שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
תצוה
פרק א
שנת תרע"א ופרשת זכור הלולא דכ"ק אאמו"ר זצלל"ה.
ידוע שמחמת שמרע"ה אמר מחני נא מספרך וגו' לכך לא נזכר שמו בפרשה זו, והטעם בזה אמר אאמו"ר זצללה"ה דלפימ"ש הזוה"ק בפרשת אז ישיר ורמ"ק שמה וזהרי חמה יובן משם דשם של מרע"ה מורה על נפש רוח ונשמה, והנה ידוע דחלקי הנפש הם חמשה, נפש רוח ונשמה חי' יחידה. נרו"נ מלובשים בתוך הגוף, וחי' יחידה בלתי מלובשים בגוף, והשם של אדם מורה על הקישור של הנפש והגוף וקיומו, ולכך לא הי' השם של מרע"ה רק על הנך שלשה נפש רוח ונשמה, אך מחמת שמרע"ה מסר נפשו בשביל ישראל זכה לבחי' הזאת שהיא בלתי מלובשת בגוף, ולכך לא נזכר שמו בפרשה הזו כי בא לבחי' זו שכנגד זה אין שם, וא"כ מה שלא נזכר שמו בפרשה אינו לגרעון ופחיתות של משה ח"ו, אדרבא לשבח ולמעלת מרע"ה, וז"ש חז"ל כל המוסר א"ע לד"ת אין אומרין דבר הלכה בשמו, שמו דייקא, והבן עכתדה"ק:
ובזה יש להבין לשון ואתה תצוה, והוא קו' הזוה"ק יע"ש, דהנה מנורה הי' השמן בתוך הכלי והאור למעלה מהכלי, ומה שהיא בתוך ממשיך אורות שהוא בתוך הכלי, ומה שהיא חוץ לכלי ממשיך לעומתו אורות שהם למעלה מהכלי, והכח הזה להמשיך אורות מה שהוא חוץ להכלי לא הי' ביכולת ישראל רק ע"י אמצעות מרע"ה, אחר שהוא זכה לבחי' זו שהיתה בלתי מלובשת בגוף כנ"ל, וז"ש ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, דבאהרן כתיב ויבדל את אהרן להקדישו קודש קדשים, ואחר שהי' צריכין להגביהו ברום המעלות הי' צריכין לזה אמצעות מרע"ה, וז"ש ואתה תדבר אל כל חכם לב וגו' חכמה ותבונה בהמה, ובמדרש אף הבהמה, והיינו אף חלקי נפש הבהמה, וכן אתה קח לך בשטים ראש, דע"י שמן המשחה נמשך קדושה ואור שיהי' שרוי אור וקדושה במשכן ובכליו, בכן היו צריכין להמשיך ממקום גבוה למעלה מהכלי, ולכך היו צריכין אמצעות מרע"ה אחר שהשיג המעלה הזו שהיתה בלתי מלובשת בגוף, ובזה אולי נבין קצת כוונת הזוה"ק בריש פרשה זו וע"ש, וכעין זה יש לומר גם בשבת, דכל מצות שבת היא אור שאיננו בכלי, שאין בו מצוות מעשיות רק מצוות שביתה, וגם הקרבנות מועטין, והוא מחמת ששבת היא אור שהוא למעלה מהכלי, והוא מחמת ששבת היא של מרע"ה, כאמרם ז"ל ישמח משה במתנת חלקו, ואחר שמרע"ה הי' בלתי מלובש בגוף, לכך המשיך קדושת שבת ג"כ בלתי מלובשת בכלי:
איתא בפדר"א דשבת הוא ההיפוך של עמלק בזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור, יע"ש, הענין יש להבין דהנה כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר דקליפת עמלק הוא למעלה מהשכל דהעמים שמעו ירגזון, והוא יצא נגדם, ובשבת נתגלה ג"כ אור שהוא למעלה מהשכל, ולכך כל ישראל רצויים אז איך שהם וז"ש ורצה בנו, ואין טעם לרצון א"כ הוא ההיפוך מעמלק:
בפסיקתא פ' זכור אם הי' עובר בין הקברות ויודע שצדיק קבור שם צריך להזכירו במעשיו אמר שלמה זכר צדיק לברכה כו' המכסה אני מאברהם אשר אני עושה מה הוא אומר ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום כו' אבל כשבא להזכיר הרשע הוא מזכירו לרעה מי הי' זה זה עמלק, ע"כ, הענין יובן דהנה צדיק הוא שמהפך חשוכא לנהורא מרירא למיתקא, והיינו שאף הגוף נעשה קדוש, וזה זכר צדיק לברכה, דברכה היא תוספות כמבואר באבן עזרא, והיינו שחלק הגופני ניתוסף על חלק השכלי ונתעלה כולו שכלי, ולכך העובר בין הקברות שאז רק הגוף לבד שמה, אעפי"כ צריך להזכירו לשבח, וראי' מאברהם דכתיב בי' ואברהם היו יהי' לגוי גדול דיעשה גופו קדוש וירשו זרעו אחריו הקדושה ממנו, היינו דאברהם נעשה גופו קדוש ולכך תולדותיו שהם מצד הגוף יש להם ג"כ מעלה, וזהו אומה ישראלית, וזהו שהביא הפסיקתא הברכה מאברהם ואברהם היו יהי' לגוי גדול, משא"כ עמלק שהי' היפוך זה שכל עוצם רעתו היא מחמת שהי' בו ניצוץ הקדוש ונטהו לרע והפך נהורא לחשוכא, ע"כ עונשו יותר מכל אומה ולשון שהריעו לישראל יותר ממנו כפרעה שהשליך זכריהם ליאור ושחט ג' מאות ילדים ליום ורחץ בדמם, ואעפי"כ אין עונשו כ"כ והכל מטעם הנ"ל, וע"כ אין מקבלין גרים מעמלק, שזה ענין גר שמהפך גופו הבא מטיפה פסולה להסתפח על עדת ישראל, ובאשר ענין עמלק הוא להיפוך ע"כ ענשו שלא יקובל גרים ממנו:
ובזה יובן עוד לשון הפסוק ואתה תצוה וגו', דהנה זית הוא קשה לשכחה ואעפי"כ שמן מפקח את השכל, כאמרם ז"ל מתוך ששמן זית מצוי' בהם חכמה מצוי' בהם, וזה נמי כעין היפוך חשוכא לנהורא, והנה במרע"ה מצינו זאת ביותר שהפך חשוכא לנהורא שהגוף בעצמו האיר כשמש, כמ"ש כי טוב הוא שנתמלא כל הבית כולו אורה, ומשום דכבר אישלם בשמיטיא קדמאי כמ"ש בספר המגיד לב"י ולכך השמן בא בזכותו באשר הוא בדוגמתו:
להבין הטעם מה שקורין פרשת זכור בשבת דווקא, דהנה ענין קליפת עמלק הוא שקר והטעאה, וכסות ולשון שינה, וע"כ אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגירוי האויב, וזה שמכניס הטעאה ושקר בלב האדם להחליק בעיניו מעשיו ושיהי' כל דרכו ישר בעיניו, וזה שנמשל לחזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, ונצטוינו למחותו לבער השקרים והגלולים מן העולם, אך זה שייך רק באיש שעושה מעשיו עפ"י הוראת השכל היינו שבאם לא יהי' הטעאה ויבחין בין טוב לרע יעשה רק טוב, אבל באיש שעדיין מצואתו לא רחץ ואיננו פורש מדברים הרעים אף שיודע שהוא רע, מה תועלת לו מביעור השקר, וע"כ באה מצות מחיית עמלק רק אחר כיבוש ז' אומות, כמ"ש והי' בהניח וכו' מכל אויביך מסביב שהם ז' אומות הרומזים לשבע מדות הרעות כנודע, היינו שקליפתם היא להכניס בלב איש ז' מדות הרעות כל אומה ואומה מדה רעה מיוחדת, ואחר הכרתת ז' אומות אז הוא זמן ביעור השקר כנ"ל, וע"כ בשבת דאפי' ע"ה אימת שבת עליו שלא לעשות מה שיודע שאין ראוי לעשות, ע"כ אז זמן זכירה למחות שמו של עמלק:
עוד יש לומר דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר דהא דכתיב בכל מקום מחיית עמלק מתחת השמים, כי כחו הוא רק למטה מהשמים אבל תורה היא למעלה מן השמים כאמרם ז"ל מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו אבל למעלה מהשמש שהוא תורה יש לו, וע"כ כשרפו ידיהם מן התורה שהיא למעלה מן השמים ונעשו למטה מן השמים אז נתגבר עמלק שהוא למטה מהשמים עכת"ד, ויש לפרש ששמים וארץ הם מוח ולב, וקליפת עמלק הוא להפריש בין המוח ללב שלא יאיר המוח ללב, וכעין אמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, והנה בשבת נאמר ויכלו השמים והארץ, ופרשנו במק"א שנעשה משמים וארץ כלל אחד שנכללו זה בזה, והיינו שהמוח מאיר ללב, ומזה בא שע"ה אימת שבת עליו, וע"כ אז בכחנו להתגבר עליו ולבערו עד תמו שלא יהי' לו שליטה אף בששת ימי המעשה, וע"כ מתחילין בשבת והכל נגרר אחר ההתחלה:
פרק ב
פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ב
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו', יש להתבונן שבפרשה שלמעלה אמר ויקחו לי תרומה, וכאן נאמר ויקחו אליך, ובפרה אדומה נאמר ויקחו אליך דרשו ז"ל לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, וגם הלשון ואתה תצוה, ומורה שהרצון הי' שיהי' חשוב כאלו משה עשה הכל, שמאחר שהכל יהי' בשליחותו ושליח של אדם כמותו הרי הוא כאלו משה עשה, וע"כ כתיב ויקחו אליך שאין בהם מצות הבאה להש"י רק למשה, ומשה יהי' הנותן להש"י, אך צריך להבין מה נשתנה זה מכל נדבות המשכן:
ונראה דהנה אמרו ז"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דמנחות באשר הם לכפרה ע"כ אינו מזיק המעט פסולת, כי הנצרך לכפרה בהכרח עדיין אינו מנוקה מהפסולת, וכמוהו כן קרבנו, ולי יש לפרש בלשון אחר דהנה שמן למאור רומז למאור תורה, וכבש"ס ברכות (נ"ז.) הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור וצריכין להשמר מזה, ולפי השערתי מסתעף זה מקליפת עמלק, והנה שבת היא נחלת יעקב שהוא ישר היפוך קליפת עמלק, ובשבת זוכין לשכל הנבדל, כי שבת נקרא קודש מקור החכמה כידוע בזוהר, והוא כעין שמן זית זך כנ"ל וישמח משה במתנת חלקו כמו השמן זית זך שהי' באמצעות משה, ע"כ מתחילין זכירת עמלק בשבת:
ולפי האמור יש ליתן טעם למה לא יצא משה בעצמו להלחם בעמלק אלא מינה את יהושע תחתיו, ורבותינו ז"ל אמרו בשביל שהתעצל במצוה נתיקרו ידיו, אבל יש להבין טעמו של מרע"ה, ונראה דהנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו וגו' פירש"י חתך ראשי גבורים שלהם ולא הרג כולם על פי הדיבור, והטעם נראה דכל עוד שלא נגמר התיקון היא נצרך כמו קליפה לפרי טרם שנתבשל, וכבר דברנו מזה, וע"כ משרע"ה שהי' מזוכך לגמרי עד שאינו שייך אצלו שום הטעאה ודמיון אלא הכל שכל נבדל, אם הי' הוא הלוחם הי' מוחה אותו לגמרי, כי נגד מרע"ה אין לעמלק שום מציאות, וכמו לעתיד אחר התיקון, וע"כ כתיב בחר לנו אנשים היינו שיהיו שלוחי שניהם, וחכז"ל דייקו מכאן שיהי' כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, ולהנ"ל יש עוד טעם שלא יהיו שלוחי משה לבדו כי שליח של אדם כמותו, והוא היפוך ממה דכתיב ואתה תצוה ויקחו אליך כנ"ל:
ענין בגדי כהונה הגיד כ"ק אבי אדמור זצללה"ה כי כל דבר פנימי צריך כיסוי ולבוש, וע"כ כהנים שהם פנימים צריכין לבגדים, ולא לוים שלוים הם לארמא קלא כמ"ש בזוה"ק, ע"כ אינם נצרכים ללבוש עכת"ד, והנה עמלק ימ"ש הוא נמי כח פנימי כמו שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מפדר"א שמשל את שבת לכוס יין ועמלק לכוס חומץ, כי יין הוא פנימי וחומץ מתחילתו יין אלא שנתקלקל, א"כ הוא נמי פנימי, אלא שהוא פנימית הרע, וע"כ שייך אצלו נמי ענין לבוש ובגדים, ובפדר"א דרכם של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינם מגלים בפיהם ויאמר עשו בלבי ויאמר המן בלבו, וזהו ענין לבוש וכיסוי שמסתיר הרע בלבו, וע"כ מצינו בעמלק שהי' מפתה אותם ואומר להם צאו אלי ועשו אתנו מסחר וקנין כי אחיכם אנחנו כדאיתא במדרשים, וכן כסות ולשון שינה, והנה בפורים כאשר נהפוך אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובראשונה כתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, נהפוך ענין הכיסוי והבגדים שהי' להמן ברשעות, אל מרדכי בקדושה שנתוסף אצלו פנימית על פנימית, וע"כ כתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו':
וזהו ענין בגדי שבת, ששבת היא פנימית, ע"כ שייך בה ענין הלבושים, וכן ברות כתיב ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, ודרשו ז"ל ורחצת מטנופת של ע"ז, וסכת אלו מצות ושמת שמלותיך אלו בגדי שבת, והיינו שאחר שרחצה מטנופת של ע"ז ומשכה כח פנימי ע"י מצות, שוב שייך ענין בגדי שבת, וזה טעם מנהגנו ללבוש בפורים בגדי שבת:
במד"ר לקח פר בן בקר לחטאת, הה"ד גדולים מעשה ה' דרושים לכל חפציהם כשהוא רוצה הוא קוראה לשון נקבה ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכשהוא רוצה הוא קורא לשון זכר שנאמר לקח פר בן בקר, והמדרש משולל הבנה, ונראה דהנה המדרש מסיים שהיא לכפרה על מעשה העגל, ואינו מובן שאדרבה מבואר במדרש בפרשה הקודמת שנטל עלי' שכר מפני טוב כוונתו להציל את ישראל, ומביא משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר לו פדגוגו אל תייגע עצמך תן לי ואני אחתיר הציץ המלך עליו ואמר לו יודע אני היאך היתה כוונתך חייך איני משליט ברי' על פלטין שלי אלא אתה כך וכו' אמר הקב"ה אהרן יודע אני היאך היתה כוונתך חייך אין אני משליט על קרבנותיהם של בני אלא אתה וכו', ולכאורה המדרשים סותרין זא"ז:
ונראה לפרש עפי"מ ששמעתי בשם רבינו ר' אברהם המלאך זצללה"ה לפרש דברי הש"ס ברכות שאמר ר' יוחנן בן זכאי אין אני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, והיתכן שלא הי' ר' יוחנן ב"ז ממארי דחושבנא, ואמר שיש שני מיני צדיקים, יש צדיק אשר תיכף כשהזדמן לידו דבר שאינו ראוי, לא זז משם עד שתיקן וחוזר לעבודתו, ויש צדיק גבוה יותר במעלה שאינו משגיח כלל לתקן את עצמו באמרו שבשעה שהוא מתקן את עצמו הרי הוא עובד את עצמו, אלא עובד את הש"י להלאה ואינו משהה אפי' רגע אחת ואינו פוסק מעבודתו, ומין צדיק כזה הי' ריב"ז שלא השגיח על עצמו כלל אלא הי' עובד והולך בלי הפסק, ומ"מ אף שמעלתו גבוהה אין מצוה מכבה עבירה ואם ח"ו הזדמן לידו דבר שאינו ראוי צריך מירוק עכ"פ, אף שעל זה עצמו שלא הפסיק מעבודתו מקבל עלי' שכר, מ"מ צריך ג"כ מירוק, וע"כ באמת לא ידע ריב"ז לאיזה דרך מוליכין אותו עכ"ד:
ובדוגמא זו יש לומר באהרן אף שעל טוב כוונתו מקבל שכר, מ"מ חיצוניות המעשה נראה כחטא צריך כפרה, בקיצור שהכפרה הי' על המעשה והשכר על המחשבה, ואין זה מכבה זה, ואין זה שוחד על זה, וע"כ על המחשבה שהיא בפנימיות קיבל שכר ונעשה כה"ג שהוא פנימית ישראל, ועל המעשה צריך קרבן חטאת, שחטאת באה על חטא שבשוגג שלא הי' חטא אלא במעשה בלבד, ובמ"ש יובן הלא אין חטאת מכפרת אלא על השוגג וזה הי' חטא במזיד, אבל להנ"ל ניחא, דהכא דעל המחשבה איננו צריך כפרה אדרבא הרי הוא מקבל עלי' שכר, אלא על המעשה והוי דומיא דשוגג:
והנה המעשה מתיחס להחומר ונקרא בלשון נקבה ומחשבה לצורה שהיא נקרא לשון זכר, וע"כ חטאת הבאה על כפרת המעשה שהוא בחומר באה נקבה, ועולה שבאה על הרהור הלב הוא זכר, ולפי"ז אצל ישראל שהי' החטא גם במחשבה הי' צריך לכאורה שיהי' קרבנם זכר, ואצל אהרן יוצדק יותר שיהא קרבנו נקבה, אבל באמת הוא להיפוך אצל ישראל נאמר ויקחו אליך פרה אדימה לכפר על מעשה העגל, ואצל אהרן נאמר לקח פר בן בקר לחטאת, וזהו שהי' קשה לו להמדרש, והמדרש מתרץ זש"ה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם, היינו דתשובת ישראל היתה כ"כ מעומקא דלבא, וכן אהרן עד שהגיעו בתשובתם למעלה מכל הפכים וזכו מפני זה לי"ג מדות של רחמים, וע"כ פרה מכפרת ומטהרת טומאת מת שהיא הגדולה שבטומאות שנעשה אבי אבות הטומאה ובוקעת ועולה עד לרקיע, והיינו מפני שעורר עצם הרצון שהוא למעלה מהכל, וזה פי' גדול שהוא מרישא דכל דרגין עד מטה מטה כדכתיב גדול ה' וגו', וזהו גדולים וגו' דרושים לכל חפציהם שלשון חפץ הוא רצון, שתשובתם היתה מרצון ומעומקא דליבא כ"כ עד שעוררו בחי' הרצון מלמעלה, ודו"ק:
בהפטורה ויאמר לו שאול ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה' ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באזני, ויש לדקדק למה לא הוכיחו על מה שהניח בחיים את אגג שזה הי' עיקר החטא, ומשורש נחש יצא צפע זה המן הרשע שנזדמנה לו שפחה באותה הלילה ונתעברה ממנו ומזה יצא המן כמו שהוא בדברי חכז"ל, וכן לקמן לא דיבר מאגג מאומה אלא ותעט אל השלל, אלא שאול בעצמו הוא שסיפר שהביא את אגג חי, ושמואל לא ענה ע"ז אלא על השלל שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, ועוד יש להבין שאחר כל המעשים נהפוך הוא שהרג שמואל את אגג, ואת הצאן והבקר לא מצינו שהחרים:
ונראה דהנה כבר כתבנו טעם שבימי יהושע לא הרגם כולם מפני שטרם תיקון הכללי לא יתכן למחות את שמו לגמרי כמו שלא יתכן ליקח הקליפה מהפרי טרם שנתבשלה, וכן מפורש בכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואמרו ז"ל מדורו של יהושע עד דורו של מלך המשיח, הרי מפורש שיהי' לעמלק שארית בארץ עד ימות המשיח שאז יהי' תיקון הכללי, ויש לומר עוד דהא דצריכין להרוג את הבהמות משום שנאמר תמחה את זכר עמלק, שלא יהי' שמו נזכר על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היא רק כשמוחין את שמו לגמרי כגון לעתיד, אבל במלחמת יהושע לא הרגו כלל הבהמות, וכן בימי המן לא מצינו שהרגו כלל את הבהמות, והטעם שאין צורך להרוג את הבהמות שלא יהא נקרא שמו על הבהמות, רק היכי שמוחקין שמו לגמרי, אבל אם בלא"ה נשאר לו שם ושארית בארץ מה בצע בהרוג את הבהמות, וע"כ לא מצינו בכל הפוסקים שכתבו המצוה גם על יחיד מזרע עמלק שהמצוה להרוג גם הבהמות שלו:
והנה באלשיך, שעלה על דעת שאול במאמר שמואל אליו לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו כי עד כאן דברי הש"י ומכאן ואילך והמתה מאיש ועד אשה וכו' הם דברי שמואל עיי"ש, והדבר יפלא איך תתיחס דעה זו לשאול הצדיק שיעשה סכינא חריפא בדברי הנביא עד כאן הוא מדברי הנבואה והשאר הוא דברי עצמו, וכן לא יעשה אפי' בשליח הדיוט שיערב דברי עצמו עם דברי משלחו שיתראה הכל כאלו הוא דברי המשלח, מה גם נביא ה' כשמואל שנאמר עליו וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא ה', היתכן ששאול יחשדהו בדבר הזה:
אך יש לומר על פי הנחה הנ"ל, שבעוד לא נגמר תיקון הכללי כעין לעתיד לא יתכן למחות את שמו לגמרי כקליפה לפרי טרם שנתבשלה, יש לומר שבאמת לגודל צדקת שאול שאמרו ז"ל שהי' כבן שנה שלא טעם טעם חטא, וגם כל הדור היו צדיקים הגיע עת תיקון הכללי, וע"כ צוה למחות שמו לגמרי, ואם הי' עושה כן הי' נעשה תיקון הכללי כמו שיהי' הענין לעתיד, אך שאול בענותנותו היתירה שהי' נחבא אל הכלים לא מצא בעצמו מעלה זו שיהי' ראוי לתיקון הנ"ל, א"כ לפי שיטתו שאיננו ראוי לתיקון הכללי, אין מהצורך ולא נכון למחות שמו לגמרי, וגם לא את הבהמות כנ"ל, וא"כ שפט שהש"י שהוא בוחן כליות ולב בודאי אי אפשר שיצוה למחות שמו לגמרי ולהרוג את הבהמות, וע"כ שפט שאול ששמואל באשר מחזיק אותו לצדיק גמור וראוי לתיקון הכללי תפס בפשיטות את דברי הש"י והחרמתם את כל אשר לו שימחה שמו לגמרי, ואז מדינא מחוייב להרוג גם את הבהמות, ושמואל דינא קאמר לי', אבל באמת הוא ידע נגע לבבו שעדיין לא הגיע למדה זו ובהכרח שציווי הש"י לא הי' למחות את שמו לגמרי, אלא והחרמתם את כל אשר לו פירושו כענין שנאמר החרמתי את עריהם, אבל לא שלא ישאר להם שום שם ושארית, וגם שם פירש"י אקדיש שללם לגבוה, ולפי שיטה זו לא יתכן שיהרוג את כולם לפי חרב כנ"ל שלא יתכן ליקח קליפת הפרי טרם שיתבשלה, וע"כ השאיר הבהמות לקרבנות ואת אגג לא הרג למען השאיר להם שארית מעט [כי אז לא נשאר מזרע עמלק אלא אגג לבדו] עד יבוא עת תיקון הכללי:
ולפי"ז אם הי' שאול מקיים כפי הציווי ולא השאיר הבהמות והי' נעשה תיקון כללי, הי' באמת נצרך להרוג את אגג למען לא יהי' להם שם ושארית כמו לעתיד, אבל אחר שבענותנותו הגדולה כנ"ל השאיר הבהמות ולא שמר מצות הש"י ולא נעשה תיקון הכללי, שוב יפה עשה שלא המית את אגג כנ"ל למען ישאר שארית עד תיקון הכללי, וע"כ שמואל לא הוכיחו אלא על הבהמות אבל על אגג לא הוכיחו דמאחר שהשאיר הבהמות שוב אין עליו תפיסה על אגג, וזה שאמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, מזה נראה בעליל שכל החסרון הי' מחמת ענותנותו הגדולה, ובזה יובן נמי מאמר הש"ס יומא למה נענש שאול מפני שמחל על כבודו, והיינו שענותנותו יתירה שהיתה בו מאז היא היתה לו למוקש שהי' לו טעות בדברי שמואל כנ"ל:
ומעתה יובן שאח"כ לא המית שמואל את הבהמות, שמאחר שנתקלקל הענין ולא יהי' מחיית עמלק אז לגמרי שוב אין צורך להמית הבהמות, אך אגג באשר כבר נתעברה ממנו השפחה וכבר יצא ממנו שארית לזרע עמלק שוב הרי הוא בכלל המצוה שנצטוינו להרוג את כל יחיד ויחיד מזרע עמלק כאשר יהי' לאל ידינו, אבל לא הבהמות כנ"ל:
בש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו וכו', נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, והנה בית הבחירה הוא מקום התדבקות ישראל באביהן שבשמים כמ"ש ושכנתי בתוכם, הרי שהש"י שוכן בישראל באמצעות המקדש, וישראל נמי מתדבקין אל הש"י באמצעת המקדש, כי כל התפלות שישראל מתפללין הם דרך מקום המקדש כדכתיב וזה שער השמים מקום מוכן לעלות התפילות השמימה, והנה הוא מקום אמצעי ששם מתדבקין שני הצדדין, וע"כ נקרא בהמ"ק חדר המטות, והנה כמו שיש בעולם מקום הדיבוק כן יש בנפש ובזמן כי עולם שנה נפש הם בסיגנון אחד, ובנפש הוא לב האדם שכל הרגשות של כל האברים נמשכים ללב ולעומתם המוח משפיע ללב באופן שהלב הוא אמצעי בין המוח לכל האברים, וע"כ בהמ"ק נמי נקרא לב כבמדרש, ובזמן נראה שהוא חודש ניסן שהוא זמן מיוחד לדביקת ישראל באביהם שבשמים, וע"כ הוא זמן מיוחד לגאולה בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, ובו קיבל יעקב הברכות מטל השמים ומשמני הארץ שהוא חיבור שמים וארץ, וע"כ התחלת קרבנות מתחילין מניסן כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, והיינו שישראל מזמינים לאביהם שבשמים שיבוא לשכון כבוד עמהם כדכתיב יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו ולעומתו קרבן פסח הקב"ה מזמין את ישראל לאכול על שלחנו כאמרו ז"ל אתכא דרחמנא קא סמיכנא, וע"כ משונה דין הפסח מכל קרבנות שכל קרבנות עיקר הוא חלק הגבוה ופסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ואם אינו ראוי לאכילה בשעת זריקת דמים שוב אין עליו שם קרבן פסח, ובשאר קרבנות אם נשאר כזית חלב זורק את הדם, ולפי הנ"ל הטעם מבואר, ומ"מ שניהם הם ענין התדבקות ישראל באביהם שבשמים אלא שזה מלמעלה למטה, וזה ממטה למעלה, וע"כ תמידין ופסח למידין זה מזה לענין ביקור ד' ימים, ודחיית שבת וטומאה כמבואר בגמרא, והנה פסח נמי אף שהוא רק בי"ד לחודש מ"מ חודש ניסן הוא הגורם, וע"כ אמרו בסיפור יציאת מצרים יכול מר"ח:
והנה עמלק ימ"ש הוא החוצץ במלכות והוא המפריד אלוף כדכתיב כי יד על כסי' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, אין השם שלם הוא מלמעלה למטה, ואין הכסא שלם הוא ממטה למעלה, וכתיב לא יכנף עוד את מוריך כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה הרי מלמעלה למטה, ממטה למעלה היא כאבן מונחת ומטמטם את לבות בני ישראל ובא והלחם עם ישראל ברפידים שלא יזכו לקבלת התורה, וע"כ קודם בנין בית הבחירה לעולם צריך להיות מחיית עמלק במשכן ע"י יהושע וקודם בית ראשון בימי שאול ואת"כ יואב, וקודם בית שני בימי מרדכי ואסתר, ולעתיד ע"י משיח בן יוסף, וכן בנפש קודם התפילה וק"ש, ואיתא בכתבי האריז"ל לכוין בשעת ברכת ק"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול, לשמך הגדול הוא זכירת מחיית עמלק כי אין השם שלם וכו', וכן בזמן קודם ניסן הוא מצות זכור, ופרה היא צורך טהרה לפסח וענין אחד הוא עם הפסח, ובין פרה לפסח אין מפסיקין, ושבת זכור שמקודם ניסן הוא כעין מחיית עמלק קודם בנין בית הבחירה, ובדין הוא שתקדים זכור גם לשקלים שהרי שקלים הם נמי הכנה לניסן, וכמו שקודם הכנה לבית הבחירה וכן לצוואת מלאכת המשכן הי' מחיית עמלק מקודם, כן הי' בדין להקדים פרשת זכור קודם אדר שמתחילין להשמיע על השקלים, אלא מטעם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, והיינו שהמן בא עליהם באמרו מפוזר ומפורד בין העמים מפוזר הוא בין אדם לחבירו, מפורד הוא מאביהם שבשמים, ובשביל זה בא לקנותם להריגה באשר עוד אינם דבקים באביהם שבשמים, והם אינם אלא עמו של אחשורוש, אבל השקלים מורים בהיפוך מזה שהם מורים שישראל עושים אגודה אחת לעשות רצון אביהם בשמים בלב שלם, ואפי' בגלות קריאת הפרשה הוא כאלו משה עומד וזוקף את ראשם כבמדרש, והוא שעמדה להם בימי המן, וכן תמיד בכח זה מתגברים על עמלק, ויש לומר דזה הטעם דכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כי עשר כתות שבישראל כמפורש ריש פ' נצבים ראשיכם שבטיכם וכו' ולהם רמז בעשר אצבעיתיו כלפי מעלה שהם כולם מתאחדים באביהם שבשמים ובזה הכח גבר ישראל, ומטעם זה בא לעולם פרשת שקלים קודם זכור להורות שרק בכח זה יכולין לבוא לידי מחיית עמלק הגשמי והרוחני, וזה הקדים שקליהם לשקליו, ונראה דזה עצמו הוא הטעם דמינוי המלך קודם למחיית עמלק דהמלך הוא המאחד את העם, וכאשר הוא דבוק בהש"י ובתורתו כדכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו' באמצעיתו כל ישראל מתאחדין ודבקים בהש"י, ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאין, בכח זה יכולין להתגבר על עמלק למחות את שמו:
בש"ס מגילה כתוב זאת זכרון בספר, זאת מה שכתוב בתורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה, נראה הטעם הזכרת מחיית עמלק בתורה ובנביאים ובכתובים, דהנה בזוהר פ' בלק דבלעם עם בלק התפארו דבלעם שתי אותיות אחרונות משמו הם הראשונות משם עמלק, ובלק שתי אותיות אחרונות משמו הם האחרונות מעמלק, ועוד שם בזוהר דבלעם כחו הי' במלולא ובלק בעובדא, ומוכח דכחו של עמלק הי' בשניהם במלולא ובעובדא, וע"כ בלעם דהי' בו שתי אותיות הראשונות שבשמו הי' כחו במלולא שכח הדיבור הוא נעלה ונכבד מכח המעשה, ומתיחס לשתי אותיות הראשונות משמו, ובלק דכחו הי' בעובדא הי' לו שתי אותיות האחרונות, והנה כתיב ראשית גוים עמלק, והראשית שבאדם הוא כח המחשבה, ובאשר עמלק הי' ראשית גוים מוכח שהי' לו גם כח המחשבה, והנה הי' שלם בכל שלש בחינות מחשבה דיבור ומעשה לרע, ולעומת זה כתוב והימים האלה נזכרים ונעשים ובזה מתישין את כחו שבמלולא ובעובדא במצות שבפורים, ובשבת שקודם פורים קורין פ' זכור, זכור הוא בפה, לא תשכח בלב, וזהו נגד כח המחשבה וכח הדיבור, ובאשר שבת היא יומא דנשמתא זוכין להתיש כח עמלק גם בכחו שבמחשבה, והנה נמחה שמו מכל ג' בחינות אלה מחשבה דיבור ומעשה, וע"כ מקדימין וקורין פרשת זכור קודם פורים, וע"כ בפורים כשנצחו את המן ומחו את שמו כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ודרשו ז"ל אורה זו תורה, ושמחה זו יו"ט, וששון זה מילה, ויקר זה תפילין, כי כחו של עמלק במחשבה דיבור ומעשה נהפוך לישראל ונתחזקו במחשבה דיבור ומעשה, וזו תורה שעיקרה במחשבה והגיון הלב, שמחה זו יו"ט, כי שמחה היא התגלות הנעלם ע"י דיבור פה, וע"כ ביו"ט קורין את ההלל, מילה ותפילין הם שני אותות שבאדם בעובדא שצריך כל איש שלא יהי' בו פחות משני אותות האלה כבזוהר, והנה נתחזקו במחשבה דיבור ומעשה:
ובזה יש לפרש דברי המכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, אהרן בזכות כהונה, וחור בזכות המלכות, והיינו שלעומת כחו של עמלק במחשבה דיבור ומעשה, הי' שלשה אלה משה אהרן וחור, משה כנגד כח המחשבה כי משה נקרא ראשית כדכתיב וירא ראשית לו, והתורה שהיא מחשבה כנ"ל נקראת על שמו, אהרן הוא בעובדא ע"י מעשה עבודתו בקרבנות, חור בזכות המלכות שהיא במלולא, וכחו של דוד הי' תמיד בשירות ותשבחות, ופה מלכות קרינן לה, ובסוד אלקים אל דמי לך, וע"כ משה שהוא כח מחשבה נתמך בשני כחות שהם מלולא ועובדא ע"י אהרן וחור, כהונה ומלכות, כהונה בעובדא ומלכות במלולא:
והנה תורה נביאים וכתובים, יש לומר ג"כ שהם מחשבה דיבור ומעשה, תורה היא מחשבה כנ"ל נביאים הוא מלולא כי כל שם נביא הוא מלשון ניב שפתים, וכתיב אהרן אחיך יהי' נביאיך, וידוע מדת נביאים נצח והוד תרי שפתים, כתובים נקרא ע"ש שהוא כתוב והוא בעובדא, והם שורש מחשבה דיבור ומעשה, ובאה הציווי למחות שמו של עמלק בכל ג' בחי' הנ"ל שהם מחשבה דיבור ומעשה, ע"כ נזכר בתורה ובנביאים ובכתובים:
פרק ג
תצוה שנת תרע"ג
ואתה תצוה ויקחו אליך, ובפ' תרומה כתיב ויקחו לי תרומה נראה שנצרך למצוה זו כחו של משה יותר מבכל עניני משכן, ויש להתבונן למה, ונראה דהנה בש"ס מנחות אף מנחות הי' בדין שיהא טעונין שמן זית זך ק"ו ומה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהא טעונין שמן זית זך ת"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ואף שגזירת הכתוב היא שלא נלמד הק"ו מ"מ טעמא בעי:
ונראה דהנה במשנה פ"ג דאבות שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן, ופירש רש"י והרע"ב שכתר שם טוב הוא מעש"ט, והקשה בדרך חיים למהר"ל שם, למה לא אמר התנא ד' כתרים הם, ועוד הקשה שבמדרש פ' נשא איתא שכתר שם טוב נרמז, במנורה, והנה במקדש הי' כנגד כל הכתרים כלי מרמז על כל כתר כתר, וכבמדרש פ' תרומה, כתר מלכות זה השולחן דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב, ואלו כנגד כתר שם טוב שהיא על גביהן לא הי' זר במקדש, והאריך הרבה בדבר עיי"ש, ובעיקר דברי המדרש נשא צריך פירוש מה ענין כתר שם טוב שהיא מעשים טובים למנורה שהיא כלי אור ורומז לחכמה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים:
ובעניותן נראה לפרש דהנה יש להתבונן בענין הכתר שהוא מורה על ממשלה ומלוכה, ואין בכאן הפירוש ממשלה על זולתו שמי לא משכחת כתר תורה שיושב ועוסק בתורה בחדרי חדרים ואין איש יודע ממנו, ובאשר כתר תורה בודאי אין הפירוש על זולתו, ממנו נבין שגם כתר כהונה וכתר מלכות לא מיירי ממשלה על זולתו אלא על עצמו, שיהי' מושל ברוחו ולבו ברשותו, וכענין שאמר הכתוב טוב מושל ברוחו מלוכד עיר, וכמו שכתב הא"ע בשם נזיר כי נזר אלקיו על ראשו כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות עכ"ל הזהב, ובענין הכתרים שאנו מדברים בהם נכלל שיהי' שליט ברוחו שיהי' בלתי שום תערובות מחשבת פיגול לקנטר או להתגאות בחכמת תורתו ולבלתי רם לבבו מאחיו אף שטבע האנושי נוטה לזה, וזהו כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות שכל אחד מאלו נצרך לכתר וממשלה שיהי' שליט ברוחו ולא ימשך אחר מה שהטבע מושכו, ובאמת שגם זה לב מתנה מן השמים שיהי' בכחו למשול ברוחו, וע"ז מורה הזר בשלשה כלים כנ"ל ומצות הכלים עם הזר הם פועל דמיוני לכח זה הניתן מהשמים ובאמצעותם זוכין ללב מתנה כנ"ל:
והנה בהא דכתר שם טוב עולה על גביהן דפי' שהיא מעש"ט הקשה המהר"ל קושיא עצומה בספר דרך חיים שם, שבזולת מעשים טובים גם כתר תורה אינו כלום, והלומד ואינו עושה וכו', וע"כ כשלומד ועושה, וא"כ מהו זה שכתר שם טוב עולה על גביהן, שבכלל כתר תורה הוא נמי שם טוב, ועוד יש להקשות שאיך שייך לומר שכתר שם טוב דהיינו מעשים טובים עולה על גביהן שהרי תלמוד תורה כנגד כולם, ובירושלמי כל חפצים לא ישוו בה אפי' כל מצותי' של תורה אינם שוין לדבר אחד מן התורה:
אך יש לומר בפירוש מעש"ט דאין הפירוש שיעשה הרבה מצות לבד, אלא דהנה טוב פירושו בלי פסולת, וכמו במרע"ה דכתיב ותרא אותו כי טוב היא פירשו בו שלא הי' בו שום פסולת ולא בא לעולם הזה כדי להתברר כי לא הי' צריך בירור ונקיון ובספר המגיד לב"י דלא אתא לעלמא משום צורכי' אלא לזכאה דרא, וכשנולד נתמלא כל הבית אורה מפני שהי' כתנות אור באלף ולא בעין, וכפי מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק פירוש מה שקורין לרבי [גוטער יוד] יהודי טוב היינו שהוא מבורר, שהוא כולו טוב עכ"ד, והפי' שכל אדם נברא עם חלק רע ומשכנו בחלל השמאלי שבלב, והוא לב כסיל לשמאלו ומי שמהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא זה הוא רב הדומה למלאך ה' צבאות שתורה יבקשו מפיהו, כמו מלאך שאין בו פסולת, וכענין שבכלל האדם פירוש טוב הוא בלי פסולת יש לומר נמי הפירוש מעשים טובים היינו שהמעשים יהיו מבוררים בלי שום פסולת וחלק רע אלא בתכלית לשמה, ואפי' לא לתועלת והשלמת נפשו רק למלאות רצון הש"י, וכאמרם ז"ל לא בשביל שאקרא רב וכו' ובשביל שהי' בן העוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, כמו שפירשו במשנה אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', ולפי"ז יתורץ קושית הדרך חיים שהקשה שתורה בלי מצות אינה כלום וכתר תורה הוא בהכרח עם מצות, וא"כ כתר שם טוב נכלל בכתר תורה, וכפי שפרשנו לא קשה כלל, דאפי' כשמעשה המצות אינם כ"כ מבוררים, מ"מ מאחר שעושה המצות בפועל אינו מעכב על תורה ורק מחשבת פיגול להתגאות או לקנטר זה נתמעט מלשון כתר כנ"ל, וכמו שחילקו התוס' בהא דשלא לשמה דתרי גווני שלא לשמה איכא, דלקנטר נוח לו שלא בא לעולם, אבל שלא לשמה שעדיין אינו מבורר זה אינו מעכב על כתר תורה, ולעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא ללשמה, אבל כתר שם טוב היינו שהמעשים שלו יהיו בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית זה עולה על גביהן כשאינן בתכלית הלשמה, ובודאי כשהתורה היא לשמה בתכלית או כששניהם הם בלתי לשמה בתכלית, אז ת"ת כנגד כולם, אבל כשמעשיו הם לשמה בתכלית, והתורה אינה לשמה בתכלית שוב כתר שם טוב עולה על גביהן:
האומנם שזה קשה לצייר איך ישתנה טבעו שלא לזכור כלל תועלת עצמו, והרי אדם קרוב אצל עצמו ואיך יכול להיות שמעשיו יהיו נקיים מבוררים בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית, ולא יתערב בו שום כוונה צדדית אף להשלים את נפשו, אך עצה היעוצה לבוא לזה הוא ע"י ביטול דעתו ומחשבתו ורצונו לרצון הש"י, וכאמרם ז"ל יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, כמו ששור וחמור אינה משגיחים ומתכוונים לתועלתם כלל, וכאשר יתרגל בזה הרבה יקנה טבע שני כאשר חכמים הגידו ההרגל נעשה טבע שני שיהי' באמת בטל להשי"ת ואז נקל יהי' לו לעשות כל מעשיו לשמה ואז יזכה לכתר שם טוב שעולה על גביהם:
ולפי"ז יובן מהו ענין כתר שם טוב שהיא מעשים טובים למנורה, שהמנורה תרמוז לכתר שם טוב, שהמנורה היא כלי אור וחכמה שהרוצה להחכים ידרים ולא כלי מעשה, אך הנה מנורה היא כלי איר שנתהוה משמן זית זך, והנה שמן זית הוא דבר הנבדל ונפרד חשוכא מנהורא ומרירא ממתיקא, שהרי זית קשה לשכחה היפוך החכמה, והוא מר בטבעו כאמרם ז"ל יהי מזונותי מרורים כזית ביד הקב"ה, אלא שע"י כתישה וביטוש וסחיטה נפרד הטוב מהרע ומוציא שמנו, ושמן מפקח השכל ומחכים, כאמרם ז"ל מפני ששמן זית מצוי להם לפיכך החכמה מצוי' בהם, וכתישת הזתים עד שמבטל צורתם הוא פועל דמיוני להאיש המבטל דעתו ורצונו להשי"ת, וכמו שע"י הכתישה מוציא שמנו ונעשה נפרד מפסולת עד שמוציאין ממנו שמן זית זך בלי שמרים, היינו שאיננו מתערב בו מגוף חומר הזית שטבעו היפוך השמן, כן איש המבטל דעתו ורצונו כנ"ל נפרדו ממנו חלקי הפסולת, והיא חכמה כח מה, שלעומת שנעשה נפרד מהפסולת וכל מעשיו לשמה זוכין לחכמה נבדלת שהיא בלי פסולת, וחכמה נבדלת בלי ביטול מעש"ט כנ"ל בלי פסולת אי אפשר, וע"כ בזה עצמו שהיא כלי אור בחכמה נבדלת הוא פועל דמיוני למעש"ט ע"כ מעשים טובים שהם בלי פסולת כנ"ל מרומז במנורה:
ולפי האמור יתיישב קושיות הדרך חיים שהקשה למה לא הי' כנגד כתר שם טוב שהוא על גביהן זר, ולהנ"ל הוא עצמו עוד יותר מזר, שזר מורה על ממשלה שלא יתגאה ולא ילמוד לקנטר כנ"ל, והרי המנורה מורה על תכלית הלשמה והביטול, א"כ המנורה כולה מראשה עד יריכה היא עוד יותר מזר משהו שהוא על הכלים, ועם זה יובן מה שלא שנו במשנה ד' כתרים הם, שהרי כתר שם טוב אינו ענין אחד עם הכתרים הנ"ל, שהם רק כתר על דבר אחר כמו שהוא הרמז בזר על כלי, אבל כתר שם טוב הוא כולו כתר:
ולפי האמור יובן ענין דשמן זית זך כתית למאור, ולא למנחות, דכל עצמה של המנורה באה לרמז על התהפכות ובחי' ביטול עד שיהי' לשמה בתכלית בלי שום פסולת, ע"כ נצרך להיות זך וכתית, שאין זה ענין למנחות:
ועם זה יובן שנצרך למצוה זו כחו של משה ואתה תצוה, ויקחו אליך, היינו כי משה הי' בלי שום פסולת כנ"ל מתולדתו, ע"כ הי' בכחו להשפיע ענין זה בישראל להתהפך עד בלי פסולת כנ"ל:
במדרש ואתה תצוה הה"ד זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך וכו' אלא מה זית מגרגרין אתו ואח"כ מורידין אותו וכו' ונחבט וכו' וטוחנין אותו ואח"כ מקיפין אותו בחבלים ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שמנן, כך ישראל באין אוה"ע וחובטין וכו' ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם וכו' הוי זית רענן יפה פרי תואר, ויש לתמוה שח"ו לומר שכן צורת ישראל שלא לעשות תשובה עד ח"ו ע"י יסורים, וכך היתה הכוונה שהרי שם של דבר הוא מהותו, ומאחר שאמר קרא ה' שמך מורה שכך היא מהות ישראל ח"ו לומר כן, אבל הפירוש הוא דהנה לכאורה נראה שתשובה כזו ע"י יסורין ר"ל אין בה כ"כ שבח, ע"ז בא לומר שאינו כך שהרי זית כך צורתו שיתן שמנו אחר כל המעשים, ומ"מ זה שבחו, כי ע"י המעשים אינה נולדת לו תכונה אחרת רק שמקודם הי' טמון שבחו בפסולת המקיפו ומשקין מפקד פקידי, וכשמסלקין הפסולת ממילא נתגלה שבחו וטבעו כן ישראל בעצם הם טובים רק לפעמים במקרה פסולת מקיפם וכשמסיר הפסולת ממילא נתגלה עצם ישראל וכעין שכתב הרמב"ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
וע"כ טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי כל פעולת המלקיות הוא רק לקרוע סגור הלב וממילא נתגלה עצם ישראל, ק"ו למרדות בלבו של אדם שמעצמו התעורר עצם ישראל ונקודה הפנימית לצאת מתוך החושך:
ומזה ק"ו לשבת שכתיב ביום השבת יפתח וממילא נתגלה עצם ישראל, ומזה בא שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, בודאי יש ביד איש ישראל להתעורר להוציא כחותיו הטמונים בלבו, וע"כ שבת בו תשוב ואינן צריכין ח"ו ליסורים ולא למרדות, וע"כ איתא במדר"ת שעונג שבת טוב יותר מאלף תעניות שהרי כל פעולות התעניות הם להתיש החומר למען תצא לפועל נקודה הטמונה שבלבו, ק"ו לשבת שממילא נקרע סגור הלב וע"י עונג שבת מעורר הנקודה פנימית שבו בעצמה לצאת מתוך המאסר, ולא סילוק המונע לבד, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שמי שהוא נשמר מנעוריו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים עכ"ד, ויש לומר שכל מי שמתחיל מחדש ומקבל עליו מהיום והלאה באמת הרי הוא בעת הזאת מנעוריו, וכמאמר הכתוב בני אתה אני היום ילדתיך, ואפי' גר שנתגייר שבא מטפה פסולה נמי כקטן שנולד דמי, ורות מכיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, ק"ו לישראל הקדושים מלידה ומבטן שמאחר שנותן דעתו ומקבל עליו מחדש באמת זוכה לעונג שבת ונושע מכל ענינים המעיקים:
ענין בגדי כהונה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכהנים שהיו פנימים היו צריכין לבגדי כהונה לכיסוי, אבל לוים שעבודתם בשיר לארמא קלא והיא בהתגלות ע"כ אינם צריכין לבגדים עכת"ד:
ויש להבין משרע"ה שהוא תכלית הפנימית עד שאינו נתפס בשם כלל כי שם של דבר הוא מהותו, ומהותו של מרע"ה היא נעלם, ע"כ שמו הוא רק שלילה מן המים משיתיהו מסולק מחומר כמ"ש המהר"ל, ק"ו שהי' צריך לבגדים, ולמה אמרו ז"ל ששימש בחלוק לבן, ונראה דהנה דבריו הקדושים צריכין ביאור למה פנימים צריכין כיסוי, ויש לפרש עפ"י מה שאמרו ז"ל דאור שנברא ביום הראשון אדם מביט בו מסוף העולם עד סופו כיון שצפה הקב"ה במעשיהם של רשעים גנזו, ויש להבין הלא הקב"ה הוא הטוב ומטיב לרעים ולטובים ולמה גנזו מהם, ועוד הלוא כמה וכמה דברים טובים בעולם ולא גנז אלא האור בלבד, ובש"ס תענית צדיקים לאורה וישרים לשמחה, ופירש"י שישרים עדיפי מצדיקים, וא"כ ע"כ שהשמחה עוד עודפת במעלה על אורה והי' לו לגנוז את שמחה, אך יש לפרש דהנה אור שנברא ביום הראשון שאדם מביט בו מסוף העולם עד סופו אין הפירוש כפשוטו שהי' אור רב מאד וע"כ היו יכולין להביט בו בתכלית הרוחק, דהא תינח אם הי' הארץ שטחית, אבל הארץ היא כדורית וא"כ חלקי הארץ וגבשושיתה מפסיקים, אך יובן עפ"י ברייתא דמלאכת המשכן הובא בתוס' פרק במה מדליקין הי' מסתכל בחבית ויודע מה בתוכו בטפיח ויודע מה בתוכו, והנה ראי' זו איננה ראי' גשמית כי הגשם חוצץ ומפסיק בפני הגשם, אלא ע"כ הוא ראי' רוחנית, וכעין הרואה ברוח הקודש שצופה ומביט כאלו הי' עומד לפניו ואין הגשם מפסיק וחוצץ בפני הרוחנית, והנה שורש אור זה הוא בהתדבק העלול בעילה בדביקות עצומה, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה לתלמידו אז תראה ותשמע מה שאין בו ספק, וזה כח שניתן בנבראים שיהי' בידם להתדבק בדביקות עצום כזה, וזהו הפירוש שנברא ביום ראשון שיום ראשון שימשה מדת חסד כנודע, שכל שבעת ימי בראשית שמשה בכל יום מדה אחת על הסדר וביום ראשון חסד ובשני גבורה וכו', והנה חסד היא אהבה ודביקות ונשפעה מדה זו בנבראים שיהי' ביכלתם להדבק באהבה, ובשביל זה הי' צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, אך באשר צפה הקב"ה במעשיהם של רשעים עמד וגנזו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק לאיש ששאלו למה אין כעת האהבה כ"כ גדולה בין החסידים כמו בדורות הראשונים, והשיב שיש בשמים היכל אהבה והוא סתום אך הרבי ר' לוי זצללה"ה מברדיטשוב הרתיק על ההיכל ההוא ונפתח לו, ומזה נשפעה אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו בהאהבה לאהבת חיצוניות ונתרבה ג"ע בעולם עמדו צדיקי הדור וסגרוהו, כן ממש י"ל שלכן נגנז אור שנברא ביום ראשון שהיא אהבה ודביקות כנ"ל, ובשביל הרשעים שלא יקחוהו לטנופת שלהם עמד וגנזו:
ובזה יש לפרש מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהכהנים באשר הם פנימיים צריכין לבוש וכיסוי, היינו שכהן מדתו חסד ואהבה, והכיסוי הוא לבל יקבלו הרשעים מאהבה זו לטנופת שלהם, ותהי' אהבה מוגבלת, ע"כ עבודת הכהנים היא בחשאי, אך לוים באשר מדתם מדת יראה כנודע, ובחי' שמאל דוחה, ע"כ לעומת שמדתם לעמוד מנגד מחמת היראה, כן נמי כחות הרשעים עומדים מנגד ואינם יכולין לקבל מהם מאומה, אף שעבודתם היתה נמי בדביקות עצומה בשיר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלעומת שהאדם מתרחק ממה שאינו שייך לו, כן נמי מתרחקין ממנו ענינים חיצונים שאין להם שייכות לו, ע"כ לא הוצרכו הלוים לבגדים:
ולפי"ז שפיר מובן מה שלא הוצרך משרע"ה לבגדים, דהנה כתיב כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו, ולכאורה יש להבין יראה זו מה טובה הלא פני משה כפני חמה, וכי מתייראים מן החמה, והי' לו לומר שלא יכלו להביט בפניו כמו מי שעיניו טרוטות אינו יכול להסתכל בחמה, אבל למה עוד ייראו, אבל לפי הנ"ל יובן, דהנה אמרו ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ויראה היא אותיות ראי', וראה מה שלא ראה זולתו, ע"כ קרן עור פניו כדמיון מראה המלוטשת העומדת נגד החמה כן הבהיק פניו מזיו השכינה, וע"כ כמו שהיתה בו מדת היראה בתכלית, כן יראו מגשת אליו, ובמדרש פרשה מ"ה בשכר כי ירא ויראו מגשת אליו, ומעתה יובן ק"ו מלוים שהי' מדתם יראה לא הוצרכו לבגדים וכיסוי, משרע"ה שאף ישראל היו יראים מגשת אליו עאכו"כ:
ולפי האמור יש לפרש ענין כהן גדול שמשמש בשמונה וביוה"כ בארבעה, דהנה כ"ג שורשו מבחי' רב חסד, כמ"ש הרב בספר תורה אור שאברהם אע"ה הי' מבחי' חסדי עולם ואהרן הכהן מבחי' רב חסד, וע"כ לא הועילו אצלו הד' בגדי כהן הדיוט, כי האור שלו הי' כ"כ גדול ובוקע דרך הבגדים, ויש רמז לזה בש"ס יומא (ל"ה:) אמרו עליו על ר"א בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשו מפני שנראה כערום, וכו' אמר אביי כחמרא במזגא פירש"י שהפשתן מוצהב ונראה בשרו מתוכה, ע"כ הוצרך עוד ד' בגדי זהב, והיינו עפ"י דברי המדרש משל לבן מלכים שהי' פדגוגו נכנס אצלו ללמד סניגוריא על בנו והי' מתיירא מן העומדים עליו הלבישו פרפורא שלו שיהו רואין אותו ומתייראין ממנו, כך אהרן וכו', מה גם שידוע שד' בגדי זהב נגד ד' אותיות שם אדנ' דינא דמלכותא, ע"כ הי' מעין משה וייראו מגשת אליו:
והנה כ"ג ביוה"כ כשנכנס לפני ולפנים הי' בתכלית האימה ויראה, וע"כ הוצרך פרישה שבעת ימים מקודם, שפירש"י יומא (ח':) שזה פרישתו לקדושה לכנס למחנה שכינה וכו' שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות, ובפייט אתה כוננת הי' עומד באימה לפני א' עליון וסמך וכו', והיינו שתיכף שלבש בגדי לבן לצורך פנים לבש אימה ופחד, והרי אמרנו שלעומת היראה שבו, מתייראין ג"כ ממנו ע"כ הי' זה במקום בגדי זהב:
ולפי האמור יובן טעם ד' בגדי לבן בשבת לשרידים אשר ה' קורא כבכתבי האריז"ל כי שבת היא פנימית יומא דנשמתא וכלהו ערקין ואתעברו מינה, הרי הוא מעין כ"ג ביוה"כ לפני ולפנים שמשמש בד' בגדי לבן, וכבש"ס שבת (כ"ה:) כך הי' מנהגו של ר' יהודה בר' אלעי ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות:
בש"ס זבחים (פ"ח:) מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת על שפיכת דמים שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם, פירש"י רמז הוא לעתיד שיכפר שפיכת דמים בכתונת, טבילה היינו כפרה, מכנסים על ג"ע, מצנפת על גסי הרוח, אבנט על הרהור הלב, חשן על הדינים, אפוד על ע"ז, מעיל על לה"ר, ציץ על עזות פנים, בציץ כתיב והי' על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב ומצח אשה זונה הי' לך, ע"כ, ויש להבין מהו ענין כפרה שבבגדי כהונה:
ונראה דבזוה"ק ובתיקונים דארבע בגדי לבן הם נגד ד' אותיות הוי', וד' בגדי זהב נגד ד' אותיות אדנ', והנה ידוע שזלע"ז עשה האלקים, ד' כחות הטומאה דכורין וד' נוקבין, ויש לומר שמהם נמשכין הד' מלכיות שמתנגדין למלכות שמים, וכבר אמרנו שהם כחות חיצונים מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, ועבירה הכוללת את שלשתן, וע"כ בגדי כהונה שהם לעומתם בקדושה הם דוחין את כחות הרעות ומכפרין על כל אלה, וזהו שאמרו מצנפת על גסי הרוח וכל המתגאה כאלו עע"ז, מכנסים על ג"ע, כתונת על שפ"ד, אבנט על הרהור הלב, כי הרהור הלב הוא כולל הכל שהרי יכול לחשוב ולהרהר בכל, וכמו שהלב בו נתקבצו כל בחי' שבאדם, וכ"כ ד' בגדי זהב אפוד על ע"ז, ציץ על עזות מצח כדכתיב ומצח אשה זונה הי' לך, ובכלי יקר שאיש שהוא עז פנים בידוע שבא מג"ע, הרי שציץ על ג"ע, חשן על הדינים, וידוע שגזל הוא ענף משפיכת דמים כדכתיב כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, וחשן הוא אותיות נחש בהיפוך אתוון שנחש הביא מיתה לעולם, וזה מכפר על שפ"ד, מעיל על לה"ר שהוא כולל כל ג' עבירות כנ"ל, ובספר המגיד לב"י שמעיל היא כנגד כנסת ישראל שהיא כנישו דכל נהורין לעומת כח חיצוני כנישו דכל כחות הטומאה והדברים עתיקים:
והנה כבר אמרני שג' אבות אברהם יצחק ויעקב הם הורישו לישראל כח ועוז לעמוד נגד ג' כחות הרעות הנ"ל המושכין לשלש עבירות ובזכותם ג' רגלים פסח שבועות סוכות שהם נמי נותנים כח לישראל בזה, ומשרע"ה הוא נגד כח הכולל כנ"ל, ובזכותו שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכל הרגלים מסתעפין משבת, ובזה נמי יש ליתן טעם על ד' בגדי לבן בשבת להשרידים אשר ה' קורא:
במשנה מנחות (ע"ז:) המלואים הי' באין כמצות שבתודה חלות ורקיקין ורבוכה, הנה נראה כי קרבנות המלואים שהם חינוך בכל מיני קרבנות כמ"ש הרמב"ן בראשית ט"ו ט' בברית בין הבתרים רמז לו כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו העולה והחטאת והשלמים כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם, וכבר כתבנו שזה רק לדעת ר"א, אבל לרבנן אינו כן, ובאמת האשם במתן דמו דומה לעולה, ובשרו ואימוריו לחטאת, ומ"מ אין אשם קרבן מחודש אלא מורכב משניהם, וע"כ שלשה אלה חטאת ועולה ושלמים הם כלל כל הקרבנות, ולפי"ז נראה דה"ט דמלואים שקרבנו חטאת ועולה ושלמים, וחלות ורקיקין ורבוכה, ויש להבין מדוע לא הי' נמי כעין חמץ שבתודה או שתי הלחם, אך יש לומר עפמ"ש הזוה"ק (קפ"ג:) בטעם איסור חמץ בפסח, ובשבועות דהוא שלימא יתיר מקריבין שתי הלחם חמץ, והסביר ע"פ משל למלכא דהוה לי' בר יחידאי וחלש וכו' אמרו ייכול ברי' דמלכא מיכלא דאסוותא וכו' כיון דאכלו ההוא אסוותא וכו' אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון לי' דהא לא יכיל לנזקא לון עכ"ד, וכעין זה נמי יש לומר בטעם המלואים שנכנסו לקדושת כהונה הי' מעין ישראל כשיצאו ממצרים שנכנסו לרשות הקב"ה, וכשם שישראל בראשית הויתם הי' יכול החמץ להזיק להם, כן הכהנים בראשית הויתם בכהונה:
והטעם דבראשית הוי' מזיק החמץ ולא אח"כ, יש לומר עפ"י מה שכתב הרמב"ן פ' נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, היינו שורש רע שיפרה וישגה בימים הבאים יוצא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וע"כ חמץ שרומז ליצה"ר בתחילתו הוא מזיק עד שיכול לצמוח ממנו אשכולות מרורות כדמיון החולה אשר יאכל דבר קשה העיכול ישוב למרירות פתנים בקרבו עד שנתחזק האיצטומכא ויכול לעכל אפי' דברים קשה העיכול, כן אח"כ כשהאדם מתחזק בצדקו יכול להכלל גם את היצה"ר לעבודת ה' כאמרם ז"ל בשני יצריך, ויצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא וכדומה:
ומכאן תוכחת מגולה להבאים להתקדש שצריך לחפש בחורין ובסדקי לבו כי בתחילתו הוא מזיק ביותר, וכמו חמץ בפסח שאסור במשהו:
ועפי"ז יש ליתן טעם על לחם הפנים הבאים מצה ולא חמץ, ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות ששבת היא יומא דנשמתא מעין עוה"ב, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ אדרבה מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ, אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת שתי בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה והיא כדמיון עוה"ב אחר עוה"ז, ובחי' השנית שהיא ראשית לימי המעשה הבאים ומני' שיתא יומין מתברכין, והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השלחן עד שבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמ"ש הרמב"ן בפ' תרומה, איננו יכולין לומר שהוא מצד בחינה הראשונה שבשבת שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננו נגמר מצותו עד שבת הבאה ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייך לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת בחינה השנית שבשבת שהיא התחלה וראשית לימי מעשים הבאים, וכל התחלה וראשית צריך להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יו"ט של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה ע"כ בא חמץ:
במשנה מנחות אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים של בין הערבים ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ונא את המנורה אלא בשבעה נרותי' בין הערבים, הנה חינוך הוא העיקרי והוא בראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ועפי"ז יובן שעיקר התמידין הוא בשחר, והטעם יש לומר דבשחר זמן התגברות החסדים בוקר דאברהם, ולא מצינו קרבן עולה אלא באברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, וביצחק לא מצינו אלא ויבן שם מזבח אבל לא נאמר אם הקריב עליו, וביעקב מצינו ויזבח זבחים ועיין רמב"ן שם, וע"ז בזכות אברהם זכו ישראל לתמידין וע"כ עיקרו הוא בבוקר דאברהם, קטורת ונרות עיקרם בין הערבים, להאיר את החושך שכמו בגשמיות כן ברוחניות שהוא התגברות הדינין והתפשטות דרגין מסאבין בעלמא, וע"כ הוא זמן שבאדם נמי אינו מאיר השכל כ"כ והוא זמן שינה, יע"כ אז עיקר התחזקות באמינה, וזהו שאומרים אמת ואמונה ערבית, וע"י התחזקות באמונה זוכין לאור ה' כדכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי, והיינו שאיננו נופל ח"ו בחושך אלא יושב כדכתיב ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' נתקיים ה' אור לי, ולזה רומזים נרות המנורה מערב עד בוקר, ובעידן הדלקה תהא מוקטר קטורת, היינו שמקודם צריכין לקשר בקשר אמיץ, כי קטורת היא לשון קשר ואח"כ יכולין להאיר ע"י אמונה כנ"ל, וכעין זה הוא שבת לעומת ימי המעשה היא בערך אור אל החושך, ושבת שעת מנחה הוא רעוא דרעוין ואז הוא זמן קישור ישראל באביהן שבשמים בתוספות אהבה ודביקות ובכח זה להתחזק בימי המעשה, ובאמת כי זה הוא עיקר ביאת הנשמה לעוה"ז, והוא כעין שיוצאין משבת לימי המעשה, וכשזוכין בימי חול שלא ידבק בו פחיתות וטנופא דהאי עלמא זוכין לשבת הבאה ביתר שאת, וכמו נשמת צדיקים ששבין מעוה"ז לעולם העליון ביתר שאת ממה שהי' קודם בואם לזה העולם, כי הכוונה היא להתחזק בימי החושך ודווקא בעוה"ז השפל, וכמו שהגיד כ"ק זקני אדומו"ר זצללה"ה אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, ולא די מחובשי ביהמ"ד שזה רבותא יותר, ולכל אלה מרמזין קטורת ונרות בין הערבים, ולפי"ז יובן למה נתאחרה פרשה זו אחר כל עניני מלאכת המשכן וכל כליו ובגדי כהונה להורות כי זה חותם הכל וסוף מעשה במחשבה תחילה ישמע חכם ויוסיף לקח:
פרק ד
תצוה זכור שנת תרע"ד.
ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, יש לפרש עפ"י דברי תקוני הזוהר (ג':) ד' בגדי לבן כלהו רחמי בשמא דהוי' וד' בגדי זהב כלהו דינא מסטרא דאדנ' וכו', ולפי"ז לכבוד קאי על בגדי זהב ולתפארת על בגדי לבן, ועיין ברמב"ן ולכאורה לפי"ז בגדי לבן הם יותר במעלה מבגדי זהב ולמה בבגדי לבן משמש גם כהן הדיוט, אך יובן עפ"י המבואר עוד שם בתקה"ז דארבעה בגדי לבן מכפרים על ג"ע, וד' בגדי זהב מכפרין על ע"ז, וידוע דחטא ג"ע הוא מצד תאוה הנטועה בלב וא"כ הוא פגם הלב, וחטא ע"ז הוא בשכל שבמוח וא"כ הוא פגם המוח, וזאת ידוע שפגם השכל והמוח קשה יותר לתקן מפגם הלב, ע"כ תיקון פגם המוח נמסר רק לכ"ג, אבל תיקון פגם הלב נמסר לכל הכהנים:
ולפי האמור שבגדי כ"ג הם תיקון פגם הלב והמוח יש לפרש הא דאמרו ז"ל מגילה (י"ב.) באחשורוש שלבש בגדי כהונה [פירש"י שהי' בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים] כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת, והענין צריך ביאור, מה ענין בגדי כהונה לסעודה, ואם להראות כי כביר מצאה ידו הי' די להראותם בלתי מלובש בהם:
אך יש לומר דהנה ישראל הי' בידם חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר והוא חטא ע"ז שהיא פגם המוח, וגם חטא נשים נכריות שהוא פגם הלב, והנה במדרש מגילת אסתר בימים ההם זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה שהי' אומרים לפניו רבש"ע בית המקדש חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההם ראיתי יהודה דורכים גתות בשבת וגו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' שאלת המלאכים מאחר שבהמ"ק חרב מאין נמצא מנוחה ושמחה בעולם והשיבם הש"י כי שבת היא מנוחה, וכאשר פגמו בשבת נטלו האומות המנוחה, עכת"ד, ולפי דרכו זה אף אנו נאמר שמחמת פגם ישראל במוח ולב נתחזקה קליפת אחשורוש במוח ולב על ישראל, והיינו שהאפיל את שכלם ולהכניס בלבם תאוות רעות, ולשניהם היתה כוונתו בסעודתו, כי הסעודה נעשית בשביל דלפי חשבונו מטו שבעין שנין ולא אפרקו תו ודאי לא מיפרקי, וח"ו לעולם העבד ימלוך ושפחה תירש גבירתה, וכאשר ישראל יהיו באותה סעודה הרי הוא כאלו מודים לו בזה ושמחים עמו ע"ז, והוא כעין חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, וכן מבואר במדרשים שרצה למשכם לתאוות רעות כחטא נשים נכריות, א"כ רצה לפגום במוח ולב, וזהו שלבש בגדי כהונה לסעודה זו היינו שרצה להמשיך את ישראל לסעודה זו לפגמם במוח ולב ע"י מה שנטל כח בגדי כהונה מישראל שהם תיקון מוח ולב ע"י שני החטאים הנ"ל:
ועם זה יובן שחטא מה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע נמשך עוד מחטא הקדום שהשתחוו לצלם ונשאו נשים נכריות, ובזה יתיישב מה שאמרו ז"ל מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי' מפני שהשתחוו לצלם, הלוא מיום שמת נבוכדנצר עד מעשה המן הי' מ"ג שנים עשרים ותלת דאויל מרודך ותלתא דבלשצר היא כ"ו וחמש דדריוש וכורש ושנים עשרה דאחשורוש עד מעשה המן הרי מ"ג והרבה שנים שממעשה דצלם עד שמת נבוכדנצר וב"ד של מעלה אין מענישים עד בן עשרים, נמצא רוב אנשים שהיו במעשה דצלם כבר הלכו לעולמם, והעולם נידון אחר רובו ורוב הדור נתחלף למה יענשו עתה במעשה המן בשביל מעשה אבותיהם, אך להנ"ל ניחא שחטאים הנ"ל שנשתאבו בקרבם משכו אותם להסעודה וא"כ עוד מרחף עליהם חטא אבותיהם, ועוד שבאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם נענשין בעון אבותיהם, ויש לומר עוד שאף אלו שלא היו בשושן ולא נטלו חלק בסעודה זו מ"מ באשר הי' טמון בקרבם חטא אבותיהם אף שלא יצא לפועל נמי צריכין מירוק:
ולפי"ז יש לומר שכל דברי חכמים קיימין רשב"י שאמר מפני שהשתחוו לצלם ותלמידיו שהיו אומרים מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע דברים אחדים המה, ויש להעמיס זה בלשון הגמרא בהויכוח שביניהם שהם שאלו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלי' דקדקו בדבריהם "שבאותו הדור" להוציא טעם שהשתחוו לצלם מפני שלא היו באותו הדור אלא דור הקדום כנ"ל, ע"ז אמר להם אמרו אתם לשמוע מה בפיהם אם כוונו אל האמת אחר שמצא אותם מבינים שלא מפני חטא הקדום לבדו נענשו, ע"ז אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, ושוב בדק אותם מה כוונתם אם סבורים שע"ז לבד בלי צירוף חטא הקדום, או ע"י צירוף כנ"ל, ושאל אותם א"כ שבכל עולם כולם אל יהרוגו והם בקשו לידע מה בלבו אם לא נטו מדרך האמת אמרו אמור אתה, והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם כלומר ע"כ נענשו כולם מפני שנשתאב בקרב ישראל חטא זה והוא שהביאתם לחטא הסעודה, וכולם צריכין מירוק אפי' אותם שלא נטלו חלק בה כנ"ל:
ולפי האמור יובן למה הי' המירוק על ידי המן שהתגבר עליהם כח עמלק דווקא, דהנה יש להתבונן בפרשה של מלחמת עמלק בראשונה שאמרו ז"ל שהי' בשביל שרפו ידיהם מן התורה, ולמה לא בשביל החטא שמפורש בכתוב על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ועוד הלוא עדיין לא נצטוו על תלמוד תורה שאף שניתן להם פרשיות במרה, אבל לימוד התורה הוא מצ"ע בפ"ע נוסף על גוף עשיית המצ"ע, ובודאי לא נצטוו עלי' עד סיני, ולמה יענשו:
ונראה דהנה שני חטאים נזכרו בכתוב על ריב בני ישראל, ועל נסותם וגו', ויש לומר דהנה הזוה"ק (ס"ד:) אמר ר' אבא מאי דכתיב היש ה' בקרבינו אם אין וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו דסחרן לון ואמרו היש ה' בקרבנו אם אין וכו' אלא הכי קאמר ר' שמעון בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם וכו', והנה חטאם הוא חטא ופגם בשכל, אך מה שכתיב על ריב בני ישראל שענין מריבה הוא בא מהתפעלות הלב שאינו יכול לסבול ולעצור בקרבו את הכעס וקצף, והנה הוא חטא ופגם בלב, אבל חכמינו ז"ל ירדו לעומק הדבר והבינו מאין נמשך לישראל שיתפגמו בשכל ולב, ומצאוהו מרומז בפסוק רפידים שרפו ידיהם מן התורה, והיינו דהנה בתורה נכללים שני דברים השכלת התורה שהוא במוח ושכל, ויש בה עוד מצות הלב ללמוד לעשות כאמרם ז"ל הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, והיינו שצריך להיות לימודו להשכיל את הלב שיהי' מיכן וכלי קיבול להתורה, ולא יהי' השכלתו נפרדת מלבו, וזהו שאמרו ז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו, והנה במרה שניתנו להם פרשיות התורה להתעסק בהם אף שעדיין לא נצטוו במצות הלימוד מ"מ הי' הלימוד מביא בהם שלימות השכל ושלימות הלב, והי' בהם כמו נשמה בגוף, וכשרפו ידיהם מן התורה, נשתאבו בהם כחות חיצונים לעומת השכל והלב, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת שמפני סילוק נשמה הטהורה מהגוף שורה לעומתה בגוף דבר חיצוני המביא טומאה, כן נמי הי' ע"י רפיון ידים מהתורה שהיא שלימות השכל והלב, שורה עליהם כחות חיצונים המקלקלים השכל והלב [ויש לומר עוד לשון רפיון ידים מהתורה כי ידים נתכנה בהם בעשית המצות המתיחס ללב האדם כי העשי' עיקרה צריכה להיות ברגש והתפעלות הלב, ורפיון ידים מהתורה היא פירוד הלב מהשכל והיא כענין הנ"ל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו, ולפי"ז אף שלא נפרדו מלימוד התורה נמי חשוב שלא הי' להם אפי' מצות לימוד כנ"ל ושרה לעומתו כח חיצוני המקלקל השכל והלב] וזה עצמו הוא שהמשיכם לחטא ממש בכפלים על ריב בני ישראל, ועל נסותם, וע"כ נקרא שם המקום מסה ומריבה לעומת שני החטאים, ולפי"ז אין דברי חכז"ל מוציאים מפשט הכתוב אלא ביאור ענין הכתוב כמשפט תורה שבע"פ המבארת ענין שבתורה שבכ':
ולפי האמור יובן העונש שבא עליהם עמלק, דהנה נראה שכחו של עמלק בקליפה היא לעומת כחו של אהרן בקדושה, ומוכח מהא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובא להלחם בישראל, כי כל זמן שהי' אהרן קיים לא הי' לו שליטה, והיינו דכמו אהרן בשמונה בגדיו הי' מאיר במוח ולב ישראל כנ"ל, הי' כחו של עמלק נמי כח כפול, להאפיל את המוח ולבלבלו ולהחשיך את השכלתו שבל יאיר וישכיל את הלב, ולטמטם את הלב לבל יקבל מהוראת השכל שיהי' משתוקק לדבר קדושה, אלא יהי' נמשך אחר טבעו להשתוקק להנאות וכיסופין דהאי עלמא, ובדוגמא זו בין עולם העליון לבין התחתון, הסתר כפול שהעליון לא ישפיע, וגם התחתון לא יקבל, הא למה זה דומה לליקוי חמה הפרוש על פני חמה שלא תאיר ללבנה ויש ליקוי הלבנה הפרוש על פני הלבנה שלא תקבל מאור השמש, ואם שניהם לוקין כאחד הסתר כפול, ובמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, הרי הוא הסתר בפני העליון, ובפסיקתא שעמלק דומה לזבוב שלהוט אחר המכה, ומשל הזבוב מצינו שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, והיינו שאינו מניח לבוא להלב שום הארה קדישה, וא"כ זהו הסתר בפני התחתון, וזה צר ואויב למעלן ואויב למטן, וזהו שאין השם שלה ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, שם וכסא הם דוגמות לכבוד ולתפארת הנאמר באהרן כנ"ל, וזהו מחה אמחה מלמעלה ומלמטה:
ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ס"ד דעמלק הוא קליפת שור וחמור יחדיו וכד מזדווגי כחדא לא יכלין למיקם בהו מבין סטר"א דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו, והיינו דשור יש בו הכרה דכתיב ידע שור קונהו ושור מלך בבהמות ויש בו אומץ לב המרומז בקרניו, ודוגמתו באדם בקדושה הוא דעת דקדושה ולהיות לבו מוגבה בדרכי ה', וזהו קרנות צדיק, ובטומאה היא דעת דקליפה המביאה לידי מינות וכפירה ר"ל וגסות הרוח קרני רשעים, וחמור יש בו מדת הסבלנות שסובל את המשא ואינו מבעט, ובקדושה ישכר חמור גרם רובץ בין המשפתים מקבל עליו עול תורה ואינו מבקש תענוגי עוה"ז וצדיק אוכל לשובע נפשו, ובטומאה הוא חומרי לגמרי להוט לתאוות רעות וכד אזדווגי יוצא כלב מבין שניהם, היינו שהכלב מדתו חוצפה ועזות מצד שור ובלען לא ידע שובע מצד חמור, ושניהם בפסוק אחד והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, והנה מצד קליפת שור שבו הוא מסתיר בפני דעת דקדושה וחוצפה מלכותא בלי תגא, ומצד קליפת חמור שבו שהוא הנטי' אחר התאוה הוא מסתיר בפני הלב והשתוקקת הקדושה:
ובזה יש לפרש מה שהתגבר עליהם עמלק בעת ההיא שמחמת שפגמו במוח ולב ע"כ הי' העונש עליהם שהתגברה עליהם קליפת עמלק שהיא קליפה כפולה והסתרה מצד המוח והסתרה מצד הלב:
ובזה יש לפרש מאמר מכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו שהי' אהרן מזכיר מעשה לוי וחור מעשה יהודה, והיינו שידוע שלוי הי' ראש ישיבה במצרים כמ"ש הרמב"ם והוא מעלת השכל, ויהודה הוא המלך מרכבה למלכות שמים, שידוע שמשתוקקת למעלה, וכן הי' ענין דוד המלך ע"ה שבא מיהודה שהי' משתוקק תמיד להדבק באלקים חיים כמ"ש צמאה נפשי כמה לך בשרי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ומלך לבו לב העם כמ"ש הרמב"ם באופן שלוי הי' מעלת המוח והשכל שבישראל ויהודה הוא מעלת הלב שבישראל, ושני אלה עמדו לישראל נגד קליפת עמלק שנתגברה עליהם בשביל שני חטאים הנ"ל הנמשך מענין רפיון ידים מהתורה כנ"ל:
ולפי האמור יש לפרש דברי הפרקי דר"א דשבת היא לעומת עמלק, והיינו דכמו שעמלק ישבו הסתר כפול כל"ל, בשבת הוא להיפוך שיש בו התגלות ושלימות כפולה במוח ולב, וזה זכור ושמור, זכור במוח ושמור בלב, וכן כתיב ויכלו השמים והארץ, והיינו ששמים הם עולם העליון והארץ היא עולם התחתון, ובשבת נעשה משניהם כלל אחד בלי פירוד שנסתלקו שני מיני הסתר כנ"ל, ויש לומר שלעומת שתי אלה היא מצות נר של שבת רומז לשלימות השכל, והסעודה ועונג רומזים לשלימת הלב וזהו נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין וכן אסדר לדרומא במנרתא סתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, שהרוצה להחכים ידרים, ע"כ נר של שבת רומז לחכמה שבמוח, ושלחן עם נהמא בצפונא כמו הלב שניתן משמאלו של האדם:
ומעתה יובן נמי מה ששלט עליהם המן קליפת עמלק בעת ההיא אחר החטא מהסעודה שהי' חטא בכפלים פגם המוח ופגם הלב נמשך מחטאם הקדום, והיא ממש כמו המלחמה של עמלק במדבר:
ולפמ"ש יובן אשר תמיד אחר מחיית עמלק נתעלו ישראל במדריגת שלימות מוח ולב, לעומת שע"י עמלק נפגמו בבחי' מוח ולב, וע"כ במחייתו נתעלו בשתי אלה, והיינו בראשונה זכו למתן תורה שהיא שלימת השכל, והמשכן שהיא שלימת הלב שהיא דביקת ישראל באביהן שבשמים באהבה כמ"ש תוכו רצוף אהבה כמו שפירש"י, וכן בהמחי' שבימי שאול ודוד זכו לתורה דהיינו חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה ובנין בית ראשון, וכן בימי מרדכי ואסתר זכו לתורה היא עליית עזרא וכמ"ש ועזרא עלה מבבל ואמרו ז"ל ראוי' היתה התורה להנתן ע"י עזרא אלא שקדמו משה, כי מה עלו' שנאמרה להלן תורה אף עלי' שנאמרה כאן תורה, וגם היתה קבלה מחדש כמ"ש במגילה קיימו וקבלו, ובנין בית שני, וכן לעתיד לביא אחר מחיית עמלק בב"א כתיב ומלאה הארץ דעה את השם, וכן כתיב בירמי' נתתי תורתם בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה ובית שלישי, הרי שלעולם אחר מחיית עמלק זוכין ישראל לשלימות השכל והשתוקקת הלב:
ובזה יתיישב קושיית מהר"ל בספר אור חדש בהקדמה במ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ופרשו ז"ל אורה זו תורה והקשה שהרי כבר הי' להם התורה עיי"ש, ולהנ"ל יש לומר פירוש הכתוב שנתעלו במדריגת השכל זה התורה שהאירה עיניהם אחרי שהי' חושך ואפילה בהשכל בימי המן והשיגו שלימת השכל והמוח, וכן יש לפרש כל הכתוב שפרשו ז"ל שמחה זה יו"ט וששון זה מילה ויקר אלו תפיליו, והיינו שכמו שתורה היא שלימת השכל כן יו"ט היא שלימת הלב, וידוע ששמחה מקורה בלב, וכן וששון זה מילה כי במילה יש שתי מצות מילה ופריעה, מילה היא סילוק ערלה רומז לערלת הלב ובזה נשלם צורתו כאמרם במדרש כבכורה בתאנה מה תאנה אין בה פסולת אלא העיקוץ לבד כן הערלה, וכמו ערלת הגוף כן ערלת הלב וא"כ הוא שלימת האדם בלב, פריעה היא מלשון התגלות זהו בשכל שמגלה דברים נעלמים, וא"כ מילה ופריעה היא שלימות לב ומוח, וכן ויקר אלו תפילין כי תפילין של יד כנגד הלב לשעבד כחות הלב להש"י ותפילין של ראש כנגד המוח ושניהם הם שלימות מוח ולב:
בפרקי דר"א וכן בתנחומא שעמלק הוא היפוך שבת וע"כ בזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור, זה לטוב וזה בהיפוכו, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב בעמלק לשון מחי' ולא שאר לשונות של כליי' והפסד, כי יעקב ועשו שניהם היו שווים בצורתם וכבמדרשים שיהודה לא רצה להרוג את עשו בפניו מפני שחלק כבוד לדיוקן של יעקב שהי' דומה לו אלא מאחוריו וע"ז כתיב ידך בעורף אויביך, וכן הי' דומים בקולם עד שיצחק לא הי' מכיר ביניהם בטביעת עינא דקלא, וא"כ אין עשו נחשב לעומת יעקב כמו שאר אומות לעומת ישראל שנחשבים כמו חומר לצורה, אלא שעשו הי' נמי צורה אלא צורה רעה ופחותה, וזה ירש עמלק מעשו, וע"כ נאמר בו לשון מחיי' שהוא לשון העברת צורה כמ"ש מהר"ל בדור המבול, וכמו כתב שאין באותיות אלא צורה שייך בו לשון מחיקה, עכ"ד:
ויש לבאר הדברים כי כשאדם עושה מעשה ומתכוין להגיע על ידה לתועלת מה, נחשב המעשה לחומר והתועלת לצורה, כי תכלית הדבר הוא צורתו והמעשה בכדי להגיע להתכלית הוא חומר הדבר, הן לטוב והן להיפוך ח"ו, ולמשל אם עושה אדם מעש"ט למען ירש בשבילם עוה"ז ואפי' עוה"ב הנה המעש"ט הם חומר הדבר, ומה שירש בשביל זה היא צורתו, וכן להיפוך אם יהרוג אדם נפש בכדי לקחת ממנו את הונו נחשבת ההריגה חומר ולקחת ההון היא צורתו של מעשה הרצח, ודבר זה פשוט בחכמה:
והנה כתיב נפש רשע אותה רע, היינו שאינו מתאוה לו אלא בשביל שהוא רע, ואינו דומה לעושה מעשים רעים בשביל להנות בו, והוא עושה למלאות נפשו המתאוה הנמשכת לדבר הזה מטבעו, אבל זה מתאוה להרע לא בשביל תועלת אלא לבד מפני שהוא רע למעלה מכל חשבון ודעת אם תצמח לו תועלת או לא, ולעומת זה בקדושה הנמשך אחר השי"ת לא בשביל להשיג תועלת לגרמי' אפי' תועלת עוה"ב אלא בשביל שהוא טוב, כמו שאיתא בספרים אהוב את הטוב בשביל שהוא טוב למעלה מן הדעת וחשבון אם יצמח לו לגרמי' תועלת או לא, והיא כעין שאמרו ז"ל כתפוח בעצי היער מה תפוח אין לו צל והכל בורחין ממנו בשעת השרב כך בורחים כל האומות מלחסות בצל הקב"ה אבל אני בצלו חמדתי וישבתי כאמרם ז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', זהו מדתן של ישראל הנמשכין אחר הש"י למעלה מן הטעם והחשבון, וע"כ אפי' איש פשוט שאינו מבין להבחין עריבת ומתיקת עוה"ב נמי בכחו למסור עצמו על קידוש השם זה ועמך כולם צדיקים, כי הצדיק הוא היפוך הרשע וכמו נפש רשע אותה רע כך נפש צדיק מתאוה לטוב, ולעומתם עשו הרשע ועמלק ימ"ש הם שונאים בעצם לכל דבר קדושה למעלה מן הטעם והחשבון, ואפי' תועלת עוה"ז הוא מפקיר בשביל שנאתו ורשעתו, וע"כ עמלק הרהיב בנפשו לבוא להלחם בישראל אחרי ראותו כל ענין פרעה ומצרים, והנסים והנפלאות שבמצרים ועל הים ועמוד הענן ועמוד האש עודנה עומד עליהם, ועמלק הי' מיועצי פרעה והי' יודע שכל עניני משה הובחנו עשר פעמים ע"י כל החכמים והמכשפים היותר גדולים שבעולם שפרעה הי' מולך על כל העולם ובודאי עשה כל מיני טצדקי וקיבץ כל הכחות של כישוף מכל העולם ונתבררו דברי משרע"ה וכל יועצי פרעה עצה נבערה וכרעו ונפלו לפני משרע"ה, ק"ו לעמלק שלא הי' מגיע לקרסולי פרעה ולא הי' גוי איתן ולא גוי מעולם, ועל מי בטח כי מרד בה' לבוא להלחם עמו, ואם הי' בעל דעת וחשבון הי' לו להטמן במחילות העפר ולא לעשות טפשות גדולה כזו, אבל הוא הדבר שאמרנו שהי' רשעתו למעלה מן הדעת והחשבון והפיל עצמו לתוך אש בוערה ע"מ ליהרג, וכענין שבמדרש בפסוק כי הוא ידע מתי שוא, ופרשו ז"ל שאלו המתים על השוא לעשותו, והוא היפוך לגמרי מישראל ואינו דומה לשאר האומות שהם בעלי חומר ונמשכין אחר הנאות וכסופין דהאי עלמא, וכל הרעות שעשו עמנו הי' להגיע למחוז חפצם זה, וא"כ הרעות שעשו היו רק הכנה לתכלית ואינו נחשב רק חומר לצירה אבל הרשע זה הרעה הי' לו לתכלית והוא שנחשב לו הצורה, וזהו דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעשו ועמלק לעומת ישראל לא היו כחומר לעומת צורה אלא כצורה לעומת צורה:
ועם מה שאמרנו שעמלק השליך מנגד אף עוה"ז בשביל אהבת הרע באשר הוא רע ושנאתו להקדושה יש לפרש דברי המכילתא דארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא, דהנה בזוה"ק ח"א (קכ"ג:) וישקול אברהם לעפרון את הכסף דא הוא כספא רבתא דאינון עלמין וכסופין ארבע מאות שקל כסף ד' מאות עולמות והנאות וכסופין עיי"ש, והדברים צריכין ביאור שאדרבה אברהם נתן לעפרון ד' מאות שקל כסף ולא שקיבל אברהם, והיתכן שירמוז זה לת' עלמין דכסופין, אבל הפי' הוא שאברהם מסר לעפרון הנאות וכסיפין דהאי עלמא, ע"כ זכה לעומתו לד' מאות עלמין דכסופין דההיא עלמא, ולעומתו להבדיל יש לומר בעמלק שהשליך מנגד גם הנאות וכסופין דהאי עלמא בשביל רשעתו בא לעומתו לת' עלמין מצד הטומאה, והם מרומזים בד' מאות איש שהיו עם עשו, ויש לומר רמז לזה בכתוב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם שק בגמטריא הכי הוה כי את זה לעומת זה וגו' וזהו שרומז בת' פרסה שפסע ובא:
ועם מה שאמרנו יובן מה שלא נצטוינו להחרים את יתר האומות שעשו עמנו רעות כפלי כפלים ובאכזריות חמה יותר מאד מעמלק ולכולם יהי' תיקון לעתיד לבד עשו ועמלק שנאמר ולא יהי' שריד לבית עשו [והכנענים שנצטוינו להחרימם הוא רק אחר שלא קבלו דברי יהושע כל הרוצה להשלים וכו'] כי כל האומות שהרעו לנו עד מאד כסנחרב ונבוכדנצר וכדומה לתאוותם למשול בעולם או לשלול שלל עשו מה שעשו, וממילא לעתיד שיתגלה פני הלוט הלוט אז ישליכו את אלילי כספם ואת אלילי זהבם ויבואו להשתחוות לה' ויתבררו ויתלבנו ויתקיים בהם כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', כי אז יראו ויבינו כי כל כסופין דהאי עלמא וכל ממשלתם ותענוגות בני אדם מאפס ותוהו נחשבו לעומת עריבות ומתיקות הקדושה, כענין אמרם ז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח לעוה"ב מכל חיי העוה"ז, אבל הרשע הזה שכל רשעתו הוא בעצם ושונא לדבר קדושה כדאיתא בתנא דבי אליהו פ' כ"ד עמלק הי' אומר לאליפז אביו מי הוא שיורש העוה"ז והעוה"ב אמר לו בני ישראל יורשין העוה"ז והעוה"ב לכן לך עכשיו וחפר להם בורות וכו' אם תעשה כן תזכה ותירש ותנחל ותבוא לעוה"ב אבל הוא לא עשה כן אלא כיון שאמר לו רישומו של דבר שתק מיד יצא עמלק להחריב את העולם וכו', א"כ מה בצע בהתודע לו עוד יותר עריבות ומתיקות עוה"ב יהי' עוד יותר שונא ע"כ אין לו עוד תקנה אלא למחות שמו:
ויש לומר שהיינו הך שנשבע הקב"ה בכסאו שאינו מקבל גרים מזרע עמלק, כי הוא בעצם רע ואם ירצה לבוא ולהתגייר ולהטיב מעשיו הוא רק במקרה והמקרה לא יתמיד ועתיד לחזור לסורו, והוא היפוך לגמרי מישראל שהם בעצם טוב והחטא במקרה שלא יתמיד ועתידין כולם להתקדש בקדושה העליונה, אבל עמלק הוא בהיפוך:
והנה אין שבת מכין ליו"ט, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שבת הוא מעין עוה"ב שהוא התכלית ואיננו הכנה על להבא ע"כ איננו מכין, עכת"ד הצריך לענינינו, ומעתה מובן מה שעמלק ושבת הם בתכסיד אחד אלא שמהופכים זה רשעתו בעצם ולא הכנה לדבר אחר והוא צורה רעה כנ"ל וזה טובתו בעצם ותכלית והוא צורה טובה:
יש להתבונן בענין פרשת זכור באדם ואחר פרשת שקלים, הגם שהטעם פשוט להסמיכו לפורים, אבל בודאי גם פורים שהוא בימים האלה איננו במקרה שכן איתא במהר"ל שכל דברים הגדולים אינן במקרה, ונראה עפ"י מה שכבר אמרנו שנראה בעליל שתמיד קודם בנין בהמ"ק ותורה הי' מחיית עמלק, א' בימי משרע"ה קודם מ"ת והמשכן, ב' בימי שאול ודוד קודם בנין בית ראשון והתגלות חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה, ג' בימי מרדכי ואסתר קודם בנין בית שני ועלית עזרא מבבל שאמרו ז"ל מה להלן תורה, אף כאן תורה, ולעתיד קודם בנין בית השלישי ואז כתיב נתתי תורתי בקרבם וכתיב ומלאה הארץ דעה את ה', וקודם זה יהי' מחיית עמלק ע"י משיח בן יוסף, מזה נראה בעליל שעמלק היפוך תורה ועבודת הקרבנות, ובמדרש תרומה בזר עמים קרבות יחפצון שמפזרת את ישראל מלימוד התורה ומכנסת אותן במה שיצה"ר חפץ בו, ובמדרש פ' תולדות אם לא דם שנאת ודם ירדפוך זה עשו, וכי עשו שונא את הדם אתמהה אלא דם בכורה וקרבנות, ובמכילתא דרשו פסוק זה על עמלק, הרי שעמלק מתנגד לשתי אלה, והטעם פשוט כי שתי אלה הם חיבור עליונים ותחתונים, והם באין לקרב, ועמלק הוא היפוך מזה קוצץ בן קוצץ בא לרחק:
והנה ניסן הוא זמן התחדשות העבודה בכל שנה כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ופסח הוא נקרא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, וממחרת הפסח מתחילין לספור למתן תורה, ע"כ צריכין מקודם להחליש את כחו של עמלק המתנגד לזה ע"י קריאת פרשת זכור כבמדרש אתם מזכירין למחות את שמו מלמטן ואני אמחה אותו מלמעלן, וכן מעשה המן ופורים קודם ניסן:
אך לפי"ז הי' לכאורה בדין להקדים זכור לשקלים ששקלים היא התחלת התעוררות לעבודה, אך הנה כתיב והי' בהניח ה' אלקיך לך וגו' ויש ליתן טעם למה לא חלה מצוה זאת עד בהניח, דהנה כחו של עמלק לא די שמפזר את ישראל מלימוד התורה אלא עוד להיפוך ומכנסת אותן בדבר שיצה"ר חפץ בו כבמדרש פ' תרומה הנ"ל, היינו שמכניס בלב ישראל תשוקה ונייחא בתאוות רעות, והנה כבר אמרנו במק"א כי בטבע הלב להשתוקק ואין שתי מיני תשוקה היינו תשוקה קדושה ותשוקה טמאה אינם יכולין להיות כאחד, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה, ומצאנו רמז לזה בהגמ' קיסרי ירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן או ישבו שתיהן אל תאמין חרבה זו וישבה זו או להיפוך תאמין, קיסרי מכונה תאוה רעה וירושלים תאוה קדושה ואי אפשר ששתיהן יהיו מיושבים בלב אחד, אלא אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו, ולעומת שיש באדם תשוקה קדושה ונייחא בעבודת ה', מגרש מתוך הלב תשוקה ונייחא הטמאה, ומעורר איבה על כחות הרעות המבטלין את האהבה הקדושה, ולהיפוך הוא ח"ו להיפוך, וע"כ לגרש את עמלק מלב האדם אין עצה כי אם להתחיל בתשוקות הקדושה, כי באם ימתין עד שיגרש מקודם אהבה הטמאה יהי' ביני ביני הלב פנוי מתשוקה, וזה אי אפשר כי חרבו שתיהן אל תאמן, ואין עצה אלא להכניס בלבו בכח חשוקה קדושה ונייחא בעבודה, וזה עצמו דוחה ומגרש את תשוקה הטמאה וכעין דאיתא בתנדב"א נכנס באדם טפה של תורה יצא כנגדו טפה של לצנות, וזה שאמר הכתוב והי' בהניח וגו' תמחה וגו', היינו במה שיש באדם נייחא בדבר קדושה בזה עצמו מוחה את עמלק מלב: