אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

פורים

תצוה

פרק א

שנת תרע"א.

סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, ונראה דרק שאינו יוצא בה מידי חובתו אבל מצוה איכא, דהנה ענין סעודה כעין מה שמצינו שעושין סעודה לגמרה של תורה, כי אחר הגמר של מצוה באה הארה אלקית וצריכין לעשות לה חיזוק וקיום שלא תתפרד, וזה ע"י הסעודה, וכעין שפירש"י קדושים גבי לא תלך רכיל שתרגום לא תיכול קורצין שבאכילה עושה חיזוק לדבריו שנתקבלו, וזהו נמי סעודת פורים שאחר התגלות האורות גדולות בקריאת מגילה שמגילה כשמה שהתגלה הנעלם, וכידוע מכתבי האריז"ל, צריכין לעשות חיזוק שישארו, וע"כ עושין סעודה גדולה ושמחה יתירה, ומאחר שעיקר קריאת המגילה ביום כמ"ש התוס' בודאי האורות המתגלין ע"י קריאת המגילה ביום יותר נעלין משל לילה, וע"כ לאותן אורות של יום צריכין לעשות חיזוק ביום דוקא אחר קריאת המגילה של יום, והאוכלה בלילה לא יצא י"ח, שהרי עדיין לא באו ואיך יעשה להם חיזוק, אבל מ"מ לאותן האורות של לילה בודאי מצוה לעשות להם חיזוק וקיום:

וי"ל עוד בלשון אחרת דהנה כתיב נזכרים ונעשים, ובגמ' כדי שלא תקדים עשי' לזכירה, אף דבכל מקום עשו' קודמת ושמור הוא מדת לילה וזכור הוא מדת יום, הטעם דבכל מקום ע"י העשי' מעוררים הזכירה, וכאן האורות גדולות כ"כ שא"א לעוררם ע"י העשי' רק באין מאליהם, וצריכין לעשות להם כלי ע"י העשי', וע"כ סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא שהרי הקדים עשי' לזכירה, וכל זה לגבי הזכירה דיום, אבל לגבי קריאת המגילה דלילה שפיר הוי עשי' אחר הזכירה ומצוה הוא, וכן משמע בתוס' (מגילה ד'.) ד"ה חייב שכתבו דעיקר הסעודה ביממא, משמע דעכ"פ מצוה איכא אלא דאינו יוצא בה:

במדרש והי' חייך תלואים לך מנגד זה מעת לעת ופחדת לילה ויומם בשעה שכתבים פורחים, נראה פירושו דהנה באגרות הראשונות הי' דברים סתומים, וכאשר נסתכל בפשוטי הכתובים נראה כי שני מיני כתבים הי' מגילת סתרים להשמיד את היהודים ח"ו, וכתב הגלוי הי' רק להיות עתידים ליום הזה ולא פירש בו מה יעשה, ומובן שהמגילת סתרים רק ביד הראשים המפקדים את צבא המלחמה ללוות לאנשי המלחמה, והכתב גלוי הי' לאנשי המלחמה שיהיו מוכנים ליום ההוא, ובמדרש או"ה דבריהם סתומים להיות עתידים ליום הזה ולא פורש אם להרוג אם ליהרג, ואף דלעיל מיני' כתיב להשמיד וגו' מזה נראה ג"כ דשני מיני כתבים היו, ונראה שהמן הרשע ימ"ש התחכם שלא יתודעו היהודים תיכף שעליהם הדברים למען לא יגרום להם שינוי ושמיעה הפתאומית להתפעלות גדולה כי עי"ז בודאי ישובו בתשובה שלימה ויצא בבושת פנים, ע"כ התחכם שיהי' הדבר סתום ובסוד, ובודאי היהודים ירגישו לאט לאט ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ועכ"פ לא יהי' הדבר ברעש כ"כ רק בקרירות ולא יתעוררו כ"כ לתשובה, ויצא לו עצתו זו משורשו המר עמלק ימ"ש אשר קרך בדרך שפירשו בו מלשון קרירות, שקליפת עמלק הוא לקרר את האדם [וע"כ בשביל שרפו ידיהם מן התורה, היינו שלא התחזקו ברגש הנפש ובחיות בתורה, כי רפיון ידים הוא היפוך החיזוק, ובזה המשיכו עליהם את עמלק הרוחני שהוא קרירות כנ"ל, וכמו ששלטה עליהם קליפת עמלק הרוחנית, לעומתה התעורר עמלק הגשמי ובא והלחם, וכ"כ הי' בימי אחשורוש בשביל שנהנו מסעודתו שעשה משום דאמר ודאי תו לא מיפרקי, וזה רפיון ידים וקרירות מיעוד המקוה לכונן הר בית ה' בראש הרים, ע"כ התעורר עמלק הרוחני והגשמי, ומטעם זה נשמר הרשע ימ"ש שלא יהי' הדבר כ"כ ברעש ושלא יחלש כחו הרוחני] אבל מרדכי ידע את כל אשר נעשה מכלל ששאר אנשים לא ידעו, וזהו שצעק מרדכי ברחוב העיר היפוך עצת המן הרשע ועלתה בידו לעורר ישראל לתשובה והופרה עצת רשע, וזה הי' המשא ומתן בין מרדכי ואסתר, שהיא שלחה בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, היינו שעצתה הי' לעשות הכל בהסתר ובהעלם כמו מדתה ושמה, וג"כ יוכלו לעורר גם כח עליון ממקום גבוה ונשא מאד עולם הנעלם, אבל מרדכי לא קיבל מטעם הנ"ל שלהחליש כח עמלק צריכין דווקא ברגש והתעוררות גדול, וזהו פי' דברי המ"ר והיו חייך תלואים לך מנגד מעל"ע מהסרת טבעת, כי לשון תלואים דרש המדרש מלשון אשם תלוי שהוא לשון ספק, היינו שהיו מרגישים אבל לא היו יודעין בבירור, וזה הזמן הי' מעל"ע מהסרת טבעת שהי' בי"ג בניסן כמ"ש ויקראו סופרי היינו באותו יום עצמו של הסרת טבעת, ובי"ד נתפרסם ע"י מרדכי כל כוונת האיגרות, וא"כ כל מעל"ע הי' תלואים, אבל אח"כ כשנתוודעו הי' להם פחד ממש, ומה גם כפי שאחז"ל שהסכימו העליונים על כך ונמשך זה הפחד ליל ט"ו ויום ט"ו, ואח"כ בלילה ההוא נדדה שנתו של המלך כאמרם ז"ל שנת מלכו של עולם, בודאי הרגישו בעצמם ולא הי' עוד כ"כ פחד כמקודם, וע"כ אין לחשוב זמן הפחד בהחלט רק לילה ויום, וז"ש המ"ר ופחדת לילה ויומם בשעה שהכתבים פורחים היינו באויר הרקיע עד לילה ההוא שנדדה שנת מלכו של עולם, והבן:

ליהודים היתה אורה, בגמ' זו תורה פי' המהר"ל דמה שקיבלו עליהם המגילה שניתוספה על התירה מזה עצמו נעשה קבלת התורה, ואינו מובן דהא בגמ' מבואר דלשנה הבאה קיבלו עליהם והאיך באפשרי שהיתה אורה תיכף, אך פי' הפשוט דעמלק מונח כאבן על לב שלא לנוח להכניס ד"ת בלב, וכשנמחה עמלק נפתח הלב, ומפלת המן היתה מחיית עמלק ונפתח הלב ונכנס ד"ת בלבן, והבן:

בגמ' בן יאיר שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו שמעי כו' קיש שהקיש כו', ולכאורה הסדר מהופך דבתחילה הקיש על דלתי רחמים ואח"כ שמע אלקים, ואח"כ האיר עיניהם של ישראל, הענין דחז"ל דרשו על הפסוק והי' ביום ההוא יאבד לב המלך והשרים דבחורבן הבית נסתמה לבן של ישראל, וכן בכל פעם בכל צרה שלא תבא נטמטם הלב ואינו מרגיש כ"כ החסרון שחסר לו, וכשמרגיש הוא התחלת הישועה, וכן הי' בימי המן שנטמטם הלב וזה התעורר מרדכי ויזעק זעקה וגו', ופתח לבן לידע החסרון, וזהו שהאיר עיניהם כו' שלא יהיו בחשכות וטמטום הלב, ואז עשו תשיבה, וממילא אח"כ שמע השי"ת לתפלתו כמאה"כ אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה, שפירש"י משה ושמואל החזירם מקודם למוטב ואח"כ התפללו עליהם, וכן במרדכי שמתחילה האיר עיניהם ועשו תשובה ואח"כ שמע ה' תפלתו והחליף כח להקיש על שערי רחמים:

שושנת יעקב צהלה ושמחה, הענין דהנה במדרש למנצח על שושנים ששונים, שעשו תשובה ונשתנו, ובימי המן ג"כ כשעשו תשובה והכירו גודל הפגם שנעשה אז איך היו ביכולת להיות בשמחה, אך כשעשו תשובה מאהבה נעשו זדונית כזכיות ומזה היתה השמחה וזהו תכלת מרדכי, דתכלת כל הגוונין משתנין לה, ואז נעשה מהכל זכיות, והבן:

בגמ' ובמות אבי' ואמה עיברתה מת אבי' כו', הענין דהנה נתגלה אז אור ממקום מוצנע ונעלם, היינו שמרדכי ואסתר חדשו ופתחו פתח חדש ממקום גבוה מאוד שהי' קודם זה נעלם, ולכך הוצרך שיהי' הגואל איש התחדשות, והנה טבע הבן למשוך אחרי הנהגת אביו ואמו, ולכך לא הי' לה לאסתר אב ואם כדי שתהי' בהתחדשות לגמרי כמו שדרשו במדרש אחד הי' אברהם שלא הי' לו רב שילמדנו והוא כנ"ל שהי' התחדשות מכל וכל, והבן:

בגמ' משפחת יהודה אומרת אנא גרים דאתייליד מרדכי דלא קטלי' דוד לשמעי כו', הענין דהנה בזוה"ק ע"פ חי ה' אם אמיתך בחרב, אם אמיתך סתמא, והשבועה היתה בחרב שחקוק עלי' שם הוי' ב"ה, הענין דהנה שמעי הי' מורד במלכות והי' מחויב מיתה והי' גברא קטילא, רק שדוד הי' מושך לו חיות משם הוי' ב"ה שמהוה הכל, דהחרב היא בעצם משחית, ורק דשם הוי' הוא מהוה גם אחר העדר, וזה הכח נתן לשמעי דאף אחר שכבר הי' גברא קטילא והי' לאחר העדר הי' מהוה לי' חיות, וזה הכח ג"כ הי' למרדכי, דשונאיהם של ישראל היו חייבין כלי' ח"ו משום שנהנו וכי' והסכימו העליונים על כך, והי' מהוה להם חיות גם אחר ההעדר, והבן:

בגמ' מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, הנה שחגי מתחיל להאיר בעוד לילה מחמת אור החוזר מהחמה, כך הי' נס פורים אור החוזר מבית השני, והאיר להם אף בעודם בגלות וזה דוגמא על כל ימי גלותנו הנ"ל אשר תאיר לנו הארה מגאולה העתידה אף בעודנו בחשכת הגלות:

להבין למה בפסוק יבוא המלך והמן היום, השם כסדרן ובפסוק וכ"ז איננו שוה לי למפרע הלא ידוע דהשם כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, ואז היו ישראל שרוים בצער ולמה נכתב כסדר, הענין דהנה חז"ל אמרו כ"מ שנא' במגילה מלך סתם בממהקב"ה הכתוב מדבר, וזה היתה עצת אסתר להגביה את המן ימ"ש למקום גבוה אשר איננו בכח לעמוד שם, ומזה עצמו בא לו השבר, ומזה באה הגאולה, ולכך בא השם כסדרן, וכן הווא בכל איש ואיש יראה שלא יאחוז במקום גבוה אשר איין שייך אליו, כי אדרבה ריעותא הוא לו, ואמר כ"ק אביו אדמו"ר זצללה"ה שראה אנשים מפורסמים אשר בסופן לא היו כראוי מחמת שאחזו בדברים גדולים בעוד שעשו מעשיהם ולא הי' להם שייכות לזה הדברים גדולים, אך מ"מ אם עכ"פ בכל לב האדם רוצה להשליך ממנו את הרע, מזה בעצמו נעשה כראוי כמו שאחז"ל בחמץ הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו הוי ביטול:

ענין הגזירה אז היתה ע"י שהי' אז זמן בנין בית שני והי' אז זמן רחמים וחסדים שראוין להופיע על ישראל, ונעשה דין ע"ז אם הם ראוין לכך, כדאי' בזוה"ק שימי תשרי הם ימי רחמים רק הדין הוא אם ראוים לרחמים:

בזוה"ק בראשיית די"ג תיבות בין אלקים ראשון לשני וה' תיבות בין ב' לג' הם הי"ג מכילין דרחמי וה' עילין סחרין לה, הענין דא"א להוריד רחמים לעולם ושלא יינקי חיצונים לכך ה' דינין סחרין לה שלא יוכלו להניק, והמן הי' לו יניקה מאותיות אחוריים דמנצפ"ך, ואח"כ נהפך הוא ונלקח לקדושה ומועיל שלא תוכל להיות יניקה להחיצונים מהי"ג מדות של רחמים, ע"כ ניתגלו אז י"ג מדות של רחמים, וזה שושנת יעקב צהלה ושמחה כו' תכלת כו', דתכלת היא דינים המסמא עיני החיצונים והבן:

פרק ב

שושן פורים

כ"ק אבי אדמו"ור זצללה"ה אמר דאכנה"ג תקנו חמשה ימיים אלו י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו כנגד חמש גאולות הנרמוזים באותיות מנצפ"ך כ"ך שבו נגאל אברהם מאור כשדיים במאמר לך לך מ"ם בו נגאל יצחק מפלשתים לך מנעמנו כי עצמת ממנו מאד, נ"ן בו נגאל יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו, פ"ף בו נגאלו אבותינו מומצרים במאמר פקוד פקדתי, צ"ץ גאולה העתידה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח כמ"ש בפדר"א, ובכן יום ט"ו שהוא כנגד גאולה העתידה וגם נאמר ואני אהי' ללה חומת אש סביב, ע"כ הוא זמן המיקפין, ודפח"ח, ויש להוסיף בו דברים דמוקפין יש להם קדושה בצד מה שמצורעין משתלחין ממנה משום כשם שהוא הבדיל כך הוא יבדל, והפי' הוא מאחר שפגם בהתאחדות ישראל ע"כ אינו מתאחד עמהם, וידוע דהתאחדות ישראל לגמרי יהי' לעתיד ב"ב אחר שנתקלקל מה שהי' להם בעת מ"ת שהי' כאיש אחד בלב אחד, ומוקפין שהם מתאחדים ע"י החומה שמקיפם יש להם הארה בצד מה מעיקר התאחדות ישראל, ע"כ פורים שלהם הוא זמן שכנגד זמן שלעתיד, ויש לומר עוד שי"ד וט"ו הם כנגד שילה וירושלים ששילה נאכל בכל הרואה בלי חומה, ע"כ פרזים עושים בי"ד, וירושלים נאכל לפנים מן החומה, וכנגד המוקפין שיש להם התדמות בצד מה לירושלים עושים בט"ו, וכמו שקדושת ירושלים יתירה על שילה שקדושת ירושלים אין אחרי' היתר, היינו שהקדושה נשארה לעולם, כ"כ הארת יום ט"ו יש בו תוספות זה שנשאר לעולם, והנה בשילה יש צד מעלה שא"צ לחומה, כאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תאכל בכל הרואה, ע"כ קדושת יום י"ד יכולין הכל להשיג אפי' מי שאינו מוכן, רק עכ"פ בא לטהר וכאמרם ז"ל כל הפושט יד נותנין לו, ואולי במאי דתקנו במגלת תענית לאסור של זה בזה הועילו שכל יום יש לו ג"כ בצד מה מעלה שיש ביום חבירו, והבן:

פרק ג

שנת תרע"ב.

ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל, ויש להבין מה חשבה אסתר במה ששלחה לו בגדים האם חשבה שמחמת חוסר בגדים לבש שק ואפר, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פי' שרמזה שצריכין לעשות הכל בהסתר כשמה ומדתה, עכתדה"ק, אבל עדיין צריכין למודעי למה שלחה להסיר שקו מעליו הלוא הי' די הבגדים מלמעלה והשק על בשרו מבית כמ"ש ביהורם בן אחאב מלך ישראל (מלכים ב' ואו למד) ויהי כשמוע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו והוא עובר על החומה וירא העם והנה השק על בשרו מבית:

ונראה דהנה בש"ק אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם בגדי כהונה שהכהנים באשר הם פנימים ועבודתם בחשאי צריכין לבגדים כי כל דבר פנימי צריך לכיסוי, אבל הלוים באשר הם לארמא קלא אינם צריכין בגדים לעבודתם, עכת"ד, והנה אמרו ז"ל אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', ויש להבין מדוע נקראה ע"ש הגלות, הלוא באשר היא גואלת הי' לקראותה בשם הגאולה ולא בשם הגלות, ובזוה"ק פ' תצוה בישעי' וירמי' דשמא גרים ע"כ זה נתנבא חרבן וזה נתנבא ישועות ונחמות, אך הפירוש הוא שכוחה הי' גדול להמשיך מעולם הנסתר אפי' בעודם בגלות בשעת הסתרת פנים, ע"כ שלחה למרדכי בגדים לרמז דעתה שנצרך להמשיך ממעלה מעלה מעולם הנסתר, ולזה שייך בגדים כי לכל דבר פנימי צריך בגדים כנ"ל בבגדי כהונה:

ולפי"ז יש לפרש מה ששלחה לו להסיר שקו מעליו, דהנה איתא בספה"ק דשק מספר ד' מאות והוא לעומת כח ד' מאות איש שבאו עם עשו נגד יעקב, והפירוש אצלי שהוא תשובה רבה מעומקא דליבא כעין תשובת ישראל אחר חטא העגל שהי' חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, והם קבלו על עצמם מרצונם להיות דייש למלאך המות ולמלכיות, והכל הי' ניחא להם למען יתפרד מאתם החטא והפסולת, הא למה זה דומה לאדם שעומד לו עלוקה למצוץ את דמו הרע ואינו משגיח אם יש לו צער מזה כלל, כן הוא הענין שק שהוא מקבל נזיפה בעצמו וברצונו שכחות הרעות של ד' מאות איש הנ"ל ישלטו בו למען ימציצו ממנו את חלקי הרע והפסולת שבו, וע"כ אינו נוהג אלא בבני אדם גדולים, שלאו כל אדם בכחו לעשות כן, ואם איננו אדם גדול ובטהרת הכוונה לגמרי יכולים ח"ו להתדבק בו כחות הרעות שלא יתפרדו ממנו, והנה כמו בהעמדת עלוקה שהמשלנו אי אפשר שהעלוקה לא תמצוץ עם דם הרע גם צחצוחי דם הטוב, כן הוא בענין שליטת כחות החיצונים על האדם ר"ל, הגם שמוצצין את הפסולת בלתו אפשר שלא ימצצו גם צחצוחי חלקי טוב, אבל מאן דאיהו בעקא לא אשגח מידי, וכמו למשל שחותכין אבר שעלה בה נימא אף שע"י זה מאבד אותו האבר לגמרי, מ"מ כדי להציל את האדם בכללו אינם משגיחים על אבר אחד, כן הוא הענין זה ממש, שאיש הנלבב השם דברים האלה אל לבו הוא מרוצה על הכל, ומ"מ מובן שכל מה שנוכל למעט שלא ימציצו כחות הרעות מחלקי הטוב, חובה לעשות כן:

ולפי"ז תובן כוונת אסתר שמאחר שרצונה להמשיך חיות וישועה ממקום גבוה ועולם ההסתר, ע"כ יותר טוב שיסיר שקו מעליו שבל ימציצו גם מחיות זה, ויתחזקו כחות של המן עוד יותר, אבל מרדכי לא קיבל היינו שלא הסכים למשוך חיות וישועה מעולם הנעלם, ובאשר לא ביאר טעמו חזרה ושלחה ביד התך לדעת מה זה ועל מה זה, ואמרו ז"ל שמא עברו ישראל על עשרת הדברות דכתיב בהו מזה ומזה, והנה לפי הכרעת נגינת הטעמים הפי' הוא בפשיטות מה הוא צער הגדול הזה, ועל מה לא הטיב בעיניו עצתה, ולזה דרשו ז"ל שמא עברו ישראל על עשרת הדברות, שכתוב לחות אבן כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, היינו שהדיבור נחקק על האבן ומפולש מעבר לעבר ורומז לאדם שהדברות נחקקו על לוח לבם בעומק הפנימיות, ואם ח"ו עברו על עשרת הדברות נתקלקלה ח"ו אצלם הפנימיות, וחשבה שעל כן מיאן מרדכי להסכים לעצתה:

אבל ח"ו לא הי' כן אלא ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, ובמדרש אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד אשר קרך בדרך, היינו שהתגבר כחו של עמלק, ועמלק הוא כח פנימי רע כמו שדברנו מזה בש"ק בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ע"כ בעוד שלא הושפל כחו של עמלק אין להמשיך פנימית מעולם הנעלם כנ"ל, באשר הוא ג"כ פנימי רע לא יוסר כחו ממנו עי"ז, וע"כ היא הולך וזועק צעקה גדולה ומרה כדי לעורר את ישראל לתשובה, וכעת אין עצה רק שתבוא אל המלך להתחנן לו, וע"ז השיבה לך כנוס את כל הוהודים וצומו עלי וכו', כי בלתי תשובת ישראל אין לקוות מאומה, והסכים מרדכי לדברי', וע"כ אחר כך כשעשו תשובה שוב חזרה לעצתה והמשיכה מעולם הנעלם וזהו ותלבש אסתר מלכות שהוצרכה לבגדים כנ"ל עצתה הראשון ששלחה בגדים למרדכי:

לאסור של זה בזה, יש לפרש עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר נס של פורים הי' באשר אז לא הי' להם מלך, ואעפ"כ התגברו על העמלקים והרגו בהם, שסדר המצוה למנות להם מלך תחילה ואח"כ למחות זרעו של עמלק, עכת"ד, אך צריך להבין מאחר שהמצוה לא סייעה אותם בזה באיזה כח התגברו, ונראה כי טעם הסדר למנות להם מלך תחילה הוא למען יהי' להם כח המאחדם, כי עמלק נקרא קוצץ וכל כחו הוא מצד הפירוד, וכמו שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ע"כ להתגבר כנגדו צריכין כח המאחד, וכבמדרש וישב כינוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו, וזהו מלך שהוא המאחד את העם, והנה ישראל אז אחר הגזירה להשמיד להרוג ולאבד היו בעיני עצמם כחרסים הנשברים ונתיאשו בחיים, וכבמדרש דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, והיו בעיני עצמם בתכלית הביטול, ובתשובתם הגדולה שב הביטול להש"י, היינו שהביטול לא יהי' עוד בתמהון לבב וטמטום הלב כאבן בלי חיות, אלא מסרו עצמם להש"י וכרצונו יעשה בהם והם בטלים אליו יתברך בכל חושיהם, ובכן שבו כל ישראל להיות כאיש אחד, כי כח ה' הוא המאחדם, והיו באחדות גמור יותר מע"י המלך, ובכח זה נצחו את עמלק, ובזה נתקיים אשר שלט האדם באדם לרע לו, היינו של השולט, כי לולא שגזר עליהם גזירה כזו לא היו מתאחדים ולא הי' בכחם לעמוד נגד עמלק, והוא כעין מאמר הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' הוא תקום, שמה שעצת ה' מתקיימת נגד מחשבות האדם אין זה רבותא, אלא מה שממחשבות האדם מזה עצמו נצמח קיום עצת ה', ומחשבות האדם הם סיבה שתתקיים עצת ה', כי איתא בכתבי האר"י ז"ל שהמן וסייעתו הרשעים הרגישו שבנין בית שני ממשמש ובא, לכן חשבו מחשבות להפר זה, אך הנה ידוע שקודם בנין בית ה' בכל פעם צריך להיות מחיית עמלק מקודם, וכבר דברנו מזה, אבל בעוד ישראל בגלות בלי מלך המאחד בלתי אפשר להתגבר על עמלק, וא"כ הי' דבר החוצץ לבנין בית שני, אך ע"י מתשבות המן להפר הבנין והתחכם לגזור גזירה כזו, זה עצמו היתה סיבה שיתאחדו ויתגברו על עמלק ויבנה הבית, וכנראה זהו יהי' גם לעתיד ב"ב אם ח"ו לא יגיע זכותם כ"כ אמרו ז"ל שהקב"ה יעמיד עליהם מלך כהמן, עד שישראל ישובו בכל לבם, ועי"ז יתאחדו ויתגברו על עמלק ויבנה בית השלישי, ומה שהי' הוא שיהי':

והנה אז בימי המן שהתאחדו ישראל כנ"ל זה הי' רק בפנימיותם אבל בחיצוניותם הרי היו מפוזרים בגולה תחת יד אחשורוש, ומ"מ גבר חלק הפנימי על חלק החיצון ונחשב כאלו היו כולם פנימיים לבד, וזהו מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שזה הי' עיקר הנס, וע"כ היו"ט שנתקן הי' ג"כ בדוגמת הנס שבעשי' יהיו מחולקים לפרזים ומוקפים, ויעשו כל אחד יומו להורות על גודל הנם, שאעפ"י שלא היו אחד בחיצוניות כנ"ל, מ"מ גברו על עמלק מפני שבפנימיות הם אחד, וזהו הענין שתמהו הראשונים מה ראו על ככה לחלוק הפורים לפרזים ומוקפים והתורה אמרה משפט אחד יהי' לכם, עיין בר"ן, ולהנ"ל יובן שזה להורות גודל הנס והנה כ"ז הוא בעשיית מצות פורים שהם בחיצוניות האדם, אבל בפנימית הרי הכל אחד, וע"כ לאסור בהספד ותענית אסור של זה בזה, ולפי האמור דכל זה בזה אסור רק בפנימית האדם אבל דבר שהוא בחיצונית האדם נשארו חלוקים, יתישב לנו מה שאיתא בש"ס לפי מה דס"ד דפורים אסור במלאכה ה"מ ביומי' אבל של זה בזה לא, שבפשיטות שרק במצות עשה מחולקים ולא במצות ל"ת למה מלאכה שהיא מצות ל"ת אין אסור של זה בזה, ולהנ"ל דתלוי במה שהוא פנימית האדם, ע"כ מלאכה שהיא בחיצונות לא נאסר של זה בזה:

ולפי דברים האלה יש לפרש דברי הרמב"ם שספק מוקפים מברכין בו"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם, דמאחר שהוא ספק י"ד ואינו נגלה לכל שוב גם הנגלות כנעלמות, כמ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בספר אבני נזר חלק או"ח סי' א' שהרי אם היו קורין ליומא אחרינא לא היו יוצאין, ואם קורא בי"ד ספק ט"ו אינו נגלה אם זהו קריאת המגילה שיוצאין בו ושוב בודאי יוצא בו אף שהוא מוקף, אבל בעיקר הקריאה צריך לקרות גם בט"ו, אף שכבר יצא בודאי בי"ד, מ"מ אם תאמר שלא יקרא כלל בט"ו, יהי' נגלה שזהו פורים שיוצא בו ושוב לא יצא בו, ודו"ק:

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד וגו' ואת עשרת אלפים ככר כסף וגו' ויסר המלך את טבעתו וגו' ויאמר המלך הכסף נתון וגו', יש לדקדק דמקודם הי' לו לאחשורוש להשיבו הכסף נתון לך אם לא הי' רוצה לקבל ממנו, ואח"כ למסור לו הטבעת לקיים מאמר העם לעשות בו כטוב בעיניך, ומכאן נראה שאחשורוש קיבל דמי המכר מדשתק לו ונתן טבעתו על ידו, אלא שאח"כ נתן הכסף מתנה להמן [ויש לומר עוד שחשב כאלו כבר בא הכסף ליד אחשורוש, דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא איתא שהרי כל הקרקעות קנויין למלכי הגוים שכובשין ארצות, וכעין מה שאמרו ז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא] ונראה שזה הי' מכלל הנס שבזה נעשה אח"כ אתחלתא דגאולה, שהרי הקנין כבר נגמר, אחשורוש קיבל הכסף וישראל הם נחשבים קנינו של המן ואינם עוד תחת רשות אחשורוש, ואח"כ כשנתן את בית המן לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי נחשבו ישראל קנינו של מרדכי ואסתר, ולא של אחשורוש, והנם גאולים, ובזה יש לפרש הכתוב הנה בית המן נתתי לאסתר וגו' ואתם כתבו על היהודים בואו העיטוף כלומר אחר שנתתי בית המן לאסתר א"כ היהודים נעשו שלכם, ע"כ כתבו כטוב בעיניכם:

ויאמר המלך הכסף נתון לך והעם וגו', יש להתבונן מה הי' צורך זה להנס ומאי נפקא מינה אם קיבל הכסף מהמן או לא, ונראה לפרש עפ"י מאמרם ז"ל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו למצרים וכשיצאו ממצרים נטלוהו עמהם, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכסף וזהב הוא רומז לאהבות חיצוניות שהיו מפוזרים בכל העולם, והכל נתקבץ למצרים, וישראל לקחו כל אלה לאהבה קדושה עכת"ד, ונראה שבכח האהבה ההיא קרבו למ"ת, וכתיב נפשי יצאה בדברו שהיתה האהבה עד כלות הנפש, וכן המשכן שעשו נאמר בו תוכו רצוף אהבה, והכל הי' מאהבה הנ"ל שהיתה מפוזרת בחיצוניות, בכל העולם, ויש להמתיק הדברים עפ"י הזוה"ק דלית נהורא אלא מגו חשוכא, ואלו לא היו כנענים מושלים מקודם על א"י לא הי' א"י מקודש לחלקו של הקב"ה, ע"כ כל אלו האהבות הקדושות הי' מקודם בחיצוניות, ולולא הי' בחיצוניות מקודם לא הגיעו למה שהגיעו:

ולפי"ז יש לומר דכן הי' הענין בבית שני, שכבר כתבנו במק"א אף כי בבית שני לא היתה האהבה כ"כ נגלית כמו בבית ראשון כמ"ש רש"י בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבני, מ"מ בשביל זה עצמו שלא הי' נגלה היתה האהבה עוד יותר, וכמו שרמזו בש"ס יומא נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשון, והיתה האהבה כמו ישראל במדבר, וכן קיימו וקבלו שהדור קבלוהו בימי אחשורוש מאהבת הנס כמו שפירש"י, וע"כ כמו ישראל במדבר שהיתה נצרכת האהבה להיות מקודם בחיצוניות מפוזרת בכל העולם, ועי"ז זכו אח"כ להתעלות כנ"ל, כן הי' בבית שני וקבלת התורה שבימי אחשורוש, וכנראה כן הי' דעתו של דוד המלך ע"ה לעשות בית ראשון שרצה לבנותו, מהכסף שקיבץ במלחמות, אבל שלמה המלך ע"ה לא הסכים לזה כמ"ש רש"י מלכים א' ז' נ"א, וטעמו של דוד הי' כנ"ל, אבל לבסוף לא הי' כן מפני הטעמים שברש"י שם, אבל בבית שני שהיתה האהבה גדולה משל בית ראשון הי' צריך שיהי' הכסף לבנין הבית כנ"ל, והנה בתרגום שעשרו של המן נתנו מרדכי ואסתר לבנין בית שני, ועשרו של המן הי' מקובץ מכל העולם כמו שאמרו ז"ל ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי, והיינו שניתן הכח מן השמים להמן לאסוף האושר ההוא לתת לטוב לפני האלקים, ונהפכו כל האהבות לקדושה, ומזה בא הדור וקבלוהו בימי אחשירוש מאהבת הנס דוגמת קבלת התורה בסיני שנפשו יצאה בדברו, ואח"כ הבית שני דוגמת המשכן:

ולפי"ז שפיר יובן מה שהכתוב מגיד שלא קיבל אחשורוש את הכסף מהמן, וא"כ נשאר באוצרו של המן ואח"כ נעשה של מרדכי ואסתר, ומזה נעשה בהמ"ק, הכל בהיפוך ממחשבת המן, ומחשבתו עצמה היתה סיבה שתתקיים עצת ה', וזהו ענין כל הנס וכל הסיפור שבמגילה:

כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר שכל המועדים נכללים בפורים, ונראה הפי' עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר שחמשה זמנים שבפורים י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו הם נגד חמשה גאולות באותיות מנצפ"ך כבמדרש קרח ובפדר"א עכת"ד, ויש לומר דמועדי ישראל דבי דינא מקדשין להו הם נמי חמשה פסח שבועות ר"ה יוהכ"פ סוכות ובכל מועד הוא זמן דין בצד מה כאמרם ז"ל בפסח נידון על התבואה וכו', ונראה שהוא מפני שמאיר בהם מאותיות מנצפ"ך שהוא דין כידוע ליודעים, ומועדי ישראל נמי מקבילים לחמש גאולות, ע"כ בפורים שבו כל החמשה זמנים נגד חמשה אותיות הנ"ל, ע"כ הוא כנגד כל המועדים:

פרק ד

שושן פורים

ענין פרזים ומוקפים, הנה כתיב ביעקב אע"ה ויאבק איש עמו, ואמרו ז"ל הוא ס"ם הוא שר של עשו, ובגמרא חד אמר כגוי נדמה לו וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר, יש שמסיתהו אל האיסור אף שיודע שמוזהר עליו מסיתהו לעבור על מצות ה', וזה כגוי נדמה לו, ויש יצה"ר שמראה לו פנים שזה מותר ואולי עוד שזה מצוה, וזה כתלמיד חכם נדמה לו עכת"ד, ובזה יש לפרש מאמר הש"ס רב אמר יצה"ר דומה לזבוב והוא יושב בין שני מפתחי הלב, ושמואל אמר כמו חטה הי', שרב מיירי מיצה"ר המסית לעבור אף שהוא יודע שהיא עבירה וצריך להיות דבר הזה מאוס בעיניו כזבוב והוא מסיתו שיהי' מוצצו, ושמואל מיירי מיצה"ר המראה לו פנים שזה מותר או מצוה שזה דומה לחטה שאין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, הרי שחטה נותנת דעת באדם, ויצה"ר נותן בו נמי דעת אלא דעת ההפוך, וי"ל עוד שזה שתי קליפות ערלה דמכסה על ב"ק עור החיתוך הוא יצה"ר המסית לאיסור וכדמיון זבוב הנ"ל שהוא מאוס כן מאוסה היא הערלה, ונראה שזה שאמרו מאוסה היא הערלה הוא עור החיתוך שהרי איכא דאמר לא נתנה פריעת מילה לא"א, ובמדרש שאמר לו הקב"ה אין בך פסולת אלא הערלה בלבד העבר אותה ובטל המום, ועור הפריעה הוא היצה"ר המסמא את העין ומראה על טמא טהור ובפריעה מסירין העור המכסה שתשאר העטרה מגולה, והוא רומז שהשכל יהי' מגולה ולא מוטעה:

והנה קליפת עמלק שהוא סם שרו של עשו שני מיני יצה"ר הנ"ל התגברה על ישראל ע"י שני מיני חטאים שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ובשביל מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והנה זה שהשתחוו לצלם הוא עבירה שהיו יודעין שהוא עבירה בזה משכו עליהם קליפה ראשונה של עמלק להסיתו אל האיסור שיודע שהוא אסור, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נראה שלא היו מרגישין שיש כאן עבירה, ובמדרש אין אונס ביין נסך, ובפדר"א פרק מ"ט וכל מי שהי' מאכלו בטהרה היו נותנים לו מאכלו בטהרה שנמצא שהי' שם מאכל כשר והי' מקום לטעות שאין כאן עבירה, אבל באמת היתה עבירה, שכל הסעודה היתה להמשיכם לזנות כמ"ש במדרש, ועיקר הסעודה היתה מפני שחשב דתו לא מפרקי, וכאשר היו ישראל על סעודה זו הי' נראה כמסכימים, והי' חילול השם בדבר, ומ"מ היצה"ר סימא את עיניהם משום שלום מלכות וכדומה תרוצים של יצה"ר, ילא הרגישו שיש איסור בדבר, בזה משכו על עצמם קליפה שני' של עמלק שמראה לו פנים על טמא שהוא טהור, וע"כ כשעשו ישראל תשובה מאהבה וזדונות נעשו לו כזכיות נהפוך הדבר שבמה שהשתחוו לצלם התגברו על קליפה ראשונה של עמלק, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע התגברו גם על קליפה השני':

והנה כתיב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, וא"כ מוקף חומה רומז לאיש אשר יש מעצור לרוחו, זהו נגד קליפה ראשונה, אבל נגד קליפה שני' להראות לו פנים על טמא שהוא טהור אין להחומה מעלה בזה, והנה נהנו מסעודתו של אותו הרשע הי' רק בשושן, וכמאמר הש"ס א"כ בשושן יהרוגו וכל העולם אל יהרוגו, וחטא שהשתחוו לצלם הי' בכל העולם, וע"כ כשנעשה כזכיות, כל העולם שהוא הפרזים שלא הי' מעצור לרוחם, עתה השיגו ע"כ מעצור לרוחם, אבל על טעות השכל כנ"ל שיעמדו נגד יצה"ר לא השיגו מעלה, וע"כ הרגו בעמלקים רק ביום אחד, ובשושן שהי' שני חטאים בידם והתגברו על שתי קליפות עמלק, הרגו בהעמלקים שני ימים, וע"כ יו"ט של המוקפים במעלה יותר שהוא בזמן סיהרא בשלימותא, דפגימת הלבנה מורה שיש עוד צד להסט"א לאחוז בהקדושה, וסיהרא בשלימותא מורה שנדחה הקליפה מכל וכל כמבואר בזוהר, וע"כ בשושן שהתגברו על שני קליפות עמלק ודחו את הסט"א מכל וכל, יש להם היו"ט בסיהרא בשלימותא, ולפי האמור יובן מה שהשוו כל המוקפין לשושן, שהרי המוקפין בלא"ה הרי הם יש להם מעצור לרוחם ואין עליהם שליטת קליפה ראשונה, וכל המעלה שהשיגו בפורים ע"כ הי' התגברות על קליפה שני', והנה הפרזים אף שבעצמם לא התגברו כ"כ רק על קליפה ראשונה מ"מ יש להם כח מצד המוקפים, וזה שאמרו לא נצרכא אלא לאסור של זה בזה, והנ"מ הוא דמוקפים יש להם מעלה זו בעצם והפרזים הוא רק באמצעות המוקפין, ובזה יובנו דברי הרמב"ן שהמוקפין לא היו כ"כ בסכנה והוא רמז לדברנו, ויש לפרש עוד הירושלמי לחלוק כבוד לא"י, דהנה כבר אמרנו לעיל שזה מילה ופריעה, ואפי' למ"ד לא נתנה פריעת מילה לא"א כתיב ושוב מול את בנ"י שנית מכאן לפריעה, והנה במדרש וזה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להן ומלן מה אתם סבורין לירש את הארץ ערלים, ובאשר לא היו ערלים רק מפריעה מוכח דקדושת א"י הוא היפוך ענין פריעה, והוא קליפה שני' כנ"ל, ע"כ א"י צריכה להיות נידונית כמוקפין כנ"ל:

פרק ה

שנת תרע"ג

לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ובירושלמי דאם חל פורים בשבת מאחרין סעודת פורים לאחר השבת דכתיב לעשות אותם וגו' יצא שבת ששמחתו בידי שמים, והקשו האחרונים דמ"ש מיו"ט שחל להיות בשבת שהסעודה עולה גם ליו"ט שהרי אם לא אמר יעלה ויבוא מחזירין אותו, ונראה לפרש דבפורים בהסעודה משפיעים בהימים שמחה, וזה הפי' לעשות אותם ימי משתה ושמחה, והעשי' אימים קאי, וזה א"א בשבת דקביעא וקיימא, ואין בשבת תפיסת יד האדם שיהי' ביכולת להשפיע ליום השבת שמחה, וזה הפירוש ששמחתו בידי שמים, וכל ענין סעודות שבת ויו"ט הוא להמשיך למטה עונג ושמחה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הכתוב וקראת לשבת עונג, כמו הקורא לחבירו שיבוא אליו הלום, כן קוראין להעונג מלמעלה למטה, וכן נמי שמחת יו"ט, וע"כ יו"ט שחל להיות בשבת עולה הסעודה גם ליו"ט, ואין זה ענין לסעודת פורים:

רבה בר עופרן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ושמתי כסא בעֵלם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי ושרים אלו המן ועשרת בניו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה פתיחה לכל ענין נס פורים להורות ענין הנס איך הי', והיינו שהי' שמה התגלות אלקית ונתבטלו כהמס דונג מפני אש עכת"ד, ויש לבאר הדברים דהנה אמרו ז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה וגו', ומ"מ משונה לשון שנאמר בגלות פרס ומדי משאר הגליות, שבכולם לא נזכר לשון כסא, כי כסא מורה על הנהגת המלוכה בהתגלות, וזה א"א בגלות שהרי הכל הוא בהסתר עד שאמרו הגוים ידינו רמה, ואמרו ז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכאן כתיב ושמתי כסאי בעלם ואיך הוא זה, אך יש לומר דכל ענין מלכות פרס ומדי תחילת צמיחתה וכבישתה את בבל הכל הי' ע"פ נביא כמפורש בישעי', וכל הנביאים עד דניאל שפירש פסת ידא דכתבא בי' בליליא דקטיל בלשצר מה שלא הי' כן בכל המלכיות, א"כ התהות מלכות זו איננה מצד הסתרת פנים בלבד אלא מצד הנהגת הש"י בגלוי, והטעם שצריך לזה יש לומר משום שצפה הש"י שעתיד המן מזרע עמלק לספח למלכות זו כלשון ויק"ר פ' ט"ו, ספחת זו מדי שהעמיד המן הרשע ששף כנחש, ובשביל עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם, ע"כ למען יהי' ביכולת ישראל להתגבר על עמלק, הי' נצרך שיהי' כל ענין התהות מלכות זו ע"י גלוי הנהגת הש"י ע"י הנביאים מקודם, וזה ענין פתיחה זו ושמתי כסאי בעלם שבכח זה התגברו על עמלק, וזכו לקריאת המגילה מלשון גלוי שנתגלה הנהגת מלכות שמים עוד יותר, כאמרם ז"ל אימתי ראו כל מלכי הארץ את ישועת אלקינו בימי המן:

ולפי האמור יש לפרש מה שהקשה כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק מה רבותא כ"כ שהמן לא הי' יכול לעמוד נגד מרדכי שהי' מסנהדרין עכ"ד, ויש לבאר דבריו דהנה ידוע דשבעים שרים בקדושה סובבים את הכסא למעלה, וכנגדן שבעים סנהדרין למטה כמבואר בשערי אורה, והנה בגלות שאין הכסא שלם כנ"ל, וע"כ אף השרים למעלה וכנגדן הסנהדרין למטה נתקיים בהם נאלמתי דומי', וממילא מובן שהמן הי' לו אז יכולת לעמוד נגד מרדכי והגביה ראש וגדל המלך אחשורוש את המן, אך מצד ושמתי כסאי בעלם והאבדתי משם מלך זו ושתי וזה הי' עוד קודם גדולת המן, ומשום דכל התהות מלכות זו הי' בהתגלות הנהגת אלקית כנ"ל, יובן קושייתו זצללה"ה מה רבותא כ"כ, ומ"מ יש ליישב שזה עצמו הי' מכלל הנס שצפה הקב"ה שעתיד המן וכו' כנ"ל, ולמעלה העבר והעתיד וההוה הכל אחד שהרי הוא למעלה מהזמן, א"כ זה עצמו הוא הרבותא:

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, הנה בפדר"א דעמלק הוא היפוך השבת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דבשבת יש שתי בחינות זכר למעשה בראשית ככתוב בלוחות הראשונות, וזכר ליציאת מצרים ככתוב בלוחות האחרונות, והיינו דכמו במעשה בראשית כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, כן בשבת נשמה יתירה, וכמו דביציאת מצרים הי' ביטול והכנעת כחות החומר כמבואר במהר"ל וכדכתיב אז נבהלו אלופי אדום וגו', כן בשבת אותיות בושת שהחומר נכנע, ועמלק הוא היפוך שבת שלא התפעל ולא נכנע עכת"ד, ויש לי להוסיף בו דברים שהוא נמי היפוך בחינת שבת הדומה למעשה בראשית במה שיש בו נשמה יתירה, וענין מלחמת עמלק הוא להיפוך מזה לגמרי שהוא בכשפיו רצה להכניס בהם כחות הטומאה, ונסתייע זה ממאמר הזוה"ק שבלעם התפאר שיש בו שתי אותיות הראשונות של עמלק ובלק האחרונות, והנה כבר כתבנו באריכות שכוונת הרשעים האלו הי' להכניס כחות הטומאה בישראל, ובזוה"ק דאעטרו לה [היינו כזבי] בחרשיהון למתפס רישא דלהון, והוא כעין שאמרו ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה, ומאחר שמצינו כוונת בלעם ובלק כן, שכל כוחם הוא מעמלק ממילא מבוארת כוונת עמלק, וזהו הענין שהי' מטמאם במשכב זכור לכוונה זו, וא"כ הוא היפוך נשמה יתירה שבשבת, וזה היפוך בחי' הראשונה שבשבת, ובבחי' השני' שהוא זכר ליציאת מצרים שהוא הכנעת החומר כתבנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הי' היפוך מזה, שהרי לא התפעל ולא נכנע אדרבה כל אומות היו יראים ובא צד הכנעה בלבם ובא זה ונלחם עמהם והקרה אותם בפני אחרים א"כ הרי הוא להיפוך לגמרי משתי הבחינות שבשבת:

ובזה יש לפרש הענין דאין השם שלם וכו', דהנה שם הוי' ב"ה הוא המהוה כל הנמצאים מאמיתת המצאו ית"ש, וזהו הענין מעשה בראשית, ועמלק ימ"ש היפוך מזה במה שכוונתו להכניס כחות הטומאה בכשפיו, ולמה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, וא"כ במה שהיא היפוך מבחי' הראשונה שבשבת כביכול נחשב שאין השם שלם, וכשימחה זרעו של עמלק אז יהי' השם שלם היינו השתלשלות החיים ממקור החיים כהוראת השם הוי' ב"ה, ובמה שעמלק הוא היפוך מבחי' השני' שבשבת יובן הא דאין הכסא שלם, היינו שהנהגת המלוכה מכונה בשם כסא, והנה הנהגת מלכות שמים היינו שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ובאשר קליפת עמלק הוא להיפוך מזה שלא התפעל ולא נכנע, כהנהו כלבין דחציפין, והקרה אותם בפני אחרים, כביכול כאלו אין הכסא שלם עד שימחה זרעו מן העולם, ויאתיו כל לעבדך וכו' ויתנו לך כתר מלוכה, בב"א:

יש להתבונן בענין הגאולה שבימי המן שלא הספיק מרדכי לבדו להיות גואל אלא נצרך להשתתף עמו את אסתר, דהנה כבר אמרנו בשם הזוה"ק פ' בלק שבלעם התפאר בעצמו שיש בו שתי אותיות הראשונות של עמלק, ובלק שתי אותיות האחרונות, ואמרנו במק"א דלפי מה שאיתא בזוה"ק שם דבלעם במלולא ובלק בעובדא, ומאחר שכח שניהם נמשך מעמלק מוכח שעמלק הי' בו שתי הכחות לרוע, דיבור ומעשה, והנה בפרקי דר"א דרכן של הרשעים שמחשבין את הסוד בלבם ואין מגלין בפיהם ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, הרי שיש לו ג"כ כח המחשבה לרוע, וא"כ הרי יש לו כל ג' כתות לרוע, מחשבה דיבור ומעשה, והנה כבר אמרנו שנראה מדברי זוה"ק שמשה ואהרן משה במלולא ואהרן בעובדא, הרי לעומת בלעם ובלק, ומובן שבבחינת מחשבה בודאי היו משה ואהרן שלמים בקדושה יותר מעמלק להבדיל בטומאה, וע"כ בעוד הי' אהרן קיים לא הרהיב עמלק עוז בנפשו לבוא להלחם בישראל אחרי אשר הוכה במלחמה הראשונה, ביידעו שמשה ואהרן קיימים שהם יותר חזקים ממנו בקדושה בכל השלש בחי' מחשבה דיבור ומעשה, אך אחר שמת אהרן חשב עמלק שיעמוד לו שעתו להתגבר על ישראל שחשב שאין להם עוד כח בעובדא, וזה וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב ואמרו ז"ל זה עמלק ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכבר אמרנו ששלש מתנות טובות שהי' לישראל מן ובאר וענני כבוד מתיחסים לג' אלה מחשבה דיבור ומעשה, מן למחשבה לחם שמלאכי השרת אוכלין, באר לדיבור פה מלכות קרינן לה, ענני כבוד שהי' מקיף על כל האדם אפי' על בחי' התחתונים שבו מתיחס ביותר לעובדא, וע"כ בראותו שנסתלקו ענני כבוד מחמת מיתת אהרן חשב שעוד אין לישראל כח בעובדא, ובזה יתגבר עליהם ח"ו, אך חשב וטעה כי משרע"ה הי' כלל הכל, ונכללו בו גם מדתו של אהרן והי' כהן ולוי יחדיו, ע"כ כולן חזרו בזכות משה, וע"כ נפל גם אז ביד ישראל:

ובמה שכתבנו יתיישב לנו דקדוק עצום מדוע לא נזכר שמו של משה בכל פרשה זו, אלא ישראל לבד, והלוא ידו היתה בכל מלחמה ההוא, והנה בכל הפרשה של הבאר ושירתה לא נזכר ג"כ שמו של משה, ונתעוררו ז"ל בזה ואמרו מפני שלקה עלי' משלו משל להד"ד לספקלטור שאין אדם מקלם לספקלטור שלו, וכאן לא הקשו להם ז"ל כלל, אך להנ"ל יובן שהרי אז הוצרך לשמש משה בכח הכללי שכולל את משה ואהרן יחד, ולא נתפס אז בשם משה שלא תוכל לומר שידיו של משה וכחו עמד לנו במלחמה ההוא שהרי גם כחו של אהרן שותף עמו, וכמו שתאמר כחו של משה תוכל נמי לומר כחו של אהרן [ואינו דומה לשירת הבאר אף שחזרה נמי בזכות משה, מ"מ הרי מתחילת ארבעים שנה הי' כמו שפירש"י שם שהענין נדרש לשלמעלה ממנו באר חפרוה שרים זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן ולאו מכח כללי שבו באה, וא"כ הקשו למה לא הזכיר שמו של משה בפירוש בשירה זו, והוצרכו למה שתירצו, אבל כאן שמדבר מהמלחמה שנעשתה בכח כללי שבו] וזה איננו נתפש בשם משה, וכתיב רק ישראל שהוא שם כללי כמו שאיתא בתיקה"ז שיר משמאלא אל מימינא:

ויש להסביר הדברים עוד יותר עפ"י מה דאיתא בזוה"ק ח"ב (נ"ג: נ"ד.) ובפי' אור החמה שם בשם הרח"ו ששלשה אותיותיו של משה הם נגד נפש רוח ונשמה מם נשמה, שין רוח, הא נפש, עיי"ש, וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אף שמשה זכה לבחינת חי' ומשיח יזכה לבחי' יחידה, למה בשם משה נרמז רק נפש רוח ונשמה, והי' צריך להיות בו רמז גם לבחי' חי', והגיד הטעם מפני שרק נפש רוח ונשמה הם מלובשים בתוך הגוף אבל לא בחי' חי' שאינה אלא אור מקיף עכת"ד, ויובן עפ"י מה שכתבנו במקום אחר שקריאת שם הוא לחיבור גוף ונפש, שהרי נשמות הבאים בגלגול גוף אחר אינם נקראים בשם הראשון כמו ער ואונן שבאו בגלגול פרץ וזרח ומחלון בעובד, ובכן מאחר שבחי' חי' איננה מלובשת בגוף איננה נרמזת בשמו, והנה ידוע כי דבר המקיף הוא הדבר הכולל את הכל, ע"כ באשר זכה משה לבחי' חי' הי' לו כח כללי, והנה כבר כתבנו במק"א שמחשבה דיבור ומעשה שורשם בנפש רוח ונשמה, מעשה מתיחס לנפש, דיבור לרוח, מחשבה לנשמה, ועמלק באשר הי' לו נפש רוח ונשמה בקליפה, והי' מקולקל במחשבה דיבור ומעשה, וכשהיו צריכין להתגבר עליו היו צריכין לכח כללי שאין דוגמתו בעמלק בקליפה, כי להתגבר על זולתו איננו מספיק כח שוה דוגמתו אלא כח נעלה וגבוה ממנו כמובן, והוא כללי הכולל את נפש רוח ונשמה שהיא בחי' חי' כנ"ל, וזה איננו נרמז בשמו של משה מפני שאיננו מלובש בו כלל, וע"כ לא נכתב שמו של משה במלחמה ההוא כלל:

ועם מה שאמרנו יש ליתן טעם למה מלחמה הראשונה עם עמלק היתה כ"כ קשה שמשה עלה ראש הגבעה, ומטה האלקים בידו וכל הפרשה כולה, וכאן לא הוצרכו לכל אלה אלא וידר ישראל נדר לבד, הגם שיש לומר בפשיטות שאז עדיין טרם קבלת התורה אבל לעומת זה הי' חסר כאן אהרן וחור וזכות קבלת התורה הי' להם גם אז שהרי אף ממצרים נגאלו רק בזכות קבלת התורה שהם עתידין לקבל כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', אך להנ"ל יש לומר אולי עדיין לא זכה משה לבחינת חי', ולא זכה עד מתן תורה, ולא הי' להם עדיין כח כללי, ע"כ הי' הדבר כ"כ קשה, באשר גם עמלק כחו בקליפה לעומתם בקדושה, והוצרכו להשתמש במה שבשלש בחינות עצמם כחם גדול בקדושה יותר מעמלק בטומאה, וע"כ הי' הדבר כ"כ קשה, אבל במלחמה השני' שהי' למשה כח כללי בקדושה מה שלא הי' לעמלק בטומאה, לא הי' הדבר כ"כ קשה מצד משה, אלא ישראל הם שהוצרכו לנדר לדבק למעלה כידוע שלשון נדר נ' דר, ובזה נתדבקו במדריגה גבוה לקבל הארה ממשה, ואז שוב המלחמה היתה בנקל מאד:

ומעתה נבוא לביאור ענין הגואלים שבימי המן, דהנה מרדכי הוא ניצוץ משה כידוע מכתבי האריז"ל ובגליון הזוה"ק פ' וישלח ויצו גם את השני, שלשה פעמים גם רומז גואל משה, גואל מרדכי, גואל משיח, וכמו שמשה הי' במלולא כנ"ל כן מרדכי כחו הי' במלולא, והנה אמרו ז"ל מרדכי מן התורה מנין מר דרור ומתרגמינן מרי דכי, הרי שנרמז בו ענין הקטורת והוא עיקר עבודת אהרן, וא"כ יש בו נמי כח העובדא, ובאשר הי' מתוקן לגאולה הי' בו כח המחשבה ודבר זה ידוע למבינים וזה סמיכת גאולה לתפלה, מחשבה ודיבור, ובאשר נשלם בכל שלשה בחינות מחשבה דיבור ומעשה מצינו שהשתמש בכל ג' בחינות אלו, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה הרי בחי' מחשבה שידיעה היא במחשבה, ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר, הרי בעובדא, ויזעק זעקה גדולה ומרה הרי במלולא, אך שלשה אלה עדיין לא הספיקו להתגבר על המן שהרי כחו של המן בטומאה הי' לו נמי כל ג' כחות, ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד הרי במלולא, ונתינת עשרת אלפים ככר כסף שכתבנו במק"א שהנראה מפשטי הכתיבים שקיבל ממנו אלא שהחזירם לו, ומ"מ המן עשה מעשה הרי בעובדא, ויאמר המן בלבו וממנו דייק הפרקי דר"א שדרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינן מגלין בפיהם הרי במחשבה, והוא כחו של עמלק בג' בחינות אלה, ע"כ נצרך לזה שתשתתף עמו אסתר שכחה הי' מעולם הנעלם הכולל הכל כמ"ש מהר"ל בספר אור חדש, ואז בכל הכחות האלו התגברו על המן:

בש"ס חולין (קל"ט:) אסתר מן התורה מניין ואנכי הסתר אסתיר, וכבר דקדקנו למה נקראת על שם הגלות ולא על שם הגאולה שנראה ח"ו גרעון בשמה, ונראה דקיום ישראל בימי הגלות וההסתר הוא ממקום יותר פנימי ונעלם שאינו נרגש לשום כח חיצוני ואין מקום למקטריגים והן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, והוא כענין שאמרו ז"ל וידי אדם מתחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שהם פרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין, והנה ידי תרתי משמע, וי"ל דהיינו הך דאמרן, וכמו לענין קבלת בעלי תשובה ממטה למעלה יד אחת של הקב"ה מצלת מפני מדת הדין, והוא כענין שאמרו ז"ל אל תיקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו מלמד שחתר לו הקב"ה חתירה מתחת כסא הכבוד, כן נמי לענין הורדת השפע מלמעלה למטה ידו השני' של הקב"ה מצלת את השפע הבאה מעולם הנסתר שלא ירגישו המקטריגים בירידתה, וכבר דקדקנו בכתוב ואמרת בלבבך מי ילד לו את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גידל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם, כי ידוע דמי הוא אתר דלא קיימא לשאלה עלמא דאיתכסיא, ואני הוא עלמא דאיתגליא ואיפה אי' פה וידוע מילת איה, א"כ הפי' בניחותא, מי היינו עלמא דאתכסיא ילד לו את אלה ואני הוא עלמא דאתגליא שכולה וגלמודה גולה וסורה בגלות שאין השפע יורד מעלמא דאתגליא כלל, ואלה מי גידל היינו שאף הגידול היא מעלמא דאיתכסיא נעלם מכל קטרוג שלא ירגישו בירידת השפע הן אני נשארתי לבדי בסוד ודודי חמק עבר ואלה איפה הם שאיה הוא פה, והדבר כמבואר, ושם הוא שורש אסתר ומשם משכה חיים חדשים לכל ישראל, וא"כ שמה נאה לה ואיננו לגרעון ח"ו אלא למעלתה:

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, בגמרא אורה זו תורה ושמחה זו יום טוב וששון זה מילה ויקר זה תפילין, ביאור הדברים הנה כבר אמרנו שעמלק הי' בו ניצוץ טוב ונעלה מירושת יצחק אבינו אלא שהפכו לרע, ע"כ הי' לו כח גדול, ונראה שמהאי טעמא הי' בעל סוד כמו שאמרנו בשם פדר"א דרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינם מגלין בפיהם ויאמר עשו בלבו, ויאמר המן בלבו, אף דסתם גוי מפעי פעי כבש"ס עירובין, מ"מ הרשעים האלה באשר הי' להם ניצוץ קדוש כנ"ל, והוא מעולם הנעלם שורש יצחק אבינו משך אותם להיות בעלי סוד, וכל דבר שהוא בהעלם כחו גדול, וזה הענין שחמל שאול והעם על מיטב הצאן והבקר להביאם לקרבן, שע"כ אין הפירוש כפשוטו ששוה ממון הרבה, שלא לממונם היו צריכין, ועוד שלא רצו להנות מהם אלא להביאם לקרבן, אבל הפירוש הוא שכל טוב הוא בקדושה, והסט"א הוא כולו רע, וע"כ הרגישו שבמיטב הצאן והבקר יש קדושה רבה מהניצוץ שהי' ביד עמלק, וחמל שאול שלא תלך הקדושה שבהן לאיבוד, והיתה עצתו להביאם לקרבן להחזיר הקדושה לשורשה, אך טעה בזה שבאשר ניצוץ ההוא נתהפך בעמלק לרע אי אפשר לקבלו ולהחזירו לקדושה כמו שהיא, אלא דווקא להחרימו לאיבוד, ובזה יתמרק ניצוץ הקדוש שבו ויתלבן ויצטרף ע"י סיבות שונות עד ישוב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, וזה עצמו תקנו ישראל בימי המן אף שהי' להם רשות לשלוח ידם בבזה דכתיב ושללם לבוז, הם לא רצו לנגוע בבזה כדכתיב ובבזה לא שלחו את ידם, ומסתמא החרימו הכל ולא הניחו לעורבים ולעטלפים, ובזה הי' מירוק לניצוץ הקדוש שבו ובא ונדבק בישראל ומצא מין את מינו וניער, וע"כ ניתוסף ליהודים קדושה פנימית בהתגלות שמחמת רב אור הקדושה שהיתה אז היתה בוקעת ועוברת בלי שום מסך המבדיל לפניו על היפוך עמלק שהוא מסתיר בפני האור כי טוב, וכבמדרש תנחומא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה נעקר זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד מוריך, ואז השיגו ישראל זה לשעתם עכ"פ מעין לעתיד, ויצאה הקדושה כנוגה מאיר בהתגלות, ומזה נשאר רושם בצד מה בכל שנה, וזה ענין קריאת המגילה מלשון התגלות:

וזה ליהודים היתה אורה זה תורה, כי תורה היא בהתגלות, ותורה היא אותיות אורה בחילוף אלף בתיו בא"ת ב"ש, ואורה שייכת כשהיא בהתגלות ומאיר לארץ ולדרים עלי', כי כל עוד שהיא בכיסוי ובהצנע אין האור מאיר, והיינו שאז נתגלו להם רזי תורה שדרכה בהצנע והעלם, ובזה מיושב קושית האור חדש בהקדמה עיי"ש, וכן שמחה זה יו"ט כי שמחת יו"ט הוא התגלות פנימית הלב, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ושע"כ בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים שמלובשת בו קדושה פנימית, וכן יין הוא פנימיות ענבים, וזה מעורר התגלות פנימית שבלב, עכת"ד, וכן וששון זה מילה התגלות אות ברית קודש ונשלם באתגליא שם שין דלת יוד באברי האדם כידוע, וכן ויקר זה תפילין תפילין הם בגובה של ראש וראו כל עמו הארץ כי שם ה' נקרא עליך, והוא התגלות שם ה' השורה על איש ישראל, ויש עוד לומר כי ארבע אלו מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, תורה מתיחסת ליוד שבשם כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת, תפילין מתיחס להא ראשונה כידוע בכוונת ובודוי שבק"ש שעל המטה שפגם במצות תפילין הוא נוגע להא הראשונה, מילה מתיחסת לואו כידוע שמילוי הואו הוא יסוד ומשם צריך להסיר הערלה ונשאר הואו מאיר במלואו, יו"ט מתיחס להא האחרונה זכר ליציאת מצרים, ואומרים הלל שהוא בגמטריא שם אד' כידוע, והנה הכל הולך אל כוונה אחת הוא התגלות הנעלם הנצמח מחמת מחיית עמלק והחרימהו והוציאו את בלעו מפיו:

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד פירושו כי שושנה היא רכה כאמרם ז"ל למנצח על שושנים על ת"ח שהם רכים כשושנים, וכל דבר רך יכולין בקל לנטותו ומקבל שינוי, וע"כ נקראה שושנה מלשון שינוי, וע"כ ישראל אז שהגיעו למעלה הגדולה וקבלו התורה מחדש מאהבת הנס עדיין נתייראו פן מחמת רכות לבם לאט לאט ישתנה הדבר ותתקרר האהבה, אך בראותם יחד תכלת מרדכי, היינו שמראה התכלת אינה משתנית והיא מתיחסת לבני' של רחל ניסן שוה וגדולתן שוה ויהי כדברה אל יוסף יום יום ויהי כאמרם אליו יום יום, ובאשר ראו שמרדכי הוא הגואל שלהם שיש בו מדה זו היתה שמחתם שלימה ודפח"ח, ויש לומר עוד בלשון אחר בסגנון זה דהנה כתיב בעשו ועברתם שמרה נצח וכאשר נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם ירשו היהודים מדת נצח, מעמלק זרעו של עשו, וידוע בכתבי האריז"ל שבפורים נתקן מדת הנצח אחר שנפגם בימי שאול, וזה בראותם יחד תכלת מרדכי. כי כל שכחה באה מצד החיצונים כי אין שכחה לפני כסא כבודך, וכל שינוי באה מצד השכחה, ואך תכלת היא המסמאה את עיני החיצונים, וע"כ גורם זכירה כמ"ש בציצית וראיתם אותו וזכרתם, ומרדכי זכה ללבוש תכלת מפני שהוא דבוק בזכירה ויהי כאומרם אליו יום ויום ולא נשתנה מכמו שהי', ומחמת שמעשה זה שהתגרה בהמן הי' שורש כל נס זה וכל ישראל היו מחמת זה בסכנה, ע"כ כשזכו להתגבר על עמלק זכו כל ישראל במדה זו, וע"כ ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וימי הפורים האלה הם המעמידים את רגליהם של ישראל שלא יתמוטטו ח"ו בגלות:

פרק ו

שושן פורים

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בשם זקיני זצללה"ה שכל המועדים נכללים בפורים, וכבר פרשנו דבריו דמועדי ישראל דבי דינא מקדשין לי' הם חמשה, פסח, שבועות, ר"ה, יוה"כ, סוכות ושמ"ע דכחד חשובים ושמיני תשלומין דראשון הוא, ובש"ס ריש יומא דנקרא טפל דחג הסוכות, והם מקבילים לחמשה זמנים שבפורים י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו עיי"ש, ולפ"ז ט"ו מקביל לסוכות, והנה ידוע בכתבי האריז"ל דסוכות דוגמת ענני כבוד הוא היפוך עמלק שלא הי' לו שליטה אלא באותן שהענן פולטן, ולפי"ז יובן מה שאיתא בספה"ק דעיקר הפורים ומעלתו הוא בט"ו עת סיהרא באשלמותא והוא בתוספת מעלה מי"ד, ובקריאת המגילה בט"ו הוא עיקר התגלות אור הפורים, ויש לומר מאחר די"ד וט"ו הם דוגמת יוה"כ וסוכות לפי הנחה הנ"ל, ויוה"כ הוא טהרתן של ישראל שנדחה מהם הפסולת ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, וסוכות הוא כענין הביאני המלך חדריו אחר שנטהרו ביוה"כ וזוכין לאורות הגדולים, סוכה דוגמת בהמ"ק ולולב הרומז לד' אותיות הוי' שישראל נוטלין אותן ושמחים בהש"י, וכן יש לומר הענין בי"ד וט"ו, שבי"ד עדיין יש שליטה בצד מה לעמלק, וצריכין לדחות אותו ולטהר ממנו כענין יוה"כ, וכמו מאז שהי' בו עוד מלחמה בשושן, אבל ט"ו רומז על לעתיד כמ"ש בספר מעשה רוקח דכתיב ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואין בו עוד שום מלחמה רק לשמוח בהש"י כענין סוכות:

לא נצרכא אלא לאסור של זה בזה, ויש להבין למה הוא רק בענין איסור הספד ותענית שהוא רק ל"ת ולא בעיקר מצות עשה שבפורים זכירה ועשי', ואפשר לומר שבענין ל"ת שהוא שלילת מעשה בלתי ראוי בזה יש לכל ישראל צירוף וחיבור, שכל ענין ל"ת הוא שלא יצא מגדר הראוי, ובזה כל ישראל שוין, וע"כ איסור הספד ותענית שהוא ענין ל"ת נקבצו ובאו כל ישראל כאחד, שמה שאיננו ראוי לזה שלא להפריע שמחתו איני ראוי גם לזה, כי כולם יונקין זה מזה באשר כולם כגוף אחד אבל במצות עשה שבו יש שינוי בהכרח בין זה לזה, אף שבמעשה כולן שוין מ"מ אינו דומה מעשה ת"ח העושה בכוונה ובדעת בדחילו ורחימא למעשה איש פשוט, וא"כ אי אפשר שיהיו כולם בענין זה כאיש אחד, ע"כ אף במעשה שהוא לבוש המצוה אין יונקין זה מזה:

פרק ז

שנת תרע"ד

ר' יהושע בן לוי פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא והי' כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש וגו' עד הוא אינו שש אבל אחרים משיש, פירש"י וכשנתחייבו כליי' בימי המן היו אויביהן שמחין להן, ויש להבין מה נ"מ לנו אם היו שמחין או לא, ומאי פתחא הוא זה לכל הענין, ועוד הרי גוף הגזירה היתה רק כדי להחזירן למוטב כאמרם ז"ל ואלו הסרת טבעת החזירן למוטב, וא"כ זה שהיו אויבינו שמחין לנו בודאי לא הי' ממנו תועלת בענין חזרתן למוטב, וא"כ למה היתה כל עיקר, ולשמחה מה זה עושה כלל, והלוא עוד נוגע הדבר לחילול כבוד ה' שהשמחים לצרת ישראל עוד הם מחרפין ומגדפין כלפי מעלה, וכמו שאמר המן ימ"ש כביכול הזקין אלה שלהם כבמדרש, ולמה עשה ה' ככה, שכנראה שבכיוון היתה כזאת כמשמע מלשון אחרים משיש ולא שנעשה כך מאליו:

ונראה דהנה כבר אמרנו ששורש חטא שהי' ביד ישראל אז הוא התקררות בעבודה ויאוש הנורא [ומזה נסתעף חטא ההשתחואה לצלם, ומה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, שהיתה משום שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי, ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק שצננך והפשירך עוד יותר עד ששלכו עליהם לגזור גזירה זו] וכמו שאמרו ז"ל שאמר המן ישנו מן המצות, שהיו בבחי' שינה בלי התעוררות אלא בקיסטא דחיותא, וכמו שהי' כן באמת כאמרם ז"ל מושל רשע על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות, וכן בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהי' להם לישראל שלא עסקו בתורה, ועצלות הוא מפאת העדר החיות והשמחה:

והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי המדרש שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה בהמ"ק חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין והשיב להם הקב"ה שהוא בשביל חילול שבת, ופירש הוא ז"ל שהיו מלאכי השרת מתמיהין מאין הי' נמצא אז בעולם מנוחה שיושב ועושה מרזיחין אחר ששבת משוש כל הארץ, והשיב להם הקב"ה, כי שבת היא מנוחה וכשישראל פגמו במנוחה זו נטלו הרשעים המנוחה עכ"ד, ואף אנו נאמר שמצד העדר השמחה והחיות בעבודת ה' נטלו אומה"ע השמחה, וזהו הענין אחרים משיש שהיו אומה"ע שמחים בצרתינו, אך גם זו לטובה היתה כמו כל ענין המגילה שאיגלאי מילתא למפרע שהכל היתה לטובה שלולא הגזירה לא היו באין לידי תשובה הגדולה ולידי מחיית עמלק שהי' צריך להקדים לפני בנין בית שני, ואלמלא זה לא הי' אפשר בית ה' להבנות, כן נמי בענין זה שהיו אומה"ע שמחים לנו ונטלו הם השמחה, והיינו כי אח"כ נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובית המן נתן לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, שבה השמחה לישראל, וא"כ כל צורך השמחה לאומה"ע הי' כדי שאח"כ יבואו ישראל ויטלוה אחר שהי' בבחי' שינה, ובזה נתקן עיקר ושורש החטא, ומזה נסתעפה שמחת פורים, וא"כ מובן שזה פתיחה טובה לכל ענין המגילה שמזה נעמוד על שורש החטא והעונש והתיקון, וכן נשאר לדורות פורים קודם ניסן שישראל נוטלין מאומה"ע חיות ושמחה ורגש הנפש להתחיל בעבודה מחדש בימי ניסן אחר שהי' מעט נתישן ונתקרר כמו מאז מעשה פורים קודם בנין בית שני:

ר' יוחנן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ראו כל אפסי ארץ וגו' אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, נראה אף שהי' מקום להכופרים להתעקש ולומר שהי' כל הענין דרך הטבע ואהבת אסתר ולא הי' נס מאת ה' כלל, ובאמת הי' נחשב נס נסתר, מ"מ ראו כל אפסי ארץ שמאת ה' היתה זאת, כי אחר ביטול קליפת עמלק נסתלק החושך המחשיך פני העולם לומר על הכל מקרה הוא, ובמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאילו פנים של מעלה מכוסה נעקר זרעו של עמלק מן העולם נתגלה הפנים כמ"ש ולא יכנף עוד את מוריך, נראה הפי' שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם אינו נראה שהש"י מושל בגבורתו עולם ויש מקום לכופר, אך בביטול קליפת עמלק נתראה שהש"י מנהיג עולמי ולא הניחו למקרים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלחמת עמלק הי' קודם מתן תורה כי אלמלא נחלש קליפת עמלק לא היו רואים מתן תורה אף שכל העם היו רואים ושומעים את הקולות, קליפת עמלק הי' מכסה על הכל, והיו מוצאים במה לתלות, עכ"ד, מה גם בנס נסתר כזה, וע"כ בביטול קליפת עמלק נתגלה ונראה לכל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, וזו מדה מהלכת בכל מקום ובכל זמן שלעומת שהאדם משרש ממנו קליפת עמלק, בה במדה הוא רואה מה דתחות כנפא דלבושא:

בש"ס מגילה (ט"ו:) ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית אמר ר' לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראה אותו ארי' שנאמר הושיעני מפי ארי', ויש לדקדק דמשמע סילוק שכינה הי' מחמת שהגיעה לבית הצלמים, ובודאי שהוא כענין שאיתא במשרע"ה שלא הי' נגלה עליו הש"י בתוך פלטין של פרעה וכן לא הי' מתפלל בתוך הכרך מפני שהיתה מלאה גלולים, חוץ בפעם האחרונה שלא ימצא משה בדאי במה שאמר לפרעה לא אוסיף עוד ראות פניך כביכול קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה, כעין זה נמי באסתר כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, ולמה לא תלתה הוא בזה אלא יצאתה לחפש טעמים אחרים בשביל שאתה דן וכו', או בשביל שקראתו כלב, ותו דמשמע דבמה שחזרה וקראתו ארי' תיקנה שחזרה עלי' שכינה שהרי הצליחה בהליכתה שלענין זה לבשתה מעיקרא מלכות שאמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק, אך בלתי מובן הלוא מפני הצלמים נסתלקה שכינה ולמה חזרה:

ונראה דהנה ר' נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא שיר המעלות לולא ה' שהי' לנו וגו' בקום עלינו אדם אדם ולא מלך, ויש להבין מאי נ"מ אם אדם או מלך, ונראה דכל אחד יש לו מעלה וחסרון, דהנה באמת כל הגזירה היתה תחבולה מאתו ית"ש להחזירן למוטב, ובמדרש פרשה ה' אמר רבי תנחומא ולא דבר ה' למחות את ישראל אלא כך דבר כי מחה אמחה את זכר עמלק, פירוש שהכל הי' תחבולה שתתקיים מחיית עמלק, וע"כ מלך שיש לו שר למעלן שאליו דבר יגונב מהכוונה העליונה אי אפשר שיגזור גזירה כזו, אך יש במלך צד חסרון שבאשר יש לו שר למעלה ע"כ יש לגזירותיו יותר חוזק ויותר קיום, ואדם בלתי מלך הוא להיפוך שיש בו מעלה שאין לגזירותיו כ"כ קיום, אך יש בו חסרון שגזירותיו הם בתכלית הרוע, והנה כאן נזדווג מלך ואדם יחד היינו שחידוש הגזירה היתה ע"י אדם, וע"כ הי' יכול להמציא גזירה רעה כזו שלא הי' אפשר ע"י מלך, ומ"מ קיום וחיזוק הי' ע"י מלך שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך, והנה הוא תרתי לריעותא, וזה שאמר הכתוב בקום עלינו אדם היינו שקימה הוא המצאת וחידוש גזירה זה הי' ע"י אדם, ואלו הי' קם עלינו מלך לא הי' יכול לגזור כ"כ רע כנ"ל, ובזה יש לפרש הלשון שנראה לכאורה כפול לולא ה' שהי' לנו יאמר ישראל ולולא ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם, היינו שהשבח למקום שהי' לנו בצרה כפולה כזו, א' שהצילנו מחוזק וקיום הגזירה שהי' ע"י אחשורוש מלך גדול, ועוד זאת שהיתה בתכלית הרע שהממציא אותה הי' אדם ולא מלך:

והנה במה שנסתלקה ממנה שכינה כשהגיעה לבית הצלמים אף שמצינו כעין זה במשרע"ה כנ"ל, יש להבין הלוא כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, ולמה הצלמים יתפסו מקום למנוע השראת השכינה, והרי כתיב ומלכותו בכל משלה, ונראה דהנה ענין השראת השכינה הוא זיו והארה בעלמא מכבודו ית"ש, כמו שביאר זה הרב ז"ל, ומובן אשר יש בזה אלפים ורבבות מדריגות יש זיו והארה מועטת ויש מרובה הימנה, ולעומת זה מצד המקבלים יש חושך מעט שאינו אלא העדר האור ומאיר במעט אור כענין שאמרו בספרים מעט אור ידחה רב חושך, ויש חושך עב וגם שצריך רב אור להאיר בתוך חושך זה, ויש עוד גם ממנו פנים מפנים שונים, ובזוה"ק שיש חושך אשר שום אור אינו מאיר אותו והוא נקרא עננין חשוכין וכעין שבע פרות הרעות שראה פרעה בחלומו דכתיב בהו ולא נודע כי באו אל קרבנה, וע"כ כשהגיעה לבית הצלמים מקום החושך גם הזיו והארה מועטת שהי' די מקודם לכן לא הי' מספיק עתה, וע"כ כשנסתלק זיו והארה זו אחר שהי' לא להועיל:

ולפי האמור יובן הא דמשרע"ה שבשביל שלא יהי' משה בדאי כביכול קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה, דהיינו שבא עליו זיו והארה עוד יותר גדולה משל הרגיל להדחות את חושך העב והגס הזה:

ומעתה נבוא לדברי הש"ס הנצב פתח דברינו שאסתר חשבה ליחס את הגזירה להמן כמאמר הכתוב בקום עלינו אדם, והנה המן הוא קליפת עמלק שהוא קליפת כלב כבזוה"ק פ' בשלח, וזהו שאמרה מיד כלב יחידתי שהיא קליפת עמלק שעומד לשטן עלי דרכה, והנה קליפה זו של המן אף שהיא קשה קליפת עמלק, מ"מ אין בה כ"כ חוזק וקיום ככח המלכיות שהמלכיות נמשלים כחיות ועמלק ככלב, וכח עמלק בערכם הוא ככח כלב בערך החיות, והוא רק חצוף יותר מכחו וחוצפה מלכותא בלא תגא, וע"כ להדחות קליפה זו ולהאיר את החושך הי' לדעתה די בזיו והארה בעלמא כנ"ל, וע"כ כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה שאין די בזיו והארה זו להאיר את חושך עב וגם כזה, וזהו שאמרה שמא אתה דן על השוגג היינו שהיא איננה ראוי' או בשביל שקראתיו כלב והקטנתי את צורך גודל האור שצריך לדחות את חושך כזה, וזהו טעם האמת שאף שהגזירה מתיחסת להמן קליפת כלב מ"מ מתיחסת נמי לאחשורוש כנ"ל שהיא גזירה כפולה תרתי לריעותא, וצריכין לזיו והארה יותר גדולה, ע"כ חזרה וקראתו ארי', היינו שמשכה עלי' זיו והארה אלקית יותר גדולה להדחות גזירה שיש לה חוזק וקיום בכח המלוכה ושוב לא נסתלק ממנה מחמת שהי' המקום טמא בית הצלמים כנ"ל, והוא כעין שקפץ הדיבור על משרע"ה בתוך פלטין של פרעה, וממוצא הדברים מובן כמה הי' גדול כחו של נס זה שהי' נצרך להארה גדולה כמו משרע"ה בעת נבואתו על מכת בכורות, וזה נשאר לדורות בפורים מתגלים כ"כ אורות גדולים אשר מאירים בכל אופני החושך והאלילים כליל יחלוף, אם אך האדם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו, אז הזמן ישועה וקומי אורי כי בא אורך:

ענין מה שהי' נצרך לשני גואלים מרדכי ואסתר, יש לומר עפ"י מה שהגדנו בשבת זכור שעמלק יש בו הסתר כפול, הסתרת פנים של מעלה שלא יאיר למטה, כבמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, והסתר בפני עלמא תתאה שלא יקבל הארה מלמעלה, והדוגמא באדם הסתר בפני המוח שלא יאיר ללב, והסתר בפני הלב שלא יקבל הארת המוח והשכל, וזהו שבפסיקתא עמלק דומה לזבוב, ולשון זה עצמו אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שפרשנו כבר שאינו מניח לכנוס דבר קדושה ללבו של אדם, ויש לומר שלזה היו השני גואלים מרדכי ואסתר לסלק את שני הסתרות, מרדכי הי' מסלק ההסתר שבפני עולם העליון, ואסתר היתה מסלקת ההסתר בפני עולם התחתון, וע"כ המגילה שכתבו שניהם כמ"ש ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי וגו' נקראת ספר ונקראת אגרת, ספר הוא לשון זכר כברש"י דברים כ"ט כ', וע"כ נאמר ספר הזה לשון זכר, ונקראת אגרת לשון נקבה כמ"ש האגרת הזאת, מקביל לעולם העליון בחי' זכר משפיע, ועולם התחתון נקבה בחי' מקבל, ועוד זאת שאסתר ברישא והדר מרדכי מענין לעתיד אשת חיל עטרת בעלה, ושניהם משתמשים בכתר אחד כידוע:

ונראה שלעומת שתי אלה מיוסדים המצות שבפורים מצות קריאת המגילה שהיא התגלות אורות גדולים ממעלה מעלה עד מטה מטה כידוע בכתבי האר"י ז"ל, ובכלל זה הוא מתנות לאביונים שהוא דוגמא לשפע אלקי שהכל עניים אצלו, וע"כ תלוי לעולם במקרא מגילה כבש"ס גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, והשמחה ומשלוח מנות הוא ממטה למעלה, שהשמחה היא בלב ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם, ומ"מ בכל מצוה ומצוה כלול נמי כח מרדכי ואסתר, שבמקרא מגילה ומתנות שהוא ממעלה למטה, כח מרדכי גורם פתיחת עולם עליון להשפיע, וכח אסתר פתיחת עולם התחתון לקבל, וכ"כ להיפוך מצות השמחה ומשלוח מנות, שהיא מלמטה למעלה, אך בפרטות אלו מתיחסים למרדכי ואלו לאסתר, אלו דכורין ואלו נוקבין:

והנה כתיב והימים נזכרים ונעשים, ובש"ס דלא ליקדים עשי' לזכירה, והנה נזכרים הוא קריאת המגילה, ונעשים הוא השמחה, ואף שלעולם צריך שתקדים אתערותא דלתתא ברישא בסוד נוקבין מעוררין דכורין, ובפורים נהפוך הוא מלמעלה למטה ברישא, והוא רמז שנותנין מן השמים בפורים לכל מי שפושט יד לבוא להטהר אף שעדיין איננו ראוי אם אך מקבל על עצמו על להבא, ונראה דכמו שבכל שנה מתעורר הנם כן נמי מתעורר הא דקיימו וקבלו, והימים בעצמם מסייעים שנהי' בכח לקבל על להבא באמת ובלב שלם:

ובבזה לא שלחו את ידם, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבזה תקנו חטא שאול שנאמר בו ותעט אל השלל, נראה לבאר הדברים, דהנה שם כתיב שחמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה', והיתה כוונתם להפוך חושך לאור ומרירא למיתקא, אך לא כן הי' רצון הש"י, וכבר אמרנו הטעם שבכל מדות רעות יש דוגמתם בקדושה, והיינו שהמדה בעצמה טובה אלא שבהשתלשלות העולמות וריבוי העולמות ומסכים נתהוה ממנה מדה רעה, כמו חסד דקדושה בהשתלשלות נתהוה ממנו חסד דקליפה וכדומה, וע"כ כאשר עובדים באותה מדה לעצמה להש"י כגון לעומת תאוה רעה מתאמצים בכח האהבה שבו לאהוב את הש"י, א"כ חזרה האבדה לבעלי', וכן מצינו שהקדיש דוד המע"ה שלל כל הגוים שכבש לבנין בהמ"ק, כי האהבה חיצונית שהיתה מפוזרת בין הגוים החזירה לקדושה, ולפועל דמיוני הי' השלל כסף זהב ונחושת, וחזרו חלקי הטוב והקדושה אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, אבל קליפת עמלק שהיא התקררות ויאוש הנורא, זה אין דוגמתו בקדושה, כי הקדושה עוז וחדוה במקומה, ואין לזה תקנה אלא למחות את שמו, וכבר דברנו מזה, והנה במלחמה זו שהיו צריכין להכין לבנין בית שני והיו עניים, הי' היצה"ר מסית אותם לעשות מצוה ליקח מהשלל לצורך בנין בית שני, והוא ממש חטא שאול אך הם נזהרו מיצה"ר וממצותיו ולא רצו ליקח משלל זה כלום, כי אינו דומה לשלל שאר האומות כנ"ל:

ואף שלכאורה נראה שבימי שאול לא נצטוו על שלל מטלטלין אלא על מלקוח, אולי הי' אז כל רכושים במקנה, ועתה הוסיפו בעצמם שלא ליקח אף מהמטלטלין כמשפט בע"ת לנטות לקצה האחרון כמ"ש הרמב"ם:

אך עדיין יש להבין מדוע לקח מרדכי את בית המן כמ"ש הנה בית המן נתתי לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, ובתרגום שמרדכי מסרהו לבנין בית המקדש, ונראה שהי' כעין שאמרו ז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, וה"נ הרי המן הי' מהרוגי המלך ונכסיהם למלך, ומידו של אחשורוש בא להם:

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואיתא בספרים שעשה פעולות שבמתכוין בא לנגד פניו שהכל יראו שאיננו משתחוה לו, וכה"ג מצינו בחנני' מישאל ועזרי' בצלמו של נבוכדנצר שאיתא במדרש שהיו יכולין להטמין עצמן ובמכוון הלכו שם לקדש שם שמים, ונראה בזה לפרש מאמר המדרש מה מור ראש לכל הבשמים כן מרדכי ראש לכל הצדיקים, והיינו כי מור הוא דם חי' אלא שנהפך לבשמים, וכן הי' ענין מרדכי שהוא תיקן חטא שאול, ואולי בא בו שאול בעצמו, וה' הוא היודע, כי איתא בגמ' וירב בנחל על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה על כל הנפשות עאכו"כ אם אדם חטא בהמה מה חוטאת וכו', ואף שהיתה נבואה מאת ה' צריכין לומר שהי' בזה לשאול טעות נסתר, ויש לומר שטעותו הי' עפ"י מאמר הש"ס מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, כדי לקדש שם שמים בפרהסיא, וחשב שאול שבזה שיחרים מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל ועד חמור יתראה בעיני עולם כאכזריות נוראה, כי טף מה חטאו בהמה מה חוטאת כענין ק"ו הנ"ל, ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, ע"כ מוטב להעביר ע"ד הנביא כנ"ל ק"ו ממצות התורה, וזה הפי' שדרש ק"ו לא שבאמת הוא עצמו סבר כך שהרי הוא שמע מהנביא, והנביא שמצוה אפי' לעבור על דברי תורה לשעתו מחויבים לשמוע לו, מה גם שא"א להדחות דברי הנביא בשביל ק"ו, אלא חשב שהעולם ידונו ק"ו זה ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר שהש"י יצוה לעשות אכזריות כזו, אך באמת טעה שאול שהא דמוטב לעקור אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא שייך רק במצוה כללית כגון התורה אמרה לא תלין נבלתו על העץ ודוד הלין את נבלת המומתים ע"י הגבעונים ששה חדשים, בזה שייך לומר שבפרט הזה לא צוה תורה, אבל באם הש"י צוה על דבר זה בפרטות לא שייך לומר מוטב לעקר וכו', שהרי הש"י אמר בפי' לעשות כן, א"כ הוא עצמו צוה שלא יחושו לקידוש ש"ש במקום זה, וזה שיצאה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה, היינו שהי' חושש לקידוש ש"ש במקום שהש"י צוה ע"י הנביא שלא לחוש, וזה הי' חטא שאול והותיר נמי את אגג מה"ט כי חשב שיהי' ח"ו חילול הש"י שלא יכמרו רחמיו על תחנוני אגג, ומזה נתהוה שצץ המטה פרח זדון הוא המן אך מרדכי במה שקידש שם שמים שלא יכרע ולא ישתחוה, ממנו נסתעף כל מעשה פורים שהי' נס מפורסם בכל העולם, כאמרם ז"ל אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, וא"כ איגלאי מילתא למפרע שממעשה שאול ומטעותו ע"י שחש לקידוש השם במקום שלא הי' ראוי לו לחוש נסתעף קידוש השם בכל העולם, ונתקיימה מחשבתו של שאול לקדש שם שמים באופן הראוי, ומהחטא עצמו נעשה מצוה, ע"כ נתקן החטא, וזהו ממש כענין מור שמהדם עצמו שהוא דבר של איסור וי"א עוד שהוא חי' טמאה נהפך להיות ראש לכל הבשמים:

במדרש שמרדכי שקול כמשה בדורו מה משה עמד בפרץ כמ"ש לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו, וגו' אף מרדכי שנאמר דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, נראה לפרש דהנה משרע"ה אמר מחיני נא מספרך אשר כתבת, ופירש הספורנו שימחה זכיותיו ממנו ויצטרפו לזכות ישראל, כן יש לומר במרדכי שמסר את כל זכיותיו לישראל, וזה יש לפרש דורש טוב לעמו היינו שדרש את הטוב שבו דהיינו מעשים טובים שלו לעמו שיתחשבו על חשבון עמו, ונראה עוד לומר שזה קיים לדורות שדורש הוא לשון הוה, וכן ודובר שלום לכל זרעו פירושו לדורות, דאל"ה הם בכלל עמו והוא כמ"ש וזכרם לא יסוף מזרעם דרשו מזה שימי הפורים לא יתבטלו אפי' לימות המשיח, כן נמי יש לפרש דובר שלום לכל זרעו לדורות בכל שנה בעת הזאת שכל מי שנותן א"ע להטהר ולהתקדש ולהיות שומר הברית הרמוז במלת שלום כידוע ליודעים זכותו של מרדכי עומדת לו ומסייעהו:

ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו, יש לדקדק בכפל הלשון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שמטבע הכועס כאשר יוציא את חמתו בהתגלות ישכך מעט חמתו וכאן לא הי' כן שאף שקצף מאד היינו שהראה את כעסו לחוץ, מ"מ חמתו בוערה בו עוד, וזהו שבמדרש שאמר הקב"ה למלאך הממונה על החימה חות פח זיקא בכרסי' ונפח בקיטמי' וזרוק גופריתא באתוני' עכ"ד, ולי נראה לפרש עפ"י דברי המדרש כל מקום שנאמר במגילה מלך סתם פעם הכוונה על מלכו של עולם ופעם באחשורוש, ע"כ יש לפרש ויקצוף המלך זה מלכו של עולם על שפושטת בנות ישראל ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, ומחמת קצף מלכו של עולם חמתו בערה בו באחשורוש:

זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עלי', ובגמ' כאשר עשתה כן נגזר עלי', נראה לפרש שמה שכאשר עשתה כן נגזר עלי' נמי זכר אחשורוש, היינו שהרגיש שמאת ה' היתה זאת לה על חטאתה, הש"י שילם לה מדה במדה, ויש לומר שבשביל זה זכה שנפלה אסתר בגורלו, שמדתה להרגיש האלקית בכל מיני הסתרות, וע"כ נקראת אסתר ע"ש ואנכי הסתר אסתיר, וכבר דקדקנו למה נקרא שמה ע"ש הגלות, ולהנ"ל יובן שזהו מדתה וזה מעלה גדולה מאד, כענין שנאמר גם חושך לא יחשיך ממך, היינו לא יחשיך בפני מהיותי עמך:

פרק ח

שושן פורים

ענין פרזים ומוקפין הנה ידוע דמועדי ישראל פסח וסוכות [ושבועות אינו תלוי בימי החדש רק נגרר אחר יו"ט של פסח] הם כאשר סיהרא באשלמותא הוא יום ט"ו לחודש, וכבר דיבר מזה מהר"ל, אך פורים הוא בי"ד לחודש הגם שהוא מחמת שאקלע בו יום נייח, מ"מ בודאי לאו במקרה הי':

ויש לומר הטעם דהנה הלבנה נבנית לעתים ונפרצת לעתים, כן הביא הרמב"ן הלשין משום מדרשו של ר' נחוניא בן הקנה בפרשת פרץ וזרח, ולשון נפרצת הוא כלשון עיר פרוצה, והיינו דכמו עיר פרוצה שהאויבים מבחוץ יכולין לבוא בה לשלול שלל ולבוז בז, כן הוא בעת שהלבנה נפרצת יש רשות לכחות חיצונים כידוע ומפוורסם בספרים, והנה ימים טובים הגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור וכן הוא משמע בזוה"ק פ' אמור שמאיר בהם מאור שנברא ביום הראשון, והנה אור הזה ראה הקב"ה שאין כדאי שישתמשו בו הרשעים גנזו לצדיקים, וכבר פרשנו שהיו הרשעים משתמשים בו לתאוותן המגונה, וע"כ גנזו לצדיקים לעתיד לבוא שהרוח הטומאה תעביר מן הארץ, וע"כ מובן שאי אפשר שהיו הימים טובים אלא כשסיהרא באשלמותא דבעוד איננה באשלמותא אם הי' אז יו"ט הי' החיצונים ג"כ נוטלין ממנו, וע"כ אי אפשר שיתגלה אז אור זה אלא דווקא כשסיהרא באשלמותא שהוא כאילו מוקפת חומה בעד החיצונים:

והנה שבת לא איכפת לן אם הוא בעת מיעוט וחיסור הלבנה, כי בשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, ואין שום חשש מיניקת החיצונים, וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא כדוגמת שילה שנאכל שם קדשים בכל הרואה ואינה צריכה לחומה:

והנה בפורים כתיב כי נפל פחד מרדכי עליהם, פחד היהודים עליהם, ובזוה"ק פחד מרדכי ולא פחד אחשורוש, והיינו משום שעמלק הוא היפוך שבת כבפדר"א, וע"כ אז האירה בחי' שבת שכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וע"כ נפל פחד מרדכי ופחד היהודים עליהם ואין נזקקין לחומה, ע"כ הוא ביום י"ד בעוד סיהרא איננה באשלמותא, וע"כ הי' אז הגואל מזרעו של בנימין ובש"ס זבחים שגם שילה היתה בחלקו של בנימין, והיינו שרועה יוצאה מחלקו של בנימין לחלקו של יוסף, והיו משותפין בו יוסף ובנימין כמו שבירושלים היו משותפין יהודה ובנימין, וע"כ כמו שבשילה שהיא בחלקו של בנימין נמי, ואוכלין בו בכל הרואה מטעם הנ"ל, כן נמי פורים יו"ט של מרדכי שהוא מגזע בנימין הוא כדמיון שבת ואינו זקוק לחומה:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה