם יהי' מזוכך ומסולק מחומרית בכל שלשה לבושים, ובזה יהי' דוגמא לשמוח לפני כלה העליונה:

נאום הגבר שתום העין ברש"י ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רובע ישראל שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל מתי תבוא טפה שנולד הצדיק ממנה אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, ויש לפרש עפ"ו מה שאמרנו במק"א ענין בלק ובלעם שא"א שיהיו כ"כ טפשים לחשוב לבטל בהבל פיהם הטמא את כל מה שפעלו האבות הקדושים, וכל הנסים ונפלאות של יציאת מצרים ומ"ת ועמידתם במדבר, ולא עוד אלא שאמר שמא אפתנו שאף להדיוט הי' גנאי בכך וכמו שאמרו באחשורוש הרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו, אלא הרשעים הללו רצו להפריד הגשמיות מהרוחניות, וחשב שישראל ישארו במדבר לעולם על התורה ועל העבודה ודבר לא יהי' להם עם עוה"ז אלא יהיו כמלאכים וזה שבמדרש ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ, וישארו כל עניני עוה"ז בחומריותם מגושמים ומטונפים שייכים לבלק ולבלעם ולחבריהם:

והנה כשראה שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל וכו' כנ"ל אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ובהכרח שבישראל הכוונה שכל החומרית תהי' קודש בלי שום צד טומאה וטינוף, ובשביל זה יצא עינו וכלה מלייחל להשיג את חפצו כי הבין שכל מה שחשב ופעל ועשה להפריד הגשמיות מהרוחניות, היינו שהגשמי יהי' מגושם ומטונף כנ"ל, הכל הבל וכל מעשיו עלה בתוהו, וישראל נוחלין גם עוה"ז הגשמי לעשותו רוחני:

ענין שבעת ימי המשתה ושבע ברכות, יש לפרש עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (צ"א:) שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד וכו', וכבר אמרנו בשם מפרשים דאין הכוונה יום שבת לבד, דא"כ יוכשר תיכף אחר השבת אלא הכוונה שבוע אחת שנקראת שבת אחת, והטעם יש לומר שבשביל שיתישב בו כח הנעלם השורה בזה העולם הנברא בשבעת ימי בראשית צריך שיעברו עליו כל שבעת ימי בראשית:

והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם דברכת חתנים בעשרה ויליף לה מהכתוב במקהלות ברכו ה' ממקור ישראל, משום דע"י הנשואין נעשה האדם כללי, כאמרם ז"ל בש"ס ר"ה כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיא, וזהו הלשון ממקור ישראל כמו מקור הנובע תמיד והוא כלל המים, וצריכין להמשיך לו ברכה לענין חדש שנתהוה בו היינו ענין כללי ע"כ צריכין להיות בעשרה שהוא כלל, ודפח"ח, וממוצא הדברים שהאדם ע"י הנשואין נעשה ברי' חדשה שעד עתה הי' פרט ועכשיו נעשה כללי, ובזה יובן הענין שמוחלין לו על כל עונותיו כי נעשה ברי' חדשה וכקטן שנולד דמי ואיננו אותו האיש שעשה אותן המעשים, ובזה יש ליתן נמי טעם על שבעת ימי המשתה כדי שיתישב בי' האי חילא כמו שבעת ימים יהי' עם עמו:

ויש להסביר עוד הדבר שידוע שבכל יום משמשת מדה אחת משבע מדות ביום הראשון חסד וביום השני גבורה וכו', ובשבעה ימים נכללות כל המדות, ע"כ להיות נעשה האדם כללי צריך שיעברו עליו כל שבעת הימים בעודו בחופת כבודו, ובזה יש לומר נמי הענין שבע ברכות שיהי' מבורך מכל צד ומכל בחינה, ועי"ז נעשה כללי, וכענין זה יש לפרש כוונת בלעם בשבעת המזבחות, שטענתו היתה שמוטב שיהי' השי"ת נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה דוקא, וע"כ עשה עבודה כללית שבעה מזבחות, אך זה שקר שהן ענפין מתפרדין ולא מתאחדין ואיך יעשה מהן ענין כללי, ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכמו שבפרט כל א' תשוקתו לתאוות עצמו, ע"כ אפי' רבים כיחידים דמיא, וכמ"ש הריטב"א ר"ה ביורדי הים הני נמי כיחידים דמיא שפי' הריטב"א משום שכל אחד רק טובת עצמו הוא דורש, אבל ישראל אינם כן, כי כולם מתכוונים לתכלית אחת לעשות רצון אביהן שבשמים וע"כ נעשה מהרבים כלל א', ושבעים נפש היו והכתוב קורא אותן נפש:

פרק ו

שנת תרע"ד

במדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק כנגד משה, פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' קשה להמדרש איך אפשר שלא הבין קרח מה שבינו לבין אהרן ובא להתדמות לאהרן, ולא עוד אלא ליקח הכהונה מאהרן וליתנה לו, ע"ז תירץ מפני שחלק על משה, והיינו דמשה השפיע בחי' הדעת בישראל ובחי' הדעת היא המבדילה בין דבר לדבר, ומאחר שנתקנא קרח בנשיאותו של אליצפן בן עזיאל יתלק על משה ע"כ אבד בחי' הדעת ושוב לא ידע להבדיל בינו לבין אהרן כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, עכת"ד, ויש להוסיף עפ"י מאמר הכתוב הון עשיר קרית עוזו, ואין עשיר אלא בדעת כמו שאמרו ז"ל אין עני אלא בדעת וידיעת הפכים אחד, ע"כ פירוש הכתוב אח נפשע מקרית עוז נמי מהון עשיר שהוא מבחי' הדעת והיינו משום שחלק על משה:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה