שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
שלח
פרק א
שנת תר"ע
להבין ענין מרגלים ששלחו ישראל ומאין בא טעותם, ומדוע שלח אח"כ יהושע מרגלים אחר שכבר ראה העונש הנצמח ממרגלים הראשונים, וכבר האריכו המפרשים וכבר כתבנו במק"א בזה באריכות, ונראה עוד דהנה הרמב"ן ז"ל כ' שכוונת ישראל היתה לתור ולחפור את הארץ באיזה מקום נוחה לכבוש ואם יצטרך לבנות דיק וסוללות כי התורה לא תסמוך על נס יע"ש, והוא פליאה כי מבואר בספרי והובא ברש"י דברים כי אלמלא שלחו המרגלים לא הי' נצרך לכלי זיין, וי"ל דהענין הוא עפי"מ שמבואר במ"ר וז"ל אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז ע"י שהי' שלוחי ב"ו נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעוה"ב אני משלח לכם מלאכי פתאום ויפנה את הדרך שנא' הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ע"כ, מבואר דעבודתם הי' לפנות את הדרך, והיינו דכמו דמסעות שבמדבר היו להכניע את כל כחות הסט"א שמשכנם במדבר כמ"ש בזוה"ק כמו כן היו צריכין להכניע את כל כח קליפות מלכי כנען מקודם, ואח"כ ממילא היו נכבשים בקל, וכמאה"כ יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, והנה ידוע דעיקר חיות החיצונים הוא ממה שנמצא בישראל עבירות ומעשים בלתי מזוככים, ומובן שלהכניעם צריך להיות אנשים קדושים וטהורים מכל עניני תיעוב, ואם ימצא אף באחד מעשים לא מטוהרים שוב יש להם אחיזה ע"י לינק מן הכלל כולו שכל ישראל הם כאיש אחד, וע"כ מצורע משולח חוץ למחנה ישראל למען לא יניקו החיצונים על ידו מכל הכלל, ומובן דכל זה הוא אחר שעברו ישראל את הירדן ונתערבו זע"ז ונעשו כולם כאיש אחד חברים אבל מקודם זה לא הי' להם אחיזה באמצעות הפרט בכל הכלל:
ולפי האמור יובן היטב כל ענין המרגלים שהיו הראשים שבכל ישראל וגדוליהם, ויהושע לעֵד, למען בכח קדושתם ובמה שהם שלוחי מרע"ה ושליח ש"א כמותו, הי' נחשב כאלו מרע"ה בעצמו הלך לשם, ובכתבי האריז"ל שנתעברה בהם נשמת הי"ב שבטים, ע"כ היו צריכין להכניע את כל קליפות מלכי כנען, כנ"ל, ולא המתין עד ביאת כולם כאחד לכבוש את הארץ כי בכל הכלל א"א שלא ימצא אף איש אחד בלתי מזוכך ובאמצעותו יהי' בכחם עוד לינק מהקדושה ולהתחזק יותר ולא יתכנעו, כי כאשר יבואו כולם לא"י יתערבו כולם ויהי' כולם נחשבים כאיש אחד כנ"ל, ואינו דומה לבמדבר שנסעו כולם יחד להכניע את הסט"א שעדיין לא נתערבו ולא הי' להם אחיזה בהכלל כולו באמצעית הפרט כנ"ל, ע"כ היתה העצה לשלוח מרגלים למען יהי' בכחם להכניע, וז"ש ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים וגו' ויחפרו וישיבו וגו' את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהם, אין דרך אלא תורה כמ"ש ז"ל היינו בכח הששה סדרי משנה, ואת הערים וגו' זהו התעוררות, איזהו התעוררות יעשו אהבה או יראה וכדומה וז"ש ויטב בעיני הדבר ואקח מכם וגו' שהיתה באמת עצה טובה ונכונה, והנה כ"ק אאמו"ר ז"ל אמר דש"צ שטעה סי' רע לשולחיו, דהחסרון מחמת המשלח, ולכן אמר השי"ת למרע"ה שלח לך, ואז לא הי' חסרון בהמשלח, משא"כ המרגלים נעשו שלוחים של כל ישראל כמ"ש וישובו דבר את כל העדה עכתדה"ק, ויש ליתן טעם מדוע שינו המרגלים ולא רצו להיות שלוחי משה רק שלוחי כל ישראל, וי"ל דכבר שמעו מאלדד ומידד שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וא"כ חשבו שלכיבוש א"י נצרך דווקא כח כנס"י ולא כח משה, אך לא הי' יכולים לאמור זה למשה כמובן וכנראה שמשה לא ידע מנביאת אלדד ומידד שהרי התנבאו שלא מאצילת משה ובש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי' ואולי זה הוא עצת מרגלים שכלב ביקש רחמים שלא יהא ניסת לעצתם והיינו שהם חשבו שעצתם טובה שיהיו שלוחי ישראל ולא הי' לכלב טעם לדחותם רק בפשיטות שלא רצה לשנות מכפי אשר נשתלח, ולזה הי' צריך חיזוק גדול כמובן, ולכאורה עדיין אינו מובן אלה העם מה עשו ומה חסרון הי' בהם, הן לפימ"ש הרמב"ן ז"ל והן לפמ"ש אנחנו, אך להנ"ל יובן שפיר דבשלמא אם הי' מרע"ה המשלח ובו לא הי' חסרון נמצא, וא"כ שלוחו ש"א כמותו, א"כ היו יכולין לפעול הפעולה שהי' מרע"ה עושה אם הי' הולך שמה, והיו יכולין להכניע הכל, משא"כ שהלכו בשליחות ישראל ובהם הלא הי' נמצא הרבה שעדיין לא תקנו כל המדות רעות שיהי' ביכולתם לעמוד נגדם, דהלא הי' נמצא בהם דתן ואבירם וע"ר, ומי שרוצה לעמוד וללחום מלחמה כזאת, הלא צריך להיות בעצמו נקי מכל פסולת, ובכן כיון שהי' חסרון בהמשלח, לכן כשנכנסו לארץ כנען והי' אז אתקדרותא דשחרית שנעשה אפל, כ"כ התאספו כל הכחות ממדות רעות ועמדו נגדם, והם באשר נעשו שלוחי כל הקהל אף מאנשים הבלתי מטוהרים לא הי' ביכולתם להכניעם, ולכן הי' מוכרח יהושע לשלוח מרגלים להכניע אותם, ובחר בפינחס וכלב שהי' צדיקים גמורים, והם כיון שהיו אצל רחב הזונה שהיא היתה הקליפה העיקרית זהו לילית ושמעו שאמרה נמוגו כל יושבי הארץ שכבר נכנעו, לא הי' להם עוד מה לעשות שמה, וכ"ז הי' להם מה שעשה שליחותם כראוי היינו שיהושע שלחם ואליו לבד חזרו בשליחותם כמו שמבואר בפסוק יע"ש, משא"כ המרגלים של י"ב שבטים שנעשו שלוחי כל ישראל כנ"ל:
במ"ר ר"א הגדול פתח יבש חציר וגו' ודבר אלקינו יקום לעולם מלה"ד למלך שהי"ל אוהב א"ל בוא לך עמי ואני נותן לך מתנה ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה כו' המלך זה ממ"ה הקב"ה אוהב זה אברהם, א"ל הקב"ה בוא לך עמי שנא' לך לך מארצך וגו' התנה עמו שנותן לו במתנה ארץ כנען, מת אברהם אמר הקב"ה אעפ"י שמת אברהם אינני חוזר בי וז"ש ודבר אלקינו יקום לעולם ע"כ, והוא פלאי איך ס"ד שיחזור בו הלא מפורש שנתנה הארץ לו ולזרעו אחריו, ועוד הלא בתנאי זה הוציא אותם ממצרים להעלותם אל ארץ זבת חלב ודבש, ומה הי' צריך המדרש להביא המשל, ומה שייכת כאן, וכ"ק אאמו"ר זלל"ה אמר כי כל זמן שהי' נמצא אצל ישראל תמימות מדתו של אאע"ה שקיבל מאמר לך לך אל הארץ אשר אראך בתמימות ולא שאל אנה ילך הי' נקרא שעוד אברהם קיים, ועתה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ואבדו מדת התמימות נחשב שמת אברהם, והי' ס"ד לחזור במתנה כי המתנה לא היתה רק כשיהיו ישראל בתמימות, ע"ז אמר הקב"ה אינני חוזר בי וז"ש ודבר אלקינו וגו' עכתדה"ק, ויראה לי שזו היא שאיתא בספרי והובא ברש"י דברים ובואו אל הר האמורי ואל כל שכניו שהם קיני וקניזי וקדמוני, ולכאורה אינו מובן שהרי ישראל לא ירשו אלא ז' אומות וג' אלו נשארו על לעתיד, אך להנ"ל מובן היטב דקיני קניזי וקדמוני פרש"י דברים שהם עמון ומואב ושעיר באים מכח הירושה מאאע"ה עי"ש, וכ"ז הוא לאחר חטא המרגלים שישראל ירשו את הארץ רק מכח ירושת האבות, ע"כ יש לקיני וקניזי וקדמוני זכות מה מכח ירושה, אבל באם לא שלחו המרגלים הי' נחשב כמו שאברהם עודנו בחיים חיותו וישראל הם בעצמם נחשבים אברהם וזוכין בארץ מכח עצמם לא מכח ירושה, ע"כ לא היו יורשין הג' אומות אלו כלל, וי"ל עוד שמפני טעם זה ירשו לעתיד הג' אומות אלו, שהרי אז יתעלו ישראל למדריגה גבוה מאוד ואז שוב יחשב שאברהם הוא בחיים ולא ירשו ארץ מכח ירושה, ע"כ ירשו גם קיני קניזי וקדמוני, ולפי האמור יש לימוד גם לאדם הפרטי, שהרי כל המניעות והמצירים שיש לאדם שורשם בקליפת עשו וישמעאל קו ימין וקו השמאל, והנה מה שכחם כ"כ גדול הוא מחמת שיש להם אחיזה באברהם ויצחק, ואם האדם עושה בתמימות ומשליך את נפשו מנגד לעשות רצון קונו ואינו חושב חשבונות רבים אשר חישבו בנ"א, אז העיר בו הארה מהאבות בעצמם ולא מכח ירושה, ואז אין לכחות עשו וישמעאל שליטה עליו כנ"ל:
בגמ' כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים ביאור הדברים, דהנה זבח הוא קרבן מבע"ח ומקרב ג"כ נפש האדם להשי"ת כמ"ש רש"י תבא נפש ותכפר על הנפש שהנפש החיונות שבבהמה מכפר על נפש השכליות שבאדם, והנסכים הם צמחים שאין להם רק נפש הצומחת, וכאשר נעשה מזה ג"כ קרבן להשי"ת נאמר תבא נפש הצומחת שבנסכים ותכפר על נפש הטבעית שבאדם, שע"י הנסכים גם נפש הטבעית שבאדם מתקדשת להיות נמשך ברצון השי"ת מעצמה אף בלתי כח השכלית, וממילא כאשר הקריב זבח בלא נסכים הרי נפש השכלית לבדה מתקדשת לא נפש הטבעית, והנה ק"ש היא אהבת השם ועול תורה ומצוות רק במחשבה ודיבור, ותפילין הם גם במעשה היינו שתפילין ש"י מקשרין את הלב ותפילין ש"ר את המוח שיהיו מעצמם נמשכין אחר רצון השי"ת שלא יצטרך אדם ללחום עם כחות המחשבה וכחות הלב לשעבדם לעשות רצונו יתב' רק להיות בטבעם כן כמאה"כ צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, ובמדרש כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך, וע"כ הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב קרבן מבע"ח לבדם לא מן הצמחים, ולפי האמור יובן מה שפרשת נסכים נאמר אחר פ' המרגלים שישראל זכו לכך מחמת מסירת נפשם שהי' להם אחר שילוח מרגלים שהתוודעו שחטאו כמ"ש ויתאבלו העם מאוד, ומסרו נפשם וירדו למלחמה אף ליהרג כי מרע"ה הזהיר להם אל תעלו כי אין ד' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, כי חשבו לתקן חטאם במה שקודם לא רצו למסור נפשם להשי"ת ולא רצו ללכת למלחמה, ובמשנה תורה נאמר ותשובו ותבכו לפני ד', ודמעות נקראים מים טהורים שירדו מן המוח, והבכי' הי' כעין תש"ר והעלי' למלחמה הי' כעין תש"י וחשבו להתקשר להיות נמסך אחר רצון השי"ת בלא שום בחי' ודעת, ואף שלא הועיל להם, שהי' גז"ד שיש עמה שבועה, מ"מ מחשבתם הטובה לא נאבד, וזכו עבור זה לפ' נסכים, וכנ"ל, ולפי האמור יובן מה שהוצרך לרבות הגרים, דבשלמא בשעירי ע"ז כ' הרמב"ן משום שהגרים נכשלים יותר בחטא הזה תמיד, אבל בפ' נסכים לכאורה צריך טעם, ולהנ"ל יובן משום דגרים שגופם ונפשם הטבעית נולד שלא בקדושה מעם קשי קדל כמ"ש הזוה"ק הוצרך הכתוב לומר שגם הם ביכולת לזכך נפשם הטבעית וכנ"ל, וכן י"ל בפ' חלה, דהנה כל ראשית לד', ותרומה הוא ראשית הויות התבואה, וחלה הוא ראשית הרכבה, כי בעשיית העיסה נעשה הרכבה, והנה כ"מ שמצינו ראשית לד' הוא ראשית הויות הדבר שנעשה ע"י שמים כענין בכור ותרומה ראשית התבואה, אבל חלה שהויית הרכבה נעשה בידי אדם לא זכו לזה עד עתה שנתקדשו אף בכלי המעשה לבד, ובכן יש גם במעשיהם חלק קדושה המורם לד' שהוא חלה:
להבין למה נגנז התכלת כי ודאי לא זה במקרה ח"ו, הענין כי לבן הוא אהבה ותכלת יראה כנודע, היינו שחוט שבלבן מושך אהבה לאדם מהיכל אהבה, ותכלת מושך יראה לאדם, וכמו שאמר זקיני זצוקלל"ה מקאצק דהרבי ז"ל מברדיטשוב פתח ההיכל אהבה עד שנמצא אהבה גדולה בין החסידים, ואח"כ בראות צדיקי הדור שמאהבה ההוא נפל גם למטה ונתרבה גם אהבת חיצוניות, נמנו וסגרו את ההיכל, וע"כ אין כעת כ"כ אהבה בין החסידים כמו בין החסידים של בעש"ט ז"ל עכלה"ק:
ולפי"ז נוכל לומר שזו מצוות התכלת על הלבן למען שהיראה שע"י התכלת תעצור האהבה המשוכה ע"י הלבן שלא תצא לחיצוניות, ולפי"ז יובן מה שמצוה להקדים הלבן לתכלת, שבכל מקום היראה קודמת לאהבה ולהנ"ל ניחא מה שנגנז התכלת עפ"י מ"ש בסידור הרב בהערה לתיקון חצות, כי מצד חורבן ירושלים ירא שלם לא שכיח שתפול אימה ויראה על האדם, עי"ש, וכמו"כ אחר החורבן נגנז התכלת בחי' יראה והבן:
פרק ב
שנת תרע"ב
להבין ענין המרגלים, ואין להאריך בדקדוקים המובנים לכל ושכבר דברנו בהם, ויתבארו עוד מתוך פירושנו, דהנה הא"ע והרמב"ן ריש פ' וארא פירשו ענין הכתוב שם כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות השמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם נוהג העולם, ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה וכו' אבל לא נתודעתי להם בשמי הגדול אשר בו נהי' כל הווה לברוא להם חדשות בשינוי התולדות וכו' ולכן אמור לבני ישראל אני ה' ותודיע להם את ה' הגדול אשר בו אני עושה עמהם להפליא. עכ"ד. קיצור הדברים שיש הנהגה עם נסים נסתרים והנהגה זו הי' להאבות, ויש הנהגה עם נסים נגלים והנהגה זו הי' כל ימי משה, כי משה הי' מרכבה לשם הוי' ב"ה שבשם הזה מהוה כל הנמצאות:
והנה עם כי הנהגה ע"י נסים נגלים מובן שהוא בתוספת מעלה שלא יעצרהו הגשם, עוד יש בה מעלה גדולה שהוא ע"י שם של רחמים, וע"כ כל ימי משה הש"י גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו אפי' שהיו בלתי ראויים כ"כ הי' משה עומד ומבקש רחמים, אבל כשהנהגה הוא עם נסים נסתרים שהוא במדת הדין רפה כמ"ש הרמב"ן שם נצרך שיהיו זכאים וראויים, ובמכילתא אין אומרים למדת הדין למה עזבתני:
ונראה עוד דהנה איתא בכתבי הרבי מלובלין זצללה"ה דאם אדם מבקש רחמים על עצמו ידוע שיש מיימינים לזכות ומשמאילים לחובה, אבל האיש שמבקש עבור כבוד הש"י אז אין רשות לשום מקטרג לקטרג, וע"כ עצתו אמונה לכל איש שמבקש רחמים על עצמו יהי' נמי עבור כבוד שמו יתברך, כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, וע"כ ישליך מנגד את צער של עצמו וידבק במחשבתו איך שבשביל צערו זה, יש צער לשכינה כביכול ויתפלל עבור צער השכינה, ודפח"ח, ולפי"ז מובן דאם ההנהגה היא עפ"י נסים נגלים שמתגדל ומתקדש שמו הגדול בעולם אז אין מקום לקטרוג, כי אין להם רשות לקטרג שלא יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם, אבל כשההנהגה היא בנסים נסתרים שיכול המכחיש לומר מנהגו של עולם הוא ואין כבוד שמו יתברך מתגדל ע"י הנהגה זו כ"כ בעולם, שוב יש מקום לקטרג אם הם ראויים וזכאים להטיב עמהם אם לא:
והנה בפרשת דברים (א' כ"ט) כתיב שמרע"ה טען עם ישראל אז ואמר אליהם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית וגו' ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם, ולא כתיב שם שהשיבו לו מאומה, כי באמת זה טענה נצחת שאין עלי' תשובה, כי אפי' יהיו הכנענים כארזים גבהו וחסין כאלונים אין הניצוח אותו נס גדול כמו קטן שבנסים שיהי' בהם שינוי הטבע לגמרי כמו עשר מכות שבמצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד אש וענן. וישראל שהיו מלומדים בנסים נגלים כאלו היתכן שיספקו ביכולת הש"י להאביד מפניהם את כל הכנענים ברגע אחת, וכמו שכבר הובטחו בפרשת משפטים את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר אתה תבוא בהם וגו' ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה וגו', ומה הי' להם לירא עוד, ודור המדבר דור דעה האם לא הבינו ח"ו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשב לו, ואם לא הי' להם תשובה על דברי משה מדוע לא קבלו את דבריו:
אך נראה דהנה אלדד ומידד התנבאו במחנה ואמרו ז"ל שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ובאשר היו דור דעה הבינו כי ענין חידוש אותות ומופתים שינוי ממנהגו של עולם לא יתכן אלא ע"י משה שהי' מרכבה לשם הוי' ב"ה ופני משה כפני חמה, ויהושע המכניסם לארץ איננו במעלה זו ופני יהושע כפני לבנה לא יתכן שתהי' ההנהגה בכללה אלא ע"י נסים נסתרים שהוא במדת הדין רפה כנ"ל [ויתכן שנסים שנעשו ע"י יהושע באמת היו מחמת משה שהי' בזה שלוחו של משה כמ"ש ויסמוך משה את ידו עליו ויצוהו, ושלוחו של אדם כמותו, אבל ההנהגה בכללה היתה באמת ע"י נסים נסתרים מלובשים בטבע] וכפי דברנו לעיל צריכין להיות זכאין וראויים, לעומת שבימי משה שהיתה ההנהגה בנסים נגלים בשמו הגדול שהוא רחמים שהש"י גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו אפי' כשהם בלתי זכאים ולא הי' יכול שום מקטרג לקטרג כנ"ל. אבל ע"י הנהגת יהושע שתהי' במדת הדין רפה והמקטרג יהי' לו רשות לקטרג צריכין להיות זכאין וראויין, והם שהיו דור דעה הבינו היטב כמה צריכין להיות זכאים וראויים, וכאשר העריכו ובחנו את מסתרי לבבם של כל ישראל מצאו את עצמם ואת כל הקהל עוד בלתי זכאים וראויין לזה, ואולי הי' עומד לנגד עיניהם חטא מתאוננים וקברות התאוה, וחשבו שכמו שאבדו את משה מלכנוס לא"י ע"י חטא קברות התאוה כמו שכתבנו במקומו, חטא זה יעמוד כנגדם גם בירושת הארץ, ואין ראי' ממאמר הש"י פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, שהרי זה נאמר עוד קודם חטאים הנ"ל, וזה הוא שאמרו כביכול אין בעה"ב יכול להוציא את כליו, ואין הפירוש כפשוטו ח"ו שלא יתכן לחשוב כן על דור דעה כאלה, אלא כי באשר הש"י אוהב משפט, ולא יעבור על מדת הדין, ובאשר שרי ז' אומות למעלה יעמדו בקטרוגם בכל כח ועוז, והש"י לא יעוות משפט ולא יעביר אליהם את הדין שוב הם בסכנה גדולה, וכעין שמצינו בקריעת ים סוף שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל או לאבד עם מצרים, אף שהש"י הוציאם ממצרים ע"ד להנחילם את א"י, מ"מ באשר קריעת ים סוף היתה במדת הדין היינו שזכו לזה בדין כמ"ש כבר במקומו, והש"י אוהב משפט לא דחה את המקטרג בגילא דחיטתא, ובמדרש שם שהקב"ה אמר אני בעצמי אלמד זכות על בני, והש"י מצא להם זכות, והם באשר חשבו את עצמם לנעדרי זכות היו מתיראים, ולא התדמו לאברהם אבינו ע"ה שנצח ד' מלכים במעט אנשים שעמו או עם אליעזר לבדו אף שאתו התנהג נמי במדת הדין רפה, כי הוא ע"ה הי' זכותו גדול, והם ראו את עצמם קצרי יד לזה היו מתיראים, אך לא הי' להם פה לבאר דבריהם לפני משה, כי כבר אמרנו במק"א שמשה לא ידע מנביאת אלדד ומידד באשר התנבאו שלא באצילות משה, וכן מפורש בש"ס סנהדרין (י"ז.) לא סיימוה קמי' עי"ש ומי הוא אשר ערב לבו לספר לפני משה שהוא ימות, ובמדרש פרשת חקת מפורש שבמי מריבה שהי' משה משמר עצמו כל מ' שנה שלא להקפיד כנגדם שהי' מתירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים האלה, הרי שמנבואת אלדד ומידד לא ידע אלא שהי' מתירא מהמאמר אם יראה איש באנשים האלה וגו', וכן הוא מפורש בזוהר פ' זו אם יש בה עץ דא אנא אעיל לתמן עי"ש, ע"כ לא הי' ביכולתם להשיב תשובה למשה, ונשארו במחשבת לבם ודברי משה לא עשו אצלם רושם שהוא הביא ראי' מהנהגתו שהיתה בשם הוי' ב"ה ע"י נסים נגלים, וזה אינו ראי' על הנהגת יהושע:
והנה חשבונם הי' חשבון צדק. אך זאת היתה חטאתם שהיו צריכין להשליך את נפשם מנגד ולהאמין בדברי משה מפי הש"י שאמר להם ללכת לא"י ומה שירצה הקב"ה יעשה עמהם, והי' להם להאמין שבודאי לא יבוא להם מחמת ציווי משה עפ"י הש"י רק טוב אף שהוא נגד שכלם, יהי' מה שיהי' הבטחת הש"י לא תשוב ריקם, וכענין שכתוב באאע"ה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שפי' הרמב"ן שהאמין בה' חשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע לא בצדקת אברהם ובשכרו עיי"ש. אף שהנהגתו עמו היתה במדת הדין רפה:
והנה הם שהיו דור דעה וכל מה שעשו הי' בחשבון ודעת שלימה, הי' להם זה לנסיון גדול שיתבטלו מכל מהותם וישליכו ממחשבתם כל דעת וכל חשבון, ולקיים מה שאמרו ז"ל אעפ"י שאדם אנחנו כבהמה אנו נמשכין אחריך. ואם היו עושין כן בודאי הי' נתקיים בהם אדם ובהמה תושיע ה' ואמרו ז"ל (חולין ה':) אלו בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה, שזה עצמו הוא האמונה והבטחון בו יתברך, הי' להם לזכות גדול מאד ובזכותם זה היו מנצחין את מלכי כנען, אף שזולת זכות זה אינם ראויין, זכות האמונה והבטחון הי' מכריע את כולם ושוב היו זוכין בדין והיו המקטריגין שבין בבושת פנים, או היו מעוררים בזה מדת הרצון למעלה מן הטעם וכמו שיבוא לפנינו בטענת כלב אם חפץ בנו ה' עיי"ש. אבל באשר לא עמדו בנסיונם, ולא נתחדש להם זכות האמונה והבטחון ולא עוררו מדת הרצון שוב צדקו בחשבונם שזכותם הקדום קטן מהכיל:
ולפי דברים האלה יש לפרש גם מאמר יהושע וכלב אחר שכבר אמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה והמרגלים אמרו לא נוכל וכו' ויוציאו דבת הארץ לאמור ארץ אוכלת יושבי' וגו' השיבו הם טובה הארץ מאד מאד, והנה זה הי' הכחשה על מאמר המרגלים אוכלת יושבי', והוסיפו עוד לאמור אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת שלכאורה בלתי מובן מה הוסיפו לחדש בזה, חך להנ"ל יש לומר דהנה בתרגום אם רעוא בנו, שהוא לשון רצון וידוע שרצון הוא למעלה מן השכל והטעם כמו שאמרו אין טעם לרצון, וחידשו הם לומר עוד טעם שיהי' מספיק אפי' לפי שיטתם, והיינו כי ידוע שהבחירה בישראל היא למעלה מן הטעם וכמ"ש המהר"ל שע"כ לא נאמר באברהם מקודם המאמר אליו לך לך שהי' אברהם צדיק. שא"כ הי' במשמע שהבחירה בו היתה בשביל צדקתו, ואם ח"ו בטלה דבר בטלה האהבה לזה לא הקדים הכתוב כלום, להורות שהבחירה בו היתה למעלה מהטעם, וזאת היתה טענת יהושע וכלב כי אפי' יהיבנא לכו שיטתייכו מ"מ מחמת חפץ ה' שהוא רצון למעלה מהטעם יביא אותנו אל הארץ הזאת ואז אין שום קטרוג כמובן. וא"כ אם אנו עולים אף שהעלי' איננה לפי השכל והטעם רק מחמת שמירת מצות הש"י בתמימות בזה עצמו נעורר גם למעלה מדת הרצון למעלה מהטעם ואף גם אם אנו בלתי ראויים ח"ו הלוא אין טעם לרצון, אך בה' אל תמרודו ואז יתנהג בנו במדת הרצון:
ויובן עוד שכאשר נודע להם שכעס הש"י עליהם כמ"ש וידבר משה את הדברים האלה אל כל ישראל ויתאבלו העם מאוד ומכלל שעד כה חשבו שלא יחר אף הש"י בם, כי הם לא חשבו זה למרידה וכנ"ל שחשבו שנשתנה הענין מחמת שמשה לא יכנס עמהם לארץ כנ"ל, וכאשר שמעו שחטאו ושיהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם [שבודאי כ"ז ממאמר משה כמ"ש אח"כ וידבר וגו'] הבינו כי יהושע וכלב צדקו במאמרם אם חפץ בנו כנ"ל שהיו מעוררים מדת הרצון ע"כ חשבו לתקן זה באמרם הננו ועלינו ואח"כ ויעפילו לעלות וגו', אף ששוב לא הי' להם חשבון ודעת לנצח אעפ"כ חשבו לעשות רצון הש"י שחשבו שכן הוא רצון הש"י, וכמו שאמרו ז"ל באחר ששמע בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר, והכוונה היתה שאעפ"כ ידחוק ויכנוס בתשובתו, וכן חשבו הם, ובזה חשבו לעורר מדת הרצון כנ"ל, אך הי' גזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע:
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ובתרגום יהונתן וכדי חמא משה ענוותנותי' קרא וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענו יכול להתבטל ע"כ נצרך לישועה, עכ"ד. ויש לבאר הדברים דהנה המרגלים אמרו ארץ אוכלת יושבי' היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות, ואיתא בשל"ה ובספרים שמצאו אותם בעלי מדות נפשיות, ויש לתמוה איך מלאו לבם לאמור שקר מוחלט כזה, כי על אוכלת יושבי' יש לומר מפני שבכל מקום שהולכין הי' הנגף נוגף את גדוליהם כדי שלא יפנו לב לאלו, ובכל מקום שהולכים באמת מצאו קוברי מתים. ולפי אשר אמרנו במקום אחר היתה כוונתם כעין מה שאמרו ז"ל א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, אבל על אנשי מדות נפשיות היפוך מה שהעידה עליהם התורה כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, היתכן שיאמרו שקר מוחלט כזה:
ונראה דהנה איתא ברח"ו שלעומת אברהם יצחק יעקב בקדושה היו אחימן ששי ותלמי בקליפה, וברמ"ז שלא נקלטו במעי המלכות והפילתן וסימנך נ'פ'ל' א'ש'ת' בל חזו שמש אשת ר"ת אחימן ששי תלמי כי לא הי' להם מיתוק, ועם כי אין לנו עסק בנסתרות, יש לבאר הדברים עפ"י פשוטו, דהנה איתא אברהם לקח צד ימין בטהרה יצחק צד שמאל בטהרה, והיינו כי ידוע שכל מדה יש בה טוב והיפוכו כגון חסד לעשות חסד עם זולתו, וכאשר נשתלשל למטה נתהוה אהבת חיצוניות וחסד דקליפה, ואברהם לקח צד ימין בטהרה היינו מדת חסד בטהרתה ולא נשתלשל ממנה ח"ו שום אהבה חיצוניות שהרי עם כל מדתו חסד ואהבה נאמר כי ירא אלקים אתה, שהיתה המדה ממוזגת אצלו ובמקום שהי' צריך לעבודת ה' היתה בו גם המדה היפוך אהבה, וממנו תקיש לכל ג' האבות שעם היות לכל אחד מדה מיוחדת, הי' ממוזג גם במדה ההפכיות, ובמדרש יונתי תמתי יונה תמה אין כתיב כאן אלא יונתי תמתי אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה אין לב אבל נגד אומה"ע הם קשים כחיות, והנה ידוע כי עולם התיקון הוא מהתמזגות המדות ועולם התוהו הוא בלתי התמזגות, וע"כ אחימן ששי ותלמי שהם נגד ג' אבות, אבל הי' שורשם בעולם התוהו היינו למשל אחימן הי' לו מדת החסד וכו', אך הי' בלתי התמזגות וע"כ נתהוה ממנו חסד דקליפה עד עשותו כל התועבות, וממנו תקיש על השאר:
ומעתה יובן מה שאמרו המרגלים אנשי מדות היינו שמצאו בהם מדות כגון מדת החסד לאחימן, אבל לא דקדקו אחריהם אם המדה הוא בטהרתה כנ"ל, ואולי מחמת שנטלו לעצמם עצה רעה והכתוב קראם רשעים אין כ"כ פלא אם טח מראות עיניהם שלא להשכיל עד מצוי המדות, וע"כ אמרו אנשי מדות:
ולפי שזה הי' ענין המרגלים וטעותם, וידוע שמחשבת הרשעים מבלבלים את הטובים, הי' יכול ח"ו להתגנב גם בלב יהושע ענין זה שלא יהי' המדות בטהרתם אצלו ומדת ענוה שבו כשהיא ח"ו איננה בטהרתה יכול לבוא מזה התרשלות וביטול דעתו לזולתו, ע"כ הי' צריך לתפלה, והבן:
במדרש כך פתח ר' תנחומא וכו' לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מהו כי כבר רצה אלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ, נראה דהנה הספורנו כתב כי קודם חטא העגל היו הקרבנות לריח ניחוח אף בלתי נסכים, ואחר חטא העגל הוצרך נסכים לקרבן ציבור ואחר המרגלים הוצרך גם לקרבן יחיד, ולדידי הני מילי תמוהין דידוע דקרבן ציבור נקל להתקבל מקרבן יחיד ואין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, וא"כ לדידי' שהנסכים להכשיר את הקרבן באים שיהי' לריח ניחוח, תחילה אחר חטא העגל הי' לו להצריך נסכים לקרבן יחיד שיהי' לריח ניחוח בעוד קרבן ציבור הי' לריח ניחוח אף מבלעדי הנסכים, ואח"כ כשהוסיפו לחטוא במרגלים הי' לו להצריך גם לקרבן ציבור, והרי איפכא נאמר, ועוד הלוא אין הנסכים מכשירי הקרבן כלל שהרי הקרבן כשר גם בלי נסכים, ובעיקר הדבר שכתב דלאחר חטא העגל הוצרכו נסכים לקרבן ציבור, הניחא לרש"י מדברי המדרש שמעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן, אבל לרמב"ן והזוהר שציווי המשכן קודם למעשה העגל הרי בציווי המשכן בפרשת תצוה נאמר נסכים לקרבן תמיד:
וכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה כבר אמרנו במק"א דקרבן הוא כשמו שמקרב את ישראל לאביהן שבשמים, וקרבן מבע"ח מקרב את נפש החיונית כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, ונסכים שאין בהם נפש החיונית אלא נפש הצומחת בלבד מקרבין את נפש הצומחת שבאדם שהוא הגוף, והנה כמו שמצינו במשכן שהי' ראשון לאכילת קדשים, וכבר אמרנו שאכילה שהוא בגוף מועיל להגוף להיות נמשך מעצמו אחר רצון הש"י וזה התחיל במשכן, מורה שקודם לכן לא הגיע העולם לידי מדריגה זו שיהי' גם הגוף קדוש מצד עצמו, כן נאמר ג"כ בנסכים שהוא לקרב גם את הגוף להש"י לא הי' קודם מ"ת, וישראל זכו מחמת אומרם נעשה ונשמע כידוע שנעשה נגד הגוף ונשמע נגד השכל, וע"כ מה שכתב הספורנו שקודם העגל לא הוצרך לנסכים ומביא ראי' ממה שלא מצינו נסכים בהבל ונח ואברהם וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' ולא מצינו שהי' בהם נסכים, לפי דרכנו הוא מפני שהי' קודם מ"ת וכמ"ש רש"י בפ' משפטים, וכבר הביאנו ראיות ברורות לדברי רש"י, ואפי' לדברי הרמב"ן שהי' לאחר מ"ת, אולי מפני שהי' תיכף לאחר מ"ת שהיו מיושרים בתכלית ולא הוצרכו הקרבנות כדי להתקרב, אלא כעין לעתיד והדברים עתיקים, אך מה שעד המרגלים לא הוצרכו קרבנות יחיד לנסכים, אלא ממרגלים ואילך מילתא עמיקתא הוא:
דהנה אמרו ז"ל מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו ע"ז גלוי עריות ושפ"ד, מקדש שני מפני שנאת חנם ללמדך ששקולה וכו', ויש לומר שדוגמת שני חרבנות אלו הי' במדבר חטא העגל וחטא המרגלים, ובעגל כתיב ויקומו לצחק ואמרו ז"ל אין צחוק אלא ע"ז ג"ע ושפ"ד הגם שח"ו לא הי' מישראל, אלא מע"ר מ"מ ישראל נענשו עליהם, חטא מרגלים הי' שמאסו בארץ ישראל שהיא מאחדת את ישראל להיות גוי אחד ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והיינו שמחטא העגל שעדיין נשאר רושם החטא וביום פקדי ופקדתי וזה מושך עוד ליצה"ר ג' עבירות אלו, וכן חטא מרגלים שלא נתכפר לגמרי מושך לחטא שנאת חנם, והנה כתב המהר"ל שמקדש ראשון הי' עומד בזכות ג' אבות וכאשר קלקלו בג' עבירות אלו שהם נגד ג' אבות אבדו מעלתם, ומקדש שני לא הי' עומד אלא בזכות כנסת ישראל וכאשר ע"י שנאת חנם פגמו בכנסת ישראל נחרב מקדש שני, ולפי"ז יש לומר דאחר חטא העגל שהוא בהתדמות חורבן בית ראשון מ"מ עדיין הי' נשאר בישראל כח כנסת ישראל, וע"כ נסכים שהקריבו בקרבנות ציבור הועיל לכל הכלל כולו להתתקן גם בגוף כנ"ל, אך אחר חטא המרגלים שהי' כעין חורבן בית שני שאבדו כח הכללי, צריך כל איש ואיש להתתקן בפ"ע ע"כ צריך גם קרבן יחיד נסכים:
ובמה שכתבנו יש לומר טעמא דקבלת פני רבו בשבת ורגל, יותר מבימי החול, כי שבת הוא רזא דאחד וגם ברגל כתיב כאיש אחד חברים הכתוב עשאם כולם חברים ברגל, ע"כ אז זמן ביותר שיכול איש להאיר גם לזולתו וכעין קרבן ציבור שהנסכים שבו היו מועילים גם לכל יחיד:
ולפי דרכנו זה יש לפרש גם סמיכת מצות חלה לפרשת מרגלים, כי הנה כל תרומות ומעשרות הם מחמת הויתו בעולם שנתחדש ע"י גידול התבואה אבל חלה לא נתחדש בה דבר אלא מה שכל חלקי הקמח מתאחדים לגוש אחד, וכאשר מוציא מזה ג"כ הראשית לכהן הוא תיקון על העדר התאחדות בין ישראל, וע"כ כתיב ביחזקאל ראשית עריסותיכם וכו' להניח ברכה אל ביתך, כי ע"י התאחדות ישראל שורה ברכה, היפוך המחלוקת שאיתא במדרש פ' קרח שנטריקן מחלקת מ' מכה ח' חרון ל' לקוי ק' קללה ת' תועבה, וי"א תכלית כלי' מביא לעולם, ע"כ נתינת חלה שהוא תיקון על שנאת חנם ופירוד לבבות מביאה ברכה כי ידיעת הפכים אחד:
וזהו הפתיחה לך אכול בשמחה לחמך, כי איתא בתנא דבי אליהו רבא פ' כ"ט אמר הקב"ה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם וכו' לך ומרצה אותם בדברי תורה, והיינו כנ"ל שלעומת שאבדו ישראל את יתר הפליטה שהי' להם וכעין חורבן בית שני והי' לבם דוה עליהם מאוד באו אלו המצות שיהי' התיקון לזה, והוא שמחה על העצבות, וזה שפירש"י בשר להם שיכנסו לארץ, כי הארץ הוא המאחד כנ"ל:
ענין שמצוה להקדים תכלת ללבן, הנה בש"ס חולין (פ"ח:) דריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות חוט של תכלת ורצועה של תפילין בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלא חוט של תכלת מאי הוא פירש"י רצועה של תפילין קיבול שכר הוא דאיכא הנאה אבל חוט של תכלת מאי הנאה איכא ומסיק מפני שהתכלת דומה לים וכו' ובגמ' מנחות (מ"ג:) שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל השכינה, ועדיין צריך ביאור דמ"מ מאי הנאה איכא דליכא למימר על שכר עוה"ב דאי הכי לא הוה מקשי מידי, ומדמקשה אלמא דמהדר על הנאה מרגשת בעוה"ז ומאי מייתי מדדומה לרקיע סוף סוף אין כאן הנאה מרגשת בעוה"ז:
ונראה לפרש דהנה הא דאברהם לא רצה ליקח משלל סדום אף דמדינא המציל מן הנהר ומן הגיים הרי אלו שלו, מ"מ באשר התהוות הדברים הי' ביד הסדומים ובהמה והכלים כרגלי הבעלים, וכמו שהם מושפעים משלש קליפות הטמאות לגמרי כן היו כל החפצים שלהם, ולא רצה אברהם לזכות בהם למען לא יתדבק בו דבר ששורשו משורש נחש, וברש"י סוטה (י"ז.) ד"ה בשכר שהבריח עצמו מן הגזל, היינו אף שמדינא הרי הוא שלו, מ"מ אברהם אבינו ע"ה עשה לתוספת טהרת הקודש, וכמו שפירש הרמב"ן שיעקב אע"ה החמיר בע"ז שבטלו גוי שמדינא מותרת, כמו כן אברהם באשר הוא הי' המחבר את כל באי עולם להש"י כבמדרש אחות לנו קטנה שאיחה את כל באי עולם, החמיר על עצמו לתוספת טהרת הקודש שלא יתחבר כנ"ל, והנה אברהם במה שאיחה את כל באי עולם הי' שכרו דביקות אלקים מדה במדה, ואולי יש לומר שזכו בניו למצות ציצית שהלבן שבו רומז לאהבה כבזוהר היינו להתקשר בהש"י באהבה כמדת אאע"ה, אך במה שלא רצה שיתדבק אליו משלל סדום הי' שכרו ששום דבר רע לא יכול להחבר לבניו, וזהו מצות תכלת שבציצית שמראה תכלת מפחיד את החיצונים כידוע, ועוד שתכלת רומז ליראה והוא מושך יראת שמים על האדם, ולעומת שהאדם יש לו עליו יראת שמים, מתירא שוב דבר חיצוני לדבק באדם, והוא ממש מקביל לעומת מה שלא רצה שיתדבק אליו דבר שאינו ראוי לו:
ומעתה יובנו דברי הש"ס בשלמא רצועה של תפילין דכתיב ויראו ממך אלא תכלת מאי הוא, ומשמע שיש בו ענין זה של ויראו ממך, ע"ז משני שהוא דומה לרקיע וכו' עד כסא הכבוד וזה מסמא עיני החיצונים, ואולי זה כוונת הש"ס כאלו הקביל פני השכינה ושוב אין דבר חיצוניי יכול לקרב אליו, ועיין רש"י בראשית ל"ג יוד:
וממוצא הדברים כי לבן הוא התקשרות ישראל באביהן שבשמים באהבה, ותכלת הוא שמירה להאדם שלא ידבק בו דבר רע ח"ו, למען יהי' כלי מוכשר לדבק בו יתברך, ולכאורה הי' צריך להיות התכלת קודם ללבן, אבל אי אפשר שיהי' השמירה להאדם כי אם לפי רצון האדם להשמר ומואס באמת ברע אז מן השמים הוא נעזר שלא ידבק בו רע ח"ו, וכבר אמרנו כי מטבע האדם שתהי' בו מדת התשוקה, ומחמת כי האדם מתולדתו הוא בעל חומר מונחת תשוקתו בדברים החומריים, ולהשריש מקרבו תשוקה לדברים החומריים אי אפשר כי אם שישום תשוקתו בדברים הנפשיים והרוחניים, כי להיות בלתי תשוקה לגמרי אי אפשר, וכבר אמרנו רמז לזה מדברי הגמרא קיסרי וירושלים חרבו שתיהן אל תאמין וכו', ע"כ מצות לבן קודם לתכלת, שע"י שאדם מתבונן ומקשר את נפשו באהבה לאביו שבשמים עי"ז עצמו נעתקת ממנו התשוקה לדברים חיצוניים עד שישוב להיות מואם ברע ולהיות נבזה בעיניו, ואז רק אז ישוב להשמר מכל רע כענין התכלת, ובאמת כי תכלית הכל להדבק שוב באהבה עזה אהבה שלימה אחר שהוא שב להיות מוכשר לאהבה, וזה מרומז ג"כ בכריכות הציצית שתחילה כורך בלבן ואח"כ בתכלת ואח"כ חוזר וכורך בלבן להראב"ד בכל חוליא וחוליא ולהרמב"ם בכלל כולם:
וכענין זה יש לפרש אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים, ששבת הוא דביקות ישראל באביהן שבשמים באהבה וכאשר נתקשר באהבה ע"י השבת ביכולתו אח"כ בששת ימי המעשה להזהר לבל ידבק בו חומרית ימי החול ותשוקות הגופניות, ואז נעשה כלי לשבת הבא לקבל קדושת שבת בשלימות שהוא יומא דנשמתא עולם החירות, והבן:
פרק ג
שנת תרע"ג
בענין המרגלים יש להתבונן, שנמצא בהם לשונות מתחלפין תחלה נאמר עליהם כולם אנשים שפירש"י כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו, ולקמן כתיב וילכו ויבואו פירש"י להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה, ועיין מזרחי וג"א, ונקראו ג"כ עדה רעה, ורשעים, וגם ישראל נקראו אז חטאים כמ"ש בפרשת מטות והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, וחטא הוא שוגג, וכן אמרו על עצמם אח"כ הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, ונקראו ג"כ מורדים כמ"ש אך בה' אל תמרודו וכתב הרמב"ן כי יראתם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בה' הנכבד, ונקראו ג"כ ממרים וכמ"ש במשנה תורה ותמרו את פי ה':
ונראה דהנה כתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ופירשו ז"ל וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם של עגל, וכבר אמרנו שנראה מזה שבני בקתא חדא נינהו כי בלא"ה לא שייך להעניש ולצרף חטא העגל עם חטא המרגלים, ועל דרך רמז יש לומר כל שאין טומאתן ושעורן שוה אין מצטרפין, ובהכרח לומר שענין אחד להם, ומעתה מחטא העגל נבוא להתבונן ענין חטא המרגלים, דהנה בחטא העגל פירשו הראשונים ז"ל שלא כוונו ח"ו לצאת מתחת רשות הש"י אלא באשר הראה להם השטן דמות משה מוטל במטה לומר שמת משה רצו במקום משה אשר ילך לפניהם עכת"ד, ולא עצרו כח להמתין אפי' שעה אחת, הטעם מפני שפחדו מאד מכחות רעות השולטין במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון שכמו שהטעה אותם השטן לומר מת משה כן נמי הכניס בלבם פחד ואימה יתירה מפני כחות רעות אלו עד שלא יכלו להמתין אפי' שעה אחת, כי בודאי המוכיחים אותם בקשו מהם להמתין קצת, אלא שלא עצרו כח:
והנה יש להבין לדברי הראשונים ז"ל שלא חשבו לשמץ ע"ז כלל, למה כתיב וישתחוו לו ויזבחו, ויקומו לצחק פירש"י שהי' שם חטא ע"ז ג"ע שפ"ד, ואף שעיקר הי' הערב רב, מ"מ ההורגים את חור לא יתכן שהי' הערב רב לבדם כי בודאי לא הרהיבו עוז בנפשם כ"כ לפגוע באדם גדול כמוהו והוא בנה של מרים אחות משה ולא יראו מישראל שלא יסקלום באבנים, ולמה לא הפריעו אותם ישראל, ובודאי שיד ישראל הי' במעל הזה, ועכ"פ הי' בידם למחות ולא מיחו, וכן צ"ל גם בענין ע"ז וג"ע איך התרשלו ידי ישראל כ"כ ולא מיחו בערב רב, ומזה נראה שגם יד ישראל הי' במעל הזה, והרי אמרו ז"ל במדרש הובא ברש"י פרשת תשא (ל"ד א') משל לאדון שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קלקול השפחות יצא עלי' שם רע וכו' בדק האדון ומצא שלא הי' הקלקול אלא מן השפחות וכו' כך האדון זה הקב"ה השפחות אלו ערב רב וכו' ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, א"כ נראה להיפוך:
ונראה דהנה כתיב וזכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וזה זכות הגדול של ישראל שבטלו עצמם לרצון הש"י ולא חקרו אחר העתידות אלא היו תמימים עם הש"י, וע"כ נמי הי' שם ה' שוכן ביניהם כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך פירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והנה אם ישראל היו עומדין תמיד באותה מעלת התמימות לא הי' מקום להשטן לבוא עליהם בעקופין לומר שבודאי מת משה שהיו משיבין לנפשם הלוא ה' הטוב בעיניו יעשה וכאשר ירצה הש"י כן הוא טוב, אם ירצה מבלעדי משה בודאי כן הוא טוב, ואם יצטרך למנהיג בודאי לא יבצר מהש"י לברוא להם משה אחר או להחיותו, אבל כנראה שאבדו אז מעלת התמימות ובאשר הי' דור דעה שהכל הי' בחשבון ודעת הי' מהותם לחקור אחר כל דבר ודבר ולעשות בדעת שלימה, ולפי שהיו צדיקים גמורים תלמידי משרע"ה שהי' ענו מאוד היו גם הם ענוים מאד והיו תולין כל מעלתם הכל בשביל משה, וע"כ כשהראה להם השטן משה מת נתרשלו ידיהם ופחדו מאד מכחות המדבר כנ"ל, ולולא שהיו כ"כ ענוים לא הי' להם לפחוד כ"כ מכחות המדבר, כי לאו קטלא קני באגמא הוו, וידם רב להם אף מבלעדי משרע"ה, אבל הם בענותנותם היתירה פחדו ויראו לנפשם, והנה החטא נמשך בסיבת מעלתם, ובזה יובן איך עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, אך באשר מ"מ כאשר אבדו מדת התמימות כנ"ל, שוב לא הי' כ"כ עמו ית"ש ונסתלק מהם את הארה האלקית שהיתה שופעת עליהם ושם ה' שהי' שוכן ביניהם, וידועין דברי זוה"ק בטעם טומאת מת שבמקום שנתרוקנה ממנו קדושה עליונה מתדבקין לעומתו כחות הטומאה, וכן הי' נמי אז כשפחדו כנ"ל ונסתלק מהם שם ה' נשתאבו בקרבם כחות רעות להבדיל והם הסיתום לעשות העגל למנהיג לבד, ועבירה גוררת עבירה היינו שנשתאבו בהם כחות הרעות בכל פעם יותר עד שהיו מוכרחים במעשיהם כאמרם ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה ר"ל עד שערב רב שבהם ואולי גם קצת מהם באו לידי ג' עבירות חמורות, ומ"מ אין להאשים בזה את ישראל מה גם עבור שלא מיחו כי כחות הרעות שנשתאבו בם הכריחום לזה, וע"כ יוצדק המשל שבדק האדון ומצא שלא הי' הקילקול אלא מן השפחות, שעצה הרעה לעשות העגל למנהיג שמחמת זה נצמח אח"כ כל המעשים שנעשו בהכרחת כחות הרעות, הי' רק מן הערב רב וישראל נקיים כי היו אנוסים בדבר:
ומעתה יש לומר שכדוגמא זו הי' נמי חטא המרגלים, דהנה אמרנו בשבת הקדום שנביאת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ נמשך מפאת חטא של קברות התאוה שאבדו מדת התמימות וחשבו מחשבות שיהי' להם אכילת בשר לאמצעי בין מזונות המן למזונות של תבואות הארץ שחשבו לכנוס מיד, ואלו הי' בהם מדת התמימות להיות בטל לרצון הש"י לא הי' להם צורך לחשוב מחשבות כאלה, כי הש"י הבין דרכם יותר מהם, ואם יהי' הרצון לפניו שיהי' דבר אמצעי בודאי כן יהי' מעצמו, ואם לאו למה להם להתחכם יותר, ובאם הי' דור דעה כמוהם מחזיקים במדת התמימות הי' בזה יחוד מוח ולב, והי' משה שהוא בחי' מוח ג"כ נכנס לא"י שהוא בחי' הלב, אך באשר אבדו התמימות ונעשה פירוד בין המוח והלב לכן אבדו נמי ביאת משה לארץ, והנה ה' ארך אפים וניחם על הרעה נתן לפניהם מקום לתקן את חטא העדר התמימות, והביאם בנסיון המרגלים, שבאם יעמדו בנסיון זה יהי' תיקון על לשעבר, והיינו דהנה אלדד ומידד היו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ובאשר הם היו דור דעה וצדיקים וענוים תלמידי משרע"ה אמדו את עצמם שמבלעדי משה אין להם חשבון ברור לנצח את מלכי כנען כי היו כחות רעות מאד שכמו בגשמיות שהיו ענקים גבוה קומה מאד כן היו ברוחניות, ומזה נמשך מה שכתוב ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישובו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, והיינו שהמרגלים יבחנו את מהות הארץ כמה כחות רעות נשתאבו בקרבה ובאיזה מקומות חלקי הרע נשתאבו מעט מזולתו, ואולי רמזו זה בדבריהם ז"ל שאין דרך שאין בה עקמימיות, ואולי בצד זה אין כחות הרע כ"כ מרובים על היפוך מ"ש הרמב"ן בפרשת בלק בהא שאמר בלק אל בלעם לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו' שחשב בלק אולי יש באחת מן הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו, ולפי האמור יש להצדיק את ישראל במה שהרמב"ן טען עליהם שחטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד והי' להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת עכ"ל, ולפי האמור אין זה טענה כלל כי הענן הי' בזכות משה, ובאשר שמעו שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ הבינו שלא יהי' עוד הענן הולך לפניהם ושבאמת לא מצינו ביהושע שהי' לו ענן לנחותם הדרך, אך לא היו יכולין לאמר זה בפירוש כי באשר היתה הנבואה שלא באצילות משה לא ידע ממנה ובש"ס סנהדרין (י"ז.) לא סיימוה קמי', וא"כ לא היו יכולין לומר למשה מטרת השליחות וגנזו הדברים ברמז:
והנה לפי מעלת דור זה דור דעה היו דבריהם טובים נאות להם לפי מדתם דור דעה, אבל באם היו הולכים בתמימות והיו בטלים לרצון הש"י כמו שהי' המבוקש מהם כנ"ל שעם גודל דעתם יהיו במדת התמימות ולא יחקרו אחר עתידות, הי' להם להשיב אמרים לנפשם שבודאי השי"ת יסבב סיבות לטוב להם, ואם הי' רצון הש"י שלא ללכת לארץ מבלעדי משה הי' אומר להם, וא"כ החטא הזה הוא כעין החטא שנפל עליהם פחד המדבר כשהראה להם השטן שמשה מת, ושם נפל עליהם פחד המדבר ע"י העדר התמומות וכאן נפל עליהם פחד יושבי הארץ, ואם היו עומדים בנסיון והשיבו אמרים לנפשם כנ"ל היו מתקנין בזה את חטא קברות התאוה, ושוב הי' יחוד המוח והלב ושוב היו זוכין שמשה יכנס עמהם לארץ:
ומ"מ אף שאבדו מעלת התמימות ולא תקנו את חטא העדר התמימות עדיין לא יצאו מגדר הכשרים, וכן המרגלים שהלכו לדעת כן לבחון את מהות הארץ אם נאות להם ללכת למלחמה מבלעדי משה אין עליהם תפיסה אם לא הגיעו לתכלית הנדרש, שהרי אין כאן לא חטא ולא עון ולא פשע אלא לפי גודל מעלתם, אך כמו אז במעשה העגל שמחמת העדר התמימות נסתלק מהם ההארה האלקית וכחות הרעות מצאו קן למו והם משכו אותם לעצה לעשות אלהים אשר ילכו לפניהם, כמקרה הזה קרה גם לעדת מרגלים שנשתאבו בקרבם כחות רעות של המדבר שהיו מתנקשים אחריהם, והם הכניסו בלבם לחשוב עצה אולי כבואם יראו שבלעדי משה לא יכלו לעלות אל העם כי חזק ממנו, מה יאמרו אז תירוץ למשה ומה יעשו כדי שישארו על התורה ועבודה בצילו של משה במדבר כי באם לא יכנסו לארץ בודאי ישאר משה בחיים אתם עד יזכו אח"כ לרשת את הכנעני ע"י תוספות כשרון המעשה שיסגלו במדבר, ואולי יזכו גם הם מצד עצמם אף מבלעדי משה, אך עצה זו משורש הרע מוצאה כי לא היו נצרכין אלא לתמימות, ומעתה אין סתירה במה שאמר שאותה שעה כשרים היו למה שאמר שהליכתן היתה בעצה רעה, שהם מצד עצמם באמת כשרים וצדיקים היו אך העצה שבלבבם היתה עצה רעה היינו שכחות הרעות הכניסו בם לחשוב עצה ותחבולה זו, והנה לדאבון לב נשתאבו בהם בכל פעם כחות רעות יותר עד שנקראו חטאים ורשעים ומורדים, עד שהוציאו דבה על הארץ באמרם אוכלת יושבי' היא:
וכמו שהמרגלים נשתאבו בהם כחות רעות בכל פעם יותר עד לאין מרפא, כן נמי הי' בכלל העדה שבכל פעם נשתאבו בהם כחות הרע יותר ויותר עד שחפצו לשוב למצרים ולהיות כגווי הארץ ונקראו מורדים וממרים, ומ"מ העונש שהגיע להם לא הי' רק מפאת העדר התמימות, כי כל מה שנעשה אח"כ הי' מחמת הכרח ואונס, ומסתייע פירוש הזה שהרי בשעת הגזירה לא נזכר רק בשביל העדר האמונה ולא מרידה ולא המראה כמ"ש ועד אנה לא יאמינו בי וגו':
ומהפרשה זו תוכחת מגולה לכל איש שיזהר בדבר קטן כגדול, שהרי בשביל חטא הקטן נשתאבו כחות רעות המושכים ועבירה גוררת עבירה:
והנה יש לומר דשבת הוא תיקון על העדר התמימות וכמ"ש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ופרשנו במק"א שבשבת נעשה משמים וארץ כלל אחד, ומזה נמשך לכל לב איש ישראל, שיתאחדו המוח והלב שהם דוגמת שמים וארץ, וממילא נמשך הלב אחרי המוח, ומביא לידי מדת התמימות, וזה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים, וכבר דברנו בזה:
ויקרא משה להושע בן נון יהושע, ופירש"י נתפלל עליו יו"ד ה"א יושיעך מעצת מרגלים, ויש להבין מה טובו של שם יו"ד ה"א בכאן דלשם תשועה מספיק שם הושע לבד שמשמעו נמי לשון תשועה, ועוד קושיית השל"ה מדוע לא התפלל גם על גיסו בעל אחותו כלב:
ונראה דהנה בתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותי' דיהושע וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שחשש מרע"ה שמחמת ענוה שבו יבטל דעתו לדעתם, עכת"ד, ועדיין צריך למודעי, כי ענוה לבטל דעתו לדעת הרבים נגד רצון הש"י הוא ענוה פסולה ואינה אלא שפלת הנפש לבד, וענוה טהורה הוא להיות ענו נגד הש"י לבד, וכמו אברהם אבינו ע"ה שעם כל ענותנותו היתירה שהי' בעיני עצמו עפר ואפר נקרא איתן מלשון חוזק שהי' לו חוזק הלב מאד מאד שהוא ע"ה איש אחד עמד נגד כל העולם כולו שהיו עוע"ז ונגד נמרוד שמלך אז בכיפה, ובמדרש אחת היא יונתי תמתי יונה תמה אין כתיב כאן אלא יונתי תמתי אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה אין לב שכל מה שאני גוזר עליהם הם עושין אבל נגד אומה"ע הם קשים כחיות, וא"כ יש לתמוה במרע"ה היתכן שהי' לו חשש על יהושע שהתורה העידה עליו ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל שעדיין ענותו תהי' בלתי טהורה:
ונראה דהנה אמר ר' יוסי מעולם לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי עלה לדוכן הייתי עולה, ומצינו ג"כ אזהרה לא תהי' אחרי רבים לרעות אם ראית רשעים מטין משפט אל תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם, אך ברורן של דברים דחילוק הוא בין רואה רבים שוגגין ומוטעין בדבר יש לו להשיב אל לבו שיותר שכיח הטעות ביחיד מברבים, ובודאי איהו דקא טעי, אף שברור לו כשמש בצהרים שאיננו טועה וכמו יודע אני בעצמי שאיני כהן, מ"מ בודאי הרבים אינן טועין, אבל כשרואה מזידין עוברין על התורה אפי' כל העולם כולו ח"ו הולכים בדרך רע יהי' הכל בעיניו כאפס ואין וכמו אאע"ה, וזה שדקדק רש"י פ' משפטים אם ראית רשעים מטין משפט היינו שיודע אתה בהם שהם רשעים ולהטות את המשפט מתכוונים, אבל אם אינך מכיר בהם שהם רשעים אלא שיש להם טעות בדבר המשפט צריך לבטל דעתו לדעת הרוב:
והנה בדבר המרגלים כבר אמרנו שח"ו לומר עליהם שהי' זדון ומרד ממש מתחלה, כי לא טפשים היו למרוד במקום, אלא מוטעין היו מפאת כחות הרעות השולטין במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון, אלא שעבירה גוררת עבירה ומרעה אל רעה יצאו שנשתאבו בקרבם כחות רעות בכל פעם יותר עד שנעשו מוכרחין, כענין אמרם ז"ל רוח רעה המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אבל תחילת העצה שלהם שנקראת עצת מרגלים היתה נראה לכאורה טובה לישב עוד על התורה ועל העבודה בצלו של מרע"ה עד יזדככו ויטהרו ביותר להיותם נעשים ראויין מצד עצמם לרשת את יושבי הארץ אף בלעדי משה, ואין זה מרידה בהש"י שצוה אותם פנו וסעו ובואו הר האמורי וגו' שאז עדיין לא נגזר על משה שלא יכנס לארץ, והיתה זכותו של משה עושה להם מלחמה, אבל אחר נבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ראו את עצמן עדיין בלתי ראויין לעשות בעצמם מלחמה בלעדי משה, אבל באמת עצה זו ברע היא, ושורשה מפאת כחות הרעות שהי' להם להיות בטל למאמר הש"י ושלא לחקור את העתידות ואם יהי' רצון ה' להניחם במדבר בודאי יצוה ה' להם, והי' שורש העצה מצד הרע מלובש באדרת הצדקת:
ומעתה יובן מה צורך הי' למרע"ה להתפלל על יהושע, שהרי במקום חשש טעות צריכין לשמוע לרבים מה גם יהושע שהי' ענו בודאי יחשוד יותר את דעתו למוטעה משיחשוד את דעתן ועצתן כי ברע היא, ואם ח"ו יבטל את דעתו לדעתן ישתאבו ח"ו גם בו כחות רעות להכריחו לרע ח"ו ולא יועיל לו צדקתו:
ומעתה יובן שצריך להוסיף בו אות יו"ד למען שלש אותיות הראשונות שבו יהי' שלש אותיות שבשם הוי' ב"ה וב"ש, וידוע שיו"ד ה"א הוא חכמה ובינה והוא"ו היא אות אמת נקודת הלב, ובזה הכניס משרע"ה בלבו של יהושע חכמה ובינה יתירה להכיר מראש את שורש עצתן מאין נובעת אם מסטרא דקדושה או מסט"א ח"ו, וכאשר יכיר מראש שורש העצה בזה יהי' נושע מעצתן שכאשר יודע שברע הוא בודאי בעצמו יעמוד נגדם כחומה בצורה ולא ישוב מפני כל כראוי ליהושע הצדיק:
ולפי האמור יובן מאמר הכתוב כי יד על כסי' מלחמה לה' בעמלק וגו', כי עיקר כחו של עמלק להטעות ולשקר כמו שאמרו ז"ל אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, וכן כסות ולשון שינה, והוא מחשיך את עיניהם של ישראל שלא לראות את האמת הנסתר ולעתיד כתיב ולא יכנף עוד את מוריך, ומלחמה בעמלק הוא שנתגלה האמת ואין לו עוד יכולת להסתתר ולשקר וכמ"ש איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, וניתן חכמה ובינה יתירה באדם להבין תחבולותיו, ע"כ מתיחס מלחמה זו לשם יו"ד ה"א:
ולפי האמור יובן מה שכלב לא הי' נצרך שיתפלל משרע"ה עליו, ובפשיטות יש לומר לפי דברי התרגום יונתן שהחשש ליהושע הי' מחמת ענותנותו, וממילא כלב שממנו יצא דוד המלך ע"ה כבש"ס סוטה (י"א:) ובשמות רבה פ' א', שהי' לבו כלב ארי' לא הי' כ"כ חשש זה, אך להנ"ל שהי' ענין טעות אינו מתורץ, אך יש לומר עפ"י דברי האר"י ז"ל בלקוטי תורה שבכלב נתעברה נשמת יהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, וידוע ששם הוי' במילוי ההין הוא שם המלכות גמט' כלב שממנו יצא מלכות ב"ד, ע"כ הי' בו גם מתחילה חכמה ובינה יתירה להכיר מראש עצתן כי ברע הוא, וע"כ נאמר בו שנשתטח על קברי האבות שלא יהי' ניסת לעצתן וש"מ שהרגיש שעצתן ברע הוא, דאל"ה לא הי' שייך להתפלל שלא יהי' ניסת לעצתן אלא שיאיר ה' עינו לידע אם טובה היא אבל לא בהחלט שלא יהי' ניסת, אלא ודאי שהרגיש מאי האי דקמן ותפלתו היתה רק שהי' מתיירא לנפשו שלא יהי' ניסת לרע כענין אל תאמין בעצמך:
אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ פי' הרמב"ן כי היראה מעם הארץ הוא מרד בה' הנכבד, וא"כ האי ואתם אל תיראו הוא אזהרה, אבל רש"י פי' ושוב אתם אל תיראו, ולפי"ז הוא הבטחה, ונראה לפרש ענין הבטחה זו דהנה כתיב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, וישראל נגד האומות הם כערך אדם נגד החיות שכן ראה דניאל את המלכיות בתואר חיות, ואת מלך המשיח כבר אינש אתי, וכשם שמורא האדם על החיות מחמת צלם אלקים שעליו, כן צריך להיות מורא ישראל על זולתם, אך כמו דכתיב אחר המבול שצריך להזהיר עליהם את החיות מיד כל חי' אדרשנו פירש"י לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהם שנאמר נמשל כבהמות נדמו לפיכך הוצרך להזהיר עליהם את החיות, ויש לפרש למה בדור המבול נוסף על ענשם הופקרו למאכל חיות רעות, משום דמורא האדם על החיות הוא מפאת צלם אלקים שעליו, והנה זהו רק כשיש להאדם מורא אלקית אבל כשהאדם מורד באלקית לעומת זה החיות מורדים בצלם אשר עליו, ובש"ס אין החי' שולטת באדם עד שנדמה לה כחי', והוא השתנות צלם אלקים, וזה נצמח מפאת מרידתו באלקית ופריקת עול מלכות שמים מעליו, וע"כ דור המבול שתאותם הביאם להיות מורדי אור כמ"ש ויאמרו לאל סור ממני, ע"כ נשתנה צלם האלקים שעליהם והופקרו למאכל החיות, ומעתה יובן דכן הוא במורא ישראל על האומות שהוא רק לעומת מורא אלקית שעל ישראל, ואך כאשר מרדו ופרקו עול נסתלק מורא האומות מפניהם ושוב הם יראים מהאומות כמו האדם מפני חיות רעות, וזה שאמר כלב אך בה' אל תמרודו, ואז ממילא לא תיראו כי אימתכם יהי' מוטל עליהם וכמו שאמרה רחב הזונה לשלוחי יהושע:
עד מתי לעדה הרעה הזאת, ויש להבין דעדה היא לשון חשיבות, וברח"ו שעדה היא מלשון עדי שפירושו תכשיט, ואיך ירכיב שם עדה עם רע:
ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מה שאלישע כעס כ"כ על גחזי וחרץ עליו עונש מר כ"כ על דבר הכסף שלקח מנעמן, אף שכל גונב אפי' מישראל החמור אינו משלם אלא כפל, דהנה הביט בתורה וברא את העולם, א"כ כל סדר עולם הטבע הוא סדר התורה, והמשנה את הטבע הוא כאלו שינה את סדר התורה, וא"כ יש כאן שאלה איך הי' מותר להנביאים לעשות נסים, אך אמרו ז"ל מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא, ע"כ מותר הי' להם לעשות אותות ומופתים למען יתגדל ויתקדש שמי' רבא, וע"כ גחזי בדבר נעמן שהי' היפוך קידוש השם שהי' נראה לנעמן שהוא עסק ממון וככל הגוים ונביאיהם הם בית יהודה, א"כ שוב הי' למפרע עקירת אות מן התורה בלי קידוש שם שמים, וע"כ ראה אלישע א"ע שגחזי גרם לו שיעקר ח"ו את סדר התורה ע"כ חרץ עליו משפט כזה, עכת"ד ודפח"ח, והנה ידוע מה שאיתא בדברי חכז"ל שהקב"ה מקיים בעצמו את כל מצות התורה, וא"כ כל הנסים ונפלאות שעשה הקב"ה מדכרח שהם רק למען קידוש שמו ית"ש, דאל"ה הוי כביכול עקירת סדר התורה, והנה המרגלים אמרו ארץ אוכלת יושבי' היא מפני שבכל מקום שהיו עוברין מצאו קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו, והנה הי' נס יוצא מסדר הטבע שבכל מקום שהולכים הי' הנגף משתלח בגדוליהם, ואף שכביכול אינו עוקר סדר הטבע אלא למען יצמח מזה קידוש השם, ה"נ הי' קידוש השם באם היו מספרים לישראל מה שהקב"ה עשה עמהם נס להפליא, אך באשר הפכו לרוע לומר ארץ אוכלת יושבי' היא, הי' כביכול למפרע עקירת סדר התורה בלי קידוש שם שמים, ומעתה יובן מה שקרא אותם עדה רעה שהפכו את תכשיטין שלהם שהקב"ה עושה נסים עם ישראל לא עשה כן לכל גוי כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה לרעה ח"ו היינו עקירת דבר מן התורה:
ולפי האמור יש לפרש מאמר הש"י סלחתי כדבריך ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ שזהו תיקון על חטא הנ"ל, ויובן עפי"מ דאיתא במורה נבוכים שגודל שבנפלאות שנעשו לישראל שאין שום ברי' יכול לספק בהם ולא להרהר בהם הוא התמדת ישראל במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע, כי בכל הנסים כקריעת ים סוף וכדומה הי' לשעתו בלבד, והכופרים העיזו לספק אולי הי' ע"י כישוף וכדומה, אבל נס מתמיד ארבעים שנה לעם רב כזה הוא מסלק כל כופר וטוען, וא"כ שוב נצמח ע"י ענין המרגלים קידוש שם שמים, ולא הי' עקירת סדר התורה לבטלה ח"ו בגרם המרגלים כלל אדרבה נצמח מזה קידוש שם שמים וזה תיקונם, ולפי"ז יהי' הפירוש וימלא כבוד ה' את כל הארץ לא שלילה לבד כמו שפירש"י אלא כבודו ית"ש נתקדש בעולם כפשטו דקרא, ודו"ק:
במדרש כך פתח ר' תנחומא בר"א לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, לחמך זה חלה יינך אלו הנסכים כי כבר רצה אלקים את מעשיך זה הכנסתן של ישראל לארץ, נראה דהנה כבר אמרנו שחטא המרגלים וענשם הי' כעין חטא בית שני וחרבנו בעון שנאת חנם שביאר מהר"ל שבאשר מקדש שני עמד בזכות כנסת ישראל וע"כ מפאת חטא שנאת חנם ונפרדו לבב ישראל זה מזה נעשה פגם בכנסת ישראל ונחרב הבית, וכן גם אנו נאמר שחטא המרגלים פגם בכנסת ישראל שהרי ארץ ישראל הוא המאחד את כלל ישראל והם לא רצו ללכת לארץ ישראל ובחרו לשבת במדבר בלתי התאחדות בזה פגמו בכנסת ישראל, וכמו בחרבן בית שני נפזרו ישראל לכל רוח ופיאה נוסף על צרת החרבן, כן כתיב בחטא המרגלים עונש כפול וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות:
ויש לי עוד להוסיף דברים דהנה מצד הדעת והשכל כל איש ואיש בפני עצמו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות, ואפי' בכוונת המצוות לאו כל אפין שוות וכל איש מוצא בכל מצוה טעם לשבח לפי ערכו ומהותו וכענין שבזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי', אך בעשי' כל ישראל שווין שכולם מניחין תפילין בסגנון אחד וכדומה, וע"כ מפאת העשי' כל ישראל שווין והעשי' היא המאחדת את כל קהל ישראל, והנה המרגלים וכל ישראל שלא רצו לעלות לארץ ישראל אשר עיקר עשיית המצות הם בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ן שנקראו משפט אלקי הארץ, ובחרו לישב במדבר על התורה והעבודה כמו שכתבנו במאמרים הקודמים, הנה פגמו בעשי' שלא עשו אותה לעיקר וזה הו' פגם בכנסת ישראל, ע"כ הי' העונש מדה במדה לזרותם בארצות כנ"ל:
והנה בתדבא"ר פרק כ"ט באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם אמר משה לפניו רבש"ע במה ארצה אותם א"ל הקב"ה לך ומרצה אותם בד"ת וכו' פרשת נסכים:
והנה הקרבנות הם כפרה על הנפש מפני התדמות כאמרם ז"ל תבוא הנפש ותכפר על הנפש, כי בהרבה ענינים יש התדמות בין נפש אדם לנפש בהמה, אך בין צמחים שאין בו אלא נפש הצומחת מן האדמה אין בו שום התדמות לנפש האדם ואפי' לנפש הצומחת שבו, שנפש הצימחת שבאדם אינה צומחת מן האדמה אלא מעצמה צומחת והולכת, ואפי' אדה"ר שנברא עפר מן האדמה לא הי' צמיחה כלל מהאדמה אלא צבר את עפרו, וכבר ביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל שקרקע עצמה אין בה דין גידולי קרקע, אך בדבר אחד יש בהם התדמות בצד מה שבשניהם יש כח התכללות שכח הצמיחה מהארץ איננו כח פרטי שהרי בארץ זו עצמה זורעין בה היום חטין ולמחר מין אחר ומינים ממינים שונים וכח הצמיחה הוא כח משותף לכולם, וע"כ בציבור שיש בהם כח התכללות היו טעונין נסכים ממתן תורה ואילך שישראל השיגו אז מעלת ציבור שהרי תורה לא נתנה ליחידים, ובמדרש שזה אחד מהטעמים שלא נתנה לאבות, ואיתא נמי במדרש שאפי' הי' חסר אחד מישראל לא הי' ראוי ליתן את התורה, כי התורה איננה רק לכל הכלל, וע"כ במתן תורה שהשיגו ישראל מעלה זו ע"כ הוצרכה התורה נסכים לקרבן ציבור שהרי יש בהן התדמות בצד מה, וממילא מביאין תוספות מעלה גם בחלקים הנמוכים שבאדם, כמו שנפש הבהמה מביאה תועלת לנפש האדם, כן נמי מביאין הנסכים תועלת ליתר חלקי האדם הנמוכין, אך כ"ז הוא בקרבן ציבור שיש בהם מעלת התכללות אבל לא בקרבן יחיד ולא הי' ענין אז לנסכים, הגם שיש בכל יחיד ויחיד נמי נקודה פנימית שנקראת בתולה ואיש לא ידעה, וממנה כח הכללי לכל פרט ופרט. אך הוא בהסתר והעלם מאד, אבל מחטא המרגלים שנעשו ישראל שבורי לב מאד וכדברי תדבא"ר הנ"ל אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם ומחמת שבירת הלב נתגלה נקודת פנימית הלב וממנה הרצון שבישראל לאביהן שבשמים למעלה מן הטעם, וכמו שאמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' ויעפילו לעלות וגו' וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, וא"כ הלכו אפי' על מנת ליהרג והכל בכדי להתרצות לפני הש"י להיות תיקון על חטאתם, ע"כ זכו שאפי' כל יחיד יהי' קרבנו טעון נסכים שמאז והלאה נפתח סגור הלב וכל יחיד ויחיד נגלה בו כח הכללי שבו ויהי' לו תועלת בנסכים מהצמחים כנ"ל:
וכי יש לומר במצות חלה שהיא מפאת קיבוץ קורטי הסולת ושיעורה מעיסה שהוא עומר כדי עיסת המדבר עומר לגלגולת שמורה על כח הכללי שבכל גלגולת וגלגולת, וכ"ז זכו מפאת תשובתם הגדולה ושבורת הלב, וזה שדקדק בתדבא"ר וקראם אותן העניים היינו שלא מצאו שוב בעצמם עוד שום מעלה אלא כמו עני מדוכא שאין בו בלתי אם גויתו ואדמתו:
ומעתה יובן שזה הי' נחמה וריצוי טובה לישראל שבכנסת ישראל פגמו וזה עצמו תיקנו מחמת התעוררת כח הכללי שבכל פרט ופרט, ומחמת זה עצמו יזכו אח"כ ליכנס לארץ:
ומן הפרשה זו יכול כל איש לקחת התעוררת לעצמו אפי' כשהוא בעיניו בתכלית הריחוק ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום אל יאמר נואש אדרבה יעורר בקרבו את רגש נקודה הפנימית שבו ובו כח הכללי ויהי' נסתייע בכח הכללי לשוב ולאור באור החיים, והנה שבת מסוגל לזה ביותר באשר הוא יומא דנשמתא נקודה הפנימית הוא זמן התעוררת נקודה הפנימית, וביותר בסעודה שלישית נחלת יעקב מובחר שבאבות נקרא בריח התיכון תכלית הפנימית צריך כל איש לעורר את חפץ ורצון נקודה הפנימית שבלבו וזה נקרא רעוא דרעוין והזמן מסוגל לזה ומסייע ופותח שער לדופקי בתשובה:
פרק ד
שנת תרע"ד
בדבר בקשת ישראל לשלוח מרגלים, יש להבין הלא כתיב וה' הולך לפניהם יומם וגו', וא"כ מה זה שאמרו במשנה תורה ויחפרו לנו את הארץ את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן שפירש"י תחילה לכבוש, הלא אל כל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו אחר הענן, ואם כוונתם לידע אם טובה אם רעה לא יתכן כלל, כי כבר אמר להם הש"י בעודם במצרים ולהעלותם מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, ולמה לא יאמינו באלקי אמן, ועוד וכי לא שמעו שצבי היא לכל הארצות, ונתנה במתנה עוד לאבות, ובודאי אם היתה זולתה טובה הימנה, הי' ניתן להם היותר טובה, ועוד כי אם הי' יושבין בארץ אחת והזקיקם לעזוב אותה וללכת לכבוש את ארץ כנען ובידם לברור להם את אשר יחפצו שייך לומר שחפצים לידע מי הטובה ומי הרעה, אבל מאחר שאין לפניהם אלא ארץ אחת, אין כאן מקום ספק, כי אפי' אם תמצו לומר שרעה היא מ"מ היא טובה מלא כלום, תדע שהרי יושבין בה הכנענים ולא ברחו ממנה ללכת באשר יתהלכו:
ונראה דהנה יש להבין מה נתחדש להם עתה כשהם קרובים לירש את הגבולים, ואם בעיקר ירושת הארץ הי' להם שום ספק יהי' מה שיהי' למה המתינו עד כה, ועוד מסיני הי' להם לשלוח מרגלים, אך נראה שעתה נתחדש להם מנבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וידעו היטב שמעלת יהושע לא יהי' שוה לשל משה, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, ומה שזכות משה עשה לא יעשה זולתו, ובאשר שמעו מגודל כח הכנענים בגשמית וכח הטומאה ברוחנית, הבינו שבלתי כח משה לא יהי' כ"כ נקל לכבוש את הארץ כי לא יהי' עוד עמוד ענן ועמוד אש וכדומה נסים נגלים, וצריכין להתנהג בדרך ארץ לידע את הדרך אשר נעלה בה וגו', אך עדיין יש להבין למה הקדימו לשלוח בעוד משה קיים עמהם, ודי לצרה בשעתה, ונראה שאין הדברים כפשוטו לידע את מבוא הדרכים אלא שיצאו לבקש ולטכס עצה עמוקה, דהנה כתיב שמשרע"ה שלח אל מלך אדום שיניחם לעבור בארצו, ואיתא בספרים שבאם הי' עובר דרך ארץ אדום אף שלא הי' כובש את ארצו מ"מ הי' מכניע את כחות החיצונים אשר שם, והי' הכנה על לעתיד, וכן איתא בספרים שהאר"י ז"ל ביקש לילך לירושלים ואמר לו ס"ם אל תעבור בי פן בחרב וגו' ונמנע ולא הלך, והענין כי ירושלים הוא כדמיון פנימית הפרי ובגלות הס"ם מקיפה כקליפה הסובבת את הפרי ואי אפשר לבוא פנימה עד שיעבור מקודם דרך עליו, ואם הי' האריז"ל עובר עליו הי' מכניעו, ע"כ אמר אותו המקרא שאמר אז מלך אדום למשה, והנה בש"ס נדה (מ"ז.) אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם, ויש להבין מה ס"ד דמשנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים סגי, ונראה דמשום שליח של אדם כמותו נגעו בה דבבוא שלוחי ישראל שמה הי' ס"ד דנחשב כאלו כל ישראל נכנסו בה, ע"כ הוצרך הכתוב למעט שדווקא ביאת כולכם ולא ביאת השליחים, ומ"מ מפורש שביאת השליחים מילתא הוא שהרי הוצרך הכתוב למעט:
ולפי"ז יש לומר שזה עצמו היתה כוונת בקשת שליחת מרגלים ע"י משה שבזה יחשב כאלו משה עצמו היא הנכנס לה ובזה יכנעו כחות החיצונים שבשם, ושוב יהי' נוח להם לכבוש ע"י יהושע, אך לא היו יכולין לגלות למשה את כוונתם זה שמשה לא ידע מנבואת אלדד ומידד כמו שאמרנו כבר שהרי הי' שלא באצילת משה ובש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי', ואף דאיתא בזוה"ק (קנ"ז.) דמשה ידע דלא ייעול לארעא, היינו דידע מעצמו ולא מנבואת אלדד ומידד, וא"כ לא ידעו הם שהוא יודע והוא לא ידע שהם יודעים, וע"כ בהכרח העלימו הכוונה ואמרו ויחפרו לנו את הארץ וגו', ומשרע"ה באשר לא ידע כוונתם הפנימית הלוטה בדבריהם ושפט שהדברים כמשמעם לכן צוה את המרגלים וראיתם את הארץ מה היא הטובה היא אם רעה וגו' וברש"י דברים משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך וכו' כך אני הודיתי לדבריכם שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, אבל באמת הם היו להם כוונה פנימית טובה ראוי' לדור המדבר דור דעה וע"כ הסכים הקב"ה עמהם ואמר לו שלח לך:
והנה הם לא החטיאו המטרה וכן הי' שכשנכנסו לה נכנעו אז כל כחות הטומאה ולא היו הכנענים יכולין לעשות להם דבר, והרי במרגלי יהושע כתיב ויגד למלך יריחו ואיתא בספרים שהתרפים שלו הגידו לו, ולמה לא נתודעו הכנענים בימי משה, אך הוא הדבר שכחו של משה שהי' עמם הכניע כל כחות החיצונים אז:
ויש לפרש הא דאמרו ארץ אוכלת יושבי' פירש"י בכל מקום שעברנו מצאנו קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטורדם באבלם ולא יתנו לב לאלו, ובמדרש כיצד היו נכנסים לעיר הדבר נוגף את הגדולים ומתעסקין בני העיר בקבורתם וברי' לא הי' רואה אותם, עכ"ל, ויש להבין כי לא הי' חסר להש"י עצות אחרות להטרידם זולת נגיפת הגדולים שבהם, והלוא אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה, ואפי' יהושע כשהלך לכבוש שלח מקודם להתרות בהם כל הרוצה להשלים או לפנות, וכאן הי' נגיפת הגדולים בלי שום התראה, ויש לומר דהנה בזוה"ק דארץ ישראל וישראל הם בסגנון אחד, ישראל לא היו זוכין למעלתם רק ע"י שהיו מקודם משועבדים לפרעה במצרים, וא"י לא הגיעה למעלתה אלא ע"י שהיתה תחילה תחת יד כנען, כי שניהם היו צריכין מירוק, וא"י היותה ביד כנען הוא המירוק אלי', והנה במצרים לעומת שהי' כל מכה ומכה למצרים נפתחו לעומתה לישראל אורות והשגות כמו שנתבאר במקומו, נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, כן נמי הי' בארץ ישראל לעומת שנכנעו כחות חיצונים השולטים בה, הגיעה היא למעלות רמות, והנה ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה וע"כ קאה את הגוי אשר לפניכם כבפרשת עריות, אך בודאי מעלתה זו שאינה מקיימת עוברי עבירה לא הי' לפנים טרם באו ישראל לתוכה, ותדע שלא קאה אותם מקודם, אף כי בודאי זרע חם המקולל מעולם עשו כל התועבות, אבל בעוד הי' יד הכנענים שולטת עלי' היתה מעלתה נסתרת בתוכה וסבלה את עוברי עבירות, אך כאשר נכנסו לה המרגלים בשליחת משה וישראל ונכנעו כחות החיצונים לעומתם נשאה היא ראש והשיגה מעלתה שלא לקיים עוברי עבירה, ובודאי גדוליהם של הכנענים היו שקועים ברעה יותר כי הי' יכולת בידם ביותר להיות שטופים בכל התועבות, וכבמדרש בראשית פרשה כ"ב בפסוק ויראו בני האלהים את בנות האדם כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, ע"כ קאה אותם הארץ ונגפו בראשונה, נמצא כי כניסת מרגלים לארץ היתה סיבה עצמית לנגיפת גדוליהם, ושוב ממילא הי' תועלת למרגלים כדי שיהיו טרודים באבלם ולא יתנו לב לאלו:
ואך המרגלים טעו בדבר ואחרת חשבו, אף שבעיקר הדבר הבינו שנגיפת גדוליהם הוא משום שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, דהנה בתרגום יונתן בפסוק וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות תרגם וכל עמא דגוה גבריא מרי מיכלן בישין, פירוש מדות רעות, ובודאי היו בתכלית הרוע מאד, כי בפשיטות מדות רעות אינו כ"כ רבותא באומה"ע מה גם כנענים זרע חם המקולל, אלא ודאי שמצאו אותם ברע מאד אשר לא שערו מקודם עד שהי' רבותא ביניהם. וע"כ התעוררה אצלם שאלה הלא א"י אינה מקיימת עוברי עבירה ומדוע לא נגפו אלו, ולא עלה על דעתם שגדוליהם הרעו לעשות עוד יותר שמטבע אנשי המעלה שקשה להם להאמין שנמצא כ"כ רע בעולם, ע"כ תלו הדבר בהיפוך שגדוליהם היו במעלה יותר מהמון עם, והיינו דהנה בירושלמי פ"ג דתענית הלכה ח' לוי בר סיסי באו הגייסות לעירו נטל ס"ת ועלה לראש הגג אמר רבון העולמים אין בטלית חדא מלה מן הדין ספר אורייתא ייעלון לון ואין לא ייזלון לון מיד אתבעון ולא אשתכחון, תלמידי' עבד כן יבשת ידי' ואזלון לון, תלמיד תלמידי' עבד כן לא יבשת ידי' ולא אזלון לון לומר שאין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגיש באיזמל, עכ"ל. וממוצא הדבר שאדם שהוא במעלה יותר יש עליו השגחה ביותר לבקר פנקסו, וכענין שאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וע"כ חשבו המרגלים שהמון עם מחמת גסותם אינם נפגעין ואין א"י עושה בהם דין אלא דווקא באנשים שיש בהם מעלה קצת להם הוא אש אוכלה דינא דמלכותא דינא ואין מרחמים בדין, ע"כ נפל פחד א"י עליהם שמא לא יהיו ישראל כ"כ זכאין יתקיים בהם ח"ו הכתוב ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם כי אינה סובלת עוברי עבירה, ואף שידעו שכל העדה כולם קדושים, מ"מ ללכת ללחום עם ענקים ההם שאי אפשר עפ"י דרך הטבע אלא על צד הנס כענין אמרם ז"ל ש"ס ר"ה (ט"ז:) ג' מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי וכו' פירש"י ועובר תחתיו מזכיר עונותיו שאומר כלום ראוי זה לעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק עכ"ל, ולפי האמור יתישב מה שהפליגו המרגלים בחוזק העם ליראם ולבהלם שלכאורה אינו מובן שהרי ברש"י דברים אלמלא שלחו המרגלים לא הוצרכו לכלי זיין, ומובן שהבאים להלחם לא בכלי זיין אלא בה' צבאו' אין נ"מ בין גבורים לחלשים כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, אך לפי פירושנו יבוא הדברים על נכון שהבינם שצריכין לנס מפורסם ושכיחי הזיקא, ויש חשש יותר שלא יתבקרו פנקסם, וזהו שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושבי' שאין הפירוש שהאויר שלה משחת או המים רעים או ארס במזונותי' שארץ כזו לא תגדל אנשי מדות גבורים וחזקים ולהיותם עם רב כחול אשר על שפת הים, וכבר עמד בזה הרמב"ן ופירש שאמרו שלא יסבלו כבדת הטבע שלה אלא בעלי כח העצומים, ע"כ תמית את הבינונים ותגדל את הענקים, אבל עדיין אינו מתורץ מה שהי' בה עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב כמפורש בספר יהושע, ולדרכנו הפירוש יותר מרווח שלאו בטבע אוכלת את יושבי' אלא מצד כי היא אש אוכלה ואינה סובלת עוברי עבירה, ועד שנכנסו בה המרגלים היתה מדתה טמיר ונעלם ולא היתה משכלת אנשי' כלל, רק אחר כניסת המרגלים יצאה מתחת גלות הכנענים ואינה סובלת את עוברי עבירה כנ"ל:
ולפי האמור יובן מה שנאמר ביחזקאל ל"ו כה אמר ה' אלקים יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית, פירש"י למודה היא הארץ הזאת להשחית את יושבי' האמוריים כלו בה והיהודים כלו בה, וזהו ממש דברי המרגלים ארץ אוכלת יושבי', אף שהאמוריים לא נכלו במגפה אלא נחרמו ביד ישראל וכן להבדיל ישראל נגלו ממנה ע"י נבוכדנצר, הרי מפורש שהא דאוכלת יושבי' לאו משום אויר משחת והמים רעים אלא כח עליון ששולט בה שאינה מקיימת עוברי עבירה:
ולפי דרכנו יובן מה שהוסיפו באחרונה אחר דברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה וגו' הוסיפו הם לומר ארץ אוכלת יושבי' היא, והרמב"ן פירש שאמרו זה באהליהם אחר שהלכו מלפני משה ואהרן, וע"כ לא הזכירו העם בהתלוננם על משה ואהרן כי יסתירו זה ממשה ואהרן, כי משה ואהרן יכחישום מפני שלא אמרו כן בתחילה, עכת"ד. ויש להבין ישראל עצמם למה לא דקדקו אחר המרגלים למה לא אמרו כן תיכף בתחילה לפני משה ואהרן, אך יש לומר דהנה במשנה תורה איתא שמשה הוכיחם ואומר אליכם לא תערצון וגו' ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית וגו' ההולך לפניכם בדרך וגו' באש לילה וגו' ובענן יומם, והנה היא טענה נצחת ולמה לא השיבו לו ישראל כלל, ואם באמת לא מצאו תשובה לדבריו למה לא הודו לו ועשו תשובה, וכבר אמרנו שישראל ידעו היטב שהנהגה זו לא תהי' אחר מיתת משה ולא יתכן הי' שישיבו לו כן כי חשבו שאיננו יודע שלא יכנס לארץ ולאו אורח ארעא לאמור למשה בשורת מיתתו:
ולפי דרכנו שהפחד מתושבי הארץ לא פחד טבעי הי' אלא מחמת שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה ופחדו מדינא דמלכותא במקום דשכיח הזיקא א"כ אין ראי' מכל הנסים שהיו עד הנה אף במקום סכנה ושכיח הזיקא שאז עדיין לא היו בא"י, ומעתה יש לומר דהנה ידוע דברי היערות דבש שבקדושה דשחרית דר"ה הפייטן מסיים החרוזים שלו בתיבת אש, הטעם משום קודם תקיעת שופר כל הרקיעים מלאים אש הדין, ורק בהתקע שופר נמתקו כל הדינים ותשקע האש, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים, כי בקול שופר נכלל אש רוח ומים מקביל לשלש אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה כמבואר ברח"ו, והשופר מקביל להא אחרונה, א"כ נקבצו באו יחדיו כל ד' אותיות הוי', וביחוד ד' אותיות הוי' שבו כל האנפין נהירין ודינין משתככין וכמ"ש בזוה"ק ריש פ' ויגש בפסוק כי הנה המלאכים נועדו עברו יחדיו עי"ש, וכ"כ נמי בנ"ד אם הי' משה נכנס לארץ והי' נעשה יחוד גדול כי משה הוא בעלה דמטרנותא ואז בודאי היו נמתקין כל הדינים ולא הי' עוד שום פחד מדינא דמלכותא אפי' במקום דשכיח הזיקא, והי' כמו שבמדבר לא היו מתיראין כנ"ל, ומעתה מובן אשר לא דקדקו ישראל אחר המרגלים מדוע לא אמרו בפני משה ארץ אוכלת יושבי' כי היתה התשובה בצדו שמשה הי' עונה אותם שהוא יהי' עמהם ואז יהי' מיתוק מדת הדין ותשקע האש, והם לא יכלו לענות אותו שהוא לא יכנס כנ"ל:
ומעתה מובן כל ענין המרגלים ובמה הי' פחדתם, אך באמת טעו בעיקרא דדינא, ויובן עפ"י מה שהגדנו בענין גאולת מצרים שהגאולה נעשית משום התגלות אלקית ונמס כל כח מצרים כהמס דונג מפני האש, וידוע שכל מכה היתה נגוף למצרים ורפוא לישראל, ובענין זה נמי שהי' נגוף למצרים שנמס כל כח מצרים הי' נמי בבחי' זו רפוא לישראל והיינו שחלקי הרע שהיו דבוקין בישראל מפאת הגלות נמס ונפרד מהם ונשארו נקיים, כי המצרים שהיו כולם כגוף מוקשה רע, ממילא כשנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה שלא הי' הרע יכול לסבול נדחה כל הגוף מוקשה רע, אך ישראל שבעצם הם טובים והרע הוא במקרה כמו דבר חיצוני רוחף עליהם מלמעלה, א"כ כשנדחה הרע נדחה הרע לבדו וישראל נשארו נקיים, הא למה זה דומה למקוה טהרה שאמרנו כבר שהמים הוא מקום טהרה ואין מציאות להטומאה במים ע"כ כשאדם טמא נכנס למים בהכרח הטומאה פורחת ממנו, אבל שרץ או נבילה שהטומאה בעצמם ולא רחופה מלמעלה לבד אין מועיל להם טבילה, כן נמי ישראל שהעצם טהור והטומאה היתה רק רוחפת עליהם מבחוץ כשנתגלה האלקית פרחה הטומאה והלכה לה, אבל מצרים שהם עצם הטומאה נמסו ונדחו עם הטומאה יחדיו, וכ"כ נמי בענין א"י דינא דמלכותא אש אוכלה היא להעוברי עבירה כעריות וכל התועבות שנעשים הם והעבירה גוף אחד, וכ"כ כל האומות שישבו בה, להם היא כאש אוכלה, אבל ישראל שהם בעצם טהורים וקדושים אלא שהחטא הוא במקרה להם הוא מקוה טהרה שחלקי הרע נכלין, וכמו אמיטון שאין מגהצין אותן אלא באש האש מכלה הפסולת והוא יוצאה נקי כן הוא הארץ לישראל, והוא כענין שכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, ולפי"ז נהפוך הוא שהארץ עצמה שהיתה מדיחה מישראל כל לכלוך וכל שום דבר רע, הרי היא עצמה מסייעת בכיבוש הארץ: